חם מן התנור: אש בעמק המצלבה

July 2, 2013, 8:17 am

≫ Next: מסע מן הכורסה בעקבות 'אמריקה היפה'

≪ Previous: על קצה הלשון: נחש נשך שרף

$

0

0

בעוד אני יושב לי שקט ושאנן בגולת אשכנז, על התורה ועל העבודה, היגיעני מכתבו של צלמנו ברוך גיאן, המבשר על אש להבה שפרצה באחת משכיות החמדה של עירנו ירושלים וכילתה בו כל חלקה טובה.

ברוך היה במקום במקרה (איך זה שהוא נמצא תמיד 'במקרה' במקומות הללו?) וצילם את האש הנוראה.

מדווח ברוך:

לפני פחות משעה עברתי ברחוב חיים הזז וראיתי קוצים נשרפים בעמק המצלבה. חניתי וראיתי שכבר עומדת כבאית בקצה העמק. תוך דקות אחדות האש התפרצה וניתרה בין העצים הירוקים, ואלה אוכלו תוך דקות.

על פי המסורת הנוצרית בעמק המצלבה, במקום שבו הוקם המנזר, גדל העץ ממנו הכינו את הצלב לצליבת ישוע. היסטוריה קדושה ומפוארת, אבל עכשיו המנזר כולו אפוף עשן. נזירה מבוהלת, חבושה בידה, הוציאה כלב, ונזיר אחר הוציא כלב נוסף.

שאלתי אם צריך עזרה, ונאמר לי שהמנזר כבר פונה מכל יושביו. בשעות הקרובות נדע את היקף הנזק ומה עלה בגורל המנזר. מכל מקום, לעמק המצלבה, בן 25 הדונמים הירוקים, נגרם נזק קשה מאוד.

---

מסע מן הכורסה בעקבות 'אמריקה היפה'

July 3, 2013, 9:40 pm

≫ Next: על דעת המקום: המשלט וחוט השפּאַגאַט

≪ Previous: חם מן התנור: אש בעמק המצלבה

$

0

0

אולי לא שמתם לב, אבל היום, 4 ביולי, הוא יום העצמאות ה-237 של אחותנו הגדולה (1776) ארצות הברית, המעצמה ששומרת עלינו מכל רע ודואגת לכל מחסורנו.

נתנתק אפוא לשעה קלה מכיכר 'תחריר' שבקהיר ונצא למסע קצר וקריר בעקבות אחד השירים הכי פטריוטיים שנכתבו על אמריקה ולכבודה: America the Beautiful – 'אמריקה היפה'. גרסתו הראשונה של השיר נכתבה בקיץ שנת 1893, בדיוק לפני 120 שנה.

אין אמריקני שלא מכיר את השיר הזה ויכול לשיר אותו בעיניים עצומות, אין זמר או זמרת, חובבים או מקצוענים, שלא שרו אותו פעם בחגיגות פתיחה או סיום של משהו –  בית ספר תיכון או אוניברסיטה, בייסבול או פוטבול, השבעת נשיאים או קבורת חיילים. את מספר העיבודים, הביצועים והציטוטים של השיר בכלל אי אפשר לספור. בימי נשיאותו של ג'ון קנדי היו ניסיונות להעניק לשיר מעמד חוקי ולהפכו להמנון האמריקני, בטענה שהוא יותר מלודי וקל יותר לשיר אותו מאשר את ההמנון הנוכחי. הניסיונות הללו לא צלחו.

נצא לדרך וניזכר תחילה באחד הביצועים המפורסמים ביותר: אלוויס פרסלי, 1976.




א. משהו לתולדות השיר

ספרה של לִין שֶר ראה אור בשנת 2001 ובו תמצאו כל מה שרציתם לדעת על השיר

המילים של 'אמריקה היפה' נכתבו על ידי המשוררת קתרין לי בייטס (Katharine Lee Bates), שנולדה בעיירה פלמאות' (Falmouth) שבמדינת מסצ'וסטס, ולימים הייתה פרופסור לספרות אנגלית בקולג' ולסלי (Wellesley College, אוניברסיטה לנשים ליד בוסטון).

בייטס לא הקימה משפחה. היא חיה במשך 25 שנים עם חברתה, הפרופסורית להיסטוריה ולכלכלה קתרין קומן, במה שכונה במאה ה-19 'נישואי בוסטון' – חיים משותפים של שתי נשים, ללא תמיכה גברית, אך גם בלי קשר מיני מחייב ביניהן.

קתרין לי בייטס (1929-1859)

כאמור, את הגרסה הראשונה של השיר כתבה בייטס בקיץ 1893. זה קרה לאחר ששבה מטיול לפסגת הפייקס פיק (Pikes Peak) שבהרי הרוקי במדינת קולורדו. בייטס עלתה לפסגה הגבוהה בכרכרה, והנוף עוצר הנשימה, שהתגלה לה מראש ההר, הביא אותה להתפעמות בלתי רגילה ולכתיבת הטיוטה הראשונה של היצירה. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

כאן נכתב השיר – זה הנוף הנגלה מעל פסגת פייקס פיק (המקור כאן)

הגרסה המודפסת הראשונה הופיעה בשבועון כנסייתי בשם Congregationalist, בגיליון שראה אור לכבוד יום העצמאות, 4 ביולי 1895, אך הפואמה זכתה לחשיפה נרחבת רק בנובמבר 1904 כשפורסמה בעיתון היומי The Boston Evening Transcript. אחר כך היו עוד כמה גלגולים, והנוסח הסופי, הקנוני, נקבע ב-1913.

אלה המילים הבסיסיות:

מים אל ים – בול אמריקני מ-1981 עם ציטוט מהשיר שהפך למטבע לשון

ב. משהו על הלחן

זמן לא רב לאחר הופעתו הראשונה של השיר בדפוס (1895) הותאמו וחוברו לו לחנים שונים. אחד מהם הולחן על ידי קומפוזיטור אמריקני מפורסם ושמו סילאס פראט (Silas Pratt), אך המנגינה לא תפסה. השיר היה מסובך מדי להלחנה וקתרין לי בייטס נאלצה לשכתב ולפשט אותו.

המנגינה המוכרת הולחנה בשנת 1882 – אחת עשרה שנים לפני שבייטס טיפסה לפסגת פייקס פיק וכתבה את הטיוטה הראשונה של השיר! המלחין, סמואל אוגוסטוס וארד (Samuel A. Ward), שמעולם לא פגש את קתרין לי בייטס, היה נגן אורגן ומנצח מקהלה בכנסייה אפיסקופאלית בניוארק שבמדינת ניו-ג'רזי, ואת המנגינה שהלחין התאים לשיר שונה לחלוטין.

סמואל אוגוסטוס וארד (1903-1847)

וארד הלחין בעצם שיר כנסייתי אחר לגמרי, מזמור מן המאה ה-16, שאותו כינה 'מטרנה' (Materna; אמא) או, על פי מילותיו הראשונות: 'O Mother dear, Jerusalem' (הו אמי היקרה, ירושלים).

הנה, סוף סוף מצאנו את הקשר היהודי: גם ירושלים וגם אמא...

הצלילים המקוריים של 'אמריקה היפה' בכלל נכתבו על ירושלים... הלחן נדפס בשנת 1906 במדור 'מזמורי תקווה' (מקור: ספריית הקונגרס)

לא ברור מתי ועל ידי מי הותאם הלחן של סמואל וארד למילים של קתרין לי בייטס. זה קרה, ככל הנראה, בשנת 1904, והראשון ששם לב להתאמה המופלאה בין המילים של בייטס לצלילים של וארד היה מטיף בפטיסטי מרוצ'סטר, ניו-יורק, ושמו ד"ר קלארנס בארבור. בשנת 1910 נדפסו לראשונה המילים והתווים יחד, בקובץ שערך בארבור ונקרא Fellowship Hymns. וארד, שחשב על ירושלים או על אמא שלו כאשר הלחין את השיר, כבר נפטר מן העולם ולא יכול היה ליהנות מן ההצלחה האדירה. אלמנתו היא שנתנה את הסכמתה לשילוב המנגינה והמילים.

לא בייטס ולא וארד הרוויחו כסף מיצירתם. לסמואל וארד לא היו יורשים ואילו קתרין לי בייטס הרשתה לכל אחד לעשות שימוש בשיר, בתנאי שלא יעשה בו שינויים.

ג. משהו מן הביצועים

הביצוע המוקדם ביותר שמצאתי הוא משנת 1923, בפי רביעיית שאנון (Shannon Quartet). אפשר להאזין לו באוסף ההקלטות הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקני, וגם בסרטון הבא:



והנה ריצא'רד טאקר, החזן היהודי הדגול. ההקלטה מיום העצמאות האמריקני, 1959:



וכאן ברברה סטרייסנד, גם היא יהודייה כמובן, שפיזרה עלינו אבק כוכבים זה לא מכבר, שרה ב-1982:



וכאן עוד אגדה אמריקנית - פרנק סינטרה ומקהלה:



כאן ריי צ'ארלס בהקלטה מ-2001, כמה שבועות לאחר אסון מגדלי התאומים. האסון הנורא, שאיחד את כל אזרחי ארה"ב ברגשות פטריוטיים עזים של אהבת המולדת, החזיר את תהילת השיר ומבצעים רבים שרו אותו:



כאן שרים וילי נלסון, סטיבי וונדר ושורה ארוכה של שחקנים מפורסמים, כמו קלינט איסטווד, גולדי הון, ג'ק ניקולסון, בראד פיט, ריצ'ארד גיר, רובין ויליאמס ורבים נוספים (אפילו מוחמד עלי מזיז שפתיים) באירוע התרמה אחרי אסון מגדלי התאומים. גרסה ארוכה מדי וקצת טרחנית.



כאן ביצוע רוק מעודן של להקת בון ג'ובי; טיימס סקוור, 2002.



והנה מקהלת המורמונים המפורסמת בביצוע מ-2003 ליד אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה. הסרטון משולב בנופים המרהיבים של אמריקה היפה.



וזו ליאה מישל, שהתפרסמה בסדרת הטלוויזה 'גְלִי', שרה בפתיחת ה'סופר-בול':



וכאן ביונסה, בטקס ההשבעה של הנשיא ברק אובמה לכהונתו הראשונה (2008), עם מקהלה גדולה והמון מפורסמים:




ד. שונות ומשונות

במערכת הבחירות האחרונה בארה"ב, המועמד הרפובליקני מיט רומני שר – יותר נכון זייף – את 'אמריקה היפה'. התועמלנים של ברק אובמה עטו על המציאה כמוצאי שלל רב...




ולסיום, לא תאמינו, אבל מתברר שיש גם תרגומים ליידיש ולעברית של השיר.

רמי נוידרפר הסב את תשומת לבי לשיר 'אַמעריקע די פּרעכטיקע', ואחרי ברור קצר אכן מצאתי את הפרטים.

המתרגם ליידיש הוא ברל לאַפּין (1952-1889), יליד גרודנה שברוסיה הלבנה, שהיגר לאמריקה והתגורר בניו-יורק. השיר נדפס בספר שיריו 'דער פולער קרוג', ניו-יורק 1950, עמ' 259.

קטע קצר מן השיר, מהתקליט The Year in Yiddish Song, ניתן לשמוע כאן.

ובאשר לעברית, יורם קולרשטיין – כנראה ישראלי שחי בארה"ב – תרגם את הבית הראשון שיר והעלה מצגת שלותחת הכותרת 'אמריקה היפהפייה':

יפֵהפִיָה ללא גבולות
וּזְהב דגן גלִי
הרים סגוּלים סְפוּגים בְּהוֹד
מישור עמוּס בִּפְרי
אמריקה אַת אֶרץ
שהאל בּרֵךְ בלי סוף
וּבְרית אחים נאמנה 
תִשְׂרוֹר מחוף אל חוף.

על דעת המקום: המשלט וחוט השפּאַגאַט

July 7, 2013, 10:22 pm

≫ Next: 'אם בנעל היה סדק, בראש היה חלום': שיר נשכח של עגנון

≪ Previous: מסע מן הכורסה בעקבות 'אמריקה היפה'

$

0

0

מאת יהודה זיו

לפני כמה שבועות שבתי מסיור מרתק ביפן, 'ארץ השמש העולה', אל ישראל, 'ארץ מבוא השמש'. לידידינו היפנים – אשר אירחו אותנו שם וטרחו להפתיענו בחמודות ארצם –הבהרתי שם כי בעצם בני יבשת אחת אנו, משני קצותיה; אף סיפרתי להם על המשלחת היפנית, שבאה בשעתה לישראל כדי לסייע בידי פרופסור משה כוכבי בחפירות ארכאולוגיות ונשאה בגאווה את השם המוזר והמעורר תימהון 'Far Eastern Society for Near Eastern Research'(אגודת המזרח הרחוקלסקר המזרח הקרוב). בעיניי היה זה ביטוי לראייה מעוותת של העולם והפנמת מונחים אירופוצנטרים.

ואם בכך לא די, שימחתי אותם גם בסיפור מימי ילדותי. נולדתי בברית המועצות–עובדה בלתי ניתנת להכחשה, אשר יתרונה היחיד הוא בכך שיכול אני לטעון כלפי חברי הצברים כי אינני 'אַזְיָאת' כמותם – אך כינוי החיבה שלי, בעודי תינוק, היה 'יַפּוֹנְצִ'יק', כלומר 'יפני קטן' ברוסית. לא לחינם נקראתי כך. ראו את התמונה שבה אני, תינוק בן שמונה חודשים, מוחזק בזרועות אימי, ואף בתצלום הראשון שלי מיד עם בואנו ארצה, בעודי בן שנתיים.

ה'יפונצ'יק' יהודה זלטין (לימים זיו) בזרועות אמו, אוקטובר 1926

המלח היפני יהודה זלטין, פברואר 1928

בשובנו מיפן מיהרתי לשגר אל מארחיי את התצלומים הללו, אך לאחר עיון ובדיקה נמנו הם וגמרו, כי אינני נראה בהם 'יפני' די הצורך, אלא צאצא ענף אחר של בני מזרח אסיה... מעניין, כי קביעה זו עולה בקנה אחד דווקא עם המסורת המשפחתית שלנו. אמא סיפרה, כי בבית היולדות במוסקבה, שם יצאתי לאוויר העולם, הייתה עימה באותו חדר גם יולדת מונגולית, מ'עדות המזרח' של ברית המועצות; וכיון שלא היה לה די חלב להיניק את תינוקה, נאלצה אז אמא לחלוק את חלבה שווה בשווה בין שנינו, ביני לבין המונגולי הקטן, וכך נעשינו דומים זה לזה...

באותה עת, ובאותו חדר ממש, הייתה עימן אז אף נדיה אַלֶלוּיֶבָה, אשת סטאלין, וכך היה לי הכבוד להיוולד, מיטה ליד מיטה, גם עם סְוְיֶטְלָנָה בתו! כאשר נהגה אמא לספר לנו על שכנתה המונגולית, היה עמי לגלוג מן המוכן: 'התבונני-נא היטב בקלסתר פניי ואמרי: מי משנינו נראה יותר גְּרוּזִינִי, אני או הבת של סטאלין?'...

סְוְיֶטְלָנָה, שכנתי לחדר הלידה, יחד עם אבא שלה, מוסקבה 1933

על הֶקְשֵׁר יפני אחר בַּעֲבָרִי לא טרחתי כלל לספר להם, שכן מעשה זה ארוך, מרוחק בשנים וסבוך מדי ליושבים בעברה השני של יבשת אסיה, אך קוראי מדורי זה בעונ"ש בוודאי יבינו ללבי ויוכלו להתרגש יחד אתי. 

לאחר שנותיי כסייר בפלוגה בי"ת של הפלמ"ח (1945-1943) מצאה אותי מלחמת העצמאות לומד בבית המדרש למורים על שם דוד ילין ונמנה לפיכך עם ה'רֶזֶרְבָה' הירושלמית (הכינויים 'עתודות' ולימים 'מילואים' טרם נולדו אז). על חבריי ועליי הוטלה משימת ליווי השיירות לירושלים, ולפיכך הוכתרנו בשם 'פוּרְמָנִים', שביידיש משמעותו 'עגלונים'.לשם כך הוצבנו בקיבוץ קריית ענבים, ומדיערבהייתהמחציתנו יוצאת, לסירוגין, אלמרומיהרכסהשולטמצפוןעלמעלהשער הגיא. 

קיבוץנווה אילן, שנוסד ב-1946,שימש לנו אז תחנתחצותעלדרכנו, שם היינו ממתינים למחציתה השנייה של החבורה, בשובם מאותו רכס, כדי לקבל מידיהם את הנשק ה'בלתי ליגאלי' שבידיהם. שומריהלילהשל הקיבוץ היו מכבדים אותנובחדרהאוכלבספליתהמהבילובפרוסותלחםבריבה, אך יותר מאלה היינו אנו נהניםממבטאםהצרפתי. את נווה אילןייסדו כשלושים עולים חדשים מצרפת, אנשיה'מַאקִי'לשעבר, ולפיכך קראוליישובםבשםהסמלי'נווה אילן' (מעוןשָׁלֵובצלהחורש), אךעל פידרכםהגואותו 'נְוֵה-לָה'... 

במחציתוהשנייהשלהלילההיינועושיםאתדרכנומערבה, עלגבהרכסשמצפוןלעמקושלואדי עַלִי(היום נחלנחשון), אשר כבישבָּאבּ אֶל-וָאד (שער הגיא) סלול בתוכו ומטפס במעלהו. בטרםעלותהשחרהיינו מתמקמים בהסתר, ביןעציהחורש,בראש גבעה שולטתממרום הרכס עלקברו של אִּמָּאם עַלִי– מקום מוּעד להתקפות על השיירות במעלה הכביש התלול, שנהגנו לכנותו לפי תומנו בשם קבר השייח'. פעולהזונקראה בפינו 'לתפוסמִשְׁלָט'– מונח חדש, שנולד אז – ולאלחינםכינתהלימים ועדתהשמותהממשלתיתאתכל הרכס, הנשקף מדרום על מעלה שער הגיא, בשם'שלוחתמשלטים'.

קבר אימאם עלי בשער הגיא. צילום משנות השלושים (מקור:אוסף מטסון, ספריית הקונגרס)

קבר אימאם עלי לפני שדחפורי מע"ץ עלו עליו (צילום: יעקב שקולניק)

כלאותויום היינורובצים, בסתרהעציםהעוטריםאתראשה'משלט', בהמתנהדרוכה. מטרתנו הייתה לקדםאתפניהאורביםלשיירות, שנהגו לעלות לכאן, ולהפתיעםמגבם. לעתערבהיינועושיםאתדרכנובחזרהופוגשים עם חצות, בנווה אילן, אתחברינו שיצאו בתורם אלאותו 'משלט'. העברנו להםאז אתמעטכליהנשקאשרעמנו – מקלע'בְּרֶן'בודד, כפולמחסניות, ותת-מקלעיםאחדים, שוניםומשונים – ועםשחר חזרנו אלקריית ענבים. רוב שעות היום הוקדשו לשינה, שכן בובערב יצאנו שוב 'לתפוסמשלט'וחוזרחלילה... 

ביציאותהללופקדעלינו, לפרקים, אריהטֶפֶּר(לימיםסא"לאריהעמית), בן קיבוץ יגור, שהיה מ"מבפלוגהחי"ת של הפלמ"חואיששדהנודע (ראו עליו בכתבה של אייל לוי שפורסמה לא מכבר ב'מעריב').אתיומנוהראשוןעשינובראשה'משלט' שלנו. רבצנו איש-אישבעמדתו, נהנינו מןהשמשהחורפיתהנעימהוהאזנו לציוץהציפוריםולאוושתהרוחבמחטיהאורן. אבל כל אותה עת 'עבד' ראשו של טפר, כדרכו, והוטרד בטַקְטִיקוֹתובאֶסְטְרַטֶגְיוֹת. כעבוריומיים, בשובנואלאותו'משלט' – לאחרשעותאחדותשלצפייהוציפיה, בכוננותמתוחה ('מתוחה'? לאבדיוק, שהרי בחיקשלוותהטבענשתכחההמלחמהמאיתנוכמעטלגמרי!) – הגיעפתאוםטפרבזחילהאלייואלחברנו ה'רֶזֶרְבִיסְט' עוזיוִיזֶל (לימיםצ'לןמהולל, אךאזשכבעדייןמלואקומתוביןהעשבים, לאהרחקממני), וקראלנובתנועתאצבע: 'אתםיורדיםעכשיולכביש, וכשתעבורהשיירההעולהמתל אביב, תעצרואותהותבקשוכיישלחולנובדחיפותמירושלים חבילת שפּאַגאַט(מיידיש; פקעתשלחוטמשיחה)'. עםכלהיותפקודהזומוזרהובלתימתקבלתעלהדעת, הרי'לפקודהתמידאנחנו– אנו, אנוהפלמ"ח!', ולפיכך מיהרנולגלושבמדרוןהמיוערומצאנולנובינתייםמחבואבתעלהשבצדהכביש. בעת ההמתנה לבואהשיירהניתנהלנושהותארוכהלהרהרבסקרנותבאותו צורךפתאומי, דחוףומשונהזהשלטפר: דווקא חוט שפאגאט, לא פחותולא יותר, חסרלועכשיו ביןהריבאבאל-ואד?      

אריה טפר (1996-1926)

אםחששנומעט, היהזהפןיגלואותנומשמרותהבריטיםאואנשיכנופיהערביים. כלל לאעלהבדעתנו, כיסכנהחמורההרבהיותר עשויה לארוב לנו דווקא מאנשי שלומנו, מלווי השיירות. וכי מההייתםאתםעושים בראותכםלפתעלמולכם שתידמויותנושאות נשק מזנקותמן התעלה אלהכביש? אך, כדבריהפתגם, יותרמאשרשֵׂכֶל– מזלהיהלנו: עדשנשלפוממחבואם חלקיהסְטֶנִים,ועדשהורכבוונערכולקרב,כברזיהואותנו חברינו וקראולשיירהלעצור. ומעניין, שאישמהם אףלאהנידעפעףלמשמעבקשתוהמשונהשלטפר. כולנו היכרנוהו היטב, ועלתמהונישכמותואיןמקשין. ואםטפרצריך'שפאגאט', מן הסתם הואגםיודעלָמָה ושיהיהלולבריאות... 

השיירהמיהרהלהמשיך במעלה שער הגיא בדרכהירושלימהואנושבנווהסתתרנוביןהעציםוהשיחיםאשרבצדהכביש, ממתיניםלמשלוח. כךעברהעודשעהארוכהעדשהגיעה חבילת השפאגאט באמצעותאחתהמוניותהירושלמיות,שהסיעהאתחולייתהאבטחהשלנו. על פרשה זו ישבידיהיוםאפילו'עדותראיה', מתוךהיומןהאישישניהלהבאותם ימיםאחתמן הפוּרְמָנִיּוֹת, הדסהאביגדורי-אבידֹב ('בדרך שהלכנו...': מיומנה של מלוות-שיירות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח, עמ' 16-15):

[יוםחמישי, כ"חבכסלו (ד' חנוכה) תש"ח] 11.12.47 ... תפקידהחבריאשלנובקריית-ענבים, בינתיים, להבטיחאתהכבישלירושליםעל ידיישיבהבמשלטיםהחולשיםעליו, כלומר, עלרכסיההריםמימיןומשמאללכביש. 30חבריא, בסךהכל, צריכיםלהבטיחאתכלהמשלטיםמנוה-אילן ועדלטרון.  

אתמול, כשהטֶכְּסִישלנועוברבְּבָּאבּאֶלְוָאד [שער הגיא], אנורואיםשתידמויותמתדרדרותלעברנומןהרכסשמימין. הרגשהלאנעימה. הסתערות?  

בכלל, ההרגשהכשעובריםבבאבאלואדמאדבלתינעימה. הכבישכהנמוךלעומתההריםהסוגריםעליו. ההריםמיועריםומרוביסלעים. מאחוריכלעץאואבןיכוללהסתתראויב. שםאנותמידדרוכיםומתוחים, מנסיםלהתבונןבשבעעיניים, שאיןלנו, לנסותולגלותאתהמסתתר.  

כאשרהשנייםמתקרביםקצתיותר, אנומבחיניםלפתע, שמיאלהאםלאמיודעינווחברינומאנשיה'קריה' [קריית-ענבים] – יהודהזְלַטִין[אלוףמשנהמיל. יהודהזיו, מומחהלידיעתהארץ] ועוזיוִיזֶל [הצ'לןהנודעכיום].

הסיפורשהםמספרים לנו מוזרבמקצת. הקשרעםאחתהחוליותשלהםבהרים – נותק, ואותםשלחולחפשאתהחוליהעלהרכסים. 'תעלומעל לרכס, תסתכלוותראו, אםלאתמצאו– תמשיכולרכסהבא...' ואנחנו, היותואנומשוטטיםלנו,להנאתנו,עלהכביש, יכוליםלהובילםואףלהחזירםחזרה, לאחרש'יסרקו' אתהשטח.

אנחנומורידיםאותםלאחרכברתדרך. נשקאיןלהם. ככהסתםמתרוצציםלהםבהריבאבאלואד... היותוהיינו במקרה, אתמול, 'עשירים' בנשק, היולנוארבעהרימוניםבמקוםשניים כרגיל, נָתַּנּוּרימוןלכלאחדמהםוהםיצאולהמשיךחיפושיהם.

ככל הנראה, הדסהלאידעה עלפקעתהשפאגאט המסתורית, אשרנשלחהאלינו'סְפֵּיישְׁל'בידינהגהמוניתבהנסעה. היאזכרהרקאתסיפורהכיסויהדמיוניאשר המצאנו כדילעשותרושםעלהבנותשבחבורה. אכן, כדבריהדסה, הסיפורהיה 'מוזר במקצת', ומוזר הרבה יותר היה הסיפור האמיתי: פקעת החוט שביקש טפר ושנחשבה לפיכך בעינינועשרתמוניםיותרמשניהרימונים, אשר העניקולנוחברינובחולייתהאבטחהבדאגהלשלומנו.   

עםהפקעתמיהרנו, עוזיואנוכי, לשוב ולטפסבמעלההרכס, כשאנו'מתפוצצים'מסקרנות. טפרנטלאת הפקעת בשלווהמידינו, כדברהמובןמאליו, והחלחותךממנהבנחתקטעים-קטעיםשל חוטים. אתכולםקשרלאבןלאגדולה, שאותה הניחבמרכזה'משלט' בעוד כולנו בוהים בו מסביב. רק אזפנהאלינווהסבירסוףכל סוףאתעיקריהפטנט: הריאנופזוריםסביבראשהשלהגבעה, איש-אישוגזרתהתצפיתשלו. אםיבחיןמימאתנובאנשיכנופיהויקראבקול: 'טפר! ערבים!',ישמעוזאת, באותהמידה, גםאותם ערבים– ומההועילוחכמיםבתקנתם? על כן, כדילשמורעל'יתרוןההפתעה' (מאיפההצליח טפר 'לגרד' באותם ימים מיליםשכאלה?), הוא מצאפתרוןפשוטוגאוני:אתקצותיהםשל החוטים קשראלפרק ידושלכלאחדמאיתנו,בעוד קצהוהשנישלכל חוט קשור אל אבן במרכז המשלט. מכאןואילךהיההכלאמורלפעולכהלכה: אתהרואהערביעולה במעלה הרכס, משוך בחוט בחוזקה, אךבשקט; האבןשבמרכז תזוז לעבר המושך, וכך יידע טפר,הרובץלידה, מהי הגזרההקריטית. הואעצמו ימשוך מיד בחוטים הסמוכיםוכך יידעו גם הלוחמים השכנים שקשוריםאליהם. כולם מכוונים, בשקט-בשקט, אתכלי הנשק, ואשמדויקתויעילהניתכתפתאוםעלהאויב. איזוהפתעה! איזהפטנט!

מכאןואילך, הכל התנהל למישרין פרטלבעיהאחת 'קטנה': מדישובנו, בתורנו, 'לתפוסמשלט',היהעלינולחזורולהתירתחילהאתסבך קטעיפקעתהחוטים... כךאף הבנולראשונה למהזכהבלשוננו אמצעילחימהחיוניזה,מתחוםהקומוניקציה,דווקאבשם קֶשֶׁר...

מטבעהדברים, ולמרות ה'פלונטר' הקבוע, היינו אז מלאיגאווהעלאותהרשת'עַל-חוּט', שכולהמשלנו, תוצרת בלעדית של הפלמ"ח,ואיןעודבעולםשוםצבאמודרניאחראשרעלהבידולפתח'רשתקשר'דומה. ואחריהכל, הלאהייתהזובעצםגםדרךלא רעהבכלל להעביראתהזמן...

המשלט 'שלנו' היה המשלט הראשון בעולם, אבל היום הוא מכונה משלט מס' 16 (מקור: הושבילים)

מי שנשא דרך קבע את מקלע ה'ברן', במחלקת הפוּרמנים שלנו היה הגבר שבחבורה, יעקב כהן, שכונה ג'וֹרְדֶן בשל מראהו, שהזכיר את השחקן גֶרִי קוּפֶּר בסרטלמי צלצלו הפעמונים (קופר גילם בסרט זה, המבוסס על רומן של ארנסט המינגווי, את האמריקני רוברט ג'ורדן שמתנדב להלחם בבריגדה האנטי-פשיסטית בספרד). כפי שסיפרתי ברשימה קודמת בבלוג ('בנתיב עשרים אלף הפרשים'), היה זה ג'ורדן שתמך בי במעלה נחל יִתְלָה, שעה שנפצעתי בפשיטה על הכפר דֵיר אַיּוּבּ. עד היום אני מאמין כי עדותם של תוקפי 'מחלקת ההר' על האחרון מן הל"ה, חסון וגבה קומה, אשר כתום התחמושת בנשקו נמצא מוטל ללא רוח חיים ואבן בכף ידו, מתייחסת אל ג'וֹרְדֶן, שנפל באותו קרב.

יעקב (ג'ורדן) כהן (1948-1924)

גרי קופר בתפקיד רוברט ג'ורדן בסרט 'למי צלצלו הפעמונים' (1943)

מכל מקום, ימים רבים נשא ג'ורדן על כתפיו הרחבותאת המקלע הכבד, הלוך ושוב, מבלי להתאונן, עד שיום אחד נשבר לו. לפני צאתנו לדרך אל המפגש עם חברינו, הממתינים בנווה אילן לנשק אשר עמנו, פנה ג'ורדן לפתעאל יצחק (איציק) הלוי– יליד ירושלים, שהתחנך בנהלל ובקיבוץ יגור, שפיקד עלינו באותה 'תפיסת משלט', ואף הוא נמנה לימים עם נופלי הל"ה (ראו ברשימה הנזכרת) – ותבע ממנו את המגיע לו, לכל הדעות: לטעום סוף כל סוף טעמו של צרור, אחד בלבד, הנורה מן ה'ברן'...

איציק הלוי (1948-1925)

איציק לא חכך הרבה בדעתו ואישר מיד את הבקשה. ג'ורדן הציב את המקלע על משטח סלע לרגלי 'המשלט שלנו', וכולנו התקבצנו סביבו, בנשימה עצורה, כדי להאזין מקרוב ל'מוסיקה' הנדירה של צרור מקלע... ג'ורדן שכב לצד המקלע, דרך אותו כדרוש ולחץ על ההדק – פעם, פעמיים ואף שלוש – אך מאומה לא אירע. רק משמיהר לפרק את מנגנון המקלע נתברר, להפתעת כולנו, כי אותו כלי נשק שעשה עמנו את דרכו, יום אחר יום, הלוך ושוב, היה בעל נוקר שבור. פניו של ג'ורדן נתכרכמו וכמוהו חשנו אף אנו אכזבה עמוקה, על שהחמצנו את מנגינת הצרור לה ציפינו.

הִיא אֶתְמוֹל אָמְרָה: יַקִּיר לִי / אֶת שְׂפָתַי לְךָ אֶתֵּן... / וְרוֹמַנְס, אָמְרָה, תָּשִׁיר לִי – / רַק הַגּוּף שֶׁלָּהּ מַזְכִּיר לִי מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן... / מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן... (חיים חפר, ציפּ) (מקור הצילום: נוסטלגיה אונליין)

מאז חלפו יותר משני דורות. יום אחד הזמין אותי פרופסור חנוך גוטפרוינד, לשעבר נשיא האוניברסיטה העברית ומאז פטרונם של היפנים ידידי ישראל, ליטול חלק בחנוכת 'גן סלעים', שהקימו יפנים, חברי אגודת 'בית שלום', לזכר פריצת הדרך אל ירושלים בימי תש"ח. הגן נבנה בראש 'רכס המשלטים', בצד 'דרך דִיפֶנְבֵּייקֶר' (שחוצה את מזרחו של 'פארק קנדה' ומכונה, לפיכך, בשם ראש ממשלת קנדה באותה עת. אגודה זו, המכונה 'בית שלום', או 'ידידי ישראל הנוצריים ביפן', שמרכזה בעיר קִיוֹטוֹ, נוסדה בשנת 1938 בידי כומר יפני ושמו טקג'י אוצוקי, שלדבריו זכה בהתגלות אלוהית ונצטווה להקדיש את חייו לקיבוץ נידחי ישראל בארצנו, לקוממיות מדינת ישראל ולביאת המשיח. אוצוקי, יקיר ירושלים, נפטר בשנת 2004, והשאיר אחריו כנסייה ענקית המונה כעשרת אלפים מאמינים אוהבי ישראל. 

בבואי לשם הייתה הפתעתי מוחצת. התברר לי כי אותו 'גן סלעים' יפני הוקם ממש בראש המשלט 'שלנו' (מס' 16). בעוד דברי הברכה מהדהדים במרחב, סבבתי את המשלט שוב ושוב. מצלע הגבעה צפיתי על מקום קבר השייח' – שזה מכבר נעלם ואיננו, עם הרחבת הכביש המהיר לעבר ירושלים (דרך מס' 1); ואף חיפשתי, לפי תומי, את שרידי 'פְּלוֹנְטֶר הַשְּׁפַּגָט'... מטבע הדברים לא הצלחתי למצוא שריד ופליט ממנה, אך ברדתי מן המשלט, אל דרך קק"ל אשר בצדו, מצאתי לרגליו, בדרום-מזרח, את סֶלַע ג'וֹרְדֶן...

'הגן היפני' במשלט 16 (מקור: קיוג'י, בית שלום)

עד נסיעתי האחרונה ליפן, הייתה זו, ללא ספק, החוויה היפנית הגדולה אשר חוויתי מימיי...

הנה לסיום, ותיקי להקת הנח"ל – נחמה הנדל, חיים וגליה טופול (וגם בתם ענת) – שרים את שירם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, 'יא משלטי'.

'אם בנעל היה סדק, בראש היה חלום': שיר נשכח של עגנון

July 8, 2013, 10:58 pm

≫ Next: כך הסרתי את חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב

≪ Previous: על דעת המקום: המשלט וחוט השפּאַגאַט

$

0

0

נחום גוטמן, אז"ר (דבר, מוסף לילדים, כ"ד בשבט תרצ"ד)

אגב הרשימה על ההקדשה שרשם אז"ר לכבודו של זאב ז'בוטינסקי, הזדמן לידי עמוד שער של המוסף לילדים של עיתון 'דבר' (אביו של 'דבר לילדים'), שהוקדש ל'סבא אז"ר' במלאת לו שמונים. מעניין שבאותה עת לא ראו עורכיו של עיתון הילדים שום בעיה להקדיש גיליון שלם לכבוד יום הולדתו של סופר זקן.

ההערצה לאז"ר באותם ימים הייתה עצומה. שנתיים קודם לכן, ב-1932, הוקם מושב עובדים שנשא את שמו בעוד בחיים חיותו – כפר אז"ר. שלא בטובתו, זכה מושב זה לתהילת עולם דווקא בזכות ספרה של לאה גולדברג 'המפוזר מכפר אז"ר', שאינו אלא תרגום ועיבוד לספרו הרוסי של סמואיל מרשק, שגיבורו המקורי לא היה קשור כלל למושב...

מכל מקום, האהבה שרחשו אנשי ההתיישבות העובדת לאז"ר לא נעצרה במוסף לילדים, ובאה לידי ביטוי גם בכותרת הראשית של עיתון 'דבר' מיום 9 בפברואר 1934.

אני מתקשה לראות היום עיתון בישראל שייצא כך מגדרו ויברך בכותרתו הראשית איש רוח דגול, 'אוהב עמלים ואהובם', לרגל יום הולדתו. אבל מי יודע, אולי 'ישראל היום' יעשה כך ביום הולדתו השמונים של שלדון אדלסון שיחול ממש בקרוב, ב-1 באוגוסט 2013. נחיה ונראה.

נחזור למוסף לילדים של 'דבר', שעורכו אז היה יצחק יציב. בעמוד השער, מתחת לציורו של נחום גוטמן (שהובא בראש הרשימה), נדפס שיר מחורז שחיבר ש"י עגנון לכבודו של אז"ר, 'ידידי מאז'. השיר הוא מעין הקדשה, שאותה הצמיד עגנון לסיפור 'הפרוטה', שנדפס מנוקד בעמוד שלאחריו. זו הייתה הדפסתו הראשונה של סיפור מקסים זה.

ברל כצנלסון, עורך 'דבר', התפעל מן 'הפרוטה'. שבוע קודם לפרסום הסיפור הוא שלח את עלי ההגהה לעגנון וביקשו להשיבם למערכת בהקדם האפשרי:

הנה הגהות. אבקש להחזירן בהקדם. מחר יום ד' אנחנו קובעים את העמודים. לא עלה בידי נחום גוטמן לצייר ציור הגון. אבל הספור יבוא בראש הגליון ועליו ציור אז"ר – תמונה גדולה מצויירת בידי גוטמן במיוחד למוסף. 

הספור – נפלא. פשוט נפלא.

(ש"י עגנון, מסוד חכמים: מכתבים 1970-1909, שוקן, תשס"ב, עמ' 179; הדגשה שלי)

הסיפור 'הפרוטה' כונס כמובן במהדורות השונות של כל סיפורי עגנון. הוא נדפס לראשונה בכרך 'בשובה ונחת: סיפורי אגדות' (שוקן, ברלין 1935, עמ' קכב-קכה), ואחר כך בכרך 'אלו ואלו' (שוקן, 1953, עמ' שמד-שמז). בכל ההדפסות הללו ואילך הושמט השיר לכבוד אז"ר, ולמיטב ידיעתי לא נדפס עוד בשום מקום מאז פרסומו הראשון ב'דבר'.

מדוע החליט עגנון לוותר על השיר הנחמד? אולי חשב שהשיר אינו רלוונטי לסיפור עצמו והיה נכון רק לפרסום בשעתו. ואכן, שיר ההקדשה נעלם מעיניהם של חוקרי עגנון וכמעט שאינו נזכר בספרות המחקר. כך, למשל, הוא לא נזכר בסקירתו המקיפה של שמואל ורסס, 'שירה ומשוררים בסיפורי עגנון' (ש"י עגנון כפשוטו, מאגנס, 2000, עמ' 105-85); מי שכן הזכירו, אמנם ברישום אגבי, היה אוריאל אופק (ספרות הילדים העברית 1948-1900, דביר, 1988, ב, עמ' 605).

הנה השיר:

ידידותם של עגנון ואז"ר אכן חזרה לשנותיו הראשונות של עגנון בארץ ישראל (1911-1908), 'עת ישבנו בין נוה צדק ובין נוה שלום'. שניהם גרו אז ביפו, ואז"ר, המבוגר והוותיק יותר (עלה ב-1906), ניהל את ספריית 'שער ציון', שנוסדה ב-1891. לימים נזכר עגנון בחיבה בדמויותיהם המנוגדות כל כך של ידידיו מאותם ימים – אז"ר ויוסף חיים ברנר (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 119-118):

מימין לשמאל: דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, אז"ר, ש"י עגנון – יפו, 1910.  על תמונה זו כתב דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, היתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69)

אז"ר נפטר ב-1945 ונקבר בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור שבתל אביב.

מצבת אז"ר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור (צילום: רמי נוידרפר)

תודה לפרופ' אבנר הולצמן

כך הסרתי את חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב

July 10, 2013, 9:48 pm

≫ Next: שעשועי תשעה באב

≪ Previous: 'אם בנעל היה סדק, בראש היה חלום': שיר נשכח של עגנון

$

0

0

מעריב, 22 ביוני 1959

א. חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב

היש עוד בימינו מי שזוכר את 'חרפת ורוצלב'?

ובכן, היו ימים, ולא רחוקים הם הימים, שבהם מושג זה הילך אימים והטיל את צלו על עולם הספורט הישראלי, ובמיוחד על עולם הכדורגל. זה היה דווקא בימיו הגדולים של הכדורגל בישראל הצעירה, כאשר כל תינוק ידע מי הם גלזר, סטלמך, ויסוקר וגדעון טיש.

ומעשה שהיה כך היה.

ב-18 ביוני 1959 נסעה נבחרת ישראל בכדורגל לעיר ורוצלב (Wrocław) שבפולין הקומוניסטית, כדי להתמודד במשחק ידידותי מול נבחרת פולין.

דבר, 18 ביוני 1959

המשחק נערך ביום ראשון, ה-21 ביוני, והאצטדיון היה מלא עד אפס מקום. נכחו בו כ-70,000 צופים, רבים מהם יהודים, פליטי שואה, שחזרו לפולין לאחר המלחמה וניסו לשקם בה את חייהם. עתה נהרו יהודים אלה לוורוצלב מכל רחבי האזור, כדי לצפות בניני המכבים משחקים כדורגל.

דן פחטר, השליח המיוחד של עיתון 'דבר', דיווח בהתרגשות על היהודיים הרבים:

דבר, 21 ביוני 1959

גם נחמיה בן-אברהם, שדרן הרדיו האגדי, שהעביר את המשחק בשידור חי לקול ישראל, ודיווח גם לעיתון 'מעריב', סיפר על השבת שעשתה המשלחת הישראלית במחיצתם של יהודי ורוצלב:

מעריב, 21 ביוני 1959

אך כגודל התקווה כן היה גודל התבוסה. התוצאה הייתה מבישה – 7:2 לטובת פולין. ה'קפטן' יוסף גולדשטיין ונחום סטלמך הבקיעו שני גולים עלובים והצילו את הנבחרת מביזיון מוחלט.

דבר, 22 ביוני 1959

נבחרת ישראל בזמן נגינת 'התקווה'. עומדים משמאל לימין: זכריה רצאבי, נחום סטלמך, אברהם מנצ'ל, שלמה נהרי, גדעון טיש, שאול מתניה, אהרון אמר, חנוך מורדכוביץ', נח רזניק, אברהם בנדורי ויוסף גולדשטיין (מקור: ההתאחדות לכדורגל בישראל)

נחמיה בן-אברהם מצא נחמה פורתא בדבריו של יהודי ישיש, פליט שואה, שהגיע לצפות במשחק:

מעריב, 22 ביוני 1959

הפולני יאן ליברדה חולף על פניו של גדעון טיש (מקור: ההתאחדות לכדורגל בישראל)

שלושה ימים לאחר מכן שיחקה הנבחרת שוב, הפעם בלודז' ותחת השם 'נבחרת תל אביב'. משחק זה הסתיים, למרבית המזל, בתיקו 1:1, מה שנחשב כמעט כהישג מופלא.

אבל חרפת ורוצלב לא נמחתה, וכל העיתונים הרעישו עולמות וקראו לחשבון נפש ולבדק בית. הכותרת ההזויה ביותר הייתה של מאמר המערכת בעיתון 'ידיעות אחרונות', שחיבר ד"ר הרצל רוזנבלום: 'נשפך דם!'.

רוזנבלום תיאר את ההפסד כ'פוגרום שבוצע נגד הנבחרת שלנו על האדמה שהיא שבעת פוגרומים' (במגרש המשחקים: ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 292). העניין הטריד גם את הפוליטיקאים, ולכנסת הוגשה הצעה לסדר היום שכותרתה הייתה 'קידום הנבחרת הלאומית לכדורגל', ובעקבותיה נערך דיון בוועדת החינוך ובוועדת החוץ והביטחון!

מעריב, 23 ביוני 1959

השוער יעקב ויסוקר (מימין) והמאמן היהודי-הונגרי גיולה מאנדי באצטדיון בוורוצלב (מקור: ההתאחדות לכדורגל בישראל)

כמה שבועות לאחר ההשפלה נסעה נבחרת הכדורסל של הפועל תל-אביב לפולין, מלווה באיחולים הנלבבים: 'שלא תחזרו על חרפת וורוצלב'...

דבר, 18 באוגוסט 1959

ב. היכן בדיוק התרחש הפוגרום?

הבנים בכדורגל - בול מפולין, 1959

ורוצלב הפולנית – לשעבר ברסלאו (Breslau) הגרמנית – היא בירת שלזיה. עיר גדולה ויפה, השוכנת על גדות הנהר אוֹדֶר, ושרידי התרבות הגרמנית מכאן והקומוניסטית מכאן עדיין ניכרים בבנייניה וברחובותיה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ובעיקר לאחריה, הפכה ורוצלב לבירת הטרנספר האירופית. כבר במהלך המלחמה עזבו רבים מתושביה הגרמנים של העיר, ולאחר המלחמה הוגלו כולם לגרמניה, כמעט עד האחרון שבהם  (כ-180,000 גרמנים). במקומם יושבו בעיר עשרות אלפי פולנים, שהגיעו לכאן ממרכז פולין, ובעיקר פולנים שגורשו על ידי הרוסים מהעיר לבוב וסביבתה. המהלך הזה נקרא אז בשם המכובס 'רֶפַּטְרִיאָצְיָה' (החזרה למולדת), שמדבר על החזרת עקורים למולדתם, למרות שלא היה שום קשר בין הפולנים מלבוב לבין ברסלאו, שהייתה גרמנית מאות שנים ועתה חזרה להיות ורוצלב הפולנית.

כך או כך, ורוצלב היום היא העיר הרביעית בגודלה בפולין, ויש בה מכל טוּב, ובאוניברסיטה המקומית יש אפילו חוג למדעי היהדות, שבראשו עומד ידידי ההיסטוריון פרופסור מרצ'ין וודז'ינסקי, שגם אירח אותי בביתו בסוף השבוע שעבר. זהו ביקורי השלישי בעיר, והפעם לכבוד פתיחת תכנית חדשה ללימודי יידיש (!) בשם 'ייִדיש פֿאַר אַלע' (יידיש לכולם).

אבל עם כל הכבוד ללימודי יידיש, מה שהיה חשוב לי באמת זה לשקם את הכבוד הלאומי שלנו ולמחוק את חרפת ורוצלב.

היכן התקיים המשחק? שאל אותי וודז'ינסקי והצביע על שלושה אצטדיונים שיש בעיר. רמי נוידרפר הפנה אותי לאתר המפורט הזה, ממנו למדתי הכל על אותו משחק – שמות השחקנים משני הקבוצות, שמות המבקיעים ושמות השופטים, וכמובן גם את שם האצטדיון.

התברר שהמשחק נערך באצטדיון האולימפי (Stadion Olimpijski) הישן של העיר. מרצ'ין הסיע אותי במכוניתו לאצטדיון שנמצא בפרברי העיר, כדי שנראה במו עינינו היכן בדיוק התרחש ה'פוגרום'.

האצטדיון נבנה בשנים 1928-1926, בתקופה הגרמנית של העיר, כשעוד הייתה ברסלאו, ועבר מאז שינויים ושיפוצים רבים. הוא נמצא בלבו של פארק ענקי, ירוק ומטופח. ליד האצטדיון יש מגרשי ספורט נוספים ושטחים למחנאות ולבילויים משפחתיים.

הכניסה החיצונית לשטח האצטדיון

מפת הפארק

 

הכניסה הפנימית לאצטדיון

האצטדיון מוקף בחומת אבנים לא גבוהה. כמו בית סוהר רק בלי גדרות תיל...

סובבנו את האצטדיון כמו את חומת יריחו ולשווא ניסינו למצוא את הפתח. כל הכניסות היו נעולות במנעולים ישנים וחלודים. בכלל, המתחם אינו מוחזק היטב ודי מוזנח.

שער הכניסה הנעול למקומות ה'ישיבה'

שער הכניסה הנעול למקומות ה'עמידה'

לבסוף, על פי חוקי הנאחס הידועים, מצאנו את הכניסה לאצטדיון בדיוק ליד המקום שבו התחלנו את הסיבוב הארוך.

נכנסנו פנימה...





האצטדיון באמת ענקי. כר הדשא כבר לא משמש למשחקי כדורגל אלא בעיקר לאתלטיקה, מסלולי ריצה ואימונים. קבוצת נערים התאמנה בבייסבול אמריקני...

רוב המושבים באצטדיון כבר הוחלפו במושבי פלסטיק, אבל ביציע אחד נשארו עדיין ספסלי העץ המקוריים.

בשלב זה, החלטנו לערוך את הפיוס ההיסטורי בין העמים, ולהסיר סופית את 'חרפת ורוצלב'.

ההיסטוריון מרצ'ין וודז'ינסקי, איש ורוצלב ופטריוט פולני, שהכדורגל מעניין את קצה הזרת שלו ועל כל הסיפור המזעזע למד ממני יום קודם, סימן בידיו את מספר ההשפלה 'שבע'.



נציג העם היהודי, עורך עונ"ש, שבימים כתיקונם גם הוא לא ממש מתעניין בכדורגל, אבל הוא בן נאמן לעמו ורגיש למעשי עוול והשפלה, סימן בצער את המספר 'שניים'...



אך עד מהרה הפכו שני הגולים העלובים, שהכניסו גולדשטיין וסטלמך, לסימן הניצחון. חזרנו לפולין כמנצחים. חרפת ורוצלב לא תשוב עוד!

ג. ניסיונות קודמים להסרת החרפה

הספר הראשון בסדרת 'הספורטאים הצעירים' ראה אור בשנת 1960

כמובן שאינני הראשון שחרפת ורוצלב העיקה עליו, וקדמו לי כמה סופרים, שהביזיון נגע בנימי נפשם וגם הם החליטו לעשות מעשה.

בשנת 1960, שנה לאחר ההפסד בפולין, החל סופר הילדים שרגא גפני – המוכר יותר לעשרות אלפי מעריציו בשמו הספרותי אבנר כרמלי – לפרסם את סדרת הספרים 'הספורטאים הצעירים', שזכתה לפופולריות אדירה. בני נוער, וכמובן גם אני בתוכם, בלעו את ספריו של כרמלי כבכורה ביום קיץ. רותקנו לעלילותיהם המסעירות של הנערים אלון לוי (החלוץ המרכזי) ורפי גבעון (השוער), שבכישרונם ובמסירותם הובילו את נבחרת ישראל בכדורגל לניצחונות מדהימים, ולבסוף לזכייה בגביע העולם.

בסדרה המותחת, על שלל הבגידות והמזימות, הערכים והתככים, התחרתה נבחרת ישראל בנבחרות לאומיות רבות, אך למיטב זיכרוני פולין לא הייתה ביניהן. בראיונות מאוחרים אתו סיפר גפני כי באמצעות ספריו רצה למחות על הישגיה העלובים של נבחרת ישראל בכדורגל, ולהקנות לבני הנוער את האמונה שבאמצעות כוח הרצון ואהבת המולדת אפשר להגיע לכל מקום.

ומאבנר כרמלי, לסופר שונה לחלוטין, דויד גרוסמן, שמידיעה אישית – גם הוא קרא בהתלהבות את ספריו של אבנר כרמלי.

בשנת 1986 נדפס ספרו של גרוסמן 'עיין ערך אהבה', ובמרכזו דמותו של מוֹמִיק, תלמיד בבית ספר יסודי בירושלים בשנות החמישים ובן למשפחת ניצולי שואה, שכמנהג אותם ימים הסתירו מילדיהם את מה שעבר עליהם. באמצעות קרוב משפחה, פליט שואה ישיש ופגוע בנפשו, שמתאכסן בביתו, מדמיין לעצמו מומיק עולם פרטי ופנטסטי משלו על החיים היהודיים בפולין ועל השואה.

ידידי, פרופסור אבנר הולצמן, ליקט לבקשתי מתוך הספר את הקטעים העוסקים בתגובתו של מומיק למשחק ההיסטורי בוורוצלב. 'יפה לראות', כתב לי אבנר, 'כיצד גרוסמן ארג להפליא את המשחק לתוך המרקם הדחוס של הסיפור, בבחינת ייצוג מזווית מיוחדת של החולשה היהודית הוותיקה (ועוד בהקשר הפולני, הכל כך מרכזי בספר) המבצבצת מתחת לאשליית הכוח הישראלית החדשה ושמה אותה ללעג. גם הדיוק ההיסטורי ראוי לציון, שכן הפרק "מומיק" מתרחש באמת ב-1959'.

עיין ערך אהבה, עמ' 65

עיין ערך אהבה, עמ' 72-71

שעשועי תשעה באב

July 13, 2013, 9:40 pm

≫ Next: ברוך הבא: 'בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי'

≪ Previous: כך הסרתי את חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב

$

0

0

אמירת קינות בירושלים, תשעה באב תשע"ב (צילום: ברוך גיאן)

רשימות קודמות על תשעה באב

על כפיו יביא': משהו על תשעה באב, על שרפרפים ועל נגרים

ברוך הבא: מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!

א. פרנסות של יהודים: קייטנת תשעה באב

כלל ידוע הוא: כל משבר הוא גם הזדמנות, ואין רע בלי טוב.

תשעה באב, שיחל השנה ביום שני בערב, הוא יום של צום ומספד על חורבן בית המקדש ועל שאר צרות וייסורים, אבל אין זה אומר שאי אפשר להרוויח ממנו.

אז כשאבא ואמא והאחים הגדולים צמים ומתענים, קוראים במגילת 'איכה' ומקוננים בקינות, ברור שאין להם ראש לטפל בטפליא. לעזרתם באו יזמיות, שזיהו הזדמנות: קייטנה חד-פעמית וחד-יומית, 'ספיישל' לתשעה באב. ועכשיו נותר להתלבט בין הקייטנה של חיה ('מקום מוזג [!] ונעים', 'יחס אישי ואדיב', כולל ארוחת צהריים, 6 שעות = 30 ש"ח), לבין הקייטנה של דבי ('יחס חם ואוהב', 7 שעות = 40 ש"ח).

ברשת האינטרנט מצאתי עוד כמה 'קייטנות תשעה באב' (כאן למשל אפשר לקרוא על קייטנת תשעה באב של בית חב"ד בנס ציונה; הידיעה מ-2010), וכנראה מדובר בתופעה נפוצה.

מקור: תן גאג

ולסיום, שמעון ביגלמן שלח לי תמונה שצולמה בשכונתנו בקעה, בירושלים. הקייטנה הזו, מה יש לומר, מנמיכה (ושמא מגביהה) ציפיות...

בע"ה ובאם לא ישמע קולו של משיח צדקנו תתקיים קיטנה בתשעה באב לילדים בגילאי 2-7

ב. 'יום של צחוק ושל שעשועים'

את הצילום הזה קיבלתי מכל כך הרבה אנשים, ועדיין אני מתקשה להאמין שזה אמתי...

בימים עברו, לא היה צריך לארגן קייטנה לילדים בתשעה באב. הם ידעו להסתדר לבד.

בזיכרונותיו, שנכתבו ביידיש לפני מאה שנה בדיוק (1913), סיפר יחזקאל קוטיקעל הווי חייהם העליז של החסידים בעיירתו קמניץ-ליטובסק (רוסיה הלבנה). התקופה היא שנות החמישים של המאה ה-19:

דוד אסף (מהדיר), מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, תשנ"ט, עמ' 181-180

בתשעה באב ישבו המתפללים על רצפת בית הכנסת כשהם חלוצי נעליים ולכן מובן מדוע שפכו מים על הרצפה, אך מנהג משובה זה אינו מוכר לי ממקורות אחרים. לעומת זאת, למנהג השלכת 'בערעלעך' (פירות של צמחים קוצניים) יש עדויות נוספות בספרי הזיכרונות של יהודים ממזרח אירופה (ראו שם, הערה 30). אני עצמי זוכר אותו מילדותי בתל-אביב, לפני חמישים שנה, כאשר הילדים הסתתרו בין ספסלי עזרת הנשים ומשם קלעו את הכדורים על הגברים שלמטה...

ילדים קוראים במגילת איכה, ירושלים תשע"ב (צילום: ברוך גיאן)

הרב יהודה לייב מימון (פישמן) (1962-1875), שהיה ממנהיגי 'המזרחי', מחותמי מגילת העצמאות ושר הדתות הראשון, היה גם כותב מחונן. בזיכרונותיו סיפר כיצד, כילד קטן, התפלא על מנהג שעשועים זה שנהג בעיירתו מרקולשטי שבבסרביה:

י"ל הכהן מימון, למען ציון, א, מוסד הרב קוק, תשי"ד, עמ' 104-103

הרב יהודה ליב מימון לצד דוד בן-גוריון בטקס חתימת מגילת העצמאות, 1948 (צילום: הנס פין)

ממקורות רבים ידוע על מגמת הקלה 'עממית', שצמחה מלמטה וראתה בחציו השני של תשעה באב – מצהרי היום ואילך – את החלק המנחם והאופטימי של הצום. אפשר לשער שלתפוצת מנהגי המשובה והשעשועים סייעו השבתאים, שהפכו את צום תשעה באב ל'חג השמחות', ואולי גם הייתה להם השפעה על מנהג הבערעלעך (שהוא עצמו אולי סמל למנהג של עינוי הגוף בקוצים). לא כאן המקום להאריך, אך מן השבתאים, כפי שתקראו בסעיף הבא, לא נימלט...

ג. חג הנחמות: יום הולדת לאמיר"ה 

יום הולדת, חגיגה נחמדת

חשבתם שכבר אין שבתאים? טעיתם.

משיח השקר שבתי צבי, שכונה בפי מאמיניו אמיר"ה (אדוננו משיחנו / מלכנו ירום הודו), נולד, על פי טענתו, בתשעה באב של שנת 1626. כמעט 400 שנים חלפו מאז, אבל יש כאלה שזוכרים עד היום ומקפידים לחגוג לו יום הולדת.

זו ההזמנה שהתקבלה לפני זמן-מה בתיבות הדואר האלקטרוני של כמה מעמיתיי. כיוון שמדובר בהזמנה אישית, אני לא יכול להזמינכם לאירוע המסקרן במושב בית עריף, אבל מובטחני שהיין יישפך כמים.

ברוך הבא: 'בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי'

July 14, 2013, 8:37 pm

≫ Next: הך בפטיש: טקס ניפוץ האייפונים של מורנו הרב ליאור גלזר

≪ Previous: שעשועי תשעה באב

$

0

0

כתב וצילם ברוך גיאן

בערב צום תשעה באב של השנה שעברה יצאתי אל שכונת מאה שערים. בדרך כלל אינני מבקר במאה שערים בשעות הלילה, וזו גם הייתה לי הפעם ראשונה שהגעתי לשם בערב תשעה באב.

הופתעתי לגלות עד כמה מוארת היא השכונה. שמתי פניי אל בית הכנסת המרכזי והתכוונתי לצלם את אווירת האבל ברחבה שמחוצה לו. לשמחתי התאפשר לי להיכנס לתוך בית הכנסת ולצלם באין מפריע.

האווירה בפנים הייתה שקטה ומיסטית. נרות בלבד האירו את חלל בית הכנסת. קשה היה לקרוא לאור הנרות הפשוטים, ובכל זאת פסוקי מגילת איכה והקינות נאמרו בכוונה גדולה. מתפללים רבים ישבו על הרצפה או על מושבים הפוכים, חלקם ישבו על מדרגות הבימה וארון הקודש.

מעניין במיוחד היה לעקוב אחרי הילדים. הללו יצרו על הרצפה מעגלים משלהם, וכמו המבוגרים קראו גם הם מספרי הקינות. ילד יפה תואר וכריזמטי, שניכר בו כי הוא בן לאחד ממנהיגי העדה, תפס מקום פרטי מתחת לשולחן וסביבו התגודדו במעגל ילדים אחרים. גם מחוץ לבית הכנסת היו ילדים ומבוגרים. מקצתם הציצו בסקרנות דרך החלונות על המתרחש בפנים, אחרים נחו על בור המים השכונתי.

צום קל.

הך בפטיש: טקס ניפוץ האייפונים של מורנו הרב ליאור גלזר

July 16, 2013, 1:02 am

≫ Next: התרנגולים ופרשת התקליט המזויף: חמישים שנה ל'שיר השכונה'

≪ Previous: ברוך הבא: 'בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי'

$

0

0

הך פטיש, עלה וצנח (צילום: עוזי ברק, בחדרי חרדים)

לרב מרדכי ברויאר ז"ל, חוקר המקרא וחתן פרס ישראל, הייתה אמרה מחודדת: 'אני לא יודע אם האנשים האלה מטומטמים בגלל שהם דתיים, או שהם דתיים בגלל שהם מטומטמים'. חשבתי על זה כשצפיתי בסרטון הביזארי שהועלה אמש למרשתת, וכשקראתי את הדיווח על האירוע באתר בחדרי חרדים.

עוד קודם לכן היה מי שהפנה את תשומת לבי לטקס שבועי מוזר, שנערך בקרית הרצוג שבבני-ברק בחסות 'מורנו הרב ליאור גלזר שליט"א'.

מיהו בכלל הרב ליאור גלזר? את שמו לא שמעתי קודם ואני מתאר לעצמי שעם שם כמו 'ליאור' לא נולדים בבני ברק. מדובר, מן הסתם, ברב מזן חדש. בירור קצר הראה, כי אכן מדובר באחד מתלמידיו המובהקים של הרב אמנון יצחק, בעצמו מנפץ טלוויזות ידוע, שבעלילותיו כבר עסקנו כאן ברשימה קודמת.

זהו מורנו ליאור גלזר (צילום: עוזי ברק, בחדרי חרדים)

הנה תיעוד הטקס ההזוי. אפשר לדלג על התפילות קורעות הלב ועל השירים המגוחכים ולגשת ישר לעניין, בתזמון 3:40.

לאחר כל הרעש והצלצולים, על המזבח הוקרב בסופו של דבר אייפון אחד ויחיד (ואפשר להניח שגם הוא היה מקולקל ממילא)...



תודה לעידו וינטר

---

התרנגולים ופרשת התקליט המזויף: חמישים שנה ל'שיר השכונה'

July 17, 2013, 9:19 pm

≫ Next: ברוך הבא: המכביה בירושלים

≪ Previous: הך בפטיש: טקס ניפוץ האייפונים של מורנו הרב ליאור גלזר

$

0

0

עטיפת התקליט של התכנית השנייה ובה 'שיר השכונה'

א. התרנגולים – כל מה שאפשר לראות

על תרומתה העצומה של להקת 'התרנגולים' לזמר העברי ולפס הקול של חיינו כאן, על על הפרפקציוניזם האינסופי שלה בכוריאוגרפיה של נעמי פולני (זכורה אמרתו של אורי זוהר: 'נו, תרנגולים, גמרתם כבר להתאמן על עפעף ימין?'), אין טעם להכביר מילים.

למרבית הצער רק מעט קטעים מצולמים שרדו מימי גדולתה של הלהקה – שתי תכניות בסך הכל! – ואת המעט שנותר לפליטה אנו חייבים לרשת טלוויזיה הולנדית, שבשנת 1963 צילמה כמה משירי הלהקה. חברי הלהקה שמצולמים כאן הם: גברי בנאי, דבורה דותן, ליאור ייני, שייקה לוי, עמירם ספקטור, ישראל פוליאקוב ז"ל ועליזה רוזן. האקורדיוניסט המופלא היה תובל פטר.

זה מה שנשאר.

האם אמרו לך פעם (מילים: חיים חפר; לחן: סשה ארגוב)



שיר אהבה חיילי (מילים: חיים חפר; לחן: סשה ארגוב)



אוהבי הטבע (מילים: חיים חפר; על פי לחן צרפתי של פייר פיליפ)



דרך אגב, זה חודשים רבים שאני מחפש את המקור הצרפתי של השיר 'אוהבי הטבע', וללא הצלחה. את מי לא שאלתי? ואף אחד לא יודע...

פייר פיליפ, המלחין, היה הפסנתרן של חבורת הזמר המופלאה 'פררה ז'אק' (Les Frères Jacques), ואפשר להניח שזמרים אלה היו אלה ששרו את השיר המקורי. האם מישהו מהקוראים יכול לעזור באיתור המקור?

ב. שיר השכונה

אולי יימצא בעתיד עוד חומר מצולם על 'התרנגולים', ובינתיים זו הזדמנות לספר קוריוז שקשור בלהיט הגדול ביותר שלהם  – 'שיר השכונה' שחיברו חיים חפר וסשה ארגוב. השיר הועלה בתכנית השנייה של הלהקה, ביולי 1963, בדיוק לפני חמישים שנה.

השיר שיקף את ההווי של מה שנחשב אז הדבר הכי ישראלי (לצד הקיבוץ והמושב) – 'השכונה' העירונית. מאז שנות השמונים, וככל שחדרו לחיינו הטלוויזיה ו'העולם הגדול', הגלובליזציה, החמדנות ורדיפת הבצע, נעלמה פיסת אורבניות זו מחיינו, ובעיקר מחיי ילדינו שכבר לא ידעו את טעמיה. וכפי שכתב חיים גורי בשיר 'פנס בודד', שגם אותו שרו התרנגולים: 'השכונות מצאו מקלט בפזמונים'...

עוד חידוש היה ב'שיר השכונה'. זו הייתה הפעם הראשונה שבה העזו להשמיע ברדיו מילים 'גסות', כמו 'מסובבת את התחת', שלא לדבר על 'מלפנים היא מתפתחת / היא לובשת כבר את זה...'

הנה כאן קליפ קצר של 'שיר השכונה', מאוסף יומני הארכיון של אולפני הרצליה (וראו גם כאן, בכתבה של Ynet על התרנגולים).



וכאן השיר המלא:



וכאן המילים האינסופיות, שכולנו ידענו בשעתו בעל-פה:

 

ספר הפזמונים של חיים חפר, ידיעות אחרונות, תשמ"א, עמ' 20-16

באוקטובר 1986, עשרים ושלוש שנים לאחר העלאת 'שיר השכונה', נפגשו שוב חברי הלהקה המקורית לאיחוד חד-פעמי וביצעו אותו שוב. זה היה במסיבה לכבוד יום הולדתו השישים של המפיק האגדי אברהם דשא ('פשנל'), שהנחה דן בן-אמוץ. זה לא מה שהיה, ובכל זאת זה מהנה מאוד (ליד הפסנתר דוד קריבושי).



ג. פרשת התקליט המזויף

במלאת חמישים שנה להולדת השיר הגיעה השעה להסיר את הלוט מעל פרשייה היסטורית עלומה, שאותה סיפר לי ידידי ושכני מיקי כהן. לבקשתי מיקי גם העלה את הדברים על הכתב:

בסוף קיץ 1963 'שיר השכונה' של התרנגולים התחיל להתנגן כשלאגר (היום קוראים לזה להיט) היסטרי ואיתו עוד מספר שירים מהתוכנית השנייה של התרנגולים בבימויה של נעמי פולני. אלא, שנעמי, ששאפה תמיד לשלמות ולא התפשרה עד שהגיעה אליה, סירבה להוציא תקליט של שירי התרנגולים עד שאכן יגיעו לשלמות. בינתיים קול ישראל וגלי צה"ל – זה מה שהיה אז – שידרו את השיר מסרט הקלטה והמוני בית ישראל שרצו לרכוש את התקליט לא יכלו לעשות זאת כי תקליט לא יצא.

את הדרישה הזאת ביקש למלא יהודי ממולח שהייתה לו חברת תקליטים בשם 'מקולית', שהתחרתה עם חברת 'הד ארצי', בעלת הזכויות על שירי התרנגולים. מה הוא עשה? פנה לחברי להקת פיקוד מרכז של אותם הימים והציע להם לחקות את שיר השכונה ועוד שני שירים, ולהוציא אותם בתקליט קטן במהירות של 45. 

וכאן אני נכנס לתמונה.

לפני שהצטרפתי סופית ללהקת פיקוד מרכז כשחקן וזמר נקראתי לעוד בחינת קבלה אחת. זה היה באמצע אוקטובר 1963 (ללהקה עצמה הצטרפתי שבועיים מאוחר יותר, בראשית נובמבר). הגעתי לאולם החזרות בתל אביב ושם פגשתי את חברי הלהקה הוותיקים. הם היו במצב רוח מיוחד וכששאלתי 'מה קורה?', נאמר לי שאם אדע לשמור על פי יקחו אותי למשימה סודית בתחום הזמר העברי ואת הבחינה נקיים יותר מאוחר.

נסענו לבית פרטי ביפו ושם במרתף היה אולפן הקלטות. אחרי שהבעלים של 'מקולית' השמיע באוזנינו את שיר השכונה המקורי הוא חילק את התפקידים בין ששת חברי הלהקה (שמותיהם שמורים במערכת), עשה חזרה אחת והקליט את שיר השכונה בביצועם. החיקוי נשמע מאד מדויק, ואחר כך הוקלטו עוד שני שירים שיוטבעו על הצד השני של תקליט ה-45 שהוא התכוון להוציא: 'הורה אהבה' של חפר וארגוב ו'כשאת אומרת לא' של דן אלמגור וארגוב. כעבור שלושה ימים יצא התקליט ובו הזיוף של 'להקת השכונה'. המונים צבאו על חנויות התקליטים וקנו את התקליט הקטן שהיה זול בהרבה מהתקליט המקורי.

כמובן ש'הד ארצי' ופשנל, המפיק של 'התרנגולים', הוציאו מיד צו בית משפט שהורה לאסוף מחנויות התקליטים את כל העותקים. חברי 'להקת השכונה', שקיבלו על הזיוף סכום כסף פעוט ביותר, עמדו למשפט צבאי באשמת ביצוע ללא היתר של עבודה פרטית בעת השירות הצבאי...  

אם אני זוכר נכון, העונש היה נזיפה או קנס כספי קטן. העונש האמיתי של הלהקה היה שחיים חפר וסשה ארגוב, שנחשבו אז טובי היוצרים, החרימו את להקת פיקוד מרכז ולא הסכימו לכתוב לה שירים עד שלא ישתחררו כל אלה שהשתתפו בזיוף. ה'חרם' נמשך שתי תוכניות...

התקליט הנדיר, שנמצא ברשותו של מיקי, כבר מחורץ ומצולק, אך בעזרת אולפן ההקלטות הירושלמי של אבי יפה הצלחנו לקבל כמה דקות נקיות מהשיר, בדילוגים על כמה קטעים שאותם ממש לא ניתן עוד לשמוע. הנה זה:



וזו עטיפת התקליט המזויף (המאייר הוא אבי מ', שאיני יודע מיהו). השם 'להקת השכונה' הודפס באותיות קטנות בעטיפה האחורית.





ניסיתי לאמת את סיפור הזיוף באמצעות העיתונות של אותם ימים.

ובכן, מיקי לא דייק כל כך. התקליט של 'התרנגולים' המקוריים דווקא יצא באותה עת, אבל היה קשה להשיגו (הוא נמכר רק בהופעות של הלהקה), ובעיקר – הוא היה יקר להחריד (16.70 לירות), כפי שמעידה מודעה שהתפרסמה בעיתון מעריב, ב-26 בספטמבר 1963:

ובאשר לזיוף, ב-16 באוקטובר 1963 נדפסה בעיתון דבר הידיעה הלקונית הבאה:

יומיים לאחר מכן, ב-18 באוקטובר, עדיין החציפה חברת 'מקולית' פנים, כשפרסמה ב'מעריב' מודעה של לא פחות מאשר 'הזהרו מחיקויים'...

אבל לא לעולם חוסן. ב-19 בדצמבר דיווח 'מעריב' על גזר דינם של הזייפנים...

ברוך הבא: המכביה בירושלים

July 20, 2013, 9:50 pm

≫ Next: קח רבנית קבל רבנוּת: פרק לקורות הרבנות בישראל

≪ Previous: התרנגולים ופרשת התקליט המזויף: חמישים שנה ל'שיר השכונה'

$

0

0

צילם וכתב ברוך גיאן

ביום חמישי שעבר (18 ביולי) נפתחה המכביהה-19 בטקס רב רושם באצטדיון 'טדי' בירושלים. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה נפתח טקס המכביה בעירנו, וממחווה כזו מערכת עונ"ש אינה יכולה להתעלם. כרגיל, הטקס היה שילוב של התרגשות ומכובדות בינלאומית וחוסר סדר ישראלי טיפוסי.

למרות שאני גר לא רחוק, זו הייתה לי הפעם הראשונה שנכנסתי בשערי אצטדיון 'טדי'. אלפים התגודדו בכניסות, וכמו ב'מצעד החיים' בפולין, גם כאן היו מי שהתעטפו בדגלי מדינתם. משום מה, דווקא יהודים מבריטניה בלטו במיוחד.

כשהגענו למושבים של שער 5 כבר ישבו שם צעירים רבים, שפטפטו בבליל שפות: עברית, ספרדית, פורטוגזית, מה לא...

לצדי הונף דגל צ'ילה, וישראלים ממוצא ברזילאי הניפו את דגל תנועתם 'הבונים דרור'. הייתה תחושה של הפנינג צעיר, ואני הרגשתי כמעט כמו הסבא של כולם...

כניסת המשלחות המחישה את מפת היהדות הבין לאומית. לצד התפוצות היהודיות הגדולות, כמו ארצות הברית, קנדה, בריטניה, צרפת ורוסיה, יש גם מקומות רחוקים וזעירים, וגם שם יש יהודים שרוצים להשתתף בחגיגה. 

הבריטים כובשים את ירושלים מחדש...

מי היה מאמין שבאיי הבתולה ובמונגוליה יש בכלל יהודים? וכמה מאתנו יודעים איפוה בכלל נמצאות ארובה, מאוריציוס או קורסאו?

גם בקורסאו יש יהודים

היה מעניין לראות כיצד מתמזגים סמלי מגן דוד שעל דגלי ישראל הרבים שהתנופפו ברוח הקייצית, עם הסהר שעל הדגל הטורקי או האוזבקי ועם הצלב של הדגל הגיאורגי או השבדי.

הכל כלול? האוהדים הטורקים מנופפים בדגל

המשלחת מאוזבקיסטן

המשלחת מגאורגיה

המשלחת מאלבניה

שתי המכביות הראשונות נערכו בתל-אביב בשנים 1932, 1935, והשלישית כבר נדחתה לזמן בלתי ידוע בשל האירועים באירופה. המכביה השלישית נערכה לבסוף רק בשנת 1950, לאחר השואה ולאחר הקמת מדינת ישראל, ומאז מתקיימות המכביות כסדרן בכל ארבע שנים. 

כרזת המכביה הראשונה, 1932

כרזת המכביה השנייה, 1935

כרזת המכביה השלישית, 1950

הרבה עברנו מאז, ובכל זאת קצת מוזר היה לראות את המשלחת היהודית הגדולה מגרמניה מניפה בגאון את הדגל הגרמני. כמה מן הספורטאים אף התעטפו בו והניפוהו בגאווה...

המשלחת מגרמניה

כצפוי, המשלחת האמריקנית מנתה מאות רבות של ספורטאים עולצים והם מילאו כמעט את כל המסלול.

כמו תמיד, גם הפעם המשלחת האמריקנית הייתה הגדולה ביותר. האם נמצא בתוכה את מארק ספיץ הבא?

היו גם משלחות של ספורטאי אחד או שניים. מצער או משמח? זה תלוי כנראה בנקודת המבט. מכל מקום, מאיי בהאמה ומאלבניה הגיע רק נציג אחד. זה מה יש...

לעולם לא תצעד לבד... (הדגלן של המשלחת ממכסיקו)

המשלחת של איי בהאמה

המשלחות של ארובה ושל ארמניה

לא רחוק ממני ישבו טל ברודי ורעייתו תרצה. לצד השחיין האמריקני מארק ספיץ, ברודי הוא אולי השחקן המפורסם ביותר שהכרנו בזכות המכביה. ניגשתי אליו והזכרתי לו שלפני כארבעים וחמש שנה הוא אימן אותי בקבוצת כדורסל יפואית. אמנם הייתי די גבוה, אבל מסתבר שזה לא היה מספיק כדי להצליח בכדורסל... ברודי עצמו השתתף במכביה של שנת 1965 ושנה לאחר מכן עלה לארץ, הצטרף לשורות מכבי תל אביב, וכזכור 'שם אותנו על המפה'...

המשלחת הדרום-אפריקנית הייתה גדולה למדי. הספורטאים לבשו חולצות לבנות והצועדים בראשם נשאו שלט גדול לכבוד יום הולדתו ה-95 של נלסון מנדלה, ובו קריאה לשמירת מורשתו.

השבדים לובשי הצהוב ערכו מעגלי ריקוד, שפעם היינו קוראים להם 'הורה'; והארגנטינאים, בעיקר הארגנטינאיות, רקדו גם הם בלבוש לוהט של אדום-שחור.

שבדים רוקדים

ארגנטינאיות רוקדות

המשלחת הברזילאית עוררה התלהבות מיוחדת, והצעירים לצדנו פרצו בשאגות שמחה אדירות.

קרנבל ברזילאי באצטדיון...

וביציע.

אוהדי ברזיל

פרצי ההתלהבות והשמחה נרגעו לשעה קלה כאשר החלו הנאומים המייגעים ועמוסי הקלישאות של ראש הממשלה, הנשיא, נשיא המכבייה וראש העיר, וכשאלה הסתיימו התחדשה החגיגה.

כנהוג באולימפיאדות 'אמתיות' גם במכביה מדליקים משואה. המתעמלת האמריקנית והמדליסטית האולימפית אלי רייזמן היא שהתכבדה בהדלקה. 

מי שחשב שזו סתם הדלקת לפיד פשוטה, טעה בגדול. רייזמן הצעירה הדליקה על הבמה את האש, ובהבזק של שניות עברה האש, במופע פירוטכניקה מרהיב, אל קצה האצטדיון והציתה אש ענקית בלפיד שהתנוסס על ראש המגדל.

בלונים בשמי ירושלים

אינני יודע כמה עלתה ההפקה הגרנדיוזית הזו, ודומני שראוי היה לעשותה ביתר צניעות. אף על פי כן, הייתה בטקס שמחה רבה ותחושה אמתית של אחווה בין-יהודית מכל העולם. בניגוד למאבקי ספורט מתוחים וטעונים, במכביה הספורט הוא מרכיב חשוב אבל בפירוש לא יחידי.

עמוס בידרמן, הקריקטוריסט הנפלא של 'הארץ', נתן ביטוי מחודד למה שכולם יודעים...

עמוס בידרמן, דה-מרקר, 13 ביולי 2013

נצפה לתחרויות ונאחל 'הצלחה' לכולם!

קח רבנית קבל רבנוּת: פרק לקורות הרבנות בישראל

July 21, 2013, 9:52 pm

≫ Next: על דעת המקום: שווה לחיות בירושלים?

≪ Previous: ברוך הבא: המכביה בירושלים

$

0

0

בת הרב ואביה

ט"ו באב תשע"ג

מאת יהושע מונדשיין

א. ראשית דבר: רבנות במקום נדוניה

משל הדיוט אומר: 'אַז דֶער מַאן אִיז אַ רָב, אִיז דָאס וַוייבּ אַ רֶבִּי'צִין' (איגנאַץ בערנשטיין, יודישע שפּריכווערטער און רעדענסאַרטן, ורשה תרס"ח, עמ' 150), ללמדך, שהאשה הולכת אחר בעלה, וכשהבעל רב הרי אשתו רבנית.

אך קיימת גם תופעה הפוכה, שהבעל מתעטר בכתר הרבנות בזכות אשתו: רב כי ילך לעולמו והניח אחריו אשה אלמנה ובת בוגרת שלא עלה בידו להשיאה בחייו, נחלצים ראשי העדה לעזרתן ומציעים את כס הרבנות המיותם לרב צעיר שייאות לשאת את היתומה לו לאשה. הקהילה יוצאת נשכרת אף היא, מפני שבין כך ובין כך הייתה צריכה להעניק למשפחת הרב קִצבת פנסיה כלשהי, וגם לשלם משכורת לרב חדש, ואילו עתה, כשהרב החדש מתמזג עם משפחת הרב המנוח, הרי שהפנסיה והשכירות באות כאחת.

בפרק השישי של מאמרו 'מחשבות ומעשים' (השילוח, תרנ"ז / 1897), לגלג הסופר אלחנן ליב לוינסקיעל שיטת הורשת הרבנות הנהוגה בקהילות ישראל. לפי הגיונה של שיטה זו, כתב לוינסקי, הרי גם הבנות יכולות לרשת את הרבנות, ומה פרצוף יהיה לרבנות כאשר הבת היא היורשת את אביה? 

ואולי עוד גרועה הרבנות מ'היהדות הטובה' [האדמו"רות]. כי תחת אשר 'היהדות הטובה' עוברת בירושה, לכל הפחות, לבנים ולנכדים, הנה הרבנות החלה לעבור בירושה גם ל'בנות', ביחוד לבתולות. רב כי ימות ובת בוגרת לו, ועברה רבנותו לבתו, ואת אשר תבחר היא – הוא הרב.  

בודאי, מצד ההדור החיצוני, דבר גדול עשו בעלי 'שיטת הירושה'. אם בחירת הרב תהיה בידי הנשים, ביחוד בידי הבתולות, אין ספק שתתוקן הרבה 'חיצוניותם' של הרבנים, ולא נראה עוד תורה מפוארה בכלי מכוער, כמו שראינו עד כה בהרבה מגדולי התורה המפורסמים...  אבל אם תתוקן גם פנימיותה של הרבנות על ידי המנהג הזה – אפונה מאד.  

וכבר היה מעשה באחת מערי הנגב [דרום תחום המושב הרוסי], שמת רבה, ותקם הירושה לבתו הבתולה.  ותנאי התנו ראשי העדה את הרב החדש, שיקח את העיר יחד עם 'הבתולה', ואם בעל אשה הוא, עליו לגרש את אשתו. ותהי מחלוקת בעיר, כי נמצאו אנשים שטענו: וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ומה להרב ולהבתולה? אבל כל דבריהם לא הועילו, ובעלי שיטת הירושה נצחו. והאברך אשר בחרה בו הבת – הוא נבחר גם לרב.  

ומכיון שנעשתה ההתחלה הטובה בעיר הגדולה ההיא, כבר נמצאו מחזירים בשיטה זו גם במקומות אחרים.  ורב כי ימות בעיר והשאיר אחריו בת בוגרת, תחת לתת מחיה למשפחתו ונדוניא לבתו – יתנו את 'הרבנות' במקום נדוניא.

אלחנן ליב לוינסקי (1910-1858)

האם הגזים לוינסקי בביקורתו? לא ולא.

על כך שתופעה זו אכן הייתה חזון נפרץ בימים ההם (מזרח אירופה למן שנות השמונים של המאה ה-19), בין ברבנות המסורתית ובין ברבנות המודרנית (רב מטעם השלטונות), יכולים אנו להיווכח משכיחותה היחסית בעיתונות התקופה, ואנו נהלך בעקבותיה לפי סדר כרונולוגי (התאריכים שיובאו להלן הם על פי הלוח הגרגוריאני, הנהוג בימינו). מכך שהתופעה נזכרת רק משנות השמונים ואילך אין להסיק שלא הייתה גם קודם, אך לא מצינו עדויות לה ואין לנו אלא מה שלפנינו.

תחילה נביא את תמצית הידיעה מהעיתונות (בתיקוני כתיב קלים, בפיסוק חדש ובפתיחת ראשי התיבות), ובעקבותיה צילום המקור בשלמותו. ההדגשות כולן שלי.

ב. בת-דודו של הרב מטעם (בוברויסק, פלך מינסק)

וכך נכתב בעיתון המליץ, ה' בכסלו תרמ"ט (9 בנובמבר 1888), על פטירתו של הרב מטעם השלטונות ('הרב מטעם') בקהילת בּוּבְּרוּיְסְק (Bobrujsk): 

זה כשלשה שבועות חלפו ועברו מן היום אשר הרב מטעם הממשלה בעירנו, האדון דובער ווילענסקי, לוקח מארץ החיים ... המנוח היה בן ששים שנה במותו וישאיר לאנחות אב זקן ... גם אשה ובנים ובנות. והנה בימי אבל אלה ליורשי המנוח ... החלו ימי ששון לאלה אשר זכו להיות 'בוחרים' ברב חדש ... אולם מנהיגי העיר ונכבדיה לא שמו לבם לרבנים האלה ... וכל מגמתם היתה להושיע לאלמנת הרב המנוח וליתומיו ... ועל כן גמרו אומר לחכות עד אשר יקרה לפניהם איש כלבבם. והנה ... על פי רוב דעות נבחר לרב מטעם הממשלה ... בן אחיו של הרב המנוח ... בתנאי כי החצי מכסף משכורתו ייתן לאלמנת דודו המנוח וליתומיו, להיות להם למחיה. גם יישא לו לאשה את בת דודו, בטרם יעלה לשבת על כסא הרבנות.

ג. חתן לבתו הבכירה של הרב (מושניק, פלך וילנה)

המליץ, כ"ט בסיון תרנ"ב (24 ביוני 1892); דיווח על העיירה מוּשְׂ‎ניק (Muśniki):

אבל כבד היה תמול בעירנו, כי הרב הגאון הצדיק ר' אברהם ראבינאָוויץ זצ"ל, אב"ד בעיר מושניק אשר בא לפה [לווילנה] לדרוש ברופאים, מת באכסניא שלו ... לפני מיטתו גמרו בני מושניק אומר לדאוג לבית הרב ז"ל, אשר הניח אחריו אלמנתו ושתי בנות בתולות, ויקבלו עליהם לבלתי תת לשום רב את כתר הרבנות בעירם, כי אם על ראש אלוף נעורי בתו הבכירה של הרב זצ"ל אשר הגיעה לפרקה. ויבקשו לה חתן הראוי להוראה, שיהיה גם חתן תורה ואב"ד בעירם, למלאות מקום הרב המנוח.

כעבור ימים ספורים, בג' בתמוז (28 ביוני), התפרסמה באותו עיתון המודעה הבאה, ליתר תוקף:

בשם עדת מושניק ... הנני להזהיר שלא יהין שום אברך או רב לבוא לעירנו לבקש משרת הרבנות, כי לא ימצא אזן קשבת. בשגם גמרנו לדאוג למשפחת הרב המנוח ז"לותקוותנו לתת את בת הרב ז"ל לבחור ראוי להוראה, אשר הוא ימלא מקום הרב. 

מאוריציו גוטליב, חתונה יהודית

ד. משרת ש"ץ ושו"ב לעלם פנוי (מוש-חדש, פלך מינסק)

בעתון הצפירה, ט' בניסן תרנ"ו (23 במרס 1896); ידיעה מן העיירה מוּשׁ-חדש (Nowa Mysz):

מוצאי שבת קודש, בשני לחדש אדר, גווע וייאסף אל עמיו הש"ץ והשו"ב [שליח-ציבור והשוחט-ובודק] הרב יוסף נתן נטע, בן להגאון המגיד דנאוואגרודאק ... בשנת ע"ג לימי חייו ... והרב הגאון דסטאלעוויץ נשא עליו מספד מר ... גם העיר המקונן את לבות בני עירנו לחמלה על בתו ובנו יחידו, אשר השאיר אחריו הצדיק. ואחרי אשר הלווהו לבית עולמו גמרו כל הבעלי בתים הנכבדים אומר בפני המת, גם חתמו את ידם, כי יתנו משרת ש"ץ ושו"ב רק על שכם עלם פנוי מאשה, למען יוכל לפרוש כנפיו על בת המנוח.

ה. האם באמריקה הננו? (חאלוי, פלך מינסק)

המליץ, ז' בתמוז תרנ"ז (7 ביולי 1897) מספר על האיורעים בקהילת חלאוי שבפלך מינסק (לא הצלחנו לאתרה):

בשם בני עיר מולדתיהנני מודיע ברבים לאמור: אחרי שברנו הגדול, בהילקח מעל ראשינו אדוננו מורנו ורבנו הגאון ר' משה אהרן זצ"ל ... גמרנו ואמרנו על נפשנו, כפי שהוכרז בו ביום מטעם שלשת הרבנים שבאו לספוד לו... לבלתי קחת לנו רב טרם נשווה את הרבנית שתחיה, וכי דין קדימה לרב שייקח את העלמה בת רבנו זצ"ל לו לאשה, כחפץ רבנו ובקשתו לפני מותו ... כל הראוי לאותו איצטלא ועטרת הרבנות הולמתו, והוא בחור, אלמן או גרוש, רוצה לומר: שתוכל בת רבנו זצ"ל להינשא אליו, יאבה לשלוח לנו העתקות נאמנות מהסמיכות שסמכו עליו גדולי דורנו ... יחד עם תולדותיו בקצרה. ואת אשר נבחר ונקרב, נשלח אחר כבוד לקחתו לראות ולהראות. הנדוניא היא, לבד איזה מאות רו"כ במזומנים – גם כסא ההוראה בעירנו.

כעבור כמה חודשים, בא' באדר תרנ"ח (23 בפברואר 1898) הודיעו אנשי חאלוי מעל דפי המליץ כי היה שכר לציפייתם:

שאלת הרבנות בעיר נפתרה ... על ידי האברך הרב הגאון דובער ב"ר נח גאלדשטיין, יליד באברויסק, בהתקשרו בברית האירושין עם בת הרב המנוח, ותיכף אחר החתונה תושם עטרת הרבנות על ראשו.

מודעתם של ראשי חאלוי היא שהבעירה את חמתו של אלחנן לוינסקי, שממאמרו 'מחשבות ומעשים' הבאנו בתחילת הרשימה:

ובימים האלה קראתי ב"המליץ", (נו' 141) מודעה מאת ראשי עיר 'חאלוי', פלך מינסק ... המודעה הזאת היא כלה 'כפתור ופרח', אחת מהמודעות של 'סוף המאה' בתחום המושב. בוודאי, דבר גדול עשו מנהיגי העיר ופרנסיה, במה שגמרו בדעתם ואסרו אסר על נפשם לבלי קחת רב אחר, טרם ישוו את הרבנית וימצאו לה מקור בטוח לפרנסתה. ברוכים יהיו בעד לבבם הטוב. אבל האם לא מצאו אמצעים אחרים, זולתי לתת נדוניא את כסא הרבנות בעיר? בייחוד אבקשכם, חביבי, לתת לב להדברים המעטים האלה: 'ואת אשר נבחר ונקרב נשלח אחר כבוד לקחתו לראות ולהראות'. התבינו: לראות ולהראות!  

מספרים, כי באמריקא, המנהג בקהילות שונות, אשר כל רב העומד להיבחר, עליו לשלוח מקודם, מלבד תעודותיו וסמיכותיו, גם את תמונתו הפוטוגרפית לעזרת-נשים. ואם לא ימצא חן בעיני הנשים, לא יוכל לעמוד על הבחירה. והאם לא ב'אמריקא' הננו גם אנחנו?

וודי אלן, רב באמריקא

ו. נכדת הרב (שאבילן, פלך קורלנד)

בעיתונים הצפירה והמליץ, כ"ג וכ"ח באייר תרנ"ט בהתאמה (3, 8 במאי 1899), התפרסמו שתי ידיעות קרובות בתוכנן אך שונות בסגנונן, מן העיירה שאבילן Sabile); ובגרמנית Zablen). הידיעה הראשונה נחתמה בשם 'מנהלי העדה וראשיה', ללא פירוט שמותיהם; השנייה נחתמה בשם שלושת 'גבאי העדה' הנקובים בשמותיהם. במקרה זה לא נדרש המועמד לשאת את בתו של הרב, אלא את נכדתו...

הנה קיצור הידיעה שהתפרסמה בעיתון הצפירה (עם השלמות בסוגריים מרובעות מן המליץ):

במות עלינו הרב הגאון מרן צבי הירש ראלבא זצ"ל, אב"ד דעירנו, אבדה לנו אבדה גדולה שאין לנו תמורתה ... בן שבעים ושלש שנים היה במותו ... עוד בהיות המת מוטל לפנינו החלטנו לקיים רצון המנוח ז"ל [אשר גלה זאת לאחדים מנכבדי עירנו], לתת ניר להרבנות בעירנו ליוצאי חלציו. [וביום ד', ב' אייר, התאספו כמעט כל בני עירנו ויכתבו ויחתמו, כי הרבנות בעירנו תושם על שכם האיש] ... הפנוי,המוסמך להוראה משלשה גאוני זמננו, ונשא לו את בת בנו יחידו של המנוח לאשה, תינתן על שכמו משרת הרבנות בעירנו.ועד העת ההיא תקבל משפחת המנוח את משכורתה ... כל רב שיהין לבוא הלום למרוּת רוחנו, יאבד הוצאותיו חנם. 

ז. האברך הנרגן וכת מתנגדי ציון (דֶליאטיץ, פלך מינסק)

לא תמיד התנהלה העברת הרבנות בשלום ובמישור. לפנינו תקציר הסתבכות העניינים בעיירה דליאטיץ שברוסיה הלבנה (Delyatichi), הסמוכה לעיר נובוגרודק. על פטירתו של הרב בנציון בינימאווסקי (ביום א' של חול המועד פסח, תרנ"ט), נודע לראשונה לקוראי גיליון המליץ ביום י"ב בסיון (21 במאי 1899):

בן ששים שנה היה במותו והשאיר אחריו אשה וששה ילדים ... אנשי עירנו החליטו לבלתי קבל רב במשך השנה ולתת לרבנית האלמנה את השכירות לשנה שלמה אשר קיבל רבנו בחייו.

כעבור יומיים, בי"ד בסיון (23 במאי 1899), התפרסמה בעתון הצפירה מודעת האבל הבאה:

בבאלאטיץ[!] ... גווע הרב הגאון דשם, והניח אחריו בת משכלת, והשאיר עבורה במזומנים 700 רובל כסף וספרים הרבה. וצדקה עשו הבעלי בתים דשם עם הבת והבטיחוה, וגם כתבו וחתמו לה בכתב, לחכות שנה תמימה עד שיוכיח ה' לה בן גילה, שיוכל לקחת משרת הרבנות על שכמו. ועל כן מי הראוי לאותה איצטלא יפנה אל אחיה.

הסיפור נמשך והסתבך מעל דפי המליץ, ה' בטבת תר"ס (7 בדצמבר 1899): 

במחוזנו יש עיר קטנה הסמוכה אלינו ודעליאטיץ שמה ... הלך שם לעולמו הרב דמתא ... והשאיר אחריו לאנחות אשה וששה יתומים אומללים, מהם היתה בת אחת שהגיעה אז לפרקה. ותבקש האלמנה הרבנית את בני עירה, כי יעשו חסד עם החיים ועם המתים וכי לא יקבלו כל רב משך שנה אחת, בתקוותה להשיא את בתה לאיש כזה שיהיה ראוי לאותה איצטלא ולרשת את כסא הרבנות. ההצעה הזאת מצאה אמנם חן בעיניהם, ויחליטו בהסכם כל בני העיר ... לבלתי קבל רב, יהיה מי שיהיה, במשך שנה שלמה, עד ישלח ד' לבת הרב המנוח ז"ל את בן גילה, אשר עטרת הרבנות תהיה הולמתו, ואז לו יהיה משפט הבכורהבלי שום טענות ומענות.

אולם, למרות האזהרות שנדפסו גם בעיתונים, כי אל להם לרבנים לנסות את מזלם בעיירה זו במשך השנה הקרובה, שבה תנסה בת הרב היתומה למצוא את שידוכה, בכל זאת לא חלפו שבועות אחדים ולעיירה הגיע 'אברך אחד לרדת לחיי האלמנה והיתומים'. הלה הצליח לשכנע כמה מנכבדי הקהילה לאפשר לו להתמודד על משרת הרבנות וכך התפתחה מחלוקת בעיירה. בד בבד מצאה היתומה סוף סוף את זיווגה וחתנה נתמנה לרב.

כמובן כי כל נכבדי העיר אשר בעיניהם ראו את כל האמצעים המגונים שבהם השתמש המשיג גבול הזה, לא נתנו את ידם לו. ובכן ניצתה אש המחלוקת, שסופה, כפי הנראה, להתקיים. כי הלא תקוות האלמנה הרבנית כבר באה, את בתה נשא לאשה בן הרב הגאון דעיר זשעלודאק פלך ווילנא, אברך גדול בתורה ומצוין במידות, שמצא חן בעיני כל יקירי העיר ששמרו את הבטחתם ויקבלוהו עליהם לרב ומורה דרך. והאברך הנרגן ההוא, למרות כל אלה, עודנו מוסיף לחרחר ריב ולגרות מדון בתחבולות מגונות כאלה שנפש היפה תקוץ בהן, למען הוריד את הרב חתן האלמנה מכסא רבנותו.

והנה, בי"ז בטבת תר"ס (19 בדצמבר 1899) נמסר בהמליץ, בשם 'איש נאמן', שלא היו דברים מעולם ובדליאטיץ לא הייתה שום הסגת גבול: הרבנית בעצמה מכרה לאותו רב את חזקת השכירות שהייתה לה, כל ה'בעלי בתים' חתמו על כתב רבנות, אבל בגלל העדרו של ראש העדה לא נמסר הכתב לרב. אותו רב היה ציוני, וכת 'מתנגדי ציון' הסיתו את הרבנית להשיא את בתה לאיש והם ישתדלו שיקבל את כס הרבנות. וכך הווה. אבל כשחזר ראש העדה לביתו נמסר כתב הרבנות לרב הקודם.

כל הרגיל בדרכי העיתונות העברית של המאה ה-19 יודע, שאחרי הכחשה לידיעה, יש לצפות להכחשה נוספת, שתכחיש את ההכחשה הראשונה. ואכן, בהמליץ מיום י' בשבט תר"ס (10 בינואר 1900) התפרסם 'מכתב אל המו"ל' מאת פייגה-מרים, אלמנת הרב המנוח, שבו הכריזה בהחלטיות 'כי דברי בעל ההכחשה "האיש הנאמן" מוכחשים המה מראשיהם ועד סופם ואין בהם אף קורטוב של אמת'! היא חזרה וסיפרה על החלטת אנשי העיר 'כי אם במשך השנה, מיום פטירת בעלי הרב ז"ל, אשיא את בתי לאיש, אשר יהיה ראוי להוראה, אז יהיה הוא לממלא מקום הרבנות. ויתנו לי כתב בחתימת כל אנשי עירנו'.

והנה, 'כעבור חודש ימים בא הלום אברך אחד ... וידרוש דרשות אחדות, אך לא הזכיר שום רעיון ציוני. כי באמת עירנו קטנה לא נמצאו בה אנשים ציונים ולא חס ושלום מתנגדי הרעיון הזה, והרגש הציוני עוד לא התפתח פה במידה מרובה, כי יבוא לידי מחלוקת ולפרוד הדעות'.

אחרי כן בא חותנו, הרב דאשמינא, לעירנו וישתדל כי ייקחו להם בני העיר את חתנו לרב. וישיבו אנשי העיר פניו ריקם, אך משחסו על כבודו הוכרחו למלאות בקשתו, ויעשו כתב ביניהם ובתנאי מפורש, כי אם במשך השנה לא יזדמן לבתי חתן אשר יהיה ראוי להוראה, אז יהיה לרב ... וכעבור שבועות אחדים באה בתי במסורת ברית התְנאים עם בן הרב אב"ד דזאלודאק והוא ראוי להוראה ... כעבור ימים אחדים, אחרי התקשר בתי בקשר התנאים, נמצאו אנשים מתנגדים מפני סיבה ידועה, ויביאו את חתן הרב דאשמינא לעירנו. ומה שהודיע בעל ההכחשה, כי אני מכרתי לו את זכותי, לא כן הוא.

בסיום מכתבה נוספה 'הערת המו"ל':

יודעים אנחנו את הרב הגאון מאשמינא לאחד מיחידי סגולה שבדור, לא רק בגדלותו בתורה, כי אם גם במידותיו התרומיות ... וה'איש הנאמן', גם הוא רב נכבד מאד. וחלילה לנו לאמור על אנשים גדולים כאלה: 'וריב אלמנה לא יבא אליהם'. לכן אמרנו יתברר הדבר וגדולי ישראל לא יעשו עוולה.

אברהם אופק, 'חתונה', 1974 (מתוך התערוכה 'מקודשת', מוזיאון בר-דוד לאומנות ויודאיקה, קיבוץ ברעם, 2013)

ח. קח את בת הרב לאשה וקבל את כסאו (ווישינטה, פלך קובנה)

בכותרת 'עמק הבכא' התפרסמה בהמליץ, כ"ח באלול תרנ"ט (3 בספטמבר 1899) הידיעה הבאה על העיירה ווישינטה (Wieszynty): 

ביום השישי בשנים עשר לחודש אלול, נפטר בעיר ווישינטא ... רבנו יחיאל מיכל ב"ר הלל יפה זצ"ל ... וימהרו הרבנים לבוא לחלוק להרב הנפטר ז"ל את כבודו האחרון ... ובשוב אנשי העיר מחצר המות [בית העלמין], התאספו ארבעת הרבנים הגדולים הנ"ל, ויתקנו תקנות לטובת האלמנה והיתומים, לבלתי גרוע מהם השכירות וההכנסות משך שנה תמימה. ובאשר השאיר הרב המנוח אחריו בת, אשר עִתָּה עת דודים, על כן קיימו וקיבלו עליהם כל אנשי העיר, בעצת הרבנים האלה, לקחת להם לרב בחור הראוי להוראה ... והוא יקח את בת הרב לאשה והוא ישב על כסאו אחריו. ודבר בחירת הבחור מסור בידי הרבנים הנזכרים למעלה.

ט. לבת הרב יש שנה למצוא שידוך (סֶרֶדְניק, פלך קובנה)

בכ"ג בטבת תרס"א (14 בינואר 1901) פרסם החוקר והביוגרף הלל נח מגיד-שטיינשניידרמווילנה מאמר הספד בעיתון 'הצפירה' על הרב בער וולף אב"ד סרדניק (Średniki), שנפטר כחודש קודם לכן. בסיום דבריו כתב שטיינשניידר:

ובני עדתו הסכימו למלאות פקודתו, להשיא לאיש את בתו השולמית וכו', בחור מופלג אשר יהיה ראוי להוראה, למלאות מקום כבודו. 

 

הלל נח מגיד-שטיינשניידר (1903-1829)

כעבור עשרה ימים, בד' בשבט (24 בינואר) התפרסמה שוב ידיעה באותו עיתון חתומה ב'חותם הקהל'. ואלו דבריהם:

בעיר סרעדניק ... גוע ויאסף אל עמיו ... הרב הגאון דובער ז' ליעבשיטץ ... פרנסי הקהלה ומנהליה, בהוקירם זכרון המנוח ז"ל ובחפצם לעשות נחת רוח לנשמתו, החליטו פה אחד לתת דמי המשכורת לאלמנתו במשך שנה תמימה. והיה אם במשך השנה תינשא בתו היחידה של הרה"ג ז"ל לתלמיד חכם שיהיה ראוי למשרת הרבנות בעדה הזאת, תינתן המשרה על שכמו. אי לזאת מפרסמים את הדבר הזה בקהל, לבל יהינו רבנים המבקשים משרה לבוא שמה להשתדל בדבר הרבנות.

י. מחפשים חתן מוכשר לבת הרב (אוּפִּינָה, פלך קובנה)

ההודעה-מודעה הבאה התפרסמה בעתון המליץ, כ"ט בניסן תרס"ב (6 במאי 1902), בחתימת ארבעה רבנים' על פטירת הרב מאופינה (Upyna):

בלב נשבר ונדכה מודיעים אנחנו ... שהרב הגאון המפורסם בתורתו וצדקתו ... ר' יהושע אריה שטיין זצ"ל הגאב"ד דק"ק אופינא ... נאסף אל עמיו ... וביחד עם זה הננו מודיעים, שראשי ואלופי העדה הנ"ל הסכימו והחליטו ביניהם בהחלטה גמורה, לבקש חתן לבתו של הרב הגאון המנוח, שיהיה מוכשר להיות ממלא מקומו; ולכן הננו מזהירים שלא יהין שום רב או אברך לבוא לאופינא להשיג את הרבנות, כי בשום אופן לא ישיגו את חפצם וגם יפסידו את הוצאותיהם.

במקרה זה אנו יודעים גם על המשך המעשה. הרב נחום ברוך גינצבורג (1941-1882), שלימים שימש נשיאה האחרון של אגודת הרבנים בליטא, הוא שנשא לאשה את בתו של הרב שטיין, ובשנת 1903 התקבל כרב המקום. הבת, גולדה, הייתה כבר נשואה קודם לכן (לא ברור אם נתגרשה או נתאלמנה), ואלה היו נישואיה השניים. היא נפטרה בשנת 1933ואילו בעלה, הרב גינצבורג, נרצח בימי השואה.

יא. רבנית צעירה ויפת תואר (גראייבו, פלך לומז'ה)

המודעה שלפנינו חורגת בסגנונה מכל מה שראינו עד כה, וגם מיקומה (המליץ, י' בתמוז תרס"ג; 5 ביולי 1903) – במדור המודעות – יוצא דופן הוא: 

רבנית צעירה, כבת שלשים ושבע שנים יפת תואר. 'מקום הרבנות' יינתן להנושא אותה ... הבעל יתחייב שיהיה אצלם שלושה בנים, ועל כן ידרש איש פנוי ראוי למשרת הרבנות ... והרוצה יפנה על אדרעססע דלמטה ויתבארו כל הפרטים.

לא מדובר אפוא בנערה צעירה ורווקה, אלא במי שהייתה נשואה כבר ולה שלושה בנים. הכתובת – ברוסית – היא של וולף ביאלוסטוצקי מהעיירה גראייבו (Grajewo) שבפלך לומז'ה.

בית הכנסת של קהילת גראייבו נבנה בשנת 1900 (מקור)

יב. מבוקש רב רווק (שאפיזישקי, פלך סובאלק)

בכתב העת החרדי 'הפלס', שראה אור בפולטבה בעריכת הרב אליהו עקיבא רבינוביץ, התפרסמה בתשרי תרס"ד (עמ' 64) הידיעה הבאה על מות רבה של קהילת שאפיזישקי (סַפִּיזִישוֹק; Sapieżyszki) שבמחוז קובנה.

בבוקר יום א', כ"ג מנחם אב [16 באוגוסט 1903] נפטר לפתע פתאום, הרב הגאון ... מוהר"א חיים זאב קריגער ... בני העדה, ברצותם לעשות נחת רוח לנשמת רבם, לבל תישאר משפחתו בלי משען לחם, נמנו וגמרו, לבלתי קבל עליהם לרב, כי אם אותו האיש שיהא ראוי לאותה איצטלא, ויהא גם פנוי, באופן שיקח את בת הרב המנוח לאשה.

יג. מברזנה (פלך צ'רניגוב) לכפר חב"ד (ישראל)

ונסיים בדוגמה שהייתה מוכרת באופן אישי לכותב שורות אלה. 

בספרו הלכסיקוגרפי של שמואל נח גוטליב, 'אהלי שם' (מינסק תרע"ב), שהוא מעין 'דפי זהב' של כל הרבנים בתקופתו, נכתב בעמ' 337 על הרב שניאור זלמן הארעליק (קראו: גָרֶלִיק), רבה של בֶּרֶזְנֶה (Borzna) שנמצאת היום באוקראינה: 

נולד בשנת תר"מ [1880] בעיר ראגאטשאוו. נתחנך בהישיבה המפוארה 'תומכי תמימים' בליובאוויץ ... בשנת תרס"ב [1902] נשא לאשה את בת הרב הגאון ר' אברהם שמואל וואלטשאק זצ"ל ... ועל מקומו נתקבל לרב בעיר בערעזנע הנ"ל, בשנת תרס"ב.

יש אומרים שהרב המנוח הוא זה שביקש, עוד בחיים חיותו, מהרב דוד צבי חן (רבה של צ'רניגוב), שיבחר לבתו את החתן שיירש את מקומו. ומספרים, שהוא בחר ברב גרליק בהמלצתו של אדמו"ר חב"ד, ר' שלום בער מליובאוויץ'. מה שוודאי, שהרב חן הוא זה שתהה על קנקנו, הסמיכו לרבנות ואישר את השידוך (לבת הרב ולרבנות העיירה). את שכנועה של בת הרב המנוח השאיר הרב חן בידי בתו, שאכן הצליחה בהבאת השידוך לפועל וכך נתקבל בעקבותיו גם כס הרבנות.

הרב שניאור זלמן גרליק (הארעליק) כיהן במשך 25 שנה כרבו הראשון של כפר חב"ד, מיום הקמת היישוב ועד למותו בתאונת דרכים בשנת 1974, בגיל 94.

הרב שניאור זלמן גרליק נואם (מקור: חב"דפדיה)

יד. סוף דבר: צרת הבן וצרת הבת

התחלנו בביקורתו של אלחנן ליב לוינסקי ונסיים בביקורת מבית, פרי עטו של הרב ליב נח באס מקהילת שאווקאט. דבריו נדפסו בהמליץ, ה' בטבת תרס"ג (4 בינואר 1903) ברשימה ושמה 'לשאלת הרבנות'.

רבות כתבו הסופרים בעת האחרונה על דבר שאלת הרבנות, עד אשר כמעט לא הניחו בה מקום להתגדר בו ולאמר ראה זה חדש הוא. ולכן כבואי היום לערוך דברים על אודות שאלת הרבנות, לא אדבר על המגרעות שבה, שכבר דשו בהם הסופרים ... כי הלא הם רק תולדות מחויבות ומוכרחות מהצד הרע שבמצב הרבנות כעת, ואחרת להן לא יכולנו אף לקוות. מטרת מאמרי הוא הפעם להעיר על דבר חדש לגמרי, על הצד הטוב שבמצב הרבנות, שגם הוא יהפך לרועץ לנו ויסב לנו, על פי רוב, רק כעס ומכאובים ... אין לך דין המתקבל על הדעת והשכל והעושה חסד עם החיים והמתים – כדין הנחלת הרבנות לבנו אם הוא ממלא מקום אביו, למצער ביראה... אבל בעתים הללו החלו למלאות אחר דין זה גם במקום אשר לא יכירנו מקומו כלל ... כי גם במקום שהבן אין בו לא תורה ולא יראה, וגם התקוה להשיג באיזה זמן היתר הוראה – רחוקה היא ממנו, ורק בשם בן-הרב שנקרא עליו, יחסמו קרוביו ואוהביו את הדרך ולא יתנו לקחת רב ... והנה מלבד כי נקל להבין עד כמה יוּשְׁבּת שלום העיר, ועד כמה ירד כבוד תורתנו הקדושה בעיני העם במקרים כאלה, בראותם כי נער קטן שגודל וחונך אצלם, מתעתד לעלות על כסא הרבנות בעירם ולנהוג בם ... עוד יותר נקל להבין את ערך ההוראות שיורה בן-הרב הזה בהקפה, על סמך היתר הוראה שישיג אחר כך ... גם צרה אחרת, חדשה באה ונהיתה כעת במצב הרבנות ... כי במקום שאין להרב בן המתנשא למלאות מקומו, אז בת יורשת נחלת הרבנות, ויבקשו בעדה חתן-תורה, ובקחת חתן התורה את בת הרב לו לאשה, יקח לו ביחד עם זה גם את משרת הרבנות על שכמו.

והנה אם כי לא הרי צרת הבן, שתפגע מכשולים על פי רוב מצד אנשי העיר מסיבת אי-ידיעת בן הרב בתורה ובהוראה, כהרי צרת הבת, שעל פי רוב לא תפגע מכשולים כאלה, כי הלא בידינו לתת לבת הרב בחור כהלכה הראוי באמת למשרת הרבנות, מה שאין בידנו אף במאומה לתת להרב בן אחר ... ולעומת זה, פוגעת צרת הבת מכשולים גדולים אחרים מצד נשי העיר (כי כידוע נוטלות גם נשי עמנו, ביחוד בערים הקטנות, חלק בפתרון שאלת הרבנות), באָמרן, כי חרפה היא להן לתת לבת-הרב, שנולדה וגודלה אצלם, כבוד רבנות. 

אך הצד השוה שבשתי הצרות האלה, שדרכן לילך ולהזיק, ולהרבות מחלוקת וחילול ד' בישראל, ולהמעיט דמות תורתנו הקדושה בעיני העם ... גם יש הרבה רבנים שהנחילו לבניהם אחריהם לא רק זכות כסא הרבנות, כי אם גם כסף תועפות, ובניהם ובנותיהם מבקשים כסא הרבנות רק מפני הכבוד. ולדעתי נחוץ לתקן, כי במקרים כאלה אין לבן, ומכל שכן לבת, זכות הרבנות, אם לא ברצון כל בני העיר. כי אסור לנו לסכן את שלום העיר ולתת את כבוד תורתנו הקדושה לכלימה, אך ורק בשביל כבוד בן או בת הרב.

לרבניות של היום יש גם בלוג (Redefining Rebbetzin)

על דעת המקום: שווה לחיות בירושלים?

July 22, 2013, 11:49 pm

≫ Next: השריקה של התנועה: מאה שנה ל'שומר הצעיר'

≪ Previous: קח רבנית קבל רבנוּת: פרק לקורות הרבנות בישראל

$

0

0

נסו לזהות את המבנים המסומלים בסמליל של עיריית ירושלים

מאת יהודה זיו

עד עתה כמעט שלא הטרידה אותי העברית העילגת בסמליל ('לוֹגוֹ') 'שווה לחיות בירושלים', שניבט אלי ממעטפת חשבון הארנונה השנתי ואף מגב החשבון עצמו (בעברית ובערבית!). אך בימים אלה עברו שלוחי העירייה ברחוב עמק רפאים, שבו אני מתגורר, והטביעו על המדרכות משני עבריו, ובשלל צבעים, שורה רצופה של פרסומת חוזרת על 'ירושלים מתחברת למכביה' ­– שטקס הפתיחה שלה התקיים בשבוע שעבר באצטדיון 'טדי' בעירנו ­– ובתחתית הפרסומת שב והופיע אותו סמליל חסר טעם, אלא שהפעם הוא נשקף אלי, בעל-כורחי, מדי צאתי מביתי.

על מדרכות עמק רפאים (צילום: דוד אסף)

נתעלם לרגע מן ההכרזה היומרנית ונתבונן בעַרַבֶּסְקָה (מַאֲרָג, תשלובת) ובמבנים הנודעים והמיוחדים של העיר, שאותם בחר הגרפיקאי עלום השם לסמל בסמליל. מטבע הדברים, שמחתי על שהוא לא כלל בהם את מפלצת 'הולילנד' הנודעת לשמצה. לעומת זאת, 'גשר המיתרים', שאף הוא מזדקר מתוך מארג זה, גרם לי נקיפת לב: בכל מקום אחר בעולם יפה לו שם זה (נוסף על כינויו 'גשר קלטרווה', על שם מעצבו ומהנדסו Santiago Calatrava) – לבד מירושלים. שהרי הכתוב מלמד: 'וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם' לפני שאוּל (שמואל א, יח 10), ומקובל להניח, כי הכלי אשר בידו היה נֵבֶל. הופעתו של הנבל על גבי מטבעות מימי מרד בר-כוכבא באה כנראה לסמל את משאת נפש המורדים: שחרור ירושלים, עיר דוד. ומדינת ישראל העצמאית בחרה גם היא במוטיב זה של הנבל לעטר בו כמה ממטבעותיה.

מטבע מימי בר-כוכבא ועליו כלי מיתרים (מקור: מוזיאון הכט)

מטבע 25 אגורות שנטבע ב-1979 (מקור: השפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל)

לפיכך הצעתי זה מכבר לוועדת השמות העירונית שלנו, לכנות את 'גשר המיתרים', בשל צורתו ובעיקר בשל מיתריו, בשם כינור דוד (שהרי 'נֵבֶל דוד', ללא ניקוד, כנהוג במקומותינו, עלול להיקרא בטעות ככינוי של גנאי).

נֵבֶל דוד בכניסה לחפירות עיר דוד (מקור: ויקיפדיה)

שמחתי למצוא חיזוק להצעתי גם בדבריו של האדריכל סנטיאגו קלטרווה עצמו, שצוטט כך:

The form of the bridge resembles a tent in the desert or a harp – with the cables as the strings, arranged in a parabolic shape symbolizing King David’s harp.

כותבי הערך העברי בוויקיפדיה ציינו אף הם, כי 'מיתרי הגשר אמורים להזכיר אוהל במדבר או את כינור דוד', ויש להניח, כי העדיפו את הכינור (violin) על פני הנבל (harp) בדיוק מאותו טעם.

אלא שהצעתי לא נתממשה עד עצם היום הזה, ו'גשר המיתרים' מוסיף להמתין לשם שיבליט את ירושלמיותו ובכך יכבד אף את הגשר עצמו ואת בוניו. לפי מה שנמסר לי, עיריית ירושלים עסוקה עדיין בחיפוש תורם, אשר יישא בהוצאות החזקת הגשר ובתמורה ייקרא שמו עליו. זאת על אף התנאי הפסקני שקבע קלטרווה, שאין להנציח איש מלבדו בשם הגשר.

מי בעד 'גשר כינור דוד'? (מקור: ויקיפדיה)

ואגב, גם לשם 'קלטרווה' עצמו יש, בעקיפין, שורשים ירושלמיים: משפחתו מכונה בשם עיירת מוצאה –Calatrava la Vieja  (קלטראווה לָה-וִיֶיָחה, 'העתיקה'), במחוז לָה-מַנְשָׁה שבקסטיליה. כמקובל בספרד, לאחר כ-800 שנות שלטון מוסלמים (משלהי המאה ה-7 עד סוף המאה ה-15), גם שם זה אינו אלא גלגול שמה הערבי הקודם, 'קַלְעַת אַ-רַּבָּה' (מצודת המבנה הגדול; כעין 'רבת-מואב' שנזכרת במקרא), היושבת על נהר Guadiana (מלשון Guad; 'אספמיזציה' של 'וָאד' = 'נחל' בערבית), שניתן לה בשל מיקומה האסטרטגי כשולטת על הדרך לעבר קורדובה וטולדו. הגבעה המעוגלת, אשר מצודת קלטרווה נבנתה בראשה, נקראה תחילה בשם הערבי 'אַל-מֻדַוַּר' (המעוגל). והנה, בשם זה כונתה גם 'גבעת התחמושת' שלנו לפני מלחמת ששת הימים, ואף היא בשל צורתה המעוגלת שבמרכזה בנו הירדנים מוצב צבאי.

האדריכל סנטיאגו קלטרווה

את גלגולו לספרדית של 'אַל-מֻדַוַּר' נושא היום בימאי הסרטים הספרדי הנודע, פדרו אַל-מוֹדוֹבַר, שנולד בעיירה  Calzada de Calatrava, ומשפחתו נמנית עם בני 'מִסְדַּר אבירי קלטרווה'. מסדר זה הגיע לשיא כוחו במאה ה-11, כאשר האפיפיור אלכסנדר השני הכריז עליו 'מיליציה' (צבא עממי) ועל דגלו נרקם סמל צלב עשוי מארבע חבצלות.

דגלם של אברי מסדר קלטרווה

ונחזור לשאלה שבה פתחנו: מה כל כךשווה היום בירושלים?

חיזרתי לשם תשובה על פתחיהם של מילוני המקרא הראשונים, ודפדפתי בספר משפט האוּרים, אוצר המלים למקראי הַקֹּדֶשׁ, שחיבר המילונאי והמדקדק יהושע שטיינברג מווילנה והדפיסו שם בשנת תרנ"ז (1897).

ואלה משמעויות 'שָׁוֵה' אשר נרשמו בו: 

היה ישר וחלק; דמה; כָּשֹׁרלפני, היה ישר בעיני: 'וכל חפציך לא ישוו בה' (משלי, ג 15, ח 11); 'ולא שָׁוָהלי'  (איוב, לג 27); ובעיקר: 'ולמלך אין שׁוֹוֶה להניחם' (אסתר, ג 8), 'וכל זה איננו שֹוֹוֶה לי' (שם, ה 13), 'אין הצר שֹוֹוֶה בנזק המלך' (שם, ז 4). 

גם לשוננו המדוברת הכירה, זה מכבר, במונח 'שווה': מ'שווה זהב' או 'שווה מיליון' (ולעומתו: 'מי שלא מרים גרוש, לא שווה גרוש'), ועד 'שווה לכל נפש', 'שוה לזבל' ואף 'שוה לתחת'... בעגת הצעירים רווחת המילה 'שָׁוֶה' ככינוי לגבר נאה ומושך ו'שָׁוָה' כלפי גברת יפהפיה ומושכת (כינויים שהחליפו את 'חתיך' ו'חתיכה' המיושנים).

אז על מה מכל אלה 'שווה לחיות בירושלים'? 

ובכן, האמת ניתנה להיאמר: היה 'שוה' בירושלים, וכבר בימי אברהם אבינו...

בספר בראשית פרק יד אנו קוראים על מלחמתו של אברהם בארבעת המלכיםשנערכה ב'עמק השִׂידִּים' שבאזור ים המלח. מַלְכִּי-צדק מלך שָּלֵם (לימים 'יְרוּ-שָׁלֵם') המתין לאברהם ב'עמק שָׁוֵה' (והניקוד במקרא הוא בו"ו צרויה!), שמכונה גם 'עמק המלך', כנאמר: 'וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ' (בראשית, יד 17).

פרנס פרנקן (הצעיר), מלכיצדק פוגש את אברהם

היכן הוא המקום השווה הזה ?

את 'עמק המלך' מקובל לזהות במפגש נחל קדרון עם גיא בן-הינום. התנ"ך מספר לנו שבעמק המלך בנה אבשלום את ה'יד' המפורסמת: 'וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁרבְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְכִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (שמואל ב, יח 18). והנה, באחת ממגילות ים המלח, המכונה 'המגילה החיצונית לבראשית', תורגם שם זה לארמית כ'עמק מַלְכָּא', ומקומו נקבע ב'בקעת בֵּית כַּרְמָא' (בקעת בית הכרם). אך אל חשש. אין מדובר בבקעת בית כרם (ללא יידוע), הנמצאת ליד העיר כרמיאל, שלדברי חז"ל חוצצת בין הגליל העליון לגליל התחתון, אלא באתר ירושלמי למהדרין. 

הארכאולוג פרופ' יוחנן אהרוני הוא שהציע בשעתו, לזהות בתל שעליו יושב היום קיבוץ רמת רחל את 'בית הכרם' המקראית (ירמיהו, ו 1), ובעיקר את 'פלך בית-הכרם' (נחמיה, ג 14). ככל הנראה המדובר הוא בעמק השטוח אשר הכביש המוכר כ'דרך חברון' עובר בו היום ממערב לתלפיות ועד לשיפולי קיבוץ רמת רחל. הכינוי 'עמק שוה' אכן יאה לו, שכן כבר התרגומים הארמיים למקרא, המכונים אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, תרגמו את שמו 'מישר מַפְנָא' (או 'מְפַנָּא'), כלומר עמק שטוח ופנוי ממכשולים. 

האם כאן היה 'עמק המלך'? תצלום אוויר גרמני של 'דרך חברון' משנת 1917 (מקור: ויקיפדיה)

והיה עוד מקום שווה, והוא 'שָׁוֵהקִרְיָתָיִם', עיר במישורמואב, שם היכו חמשת המלכים וכדרלעומר בראשם את 'הָאֵימִים' (בראשית, יד 5), שאוסביוס איש קיסריה זיהה את מקומה בסמוך למידבאשבעבר הירדן:

קריתים – עיר אשר בנו אותה בני ראובן. והיום הוא כפר, כולו נוצרים, אצל מידבא – עיר בערביא, נקרא קַרְיָתָא, י' מילים ממידבא מזרחה. 

(ספר האונומסטיקון לאבסביוס, תרגםוהעיר ע"צ מלמד, ירושלים תשכ"ו, עמ' 55)

אגב: גם 'משפט האורים', שנזכר לעיל, מביא בנפרד את השם 'שָֹוֵה': 

שָׁוֵה – מקום חלק: עמק שָׁוֵה, הוא עמק המלך, מישור בין ירושלים וים המלח.

ומעניין לעניין באותו עניין. לאחרונה הבטיחה עיריית ירושלים להעניק את הבניין הייחודי של המוזיאון לטבע והגינה הקהילתית שבצידו, עם בית ספר 'אדם' והמגרש הריק שביניהם, ל'מרכזשָׁלֵם'. זהו מכון מחקר, הקרוב בהשקפות יוזמיו לחוגי הימין, ובכוונתו להקים בלב המושבה הגרמנית 'קמפוס' בנוסח אמריקני. ואף ש'מרכז שלם' עצמו נושא את שמה הקדום של העיר, נראה כי היום יש לקרוא אותו 'שַׁלֵּם!' (בְּפַתַּח ודגש אחריו), כלומר: כל המרבה במחיר, הרי זה משובח... 

ולמי שלא ידע או שמע: קבוצת רמאים מקצועיים הקימו באינטרנט מדינה וירטואלית ושמה 'הדומיניון של מלכיצדק'. מדינה זו שוכנת לכאורה באי שבאוקיינוס השקט והיא מתעתדת לקבוע את בירתה ב... ירושלים, עירו ההיסטורית של מלכיצדק.

סמלה של ממלכת מלכיצדק הפיקטיבית

מהערך בוויקיפדיה למדנו כי יש לממלכה מדומינת זו קשר ישראלי נוסף, בדמותו של ולדימיר זוטולובסקי. הלה נאשם בשנת 2003, בבית משפט השלום בקרית גת, בהנפקת דרכונים ואישורי שהייה מזויפים, תוך שהוא מציג עצמו כקונסול של מדינת מלכיצדק. על פי דיווחים בכלי התקשורתנאלצה המדינה לעמול קשה כדי להסביר לשופטת כי מדינת מלכיצדק איננה אלא פיקציה...

ובינתיים, ועם כל הבעיות, בכל זאת 'שווה לחיות בירושלים'!

השריקה של התנועה: מאה שנה ל'שומר הצעיר'

July 24, 2013, 9:04 pm

≫ Next: שעשועי קיץ חרדיים

≪ Previous: על דעת המקום: שווה לחיות בירושלים?

$

0

0

עשור להקמת השומר הצעיר בווילנה, 1932 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

כבר שנים מסתובבים השמוּצְנִיקִים בתוכנו, אך בקיץ הזה הם מציינים, ואיתם גם ההיסטוריה היהודית המודרנית, את יובל המאה להיווסדם.

כברת דרך ארוכה עשו הצופים התמימים, שהתכנסו ב-1913 בלבוב שבגליציה המזרחית והקימו את 'השומר הצעיר'. זו הייתה תנועת הנוער הציונית הראשונה, ואין ערוך להשפעתה על תולדות העם היהודי, הציונות, ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מאז ועד היום.

גם עבור מתנגדיו, ה'שמוּץ' (לכלוך ביידיש) היה דגם לחיקוי. אני עצמי התחנכתי בתנועת 'בני עקיבא', אבל גדלתי על מורשתה של תנועת נוער אחרת – 'השומר הדתי', שאבי המנוח, משה קרונה, היה בין מייסדיה וראשיה בוורשה, בשנת 1929. 'השומר הדתי' הייתה תנועה דתית, שהושפעה באופן ברור וגלוי מ'השומר הצעיר'. ההשפעה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשם ('השומר') ובסיסמה ('חזק ואמץ'), שנטלו לעצמם אותם צעירים דתיים, אך גם בתרבות הנעורים החלוצית שטיפחו והנחילו לחניכיהם בפולין שבין שתי מלחמות העולם. גם הם, כמו השמוצניקים, יצאו למחנות קיץ ולטיולים, למדו צוֹפיוּת, עבדו בהכשרות חקלאיות וחינכו להגשמה באמצעות עלייה לארץ ישראל והצטרפות לקיבוצים.

א. השריקה של התנועה

אז מה אפשר לכתוב על תנועה כל כך מפוארה, שממילא כל כך הרבה נכתב עליה?

בחרתי שיר (ומתברר שגם עליו כבר כתבו).

לא ראיתי את הספר, אבל לפי מה שקראתי 'השריקה של התנועה' עיצבה את חייו של המחבר

מכל השירים של השומר הצעיר ועליו, האהוב עליי ביותר הוא שירם של יעקב (יענקל'ה) רוטבליט ומיקי גבריאלוב, 'השריקה של התנועה', בביצועו של אריק איינשטיין. השיר נכלל בתקליט 'בדשא אצל אביגדור', שראה אור בשנת 1971. בדקתי ומצאתי, ששניים מן היוצרים אכן היו בשומר הצעיר: רוטבליט (בחיפה) ואיינשטיין (בתל-אביב); גבריאלוב, ככל הידוע לי, לא היה שם...

יענקל'ה רוטבליט בביתו בירושלים (צילום: דן פורגס; מקור: אתר הבית של רוטבליט)

הנה השיר בפי אריק איינשטיין:

השריקה של התנועה
מזכירה לי מדורה.
זאת היתה תקופה יפה נורא,
יפה נורא.
כמה שרופים היינו.
לחכות כל יום לפעולה
בשביל הקן.
כמה שרופים היינו,
כמה תמימים היינו.
שרוך לבן, חולצה כחולה,
השריקה של התנועה.

השומר הצעיר, השומר הצעיר,
השומר הצעיר, יש לו חוט בהיר.

השריקה של התנועה,
מחנה העבודה,
וטיול ארוך למצדה.
האם נדע
כמה תמימים היינו.
זאת היתה תקופה יפה נורא.
האם נבין
כמה שרופים היינו,
כמה יפים היינו.
השריקה של התנועה
מזכירה לי מדורה.

השומר הצעיר, השומר הצעיר,
השומר הצעיר, יש לו חוט בהיר.

כרזה בעיצובו של יחיאל (חיליק) ארד, 1952 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

ב. הערות והארות

וכרגיל, נדמה לי שצריך להסביר לקוראינו הצעירים כמה מונחים שמופיעים בשיר.

1. השריקה של התנועה

לכל תנועת נוער הייתה שריקה משלה, בדרך כלל כמה תווים. השריקה (כיווץ שפתיים או שתי אצבעות בפה למקצוענים בלבד) נועדה לכנס את החבר'ה הפזורים, להזעיק את החבר או החברה שבקומה א' או ב', שירדו כבר למטה כי כולם מחכים להם.

2. מזכירה לי מדורה

המדורה, או ה'קומזיץ', הייתה חלק בלתי נפרד מהווי תנועת הנוער. האש פיצחה זרדים בדממה, חיממה את הגופות וקירבה את הלבבות. ובנוסף היו גם תפוחי אדמה ('קאַרטאָשקעס' או 'קאַרטאָפאַלאַך') שרופים (על נייר אלומיניום איש לא שמע) וטעימים.

ריקוד מסביב למדורה במחנות המעצר בקפריסין, 1948 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

3. כמה שרופים היינו

ה'שרופים' היו החבר'ה הכי טובים. אלה שכל יום אחרי בית ספר (ולא פעם גם בזמן בית ספר) רצו ל'קן' והוא היה לביתם השני. היום קוראים להם 'מורעלים'.

החבר'ה השרופים מקן הוואנה, קובה, 1939 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

4. לחכות כל יום לפעולה, בשביל הקֵן

ה'קן' היה הבניין שבו התכנסו חברי התנועה (בנוער העובד זה נקרא 'מועדון' או 'סניף'; בהמחנות העולים – 'מחנה'; בבני עקיבא – 'סניף'; בבית"ר – 'מעוז'), ושם הייתה באמצע השבוע ובשבת, בדרך כלל בשעה קבועה, 'פעולה'. כלומר ישבו החניכים עם ה'מדריך' בפינה או בחדר משלהם, ודיברו, שרו, רקדו ושיחקו, ולפעמים הייתה גם 'פעולה צופית' או 'א"ש לילה'. בקנים של השומר הצעיר נערכו לא פעם משפטי שדה לילדים שנתפסו בהתנהגות בורגנית, שתו, עישנו או לא שמרו על טהרתם המינית.

קן השומר הצעיר ברחובות (מקור: האתר לתולדות רחובות)

5. שרוך לבן, חולצה כחולה

פריטי לבוש חיוניים בארון הבגדים של חניך תנועות הנוער החלוציות. לכולם הייתה חולצה פחות או יותר כחולה (חוץ משבת, שבבני עקיבא לבשו חולצה לבנה) וההבדלים היו בצבעי החוט. לשומר הצעיר היה שרוך לבן או אם תרצו 'חוט בהיר'. כפי שהעירו בצדק כמה מן המגיבים, בביטוי 'חוט בהיר' מהדהדת גם קריאה ישנה-נושנה משנות החמישים, שרוטבליט הצליח לרמוז לה בעדינות: 'השומר הצעיר, יש לו תחת חום בהיר'... (מזל שלא רמז גם לשיר אחר על השמוץ, שמתחיל במילים 'על ראש הגבעה עומדת פרה', וכו'). 

חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים (מקור: ויקיפדיה)

6. מחנה העבודה 

זה היה כמובן שיא השיאים של הפעילות בתנועת הנוער וכל השנה חיכו לו. מוזר ככל שזה יישמע, באותם ימים אף אחד לא חשב על ההקשר ההיסטורי המעוות שהיה בצירוף המילים השכיח הזה. בקיץ נסעו כל בני ובנות השבט לקיבוץ כלשהו ושם, במשך שבוע או שבועיים, היו עובדים בפלחה או בדיר, גרים בבית משותף, אוכלים בחדר האוכל עם הקיבוצניקים הוותיקים וחווים חיי הגשמה. בלילה ישבו מסביב למדורה (ראו לעיל), שרו, רקדו והתהוללו.

והיה כמובן גם 'מחנה קיץ'  – בשומר הצעיר קראו לזה 'שומריה' – ואז נסעו כולם למתחם כלשהו ברחבי הארץ, רחוק מהבית. במתחם הזה הוקמו אוהלים, ברזיות, מטבח ומתקנים צופיים ושם גרו בכיף בני אותה שכבת גיל מכל רחבי הארץ. ומה עשו במחנה? בישלו ואכלו בחדר אוכל מאולתר, טיילו בסביבה, בנים התחילו עם בנות וההיפך, למדו לעשות קשרים ולכבות מדורות ב'כיבוי צופי', טיפסו בסולמות חבלים על עצים גבוהים, בנו גשרים וגלשו ב'אומגות', מרחו משחת שיניים על 'יורמים' שהלכו לישון כשכל החבר'ה השתוללו בחוץ, והכינו 'כתובת אש' ענקית שהודלקה במסדר חגיגי ועליה היה כתוב משהו כמו 'עלה נעלה', 'חזק ואמץ' או 'היכון'...

מחנה זה עניין רב תועלת (איור יעקב גוטרמן)

7. וטיול ארוך למצדה 

חברי הנוער העובד בטיול ארוך למצדה, 1942 (מקור: תנועת הנוער העובד והלומד)

הטיולים של תנועת הנוער לא היו דומים לטיול השנתי של בית הספר. קודם כל, הם התקיימו בחופשים ולא במהלך שנת הלימודים; שנית, בתנועה היו נערים ונערות מכל בתי הספר שבעיר, שהיו מאוחדים בלהט אידאולוגי מכאן, ובבוז עמוק לכל מי שלא היה דומה להם מכאן (ובמיוחד כלפי מי שהלך לתנועת נוער אחרת או חלילה ל'חברה סלונית'); ושלישית, מי שארגן, הוביל והדריך בטיולים הללו היו המדריכים הנערצים ולא המורים המשעממים... 

הר מצדה היה כמובן אתר טיולים נחשק במיוחד, עוד מימי הפלמ"ח שחבריו ערכו לשם מסע שנתי. מי שמע אז על רכבל? היה 'שביל הנחש' התלול וזהו.

כרזה בעיצובו של דן אמיתי, 1943 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

8. כמה תמימים היינו... כמה יפים היינו

לא צריך להסביר, כי מה שנכון, נכון.

כמה תמימים היינו... שומריה בטירת הכרמל, יולי 1949. הבחור היפה הוא המשורר והסופר יעקב שבתאי (מקור: ארכיון טירת הכרמל)

כמה יפות היינו... שומריה בטירת הכרמל, יולי 1949

בעלי התוספות

אלי סטשלח לי שני מסמכים מעניינים – מהנהגת השומר הצעיר בוורשה, תרפ"ג (1923) – שנמסרו לאחרונה ל'זמרשת' מארכיון קיבוץ משמר העמק.

שעשועי קיץ חרדיים

July 27, 2013, 9:35 pm

≫ Next: על ספרים ואנשים (ד): אכסניית פאולוס הקדוש

≪ Previous: השריקה של התנועה: מאה שנה ל'שומר הצעיר'

$

0

0

א. איזה כיף להתרחץ בבגדים

את הצילום היפה הזה שלח לי חיים אשרי, שליח עונ"ש בק"ק מאנסישבמחוז רוקלנד במדינת ניו-יורק, שמצודתו פרוסה גם בק"ק ניו סקוויר (שיכון סקווירא).

לשאלתי, היכן צולמה התמונה נעניתי:

ככל שהצלחתי לברר מדובר בבריכה השייכת למוסדות סאטמאר במונסי, ומעשה שהיה כך היה: בניו-סקוויר אין, וכנראה גם לעולם לא תהיה, בריכת שחייה. במשך שנים לא הותר לחסידי סקוויר לשחות כלל, והיה זה בגדר עוון ונגד תקנה מפורשת של האדמו"ר הקודם, רבי יעקב יוסף טברסקי. ואכן, זו הייתה אחת התקנות הנוקשות והחזקות ביותר, שיושמה באדיקות ובהקפדה יתירה על זכרים ונקבות ללא פשרות.  

לפני כמה שנים החלו להישמע פה ושם קולות של אנשים, שהסבירו שתקנה זו הופכת ליותר ויותר בלתי אפשרית, ואם ימשיכו ככה אז בסוף ילכו אנשים לשחות ללא שום פיקוח מטעם החסידות. עוד הסבירו, שכבר היו מקרים בהם בחורים לא התאפקו והלכו לשחות ללא שום השגחה (רחמנא ליצלן) ואף היו מקרים שהלכו לשחות במקום בו אין הפרדה כלל (ה' ירחם). 

ראו אפוא בהנהלת שיכון סקווירא, שהתקנה מתפקששת להם מתחת לידיים, ובמיוחד לאור העובדה שהרבה מאנ"ש פשוט צפצפו עליה והלכו לשחות בלי רשות של אף אחד. והנה, אם לפני עשר שנים, כשמישהו או מישהי הלכו לשחות, זה היה סוד כמוס ומבעית; היום זהו סוד גלוי ואנשים אינם חוששים עוד. עשו פרנסי הקהילה חושבים והחליטו שמוטב יהיה אם יחזיקו במושכות ויפקחו על הנעשה, מאשר שימשיכו באיסור הגורף ואיש הישר בעיניו יעשה.

למרות התנגדותם של הקנאים, שטענו כי זו תקנה עוד מהאדמו"ר הקודם ואין שום זכות לשנותה, ולמרוּת רוחם של כמה וכמה מזקני החסידות, הוחלט ברשות האדמו"ר לשנות את התקנה ולהרשות במשורה, ותחת רשימה ארוכה של תנאים, את השחייה במתכונת מצומצמת בימי הקיץ, הן לזכרים הן לנקבות. אחד התנאים הבלתי מתפשרים היה: 'השחייה תהיה בלבוש מלא בלבד'. כך התרחש המעשה ההיסטורי, שישיבת סקווירא עצמה הוציאה בחורים מכיתה נמוכה בישיבה הקטנה לשחייה משותפת בבריכה אולימפית. וזו התוצאה... 

השאלה היחידה היא מדוע במקווה של חסידות סקווירא, שהוא מקום ענק עם מבואות ותתי-מבואות חשוכים למחצה, שפתוח 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, וכבר היו שם כמה וכמה מעשי אונס ילדים ונערים; ושם אין לאף אחד בעיה שיסתובבו בלבוש אדם הראשון. אך בבריכת שחייה, שבה ממילא יש משגיח על פי התקנות ויש מציל ואנשי צוות נוספים – דווקא שם נדרש לבוש מלא. ושמא זה המשגיח ממנו צריך להיזהר? 

כשנשאל גבריאל צפרוני: 'מהו לוכסוס? הוא ענה: 'מציל במקוה' איור: יוסי שטרן (שלושה בסירה אחת, תשי"ז, עמ' 115)

ובהזדמנות זו הנה עוד כמה תמונות צוננות מארכיון התפוצות.

בעלי התוספות

למודעה הזו התכוון שאול רזניק בתגובתו:

ב. איזה כיף ללקק רמזור

ברור שצה"ל מאוד רוצה לגייס חרדים, וברור שהוא ממש הולך לקראתם. אחייני, סא"ל ליאור פרי, שלח לי את התמונה הזו, שצולמה במקרר הארטיקים בחדר אוכל בבסיס צבאי אי-שם בארץ.

למרות הקיצוצים בתקציב יש דברים שעליהם לא מוותרים, ואחת לשבוע מחלקים לחיילים קרחונים (פרווה, עם המון צבעי מאכל). על העטיפה של כל קרחון יש שני הכשרים (אחד ממלכתי, של הרבנות הראשית; אחד פרטי, של הרב לנדא מבני ברק), ואילו על אריזת הקרטון כתבו חכמי צה"ל: 'אסקימו רמזור חרדי', ואף נתנו לו מספר קטלוגי כנדרש.

אני תוהה כמה הכשרים צריך ל'ארטיק דתי-לאומי', ואם צה"ל גם מתכנן להנפיק 'קרמיסימו קונסרבטיבי', או חלילה, וזו כבר תהיה התדרדרות של ממש, 'מאגנום רפורמי'.

בקרוב 'מאגנום רפורמי'?

על ספרים ואנשים (ד): אכסניית פאולוס הקדוש

July 28, 2013, 8:50 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: אוסישקין או אושיסקין, יהוד או יהודה?

≪ Previous: שעשועי קיץ חרדיים

$

0

0

רשימות קודמות
על ספרים ואנשים (א): בית הספר הצרפתי למקרא וארכאולוגיה ('אקול ביבליק')

על ספרים ואנשים (ב): המכון האפיפיורי למקרא

על ספרים ואנשים (ג): משיח לא בא

כתב וצילם ברוך גיאן

רחבת שער שכם הומה בדרך כלל אנשים. מהומה בלתי פוסקת של סוחרים, תיירים ועוברי אורח. אני נכנס לדרך שכם העמוסה והשוקקת, מפלס דרכי בין מוכרי הכעכים עם עגלות הענק, דוכני הממתקים, חנויות הצעצועים ומה לא... מיד בתחילתו של הרחוב, בדרך שכם מס' 2, אני פונה ימינה (הכניסה היא מרחוב הצנחנים), נכנס בשער הברזל של אכסניית סנט פאולוסהגרמנית, ובאחת הכול משתנה. שקט ושלווה נסוכים בכל פינה. המולת הרחוב האוריינטלי נותרה מחוץ לחומת האבן.

בנות ערביות, רובן מוסלמיות, לבושות בתלבושת אחידה, פטפטו בעליזות, אכלו וצחקו. הן לומדותבבית הספר לבנות 'שמידט' שנמצא באותו מתחם.

ברנד מוסינגהוף, המנהל הצעיר של 'האגודה הגרמנית של ארץ הקודש', מספר לי שבית הספר הוא אחת מן הפעילויות החשובות של האגודה. בבית הספר – הוא אומר – לא מדגישים במיוחד את נושא הדת אלא יותר את הקניית הכישורים לחיים מודרניים. האגודה נוסדה בשנת 1855, תחילה לשם עידוד צליינות ותמיכה במוסדות הנצרות הקתולית בארץ הקודש. כ-1,200 איש מונה האגודה בגרמניה ובכל שנה ושנה מגיעים לארץ כמאה מתנדבים הפועלים במוסדות סעד וחינוך. כך למשל פעילים המתנדבים בבית החולים הצרפתי סן-לואי. האגודה שולחת לשם באופן קבוע מתנדבים, בעיקר מתנדבות, ושם הם עוסקים בעבודת קודש של טיפול בחולים חשוכי מרפא.

בשנת 1899 נרכשה חלקת הקרקע עליה הוקמה האכסנייה. על פי מקורות גרמניים המחיר היה גבוה מאוד והתחרות מול הרוסים והיהודים הייתה עזה. האב וילהלם שמידט (1908-1833), שקנה את הקרקע, ציין לשבח את הקרבה למנזר סנט אטיין, המנציח את זכרו של סטפנוס, המרטיר הראשון (היום בית הספר הצרפתי למקרא 'אקול ביבליק'). שמידט ראה ברכש המוצלח הזדמנות לקשור בין סטפנוס לבין פאולוס, הדמות החשובה ביותר בנצרות לאחר ישוע, והחליט לקרוא למקום על שמו.

ואכן, האדריכל היינריך רנרד (Heinrich Renard) מקלן תכנן את המבנה החדש על פי בסיליקת סנט פאולוס ברומא, אף כי מסיבות תקציביות רק חלק מן התכנית המקורית יצא אל הפועל. הבנייה החלה בשנת 1905 והסתיימה בחג הפסחא של שנת 1910. לטקס חנוכת הבניין הוזמן קיסר גרמניה וילהלם השני (שכבר ביקר בארץ בשנת 1898), אך במקומו נשלח בנו, הנסיך פרידריך, שייצג את הקיסרות יחד עם שני בניו של מלך בווריה, הגדולה במדינות גרמניה הקתוליות. עוצמתה של גרמניה באותם ימים והשפעתה הרבה על הקיסרות העות'מאנית באו לידי ביטוי גם בהקמת מבנים רבי עוצמה שיבלטו בנופה של ירושלים, ויחד עם אכסניית פאולוס נחנכו בשנת 1910 גם כנסיית הדורמיציון שעל הר ציון (שגם אותה תכנן רנרד) וגם כנסיית אוגוסטה ויקטוריהשעל הר הצופים. 

כך נראה חזון אכסניית פאולוס בשנת 1900

המבנה של אכסניית פאולוס הוא מסיבי ומזכיר מבצר. הכניסה היא בתשלום של 15 ש"ח, ובתמורה אפשר לבקר גם במוזיאון הקטן והמעניין, שמכיל, לצד ממצאים ארכיאולוגיים כמו מטבעות, צלמיות וגלוסקמה, גם כמה פוחלצים מאוסף האב ארנסט שמיץ. אוסף הפוחלצים המפורסם נמצא היום באוניברסיטת תל אביב, ואילו כאן נותרו רק דוגמאות אחדות.

המעט שנותר מאוסף הפוחלצים של האב שמיץ

באחד החדרים מוצגים דגמי העץ שהכין קונרד שיק בשנות השמונים של המאה ה-19. דגם אחד הוא של בית המקדש השני, והשני הוא של הר הבית ומסגדיו. בוויטרינות שמסביב מוצגים חלקים שונים של דגמים השייכים לתקופות היסטוריות אחרות שניתן לשלבן בתוך דגם הבסיס. אנה, מנהלת המוזיאון מטעם האגודה, אומרת ששיק בנה את דגמיו כמו לגו...

בקומת הכניסה שמעל למוזיאון חדר רחב ידיים ובו גלובוס ענק ששימש את תלמידי בית הספר, תמונות של מייסדי האגודה ובהם האב וילהלם שמידט והאב ארנסט שמיץ, ותכניות של האדריכל היינריך רנרד.

המשפחה הקיסרית של וילהלם השני

במכשיר הסטראוסקופ שבוויטרינה הוכנסה תמונה של שער שכם

אנו עולים לקומה השנייה ובה חדר הקיסר וספרייה צנועה. 'הספרייה היום היא שריד דל וזעיר לאוסף הספרים המפואר שהיה כאן', אומר ברנד. הספרייה הועברה ברובה לקלן, אך חלק חשוב ממנה נגנב עוד קודם לכן, כולל אוסף שתרם הסופר קרל מאי, שביקר בארץ בשנת 1899 (ושוב ב-1901). אוסף ספריו של מאי היה קודם לכן בכנסיית 'הלחם והדגים' שעל שפת הכינרת ואחר כך עבר לכאן. אני שואל את עצמי אם אוסף זה כלל גם את ספרי 'וינֶטוּ' ו'יד הנפץ' שעליהם גדלנו...

הצצנו במעט שנותר. ספר היסטורי על תקופת המקרא משנת 1910, ספרי פילוסופיה ובוטניקה, וגם כרך בעברית של הרמב"ם הציץ ממדפי הספרייה.




נכנסנו לחדר הקיסר שריהוטו העשיר נתרם על ידי וילהלם השני ונושא את סימלו.

הספר הבולט באכסניה מונח על שולחן עץ מפואר, וסביבו כסאות מעוצבים עשויים עץ ועור ששמו של וילהלם השני מוטבע עליהם.

ספר התפילות של הקיסר

דפדפנו בספר ענק, שנדפס בשנת 1964 על נייר עבה במיוחד, והוא כולל סיפורים מן התנ"ך ומן הברית החדשה. שמחתי לפגוש בין דפיו את שמו של מרטין בובר כמי שכתב את סיפורי התנ"ך.

הנה כמה מהאיורים:

אברהם והמלאכים

למה צחקה מיכל לדוד?

סופו של אבשלום

ברנד מספר שבאכסניית פאולוס ייסד רונלד סטורס את 'החברה למען ירושלים' (שעליה סיפרנו ברשימה קודמת). אחרי כיבוש העיר הפכו הבריטים את המבנה למרכז שלטוני, שמאוחר יותר עבר למלון המלך דוד. מומלץ לעלות לגג שממנו נשקף מראה פנורמי מרהיב של העיר על כיפותיה, צריחיה, מגדליה וחומתה. שער שכם שממול בוהק בניקיונו אחרי שהסתיימו עבודות השימור של רשות העתיקות.

גג האכסנייה

תצפית מן הגג

תצפית לכיוון שער שכם

ותודה לידידנו פרופ' חיים גורן ולספרו על הגרמנים הקתולים בארץ ישראל, שראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2005:

---

סיפורי רחובות: אוסישקין או אושיסקין, יהוד או יהודה?

July 29, 2013, 10:46 pm

≫ Next: קיצור תולדות הפְלִיט

≪ Previous: על ספרים ואנשים (ד): אכסניית פאולוס הקדוש

$

0

0

א. אוסישקין או אושיסקין?

מנחם אוסישקין (1941-1863) היה איש חשוב – מראשי התנועה הציונית וראש הקק"ל. אוסישקין היה איש נוקשה שהכיר מאוד בערך עצמו, אבל אפשר להניח שגם הוא לא תיאר לעצמו איך יעזו אנשי טבריה להתעלל בזכרו, בעברית ובאנגלית.

כתב לי מוטי שור:

את התמונה הזאת צילמתי ברחוב אוסישקין בטבריה. מצד אחד, היא מוכיחה שלתושבי שכונת נחלאות בירושלים, שאומרים כי הם גרים ליד רחוב "אושיסקין", יש על מי לסמוך. מצד שני, זה גם מסביר מדוע היה כל כך חשוב למנחם אוסישקין לקבוע במו ידיו את השילוט לרחוב הירושלמי שנשא את שמו עוד בחייו. אני מקווה שהוא לא מתהפך בקברו...

אוסישקין נקבר ב'מערת ניקנור', שנמצאת בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים

מה נאמר ומה נדבר? יובאו פושעי אושיסקין לדין!

(מקור: אתר אוהדי הפועל תל-אביב)

ב. יהוד או יהודה?

כתב לי יעקב וימן:

בדרך מנתב"ג לצומת הטייסים מוצב שלט זה שבכל פעם מצחיק אותי מחדש. 

מה יעשה תייר הנוסע בכביש וקורא רק אנגלית: ייסע ל'יהוד' או  (or) ל'יהודה'? 

היה חסר כנראה צבע כדי לשים מקף בשם 'אור יהודה'...

קיצור תולדות הפְלִיט

July 31, 2013, 9:15 pm

≫ Next: ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם: חידה כרטוגרפית

≪ Previous: סיפורי רחובות: אוסישקין או אושיסקין, יהוד או יהודה?

$

0

0

כרזה בעיצוב האחים שמיר, שנות הארבעים (מקור: האחים שמיר - מעצבים שהיו לסמל)

מאת רמי נוידרפר


א. הפְלִיט ואני

המבוגרים שביננו זוכרים מן הסתם את אותם ימי קיץ, שבהם החלו לטייל על השיש במטבח נחילי נמלים, באוויר זמזמו הזבובים, בלילות הופיעו היתושים, ושיא הגועל – אותו ג'וק אימתני, חורש רע ובעל קרניים, שחרש עשה את דרכו על רצפת המטבח או השירותים. באותה עת חירום, כאשר כלו כל הקצין, היינו 'עושים פְלִיט'. זה היה בדרך כלל תפקידו של האבא, שהוציא את המכשיר החלוד מהבוידעם או מתחת לכיור, ובתנועות שאיבה ופמפום נמרצות היה מפעיל את בוכנת המכשיר ומפזר את התרסיס על פני החדר. פינוי גוויותיהם הרטובות של הנמלים, הזבובים או היתושים כבר היה נחלת המטאטא והיעה של אמא...

הפליט שהתפזר בתוך הדירה יצר ענן ערפל מסתורי והתיקנים והמזיקים, הולכי הקרקע ובעלי הכנף, היו מחשבים את קצם לאחור. צונחים לרצפה או מתהפכים על גבם בעווית של ייסורים עד מכת הנעל הגואלת. את מיכל הפליט היו ממלאים בדרך כלל בחומר ששמו היה 'פזטוקס', שהיה לו ריח מתקתק מיוחד (אני אהבתי אותו!), ואפשר לשער ששאיפתו לריאות לא הייתה בריאה במיוחד. 

חלפו ימים ושנים וארוסולים חדישים לקטילת יתושים וזבובים החליפו את מיכלי הפליט הישנים, שמצאו את מנוחתם הסופית באתרי נוסטלגיה ובמוזיאונים של חפצים שהיו ואינם.

אז מה היה הפליט? מאין ומתי הופיע וכיצד נעלם? 

הפליט היה במקורו שם מותג, שהפך למושג המזוהה עם סוג המוצר, כמו פריג'ידר, ארטיק, קרמבו, נס-קפה, זירוקס או פלאפון – מותגים או שמות של חברות פרטיות שזוהו עם המוצר והעניקו את שמם גם למוצרים מתחרים.

הפליט – כך למדתי מהערך המתאים בוויקיפדיה באנגלית – הומצא על ידי הכימאי האמריקני ד"ר פרנקלין ס' נלסון, והושק כמוצר מסחרי בשנת 1923, על ידי חברת סטנדרד אויל האמריקנית. הפליט היה תרסיס של שמן שהופק מנפט, ובשנות הארבעים והחמישים הכיל גם DDT, חומר הדברה שהוכח אחר כך כמסוכן לבריאות ולסביבה.

אחד הדברים שהגביר מן הסתם את הפופולריות של הפליט הייתה תחושת ההעצמה של המשתמש בו. כשאחזת פליט, היה בידך מעין כלי נשק, מקלע המרסס יתושים וזבובים באינסוף קליעי רעל זעירים ומשמיד אותם. 

ב. הפְליט בפלשתינה-א"י

פלאי הפליט הגיעו כמובן גם לארץ ישראל המנדטורית מוכת היתושים. הבה נעקוב אחר המודעות הראשונות שפורסמו בעתונות הארץ אודות הפליט.

 היבואנים והסוכנים הראשיים היו האחים חלאבי (משפחה פלסטינית ככל הנראה), שהמחסן שלהם היה ליד שער שכם בירושלים. הם הבטיחו כי הפליט הוא בעל ריח זך ובריא ובנוסף הוא גם 'קמוצי' (כלומר, חסכוני). הודות ל'פליט' לא יעלו העש והסס על הבד וירקיבוהו. והמחיר? המחיר אינו מצוין ודי בכך שהוא נמכר בהנחה ומשתמשים בו בכל העולם.

דאר היום, 9 בספטמבר 1928

כמו הפרסומות לסיגריות בימינו, גם אז עוצבו הפרסומות  לפליט כדי להפחיד את הציבור: 'המות בחלונכם', 'רוצחי אדם', וכדומה. הנה למשל פרסומת מ-1928, שמבקשת לשכנע כי היתושים מסוכנים מהנמרים... 

מה לעשות? 'הזדיין בפליט'!

דאר היום, 14 בספטמבר 1928

בפרסומת אחרת, שהתפרסמה בעיתון 'דבר' בשנת 1930, הוגדר זבוב הבית: 'השונא הממית של התינוקות':

דבר, 14 במאי 1930

הנה עוד כמה מודעות הפחדה מטעם האחים חלאבי:

את הפליט 'האמיתי' (ללמדך שכבר אז היו מתחרים וחקיינים) ניתן היה לזהות לפי 'הקופסה הצהובה עם החייל והזר השחור'. הנה, כך נראתה קופסת פליט מקורית במדינה דוברת ספרדית.

ג. האחים חלאבי מפרסמים גם באנגלית

לא רק בעיתונות העברית פורסם הפליט. גם הבריטים ששלטו בפלשתינה-א"י סבלו מיתושים וזבובים, והאחים חלאבי משער שכם פרסמו עבורם בעיתון 'The Palestine Bulletin'. הנה דוגמה מ-1930:

פלסטיין בולטין, 23 במאי 1930

הניסוחים במודעות באנגלית היו – כך נדמה לי – בוטים פחות. אולי מתוך התחשבות בunderstatement- הבריטי? אבל עדיין הייתה שם מלחמה של ממש. גדוד חיילים מסתערים, יורים במקלעי פליט ונוחלים נצחון: פגרי המקקים והזבובים מוטלים חסרי ישע. לכל חיילינו שלום.

ד. הפְליט ביידיש ובפולנית

ומה קרה בתפוצות הגולה? בעיתונות היהודית בפולין התפרסם ה'פליט' דווקא במאבק הנחוש נגד המזיק המכונה עָשׁ, אותו רפרף לילה שמתנחל בבדים ובאריגים ועושה שמות בבגדינו. הנה מודעה שהתפרסמה ביומון הוורשאי 'היינט' בשנת 1930:

'הפתעה לא נעימה בגדיו הושמדו על ידי עש' (ביידיש: מילבן)

את הפליט הפולני תמצאו בשדרות ירוזלימסקי 57 (רחוב מרכזי ומפורסם בוורשה, אז והיום), ואתם יכולים להיות בטוחים כי הוא יגן על החליפות שלכם מפגעי העש. 

מודעה אחרת מבטיחה להגן על מוצרי המזון מפני המזיקים. הפליט יחסל 'פליעגען, קאָמאַרעס, וואַנצען, שווארצע און אלערליי אנדערע ווערעם און שרצים' (זבובים, יתושים, פשפשים, תולעים ושרצים שחורים וכל הסוגים האחרים). צריך להודות שביידיש שמות החרקים נשמעים הרבה יותר עסיסיים...

היינט, 28 באפריל 1928

וכאן רשומים שמות השרצים בפולנית:

היינט, 28 ביולי 1931

ה. הפְליט באמריקה

בעוד הפליט נאבק על מקומו בארץ ישראל החמה ומוכת הקדחת, בארה"ב טיפחו הפרסומאים לפליט תדמית אלגנטית, קרירה ואצילית. הנה למשל מודעה שהתפרסמה ב-1927 במגזין הוותיק והיוקרתי 'The Ladies' Home Journal'.

הנה, בהגדלה, אשה אמריקנית אמידה, בסלון ביתה הנאה והמרופד בשטיח מפואר, מכלה את זעמה ביתושים. אף שריר לא נע בפניה האדישות... 

והנה עוד מודעה, משנת 1930. שימו לב לידי האשה הענוגות האוחזות בידית בצורה רפה. איפה החיילים הנועזים מהמודעות של פלשתינה? כאן החייל מסתפק בהצדעה אלגנטית.

ו. חידה: מיהו ד"ר ס.?

ב-17 לספטמבר 1929, הופיעה ב'פלסטיין בולטין' הירושלמי הקריקטורה הבאה:

התדעו מיהו .Dr. S?

'חרק קטנטן שכמוך', מאיימת האשה הגדולה על בעלה הצמוק, 'אתה יודע מה הייתי רוצה לעשות לך?'

'כן, אני יודע', עונה הבעל, 'אבל את לא יכולה, כי החבאתי לך את הפליט'.

על הקריקטורה חתום Dr. S 

מיהו ד"ר S? כאן ציפה לי גילוי מפתיע.

ההצלחה המסחררת של 'פליט' הביאה את החברה האמריקנית למחוזות חדשים. הפרסומאים של החברה החליטו שכדאי לפרסם את המוצר גם באמצעות קריקטורות. בשנת 1927 גילתה אשתו של אחד ממנהלי הפרסום קריקטורה של אמן צעיר בשם תיאודור זוס גַייזל. בקריקטורה צויר אביר ימי ביניימי כדרקון נורא שנכנס לחדרו. 'לעזאזל', אומר האביר, 'וזה אחרי שריססתי את טירת הדרקונים במיכל שלם של פליט...'. גייזל קיבל מיד הצעת עבודה ואכן הועסק במשרדי הפרסום של 'פליט' במשך 17 שנה. 

תיאודור זוס גייזל (Theodor Seuss Geisel) אינו אלא דוקטור סוס (ובארה"ב: דוקטור זוּס), סופר הילדים האהוב והמאייר הנודע, שיצירותיו הגאוניות ומלאות ההומור מקסימות ילדים עד היום.

דוקטור סוס (1991-1904) (מקור: ויקיפדיה)

יצירתו של סוס The Cat in the Hat (החתול בכובע), הקרויה בעברית 'חתול תעלול', תורגמה לעשרות שפות ובהן גם יידיש.

הפרסומות שיצר סוס ל'פליט' היו קריקטורות פרועות ושלוחות רסן, ובהן קרא סוס דרור לדמיונו והציג סיטואציות אבסורדיות שמכולן נחלץ הגיבור באמצעות ה'פליט'.

סוס גם יצר את הסיסמה 'Quick, Henry! the FLIT' (מהר, הנרי! את הפליט), שמופיעה בהרבה פרסומות. זוהי גברת מגוחכת ומנופחת הקוראת להנרי שלה, המגוחך לא פחות, לשלוף כבר את הפליט ולהלחם בפולשים:

בנוסף, אייר סוס מאות קריקטורות, שהופיעו בכל המגזינים המובילים בארה"ב והיו למעשה פרסומות ל'פליט' (בשוליים למטה אכן נכתב .Advt). כמובן שלא היו אלה פרסומות רגילות אלא קריקטורות פרועות ומצחיקות. הנה כמה דוגמאות:

הקריקטורה שהתפרסמה בג'רוסלם בולטין' היא אפוא של דוקטור סוס, וככל הידוע היא היחידה פרי עטו שפורסמה אי פעם בעיתונות הארץ-ישראלית.

מבחר מקורות לאיורים של דוקטור סוס:
http://www.businessinsider.com/before-dr-seuss-was-famous-he-drew-these-sad-racist-ads-2012-3?op=1
http://vintagecatalog.net/2010/10/25/the-vintage-ads-of-dr-seuss/
http://www.conradaskland.com/blog/2006/10/who-is-dr-seuss/
http://www.collectorsweekly.com/articles/when-the-wild-imagination-of-dr-seuss-fueled-big-oil/

ז. מ'פְליט' ועד 'זבנג'

חזרה אלינו. ההתייחסות האחרונה ל'פליט' המקורי, שמצאתי בעיתונות העברית, היא מ-14 במאי 1937:

מכאן ואילך מופיע הפליט כשם גנרי של המוצר עצמו – משאבה ובה תרסיס להשמדת זבובים ויתושים. בחנות 'סבון רות' שברחוב שינקין (הבית החמישי מרחוב אלנבי) יכולתם לרכוש משאבת פליט במחיר 'סנסציוני' של 18.5 גרושים (ואם זה לא עוזר, תמיד תוכלו לקנות גם 'מניפות נגד זבובים').

את הפליט המקורי החליפו כל מיני מותגים נשכחים – כמו 'משמיד המגפות פלייפיק' או 'התריס הנאמן טנגלפוט'– ששיווקו אבקות ונוזלים בקופסאות פח דומות, שאת תכולתן ניתן היה לשפוך היישר לתוך מרסס הפח.

אך ה'יורש' האמיתי של הפליט היה  'שֶׁל-טוקס'.

חברת 'של' האנגלית-הולנדית הייתה מחברות הנפט המובילות בעולם, והיא מוכרת עד היום בסמל הצדפה הצהובה. בשנות המנדט שלטה 'של' ללא עוררין בשוק הנפט ומוצריו בפלשתינה-א"י (קוראי עונ"ש מוזמנים להיזכר ברשימה על גלגולי השיר 'יש נפט של עיראק'). השל-טוקס תפס אפוא את מקומו של הפליט כמותג המוביל בתחום השמדת המזיקים.

דבר, 15 במאי 1935

הוראות ההפעלה של שלטוקס (המקף ירד) נלקחו מעולם המושגים המיליטריסטי: 'מבצע', 'הוראה מס' 2', 'הנשק הטוב', 'השמדה', וכמובן הסיסמה שאיחדה את כולם: 'מוות לכל החרקים!'.

לאחר קום המדינה, נכנעה חברת  'של' לחרם הערבי ואת עסקיה בארץ רכשה חברת 'פז', שאף שימרה את צבע המותג הצהוב. השם 'שלטוקס' הוחלף אפוא ב'פזטוקס', ומוצר זה קיים עד עצם היום הזה.

מעריב, 12 במאי 1960

הגרפיקאים המפורסמים, האחים מקסים וגבריאל שמיר, עיצבו למותג החדש את הסמליל הידוע של האשה הצועדת בפסיעה צבאית רחבה כשעל כתפה נשען רובה הפליט.

המהפך הגדול בתחום השמדת המזיקים התרחש בשלהי שנות השישים, כאשר הופיע בשוק שחקן חדש, צעיר ואלגנטי שירש עד מהרה את מקומו של מקלע הפליט המסורבל – מיכל האירוסול.

לא עוד ריסוס בלתי מבוקר או הפצצות שטיח לא אפקטיביות. עם מיכל האירוסול החדש אפשר היה לקלוע ליתוש – בול בפוני. ה'פזטוקס' המיושן הפך ל'סוּפֶּר פזטוקס' במיכל אירוסול.

גם חברת 'שמן' עלתה על הפטנט והוציאה לשוק את 'זבנג' הזכור לטוב.

ה'זבנג' הופיע בשלוש צורות, לבחירתכם: אדום – להשמדת ג'וקים; כחול – לחיסול יתושים וזבובים; ומיכל זבנג בפחית ירוקה – 'לריסוס במכונת פליט רגילה'.

ח. הפְליט בתרבות העברית

לסיום כמה קוריוזים על הפליט.

בשנת 1935 הציע הרופא ד"ר זיסמן מונטנר (לימים תרגם את כתביו הרפואיים של הרמב"ם) לפתוח בלא פחות מאשר 'מלחמת אזרחים' נגד גורמי הקדחת, וזאת באמצעות הפצצת מוקדי היתושים במטוסים נושאי פליט. מונטנר גם הציע להציף את כל האגמים בארץ בשכבת נפט כדי להביא להשמדה המונית של האויב! למרבית המזל, איש לא לקח ברצינות את ההצעות ההזויות הללו.

דאר היום, 2 באוטובר 1935

העיתון 'דבר' פרסם במוסף הילדים שלו, ב-16 באוגוסט 1935, 'מוסף לילדי הזבובים' ובו נדפס השיר 'אצבעוני בארץ הזבובים'. מר זומזום, נשיא הזבובים, ממליץ על חיסון 'נגד שבר וקדחת וזמזמת אוילית, נגד עוקץ, נגד פחד, וכמובן גם נגד פליט'. מי כתב שיר זה? שם הכותב הושמט, אך הסגנון והקצב מזכירים מאוד את 'עלילות מיקי מהו' של אברהם שלונסקי, ואולי הוא המחבר האנונימי.

את מסענו אל קיצור תולדות הפליט נסיים בפיליטון של אפרים קישון מ-1 באוקטובר 1957, שמשקף את מכת היתושים שפקדה את תל אביב.

מה נשאר מה'פליט' היום? בעצם כלום.

שאלתי כמה אנשים צעירים אם שמעו את המילה הזו אי-פעם וכצפוי איש לא ידע...

ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם: חידה כרטוגרפית

August 3, 2013, 10:59 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: הסבון של הרמב"ם

≪ Previous: קיצור תולדות הפְלִיט

$

0

0

חיילי הבטליון ה-19 של הצבא הבריטי במחנה ג'וליס, 1940 (מקור: פליקר)

פרופסור סם רוסקיןמסיאטל שבמדינת וושינגטון בארה"ב, שלח לי (בדואר, כמו בימים ההם) צילום של מפת מזרח הים התיכון:

והנה, בהגדלה, המפה של פלשתינה-א"י ובה כמה פרטים תמוהים:

לצד הערים הגדולות ירושלים, חיפה, תל אביב ועזה, בחר הכרטוגרף להבליט דווקא את ג'וליס (היום בסיס צה"ל שנקרא 'מחנה עמנואל') ואת קסטינה (מחנה גדול של חיל האוויר הבריטי, ששמו היהRAF Qastina, על שם הכפר הערבי ששכן בסמוך. היום שוכן בו בסיס חיל האוויר חצור). 

על מה ולמה? 

ידוע שבשני המקומות הללו היו מחנות של הצבא הבריטי, אך למה דווקא הם? המחנות הבריטיים ברפיח ובתל אל-כביר (מדרום לפורט סעיד), שלא לדבר על מחנה סרפנד (צריפין) הענקי ומחנה המעצר של שבויי המלחמה בלטרון – כל אלה אינם מצוינים על המפה.

ברור גם שהמפה שורטטה אחרי 1945, משום שרק באותה שנה הוקם מחנה קסטינה.

כותב רוסקין:

באחת הכיתות באוניברסיטת וושינגטון חילק אחד הפרופסורים לתלמידיו צילום של המפה הזו. כששאלתי אותו מהו מקור המפה, אמר שהיא נלקחה מתוך ספר שאבד והוא אינו מסוגל לזכור את שמו. 

Blaine F. Oates, ששרטט את המפה וחתם את שמו למטה משמאל, החליט משום מה שחצי האי סיני שייך לערב הסעודית ולא למצרים. מעניינת העובדה ששער השיש בקיריניקה שבלוב (שנבנה ב-1937, בתקופת השלטון האיטלקי, ופוצץ בהוראת קדאפי בשנות השבעים) הודפס באותיות דפוס גדולות (MARBLE ARCH).

שיירה של הצבא הבריטי עוברת מתחת לגשר השיש, 1942 (מקור: ויקיפדיה)

'התאוריה שלי', כתב רוסקין, 'היא שלצבא הבריטי בשנים 1943-1942 היו נהגי משאיות מחיל המשלוח של הודו, ומי ששלח את הנהגים לדרכם אמר להם: קחו ציוד צבאי מהמחנות לאורך התעלה (תל אל-כביר), תחצו את התעלה בקנטרה, ואז תמשיכו צפונה לג'וליס ולקסטינה. אם תלכו לאיבוד, המפה הזאת תעזור לכם'...

שאלתי את יהודה זיולדעתו, וזה מה שהשיבני:

חשיבותה הגדולה של פלשתינה-א"י הייתה גם כגשר יבשתי בין מצרים לבין הנפטהעיראקי. נתיב הרכב הראשי בין שני אלה עבר דרך ירושלים (לצורך זה אף נסלל בשעתו 'הכביש החדש' מן הקסטל היישר אל גשר מוצא – במקום עיקולי 'שבע האחיות' ב'כביש הישן', דרך 'ארזה' ומוצא עילית) ויריחו לעבר אֶ-שׁוּנִי במזרח בקעת הירדן (ארמון הקיץ של בני משפחת ההָאשֶׁמִים, שליטי ירדן), מול קיבוץ גשר, המכונה כך בעקבות גשרי המסילה והכביש הסמוכים (שנהרסו במבצע נועז במלחמת העצמאות!). קטע הכביש שבין יריחו לשוני נחנךכבר בימי הנציב העליון 'הראשון ליהודה', הרברט סמואל. משם, דרך אִרְבִּיד ומַפְרַק(בה נכלאו לימים שבויי מלחמת העצמאות – אנשי נהריים, שהובלו אליה ישירות דרך שוני ואירביד; וכן אנשי רובע היהודים בירושלים העתיקה ומגיני גוש-עציון, שבשל הקרבות על ירושלים הובלו אל יריחו בנתיב חתחתים עוקף (דרך עוביידיה, מנזר מר-סבא, הורקניה ונבי-מוסא), לעבר בגדד; או לאורך צינור הנפט של 'חברת הנפט העיראקית' (IPC) אל כִּרְכּוּךְ. 

 נתיב יבשתי חיוני זה הוא, ככל הנראה, שעשה את מחנות ג'וליס וקסטינהבארץ פלשת (דרום מישור החוף) תחנות חשובות – למנוחה, תדלוק והתכנסות לשיירות – על אם עורק עיראקי ראשי זה. 

הבעיה היא, שעיראק כלל אינה משורטטת על המפה הזו.

רעיונות נוספים?

חיילים בריטים במחנה ג'וליס, 1940 (מקור: פליקר)

פרנסות של יהודים: הסבון של הרמב"ם

August 4, 2013, 10:01 pm

≫ Next: ברוך הבא: בתוך טיפות המים

≪ Previous: ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם: חידה כרטוגרפית

$

0

0

קוראיו של מדור זה כבר ראו הכל: תיווך אליהו הנביא, פיצה רשב"י ופלאפל אונקלוס, הנקניק של ביאליקואפילו אנה פרנק משלוחים... אבל סבון של הרמב"ם?

ואכן, אם כבר צריכים להסתבן, עדיף שזה יהיה הסבון של הרמב"ם. טווח הטיפולים של סבון הרמב"ם רחב מאוד ונע בין טחורים ופיסורה ועד היגיינה נשית. אה, הוא 'מתאים גם לתינוקות'...

להשיג בבית המרקחת של בקשי, בשוק מחנה יהודה בירושלים (ובחנויות טבע ובתי מרקחת מובחרים בכל רחבי הארץ).

צילום: נטע אסף, יולי 2013

כשחיטטתי קצת באינטרנט מצאתי שאין זה הסבון היחיד הנהנה מהילת קדמונים. הנה למשל 'סבון קבלה' (Kabbalah Herbs Soap), שגם הוא נעשה (עבודת יד!) 'לפי תורת הרמב"ם'. לכאורה יש כאן סתירה לוגית, כי אם יש מישהו שהוא ממש לא מקובל הרי זה הרמב"ם, אבל מה זה חשוב? העיקר ההשראה והתוצאה.

באתר הפייסבוק של 'נפלאות הרמב"ם', מצאתי אפילו את ה'תפרחתון'. זו משחה לישבן, שגם עליה, כנראה, בירך הרמב"ם:

ברוך הבא: בתוך טיפות המים

August 6, 2013, 10:10 pm

≫ Next: הָיֹה הָיָה פלמח'ניק: עם מותו של שאול בִּיבֶּר

≪ Previous: פרנסות של יהודים: הסבון של הרמב"ם

$

0

0

כתב וצילם ברוך גיאן

אתמול, בשעות אחר הצהריים, יצאתי לשיטוטיי. השרב לא הבהיל את המוני המטיילים ואלה מילאו כל פינה וכל אתר. כנפי טחנת הרוח העתיקה בשכונת ימין משה חזרו להסתובב ולטחון אוויר והמבקרים נכנסו פנימה כדי לראות את חלל הטחנה ואת מרכבתו של 'השר' משה מונטיפיורי שמוצגת שם. במגרש החנייה עמד אוטו-אוכל ובו מכר שף ירושלמי מפורסם ארוחות בשלוש מנות. אמן מקומי סובב ידית של תיבת מוסיקה ושר בצרפתית ובתחנת הרכבת הסמוכה הייתה הצגה של תיאטרון בובות.

אבל אני הלכתי לראות 'מופע חוצות' ספונטני ויוצא דופן, שנערך בפארק טדי, למרגלות חומות העיר העתיקה. מזרקות המים פעלו לצלילי מוסיקה ועשרות רבות של ילדים חרדים בחופשה, בנים ובנות, נכנסו בין המזרקות בקריאות אושר וגיל, כשהם לבושים במלוא בגדיהם.

הפארק המטופח, שנחנך לפני זמן לא רב, הפך בקיץ מקום בילוי עבור מאות משפחות. אלה מגיעות לכאן על טפם ועל מזונם ומבלות כאן עם ילדיהם שעות ארוכות, כמו על שפת הים...

בשעות אחר הצהריים מופעלות מזרקות המים בכל חצי שעה, וכמעט כל הילדים – רובם חרדים, מיעוטם 'סרוגים' וחילוניים – הצטרפו לחגיגה. כולם צווחו בשמחה כאשר מי המזרקות התפרצו מבטן האדמה. ילדה סקרנית במיוחד שמה כוס פלסטיק חד-פעמית כדי להיווכח במו עיניה מה קורה לכוס. סוג של ניסוי מדעי...

חרדי שעמד עם משפחתו בסמוך אליי סח לי ברצינות גמורה: 'כדאי שיוסיפו גם שלטים ביידיש'... בנו, שסובל מהפרעות קשב, היה מאושר מן החוויה הרטובה. 'כל יום אנו באים לכאן יחד אתו', אמר לי אותו אדם, 'וזה משפיע עליו לטובה'.

שעות הדמדומים וחילופי האור והחושך היו מראה יפה במיוחד וסיפקו לי הזדמנויות צילום מצוינות. כשהחשיך לגמרי הודלקו האורות. צלילי המוסיקה שברקע, הילדים המשתוללים באושר, המים הזורמים, חומות העיר העתיקה המוארות ומגדל דוד באור השקיעה המוזהב – הכל נראה כמו תפאורה של סרט ומסיבת קיץ גדולה.

אלפי אורחים שהגיעו ליריד חוצות היוצר חלפו על פני המזרקה והתבוננו במראות הלא שגרתיים. היו שנהנו לראות זאת, היו שראו בכך חוסר טעם. אני עצמי שמחתי בשמחתם של הילדים. סוף כל סוף מחר ראש חודש אלול. החופש נגמר וכולם חוזרים ל'חדר'...