מאת הָדי אור ודוד אסף

אין כמו זיכרון ימי העצמאות של פעם כדי לדגדג את בלוטות הנוסטלגיה והפטריוטיות, גם את אלה של גדולי הציניקנים.

אח, כמה שפעם שמחנו בימי העצמאות! כל הארץ דגלים-דגלים והעם רקד גלים-גלים, כולם לבשו חולצות לבנות ומכנסי חאקי כחולים ופניהם נהרו מגאווה ומשמחה. גם אנו, כותבי רשימה זו, ילידי 1956, צובטים את עצמנו לפעמים ומתקשים להאמין שכאשר נולדנו הייתה המדינה בסך הכל בת שמונה...

היו ימים...

התזכרו? פטישי הפלסטיק גם שימשו כמשרוקיות

משקפי נייר לכבוד יום העצמאות השישים, 2008

באוסף הישראליאנה של הָדי צבורים פריטי זיכרון רבים הקשורים ליום העצמאות, ומתוכם בחרנו כמה דוגמאות מסקרנות ומשעשעות.

הנה למשל קופסת עץ זו (ללא תאריך ייצור), שעליה צויירו חיילים מצדיעים ודגלים. במרכז הקופסה יש מעין חלון ובתוכו גליל נייר שעליו צויירו חיילים וחיילות במצעד, טנקים נוסעים ומטוסים חגים בשמיים. באמצעות סיבוב הידית (למטה מימין) מסתובב גליל הנייר והמצעד צועד. 

זוכרים את 'יין הניצחון'ו'יין העצמאות' (האחים התאומים של 'יין הפטישים'הצה"לי)? לאורך שנות עצמאותנו הראשונות היו בקבוקי יין שיוצרו במיוחד לכבוד יום העצמאות. היקבים והמשווקים ניסו אז לשכנע אותנו, הישראלים, שמצווה מובחרת מדאורייתא לשתות יינות אלה ביום החג. מי מן הקוראים הוותיקים, ש'זכה'ללגום אותם בוודאי לא ישכח את טעמם המתוק להחריד. אבל מה אכפת? העיקר שאנו עם חופשי בארצנו.

הטעם לא היה משהו, אבל הגרפיקה של התוויות הייתה משובבת נפש. כמה חבל ששמות הציירים והמעצבים לא השתמרו.

אם היין לא מספיק מתוק עבורכם, תמיד אפשר להוסיף עוד סוכר או לקנח בשוקולד מיוחד שהוציאה חברת 'עלית 'לכבוד יום העצמאות.

שקית סוכר לכבוד יום העצמאות החמישים ואחד (1999)

ציורי נוף הארץ על קופסת 'לקוטי שוקולד'של עלית לכבוד יום העצמאות העשירי (1958)

היו נסיונות רבים לעצב תוכן רוחני ליום העצמאות, כולל סידורי תפילות (לא בדקנו אם קריאת ההלל בסידור זה נאמרת עם ברכה או בלי).

ספר מעניין אחר היה 'מְגִלַּת קוממיות ישראל' (הוצאת 'מועד'), שאותה אייר דוד גלבוע בשנת תש"ך (בערך).

וכמובן היו ספרים וספרונים שנועדו במיוחד לילדים.

הספרון יום העצמאות, בהוצאת 'פרפרים', ראה אור ב-1955. הספרון נערך על ידי הסופר הפורה י'נון (יצחק אבנון) והציורים הם של דוד גלבוע.

הספרון שלום, ילדי ישראל, בהוצאת 'הצבי', נדפס בשנות החמישים. הציורים הם של צבי לבניוהשירים של 'הדוד הטוב'. מיהו הדוד הטוב? זהו המחנך והמשורר איש בית"ר שלמה סְקוּלסקי.

את החוברת ספורי יום העצמאות לילדיםערךמיכאל שיר, המו"ל והעורך של עיתון הילדים הזכור לטוב אצבעוני:

ואם באצבעוניעסקינן, הנה כמה שערי יום העצמאות של עיתון זה, שהעסיק את טובי המאיירים:

והנה עוד כמה מוצרים שליוו את ימי העצמאות שלנו. מחזיקי מפתחות, בלוק למכתבים, מחזיק ניירות, כובעי נייר...

א. הנאים החדרים בעיניך?

את הסיפור 'דירה להשכיר'פרסמה לאה גולדברג לראשונה בשנת 1948, ומאז הוא זכה למהדורות רבות שלוו באיורים של טובי המאיירים, להצגות, להקראות ולהלחנות, וכמובן גם לפרודיות.

האיור המוכר ביותר הוא זה של שמואל כץ, שעיטר את מהדורת 1970 שנדפסת מאז ועד היום:

עטיפת הספר בהוצאת ספרית פועלים, 1970. איור: שמואל כץ

שושנה הימן, דירה להשכיר 1959

דירה להשכרה ברחוב בלוך בתל אביב (צילום: איתמר לויתן)

ב. הכניסיני תחת כנאפה

כבר היה לנו פעםצילום של החידוד העילג הזה, שמבזה את אחת השורות היפות ביותר בשירה העברית. אז זו הייתה סתם כתובת על דלת פח ברחוב לוינסקי בתל אביב:

צילום: בני עורי

בדרך רמתיים בהוד השרון זה כבר הפך עסק של ממש!

'שים לב', כתב לי פרופ'אבנר הולצמן, 'לניגוד בין הרמיזה הביאליקאית החיננית לשם הלועזי למהדרין של אותו בית עסק'.

צילום: אבנר הולצמן

למסע ספרותי מפורט בעקבות שיר מופלא זה הקדשתי מאמר מיוחד: מסע מן הכורסא: בעקבות 'הכניסיני תחת כנפך', בלוג עונג שבת, 10 ביולי 2012.

ג. שְׂאוֹר בגבולךָ

מאפייה ברמת אביב בחרה לעצמה את השם היפה 'שְׂאוֹר'. שאור היא מילה מקראית ('וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ', שמות, יג 7), שהיום מובנת כ'לחם מחמצת', אבל למה בלועזית Ceor – כה קרתני!

בפנים, לעומת זאת, מתהדר המקום בציטוט יפה מתוך שיר של אלכסנדר פן.

צילומים: איתמר וכסלר

מקור הציטוט הוא כמובן בשיר 'וידוי', שירו הנדפס האחרון של אלכסנדר פן, שפורסם לראשונה בעיתון דבר, ב-10 באפריל 1970:

הבתים הראשונים של 'וידוי', דבר, 10 באפריל 1970

השיר הולחן על ידי סשה ארגוב ומוכר בביצועה של יהודית רביץ (1984):

   

ד. דיזנגוף ספר

בדיזנגוף סנטר פוזרו, על הקירות ועל הרצפה, ציטוטים מספרים שונים, לא כולם מוכרים מאוד.

צילומים: איתמר לויתן

א. השטעטל לא מת

הוא חי בגאווה ברמת בית שמש, לפחות על לוח המודעות (הקלקה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה).

צילום: צבי לי-דר

צילום: צבי לי-דר

ג. מוקד מידע הלכתי

הודעה משמחת!

אתם בבית חולים? חסרות לכם קצת חומרות הלכתיות? תתקשרו למוקד ותקבלו את החומרות המעודכנות ביותר.

צילום: טובה הרצל

המאבק בקורונה לא תם. ברחוב הנצי"ב בירושלים, סמוך לבתי מונקאטש, עומד מתקן גניזה ועליו צויירה הכתובת החריפה 'מנצחים את השִ-קורונה'. אל תתבלבלו, זה גראפיטי מטעם מתנגדי החיסונים כדי ללמדכם שכל עניין הקורונה שקר הוא. 

ואיך יודעים שזה באמת שקר? בדיוק בשביל זה יש לנו את הגימטריה הש-קורונה = 666. מה שהיה להוכיח.

צילום: טובה הרצל

ה. אני תא פרטי

בבית הכנסת רמב"ן שברובע היהודי בעיר העתיקה תועדו גילויים משעשעים של אמנות עממית ויצירתיות.

צילומים: רעות ברוש

ו. פרשת תז"מ

בכניסה ל'קשת וילסון'שבכותל המערבי, שם יש מתפללים רבים, מוצב לוח אלקטרוני 'חכם', ובו מידע מועיל לציבור המתפללים בכלל ולחובבי הדקויות המתמטיות של זמני התפילה בפרט. כדי לעשות שימוש מועיל במידע הזה צריך בקיאות בראשי תיבות ובמונחים אזוטריים.

את התאריך האזרחי כמובן שלא תמצאו כאן, אבל חוץ מזה – הכל בכל מכל כל. 

צילום: אריה הניג

אז אם נפלה עליכם חולשת הדעת, הנה פתרון החידות: 

פרשת תז"מ = תזריע-מצורע 

עה"ש = עלות השחר

טו"ת = טלית ותפילין

הנץ = הנץ החמה

ק"ש = קריאת שמע

חצות = חצות היום

מנ"ג = מנחה גדולה

פלג = פְּלַג המנחה

צה"כ = צאת הכוכבים

ר"ת = רבינו תם (שיטה הלכתית שגורסת שיש שתי שקיעות)

תמונה לא ידועה של צבי בן-יוסף בגוש עציון, 1948 (צילום: ראובן מילון)

ברשימה הקודמתתיארנו את מורשתו המוזיקלית של צבי בן-יוסף. כאן נספר על גלגוליו של השיר האחרון שכתב וכיצד הצלחנו לאתרו ולהביאו לדפוס בשלמותו.

ב-12 במאי 1948 נפל בן-יוסף על משמרתו בהרי גוש עציון כשעל שפתיו, כך מספרים, מילות שירו 'חֵיל אַל-מָוֶת', שנכתב שלושה חודשים קודם לכן: 

וְאִם בַּקְּרָב פֹּל אֶפֹּלָה, 

 רֵעַ, אַתָּה אֶת נִשְׁקִי לְנִקְמָתִי תִּטֹּלָה!

משפט זה חיבר בן-יוסף בהשפעת בית מתוך 'שיר למשמרת'מאת אריה חשביה, שאותו הלחין כמה חודשים קודם לכן:

וְאִם פֹּל תִּפּוֹל על המשמרת, במקומך יקומו עֲשָׂרָה! 

וְאִם פֹּל תִּפּוֹל אותה עֲשֶׂרֶת: אז במקום אותה עֲשֶׂרֶת קוֹם תקוּם עוד רְבָבָה! 

'חיל אל-מות', פרסום ראשון בעיתון 'במחנה' (חסר תאריך; כנראה 1949)

טיוטת 'חיל אל-מות'בכתב ידו של צבי בן-יוסף

האמנם היו אלה מילותיו האחרונות של צבי בן-יוסף?

עדים של ממש, שהזדהו בשמם, לא היו, אלא רק סיפורים שהתהלכו מפי 'הקרובים אליו'. אולי כן ואולי לא. מכל מקום ברור שמיתוס מילותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור, 'טוב למות בעד ארצנו', מהדהד כאן. 

בארכיוני נמצאת גלויה שאותה שלח למיכאל (מקי) עברון (2002-1924), חברו הטוב מימי השירות המשותף בצבא הבריטי (ולימים איש מודיעין נודע), ועליה הודפסה תמונתו. ההקדשה המרגשת, חסרת התאריך, מלמדת על מורכבות השקפתו: אם נגזר עליך למות במלחמה, מוטב שידיד נאמן יהיה לצדך, אך הרבה יותר טוב פשוט לחיות בשלום...

למקי עבר[ון]

טוב למות עם ידיד נאמן במלחמה

טוב יותר לחיות אתו בשלום. 

שלך 

צ.מ [צבי מנחם] בן-יוסף

שני צדדיה של הגלויה (אוסף אליהו הכהן)

בין כך ובין כך, השיר 'חיל אל-מות', שאותו חיבר בפברואר 1948, קודם שיצא לגוש עציון, נחשב עד כה לשירו המתועד האחרון. אולם כמה מקורות רמזו שאין הדבר כן, ובשבתו בגוש עציון חיבר שיר נוסף בשם 'שיר על המנזר'או 'המנזר הארור'.

כך למשל כתב דב קנוהל, איש כפר עציון שהיה ממגיני הגוש, בספר החשוב ועב הכרס שערך גוש עציון במלחמתו (המדור הדתי במחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ד): 'בלילה אור ליום ג'באייר ישב אתנו צבי בן יוסף וניגן באקורדיון כמה משיריו. בעיקר הוא חזר על השיר האחרון שחיבר על "המנזר הארור"' (עמ' 421). נחומי הרציון, במאמרו על צבי בן-יוסף שהוזכר בסוף הרשימה הקודמת (עידן, 7), אף הביא קטע מתוך 'שיר על המנזר', שאותו הגדיר כשירו האחרון של בן-יוסף. הרציון לא ציין מניין הגיעו אליו מילות השיר, וגם לא ידע אם חיבר בן-יוסף לשיר לחן מקורי או שמא הדביק לו לחן קיים. בבירור שערכנו עמו, לקראת פרסום רשימה זו, הוא לא ידע יותר ממה שכבר פרסם.

תעלומת השיר, שמטבע הדברים לא נותר לו רמז בעיזבונו של בן-יוסף שנותר בבית מגוריו בירושלים, טרדה את מנוחתו של עורך רשימותיי דוד אסף, ובעידודו הנמרץ יצאתי למסע בלשי מן הכורסא. יגעתי ומצאתי מעבר למה שדמיינתי.

אחייני ד"ר עדן הכהן, ראש החוג לספרות במכללה האקדמית הרצוג באלון שבות, נרתם לסייע לי ואף הצליח לאתר שניים ממגיני גוש עציון, שהשתתפו בקרבות ונפלו בשבי הירדני: יצחק קוֹפּ וראובן מילון, שניהם היום בני תשעים ויותר. 

את שיחתו אתי, פתח יצחק קופ במילים אלה: 

אני חב את חיי לצבי בן-יוסף. בקרבות המנזר הרוסי נפצעתי קשה. שכבתי בשדה על אלונקה ונחשבתי כמת. היינו תחת אש רצופה. ירו עלינו ממשוריינים ומתותחים. הכנופיות הערביות השתלטו על המנזר ותקפו אותנו מתוכו. בעוד הלוחמים נסוגים, ראיתי את צבי וצעקתי אליו: 'בן-יוסף, אני חי!'צבי רץ אליי עם החובש, הרים אותי עם האלונקה וחילץ אותי. אי אפשר היה לשאת את האלונקה אז הוא הרים אותי על הרגליים. עשיתי שני צעדים ונפלתי, עשיתי עוד שני צעדים ונפלתי, וככה כל הדרך. אם הייתי נשאר שם הייתי מת.

'בעיניי הוא היה דמות מופת', סיכם קופ, 'כמפקד, כמוזיקאי וכמשורר. בין קרב לקרב הוא היה אוסף את הלוחמים, שר ומנגן לפניהם את שיריו באקורדיון. ממנו למדנו את שיריו.'

את השיר על המנזר זכר קופ בעיקר כדקלום שהיה אהוב על חבריו. הוא לא ידע אם גם היה לו לחן. את כל החומר שהיה ברשותו על צבי בן-יוסף העביר לידי ראובן מילון.  

שער הכניסה למנזר הרוסי (גוש עציון במלחמתו, עמ' 57)

פניתי אפוא לראובן מילון, צלם ירושלמי ותיק ומוערך שהכרתי לפני שנים רבות. ראובן, יליד 1928, זכר כי השיר היה רב-בתים ושמו המקורי היה 'שחרזדה', כשמה של המספרת ב'סיפורי אלף לילה ולילה'. לחן השיר לא היה זכור לו, אך לדבריו, חיילי הפלוגה של צבי אימצוהו כמעין המנון ושרו אותו שוב ושוב. התקשרתי אל סבינה שביד, רעייתו של פרופסור אליעזר שביד ובת-דודתו של צבי בן-יוסף, שהיא מעיין שופע של זיכרונות עליו ועל משפחתו. היא לא ידעה דבר על השיר, אך הציעה לי לפנות אל נעמי זלצברגר-שראל, שבביתה התגורר צבי.  

התקשרתי אל נעמי החוגגת בימים אלה יום הולדת תשעים בצלילות מעוררת השתאות. היא הייתה ילדה בת 12 כשהכירה לראשונה את צבי בן-יוסף. הוא לימד אותה נגינה בפסנתר והליכות חיים והיא נוצרת בזיכרונה חוויות אין-ספור מהשהות במחיצתו. לדבריה, צבי היה ג'נטלמן מושלם. הוא הדריך אותה, כמין אבא, בהתנהגות ראויה, בשמירה על סדר וניקיון, ואפילו כיצד יש לצחצח שיניים ולנקות אוזניים... את שיעורי הפסנתר ליווה בהדגמות מעוררות דמיון. 'כשהשתעממתי מלנגן שוב ושוב תרגילי סולמות', סיפרה, 'הוא הציע לי לדמיין שאני פוסעת בין ערוגות תות שדה ומדלגת מערוגה לערוגה. עשיתי כמצוותו ולהפתעתי השעמום נמוג'. עדיין שמורים אצלה מכתבים ששלח לה משירותו בבריגדה, אך על שיר המנזר הארור לא שמעה. היא הציעה לפנות אל בנימין דובשני, שלחם לצדו והיה בין שבויי הגוש.  

דובשני מתגורר היום בפריז לאחר ששימש שם שנים רבות כרופא. אחיו יהודה דובשני נהרג בגוש עציון בה'באייר תש"ח, יום הקמת המדינה, ועליו כתב עודד אבישר את השיר מרטיט הלבבות 'יודקה', שהלחין מרדכי זעירא  (יהודה היה גיסו של אבישר, אך ככל הידוע מעולם לא כונה 'יודקה'). אח נוסף, מנשה דובשני, היה מחנך נודע, וספרי העזר הרבים שחיבר כהכנה למבחני הבגרות ('דובשני'), נפוצו בקרב תלמידי בתי הספר התיכוניים בארץ וזכו לשבחים ולביקורת. 

התקשרתי אפוא אל בנימין והשיחה הייתה מרגשת ומאלפת. הוא זכר היטב את השיר שנכתב לפני 73 שנים ואף שר לי את הבית הראשון בשלמותו בטלפון (מתברר כי הוא זה שהעביר לנחומי הרציון את המילים) – זה היה הבית היחיד מן השיר שאותו זכר. קולו היה קול של בן תשעים, שבעבר הפליא לשיר פרקי חזנות בקול אדיר. הוא סיפר כי היה חייל בפלוגה ב'של גדוד מכמש, שבה שימש בן-יוסף כמפקד מחלקה. 'הייתי עֵד לתהליך היצירה של השיר. הוא ישב מולי, שר לי את השיר תוך כדי השלמתו, מילים ומנגינה כאחד, והשיר, שהיה להמנון הפלוגה, נחרת בזיכרוני מאז'. ביקשתי ממנו להקליט את השיר כפי שהוא זוכר אותו ולשלוח אלי את ההקלטה. למחרת היום הייתה ההקלטה בידי, והנה היא לפניכם. שימו לב, בסוף הבית הראשון של השיר צעק דובשני: 'כיתה, כיתה, דום! פַאק אוֹף' [תתחפפו מכאן]. אפשר להניח שזו הייתה קריאה ספונטנית של המפקדים, לאחר שירת 'ההמנון'במסדר, והיא בוודאי לא הייתה חלק אורגני של השיר.

לא עברו ימים אחדים וראובן מילון מצא בארכיונו דף מהוה ודהוי ובו הנוסח המלא של השיר, שהוקלד במכונת כתיבה מתוך כתב היד, למעט שורה אחת שאותה לא הצליח לפענח. 

מתברר כי שבועות ספורים לפני שנהרג הספיק צבי לשרבט פזמון קליל, שמתאר את הווי החיילים המגינים על המשלט סחוף הרוחות. השיר 'שחרזדה' כלל חמישה בתים בני שמונה שורות, ופזמון חוזר בן שתי שורות. בן-יוסף, שאולי ראה בו סוג של פנטסיה ארץ-ישראלית ברוח סיפורי אלף לילה ולילה, שילב בתוכו ביטויי סלנג של אותם ימים ומילים בערבית וביידיש. 

מגיני המשלט במנזר הרוסי (גוש עציון במלחמתו, עמ' 57)

מגיני המשלט בתוך המנזר הרוסי (ישראל היום)

הנה כי כן, הצלחנו לחלץ מתהום הנשייה את שירו האחרון באמת של המשורר והמלחין שנפל בהגנה על המולדת.

כבוד לזכרו!

תמונתו האחרונה של צבי בן-יוסף, גוש עציון 1948

וזה הנוסח המלא של השיר הרואה כאן אור לראשונה (הניקוד שלי): 

שֶׁחְרֶזָדָה

הַתִרְאֵה עַל רֹאשׁ הָהָר

מִין מִנְזָר לְשֶׁעָבַר,

מִין מִקְדָּשׁ שֶׁל פְּרָבוֹסְלָבִים,

מוֹסְקוֹבִִיטִים בַּנֵכָר.

הֲתִשְׁמַע בִּדְמִי הַלֵּיל,

עֵת הָרוּחַ מְיַלֵל,

מִין קוֹלֵי קוֹלוֹת שֶׁל חֶבֶר

הָעוֹלִים מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר?

וְיָדַעְתָּ, הַבָּחוּר:

הַמִּנְזָר הַזֶּה אָרוּר!

כִּי בְּצַוְתָּא  סָאוּוָה, סָאוּוָה,

שֵׁם שָׁרִים רוּחוֹת הַרָאוּעַַ.

וְשָׁמַעְתָּ קוֹל שֶׁל זֶמֶר,

עַד לַשַׁחַר אֵין לוֹ גֶּמֶר.

הַתִרְאֵה בְּלֵב הַגּוּשׁ

הַדָּתִי מִין אוֹר קָלוּשׁ

שֶׁהִדְלִיקוּ בְּשַׁבָּת

נֶגֶד דִּין וְנֶגֶד דָּת?

הַתְרָאָה בִּיְפִי הַנּוֹף

לֹבֶן שֶׁל נוֹצוֹת שֶׁל עוֹף

שֶׁנִּרְצַח בְּעוֹד פִּרְפּוּר

בְּאֶגְרוֹף וּבְכַדּוּר?

וְיָדַעְתָּ, הַבָּחוּר,

הַמָּקוֹם הַזֶּה אָרוּר!

כִּי לְמַעְלָה שָׁם גָּבוֹהַ

מְסֻבִּים רוּחוֹת הַרָאוּעַ.

וְשָׁמַעְתָּ קוֹל שֶׁל זֶמֶר,

עַד לַשַׁחַר אֵין לוֹ גֶּמֶר.

הֲתִזְכֹּר כֵּיצַד פִּתְאוֹם,

אֶמְצַע צָהֳרֵי הַיּוֹם,

אָז נִכְבַּשׁ כִּבְיָכוֹל

עֵדֶר עַרָבִי גָּדוֹל?

מְלֻוֶּה גִּהוּק וְגְרֵעפְּסִים,

הֲתָרִיחַ צָלִי שֶׁל שֶׁעפְּסִים,

שֶׁרִיסְקוֹ לָהֶם שַׁבַּאבּ

בְּחֹמֶר נֶפֶץ לְקַבַּבּ?

וְיָדַעְתָּ, הַבָּחוּר,

הַמִּשְׁלָט הַזֶּה אָרוּר!

כִּי בְּלִי סַכִּין וּמַזְּלֵגְּאוּעַ

זוֹלְלִים רוּחוֹת הַרָאוּעַ.

וְשָׁמַעְתָּ קוֹל שֶׁל זֶמֶר,

עַד לַשַׁחַר אֵין לוֹ גֶּמֶר.

אָז מִלֵאתָּ לִבְּךָ עֹז

וְשָׁאַלְתָּ: 'וואָס איז דאָס'?

מִי הַזְּבּוּנִים, מַה זֶה רָאוּעַ,

לָמָּה כָּךְ חַיִּים מִרָאוּעַ.

אָז חַבּוּבּ מְאֹד תּוּפְתַּע,

אֵין תְּשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה

מִי הַזְּבּוּנִים, מָה זֶה רָאוּעַ

צֵא וּרְאֵה וְהִוָּדוּעַ.

כְּסִיסְמָא קַח בַּנַּרְתִּיק

............................

כֹּה אָמַר לִי אַשְׁמְדַאי

אוּדְרוּבְּ, קַמְתִּי מִן הַגַּיְא

וְהָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי,

וְהָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי.

וְהָלַכְתִּי לִי לַבֶטַח

בְּנִצּוּל קַרְקַע וְשֶׁטַח,

וְהָלַכְתִּי שָׁם בָּאָחוּ

וְרַגְלַי כְּבָר נֶאֶנָחוּ.

וְהָלַכְתִּי נוֹעַ נוֹאוּעַ

לְמִנְזַר טִירַת הַרָאוּעַ.

שָׁם יָשֵׁן אָמָּן עַל סֶלַע

מִין זָקִיף נִרְדַּם עֲצֵלָה,

וִיִנְחָרָהּ וַיָנוּמָהּ

לֹא הִרְגִּישׁ בִּי וּבִמְאומָה.

אָז הִגִּיעָה הַשָּׁעָה

וְהוֹצֵאתִי הַסִּיסְמָה.   

 ביאורים

מוֹסְקוֹבִיטִים – הנזירים הפרבוסלבים במנזר הרוסי שהגיעו ממוסקווה.

סָאוּוָה, סָאוּוָה – מערבית: כולם ביחד.

רָאוּעַ – לדברי ראובן מילון אלה ראשי תיבות: רוצחים, אויבים ועריצים.

גְּרֶעפְּסִים – מיידיש: שיהוקים.

שֶׁעפְּסִים – מיידיש: כבשים, צאן.

ואָס איז דאָס? – מיידיש: מה זה?

זְבּוּנִים – מערבית: בני אדם, סתם אנשים.

אוּדְרוּבּ – מערבית: קדימה, קריאת המרצה. 

מפת הקרב האחרון על משלט המנזר הרוסי בו מצא צבי בן-יוסף את מותו (גוש עציון במלחמתו, עמ' 515)

נספח: שני שירים לא ידועים של צבי בן-יוסף

משיחותיי עם ראובן מילון נודעו לי פרטים נוספים על השירים שנהג צבי בן-יוסף לשיר ולנגן יחד עם חבריו הלוחמים בגוש עציון. היו אלה בעיקר ארבעה שירים: 'שחרזדה' (לשיר זה הקדשנו את הרשימה דלעיל), 'רוחמה', 'פועה'ו'אלך לי אל הצפון'. 'רוחמה', שאותו כתב והלחין בימיו בלהקת 'מעין זה'של הבריגדה, הוא שיר ידוע ומתועד ברובו (המילים המלאות נמצאות ברשותי); 'פועה'רשום בעיזבונו, אך ללא מילים או לחן. ראובן זכר אותו, העביר לי את המילים והקליט את עצמו שר. 

ממילות השיר עולה בבירור כי גם שיר זה חובר והולחן בימי הבריגדה. מעניין שגם בו אפשר למצוא את שאיפתו של בן-יוסף  לשלום שיגיע בסופה של המלחמה ('כְּזוּג יוֹנֵי שָׁלוֹם נִחְיֶה תָּמִיד').

הנה השיר המלא (הניקוד שלי).

פּוּעָה

עֵינַיִם לִי לִצְפּוֹת וְלִקְלֹעַ לַמַּטָּרָה,

אַךְ אֲנִי רוֹאֶה

דָּבָר אֶחָד בִּלְבַד:

פּוּעָה, כִּי אַתְּ יָפָה.

שְׂפָתַיִם יֵשׁ לַחַיָּל בִּכְדֵי לִשְׁרֹק

בִּשְׁבִיל שָׂפָם וְסִיגַרְיָהוְלִשְׁתֹּק,

אַךְ לְמַרְאֵה שִׂפְתוֹתַיִךְ מִתְחַשֵּׁק

תֶּכֶף לְהִתְנַשֵּׁק.

אֶתְמוֹל הָיָה לִי רוּת מַרְץ'

וְנַיְיט מַרְץ' וְעוֹד אֵיךְ,

אַךְ בְּמִקְרֶה נַיְיט מַרְץ'בִּלִּיתִי הַלַּיִל

בִּקְלוֹז אַרֶסְט אֶצְלֵךְ.

הָיִיתִי אַבְּסֵנְט בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַלֵּיִל,

וְהַקָּצִין אָז קִלֵּל לַעֲזָאזֵל,

הָיָה חָסֵר לוֹ מִנְיָן לְהַתְקָפָה

וְהַכֹּל בִּגְלַל אַהֲבָה.

כָּעֵת נִפְרַדְנוּ, פּוּעָה, וּלְבָבִי כּוֹאֵב,

שׁוֹאֵל אֲנִי מַדּוּעַ בָּעוֹלָם הָאֹשֶׁר מַהֵר חוֹלֵף,

צוֹעֵד אֲנִי כָּאן בִּשְׁבִיל הַמִּלְחָמָה,

הַלֵּב פָּצוּעַ, רָגִישׁ מֵאַהֲבָה,

מִקְצֵה כִּכָּר רַק פְּרוּסָה דַּקָּה דַּקָּה

וְקוֹרְאִים לָזֹאת נְשִׁיקָה.

אַךְ אַל דֶּמַע וְצַעַר,

יָשׁוּב מִפְנֶה גּוֹרָל

אַחַר שְׁבִיתַת הַנֶּשֶׁק נִפָּגֵשׁ

בְּחֹפֶשׁ בִּלְתִּי מֻגְבָּל

אָז נִפָּגֵשׁ בִּנְשִׁיקַת אֱמֶת מַמָּשׁ

כֹּה רֵיחָנִית, מְתוּקָה מִצוּף וּדְבַשׁ

וְאָז נִשְׁכַּח מִלְחָמָה וְצִיר וּבְנוֹת הַבְּרִית

כְּזוּג יוֹנֵי שָׁלוֹם נִחְיֶה תָּמִיד.

ביאורים

רוּת מַרְץ' – מאנגלית: Route March; תרגול צעידה צבאית במסלול כבוש או בדרך עפר

נַיְיט מַרְץ' – מאנגלית: Night March; צעידת לילה, מעין 'מסע להכרת החגור' 

קְלוֹז אַרֶסְט – מאנגלית: Close Arrest; מעצר

אַבְּסֵנְט – מאנגלית: Absent; נעדר

ציר – כינוי למדינות שלחמו ב'בנות הברית': גרמניה, איטליה ויפן

הצלם ראובן מילון, 1949 (הארכיון הציוני המרכזי)

הנה ראובן מילון שר את 'פועה'. אפשר להניח שהלחן שזכר ראובן, בחלוף יותר משבעים שנה, אינו מדויק במאה אחוז, אך הוא בוודאי נותן מושג על אופיו המקורי של השיר:

אך הגילוי החשוב הוא השיר 'אלך לי אל צפון', שמלותיו ולחנו לא נדפסו בשום מקום וגם אינם מצויים בעיזבונו.

לפי מילותיו ברור שהשיר נכתב בגוש עציון, כנראה בסמוך לחיבור 'שחרזדה'. זהו פזמון קליל, שבו מתרפק הכותב על אתרים שאותם פקד בירושלים עירו בימי השגרה שקדמו למלחמה – בתי קפה, בתי קולנוע ומטבח הפועלים שממוקם בבית ההסתדרות. ה'צפון'הוא ירושלים, שנמצאת מצפון לגוש עציון. ראובן מילון, שזכר רק את הלחן של שתי השורות הראשונות, ידע לספר שכאשר שר צבי את השיר הוא היה מדקלם במהירות רבה את שמות בתי הקפה והקולנוע שנזכרו בו. מי שהכיר את הלחן היה יעקב לניאדו, מלוחמי גוש עציון ולימים איש המוסד, שכבר אינו עמנו. הוא שר אותו בשנת 2010 במפגש על צבי בן-יוסף שנערך ביד יצחק בן-צבי, אך לפי שעה לא הצלחנו לאתר הקלטה של אותו ערב. 

הנה השיר המלא (הניקוד שלי).

אֵלֵך לִי אֶל צָפוֹן

אֵלֵךְ לִי אֶל צָפוֹן

וְאֶתְפַּתֵּל בֵּין וָאדִי וּמִדְרוֹן

מַסָּע יָחִיד מֻבְטַח לִירוּשָׁלַיִם

עִם דְּרִישַׁת שָׁלוֹם מִגּוּשׁ עֶצְיוֹן.

אֵלֵךְ לִי אֶל צָפוֹן,

וְיָד יָמִין לוֹפֶתֶת בַּכִּידוֹן,

וּבְכִידוֹן אֶתְקַע לְכָל מַפְרִיעַ

לְהַגִּיעַ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם.

לְלֹא מַפָּה, לְלֹא מַצְפֵּן,

בֵּית הַהִסְתַּדְּרוּת, מִטְבָּח

פּוֹעֲלִים עִם מֵיידַאלַאךְ,

רְחוֹב יָפוֹ, בֶּןיְהוּדָה,

שָׁם אֲנִי אֶפְגֹּשׁ אֶת רוּת,

קָפֶה מַרְכּוּס וְטוּב טַעַם,

שָׁם אֶחֱזֶה בְּזִיו מִרְיָם,

סִינֵמָה עֵדֶן וְתֵל-אוֹר

עַד כִּי שׁוּב אֶחֱזֹר.

אֶחֱזֹר בְּעוֹד מַחְשָׁךְ,

אֶת טִיּוּלִי לָנֵצַח לֹא אֶשְׁכַּח,

כָּעֵת אַקְפִּיד פֹּה עַל אָזִימוּטִים

הַמִּבְצָע שֶׁלִּי הוּא 'אַל תִּרְצַח'.

אֶחֱזֹר לָגּוּשׁ בַּלָאט,

לְגוּשׁ עֶצְיוֹן, לַחֶבְרֵ'ה, לַמִּשְׁלָט,

וּבַתַּרְמִיל יֵשׁ טוֹן שֶׁל דֹּאַר

מְלֻוֶּה מִשְׁלוֹחַ נְשִׁיקוֹת בְּעַל-פֶּה.

'מטבח פועלים עם מיידאַלאַך'מסעדת 'שׂוֹבַע'בבית ההסתדרות, 1948 (צילום: פריץ שלזינגר, ירושלים של פעם)

משהו על האתרים הנזכרים בשיר, שכולם ממוקמים ב'משולש'הירושלמי הוותיק: מפגש הרחובות בן-יהודה, המלך גורג'ויפו. 

'בית ההסתדרות'  שכן אז ברחוב ההסתדרות (רחוב קטן שמחבר בין הרחובות בן-יהודה והמלך ג'ורג'), בתוכו פעלה גם מסעדה קואופרטיבית ('שׂוֹבַע') וגם קולנוע תל-אור. בירושלים המנדטורית פעלו שמונה בתי קולנוע, ובהם גם קולנוע עדן שהיה ברחוב אגריפס, סמוך לרחובות המלך ג'ורג'ויפו. 

סביב 1948 פעלו בירושלים 28 בתי קפה. בתי הקפה והקונדיטוריות 'מרכוס'ו'טוב טעם'שכנו ברחוב המלך ג'ורג': 'טוב טעם', שהיה חביב במיוחד על האוכלוסייה הייקית של ירושלים, היה ממוקם במספר 11 ו'מרכוס'במספר 4, סמוך לרחוב יפו. 

אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. כאן נרצח יצחק רבין

הדבר היחיד שלא משתנה בכיכר הוא מקום החניה הקבוע של רכב ראש העירייה...

ב. כאן נרצח ישראל קסטנר

אם עד כה הכרתי את שדרות עמנואל הרומי 'בזכות'שלט הרחוב המביך שהוצב בו (בניקוד השגוי ובמרכאות שאינן נפתחות עסקנו כאן):

צילום: עופר אדרת

עתה התברר לי שיש ברחוב זה גם בניין היסטורי חשוב: בית מספר 6. 

כאן אירע בשנת 1957 אחד ממעשי הרצח שזעזעו את המדינה בעשור הראשון לקיומה: הרצח של ד"ר ישראל קסטנר בפתח בית מגוריו. קסטנר היה אז בסך הכל בן 51 אך נשא עמו ביוגרפיה טרגית ודרמטית של בן מאה לפחות.

שנה וחצי קודם לכן זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את מלכיאל גרינוולד, שנתבע על ידי המדינה בגין הוצאת דיבה על קסטנר, לאחר שהאשימוֹ בשיתוף פעולה עם הנאצים. השופט בנימין הלוי, שדן יחידי בתיק, הרחיק לכת וכתב על קסטנר – איש שאלפי יהודים מהונגריה חייבים לו את חייהם – כי 'מכר את נשמתו לשטן'. יעברו עוד שנים רבות עד שנבין כמה זחוחה, מתנשאת וחסרת רגישות הייתה אמירה זו, שכן מי שלא היה שם, לעולם לא יוכל לחרוץ דין על מי שכן היה שם ועשה ככל יכולתו וכמיטב הבנתו. זאת ועוד, פסק דינו של הלוי התפרש בעיני חוגים מסוימים כהיתר לפגוע בקסטנר ולחסלו. מה שאכן קרה.

בלילה שבין 4-3 במארס 1957 ארבה לקסטנר חולייה של שלושה מתנקשים שירו בו פצעי מוות. הוא מת בבית החולים ב-15 במארס. לאחר מותו התברר עניינו שוב בערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון. השופטים זיכו אותו ברוב קולות מהאשמה הנוראה של שיתוף פעולה עם הנאצים, לקסטנר האומלל ולבני משפחתו זה כבר לא עזר.

דבר, 5 במארס 1957

פרטים רבים על קסטנר, האיש, פעולות ההצלה שלו, המשפט, ההתנקשות והמאבק על שמו הטוב ועל מורשתו יש בערך הנושא את שמו בוויקיפדיה. אגב, מרב מיכאלי, מנהיגת מפלגת העבודה, היא נכדתו.

בין כך ובין כך, בחצר בית מגוריו נקבע שלט הזיכרון הזה:

ג. ביקור בגימנסיה העברית 'הרצליה'

יש בגימנסיה גם אוצרות אמנות ונוסטלגיה וחבל שגם הן אינן מתוחזקות כראוי.

על שלט הכניסה המביך בכניסה כבר דיברנו פעם. מעבר לטקסט הפלצני ('על רקע שלהי המאה ה-19 ... חלה התפרצות וולקנית של גניוס יהודי ... אבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת') יש בו גם שגיאה: גרשם שלום ולא גרשון שלום...

פסיפס 'שבת ברחוב הרצל, 1912' 'הוגש שי לגימנסיה "הרצליה"ע"י חניכיה: נחום גוטמן והאחים מאיר, 1966'

פרוטומה של בוגר הגימנסיה והיזם מרדכי מאיר

מיצב (של אחד התלמידים?)

בגימנסיה יש גם מוזיאון לזכר מוריה ובוגריה שנפלו במערכות ישראל

את שמות הנופלים החדשים כבר עיצבו בפונט שונה לגמרי

ד. ביקור בשוק הכרמל

מישהו בעירייה החליט שזה הזמן לציין מאה שנים לייסודו של שוק הכרמל. בשערי השוק הוקמה תערוכה ניידת והיא מביאה במלל ובצילומים היסטוריים את סיפורו של השוק, שתאריך ייסודו האמיתי לוט בערפל ('בשנות העשרים').

האסון הנורא שהתחולל בליל אמש במירון, ליד ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי, והתחושה הקשה שניתן היה למנוע אותו אם היינו מדינה מתוקנת ומסודרת, טורדים את הלב ואת השכל. 

עוד תבוא שעת התחקיר ושעת הדין והחשבון והסקת המסקנות כלפי האחראים, במישרין ובעצימת עין וקריצה (הלוואי ואשרי המאמין). ועד שייקברו המתים וייחבשו הפצועים ניזכר באסון דומה (גם אם לא דומה כלל במספר ההרוגים והפצועים), שקרה בחג השבועות של שנת 1715, לפני יותר משלוש מאות שנים, בקהילת מֶץשבצרפת וגרם זעזוע עמוק בקהילה.

במהלך התפילה נשמע קול נפץ והמתפללים היו בטוחים שכיפת בית הכנסת מתמוטטת (בדיעבד לא קרה כלום ומקור הרעש לא התברר). המתפללים נמלטו החוצה בבהלה וקראו לנשים לצאת גם כן, אך בשל התבהלה והדוחק נהרגו על מדרגות עזרת הנשים שמובילות החוצה שש נשים וכשלושים נוספות נפצעו. האירוע כולו נמשך כחצי שעה.

פנים בית הכנסת העתיק של מץ (Jewish Encyclopedia)

כותבת הזיכרונות גליקל מהמלין, שעברה לגור במץ בשנת 1700, הייתה בבית הכנסת בזמן האירוע ותיארה אותו בזיכרונותיה המפורסמים. המובאות להלן נלקחו מתוך מהדורת הזיכרונות שההדירה פרופסור חוה טורניאנסקי, ודבריה של גליקל, שבתה המעוברת נפצעה באותו אירוע, מדברים בעד עצמם ואינם זקוקים להסבר נוסף.

גליקל, זיכרונות, 1719-1691, ההדירה ותרגמה מיידיש חוה טורניאנסקי, מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 597-586

תודה לדן לב ארי שהסב את תשומת לבי.

א. שיר לכל דורש

בתל אביב (רחוב קרליבך) גם פרחי שירה צריכים להתפרנס...

צילום: איתמר לויתן

ב. בחפץ כפיה

בדרך עין כרם בירושלים תפגשו בשלט הזה.

צילום: דוד ירון

לצד La Petite Galerie הקרתני – שהרי מאומה לא היה נפגע מכבודם של בעלי העסק אם היו קוראים לו סתם 'הגלריה הקטנה'– בולט לטובה השם העברי המקורי והיפה 'בחפץ כפיה', בית ירושלמי עתיק ויפהפה שהוא קודש לסדנה של 'מלאכות עתיקות'.

השם 'בחפץ כפיה'נלקח כמובן מהמזמור המוכר 'אשת חיל', שחותם את ספר משלי: 'דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ' (משלי, לא 13).

את סיפורו של הבית וסיפורם של האנשים והנשים שמאחורי 'בחפץ כפיה', ועל מגוון העיסוקים שהם מציעים במקום, אפשר לקרוא באתר האינטרנט שלהם.

אלברט סלומון 'הבולגרי' (צילום: דנה דיין; ויקיפדיה)

צילום: איתמר לויתן

ד. שתיקת הגנרטור

אין מילים, רק קול לחש. 'וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה' (מלכים א, יט 12).

צולם בשכונת נווה גן ברמת השרון

צילום: גדעון פליישמן

 

ה. דמויות ביידיש

הודעה משמחת! בבית שמש החרדית תוכלו להירשם לחוג ציור דמויות מיוחד במינו, על טהרת היידיש והיידישקייט. מעניין שהחוג הוא ביידיש אבל המודעה היא בעברית (קלוקלת, יש לציין).

צילום: צבי לי-דר

בנות להקת המחול 'ענבל', יוני 1956 (צילום: דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

* * *

א. מתימן לישראל: 'כי אֶשְׁמְרָה שבת'ו'אהבת הדסה'

הבה ניזכר בהם.

הפיוט 'כי אשמרה שבת'עוסק בצורה מחורזת בכמה מהלכות שבת, ולפיכך מה נאה לו ומה יאה לו שישירוהו באחת משלוש הסעודות. ואכן, מזמור זה מושר כמעט בכל עדות ישראל במגוון לחנים ונוסחים. יש השרים אותו בליל שבת, ויש השרים אותו כחלק מזמירות הסעודה השנייה של יום השבת. מחבר הפיוט הוא המשורר ופרשן המקרא אברהם אבן עזרא, שחי במאה ה-12 (השם 'אברהם'רשום באקרוסטיכון בראשי הבתים). 

הזמנה לפיוט

לפיוט יש לחנים רבים וביצועים רבים, והנה אחד האהובים שבהם בפי ג'ו עמר:

אברהם אבן עזרא נולד בטוּדלה שבספרד והסתובב בכל העולם היהודי בן זמנו, אבל לתימן הוא לא הגיע. ובכל זאת, שיר זה – כמו שירים אחרים של משוררים בני 'תור הזהב'בספרד – נמצא ב'תִּכְּלַאל', הסידור והמחזור של יהודי תימן, ולכן הוא נפוץ מאז ועד היום גם בקרבם.

ויקיטקסט

הלחן המוכר של 'אהבת הדסה'בכרטסת מאיר נוי, עמ' 821

 

הלחן הזה זכה לפרסום נוסף ב-1956, לאחר שהכוריאוגרפית שרה לוי-תנאישילבה אותו בתכנית 'תוך שערי ציון' (ציטוט מתוך השיר) של להקת 'ענבל' (שנה אחר כך, ב-1957, שילב המלחין מרדכי סתר ביצירתו המונומנטלית 'תיקון חצות', שהוגדרה 'רפסודיה על נושאים תימנים', לחן תימני שונה של השיר; אפשר להאזין לו כאן). מני אז ועד היום השיר הוקלט פעמים רבות על ידי זמרים וזמרות, יחידים וחבורות. 

אך מתי הושר 'אהבת הדסה'בלחן זה בפעם הראשונה? האם הובא הניגון מתימן עם העולים הראשונים שהגיעו ארצה בשנת 1881 בעלייה המכונה אעלה בתמר (תרמ"ב), ואולי ב-1950-1949 במבצע 'על כנפי נשרים' (הקרוי גם 'מרבד הקסמים'), או שמא בכלל לא הובא מתימן אלא נלמד והושר רק בארץ? 

כפי שנראה בהמשך, קשה לענות על שאלה זו, הגם שאנו יודעים בוודאות שאין מדובר כלל בלחן יהודי או תימני.

ב. שיר התימניות

בין כך ובין כך, המנגינה המשותפת של 'אהבת הדסה'ו'כי אשמרה שבת'זוהתה כבר בשנות השלושים עם תימנים, עד שנתן אלתרמן כתב על בסיסה את 'שיר התימניות', עבור התוכנית 'הכל בסדר', שהעלה תיאטרון 'המטאטא'בדצמבר 1934. העיבוד המוזיקלי היה של משה וילנסקי, ומשונה ככל שזה יישמע, זהו כנראה התיעוד הראשון של מנגינה זו. הווי אומר: אלתרמן וּוילנסקי שמעוה בארץ ישראל זמן לא רב קודם לכן (וילנסקי עלה לארץ בשנת 1932, והוא בסך הכל בן 22, ומיד החל לעבוד ב'המטאטא'כפסנתרן ומלחין הבית).

כרזת 'המטאטא'לתכנית בה הושר 'שיר התימניות' (דף הפייסבוק של תאטרון המטאטא)

שלוש התימניות הגדולות של הזמר העברי בשנות השלושים והארבעים היו ברכה צפירה, אסתר גמליאלית ושושנה דמארי, אך צפירה, שאמנם שיחקה בתיאטרון 'הקומקום', הופיעה בעיקר עם מי שיהיה בעלה הראשון, המלחין נחום נרדי; גמליאלית הגיעה ל'המטאטא'רק ב-1937, ואילו דמארי (ילידת 1923) הייתה אז צעירה מדי וטרם עלתה על הבמה. את 'שיר התימניות', שמתאר פועלות ניקיון תימניות העובדות בבית עיריית תל אביב, הפקידו אפוא בידי עלינה סטרניצקה ויהודית פרקל. כמו אלתרמן וּוילנסקי, שנולדו שניהם בוורשה, גם שתי השחקניות היו ילידות פולין, ולכל היותר יכולות היו להיחשב 'תימניות של כבוד'.

שחקניות 'המטאטא'סטרניצקה ופרקל בתפקיד התימניות שוטפות הרצפות בבית העירייה (אליהו הכהן, בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל-אביב, דביר, 1985, עמ' 101-100)

בין כך ובין כך, 'הסמרטוט הוא תימני', כתב אלתרמן, 'והבוץ שִׁכְּנוֹזִי!'...

'שיר התימניות'בתכניית 'הכל בסדר'של תיאטרון המטאטא, 1934 (אוסף אליהו הכהן)

הנה 'שיר התימניות', או 'אש בוערת בעיני' (על פי המילים הראשונות), בפי שלוש מנקות מאוחרות יותר, חנה לסלאו, דבורה דותן וסנדרה שדה (אף לא אחת מהן תימנייה), מתוך הפקת הטלוויזיה 'זמר מפוחית: פזמוני נתן אלתרמן' (1978). כפי שהעיר אליהו הכהן (בכל זאת יש בה משהו, עמ' 101) מבחינה מוזיקולוגית יש לשיר שלושה חלקים: הראשון מנגינת 'אהבת הדסה', השני לחן מקורי של וילנסקי, והשלישי עיבוד למנגינות תימניות.

לא ניכנס כאן לנושא הרחב מני-ים של דימויי התימנים ודימויי המוזיקה התימנית בעשרות רבות של שירי זמר עבריים. סוגיה זו נדונה בשורה ארוכה של מחקרים וספרים ונזכיר כאן שניים:

• דן אלמגור, שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי, עמותת 'אעלה בתמר'ועיריית רחובות, תשס"ט (2008)
• עטרה איזקסון, 'השירים ה"תימניים"של וילנסקי: האומנם תימניים?', קתדרה, 145 (תשע"ג), עמ' 146-121

השירים הללו – סיכמה המוזיקולוגית עטרה איזקסון – שכעשרים מהם חיבר אלתרמן והלחין וילנסקי, נחשבו תימניים רק 'בגלל הטקסט שלהם, המתאר את יהודי תימן, דמויותיהם הצבעוניות, שפתם, דימויים שכיחים בעולם האמונה שלהם וכיוצא באלה, ובמיוחד בגלל הזמרות התימניות שביצעו אותם. אך ללחניהם, להרמוניה שלהם ולשאר מאפייניהם המוזיקליים אין כמעט משותף עם מאפייני השיר המקורי התימני' (עמ' 142).

ג. מארש סבסטופול 

מי היה מעלה על דעתו שמנגינה זו, שכבר כמה דורות כולנו בטוחים כי היא יהודית ותימנית, עממית ועתיקה, אינה אלא לחן של שיר לכת טורקי מאמצע המאה ה-19– Sivastopol Marşı (מארש סבסטופול)?!

שיר זה הולחן בשנת 1855, בימי מלחמת קרים (1856-1853), על ידי המלחין הטורקי ריפעת ביי (Sermüezzin Rifat Bey), שחי באיסטנבול בשנים 1888-1820.

ריפעת ביי (islamansiklopedisi)

הנה מארש סבסטופול:

וכאן בביצוע אישי יותר של זמר העם הטורקי-כורדי אחמט קאיה (Ahmet Kaya):

זהו מארש אֵבֶל, שמספר על הימאים של ספינות הקרב הטורקיות שמצאו את מותם מול חופי עיר הנמל הרוסית סבסטופול בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית ובנות בריתה לבין האימפריה הרוסית. סבסטופול עמדה אז 11 חודשים (אוקטובר 1854 עד ספטמבר 1855) מול מצור שהטילו עליה צבאות טורקיה, צרפת, אנגליה וסרדיניה, עד שלבסוף נכבשה.

בשנת 1905, במלאת חמישים שנה להסרת המצור על סבסטופול, נבנתה מול חופיה אנדרטה מרשימה. אנדרטה זו מנציחה את הספינות הרבות של צי הים השחור הרוסי, שהוטבעו בכוונה בידי מלחיהן, הן כדי לחסום את הגישה לנמל ולעיר הן כדי לנצל את התותחים הרבים שהיו עליהן. 

האנדרטה, שעומדת על עמדה עד היום, שרדה את מהפכת אוקטובר 1917, את המצור הגרמני וכיבוש העיר בימי מלחמת העולם השנייה, את השחרור על ידי הצבא האדום ואת כיבושה מחדש של קרים האוקראינית בידי רוסיה בשנת 2014. היא הפכה להיות סמלה הבלתי מעורער של העיר.

האנדרטה לספינות הטבועות בסבסטופול (ויקיפדיה)

את תשומת לבי לקשר המפתיע שבין המקור הטורקי לבין השירים 'התימניים'שלנו הפנה גלעד גבריהו, וכשהתחלתי לרחרח מסביב התברר לי כי המוזיקולוג ד"ר יוסי גולדנברג עמד על כך כבר בשנת 2017 ואת ממצאיו הביא באתר 'זמרשת'. ברשותו אני מעתיק את דבריו משם:  

מאמר מאת פרופ'אדווין סרוסי על הלחן של השיר בלדינו (מאמר שבאמצעותו זוהה מקור הלחן של "איויתיך") מפנה למאמר על מוזיקה טורקית באנציקלופדיה צרפתית למוזיקה משנת 1922. כל האנציקלופדיה זמינה באופן מקוון (במהדורת 1930). זו אנציקלופדיה מקיפה מאוד שעוסקת גם במוזיקה מערבית. בכרך החמישי יש מאמרים מקיפים על מוזיקה חוץ-מערבית, והמאמר על מוזיקה טורקית לבדו מתפרש על כ-80 עמודים. עברתי על כל הדוגמאות המוזיקליות המובאות שם, והנה נתקלתי ב"שיר היסטורי: שיר הימאים הטורקים לפני סבסטופול"משנת 1855 (בעת המצור שערכו יחד עם הצרפתים במלחמת קרים). זה ממש הלחן המוכר לנו בעברית, למעט החזרות (ראו תווים של השיר המקורי והאזינו להקלטת נוסח הלחן המקורי). יטקה ביי, כותב המאמר, רשם את הלחן בתווים כשהשיר היה כבר כבן 70 שנה.

תחילה סברתי שהשיר הטורקי המקורי נשכח כנראה ולא איתרתי אותו בהקלטה או בכל מקור אחר מלבד האנציקלופדיה הצרפתית. ואולם עדיאל בן שלום שלח לי קישור לביצוע בטורקית של (מקהלת ו)תזמורת הצבא העותומאני (טרם הוברר ממתי ההקלטה). מתברר שהנוסח המזומר קרוב לנוסח שהתקבל בעברית אף יותר מהנוסח בתווים. ביצועים חדשים בטורקית: אחמט קאיה (Ahmet Kaya), יאטאר גמילר (Yatar Gemiler).

תלמידי אלון תן-עמי, בעצמו בן למשפחה תימנית, שגדל על ניגונים אלה, מצא כי 'מארש סבסטופול'היה פופולרי בקרב החיילים העות'מאנים שנשלחו לדכא מרד בתימן בשנת 1872 וכבשו את עיר הבירה צנעא. צבא עות'מאני שהה בתימן גם בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, וייתכן שכך התגלגל הלחן גם ליהודי תימן שהביאוהו עמם לארץ. 

אין הכרח לקבל השערה זו, שכן באותה מידה ייתכן שהמנגינה הושרה גם בפי חיילים ואנשי שלטון עות'מאנים שהיו בארץ ישראל עד כיבושה על ידי הבריטים ב-1917. ואומנם, המוזיקולוג אבנר בהט טען, כי 'קבוצת בני תימן (מקרית אונו) שאותם הקלטנו כה רבות (אני ורעייתי נעמי בהט רצון) אכן שרים גם את הלחן הזה, אך הם אמרו לי בפירוש כי למדו אותו כאן בארץ ולא הביאוהו מתימן. מישהו אמר פעם שהוא ממוצא טורקי' (זמרשת).

במחנה מעבר של הג'וינט בעדן לקראת העלייה ארצה, 1949 (צילום: דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

דרך הרוח מי ידע? 

בין כך ובין כך למדנו שוב כי אין 'לחן עממי'שנוצר מעצמו ואין לו אבא או אמא. חשיפתם כרוכה בעמל מחקרי, אך לא פעם היא פרי של מזל או של צירוף מקרים. המסקנה החשובה שעולה מכל זה היא שגם לחנים שנחשבים 'עתיקים'או 'קדושים מרחם', לא ירדו למשה מהר סיני ועשויים להתברר כמאוחרים יחסית ואף ככאלה שמקורם נוכרי.

א. יוחזר המנדט הבריטי

צילום: אמיר ורש

צילום: נדב אלישע נחלון

בערבית: فريكسي או فريكاسي

ג. כל האמת בפרצוף

'רב-קו'הוא הכרטיס החכם שבאמצעותו אפשר לנסוע במגוון אמצעי תחבורה בארץ. כדי להוציא תעודת רב-קו, שמקנה הנחות משמעותיות, יש להוציא תעודה אישית שעליה מוטבע צילום של בעל/ת התעודה.

בעמדת רב-קו שבמגדל הפעמון בירושלים מישהו חשב שנכון להטיח למצולמים את האמת המרה בפניהם (ובמיוחד שבאמת מדובר בפניהם)...

צילום: רעות ברוש

ד. מלכת שבא

המסעדה האתיופית 'מלכת שיבע'נמצאת ברחוב יעבץ ('סמטת בהרי).

צילומים: טובה הרצל

'לא יפה ללעוג לשגיאות כתיב של עולים חדשים', כתבה לי טובה הרצל. 'אבל מי שמפרסם את שם העסק שלו בראש חוצות, ועוד בשלושה שלטים שונים, צריך לקחת בחשבון גם ביקורת'. 

ה. הרקבת הכלה מי גיבת רם

'לא יפה ללעוג לשגיאות כתיב'כתבנו בסעיף הקודם, אבל לפעמים הן חינניות.

צילום: ארי הולצברג

ו. חדש על המדף: קולנועית

במרפאת קופת החולים הכללית, סניף שייך ג'אראח בירושלים, המציאו מחדש את הקלנועית. 

צילום: יואל שר

ז. סיבוב באבו תור

נאמר זאת כך: אבו תוֹר ('גבעת חנניה'בשמה העברי שאיש לא משתמש בו), השכונה המעורבת שצופה על גיא בן הנום, היא לא אבו טוּר ובטח לא אַ-טוּר, השכונה הערבית שעל הר הזיתים.

ברחוב עין רוגל 5 אסור לעמוד. 

כמה שמות יש לרחוב עשהאל, ואיך זה שבנין מספר 18 נמצא אחרי מספר 22, ובצד הלא זוגי של הרחוב?

צילומים: יהושע לביא

ח. ימבמבם

ולסיום חידה ירושלמית, כפי שנצפתה ברובע היהודי בעיר העתיקה: מה זה 'ימבמבם'?

ניר אורטל, שצילם, פתר לי את הקושיה: צמר גפן מתוק, 'שערות סבתא'...

מכל השמות שבעולם בחר צה"ל לתגובה הצבאית לירי המטורף של חמאס את השם 'מבצע שומר החומות'. 

שומרי העיר או שומרי החומות, הם הכינוי שבחרו לעצמם דווקא נטורי קרתא, הקבוצה החרדית הכי אנטי-ציונית שקיימת בעולם החרדי. כתב העת שלהם נקרא החומה, ומנהיגיהם תוארו כאנשים שעל החומה. אחד הכוללים החרדים החשובים ביותר, 'כולל אונגרין' [הונגריה], שנוסד ב-1856 בירושלים, נקרא כולל שומרי החומותוהוא פעיל עד היום.

כולל שומרי החומות בבתי אונגרין בירושלים (ויקיפדיה)

הדימוי של חומה אינו מקרי – הוא קשור במאמר חז"ל על 'שלוש השבועות'שכביכול השביע הקב"ה את עם ישראל כשיצאו לגלות. אחת מהן היא 'שלא לעלות בחומה', דהיינו לא למרוד בגויים שבתוכם יושבים היהודים הגולים. מאמר זה הפך ליסוד מוסד בהשקפת העולם של הקנאים האנטי-ציונים, וחסידי סאטמאר ונטורי קרתא בראשם.

אבל הצירוף 'שומרי החומות'שייך גם למישהו שנמצא בצד השני לגמרי. זהו ידידי וידיד הבלוג, הפזמונאי והמחזאי, המתרגם ואיש האשכולות ד"ר דן אלמגור. דן חיבר בשנת 1977 את השיר 'שומרי החומות'עבור להקת פיקוד מרכז (הלחן הוא של בני נגרי והסולן היה יואל לרנר).

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 182

היום (יום רביעי, 12 במאי) פנו אנשי גלי צה"ל לדן וביקשו לשוחח אתו בתכנית 'נכון להבוקר'שמגיש ישי שְׁנֶרְבּ. לבקשתם הוא כתב במיוחד בית חדש לשיר, והוא נוגע ללב מכאן ומשמח ומעודד מכאן.

הבית החדש בכתב ידו של דן אלמגור (דף הפייסבוק של ישי שנרב)

אני כבר בן שמונים ושש. 

יָשֵׁן בחדר האטוּם, 

ולעצמי אני לוחש: 

זו לא רשעות, זה לא טמטום, 

זה רק הלב – הוא שֶׁסָתוּם.

כן, כן, מי חלם אז, בנעוריי, 

כשזימרנו על שלום עם כל שכנינו – 

שיום יגיע ואכתוב כזה משפט 

על המזרן, בתוך מקלט?

כאן אפשר להאזין לריאיון הקצר שערך הבוקר ישי שנרב עם דן אלמגור.

בעוד חודשיים (13 ביולי 1935) יהיה דן בן 86 וכיוון שהוא עצמו הקדים את יום הולדתו, נצטרף גם אנו כבר עכשיו למברכים אותו, בתקווה שאכן כולנו נזכה עוד בחייו ובחיינו בשלום ובשקט המיוחלים, ונראה כולנו בסוף הטמטום, הרשעות וערלות הלב. אמן.

דן אלמגור, 2012 (צילום: דוד אסף)

מאת הָדי אור ודוד אסף

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה ...  וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה ... שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה ... רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (שמות, כג 19-14)

חג שבועות, המכונה בתורה גם בשם 'חג הקציר', הוא אחד משלושת הרגלים שנקבעו בתורה ושבהם צוו אבותינו לעלות לבית המקדש. בשבועות הם הביאו מביכורי השדה והכרם, וכך נשא החג הדתי אופי חקלאי מקומי, שכן מצוות הביכורים היא מצווה התלויה בארץ שאין לה כל משמעות מחוץ לגבולותיה. לאחר חורבן בית המקדש השני הצליחו חז"ל לקשור בין החג לבין יום מתן תורה, על אף שבסיפור המקראי אין כל רמז לכך שהתורה ניתנה דווקא בשבועות.

מאז ועד היום נושא החג את כפל הפנים הזה: הדתי והחקלאי. מאות שנות גלות הצליחו לטשטש את המקור החקלאי והארץ-ישראלי של החג, אך עם התעוררות הלאומיות היהודית המודרנית וראשיתה של התנועה הציונית הוא התגלה מחדש. את טקסי הביכורים חגגו בעיקר בהתיישבות העובדת, שם ניסו לחדש, להחיות ולחלן טקסים קדומים. במיוחד טופחו טקסי הבאת הביכורים לקרן הקיימת, שנערכו לא רק בקיבוצים ובמושבים, שעסקו באמת בחקלאות, אלא גם בגנים ובבתי הספר בערים. במרוצת הזמן גם טקסים אלה הלכו ונעלמו מחיינו ולא נותרו אלא הזיכרונות והשירים. 

הנה אפוא מבט נוסטלגי בטקסי שבועות שהיו כאן פעם, כפי שהתגלו לעינינו מתוך חיטוטים באוספי הישראליאנה של הדי אור.

ונפתח עם 'חבורת רננים'ששרה את 'וחג שבועות תעשה לך'בלחנו של ידידיה אדמון (1927) ובעיבודו של גיל אלדמע:

א. כך היינו

אלפי צילומים נמצאים באוספיו של הדי, רובם אינם מתוארכים ואינם מזוהים. רבים הגיעו אליו מעיזבונות של משפחות שיקיריהם הלכו לעולמם ושאריהם מיהרו לפנות את תכולת דירתם. כמעט בכל דירה שמתפנה נמצאים גם אלבומי תמונות משפחתיים, ואלה – במקרה הטוב – מגיעים לידי אספנים (במקרה הפחות טוב, הם פשוט נזרקים לאשפה). באלבומים הללו יש אוצרות יקרי ערך של תיעוד ארץ ישראל הישנה, נופיה וטיפוסיה, אך לא תמיד עם תארוך או מיקום ועם זיהוי הדמויות. זו הסיבה שלא על כל תמונה אנו יכולים לרשום את מקורה וזמנה.

בדרך לטקס ביכורים קיבוצי (עמק הירדן?), ראשית שנות החמישים

'ירבו יבולים בחברת גבים' – קיבוץ גבים שמדרום לשדרות נוסד ב-1947

חג הביכורים בגן מלכה, 1933

כלום לא השתנה... חוגגים שבועות ליד המקלט

ילדי גן שיכון ותיקי ההסתדרות בפתח תקווה, 1951

תהלוכת הביכורים עוברת ברחוב בלפור בתל אביב

הגן ברחוב חובבי ציון 58, תל אביב

ג. כך למדנו על שבועות 

ז'אריאל, מ'בליך, נ'פרסקי (עורכים), מקראות ישראל, ב, הוצאת מסדה

ד. כך שרנו על שבועות 

נחום נרדי, ל"ג בעומר, שבועות: שירי ילדים למועדים, תל אביב ת"ש

ה. כך קראנו על שבועות בעיתוני הילדים 

דבר לילדים, 17 במאי 1945

דבר לילדים, 1 ביוני 1949

משמר לילדים, 9 ביוני 1959

משמר לילדים, 16 במאי 1961

משמר לילדים, 5 ביוני 1962; ציור: מאיר מוזס (כפר מסריק)

הספרות והחיים

כל הצילומים של איתמר לויתן

א. הספרייה הפולנית של נוישטיין

בעשור הראשון של המאה ה-21, יחד עם היעלמותן של חנויות הספרים הישנות של תל אביב ומות דור המייסדים, שהחזיקו את החנויות בשארית כוחותיהם, נעלמה גם חנות הספרים בפולנית של אדמונד ועדה נוישטיין. חייה של חנות זו, בפסאז'שברחוב אלנבי 94, היו מקבילים לחייהם של עשרות אלפי דוברי הפולנית שחיו בתל אביב, אלה שלא וויתרו על השפה שעמה גדלו והמשיכו לקרוא ספרים ועיתונים בשפת ילדותם.

היו רבים כאלה בתל אביב. אלה שהגיעו לפני השואה, ניצולים שהגיעו אחריה, ורבים שהגיעו בעליית גומולקה (1960-1956). לא כולם התגעגעו לפולנית ולספרותה, אבל היו רבים שכן והם היו אלה שהפכו את החנות של נוישטיין למתנ"ס דובר פולנית. בשנים שבהן הייתה פולין הקומוניסטית גרורה של ברית המועצות ולא היו קשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות היו החנויות 'הפולניות'של נוישטיין ושל חוה שיפר הצינור הספרותי היחיד שפעל כהלכה. 

על המשמר, 3 ביוני 1964

ממול, ברחוב אלנבי 95, היה גם הסניף של הבנק הפולני פֶּה-קָה-אוֹ (פולסקה קאסה אופיקי), שנרכש ב-2004 על ידי בנק פועלים. לא הרחק משם, באלנבי 27 (פסאז'פינסקר) הייתה חנות ספרים פולנית נוספת, שאותה ניהלה חוה שיפר-בירנבאום (נפטרה בשנת 1971), וברחוב בן-יהודה היה המשרד של חברת התעופה הפולנית לוט (LOT) – כל אלה יצרו מעין מובלעת פולנית בתל אביב. 

סניף בנק פ.ק.או. ברחוב אלנבי 95, 1935 (ויקיפדיה)

אני עצמי מעולם לא הייתי בחנות של נוישטיין, ולמיטב ידיעתי גם הוריי המנוחים – שניהם ילידי ורשה, דוברי וקוראי פולנית שגרו בתל אביב – לא ביקרו שם. מעולם לא ראיתי ספר או עיתון בפולנית אצלנו בבית, והוריי גם לא דיברו פולנית בינם לבין עצמם. הם לא התגעגעו. לספרייה של נוישטיין התוודעתי לראשונה רק בתקופת לימודיי באוניברסיטה העברית, ואני זוכר היטב את שמה של החנות שהתגלגל בפיותיהם של פולנופילים כמו פרופ'חנא שמרוק, ד"ר דוד וינפלד או העיתונאי יורם ברונובסקי, שפקדו אותה בקביעות.

אדמונד נוישטיין, שנולד ב-1917, עלה לארץ בשנת 1957 ושנה אחר כך פתח את 'הספרייה הפולנית'ברחוב אלנבי. הוא מת בשנת 2001 ורעייתו עדה (Ady) המשיכה להפעיל את החנות עד מותה ב-2004. בני הזוג נוישטיין מתו, ועמם מתו גם האחרונים בני דורם שעוד קראו את פַּן טַדֵּיאוּשׁבמקור.

בעיתון העולם הזה (30 בדצמבר 1987) מצאתי ריאיון קצר עם אדמונד נוישטיין לרגל מלאת שלושים לפתיחת חנותו:

עכשיו נותר רק השלט...

וכך נראה היום הפסאז'בו פעלה הספרייה הפולנית.

ב. שדרת הכוכבים של 'מכבי'

לאמריקנים יש את שדרת הכוכבים של הוליווד, שבמדרכותיה הוטבעו כ-2,600 כוכבים לכבודן של דמויות שתרמו לתעשיית הבידור האמריקנית (כולל דמויות בדיוניות כמו מיקי מאוס). התל-אביבים יצטרכו להסתפק בהרבה פחות.

על חורבות 'המגרש הישן', המגרש ההיסטורי של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, נבנה 'פרויקט בצלאל'לעשירים בלבד. על מה שהיה רצפת המגרש הדביקו שורה של כוכבי אבן שמציינים את שמותיהם של כמה מן המאמנים והכוכבים הידועים של הקבוצה, שגם הואילו – אלה שעדיין חיים עמנו – להטביע את כף ידם ואת חתימתם.

הבניין המקורי, ליד קולנוע 'אוריון'ודוכני הפלאפל של שוק בצלאל, הוקם בשנת 1931. פעם זה נראה כך...

בית המכבי (האנציקלופדיה העירונית)

והיום נשאר רק השיר של אריק איינשטיין, 'מכבי הישן' (לחן של שם-טוב לוי)...

  

ג. טרויה באבן גבירול

על הקיר של רחוב אבן גבירול 180 הופיעה יצירת רחוב חדשה:

זו כמובן וריאציה על הציור הידוע 'הובלת הסוס של טרויה' של ג'ובאני דומניקו טייפולו (מאה 18).

The National Gallery

מה הקשר בין יצירה זו לבין תל אביב? אינני יודע.

ספרו החדש של א"ב יהושע הבת היחידה (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשפ"א) מעמיד לכאורה אתגר לקורא. בהיקף טקסט לא גדול, כ-30,000 מילים בלבד (165 עמ'), שהן יותר מסיפור ארוך אבל הרבה פחות מרומן, נדחס שפע מסחרר של חומרים. המחבר אמנם קבע לספרו את כותרת המשנה 'נוֹבֵלָה', אבל לדעתי נכונה יותר ההגדרה של העורך, מנחם פרי, על גב העטיפה, שבה תייג את היצירה כ'רומן קצר'. הרי רומן יוגדר בראש ובראשונה על פי אורכו, ולכן רומן קצר הוא לכאורה צירוף אוקסימורוני. הוא מסמן יצירה שחומריה יכולים לפרנס רומן ראוי לשמו, אבל בפועל הם נדחסים למסגרת טקסט מצומצמת. אגב, אבי הסוגה המיוחדת הזו בספרות העברית הוא מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שבדיוק לפני מאה שנה פרסם שלושה רומנים קצרים, שהיו לשם דבר והם שיא יצירתו ('בית תבנה', 'גרי רחוב', 'בסתר רעם').

נביא כמה דוגמאות לשפע העלילתי מכאן ולדחיסות מכאן: הריבוי יוצא הדופן של נפשות פועלות (כחמישים במספר!). סביב הגיבורה הראשית רָקֶלֶה לוצאטו בת ה-12 ובני משפחתה נעות עשרות דמויות נוספות, כולן בעלות נוכחות מוחשית ותווי אפיון הנחרתים בזיכרון, גם אם הן מבליחות בסיפור לשעה קלה, כמו גונדולייר חירש-אילם, משרת אתיופי קשיש, אופה גמד או רופא נאצי זקן. זו גלריה אנושית ססגונית ביותר: יהודים ונוצרים, מוסלמים ופגאנים, איטלקים ואתיופים, ילדים ומבוגרים, איכרים ונזירות, אדונים ומשרתים, מורים ותלמידים, רופאים ומשפטנים, כפריים ועירוניים, דמויות ממשיות ודמויות ספרותיות, וגם דמויות לא-אנושיות הממלאות תפקיד בסיפור, כמו כלבים, טלה ותוכי. לא פעם הדמויות מתקבצות יחד בשלל התכנסויות ססגוניות רבות משתתפים: הלקוחות במשרדו של הסב, משתתפי המסיבה בביתה של הסבתא הוונציאנית, חדר המורים ההומה בבית הספר, חוצות ונציה בשעת הקרנבל או חבורת גולשי הסקי בתלבושותיהם הצבעוניות. 

העלילה גם היא רבת אירועים ומתנהלת בתנועה מתמדת. תחילה בתוך עיר הולדתה של רקלה, הנושאת כמה מסימני ההיכר של פדובה, ולאחר מכן מעבר לה במחוזות של צפון-מזרח איטליה, במרחב שבין ונציה לפסגות הרי האלפים האיטלקים והאוסטרים. זירות ההתרחשות מתחלפות בקצב מהיר יחד עם תנועתה של הגיבורה: כיתת בית הספר, משרד המנהלת, בית הקברות העירוני, הקונדיטוריה, קתדרלת שלוש הכיפות, בית הספר של הלב הקדוש, המנזר, משרד עורכי הדין המשפחתי, ביתה של רקלה וביתם של הורי אמה – וכל זה רק בשלושים העמודים הראשונים. לאחר  מכן האופק הגאוגרפי מתרחב, כאשר הסיפור עוקב אחרי רקלה מעיר המוצא לוונציה, ומשם לאתר הנופש בקורטינה, משם לכפר זעיר באלפים ליד הר המרמולדה, שם נולד אביה של רקלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ושוב נודד הסיפור לכפר של המשרתת מרטינה, שאליו שׁוּלחה כלבת הציד ההרה של רקלה, לבית הסבתא לארה לוצאטו בוונציה, ושוב לעיר המוצא, לביתה של המורה אמיליה, ולבסוף חוזרת העלילה לוונציה, לפגישה עם האב ריקרדו המחלים בבית אמו מניתוח בראשו. 

בזיליקת סנט אנטוניו ('שלוש הכיפות') בפדובה (ויקיפדיה)

רקלה ובני לווייתה נעים במרחב בלי הרף, ברגל וברכב ובשלל אמצעי תחבורה. קוראיו של יהושע מכירים את חיבתו לכלי רכב הממלאים תפקידים ממשיים וסמליים מגוונים בסיפוריו, מן הרכבת והקרונית במסע הערב של יתיר, דרך מכונית המוריס, שמשנה את צבעה מתכלת לשחור בהמאהב, ועד הסוזוקי האדומה המדברת של צבי לוריא בהמנהרה. ובספרו החדש – על אחת כמה וכמה. במשרדו של האב מוצגת תערוכת דגמים זעירים של מכוניות ואופנועים, ובנתיבי הסיפור נעים בין היתר אופנוע נוצץ, ג'יפ לנדרובר מסיבי, גונדולות, רכבות, מוניות, קרוניות סקי, ואפילו שני טרקטורים. עוד נטמעו בתערובת החומרים העשירה כמה וכמה מאכלים המוצגים בפרטי פרטים מעוררי תיאבון, ולפעמים גם מפורט תהליך הכנתם: למשל הספגטי הריחני, המעורבב בגבינת ריקוטה, שריקרדו לוצאטו הכין לבתו הרעבה; ארוחת השאריות המפוארת במטבחה של הסבתא הוונציאנית; עוגת הפנטונה הענקית בחדר המורים, ואפילו הלחמניה הפראית, שממשיכה להיאפות בתוך כומתת הפרטיזנים הדהויה שרקלה קיבלה ממנהלת בית הספר להגנה מן הגשם. אותה כומתה, שנהפכה לתנור אפייה נייד, היא אחת מתוך שורה של חפצים ועצמים הנוטים לשנות את תפקידם וצורתם במהלך הסיפור: חומה רומית הנטמעת בקיר המנזר, כנסייה הנהפכת לבית חולים לנפגעי סקי, כלב שנהפך לטלה שנהפך לסוס, ג'יפ לנדרובר שנהפך ליצור כלאיים, ספק איטלקי ספק אנגלי, וכל זה הוא חלק ממוטיב מקיף יותר של התחפשויות ומסיכות ושינויי דמות, המגיע לשיאו בתמונות הקרנבל הוונציאני.

קרנבל המסכות השנתי בוונציה (ויקיפדיה)

מרקם הסיפור סופח אל תוכו עוד ועוד חומרים כמין עוגת פנטונה עשירת מרקם ומרכיבים (שגם היא, כאמור, נוכחת בסיפור). למשל, טקסטים שונים המצוטטים בו בהרחבה. ביניהם שני סיומי סיפורים מתוך הלב של הסופר האיטלקי הנודע אדמונדו דה אמיצ'יס, שעוד אשוב אליהם. עוד טקסט חשוב המשולב כאן, תפילת 'עלינו לשבח', מתקשר לאחד המוקדים הרעיוניים העמוקים של הסיפור, ומולו מוצב פרק יג בתהלים, שהרב אזולאי בחר בו לבקשתה של רקלה המסתייגת מהאופי האנטי-גויי הבוטה של תפילת 'עלינו'. יהושע גם אינו מהסס לכלול בסיפור במלואו את שיר הילדים 'אני תמיד נשאר אני'של דתיה בן דור, ובהקשר של 'בת יחידה'הוא מקבל מימד חדש ומפתיע. 

זה רק שמץ מעושר המרקם ומריבוי המהלכים הנפרסים לפנינו. והנה, עושר החומרים ודחיסותם אינם יוצרים תחושה של עומס או לחץ על תודעתו של הקורא. להפך: תגובות הקוראים והמבקרים המצטברות והולכות מאז הופעתו של הספר, משקפות דווקא חוויית קריאה הרמונית, מספקת, מרגשת, רוויה עונג, נועם ומתיקות.

מהו אם כן סוד הקסם? אפשר להציע כמה תשובות המשלימות זו את זו. המתבקשת ביותר היא עצם נוכחותה שובת הלב של רקלה. יהושע עיצב אותה כדמות קורנת במלוא מובן המילה: ילדה-נערה תמירה ויפהפייה, בעלת חזות אקזוטית, ספק מזרחית, שתלתליה שופעים, עורה בצבע זית ועיניה בוערות. אלה הופכים אותה מועמדת מושלמת לגלם את 'אֵם האלוהים'בהצגת בית הספר. באופיה ובהתנהגותה יש משהו מתעתע המגביר את קסמה. מצד אחד יש לה עדיין גינוני התנהגות של ילדה מפונקת, קפריזית ואנוכית, היודעת שהיא בבת עינם ומחמל נפשם של הוריה וסביה. למשל, כאשר היא מסרבת לבקר אצל מורתה הזקנה אמיליה באומרה 'מה בכלל ייצא לי מזה שאבקר אותה?'. מצד אחר נחשפת חריפות השכל הבוגרת שלה, כמו בסצנה שבה היא עורכת לבקשת מורתה דיון השוואתי מקורי במימד המוסרי בשניים מסיפורי 'הלב' ('שומר מיטת אביו'ו'הכתבן הקטן מפירנצה'). ובעיקר: רקלה משדרת משהו המושך אליה, כמו במגנט, דמויות שנקלעו לחוג קרינתה ומתקשות להיפרד ממנה, כמו האופה הגמד או הנער אנדראה, ואפילו הרב אזולאי המוכן ומזומן להתאהב בה – והקסם המגנטי הזה עובר אל הקורא.

תכונה מצודדת נוספת של היצירה היא האסתטיקה של המרחב האיטלקי, שיהושע מיטיב ללכוד את קסמו: החל במראות הנוף ההרריים המרהיבים וכלה במרחבים העירוניים של ונציה וסביבתה, שכנסיות וקתדרלות משובצות בו כאבני חן. אולי העובדה שכל היופי הזה חסום בפנינו בשנה האחרונה, מתוקף הנסיבות שהפכו את איטליה לאזור אסון, מגביר גם הוא את כוח המשיכה של הספר. וכך הקריאה נעשית למין סיור וירטואלי מודרך, מהנה ביותר, בין שכיות חמדה נופיות ותרבותיות, שהקורא הנפעם יכול בינתיים רק להתגעגע אליהן ולהתרפק עליהן מרחוק. יש בסיפור רגעים שבהם דקוּת המבט והמבע של המספר יוצרת פיסות מזוקקות של יופי כפשוטו. למשל, תיאור נוף האלפים הנשקף מחלון הבית הכפרי שבו נולד ריקרדו לוצאטו: 'ומהחלון הצפוני, הפתוח לרווחה של החדר נפרש נוף אדירים של הרי האלפים האוסטרים, מין נוף קדומים מתפרע, עשיר ומאתגר, ורוח לא נשמעת משתוללת באחת הפסגות, שמעליה מבהיקה כיהלום חיוור שמש הצהריים'. וכך גם התמונה הססגונית והעשירה הנגלית לעיניה של רקלה בזמן ההעפלה באופנוע אל אותו כפר הררי: 'סביבם הומים נחלים ומפלים, כבלים מזמזמים מעל ראשיהם, גולשים עליזים מנפנפים להם בידידות מקרוניות אדומות ... אדי כפור מתאבכים בין פרחי בר רעננים, ומן העצים נושרים אשכולות של גלידי קרח'. ובדומה גם תיאור לילי מרהיב של ונציה: 'ובחושך העמוק, הקטיפתי, רוחשת עכשיו ונציה בהמיית המים בתעלות, בהיטלטלות הסירות, בנשיפת רוחות עזות הגולשות מהרי האלפים'.

גשר הדמעות בוונציה (ויקיפדיה)

סוג מורכב יותר של עונג המזומן לקורא הוא זיהוי הרשת האסתטית שהטקסט יוצר: מערך עשיר של הקבלות, הכפלות, הדהודים, ניגודים והשלמות, הנבנה בכוח הלשון. דוגמה לכך היא הדת הנוצרית שנוכחת בחזית הסיפור כאחד מנושאיו הראשיים: החל בהצגת בית הספר, שבה נמנע מרקלה לגלם את אֵם האלוהים בסצנת הלידה, דרך שרשרת הכנסיות והמנזרים הנקרים בדרכה, וכלה בשאיפתה לצאת לירושלים ולחפש בה את רוח הקודש, 'איפה שהיא כבר הייתה כשנולד התינוק הזה שלהם', כדי להתעבר ממנה ולהוליד לעצמה אח. סביב הרובד הגלוי הזה נשזר סבך של אזכורים המחזקים את הסיפור הנוצרי בדרכי עקיפין מגוונות. כך קורה כבר בהופעתה הראשונה של רקלה בסיפור: 'ובמרכז הכיתה מזדקפת מיד, כמו ציפתה לבשורה, נערה נאה ותמירה', ומיד עולים בזיכרוננו אינספור ייצוגים חזותיים של מעמד הבשורה למריה באמנות האיטלקית.

לאונרדו דה וינצ'י, 'הבשורה למרים', 1475-1472 (ויקיפדיה)

אם יש בשורה, יש גם שליח: 'אבל השליח אינו מוכן להרפות מהתלמידה הקורנת ביופיה'. אכן, המילים 'שליח'ו'שליחות'חוזרות בסיפור עשרות פעמים, ולא במקרה. וכך גם קטעים אחרים מסיפור לידתו, חייו, ייסוריו, צליבתו, מותו ועלייתו השמימה של ישוע הנוצרי. על תקרת הקתדרלה מרחף בחיק אמו תינוק ורדרד, שאולי כבר יודע שסופו להתענות עירום ופצוע על הצלב. כאשר ריקרדו לוצאטו מתיישב על ספסל העץ הנוסע בדרך למסלול הגלישה העליון הוא מרחף במעלה ההר הלבן ונעלם בשמים לחרדתה של בתו, כמין גילום של עליית ישוע השמימה והמחשה של דאגתה לשלום אביה החולה. וכשרקלה הכועסת על היעלמותו מגלה אותו בשובו לוגם משקה בבר של המלון היא מטיחה בו בכעס 'שלום ליהודה איש קריות'. לקראת הנסיעה הארוכה בלנדרובר רקלה מתוארת תחילה כצלובה ומיד אחר כך כעקודה בשתי חגורות בטיחות בידי הנהג פאולו, ששמו גם הוא מרמז על אחת מדמויות המפתח בהפצת הבשורה הנוצרית. ומעל המיטה שהוצעה לה בבית מורתה תלוי ציור של נער זהוב שיער, שהוא ספק ישוע המטפס בהרי הגליל לפני התגלותו כבן האלוהים. אלה דוגמאות, אחדות מרבות, לאופן שמרקם הטקסט מצמיח עוד ועוד הדהודים המעשירים את העלילה הראשית.

הצבעתי על כמה סוגי עונג שהקורא יכול להפיק מן היצירה הדחוסה והעשירה הזו. אבל על מה מחפה העונג הזה? לאן כל זה מוליך? אם יש תכונה אחת שקוראיו של יהושע למדו לצפות לה, הרי היא שהמרקם המוחשי של היצירה תמיד מצפין בחובו אמירות עקרוניות, סמליות והגותיות. הוא עצמו אמר זאת לא פעם, למשל בראיון שהעניק לפני יותר מ-45 שנים, בעודו שוקד על הרומן הראשון שלו, המאהב., ותוקפם של דבריו לא פג: 'אני מוכרח לחפש תמיד את הצד האינטלקטואלי, סמלי. לנסות לראות את המציאות כמייצגת רעיון כללי. לא התגברתי על נטייה זו ואינני יודע אם אוכל להתגבר עליה אי פעם. זה בעצם הז'אנר העמוק שלי' ('לכתוב פרוזה' [1975], שיחה עם מנחם פרי וניסים קלדרון; כונס בספרו הקיר וההר, 1989).

ואכן, מן הצד האינטלקטואלי הבת היחידה פותח שלל כיווני פרשנות אפשריים, שאת רובםמיפה וניתח להפליא דן מירון במאמר מקיף שפורסם לפני כחודשיים בעיתון הארץ בארבעה פרקים (פרק ראשון כאן). זהו רומן על זהויות מעורבבות, על האופציה הציונית כפתרון לזהות החצויה של יהודי הגולה, על מקומה של ישראל בתודעתם של יהודי העולם, על משמעות הישראליות כחברת אחים סולידרית, על הצל שמטילות עדיין מלחמת העולם השנייה והשואה על אירופה ויהודיה, על אנטישמיות סמויה, על הקשת רבת התחנות הנמתחת בין דתיות למיניה לאתאיזם, על מתחים מעמדיים, על ההבדלים בין פרקטיקה דתית לעשייה אמנותית ועוד. מתחת לכל אלה, לפי מירון, מצוי רובד התשתית של היצירה, והוא החקירה המעמיקה במהותו של המצב הרליגיוזי על אזורי הביניים הסמוכים אליו. זה בעיניו הכוח המניע את שיטוטיה וחקירותיה של רקלה בין האופציות הדתיות הנגלות לעיניה, עד שהיא חותרת להיצמד לרוח הקודש ולהיעשות לאם אלוהים חילונית היולדת לעצמה אח בשר ודם.

מול הפתרון המטפיזי הזה, המתוחכם אבל מוקשה מבחינות רבות, ניתן לדעתי להציע דגש אחר להבנת היצירה, והוא מגולם בכותרת שלה, או ליתר דיוק בחילופי הכותרות שחלו בה. הספר שלפנינו אמור היה להיקרא תחילה 'אֵם האלוהים', וכך גם הוכרז בהודעות המקדימות שפרסמה ההוצאה לפני כשנה. והנה, ברגע מסוים, כנראה מיד אחרי סיום הכתיבה בנוסח הראשון, נמלך המחבר בדעתו וקיבל החלטה נועזת לשנות את השם – לא אם האלוהים אלא הבת היחידה. בכך כאילו הסיט באבחה אחת את מרכז הכובד של הסיפור מן הצד הרליגיוזי, הסמלי, האינטלקטואלי, אל הממד האישי והמשפחתי הקונקרטי. כי מה היא בעצם הבת היחידה? היא ילדה שכל חייה אחוזים בדמותו האהובה והנערצת של אביה (ובמאמר מוסגר, במסורת היהודית האשכנזית נפוץ דווקא הביטוי 'בן יחיד' [אמרו: בֶּניוֹחֶד], שמתאר בן מפונק ואהוב ששומרים עליו מכל משמר; ההיפוך המגדרי של ביטוי זה יש בו גם כן מעין קריצה לקורא).

לאמה של רקלה כמעט אין תפקיד בסיפור, והאב ממלא את חייה עד שאינה חשה בחסרונם של אח או אחות. והנה, משעה שהיא מגלה, תחילה טיפין טיפין ואחר כך בוודאות גוברת, שחייו של אביה מוטלים על כף המאזניים וקרוב לוודאי שיילקח ממנה בקרוב, היא מחפשת פיצוי, תחליף או משענת בפנטזיה על האח שתוליד לעצמה בכוחות עצמה. מבחינה זו, אין מדובר בדרמה מטפיזית אלא בסיפור אנושי מאוד על ילדה אחוזת אימת מוות, שיוצרת לעצמה פנטזיה מוזרה ומופרכת על הולדת אח בירושלים מרוח הקודש, כחלק ממנגנוני ההגנה שהיא מבצרת לנוכח האסון העומד להתרגש עליה. 

מכאן החשיבות העצומה של הלב, ספרו המהולל של אדמונדו דה אמיצ'יס, שהמורה אמיליה מעלה אותו על נס לא בשל ערכיו הלאומיים והפטריוטיים אלא בזכות האנושיות העמוקה הבוקעת ממנו. 

אדמונדו דה אמיצ'יס (1908-1846)

מתוך תשעת סיפורי החודש המשובצים בספר המקורי מוצגים ונדונים כאן, ולא במקרה, שני הסיפורים על הילד הדואג לאביו החלש או החולה, שהקשר שלהם לענייננו ברור מאליו. ברקע מרחף סיפור נוסף, על הילד מרקו המפליג לקצה העולם כדי לגאול את אמו החולה. הוא מגיע אל מיטתה ברגע המכריע, כאשר היא נוטה למות ומסרבת לעבור ניתוח מסוכן, ורק הופעתו מחזירה לה את רצון החיים ונוסכת בה כוח לעבור את הניתוח. דורות של ילדים הזילו דמעות למקרא משפט הסיום של הסיפור, מפי הרופא הפונה אל מרקו: 'קום ילדי, אתה ילד גיבור, אתה הצלת את חייה של אמך'. 

העמוד האחרון של 'הנודד הקטן', התרגום הראשון של 'הלב'לעברית מאת אהרן ליבושיצקי, 1899 (הוצאת 'תושיה', פיוטרקוב תרנ"ט; הספר סרוק כאן)

אחד הילדים האלה היה א"ב יהושע, שבילדותו המוקדמת שמע את סיפורי הלב מפי אביו, הסופר הירושלמי יעקב יהושע, והם טבעו בו רושם בלתי נמחה. כפי שסיפר לא פעם, ספרו של דה אמיציס הוא שנטע בו את הרצון להיות סופר והשפיע עליו באופן ממשי, כגון בסיפור המוקדם 'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר', שצמח מתוך הסיפור על הכתבן הקטן מפירנצה. באחד הראיונות עם צאת הבת היחידה (לעיתוןישראל היום) אמר: 

זה היה הספר שעשה אותי לסופר. אבי קרא לי אותו בגיל 5 וכל כך אהבתי אותו, ובכיתי. אהבתי את הרגשיות שלו, ואת הטון הלא־סנטימנטלי ... אני מאמין בכוח של הספרות, בגלל זה נהייתי סופר. כי ראיתי שספרות יכולה להביא אותך לבכי וצחוק, ויכולה להביא אותך להזדהויות עמוקות כל כך עם מי שלא חשבת שתוכל להזדהות איתו בחיים.

הלב בתרגומו של מנחם מבש"ן, ורשה 1922

והנה כמעט שמונים שנה לאחר מכן, יהושע חוזר אל נקודת ההתחלה, אל היסודות הראשוניים. הוא פורע את חובו לאדמונדו דה אמיצ'יס ולספרו, מזכיר לעצמו מדוע בחר בספרות כייעוד חייו ומזכיר גם לנו, קוראיו, מהו הדבר היקר ביותר שאנו יכולים לבקש מן הספרות. מעבר לעושר המחשבה, למסרים ההגותיים, לסמלים המורכבים, לרבדים האסתטיים, לתחכומו ולחוכמתו של מעשה האמנות, מה בסך הכול ביקשנו? סיפור שירגש אותנו, שיביא אותנו לבכי ולצחוק ולהזדהויות עמוקות עם מי שאינו אנחנו. זה לדעתי מקור הקסם של הבת היחידה, זו המתנה הנפלאה שיהושע הגיש לקוראיו ואנו אסירי תודה לו. 

 ___________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בבית ביאליק, 6 במאי 2021

א. כולנו אחים

במסעדת 'מקסים', השוכנת על שפת הים במבואות חיפה, נערך ביום השבת של 4 באוקטובר 2003 אחד הפיגועים המחרידים בשרשרת האסונות שנחתו על מדינת ישראל באותו עשור דמים של האינתיפאדה השנייה. זה היהפיגוע התאבדותשל טרוריסטית, חברת ארגון הג'יהאד האיסלמי, ובו נרצחו 21 סועדים תמימים ומעל 50 נפצעו. מסעדת 'מקסים'היא בבעלותם של אנשי עסקים יהודים וערבים, ובפיגוע עצמו נפגעו בני שני העמים.

בשבוע שעבר, בעקבות התסיסה בערים המעורבות, נתלתה בפתח המסעדה כרזה אופטימית ושוחרת טוב, בעברית ובערבית.

צילום: איתמר לויתן

ב. הטובים למשטרה

צולם בחצר האחורית של קניון 'מוּל זכרון'. צריך פירוש?

צילום: רקפת סלע

אמרתי את זה לנכד שלי יפתח, אבל הוא לא הקשיב לי...

צילום: אהרן גרשין

ג. זהו מעבר ולא שירותים

תמונה זו צולמה במעביר המים העובר מתחת לכביש שש, סמוך לחניון החלמוניות שצמוד ללהבים. חניון זה משרת אלפי חיילים שמגיעים לניווטים בגבעות גורל. דאגה לשירותים עבורם היא מוגזמת, הרבה יותר קל לשים שלט. אלא שריח הניחוח העולה מן המעבר מעיד כי לשילוט אין ערך רב. 

לא יותר פשוט להתקין שירותים?

צילום: רקפת סלע

ד. פצ'קריי ברמת הגולן

ליד קיבוץ שניר שרמת הגולן, בשביל המוליך אל בית העלמין ואל הבניאס התחתון, נמצאת מסעדה המגישה אוכל חם למטיילים ושמה פַצְ'קֵרַיי.

צילום: יחזקאל חובב

מה שיפה כאן הוא כמובן השם, שמוכר לרבים אך משובש כאן משהו. 

פַּצְ'קֶרַיי (פ'דגושה) בלשון העם הוא הבלגן, הלכלוך וההתעסקות המלווים את תהליך הכנת האוכל.   

מקור המילה הוא ביידיש: 'פּאַטשקען', על פי המילון של אלכסנדר הרכבי, הוא פועל שפירושו 'לַכְלֵךְ'או 'טַנֵּף', ו'פּאַטשקענינע'פירושו לכלוך או מלאכה מעייפת.  

ה. צ'ולנט לאספנים

חביתת ירק וחומוס פול – זה מוכר וחביב. גם 'שקשוקה פגז!'ו'סביח אליפות'אפשר להבין. אבל מה זה 'צ'ולנט נדיר?'

את התשובה אפשר לקבל בבני ברק, ברחוב הר סיני פינת בירנבוים. 

צילום: יהושע לביא

 כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד. וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ. וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד  מֵהֶם. וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר (מעשי השליחים, ב 4-1)

'פֶּנְטָקוֹסְט' – שביוונית פירושו חמישים ימים – הוא חג שבועות ('שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת') הנוצרי, שחל תמיד ביום ראשון, שבעה שבועות מיום הפסחא. ביום זה ירדה רוח הקודש ברעש גדול ובלשונות אש על שליחיו של ישו ותלמידיו הראשונים. הדיבור 'בלשונות אחרות', שנזכר בתיאור האירוע בברית החדשה, מסמל את יציאת הנצרות מחיקה של היהדות והפיכתה לדת אוניברסלית. חג זה, שמתחבר לחג הפסחא (כפי שאצלנו שבועות מתחבר לפסח), נחוג ברחבי העולם הנוצרי בדרכים רבות ובמנהגים ממנהגים שונים. 

ביום ראשון השבוע (23 במאי 2021) שמתי פעמיי לירושלים, לטקס שנערך בכנסיית הדורמיציון. השנה, שלא כבשנים רגילות, בגלל הקורונה ומן הסתם גם בשל המתיחות הפוליטית והצבאית, היו מעט משתתפים.

מה מיוחד בדורמיציון משאר כנסיות שבעולם? על פי המסורת הנוצרית, ירידת רוח הקודש ולהבות האש, שתוארה בברית החדשה, אירעה במקום שבו נערכה הסעודה האחרונה. רבים מזהים את המקום הזה עם חדר הסעודה האחרונה (או עם החדר שלידו) שמעל לקבר דוד, שנמצאים כידוע בהר ציון.

כנסיית הדורמיציון שייכת לנזירים הבנדיקטיניים הגרמנים ולכן הטקס מנוהל על ידי הפטריארך הקתולי של ירושלים. כרגיל, היו בטקס המיסה פרקי תפילה וקריאה, בלווי מקהלת נזירים ועוגב, אך החלק המרשים והייחודי שבו (לפחות עבורי, כצלם יהודי) היה בסופו. אל מרכז הכנסייה ואל הנאספים הוטלו מן הכיפה אלפי פרחי בוגנוויליה אדומים ולבנים, הלא הם צבעי האש שירדה מן השמים.

פסיפס בדורמיציון: מרים והשליחים מקבלים את להבות האש מן השמיים. היונה שממעל מסמלת את רוח הקודש

המסורת הנוצרית גורסת כי מרים, אמו של ישוע, לא מתה אלא נרדמה, נקברה ועלתה לשמיים. מקום התרדמה, על פי מסורת זו, היה סמוך למקום הסעודה האחרונה. תרדמה בלטינית היא 'דורמיציון', ומכאן גם שם הכנסייה והמנזר, שנבנו בסוף המאה ה-19 על שרידיהן של כנסייה ביזנטית וכנסייה צלבנית. הכנסייה ייחודית בכך שהאולם המרכזי שלה עגול.

הטקס נפתח בתהלוכת הכניסה של הכמרים בגלימות לבנות עליהן סטולה(Stole) אדומה.

אחרי הכמרים נכנסים שלושה בישופים בגלימות אדומות. האמצעי הוא פייר-בטיסטה פיצבאלה, הפטריארך הלטיני של ירושלים, שבתוקף תפקידו מנהל את הטקס.

הבישופים והכמרים מסתדרים במקומם והטקס עומד להתחיל.

הטקס נפתח בתפילה.

במהלך המיסה הפטריארך מציג את לחם הקודש – אצל הקתולים זו מצייה עגולה – ואת יין הקודש, שעל פי האמונה הנוצרית הופכים לבשרו ולדמו של ישוע.

המאמינים מסתדרים בתור ומקבלים טעימה מלחם הקודש.

הטקס כולו מלווה בשירה של מקהלת נזירים ובנגינת העוגב הגדול של הכנסייה.

בסיום הטקס נשפכים מן הכיפה אלפי פרחים אדומים ולבנים אל מרכז הכנסייה. הנוכחים פורשים ידיהם, קולטים את הפרחים ושומרים אותם כמזכרת קודש לנוכחותם בטקס.

תם הטקס. עוד מעט, כשייצאו אחרוני המשתתפים, יגיעו פועלי הניקיון שיטאטאו את רצפת הכנסייה מאלפי הפרחים שנותרו. עד השנה הבאה...

חכמת רחוב ליד כיכר 'הבימה'

(כמעט) כל הצילומים הם של איתמר לויתן

א. גבעת הכלניות

אחר כך בנו שם את 'שיכון בבלי'והגבעה נבלעה אט אט בתוך השכונה ובתיה. כלניות מן הסתם כבר לא פורחות שם.

לימים התברר לי שלגבעה הכלניות יש גם שם רשמי, 'תל חשאש', ובמקום נערכו חפירות ארכאולוגיות בשנות השישים ושוב ב-1990.

ב. בבלי-ירושלמי

עדיין בשכונת בבלי. רחובות רבים בשכונה זו נקראים על שם היצירות הקנוניות הגדולות של העם היהודי – 'רחוב המשנה', 'רחוב תוספתא', 'רחוב הזוהר', ועוד כיוצא באלה (אונקלוס, בן סירא, הסנהדרין). השכונה עצמה נקראת 'בבלי'על שם התלמוד הבבלי, ויש גם רחוב בשם זה. יש גם רחוב בשם 'ירושלמי'על שם התלמוד הירושלמי.

והנה בלבה של השכונה פועל שנים רבות בית ספר ממלכתי יסודי ושמו 'בבלי-ירושלמי'. זה כל כך משונה ומצחיק, שהייתי בטוח שבית הספר פשוט נמצא בצומת הרחובות בבלי וירושלמי. אבל לא – בית הספר נמצא ברחוב הרב הרצוג 8. באתר האינטרנט של בית הספרלא מצאתי התייחסות לשמו של המוסד. האם יש מישהו מבין הקוראים תושבי השכונה שיוכל להאיר את עינינו?

ג. חכמת רחוב

אקטואליה

הפגנה בכיכר הבימה, 31 במאי. את הכיכר תכנן דני קרוון שנפטר השבוע

זוכרים שרק לפני שבועיים ירו לכאן טילים? רחוב בר-יוחאי (צילום: אלי וינשטיין)

זוכרים שבדיוק לפני חודש היה במירון אסון נורא? רחוב ארלוזורוב

היגיינה ואיכות סביבה

סטטיסטיקה

עברית כהלכתה: הפח מימול...

לא לצפור! בינינו זה לא באמת עוזר...

יחסים לטווח ארוך

 א. חסידות קרשקש

רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ (אמרו: קְרֶסְקַס) היה פילוסוף יהודי חשוב שחי בספרד במאה ה-14 ובראשית המאה ה-15. חיבורו המפורסם ביותר הוא אור ה'.

הוצאת מרכז זלמן שזר, תש"ע

בירושלים נקרא רחוב על שמו רק לפני כעשר שנים.

קריאת רחוב קרשקש בירושלים. מחזיקים בשלט שניים מחוקריו: פרופסור זאב הרוי וד"ר אסתי אייזנמן (ויקיפדיה)

בתל אביב הרחוב ותיק הרבה יותר, אך אבוי, ראו כמה גרסאות יש לשמו של מלומד זה: 'חסידי קרקש', 'חסידי קראקס', 'חסדאי מקרשקש'. לא קל...

צילומים: ניתאי שנאן

ב. רבי אליעזר בן-יהודה

אליעזר בן-יהודה, מחלוצי הדיבור העברי החדש, לא היה מעלה על דעתו שמאה שנים לאחר מותו יזכה בתואר רבנות. מי שהיה מושא לזעמם וחרונם של קנאי ירושלים החרדית, שהחרימוהו וביזוהו, הפך בתל אביב לרבי.

צילומים: איתמר לויתן (תודה ליהושע לביא)

ג. שמואל ספראי

ומסמטה בתל אביב לסמטה בירושלים.

פרופסור שמואל ספראי (2003-1919) היה היסטוריון חשוב של תקופת בית שני, המשנה והתלמוד וחתן פרס ישראל (2002). כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית עוד הספקתי לשמוע את השיעור הכללי שלו, שהועבר באולם מייזר א'בגבעת רם שהיה מלא מפה לפה. היו ימים...

שמואל ספראי (פרסי ישראל)

ספראי לא זכה שיקראו על שמו רחוב 'על מלא'; בני משפחתו ומוקיריו נאלצו להסתפק ב'סמטה'בשכונת תלפיות, שמחברת את רחוב בית"ר עם רחוב קורא הדורות. מילא, הרי סמטה בירושלים מכובדת הרבה יותר משדרה במנהטן או בפריז, אבל ראו את הכיתוב העילג והבלתי מכבד.

צילום: זאב קינן

קודם כל, להיכן נעלם שמו הפרטי, תוארו ומקצועו?

ושנית כל, מה עיקר שבחו? שהיה בין מייסדי בית הכנסת השכונתי שקרוי על שם ש"י עגנון?

ושלישית, נניח שאכן היה ממנהיגי הקהילה וזה מה שצריך לכתוב על שלט לזכרו. אנא כתבו 'ממנהיגי'ולא 'ממנהגי'.

וכמו שכתב לי זאב קינן: ממנהגי הקהילה לשבש שלטים ברחובות ירושלים...

ד. רחל המרכלת

בשכונת פלורנטין בתל אביב, לא הרחק משוק לוינסקי, נמצא רחוב מרכולת, ובכתיב חסר מַרְכֹּלֶת. מרכולת היא סחורה וגם מסחר, והשם בהחלט מתאים לסביבתו. אגב אורחא, ליל הגשרים המפורסם, ביוני 1946, שבו התקיפו אנשי הפלמ"ח 11 גשרים ברחבי הארץ, כונה גם 'מבצע מרכולת'.

הכל טוב ויפה, אלא שבכתיב חסר ובלי ניקוד אפשר לקרוא את שם הרחוב במובן שונה לגמרי.

צילומים: איתמר לויתן

 הבוקר התפרסמה בעיתון הארץ רשימה פרי עטי שדנה באגדות על פגישותיו כביכול של נפוליאון בונפרטה עם צדיק חסידי מכאן ועם ראש ישיבה ליטאי מכאן. פגישות אלה לא היו ולא נבראו, אלא רק בדמיונם של סופרים וחסידים שוטים.

למען מורי ורבותי, אחי ורעי, קוראי הבלוג שאין להם גישה למאמר, הנה הוא ככתבו וכלשונו.

א. ירושלים לאן?

אז מי צודק? 'כהנא'או 'עיר כל תושביה'...

בירושלים מתכנסות כל הדעות לספסל אבן אחד ברחוב שמואל הנגיד. כל הטירוף והנורמליות של העיר הזו בתוך פחות ממטר מרובע.

מעניין מה הייתה ההצהרה הראשונה, ומי זו שהגיבה לה?

צילום: חגית מאיר

ב. מתחם ישיבה עירונית

הרבה ישיבות יש בירושלים, אבל 'מתחם ישיבה עירוני'יש רק אחד. 

ברחוב המלך ג'ורג', בואכה גן העצמאות, ליד מה שהיה פעם קפה רונדו, ניצב על עמוד חשמל שלט מעניין.

'הסתקרנתי', כתה לי טובה הרצל שצילמה. 'מה הוא מתחם ישיבה עירוני ומדוע הוא מצדיק הפניית תשומת לב הציבור? אולי בנו אמפיתאטרון עם מושבים בעיצוב מיוחד?' 

היא בדקה וחזרה עם מסקנה מעניינת: 'אולי מסתתר שם עוד משהו שאינו גלוי לעין, אולי הכוונה היא לספסלים שבגן, אבל ככל הנראה הכוונה היא לסלעים האלה'...

צילום: טובה הרצל

ג. אם אין לך דרקון ירוק תיאלץ להתפלל בחוץ

הקורונה כבר מאחורינו, ובשבוע הבא ככל הנראה נשיל מעל עצמנו את שאריות המסכות האומללות, אבל בבית הכנסת 'ניצנים'בשכונת בקעה מתקשים להיפרד. על דלת הכניסה לבית הכנסת מודבקת כבר כמה חודשים המודעה הזו:

צילום: דוד אסף

ד. תנו כותרת

בקניון האחים ישראל בתלפיות יש חנות מסגרות 'גלרית הדר' (לפי ההגיון שלי, חנות עם שם כזה הייתה צריכה להיות בקניון הדר הסמוך, אבל מה אני מבין). 

'אני אוהב להדפיס את כל המשוגעים', אמר בעל החנות לאלכסנדרה שצילמה.

ורק לי חסר מישהו בקומפוזיציה?

צילום: אלכסנדרה מנדלבוים