מסע מן הכורסה בעקבות 'לילה, לילה'

May 30, 2013, 9:27 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: מי קונה מקום בגיהינום?

≪ Previous: על דעת המקום: מחברת הסיפורים של נסים אלוני

$

0

0

א. המילים

השיר 'לילה לילה', שאת מילותיו כתב נתן אלתרמןואת צליליו מרדכי זעירא, הוא אחד משירי הזמר העבריים האהובים ביותר, וכפי שנראה בהמשך הוא ממשיך להזין את התרבות הישראלית עד ימינו ממש.

ואכן, מי לא שר אותו בציבור או בטיול השנתי, כשהלילה רב, הצללים ניטשו ורק חרמש הירח האיר על המדורה, ואחרי ששרו, תמיד גם היה מישהו ששאל איך מיישנים ילדים בשיר ערש שמילותיו מפחידות כל כך? ובכל זאת, דורות של ישראלים המשיכו וממשיכים לשיר את הבלדה הכמו ימי-ביניימית הזו בדבקוּת שאין למעלה ממנה, ואינם חוששים לנפשות הרכות שתיבהלנה משני הפרשים שנהרגו בטרף ובחרב (והשלישי? מה קרה לו? – 'הדרך ריקה' כתב המשורר. סתם ולא פירש).

דן אלמגור סיפר לי בשמו של חיים גורי, ששר פעם את השיר לבתו הקטנה. היא לא בכתה ב'אחד היה טרף', וגם לא ב'שני מת בחרב', אבל הזדעזעה מ'את שמך לא זכר'... 

שלושה פרשים חמושים (תחריט של אלברכט דירר, ראשית המאה ה-16)

את השיר כתב אלתרמן לתכנית הארבע-עשרה של תיאטרון 'לי לה לו', שנקראה 'רק למבוגרים' והצגת הבכורה שלה הייתה ב-4 בפברואר 1948, אך כפי שנראה בהמשך, השיר נכתב כמה שנים קודם לכן, לכל המאוחר ב-1946.

היו אלה ימי מלחמת העצמאות ובזיכרונותיו סיפר משה ואלין, המפיק האגדי של תאטרון 'לי לה לו', כי הצגת הבכורה, שהתקיימה באולם 'יאשה חפץ', התנהלה לקול יריות שהגיעו מכיוון השכונות הדרומיות של תל-אביב שגבלו ביפו (ימים של חול וכוכבים, 1998, עמ' 166). מי שביצעה את השיר בהופעה המקורית הייתה שושנה דמארי, אז בת עשרים וחמש בסך הכל.

דבר, 4 בפברואר 1948

תחילה הנה המילים, שלכאורה מוכרות לכולם. ובכל זאת... (שימו לב במיוחד לבית הרביעי, שאותו 'נהוג' להשמיט בשירה בציבור).

נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, ב, הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 137

כמעט כל מי שהתייחס לשיר, עמד על הפער הבלתי נתפס בין המוסכמה ששיר ערש אמור להרגיע את הילד המנמנם, לבין התוכן האלים והמפחיד של השיר עצמו: שלושה פרשים חמושים העושים דרכם אל הילדה ההולכת לישון. אחד היה טרף, שני מת בחרב, והשלישי, ששרד, כלל אינו זוכר את שמה של הילדה שאליה הוא רוכב. פתרונות של ממש לא ניתנו, והשיר היה ונותר חידתי.

כשקראתי אותו שוב, שמתי לב להדהוד של כמה מטבעות לשון מתפילת 'ונתנה תוקף' של יום הכיפורים ('מי בחרבומי בחיה ... מי ישקט ומי יטרף... כצל עוברוכענן כלה וכרוח נושבת'). ספק אם יש לכך משמעות פרשנית כלשהי, אבל מי יודע...

לא פחות מעניין הוא מגוון האלתורים שנעשו על השורה הראשונה. אלתרמן כתב בבית הראשון 'לַיְלָה, לַיְלָה, הָרוּחַ עוֹבֶרֶת', ובבית האחרון 'הָרוּחַ גוֹבֶרֶת', אבל האמנים ששרו (ובינינו, גם רבים מאתנו) הרשו לעצמם לשנות ככל העולה על רוחם.

כך למשל, כפי שניווכח לשמוע בפרק הבא, שושנה דמארי (המבצעת המקורית של השיר!), בנות שלישיית שוקולד, מנטה מסטיק ואפרת גוש משבשות ל'הרוח נושבת' (וכך גם נרשם לדראון באתר שירונט, שממנו מרבים לצטט); אסתר עופרים, ריקה זראי ועירית סנדנר משלישיית המעפיל שרות 'הרוח גוברת' וכמותם גם שמעון ישראלי; ורק צדיקים כמו הארי בלפונטה, הדודאים, אריק אינשטיין ויהורם גאון שרים כמו שצריך 'הרוח עוברת'.

אמנם, בדיקת תווי השיר שרשם זעירא בכתב ידו מראה שהנוסח שהוא החזיק בידיו לבית הראשון היה דווקא 'הרוח גוברת', וייתכן שרצה להתאים בין שתי השורות הראשונות של הבית הראשון לבין שתי השורות של הבית האחרון.

אך מצד שני, יש גם טיוטה אחרת של זעירא (שאותה המציא לי אליהו הכהן), ובה גם בבית הראשון הרוח עוברת ולא גוברת...

ב. מתי נכתב השיר?

כאמור, השיר הועלה לראשונה על הבמה ב-4 בפברואר 1948, אבל פתק שרשם מרדכי זעירא בכתב ידו, ותוארך לשנת 1946, מספר סיפור מורכב יותר, שמקדים בכמה שנים את יצירת השיר. הפתק השתמר בארכיונו של זעירא, וזו הזדמנות להודות לבנו יובל, ששיתף אותי במכמניו:

כדי להבין טוב יותר את פשר העדוּת הזו פניתי לאליהו הכהן, שבטוּבוֹ השיבני כך (25 במאי 2013):

אמנם השיר 'לילה, לילה' פרץ את גבולות הארץ והוקלט בפי זמרים רבים ברחבי העולם, ובעיני רבים הוא הלהיט הגדול של זעירא, אך זו לא הייתה דעתו של יוצר הלחן. הוא לא העניק לו חשיבות מיוחדת במניין יצירותיו. זעירא לא הלחין את 'לילה, לילה' מתוך התלהבות או השראה מיוחדת אלא מתוך אילוץ.  

וזה היה מהלך הדברים: 

אלתרמן, כידוע, הרבה לשבת בבתי קפה תל-אביביים. בדרך כלל ישב ושתק. נכון יותר – ישב, שתה ושתק. מפעם לפעם היה מזמזם ניגונים. כשנחה עליו הרוח, חיבר מילים למנגינות שזמזם מתוך זיכרונו. כך עשה בשיר 'איזה פלא', כך גם נהג בשיר 'הוא והיא על הגג' ('מעפולה באנו הנה יחד'), וכך ניסה לעשות גם ב'לילה, לילה'.  

בפגישותיו עם זעירא היה אלתרמן מזמזם את השיר במנגינה שספק אילתר בעצמו ספק דלה מזיכרונו. מנגינה שנשמעה כיללה. היה זה זמזום מעצבן וטורד, כי אלתרמן לא היה מזמזם אלא מהמהם. כשם שהיה משהו גמלוני בהילוכו, הייתה גם 'גמלוניות' בהמהומו. וגרוע מכל – הוא לא חדל להמהם את השיר שוב ושוב בכל פגישה, עד שהוציא את זעירא משלוותו, כי לא יכול היה לשאת עוד את ההמהום הטורדני הזה. 'עד מתי תמשיך לענות אותי עם המנגינה העלובה הזאת?' – שאל את אלתרמן בכעס. ואלתרמן השיב לו בניחותא: 'עד שתכתוב אתה מנגינה טובה יותר'.  

ואז, כדי להשתחרר מהסיוט הזה, החליט זעירא לשרבט מן השרוול, בלי להשקיע מאמצים מיוחדים, מנגינה שתפטור אותו אחת ולתמיד מהזמזום הטורדני הזה.  

בעצם, זה היה מארב מתוכנן של אלתרמן כדי להשיג מזעירא לחן לשיר.  

כך, בלחץ הנסיבות, נולד לחן 'לילה, לילה'.  

זעירא רצה לשנות קצת את מילות השיר לצרכי התאמה ללחן, אך אלתרמן, כידוע, לא התיר לשנות אפילו קוצו של יו"ד בשיריו. לבסוף התיר לזעירא לחזור בפזמון פעמיים על המילים 'לילה, לילה, נומי, נומי, כבי את הנר'.  

אינני משוכנע שזעירא ירד לסוף כוונותיו הנסתרות של אלתרמן בשיר הזה. אני גם מסופק כמה מאתנו, השרים את השיר, מבינים בדיוק את משמעותו. אלתרמן עצמו אף פעם לא הסביר את פשר השיר האימתני הזה, שבו מרדימים ילדה לפני השינה בסיפור מפחיד על שלושה פרשים חמושים הדוהרים אליה, ועד מהרה אחד היה טרף, שני מת בחרב והשלישי שנותר לא זכר את שמה. חלומות נעימים כבר לא יהיו לה לילדה המורדמת בשיר הזה...  

אף על פי כן, זה לא הפריע לרבים מאתנו להתרפק על השיר, נדמה לי בזכות המנגינה הרוגעת של זעירא.  

למרות ש'לילה, לילה' היה לאחד השירים המפורסמים והמושמעים ביותר של זעירא, המלחין עצמו לא התפעל ממנו. 'אני לא רואה בלחן הזה שום תרומה סגנונית לבניין הזמר העברי' – אמר לי בראיון רדיו. הוא רצה להיות מזוהה עם סגנון ארץ ישראלי חדש ושורשי, שיישען על המקורות המוזיקליים העבריים העתיקים. כך למשל, ראה זעירא תרומה ראויה מפרי עטו לזמרת הארץ בשירו לט"ו בשבט, 'ברחבי כרמי מולדת', שבחלקו נשען על הניגון המסורתי של תפילות ראש השנה, שכן ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.

שלוש תשובות נוספות לי למכתבך אליי:  

1. כתב היד בפתק שהבאת מן הארכיון הוא בהחלט כתב ידו של זעירא. הדיבור על עצמו בגוף שלישי, היה סגנון די מקובל אצלו.  

2. התאריך 1946 על הפתק אינו מוטעה אלא מדויק. אמנם השיר הושמע בתוכנית הארבעה-עשר של תיאטרון 'לי לה לו' – 'רק למבוגרים', שהצגת הבכורה שלה הייתה ב-4.2.1948, אך השיר נכתב בשנת 1946. זעירא היה מרותק למיטתו משנת 1947 ועד אמצע שנת 1948, לאחר שלקה בהתקף לב קשה מאד שהשבית את פעילותו לשנה תמימה. בן 42 היה אז. זה היה הראשון מתוך שישה התקפי הלב שתקפו אותו, עד שהאחרון בהם הכריע אותו בשנת 1968 והוא בן 63.  

3. שני הנוסחים: 'הרוח עוברת' ו'הרוח גוברת' הם נכונים. הנוסח הראשון הוא של הבית הראשון, והנוסח השני הוא של הבית האחרון. הנוסח 'הרוח נושבת' אינו לעניין. אלתרמן לעולם לא היה חורז 'נושבת' עם 'צמרת'...  בשנת 1960 כינס זעירא לראשונה את מבחר יצירותיו, 111 במספר, בספר שיצא בהוצאת המרכז לתרבות של הוועד הפועל של ההסתדרות. בעמוד 85 של אסופתו זו מופיע השיר 'לילה, לילה' ובו הרוח 'עוברת' גם מתחת לתווים וגם במילות השיר. את הטקסט המודפס הזה שזפו עיניו של אלתרמן, כי זעירא שלח לו את הספר מיד עם הדפסתו בליווי הקדשה חמה. לוּ הייתה זו טעות, קרוב לוודאי שאלתרמן היה מעיר לו על כך, או לפחות זעירא עצמו היה מציין בעותק הספר שברשותו הערה לתיקון במהדורה הבאה. לעצם העניין, אין רבותא בכך אם הרוח גוברת או עוברת.

111 שירים ותווים של מרדכי זעירא (עריכה: שלמה קפלן, מבוא: מנשה רבינא), תש"ך

'לילה לילה', אסופה של 87 משיריו של זעירא, ראתה אור בשנת 1988 בעריכת גיל אלדמע ובצרוף מבוא נרחב של אליהו הכהן

ג. הביצועים

עשרות רבות של ביצועים והקלטות יש לשיר, מה שמעיד על מעמדו הבלתי מעורער כאחת מאבני היסוד של הזמר הישראלי. כמעט כל האמנים הגדולים שלנו שרו אותו וכאן נביא כמובן רק מבחר קטן, כזוטו של ים. אם תצטיידו בסבלנות ותגיעו לסוף הרשימה תגלו בדרך גם את הארי בלפונטה, תרגומים לפינית ולאספרנטו ואפילו סרטון אנימציה יפהפה שנעשה על פי השיר.

נצא למסע הלילי. הדרך מלאה...

1. מקהלת בית היתומות וינגרטן

ההקלטה המוקדמת ביותר שמצאתי ב'אוצר הזמר העברי' של קול ישראל היא מיוני 1952 של זמרת הסופרן סלינה אלפנדרי. אבל הביצוע שמשך את תשומת לבי הוקלט זמן קצר לאחר מכן, בפברואר 1953: זוהי 'מקהלת בית היתומות וינגרטן', בניצוחו של צבי טלמון.

בית היתומות, שנוסד בשנת 1902 על ידי הרב החרדי דוד וינגרטן, פעל ברחוב החבשים בירושלים ואחר כך בבית ספר 'אליאנס' ברחוב יפו, ובשנת 1956 עבר למשכנו הנוכחי בשכונת קרית משה (קראו על תולדותיו בכתבה המעניינת של דוד רפ, שפורסמה ב'הארץ'). לא ידעתי מאומה על המקהלה שפעלה שם, ואני מוכרח להודות שיש משהו מקאברי בביצוע השיר המסוים הזה על ידי נערות יתומות דווקא...

בארכיונו של זעירא נמצאו התווים על פי העיבוד של צבי טלמון (זהו כתב ידו של המלחין והמנצח הירושלמי טלמון, שאגב נפטר לפני חצי שנה, בדצמבר 2012, בגיל 90):

2. אסתר עופרים

נמשיך בביצוע ה'קלאסי' של אסתר עופרים. הנה היא בקליפ נדיר, כנראה מראשית שנות השישים, מלווה בידי בעלה דאז אבי עופרים.



3. שושנה דמארי

עוד ביצוע 'קלאסי' הוא של שושנה דמארי, שהייתה, כאמור, הראשונה לשיר אותו ב-1948:



4. הארי בלפונטה

הזמר השחור הארי בלפונטה, שכידוע אינו מבני ברית, תרם אולי יותר מכל זמר אחר לתפוצתו העולמית של השיר, כששר אותו בעברית. בלפונטה הקליט את השיר בשנת 1962 והוא נכלל בתקליטו: The Many Moods of Balafonte

הנה השיר:

5. ריקה זראי

ריקה זראי,שכבר עשרות שנים גרה מחוץ לישראל, הקליטה את השיר לראשונה ב-1955 בתקליטה 'זכרונות...'.

וכאן היא שרה אותו בצרפת בהופעה בשנת 1973:




6. שמעון ישראלי

מועד ההקלטה אינו ידוע, כנראה בראשית שנות השישים, אבל קול הבס החם של שמעון ישראלי הופך כל שיר בביצועו למיוחד.




7. הדודאים

'הדודאים', בני אמדורסקי וישראל גוריון, הקליטו גם הם את השיר בהרמוניה הנפלאה שלהם. מועד ההקלטה אינו ידוע לי.



8. אריק איינשטיין

אריק איינשטיין בתכנית 'לול', בראשית שנות השבעים. השיר נכלל באוסף 'ארץ ישראל הישנה והטובה', שראה אור בשנת 1973:



9. יהורם גאון



10. שלישיית המעפיל

עירית סנדנר (הסולנית), אהוד שחם ודן שרון. ההקלטה משנת 1975.



11. שלישיית שוקולד, מנטה, מסטיק

ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין בהקלטה מ-1976:



12. 'לילה, לילה' כאופרה

הנה, למשל, זמרת הסופרן נעה ביזנסקי:



כאן זמר הבריטון הירושלמי ינאי גונצ'רובסקי:



וכאן מקהלת גברים יהודים ממוסקבה בניצוחו של אלכסנדר צליוק:



13. מחלקת הביזאר: תרגומים לשפת עם לועז

כפי שראינו לעיל, כשהארי בלפונטה רצה לשיר את 'לילה לילה' הוא לא חיפש תרגום לאנגלית, אלא למד את המקור ושר בעברית. בכל זאת, מתברר שהשיר תורגם לשפות שונות, ובעיקר משונות.

בשנת 1967 הקליטו יָארְקוֹ ולַאוּרָה (Jarkko Ja Laura), צמד זמרי פופ ידועים מפינלנד, את השיר בתרגום לפינית! השיר נקרא Syyssunnuntai,שאם הבנתי נכון, בפינית זה 'לילה'. 

פרשים חמושים בפינלנד – יארקו ולאורה

אבל התרגום המשונה ביותר הוא ל... אספרנטו. אין לי מושג מי אחראי לו ומי מעוניין בו, אבל עובדה שעד לכתיבת שורות אלה כבר היו 28 צפיות בסרטון (מהן לפחות אחת שלי).



ד. 'לילה, לילה': הסרט

בפסטיבל הבינלאומי ה-13 לסרטי סטודנטים, שהתקיים באוניברסיטת תל אביב בחודש יוני 2010, הציג דותן גולדווסר, תלמיד 'בצלאל' בן קיבוץ גזית, סרטון אנימציה קצר בשם 'דרך ארץ'. בסרט מוצג עימות לילי בין חלוצים יהודיים ביישוב דמוי 'חומה ומגדל' לבין שכניהם הערביים, על רקע השיר 'לילה, לילה' שמקבל פירוש חדשני ורב-משמעי.

בעיני זה סרט יפהפה והפרשנות – מבריקה.


Derech Eretz (Way of the land) דרך ארץ from Dotan Goldwaser on Vimeo.

ה. אפילוג: לי, לה, לא עלינו...

בימים אלה עלה על במת 'צוותא' מופע סאטירי אקטואלי, 'לי, לה, לא עלינו', שחיבר אפרים סידון וביימה דניאלה מיכאלי. המופע בנוי מן השירים הקלאסיים שהושרו בתכניות 'לי-לה-לו', ועליהם נוסף 'טוויסט' אקטואלי. וכך, לשיר 'לילה, לילה' הוסיף סידון שני בתים חדשים העוסקים באלימות הרצחנית שבתוכנו. הנה הם, באדיבותו, ואתם מוזמנים לזמזם...

לילה, לילה, סכין כבר נשלפת, 
לילה, לילה, עוד נרצח על מדרכת. 
לילה, לילה, קטטת שיכורים,
נומי, נומי, עוד כמה בחורים,
נומי, נומי, אל ביתם לא חוזרים...

לילה,לילה, אישה שוב צורחת,

לילה, לילה, אישה שוב נרצחת. 

לילה, לילה, בן זוג, או חבר,

לילה, לילה, עצבני מסתער –

לילה, לילה, יורה או דוקר...

לילה, לילה,

נומי, נומי, לא תקומי יותר.

השטר החדש הנושא את דמותו של נתן אלתרמן יצא לארנקים באפריל 2013

_______________________________________________

תודה לדן אלמגור, אליהו הכהן ויובל זעירא.

---

פרנסות של יהודים: מי קונה מקום בגיהינום?

June 1, 2013, 10:23 pm

≫ Next: חסידוּת קלנסווה

≪ Previous: מסע מן הכורסה בעקבות 'לילה, לילה'

$

0

0

אחד הקטעים המצחיקים של הקומיקאי הבריטי רואן אטקינסון ('מיסטר בין') הוא נאום 'ברוכים הבאים', שמשמיע השטן בשערי הגיהינום:




ואיך זה קשור לענייננו?

באתר האינטרנט המפורסם eBay, המיועד למכירות פומביות, אפשר כידוע לקנות ולמכור כל דבר – אמיתי ומדומין. אבל על מכירת המקום השייך לך בגיהינום (רשום בטאבו ופטור מארנונה!), על זה כנראה איש עוד לא חשב...

אמנם, בפולקלור היהודי ידועים סיפורים רבים על מכירת מקום בגן עדן, אבל מי ירצה לקנות מקום בגיהינום? נכון ששם הרבה יותר עליז ותוסס, וגם החברה הרבה יותר מגוונת מזו המהוגנת שצפויה בגן עדן, אבל לא נראה לי שצריך לריב על המקום. אפשר לשער שיהיה די צפוף שם, אבל יש מספיק לכולם, וכל אחד בזמנו.

אבל ברור שיש כאלה שאינם מסוגלים להמתין לתורם, ובדיוק עבורם התפרסמה לאחרונה באתר אי-ביי ההצעה המפתה הזו:

המוצר אולי לא כל כך אטרקטיבי, אבל בינינו גם המחיר לא נורא יקר ושווה לכל נפש – 99 סנט (3.66 ש"ח).

מיקומו של המוצר: ברוקלין, ניו יורק (האם שם נמנצא פתח הגיהינום?), ואפשר להניח בוודאות שהמוכר, דובר יידיש עם רקע חסידי עמוק, ניחן בחוש הומור מפותח.

בסעיף שבו נדרש המוכר לשבח את מקחו הוא חיבר שיר הלל מחורז (אמנם חריזה צולעת למדי, אבל מצחיקה) לאוסף העבירות המפואר שלו.

בנוסף, המוכר מבטיח שהוא רציני לחלוטין. המוצר חדש לגמרי: יד ראשונה, ומעולם לא נעשה בו שימוש. המכירה היא לכל החיים והקונה לעולם לא יידרש להחזיר את המוצר, גם אם המוכר יחזור פתאום בתשובה... עד אז הוא ישמח לעשות את כל העבירות שעליהן חלם כל חייו.

The winning bidder will receive a signed contract, guaranteeing my lifetime time share in hell  gehenom), and that if I become a Baal Teshuva, I will never pay any price for the return of my gehenom 

I would like to add that this is not a joke, I take this very seriously and if you win this auction, there's a very warm place that could be waiting for you at the end of your days. I am looking forward to doing all the things I could never do but always dreamed of on your expense

I do request that the winning bidder provide their full Hebrew name in order for me to write and sign the contact over to him in front of 2 valid witnesses 

ואולי המוכר קשור איכשהו גם ל'שיר העבירה' (The Aveirah Song)?
השיר עצמו די טיפשי אבל מעל 123,000 איש כבר צפו בו...



(תודה ליצחק שטרן)

חסידוּת קלנסווה

June 2, 2013, 10:11 pm

≫ Next: 'מדוע?' – האמנם שיר לא-ידוע של נח שטרן?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: מי קונה מקום בגיהינום?

$

0

0

שעון 'אימתי קאתי מר' שיצר בני הרשקוביץ

במכתב ששלח רבי ישראל בעל שם טוב לגיסו ר' אברהם גרשון מקיטב, הוא תיאר בפניו חוויה מדהימה של 'עליית נשמה', שאינה אלא מסע של נשמתו אל העולמות העליונים (המכתב, שנדון הרבה במחקר, נדפס לראשונה בסוף ספרו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, קורץ 1781, והציטוטים להלן הם מנוסח כתב יד של האגרת, שפרסם יהושע מונדשיין).

כשהגיע הבעש"ט למלכות השמים הוא שאל את משיח צדקנו: 'אימתי אתא מר?' (מתי יבוא האדון), ותשובתו המצערת של המשיח הייתה: 'לא אפשר לגלות, כי אם בזאת תדע, בעת ש[י]תפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה מה של[י]מדתי אותך והשגת'. לבעש"ט נגרמה אפוא עגמת נפש רבה, כי ידע שזמן רב ייקח עד שיפוצו מעיינות לימודיו בכל העולם ('והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, ומתי זה אפשר להיות'), אך חסידים רבים, וחסידי חב"ד בראשם, היו אופטימיים יותר ואמצו משפט זה כסיסמה מגייסת לפעילותם.

הנה הרבי האחרון מלובאוויץ' וחסידיו שרים בדבקות את השיר היפה 'אימתי קא אתי מר'...



אבל על תפוצה כזו של תורת החסידות הם בטח לא חלמו...

רמי נוידרפר שלח לי את התמונה הזו:

קלנסווה היא כידוע עיר ערבית גדולה בשרון, ממערב לטייבה, ומי שיתקשר למספר הטלפון יגלה שמדובר בעמותה לכל דבר. העמותה מצהירה כי היא עוסקת ב'טיפול וקידום עניין הדת ומעשי חסידות בכפר. טיפול והנהלה ענייני ההקדש, בתי קברות, המסגדים ומוסדות דת אחרים בכפר קלנסווה'. 

ועכשיו נותר רק לחכות לאדמו"ר מקלנסווה ולמשיח שיבוא...


לא יצא זמן רב מאז פרסום הפוסט ואחד הקוראים שלח לי את הצילומים הבאים, ש'מוכיחים' לדבריו את הקשר המשותף בין הזרם המשיחיסטי של חב"ד לבין חסידות קלנסווה.

'מדוע?' – האמנם שיר לא-ידוע של נח שטרן?

June 3, 2013, 10:47 pm

≫ Next: 'עולם קטן' עדי יסוד נלעיגה

≪ Previous: חסידוּת קלנסווה

$

0

0

נח שטרן (1960-1912)

נח שטרןהיה משורר מודרניסט, מתרגם ועורך. שמו לא התפרסם ברבים, אך בחוגים האנינים של אוהבי השירה העברית זכה להערכה. מסלול חייו היה מיוסר. הוא נולד ביאנוֹבה שליד קובנה (ליטא), ועלה לארץ בשנת 1935. זמן קצר אחר כך יצא ללימודים בקנדה ובארה"ב, וב-1940 אף תרגם מאנגלית לעברית את הפואמה 'ארץ השממה'של ת"ס אליוט. כשחזר לארץ, לאחר מלחמת העולם השנייה (הוא שירת כמתנדב בבריגדה), הצטרף לקיבוץ גבעת השלושה ואחר כך עבר לקיבוץ רמת רחל, אך בשל מחלת נפש שבה לקה לא מצא מנוח לנפשו. הוא הסתבך בניסיון רצח, נשפט ונידון לחמש שנות מאסר. לאחר שחרורו התדרדר מצבו הנפשי. הוא אושפז בכפייה ולבסוף שלח יד בנפשו. פרשת חייו תוארה ברומן הביוגרפי של ד"ר רן יגיל, נקישות ורמזי-אור: מדינת ישראל נגד נח שטרן' (2003), שאמת ובדיה מעורבים בו.

ד"ר שלום אילתי, שבשבוע שעבר חגג את יום הולדתו השמונים (מזל טוב!), הוא קרוב משפחה של שטרן. לפני זמן מה הוא שיתף אותי בתעלומה ספרותית, מתוך תקווה שאולי מישהו מקוראי עונ"ש יצליח לפתרה:

בתוך תיק כתבי היד של נח שטרן, כפי שנשתמרו בידי אחיו, אליעזר כוכבי מקיבוץ נצר סרני (ומצוי בידי בני משפחתו), נמצא גם שיר קצר ונוגע ללב בן 8 שורות בשם 'מדוע'. שיר זה לא הוכלל באסופת שיריו 'בין ערפלים' (הביא לדפוס אברהם ברוידס), על שתי מהדורותיה, שראתה אור לאחר מותו (1966, 1974).   

כתב היד דומה מאד לזה של נח שטרן. אבל המסתורין נעוץ בעובדה שהשיר כתוב על צדו האחורי של קטע דף, פרוטוקול ישיבת הנהלת הוועד למען החייל מתחילת 1972. נח שטרן הלך לעולמו בשנת 1960, שתים עשרה שנה לפני הרישום הזה. האם מישהו, הקשור לוועד למען החייל, מצא לנכון להעתיק שיר זה, לשגרו לאחיו, וזה צרפו לתיק כתבי היד של נ"ש?  

ואולי זהו שיר השייך למחבר אחר, והשתרבב באקראי או משום אסוציאציה רגשית מסוימת, לתוך מקבץ כתביו הגולמיים של נח שטרן, כפי שהשתמר בידי אחיו?  

מי מכיר, מי יודע?

הנה השיר, שבכל מקרה הוא יפה.

השיר 'מדוע?' נכתב – או שמא הועתק? – על הצד השני של פרוטוקול משנת 1972

דיוקן עצמי של נח שטרן (הספר יצא בהוצאת ביתן, 2002)

'עולם קטן' עדי יסוד נלעיגה

June 4, 2013, 9:12 pm

≫ Next: ברוך הבא: קוראים הולכים – מחווה לשבוע הספר העברי

≪ Previous: 'מדוע?' – האמנם שיר לא-ידוע של נח שטרן?

$

0

0

כידוע אין בית כנסת בישראל שאינו מוצף בכל יום שישי בעשרות סוגים ומינים של עלוני פרשת שבוע והם מלאים וגדושים בחומר תורני ופרסומי, במאמרי השקפה ותעמולה, כל חוג וכל מפלגה על פי דרכם וטעמם. אחד העלונים הפופולריים נקרא 'עולם קטן', שמגדיר את עצמו 'השבועון הדתי לצעירים', ומזוהה עם המגזר הדתי-לאומי. על פי הערכות, מעלעלים בו כ-150,000 איש בכל שבת ושבת.

לפני כמה ימים חשף אתר הפייסבוק דוסים מצייצים מתיחה משעשעת ביותר, ש'עולם קטן' היה קרבנה ואגב כך נחשפה עליבותו. הסיפור כבר סופר בכמה אתרי אינטרנט (למשל, כיפה, סרוגים; הולך רכיל; שאריות ברשת), אבל דומני שלא כל קוראי עונ"ש גולשים בהם. הסכיתו אפוא ושמעו: 

קבוצת צעירים דתיים התערבו מי מהם יצליח להכניס ל'עולם קטן' כמה שיותר קטעים הזויים ומטופשים. מתברר שהם הצליחו להכניס כמה עשרות קטעים כאלה, בדרך כלל שירים שהתחזו לשירי אמונה תמימה. לבסוף, לקו החבריא בבטחון עצמי מופרז, הגזימו ונתפסו... כלומר, מי שנתפס עם המכנסיים למטה (והדימוי אינו מקרי) היה בעצם העיתון, שעורכיו לא קלטו שעובדים עליהם בעיניים כל כך הרבה זמן.

הקטע האחרון של החבורה, שגם הפיל אותה, התפרסם בשבת האחרונה, בגיליון מס' 401, כשיר ושמו 'דיבורים של קדושה', שכתב פלוני בשם ס' נובל (שיכול אותיות של סיגריות 'נובלס'). שימו לב למילים המטופשות ולאקרוסטיכון הריחני:

בדקתי בכמה גיליונות קודמים של 'עולם קטן', שניתן למצאם באינטרנט, ואכן מצאתי בקלות עוד שירים מסוג זה, שהחוט המקשר בינהם הוא השימוש בשיכולי אותיות ובאקרוסטיכונים שונים של סיגריות 'נובלס'.

הנה למשל שני שירי הבל, שפורסמו בגיליון מס' 399 (ח' בסיון תשע"ג). הראשון נכתב כביכול על ידי 'אתי לבסון' (נובלס), והשני, נכתב באקרוסטיכון 'נובלס': 

השיר 'פלא, חסד וגאולה' נדפס בגיליון מס' 400 (ט"ו בסיון תשע"ג)וחובר כביכול על ידי נוב לסקי ('נובלס' כבר אמרנו?), וגם כאן האקרוסטיכון הוא 'נובלס':

יש עוד שירים רבים מסוג זה – כולל הדפסת שיר ידוע של יהודה עמיחי כשיר חדש, שנכתב כביכול על ידי 'יהודה' – אבל את העיקרון כבר הבנו... הללויה!

(תודה לרמי נוידרפר)

ברוך הבא: קוראים הולכים – מחווה לשבוע הספר העברי

June 5, 2013, 10:32 pm

≫ Next: שֶׂרַח בת אשר שליט"א

≪ Previous: 'עולם קטן' עדי יסוד נלעיגה

$

0

0

כתב וצילם: ברוך גיאן

בילדותי ביפו, כשהבית היה קטן ודחוס, נהגתי לקחת ספר ולקרוא בהליכה. ילדים אחרים בני גילי קראו את הספרים המותחים בדרך מספריית ההשאלה לבית. מכוניות כמעט ולא היו אז והספרים היו מותחים. עד שהגענו הביתה כבר סיימנו לקרוא...

בשנים האחרונות, בהלכי בחוצות עירי ירושלים, אני ניתקל לא פעם בחרדים אוחזים בסידור ומתפללים או בכאלה שמעיינים בספר, והכל תוך כדי הליכתם. אפשר לראות אותם בעיקר בדרך לכותל המערבי ובחזרה ממנו, ובמיוחד באזור שער שכם.

'מה הקטע שלהם?', אני שואל את עצמי. האם כל זה כדי להסיח את הדעת מהסביבה המסחרית הרועשת, ממראות הגויים והחילוניים, התיירים, ובמיוחד התיירוֹת?

אומרים על גברים שאינם יכולים לעשות שני דברים בבת אחת, מקסימום ללכת וללעוס מסטיק, אבל מקצת הגברים החרדים בהחלט יכולים ללכת ולקרוא, ללכת ולהתפלל...

ויש גם מי שקוראים מתוך הטבלט...

ולסיום, שתי תמונות שצילמתי בלוויה ארמנית בעיר העתיקה. לא ממש דומה, אבל בכל זאת קשור איכשהו...

שֶׂרַח בת אשר שליט"א

June 8, 2013, 10:11 pm

≫ Next: על דעת המקום: השורשים הצ'צ'ניים של אבו גוש

≪ Previous: ברוך הבא: קוראים הולכים – מחווה לשבוע הספר העברי

$

0

0

Janet Shafner, May You Live Forever: The Assumption of Serach Bat Asher, 2010

עולם קברי הצדיקים הוא עולם קסום וחסר גבולות, ותמיד ניתן להפתיע ולחדש בו.

הנה, בשבוע שעבר טייל קוראנו יהושע לביאבגליל העליון. במורדות נחל יחיעם, לא הרחק מן היישוב הקהילתי כליל (מדרום מערב לקיבוץ יחיעם), נתקלו הוא וחבריו בצדיק חדש, ליתר דיוק צדקת חדשה, הלא היא שֶׂרַח בת אשר בן יעקב, 'זקנתם של ישראל'.

פערו החברים פיהם בתדהמה: מה זה הדבר הזה? הרי קבר אין כאן – על השלט כתוב במפורש כי שרח 'לא טעמה טעם מיתה' – וגם אין זה מבנה פולחני כלשהו. סתם שלט, 'ציוּן'.

כתב לי יהושע:

הנה... (איך אכנה את זה בדיוק?). זה לא קבר, גם לא מונומנט, אולי עץ אשרה?

בקיצור, זה זה.

חסרה שם קופת צדקה. היזם הזריז יזכה בכל הקופה...

קופת צדקה עדיין אין, אבל ליד השלט מוטלת אבן מוזרה במקצת שפניה מכוסות במין גומות שטיבן אינו ברור.



אבל ישראל, מאמינים בני מאמינים שכמותם, אינם מדקדקים בקטנות. זצוק"ל או שליט"א, העיקר שהיא תביא את הסחורה. עצי האלון הרעננים שמסביב הפכו לעצי אשרה וכבר כוסו בשלל בדים צבעוניים, סגולה ידועה (לְמה בדיוק?) שמוכרת ממקומות קדושים אחרים (למשל בקבר יונתן בן עוזיאל שבעמוּקָה, הסמוכה לצפת, שם יש 'עץ משאלות' מפואר וצבעוני בדיוק כזה).



חיפשתי באינטרנט רמזים לאתר החדש הזה, שכן על השלט עצמו לא כתוב מי הציבו ומי אחראי לו. לא מצאתי מאומה. האם מישהו יודע על כך משהו?

מכל מקום, על שרח בת אשר (לפעמים נכתב השם 'סרח') עצמה דווקא מצאתי לא מעט. בתנ"ך היא נזכרת בסך הכל פעמיים – פעם כבתו של אשר (בראשית, מו 17) ופעם כמי שיצאה ממצרים (במדבר, כו 46). לחז"ל זה הספיק כדי להעניק לה אריכות ימים מופלגת ולהפקיד בידיה, בהזדמנות זו, גם כרטיס כניסה לגן עדן בעוד בחיים חיותה ומבלי הכורח האנושי למות קודם.

זאת ועוד, לפי מסורת התנאים הייתה שרח שותפה פעילה לידיעת סוד הגאולה. כך נכתב במדרש פרקי דרבי אליעזר, פרק מח:

ואשר [בן יעקב] מסר סוד הגאולה לסרח בתו. וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר. אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות ממש. אמרו לה: והרי נאמר 'פקוד יפקוד אלהים אתכם' (בראשית, נ 25). אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא.

וזה פשר הכתובת על ה'ציון' (עם רמז משולש לשם אביה 'אשר'):

היא אשר לא טעמה טעם מיתה 

היא אשר נכנסה בחייה לגן עדן 

היא אשר שומרת על סוד הגאולה

אבל העלילה מסתבכת, שכן מתברר ששרח בת אשר נקברה (גם אם לא ממש מתה) באיראן. בספרו של זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' קכו-קכז, נכתב:

היהודים באיראן (פרס) מראים את קברה של שרח בכפר לנג'אן, בסביבות העיר איספהאן, שבה נמצאת אחת הקהילות היהודיות הקדומות ביותר בפרס ... הקבר קדוש להמוני היהודים בפרס, הנוהגים לעלות אליו בהמוניהם ... בצד המצבה על שם שרח, מראים ספסל או ספה על שם משה רבינו ... שם גם נמצא סלע ובו סימני עקבות פרסת סוס, והוא מיוחס לאליהו הנביא [שגם הוא לא מת אלא נכנס בחייו לגן עדן].

בהמשך הביא וילנאי כמה אגדות על מפגשים עם שרח, 'והיא עלמה כלילת חן והדר, ורב אורה בנועם שפתיה', ועל הצלחתה להסב את לב שליטי איראן לטובה על ישראל. והמאמין יאמין, כאז כן עתה.

ובכן, איך הגיעה שרח המופלאה מאיספהאן לארץ ישראל, עלי גבעה שם בגליל ליד כליל?

חידה היא ותהי לחידה.

ציון שרח בת אשר נמצא בלב הסימון הצהוב (פרטים במפת עמוד ענן)

על דעת המקום: השורשים הצ'צ'ניים של אבו גוש

June 9, 2013, 9:55 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: סדר נשים

≪ Previous: שֶׂרַח בת אשר שליט"א

$

0

0

מאת יהודה זיו

מי לא מכיר את חגיגות המוסיקה השנתיות או את החומוסיות ה'מקוריות' בכפר אבּו גּוֹש, בואכה ירושלים ולמרגלות הקיבוצים קרית ענבים ומעלה החמישה. לא רק הגאוגרפים ואנשי ידיעת הארץ נואשו מלתקן את השיבוש שבשם המקום (התעתיק המדויק הוא אבו-ע'וש; أبو غوش), אלא גם אנשי הכפר עצמו, שהשלימו עם הכיתוב העברי של שמם ואפילו קבעו אותו בסמלה הרשמי של המועצה המקומית:

כפי שנראה בהמשך, לא רק השם אבו גוש משובש, אלא גם השם 'המקורי' אבו עו'ש נולד משיבוש.

החולפים לאחרונה על פני פאתי הכפר בכביש המהיר לירושלים (דרך 1) נתנו אולי את דעתם על מבנה גמלוני מוזר, בעל שני צריחים גבוהים, המתנשא שם. מתברר, שמדובר במסגד חדש ומפואר, המוקם בדרום-מזרחו של הכפר ביוזמת שלטונות הרפובליקה הרוסית צ'צ'ניהשבקווקז, אשר יושביה, כידוע, מוסלמים. לאחרונה אף הובאו משם שני שחקני כדורגל וצורפו לקבוצת 'בית"ר' ירושלים, שאוהדיה לא קיבלו אותם במאור פנים (ובינתיים, ככל הידוע, כבר הספיקו השחקנים לחזור למולדתם). מכל מקום, מה לכפר אבו-ע'ושולצ'צניה הרחוקה?

על המסגד החדש וקשריהם של בני הכפר עם צ'צ'ניה כתב לאחרונה ניר חסון בעיתון 'הארץ' (שגם ציטט מפי בעניין זה מילים אחדות) ואנו כאן נרחיב מעט את היריעה.

המסגד הצ'צ'ני החדש באבו גוש (צילום: אמיל סלמן)

בצד צ'צ'ניה – בינה לבין גיאורגיה (גרוזיה) – משתרע חבל ארץ בשם אִנְגוּשֶ‏‎‏‏‏טְיָה (היום רפובליקה בפדרציה הרוסית), אשר יושביו האינגושים דוברי אינגושית, ורובם מוסלמים סוּנִים. בין השנים 1992-1934 נתקיימה שם הרפובליקה הסובייטית ההררית צֶ'צְ'נוֹ-אִנְגוּשׁ של ברית המועצות לש‏‎עבר.

עם הלוחמים מבני הקווקז בצבאו של סולטאן העות'מאנים סֶלִים הראשון, אשר כבש את ארץ ישראל בשנת 1516, נמנו גם חיילים אינגושים, שמסורת הכפר אבו ע'ושמכנה אותםהיום (בטעות) בשם 'צ'רקסים'. מה מקור הטעות? 

במחציתה השנייה של המאה ה-19, לאחר שצבא מצרים בפיקודו של אִבְּרָאהִים פֶּחָהכבש את הארץ אך הוכרח לסגת ממנה בלחץ מעצמות אירופה (1840-1832), עברה על ארץ ישראל תקופת תוהו ובוהו, של 'איש הישר בעיניו יעשה'.בניסיון להשליט בה סדר, הביא אז השלטון העות'מאני לכאן מן הקווקז לוחמים צ'רקסים – שבמקביל לראשית ההתיישבות היהודית החדשה התיישבו בשלהי המאה ה-19 בגלעד, בגולן ובגליל; בעוד האינגושים – שאף הם היו מן הקווקז – הגיעו הנה כאמור לפני כחמש מאות שנה. כתום כיבוש הארץ, כאמור במאה ה-16, ראו מקצת האינגושים כי טוב ובמקום לשוב אל ארצם החליטו להישאר כאן. תחילה ישבו בח'רבת עַגַ'נְג'וּל,שבדרום-מזרחו של חבל מודיעין )היום חורבת עֲגַלְגָּל, מדרום למכבים-רֵעוּת), וביושבם שם, סמוך לצומת לטרון, זכו בגביית המס מכל העוברים ושבים העושים את דרכם בין ירושלים ליפו. בפי שכניהם הערבים – אשר ההגה 'ג' איננו קיים בלשונם – נתגלגל השם אִנְגוּשׁ בכינויאַבּוּ-ע'וֹשׁ.

לימים העדיפו האינגושים להעתיק משם את מושבם אל אזור ההר וקבעו אותו באזור הכנסייה הצלבנית לשעבר (היום מנזר בנדיקטיני) שבכפר קַרְיַת אֶל-עִנַבּ (מקור שמו של הקיבוץ הסמוך, קריית ענבים), הנושא מאז את כינוים המשובש – 'אבו-ע'וש' – ושם הוסיפו לגבות, כדרכם, את 'מס עוברי הדרך'.

הכנסייה הצלבנית באבו גוש (צילום: אבישי טייכר)

תוקפנותם של אנשי אבו גוש נודעה ברבים וסיפרו עליה נוסעים רבים, יהודים ולא-יהודים. כך למשל כתב בשנת 1764 הרב והנוסע המהולל חיים דוד אזולאי (חיד"א):

ויהי בדרך בא אלינו התנין הגדול, ריש בריוני אבו גוש, והיו סמוכים לו נ"ר [250] רשעים, עדת מרעים ... ורצה לבלענו חנם ... ושלי"ת (ושבח לאל יתברך) כי לא קרבו בד' אמות שלנו ... ונתפשרנו במאה זולו"טאס (זהובים). ברוך פודה ומציל.

מעגל טוב השלם, מהדורת אהרן פריימן, מקיצי נרדמים, תרפ"א-תרצ"ד, עמ' 47

עם פרוץ 'מרד הפלאחים' (1834), בעקבות כיבוש הארץ בידי אִבְּרָאהִים פֶּחָה, התבצר השייח' אבו-ע'וש במצודה הצלבנית הסמוכה 'בֶּלְמוֹנְט' (ההר היפה, הוא הר צוֹבָה המקראית, שבפי יושביו הערבים נשתבש שמו לימים ונהגה 'צוּבָּא'), אשר מאז כיבושה בידי צַלָּאח אֶ-דִּין עמדה עדיין במלוא קומתה. צבאו של אבראהים פחה כבש את מצודת בלמונט ואף הרס אותה, ומשפחת אבו-ע'וש שבה אל הכפר הנושא את שמה.

שרידי מבצר בלמונט בראש הר צובה (מקור: ויקיפדיה)

לימים סיכם הקונסול הבריטי ג'ימס פין את דברי ימי אבו-גוש. הנה קטע קצר מדבריו המעניינים (עתות סופה, יד בן צבי, תש"ם, תרגם: אהרן אמיר, עמ' 141-139):

ייקל לנו להבין את התרחשויותיה של התקופה אם נחזור אל קורותיהם האישיות של עוכרי השלוה האלה ... פירוש השם 'אבו גוש' הוא 'אב ההונאה' ...  הכפר שמנהיג זה מחזיק בו כבירתו הוא קרית אל-ענב ... זו קרית יערים שבכתבי הקודש, ולדעתי אין כל ספק כי זה המקום שעל שמו נקרא הבוגד יהודה איש קריות ... הכפר שוכן על דרך המלך מיפו לירושלים, בריחוק שלוש שעות מזו האחרונה, במקום המשקיף למרחוק על תיירים ועולי רגל המתקרבים, שכן הדרך עוברת במטווחי רובה מן הבתים, וביניהם מצויה כנסיה נוצרית עזובה, שעודה עומדת על תלה, וחלונותיהם הקטנים יפים בהחלט לשמש אשנבי ירי. לכל הדעות הכפר בנוי יפה, ונעים הוא למראה ...  דומה כאילו מצטיין המקום בשקט ושלוָה ...

על כל משפחות הכפר אמרו, והדבר קרוב מאד לוודאי, שהם שארי בשר למנהיגם, ורובם הצטיינו בגון-פניהם הבהיר, שניתן לייחסו למוצאם הצ'רקסי. מטה [שבט] אבו-גוש מקורו באיזה ממלוכים צ'רקסים, שנתלוו אל השולטן סלים לירושלים בשנת 1516 ... משך זמן רב קודם לתקופתנו מוצאים אנו את ראשם של אבו-גוש מוזכר לגנאי כלסטים מופקר וסחטן ... לאחר שהשתלט על הכפר קרית אל-ענב ניצל את ההזדמנות, נוכח תשישותו ואזלת ידו המופלגות של השלטון התורכי, לגבות 'ע'וּפר', או כוֹפר, מן הנוסעים למקומות הקדושים ...  הע'ופר שלו היה מכניס רווחים במיוחד שהרי עולי רגל וסוחרים מיפו מרבים לעבור בדרך ... המושלים התורכיים בעת ההיא לא יכלו, ואולי אף לא חפצו, להפסיק את המנהג המזרחי המובהק הזה, חרף ריטוניהם של אירופים; אך עם הפלישה המצרית הושם קץ לדבר מיד, וכוח צבאי שמר על חופש המעבר בדרך. עם שוב התורכים חזר אבו-גוש והרים ראש, אך השלטון החדש ... מינה אותו להלכה לכהונת 'נוטר הדרך' ... ובעבור זאת קבעו לו משכורת של ארבעים אלף פיאסטר בשנה, ופטור ממסים על שלושת הכפרים שבבעלותו.

מכאן אימוצם של בני אבו גוש על ידי ממשלת צ'צניה, שמממנת עתה בנייה של מסגד חדש ומפואר בכפר בן-טיפוחיה.

צ'צ'ניה לא יכולה להיות כל כך רחוקה אם חומוס אבו גוש יכול להגיע לרחוב דיזנגוף בתל אביב (מקור: חומוס להמונים)

---

פה ושם בארץ ישראל: סדר נשים

June 11, 2013, 1:50 am

≫ Next: גלגולו של ניגון: השונרא ביש המזל

≪ Previous: על דעת המקום: השורשים הצ'צ'ניים של אבו גוש

$

0

0

כמה תמונות מעוררות מחשבה הצטברו לאחרונה במגירות הווירטואליות של מערכת עונ"ש, והן מעניינות ומהנות גם בלי שצריך להכביר במילים.

א. ניחוח אישה

נא לא להשתין! מוזהרים גברים עוברי אורח ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן (בין הרחובות ביאליק לחשמונאים). באופן פיוטי כמעט, בדיוק שם ממוקם מכון היופי 'ניחוח אישה'.

צילום: אראלה עציון

כיוון שכל השתנה במקום מצולמת 'במצלמה במעגל סגור', אני לא יכול שלא לחשוב איזו הנאה משונה מפיקים החבר'ה הללו שצופים בסרטונים.

(תודה לרמי נוידרפר)

ב. העצמת נשים

על הדיירת עדנה נאמר: זו אוטוריטה!

(תודה לאיתמר וכסלר)

ג. הדרת נשים 

ברוך גיאן צילם במאה שערים אם ובתה (כנראה. קשה לדעת מה באמת מסתתר מאחורי הגלימות) מנשות השַׁאל (החרדים עצמם מכנים אותן 'נשות הטאליבאן').

אפילו שני חסידים ירושלמים, שרגילים בהלכות צניעות, התבוננו בהן בפליאה...

ד. מעבר נשים

במתחם מחנה שנלר בירושלים כבר יש מסלולי הליכה נפרדים, בינתיים רק בשבתות ובימים טובים.

צילום: מיקי כהן

צילום: ברוך גיאן

ה. חיסול נשים

כך נראה (לפני כשנה) חלון ראווה בראש פינה:

צילום: יוסף חרמוני

גלגולו של ניגון: השונרא ביש המזל

June 12, 2013, 10:13 pm

≫ Next: ברוך הבא: סתם יום של חול בפארק המסילה

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: סדר נשים

$

0

0

א. הלוך הלכה החבריא

בשלהי שנת 1969 הועלה על במות ארצנו בהצלחה רבה (כ-500 הופעות!) הערב המוסיקלי 'הלוך הלכה החבריא', שכלל שירים רוסיים בלבוש עברי. לא היו אלה השירים הרוסיים מימי מלחמת העולם השנייה שאליהם הורגל חובבי הזמר הרוסי עד אז – לא היו שם קוזקים על סוסים ולא חיילים אמיצים הנלחמים באויב. שירי המופע, ובהם בלדות ושירי אהבה עדינים, הציגו עולם סובייטי שונה לכאורה, שבו נאבקים יוצרים על חופש הביטוי שלהם, גם אם אינו תואם את הקו המפלגתי הקשוח.

'שירי חרות ונפש שהוברחו מרוסיה' (מעריב, 16 בספטמבר 1969)

ואכן, מפיקי המופע הציגו את השירים ככאלה שנכתבו במחתרת וכוונו נגד ההחמרה בחיי התרבות שניכרה בברית המועצות בעידן שלאחר הדחתו של חרושצ'וב (1964). ככל הידוע, מי שהביאה את השירים הללו ארצה הייתה הזמרתנחמה ליפשיץ, שעלתה לארץ, בדרך לא דרך, במארס 1969.

האווירה המחתרתית שאפפה את עלייתה של ליפשיץ, חוסר המידע על מה שבאמת קורה בברית המועצות, ואולי גם איזה גימיק שיווקי, היו כנראה הסיבה להצגת שירי המופע כשירי מחאה. זו גם הייתה הסיבה שבגללה לא נדפסו בעטיפה האחורית של התקליט שמות כל המחברים והמלחינים. במקום זאת רשמו מפיקי המופע 'עממי' או 'אסור לפרסום'. חשאיות זו הייתה מוגזמת בלשון המעטה, משום שמחבריהם ומלחיניהם של רוב שירי המופע היו מוכרים היטב בברית המועצות ולא היה שום צורך להסתירם.

לא זו אף זו, רבים מן השירים לא היו כלל שירי מחאה, אלא שירים לגמרי 'רגילים'. כמה משירי המופע חוברו לפחות עשרים שנה קודם לכן ('ארצי, ארצי' חובר ב-1939 ובמקורו הוקדש לטייסים הסובייטים;  'עץ התפוח' חובר ב-1944), ושירים כמו 'מסתובב בחור צעיר', 'בואי רוח' או 'בדומיה', דומים להפליא לשירים אחרים בני אותה תקופה שנכתבו בברית המועצות ולא נתפסו כשירים פוליטיים.

קטע מתוך העטיפה האחורית של התקליט 'הלוך הלכה החבריא', 1969 (אוסף רפי בינדר)

הנוסח העברי של שירי המופע היה פרי עטו של הסופר והמשורר המנוח יעקב שבתאי (1981-1934). שבתאי, למיטב ידיעתי, לא ידע רוסית, ולכן יש לראות את השירים יותר כגרסה עברית ופחות כתרגום.

המעבדת המוסיקלית של השירים הייתה דרורה חבקין, שהצליחה ליצור הרמוניה מוסיקלית נדירה של ארבעה זמרים וזמרת – ליאור ייני, אמנון ברנזון, דודו אלהרר, תמי ספיבק ויצחק כפרי. ממופע זה זכורים להיטים רבים, ובראשם 'בדומיה' של יבגני יבטושנקו ששר ייני, וגם 'בלליקה', 'עץ תפוח', 'בואי רוח', ועוד.

ב. שׁוּנְרָא

שיר נוסף מאותו מופע, שזכור היטב עד היום, והושר סולו בפי תמי ספיבק, נקרא 'שונרא'. שונרא בארמית – כפי שידוע לכל מי ששר בליל הסדר את 'חד גדיא' – הוא חתול, לאו דווקא שחור. לא ברור לי מדוע בחר שבתאי דווקא בשם המיושן הזה, שאיש לא השתמש בו בשפת היומיום כדי לדבר על חתולי רחוב (בתרגום של שבתאי יש גם 'שונריתא'!), אך ניחא. זו הייתה החלטתו.

השיר הקליט, שנפוץ במהירות והושר בפי כל, נתפס אולי כמין אלגוריה על דיסידנטים ולוחמי חופש, שהמשטר הסובייטי רודה בהם ומדכא את חירותם, למרות שבאמת לא הייתה לו שום משמעות פוליטית. סתם שיר רחוב על חתול רחוב שנרדף בלי סיבה, רק בשל צבעו השחור...

הנה תמי ספיבק:

יעקב שבתאי, שירי הזמר, זמורה-ביתן, 1992, עמ' 145. גם בפרסום מאוחר זה לא נרשמו שמותיהם של המחבר והמלחין.

יעקב שבתאי הצעיר על כריכת ספר שיריו

לתמי ספיבק, הג'ינגי'ת, הייתה מאז קריירה עשירה של משחק, כתיבה ובימוי. ממש לאחרונה קיבלה את פרס 'קיפוד הזהב' של שנת 2012 למפעל חיים בתחום תיאטרון הפרינג'. כאן אפשר לקרוא ריאיון שערך איתה יעקב בר-און, שמסתיים כך:

בשולי הביצוע המוכר, כדאי לציין שבאינטרנט נמצא ביצוע נוסף של השיר בעברית, פרי עטו של מתרגם בלתי ידוע לי. את השיר (שמשלב בתוכו עברית ורוסית) שרים ארבעה ילדים מחדרה...



ג. 'חתול שחור' – המקור ברוסית

כאמור, 'שונרא' – ובשמו ברוסית Чёрный кот (צְ'יוֹרְנִי קוֹט; חתול שחור) – לא עסק באהבת המולדת אלא בגורלו המר של חתול רחוב, שכולם שונאים אותו בשל האמונות הטפלות על המזל הרע שמביא צבעו השחור. הוא נכתב בשלהי שנת 1963 על ידי מיכאיל טאניץ' (Михаил Исаевич Танич) והולחן מיד לאחר מכן על ידי יורי סַאוּלְסְקי (Юрий Сергеевич Саульский).

החידוש הגדול שהיה בשיר אינו קשור במילותיו אלא בלחנו. הוא הולחן בקצב חדש לחלוטין, שניתן היה גם לרקוד אותו – זהו קצב הטוויסט, שמראשית שנות השישים הלך וצבר פופולריות בכל העולם. ועל אף שריקודי הטוויסט זוהו עם 'המערב הקפיטליסטי', הם קלעו גם לטעמם של בני דור ה'בייבי בום' של ברית המועצות. 

מחבר השיר, מיכאיל טאניץ', נולד בשנת 1923, בטָגָנְרוֹג שבמחוז רוסטוב, למשפחה יהודית אורתודוקסית (שמם המקורי היה תנכילביץ), ולימים סיפר טאניץ' על סבו שהרבה להתפלל ואף הכיר היטב את שלום עליכם. אחרי מלחמת העולם השנייה נאסר טאניץ' לכמה שנים באשמת שווא של פעילות אנטי-סובייטית. הוא שוחרר ב-1953, וב-1956 קיבל 'מחילה' והורשה להתגורר במוסקבה. שם החל בקריירה ארוכת שנים שבמהלכה כתב מאות שירים ופזמונים, בהם כאלה שהפכו ללהיטים גדולים. טאניץ', שנחלץ מבית הסוהר בעור שיניו ורק שבע שנים קודם לכן קיבל 'רהביליטיציה' והורשה להתגורר במוסקבה, לא היה מעז לכתוב שיר פוליטי ולסכן את הקריירה החדשה שהצליח לבנות.

מיכאיל טאניץ' (2008-1923)

יורי סאולסקי, ידידו, היה גם הוא דמות מוכרת בעולם המוסיקה הסובייטי. הוא היה מחלוצי מוסיקת הג'ז בברית המועצות, מלחין פורה ביותר, בעיקר של סרטים, מחזות מוסיקליים ויצירות לבלט. בין השנים 1970-1966 ניהל סאולסקי תזמורת ג'ז מצליחה, בסגנון ה'ביג-בנד' האמריקני, שכללה גם זמרים (הלהקה נקראה SIV-66), אך כשהשתנה האקלים הפוליטי הבין את הרמז ופירק את הלהקה. סאולסקי חיבר שירים פופולריים רבים, אך המפורסם והמצליח שבהם היה בלי ספק 'חתול שחור'. כאמור, הצלחתו לא הייתה כשיר מחאה מחתרתי אלא דווקא כריקוד הטוויסט הסובייטי הראשון...

יורי סאולסקי (2003-1928)

'חתול שחור' הושר לראשונה על ידי תמרה מִיאָנְסָארוֹבָה (Тамара Миансарова) והיה מזוהה איתה. הנה ביצוע שלה משנת 1965 בטלוויזיה הפולנית.

וזו הקלטה מתכנית טלוויזיה ששודרה ברוסיה בשנת 1989 על שיגעון הטוויסט בברית המועצות. על הקליפ הודבק, כנראה מאוחר יותר, הביצוע של תמרה מיאנסארובה.



בסרט התעודה הזה (רוסית בלבד) מסופרת ההיסטוריה של השיר ושל מחבריו:



מאז שנות התשעים ונפילת ברית המועצות זכה השיר לפופולריות מחודשת ברוסיה ולהקות פופ רבות אוהבות לשלב אותו ברפרטואר שלהן. הנה תמרה מיאנסארובה מחדשת את השיר לאחר שלושים שנה ויותר. הקצב והכוריאוגרפיה שונים לחלוטין...

 ד. 'די שוואַרצע קאַץ' ביידיש

חתול שחור משתלב היטב בעולם האמונות הטפלות והפולקלור של יהודי מזרח אירופה, ואם כך מה יותר טבעי מלתרגם את השיר גם ליידיש ולהפכו לשיר עם?

המתרגם מרוסית היה משה סחר (שחיבר, בין היתר, את כל השירים של הסרט 'קוּני לֶמֶל'), והזמר היה דוד עשת, בתקליטו משנת 1972, שנקרא 'רוסישע פֿאַרבאָטענע לידער' (שירים רוסיים אסורים):



וכאן 'כליזמניה' – זמרת ולהקת כליזמריםמאוסטרליה הרחוקה שרים ביידיש...



וכאן ביצוע נחמד מאוד, שמוצג כ'סווינג אוקראיני'...



ה. מן הגורן ומן היקב

החתול הפולני

הנה שתי מקהלות מפולין – מקהלת הנשים Alibabki ומקהלת הגברים Tajfuny (טייפון).



בלי מילים

וכאן שני ילדים יהודיים, שמנגנים להפליא על הפסנתר בארבע ידיים. הוקלט  ביוני 2012, בקונגרס יהודי בוכרה בארה"ב וקנדה (!).




נספח: האם היה המלחין יורי סאולסקי יהודי?

עם שם כמו 'סאולסקי' (שאוּלסקי) סביר להניח שמדובר ביהודי. ואכן, באתרי אינטרנט שונים צוין כי יורי סאולסקי היה ממוצא יהודי. כנגד אפשרות זו עומד צילום מצבתו בבית הקברות במוסקבה,שם עוטרה המצבה בצלב גדול.

אורי יעקובוביץ' העביר לי את תשובתו של זאב גייזל:

רוב טוטלי של יהודי ברית המועצות לא נקברו בבית קברות יהודי ולא בטכס יהודי כלשהו. רבים מהם לא ראו בצלב שום סמל דתי ואף לא ראו שום סתירה בכך. זאת ועוד: המון יהודים מפורסמים בתרבות הרוסית הזדהו וממשיכים להזדהות באופן מופשט ומוחלט עם תרבות זו, ספרותה, ההיסטוריה והדת שלה, כך שצלב על הקבר לא אומר כלום. בימי ברית המועצות לא היה מושג של 'שיוך דתי', לכאן ולכאן.

אמנם שם משפחתו של סאולסקי נוצר מהשם סאול – וכך כותבים ומבטאים ברוסית את השם 'שאול' – אך שמות הוריו – 'Сергей Васильевич' ו-'Екатерина Юрьевна' ממש לא נשמעים יהודיים. במיוחד לאור זאת ששניהם נולדו במאה ה-19.

אז למה שם המשפחה כן נשמע יהודי? כמה אפשרויות:

1. ברוסית ישנם שמות משפחה כגון Михайлов, Исаковский, Менделеевועוד.

2. הם צאצאים של יהודים שהתנצרו.

3. יכול להיות שהשמות פרטיים היו אחרים ולימים הם שונו (זה קרה המון פעמים).

באתרים רבים באינטרנט (למשל, כאן או כאן) מזכירים את שמו של יורי סאולסקי כיהודי, אך אין שום פרטים המבססים מידע זה. נראה לי אפוא כי לא היה יהודי, אך רבים הוטעו בגלל שם משפחתו. בשום מקום  גם לא מצאתי אזכור להתעניינות שלו בנושאים יהודיים או בישראל.

בריאיון שערכו עמו בשנת 2001 לאתר אינטרנט יהודי סיפר סאולסקי כבדרך אגב כי אינו דתי, אך הוא הולך לכנסייה... נדמה שדי בזה כדי לקבוע כי לא היה יהודי, ואולי מישהו מאבותיו התנצר.


תודה לאלכס נקריאקוב על הרעיון והעזרה, לגרימי גלעד ולאורי יעקובוביץ'.

ברוך הבא: סתם יום של חול בפארק המסילה

June 15, 2013, 9:50 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: מי יותר חזק?

≪ Previous: גלגולו של ניגון: השונרא ביש המזל

$

0

0

כתב וצילם ברוך גיאן

ירושלים מתחדשת כל הזמן. 'פארק המסילה' המקסים, שבנוי לאורך מסילת הברזל העות'מנית, משתרך על פני כחמישה קילומטרים, הוא מתחיל (או נגמר) בתחנת הרכבת הישנה שליד תיאטרון החאן, חוצה את שכונות בקעה, המושבה הגרמנית, קטמון ובית צפאפה, ומגיע עד שיפולי שכונת מלחה ו'איצטדיון טדי'. את סיפורו של הפארק צריכים ללמוד בכל מקום בארץ. זו הייתה יזמה מבורכת שצמחה 'מלמטה', בהתארגנות של איכפתניקים מתושבי האזור, שהקימו את 'ועד פארק המסילה' והצליחו לכפות את רצונם והגיונם על העירייה, שתכננה לסלול שם עוד כביש ראשי סתמי.

הפארק הארוך שינה לגמרי את איכות החיים של תושבי השכונות הגובלות בו בפרט ושל תושבי ירושלים בכלל. הוא הפך ל'ריאה ירוקה' ולמסלול אטרקטיבי של הליכה וריצה, מסלולים לרוכבי אופניים ומקום מפגש פופולרי לכל כלבי העיר (מי תיאר לעצמו שיש בירושלים כל כך הרבה כלבים!). תענוג לראות איך שטח שהוזנח במשך עשרות שנים, הפך לפארק ירוק ומזמין של פעילות ספורטיבית וחברתית לכל כך הרבה משפחות ואנשים.

פסי הרכבת הישנים מולאו בריצוף בטון, דמוי עץ, ולצדם נשתלו דשאים ופרחים ונִטעו עצי דולב שמצלים על ספסלים ופינות שתייה. יש עוד הרבה מה לשפר, והמבחן הגדול יהיה כמובן הניקיון והתחזוקה השוטפת, אבל בינתיים אפשר לשמוח על המתנה הבלתי צפויה שהיינו זכאים לה מזמן וקיבלנו באיחור רב.

ביום שישי בבוקר יצאתי לצלם בפארק המסילה ובמתחם החדש של תחנת הרכבת.

















תחנת הרכבת הישנה נמצאת בקצה פארק המסילה והיא נקודת התחלה או סיום להולכים בו. התחנה המקורית – שנקראת עכשיו 'התחנה הראשונה' – נחנכה בשנת 1892. מאז שבת קו הרכבת בין ירושלים לתל אביב, לפני כעשרים שנה, הוזנח המבנה והתפורר וכל פרטי הריהוט, העץ והברזל נגנבו. עתה קמה התחנה לתחייה. המתחם המשוקם, על שלל מסעדותיו ודוכניו, נפתח לפני כמה שבועות והוא משתלב היטב במכלול פארק המסילה. כבר עתה אפשר לקבוע בסיפוק כי עוד עוגן של שפיות ונורמליות נוסף לעירנו הסוערת. לירושלמים הייתה אורה ושמחה.

מקצת החנויות שבמתחם פתוחים גם בשבת, ותושביה החילוניים של העיר, ותיקי ה'קרבות' על פתיחת בתי הקולנוע והסינימטק בשבת, שפשפו עיניהם בתדהמה נוכח ההמונים שגדשו את המקום בשבתות האחרונות ובהם גם חובשי כיפות רבים.

מבנה התחנה נוקה ושוחזר בחלקו ובקומה העליונה עוד ניתן להבחין בטיח המקורי וב'רֶלְסִים' ששימשו לקירוי הגג.





בחזית הכניסה לתחנה, בקומה השנייה, השתמר דרך נס לוח האבן המקורי ובו נחקק השם 'ירושלים' בשלוש שפות. נדמה לי שהכתובת העברית נוספה רק בתקופת המנדט.



בפנים, על קירות המבנה ההיסטורי, מוצגת תערוכת צילומים מעניינת על תולדות הרכבת, כולל מרקע ועליו מוקרן סרט וידאו שכולל הפתעה: בשנת 1897 שלחו האחים לומייר, חלוצי הראינוע הצרפתיים, את נציגם במזרח התיכון לנסיעה ברכבת והוא תיעד את הנסיעה.

בתי הקפה והמסעדות שעל הרציף שוקקים חיים ומסביב המולה משפחתית נעימה.

סתם יום של חול בפארק המסילה.

פרנסות של יהודים: מי יותר חזק?

June 16, 2013, 10:09 pm

≫ Next: 'השוק של קאסם' מוכר חמץ

≪ Previous: ברוך הבא: סתם יום של חול בפארק המסילה

$

0

0

שוק הסגולות רווי כידוע. הרבה מתחרים יש בשוק, וכל מקובל או מכשף שואף לבצר לעצמו נישה ייחודית שבה יבלוט על פני האחרים.

לאחרונה הגיעו אליי שני פרסומים שונים לגמרי, והמשותף להם הוא מוטיב הכוח והעצמה.

א. 'השומרונים החזקים ביותר'

הנה, למשל, הכהן השומרוני הגדול וחסר השם. שמעתם עליו? הידעתם ש'השומרונים החזקים ביותר'?

אין מדובר במתנחל מגבעות שומרון, אלא במקובל הבקי 'בקבלה שומרונית עתיקה'. אני מודה ומתוודה שעד עתה לא ידעתי שלשומרונים יש בכלל תורת קבלה משל עצמם...

מיהו אפוא אותו כהן גדול, ומהו 'הספר הקדום בעולם'? אין לי מושג. כדי לגלות זאת צריך להתקשר לטלפון הנייד, ויש לי הרגשה שהתשובה שאקבל לא תניח את דעתי.

המכשף השומרוני הידוע ביותר הוא שמעון מַגוּס (או שמעון הקוסם), שחי במאה הראשונה לספירה ונזכר לגנאי בברית החדשה. הודות לו נטבע המונח 'סימוניה' – קניית תפקיד כנסייתי וסגולות רוחניות בכסף. אכן, במעשי השליחים, ח 21-9, נאמר עליו בפירוש 'כי גדול הוא'...

9 וְאִישׁ אֶחָד וּשְׁמוֹ שִׁמְעוֹן הָיָה מִלְּפָנִים בָּעִיר מְכַשֵּׁף וּמַבְהִיל אֶת-עַם שֹׁמְרוֹן בְּאָמְרוֹ עַל-נַפְשׁוֹ כִּי גָדוֹל הוּא׃ 10 וְכֻלָּם הִקְשִׁיבוּ אֵלָיו מִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם לֵאמֹר זֶה הוּא גְּבוּרַת הָאֱלֹהִים הַגְּדוֹלָה׃ 11 וַיַּקְשִׁיבוּ אֵלָיו עַל-הֱיוֹתוֹ מַבְהִיל אוֹתָם בִּכְשָׁפָיו יָמִים רַבִּים׃ ... 18 וַיְהִי בִּרְאוֹת שִׁמְעוֹן כִּי נִתַּן רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּסְמִיכַת יְדֵי הַשְּׁלִיחִים וַיָּבֵא לִפְנֵיהֶם כָּסֶף׃ 19 וַיֹּאמַר תְּנוּ-נָא גַם-לִי שָׁלְטָן כַּשָּׁלְטָן הַזֶּה אֲשֶׁר יְקַבֵּל אֶת-רוּחַ הַקֹּדֶשׁ כֹּל אֲשֶׁר-אָשִׂים עָלָיו אֶת-יָדָי׃ 20 וַיֹּאמֶר אֵלָיו פֶּטְרוֹס כַּסְפְּךָ יְהִי אִתְּךָ לַאֲבַדּוֹן יַעַן אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לִקְנוֹת בִּמְחִיר אֶת-מַתַּת הָאֱלֹהִים׃ 21 אֵין-לְךָ חֵלֶק וְגוֹרָל בַּדָּבָר הַזֶּה כִּי לְבָבְךָ אֵינֶנּוּ יָשָׁר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

ההבדל הוא ששמעון מגוס רצה לשלם כסף, ואילו הכהן השומרוני הגדול, מן הסתם, לוקח כסף...

ב. 'הכח הכפול' של האב והבן מזוועהיל

על חסידות זְווֶעהיל (אִמרו: זְוִויל) הקטנה רק החסידים שמעו, ולכל היותר אלה שחולפים על פני הבניין הענק שמאכלס את מוסדותיה ופונה בחזיתו לדרך בר-לב (כביש מס' 1) בירושלים. על קיר הבניין מתנוסס בגדול השם המשונה של החסידות.

מדובר בחסידות שנתהוותה בראשית המאה ה-19 בעיירה זוויהל (Zwiahel) שבפלך וולין הרוסי ויצרה שושלת אדמו"רים קטנה שבראשה עמדו בני משפחת גולדמן. מאז נוצרה חסידות זו שינתה העיירה הקטנה את פניה. עברה היהודי נמחק לחלוטין בימי מלחמת העולם השנייה ובתקופה הסובייטית שלאחריה, והיום היא עיר אוקראינית טיפוסית (במובן הרע של המילה), שנקראת נובוגרד-וולינסק (Novograd-Vohlynsk), לא הרחק מז'יטומיר.

הדמות המעניינת בקרב צדיקי זוויל היה האדמו"ר הרביעי, שלמה (שלומ'קע) גולדמן (1945-1869) – הוא היושב מצד שמאל בציור הבא. הוא עלה לארץ בשנת 1926 עם נכדו מרדכי (לימים אדמו"ר בעצמו), ועל פי המסופר, כשהגיע לנמל יפו אמר לנכדו: 'אנחנו זורקים את האדמו"רות לים'.

הוא חי באנונימיות ובצניעות אביונית בעיר העתיקה של ירושלים, נסע באוטובוסים והסתיר את ייחוסו. לאחר כמה שנים עבר להתגורר בשכונת בית ישראל, ובהדרגה גם התגלתה זהותו ומעלתו לתושבי ירושלים בני היישוב הישן. הללו סייעו לו בפרנסה וסיפרו נסים ונפלאות על הליכותיו הפשוטות, על למדנותו ועל מופתיו. ר' שלומ'קע נפטר בכ"ו באייר תש"ה ונקבר בהר הזיתים.

בנו, גדליה משה גולדמן (1949-1887), עלה לארץ אחריו, בשנת 1937, לאחר שנרדף בידי השלטון הסובייטי ואף הוגלה לסיביר (בציור שלמטה הוא יושב מצד ימין). הוא מילא את מקום אביו, אך לא להרבה זמן. הוא נפטר בסוף שנת 1949, וכיוון שבהר הזיתים לא יכלו לקבור עוד נטמן הצדיק בבית עלמין קטן שהוכשר על חורבות הכפר הערבי לשעבר שייח' באדר (בית העלמין שבהר המנוחות החל לפעול רק ב-1951). בית העלמין שייח' באדר נמצא היום בחלקו המערבי של גן סאקר סמוך מאוד לבית המשפט העליון.

לפני כשלוש שנים 'התגלה' מחדש קברו של ר' גדליה משה. כל מיני נסים סופרו עליו והוא הפך אבן שואבת לחרדים חובבי קברים קדושים ולמחפשי נסים וישועות.

ועכשיו יש גם מי שגוזר את הקופון. חוברת צבעונית וצעקנית של 16 עמודים, שמתיימרת לדבר בשמם של הצדיקים המתים, מבטיחה בוולגריות, כי כל מי שיסייע למוסדות התורה של זוויל יושפע שפע עצום. 'אצל הצדיק מזוועהיל, אין חזור, אין "נראה". מילה זו מילה!'.

וכמעט שכחתי. יש גם 'מועדון'...

'מועדון השותפים' מיועד כמובן רק למי שחותם על הוראת קבע 'למוסדות הקדושים'.

'מישהו מוכן לוותר על מליצי יושר' כאלה ועל 'קשר יומיומי'?

והנה מתברר כי הרב דוד סתיו,המתמודד על משרת הרב הראשי האשכנזי, הוא נכדו (מצד אמו) של הצדיק גדליה משה גולדמן! ועכשיו נותר להמתין ולראות אם 'הכח הכפול' יעזור לו...

'השוק של קאסם' מוכר חמץ

June 18, 2013, 9:50 pm

≫ Next: אז"ר מקדיש ספר לז'בוטינסקי (ומשהו על 'שיר אסירי עכו')

≪ Previous: פרנסות של יהודים: מי יותר חזק?

$

0

0

איור: זאב אנגלמאיר (מתוך התערוכה 'חמץ, מצה וטקילה בהקפצה', 2009)

על אף שפסח חלף עבר לו, דומני שהתמונות שמובאות כאן מספרות סיפור גדול יותר, שאינו קשור דווקא לפסח, אלא יותר לטיפשות הלכתית ולפורמליזם רבני.

הכותרת – 'השוק של קאסם' מוכר חמץ – עשויה להטעות, שכן לא מדובר כאן בחמץ שניתן לקנות בפסח אצל ערבים, אלא דווקא בערבים שמוכרים את החמץ שברשותם. למי? כנראה לערבים אחרים.

מסובך? בהחלט. גם אני לא כל כך הבנתי.

אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם שבבית אריאלה בתל אביב, שלח לי שתי תמונות שצילם לא מכבר בחנות ירקות ('ירקניה') הנמצאת בניהולו של ערבי ושמו נאיל קאסם. החנות נמצאת בעיר אריאל שבשומרון.

הצילום הראשון – תעודת כשרות של החנות – אינו מפתיע, וכבר עסקנו בעבר בתעודה דומה (חנות הירקות של פייסל ג'ומג'ום). אכן, אין פסול בכך שחנויות או מסעדות, המנוהלות על ידי ערבים, יתנאו גם הן בתעודת כשרות רשמית, שתאפשר ללקוחות שמקפידים על כשרות, או על הפרשת תרומות ומעשרות מירקות ופירות שגודלו בידי יהודים, לקנות או לסעוד שם בלי חשש.

אבל מה תגידו על השלט הנוסף שמתנוסס בחלון הראווה? זהו אישור שהעניק שלום צדוק, רב העיר אריאל, לנאיל קאסם, שהסדיר את מכירת החמץ, 'כדת וכדין', לקראת פסח תשע"ג.

ונשאלת השאלה: אם בעל החנות הוא ערבי, למי  בדיוק הוא אמור למכור את החמץ שלו? הרי חיוב מכירת חמץ מוטל רק על יהודים. זאת ועוד, הרי מדובר בחנות ירקות ופירות ואיזה מין חמץ מסתורי מחזיקים שם?

מי מוכר את החמץ ולמי הוא נמכר?', שאל אבישי אלבוים, 'אולי מישהו מהרבנות המקומית ירים את הכפפה ויסביר לנו: מכירה זו על שום מה?'

אז"ר מקדיש ספר לז'בוטינסקי (ומשהו על 'שיר אסירי עכו')

June 19, 2013, 9:39 pm

≫ Next: פרנסות מהתנ"ך

≪ Previous: 'השוק של קאסם' מוכר חמץ

$

0

0

אז"ר בראש תהלוכת אבל במלאת שנה לרצח חיים ארלוזורוב, 18 ביוני 1934 (משמאלו דוד בן גוריון ומימינו דוד רמז)

א. 'לְמְגִנֵּי עמנו' – ההקדשה של אז"ר

את ההקדשה המעניינת הבאה, שנכתבה השבוע לפני 93 שנים, שלח לי אביעד רוזנברג, איש הספרייה הלאומית. היא מופיעה על שער ספרו של בנימין זאב (וילהלם) בָּכֶר, 'אגדות התנאים', בתרגומו (מגרמנית) של הסופר והמתרגם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (1945-1854), יליד העיירה ליאדי, שעלה לארץ בשנת 1906 עם אנשי 'העלייה השנייה', ומוכר יותר בראשי תיבות שמו – אז"ר.

הספר נדפס ביפו תר"פ, וההקדשה – בעותק השמור בספרייה הלאומית – נכתבה בח' בתמוז באותה שנה, 24 ביוני 1920. הנה היא בהגדלה:

לְמגני עמנו, מר זאב ז'בוטינסקי וחבריו. 

בברכת שלום ושמחה פנימית בעשית הטוב. 

מאת המתרגם. ח' תמוז תר"פ.

מה עומד מאחורי הקדשה זו, שרשם אז"ר, שומר המצוות ואיש תנועת העבודה (שאף החזיק בפנקס חבר ההסתדרות מס' 1), לזאב ז'בוטינסקי, שכמה שנים לאחר מכן יעמיד את עצמו בראש התנועה היריבה – ברית הציונים הרוויזיונסיטים (הצה"ר)?

באותה שנה, 1920, עדיין היה ז'בוטינסקי חלק חשוב מהנהגת ההסתדרות הציונית. הוא חתר אז באובססיביות למימוש חזונו להקמת כח מגן עברי קבוע, וזאת לאחר הצלחתם של 'הגדודים העבריים', שפעלו במלחמת העולם הראשונה ביזמת יוסף טרומפלדור וז'בוטינסקי.

ז'בוטינסקי גר אז בירושלים (דירתו רחבת הידיים שכנה בפינת הרחובות בן-שטח ובן-סירא של היום). כאמור, באותם ימים הוא טרח (יחד עם פנחס רוטנברג) על ארגון כח הגנה יהודי, נוכח הערכתו על העתיד להתרחש. בהעדר נשק של ממש, שאחזקתו הייתה בלתי חוקית, התאמנו המתנדבים בעיקר בתרגילי ספורט ובקרבות פנים אל פנים כשהם חמושים במקלות.

ב-4 באפריל 1920 (חול המועד פסח תר"ף) פרצו 'המאורעות'. ערבים מוסתים ומשולהבים, שהגיעו מחגיגות נבי מוסא אל הרובע היהודי שבעיר העתיקה, החלו בהשתוללות אלימה. שישה יהודים נהרגו, כמאתיים נפצעו, נשים נאנסו ורכוש רב נהרס ונבזז.

ז'בוטינסקי וכעשרים מחברי 'ההגנה', שניסו לארגן את ההתגוננות, נאסרו, נשפטו (עֵד התביעה הראשי היה מושל ירושלים, הקולונל סטורס) ונשלחו לכלא עכו. ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך (השאר נידונו לעונשים קלים יותר של שלוש שנות מאסר), אך סערת הרוחות שפרצה ביישוב הביאה את הבריטים להפחית את עונשו לשנת מאסר אחת. הרברט סמואל, שהתמנה בעצם אותם הימים לנציב העליון הראשון וקיבל את סמכויות השלטון הצבאי, העניק לו חנינה, וז'בוטינסקי השתחרר ב-8 ביולי (כ"ב בתמוז) לאחר שלושה חודשי מאסר. מאסרם של מגיני ירושלים, וז'בוטינסקי בראשם, הקנה לו יוקרה רבה ואהדה מכל חוגי היישוב, וכפי שאנו רואים מן ההקדשה – גם מאז"ר.

דאר היום, 11 ביולי 1920

ב. 'שיר אסירי עכו'

ז'בוטנסקי בחדרו בכלא עכו, 1920 (מקור: מכון ז'בוטינסקי)

ז'בוטינסקי ניצל היטב את שהותו בכלא. לצד פעילותו הפוליטית, שלא נפסקה, הוא גם הצליח לתרגם את 'הקומדיה האלוהית' של דנטה, החל (יחד עם עוד אסירים) לתרגם את סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל (הסיפור 'צואת האדריכל' בתרגומו נדפס ב-1932), וחיבר את השיר המפורסם 'שיר אסירי עכו'.

כדאי לשים לב כי השיר כלל אינו עוסק באסירי עכו, אלא דווקא ב'חורשי תל חי', יוסף טרומפלדור וחבריו. כותרת השיר צריכה אפוא להתפרש כ'שיר [שכתבו] אסירי עכו'.

הנוסח הראשון של השיר התפרסם ברשימה 'הימים האחרונים בעכו', שנדפסה בעיתון דאר היום, 13 ביולי 1920, בחתימת 'אסיר עכו'. הכותב תיאר את תחושותיהם של האסירים כשנודע להם על שחרורם הקרוב:

על 'שיר אסירי עכו' וגלגולי נוסחיו כתב אליהו הכהן מאמר מפורט, שהתפרסם לפני שלוש שנים בבלוג 'היגיון בשיגעון' של זאב גלילי (המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת האינטרנטי חדשות בן עזר, גיליון 533, 8 באפריל 2010; וכן בכתב העת האומה, 178, קיץ תש"ע). הכהן הראה שלמעשה השיר נכתב כ'עבודת צוות' של כלל האסירים ('ז'בוטינסקי וחברים אחרים'), וז'בוטינסקי היה זה שנתן לכתיבה המשותפת את צביונה הסופי.

מאוחר יותר עבר השיר תיקוני נוסח שונים, וזה הנוסח המתוקן שהתקבל בכל הביצועים של השיר:

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

הנה 'שיר אסירי עכו' בביצוע חבורת הזמר 'הבנימינים' (דהיינו, תושבי בנימינה):

את הצלילים היפים של 'שיר אסירי עכו' הלחין יוסף מילֶט (1947-1889) – 'הנשכח בין חלוצי הזמר העברי', כפי שהגדירו אליהו הכהן. מילט, יליד דומברובה שבגליציה המערבית, הגיע לארץ ישראל באותה שנה ממש, 1920, ו'שיר אסירי עכו' היה, כנראה, אחד השירים הראשונים שהלחין בארץ.

מילֶט התמחה בעיקר בהלחנה ליטורגית ובניצוח על מקהלות בית כנסת, אך הלחין גם שירי משוררים, כמו 'אלגיה', של שאול טשרניחובסקי ('על מלוא רוחב ים התכלת'). הלחן המפורסם ביותר שלו, שמושר בליל הסדר בבתים רבים, הוא 'בצאת ישראל ממצרים' (אם תלחצו על שם השיר תוכלו לשמוע אותו מפי החזן אפרים די-זהב).

יוסף מילֶט (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו,כרך 6, עמ' 2487)

פרנסות מהתנ"ך

June 23, 2013, 12:08 am

≫ Next: על דעת המקום: שבילי נחש ועקלתון

≪ Previous: אז"ר מקדיש ספר לז'בוטינסקי (ומשהו על 'שיר אסירי עכו')

$

0

0

בעבר כתבתי כאן על 'לחם יחזקאל', שנמכר ברשת המרכולים האמריקנית Trader Joe's. מתברר שגם אצלנו, בארץ התנ"ך, יש עסקים ופרנסות שמתכתבים עם התנ"ך, וזה נחמד.

א. צימר אדם וחוה: 'בסגנון גן עדן'

אצל מזל ממושב חוסן יש מערכת מערות צימר, ובהן אחת המכונה 'מערת אדם וחווה'. מכל טוב תמצאו שם, במערה. אמנם היא 'בסגנון גן עדן, חושנית ורומנטית', אבל לא לדאוג – המערה מרוהטת גם במזגן ובלווין, וכמובן גם בג'קוזי עם תאורה מתחלפת (?).

ואם אנחנו כבר באזור חיוג של גן עדן, אז למה שלא נסעד את לבנו במסעדה 'אדם וחווה' שברמת השרון?

המסעדה הוקמה בלבה של חווה, כך שהשם הוא באמת רב-משמעי.

ב. נגריית תיבת נח

אנחנו עדיין בספר בראשית.

מי לא זקוק לנגר? אז אם כבר נגרייה, לכו על אחד עם ניסיון. הנגרייה נמצאת ברשפון.

ג. ומה עושה אליהו הנביא בשעות הפנאי?

ולא תאמינו מה עושה אליהו – נביא עסוק בדרך כלל – הוא מחבר אנשים לבתים, כמובן.

סוכנות התיווך הזו נמצאת באזוּר (שלח רמי נוידרפר).

מכירים עוד פרנסות תנ"כיות?

אתם מוזמנים לשלוח לי דוגמאות נוספות ואשמח לפרסם.


בעלי התוספות

א. תיבת נח של קהילת בית אל

רמי פינצ'ובר (בתגובות) הפנה את תשומת הלב לחברת 'תיבת נח', שמתמחה במערכות אוורור וסינון אוויר. החברה שייכת לבני קהילת 'בית-אל' הנוצרית-הגרמנית בזיכרון יעקב (מייסודה של אמה ברגר). הם בנו מפעל לתפארת, מן המובילים בעולם, מתוך רצון להגן על תושבי הארץ מפני התקפות גזים.

  

ב. כפתור ופרח

א"ש הרחיב את היריעה והצביע על חנות הבדים הבאר-שבעית של שרה פרץ, שבחרה לעצמה את השם היפה והשנון 'כפתור ופרח'.

ה'כפתור ופרח' הזכיר לי חנות לפאות נכריות באחת הסימטאות שיוצאות מרחוב שטראוס בירושלים, שאינני יודע אם היא עדיין פתוחה, ושמה המקסים היה 'חוט השערה'...


ג. חווה ואדם

(תודה לעמוס מצוות התגובות)


ד. פונדקו של ירמיהו

ברחוב ירמיהו 47 בתל אביב, היה עד לא מכבר נקניק ושמו ירמיהו.

צילם: עמיש


עם שפה כה עשירה כמו שיש לנו, ממש לא ברור למה פרסומאים בּוּרים חושבים, שמה שלא מריח לועזית נחשב למיושן ומפגר, ושכל דבר צריך להסתיים ב'סיטי, 'סנטר' או 'פלייס'.

---

על דעת המקום: שבילי נחש ועקלתון

June 24, 2013, 12:38 am

≫ Next: עונ"שו של דן: הסוד הקטן של ברברה סטרייסנד ושלי

≪ Previous: פרנסות מהתנ"ך

$

0

0

'עקלתון' – פסל בטון של יצחק דנציגר, פארק הירקון, 1975 (מקור: ויקיפדיה)

כתב יהודה זיו

כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל,
אֶת הֶעָרִים וְהַשְּׁלָטִים
וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, 
אֶת לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.

(נתן אלתרמן, 'גדליה רבע איש')

הקרן הקיימת לישראל נטלה על עצמה לשמר את מורשת חטיבת פלמ"ח 'הראל' במרחבי 'פארק יצחק רבין', שמשתרע באזור שער הגיא. חטיבת 'הראל' (שכונתה גם חטיבה 10) הוקמה באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. אנשיה, בפיקודו של יצחק רבין, לחמו בשעתם על פריצת הדרך לירושלים ועל הרחבת 'הפרוזדור' שמשני עבריה. ארבע אנדרטות בזלת מנציחות כאן את גדודי החטיבה: סלע הגדוד הרביעי (גדוד 'הפורצים'), הוצב בראש הר יַעֲלָה (בָּאב אֶל-הַוָּא) וגם בראש הר מעוז, הוא ה'קסטל'; סלע הגדוד החמישי (גדוד 'שער הגיא') בראש גבעת חתול (חרבת ח'תולה), הצופה על שער הגיא; הגדוד השישי (גדוד 'ירושלים') זכה בשתי הנצחות: סלע הצופה על עיקול קבר אִמָּאם עַלִי, וכן אתר הנצחה מול מושב שואבה, אשר אנדרטת פורצי הדרך לירושליםנשקפת עליו מראש 'משלט 1'.

יצחק רבין (משמאל) עם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. כשרבין מונה למח"ט הראשון של 'הראל' הוא היה בסך הכל בן 24...

גולת הכותרת ב'פארק רבין' היא, ללא ספק, 'דרך בורמה'הנודעת, החוצה אותו לרוחבו, ואותה הקק"ל משמרת בקפדנות, 'זכר לימי תש"ח'. ראש נתיבה המשולט של הדרך נמצא ב'מצפה הראל'– שם מוצבת מפת תבליט מפורטת של הדרך ושלוחותיה, כשסיבוב העקלתוןהנודע שלה צוין במפה בשם הלועזי 'סֶרְפֶּנְטִינוֹת'ובלשון רבים דווקא. כינוי שגוי זה מצוין גם על גבי התמרורים בצד 'דרך בורמה', המלווים את העושים מכאן את דרכם בנתיבה, אף שבפועל מדובר בעקלתוןאחד ויחיד בלבד.

מפת ה'סרפנטינות' בדרך בורמה (מקור: ויקיפדיה)

העקלתון בדרך בורמה (רצף תמונות שצילם יהודה זיו בתש"ח ועובדו מחדש על ידי טל שוורץ)

בתיאור דרכי הגישה אל מרומי מצדה כתב יוסף בן-מתתיהו(פְלַבְיוּס): 'דרך אחת עולה ממזרח ונקראה בשם "הנחש", כי היא צרה ומתעקלת בלי הרף כנחש' (מלחמת היהודים ברומאים, ז, ח, ג, מהדורת י"נ שמחוני). קלוד רנייה קוֹנְדֶר(C.R. Conder), אחד משני ראשי משלחת הסקר הבריטית של 'הקרן לחקירת ארץ ישראל' ((PEF, ציין אותה לפיכך בתוכנית מצדה בשם  The Serpent( PEF Memoirs, 1875, Judaea, III, מול עמ' 417), ומכאן אף כינויה המקובל היום, 'שבילהנחש'. אם אכן בימי פלביוס נודעה דרך זו בשם הרומי Serpentina(עקלתון, דהיינו רצף עיקולים), הרי מילה זו היא צורת הריבוי של Serpentinum  (עיקול), שנגזר מלשון Serpent (נחש), כעין הצירוף 'נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן' בלשוננו (ישעיהו, כז 1).

במצדה ה-Serpentina הפכה ל-Snake (מקור: TreKKen)

במקרא אנו מוצאים 'אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלוֹת' בשירת דבורה (שופטים, ה 6), ואילו בתלמוד יש 'דרךעקלתון' (בבא בתרא, צט ע"ב) וכן 'מעלות' (כגון 'מעלות בית חורון', סנהדרין, לב ע"ב), או 'סולמות' (כגון 'סולמות של צור', שבת, כו ע"א). וגם בימי הביניים פירש רש"י את הפסוק 'סורו נא אל בית עבדכם' (בראשית, יט 2): 'עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם'. ומכאן הגיעו גם ה'עיקולים' בתפילה ובשירה, כגון 'לעקשו באורחות עיקוליו' ('מי יְתַנֶּה', יוצר ליום הכיפורים) או 'אוֹרַח עֲקַלְקוֹל' (שמואל הנגיד, בן-משלי, מחברות לספרות, תש"ח, עמ' 119).

לימים ידע המונח Serpentinaשימושים ותרגומים שונים ומשונים בספרות חקירתה של ארץ ישראל. שלמה  צמח, למשל, נקט בצורה 'עִקָּלוֹן' (כתבים נבחרים, דביר, 1956, עמ' 210). המחנך והחוקר דוד ילין (1941-1864) כינה את המעלה הרומי הקדום, היורד מהר מָעוֹז (זה שכולנו קוראים לו 'קַסְטֶל') אל מוצא ונקרא עתה 'שבע האחיות', 'דרך ... עקובה'. הוא דימה את פיתולי הדרך ל'שלשלת' שבטעמי המקרא, או ל'לוֹלָבָה', דהיינו חריצי בורג, המכונים 'הברגה' בעברית המדוברת:

דוד ילין, 'ל"ג בעמר במוצא', המליץ, כ"ב אייר תרנ"ו (5 במאי 1896)

גם בערבית מכונה מעלה-עקלתון בשם 'עַקַבָּה' (عقبة) ומכאן אף שם אחותה הירדנית של אילת, היושבת לרגלי מעלה תלול לעבר הרי אֱדוֹם. שם זה שופך, כמובן, אור על הכתוב 'והיה הֶעָקֹב למישור' (ישעיהו, מ 4), שדומה כי התפרסם יותר בזכותו של ש"י עגנון מאשר הנביא ישעיהו.

המונח 'פיתולים' זכה בארצנו להנצחה בכמה מקומות. כך למשל, 'דרך הפיתולים', המתעקלת ויורדת בגלבוע מהר ברקן אל מחצבת בית אלפא, או 'כביש הפיתולים', המתפתל ויורד אל הכפר עִרְנֶה בדרום-מזרחו של החרמון מן המוצב, שנשא לפיכך בימי מלחמת יום הכיפורים את השם 'מוצב הפיתולים'. גם חוקרים ואנשי ידיעת הארץ אוהבים להשתמש במונח זה על הטיותיו: את עַקַבַּת אֶ-סֻּכַּר, שמדרום לדרך יריחו, תיאר מנשה הראל כ'מעלה סלול ופתלתול' (מסעות ומערכות בימי קדם, תש"ם, עמ' 140), על דרך הפסוק 'עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל' (דברים, לב 5); והארכאולוג אברהם נגב, שתיאר את מעלה עקרבים הרומי, ציין כי 'כדי להתגבר על קשיי העלייה במדרון התלול, נסללה הדרך בפיתוליםרבים' (מדריך ישראל: הר הנגב, 1979, עמ' 115), אשר מנשה הראל כינה 'פיתולים מסחררים' (מסעות ומערכות, עמ' 117).

לעומת 'פיתולים', מקובל לכנות את עיקוליו של הירדן,בקטע שבין הכינרת לים המלח, דווקא בשם 'נפתולים', ובאנגלית Meanders (מונח גיאומורפולוגי, שנגזר משמו היווני הקדום של נהר מֵיאַנְדְרוֹס בפְרִיגִיָה שבמערב אסיה הקטנה, והיום קרוי נהר מֶנְדֶרֶס). הסיבה לכך היא, שהנהר מתעקל כאן תוך כדי מאמץ ומאבק לפלס לו דרך לעבר שפכו אל ים המלח. בעוד יוסף ברסלבסקי (לימים: ברסלבי) הכתיר את אחד מפרקי ספרו בכותרת 'נפתולי מעלה עקרבים' (הידעת את הארץ?, ד: אל אילת ואל ים סוף, תשי"ב, עמ' 39), העדיף יגאל ידין שימוש לשון אחר, כשהזכיר את שמריהו גוטמן, 'שתיאר נכונה ... את "שביל הנחש" על כל פתלתוליו' (מצדה: בימים ההם – בזמן הזה, תשכ"ו, עמ' 255). חברת מע"ץ קבעה בשעתה על גבי תמרוריה את הנוסח 'עקומת עקלתון', והגדילו לעשות רִנָּה הַבְרוֹן, חברת קיבוץ בארי, ודן גזית, איש קיבוץ גבולות, שפרסמו אוסף סיפורי פולקלור מקומיים, על צמתים ועיקולי כבישים במערב הנגב, והכתירו אותו בשם המשעשע 'מערכת העיקול'... (ארץ וטבע, 40 [1995], עמ' 69-68).

מתמרורי ארצנו

אברהם נגב, ששלט ברומית, ידע כי 'סרפנטינה' היא עצמה לשון ריבוי, ולפיכך החליף 'סרפנטינה' ב'פיתולים', כראוי. בעוד מנחם מרקוס, לעומתו, שעה שכתב באותו 'מדריך ישראל' על מעלה עקרביםהמודרני, נקט לשון ריבויו של ריבוי: 'מן האנדרטה יורד המעלה בסדרה של 18 סרפנטינות קשות' (מדריך ישראל, שם, עמ' 114; בפועל יש במעלה עקרבים 31 עיקולים!).

העקלתון (סרפנטינה) של מעלה עקרבים – צילום אוויר (מקור: ויקיפדיה)

מרקוס שב וכתב כך גם על מעלה מַחְמָל, בצפון-מזרחו של מכתש רמון: 'מכאן ממשיך השביל בסדרת פיתולים ('סרפנטינות'), שהשתמרו היטב' (הר הנגב המרכזי ומכתש רמון, עמ' 107). אין הוא יחיד בטעותו ורבים מאנשי 'כתיבת הארץ' חוזרים על שימוש שגוי זה. כך למשל, אריה יצחקי ואביתר נור: 'מעלה עקרבים – דרך ... היורדת ... בשמונה-עשר [?] פיתולים  (סרפנטינות)' (ספר הכבישים השלם, 1990, עמ' 198); אבירם ברקאי, שציין 'סרפנטינות', בכפל ריבוי, ב'דרך בורמה' (52 הטיולים היפים ביותר, מפה, 2000, עמ' 135); וכך גם שרית רוטשילד על 'דרך הסרפנטינות' היורדת ממדרשת שדה בוקר אל עין עבדת (שם, עמ' 209). ריבוי מופלג יש גם במה שכתב מנחם מרקוס על 'שביל הרץ', העולה אל מצדה מצפון-מערב. לדבריו, השביל 'מתגבר על המצוק הגבוה והתלול בעזרת סדרה של עקלתונים (סרפנטינות)' (טיולי ישראל: דרום, כתר, 1988, עמ' 43) – 'מקרא ותרגום' באמצעות שני ריבויי-ריבויים, בזה אחר זה! 

אפילו המילונים ברי-הסמכא שוגים בעניין זה. אברהם אבן-שושן הביא ב'מילון החדש' שלו שני ערכים בענייננו: 'נחשוני' – מפותל, שביל נחשוני בהרים; 'סרפנטינה' – כינוי לכביש מתפתל פיתולים רבים וחדים ביותר [סרפנטינות]'– ושוב, בטעות, ריבויו של ריבוי! ומעניין, שאף  בערבית החדשה, המכנה קפיץ גלילי ('נחשון') בשם سِرْبِنْطينَة (סִרְבִּנְטִינָה), ריבויו הוא سِرْبِنْطينَات (סִרְבִּנְתִינָאת), כפי שנרשם במילון המקיף ערבי-עברי של אברהם שרוני (תל אביב 1987). 

אפשר, שסיומת הריבוי הרומית a- היא אשר גרמה ל'סרפנטינה' שתישמע ותיחשב נקבה יחידה, בדומה לסיומת הנקבה בעברית ובערבית ואף בגרמנית ובלשונות הסלאביות. כך, למשל, נוהגת העברית המדוברת גם ב'מֶדְיָה' (Media, 'תקשורת') בשל סיומתה, הנשמעת כאילו היא ממין נקבה, אף שכאמור, אינה אלא צורת הריבוישל Medium. וכך אפשר לשמוע לא פעם ברדיו, ואף לקרוא בעיתון, את המונח המשובש 'מֶדְיוֹת'...

אמור מעתה: 'עיקולאחד', בעוד רצף עיקולים הריהו 'עקלתון'(סֶרְפֶּנְטִינָה), אך לעולם לא 'עקלתונים' וכמובן שלא 'סרפנטינות'...

תרגם אהרן אמיר, זמורה ביתן, 1981

בעלי התוספות

דן גזיתזכר כי זכויות היוצרים לחידוד 'מערכת העיקול' שייכות ליעקב שקולניק, שבאותה עת היה עורך 'ארץ וטבע'. 

טל שוורץ תרמה אזכורים של עוד שני 'עקלתון' בארץ. הראשון, 'רחוב עקלתון' בהוד השרון:

השני, 'חניון סרפנטינות' בנחל צין ליד שדה בוקר, מדרום לקברו של דוד בן גוריון:

מתוך אתר המפות 'עמוד ענן'

אבי נבון שלח את הצילום הבא, וכך כתב:

תודה ליהודה זיו , ותודה לעונ"ש האכסניה הנהדרת.

אני מבקש לתרום את חלקי – צילום שצילמתי בדרך הפטרולים בין להב לאמציה, כאשר מע"ץ הכשירה אותה לנסיעות אזרחיות והוסיפה מעקות ושלטים. זה מה שנקרא 'בכי תמרורים'...

ואם יש לך כזה 'עיכול' מסוכן, טבעי שתתפתל מכאבים... 

שמעון ביגלמן תרם עוד 'עקלתון'. פסל סביבתי מפארק Storm King Park Center במדינת ניו-יורק:

עונ"שו של דן: הסוד הקטן של ברברה סטרייסנד ושלי

June 25, 2013, 10:19 pm

≫ Next: בין השולמית ליחזקאל בן בוזי: על כמה משיריה של נעמי שמר

≪ Previous: על דעת המקום: שבילי נחש ועקלתון

$

0

0

ד"ר (לשם כבוד) ברברה סטרייסנד באוניברסיטה העברית בירושלים

מאת דן אלמגור

ככל הידוע לי, הפעם הראשונה שבה הופיע בארץ שמה של ברברה סטרייסנדבאותיות עבריות הייתה בשתי כתבות שגילו אותה לקהל הישראלי וראו אור במוסף השבת של 'מעריב' בינואר 1964. גילוי נאות: את שתיהן כתבתי אני.

למדתי אז בלוס-אנג'לס שבחוף המערבי של ארה"ב, ונסעתי לניו-יורק כדי לחפש חומר חדש למחזמר, שבבוא היום יוכל להחליף את הלהיט הגדול, 'גבירתי הנאווה', שהיה המחזמר הראשון שהוצג בארץ במתכונת 'ברודוויי' (על ידי גיורא גודיק), בתרגום המשותף לשרגא פרידמן ולי.

ממש במקרה נקלע לידי עלון פרסום קטן, ובו ציור כמו-שאגאלי וידיעה על מחזמר חדש ובלתי ידוע לחלוטין בשם 'כנר על הגג', 'על פי סיפוריו של שלום עליכם'. המחזמר הוצג אז בוושינגטון הבירה בהצגות ניסיון, כחודשיים לפני הבכורה הצפויה בברודוויי. מלא סקרנות ותקווה עליתי על הרכבת לוושינגטון, שם הייתי באותו ערב כנראה הישראלי הראשון שראה את 'כנר על הגג'. עצם העניין, שלראשונה בתולדות המחזמר האמריקני עלה על הבימה מופע גדל ממדים כזה על נושא יהודי, הלהיב אותי כל כך, עד שהחלטתי לשתף גם את הקהל הישראלי בשמחת הגילוי. למחרת שלחתי למערכת 'מעריב' כתבה גדולה עם צילומים, 'מיוסיקל ושמו טוביה החולב', והיא נדפסה בשער מוסף השבת של העיתון, שהיה אז הנפוץ במדינה (11 בספטמבר 1964). לדברי איש יחסי הציבור של המחזה, זו גם הייתה הכתבה הראשונה בעולם, בלשון כלשהי, שהוקדשה כולה למחזמר החדש (שלימים זכיתי לתרגמו, והפקתו הרביעית בעברית מוצגת מזה כארבע שנים בתאטרון הקאמרי). על 'כנר על הגג' יש לי סיפורים רבים, ועוד חזון למועד.

בזכות העניין שעוררה הכתבה על ה'כנר', פנו אלי ממערכת 'מעריב' וביקשו שאשלח עוד כמה רשימות על הצגות ברודוויי. כך נולדה סידרת הרשימות השבועית שלי, 'שיחת חוץ', שהופיעה בעיתון מדי שבוע, ובמשך ארבע השנים הבאות, עד לשובי ארצה מלימודי. בכל שבוע התפרסמו 3-2 עמודים גדושי צילומים ובהם סיפרתי לקוראים בישראל הרחוקה על הצגות חדשות בברודוויי, בתאטרוני הפרינג' בניו-יורק ובלוס אנג'לס, על סדרות ותכניות בטלוויזיה האמריקנית, על ספרי הומור חדשים, וגם על מאבקם של מרטין לותר קינג וחבריו באפליה הגזענית (אחת הרשימות האחרונות בסדרה נקראה 'קבלת שבת עם ד"ר מרטין לותר קינג', ובה סיפרתי על הופעתו בבית כנסת יהודי בלוס אנג'לס, כשנה לפני הירצחו). אגב, מי שהופקד ב'מעריב' על התקנת רוב רשימותיי לדפוס היה חבר המערכת ישראל הראל. לימים – ועד עצם היום הזה – מדוברי המתנחלים.

ב-25 בדצמבר 1964, כשלושה חודשים אחרי הכתבה הראשונה על המחזמר היהודי הראשון בברודוויי, הופיעה ב'מעריב' רשימה שכתבתי בשם 'קשה להיות לא-יהודי', שהצביעה על הריבוי הבלתי צפוי של הצגות על נושאים יהודיים. במרכז העמוד השני של הכתבה, מתחת לצילומו של זירו מוסטל, כוכב 'כנר על הגג', הופיע – ושוב, לראשונה בעיתון עברי – צילומה של שחקנית צעירה, בשם ברברה סטרייסנד, ומתחתיו הכיתוב הבא: 

שם המחזמר באנגלית (שארבע שנים מאוחר יותר גם הפך לסרט מצליח בכיכובה של סטרייסנד) היה Funny Girl, ואני הענקתי לו את השם העברי 'מצחיקונת'. לצערי לא דאגתי לתבוע על זה את זכויות היוצרים המגיעות לי, אבל בכל זאת נכנסתי להיסטוריה של השפה העברית...

שבועיים אחר כך, ב-8 בינואר 1965, התפרסמה במוסף השבת של 'מעריב' רשימה נוספת בחתימתי, ושמה 'שלושת הגדולים של ברודויי'. היא עסקה ב'כנר על הגג', 'מצחיקונת', ובמחזמר חדש שראיתי אז – 'הלו, דולי!'

כדאי שהקוראים ידעו, שכבר אז הצטיינתי בכישורים של רואה עתידות. הרשימה הסתיימה כך: 'הלו, דולי! עשוי לזכות בהצלחה רבה בארץ, אם יזכה לכוכבת בשיעור קומתה וחינה של קרול צ'נינג. מה בנוגע, חנה מרון?'. ואכן, בשנת 1968, כשלוש שנים אחר כך, הציג גיורא גודיק את המחזמר הזה בארץ, בכיכובה של חנה מרון!

אבל נראה לי שבימים אלה, כשאפינו עוד סתומים מאבק הכוכבים שהותיר אחריו פסטיבל יום ההולדת של נשיאנו האהוב שמעון פרס, הקוראים יימצאו עניין דווקא בחלקה האמצעי של הרשימה הישנה, שנשא את הכותרת 'הזמרת בעלת החוטם':

'בעלה של ברברה סטרייסנד', שסובל את שיגעונותיה, היה כמובן השחקן המפורסם לא פחות אליוט גולד. מאז כבר התגרשו השניים...

ואת כל זה כתבתי ב'מעריב' לפני כמעט חמישים שנה.

אלמלא החלטנו כבר אז, ברברה ואני, לשמור על הקשר בינינו בסוד, הייתי מגלה לכם כמה נהנתה לקרוא תרגום של הרשימה העברית הראשונה עליה, וכמה התרגשה, גם לפני כשלוש שנים (2009), כששמעה שתרגמתי (יחד עם הבמאי משה קפטן) את המחזמר 'ינטל' לעברית. אולה שור-סלקטר המקסימה גילמה את דמותה של ינטל על קרשי הקאמרי, ושרה, בנוסף לשיר 'פאפא', שאותו תרגמתי לעברית, גם כמה פזמונים מקוריים שלי, שהלחין יוסי בן-נון.

אמנם, בשעתו העלמתי ממנה, כדי שלא להעלות את חמתה, את העובדה שבתחילת שנות השבעים כתבתי לתכנית הרדיו ההומוריסטית 'שלכם לשעה קלה', פרודיה בשם 'פּוּפִּיק'. הפרודיה נכתבה במתכונת שירה המפורסם של סטרייסנד People, ובה טענתי כי אנשים האוהבים לאכול קורקבנים הם המאושרים בתבל. המבצע היה השחקן המנוח 'בומבה' צור.

הנה המקור, ואחריו – ה'תרגום'.

פופיק (לפי 'פיפל' של ברברה סטרייסנד)

  

פופיק,

לכל אדם יש פופיק.

ולכל פופיק יש אופי משלו.

פופיק,

האופנה היום היא פופיק.

אלך ברחוב

על שפת הים

לאן שלא אלך לי –

שוב הוא מחייך לי,

הפופיק.

פופיק,

א וורי ספשל פופיק,

הוא המראה היפה בעולם.

כל גברברת

אשר מולי עוברת

חושפת בגווה

את הפופיק לראווה.

מול עיני קופץ הוא.

ואלי קורץ הוא.

קורץ לי – הפופיק.

פופיק,

אח, אני מת על פופיק.

או, דה לאווליאסט פופיק אין דה וורלד.

פופיק

רק תנו לי, תנו לי פופיק.

ואיני מתכוון לשחקן המצחיק והמתולתל.

תנו לי, תנו לי פופיק,

בצלחת

מטוגן

עם קצת בצל.

אכן, למה להרוס ידידות מפוארת כזו? מאז, ולאורך כל השנים שעברו, חיפשנו שנינו דרך שבה נוכל להיפגש בארץ. אבל היא הייתה כה מפורסמת וכה עסוקה, ולתכניות לא היה שום סיכוי להתממש.

ברברה סטרייסנד על שער המגזין MAD, יוני 1971

ואז, במלאת כמעט חמישים שנה להופעת הרשימה ב'מעריב', עלה לפני כמה חודשים רעיון מבריק במוחי: ליזום את הבאתה ארצה, כביכול כדי שתשתתף בחגיגות התשעים של נשיאנו האהוב (וגם להרוויח בהזדמנות זאת 'בוכטה' קטנה). כולם יחשבו שהגיעה לכבודו של פרס, אבל רק שנינו, ברברה ואני, נדע מי כאן האיש החשוב באמת, ומיהו זה שלימד אותה לשיר את 'התקווה' כמו שצריך, עם דגש על 'עם חושפי בארצנו'.

היינו ממשיכים לשמור בסוד את מערכת היחסים הזאת, בת חמישים השנה; אבל כדי שלא לקלקל את החגיגות הגדולות נסתפק ברמזים בלבד. חדי העין שביניכם ודאי שמו לב, כי ברדתה מן המטוס, חבושה במגבעת הלבנה הגדולה, היא הסתכלה אנה ואנה כדי לראות אם שם למטה, ליד כבש המטוס, נמצא... נו, אתם-יודעים-מי. 

בין השולמית ליחזקאל בן בוזי: על כמה משיריה של נעמי שמר

June 27, 2013, 10:42 pm

≫ Next: ברוך הבא: פרידה ממחנה שנלר

≪ Previous: עונ"שו של דן: הסוד הקטן של ברברה סטרייסנד ושלי

$

0

0

נעמי שמר ופסנתר הקסם, 1975 (צילום:יעל רוזן)

מאת דודו אלהרר*

במלאת תשע שנים לפטירתה של נעמי שמר 

נעמי שמר (2004-1930) – שאליהו הכהן הגדירה: 'היוצרת החשובה ביותר שהייתה לעם היהודי מאז ימי המקרא, מאז מרים הנביאה, ואולי מעולם' – סיפרה שמדי פעם היה מפציר בה מאן-דהוא להלחין מנגינה לשיר שכתב. נעמי הייתה עונה לו בנימוס, שהיא נוהגת להלחין מילים לשירים שהיא בעצמה כותבת. או אז, אותו 'משורר' היה נזעק כמי שהצליח לתפוס אותה בקלקלתה: 'לא נכון! הרי הלחנת שירים שכתבו ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן', כאן הייתה נעמי מאבדת את סבלנותה ומסננת לעברו שאלה: 'נוּ? ואתה ביאליק?'...

א. שובי השולמית

'שובי, שובי השולמית' – מציורי התנ"ך של אבל פן, בערך 1950

לפני שנות דור, בשנת 1988, הגעתי לביתה של נעמי שמר. מאיר פעיל, שגר קומה מעליה, עצר לכבודי את דלת המעלית ושאל: 'אתה עולה לנעמי שמר?'. עניתי בחיוב וקיבלתי טרמפ. אחזתי בידי קלטת עם שתי מנגינות שהלחין מתי כספי (באותה עת הייתי המפיק האמנותי והסוכן של מתי כספי וריקי גל), כולי נרגש ומתפלל בתקווה שנעמי תסכים לכתוב להן מילים. שני שירים נולדו מביקור זה, והם צמד יחיד ומיוחד של שיתוף יצירה בין כספי לשֶׁמֶר: 'שובי השולמית', שביצע מתי כספי עצמו ו'על ראש שמחתי', ששרה ריקי גל. שני השירים נדפסו ב'ספר ארבע', ספרה האחרון של נעמי שמר (שבא ומעריב, 1995).

למרות החיבור הנדיר בין שני ענקים מוזיקליים כמו שמר וכספי, אלה הם מן השירים הפחות מוכרים שלהם, וזו הזדמנות להביאם שוב לתשומת הלב.

באותם ימים הילכה מגילת שיר השירים קסם על נעמי שמר ושני השירים הללו מתכתבים עם יצירה מופלאה זו. השיר 'שובי השולמית' מלא פיוס, אהבה, תשוקה והנאה, עד כדי יציאה במחול, כפי שגם הכתיבה המנגינה. אין ספק שלנגד עיניה של נעמי שמר עמדה הפתיחה לפרק ז', שכולו תיאור שלמותה של השולמית: 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת, הַמַּחֲנָיִם ... מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב'.

השולמית מבקשת ללכת מזה ולא לשוב. היא מסרבת להצטרף אל דודה  ברדתו 'אל גינת אגוז' אין לה יותר עניין בפריחת הגפן או בהנץ הרימונים. רוצה היא לשוב לעמה כראוי לה בעיניה, כבת מלך.

כששוחחנו על השיר הפניתי את תשומת לבה להיגד 'וְנֶחֱזֶה-בָּךְ' שהוא בלשון רבים, שהרי הדוֹד האוהב לא ביקש 'וְאֶחֱזֶה' בלשון יחיד. מובן שיש לכך פירושים ופרשנויות אינספור, אבל קולע במיוחד לטעמי הוא פירושו של הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) שיצר קונפליקט בין השולמית לבין אהובה, והיא שואלת כנפגעת: 'מה תחזה בי וביופיי והדרת קומתי שקראתני שולמית, שאתה אומר לי להתראות ל[עיני] כל כאלו אני הולכת במחולות. וגנאי לי להתראות לכל, ולא אשוב אליך'.

הואיל ומגילת שיר השירים נתפסת גם כמטפורה, שגדושה סמלים דתיים-לאומיים המהולים בארוטיקה נשגבת, אין מנוס מהחקירה העמוקה הנדרשת: מי היא זו 'השולמית' (ועוד בה' הידיעה)?

ר' אברהם אבן עזרא פירש: 'שהיא מן שלם, היא ירושלםוענינו יִרְאוּ שָׁלֵם'. ואם כך, מדוע השולמית מבקשת ללכת? למה מפצירים בה לשוב? ומניין לשוב, ולאן? נדמה לי שטמון כאן רעיון כללי שחובק עולם בפרטיותו: שאיפתה של הזהות האישית לשוב אל כור מחצבתה, האכסניה הטבעית שלה; וההכרח של אותה אכסניה להכיל בתוכה את הזהות שחמקה ממנה. ברוח הזו נכתב השיר של נעמי שמר, ואידך זיל גמור.

והנה מתי כספי בדואט עם נעמי שמר:

  

ב. בארץ להד"ם

נעמי שמר לא הייתה 'בת נדיב' בהסברים המפענחים את שיריה, וזאת בלשון המעטה. כשראיינתי את בעלה, מרדכי הורוביץ, לעיתון 'מקור ראשון', במלאת שלושים לפטירתה, סיפרתי לו שלא הצלחתי להציל מפיה פירוש כלשהו לגבי שירה הידוע והחידתי 'בארץ להד"ם', שאותו כתבה בשנת 1972 והקדישה לבעלה מרדכי (השיר נדפס ב'הספר השני', לולב, 1975). גדולה הייתה סקרנותי לפענח את מסתרי השיר, אך תשובתו של מרדכי הייתה: 'אין לי מושג'.

עד היום איני יודע אם כנה הייתה תשובתו או שמא שוכן לו רז עלום בין בני הזוג והם משתעשעים עמו במרומים, כאשר אנו עדיין כאן, בעולמנו השפל המכונה במקורות 'עלמא דשקרא', והוא, ככל הנראה, 'ארץ לא היו דברים מעולם'...

הנה מירי אלוני במופע של 'חבורת בימות' משנת 1972:

ג. אקטואליה

באחת החזרות שקיימנו למופע האחרון בחייה, 'אלף שירים ושיר', הביאה נעמי עמה את השיר 'אקטואליה'. כדרכי הפשפשנית והנברנית בקודש, ביליתי כל אותו הלילה עם ספר יחזקאל, על פירושיו ודקדוקיו, ולא מצאתי מנוח לכף נפשי. בבוקר המחרת סיפרתי לה שקראתי את כל ספר יחזקאל והתעמקתי בכל נפלאותיו ועדיין אינני מבין מה כל כך אקטואלי בנבואותיו של יחזקאל בן-בּוּזִי. נעמי הישירה בי את מבטה הנוקב וסנטה: 'נראה אותךָ מוצא מילה אחרת שמתחרזת עם גָ'קוּזִי!'...

השיר 'אקטואליה', שנדפס בספרה אחרון 'סימני דרך', היה אחד משיריה האחרונים של שמר וכבר הובא בעבר בעונ"ש – ברשימה 'הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא'. הנה שוב הביצוע השמח: נעמי שמר שרה בליווי רמי הראל, רונית רולנד וכותב שורות אלה (מתוך הדיסק 'יש לי יום יום חג', שבתוך 'האוסף השלם').




ד. על ראש שמחתי

לסיום, נשובה ראש לשיר 'על ראש שמחתי', שנכתב ב-1988 ובעיניי הוא אחד השירים החשובים של נעמי שמר, באשר הוא מיטיב להגדיר את הפרדוקס היצירתי שעמו התמודדה ורומז להימנעות מהתבטאויות פוליטיות שגזרה על עצמה מאז ועד ליום מותה. 

אוהביה הרבים של נעמי זוכרים בוודאי בצער את הביקורות הקשות והפוגעות על יצירתה, שכביכול התקלקלה ואיננה אותנטית עוד מאז 'סטתה' מן הזרם והפגינה אהדה לעמדות הימין הפוליטי.

שבטי הלשון הצליפו בה מכל העברים ובראש הגדוד צעד מאמרו של דן מירון ('זמירות מארץ להד"ם', אגרא, 1, 1985). ביקורת זו פגעה בנעמי קשות ועמוקות – אפשר לומר אף, כי עלבונה היה מוגזם ביחס למשקלם הסגולי של המעליבים, וכמדומה שהייתה זו נקודת שבר עבורה שביטאה תסכולים אישיים נוספים, שלא היו בהכרח קשורים לתחום הפוליטי. מכל מקום, מאז ואילך הפסיקה נעמי לבטא את עמדותיה בפומבי, והעיתון 'ידיעות אחרונות', שבו פרסם נחום ברנע דברי בלע נגדה, לא עבר עוד את מפתן ביתה. עתה לבה היה נתון לקהל יעד חדש – הדורות הבאים. בשירים שכתבה מאז הכמינה רמזים לרוב, והפעם בכוונה תחילה.

השיר 'על ראש שמחתי' נדפס, בכתב ידה של נעמי שמר, בראש ספר שיריה האחרון 'סימני דרך' (הוצאת כינרת, 2003), ועובדה זו כשלעצמה אומרת דרשני:

בשיר שנדפס בתוך הספר יש כבר כמה שינויי נוסח, ושינויים נוספים יש גם בביצועה  של ריקי גל, שיובא להלן.

אף על פי שנושא השיר הוא 'השמחה' של נעמי ('שמחתי'), ניתן להקשות: לשמחה מה זו עושה? שוב גייסה נעמי לעזרתה את שיר השירים והפעם נדרשה למפגש שבין הרעיה לבין השומרים. מפגש זה מוזכר פעמיים במגילה – פעם אחת בפרק ג' ובו היא שואלת את השומרים אם ראו את אהובה אותו היא מחפשת. והנה, לא הספיקו להשיב לה וכבר היא מצאה אותו בעצמה, והיא אוחזת בו ואינה מרפה.

מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר. אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם? כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.

בפעם השנייה, בפרק ה', כבר התפתח עימות אלים, על גבול ההטרדה המינית, בינה לבין אותם שומרים:

מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת.

נעמי שמר החליפה את המילה 'מְצָאֻנִי' ב'תְּפָסֻנִי', לאמור: לא היה זה מפגש אקראי ותמים אלא רדיפה עד חרמה. ומה היה חטאה? ('מה את רוקדת ככה ועל מה יצהל קולך?') – אין כאן שאלה המבקשת הבהרה, אלא דרישה שתסור מדרכה הרעה ותשוב אל 'מה שהולך עכשיו'. מה שהלך עכשיו היה המחאה נגד דעותיה, ועל כך היא כמובן משיבה בהתרסה: 'השמחה שלי היא המחאה שלי'.

ה. בִּקְהָלָה יֵחַד כבודי

ובשולי הדברים האלה, הנה סיפור אמתי על אשה הגדולה מהחיים, שמודה בטעותה בדרך מדהימה. 

לאחר שהתפרסם מאמרו המכפיש של דן מירון באלמנך ספרותי, התפרסמה כתבה על כך בעיתון 'העיר'. כנהוג וכנדרש, פנה העיתון לנעמי וביקש את תגובתה. נעמי סירבה להגיב ופטרה את השואלים בפסוק בו קילל יעקב את בניו, שמעון ולוי: 'בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל יחד כבודי' (בראשית, מט 6).

באותו בוקר יום השישי פגשתי בנעמי שמר במשרדו של הסוכן בועז בן-ציון ואמרתי לה: 'יופי של תגובה, אבל הרי כתוב "אל תֵּחַד כבודי" '.

היא התנפלה עלי בשבט לשון חריף מאין כמותו: 'השומעות אוזניךָ מה שפיךָ פולט בחוסר אחריות? "כָּבוֹד" היא מילה בלשון זכר ולכן לא יתכן לשים לפני הכבוד "תֵּחַד" בלשון נקבה... אין מעירין בטרם בודקין! בור ועם הארץ!'

מובן שנאלמתי דום. צמצמתי עצמי וחפוי ראש הצטנפתי בפינתי.

כעבור כמה חודשים באנו, המוזיקאי רפי קדישזון ואנוכי, לביתה של נעמי כדי להכין תכנית טלוויזיה שהוקדשה לשירי חודש תשרי. אינני זוכר מה אמרתי במהלך הפגישה, אבל היא שוב התנפלה עליי, ירתה בי בליסטראות והזכירה את חטאיי כשהחלפתי בְּבוּרוּתי בין המילים 'יֵחַד' ו'תֵּחַד'. מלמלתי וגמגמתי: 'נעמי, מה אעשה? הלא בפירוש כתוב "תֵּחַד"...'

היא לא התאפקה, כיוונה לעברי שתי קרנות עזות מעיניה הרושפות וסיננה: 'אני מביאה תנ"ך!'

'תביאי', לחשתי בכוחותיי האחרונים.

כעבור רגע היא שבה וספר תנ"ך גדול בידה. התיישבה והחלה לעלעל. אמרתי לה בשקט: 'זה בסוף בראשית, בברכת יעקב לבניו...' היא הסתכלה עלי וסנטה בי: 'שתוק... הנה זה!"

לא התאפקתי עוד. אזרתי אומץ ואמרתי בעל-פה את הגרסא דינקותא שלי: 'שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי.

היא טרקה את ספר התנ"ך בחזקה ופלטה: 'טעות דפוס!'...

___________________________________________________________________

* הזמר והשחקן דודו אלהרר היה מידידיה הקרובים של נעמי שמר בשנותיה האחרונות.

ברוך הבא: פרידה ממחנה שנלר

June 29, 2013, 10:44 pm

≫ Next: על קצה הלשון: נחש נשך שרף

≪ Previous: בין השולמית ליחזקאל בן בוזי: על כמה משיריה של נעמי שמר

$

0

0

כתב וצילם: ברוך גיאן

רחוב מלכי ישראל בירושלים מוליך מבניין הטלוויזיה הישראלית אל כיכר השבת. בחלקו הצפוני של הרחוב נמתחת חומת אבן ארוכה ומעבר לה נמצא מתחם ענק הידוע כ'מחנה שנלר'. דומני שאין ירושלמי, לפחות לא בן הדור הקודם, ששם זה לא מרעיד נימים נוסטלגיים בלבו, שכן מי לא עבר שם פעם כדי להיבדק אצל רופא צבאי ולקבל 'גימלים'...

תולדותיו של מתחם זה שזורות בתולדות ירושלים ומדינת ישראל. עד לפני כשנתיים עוד היה זה בסיס צבאי לכל דבר, אך אז יצא צה"ל מ'שנלר' והוא הועבר לידי יזמי נדל"ן, ועל אדמתו תוקם בקרוב שכונה חרדית למהדרין בת כשש מאות יחידות דיור ושמה 'מרום ירושלים'. רגע לפני ש'שנלר' עומד לעבור שינוי נוסף, אולי האחרון בעתיד הנראה לעין, יצאתי להיפרד ממה שהיה במקורו בית יתומים נוצרי, שפעל עד ערב מלחמת העולם השנייה.

בתחילתו של רחוב מלכי ישראל, עוד קודם שמגיעים לשנלר, השתמרו עד היום כמה בתים גרמניים נאים עם גגות רעפים. בחזית הבתים נשתמרו שמות ערים גרמניות, כמו מינכן, פטרסבורג או האלה. כאן גרו המורים של בית היתומים. 

בית 'מינכן', רחוב מלכי ישראל 50

בית היתומים שנלר היה אחד משלושת מפעלי הבניה הגדולים שנחנכו בשנת 1860 והיו היסוד לעיר החדשה שמחוץ לחומות (השניים האחרים היו השכונה היהודית 'משכנות שאננים' שמול הר ציון, והמבנים הראשונים שהוקמו ב'מגרש הרוסים'). 

בשנת 1856 החל המיסיונר הגרמני יוהן לודוויג שנלר לבנות את ביתו על אדמה שנרכשה מערביי ליפתא, אך בשל תנאי הביטחון המעורערים נאלץ לחזור ולהשתכן בביתו המוגן שבעיר העתיקה והבית הגדול נותר ריק. ב-1861, שנה לאחר שנחנך הבית, דיכאו הדרוזים שבהר הלבנון ברצחנות את מרד האיכרים המארונים (המארונים הם כידוע נוצרים) וטבחו אלפים מהם. שנלר נסע לביירות במטרה להציל יתומים וחזר עם תשעה מהם. זה היה הגרעין ממנו התפתח לימים המוסד הפרוטסטנטי הגדול הזה, שהיה ל'בית היתומים הסורי'.

בשנת 1867 – כך למדתי מספרו של פרופסור יהושע בן-אריה, 'עיר בראי תקופה: ירושלים החדשה בראשיתה' – נפתחו שערי המוסד גם לבנות. חזונו של שנלר היה להפוך יתומים, נכים (בעיקר עיוורים) ונערים נטושים לבוגרים בעלי מקצוע מועיל לחברה. המשמעת הגרמנית המפורסמת הייתה אבן יסוד בחיי המוסד, וססמתו הייתה: 'דבר האל ועבודה'.

יוהאן לודוויג שנלר (1896-1821)

שנלר ורעייתו קבורים בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון

ביקורו החגיגי של קיסר גרמניה וילהלם השני, בשנת 1898, נתן דחיפה של ממש לבית היתומים. בשנת 1910, בחגיגות היובל לייסודו מנה בית היתומים 1,169 חניכים ואנשי סגל. בראשית המאה ה-20 הוקם המבנה המרכזי במתחם. בניין ענק בן ארבע קומות ששימש למגורי החניכים ומשפחת המנהל. בחזיתו של מגדל הפעמונים דמוי הבצל, שבלט למרחוק, נחקקה כתובת בגרמנית ובערבית: 'ישו המשיח רחם עלינו' ועיטורים של בלוטי אלון ושה, שמסמל את ישו.

שה האלוהים וכתובות בגרמנית וערבית – האם כל זה ישאר גם בעתיד?

בשטח רחב הידיים שסביב הבניין המרכזי היו נגריה, טחנת קמח ומאפיה, בית דפוס, מסגריה, סנדלרייה, חדר חייטים, משתלה ומפעל קדרוּת. בתחילת המאה ה-20 הוקם בחלק הצפוני של המתחם מפעל גדול ללבנים ורעפים, ובשנת 1910 היה כאן גם משק חי קטן, שכלל תשע פרות, שישה סוסים, שלוש פרדות ושני שוורים לעבודה.

מתחם שנלר בשנות השלושים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סולקו אחרוני הגרמנים משנלר, והמקום נתפס על ידי הבריטים שהפכוהו למחנה צבאי. לאחר הקמת המדינה נמסר המחנה לידי צה"ל, ומאז, במשך כשישים שנה, שימש בסיס צבאי. 'שנלר' היום מוקף מכל עבריו בשכונות חרדיות, והייתה זו רק שאלה של זמן עד ששטח זה יהפוך גם הוא לפרויקט נדל"ן יוקרתי. כאמור, בקרוב תקום כאן שכונת מגורים חדשה ובכניסה למתחם כבר ממוקם משרד המכירות. הניסיון מלמד שעם כל ההבטחות היפות לשימור, בעבודות פיתוח כה גדולות נגרמים נזקים אדירים למבנים המקוריים. 

הנה אפוא מה שנשאר מ'שנלר', בעיקר מן הבניין המרכזי והמרשים והחצר הפתוחה שמאחוריו. אי אפשר שלא לשים לב לעבודות האבן המוקפדות, למגדלים הכמו-אירופיים, לגרמי המדרגות ולגילופי העץ של הדלתות. 

הבה נקווה ששיני הדחפורים יותירו משהו מתפארת העבר גם לדורות הבאים.

מבט אל החצר הפנימית

קן לציפור על שרידי מנורת ניאון צה"לית

גג הרעפים

רעף מתוצרת מפעלי שנלר

המגדל האחורי. בשנת 1856 נרכשה הקרקע ובשנת 1900 הוקם המבנה.

השעון הגדול כבר אינו מורה את השעה הנכונה. המחוג נפל על משמרתו...

מגדל הפעמונים

שרידי חדר צבאי עם נוף שלא מכאן...

מגדל וגגות רעפים. ברקע בנייני מרכז העיר.

בית הספר לעיוורים (השלט המקורי כתוב בגרמנית ובערבית)

מבנה האבן נותר כפי שהיה, כולל גרם המדרגות והמעקה

הדלת המגולפת של הכנסייה בקומה השנייה

הדלת נבנתה בשנת 1911 לאחר שפרצה שריפה במקום. המזבח שהיה כאן הועבר לכנסיית אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים

ומה תהיה דמותה של השכונה החדשה שתקום על חורבות שנלר? השלט שמודבק על הקיר מספר את כל הסיפור.

על קצה הלשון: נחש נשך שרף

July 1, 2013, 11:21 pm

≫ Next: חם מן התנור: אש בעמק המצלבה

≪ Previous: ברוך הבא: פרידה ממחנה שנלר

$

0

0

פסל נחש הנחושת בראש הר נבו בירדן עוצב בצורת צלב (מקור: ויקיפדיה)

מאת יוסף חרמוני

בעקבות רשימתו המפותלת כנחש של יהודה זיו על אודות הסרפנטינה, אני מבקש להפנות את תשומת לבם של ענושי עונ"ש להשערה (שלא אני הראשון ששיערה), שהמילה המקראית 'שָׂרָף' היא אימוץ של השורש הלטיניserpere , שמשמעותו: לזחול. ומ-serpereיצא serpent, שפירושו 'משהו זוחל', דהיינו: נָחָשׁ.

קרוב משפחה של serpereהוא השורש היווני herpien, שפירושו גם כן לזחול, לרמוש, להיות מונח על משהו. מכאן, ביוונית, herpes, רעפים, וה'הֶרְפֶּס', בהשאלה, הוא השלבקת המתועבת, שתוקפת את פנינו ומונחת עליהם כרעף. 

האם שתי השפות ההודו-אירופיות הללו, יוונית ולטינית, הן שנטלו מן העברית את שרף, תאומתה הנרדפת של נחש, או שמא כיוון התנועה היה הפוך, ודווקא העברית היא שנטלה את השורש הזה ממעצמות המערב?

אני מניח שכיוון תנועת המילה היה ממערב מזרחה.זאת, כיוון שחילוף העיצורים H/S, דהיינו herpien / serpere, עשוי להעיד על עתיקותו ומקוריותו ההודו-אירופית של השורש. כמו כן, יש לשים לב לכך שבעברית השורש ש.ר.פ. אינו מתייחס לזחילה. כלומר, משמעותה הזוחלנית של התיבה שרף היא מיובאת.

שרף, גרסתה העברית של serpent, היא כידוע מילה נרדפת לנחש. אלא שהיא מיועדת לנחשים על-טבעיים ואל-טבעיים מטבעם. השרפים, כנחשים המקראיים כולם, מסוכנים, קטלניים ומסמלים מוות. בספר דברים נמנה השרף על מחוללי המוות האורבים לעובר במדבר, כנאמר על האל: 'הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם' (דברים, ח 15). אלא שבשונה מהנחשים זולתו, השרף איננו רק מסוכן; הוא גם מכונף. ישעיהו מתאר את הנגב הנורא כ'אֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה, לָבִיא וָלַיִשׁ, מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף' (ישעיהו, ל 6). 

אולם בעטו של  אותו נביא תוארו השרפים המעופפים גם כמלאכי ה'. ישעיהו ראה בחזונו את האל בהיכלו, כאשר 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף' (ישעיהו, ו 2),  והוא ממשיך: 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ' (שם, 6).

שרפים-נחשים אלה, אם כן, עברו טרנספורמציה: מקום עבודתם שודרג, מן המדבר אל המשכן; וכמו כן שודרגה האנטומיה העל-טבעית שלהם. כנפיים סופקו להם כבר במדבר, ועתה, במקום עבודתם החדש –  במשכן, ליד האל – נוספו להם גם רגליים וידיים.

השניוּת המיסטית במהותו של השרף כמשרת האל: היותו זוחל-מעופף, קטלן ומאוס, מחד גיסא; וישות מרפאת וחיובית, מאידך גיסא –  באה לידי ביטוי גם בעת נדודי ישראל במדבר סיני. כאשר הצטווה משה לעשות לו נחש בעל כושר ריפוי, ההנחיה האלוהית בחרה בשם 'שרף': 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במדבר, כא 8). ומנגד, הנחשים שהכל-יכול שילח בעם בסיני אף הם נחשים מ'סוג' שרף: 'וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל' (שם, 6). אין מדובר כאן אפוא בנחשים ובשרפים, אלא בנחשים מהסוג שרף.

נחש הנחושת על תג חיל הרפואה בצה"ל משנות החמישים (מקור: ויקיפדיה)

השרף, אם כן, הוא ישות ממיתה והוא ישות מחייה. וכמו כן, הוא חלק מצוות העובדים האלוהי, שם למעלה בשמיים, בבית המקדש ומחוצה לו. 

לא ייפלא כי שמו זה של הנחש, במשמעותו המלאכית ה'חיובית', ובצורת הריבוי שלו – שרפים – הפך לשם מקובל למדי בתרבויות הנוצריות: serafim, כך בדיוק, במזרח הפרבוסלבי;  serafino(ובצורת ההקטנה serafico) במערב הקתולי. מדוע לא לועזה התיבה העברית 'מלאכים', שרווחת יותר ככינויים של משרתי ה'? איני יודע. אפשר שארבעת מאפייניהם הסותרים של השרפים – מהותם הדו-חייתית (נחש, מלאך) והיותם קוטלים ומרפאים בעת ובעונה אחת – הם שהגיהו עליהם קסם מיסטי עז והפכו אותם לכאלה שאין מתרגמים את שמם אלא שותלים אותו בשפות לעז כפי שהוא.

לשרף בתבליט שעל הכניסה לבניין ימק"א בירושלים יש, כנדרש, שש כנפיים (צילום: רון פלד)

מניין הגיעו הכנפיים לנחש-שרף? הרשו לי לנחש – אם מותר להשתמש בביטוי זה – כי המקור לכך נמצא בחיזיון המבעית של נחש ה'קופץ' ו'מרחף' מעץ, מגג או ממעקה מדרגות, כאשר הוא חש בסכנה. מי שראה זאת, כמוני, פעמים אחדות, לא יתקשה להבין כיצד נוצר מיתוס הנחש-השרף המכונף, ה-serpentהמעופף. אני משער אפוא, כי השרף אינו סוג מסוים של נחש אלא ביטוי שָׁמָני לתפיסה מיתולוגית- מיסטית של תכונת הנחשים 'לקפוץ' ו'לרחף' מטה, ממרומי עצים, קירות וגגות.

'נחש מעופף' (Chrysopelea), נפוץ במיוחד בדרום אסיה (מקור: ויקיפדיה)

נחשים מכונפים (בעלי ארבע כנפיים) מצויים על גבי חותמות מצריות שנתגלו בארץ (ראו למשל: עולם התנ"ך, במדבר, עמ' 128), ולפיכך ייתכן שייחוס תכונות תעופה לשרף הוא שאילה ארץ-ישראלית מן התרבויות השכנות.

ומן העבר המקראי אל ההווה הישראלי.

האם 'הנחש המעופף', הפורש כנפיים גאות על כתפי הצנחנים לדורותיהם, הוא ביטוי לאיכותו ההורגת של השרף או להיותו מלאך האל?  לך דע. או שמא נטלו הצנחנים את הכנפיים מדמות הנמר המכונפת, סמלה של  סיירת גולני? לך דע...

שמות גדודי חטיבת הצנחנים הסדירה (חטיבה 35), מסגירים, כך נראה, את היות השרף בן חורג במשפחת הנחשים העברית-הצנחנית. אף שהשרף, ורק הוא, מתואר במקרא כנחש מעופף, הרי כינוייהם של גדודי החטיבה הוותיקים הם 'אפעה', 'צפע' ו'פתן'. רק גדוד הסיור החדש יותר (גדס"ר) כונה 'שרף', על שם היצור המעטר את תג הצנחנים: שרף מעופף.

תג חטיבת הצנחנים

נסכם: ה-saraf, הוא ה-serpent, יובא לתרבות העברית ממקורות זרים ככינויו של נחש מכונף שכוחות עליונים לו. אחר כך הפכו השרפים לעובדי הקבלן הגדול מכולם, כלומר נהיו מלאכים-שרפים. וככאלה – serafim, serapino, היגרו חזרה לארצות מוצאם שבאירופה.

פרנסות של יהודים...