דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (במדבר, טו 39-38) 

המפעל של ישראל נקרא 'פלך'וחוץ ממנו עובד בו רק פועל נוסף. הם מנקים את הצמר מלכלוך וסורקים אותו במסרקות מתכת כדי להפריד בין הסיבים. אחר כך טווים מן הצמר חוט ארוך בעזרת פלך שאותו מסובב גלגל גדול. 

כשישראל רוצה לדקדק יותר במצווה הוא טווה את החוט בפלך נייד, כזה שראו פעם אצל פלאחיות ערביות. 

תמונה משלהי המאה ה-19 ובה רואים ערבייה טווה צמר בפלך יד, תוך כדי הליכה (אוסף צילומי 'אמריקן קולוני')

צריך הרבה מומחיות כדי לסלול חוט צמר בעובי אחיד בעזרת פלך. את החוטים המוכנים מעבירים למפעל ציציות הנמצא במושב זנוח. אין צריך לומר שהציציות של 'פלך'יקרות יותר מציציות רגילות של צמר מסחרי שנעשות במפעל.

בכל טלית או טלית קטן יש 16 חוטים, ומכל גיזת כבש אחד אפשר להכין כשלושים חבילות שבכל אחת 16 חוטים. במילים אחרות, בסופו של יום עבודה מפרך הביא צוות הגוזזים חומר גלם לכ-300 טליתות. בכל שנה הם גוזזים כ-120 כבשים. 

בקריקטורה הזו ציירה פרידל את עצמה בחדר עבודתה. הים התיכון נשקף מהחלון.

עיזבונה של פרידל שטרן שמור במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון (הבלוג של עודד בן יהודה)

ברחוב של"ג 5 פינת יהואש נמצא בית משפחת קדמן שנבנה בשנת 1930. על שתי הקומות הראשונות נבנו עוד שתי קומות חדשות, שהקפידו לשמור על הרוח הארכיטקטונית המקורית.

כאן גרה גורית קדמן (1987-1897), מאמהות ריקודי העם בארץ, ובניסוח השנון של השלט, 'כאן עשתה תנועת ריקודי העם את צעדיה הראשונים'.

גורית קדמן (גרטרוד קאופמן), ילידת לייפציג (כמו השכנה פרידל, שהייתה צעירה ממנה), עלתה לארץ בשנת 1920. סיפורה הוא סיפורם של ריקודי העם בישראל, שהיו חלק בלתי נפרד מההווי והאתוס הציוני והישראלי במשך עשרות שנים, ושלטו ברמה לפחות עד שנות השבעים של המאה הקודמת. מאות ריקודי עם מקוריים נוצרו לצלילי שירי זמר ישראלים, פסטיבלי מחולות ארציים נערכו בקיבוץ דליה, בכפר הנוער בן שמן, בחיפה ובמקומות נוספים, ותרבות ריקודי העם רווחה בכל תנועות הנוער החלוציות, מ'השומר הצעיר'ועד 'בני עקיבא'. גורית קדמן – לצד דמויות כמו רבקה שטורמן, שרה לוי-תנאי ותרצה הודס– הייתה בלי ספק אחת המייסדות של תחום זה, ולפיכך גם קיבלה את פרס ישראל בתרבות המחול (1981). אגב, את השם 'קדמן'היא בחרה משום שהוא מזכיר את הפֹּעַל 'לקדם משהו', לצעוד קדימה...

גורית קדמן, עם רוקד: תולדות ריקודי העם בישראל, הוצאת שוקן, תשכ"ט

על הבית ברחוב יהואש נכתב בוויקיפדיה:

בשת 1925 יצאה המשפחה לאוסטריה בשליחות של תנועת 'החלוץ', שם נולדה הבת איילה. בשנת 1926 שבו לתל יוסף. בשנת 1928, בעקבות מינויו של בן זוגה למזכיר מרכז השיכון של ההסתדרות עברו לגור בתל אביב, בה עבדה כמורה למחול ולהתעמלות. בביתם בתל אביב התגוררה משפחת קדמן יחד עם בת זוגו הנוספת של אב המשפחה, שולמית, רופאה במקצועה. השניים נרשמו כ'ידועים בציבור' ונולדה להם בת בשם אבישג. כל המשפחה – הגבר, שתי הנשים וארבעת הילדים – חיו יחדיו בבית אחד כמשפחה גרעינית אחת.

גורית קדמן (שנייה מימין) וילדיה (משמאל לימין): רפאל, איילה  ואבישג, 1945 (ויקיפדיה)

ניפרד מגורית קדמן במחרוזת מחולות שיצרה ('עץ הרימון', 'לקוצרים הידד') כפי שנרקדו על ידי חבורת רקדני 'תות שדה'מרמת השרון בפסטיבל כרמיאל, 2009:

מול בית קדמן, בשל"ג 6 פינת יהואש 12, שוכן בית מידות מרשים בממדיו. אין לנו מושג מי גר פה פעם ומה ההיסטוריה של הבניין, ונשמח אם מישהו מהקוראים יאיר את עינינו.

את הסיור נסיים ברחוב רופין, שכאמור חוצה את יהואש, וגם בו שוכנים כמה בתים מעניינים.

ברופין 13 שכנו ביתו ומרפאתו של המנתח ד"ר יצחק שנקר (1948-1889). 

ד"ר יצחק שנקר (ההסתדרות הרפואית בישראל)

על הקיר שלט חצי רשמי מטעם ארגון 'ישראל זוכרת'.

וברופין 26, ביתו של הסופר והמחזאי אהרן מגד, חתן פרס ישראל לספרות (2003).

א. בעקבות אלבום תצלומים

בשנים האחרונות אני מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי, בו אני עורך מחקר היסטורי- גאוגרפי המבוסס על פיענוח צילומים שהשתמרו באלבומים פרטיים. בשנת 2017 הצגתי בפני דיירי בית זיגפריד מוזס בירושלים ('בית מוזס'בדרך בית לחם) את תוצאותיו של מחקר כזה. בתום ההרצאה ניגשה אליי אחת הדיירות, מרים שיר, והציעה לי להתרשם מאוסף תצלומים שהותיר אחריו אביה, ד"ר משה בן-דוד, ואולי גם לקבל על עצמי את פיענוחם. נעניתי להצעתה ונרתמתי למשימה שהייתה אתגר מרתק כשלעצמו. אולם דווקא סיפור חייו ומותו של הצלם, שלא היה לו ביטוי באלבום התמונות, הוא שעורר את סקרנותי ועליו אספר.   

אזור ביטחון ב'ברחביה, 1948-1947 (אוסף משה בן דוד, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)

משה בן-דוד היה קשור לאוניברסיטה העברית בשנים 1948-1930. בתיקו האישי, שהשתמר בארכיון האוניברסיטה העברית, מצאתי את מודעת האבל הזו:

המודעה סיפרה על מותם ב-13 באפריל 1948 של שישה מאנשי האוניברסיטה, שנפלו בשכונת שייח'ג'אראח בהתקפת הטרור האכזרית על השיירה שעשתה את דרכה למובלעת הר הצופים (בציבור התקבל שמה כשיירת 'הדסה', אף שבתוכה היה אוטובוס של עובדי האוניברסיטה העברית שכלל לא היו קשורים ל'הדסה') ועל מועד הלוויתם. הלוויה נערכה בירושלים יום למחרת, בה'בניסן תש"ח, בדיוק חודש לפני הכרזת העצמאות. 

לצד מודעת האבל הייתה בתיק גם הזמנה להרצאת זיכרון מטעם הפקולטה לרפואה.

'הרצאת הזיכרון', שנערכה ארבע שנים אחר כך, ב-1952, הוקדשה לאנשי הפקולטה לרפואה שנרצחו באותו אירוע מזעזע: משה בן-דוד, ליאוניד דולז'נסקי וחיים יסקי.

בהתקפה על השיירה איבדה האוניברסיטה העברית שישה מרצים וחוקרים, ואילו בית החולים הדסה את מנהלו ורופא נוסף. מאליהן עלו בי כמה תהיות: מדוע נקבעה ההרצאה רק לזכרם של שלושת החללים הללו? מדוע נקבעה האזכרה דווקא ביום השנה לפתיחת בית הספר לרפואה (ל"ג בעומר, י"ח באייר תשי"ב), ולא ביום השנה לנפילתם (ד'בניסן תש"ח). כדי להשיב על שאלות אלה יצאתי בעקבותיהם של גיבורי הסיפור. 

ב. מי היו השלושה?

משה בן-דוד נולד ב-24 בנובמבר 1898 בלודז'שבפולין בשם מקס הולנדרסקי. בשנים 1921-1917 למד רפואה ובמקביל עסק בפעילות ציונית. ב-1922 קטע את לימודיו, עוד טרם השלים את שנת ההתנסות המעשית, ועלה לארץ ישראל. בראשית דרכו בארץ שינה את שמו והתפרנס מעבודות מזדמנות (תחנת הכח של רוטנברג בתל אביב; מפקח סניטרי בעקרון ורופא ב'הדסה'ביפו; עובד במשרד האדריכלים הקר–ילין). בין השנים 1929-1925 היה המזכיר הראשי של בית הספר הריאליבחיפה ובאותה תקופה נשא לאישה את לאה לבית גולדשטיין.

משה בן-דוד (באדיבות בתו מרים שיר)

ד"ר ארתור בירם, מייסדו של בית הספר הריאלי ומנהלו, ייעד את בן-דוד ליורשו בניהול בית הספר ולכן שלח אותו ב-1929 לניו יורק להשתלמות במִנְהל חינוכי. בעקבות פנייה של האוניברסיטה העברית, ובהסכמתו של בירם, חזר בן-דוד ב-1930 לאוניברסיטה. הוא מונה לסגן המזכיר הכללי של האוניברסיטה וב-1937 למזכיר הכללי (מעין 'מזכיר אקדמי'של היום).

בתחילת שנות הארבעים, כאשר רעיון הקמת פקולטה לרפואה עלה על פסים מעשיים, ביקר בן-דוד במספר בתי ספר לרפואה בארצות שכנות, כדי לבחון את התאמת תוכניות הלימודים בהן לתנאי החיים המיוחדים במזרח התיכון. ב-1 בינואר 1946 התמנה למזכיר ועדת הפיתוח של הפקולטה לרפואה. במסגרת תפקידו עיבד תכניות לבניין ולהוראה ובירר את הצרכים בציוד ובשטח לכל אחת ממחלקות בית הספר. בזמנו הפנוי עסק בן-דוד באסטרונומיה ואף כתב מדריך לצפייה בכוכבים.

משה בן-דוד, ספר הכוכבים, הוצאת תרשיש, ירושלים תש"ח

ליאוניד דולז'נסקי נולד ב-2 בספטמבר 1898 בייקטרינוסלב שברוסיה הצארית. מייד לאחר עלייתו לארץ עם הוריו ב-1922 נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת ברלין, וסמוך לסיום לימודיו ב-1925 נשא לאישה את ורה לבית אייזנברג. בשנים הבאות עבד במכון הביולוגי על שם הקיסר וילהלם בברלין ובמכון פסטר בפריז, ובשנת 1931 מונה לאסיסטנט באוניברסיטת ברלין.

ליאוניד דולז'נסקי (אוסף ליאוניד דולז'נסקי, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)

לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 נעצר דולז'נסקי ונאלץ לעזוב את מִשְׂרתו בברלין. הוא עבד כשנה במכון הביולוגי שבקופנהגן ובשנת 1935 עלה ארצה והשתקע בירושלים. הוא הקים וניהל את המחלקה לפתולוגיה ניסיונית (לימים 'ניסויית'), שפעלה במסגרת המעבדות לחקר הסרטן באוניברסיטה העברית. המחלקה שכנה בין השנים 1939-1935 ב'בית הבריאות על שם נתן ולינה שטראוס לבני כל הגזעים והדתות' (רחוב שטראוס 24) ואחר כך עברה לבניין רטנוף בהר הצופים.

המעבדה לפתולוגיה ב'בית הבריאות' (אוסף דולז'נסקי, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)

במהלך מלחמת העולם השנייה העמיד דולז'נסקי את מעבדתו להכנת חומר לזירוז ריפוי פצעים, שסופק לחיל הרפואה הבריטי לשם טיפול בחיילים פצועים.כשהחלו ההכנות לפתיחת בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית הצטרף דולז'נסקי לצוות המצומצם של ועדת ההיגוי שעסק בתכנון בית הספר. מסמכים הקשורים בפעילותו אותרו בארכיון האוניברסיטה העברית ואת אלבומי תצלומיו העמידה לרשותי נכדתו ד"ר ליה אטינגר.

חיים יסקי (אוסף חיים יסקי, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)

חיים יַסְקי – המפורסם מן השלושה (רחובות על שמו נקראו בירושלים ובבאר שבע) – נולד ב-28 בנובמבר 1896 בקישינב שבבסרביה, אז באימפריה הרוסית. ב-1915 החל בלימודי רפואה באוניברסיטת אודסה, שם היה פעיל בארגון הסטודנטים הציוני 'החבר', ואף נאסר לחודשיים. הוא היה עֵד לאירועי המהפכה והשתתף בארגון ההגנה העצמית של יהודי אודסה מפני פוגרומים. בשנת 1917 נשא לאישה את פניה לבית גורודצקי.

קבלה על תשלום דמי חבר של חיים יסקי לאגודת 'מכבי'ברוסיה, 1918 (הארכיון הציוני המרכזי)

בסוף 1918 הצטרף יסקי לצבא האדום ונלחם בחזית רומניה. בעקבות פגישה עם מאיר דיזנגוף באודסה החליט לעלות לארץ ישראל, עוד טרם שהשלים את לימודי הרפואה. אחרי נסיעה רבת הרפתקאות באונייה המפורסמת 'רוסלאן', שהביאה לארץ כ-700 נוסעים, הגיע עם אשתו לחוף יפו בנר שלישי של חנוכה תר"ף, 19 בדצמבר 1919.

אישור שניתן ליפים (חיים) ופניה יסקי מטעם 'החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל' (השם הרשמי של הוועד האודסאישל חובבי ציון), המעיד שהם פליטים מפלשתינה,  10 בספטמבר 1919 (באדיבות איריס יסקי)

תעודת הרופא הזמנית של האוניברסיטה האודסאית לא הוכרה על ידי השלטונות המנדטוריים, ולכן התפרנס יסקי בחודשים הראשונים מעבודות מזדמנות. הוא נסע לז'נבה, שם השתלם במחלות עיניים והשלים את חובותיו לקבלת תעודת דוקטור לרפואה, ובשנת 1921 חזר לארץ והצטרף למרפאת העיניים של 'הדסה'בחיפה. 

מרפאת הדסה בעיר התחתית של חיפה, 1922-1920 (אוסף חיים יסקי, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)

בשנת 1924 התמנה יסקי לממלא מקום מנהל מחלקת העיניים בסניף 'הדסה'בתל אביב. בתפקידו זה חקר את מצב הגרענת (Trachoma) במושבות יהודה ועיבד הצעה לארגון שירות רפואי שייאבק במחלה זו. כרופא נודד ביישובים הכפריים החל גם ביישום תכניתו. בד בבד התעניין גם בבעיות של הרפואה הציבורית. הוא יצא שוב לאירופה ובתום השתלמות בת כשנה במחלות עיניים וברפואה ציבורית שב ארצה והמשיך בעבודתו כרופא נודד. בשנת 1928 התמנה למנהל זמני של 'ההסתדרות המדיצינית הדסה'בארץ ישראל, מינוי שהפך קבוע ב-1931 ובו כיהן עד יומו האחרון. בתפקידו זה היה הרוח החיה בוועדת ההיגוי להקמתם של המרכז הרפואי האוניברסיטאי בהר הצופים ושל הפקולטה לרפואה. אלבומי התצלומים והמסמכים האישיים שלו הועמדו לרשותי על ידי נכדתו איריס יסקי.

ג. הקמת הפקולטה לרפואה

בקונגרס הציוני ה-11 (וינה 1913) הוחלט על הקמתה של האוניברסיטה העברית ועל הצורך בבית ספר לרפואה שיהיה חלק ממנה. בשנת 1921 רכשה 'האגודה של הרופאים היהודיים בארצות הברית'שטח של כשלושים דונם על הר הצופים, שעליו יוקם בעתיד בית הספר, אולם בעשר השנים הבאות פותחו רק המחלקות למדעי הטבע.

ב-1932 שהה יסקי בארה"ב והשתלם ברפואה ציבורית. הוא ניצל את זמנו ללימוד בעיות הכרוכות בהקמת בית חולים ובניהולו, ובפגישותיו התכופות עם הוועד המנהל של נשות 'הדסה'הוא הצליח לשכנען להקים בית חולים אוניברסיטאי. שנתיים אחר כך, ב-16 באוקטובר 1934, התקיים טקס הנחת אבן הפינה של בית החולים. במגילת הייסוד הוכרז בין השאר:

ליד בית החולים יוקם בית ספר לרפואה, לשם השתלמות הרופאים ולמחקר – פעולות אשר תמצאנה תחת פיקוחה של האוניברסיטה העברית. בבית ספר זה ישתלמו הרופאים הצעירים בענפי הרפואה השונים ותתנהל עבודת מחקר בבעיות רפואיות בכלל ובאלה של מחלות הארץ בפרט. 

מגילת הייסוד של בית החולים הדסה, 1934 (אוסף 'הדסה'בארכיון הציוני המרכזי; בסיועו של נדב מן)

בשלב זה טרם הועלה הרעיון של הקמת בית ספר להוראת מקצועות הרפואה מן המסד. שנה לאחר מכן התכנסה הישיבה הראשונה של 'ועדת התאמה' (תיאום), שכללה נציגים מטעם האוניברסיטה העברית, הסתדרות 'הדסה'והוועד הלאומי. יסקי, יו"ר הוועדה, הציג בפני חבריה את הנושא המרכזי שעל סדר יומה: הקמת בית חולים, מכון למחקר רפואי ובית ספר לאחיות. בהמשך החליט סנאט האוניברסיטה להקים ועדה אקדמית מייעצת שתעסוק בתכנון פרה-פקולטה לרפואה (מסגרת להשתלמויות רופאים ולמחקר רפואי) כצעד מקדים לקראת הקמת הפקולטה לרפואה.

שנתיים נוספות חלפו והשלב הבא החל ב-17 בפברואר 1936, כאשר האוניברסיטה העברית והסתדרות 'הדסה'חתמו על הסכם להקמת מרכז רפואי על הר הצופים. הטקס שציין את התחלת עבודות הבנייה של בית החולים התקיים כשמונה חודשים אחר כך. יסקי, שהתמנה יו"ר ועדת הבניין של המרכז החדש, התמסר להכנת התוכניות ולפיקוח על ביצוען וזאת נוסף על תפקידיו הרגילים בהנהלת 'הדסה'.

חיים יסקי (מימין) נושא דברים בטקס התחלת הבנייה של בית החולים 'הדסה'בהר הצופים, 20 באוקטובר 1936 משמאל, בעניבה: דוד בן-גוריון (אוסף 'הדסה'בארכיון הציוני המרכזי; בסיועו של נדב מן)

המרכז הרפואי בניהולו של יסקי פתח את שעריו ב-9 במאי 1939 וכלל בית חולים אוניברסיטאי, בית ספר להשתלמות רופאים ולמחקר (הפרה-פקולטה לרפואה) ובית ספר לאחיות.

צילום אוויר של מתחם בית החולים 'הדסה'הר הצופים, 1939 (צילום: זולטן קלוגר; הארכיון הציוני המרכזי)

נשות 'הדסה'התחייבו לתחזק את בית החולים, ‏ואילו האוניברסיטה התחייבה לממן את מעבדות המחקר הרפואי. 

חיים יסקי (עומד) ולשמאלו הנרייטה סאלד בטקס פתיחת בית החולים הדסה, 1939 (אוסף 'הדסה'בארכיון הציוני המרכזי; בסיועו של נדב מן)

עם השלמת הבנייה הופנו עיקר המאמצים של אנשי הפרה-פקולטה לרפואה לארגון השתלמויות. אלה נועדו בראש ובראשונה לרופאים עולים מחו"ל, שלא היו בקיאים במחלות המיוחדות של ארץ ישראל, כמו גם לרופאים צעירים, שהכשרתם המעשית בבתי חולים הייתה מועטה. 

ובינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ואילוצי הזמן עכבו את ההכנות לפתיחת בית הספר. ב-1945, עם סיומה של המלחמה, נחתם הסכם נוסף בין האוניברסיטה העברית לבין 'הדסה'ובו קיבלו על עצמם החותמים שותפות במאמץ הכספי להקמתו. על פי ההסכם, האחריות על הוראת המקצועות הפרה-קליניים חלה על האוניברסיטה, בעוד הוראת המקצועות הקליניים הייתה באחריות 'הדסה'.

התביעה להקמת בית ספר לרפואה הלכה וגברה, הן מצד התלמידים הפוטנציאליים (רבים מהם צעירים יהודים שהפסיקו את לימודיהם במהלך המלחמה, כמו גם חיילים בשירות סדיר) הן מצד נשות 'הדסה', שראו בו את פסגת פעילותן הרפואית בארץ. במארס 1947 ביקרו חברי ועדת ההיגוי, הדוקטורים יסקי, בן-דוד ודולז'נסקי בארה"ב. מטרתם הייתה לסייע בגיוס כספים, ולצד זאת גם לבקר בבתי ספר מובילים לרפואה ולאתר יועץ שילווה את הפקולטה לרפואה בצעדיה הראשונים.

ישיבה משותפת של נציגי ועדת ההיגוי להקמת הפקולטה לרפואה עם נשות 'הדסה', ארה"ב, מרס 1947

הכוונה המקורית הייתה לפתוח את בית הספר לרפואה בסתיו 1948, אולם המצב הביטחוני הקשה שנוצר עם פרוץ מלחמת העצמאות כפה שינוי של לוח הזמנים.

ד. נפילת השלושה בשיירה

האוטובוס המשוריין של חברת 'המקשר'שנשרף בהתקפה על שיירת 'הדסה' (אוסף משה ובתיה כרמל, ארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי)

ההתנכלויות לתחבורה להר הצופים החלו עם פרוץ מלחמת העצמאות. הממונה על אזור ירושלים מטעם הצבא הבריטי הבטיח לראשי האוניברסיטה ו'הדסה'לספק הגנה על התחבורה היהודית להר במשך שעות היום, אך נכשל.

בתחילת חודש אפריל 1948 התרחשו שני אירועים שהלהיטו רגשות נקם אצל הערבים: עבד אל-קאדר אל חוסייני, מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים, נהרג בקסטל ב-8 באפריל. לוויתו התקיימה למחרת בהר הבית בהשתתפות עשרות אלפים, ובמקביל לה נהרגו למעלה ממאה מתושבי הכפר דיר יאסין, שנכבש על ידי לוחמי אצ"ל ולח"י. נקמת הערבים לא איחרה לבוא.

ב-13 באפריל, בשעה תשע בבוקר, יצאה ממערב העיר לדרכה אל הר הצופים שיירה של תשעה כלי רכב, ובראשם משוריין. שני אוטובוסים משוריינים של חברת 'המקשר' (אחד נועד לעובדי 'הדסה'והשני לאנשי האוניברסיטה וביניהם בן-דוד ודולז'נסקי) יצאו ממרפאות 'הדסה'ברחוב הסולל (כיום רחוב חבצלת). ברחוב הנביאים הסמוך הצטרפו לשיירה שני אמבולנסים משוריינים של 'הדסה', ובקטן מבין השניים נסעו חיים יסקי ואשתו פניה.

מארגני השיירה חשדו בכוונות הערבים, אך בבירור עם רשויות הצבא הבריטי נמסר להם שאין חשש והכל כשורה. בשעה 09:45 בערך, כשהגיע המשוריין הקדמי למעלה הגבעה, במחצית הדרך שבין הכניסה לשכונת שייח'ג'ראח לבין היציאה המזרחית ממנה, התפוצץ מוקש מתחתיו. מיד לאחר מכן נפתחה אש חזקה על השיירה. בלב השטח המטווח נלכדו המשוריין הקדמי, האמבולנס הקטן ושני האוטובוסים. יסקי שישב ליד נהג האמבולנס נפצע קל ברגליו. הוא פתח מדי פעם את האשנב כדי לצפות על השטח ולדווח לנוסעים האחרים על המתרחש בחוץ. כשראה שהערבים מתקרבים למכוניות השיירה צעק באנגלית לעבר הבריטים שעברו בסמוך בכלי רכבם שיש פצועים באמבולנס ונופף לעברם במטפחת לבנה, אך הם התעלמו ממנו.

לאחר השעה 13:30 החל אחד האוטובוסים לעלות באש ואחריו הוצת גם השני. נתן סנדובסקי, אחד משני הניצולים מהאוטובוסים, העיד שקודם לכן הוא נפגע קלות ונחבש בידי בן-דוד שהיה עמו באוטובוס. בן-דוד ניסה בכל כוחותיו לשמור את תריס האוטובוס מוגף, כדי למנוע מן התוקפים לשלשל רימון דרכו, אך נחלש מהחום וביקש שיחליפוהו. זמן מה אחר כך, יסקי שהיה באמבולנס הקטן נפצע קל בפניו. כשהבין שסופם קרב הוא נפרד מרעייתו ומשאר הנוסעים. כשעה אחר כך הוא נפגע בבטנו ומת כעבור כמה דקות. כל הנוסעים האחרים באמבולנס הקטן, כולל פניה יסקי, ניצלו.

שרידי השיירה מיד לאחר ההתקפה. באמבולנס משמאל מצא ד"ר חיים יַסְקִי את מותו (ויקיפדיה)

הכותרת הראשית של עיתון 'הארץ'לאחר ההתקפה

כמה אנשים נהרגו באירוע? בתודעת הציבור נתקבע המספר 78 ורחוב בשם זה – רחוב הע"ח בירושלים – מנציח את המספר.

שלטי רחוב הע"ח (צילום: עודד מיוחס)

אולם, למעשה, מתוך 119 הנוסעים בשיירה נספו ככל הנראה 80 נשים וגברים ולא 78. בין 34 ההרוגים שזוהו בוודאות היו משה בן-דוד, ליאוניד דולז'נסקי וחיים יסקי. הם נטמנו בבית הקברות בשכונת סנהדריה. 

קבריהם של משה בן-דוד, ליאוניד דולז'נסקי וחיים יסקי בבית הקברות סנהדריה ((Gravez

בקבר אחים, באותו בית עלמין, נקברו גם כ-21 גופות שלא זוהו, ויתרת ההרוגים נותרו בחזקת נעדרים (מספרי החללים מתבססים על הרצאתו המפורטת של ד"ר אביתר רייטר, 'שיירת הדסה: סודות וחידושים' (מארס 2021), שאפשר לצפות בה בערוץ יו-טיוב.

קבר האחים של חללי שיירת 'הדסה'בבית הקברות סנהדריה בירושלים) ויקיפדיה)

עמוס עוז, סיפור על  אהבה וחושך, עמ' 415-414

ה. אחרית דבר

מגילת היסוד של הפקולטה לרפואה, 1949 (הארכיון הציוני המרכזי)

בל"ג בעומר תש"ט (17 במאי 1949), 13 חודשים לאחר הטבח, נפתחה הפקולטה לרפואה בטקס ממלכתי רב משתתפים ב'גן העיר'בירושלים.

טקס חנוכת הפקולטה לרפואה ב'גן העיר', ל"ג בעומר תש"ט (הארכיון הציוני המרכזי) מימין לשמאל: הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, סיר ליאון סימון (יו"ר הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית), דוד בן-גוריון, ג'ימס מקדונלד (שגריר ארה"ב בישראל), רוז הלפרין (נשיאת 'הדסה'באמריקה) פרופ'אריה דוסטרובסקי (הדיקן הראשון של הפקולטה לרפואה), פרופ'שמחה אסף (רקטור האוניברסיטה העברית)

למרבה הכאב, שלושת חברי ועדת ההיגוי של בית הספר לרפואה, שטרחו רבות על תכנונה והקמתה, לא זכו להגיע לרגע חגיגי זה ולראות את עמלם נושא פרי. השלושה, שנקברו סמוכים זה לזה, חלקו בחייהם לא רק את חזון הקמת בית הספר לרפואה ואת המאמצים להגשמתו, אלא גם תחביב משותף – צילום. כשבעים שנה לאחר נפילתם, נחשפים התצלומים הארץ-ישראליים שלהם לקהל הרחב באמצעות ארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי.

מן הטקס נעדרה גם פניה, אלמנתו של חיים יסקי. באותה שעה היא הייתה בניו יורק ובטקס סמלי שנערך בבניין הקונסוליה הישראלית היא קיבלה לידה 'חתיכת שיש'מן הבניין החדש של מרכז האו"ם שהיה אז בתהליכי בנייה והושלם ב-1952. 

דבר, 18 במאי 1949

פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים, ומזה חמש שנים מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי.

א. מיהו 'בְּנִי, אפרוחי'?

הנה דוגמאות אחדות: את שיר הערש 'שכב בני, שכב במנוחה', שנכתב בימי מאורעות תרפ"ט, הקדיש מחברו, עמנואל הרוסי, לבנו אבנר ('אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה, תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר'), ואכן שמו המקורי של השיר היה 'שיר ערש לאבנר'; המשורר והמחנך משה דפנא הקדיש את שירו 'למה?' ('הוּדִי חמודי') לנכדו בן השלוש אהוד דפנא, שגדל בקיבוץ מעוז חיים (כעבור שנים נהרג הבן במלחמת יום הכיפורים ולאחר מותו זכה בעיטור העוז); חיים נחמן ביאליק שלח ממרחקים (הוא היה בביקור בארה"ב) לשכנתו בתל אביב, הילדה חמוטל ריגר, שיר שובבי בשם 'שיר לחמוטל' ('מה אוכלה חמוטל'), שהתפרסם בלחנו של נחום נרדי ובביצועה של ברכה צפירה; את השיר 'יוחנן וגבריאל רכבו לָאֲפוּנִים'חיבר מתתיהו שֶׁלֶם לכבוד שני ילדים מקיבוצי עמק יזרעאל: יוחנן להמן מחפציבה (שמת כעבור שנים אחדות מהכשת נחש), וחברו גבריאל רפפורט ('גברוש') מבית אלפא, לימים מפקד מהולל בפלמ"ח ואלוף משנה בצה"ל.

לכל אלה קדם שיר הערש 'ניטשו צללים', שחיבר המשורר שאול טשרניחובסקי וגם הוא ראה מול עיניו ילד מסוים.

ב-2 בספטמבר 1896 נולד באודסה בן בכור לאסתר לבית יוניס (1975-1877) ולבעלה ניסן יֶיבין. שמו היה שמואל. זמן לא רב אחר כך פנתה אסתר (אז בת 19) אל שאול טשרניחובסקי (אז בן 21), שעמו טיפחה קשרי ידידות בחוג דוברי עברית בשם 'שפתנו אתנו', וביקשה ממנו כי יחבר עבורה שיר שעמו תוכל להרדים את הרך הנולד. טשרניחובסקי נענה לבקשתה וחיבר את 'ניטשו צללים'.

בסוף שנת 1905 עלתה אסתר ארצה עם בנה שמואל, שהיה אז בן תשע, ושתי בנותיה; הבעל ניסן הצטרף אליהם לאחר שנתיים. אסתר, שלימים תתפרסם כאחת מראשונות הלוחמות על זכויות הנשים בארץ, גרה אז בתל אביב. בנה, שמואל ייבין, למד בגימנסיה הרצליה במחזור ב', ועם תום לימודיו התגייס לצבא העות'מאני, שירת כקצין ולחם, בין היתר, גם בחזית ארץ ישראל. 

תלמידי גימנסיה הרצליה במדי הצבא הטורקי, 1916. עומדים מימין לשמאל: שמואל ייבין, משה שרת, דב הוז (ויקיפדיה)

בתום שירותו הצבאי למד ייבין ארכאולוגיה באוניברסיטאות לונדון וברלין וערך חפירות במצרים ובעיראק. בארץ כיהן בתואר פרופסור לארכאולוגיה ולאגיפטולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ניהל את אגף העתיקות ופרסם מחקרים ותגליות שעליהן זכה בפרס ביאליק ובפרס ישראל (1968).

שמואל ייבין (1982-1896)

באחת מפגישותיו עם הביבליוגרף וחוקר הספרות גצל קְרֶסֶל, סיפר לו ייבין כי מאחורי שיר הערש של טשרניחובסקי 'ניבט תינוק – וזה אני'.

ג'קרסל, 'הילד שלמענו כתב המשורר שיר ערש', מעריב, 16 באפריל 1982

מי שחשף זאת לראשונה, 35 שנים קודם לכן, היה ההיסטוריון ומבקר הספרות יוסף קלוזנר:

יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי: האדם והמשורר, ירושלים תש"ז, עמ' 47

קלוזנר הוא עֵד מהימן, שכן קרבה רבה הייתה בינו לבין טשרניחובסקי, והוא אף העריך את שירתו יותר מזו של ביאליק. שניהם למדו באוניברסיטת היידלברג ויחסי ידידות עמוקה והערכה הדדית שררו ביניהם. בימי לימודיו באוניברסיטה חיזר טשרניחובסקי יפה התואר גם אחר הסטודנטית ציפורה (שמה היה אז פאני ויירניק), אלא שהיא בחרה בסופו של דבר להינשא לידידו קלוזנר ואתו חיה כל ימיה. טשרניחובסקי זכר גם לה את ימי היידלברג, ועל מכתביו לקלוזנר נהג לחתום במילים: 'אוהבך בלב ובנפש, כולי שלך ושל ציפורה'.

שאלת זיקתו של שיר ערש זה לשמואל ייבין התבררה סופית כאשר גיל חובב, בשלן, עיתונאי וסופר (נכדו של איתמר בן אב"י), סיפר בדף הפייסבוק שלו Foodspy (20 ביוני 2014) על פגישתו עם שרון עמבור, קרובת משפחה של שמואל ייבין. שרון סיפקה לו את גרסת המשפחה, על פיה השיר נכתב לאחר שטשרניחובסקי שמע את חברתו אסתר שרה לבנה התינוק שיר ערש ברוסית, וזאת למרות שכבר דיברה עברית. כשהעיר לה המשורר הצעיר, שעם שירי ערש כאלה אין סיכוי רב שהילד יגדל דובר עברית, היא השיבה לו שאילו רק היו שירי ערש בעברית, הייתה שרה אותם בשמחה. טשרניחובסקי לא התעצל ומיד חיבר את 'ניטשו צללים'. 

שרון עמבור העבירה לגיל חובב סריקה של מילות השיר, בכתב ידו המוכר של טשרניחובסקי, ובראשו הקדשה 'לכבוד מר שמואל ייבין'. האם מדובר בכתב היד המקורי של השיר, כפי שלכאורה מצביע התאריך ליד החתימה (אדסה 96[18])? מצד אחד קשה להאמין שטשרניחובסקי יקרא לתינוק שבעריסה בשם 'מר', ומכאן שאולי מדובר בהעתקה מאוחרת שהוא העניק לייבין שעה שהשניים נפגשו לאחר עלייתו של טשרניחובסקי לארץ ישראל; מצד שני, כתב היד דומה לכתבי ידו של טשרניחובסקי הצעיר, מה גם שבבית האחרון הוא כותב את המילה המקורית 'אֲזֵנְךָ', שמאוחר יותר הוא עצמו שינה ל'מַחֲנֶךָ'ואחר כך ל'כְּלֵי זֵינְךּ'.   

ב. שירי ערש מזרי אימה

טשרניחובסקי לא חזה בשירו זה עתיד מזהיר לילדי אותו הדור. המשפט המופיע בבית השני, 'עִבְרִי הִנָּךְ, בְּנִי; אַךְ זֶה הוּא אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְךָ', אינו מבשר טובות לתינוק הנם בעריסתו, גם לא לאמו. גם משפטים כמו 'יַד אַכְזָרִים תִּהְיֶה בָּךְ', או'נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא תֵּבֵל', עלולים לעורר חיל ובעתה בקרב שומעיהם הרכים, לוּ רק היו מסוגלים להבין את משמעותם. למרות התוכן המאיים זכה השיר ללחנים רבים (כפי שנראה בהמשך), ואף שחובר לפני כ-125 שנים, בורך באריכות ימים והוא מושר עד היום.

דיוקן שאול טשרניחובסקי (המקהלה: גלריה של שָׁרֵי ישראל, לונדון 1903)

ב-1936, ארבעים שנה לאחר שחיבר את 'ניטשו צללים', חיבר טשרניחובסקי, שכבר השתקע בארץ, שיר ערש נוסף, אך שלא כקודמו המזל לא האיר לו פנים. השיר, שכותרתו היא 'שיר ערש', חובר בהשפעת מאורעות תרצ"ו, אך ספק אם ילדי תקופת 'חומה ומגדל'נרדמו בשלווה למשמע שיר זה. השיר נפתח כך: 

דבר, 26 במאי 1936

אמנם השיר זכה לשפע מנגינות, בהן של מלחינים נודעים כמו מרק לַבְרִי (שהלחינוֹ כבר ב-1937), דוד זהבי, עמנואל עמירן, נחום נרדי, משה ביק ויצחק אֶדֶל, אך אף אחת לא הצליחה להתקבל בציבור. רק לחנו של לברי, שהוקלט פעמים אחדות, הושמע לעתים רחוקות ברדיו.

הנה הזמרת ציפורה קופרמן עם מקהלת קול ציון לגולה עם 'שיר ערש'של טשרניחובסקי בלחנו של לברי:

לא קשה לנחש מה חשו ילדים שניסו להרדימם בניסוחי אימה כאלה, אך עובדה היא שהשירים זכו להצלחה דווקא בפיותיהם של המבוגרים.

 ג. גלגולי פרסום ונוסח

נחזור ל'ניטשו צללים'.

מרבית שירי תקופת חיבת ציון נדפסו לראשונה בעיתונים או בכתבי עת עבריים שראו אור ברוסיה הצארית או בפולין (שהייתה תחת חסות רוסית). לרשותו של טשרניחובסקי עמדו לא מעט במות כאלה, והבולטת שבהן הייתה כתב העת הספרותי השילוח, שהחל לצאת באותה שנה באודסה בעריכתו אנינת הטעם של אחד העם. טשרניחובסקי בחר לשלוח את שירו דווקא לכתב העת הירושלמי השקפה, ועורך העיתון, אליעזר בן-יהודה, אכן פרסמוֹ שם בשנת 1897. אפשר להניח כי לא היה זה מקרה אלא פרי החלטה מושכלת: טשרניחובסקי כתב את שירו קודם כל עבור אנשי העלייה הראשונה, כדי שישמיעו אותו כשיר ערש לילדיהם הגדלים בארץ. שם השיר בפרסום הראשון שוּנה מ'שיר ערש'ל'שיר עריסה'. לא ברור אם ידו של העורך בן-יהודה הייתה בשינוי זה, שהרי לשיטתו ערש ועריסה שניהם מונחים עבריים כשרים למהדרין.

פרסום ראשון של השיר בעיתון השקפה, שנה א, גיליון יג, ח'באדר ב'תרנ"ז

העדפה זו מזכירה מחווה נוספת שעשה טשרניחובסקי לילדי הארץ כעבור חצי יובל שנים, כאשר חיבר עבורם שיר ילדים לימי החורף הגשומים. בשנת 1923 הוא שלח את 'שירת גשם' למשורר אברהם סולודר, עורך עיתון הילדים אלומות שראה אור בירושלים, והוא אכן פורסם בו (שנה ב, גיליון 6, א'בסיון תרפ"ג). 

אלומות, בעריכת אברהם סולודר, שנה שנייה, גיליון 6, ירושלים תרפ"ג

אמנם באותה שנה המשורר טרם ביקר בארץ, אך הוא ביקש להקדיש את השיר לילדי היישובים 'מבאר שבע ועד דן'שאותם מנה בשיר: פתח תקווה ויבנאל, חדרה ועין חי, כנרת, הרטוב וראשון לציון. למען הקוראים שוחרי זמרת הארץ, ראוי להציג כאן את שער החוברת הנדירה של דו-שבועון זה ואת השיר כולו, במיוחד על שום ההערה הבלתי שגרתית שצירף העורך בשולי השיר:

משוררנו הנעלה, מר ש. טשרניחובסקי, מודיע לנו כי לשיר הזה ישנה מנגינה שחיבר מר י. ענגל [המלחין יואל אנגל]. הילדים, ששמות מושבותיהם לא נזכרו בשיר, יוכלו לפנות אל המשורר על ידינו, והוא יתאים את השיר גם להם.

זו כמדומני הפעם היחידה שבה משורר של שיר זמר עברי מוכן לשנות את שירו כדי שיתאים למקום מגוריו של כל ילד בארץ.

'שירת גשם' (אלומות, ב, גיליון 6, תרפ"ג)

תווי השיר שהלחין אנגל נדפסו בחוברת 'ילדי שדה', שראתה אור בברלין באותה שנה (1923) בהוצאת 'יוּבַל'שייסד אנגל; בנוסח זה, שכנראה היה מוקדם יותר, נדפסו רק חמישה בתים.

טשרניחובסקי לא כלל את השיר באסופות שירי הילדים שלו (החליל: שירים לילדים, דביר, ברלין 1923; שירי ילדים, יבנה, תש"ז) וגם לא כינס את השיר לכתביו, אולי משום שחש כי אין זה שיר מקורי שלו. אכן, את השיר כתב בעקבות שיר ביידיש 'דאָס ליד  פֿון ברויט' (שיר הלחם), שחיבר המשורר מאני לייב (פורסם לראשונה בעיתון הניו-יורקי די אידישע קינדער-וועלט, אב-אלול תרע"ז). כפי שהעידה באוזניי זמרת הסופרן רחל רוזה רוזנשטיין, שהייתה קרובה מאוד הן לטשרניחובסקי (לה הקדיש טשרניחובסקי את 'שירים לאילאיל'שלו) הן למלחין יואל אנגל, פנה האחרון לראשון בבקשה שיתרגם את שירו של מאני לייב לעברית. המשורר נענה לו, אך לא תרגמו כלשונו אלא שינה אותו מן הקצה אל הקצה. בניגוד לשיר ביידיש, המתאר נוף אירופי של טחנות רוח עם כנפיים מסתובבות, העתיק טשרניחובסקי את השיר לנופי ארץ ישראל וליישוביה והפך את 'שיר הלחם'ל'שירת גשם'. אגב, 'שיר הלחם'המקורי אכן תורגם לעברית (על ידי א"פ, שזהותו אינה ידועה) והולחן על ידי אנגל.

ניפרד מהגשם ונחזור לצללים שניטשו.

הנוסח המקורי של השיר כלל שישה בתים בני שמונה שורות, אך בפרסומו הראשון בהשקפה הושמטו ממנו שני בתים. לא ברור אם השמטה זו נעשתה על ידי העורך בן-יהודה או ביוזמת טשרניחובסקי. אחד הבתים שהושמטו פתח במילים 'מִיּוֹם מִלָּה תֶהֱגֶה, תָּבִין / סַפְךָ מַלֵא רָעַל', סַפְךּ הוא ספלך, ונראה כי לא היה טעם להפנות מילים כאלה לילדים הגדלים בארץ ולא בגולה.

כשיצא ספר שיריו הראשון של טשרניחובסקי חזיונות ומנגינות (הוצאת תושיה, ורשה תרנ"ט / 1898), פרסם בו טשרניחובסקי את 'שיר ערש'בחמישה בתים, בהשמטת הבית הרביעי. מאז התקבע נוסח השיר במתכונת זו וכך פורסם בעשרות שירונים מאז ועד היום. 

הפרסום הראשון של השיר בספרו של טשרניחובסקי חזיונות ומנגינות

פעם אחת בלבד, בשנת 1900, פורסם בדפוס השיר במלואו על ששת בתיו, ולא עוד. השיר המלא נדפס בכתב העת הציוני השבוע, שראה אור בווינה בעריכתו של יעקב שמואל פוכס (שנה ד, גיליון יב, עמ' 144, 22 במארס 1900).

הפרסום הראשון (והיחיד) של הנוסח המלא של השיר (השבוע [וינה], כ"ט באדר ב'תר"ס)

בשיר זה, כמו גם בשירי הערש הקודמים שהזכרנו בסדרה זו, ניכרת השפעתו של 'שיר ערש קוזקי'של לרמונטוב, ועל כך עמדו כבר חוקרים רבים. בנציון כץ  אף הרחיק לכת כשטען שטשרניחובסקי צריך היה להוסיף מתחת לשם השיר את ההערה 'בעקבות לרמונטוב' (בנציון בנשלום, ארחות יצירה: מסות ומאמרים, מסדה, 1966, עמ' 104). עוזי שביט, שהקדיש לשיר מאמר מפורט ומלומד, ראה בו תגובה ל'שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת'של יחיאל הלר, שהתפרסם כבר ב-1883 ונכתב גם כן בהשפעת לרמונטוב (לשיר זה הוקדש מאמר מיוחדבסדרה זו). מול רוחות היאוש והֶעְדֵּר התקווה שנשבו בשירו של הלר, שירו של טשרניחובסקי הפיח תקווה וצייר עתיד זוהר (עוזי שביט, 'גלגוליו של שיר ערש', מאזניים, מא, תשל"ה, עמ' 221-214).

ואכן, המשפט המצוטט ביותר מכל בתי השיר היה: 'אִם גַּם יֶאֱחַר יוֹם הַגְּאֻלָּה, / יִצְעַד שַׁעַל, שַׁעַל. / אַל תִּוָּאֵשׁ אֲסִיר תִּקְוָה / עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל'. מילים אלו, שחזרו והושמעו בתקופת היישוב כדקלום בטקסים שנערכו בבתי ספר, בתנועות נוער, בנאומים ובפרסומים ציוניים, ייצגו את השיר עד כדי כך שהוצמדו לתמונת המשורר שהופיעה על גלויה מאותם ימים.

דיוקן טשרניחובסקי על גלויה מראשית המאה העשרים עם ציטוט מ'ניטשו צללים'

המשורר שטבע את המימרה 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'התפתל כל ימיו בין אהבה וגעגועים לשתי המולדות, בין נופי כפר הולדתו מיכאלובקה שבאימפריה הרוסית (היום באוקראינה) ובין נופי הארץ, שאותם תיאר בפרוטרוט בשירו 'הוי ארצי מולדתי'. עתה, בשיר הערש שחיבר לילד העברי הגדל בניכר, הוא היה נחרץ הרבה יותר: 'מוֹלַדְתְּךָ אַחַת, זֹאת אַל תִּשְׁכַּח נִסְּךָ: צִיּוֹן!'.

השפעת לרמונטוב לא פגמה במעמדו של השיר כאחד מקובעי דרכה של שירת התחייה הלאומית. הוא הושר בערבי שירה בציבור והוקלט פעמים רבות בביצוע זמרות, זמרים, חבורות זמר ומקהלות. גם בחלוף העתים זכה להשתמר ועדיין מושר עד עצם היום הזה.

בחירת הבתים על ידי מבצעי השיר השונים לא הייתה אחידה. שני הבתים הראשונים הושרו בכל הביצועים, אך מעבר לכך בחר כל מבצע בית או שניים נוספים לפי שיקול דעתו. הבית האחרון הושמט ברוב הביצועים, אולי משום שהוא מגלה את השקפותיו ה'נציות'של טשרניחובסקי: 'לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה, / גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים! / וְיוֹם יִנְהָרוּ נֹשְׂאֵי דֶגֶל, / אַל תִּמְעֲלָה מָעַל, / אֶל אֲזֵנְךָ בַּגִּבּוֹרִים / כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יַעַל!'.פעמיים שינה את המילה אֲזֵנְךָ (שפירושה נִשְׁקְךָ), כנראה מחשש שהיא בלתי מוכרת, והחליפה במילים 'כְּלֵי זֵינְךָ'. כעבור זמן קצר מיתן את הנוסח וכתב 'אֶל מַחֲנֶךָ בַּגִּבּוֹרִים / כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יַעַל'.

המשפט 'עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן / שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים', המופיע גם כן בבית האחרון, הושפע משירו של הלורד ביירון 'על גדות ירדן' (בחוברתו 'מנגינות עבריות'), כפי שהכירו טשרניחובסקי משירי ישורוןבתרגומו של שלמה מנדלקרן: 'עַל-גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן גְּמַלֵּי הָעַרְבִים יִרְבָּצוּ'. ביירון קונן על כך שהמנגינות העבריות,שיצאה תהילתן בימי קדם, אינן נשמעות עוד (ראו מאמרי '"מנגינות עבריות"של לורד ביירון', בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2018). 

שינוי נוסף שנעשה בשיר, הפעם ביוזמת מבצעיו: בבית הראשון נוהגים לשיר 'הןאִתְּךָ אנכי', במקום הנוסח המקורי 'אִתְּךָ כיאנכי'.

הנה שמעון בר שר את 'ניטשו צללים' (הקלטה מ-1962):

ד. תשעה לחנים

השיר 'ניטשו צללים'התברך בלא פחות מתשעה לחנים שהוצמדו לו; כמחציתם לחנים מקוריים והאחרים הם לחנים 'נודדים'שהודבקו לו. רובם, פרט ללחן הנפוץ והמוכר, אינם מושרים עוד. נעקוב אחריהם אחד לאחד.

הלחן המקורי הראשון חובר בקובנה שבליטא בשנת 1901 על ידי ליאון פרלמוטר, כשנתיים לאחר שהשיר פורסם בספרו של טשרניחובסקי חזיונות ומנגינות. תווי הלחן, בעיבוד למקהלת גברים בליווי פסנתר, נדפסו יחד עם לחן לשיר 'שאו ציונה נס ודגל'בשירון Zwei jüdische Gesänge für Männerchor, mit begleitung des Pianoforte, Kovno: M. Schlner, 1901 (את השירון עצמו לא ראיתי). 

הלחן המקורי השני חובר כעבור שנה (1902) על ידי המלחין יעקב (יוסף) ביימל (1944-1879). ביימל, יליד העיירה פָּארִיץ'שבבלארוס, שכיהן כחזן בברדיצ'ב ולמד מוזיקה באודסה, עבר לברלין ושם ניצח על 'מקהלת מנדלסון'. ב-1915 היגר לארה"ב ושם שימש חזן בניו יורק ובפילדלפיה. תווי הלחן נדפסו כנספח לכתב העת הקשת, הירחון המצויר הראשון בשפה העברית.

'שיר ערש'בלחנו של יעקב (יוסף) ביימל (הקשת, הוספה לחוברת ד-ה, ברלין 1902)

הלחן השלישינדד משיר הערש 'שכב הרדם', שחיבר אהרון ליבושיצקיבשנת 1899, אך מקורו טרם זוהה. ד"ר שאול זלוּד, לשעבר רופא בתי הספר ברמת גן ובנו של נח זלודקובסקי מלחין 'שאו ציונה נס ודגל', טען באוזניי כי המלחין הוא אברהם גולדפאדן, אך לא הצלחתי לאתר לחן זה ברשימת יצירותיו. 

בראשית המאה העשרים עבר לחן זה גלגול נוסף כשהוצמד לשיר ערש ביידיש, 'ס׳לויפֿן, ס׳יאָגן שוואַרצע וואָלקן', שחיבר הסופר היהודי-פולני הירש דוד נומברג (1927-1876). לשיר זה של נומברג יש תרגומים אחדים והמוכר שבהם הוא 'עננים קודרים יזעפו' של אברהם לוינסון. 

הנה תחילה זמרת שירי-העם מרתה שְׁלָמֶּה שרה ביידיש את שירו של נומברג על פי לחן אוקראיני עממי:

פיצול אחר של שירו של נומברג, וגם של הלחן שהודבק לו, הוא 'עָטוּ שָׁמֵינוּ עָבֵי זַעַם', שזהות מתרגמו לעברית אינה ידועה, אך הוא זה שמשמר את הלחן שבו שרו את 'ניטשו צללים'בארץ. הנה 'טוביה והסבתות מיטבתה'מנגנים (ואחר כך שרים) את 'עטו שמינו':

הלחן הרביעי הוא הנפוץ מבין כל לחני השיר עד לימינו אלה. במקורו היה זה לחן אוקראיני שביטא מחאת פועלים בימי שלטון הצאר. המחנך התל-אביבי אהרן שמיר (שכטמן), יליד הורושקי שבאוקראינה (פלך וולין), זכר את שתי השורות הראשונות של השיר המקורי: 'הוֹצ'ה הוֹרה נָם רָבוֹצִ'ים / דוֹ יִדָיֶיה, דוֹ קִינְצָה' ('הנה באה צרה לנו הפועלים / נמאסה עלינו עד אין סוף'), ואף ייחס לעצמו את התאמת הלחן למילות השיר בשנת 1909 בעודו באוקראינה, אך לדבריו אין כל ביסוס.

קיימות עדויות אחרות, שמלמדות כי השיר הושר בארץ בלחן זה עוד לפני התאריך שסימן שמיר. המחנכת יהודית הררי לבית אייזנברג (1979-1885) סיפרה לי כי השיר הושר בכנסייה הארצישראלית שהתקיימה בבית הפקידוּת בזכרון יעקב בקיץ 1903. בסיפור 'הסוללים', שנדפס בשנת 1907, תיאר המחבר צבי כַּהן צעיר השר כמה שורות מ'ניטשו צללים' נוכח שיירת רוכבי גמלים ערביים על גדות הירדן.

העומר, א, חוברת א, תרס"ז, עמ' 57

גם מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה, שר את השיר בשנת 1908, בעת עלייתה של 'הקבוצה הרומנית'לגליל (ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרין, הוצאת הדר, תשכ"ד, עמ' 299) – אפשר להניח שהעדויות הללו מתייחסות ללחן האוקראיני. בין כך ובין כך, עובדה אחת אינה שנויה במחלוקת: שירו זה של טשרניחובסקי הפך לשיר זמר שהושר בארץ ישראל עוד קודם שזכו לכך שיריו של ביאליק כמו 'אל הציפור'.

תווי הלחן האוקראיני ל'שוועסטער, ברידער'שהתגלגלו ל'ניטשו צללים' (שמואל לעהמאַן, אַרבייט און פֿרײַהייט, עמ' 90)

את הלחן החמישי שרה, ואף הקליטה בקולה, תמר רוּדְנֶר (2019-1935), שהלכה לעולמה זה לא מכבר (ניתן לשמוע את הלחן מפיה באתר זמרשת). לדברי בעלה עמוס, תמר למדה את השיר בשנות ילדותה בתל אביב מפי אביה חיים בּוּמְשטיין. נכדו של בומשטיין, אלוף בן, עורך עיתון הארץ, פרסם לא מכבר מאמר מיוחד ובו שרטט את תולדות סבו, שהיה במשך כעשר שנים מנהל חשבונות במערכת העיתון הווילנאי הזמן (שהחל לצאת בשנת 1903). הוא עלה ארצה בשנת 1920 ותחילה עבד בסלילת כבישים במסגרת גדוד העבודה. לאחר שנים בהן היה מובטל הועסק בומשטיין, עד סוף ימיו (ב-1950), כמנהל חשבונות בקרן היסוד בתל אביב. את הלחן הביא עמו ככל הנראה מווילנה. 

חיים בומשטיין (הארץ)

תמר רודנר (באדיבות עמוס רודנר)

הלחן השישיהוא לחן 'שיר הערש הקוזקי'של לרמונטוב ועסקנו בו בהרחבה ברשימה קודמת על 'שיר הערש עבריה שוררת'של יחיאל הלר (לימים הותאם לחן זה גם לשירו של קדיש יהודה סילמן 'משה בתיבה').

הלחן השביעימבוסס על מנגינת 'נומה פרח, בני מחמדי'בשינויים אחדים. תווי הלחן נדפסו באלבום של מנגינות עבריות, שהדפיס המלחין הרמן ארליך בנדבורנה שבגליציה בשנת 1911.

תווי 'ניטשו צללים'מתוך אלבום של מנגינות עבריות, חלק ב, עמ' 20

הלחן השמיני חובר על ידי המלחין והמנצח שמואל אַלמן (1947-1877), יליד אוקראינה שלמד מוזיקה באודסה ובקישינב, עבר ללונדון ובמשך שנים שימש מנצח מקהלת בית כנסת, פרסם יצירות ליטורגיות והלחין מנגינות לשירי ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור ואחרים. הדפרון ובו תווי השיר ראה אור בלונדון בשנת 1932 בהוצאת Cailingold (את הדפרון עצמו לא ראיתי).

את הלחן התשיעי חיבר החזן והמלחין לייב גְּלַנְץ (1964-1898). גלנץ, יליד קישינב, שהיגר בשנת 1926 לארצות הברית, עלה לארץ בשנת 1954 והקים בתל אביב בית ספר לחזנות. הוא נודע בסגנון ייחודי של ניגוני תפילה שהכניס לעולם החזנות ורכש לו מעריצים רבים. מזמורים אחדים שעיצב בנוסח החסידי המיוחד לו (למשל, 'נחפשה דרכינו ונחקורה') הקליט בליווי המלחין והפסנתרן נחום נרדי והם זכו למוניטין ולתפוצה רבה. לחנו ל'ניטשו צללים'נדפס בחוברת יהודה לייב גלנץ, שירים לקול ולפסנתר (המכון למוסיקה דתית יהודית, 1973, עמ' 66). את השיר שילב גלנץ  באורטוריה 'ליל שואה'שהלחין, ואפשר לצפות בו בסרטון הבא בתזמון 1:55:15.

מכל תשעת הלחנים שנימנו לעיל, בפועל גבר השלישי, 'האוקראיני', על כל האחרים, ויותר מכל הלחנים האחרים הוא ששימר את מילות השיר והפיצן ברבים. הוא מושמע לעתים קרובות בתכניות רדיו, בעיקר בהקלטות ישנות שמקצתן שולבו ברשימה זו. ניפרד אפוא מלחן זה בשירתה של ברכה צפירה שהוקלטה בשנת 1966.

ב. מילה בסלע

אם במקרה אתם עוברים בצפת וזקוקים באופן דחוף לטקס פדיון הבן או למוהל עם חוש הומור – הרב ניסים כהן הוא האיש שלכם.

צילום: אלעד דנטה

הביטוי התלמודי 'מילה בְּסֶלָע, מַשְׁתוּקָא בִּתְרֵין' (מגילה, יח ע"א), שפירושו מילה שווה סלע (סוג של מטבע), אבל שתיקה שווה שני סלעים, כלומר שתיקה עדיפה על דיבור, התהפך בלשון הדיבור שלנו. היום נהוג לפרש אותו (בטעות) כאילו 'מילה בסלע'– כביכול כל מילה יצוקה בסלע... 

ג. מבצע קפה 

עמישראל אוהב מבצעים, אבל לא תמיד יודע לעשות חשבון.

ראובן ירון צילם בסניף של רמי לוי בגוש עציון. מהרו! המבצע מסתיים השבוע...

צילום: ראובן ירון

ואם אנחנו בענייני קפה ומבצעים הנה משהו על קוצו של גרש. 

איכשהו כשכותבים 'טסטר צוייס' (ולא צ'וייס), זה נשמע כמו קפה ששותים בשטעטל עם ארומה של יידיש, כשאחרי כל לגימה נאנחים על הצוּרֶס שבעולם...

צילום: איתמר לויתן

ד. שלום קר

מדרש פוליטי? לא נכחיש.

'מסעדה'הוא כמובן היישוב הדרוזי מַסְעָדֶה שברמת הגולן.

צילום: גדעון פליישמן

ה. יָתוּשָלָךְ

צילום: איתמר לויתן

גם אם נתעלם מהניקוד המשובש (יַתּוּשׁ מנקדים בפתח ולא בקמץ), עדיין נישאר תוהים על ה'לָך'. האם זה כינוי חיבה או שמא ציווי (לֶךְ-לְךָ!)?

________________________________________

שמואל אבנרי, כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תל-אביב 2021, 568 עמודים

________________________________________

על חיים נחמן ביאליק ויצירתו נכתבו עד כה יותר ממאתיים ספרים, שלא לדבר על אלפים רבים של מאמרים, מסות ורשימות. השפע הזה נמשך והולך מאז תחילת המאה העשרים ועד היום, 87 שנים אחרי מותו של מי שכּוּנה כבר בחייו 'המשורר הלאומי'. רוב הספרים האלה דנים בשירתו על היבטיה השונים – נושאים ותכנים, פואטיקה ופרוזודיה, סוגות והשפעות. מקצתם מוקדשים לסיפורת שלו, ליצירתו לילדים, לכתיבתו המסאית וההגותית, לביוגרפיה שלו, ללשון יצירתו, לזיקות בינו לבין יוצרים אחרים, ויש בתוכם גם כמה וכמה ספרי זיכרונות של מי שזכו לחיות במחיצתו, לפגוש אותו ולהאזין לשיחתו השופעת. אבל ספר כמו זה המונח לפנינו טרם נכתב. 

הספר הוא סיכום עבודתו המחקרית רבת השנים של שמואל אבנרי (שמוליק בפי עצמו ובפי כל יודעיו), מנהל הארכיון הוותיק של בית ביאליק, ורבים מפרקיו כבר התפרסמו במרוצת השנים במפוזר בעיתונים ובכתבי עת. העיון בספר מעלה תמיהה שיש לישבה: ייחודו ברור ומובהק, אך דווקא משום כך קשה להגדירו ולסווגו. אמנם הוא משקף הכרה עמוקה בגדולת שירתו של ביאליק, אבל בפועל אינו דן בשירתו או מפרש אותה, וגם לא עוסק באופן ישיר בסיפוריו או במסותיו; אמנם הוא מכיל גילויים רבים, גדולים וקטנים, על פרקים בחייו של המשורר, החל בזיהוי מוסמך ומתועד של שנת לידתו וכלה בשחזור הפרשה העגומה של עיצוב קברו ומצבתו, אבל אינו מתיימר להעמיד תיאור ביוגרפי שלם; אמנם הוא גדוש בהבחנות מאירות עיניים על דעותיו והשקפותיו של ביאליק בשלל עניינים לאומיים ותרבותיים, אבל אינו מתכוון לשרטט דיוקן שלם של איש ההגות והמחשבה. מהו אם כן החוט המקשר בין 54 הפרקים שכונסו כאן? האם ניתן לזהות אמירה כוללת העולה מהם? 

נראה לי שהתשובה נעוצה במקומות שבהם אבנרי מציע הגדרות תמציתיות לאפיון מקומו והשפעתו של ביאליק בזמנו ולאחר זמנו. בין הביטויים החוזרים בספר בהקשר זה נמצא את 'נשיא הדור'או 'נשיא היישוב', ולחילופין 'מחולל תרבות'. לכן נכון יהיה לתאר את הספר החדש כביטוי רב-פנים לנוכחותו רבת-הפנים של ביאליק במרחב הציבורי ובחיי התרבות, בחייו ולאחר מותו. נוכחות זו מתגלמת בשלל עשיותיו כיוצר וכמנהיג ספרותי, כאיש ציבור מעורב וגם כסמכות עליונה וכתובת נישאה לאין ספור פניות, משאלות ובקשות, וגם ערעורים והתנגחויות מצד בני זמנו. אותה עמידה ייחודית בלב הזירה הציבורית הגיעה לשיאה בעשור האחרון לחייו, שאז דלל מעיין שירתו וכמעט נסתם, אבל מעמדו בחיי העם רק התחזק והלך. אין זה מקרה שבערך שני-שלישים מן הדיונים בספר מעוגנים בעשור זה, העשור התל-אביבי בחייו של המשורר. ממש כשם שאין זה מקרה ששני-שלישים מתוך כ-1,500 המכתבים, שנאספו בידי פ'לחובר בחמשת הכרכים של איגרות ביאליק, נכתבו בעשור האחרון לחייו, ורק כ-500 מכתבים מקיפים את 35 השנים שקדמו להן. 

אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

עיקר הספר מוקדש לחשיפה ולתיעוד שלל עשיותיו של ביאליק מחוץ לסדנת היצירה האישית. כנגד ההנחה המקובלת, שמעמדו הרם של ביאליק התבסס בראש ובראשונה על שירתו הגאונית, ואילו תחומי פעולתו האחרים הם לוואי לעיקר, אבנרי מעלה בתוקף ובביטחון הנחה אחרת: גדולתו של ביאליק נשענת על אותן עשיות משניות-לכאורה, לא פחות מאשר על שירתו. 

גיבור הספר הוא ביאליק מחולל התרבות, בנאי התרבות ומעצבה, מבַצֵר התרבות ומנחילה בשלל ערוצים, ולא ביאליק המשורר. זהו ביאליק העורך, המשקיע עמל אין קץ בשכלול יצירותיהם של חבריו הסופרים בירחון השילוח ומלבישן בנוסח מתוקן, לא פעם למורת רוחם של המחברים. זהו ביאליק המוציא לאור, הוגה רעיון 'הכינוס'ומממשו, החותר לבנות ספרייה מנופה ומזוקקת של חיבורי היסוד שבנו את ארון הספרים היהודי. זהו ביאליק המבקש להפיץ את בשורת הספר העברי בכלל, ומפעליה של הוצאות 'מוריה'ו'דביר'בפרט, במסעות הסברה מפרכים בקהילות ישראל בגולה. זהו ביאליק המתרגם, השואל את עצמו מה הם הנכסים מספרות העולם שראוי להכניס תחת כנפי העברית. זהו ביאליק החוקר והמכַנֵס, המשקיע עשרות שנים של עבודת פרך בהעמדתספר האגדהכפתח כניסה נגיש לאוצרות התלמוד והמדרש, כמו גם בהתקנת מהדורות של משוררי ימי הביניים ובהעמדת פירוש למִשנָה. זהו ביאליק מחדֵש הלשון מתוכה, שתפיסתו מתחדדת מתוך חשיפת הסתייגויותיו העקרוניות ממפעליו של אליעזר בן-יהודה. זהו ביאליק האזרח הראשון במעלה של תל אביב, הפועל למלא את העיר הצעירה בתוכן רוחני לאומי, בראש ובראשונה במפגשי 'עונג שבת', וגם מטיף לשיפור חזותה ותורם לעיצוב טקסיה העממיים. זהו ביאליק הדואג לצביונו הרוחני של היישוב כולו, כגון בעיצוב דפוסיה של השבת הארץ-ישראלית, שהיא חילונית אך ניזונה ממסורת הדורות. זהו ביאליק המשמש כתובת לשאלותיו של כל פונה, ורגיש במיוחד לסבלותיהם של חלכאים ונדכאים. לכל התחומים האלה מוקדשים בספר פרקים מפורטים, מתועדים היטב ועתירי חידושים. בצדם יש פרקים העוסקים בעקירתם של סילופים ובהפרכתן של בדיות ודיבות שנכרכו במשורר והעיבו על דיוקנו. בולט ביניהם הפרק החשוב, המקעקע כליל את עלילת השווא העקשנית על דבר יחסו השלילי לבני עדות המזרח, או הפרק המצייר תמונה מורכבת של יחסי המשורר ורעייתו, ובתוך כך מפריך את הנטייה הזלזלנית לגמד את מקומה של מאניה ביאליק בחייו ובעולמו של בעלה. 

הזמנה לחנוכת בית 'אהל שם', 9 במאי 1929 (ארכיון בית ביאליק)

אבל הספר כמה ביאליק יש?אינו רק סך כל דיוקנאותיו הרבים של ביאליק, אלא יש בו גם באופן סמוי ובלתי צפוי שרטוט דיוקנו המורכב של מחברו, שמואל אבנרי. הקוראים בספר, ובמיוחד אלה שזכו להתוודע למחברו לאורך השנים, אינם יכולים שלא לשאול את עצמם מה משך את אבנרי להקדיש שנים כה רבות להשתקעות כל כך מחויבת ואינטנסיבית בעולמו של המשורר הלאומי?

אירוע ההוקרה בבית ביאליק אינו רק חגיגה לכבוד הופעת ספר שאוהבי ביאליק ציפו לו בכיליון עיניים, אלא לא פחות מכך גם מחוות הוקרה לָאיש שמאחורי הספר, שאין ערוך לתרומתו לחקר ביאליק ולשימור מורשתו ולהפצתה. וכיוון שחז"ל למדונו ש'חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו', אמנה בראשי פרקים משהו מעשייתו ומתרומתו מאז שנכנס לעבוד בבית ביאליק לפני עשרים שנה. בראש ובראשונה יש לציין את עבודת השיקום של ארכיון ביאליק, אחרי עשרות שנים של הזנחה, ואת מפעל הדיגיטציה של כל התעודות השמורות בו. ואחר כך נזכיר את החיבור והעיצוב של תצוגת הקבע החדשה, ובלבה החושן – מיצוי דיוקנו של המשורר בשנים-עשר פנים, כמספר אבני החושן; את פעולת ההדרכה וההכשרה המתמשכת של סגל המדריכים בבית ביאליק; את תכנון ערבי הזיכרון השנתיים למשורר, כל אחד מהם מלאכת מחשבת של טעם טוב; את ייזומן ועריכתן של סדרות ההרצאות על ביאליק ועולמו. ועוד נזכיר את תחביב הצילום שמלווה אותו ומקצת פירותיו הכלולים בספר הם בבחינת פרשנות חזותית עזה ומקורית לשירת ביאליק. נוסף על כל אלה הפך אבנרי כתובת לאינספור שאלות ובירורים לכל חוקר ומתעניין, ובנדיבות אין קץ הוא מסייע וממציא לשואליו תעודות מן הארכיון ומפנה אותם למקורות נוספים. ואכן, אבנרי הוא מאגר מידע של איש אחד, שאין אח ורֵעַ לבקיאותו ואין עניין ביאליקאי, ולו הפעוט והשולי ביותר, שנעלם ממנו. אבנרי הוא הלב הפועם של בית ביאליק, ואם נשאל ביטוי, שהוא עצמו השתמש בו כדי לאפיין את מקומו של י"ח רבניצקי בחיי ביאליק, הרי ניתן לתאר אותו כַּמַבּוּעַ הנסתר, המניע והמחולל של שלל הפעילויות הרוחשות בבית ביאליק. 

שמואל אבנרי וגיבור ספרו בכניסה לבית ביאליק (מקור ראשון)

את עבודתו של אבנרי בבית ביאליק אפשר לדמות למה שכתב נתן אלתרמן על מישהו אחר: 'כִּי שְׁנוֹת עָמָל כָּאֵלוּ וְנָתִיב כָּזֶהוְהִתְמַזְגּוּת שְׁלֵמָה כָּזֹאת / בֵּין אִישׁ וְתַפְקִידוֹ אֲשֶׁר צָמְחוּ יַחְדָּו, / חוֹרְגִים וּמִתְפָּרְצִים מִן הַמִּסְגֶּרֶת הַמְקֻבֶּלֶת' ('פרישת שרת', דבר, 22 ביוני 1956). 

הפרק השביעי בספר, 'מדוע לא היו חייו של ביאליק חיים?', משרטט דיוקן תמציתי של ביאליק האיש בעזרת מאמר חז"ל: 'שלושה חייהן אינם חיים: הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת, ואמר רב יוסף: כולהו איתנהו בי (כולם ישנם בי)' (פסחים, קיג ע"ב). רבניצקי העיד, כי ביאליק התוודה לפניו, אגב שילובו של מאמר זה בספר האגדה, 'גם אני יכול להעיד עליי שכולם ישנם בי'. ואבנרי מאשר: 'ואכן כזה היה ביאליק, שבו נצטרפו באופן מובהק רחמנות, רתחנות ואנינות דעת, אשר הכבידו ללא ספק על חייו, אך יחד עם זאת עיצבו את דמותו (לטוב או למוטב) והותירו את חותמן על יצירתו' (עמ' 76). והוא מרחיב ומפרט בגילוייהן של שלוש התכונות האלה באישיותו ובהליכותיו של ביאליק: הרחמנות, שהניעה אותו לחוש שוב ושוב לעזרתם של אלמנות, יתומים, מובטלים וקשי יום, וגם סופרים שנקלעו למצוקה ונזקקו לסעד, עד שהפך להיות מעין לשכה סוציאלית של איש אחד; הרתחנות, שהניעה אותו לשפוך את זעמו על אנשים, בעיקר תקיפים ונכבדים, שכשלו בעיניו במבחנים מוסריים שונים; ואנינות הדעת, הלא היא רדיפת השלמות, הניכרת למשל בנוסחאות ובטיוטות הרבות שכתב לפני שצר את הצורה הסופית של יצירותיו, וכן ביצירות הרבות שגזר עליהן גניזה. 

והנה, אותן תכונות ממש מצויות בשמואל אבנרי עצמו. ידידיו ומיודעיו יודעים איזה איש חסד מופלא הוא, ומה רבים הם שזכו וזוכים ליהנות מאש הרחמים האנושיים היוקדת בו, ובהם חולים סופניים, אלמנות בודדות ונזקקים למיניהם, וכל זאת אף על פי שהוא עצמו איש מכאובות וידוע חולי, היוצא ונכנס שנים רבות בבתי החולים בלא מזור לייסורי גופו. באותה מידה מוכרת להם רתחנותו המופלגת, פרי יושרה עילאית שהכול שווים לפניה ושיפוט מחמיר של מי שלא התעלו בעיניו אל אמות המידה המוסריות והמדעיות המנחות אותו. לא מעטים נכוו בחמת זעמו המשתלחת – תמיד לשם שמיים – כלפי קלקלות ועיוותים שונים בחיי התרבות בכלל, ובספֵירה הביאליקאית בפרט, וביטויים לה פזורים גם בספר שלפנינו. 

אבל בעיקר מעיד הספר על התכונה השלישית והיא אנינות הדעת, רדיפת השלמות המונחת ביסוד כל פרק. אין לשער את מידת העמל, היסודיות, הדייקנות והקפדנות שהשקיע אבנרי בחיבור עשרות הפרקים ובעריכתם, בחיפוש האסמכתאות הקולעות לכל עובדה או טענה בספרות, בעיתונות ובארכיונים. מי שמכיר את סדנת היצירה של אבנרי יודע שביסוד כל אחד ממאמריו מונח תיק תפוח של מקורות ראשוניים ומשניים שנצברו במשך שנים, ורק מיעוטם מצאו את מקומם במאמר המוגמר. אותה רדיפה נחושה אחר השלמוּת היא שגרמה לעיכוב הממושך בהוצאת הספר, שלמעשה כבר נמסר לדפוס לפני כעשור, עד שהמחבר נמלך בדעתו וביטל את פרסומו משום שלא נחה דעתו ממידת השלמוּת של פרק זה או פרט אחר; אבל בזכות העיכוב הזה זכינו שכמה וכמה פרקים חדשים נולדו בינתיים והצטרפו לספר המוגמר. 

(ישראל נגלית לעין)

שלוש התכונות המשותפות לחוקר ולמושא מחקרו – הרחמנות, הרתחנות והאנינות – יכולות אולי להסביר את עומק הזיקה הנפשית של אבנרי למשורר הלאומי. בה במידה אפשר ללמוד על אבנרי עצמו מתוך יצירתו של ביאליק הנערץ עליו, ואדגים זאת בשיר אחד, מן הפחות מדוברים ומוכרים של ביאליק (היחידים שדנו בו לעומקו היו עדי צמח, שהלך לעולמו לפני כמה שבועות, ומנחם פרי). זהו השיר 'וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי', שנכתב בקיץ 1910, שמדי קראי בו נדמה לי שגיבור השיר, הצדיק הענוותן שסוד אופף את דמותו, נוצק בצלמו של שמואל אבנרי. הנה חמישה מתוך תשעת בתיו: 

'והיה כי תמצאוּ', חיים נחמן ביאליק: השירים (מהדורת אבנר הולצמן), דביר תשס"ה, עמ' 383-382

את עליית הקיר הקטנה שבשיר צריך להחליף במרתף המופלא של בית ביאליק, שם אצור ארכיונו של המשורר. זו היא ממלכתו הלילית של שמואל אבנרי בה עשה אין ספור לילות שימורים ומתוכה הוא מפיק מרגליות.זכות גדולה היא לכולנו לדבר בשבחו של איש חד-פעמי זה, צדיק יסוד עולם, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, תמיד נאמן לעצמו, אינו סוטה מנתיבו, וסוד יצוק בדמותו.

שמוליק אבנרי (באדיבות המצולם)

 ________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בבית ביאליק ב-1 ביולי 2021, בערב הזיכרון השנתי לח"נ ביאליק.

אוהלים בגבעת ברנר, 1928 (ארכיון זאב וילנאי)

שתי הקבוצות חנו במגורים ארעיים ברחובות. הבחורים ברובם עבדו אצל איכרי המושבה, והבחורות עבדו במִשקי בית. אל החבורה המקובצת הצטרפה משפחת החלוצים הראשונה מאיטליה: עדה ואֶנְצוֹ סֶרֶנִי ושתי בנותיהם הקטנות. אנצו סרני, הד"ר לפילוסופיה, שִׁכנע את חברי הקבוצה, לעלות ולהתיישב בחלקה המיועדת גם ללא אישור רשמי. בתגובה החרימו המוסדות המיישבים (בפועל היה זה אברהם הרצפלד, איש 'המרכז החקלאי'של ההסתדרות) את המתיישבים המרדנים ולא העמידו לרשותם תקציבים. בהעדר כסף שקלו חברי הקבוצה העניים לחזור ולעבוד ברחובות, ומי שהציל אותם היה האיכר והסופר משה סמילנסקי (חוג'ה מוסה). 

משה סמילנסקי (1953-1874)

המתיישבים הסוררים מצאו חן בעיניו של סמילנסקי, וכאחד מראשי 'התאחדות האיכרים', הוא גם אהב את הצִפצוף על הממסד ההתיישבותי (כנראה בשל ההשפעה – החזקה מדי לטעמו – של 'ארץ ישראל העובדת'אפילו על אידאולוגים 'אזרחיים'כמו ארתור רופין). סמילנסקי לא רק העסיק פועלים יהודיים בפרדסו (אף על פי שגם אצלו, רוב הפועלים היו ערבים מהכפר הצמוד), הוא אפילו הוציא להם, מבריכת ההשקיה שלו, 'שְׁטוּצֶר'כדי שיהיו להם מים לכל צרכיהם. בניגוד לכל פרדסני רחובות, סמילנסקי גם העסיק את הפטפטנים, אנשי הרוח שלא ידעו צורת טוּרִיָה. הוא פשוט אהב לדבר איתם. הבולטים בהם היו אנצו סרני, חיים בן אשר, אליעזר גרביצקי, מנחם דורמן, ויותר מאוחר גם דוד רודנר (גלוי נאות: אבא שלי). איתם היה יושב בצל ההדרים או סביב גומת ההשקיה (ה'צלחת') ומנסה לשכנעם שסוציאליזם הוא מרשם לבטלנות.

זו הייתה התקופה שבה אנצו סרני כתב את המשפט שהקריאו בקיבוץ בכל שנה במסכת יום העצמאות: 'היה רעב. אבל רעב עם אידאה'. לא היו אמצעי ייצור. עבודת החוץ במושבה רחובות הייתה בשכר בלתי אפשרי, בעיקר בשל התחרות בעבודה הערבית הזולה והיעילה. הקיבוץ עמד להתפרק. זה היה מקובל אז – גם ביישובים שלא הסתכסכו עם 'המוסדות'– היו שקמו והיו שנפלו.  

אנצו סרני, שהבין מה עומד על הפרק, נסע בשנת 1931 לאיטליה וערך שם מגבית מוצלחת בין היהודים. בכספי מגבית זו קנו – בתיווך גואל האדמות יהושע חנקין – שטח בן אלף דונם, ושטח רחב ידיים זה, שאדמותיו שימשו את אנשי הקיבוץ לגידולים חקלאיים עד 1948, הוציא את הקיבוץ לדרך המלך. 

בכספי המגבית האיטלקית חפרו חלוצי גבעת ברנר את הבאר הראשונה, שכונתה באר א'. ובסרטון הקצר הזה אפשר לשמוע את סיפור החפירה מפיו של דוד זקס:

אנצו הבטיח לתורמים שהבאר תיקרא על שם הפעיל הציוני צ'ירוֹ (Ciro) גלאס (1928-1901), ששלח יד בנפשו והוא בן 27 בלבד. ואכן מעל מרכז דלת הכניסה לבאר הוצב לוח ועליו חקוקה כתובת הזיכרון הבאה: 

באר מים חיים / הקדישוה יהודי איטליה / לשמו היקר של / כרש גלאס / שהיה בחייו סמל מזהיר / לחיים מוקדשים / לתחית ישראל בשם ד' / נפטר בן עשרים ושבע שנה / הוצב על ידי הקרן הקימת לישראל / ביום כ"א אדר תרצ"א 

צילום: אריה שטרן

צ'ירו – ובשמו העברי כורש – הספיק הרבה בחייו הקצרים. הוא היה הוגה דעות, סופר ועיתונאי, שהקדיש את עצמו לציונות וניהל את פעילות קק"ל באיטליה. מדוע התאבד? לא ממש ברור. הייתה גרסה שהדבר קשור לסכסוכים בקרב עסקני התנועה הציונית בפירנצה. בין כך ובין כך גרמה התאבדותו לזעזוע בין מיודעָיו ומוקירָיו הרבים. אני משער שסרני, ששב לאיטליה לאחר מעשה ההתאבדות, היה זה שהציע שתרומת חבריו של גלאס תוקדש להנצחתו. על גלאס לא ידעתי כלום, וגם חיפוש עקבותיו במרשתת לא העלה הרבה. את המידע עליו קיבלתי ממרדכי אנג'לו פיאטלי, חוקר יהדות איטליה ומומחה לכתבי יד יהודיים, שאליו הפנתה אותי ידידת משפחתנו הגר סרני-קונפינו, בתו של אנצו ורעייתו של ההיסטוריון המנוח מיכאל קונפינו, שהלכה לעולמה לפני שבועיים. זכיתי לשוחח אִתה בימיה האחרונים. היא התקשתה בדיבור אך הייתה צלולה לגמרי. יהי זכרה ברוך.

צ'ירו (כורש) גלאס (Geni)

אני מנחש שאנצו סרני התגאה בהצלחתו להוציא מקרן היסוד מימון לייצוּר לוח הזיכרון ולהצבתו. אבל גם את אנשי קרן היסוד לא עשו באצבע. הם הזמינו לוח מהשיש הכי זול, ולמעשה הלוח נחקק על אבן גיר. במרוצת השנים התפוררו רוב האותיות, והלוח שבצילום אינו זה המקורי אלא לוח חליפי. 

וזה סיפורו:

אלברטו רוקס

הבית לא נבנה באקראי אלא תוכנן בידי המהנדס יעקב בן צבי, שעלה ארצה מאיטליה ועמו תבנית מכבש לייצור בלוקים. בן צבי עבד כמובן בבניין. פה ושם התבקש לתכנן ובשאר הזמן ייצר בלוקים. באותם ימים הוא לא זכה להערכה שהגיעה לו, אולי משום שמהנדס שלא הוסמך בגרמניה נחשב בקיבוץ לכל היותר 'אשת מהנדס'. ואם הוא 'איטלקי'וגם קצת מגמגם – אין פלא שזכה לכינוי 'מָקָרוֹני'.

יעקב בן צבי (באדיבות ארכיון נצר סרני)

בית רוקס, 2015 (ויקיפדיה)

ובכל זאת, היה בסיפור גם מהנדס 'אמיתי'– הפרופסור הרחובותי יצחק הבר-שיים (1976-1888), שאומנם נולד ברומניה אך את הסמכתו כמהנדס קיבל באוניברסיטת מינכן. באותן שנים הוביל הבר-שיים את נושאי הקונסטרוקציה והביסוס בטכניון. הוא היה מקורב לחברי הקיבוץ והמציא המצאות מופלאות בתחומו (כאשר בשנות מלחמת העולם לא הגיעו ארצה מוטות פלדה לזיון הבטון ידע הבר-שיים למצוא פתרונות מקומיים). הוא פיקח על עבודתו של בן צבי, שבהכשרתו הפורמלית לא היה מהנדס בניין אלא 'רק'מהנדס מכונות. הבר-שיים ובני משפחתו, כמו גם החצר הענקית של ביתו ברחובות, ראויים לסיפור העומד בפני עצמו. 

יצחק הבר-שיים (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

כשבני משפחת רוקס נוכחו שחקלאים כבר לא יצאו מקרבם, הם העמידו את רוב השטח הפרטי שבבעלותם לרשות הקיבוץ, חינם אין כסף. על שטח זה נבנה, בתחילת שנות החמישים, שיכון הוותיקים הראשון בקיבוץ – שיכון א'. באחד ממבנֵי לול התרנגולות התנחלה, למשך כארבעים שנה, ה'חשמלייה'של הקיבוץ.

בית רוקס, 1950

בני משפחת רוקס על רקע פינת האגף הדרומי ('המרחף') של הבית

 בשנות השישים עברו בני משפחת רוקס להרצליה והעמידו לרשות הקיבוץ גם את הבית עצמו ואת הגן שסביבו.

ועתה נקשור את חלקי הסיפור ונשוב אל לוח הזיכרון שעל הבאר.

בשנת 1973 – כשהייתי מזכיר הקיבוץ – הזמין אותי הגזבר לפגישה עם אלברטו רוקס. בפגישה, שהתקיימה ב'בית רוקס', התברר לי כי הבית והשטח בן עשרת הדונם נמסרו לקיבוץ בחינם ובתנאי שהבית יתוחזק ויישָׁמֵר. אז גם נקבע כי בכל שנה ייפגש אלברטו עם נציגי הקיבוץ, וביחד יסַכְּמו מה עושים בשנה הקרובה כדי לתחזק את הבית. באותה פגישה נכחו לצדי גם יוסף הגזבר ודן הקונסטרוקטור. אני זוכר היטב את אלברטו באותה שעה. פניו היו חיוורות והוא מקופל בתוך עצמו ומתקשה לדבר. 

דן הושיבו על שריד של קיר תֶמֶך וניסה להרגיעו באיטלקית. אלברטו נשם עמוק ואמר בעברית: 'הרגתם את הבית! לפחות תעשו משהו עם האֶפִּיטָף לזֶכֶר צִ'ירו­ֹ גלאס. בבקשה!'. 

ליווינו אותו למכונית ולאחר מכן סיכמנו שדן יזמין אצל חוקק לוחות הזיכרון לוח מהשיש הכי קשה והכי עמיד שיש (נדמה לי שדן אמר 'שַׁיִש גליל'). הסכמנו גם להעביר את הלוח מהחזית המזרחית אל מעל מרכז דלת הכניסה שבחזית הדרומית, וזאת משום שפתח הדלת המזרחית נחסם ובוטל, והלוח מחוק האותיות שהיה שם במקור נראה כאילו שכחו אותו שם. 

כעבור כשלושה שבועות הזמין אותי דן לראות את לוח השיש החדש. ירדתי מהמזכירות לבאר א'. דן כבר המתין לי והצביע בגאווה מנומסת על הלוח החדש.

אבל, דִינוֹ' – ניסיתי לשמור על קור רוח – 'למה הלוח לא במקום שסיכמנו, מעל מרכז דלת הבאר?'

'נִזְרִי פירק את הלוח הקיים בעצמו' – ענה דן. 'הוא עמד לבד על ראש הסולם וכדי להרכיב את הלוח החדש הוא היה צריך את עזרתו של שלמה סעדי. הם לא היו יכולים לעמוד ביחד על ראש הסולם. אז הם הזיזו את הלוח מטר ועשרים ימינה והורידו אותו שלושים סנטימטר למטה'...

_______________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שגר היום בגבעתיים. לאחרונה הופיע הספר מַמְזֵמֶרְ'ל: שירי זמר מתורגמים מתחתית החבית היהודית (הקיבוץ המאוחד, 2019), שהוציא עם רעייתו המנוחה תמר.

זיוף!

זיוף!

יחיעם פדן, תל אביב-יפו: מדריך הרחובות, תשס"ה, עמ' 191

ג. יפתח – שופט או מי שפותח?

השיא הגיע השבוע, וכיוון שכל כך הרבה חברים וקוראים שלחו לי את זה, חשבתי שכדאי ונכון לפוצץ את הבועה הזו מוקדם ככל שאפשר.

ובכן, במה שמכונה 'רשתות חברתיות' (פייסבוק, טוויטר, קבוצות ווטסאפ וכיוצא בהם) נפוץ בימים האחרונים צילום של שלט רחוב בעכו עם הסבר גרוטסקי במיוחד.

זיוף!

נתחיל בזה, שבעכו אין בכלל רחוב יפתח; נמשיך בכך שיש לי קשר אישי חזק לצילום זה.

ובכן, מאיפה השלט? משכונת בקעה בירושלים, סמוך למקום מגוריי. וכשקיבלתי את הצילום זיהיתי מיד מי צילם אותו: אני עצמי!

מה שמשך בשעתו את תשומת לבי היה הניקוד המופרך של השם יפתח עם דגש באות פ. צילמתי את השלט ופרסמתי אותו תחת הכותרת 'על קצה הלשון: חשיבותו של דגש וקוצו של יוּד', בלוג עונג שבת, 17 ביולי 2017.

צילום: דוד אסף

ימים עברו שנים חלפו, ונקרתה בפני הזדמנות נוספת להשתמש בצילום זה, מה גם שבינתיים נולד נכדי הראשון ונקרא בשם היפה יפתח. הצילום התפרסם שוב ברשימתו של דוד שי, 'למה בכלל מנקדים שלטים?', בלוג עונג שבת, 25 בפברואר 2020.

מה הלקח? כשאתם רואים שלטים כל כך מופרכים וכל כך 'מצחיקים', תמיד הֱיוּ חשדנים. 

נכון שכבר שנים רבות אנו מצביעים במדור זה על אין ספור שגיאות וטעויות, אבל אלה הן בדרך כלל טעויות תמימות ולא מופרכות ואוויליות ברמה כל כך קיצונית.

עכשיו, מִצאו לי את הזייפן שטיפל בתמונה שלי בלי רשות, ואכה בו 'מכה גדולה מאוד', כפי שעשה יפתח הגלעדי לבני עמון...