הָיֹה הָיָה פלמח'ניק: עם מותו של שאול בִּיבֶּר

August 7, 2013, 10:36 pm

≫ Next: גורל יהודי: תעלומת המצבה ברחוב רבי עקיבא בחיפה

במסע למדבר יהודה, שנות הארבעים
שאול ביבר (שני מימין) מגלח את יוסקה יריב; משמאל: מרדכי (מוקה) לימון מגלח את עוזי נרקיס (מקור: אוצר תמונות הפלמ"ח)

שאול ביבר (2013-1922) – 'עופר' הפלמ"חניק המיתולוגי מ'ילקוט הכזבים' ומי שכּוּנה 'אבי הלהקות הצבאיות' – הסתלק מעולמנו, לפני שלושה שבועות והוא בן תשעים ואחד שנים. לזכר דמותו הססגונית, הנה תחילה דברים שכתב דן אלמגור, ואחר כך שתי תמונות של נבחרות כדורגל והסיפור שמאחוריהן.

א. טיפוס ושמו בִּיבֶּר

מאת דן אלמגור

דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, 1956, עמ' 64

את ביבר פגשתי לראשונה בהיותי כבן שלוש-עשרה, בתש"ח.

בכל הדרך הארוכה מתל אביב לנגב היה אז ללוחמים שירדו דרומה רק בית קפה אחד – 'קפה חבקין', במרכז המושבה רחובות. שם, ליד אחד משלושת השולחנות הקטנים שעל המדרכה, היו עוצרים למנוחה ושיחה קצרה גם יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין. לפעמים הייתה עוצרת, לשהייה קצרה בין הופעה להופעה, גם המלכה – כוכבת החישטרון (להקת גבעתי וחיילי הדרום) – יפה ירקוני.

בגלל יפה נהגתי לחזור מבית הספר היסודי הביתה דווקא דרך רחוב הרצל, הרחוב המרכזי של המושבה; בתקווה לראות שם ולו לרגע, מרחוק, על המדרכה שלפני קפה חבקין, את הזמרת של 'בערבות הנגב', 'האמיני יום יבוא', 'שחרחורת', ו'אל נא תאמרי לי שלום' – שירים, שללחניהם המוכרים כתבתי אז, אני הקטן, מילים משלי להצגות בכיתה או בתנועת הנוער. תמיד נשאתי אתי בילקוט מחברת ובה כמה מהשירים האלה, מקווה שאזכה לראותה שם, ואז, אם אעזור אומץ, אגש לשולחנה, ואולי אראה לה כמה מן השירים שכתבתי לפי המנגינות שהיא שרה.

יפה ירקוני (2012-1925), המלכה האם

יום חם אחד התגשם סוף-סוף חלומי. בעמדי ליד סוכת הגרעינים, מעברו השני של מה שקראנו אז 'הכביש הראשי', ראיתי את יפה ירקוני יושבת ומתלוצצת עם שני חיילים בחאקי. היסוס קטן בנוסח 'על החיים ועל המוות', ואני חוצה את הכביש וניגש לשולחנה.

באותם ימים עוד לא היה מקובל לבקש 'חתימות'. יפה העיפה מבט בילד הרחובותי הנרגש, ושלחה לעברו את אחד מחיוכיה המלבבים. אבל אני לא הייתי מסוגל להשמיע משפט שלם ולהסביר למה עצרתי ליד שולחנה. ילדים לא היו עוצרים אז ב'קפה חבקין'...

'כן, חבּיבּי?', בא לעזרתי החייל נמוך הקומה שישב לידה. לא כל כך מפני שרצה לעזור לי, אלא בעיקר משום שרצה לנפנף אותי משם כמה שיותר מהר, כדי שיהיה לו יותר זמן לשוחח עם יפה.

'יש לי כאן, במחברת, שירים שכתבתי לפי המנגינות שלך', גמגמתי והוצאתי את המחברת מהילקוט.

יפה שלחה לעברי עוד חיוך, שקיוויתי כי נבע מסקרנות; אבל דווקא החייל שישב לידה גילה יותר עניין וחטף את המחברת מידי. 'בוא, נראה', אמר, והשאיר אותי פעור פה ומתוסכל.

טנדר צבאי עצר ליד הקפה כדי לקחת את יפה. היא פרשה ידיים לצדדים, כמתנצלת על שהיא נאלצת לעזוב לפני שהספיקה לקרוא את יצירות המופת שלי, עלתה לטנדר ונסעה. אבל החייל הנמוך נשאר ליד השולחן. קרא פזמון ועוד פזמון ועוד פזמון. חוצפן! מי בכלל התכוון אליו? אבל לזכותו ייאמר, שמדי פעם חייך או הנהן קצת בראשו, ואפילו ניסה לשיר כמה מהשורות שלי למנגינות המוכרות.

'שמע, זה בדיוק בקצב', אמר. אבל אז הגיע ג'יפ לקחת גם אותו. הוא החזיר לי את המחברת, אמר לנהג: 'תראה מה שצומח להם כאן ברחובות', והפליג אל האופק...

עברו כשש שנים ואני כבר חייל לובש מדים, שנושא בגאווה את תג ה'חץ וקשת' של הגדנ"ע ואת סרט הכתף הכחול 'כתב צבאי' ('במחנה גדנ"ע'). מדי פעם עברתי ברחוב דיזנגוף, ליד בית הקפה 'כסית' (שהבה נודה על האמת, היה הומה קצת יותר מ'קפה חבקין'). נהגתי להציץ פנימה בתקווה לראות שם את המשורר הנערץ נתן אלתרמן, שלא פעם ישב שם בחברת שלושה גברים שאותם כבר היכרתי מקפה חבקין ומצילומים ב'דבר השבוע': יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין. הם היו משוחחים ומתלוצצים, וכטוב לבם ב'מדיצינל' גם שרים. והנה, באחת ההזדמנויות הללו הצלחתי לזהות את הרוח החיה בשירה הנלהבת הזאת, זה ששר בקול, נפנף בשתי ידיו ועודד את האחרים בזמר, ועל ה'באטל-דרס' שלבש היו דרגות קצין. הלא זה אותו חייל נמוך קומה שישב אז עם יפה ירקוני ב'קפה חבקין' ברחובות...

'מיהו הקצין ששר?', שאלתי את ידידי הפזמונאי אורי סלע, שהיה אז הגרפיקאי ועורך המשנה של 'העולם הזה' ולצד זה ערך את התכנית 'דגש קל' בגלי צה"ל, לה תרמתי, לבקשתו, מדי שבוע את 'פזמון השבוע'.

'אתה לא יודע מי זה?', התפלא אורי, 'זהו שאול ביבר! "עופר" מילקוט הכזבים'. צריך להזכיר כי ה'כזבים' שליקטו וניסחו דן בן אמוץ וחיים חפר התפרסמו אז בהמשכים בעתון 'למרחב', וכולנו ידענו לדקלמם בעל-פה.

ילקוט הכזבים, עמ' 107

וכך נודעה לי באיחור זהותו של 'החייל שלי'. כמה שנים אחר כך, כשנפגשנו במרתף 'מועדון התיאטרון' התל-אביבי (לשם הגיע ביבר כמעט מדי ערב, כדי לשיר עם דרורה חבקין, 'רוּבְקֶה' שֶׁפֶר ואריק לביא כמה מ'שירי הרחוב' הממזריים שליקטה דרורה), הזכרתי לו את פגישתנו הראשונה ב'קפה חבקין'. הצטערתי לגלות שפגישה זו לא השאירה בו חותם בל יימחה, למרות כוח הזכרון המופלא שלו...

שאול ביבר (משמאל), ראובן שפר ודרורה חבקין, מרתף מועדון התיאטרון, 1958

כשהתחלתי לכתוב פזמונים ללהקות הצבאיות ביקש ממני שאול, שהיה אז קצין החינוך של חיל השיריון, שאכתוב פזמונים ללהקה גייסות השריון וגם למקהלת גברי השריון, שאת שתיהן ייסד (המקהלה מנתה כ-400 טירוני שריון, שעליהם ניצח 'זיקו' גרציאני). כך זכיתי להכיר, בדירתה של המדריכה המוסיקלית נעמי פולני, את חברי הלהקה של אותם ימים: תרצה אתר (בתו של אלתרמן), נאוה דמארי (בתה של שושנה), שֶׁלי טימן (בנו של שחקן 'המטאטא', יעקב טימן, והיום שופט בדימוס), גבי ברלין, עדה רפפורט (היום פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת קולג' לונדון), שוקי פוֹרֶר (לימים ראש עיריית רחובות), המלחין רפי בן-משה, ולאחריהם גם את עזרא דגן ותיקי דיין ורבים אחרים.

בד בבד קראתי בעיתון 'במחנה נח''ל' את ה'עלילות' המשעשעות שכתב שאול (רובן כונסו אחר כך בספרו 'מעלילות אבו-ליש', 1975), ולימים עלעלתי שוב ושוב בספר הצילומים הנוסטלגי שערך לקראת שנת העשרים למדינה (20 שנות חיינו היפות ביותר: מתוך 'הסליק' הפרטי של שאול ביבר, 1968).

יחד השתתפנו בתכניות הרדיו הפופולריות 'שלושה בסירה אחת' ו'שלכם לשעה קלה', ובהכנת תכנית-הרוויו הנוסטלגית 'הקוקו והסרפן'. נפגשנו תכופות בהצגות בכורה של תיאטרונים ולהקות בידור, וגם... בביתה של יפה ירקוני. ביבר היה מידידיה הקרובים של המשפחה, ואני, שזכיתי ברבות הימים לכתוב כמה שירים ליפה, הייתי משתעשע במחשבה שאולי באיזו מושבה קטנה כותב ילד בגיל בר-מצווה את פזמוניו הראשונים לפי לחני השירים שלי...

שאול היה רווק מושבע ושובב. ואז, בתחילת 1963, הפתיע את חבריו עם הזמנות לחתונתו בבסיס שריון אי-שם. הוא נשא לאשה את בחירת לבו, נערה צעירה וחיננית ושמה אורנה. לכבוד החתונה כתבתי טור מחורז בשם 'חתונתו של גיבור הצ'יזבט'. השיר התפרסם במדורי 'דני טרדני', בשבועון מעריב לנוער, ב-12 במרס 1963, ולפני קצת יותר משנתיים, ביום הולדתו ה-88 של ביבר, קראתי אותו שוב בקול במסיבת חברים שנערכה בנוה צדק, בבית בתם הבכורה של אורנה ושאול, בנוכחות כל בנות ובני המשפחה ואורחים רבים.

גם בשנות חייו האחרונות לא חדל שאול להפתיע. כאיש עלייה ב' בעברו, יזם לפני כשלוש שנים את הפקת המופע הגדול בהיכל התרבות, שהוקדש לאניית המעפילים 'אקסודוס'. כשקראתי לו לבמה לא שכח שאול לשלוף מכיסו את מפוחית הפה הנצחית שלו ולנגן, לפני אלפי הצופים, את 'לי כל גל נושא מזכרת'...

שאול ביבר והמפוחית, 2008 (מקור:יד ושם)

כל יום בצהריים היה שאול מגיע לקפה 'תמר' ברחוב שנקין, ובערבים לא החמיץ מופעים מעניינים במועדון 'צוותא'. הוא נהג לדווש על אופניים, אך לאחר שנגנבו פעם אחר פעם מחדר המדרגות של ביתו ברחוב שפירא, הוא התקין במרפסת המטבח של דירתו, בקומה השלישית, מנוף קטן עם גלגלת. בעזרת המתקן הזה היה שאול מגלגל את האופניים למרפסת ונועל אותן תלויות שם, למעלה. וכשעבר לקורקינט חשמלי נהג להיכנס אתו לקפה 'תמר' או ל'צוותא', להוציא את אחד התקעים משקע החשמל שבקיר ולחבר אליו את מטען הקורקינט... בערוב ימיו החל לפתח תחביב חדש, שדורש סבלנות לא מעטה: יצירת תמונות ססגוניות באמצעות מתיחת חוטים צבעוניים בין ווים ומסגרת. תערוכה מלבבת של עבודותיו הוצגה במסדרונות 'צוותא', ומשעשע לא פחות היה לעקוב אחרי הכותרות ה'ביבריות' הקונדסיות שהעניק לעבודותיו.

שאול ביבר
(דני קרמן, ילקוט הכזבים: מהדורה מחודשת, מוערת ומצוירת, אריה ניר - דביר, 2009, עמ' 56)

על הרוח ה'ביברית' יעיד אולי סיפור אמיתי שסיפר לי לפני זמן-מה אמן האקורדיון יוסי גרושקה. יוסי, שהיה בין החיילים-המנגנים האהובים על שאול, הגיע ארצה מברית-המועצות, שם ניגן ב'באיאן' ובאקורדיון. בבחינה ללהקת השריון הדהים יוסי את שאול ואת שאר הנוכחים כשניגן בצורה וירטאווזית את כל 'מעוף הדבורה' של רימסקי-קורסקוב. מובן ששאול, שכבר היה אחראי אז לכל להקות הבידור של צה"ל, מינה אותו מיד לאקורדיוניסט הלהקה ובנוסף גם למדריך של אקורדיוניסטים צעירים ושופט בבחינות למתגייסים החדשים לצוותי ההווי השונים.

פעם – כך סיפר לי יוסי – נערך ב'בית החייל' מבחן לאקורדיוניסטים חדשים שמתגייסים לצה"ל. לתדהמתם של יוסי ושאול הופיעו למבחן כמאתיים צעירים וצעירות, כל אחד ואקורדיונו עמו. שאול התבונן בבאים ולחש ליוסי: 'עושה רושם שלא נגמור את הבחינות עד הערב'. ואז הוא עלה לבמה וביקש מיוסי לנגן את 'מעוף הדבורה'. יוסי, כדרכו, הפליא לנגן במהירות מסחררת את היצירה הלא-קלה הזאת עד סופה.

'שמעתם איזו רמת נגינה נדרשת בצה"ל?', הכריז שאול מעל הבמה לכל הנבחנים והנבחנות הצעירים. 'אז כל מי שלא יכול לנגן את 'מעוף הדבורה' כמו שניגן יוסי, יכול כבר עכשיו לצאת'...

וניפרד בשיר. שאול גם שלח ידו בהלחנה, ואחד משיריו המוכרים והאהובים ביותר הוא 'הוא פשוט שריונר', שאותו הלחין בשנת 1969 למילותיו של יורם טהרלב. הנה בנות להקת גיסות שריון.

יהי זכרו ברוך.

ב. נבחרת הכדורגל של 'כדורי', קיץ 1938

כשערכתי את רשימתו של דן אלמגור הגעתי לבלוג של כתב הספורט הוותיק יואש אלרואי (יואש אלרואי TVblog), ושם מצאתי צילום מיוחד במינו: תמונה משנת 1938 ובה צולמה נבחרת הכדורגל של בית הספר החקלאי 'כדורי', שבו למד, בין השאר, גם יצחק רבין.

יואש אלרואי השקיע מאמצים רבים כדי לזהות את המצולמים, ולשווא, עד שהגיע לשאול ביבר...

מספר אלרואי:

תרתי במשך השנים אחרי עשרות אנשים שונים בארץ, גם אלה ממרכזי מורשת הפלמ"ח ומורשת יצחק רבין ברמת אביב, האמורים לזהות את הנוכחים בתמונה ההיא, אולם ללא תועלת. אף אחד מהם לא הצליח לזהות ... בקיץ 2010 פניתי לסופר והמשורר הנערץ עלי, מר חיים גורי, יליד 1923, שהיה צעיר בשנה מיצחק רבין ולמד כיתה אחת מתחתיו ב'כדורי'. ביקשתי ממנו כי ינסה לזהות עבורי את הנוכחים בתמונה ... חיים גורי אפילו לא סיפר לי שהוא בעצמו מופיע בתמונה עתיקת היומין ההיא, אולם הציע הצעה טובה יותר ... 'תשמע, דבר עם שאול ביבר, גם הוא נולד כמו יצחק רבין ב-1922, והיה בן כיתתו ב"כדורי". שאול ביבר יזהה לך בקלות את כל הנוכחים בתמונה ההיא. יש לו זיכרון מצוין'. ואמנם כך עשיתי וכך הגעתי לכתובת הנכונה. שאול ביבר ניאות ברצון. נפגשנו בקפה 'תמר', ברחוב שיינקין בתל אביב. הוא היה צלול לחלוטין, בעל זיכרון מצוין וזיהה בקלות וללא שהות את כל הנוכחים ... הנה התמונה בת 75 השנים, מקיץ 1938, ומשתתפיה, כפי שזיהה אותם שאול ביבר ז"ל. זוהי תרומה צנועה שלי לזכרו, לזכר דור שהולך ונעלם.

קיץ 1938. נבחרת הכדורגל של בית הספר התיכון חקלאי 'כדורי' בגליל התחתון, לאחר שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין, אז בן 16, עומד שלישי מימין.

והנה הזיהוי המפורט:

עומדים מימין לשמאל: יוחנן גולדברג (דובז'ה לובש חולצה 'רוסית' לבנה), יהודה בן דוד, יצחק רבין, עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת, שנרצח ב-1941 על ידי פורעים ערבים בכביש בין המושבה כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד"ר ארתור קם (מורה לפלחה וגידול ירקות ב'כדורי', ששימש גם כמאמן וגם שופט כדורגל), נתן פיאט (המנהל המיתולוגי של 'כדורי').

כורעים מימין לשמאל: עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מסג'רה),יהושע 'זיגי' זייגר, המשורר והסופר חיים גורי (אז גורפינקל).

שוכבים מימין לשמאל: שאול ביבר (השחקן היחיד שנעל נעלי כדורגל בקבוצה), השוער משה נצר (אז נוסוביצקי; לימים מפקד בפלמ"ח וראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון) ולידו הגביע.

(תודה ליואש אלרואי)

ג. נבחרת הכדורגל של 'כסית', 1952

בתגובה לנבחרת הכדורגל של 'כדורי', שלף דן אלמגור מארכיונו תמונה של נבחרת הכדורגל של בית הקפה התל-אביבי המפורסם 'כסית'. התמונה צולמה ב-1952 כנראה על ידי הצלם מקסים סלומון.

שאול ביבר כורע, שני משמאל.

עוד זיהינו את שחקן 'הבימה' רפאל קלצ'קין (עומד במרכז, עם הקרחת); מימינו, במרכז התמונה, אברהם דשא (פשנל); ומשמאלו אורי זוהרורעייתו אז אילנה רובינא.

עוד זיהויים יתקבלו בברכה.

(התמונה מופיעה גם בספרה של בתיה כרמיאל, בתי הקפה של תל-אביב, 1980-1920, מוזיאון ארץ ישראל ויד יצחק בן צבי, 2007, עמ' 248).

ילקוט הכזבים, עמ' 35

↧

גורל יהודי: תעלומת המצבה ברחוב רבי עקיבא בחיפה

August 10, 2013, 10:36 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: תמונות קיץ

≪ Previous: הָיֹה הָיָה פלמח'ניק: עם מותו של שאול בִּיבֶּר

מאת יעקב וימן

בילדותי, רחוב רבי עקיבא בחיפה היה 'סוף העולם'. כאשר נסלל, בראשית שנות השישים (של המאה הקודמת, כמובן), עוד רחוב מעליו, אנחנו – ילדי רחוב גאולה – קראנו לו 'הכביש החדש' והתעלמנו משמו הרשמי 'רחוב ליאון בלום'.

הכביש החדש קיצר את הדרך למרכז הכרמל והביא בעקבותיו פיתוח של שכונות חדשות, ובעיקר 'מִינִי-גורדי שחקים' על פי התהום. אבל לנו, הילדים, הוא סגר חלק גדול מאזורי המשחקים ומסלולי הטיולים של יום השבת. באותם ימים, כשמכונית פרטית הייתה כמעט אטרקציה בשכונה, היינו עולים ל'הר' לקטוף פרחים, תאנים או חרובים, לחפש קרפדות בבריכות סלע חבויות, לשחק בחיילים גיבורים ולפעמים סתם לשוטט. הטבע הפראי היה החצר האחורית שלנו.

באחד מטיולי השבת עם אבי, ראיתי מצבה בחצר אחד הבתים ברחוב רבי עקיבא. מה היה כתוב עליה אינני זוכר, ואולי גם לקרוא לא ידעתי עדיין. הרבה שנים חלפו מאז, וכבר שכחתי מה שאלתי ומה ענה לי אבי. אבל מראה המצבה בחצר האחורית נחרט בזיכרוני.

מאז עברו יותר מחמישים שנה אך לאחרונה נזכרתי באותה אבן יפה שבחצר האחורית. חזרתי לרחוב, עברתי בחצרות הבתים ברחוב רבי עקיבא, שאלתי את זקני השכונה ואף חיפשתי – כמנהג ימינו אלה – באינטרנט. איש לא זכר, איש לא ידע. היו גם שהוסיפו כי כל זה הוא פרי דמיוני. כמעט והשתכנעתי.

בחודש ספטמבר 2012 נערך בבית הקברות הישן של הצבא הבריטי בחיפה טקס הזיכרון השנתי למייג'ור טקור דלפט סינג. סינג היה קצין הודי, ששירת בגדוד פרשי ג'ודפור של הצבא הבריטי, ונפל בכיבוש העיר ביום 23 בספטמבר 1918.הוא זכה באות הצטיינות על גבורתו ונקרא 'גיבור חיפה' (סיפורו התגלה ופורסם ברבים בזכותו של המספר והקרדיולוג החיפאי במקורו, יצחק קרונזון; ראו בספרו המקסים 'כי מנגד תראה', עם עובד, 2010, עמ' 345-335). מתברר כי הצבא ההודי רואה בקרב לכיבוש חיפה פרק חשוב במורשת הקרב שלו, ואנדרטה לזכרו של גיבור הקרב מוצבת במקום מרכזי ומכובד בעיר מומבאי. בכל שנה נערך בהודו טקס לזכרו, ביום נפילתו, ובשנים האחרונות, מאז פרסם קרונזון את הסיפור, נערך טקס זיכרון מקביל גם בחיפה. בטקס האחרון ישב לידי ניומה כצנלסון, מדריך ומארגן טיולים, שפגשתיו שם לראשונה. בשיחה שהתפתחה בינינו התברר כי גדל ברחוב רבי עקיבא, וחשוב מכל – גם הוא יודע על קיום המצבה. ניומה אף הוסיף וסיפר, כי שם המשפחה שחרות עליה הוא 'קרמן'.

הבנתי שלא הכל היה בדמיוני, והחלטתי לנסות ולגלות את המצבה ולחשוף את הסיפור שמסתתר מאחוריה.

הפרק ההיסטורי של סיפורנו מתחיל באמצע המאה ה-19 בעיירה טרוכנבורד (טְרוֹכִימְבּרוֹד; ובשמה האוקראיני: זוֹפְיֶבְקָה), שבאותה עת שכנה בפלך וולין שבתחום המושב הרוסי. חובת הגיוס לצבא הצאר חלה על כל משפחה שהיה לה יותר מבן אחד. למשפחת בליטשטיין היו שני בנים חייבי גיוס, וכדי שלא יילקחו לצבא נקט אחד מהם, הירשל-לייב (צבי אריה), שנודע בכינוי 'דער קלוגער' (החכם), בתכסיס מקובל: החלפת שם משפחה, וקרא לעצמו בשם 'קרמן'.

בשנת 1924 עלה לארץ ישראל אחד מצאצאיו, יוסף קרמן, עם אשתו פייגה וילדיהם הקטנים חנה (בת שלוש) ויצחק (בן שנה), והתיישב ברחוב נצרת שבחיפה.

פייגה ויוסף קרמן עם הילדים יצחק וחנה

שנה אחר כך, לאחר חג השבועות של שנת 1925, ובהיותה בהריון עם ילדם השלישי, נפטרה פייגה והיא בת 29 בלבד. על המצבה הקטנה, בבית הקברות הישן שברחוב יפו בחיפה, נכתב: 'פה נטמנה אשה צנועה, פייגע בת שמעון, אשת יוסף קערמאן. נפטרה י"ד סיון תרפ"ה. ת.נ.צ.ב.ה. [תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים]'. על לוח האבן שבראש המצבה נוספו עוד פרטים: 'נולדה בכפר חאפניוו תרנ"ו, נפטרה בחיפה י"ד סיון תרפ"ה'. חופניב (Khopniv) היא עיירה בפלך וולין שבאוקראינה.

מצבתה של פייגה קרמן (1925-1896)

באותה עת, בעיר זמושץ שבדרום-מזרח פולין, התגוררו מנוחה (לבית פלוג) וחיים גבירצמן ובשנת 1919 נולדה בתם שרה. נישואיהם לא עלו יפה ובני הזוג התגרשו. שרה נשלחה לגור עם הורי אביה, בכפר ליד זמושץ, ואילו אמה, מנוחה, עלתה בשנת 1925 לארץ-ישראל והתיישבה בחיפה. לימים הכירה את האלמן יוסף קרמן, נישאה לו וגידלה עמו את שני ילדיו, חנה ויצחק.

בשנת 1929 נולד למנוחה ויוסף בן משותף, שנקרא מרדכי, על שם אביה של מנוחה. יוסף קרמן היה חבר פעיל ב'הגנה' , ועם פרוץ המאורעות בחיפה והתגברות המתח בין יהודים לערבים החל לארגן את פעילות הארגון בשכונת 'ארד אל-יאהוד' (אזור רחובות יהודה הלוי–השומר). לאחר מכן עזבו בני הזוג את רחוב נצרת, עברו לרחוב הרצל, ולאחר מספר שנים בנו את ביתם – צריף עץ, כמו רוב הבתים בשכונה – ברחוב רבי עקיבא. רחוב זה נבנה על ידי פעילי 'ההגנה', ותושביו, שיצאו בבוקר לעבודתם, שמרו בלילות מפני הערבים שהתגוררו במעלה ואדי אל-קזק (כיום, רחוב הפועל). יוסף היה אחד ממקימי השכונה ופעל גם בעסקי בית הכנסת שנוסד ברחוב.

שרה גבירצמן, שנשארה בפולין עם אביה, עברה בשנת 1932 להתגורר בעיר קוֹבֶל (Kowel) שבאוקראינה ושם היא מסיימת את הגימנסיה 'קלרה ארליך'. עתה היא שולחת מכתב לאמה, מנוחה קרמן, ובו ביקשה ממנה להשיג עבורה סרטיפיקט, כדי שתוכל לעלות לארץ וללמוד בטכניון בחיפה. מנוחה המליצה לה להישאר בפולין – אולי בגלל המאורעות שפרצו אז בארץ, ואולי בשל הקושי להשיג סרטיפיקטים – ושרה נרשמה ללימודים באוניברסיטה של לבוב. כמה חודשים לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה (מבצע ברברוסה, יוני 1941) חזרה שרה לקובל ושם חוותה את תלאות המלחמה ומוראות השואה עם שאר יהודי העיר. כ-18,000 מיהודי קובל נספו בשואה. חיים גבירצמן, אביה של שרה, ובני משפחה נוספים נרצחו כבר באקציה הראשונה ב-21 במאי 1942. שרה מצאה מקלט אצל משפחה נוצרית שהחביאה אותה בבור בשדה, וסיפקה לה, למרות הסיכון העצום שנטלו, בגדים ואוכל במשך שנה וחצי. על מעשה זה, ועל עזרה לנרדפים יהודים נוספים, זכתה משפחת קמיטה מפולין בתואר 'חסידת אומות העולם'. בשואה נרצחו גם כל יהודי טרוכנברוד, העיירה שממנה עלו בני משפחת קרמן לארץ. העיירה נמחקה מהמפה, והד לכך יש בספרו היפה של ג'ונתן ספרן-פוייר, 'הכל מואר', שיצא לחפש את שרידיה של העיירה, המכוּנה בספרו בשם הבדוי 'תרחימברוד'.

יהודי קובל, שנכלאו בבית הכנסת הגדול קודם שנרצחו על ידי הנאצים, חרטו על הקירות כתובות ובהן קריאה לנקמה (מקור: ויקפדיה)

לאחר המלחמה חידשה שרה את קשרי המכתבים עם משפחתה בחיפה. באחד המכתבים לאחיה מרדכי, שאותו מעולם לא פגשה, כתבה:

המכתב מיום 20 בפברואר 1948

אכן אני אינה גלמודה בתבל. אף על פי שאתם במובן הגיאוגרפי רחוקים מאיתי, לי נדמה ממרחקים מגיע אל אזני קול צלצול דפיקות לבותיכם החמות. ואותו הקשר הבלתי מנותק אתכם, נותן לי רוח של חיים חדשות בעצמות היבשות. אני מחזיקה למיותר לחזור לך מה שעבר עלי ובכלל מה שקרה עם העם הישראלי באירופה. זה הכל ידוע לך. אלא רק מהעבר השחור צריך ללמוד על העתיד.

שרה (סופיה) גבירצמן-ברונשטיין (1982-1919)

ומה קרה לילדי משפחת קרמן בארץ ישראל?

חנה, הבת הבכורה, סיימה את לימודיה והתחילה לעבוד בבית חרושת 'שמן', שם עבד גם אביה, יוסף. היא הצטרפה ל'נוער העובד והלומד' ויצאה להכשרת קיבוץ שדות-ים (בקיבוץ אשדות יעקב). לאחר מכן נישאה חנה לבצלאל בוז'ין. הם גרו בקרית חיים ונולדו להם שתי בנות: בלהה ודליה. בשנת 1947 נפטר בצלאל ולאחר זמן עברה חנה, בעקבות חבריה לגרעין, לשדות-ים, שם נישאה לגרשון אפרתי וילדה את ארנון.

יצחק, שגם הוא גדל בחיפה, סיים את לימודיו בבית הספר העממי 'ביאליק' ובבית הספר התיכון 'יבנה'. אחר כך התגייס למשטרת המנדט הבריטי והיה חלק מכוח ה'גפירים', שהוקם בשיתוף 'ההגנה' כדי לשמור על היישובים העבריים ועל דרכי התחבורה. בשירותו ליד חדרה חלה במלריה ולאחר זמן החלמה ארוך, ותקופה של אבטלה מאונס, החל לעבוד כמסגר וחשמלאי בבית המלאכה 'טיפר-קנופ'. בשנת 1947 התחתן עם חברתו כרמלה גרודמן, אך זמן קצר לאחר מכן, ב-12 באוגוסט 1947, התחשמל כאשר עבד ליד המשחזת ונפטר, והוא בן 24 שנים בלבד. בעיתונות נכתב כי היה 'קרבן העבודה', ובלווייתו השתתפו מאות מחבריו ומכריו ורבים מעובדי בית החרושת 'שמן', אשר אביו היה מוותיקי עובדיו. ליד הקבר נפרד האב השכול במילים מזעזעות מבנו שנקטף באיבו (דבר, 15 באוגוסט 1947, עמ' 10).

יצחק קרמן (1947-1923)

כרמלה גרודמן-קרמן (2011-1926)

מצבתו, בצורת עץ שנגדע, ניצבת בבית העלמין בחוף הכרמל ועליה נכתב: 'פ.נ. [פה נטמן] יצחק בן יוסף הלוי קרמן. נולד בזופיובקה פולניה, עלה ארצה בשנת תרפ"ד. נקטף בדמי ימיו ביום כ"ז מ[נחם] אב תש"ז, בשנת כ"ד לחייו. ת.נ.צ.ב.ה.'

המצבה של יצחק קרמן

מרדכי (מוטקה), בנם המשותף של מנוחה ויוסף, למד בבית ספר העממי 'יבנה' והמשיך לבית הספר המקצועי בסמ"ת במגמת חרטות. הוא היה חבר בתנועת 'בני עקיבא' וכבר בגיל חמש-עשרה נהג להיעלם מהבית לשעות רבות, בתירוץ של 'שיעורי תנ"ך'. למעשה הצטרף מוטקה לשורות 'ההגנה' ובאותן שעות בילה באימוני נשק, בשמירות ובפעולות ברחבי העיר בשליחות הארגון. עם הקמת חטיבת כרמלי גויס מרדכי לגדוד 22 והפך לחובש. הוא השתתף עם הגדוד בקרבות עין ראז'ל, מצובה ורמת יוחנן.

בקרב על רמת יוחנן (16 באפריל 1948), שבו נפלו 22 לוחמים, טיפל מוטקה בנפגעים רבים וכשנגמרו חומרי החבישה קרע מעליו את חולצתו וחבש בה את הפצועים. כשביקר את חבריו הפצועים בבית החולים בחיפה הוא זכה לשבחים מהרופא, על שבזכות פעולתו הזריזה והיעילה ניצלו חיי לוחמים רבים. כמה ימים אחר כך נפתח הקרב לשחרור חיפה. במהלך הקרב, בי"ג בניסן תש"ח (22 באפריל 1948), כאשר רץ מוטקה לטפל בחבר פצוע ברחוב סטנטון (כיום רחוב שיבת ציון), נפל ונהרג, והוא רק בן תשע-עשרה שנה.

מוטקה עם הוריו מנוחה ויוסף קרמן

ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל הונח, מול בית העירייה, היסוד למצבת זיכרון לנופלים בקרבות לשחרור חיפה. אולם בשנת 1952, ארבע שנים לאחר תום המלחמה, עדיין לא הוקמה האנדרטה. אמנם, שלט המכריז כי זהו 'מקום קדוש, יד לבנים', הונח שם, אבל המקום עצמו משמש מגרש חניה ובמה להפגנות. ברשימתו 'שתי מצבות לגיבורי חיפה', שהתפרסמה במעריב ב-9 באפריל 1952 (עמ' 5), סיפר ראובן בן-צבי:

ונמצאה משפחה בעיר, שלא יכלה לשאת את העלבון והקימה באופן 'פרטי' מצבה לשני בניה שנפלו בקרב. מצבת-שיש זו מוצבה באחת מרחובותיה של העיר ויד אוהבת מטפלת בה ובחלקת הדשא שמסביבה. שתי מצבות, זו לעומת זו – אחת תעיד על אהבתו של הפרט הממאן להתנחם, והשניה – על זכרונו הקצר של הכלל.

מנוחה קרמן מניחה זר בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בחיפה

מנוחה קרמן הייתה אשה אדוקה. היא ראתה בהשתלשלות האירועים – הצלת בתה שרה בשואה מכאן, ומות שני בניה מכאן – אצבע אלוהים. באותן שנים ננעלו שערי ברית-המועצות בפני יהודים שביקשו לעלות לארץ, אך מנוחה שיגרה מכתבים אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון וגם אל מנהיגי ברית-המועצות, שיתירו לשרה ומשפחתה לצאת ולעלות לישראל.

במכתב קורע לב לבן-גוריון כתבה מנוחה:

לראש הממשלה, עם הטרגדיה שלי בני הביאו את הגאולה לעם ישראל, אני מבקשת מראש הממשלה גאולה בשבילי לעזור לי. רוצה אני להתראות עם בתי. אני מבקשת תשובה.

על החתום: 'אם שכולה, מנוחה קרמן'...

מבוקשה של מנוחה ניתן לה בדרך בלתי צפויה. בשנים 1960-1956 התירו שלטונות פולין ליהודים לעלות למדינת ישראל. עלייה זו, שמהלכה יצאו מפולין כ-35,000 יהודים, זכתה לכינוי 'עליית גוֹמוּלְקָה' (על שם נשיא פולין באותה עת, ולדיסלב גומולקה). במסגרת עליית גומולקה הצליחו לצאת גם כמה אלפי יהודים מברית-המועצות, אשר היו בעבר אזרחים פולנים. ב-1957 עלו לארץ גם שרה ברונשטיין, בתה של מנוחה, עם בעלה מרדכי וילדיהם חיה (לנה) ומשה.

כאמור בפתח הרשימה, סיפר לי ניומה כצנלסון כי מדובר במצבה לשני אחים מבית קרמן, ואחד מהם נפל במלחמת השחרור. בעזרת אתר ההנצחה לזכר חללי מערכות ישראל איתרתי את שמו ומקום קבורתו של מרדכי, וכדי למצוא את בני משפחתו נסעתי לבית הקברות הצבאי בחיפה והנחתי על קברו קופסה אטומה ובה מכתב. קיוויתי שכאשר מישהו מביניהם יפקוד את קברו הוא יקרא את בקשתי וייצור עמי קשר. כך אכן היה וביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל התקשרה אתי חיה ברונשטיין, בתה של שרה ונכדתה של מנוחה קרמן.

המצבה של מוטקה קרמן בבית הקברות הצבאי בחיפה (יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2013).
בקופסה האטומה שבתוך השיחים טמנתי את בקשתי.

ומה קרה במרוצת הזמן למקצת האנשים המוזכרים בסיפורנו?

בפגישתי הראשונה עם ניומה הוא סיפר לי כי המחותנת שלו קשורה אף היא לסיפור, אולם כיוון שמעולם לא הסכימה לדבר על כך הוא לא ידע להוסיף. לאחר ששב ובדק במשפחתו המורחבת חזר ניומה עם תמונות ועם תשובה. המחותנת שלו הייתה כרמלה, אלמנתו של יצחק קרמן, אשר נישאה, מספר שנים לאחר מותו, ליעקב שושני. לבנה הבכור כרמלה קראה 'יצחק', כשם בעלה הראשון, אך הגורל הטרגי המשיך לפקוד את משפחתה. ב-4 ביוני 1969, במהלך טירונות חיל השריון ובשל משמעת המים שהייתה נהוגה בצה"ל באותם ימים, התייבש יצחק ונפטר.

טוראי יצחק שושני (1969-1951)

כרמלה שושני עם בעלה השני יעקב, ועם אחיה מאיר

בפגישה שקיימתי עם חיה ברונשטיין קיבלתי ממנה פרטים נוספים על המשפחה, וכך הגעתי לקיבוץ שדות-ים ופגשתי את חנה אפרתי, בתם הבכורה של פייגה ויוסף קרמן. חנה סיפרה לי על המשפחה ותולדותיה וממנה גם שמעתי לראשונה על פעלו של אביה בהקמת בית כנסת ברחוב סירקין, שנשא את השם המיוחד 'יד לגבורי ישראל'.

ברישומים של המועצה הדתית בחיפה לא קיים בית כנסת זה, וגם בארגון 'יד לבנים' לא ידעו על קיומו, אף על פי שבמסמכים צוין בפירוש כי העמותה להקמת בית הכנסת, שהוקמה בשנת 1970, פעלה בחסות הארגון. יצאתי אפוא ל'שטח'. רחוב סירקין נמצא באזור שוק תלפיות, ובעזרת סוחרים שעובדים שם כבר עשרות שנים איתרתי לבסוף את המקום, בבנין מוזנח ברחוב סירקין 22 (פינת סמטת גוש חלב).

מתברר כי יוסף קרמן, שהיה דמות ידועה בקרב תושבי רחוב רבי עקיבא, פעל גם בארגון התמיכה למשפחות חללי הקרבות בחיפה. יחד עם עוד הורים שכולים הם יזמו הקמת בית כנסת לזכר הנופלים בני חיפה, ולשם כך נמסרה להם הקומה הראשונה בבנין שבו פעל 'מושב זקנים' בין השנים 1956-1932 (לאחר מכן עבר המוסד לשכונת אחוזה). המקום היה הרוס בחלקו והיוזמים השקיעו מזמנם וממונם כדי לשפצו ולהתאימו לצרכי בית הכנסת. ביום שבת, ה' בניסן תשל"ג (7 באפריל 1973), לקה יוסף בליבו ונפטר. כמה שעות לפניו נפטרה גם רעייתו – מנוחה. בני הזוג, שנפטרו באותו יום, נקברו למחרת בהלוויה גדולה.

לוח זיכרון למנוחה ויוסף קרמן בבית הכנסת 'יד לגבורי ישראל'

השינויים הרבים שעברו על חיפה בכלל, ועל אזור הדר הכרמל וסביבת שוק תלפיות בפרט, לא חלפו גם על רחוב סירקין. בית הכנסת עומד כיום עזוב ומוזנח ומשמש מחסן של סופר סת"ם ושמו מרדכי ליבוביץ. רק כתובת זיכרון נשארה חקוקה על הקיר.

ועוד לוח זיכרון יש שם, ועליו תפילת יזכור לחללי צה"ל ולנופלים על תקומת ישראל, ועליו נחקק שמו של מרדכי (מוטקה) קרמן, ושאר קרוביהם של מתפללי בית הכנסת.

במקום זה, שרידי בית הכנסת 'יד לגבורי ישראל', סגרתי מעגל.

ואז חזרתי שוב לשכונה שלי, שגם היא כבר שינתה את פניה. במקום צריפים עומדים בנייני קומות. במקום פועלים דתיים, מסורתיים וחילוניים, שחיו בהרמוניה אלה לצד אלה, השכונה מאוכלסת עתה בחרדים. הבניין שבו שכנה תנועת 'המחנות העולים' הפך ל'כולל אברכים', וסניף 'הנוער העובד' ברחוב הקטן והצדדי הפך גם הוא לבית כנסת. רק המצבה הכפולה עדיין עומדת מבוישת בחצר האחורית של בית מספר 27 ברחוב רבי עקיבא, במקום שבו עמד פעם הצריף של משפחת קרמן.

בניינים, עצים, וגם פסולת בנייה, מסתירים את המצבה מן העוברים והשבים, ובוודאי מילדי השכונה שכבר אינם מטיילים סתם כך על פסגת 'ההר' ביום שבת עם אבא.

משפחת קרמן איננה המשפחה שלי, אך במובנים רבים חשתי כי סיפורה הוא סיפורו של עם וסיפורה של מדינה. ובעצם, הסיפור של כולנו.

למבקשים לבקר במקום: השכנים בבניין מבקשים להימנע מביקורים בשבתות ובחגים.

תודות על המידע, התמונות והזכות לפרסם את סיפור המשפחה:

אתר האינטרנט לזכרם של יהודי טרוכנברוד ולוזישט.
חנה אפרתי, בתם של פייגה ויוסף קרמן, קיבוץ שדות-ים.
חיה ברונשטיין, בתה של שרה ברונשטיין ונכדתה של מנוחה קרמן, חיפה.
ניומה כצנלסון, חתנה של כרמלה שושני, חיפה.
גדליה מנור (מינצברג) מחיפה, שסיפר לי על ראשית ימיו של רחוב רבי עקיבא.
סוחרי רחוב סירקין ומרדכי ליבוביץ, שעזרו באיתור ובצילום בית הכנסת 'יד לגיבורי ישראל'.

↧

פה ושם בארץ ישראל: תמונות קיץ

August 11, 2013, 11:02 pm

≫ Next: על דעת המקום: כִּפְלֵי שֵׁמוֹת במפת ישראל

≪ Previous: גורל יהודי: תעלומת המצבה ברחוב רבי עקיבא בחיפה

אמרו חז"ל: 'שלהי דקייטא קשים מקייטא' (סוף הקיץ קשה מהקיץ). ואכן, חוֹם אלול-אוגוסט מכה בנו בלי רחם. הנה כמה תמונות מרעננות שאולי יעלו על פנינו חיוך מפויס.

א. חזיות יומיום

רבקה אבינרישלחה לי צילום של רוכל צעיר ומשועמם, שמוכר חזיות ברחבת שער שכם שבעיר העתיקה של ירושלים. 'קשה שלא להבחין', היא כותבת, 'בשעמום המנומנם על פניו של מוכר החזיות הצעיר. מסתבר שכשמוכרחיםלהתעסק בחזיות זה כבר לא כל כך מעניין, וכבר לא מי-יודע-מה סקסי'.

צילום: מיכל רוז'ני (יולי 2013)

ב. כיפות יומיום

ברוך גיאןצילם את התמונה הזו בעיר העתיקה של ירושלים, והיא מדברת בעד עצמה.

צילום: ברוך גיאן

ג. I Love Rabi Nachman

ואם כבר כיפות,ד"ר זאב לויןצילם בכיכר העצמאות בנתניה את הסחורה שנמכרת בדוכן רבי נחמן מברסלב.

צילום: זאב לוין (אוגוסט 2013)

ד. הכניסה מותרת להורים עד גיל שש

עופר גביששלח צילום של שלט מבריכת השחייה במושב בית יהושע. 'בבריכת השחייה בבית יהושע יש גם משחקייה לילדים', כתב עופר. 'הילדים הקטנים יכולים להיכנס אליה יחד עם הוריהם, אבל בתנאי שגילם הוא פחות משש'...

צילום: עופר גביש

ה. גנב יקר

שמעון ביגלמן, שכני לשכונה, צילם את המודעה הזו בדרך בית לחם בירושלים, מול מכבסת 'אקטיב'.

צילום: שמעון ביגלמן (אוגוסט 2013)

הכיתוב בערבית אל לו להטעות כאילו מדובר ב'פרנסות של ערבים'.

'בעל האטליז הסמוך', מספר לי שמעון, 'שׂם מצלמה כדי לזהות את גנבי השתילים מהאדניות שלו. סופרייז, סופרייז, הגנבת הייתה מבנות דת משה'.

↧

על דעת המקום: כִּפְלֵי שֵׁמוֹת במפת ישראל

August 13, 2013, 1:08 am

≫ Next: גלגולו של ניגון: מה שותים אבירי השולחן העגול בְּיִקְבֵי ראשון-לציון?

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: תמונות קיץ

הכותרת הראשית של עיתון דבר, י"ב בתשרי תש"ז (7 באוקטובר 1946)

מאת יהודה זיו

כתוםמלחמתהעצמאות, ובעקבותמבצע'עובדה', נוספו על מדינתישראל גם מרחביהנגב, והם נוטלים היום כ-60% משטחה. בן-גוריון, שזה מכבר נשא בליבו את חזון הפרחת שממות הנגב,חָכַךְאז בדעתו: במהלהתחיל? בְּעִבְרוּת השמות ראה בן-גוריון הצהרתנוכחותשאין קולעתממנה ולפיכך מיהר להקים, כבר ביולי 1949, את'הוועדהלקביעתשמותגיאוגראפיים[עבריים] בנגב'. רק יישובים עבריים אחדים היו אז בנגב, בצפון-מערבו בלבד, ועל הוועדה הוטל לקבוע שמות עבריים לא רק ליישובים אלא לכל האתרים והעצמים הגיאוגרפיים ('ועדתשמותהיישובים' הרגילה, שפעלהמאז1925 בצדהקרןהקיימתלישראל, קראהמתוקףהגדרתהשמותליישוביםבלבד).

במהלךכעשרהחודשיםקיימהועדהזו29 ישיבות(שלושמדיחודש),יצאהלסיוריםבנגב(חלקם אף מוטסים) וקבעהמדרוםלקועזה – עין-גדי561שמותחדשים(בהםרק24שמותיישובים). קובץ החלטותיהשלאותה 'ועדת השמות לנגב'נושאאתהתאריך29 במאי 1950, מועד ישיבתההאחרונה, בה ניתנהלכולןגושפנקהרשמית.

'הנגב' – בול קק"ל, 1948 (מקור: תפוז בלוגים: דואר ובולאות)

'עבודהקבלנית' זושלאותה ועדה, שניכרת בכמה וכמה מהחלטותיה החפוזות,הניבהאת'רְשִּׁימוֹןהשמות החדשים', שהתפרסם בשנתוןהממשלה לשנת תשי"א (1951), ואליוצורפהאזגםהמפההעבריתהראשונהשלהנגב(גיליון2, ישראל / דרום), בקנה מידה1:250,000.

בין היתר, נמנים ברשימון השמות שלושה מנחלי הנגב, להם הוענקו השמות העבריים הבאים:

מספר סידורי השם השם הקודם קואורדינטה

104. נחל כַּרְכֹּם ואדי אֻם-בַּרַירִק,

ואדי אל-עֻבֵּירָה 133975

110. נחל בָּרָק ואדי אל-בֵּירַק 160979

119. נחל עַמּוּד ואדי עַמוּד 134984

לוואדי אום-ברייריק (أٌمّ بَرَيْرِق) העניקה הוועדה את השם העברי החדש 'נחל כַּרְכּוֹם' בזכות הכרכום הדמשקאי ( Crocus cenusdamas), הגדל בארץ רק במרומי הר הנגב, וזאת אף שפשר כינויו בערבית של הנחל הריהו הקטנת 'אום-בַּרִיק'(أمّ بَرِيق; בעלת בְּרַק מתכת / זכוכית); ושמו השני, ואדי אל-עוביירה (ألْعُبَيْرَة),גם הוא הקטנת 'אל-עַבְּרָה' (ألْعَبْرَة; החצייה). לוואדי אל-ביירק (ألْبَيْرَق; הדגל) נקבע, בעקבות צלצול שמו הערבי, השם 'נחל ברק'. ורק ואדי עמוד שמר על שמו הערבי המקורי ושמו נקרא 'נחל עמוד' אף בעברית.

א. ארץ גְּשוּר

לבד משלושת הנחלים הללו, העניקה 'ועדת השמות לנגב' גם את השם 'גְּשׁוּר' / 'גְּשׁוּרִי'לארבעה עצמי נוף סמוכים בהר הנגב:

מספר סידורי השם השם הקודם קואורדינטה

89. שְׁלוּחַת גְּשׁוּר חַ'שְם אל עִדָיִד 124962

90. הַר גְּשׁוּר ג'אבל אל עִדָיִד 125966

98. נחל הַגְּשׁוּרְי ואדי אל-עִדָיִד (סַמָוָה) 123970

103. בְּאֵר גְּשׁוּר בִּיר עִדָיִד (סַמָוָה) 125972

'גשור'על שום מה? והלא מן התנ"ך אנו יודעים כי גשור נמנתה עם ממלכות ארם ומקומה בדרום הגולן. אבשלום אמר אל אביו דוד: 'כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם' (שמואל ב, טו 8), שהרי אמו, מַעֲכָה, היתה 'בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר' (שם, ג 3).

לקיבוץ גשור שברמת הגולן יש מפעל גדול לייצור שמן זית ושמו 'ארץ גשור'

אך מתברר שהייתה גם גשור בדרום. תיאור 'הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת'– אותם חלקים שלא עלה בידי יהושע לכבוש – פותח ב'כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי' (יהושע,יג 2); ואף על דוד, בשבתו 'עם אכיש בגת' (שמואל א, כז 3), נאמר: 'וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּרְזִי וְהָעֲמָלֵקִי ... בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם' (שם, 8). ועדת השמות לנגב נמנעה מלהנציח את 'העמלקי', מן הסתם בשל נאמנותה לכתוב: 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים' (דברים, כה 19), אך לא ראתה כל בעייה בשמות האחרים, ולצד 'גשורי' נמצא נחל מתאים גם לאותו'גִּרְזִי' (במסורת הקרי: 'וְהַגִּזְרִי') במפתו העברית החדשה של הנגב.

62. נחל הַגִּרְזִי ואדי עַ'בִּיָּה 138934

מפת 1:500,000 שנלוותה ל'שֵׁמוֹן' (החלטות ה'ועדה לשמות עבריים בנגב'), שניהם צורפו לשנתון הממשלה, תשי"א

ב. כַּרְכּוֹמִים וסביונים

שלא כמו 'גשור' הצפונית, אשר בארם, מהותו ומוצאו של אותו 'גשורי' דרומי נותרו עלומים. ואכן, ועדת השמות הממשלתית, אשר הוקמה באפריל 1951, מיהרה להתנער מאותו שם מפוקפק, והחליפה (אוקטובר 1952) את שמותיהם של ארבעת ה'גשורים' וקבעה גם להם את שמו של הכרכום הדמשקאי: 'שלוחת כרכום', 'הר כרכום' (שהתפרסם באלפי ציורי הסלע הנדירים שנמצאו בו), 'נחל כרכום' ו'באר כרכום'. לימים (1982) אף החילה את שמו של אותו כרכום גם על 'מְצַר כרכום', שהוא קטע מערוצו של אותו נחל.

כך הפך פרח הכרכום הדמשקאי, על אף נדירותו (כל מיני הכרכום נחשבים לפרחים מוגנים!), לשם נפוץ בהר הנגב. העובדה, ש'דמשקאיותו' לא צורפה לשמות הללו, גרמה לכך שדורות של מטיילים מחפשים שם לשווא את פרחיו הלבנים של הכרכום החורפי, המוכר יותר, אשר אבקניו הצהובים הם שנתנו למין זה את שמו (ומכאן 'נתכרכמו פניו' ואף 'כּוּרְכּוּם' בערבית!). וכיון שאינם מוצאים אותם – שהרי פרחי אותו 'דמשקאי' צבעם ורוד-בהיר, כעין פרחי הסתוונית – תמהים הם על מקור הַשֵּׁם.

כרכום דמשקאי (מקור: צמחיית ישראל ברשת)

כרכום חורפי (מקור: צמחיית ישראל ברשת)

שפע פרחי הכרכום החורפי, במרכז ארצנו ובצפונה, הביא לתפוצתו של שם זה גם בצפון. ב-1955 קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם העברי 'עין כרכום' לעין אל-כַּרְכָּה שמצפון לאלמגור. הסיבה לקביעת השם נבעה מצלצול השם הערבי, אף שמשמעותו המילולית היא 'הֶעָגוּר', כינוי אוֹנוֹמָטוֹפֶּאִי בעקבות קרקוריו (ומכאן 'צווח ככרוכיה' בלשון חז"ל). לימים (1979) נקרא משום כך אף היישוב הסמוך, שעל מקומה של ח'רבת עַלִי, בשם 'כרכום'.

'כרכום' נוסף נקבע במרס 1953 כשמה של 'מעברת כפר אונו' לשעבר, בכֻּפְר עָאנָא הנטוש, אך שם זה נשתכח משעה שהפכה לימים 'קריית אונו'. ואגב פרחים ויישובים, באותה ישיבה קבעו חברי ועדת השמות הממשלתית גם את השם 'סביון'ליישוב חדש, שקם מזרחה משם, ותחילה היה אמור לשמש מגורי קשישים (אולי חשב וילנאי על 'זקן הסבא' שמצמיח הסביון). לימים, משנודעה 'סביון' כיישוב יוקרתי ל'עשירים בלבד', הפך שמו של פרח 'פּוּשְׁטִי' זה למותג נפוץ בכל הארץ: מ'נווה סביון' שבאור יהודה הסמוכה, ועד 'סביוני ים' בקריית ים שבמישור הקריות... זר הפרחים מוגש לזאב וילנאי, חבר הוועדה, שהציע באותה ישיבה את 'כרכום' שנשכח, ואת 'סביון' שצלח.

שרידיו של עוד 'כרכום' נמצאים היום על אדמת לבנון – זהו 'מוצב כרכום', שהוקם ב'רצועת הבטחון' בדרום לבנון ומול המושב זרעית. במוצב זה ובסביבתו נפלו כמה מחיילינו, ממטעני חבלה ומאש מרגמות החיזבאללה, ואנדרטה לזכרם, מעשה ידי הפסלת שלומית אברבוך, נמצאת בכניסה למושב זרעית. ב-2006 פוצץ צה"ל את המוצב ומן הסתם לא נותר לו זכר.

האנדרטה 'קריעה' לזכר חיילי צה"ל שנפלו במוצב כרכום (מקור: ויקיפדיה)

ג. ברקים ועמודים

גם נחל בָּרָק זכה לכבוד כפול ומכופל. בנוסף לנחל ברק הדרומי, שהוזכר לעיל, העניקה ועדת השמות הממשלתית (ביוני 1953) את השם גם לוואדי אל-חֻוֵּישׁ (הקטנת 'חוֹשׁ', כלומר חצר, מכלאה) שבדרום הגליל התחתון, היורד מנצרתאל נחל תבור, ממערב לכפר דָאבּוּרִיָה. צלצול שמו של כפר זה הוא שהביא לשמו העברי החדש של הנחל על מנת להזכיר את מלחמת דבורה וברק בן אבינעם, אשר נערכה בסמוך. בדיון על מתן השם (דו"ח מס' 43 של ועדת השמות) הועלה, מטבע הדברים, גם זכר נחל ברק הדרומי, שיורד מהר הנגב אל צפון הערבה.

אירוס נצרתי (צילום: רועי פרץ;צמחיית ישראל ברשת)

בעת ההיא טרם נודע ייחודם של שני הנחלים הללו – לא אירוסי נצרת, הפורחים בנחל ברק הצפוני ומפארים אותו; אף לא הקניון המרשים, שנחל ברק הדרומי עובר בו לפני צאתו אל הערבה. לפיכך לא הוטרדו אז חברי ועדת השמות הממשלתית ממתן שם זהה לשני נחלים 'סתמיים', מה גם שהם מרוחקים זה מזה 280 ק"מ... משהפכו שני נחלים אלה – במיוחד הדרומי שבהם – ליעדי טיול מבוקשים, חזרו בהם חברי הוועדה וכדי להבחין בין השניים, הוחלף בשלהי שנות התשעים שמו של הברק הצפוני וייקרא שמו בישראל: 'נחל בן אבינועם'...

נחל ברק 'הדרומי' (מקור: שבילים)

נחל ברק 'הצפוני', היום נחל בן אבינעם (מקור: nana - פורום טיולים ואתרים)

ומה באשר לנחל עמוד?

שנים רבות נותר נחל עַמּוּד 'הדרומי' אלמוני לגמרי, בעוד 'כפילו', נחל עמוד 'הצפוני' זכה לפרסום רב, הודות למימיו הזורמים ממעיינותיו ולתעלת 'המוביל הארצי', בין ים כינרת לבין בקעת בית נטופה, שחוצה אותו. כדי למנוע טעויות, ולמרות המרחק הרב בין שני 'העמודים', קבעה ועדת השמות הממשלתית (אפריל 1961) שם חדש לעמוד הדרומי וקראה את שמו: 'נחלצִיָּה'.

↧

גלגולו של ניגון: מה שותים אבירי השולחן העגול בְּיִקְבֵי ראשון-לציון?

August 14, 2013, 9:51 pm

≫ Next: תכנית ריאליטי חדשה: יתום נולד

≪ Previous: על דעת המקום: כִּפְלֵי שֵׁמוֹת במפת ישראל

גלוית מזכרת מיקבי ראשון לציון וזכרון יעקב (מקור: קדם)

א. כשנמות יקברו אותנו...

השיר 'יקבי ראשון-לציון', או בשמו העממי 'כשנמות יקברו אותנו', הוא שיר שיכורים עליז וישן נושן, שפעם נהגנו לשיר בבתי הספר ובתנועות הנוער. מאז שנות השמונים נשתכח השיר (בדקתי אצל ילדיי, שהעידו כי אף פעם לא שמעו את השיר), והיום כמעט שלא שומעים אותו עוד, למרות שמספר אוהבי היין בקרבנו, שלא לדבר על שיכורים, הולך ועולה.

הנה מרים אביגל וניסן כהן-הברון בהקלטה משנת 1960 (בתקליטם 'יין ישן בקנקן חדש'):

ואלה המילים:

לשיר העברי שורשים עמוקים. הוא מבוסס על לחן צרפתי של שיר עם ושמו Chevaliers de la Table Ronde (אבירי השלחן העגול) ובו נעסוק בהמשך הרשימה.

עלמות בבציר הענבים בראשון לציון (מקור: עיריית ראשון לציון)

איש אינו יודע מי חיבר את המילים העבריות ומתי בדיוק 'עלתה'המנגינה לארץ ישראל, אך הזיקה בין המנגינה הצרפתית לבין היקב בראשון-לציון, העלתה את ההשערה (השגויה) שמא הובא השיר ארצה עם פקידי הברון רוטשילד כבר בימי העלייה הראשונה, כאשר נוסדו יקבי הברון במושבות ראשון-לציון וזכרון-יעקב (1890), ויינות 'כרמל'או 'כרמל מזרחי', שיוצרו שם, נחשבו בקרב היהודים בתפוצות לפסגת תרבות היין העולמית.

תווית יין מראשון-לציון (מקור: טיול בעיר)

'לא ולא!', הודיעני אליהו הכהן במענה לשאלתי:

ההנחה שהשיר 'כשנמות יקברו אותנו'הגיע עם פקידי הברון, שסייעו בהקמת היקב בשנות התשעים למאה ה-19 אין לה כל אסמכתה מאששת. פקידי הברון אמנם הכירו את שיר העם הזה בנוסחו הצרפתי – הרי אין צרפתי בעולם שאינו מכיר אותו! – אך השיר לא נמזג לקנקן הזמר העברי באותה עת, לא בייקב של ראשון ולא בבית החרושת לבקבוקי יין של הברון בטנטורה. השמועה על קדמותו של הנוסח העברי היא עורבא פרח. הוא לא הושר בעברית, לא בימי העלייה הראשונה, לא בשנייה, לא בשלישית ולא ברביעית, וככל הידוע לי גם לא בחמישית... אנשי עליות אלה, שאותם ראיינתי במשך השנים, מעולם לא כללו את השיר 'כשנמות'ברפרטואר השירים של התקופות הנזכרות.

לפי הסימוכין שבידי, השיר הושר לראשונה במחרוזות השירים שליוו את ריקודי ההורה של שנות הארבעים. היו לשיר שני נוסחי פתיחה, של אופטימיסטים ופסימיסטים. הפסימיסטים שרו: 'כשנמות', והאופטימיסטים: 'אם נמות'...

מחבר המילים טרם זוהה. אני מניח שהוא קיבל את השראתו משיר חלוצי העמק בימי העלייה השלישית, 'טוב לשתות ולמות', שהפזמון החוזר שלו הוא 'מלא מלא כוס יין אדום', בשילוב השיר 'הֵי עֲלָמוֹת, עֲלָמוֹת'.

שינוי הנוסח בשיר חל בעקבות הקרבות בשער הגיא במלחמת העצמאות. חיילי הפלמ"ח הסבו את מקום הקבורה העתידי מראשון לציון לבאב אל-ואד, והעלימו את ה'עלמות'. במקום זאת הוסיפו בית מענייני דיומא: על צלפים וכדורים חודרי שריון.

השיר הצרפתי המקורי, הישן נושן (Chevallier de la table ronde) הורק לראשונה לעברית בידי מרים ילן-שטקליס ופתח במילים 'אבירים של שולחן עגול'. נוסח זה הושר כל השנים כ'נחלת הכלל'. המלחין ואיש 'קול ישראל', מאיר הרניק הזכור לטוב, לימד את הנוסח העברי הזה של השיר בסוף שנות החמישים בתוכנית הרדיו שלו, עתירת המאזינים, 'שירו שיר'כנוסח עממי של מחבר אלמוני... בראשית שנות השישים הוקלט השיר בנוסח זה בביצוע חבורת 'שירו שיר'.

דבר, 17 במרץ 1941

כפי שציין אליהו הכהן, לשיר היו נוסחים שונים ומשונים, ועתה ננסה לפרוט את דבריו לפרוטות.

ב. מראשון-לציון ועד באב אל-ואד: גלגולי הנוסח העברי

דן אלמגורסיפר לי, כי בני זכרון-יעקב – לוקאל-פטריוטים שכמותם – נהגו לשיר במקום 'יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון', את 'יקברו אותנו ביקבי זכרון-יעקב'. אולי, אך לא מצאתי עדויות כתובות לנוסח זה.

ביום העצמאות השלישי של מדינת ישראל (11 במאי 1951) פרסם איש אצ"ל מ'[שה] בן-שחרבעיתון 'חרות'מהרהוריו בפרוס החג ('רק תמול היה הדבר'). בין היתר הביא את הנוסח של אותו שיר 'קצת טיפשי', שליווה את הלוחמים בכל החזיתות. הנוסח שזכר בן-שחר שונה מעט מהנוסח שהובא לעיל מ'זמרשת' ('בחורות'במקום 'עלמות'ותוספת של בית: 'שם ישנן בחורות / המחלקות נשיקות / בשפתים אדמדמות'):

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1954, העיד חיים גורי, שעשה אז בצרפת ומשם שלח לעיתון 'דבר'מדור בשם 'רשימות פאריזאיות', הן על נוסח השיר המקורי (גם הוא זכר 'בחורות', ולא 'עלמות'), הן על הנוסח שאותו שרו חיילי הפלמ"ח, שליוו את השיירות לירושלים:

חיים גורי, 'ליד בתי הזמר', דבר, 4 ביוני 1954

ואכן, גרסה זו נדפסה גם בספר 'משפחת הפלמ"ח', שערכו חיים גורי וחיים חפר (1977, עמ' 181).

בזמרשת סיפר מיכאל קוכמן:

מקור הגרסה הוא ב'פלוגת הקו'של הגדוד החמישי של הפלמ"ח שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי 'הרזרבה' (מעין 'מילואים'של הפלמ"ח). פלוגה זו הייתה אחראית על הבטחת הדרך בקו תל אביב-ירושלים ונכללו בה מלווי השיירות והמאבטחים במשלטים שחלשו על הדרך. נקודת התורפה העיקרית בהבטחת השיירות הייתה בבאב אל-וואד (שער הגיא) בו התפתל הכביש בערוץ צר בין ההרים משני עבריו, מהם היה נוח לערבים לצפות על השיירות, להערים מחסומים על הכביש ולתקוף באש. באזור זה רבו הנופלים מבין 'פלוגת הקו' (עדות אילמת לכך הם שלדי המשוריינים שנפגעו, המוצבים בצדי הכביש עד היום). מציאות זאת היא שהולידה את הגרסה המקברית שחברי 'פלוגת הקו'שרו אותה בהתלהבות כדי לגרש את הפחדים, ומהם עבר השיר ליתר אנשי הגדוד החמישי ואף לחברי הגדוד הרביעי שביחד הרכיבו את 'חטיבת הראל'שלחמה בגזרת ירושלים ובמבואותיה.

רכב משורין בין הרי באב אל-ואד (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

ד. אבירי השולחן העגול: המקור הצרפתי

ככל שביררתי, איש אינו יודע מתי בדיוק ומי כתב או הלחין את המקור הצרפתי של השיר Chevaliers de la Table Ronde. גם לשיר הצרפתי יש כמה וכמה נוסחים (אחד מהם נקרא: 'צוואתו של השתיין'). המקור חוזר, ככל הנראה, לשירי שתיינים ושיכורים מימי הביניים, אך הנוסחים הראשונים של השיר תועדו במאה ה-18 בחבל בראס (Bresse) שבצרפת. באחד הנוסחים, משנת 1749, מסופר על אשה שיכורה שרוצה שיקברו אותה בחבית של יין...

Si je meurs, je veux qu'on m'enterre

Dans une cave où est le vin

Les pieds contre la muraille

Et la tête sous le robin

שם השיר עשוי להטעות: אין מדובר כאן באבירי השולחן העגול, אותו מסדר ימי-ביניימי מפורסם אך בדיוני, שמיוחס למלך ארתור, אלא בסתם חובבי יין צרפתים, שיושבים סביב לשולחן עגול ובודקים ביסודיות את טיב היינות המוגשים להם, אם משובחים הם אם לאו.

גם בצרפתית יש כמה נוסחאות של השיר, וזו הנפוצה:

הנה כמה ביצועים חביבים שליקטתי.

הביצוע הקלאסי הוא של 'רביעיית ברבוס'הצרפתית (Les Quatre Barbus). רביעייה נפלאה זו, שנוסדה ב-1938, זכתה להצלחה רבה במיוחד בשנות החמישים והשישים. הם הוציאו כשישים תקליטים, ואחד מהם, שנדפס ב-1955 ונקרא 'שירי שתיינים', כלל גם את השיר הזה:

וכאן, זמרי האופרה 'סוליקו'מטיבליסי שבגרוזיה שרים בצרפתית:

וכאן, חבורה עליזה של צרפתים קשישים, שקוראים לעצמם 'חולצי הפקקים':

ה. 'פה נטמן ראש השתיינים': התרגום לעברית

כפי שהזכיר אליהו הכהן במכתבו, השיר הצרפתי המקורי זכה לתרגום עברי נהדר, פרי עטה של מרים ילן-שטקליס, והוא נקרא 'אבירים של שולחן עגול'. אין בו זכר לראשון-לציון, אבל יש בו הרבה יין.

הנה המילים מתוך שיקופיות של שירה בציבור, כמו פעם (ותודה לדן אלמגור ששלח).

בשיקופיות נשמט הבית הרביעי של השיר:

אֶל הַקִּיר שִׂימוּ הָרַגְלַיִם

וְהָרֹאשׁ תַּחַת הַבְּרָזִים.
וְהָרֹאשׁ, כֵּן כֵּן כֵּן,
וְהָרֹאשׁ, לֹא לֹא לֹא,
וְהָרֹאשׁ תַּחַת הַבְּרָזִים.

ככל שהצלחתי לברר, תרגומה של מרים ילן-שטקליס נדפס לראשונה בספר התווים של שיריה, 'הי יחד: שירי עם מרחוק ומקרוב' (תל אביב, הוצאת 'נגן', 1964).

מרים ילן-שטקליס (1984-1900)

הנה אברהם פררהבהקלטה משנות החמישים, שנכללה בחלק השלישי של אוסף שיריו 'זכרונות שאוהבים' (צדיק כתמר יפרח, 2007). פררה שר בליווי מקהלת קול ישראל לנוער בניצוח צבי בן-פורת (תודה לרפי בינדר על ההקלטה והסריקה).

השיר הוקלט גם על ידי אבי טולדנו (שירי עמים, 1969), ולאחרונה שוב על ידי חבורת שהם (שיא הכיף: שירי עם שובבים, 2012).

ו. 'כשנמות'בביצועי שנות השישים

בשנות השישים של המאה ה-20 'התגלה'מחדש השיר 'המקורי'על יקבי ראשון-לציון, ולצד הביצוע של מרים אביגל וניסן כהן-הברון, שהובא למעלה, יש כמה הקלטות נוספות. כך למשל, בשנת 1963 שרה את השיר 'להקת ההדים'התל-אביבית וסולנה צאל (בצלאל) יונגרייז. זה היה ביצוע רוק, מהסוג שלא היו רגילים לו אז בארץ:

והנה עוד ביצוע משנת 1966 של חבורת זמר נשכחת בשם 'שלישיית ארבל':

הדהוד של השורה 'כשנמות יקברו אותנו'אנו מוצאים גם ב'שיר השוּק'של נעמי שמר, שהוקדש לנעמי פולני ואותו שרו 'התרנגולים'בשנת 1961:

וכשנמות קִבְרוּ אותנו
כאן בין חבית ובין בקבוק,
כי רק אתמול לשוק הגענו
וכבר הגיע סוף פסוק.

מקום טוב להיקבר בו... חביות יין ביקבי ראשון-לציון, 1920-1900 (מקור: ויקימדיה)

והנה יין לקינוח. סרטון קצרצר מטעם מוזיאון ראשון לציון ובו שולבו קטעי פילם ישנים שצולמו ביקב וסביבתו:

ז. כשנמות יגרדו אותנו...

טנקים שרופים של צה"ל בסיני (מקור: יד לשריון)

הגרסה המקברית של חיילי הפלמ"ח מבאב אל-ואד, היא 'צמחונית'לעומת הגרסאות המזוויעות שנוצרו בקרב חיילי צה"ל במלחמות השונות שעברנו, ממלחמת יום כיפור ועד מלחמות לבנון.

זוהי גרסת הטנקיסטים מגדוד 75 של חטיבה 7 (נרשמה באתר 'זמר הפלוגות'של אוניברסיטת חיפה):

כשנמות יגרדו אותנו בבית ספר לשריון,
כשנמות יגרדו אותנו בבית ספר לשריון.

שם ישנן חתיכות
של בשר חרוכות,
שצבועות בשחור-ירוק, ירוק, ירוק.

כשנמות יאספו את החתיכות שלנו מהסיפּוּן
כשנמות יאספו את החתיכות שלנו מהסיפּוּן

שם ישנן חתיכות
של בשר חרוכות,
וגם דם אדום-אדום.

(בשם 'סיפּוּן'קוראים הטנקיסטים לחלק השטוח והרחב של הטנק שעליו מורכב תא הצריח).

ובעיתון 'הארץ', מתאריך 31 בדצמבר 1982, במאמרו 'מזמירות ארץ הארזים', רשם ב'מיכאל מילות שירי חיילים במלחמת שלום הגליל, המוכרת יותר כמלחמת לבנון הראשונה (תודה לעופר אדרת על הסריקה):

כשנמות – יגרדו אותנו
עם השפאכטעל מהדפנות...
שם ישנן חתיכות
של בשר – חרוכות
בצבעים של אדום-שחור...

שלא נדע...

↧

תכנית ריאליטי חדשה: יתום נולד

August 28, 2013, 10:02 pm

≫ Next: ברוך הבא: רמזי אלול

≪ Previous: גלגולו של ניגון: מה שותים אבירי השולחן העגול בְּיִקְבֵי ראשון-לציון?

בתפילת 'ונתנה תוקף' נכתב: 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה', ואין כמו ימים אלו של שלהי אלול לעיין באפליקציות המשונות של מצוות צדקה. מה גם שתכנית הריאליטי המפורסמת 'האח הגדול' כבר הסתיימה, והציבור מורעב לרעיונות חדשים.

רמי נוידרפרשלח לי את המודעה הזו, שמדברת בעד עצמה.

אלה הם עשרת היתומים של החודש וכל אחד מסכן יותר מחברו. כולם אמורים להתחתן החודש, 'ואין להם מאומה'...

ולפי שאין מלבינים את פניהם של היתומים ברבים בחרו פרנסי 'קופת העיר' בבני ברק לעשות להם מעין 'אודישן' ולנתב את התרומות עבורם על פי ססמאות, שמזכירות קצת את מילות הקוד בצה"ל ('סדין אדום', 'נחש צפע' וכיוצא בהן) ואת ססמאות גיוס אנשי המילואים שהושמעו ברדיו במלחמת ששת הימים.

ובכן, מי אשר ידבנו לבו לעזרת יתום החודש יכול לבחור בין 'גילוי איום' לבין 'ארוע טראגי', ושמא יחוש לעזרת 'ילדוּת תלושה' או 'יתמוּת ותיקה'?

יש גם מאמץ פואטי: 'עליבות צורבת', 'דרך העצב', או 'געגועים לאמא', ויש סתם 'החבילה מתפרקת', 'שלוש מכות' או 'מסע אמיץ'.

אז לאיזה יתום תרצו לתרום?

האמת היא שקשה לבחור, ולכן ממליצים המארגנים לתרום לכולם יחד.

יהושע מונדשייןהפנה את תשומת לבי לכותרת המשנה של המודעה: 'או שעל פי פסק מרנן שליט"א יש להם דין יתומים'. כלומר, הם לא חייבים להיות יתומים ממש, אלא שניתן להחיל עליהם דין יתום... ואכמ"ל.

↧

ברוך הבא: רמזי אלול

August 29, 2013, 9:41 pm

≫ Next: מגילת הסתרים של חסידי קְרֶצְ'נִיף

≪ Previous: תכנית ריאליטי חדשה: יתום נולד

כתב וצילם ברוך גיאן

ש"י עגנון, ימים נוראים, שוקן, תשכ"ח, עמ' ל

ברחבת הכותל המערבי אפשר למצוא בכל ימות השנה מתפללים, אך בימי הסליחות, ערב הימים הנוראים, כאשר אפילו הדגים בנהר רועדים, דומה שמתפללי ומתפללות הכותל נמצאים במצב רוח שונה. הדבקות בתפילה מתגלמת במצבי רוח שונים, יש המתפללים בשקט ובאופן מדוד, כמנהגם בכל ימות השנה, ויש שמתפללים בכוונה גדולה (לפחות כך זה נראה), צועקים ובוכים ומבקשים כביכול לקרוע את גזר הדין.

הנה כמה תמונות שימחישו את אווירת הימים האלה בכותל, ולסיום מראה ירושלמי טיפוסי שצילמתי באחת מתחנות הרכבת הקלה.

ש"י עגנון, ימים נוראים, עמ' מז

ש"י עגנון, ימים נוראים, עמ' נח

בעלי התוספות

בעקבות תגובתו של אבי ש. (למטה), הנה הסרטון המצחיק וההזוי על 'מרדכי איש הכותל', שנותן פרספקטיבה מעט שונה על אדיקותו וצדיקותו של האיש המצולם.

↧

מגילת הסתרים של חסידי קְרֶצְ'נִיף

August 31, 2013, 9:51 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: מפתח שירים מקוון

≪ Previous: ברוך הבא: רמזי אלול

'בְּחָכְמָה פּותֵחַ שְׁעָרִים'

חסידות קְרֶצְ'נִיף (קרעטשניף בכתיב ביידיש, שמקובל בקרב החסידים) היא חסידות קטנה שמוצאה מרומניה. אחד מאדמו"רי השושלת – שמו לא יצוין בשלב זה מטעמים שיובנו בהמשך – נקבר במרומי הר הזיתים, וכנהוג בקרב החסידים בנו מעל ציון קברו בית של אבן, שבו יוכלו המתפללים להתכנס בימות הגשמים ובימות החמה ולשפוך צָקוּן לחשם.

והנה, קברו של הרבי טעם לא פעם מנחת זרועם של מתנכלים ערבים, ועל כן החליטו חסידיו להתחכם ולנעול את הדלת במנעול שנפתח רק בהפעלת קוד.

מה יעשו אפוא אלה המבקשים להיכנס לציוּן הקדוש ולהתפלל, אך נעולה היא דלתם?

שמא יכתבו את מספר הקוד ליד המנעול? אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם, הרי כל אורח בלתי קרוא יוכל להיכנס פנימה ולעשות ככל אשר על רוחו.

מה עשו? אמרו: הבה נתחכמה לו.

כתבו את הקוד ברמיזות שלא יובנו לתושבים המקומיים, בתוספת מילים בלשון הסתרים הקרויה מאַמע לשון, שכיום אין היא מובנת לערבים (מה שאין כן בימים ששררו יחסי שכנות טובים בין יהודי הרובע לבין שכניהם).

וכך קוראים אנו במגילת סתרים זו:

המספר של המנעול הוא "C" ואח"כ המספרים במספר קטן כשמו השני של רבינו.

ואח"כ לסובב המנעול מספרים לצד שמאל.

* פינעף, איינס, צווי, דריי

ועכשיו, יהודים יקרים, מה שמו השני והמוצפן של רבינו, האדמו"ר מקרעטשניף?

אם אתם מתקשים, יש 'גלגל הצלה' ובטלפון שמספרו רשום במודעה יעזרו לכם. אבל אנו נחסוך לכם את השיחה.

כדי לפענח את החידה יש לדעת מהו 'מספר קטן' בגימטריה וקצת יידיש.

שיטת 'מספר קטן' משמעה הורדת האפסים מהערך הגימטרי של האותיות המייצגות מאות (ק-ת). למשל, האות ק', שערכה הגימטרי הוא 100 היא בעצם 1.

פינף – 5, כלומר האות ה;

איינס – 1, כלומר א, אבל לפי שיטת 'מספר קטן' זה בעצםי (1);

צוויי – 2, כלומר ב, אבל לשיטתנו זה ר (200);

דריי – 3, לכאורה ג, אבל בעצם ש (300).

מה יצא לנו? הירש.

השם השני הוא אפוא הירש, והשם המלא הוא האדמו"ר צבי הירש רוזנבוים מקרצ'ניף-סיגט, שנפטר בט"ז באייר תשס"ו (2006). ועכשיו, כשגילינו את התשובה, אפשר להיכנס לקודש פנימה.

בקבר פנימה

בעלי התוספות

בהמשך לתגובתו של 'דג שבמים', פרופ' גדעון בוהק מאוניברסיטת תל-אביב שלח את צילום הכניסה לבית הקברות שבסמוך לבית החולים הישן 'שערי צדק' בירושלים.

↧

גלגולו של ניגון: מפתח שירים מקוון

September 1, 2013, 10:10 pm

≫ Next: 'זמר ליין': גלגולו של שיר אנטי-חסידי

≪ Previous: מגילת הסתרים של חסידי קְרֶצְ'נִיף

מאז עלה בלוג 'עונג שבת' לאוויר העולם נזכרו ונדונו בו מאות שירים ולחנים.

גם אני הופתעתי מהמספר הרב של השירים ולכן הכנתי מפתח מקוון לכל השירים והפזמונים שעלו על מזבח עונ"ש. מטבע העניין המפתח יעודכן כל הזמן.

השירים מסודרים על פי סדר האלף-בית, תחילה עברית ויידיש ואחר כך לועזית. לחיצה על שם השיר תפתח את הרשימה שבה הובא או הוזכר. שיר שיש לו יותר משם אחד (למשל, 'אני מאמין' של טשרניחובסקי, שמוכר יותר כ'שחקי, שחקי'), יוזכר בכל אחד משמותיו. תחילה הובאו כותרות השירים בעברית וביידיש, ואחר כך השירים בשפות אחרות.

עברית ויידיש

א
אבינו מלכנו (תפילה)

אבירים של שולחן עגול (מרים ילן שטקליס)

אברהם ושרה (חיים חפר / איציק מאנגר – דובי זלצר)

אגדה ('על שפת ים כינרת'; יעקב פיכמן – חנינא קרצ'בסקי)

אדמה-אדמתי (אלכסנדר פן – מרדכי זעירא)

דער אַדרעס צום ליאַדער רבין (מכתב לרבי)

אהבת פועלי בניין (נעמי שמר)

אויפֿן וועג שטייט אַ בוים (על הדרך עץ עומד; איציק מאנגר)

אַז דער רבי זינגט (כשהרבי שר)

אַז מען פֿאָרט קיין סעוואַסטאָפּאָל (כשנוסעים לסבסטופול; מנגינת 'היי דְּזַ'נְקוֹיֶה' או 'בדרך לאילת')

אחד מי יודע (ליל הסדר)

אט זורם הנחל (אפי נצר; וראו גם כאן)

אי שם (אהוד מנור – נורית הירש)

אַיָּה (נתן אלתרמן – מרדכי זעירא)

איזה יום יפה (חיים חפר)

איילת אהבים (נעמי שמר)

איך בין אַ ייִד (איציק פפר)

איך טו דיר אַ בריוועלע שרײַבן (מכתב אכתוב לך אמא)

אימתי קא אתי מר (חב"ד)

אין אַ שטעטל, ניט ווײַט פֿון דאַנען (בעיירה, לא הרחק מכאן; מנגינת 'נאצר מחכה לרבין')

אין לך מה לדאוג ('תחתונים וגופיות'; תלמה אליגון-רוז – קובי אושרת)

אכבה לי את הנר (שמעון דוד יפה; מנגינת 'בין הרים ובין סלעים')

אל אדון על כל המעשים (מנגינת 'קומה אחא')

אל הדרך (יורם טהרלב)

אל מסתתר בשפריר חביון (צאנז-קלויזנבורג; מנגינת 'רב הלילה')

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה (הירש גליק / אברהם שלונסקי – דמיטרי ודניאיל פוקראס; 'שיר הפרטיזנים')

אל תכעסי זה לא אסון (חיים חפר)

אל תעברי לבד ילדה ברחוב (חיים חפר)

אלול בשדרה (אברהם בן יצחק)

אלימלך (נתן אלתרמן – משה וילנסקי)

אם רק תבואי בחמש (עמוס אטינגר – יוחנן זראי)

אמר רבי עקיבא (מנגינת 'רב הלילה')

אנו נטע (ע. הלל)

אני מאמין (שאול טשרניחובסקי, 'שחקי, שחקי')

אנעים זמירות (מנגינת 'תכול המטפחת')

אסרו חג (ח"נ ביאליק)

אצל זה החוף (אפרים דרור; מנגינת 'שיר הדנייפר')

אקטואליה (נעמי שמר) וגם כאן

ארץ הצבר (עוזי חיטמן)

ארץ ישראל יפה (דודו ברק –שייקה פייקוב)

ארץ שלי (יעקב אורלנד – שמואל פרשקו)

אשתו של בנץ (יוסי בנאי; מנגינת 'ויויו גם')

אשתו של מר ז'וז'ו (דן אלמגור; מנגינת 'ויויו גם')

את חכי לי ואחזור (קונסטנטין סימונוב / אברהם שלונסקי – שלמה דרורי)

ב
באב אל ואד (חיים גורי – שמואל פרשקו)

בארץ להד"ם (נעמי שמר)

בגליל, בתל חי (אבא חושי)

בדרך הביתה (ישראל ברייט)

בדרך לאילת ('בדרך לעקבה', 'הי דרומה'; חיים חפר – מאיר נוי)

בואי כלה (לאה גולדברג – אחינועם ניני וגילי דור / מיקי גבריאלוב)

בוקי, בוקי, בקבוקים (אברהם ברושי)

בוקר טוב, דלפיניום (נעמי שמר)

בחולות (חיים חפר)

בײַ מיר ביסטו שיין (ג'ייקוב ג'ייקובס / סמי קאהן – שלום סקונדה)

בין גבולות (חיים חפר)

בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת

בין כרמי תמנתה (דן אלמגור – מרדכי אולרי-נוז'יק)

בין נהר פרת ונהר חדקל (חיים נחמן ביאליק – נחום נרדי)

בכרם תימן (נתן אלתרמן – מרדכי זעירא)

בלדה בשחור לשמשון הגיבור (נסים אלוני – יאיר רוזנבלום)

בלדה כושית (אלכסנדר פן – קונרד מן)

בלדה על האריה בתל חי (שפר שחטר)

בלחי חמור (דן אלמגור – אמיתי נאמן)

במחפורת (אלכסיי סורקוב / אברהם שלונסקי – קונסטנטין ליסטוב)

במטוס סילון לארצות הברית (שלמה ארצי)

במסילה לבאר שבע (דן אלמגור – ניסן כהן הברון)

בני תורה אנחנו (מנגינת 'אט זורם הנחל')

בערבות הנגב (רפאל קלצ'קין – מנשה בהרב)

בראשון לספטמבר (נעמי שמר)

בראשית (חיים חפר – סשה ארגוב)

אַ בריוועלע דעם טאַטען (מכתב לאבא; שלמה שמולביץ)

אַ בריוועלע דער מאַמע (מכתב לאמא; שלמה שמולביץ)

אַ בריוועלע פֿון רוסיה (מכתב מרוסיה; שלמה שמולביץ)

אַ בריוועלע צו גאָט (מכתב לאלהים; שלמה שמולביץ)

אַ בריף צו רבין (מכתב לרבי)

בשדות בית לחם (נעמי שמר)

בשתי ידיך (איזי מן – נחום היימן)

בת שבע (חיים חפר – משה וילנסקי)

בתיבתו של נח (דן אלמגור – משה וילנסקי)

ג
גדליה רבע איש (נתן אלתרמן – משה וילנסקי)

ג'ינג'ס חאן

גלי ים (מנגינת 'סמרה, הופ')

גם אמא מוחאת (דמעה) (ענת חרמוני-שרים – שמואל פרשקו)

ד
דאָרט ביַים ברעג פֿון וועלדל (שמריה קצ'רגינסקי; מנגינת 'בערבות הנגב')

דגיגון (מנגינת 'שיר הקפיטן')

דוגית נוסעת (נתן יונתן)

דיוקן עצמי עם נוף בתצלום בזק (אגי משעול)

דינה ברזילי (חיים חפר – סשה ארגוב)

דינמו מסחה (להקת תיסלם)

דלילה (איציק מאנגר)

דלילה ('הן ידוֹעַ ידעה'; לאה גולדברג – דני ליטני)

(דרך ישנה (דודו ברק – שייקה פייקוב

ה
האוהבים על שפת הים (לאה גולדברג – אחינועם ניני וגילי דור / מיקי גבריאלוב)

האוטו שלנו (פניה ברגשטיין)

האזינה אלוהים תפילתי (תפילה; גרשון סירוטה)

האינטרנציונל

האם אמרו לך פעם (חיים חפר – סשה ארגוב)

האמיני יום יבוא (רפאל קלצ'קין – מנשה בהרב)

האָפּ, קאַזאַק (ניגון חב"ד)

הבה נגילה (הארי בלפונטה ודני קיי)

הבהוב (חיים גורי)

הגנרל (יום טוב עהרליך; על פסגות מנצ'וריה)

הדוך קמי (סלונים; מנגינת 'רב הלילה')

הוא היה אדם פשוט (אלכסנדר פן – איתי בלטר)

הוא לא ידע את שמה (חיים חפר – סשה ארגוב)

הוא פשוט שריונר (יורם טהרלב – שאול ביבר)

הוי, אחים נריע (משה צבי נריה; מנגינת 'רב הלילה')

הוי, ארץ מולדת (אהרן ליבושיצקי; מנגינת 'האוטו שלנו')

הורה מחודשת ('רב הלילה'; יעקב אורלנד – חסידי)

הורה ממטרה (יחיאל מוהר – משה וילנסקי)

הושענא (תפילה; גרשון סירוטה)

החוזרים ללא בית (חיים גורי – מרדכי זעירא)

הטנדר נוסע (יעקב אורלנד – משה וילנסקי)

היה או לא היה (אלכסנדר פן – מרדכי זעירא)

היה היו שני חברים (נתן אלתרמן)

הי דְּזַ'נְקוֹיֶה (מנגינת 'בדרך לאילת')

הי דרומה ('בדרך לאילת'; חיים חפר – מאיר נוי)

היו זמנים (חיים חפר –משה וילנסקי)

היום, היום הזה ממש (דודו ברק – מוני אמריליו)

היונה הלבנה (אברהם טל)

הכניסיני תחת כנפך (חיים נחמן ביאליק)

הלוך הלכה החבריא (המנגינה המקורית של שיר הפלמ"ח)

הלשון השוודית (נתן אלתרמן)

המלחמה האחרונה ('אני מבטיח לך'; חיים חפר – דובי זלצר)

המ לך שאול ואני (יהודה עמיחי)

הן אפשר (חיים חפר – דוד זהבי)

הנה מה טוב ומה נעים (מנגינת 'שיר הנעורים')

הנשיקה הראשונה (אברהם בן זאב – אילן נובקוביץ)

הסלע האדום (חיים חפר – יוחנן זראי)

הספסל שבגן (בראסאנס / דן אלמגור)

הסתיו בלעדיו (נתן יונתן – אחינועם ניני וגילי דור)

העגורים (דן אלמגור)

העיר באפור (נעמי שמר)

הפינג'אן (חיים חפר)

הפרדה מתיבת נח (נורית זרחי – מתי כספי)

הפרוטה (ש"י עגנון)

הצפרדע (לאה גולדברג – אלון אולארצ'יק)

הקרב על גרנדה (נתן אלתרמן)

הרבי שלנו (חב"ד; מנגינת 'רב הלילה')

הרוסים באים (דן אלמגור; מנגינת 'אל הדרך')

הרחוב במסחה (חיים חפר – סשה ארגוב)

הריני כותב לך אגרת (שמשון מלצר)

הרמוניקה (משה דוד אייכנבום)

השפן הקטן (בנימין כספי – נחום נרדי)

השקדיה פורחת (ישראל דושמן – מנשה רבינא)

השריקה של התנועה (יעקב רוטבליט – מיקי גבריאלוב)

התדעו מה אעשה (אנדה עמיר-פינקרפלד)

התקווה (נפתלי הרץ אימבר) וראו גם כאן (אביגדור ליברמן), כאן (מורן סמואל), כאן (אקסודוס, הטל צל ענק) וגם כאן (ברברה סטרייסנד)

ו
ואולי (רחל – יהודה שרת)

ואותה דוגית נוסעת (נתן יונתן)

והאר עינינו (שלמה קרליבך)

וו מעסטעטשקאָ ליאַדי ('מכתב לרבי')

ווי די אבות אַמאָל (בעקבות אבותינו; נובהרדוק)

ויויו גם (דן אלמגור)

וימלט קין (יעקב שבתאי – יחזקאל בראון)

וכל מאמינים (מרדכי בן-דוד; מנגינת 'חיל פרשים אנו')

וכשיבוא שלום (חיים חפר; וראו גם כאן)

ולנו יש פלאפל (דן אלמגור – משה וילנסקי)

ומרדכי יצא (מגילת אסתר – נורית הירש)

ונתנה תוקף (תפילה – יאיר רוזנבלום)

ז
זאָג נישט קיינמאָל (הירש גליק – דמיטרי ודניאיל פוקראס; 'שיר הפרטיזנים')

זוגות-זוגות, שניים-שניים (לוין קיפניס)

זוהר (דן אלמגור – מאיר נוי)

זמר (אברהם שלונסקי – נחום נרדי; 'לא אורחת גמלים')

זמר הפלוגות (נתן אלתרמן – דניאל סמבורסקי)

זמר ליין (דן אלמגור; 'די משקה')

ח
חבוט ערבה (ח"נ ביאליק)

חבל על כל טיפה (דן אלמגור – משה וילנסקי)

חג יובל (דודו ברק – שייקה פייקוב)

חג מתן טיסה (דן אלמגור – פרנק פלג)

חד גדיא (חוה אלברשטיין)

חוזרים הביתה (שלמה ארצי)

חורף 73 (שמואל הספרי – אורי וידסלבסקי)

חייב איניש לבסומי (שיר פורים; מן התלמוד)

חיימקה שלי (דן אלמגור – משה וילנסקי)

חיל פרשים אנו (אברהם ברושי)

חמש שנים על מיכאל (יצחק קצנלסון)

חנוכה (יהודה עמיחי)

די חתונה (אלכסנדר אולשנצקי)

ט
טאַנץ, ייִדעלאַך (רקדו, יהודים)

טיטינה ואפרים (חיים חפר)

טנגו כפר סבא (נתן אלתרמן – משה וילנסקי)

טעות קטנה אחת (דן אלמגור – מאיר נוי)

י
יא משלטי (יחיאל מוהר – משה וילנסקי)

יאלילי (היום השמיני)

יאָשקע, יאָשקע (יושקה, יושקה; יהודה ליב כהן)

ידיד יקר (יוסף חרמוני)

יוחנן וגבריאל (מתתיהו שלם)

יום שבתון אין לשכוח (יהודה הלוי)

יונה עם עלה של זית (תלמה אליגון-רוז)

יונה עם עלה של זית (לאה נאור – מתי כספי)

יורם (עלי מוהר – יעקב פוליקר)

יחזקאל (חיים חפר – שמואל קראוס)

אַ ייִדישער טאַנץ (ריקוד יהודי)

ייִדן קומט אַהיים (יהודים בואו הביתה; מנגינת 'ג'ינג'ס חאן')

ילדתי עצמי עיניים (יעקב רוטבליט – אילן נובקוביץ)

ימים של שקט (ירדן בר-כוכבא – אבי גרייניק)

יצאנו אט (חיים חפר – דוד זהבי)

יצר הרע (ירמיה דמן; מנגינת 'רב הלילה')

ירושלים של ברזל (מאיר אריאל)

ירושלים של זהב (נעמי שמר)

יש נפט של עיראק (חיים חמיאל – יאקוב פריגוז'י)

כ
כבר סידרנו כאן רכבת (עממי)

כוס אחת של מים (דן אלמגור – דני גרנות)

כי בשמחה תצאו (ישעיהו; ניגון חב"ד)

כך הולכים השותלים (יצחק שנהר – ידידיה אדמון)

ככה סתם (ע. הלל – סשה ארגוב) ראו גם כאן.

כל הדרכים מובילות לרומא (יצחק יצחק – צבי בן יוסף)

כל הכבוד לביל"ויים (דן אלמגור – אלדד שרים)

כל מה דעביד רחמנא (מנגינת 'רספוטין')

כל נדרי – דער אָדעסער חזן (יום טוב עהרליך)

כמה טוב שבאת הביתה (יעקב רוטבליט – שלום חנוך)

כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון

ל
לו יהי (נעמי שמר)

ליג איך מיר אין בעטעלע (יוסף רולניק – ברטה קלינג; מנגינת 'בין הרים ובין סלעים')

ליל אהבה עם אזרחים (מאיר אריאל – חיים ברקני)

לילה בחוף אכזיב (נעמי שמר)

לילה, לילה (נתן אלתרמן – מרדכי זעירא)

ליפא העגלון (יחיאל מוהר – אריה לבנון)

לך לעזה (יוסי גמזו – יוסי ואלד)

לכה דודי (תפילה; במנגינת הסרט הגרוזיני 'מימינו')

למה ככה (דודו ברק – שייקה פייקוב)

למרחקים כי נפליגה (חיים חפר)

מ
מארש גולני (ראובן וימר – יעקב שגיא)

מדוע? (נח שטרן?)

מה אומרים ילדינו בפורים? (לאה גולדברג – אריה לבנון)

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר (שלום חנוך)

מה-יפֿית (עממי)

מה למדת בגן היום? (וגם כאן; חיים חפר – טום פקסטון)

מה נשתנה (ליל הסדר)

מול אלי וגדלו (ניסים בן יצחק הלוי; במנגינת 'יא עוואזי פלפילו' של פאריד אל-אטרש)

מול גשר הנהר (דידי מנוסי, הגבעטרון)

מול הר סיני (יחיאל מוהר – משה וילנסקי)

מוריס והיונים (מתי כספי)

מזמור לאזור (ניקוי ראש)

מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר (סקולן; מנגינת 'רב הלילה')

מי ארמיא אדמורא (חב"ד; המארש של בודיוני)

מי מפחד ממילים גסות (דן אלמגור)

מײַן טײַער דזשעקעלע, שיק מיר אַ טשעקעלע (ג'יקוב ג'ייקובס; מנגינת 'מכתב לרבי')

מיכאל – הורה (מיכאל שטרייכר; מנגינת 'רספוטין')

מינוטן פֿון בטחון (מרדכי גבירטיג)

מכונת הכתיבה (רון גנג – לירוי אנדרסון)

מכתב לסבתא בשעריים (דן אלמגור – אלדד שרים)

מכתב לרבי (דן אלמגור; איש חסיד היה. וראו גם כאן)

מכתב מאבא ('מאבא קבלו נא אגרת'; ש' פרידמן ? – שלמה דרורי)

מכתב מאבא (דן אלמגור – שמואל פרשקו)

מכתב מאבא (טוביה צפיר – שמואל פרשקו)

מכתב מאמא (נתן אלתרמן – שמואל פרשקו; וראו גם כאן)

מכתב מאמא (דודו טופז – שמואל פרשקו)

מכתב מאמא: הדור הבא (דן אלמגור / דוד אסף – שמואל פרשקו)

מכתב מבן לאמא (אמציה עמרמי – שמואל פרשקו)

מכתב של טירונית (דן אלמגור – שמואל פרשקו)

ממצרים (עלמה זוהר)

מנקב הכרטיסים (דפנה אילת – סרז' גינזבורג; מנגינת 'סיירים')

מסעות בנימין מטודלה (נתן אלתרמן – נעמי שמר)

מעל המגדל סביב אשקיפה ('שיר השומר'; עמנואל לין – בנימין עומר)

מעשה ביונה (חיים גורי – צבי שרף / מוני אמריליו)

משאת נפשי (מרדכי צבי מאנה)

משה, משה (מנגינת 'נוסה נוסה')

משלט עזוב (חיים חפר – משה וילנסקי)

די משקה (מיכל גורדון; מנגינת 'זמר ליין')

משקפיים ורודות (נתן אלתרמן – שם טוב לוי)

נ
נאום יונת השלום (אלכסנדר פן)

נאצר מחכה לרבין (חיים חפר)

נאַצער שטעהט און וואַרט אויף רבין (חיים חפר / ליליאן לוקס)

נגד! (אלכסנדר פן – איתי בלטר)

נועה (נעמי שמר)

נח (יורם טהרלב – מתי כספי)

נח היה איש צדיק ותמים (דן אלמגור)

נח, נח, תן מנוח (דן אלמגור – מאיר נוי)

ניצנים נראו בארץ (שרה לוי-תנאי)

נעורי זהב (עידית חכמוביץ'; הגבעטרון)

נשיר על רעות (אפי נצר; מנגינת 'שלום עירי נוחמה')

ס
סביב לירושלים (דליה רביקוביץ – נחמה הנדל)

סיירים (חיים חפר – סרז' גינזבורג)

סיפורים מהתחת (רמי פורטיס)

סלינו על כתפינו (לוין קיפניס – ידידיה אדמון)

סמוך על התרנגול (נעמי שמר – יוחנן זראי)

סמרה, הופ

סרנדה (נעמי שמר)

סתיו יהודי (אברהם חלפי – יוני רכטר)

ע
עגורים יפים (נתן יונתן)

עד מי הפלג (רמי קידר; מנגינת 'חיל פרשים אנו')

עוד נשוב מחר (אלי נצר – יעקב שגיא)

עיר היונה (נתן אלתרמן)

על מגרש הרוסים (שאול טשרניחובסקי)

על כפיו יביא (יורם טהרלב – יאיר רוזנבלום)

על ענפי שיטה (נתן יונתן)

על ראש שמחתי (נעמי שמר – מתי כספי)

עלי דון (עמנואל לין)

עץ הזית (אלכסנדר פן)

עץ הזית (נתן אלתרמן)

עקרה (רחל – יהודה שרת / דרורה חבקין / אחינעם ניני)

ערב שבת (נתן יונתן – נחום היימן)

פ
פה קבור הכלב (דני סנדרסון)

פופיק (דן אלמגור; מנגינת People של ברברה סטרייסנד)

פורים, פורימטו (נתן אלתרמן; מנגינת 'אפרים וטיטינה')

פלשיתים עליך שמשון (יורם טהרלב – יאיר רוזנבלום)

פרחים בקנה (דודו ברק – אפי נצר)

צ
צוויי חסידים (נ' גולדנברג; על פי 'שני גרנדירים' של היינה)

ציפור קטנה (מנגינת 'בערבות הנגב')

ציצי-פיצי (רפאל ספורטה)

צ'ירי-בים, צ'ירי-בום

צל ומי באר (יורם טהרלב – לוי שער)

צעד שמשון (אביגדור המאירי – מרק לברי)

צריף ישן (חיים חפר – יוחנן זראי)

ק
קומה אחא (יצחק שנהר – שלום פוסטולסקי)

קינה על האתרוג והלולב (ח"נ ביאליק)

קרב הראל (חיים חפר)

קרב יום (ליל הסדר)

די קרעניצע (הבאר; איציק פפר – סמואיל פולונסקי / חוה אלברשטיין)

קשת (חיים נחמן ביאליק)

ר
רב הלילה ('הורה מחודשת'; יעקב אורלנד – חסידי)

רבותי ההיסטוריה חוזרת (חיים חפר – שמואל פרשקו)

רבי דודל ניגון (פ' פוקס ?)

דער רבי האָט געהײסן פֿרײלעך זײַן (הרבי ציווה להיות שמח; אברהם גולדפאדן)

רבי עקיבא (יום טוב עהרליך)

רבינה (רביעית גבעת ברנר; מנגינת 'אט זורם הנחל')

אַ רויטר צייכן (מרדכי גבירטיג)

רכבת הברית (נעמי שמר)

רכבת לילה לקהיר (יובל בנאי – שלומי ברכה)

רק לא סייר (יחיאל מוהר – משה וילנסקי)

רק עלה (נתן יונתן – שלמה ארצי)

ש
שבחי מעוז (נעמי שמר)

שוב יוצא הזמר אל הדרך (נתן יונתן – יעקב שגיא)

שובי בת ירושלים (דודו ברק – נחום היימן)

שובי השולמית (נעמי שמר – מתי כספי)

שובך (חיים נחמן ביאליק)

שובך יונים (אברהם בן זאב – אפי נצר)

די שוואַרצע קאַץ (משה סחר / מיכאל טאניץ' – יורי סאולסקי)

שונרא (יעקב שבתאי / מיכאל טואניץ' – יורי סאולסקי)

שועלי שמשון (אורי אבנרי – מרדכי זעירא)

שחקי, שחקי (שאול טשרניחובסקי)

שי (רחל – יהודה שרת / מוני אמריליו / לוי שער)

שיבולי פז (עמירם קופר – יעקב שגיא)

שיבולת בשדה (מתתיהו שלם)

שיירה שלנו (נתן יונתן – רומן ולדמן / יעקב שגיא; 'שוב יוצא הזמר')

שיר אסירי עכו (זאב ז'בוטינסקי – יוסף מילט)

שיר געגועים (לכפר סבא) (נתן אלתרמן – שמואל פרשקו; מנגינת 'רבותי ההיסטוריה חוזרת')

שיר דודים לדלילה (אהרן אמיר)

שיר השכונה (חיים חפר – סשה ארגוב)

שיר הותיקים (חיים גורי – שמואל פרשקו; מנגינת 'רבותי, ההיסטוריה חוזרת')

שיר החלוץ (מרדכי זעירא, דודיק וורטמן ולוי מלינובסקי)

שיר היונה (שמרית אור – מתי כספי)

שיר הילולה לבני נח (יעקב אורלנד – ניסן כהן-מלמד)

שיר המבול (יעקב אורלנד – ניסן כהן-מלמד

שיר המוהלים (חיים חפר – סרז' גינזבורג; מנגינת 'סיירים')

שיר הפלמ"ח (זרובבל גלעד – דוד זהבי) וראו גם כאן

שיר הפרטיזן (מנגינת 'בערבות הנגב')

שיר הפרטיזנים ('אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה'; הירש גליק / אברהם שלונסקי – דמיטרי ודניאיל פוקראס)

שיר הקטר (חיים חפר – יוחנן זראי)

שיר הקפיטן (עמנואל כ"ץ)

שיר השומר ('מעל המגדל סביב אשקיפה'; עמנואל לין – בנימין עומר)

שיר השיכור (אלכסנדר פן)

שיר השכונה (חיים חפר – סשה ארגוב)

שיר השתיל (יצחק שנהר – יואל ולבה)

שיר התרנגול (חיים חפר – סשה ארגוב)

שיר ים תיכוני רוסי (תרצה אתר; מנגינת 'אל הדרך')

שיר לא מזרחי (קובי לוריא)

שיר על יונה בחלוני (אברהם חלפי – יוני רכטר)

שירת נשים (קובי לוריא)

שלום לך יונה (עמנואל רון)

שלום עירי נוחמה (אברהם שלונסקי)

שם במקום יוריק הדשא (איציק פפר – סמואיל פולונסקי)

שם, חם ויפת (נעמי שמר)

שם מעבר לקשת (דוני ענבר / ירון כפכפי; הקוסם מארץ עוץ)

שמחה רבה (בלהה יפה – ידידיה אדמון)

שמלתך השזורה (רמי קידר; מנגינת 'שיר הנעורים')

שמשון (יהודה עמיחי)

שמשון (אורי סלע – דוד קריבושי)

שמשון ודלילה (אבי דור – יורם צדוק)

שני אורחים לי בחלון (שמואל בס – נחום נרדי)

שני גרנדירים (היינריך היינה)

שני חברים (נתן אלתרמן)

שני מכתבים (אביגדור המאירי – יואל אנגל)

שני מלחים יצאו מארובה (דן אלמגור – מתי כספי)

שני שושנים (יעקב אורלנד – מרדכי זעירא)

שנינו מחכים (לאה גולדברג – מרדכי זעירא)

שקעה חמה (אברהם אליהו קפלן; מנגינת 'שחקי, שחקי')

ת
תהבהב לה האש בכירה (אלכסיי סורקוב / שמעון מנסקי – קונסטנטין ליסטוב)

תיבת נח (יצחק קצנלסון)

תכול המטפחת (אברהם שלונסקי; וראו גם כאן)

תפלה (אברהם אליהו קפלן; מנגינת 'שחקי, שחקי')

תרנגול אני (אנדה עמיר-פינקרפלד – יצחק אדל)

תרנגול בן-גבר (נעמי שמר – יוחנן זראי)

תרנגול כפרות (יוסי בנאי – מיכה שיטרית)

תשובת גנרל קניג (נתן אלתרמן)

אוקראינית

Коби м була така красна (לו היית יפה כזאת; מנגינת 'משאת נפשי')

Там, під львівським замком (שם במצודת לבוב; מנגינת 'בערבות הנגב')

איטלקית

Ninna nanna a sette eventi

אנגלית

All I Want for Christmas is... Jews

America (פול סיימון)

America the Beautiful (קתרין לי בייטס – סמואל וארד)

And did Those Feet in Ancient Time ('ירושלים', ויליאם בלייק – יוברט פארי)

The Aveirah Song (שיר העבירה)

Battle Hymn of the Republic (גלורי, גלורי, הללויה)

Boogie Woogie Bugle Boy (האחיות אנדרוס)

California Dreamin' (האבות והאמהות)

Chim Chim Cher-ee (מרי פופינס)

Colorectal Surgeon Song (באוזר ובלו)

The Cossac Patrol (מנגינת 'חיל פרשים אנו')

Delilah (טום ג'ונס)

Don't Sit Under the Apple Tree (אל תשב תחת עץ התפוח; האחיות אנדרוס)

Don't Think Twice, it's Alright (בוב דילן; פיטר, פול ומרי)

The First Battalion (מנגינת 'קרב הראל')

Five Constipated Men (חמישה שסבלו מעצירות)

The Forgotten Princess (מנגינת 'דוגית נוסעת')

Gee, I wish I was Back in the Army (אוף, הלוואי שהייתי חוזר לצבא; דני קיי ובינג קרוסבי)

Hanukkah in Santa Monica (טום לרר)

Hanukkah Song (אדם סנדלר)

Hello I Must Be Going (גראוצ'ו מרקס)

Homeward Bound (פול סיימון)

I Wanna Be Like You (אני רוצה להיות כמוך; דני קיי ולואי ארמסטרונג)

If I had a Hammer (פיטר, פול ומרי)

Jerusalem (ויליאם בלייק – יוברט פארי)

Lonsome Polecat (מתוך הסרט 'שבע כלות לשבעה אחים')

My Colon is Really Cool (פיטר יארו)

Noah Found Grace in the Eyes of the Lord (טנסי ארני פורד; מנגינת 'נח היה איש צדיק ותמים')

Over the Rainbow (מעבר לקשת; הקוסם מארץ עוץ)

People (ברברה סטרייסנד)

Puff the Magic Dragon (פיטר, פול ומרי)

Rasputin (רספוטין; בוני אם)

Rise and Shine

Sloop John B (נערי החוף)

Take Five (דייב ברובק)

Take Me Home, Country Roads (ג'ון דנוור)

They Were All Out Of Step But Jim (אירווניג ברלין)

Three Little Sisters (שלוש אחיות קטנות; האחיות אנדרוס)

Titina(מנגינת 'טיטינה ואפרים')

Two Brothers / One Wore Blue, One Wore Grey (מנגינת 'קרב הראל')

The Typewriter (לירוי אנדרסון)

Union Train (מנגינת 'רכבת הברית')

What Did You Learn in School (מנגינת 'מה למדת בגן היום')

When the Saints Go Marching In (סילביה פיין; דני קיי ולואי ארמסטרונג)

The Wiener Schnitzel Waltz (טום לרר)

Wonderful, Wonderful Copenhagen (קופנהגן היפה; דני קיי).

Yes I See (מנגינת 'קרב הראל')

ארמנית

הינגלה (מנגינת 'הפינג'אן')

גרמנית

Dschinghis Khan (ג'ינג'ס חאן)

Der gute Kamerad (החבר הטוב)

Im Frühtau zu Berge (אנו הולכים בתוך הטל בגבעות; מנגינת 'האוטו שלנו')

פולנית

Bo to się zwykle tak zaczyna (כך זה בדרך כלל מתחיל; לחן: שמואל פרשקו)

Rozszumiały się wierzby płaczące(ערבה בוכיה מהמהמת; מנגינת 'בין גבולות')

Wąsik, ach ten wąsik (הו, איזה שפם; מנגינת 'אפרים וטיטינה')

פורטוגלית

Ai se eu te pego (אם אצליח לתפוס אוֹתָּךְ; 'נוסה, נוסה')

פינית

Uralin Pihlaja (עץ הריאבינה של הרי אורל; מנגינת 'אט זורם הנחל')

צרפתית

Chevaliers de la table ronde(אבירי השולחן העגול; מנגינת 'כשנמות יקברו אותנו')

La femme d'Hector (אשתו של הקטור; מנגינת 'ויויו גם')

Je cherche après Titine (אני מחפש את טיטין; מנגינת 'טיטינה ואפרים')

Je suis une tombe (אני קבר; מנגינת 'הפינג'אן')

Les Lansquenets (שכירי החרב; מנגינת 'האוטו שלנו')

Le poinçonneur des Lilas (סרג' גינזברג; מנגינת 'סיירים')

Le pornographe (ברסאנס; מנגינת 'מי מפחד ממילים גסות')

Tire, tire l'aiguille (משכי את המחט; מנגינת 'ניגון של ר' דודל')

רומנית

Dama mama dupa ghiuri (מנגינת 'חייב איניש לבסומי')

Masina Noastra (מנגינת 'האוטו שלנו')

רוסית

В землянке (מנגינת 'תהבהב לה האש בכירה')

В путь (מנגינת 'אל הדרך')

гармонист Bаня (וניה גרמוניסט; מנגינת 'הרמוניקה')

Вечер на рейде (לילה בנמל; מנגינת 'שלום עירי נוחמה')

Гоп со смыком (גופ סו-סמיקום; מנגינת 'הרמוניקה')

Гопак (מנגינת 'האָפּ-קאַזאַק')

Город на Каме (עיר על שפת נהר קמה; מנגינת 'דוגית נוסעת')

Еврейская комсомольская (שיר הקומסומול היהודי; מנגינת 'קומה אחא')

Если завтра война (אם מחר תפרוץ מלחמה; מנגינת 'ווי די אבות אַמאָל')

Жил отважный капитан (הקפיטן האמיץ; מנגינת 'שיר הקפיטן')

Журавли́ (עגורים; מנגינת 'העגורים')

Играй гармонь (נגני גרמושקה; מנגינת 'סמרה, הופ')

Марш Будённого (מארש בודיוני; מנגינת 'מי ארמיא אדמורא')

Маруся отравилась (מארוסיה הורעלה; מנגינת 'יש נפט של עיראק')

Машенька-Дашенька (משנקה-דשנקה; מנגינת 'היה היו שני חברים')

Молодежная (שיר הנעורים; מהסרט 'וולגה, וולגה')

На опушке леса (בקרחת היער; מנגינת 'בערבות הנגב')

На сопках Манчжурии (על פסגות מנצ'וריה; מנגינת 'הגנרל')

Невозвратное Время (הזמן שלא ישוב; מנגינת 'על ענפי שיטה')

Песня о Днепре (שיר הדנייפר; מנגינת 'עגורים יפים')

По долинам и по взгорьям (הפרטיזנים של נהר אמור; מנגינת 'הלוך הלכה החבריא')

Полюшко-поле (מנגינת 'חיל פרשים אנו')

Прощание Славянки (היו שלום נשים סלאביות; מנגינת 'בין גבולות')

Раскинулось море широко (הים במרחב משתרע; מנגינת 'למרחקים כי נפליגה')

Расскажи-ка,масленица (ספרי לי מסלניצה; מנגינת 'בוקי, בוקי, בקבוקים')

Синий платочек (מנגינת 'תכול המטפחת')

Служили два товарища (שני חברים שירתו)

Смуглянка-молдaванка (המוֹלדָבית השזופה; מנגינת 'נעורי זהב')

Терская походная (מנגינת 'שיר הפרטיזנים')

Товарищ мой (חֲבֵרִי; מנגינת 'העגורים')

Уральская рябинушка (עץ הריאבינה של הרי אורל; מנגינת 'אט זורם הנחל'; וראו גם כאן לגרסה בסינית)

Чёрный кот (חתול שחור; מנגינת 'שונרא')

Я родился на границе (נולדתי על הגבול; מנגינת 'והאר עינינו')

שבדית

Vi gå över daggstänkta berg (מנגינת 'האוטו שלנו')

↧

'זמר ליין': גלגולו של שיר אנטי-חסידי

September 2, 2013, 10:05 pm

≫ Next: שנה טובה לכ-ו-ל-ם (תשע"ד)

≪ Previous: גלגולו של ניגון: מפתח שירים מקוון

ברשימה קודמת עסקנו בגלגולי השיר 'כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון', ועתה נדון בזמר יין אחר שעבר גלגולים מעניינים.

א. 'זמר ליין'

אחד השירים הזכורים לטוב מן המחזמר 'איש חסיד היה', הוא 'זמר ליין'. את הזמר חיבר דן אלמגורעל פי שיר עממי ביידיש ושמו 'די משקה' (המשקה), שאת לחנו, העממי לא פחות, עיבד מאיר נוי.

הבה ניזכר בלוֹלִיק (אברהם לוי בשמו המלא), ששר את הזמר ליין בהצגה המקורית, בשנת 1968:

אלה מילות השיר בנוסח דן אלמגור:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת, 2012, עמ' 168

וכאן ישראל גוריון בערב מחווה לכבודו של דן אלמגור:

ב. 'די משקה': גלגולי הנוסח ביידיש

מניין נטלו דן אלמגור ומאיר נוי את שיר היין 'החסידי'?

ובכן, קודם כל צריך להדגיש שאין זה שיר חסידי כלל וכלל.

בשיר המקורי לא נאמר בשום מקום שהדובר (השיר כתוב בגוף ראשון) הוא חסיד. ההנחה שמדובר בחסיד קשורה בזהותו של המחבר, מֵיכל גורדון, שאכן היה 'מתנגד' מושבע וחיבר שירי לצון רבים נגד החסידים, ועסק כמובן גם בחיבתם הידועה של החסידים ל'משקה' (ואין משקה אלא יי"ש, דהיינו יין שרוף, כלומר וודקה).

גם אם נניח שאכן כיוון המחבר לשתיין שהוא גם חסיד, עדיין אין מדובר בשיר חסידי אלא בשיר אנטי-חסידי, וחסידים אמתיים מעולם לא שרו לא אותו ולא שכמותו. זו סוגה סאטירית ידועה, שבה מתחזה הכותב לחסיד נאמן, אף שבעצם הוא מבקש ללעוג לחסידים. אנו מכירים הרבה שירי לעג מעין אלה – כמו 'אַז דער רבי אלימלך' (כשהרבי אלימלך) של משה נאַדיר, או 'אַז דער רבי טאַנצט' (כשהרבי רוקד) – והעובדה שעד היום אנו קוראים להם 'שירים חסידיים' מראה עד כמה הצליחו כותבים אלה במלאכתם.

מיכל (אמרו: מֵכְל) גורדון (בכמה מקומות שובש שמו ל'משה גורדון'), שנולד בווילנה ונפטר גלמוד בקייב, היה גיסו של גורדון אחר, מפורסם הרבה יותר – יהודה ליב גורדון (יל"ג). השיר 'די משקה' נדפס לראשונה באוסף שיריו: שירי מ. גאָרדאָן; יידישע לידער פֿון מיכל גאָרדאָן, ורשה 1889, עמ' 53-49.

מיכל גורדון (1890-1823)

השיר מלווה את השתיין בכל גלגולי חייו, בעצם אפילו עוד קודם שנולד, כאשר השדכן הגיע לסדר את השידוך של הוריו. כבר כשנולד שתייננו הוא הושקה לשכרה בברית המילה שלו עצמו, ומכאן ואילך לא הפסיק לשתות יין – כיונק משדי אמו, בבר-המצווה, בחופה, בחיי הנישואין, וכמובן שהוא מקווה לשתות גם אחרי מותו, לכשיבוא המשיח...

הנה מילות השיר המקורי, שככל שהוא חינני ומשעשע הוא גם ארוך למדי (18 בתים!). אפשר לדלג...

השיר התחבב מאוד ונפוץ בכל קצווי ארץ. עד מהרה גם חוברו לו כמה לחנים ולפחות שניים מהם השתמרו. למרבית הפלא שמו של המחבר השתכח, ובד בבד גם שוּנה השיר וקוּצר, מן הסתם כדי להתאימו ללחן המושר.

כך למשל, בקובץ החשוב של שירי-עם ביידיש, שאסף הפולקלוריסט מנחם קיפניס (כתבתי עליו ברשימה קודמת, שעסקה בשיר 'מכתב לרבי', שגם הוא מצא את דרכו ל'איש חסיד היה'), נדפס נוסח מקוצר ושונה של השיר (עשרה בתים בלבד, מהם שני בתים שכלל לא היו במקור). לדברי קיפניס, שכנראה לא ידע מיהו המחבר המקורי, הוא רשם את המילים מפיו של לא אחר מאשר המשורר והמחזאי הנודע פרץ מרקיש, שהוצא להורג בשנת 1952 בפקודת סטאלין.

פרץ מרקיש (1952-1895)

80 פֿאָלקס-לידער, ב, ורשה [1925], עמ' 62-59

בנוסח שהדפיס קיפניס מופיע לראשונה ההקשר החסידי. בבית התשיעי מספר השתיין, כי לאחר שהחל לריב עם אשתו הוא נסע אל הצדיק החסידי ('צו אַ גוטן ייִדן'), וקיבל ממנו 'שמירה', שהיא סוג של קמע.

הבית החמישי של הנוסח שהביא קיפניס, זה שעוסק בימיו של החסיד השתיין ב'חדר', אינו נמצא בכלל בשיר המקורי של גורדון. בשל צרכי החריזה עם 'פֿלעשעל' (בקבוק) נקרא שמו של המלמד: 'רב העשעל'. בנוסח העברי של דן אלמגור, שוב בשל הצורך לחרוז שיתאים לבקבוק, נקרא המלמד בשם 'רבי חבקוק' (שם שמעולם לא היה באוצר השמות של יהודי מזרח אירופה!); ובנוסח עברי אחר, שיובא בהמשך, נקרא אותו מלמד בשם 'ר' בנימין'...

העשעל, חבקוק או בנימין?

ד. הביצועים ביידיש

כאמור, שני לחנים של השיר 'די משקה' השתמרו, אך שמות המלחינים אינם ידועים.

הנה תחילה הקלטה נדירה מברית המועצות ובה שר זינובי שולמן (1977-1904), את 'די משקה' בלחן שונה מזה המוכר לנו. ההקלטה היא משנות השלושים של המאה הקודמת.

שולמן, זמר אופרה (טנור) יליד אודסה, היה פופולרי מאוד גם בציבור הלא-יהודי. הוא נולד למשפחת מוסיקלית (אביו, ברוך ליב שולמן, היה חזן מפורסם) וכבר בראשית שנות העשרים החל להופיע בקונצרטים. משנת 1935 החל שולמן להתמחות באיסוף ובמחקר של שירי עם יהודיים, ואת השירים ביידיש שילב בהופעותיו. בשנת 1949 הואשם בלאומנות יהודית, נאסר בקייב ונידון לעשר שנות מאסר. הוא שוחרר וזוכר ב-1956, לאחר מות סטאלין, חזר למוסקבה שם היה פעיל בעסקי התיאטרון היהודי ובאיסוף שירי עם. לאחר מותו הוכר בארץ כ'אסיר ציון'.

זינובי שולמן (Зиновий Шульман)

(מקור: יידישקייט)

הנה כמה ביצועים מאוחרים של 'די משקה' בניגון המוכר מ'איש חסיד היה'.

כאן מיכאל אלפרט, מראשוני הכליזמרים בארה"ב, בהקלטת רחוב נדירה (כנראה משנות השישים).

כאן מנחם סבידור (יושב ראש הכנסת לשעבר) שר כמה בתים מהשיר במופע לכבוד שמואל רודנסקי (בתזמון 2:35):

כאן מקהלת חובבים מפאלו-אלטו, קליפורניה, והביצוע בהתאם.

וכאן מנדי כהנא שר במועדון 'יונג יידיש' בתל-אביב:

ה. התרגומים לעברית

למיטב ידיעתי השיר תורגם לראשונה לעברית על ידי הפולקלוריסט בן-ציון חיים אילון-ברניק, בספרו 'הָיֹה הָיָה מעשה' (הוצאת 'פולקלור', תל אביב תש"ו, עמ' 74-71). התרגום מסורבל ואינו קליל ומזדמר כמו תרגומו של אלמגור, ובכל זאת יש לו זכות ראשונים. הנה הוא:

חיים בן-ציון אילון-ברניק (1901 – ?)

ו. יין בקבר: השוואת תרגומים

כפי שראינו, הנוסח של דן אלמגור אינו מבוסס על תרגום ישיר מהמקור אלא הוא גרסה חופשית שלו. הבה נשווה את התרגומים לבית אחד של השיר שבו מובעת המשאלה להיקבר עם גביע היין.

כך הוא הנוסח בשיר המקורי ביידיש:

כך תרגם חיים בן-ציון אילון-ברניק:

כך תרגם דן אלמגור:

וזהו תרגומו של שלמה צוקר, שאותו מצאתי בספרו של מאיר פינס, קורות ספרות יידיש, 1981, עמ' 80, שאותו תרגם צוקר מצרפתית:

בְּבֹא עִתִּי לְהִפָּטֵר לְבֵית עוֹלָמִי

אֲבַקֵּשׁ כִּי בַּקֶבֶר יַנִיחוּ עִמִּי

כַּד יַיִן בְּצִדִּי בְּסָמוּך לְיַד הַקִיר

וּבְיָדִי הַיְמָנִית – גָּבִיעַ אַדִּיר.

וּבִתְחִיַת הַמֵּתִים שׁוּב אֲנִי כַּאן,

לְמִשְׁתֵה הַיַּיִן מוּכָן וּמְזֻמָּן.

ואתם בחרו את הנאה בעיניכם.

ז. התרגום לאנגלית

כמעט שכחתי. יש גם תרגום של הזמר לאנגלית, מעשה ידיו של המשורר והפרופסור לספרות אנגלית רוברט פרנד (Robert Friend). פרנד תרגם את שירי 'איש חסיד היה' עבור ההצגה בברודויי, שנקראה Only Fools are Sad (העצבות היא לטיפשים). ההצגה זכתה להצלחה ניכרת והוצגה 144 פעמים, בין השנים 1972-1971 ובהצגת הבכורה – כך סיפר לי דן אלמגור – נכחו ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, יצחק נבון, טדי קולק ו... בוב דילן.

את ה'זמר ליין' (A Drinking Song) שר דני מסנג, ולצערנו לא נותרה בידינו הקלטה. הנה המילים של הבית בו מובעת המשאלה להיקבר עם גביע היין:

When at last my number's up –

Bury me with my drinking cup.

Together in my grave we'll lie -

Belly to belly, wine barrel and I.

When the Messiah comes, I'll wake

And pour him a drink for old times' sake.

Tra-la-la…

התכנייה כולה נמצאת כאן

ח. ויש גם תרגום לרוסית...

בשנת 2001 עלתה בתיאטרון הלאומי במינסק הפקה של 'איש חסיד היה' ברוסית בתרגומו של אריה רוטמן. ההצגה כולה נמצאת ביו-טיוב, וה'זמר ליין' נמצא בתזמון 1:14:30 (לחצו על הקישורית ותגיעו לשיר).

תודה לדן אלמגור

↧

שנה טובה לכ-ו-ל-ם (תשע"ד)

September 3, 2013, 10:29 pm

≫ Next: סיימון שאמה, סיפורם של היהודים

≪ Previous: 'זמר ליין': גלגולו של שיר אנטי-חסידי

שנה טובה לקהל קוראי וכותבי עונ"ש

תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה

הנה כמה שנות טובות שהתקבלו במערכת במיוחד עבורכם:

'קפטן אינטרנט' מאחל שנה טובה לקוראי עונ"ש (איור: נעם נדב)

מבט מגשר ההלכה, תל-אביב 2012 (צילם: איתמר וכסלר)

מספר איתמר:

לפני זמן מה נסעתי על גשר ההלכה בואכה חולון ולהרף עין ביצבצה מעבר לכביש, בצד שכונת התקווה, כתובת גדולה על כרכוב אחד הבניינים. התרשמתי שזה פסוק כלשהו, אבל הבניין נעלם מן העין נעלם לפני שהבנתי מה כתוב שם. בדרך חזרה נסיתי למצוא את הבניין, כדי לראות מה כתוב שם בדיוק, אבל לא ראיתי כלום.

נסעתי שוב והפעם גם לקחתי מצלמה. עליתי על הגשר, נסעתי לאט במסלול השמאלי ואז הופיעה הכתובת שוב. מסתבר שאפשר לראות את הבניין אך ורק להרף עין, כי הוא נמצא בין עצים המסתירים אותו. ברור שמי שכתב, או יותר נכון צייר, את הפסוק (תהלים, קב 14) על הכרכוב סיכן את חייו, פשוטו כמשמעו, כנראה כדי שתפילתו תתחיל מן הנקודה הגבוהה ביותר שאליה היה יכול להגיע. משם הדרך למעלה הרי בכל זאת יותר קצרה...

לקראת כל ראששנהאנישולחלידידייברכהעםתמונת שלט שיש בו משהו מופשט, משהו שאפשר לראות בו גם הקשר שמעבר לאובייקט. בימים אלה, שבהם העולם סביבנו שוב כמרקחה, נראית לי תפילתו מתאימה מתמיד כדי לקבל בה את השנה החדשה.

באדיבות רמי נוידרפר

בכרטיס זה (פולין שנות השלושים של המאה שעברה), נכתב:

נוסעת רכבת לארץ ישראל
מלאה בתקווה ובבטחון...
מביאה השנה החדשה עמה
את הניצחון האמיתי! ...

ובהזדמנות זו עוד שנה טובה חביבה שהעביר לי רמיניו:

אומרים שקיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון (למיטב ידיעתי לא היה 'השני'), האיש והשפם, היה פוץ גדול ואף על פי כן היהודים אהבו אותו. אבל 'הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה' זה לא מה שאתם חושבים, אלא פסוק מתהלים קמד, 10 (רק שבתנ"ך כתוב 'חֶרֶב' ולא חֶרֶו')... 'פָּצָה' בעברית מקראית הוא לשון שחרור וגאולה.

הנה עוד שנה טובה מגליציה. תמונתו של פרנץ יוזף תלויה על הקיר.

רשימות נוספות על אלול וראש השנה:

תשורה קטנה לחגי תשרי: רמזי אלול

מבית הכנסת לקונצרט רוק: מסע מן הכורסא בעקבות 'אבינו מלכנו'

תשליך: כל מיני מנהגים

↧

סיימון שאמה, סיפורם של היהודים

September 5, 2013, 1:37 am

≫ Next: מסע בזמן עם 'שנות טובות'

≪ Previous: שנה טובה לכ-ו-ל-ם (תשע"ד)

הנה הפרק הראשון והמלא (כשעה) בסדרה החדשה מהתנור של ה-BBC, שכתב ומגיש ההיסטוריון היהודי-הבריטי סיימון שאמה.

הפרק נקרא 'בהתחלה', והוא מעניין ומפתיע. לצופה הישראלי, מקצת מן הצילומים ייראו משונים, אבל בסך הכל זה מרתק. הסדרה, מן הסתם, מיועדת לעיניהם של צופים לא יהודים, לדור חדש שלא צפה מעולם ב'מורשת' של אבא אבן...

הפרק מתחיל עם הקלטה של זיגמונד פרויד בקולו, עובר לקטע די מטופש של ליל הסדר במשפחת שאמה, וממשיך בהר נבו, בסיפורה של הקרן האנגלית לחקר ארץ ישראל (PEF) ובחורבת קייאפה שבעמק האלה. אחר כך יש בית כנסת רפורמי באנגליה עם גברים חובשי צילינדר, סופר סת"ם שכותב ספר תורה, אמנית אתיופית שיוצרת בלוד, הרבה תמונות של ירושלים העתיקה, האי אלפנטינה שבדרום הנילוס (שם נבנתה העיר הקדומה יֵב ובה חיו יהודים בתקופה הפרסית), עיראק אל-אמיר (טירוס) שבירדן, קומראן ומגילות מדבר יהודה. הפרק מסתיים בשער טיטוס ובסיפורו של יוסף בן מתתיהו.

אנגלית בלי כיתוביות.

↧

מסע בזמן עם 'שנות טובות'

September 7, 2013, 9:59 pm

≫ Next: 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה'

≪ Previous: סיימון שאמה, סיפורם של היהודים

רות שלוס, 'לא עוד מלחמה' (שנה טובה, תשי"ט).
הציירתרות שלוסנפטרה ביולי 2013.

מאת רמי נוידרפר

כרטיסי הברכה המאוירים – 'שנות טובות' – החלו להופיע אי-אז בסוף המאה ה-19, ותמו לגווע בסוף שנות השמונים של המאה ה-20, עם הופעת המחשב האישי והדואר האלקטרוני.

במשך שנים אני מלקט מהאינטרנט וממקורות אחרים צילומים של כרטיסי ברכה לראש השנה. בסרטון הזה ניסיתי להציג את תולדות עם ישראל, מתקופת האבות ועד ימינו, כפי שהן משתקפות בחלק קטן של האוסף שלי.

שנה טובה לכל קוראי עונ"ש.

רות שלוס, שנת פירוק נשק ושלום יציב, תשכ"ג (ארכיון יד יערי)

↧

'דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה'

September 9, 2013, 10:46 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: עופות להשכיר

≪ Previous: מסע בזמן עם 'שנות טובות'

מאת יואב אבניאון

לפני זמן מה, לאחר סיום הדרכה בירושלים, ישבתי למנוחה קצרה על ספסל ברחוב יפו המחודש, אל מול המבנה המפואר והנושן שלישיבת 'עץ חיים'. בשל יזמת נד"לן עתידית עברו התינוקות של בית רבן, שלמדו שם תורה בשנים האחרונות, למקום אחר, ועתה לוחות ברזל אוטמים את קיר הגדר הפונה לרחוב.

על הקיר מתנוססת כתובת אדומה 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה'. הכתובת מוקפדת – אותיותיה צויירו מן הסתם באמצעות שבלונה – ואני מדמיין את הסטודנט טרוט העיניים שעמל עליה כאן באשמורת ראשונה.

במצעד אנושי אין-סופי חלפו מולי אנשי העיר ואורחיה, מי בדרכו לשוק מחנה יהודה הסמוך ומי לעיסוקיו האחרים; מי עם ידיד לצדו ומי לבדו; מי תוך כדי שיחה בטלפון הנייד ומי משיח בינו לבין עצמו.

המראה הפשוט והשגרתי לכאורה הפנט אותי. שלפתי את מצלמתי, תיעדתי את העוברים והשבים והתוצאה לפניכם.

לאחר מעשה חשבתי על משמעות הדברים ובמיוחד על החיבור בין הכתובת הדוממת לבין האנשים הצועדים לצדה. כל אחד יכול כמובן למצוא לחיבור זה משמעות אחרת, אם בכלל. אני חשבתי על הקשר בין הכתובת לבין קיר הישיבה שעליו היא צויירה, ושאלתי את עצמי אם המשרטט האלמוני של הכתובת חשב גם הוא על קשר זה.

וכשחיפשתי בבית את המקור לאמרה יפה זו, גיליתי להפתעתי כי הוא נמצא במדרש ויקרא רבה (פרשה ט, ג) ובהקשר ל... עץ החיים:

דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] 'לשמור את דרך עץ החיים' (בראשית ג). 'דרך' – זו דרך ארץ, ואחר כך 'עץ החיים' – זו תורה.

עשרים וששה הדורות היא התקופה שחלפה מבריאת העולם ועד מתן תורה, ובה, לדברי המדרש, דרך ארץ התקיימה ללא תורה.

מקור דומה לתפיסה זו נמצא במסכת אבות (פרק ב, ב):

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וגוֹרֶרֶת עָוֹן.

האין אמרה זו, בת כאלף ושמונה מאות שנה, נשמעת כלקוחה מתעמולת בחירות עכשווית?

כך או כך, חשבתי לעצמי: רחובות ירושלים מספקים עניין וחומר למחשבה. בצפייה שנייה ושלישית בסרטון, במיוחד בימים אלה של חשבון נפש ערב יום כיפור, עולים הרהורים אחרים לגמרי...

__________________________________________

יואב אבניאון הוא מורה דרך ומרצה: www.yoaview.com

↧

פרנסות של יהודים: עופות להשכיר

September 11, 2013, 9:24 am

≫ Next: סיפור שראשיתו בתולעת וסופו בשבי המצרי

≪ Previous: 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה'

על זה עוד לא חשבו:

השכרת עופות לכפרות, ליחידים ולמוסדות (?), ועוד במחירים הזולים ביותר (מסתבר שיש תחרות של ממש בשוק השכרת העופות)!

למה לקנות אם אפשר לשכור ולהחזיר?

(כנראה מחזירים אותם מתים)

בכל מקרה כדאי להזדרז, ערב יום כיפור בפתח.

(מקור: בעולמם של חרדים)

רשימות קודמות על כפרות:

כפרה עליכם... על כפרות ותרנגולים

עוד על כפרות ותרנגולים

צילום: רמי נוידרפר

↧

סיפור שראשיתו בתולעת וסופו בשבי המצרי

September 11, 2013, 9:56 pm

≫ Next: כמה מיטות אפשר להכניס בשלושה חדרים?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: עופות להשכיר

מאת אבי עורי

א. אוניברסיטת תל אביב, קיץ 1969

בקיץ 1969, ואני סטודנט לרפואה בין שנה ג' לד', התגשם אחד מחלומותי: עברתי קורס צניחה בבסיס תל נוף. טולי, חברי ללימודים, ואנוכי נידנדנו שוב ושוב במשרדי העתודה האקדמית שבה שירתנו כדי שיצרפו אותנו לקורס הצניחה. הפעלנו קשרים, דחקנו ברופאים-צנחנים לעזור לנו, והנה סוף סוף הגיע הרגע, והימים ימי מלחמת ההתשה.

הקורס נמשך כחודש והשתתפו בו גם מקפלות מצנחים, טירוני נח"ל מוצנח, וחיילים מחילות שונים שקיבלו את ההשתפות בקורס הצניחה כ'צ'וּפָּר'. מיטה לידי שכב פצ'נגה, בחור הודי מכפר יובל, ששירת בסיירת גולני, ואליו אחזור בהמשך. הקורס היה נהדר ואנו נהנינו מכול יום. מדריך הצניחה שלנו היה צנחן מצהלה ושמו שמואל (מוליק) הררי. בלונדיני וגבה קומה. שמו של מדריך הדבוקה הסמוכה לנו היה א"פ. הוא היה בחור יפה תואר, מושא לחיזורי מקפלות המצנחים... גם אליו אחזור בהמשך.

בשל הקורס לא ניגשנו לבחינת מועד א' במיקרוביולוגיה / פרזיטולוגיה ונרשמנו למועד ב', אלא שבחינות מועד ב' נערכו בעל-פה ולא בשיטה המכונה 'אמריקנית'. למדנו בלי חשק רב את החומר המשעמם ובחודש ספטמבר הגענו לסדרת הבחינות. עברנו מחדר לחדר ומבוחן לבוחן, המורה שאל מה ששאל והתלמיד השיב מה שהשיב. כשלעצמי לא התחברתי לחומר הבחינה. באותם ימים לא הבנתי למה צריכים לדעת הכל על כל חיידק, וירוס, פרזיט או ג'וק.

איני זוכר פרטים רבים מאותן בחינות, אלא דבר אחד בלבד: נכנסתי לחדרו של פרופסור יעקב לנגי, שהיה פרזיטולוג אך גם מומחה למוסיקה קלסית, שבכל שבת בבוקר פתר את החידון המוסיקלי המפורסם, שהושמע ברדיו בהנחיתו של של צחי שמעוני. לנגי חייך אלי ושאל אם נכשלתי במועד א'. כשהסברתי שהסיבה קשורה בשירות הצבאי שלי ניאות לנגי לבחון אותי, ושאל: 'האם זכורה לך תולעת האסקריס ascaris lumbricoides?'

פרופסור אבי לנגי (2009-1928)

– ברור, עניתי בלי להסס. והוספתי מספר תכונות של תולעת מעיים זו (אגב, בעברית היא מכונה 'כֶּרֶץ שלשולי'), מחזור חייה, המחלה שהיא גורמת וכדומה.

– ומה ארכה? שאל לנגי.

– 10-20 מ"מ עניתי בלי לעפעף.

– אתה בטוח?

– נו, עניתי ביאוש, זה מה שאני זוכר.

לנגי התרומם מכסאו, והוציא צנצנת, אחת מני עשרות שריפדו את הקירות מסביב, ובתוכה הייתה התולעת מקופלת בתוך פורמלין. אורכה היה כ-30 ס"מ...

שנינו צחקנו ולנגי טפח על כתפי ואיחל לי הצלחה. יצאתי החוצה לנשום לרווחה והנה בחוץ המתין לתורו קובי, חברי לספסל הלימודים. במהירות לחש לי קובי: 'מה היה?' ואני השבתי בלחש: 'הוא שאל על אסקריס. אל תשכח את הקרס בראש התולעת, שבו היא נתפסת ברקמות'. את דבריי ליוויתי בתנועת אצבעות המסמלת וו או קרס.

נקבת כֶּרֶץ שלשולי בגודל טבעי (מקור: ויקיפדיה)

ב. שיחת טלפון, קיץ 1970

יוסי, ידיד קרוב מילדות ששירת כקצין קשר בצנחנים, טילפן אליי בתקופת הבחינות של סוף שנה ד' בבית הספר לרפואה ובפיו בשורה מרה: בתרגול צניחה חופשית נתקלו שני מדריכי הצניחה, מוליק הררי וא"פ, זה בזה עוד לפני פתיחת המצנחים. הררי איבד את הכרתו ונפל אל מותו. א"פ הסתחרר, נחבל באדמה בחזקה והפך משותק. הוא מאושפז במרכז השיקום בתל השומר. איזה סוף נורא לשני מושאי הערצתי.

מדריך הצניחה מוליק הררי (1970-1948). מקור: נזכור את כולם

ג. טיול בחרמון, דצמבר 1972

יחד עם עוד זוג חברים ועם מי שתהיה בעתיד לאשתי נסענו למספר ימים לטיול ברמת הגולן ובחרמון המושלג. באותם ימים הייתה זו חוויה חדשה לחלוטין לישראלים שהיו רגילים לחום, ים וחול. כשירדנו מפסגת החרמון שמתי לב לקבוצת צעירים שעבדו בתחזוקה במושב החדש נווה אטי"ב, שזה עתה הוקם. בתוכם בלט פצ'נגה, ידידי ההודי מקורס הצניחה. התחבקנו, העלינו זיכרונות ופצ'נגה סיפר לי על עבודתו, על מקום מגוריו במושב כפר יובל ועל משפחתו.

ד. פיגוע בכפר יובל, יוני 1975

אנדרטה במושב כפר יובל לזכר הרוגי הפיגוע (מקור: ארץ זוכרת יושביה)

ב-15 ביוני 1975 ביצעו מחבלים חברי החזית לשחרור פלסטין פיגוע מיקוח במושב כפר יובל שבאצבע הגליל. המחבלים הסתננו לאחד מבתי המושב, רצחו את אחד מבני המשפחה ובנותרים השתמשו כבני ערובה. אחת מבנות הערובה הייתה שמחה מרדכי, אשתו של פצ'נגה. גם בנו אסף, בן 11 חודשים, היה שם. פצ'נגה, שהגיע למקום וכלל לא ידע שאשתו ובנו נמצאים בבית חותנו, פנה לרפול, שהיה אז אלוף פיקוד צפון, וביקשו שיצרף אותו לכוח הפורץ. הוא פרץ לבית בראש הכוח ובטרם נפל עוד הספיק לפגוע בשני מחבלים. יעקב מרדכי, הוא פצ'נגה, נהרג. אשתו, שמחה, שנפצעה קשה, נפטרה למחרת. אסף, בנם התינוק שהוחבא בתוך מכונת הכביסה, ניצל. לאחר מותו הוענק לפצ'נגה עיטור העוז.

יעקב מרדכי (פצ'נגה) (1975-1950). מקור: נזכור את כולם

ה. כלא עבאסייה, קהיר, נובמבר 1973

ביום שישי בערב, 16 בנובמבר 1973, לאחר מלחמה קשה, פגיעה בריאה, הישרדות במעוז 'חיזיון' שעל גדות תעלת סואץ, ותקופת שבי לא קלה, אוספים אותנו המצרים באולם גדול בכלא עבאסיה שבפאתי קהיר. לראשונה מאז נפלתי בשבי ראיתי סביבי המוני שבויים ישראליים נוספים. הושיבו אותי בספסל קדמי, לידי טייסים וקצינים, ופקדו עלינו לשמור על שקט ולא לדבר.

התבוננתי סביבי. כל השבויים קרחים, חיוורים, חלקם עם סימני דימום על הפנים כתוצאה מגילוח 'יבש' שנכפה עלינו. זיהיתי לידי את הרופאים דני וזלמן וכן מספר טייסים ששהו בצינוק הכלא סמוך אליי. מבטי נדד אחורה ולפתע זיהיתי את קובי ש', בן כיתתי מבית הספר לרפואה. קובי, שהתפאר ברעמת שיער שופע, נראה מוזר עם קרחתו, אף כי לא היה יוצא דופן. כולנו היינו קרחים. נסיתי ללכוד את מבטו, אך לשווא וכשהיה נדמה לי שהוא אכן מביט בי הנעתי את שפתי וזעקתי בלי קול: 'קובי, זה אני, אבי'. שום שריר לא נע בפניו. אין פלא שלא זיהה אותי. הייתי רזה (ירדתי כעשרים ק"ג במשקלי), קרח, נושם ונושף. כשחזרתי ארצה, גם אשתי הטרייה התקשתה לזהות אותי...

ניסיתי שוב את מזלי: 'קובי', צעקתי בשקט, 'זה אבי'. אך קובי משך בכתפיו ונענע בראשו כאומר: 'מצטער, לא מזהה. מה אתה רוצה ממני?'

ואז נזכרתי. הרמתי את ידי וקיפלתי אצבעותיי בדמות קרס, קרס תולעת האסקריס!

פניו של קובי אורו. הוא תפס את ראשו בידיו ומלמל: 'אבי?'. 'כן', צרחתי (בתוכי), 'זה אני'...

שבויים ישראלים במצרים, 1973 (מקור: יד לשריון)

ו. תל השומר, 1974

אחרי תקופת החלמה, חקירות ובדיקות במלון 'מבטחים' בזכרון יעקב, שליחות לארצות באירופה כדי לנסות ולמצוא קשרים עם רופאים סורים בניסיון עקר לברר את גורל השבויים שם וקורס קצינים מזורז, הוצבתי במרכז השיקום בבית החולים תל-השומר לתחילת ההתמחות הרפואית שלי.

באחד הבקרים הגיעו כמה נכים ותיקים לביקורת שגרתית, ובתוכם זיהיתי את א"פ. הוא היה מרותק לכסא גלגלים, מהורהר וקצת מרוחק. התאפקתי ולא הזכרתי לו כי אנו מכירים משכבר הימים. מי יודע אולי נסיבות פציעתו הקשה, באותה תאונה אווירית, עדיין מצלקות את נשמתו וצלקות אלה טרם התאחו...

רק לאחר כמה שנים כשנסעתי לאנגליה כרופא משלחת הספורטאים לאולימפיאדת הנכים פגשתי שוב את א"פ שהיה חבר בנבחרת. ורק אז, בלילה אחד ועל כמה כוסות בירה שחיממו את הנפש, חיברנו את הקצוות הפרומים...

כותב הרשימה, פרופסור אבי עורי, מנהל האגף לרפואה שיקומית בבית חולים 'רעות', נפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור.

↧

כמה מיטות אפשר להכניס בשלושה חדרים?

September 14, 2013, 10:04 pm

≫ Next: כשר גם בשבת, אבל אני לא אחראי

≪ Previous: סיפור שראשיתו בתולעת וסופו בשבי המצרי

ברוך גיאןצילם את התמונה הזו בשבוע שעבר באחת מתחנות האוטובוס ברחוב שטראוס בירושלים.

לדירה הזו יש המון יתרונות. היא מסודרת ונקייה וגם קרובה לכל החסידויות, אבל יש לה חסרון אחד (שיכול להיות יתרון למשפחות שנקראות 'ברוכות'). היא, עפּעס, קצת צפופה...

מעניין שמדביק המודעה, שמזהיר את מי שיעז להוריד אותה כי הוא עובר על עוון 'גזל גמור', לא חשש לעבור בעצמו על איסור 'בל תשחית' והדביק את המודעה המכוערת שלו על קיר הזכוכית של תחנת אוטובוס ציבורית.

↧

כשר גם בשבת, אבל אני לא אחראי

September 15, 2013, 9:48 pm

≫ Next: על גַּלַּאי בתולין ועל קבר חָצוּב בְּשָׁרְשֵׁי גפנים

≪ Previous: כמה מיטות אפשר להכניס בשלושה חדרים?

בעלי מסעדות, בתי קפה ובתי מלון ברחבי הארץ, במיוחד בירושלים עירי, יודעים היטב, כי אם יפתחו את עסקיהם בשבת תישלל מהם מיד תעודת הכשרות. ולא יעזור מאומה, וגם אם הכשרות נשמרת בשבת בקפדנות בדיוק כמו ביום חול. מה פלא אפוא שעסקי אוכל רבים בירושלים מאסו בשלטונם הרודני של פקחי הכשרות מטעם הרבנות, שהוא גם יקר וגם מרגיז, והם מסתדרים יפה בלעדיהם. אין מדובר בהכרח במסעדות הפתוחות גם בשבתות ובמועדי ישראל, אלא גם בכאלה הפתוחות רק בימי חול. בשנה האחרונה התפתח טרנד חדש במסעדות ובבתי קפה בירושלים: 'כשרות ללא תעודה', כשרות חלופית המבוססת על 'נאמני כשרות' שגרים בשכונה.

מאז ומתמיד נשענה ההלכה (וגם הטור החמישי של השלחן ערוך – טור 'שכל ישר'), על חזקת כשרות. בימים עברו, אדם רגיל מישראל די היה לו לשאול את רעהו אם כשר אצלו. אם התשובה הייתה חיובית יכול היה לסעוד על שולחנו בלי היסוס, ואם הוליכוהו שולל אז 'שהעבירה תהיה על ראש הרמאי'... רק בישראל, כשהכשרות הפכה גם לעניינה של 'המדינה' ונלווה לה מערך כספי אדיר, של ג'ובים ומשכורות שמנות, ורבים יונקים מעטיניה של מערכת זו, הפכה שאלת הכשרות (במיוחד לקראת פסח) לאובססיה מוטרפת שכולם מתגרדים ומתעסקים בה, עד שלעיתים מתחשק לצרוח: יאללה, שחררו...

נחת רוח הייתה לי ממכתב ששיגר אליי שמוליק רוזנבלט:

בשיטוט על הכביש הראשי של היישוב פקיעין עצרתי להפסקת קפה במסעדה מקומית (שהיא אגב נהדרת). התעודה שהודבקה על אחת מקירותיה זעקה 'כשר', אך משהו השתבש לי כשהבנתי שהיא בעצם פתוחה בכל ימות השבוע. ביקשתי לראות את התעודה, והתמונה לפניך...

ואכן מה יותר פשוט והגון מזה? המסעדה כשרה בהשגחת הרבנות בכל ימות השבוע, ואילו בשבתות וחגים, הגם שהיא ממשיכה להיות כשרה, היא אינה נמצאת תחת השגחת הרבנות, ומי שאוכל שם יודע שעל אחריותו הוא אוכל.

פרנואידים וחובבי קונספירציות יראו מן הסתם בחלומם את בעלי המסעדה מנצלים את פסק הזמן כדי לצקת חלב בתוך תבשילי הבשר, לערבב כלים ולהטריף את המטבח. אבל כל בר-דעת מבין, שמי שקיבל על עצמו את כללי הכשרות, והוא אדם הגון, לא יעשה זאת, לא ביום חול ולא בשבת. והרי ממילא משגיחי הכשרות אינם נמצאים כל יום, כל היום, בכל מסעדה שתחת פיקוחם, אלא באים רק לבדיקות מדגמיות.

אז למה אי אפשר לחקות את הפתרון הזה בכל הארץ?

↧

על גַּלַּאי בתולין ועל קבר חָצוּב בְּשָׁרְשֵׁי גפנים

September 17, 2013, 12:07 am

≫ Next: חידת היגיון מצוירת לסוכות

≪ Previous: כשר גם בשבת, אבל אני לא אחראי

איור: זאב

רשימות קודמות על שירי יין

גלגולו של ניגון: 'הָיֹה היו שני חברים'

גלגולו של ניגון: מה שותים אבירי השולחן העגול בְּיִקְבֵי ראשון לציון?

'זמר ליין': גלגולו של שיר אנטי-חסידי
_________________________________________________________________

העיסוק בשירי היין הביא לשולחני כמה ספיחים, מן הגורן ובעיקר מן היקב...

א. גלאי בתולין תלמודי

'וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת'

בספר זכריה (ט 17) ניבא הנביא: 'כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ, דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת'.

מאי משמע 'ותירוש ינובב בתולות'?

על פי הפשט: שתיית יין עשויה לפתוח את ניב פיותיהן של נערות, בבחינת 'נכנס יין יצא סוד'. ואמנם, כך הבין זאת ר' דוד אלטשולר בן המאה ה-17 ובעל פירוש 'מצודת דוד':

מרבית הדגן אשר תצמיח הארץ יוסיף תֵּת כח ואומץ אל הבחורים, ומרבית היין יפתח פי הבתולות לדבר שירות וזמירות. אם כי מדרכן למעט בדיבור, הנה לרוב השמחה ירבו בדברי שיר וזמר.

אבל לחכמינו ז"ל היה פירוש אחר, מרחיק לכת הרבה יותר.

הנה ראו מה עשה רבן גמליאל השלישי (בנו של רבי יהודה הנשיא), שחי בארץ ישראל בראשית המאה ה-3, כאשר בא אליו מאן דהוא והתלונן שאשתו החדשה, נעבעך, איננה בתולה.

כך נכתב בתלמוד הבבלי (כתובות, י ע"ב):

ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ב"ר [בן רבי], אמר ליה: 'רבי, בעלתי ולא מצאתי דם'.

אמרה ליה [האשה לרבן גמליאל]: 'רבי, עדיין בתולה אני'.

אמר להן: 'הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה ואחת בעולה'.

הביאו לו, והושיבן על פי חבית של יין.

בעולה – ריחה נודף; בתולה – אין ריחה נודף.

אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף.

אמר לו: 'לך, זכה במקחך'.

ופירש רש"י:

ריחה נודף – מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח.

והנה, מתברר כי את הפטנט הזה, להושיב נשים עירומות על חבית של יין ואחר כך לרחרח את פיותיהן, למד רבן גמליאל מאנשי יבש גלעד.

בספר שופטים מסופר, כי בעוון השתמטותם של אנשי יבש גלעד מן המלחמה בשבט בנימין (בעקבות הפרשה המזעזעת של 'פילגש בגבעה') הוחלט – בתגובה אכזרית לא פחות – לחסל בלי רחמים את כל תושבי העיר, כולל זקנים נשים וטף. רק 400 בתולות הותירו בני ישראל בחיים. הן הועברו למחנה מעצר בשילה ושם נמסרו לנישואין עם בני שבט בנימין, שהיו מוקצים מחמת מיאוס:

וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל. וַיִּתְפָּקֵד הָעָם, וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד. וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ. וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה, אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר, וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם. וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד (שופטים, כא 14-8).

אך כיצד ידעו בני ישראל להבחין בין אשה בתולה לבעולה?

על כך ענה האמורא הבבלי רב כהנא:

'הושיבום על פי חבית של יין. בעולה – ריחה נודף; בתולה – אין ריחה נודף' (יבמות, ס ע"ב).

מה נאמר ומה נגיד? אל תנסו את זה בבית.

מקור: דעת אמת, הפלפול היומי

ב. שיר שיכורים שהודבק לשלמה אבן-גבירול

המשאלה להיקבר עם יין או עם חבית תירוש – שאת ביטוייה ראינו ברשימות על השירים 'כשנמות יקברו אותנו' ו'זמר ליין' – נמצאת במקורות הקדומים של כל בני הדתות, וכבר עסקנו במוטיב זה גם ברשימה על גלגולי השיר 'היה היו שני חברים' (שחיבר נתן אלתרמן).

אחד השירים החביבים, שמפרנסים את הקורפוס הענק של שירי יין עבריים מימי הביניים, מתחיל במילים 'תנה לי כוס'. הנה אחת הגרסאות הקצרות שלו, שהעביר לי דן אלמגור:

בשיר זה דן בשנת 1983 חוקר הפיוט והתפילה הדגול, פרופסור עזרא פליישר, במאמרו 'גלגוליו המופלאים של שיר ידידות לשלמה אבן גבירול' (נדפס שוב בקובץ מאמריו השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, עורכות שולמית אליצור וטובה בארי, ב, מכון בן-צבי, ירושלים תש"ע, עמ' 682-675). המאמר בשלמותו מובא כנספח בסוף הרשימה, ותודה לד"ר יהושע גרנט שהביאו לתשומת לבי.

פרופ' עזרא פליישר (2006-1928)

פליישר הראה כי שיר מסבאות זה (כהגדרתו) נכתב על ידי פייטן לא ידוע ושמו 'אבישי' (פליישר שיער בזהירות שהוא קשור למרחב התרבות הפרסי) ואינו שייך לשלמה אבן-גבירולכלל. מעתיק מאוחר ('מעתיק ליצן' בלשונו של פליישר) הוא שהחליט להצמידו לשיר ידידוּת קצר של רשב"ג, ומכאן ואילך מעתיקים, לַקְטָנים וחוקרים קראוהו שלא בדין על שמו של אבן-גבירול.

השיר 'תנה לי כוס' נדפס לראשונה בקושטא בשנת 1544, ומי שהדפיסו מחדש ובירר את גלגוליו היה ליאופולד צונץ, אבי חכמת ישראל בגרמניה, בשנת 1867. כך נראה השיר המקורי:

דן אלמגור, שעמו דנתי בעניינים משמחים אלה, זכר הרצאה שנשא, לפני כמה שנים, חוקר האסלאם פרופ' יוחנן פרידמןמהאוניברסיטה העברית. זה היה בכנס שערכה האוניברסיטה ביקבי ראשון לציון. פרידמן, שפתח בציטוט 'כשנמות יקברו אותנו', סיפר על שיר ערבי, שמחברו הביע גם כן שאיפה להיקבר ליד גפן, כדי שעצמותיו ירוו משורשיה... המשורר, אבו מחג'ן, חי בתקופת המעבר מג'אהליהלאסלאם (מאה 7), ואת שירו זה כתב בטרם התאסלם.

הנה הוא השיר ותודה לפרופ' פרידמן.

إذامتُّفا*دفنّيال* جنبكرمة

تروّيعظاميبعدموتيعُروقُها

ولاتدفننّيبا*لفلاةفإنّني

اخافإذامامتّانلااذوقها

כשׁאמות, תקבור אותי ליד הגפן

אשׁר שׁורשׁיה ירטיבו את עצמותי בעפר

ואל תקבור אותי במדבר, כי

.אני חושׁשׁ שׁלא אטעם אותה אחרי מותי

(דיואן אבו מחג'ן אלת'קפי, ביירות 1970, עמ' 32)

מוטיב אהבת היין, עד לקבר, משותף אפוא הן לאבו מחג'ן הערבי הן לאבישי העברי.