זורו עם מסיכה מבריסטול שחור נשען על מכונית 'סוסיתא', שנות השישים

מאת הָדִי אור ודוד אסף

את השיר 'חג פורים'חיבר לוין קיפניס בשנת 1923 לפי מנגינה עממית מזרח-אירופית (חסידית?). השיר עם תוויו נדפס לראשונה בקובץ שיריו מַחֲרֹזֶת: זמירות ומשחקים לגן הילדים ולבית הספר, הוצאת אמנות, פרנקפורט על נהר מיין, 1923, ומני אז עשרות פעמים. הוא הפך ללהיט אדיר, שהושר, ועדיין מושר, בכל הגנים ובתי הספר, ובעצם בכל בית. 

לוין קיפניס, מחרוזת, 1923, עמ' 83-82 (אוסף אליהו הכהן)

הנה עוזי חיטמן שר את השיר האהוב:

אבל מילות השיר שובשו קשות במרוצת הדורות: במקום 'ליהודים', כבמקור, נוהגים רבים וטובים לשיר 'לילדים'; ובמקום 'זמירות  וריקודים'  התרגלנו לשיר: 'שירים וריקודים'... 

אתר יצירה

היה היגיון בשיבושים הללו. עם כל הכבוד ליהודים, מי שבאמת אוהב להתחפש ולהרעיש ברעשנים (ובאקדחי 'קפצונים', זוכרים?), הם הילדים של היהודים. פורים הוא בעיקר חגם של הילדים, ולכם, הילדים של עכשיו והילדים של פעם, מוקדש מאמר זה. קצת ארוך, אבל שווה...

א. כך היינו

האם יש מישהו מבין הקוראים והקוראות שלא השתמרו בבתיהם כמה צילומי מזכרת מתחפושות פורים של ילדותם? 

באלבומי התמונות של ישראלים רבים יש בוודאי מאות-אלפי תמונות כאלה. הן מתעדות לא רק ילד חמוד או ילדה מתוקה, על רקע מרפסת של שיכון או דשא של גינה, אלא גם עולמות של תוכן וערכים, תרבות חומרית, הומור, דמיון (של ההורים כמובן) ואופנות מתחלפות. 

היו כמובן הבדלים בתחפושות בין ילדי הכפר לבין ילדי העיר, ילדי המרכז וילדי הפריפריה, ילדים דתיים וילדים חילוניים, בין בני עדות שונות ובני גילאים שונים. אך גם היה להם מכנה משותף: את התחפושות של פעם לא עשו בסין, לא קנו בחנות ולא הזמינו דרך 'אמזון'. אימותינו הזריזות, החרוצות והמסורות הן שתפרו אותן משאריות בדים וסמרטוטים, הדביקו ניירות צבעוניים ובריסטולים, השתמשו בחפצים שממילא היו בבית ורקחו מדמיונן המצאות יצירתיות. רק פריטים בודדים, כאלה שבשום אופן אי אפשר היה להכין בבית, נרכשו בחנויות.

וכשמתבוננים בתחפושות של אז ושל היום, עולות שאלות רבות: ממתי, למשל, התחלנו להתחפש לחיילים, מלחים או שוטרים ומתי מיצינו והפסקנו? והוא הדין בקאובויס חמושים באקדחים ואינדיאנים בצבעי מלחמה ונוצה, קוזקים עם כובעי פרווה והולנדיות עם נעליים מעץ? והיו גם סינים ויפנים (כאילו שידענו להבחין ביניהם, העיקר שהעיניים תהיינה מלוכסנות), ערבים עם כפייה וחרדים עם זקן ופיאות, שופטים ופרופסורים, ליצנים וקוסמים, מלכים ונסיכות (בדגש על המלך אחשוורוש, 'מלכת אסתר'ו'מרדכי היהודי'), אחיות רחמניות ורופאים, דמויות ספרותיות (טרזן, מיקי מאוס, סינדרלה, שלגיה) או היסטוריות (משה דיין עם הרטייה השחורה על העין), בעלי חיים, שחקני קולנוע, זמרים וסלבריטאים של פעם, ועוד ועוד עַד אין גֶּמֶר. 

על אילו צרכים או חסכים, תקוות או מצוקות ענו התחפושות הללו? התמונות מעלות היום חיוך נוסטלגי –איך היינו ומה נהיינו, איך נראתה המדינה שלנו ומה נהיה ממנה – אך גם מספרות היסטוריה למי שיודע לקרוא אותה דרך תמונות.

איך מתחילים? נתחיל בתחפושות מראשית שנות השישים של חמישה מקוראיו הנאמנים של הבלוג (ובתוכם שני כותבי רשימה זו). חמישתם ילידי שנה מופלאה אחת – 1956. הנה אנו: אז – לפני שישים שנה, והיום... 

הו, תמימות קדושה!

והמלך הזה הוא אני, דוד אסף (אז קרונה) בן הארבע (צפון תל אביב, 1960)

והאחשוורוש הזה הוא פרופסור אבנר הולצמן בן השלוש וחצי (רמת גן, 1960)

ד"ר מוטי זעירא חלם כבר אז על זקן של רב (חיפה, ראשית שנות השישים)

בעל הזנב הוא פרופסור יובל גורן, שכבר אז חפר במדבר (באר שבע, 1961)

הקאובוי הוא האספן הָדי אור (אז אוהד בוטרימוביץ), רמת גן, ראשית שנות השישים

אנו מזמינים את הקוראים שיש להם צילום פורימי מקורי, מיוחד ומעניין לשלוח לנו אותו עם הסברים ונשתדל לפרסם את המיטב. כיוון שלא נוכל לפרסם את הכל, אז כבר עכשיו אנו מתנצלים בפני אלה שלא יהיו ביניהם.  

ב. ילדים מתחפשים

ועכשיו תחפושות של ילדים לא מזוהים...

באוסף של הָדי יש מאות צילומים של תחפושות ילדים וילדות, ומתוכם בחרנו כאלה שיכולים להעלות חיוך נוסטלגי על שפתי הקוראים. רוב התחפושות הן משנות החמישים ואילך. ניסינו לארגן את הצילומים על פי סדר הגיוני. לא בטוח שהצלחנו...

נתחיל עם שני צילומים היסטוריים. הראשון צולם בפורים 1928 בגן ילדים ארץ-ישראלי (המקום אינו מזוהה). גננת ו-14 ילדים: שלושה התחפשו לפרפרים, אחות מגן דוד אדום, שני מלכים, שלוש ציפורים ותרנגול, קופסת קק"ל אחת גדולה (הילד שיושב משמאל), שני פרחים ואחד ללא תחפושת ברורה. 

וזה כבר צילום עשר שנים מאוחר יותר, 1938. מאחוריו (תרתי משמע) יש סיפור. הוא צולם על מדרגות קולנוע מוגרבי בתל אביב. שימו לב למודעה שמודבקת על הקיר.

על מדרגות קולנוע מוגרבי בתל אביב, 1938

זו מודעה לסרט 'פָּרְנֶל' (1937), אשר עתיד היה להגיע 'בקרוב'להקרנה. הסרט, בכיכוכם של קלארק גייבל ומירְנה לוֹי, עסק בביוגרפיה השערורייתית של צ'ארלס סטיוארט פרנל (1891-1846), פטריוט אירי אשר פעל בפרלמנט הבריטי לקידום זכויות האירים ונחשב לאחד ממבשרי עצמאות אירלנד. הצלחתו המדינית הלהיבה את בנימין זאב הרצל, שמיוחסת לו האמרה 'אני אהיה פרנל של היהודים'. אמרה זו מופיעה על המודעה כסוג של קידום מכירות. 

הסרט עסק בחייו ובאהבותיו של פרנל, אך למרות הבמאי הטוב והשחקנים הנודעים נכשל הסרט ועד היום הוא נחשב לאחד מחמישים הסרטים הגרועים ביותר שהופקו בהוליווד.

תחפושות בהשראת אל על

'בֶּל-בוי' (נדמה לי שהיא בת) עם מזוודת אל על, שדרות ח"ן 45 בתל אביב

קברניט אל על ודיילת, 1957

תחפושות בהשראת פרסומות מסחריות 

'ריצפז', מהפכה בשטיפת רצפות!

'כל אשה יודעת למה, כל אשה בוחרת אמה'

ההורים של הילד הזה עישנו הרבה חפיסות של סיגריות 'אל על'

לא טעית, זהו ויטה

קאובויס

בפורים גם לילדים מכיתה ו'ומעלה היה מותר לעשן

ואיך ידענו להיראות כמו קאובויס אנשי 'המערב הפרוע'? כמובן, מהשערים המצוירים של חוברות ביל קרטר מאת הסופר המהולל א'בלמר, שכולם קראו...

והיו גם קאוּ-גרלס...

אתה תהיה שם קומיסר אדום...

כולל בקבוק של וודקה...

יובל והָדי בוטרימוביץ (היום אור), רמת גן, שלהי שנות החמישים

ואני אהיה אחות רחמניה

שישים שנה אחר כך היא כבר תחסן אותנו מפני קורונה...

ערבים וחרדים

כולל שפם, כולל נרגילה...

איזה כיף ללמוד תורה ולסלסל בפיאות

חרטומי מצרים, יוונים ורומאים

אולי בהשפעת יול ברינר ששיחק את רעמסס בסרט 'עשרת הדיברות' (1956)?

סיניות או יפניות?

בריטים, הולנדים ושאר עמי תבל

שומר ארמון בקינגהאם מתופף

ילדה הולנדית

ומי אני?

חכמי האקדמיה 

שוטרים בלי גנבים 

כולל עניבה ומקטרת של בלשים אמיתיים

רושמים דו"ח על התקהלות אסורה

צה"ל בחילו

קצינת ח"ן

שוטר צבאי

משום מה, התחפושת הצבאית החביבה ביותר הייתה של מלחים. אולי בגלל המדים הצחורים והמשקפת?

גאווה ישראלית

מלכת פלשתינה-א"י

מלכת ישראל

משה דיין היה מאוד פופולרי בין השנים 1973-1967

מזל טוב! אני עוגת יום הולדת

האסטרונאוט הישראלי הראשון

א. רוחץ בניקיון כפיו

איזה שם תנ"כי נהדר לשירותי ניקיון ואחזקה:

שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב. אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְהוָה (תהלים, כו 6-5)

עם שם כל כך עוצמתי אפשר היה בקלות לוותר על ההצהרה התיאולוגית הגנרית ('תודה לך ה'שזכית אותי'), שלטעמי רק גורעת. 

צולם באור יהודה.

צילום: פיני גורליק

צילום: חזי פוזננסקי

העצמות אלה של נקנר [או 'אנשי נקנר']

איש אלכסנדריה

שעשה את הדלתות.

כתובת ניקנור (ויקיפדיה)

היו שחשבו שמדובר בזיוף, אך היום מקובל (בעקבות מחקרו המסכם של הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק) כי במערה נקברו שני אנשים (נקנור ואלכסא), שהיו כנראה צאצאיו של ניקנור האלכסנדרוני תורם הדלתות.

הרחבה בכניסה למערת ניקנור בגן הבוטני בהר הצופים (צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה)

ג. שיבר אחד לפני כולם

לשרברב הוותיקאבי מוטולהיש סיסמה נחמדה, יצירתית ומצטנעת. אבל יכול להיות שלבני הדור הצעיר צריך להסביר מה זה בכלל 'שִׁיבֶּר'...

צילום: חגית מאיר

ד. אֵם הבית

שם יפה ונאה לחברת ניהול בתים, ועוד יותר יפה ונאה היא היומרה: 'ניהול הבניין באג'נדה של אמא'...

צולם בשדרות רוטשילד בתל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ה. פרנסות בגלות: סבא סבבה בליל שישי

אם יש אמא פעלתנית למה שלא יהיה סבא?

זאב וגנר מק"ק מונסי שבמדינת ניו יורק נתקל במכונית שעושה נסיעות מוזמנות מראש לשדה התעופה ולמקומות נוספים (מה שמכונה באמריקה Car Service), ועליה הודבקו אותיות שמצטרפות למילים שקשה לטעות בפירושן: 

כשחנה האוטו ליד המסעדה הכשרה 'ליל שישי'(!), יצא ממנו סבא אמיתי ששמח לשתף פעולה.

הסבא, פנסיונר ישראלי בן כשבעים ושמו אברהם אַפְרִיָה, חבש לכבוד הצילום את כובע הסבבה המיוחד, וסיפר כי את השם נתנו לו נכדיו...

ומשהו על המסעדה הבשרית 'ליל שישי'שנמצאת ברקע וגם היא מוסד מיוחד במונסי.

ליל שישיהוא כידוע הלילה שבין יום חמישי לשישי. במגזר החרדי יש למונח זה משמעות נוספת: בחורי ישיבות נוהגים בליל שישי להמשיך את לימודיהם לתוך הלילה ולהתגבר כארי עד הבוקר. עבורם נוצרו מסעדות כגון זו, שפתוחות רק בלילה של יום חמישי ועד צהרי יום שישי.

צילומים: זאב וגנר

נשף חשק לטובת אמנים כושלים (אוסף הָדי אור)

א. פרפר, פרפר, פרח חי

יעל רוף שלחה תמונות היסטוריות ממש, וכתבה: 

אמא שלי, עפרה, נולדה בחיפה ב-1925, בת לקלמן ולאה גרינפלד אנשי 'השומר'. המשפחה נדדה בעקבות האב ועבודותיו המתחלפות: שומר, נוטר, שוטר במשטרת המנדט, שומר ראשו של חיים ויצמן, ולבסוף נהג מונית. עד כמה שידוע לי, המשפחה התגוררה בשנות העשרים והשלושים בטבריה, בבית משותף עם משפחה ערבית (אבו דרוויש) ולו חצר שבה היו תרנגולות וכבשים. לא ידוע לי היכן היה הבית וגם לא היכן היה הגן שבתמונה.  

מאוחר יותר עברה המשפחה לתל אביב ואמי למדה בבית הספר לילדי עובדים. בשנות הארבעים הם חזרו שוב לטבריה והתגוררו בבית משפחת גלובוס (שם גדל הבמאי והמפיק מנחם גולן). אמי למדה בתיכון בטבריה ומשם התגייסה לחיל האוויר הבריטי.   

טבריה 1928

הפרפר מימין, שעומד על הכסא, היא הילדה עפרה, 1929

וכאן הפרפר הוא בצד שמאל

כתב אורי: 

אין לי סיפור יוצא דופן. בסך הכול תמונה מגן הילדים שנקרא 'גן אראלה', על שם אראלה רפפורט, שהייתה בעלת הגן בשכונת שלמה (לשעבר 'שיכון אזרחי') בחדרה. בעלה היה מאמן הספורט הידוע שורה רפפורט. הצילום הוא משנת 1961 וצילם אותו אוסקר זיידמן, 'הצלם השכונתי'של שכונת שמשון בחדרה (הוא נפטר בגיל 106). 

אני מופיע כאן בתחפושת של קאובוי. מדי שנה, לאורך כל שנות לימודיי בבית הספר היסודי, התחפשתי לאותו קאובוי, בשינוי כזה או אחר. הילדה עם הכד לידי – שאולי התחפשה לרבקה ('נערה טובה יפת עיניים, הטי כדך, השקיני מים', כפי שכתב לוין קיפניס) – היא חניתה גינסברג, שהייתה שכנה שלי ועקבותיה נעלמו לי עוד בילדותי. הייתי שמח ליצור עמה קשר (שמות הוריה פנינה ואלכס; היה לה אח צעיר ממנה בשם צפריר ומתי שהוא המשפחה עברה לרמת השרון).  

לא עברה שעה קלה ואורי כתב לי שוב: 

לאחר ששלחתי את התמונה גמלה בליבי החלטה לנסות לאתר את חניתה. הבנתי שאם נישאה, מן הסתם גם החליפה את שם משפחתה, כנהוג בדורות הקודמים, בעוד גברים שמרו בדרך כלל על שמם, אלא אם עברתו אותו. אז חיפשתי את צפריר גינסברג ומייד מצאתי אחד ויחיד, ותמונתו התאימה לזיכרון ילדותי לפני כשישים שנים. איתרתי את דף הפייסבוק של צפריר ובין חבריו הייתה אחת, חניתה כגן. שילוב של צפריר וחניתה – מה הסיכוי שאני מחטיא את המטרה? שלחתי הודעה לחניתה ולאחר מספר דקות – בינגו! מאז אנחנו מתכתבים. שלחתי לה מספר תמונות מגן הילדים וגם החלפנו קצת זיכרונות.  

והנה כעת, לאחר האיתור, יש גם סיפור... 

ד. ראשון לציון מארש

ניצה וולפנזון (לבית הורביץ), ילידת ראשון לציון (1935), שלחה לנו כמה תמונות משפחתיות.

הראשונה היא תחפושת שהכינה האם גרטלה הורביץ (לבית בן-זאב) בשנת 1934 לאחיה ואחיותיה של ניצה (היא עצמה נולדה שנה אחר כך): נסיך, מוכרת פרחים וסמלי מוזיקה.

ילדי משפחת הורביץ, ראשון לציון 1934

ועוד שלחה ניצה תמונות של תחפושות שהיא עצמה הכינה בשנות השישים לבתה אורית וולפנזון (היום בן-שאול).

בשנת 1967 חגגה ראשון לציון 85 שנים להיווסדה (המושבה נוסדה ב-1882). לא אמא כניצה, צאצאית לדור המייסדים, תישאר אדישה לאירוע היסטורי זה, ומי שנשאה בעול הייתה אורית:

ברכה ליום ההולדת של ראשון לציון, פורים 1967

הפסוק הרשום בשולי השמלה לקוח מהתנ"ך: 'רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלַ‍ִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן' (ישעיהו, מא 27).

שנה לאחר מכן הסתפקה אורית בתפקיד פחות הרואי. הפעם היא התחפשה לסתם קרמבו...

קרמבו. ראשון לציון, פורים 1968

בשנת 1969 נולדה הטלוויזיה הישראלית. ניצה הכינה לאורית תחפושת שהתכתבה עם האירוע המסעיר וגם עם הכוכב הבלתי מעורער של הטלוויזיה באותם ימים: חיים יבין.

הטלוויזיה הישראלית (כולל האנטנה הפנימית). ראשון לציון, פורים 1969

ה. חצי חתן, חצי כלה

טקס הפְּרֵדָה מארונה של חנה סנש בקיבוצה שדות ים, 1950 (ויקימדיה)

טקס הפְּרֵדָה מארונה של חנה סנש בתל אביב, 1950 (הספרייה הלאומית)

מאת אבנר הולצמן

אחד הטקסים החרותים עמוק בזיכרון הקיבוצי של העם היהודי הוא אירוע הפְּרֵדָה המורכב ורב-השלבים של יעקב מבניו, המתואר בארבעת הפרקים האחרונים של ספר בראשית. הסיפור נפתח במעמד שבו יעקב מזמן אליו את בנו יוסף, מבשר לו כי מלאו ימיו ומשביע אותו שיעלה את גופתו לקבורה עם אבותיו בארץ כנען. לאחר פרק זמן לא מוגדר מתרחש מעמד נוסף ובו מאציל יעקב את ברכתו לשני בניו של יוסף, תוך העדפת אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור, להפתעתו ולמורת רוחו של יוסף. 

רמברנדט, ברכת יעקב ליוסף ובניו. ציור משנת 1656 (ויקיפדיה)

לאחר מכן נאספים כל בני יעקב ליד מיטתו והוא מכריז על הצפוי לכל אחד מהם בעתיד, תוך שהוא משלב דברי ברכה עם דברי תוכחה. באותו מעמד חוזר יעקב על הציווי והמשאלה להיקבר עם אבותיו במערת המכפלה. 

הפרק האחרון של ספר בראשית מספר על פרידת הבנים מיעקב המת, חניטת גופתו, מסע הלוויה רב-המשתתפים של צאצאיו עם נכבדי מצרים לארץ כנען, טקס הקבורה במערת המכפלה, השיבה למצרים, הבטחתו של יוסף לאֶחָיו שלא ינצל את מות האב כדי להיפרע מהם על כל הרעה אשר עוללו לו, ומשאלתו של יוסף עצמו להיטמן גם הוא, בבוא היום, בקברות אבותיו. 

קבורת יעקב במערת המכפלה. רישום משנת 1897 (ויקימדיה)

טקס הפרידה של יעקב מבניו, ושל בניו ממנו, לפני מותו ואחריו, אינו רק המפורט והמסועף מסוגו המצוי בתנ"ך, אלא גם דגם יסוד, המהדהד במרחבי התרבות היהודית לדורותיה: מעמד פרידה של משפחה פטריארכלית, המתכנסת סביב ערש הדווי של אבי המשפחה, שמצדו מותיר להם צוואה בעל-פה, ברוח דברי הנביא ישעיהו למלך חזקיהו: 'צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה' (ישעיהו, לח 1). 

מסורת זו, שראשיתה בספר החיצוני צוואות השבטיםוהדיה נשמעים לאורך הדורות עד ימינו אלה, עיצבה מאז שלהי ימי הביניים סוגה ספרותית ייחודית המכונה 'ספרי חולים ומתים'. ספרים אלה הם כעין קבצי הדרכה לחולה עצמו ולמקורביו, והידוע בהם הוא מעבר יבוקמתחילת המאה ה-17. בו ובדומיו מעוצבת בפירוט מסכת המנהגים הכרוכים בשלבים השונים של הפרידה, החל באופי הביקורים אצל החולה הנוטה למות והטקסים הנערכים ליד מיטתו – וידוי, התרת נדרים, מתן צדקה, שינוי שם ועוד – וכלה בטקסים שעורכים אנשי חברה קדישא אחרי המוות. הטקסיות המדוקדקת הזו, הנשמרת כיום בעיקר בחברה החרדית, נועדה למלא צרכים שונים: להסיח את הדעת מאימת המוות (או לביית אותה) בעזרת היצמדות לפרוטוקולים קבועים של התנהגות; לגייס כוחות מאגיים האמורים ללוות את נשמת הנפטר אל העולם הבא ולהגן עליה מפני כוחות האופל האורבים לה בדרך; לפקח על התנהגותם של בני המשפחה ולתעל אותה לערוצים יאים וראויים. 

אנשי חברה קדישא בפראג מתפללים ליד מיטתו של גוסס. ציור משנת 1772 (ויקיפדיה)

על כל אלה ניתן לקרוא בהרחבה במאמרו מאיר העיניים של אבריאל בר-לבב, 'מיתה, קבורה ואבֵלות' (בקובץ מעגל החיים, משרד החינוך ומכון בן-צבי, ירושלים תשס"ו). כפי שציין שם בר-לבב, היהדות כדת פרקטית ומציאותית שואפת לתחוֹם את האבל בגבולותיו הלגיטימיים, לקצוב לו זמן ולקבל אותו כחלק ממעגל הקיום. הטקסים הללו מאפשרים לאבלים שהות סבירה שבמהלכה יוכלו להשלים עם האבידה ולשוב לאחר מכן אל המשך החיים. 

גם בספרות העברית החדשה מתוארים טקסי פרידה מעין אלה, ברוח התפיסה המסורתית הגורסת שהצער העמוק והכאב המטלטל, מן הדין שיפוגו עם הזמן ויתחלפו בקבלת האובדן ובהשלמה עם דרך העולם. נביא שלוש דוגמאות לכך. 

הסיפור משפחה (1939) של דבורה בארון מקבל את התפיסה של חילופי הדורות הבלתי נמנעים ומאשר אותה בשלמותה: הַסֵּדֶר הפטריארכלי הוא חוק-עולם והמוות והטקסים המלווים אותו הם חלק טבעי ממחזוריות הקיום. אבי המשפחה האלמן נופל למשכב בהצטננות שמסתבכת לדלקת ריאות. בנותיו הנשואות סועדות אותו בחוליוֹ, ובימיו האחרונים הוא מספיק להסדיר שידוך לבנו הצעיר. הכלה המיועדת מובאת אל מיטתו והוא פורשֹ עליה את כפיו ומברכה 'ישימֵךְ אלהים כשרה וכרבקה, כרחל וכלאה'. במותו, אחרי חגי תשרי, הוא מובא למנוחות אל קברות המשפחה בשורת הלוויים בבית העלמין. עלי השלכת הנושרים על קבוצת האבלים ממחישים באופן בלתי מפורש את הקשר בין האיש הזקן, הנאסף אל אבותיו ונטמע ברצף הדורות, לבין מעגל הטבע הקמל ומלבלב חליפות, בבחינת 'כי האדם עץ השדה'. 

על מצבתה של דבורה בארון בבית הקברות הישן בתל אביב נזכר רק שם אביה (צילום: דוד אסף)

דוגמה שנייה היא שירו הנשגב של נתן אלתרמן 'קץ האב', שהוא משיאי הפואמה שמחת עניים (1941). השיר משולב בעלילה הסמלית על עיר הנתונה במצור, ויושביה עומדים בניסיונות עילאיים הבוחנים את ערכיהם, את אנושיותם ואת עומק קשריהם אל זולתם. הסיטואציה ממוקמת בפינת חדר חשוכה: הבת נקראת אל מיטת אביה הגוסס, שביקש לראותה ברגעיו האחרונים. מעמד הפרידה מתרחש בלא אומר ודברים, רק בחילופי מבטים נוקבים טעונים רגש עז. אבל גם בשוכבו על גבו, אילם וחסר אונים, כשהחולי מפרק אט אט את רקמות גופו, לא נגרע בעיני הבת שמץ מעוצמתו ומסמכותו של האב. עדיין הוא המגונן ומעניק החסות והיא זו הזקוקה לסעד. הוא הכורת אִתה שבועת נאמנות, שלא תופר גם אחרי המוות. שני הבתים האחרונים של השיר מתארים את רגע המוות עצמו, ובו תמצית הפרידה שאינה באמת פרידה: 

כִּי הָאָב לֹא יָמוּת. כִּי הוּא אָב לְאֵין קֵץ / כִּי שְׁאוֹלָה יֵרֵד חַיִּים. 

אָפְלוּ הַפָּנִים וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת / בְּכִי לַטּוֹב לָךְ מֵאָח וָרֵעַ 

שִׂפְתֵי הָאָב אֵינָן נָעוֹת / אַךְ קוֹל הָאָב עוֹד יִשָּׁמֵעַ.

דוגמה שלישית לטקס פרידה, המציית להנחות היסוד המסורתיות, מצויה ברומן נוצות (1979) של חיים באר. אמו של הגיבור דועכת במחלת הסרטן, ואחרי חודשים של שכיבה ללא הכרה באה שעת הפרידה, המתרחשת בחדר הטהרה של בית החולים זיו בירושלים. 

לפנינו תיאור של טקס יהודי מסורתי על כל דקדוקיו, שהבן היחיד מבצע אותו בצייתנות ובאיפוק מבלי לחשוף לקורא את רגשותיו באותו מעמד קשה. הנשים שסיימו את טהרת הגופה מנחות אותו דרך שרשרת המנהגים המחייבת: נטילת ידיים, זריית חול ים נקי על פניה המגולות של האם, כיסוי הפנים ואמירת הברכות המתאימות. לאחר מכן, בחצר בית החולים, מתרחש טקס קריעת הבגד, ואז ההליכה אחרי המיטה והנסיעה אל בית הקברות, תוך כדי עצירה טקסית ליד בית המשפחה כדי לשמח את רוחה של הנפטרת. 

הפירוט המופלג של שלבי הטקס כאילו נלקח מאחד מספרי ההדרכה נוסח מעבר יבוק. יש להניח שהוא גם נאמן למעמד הפרידה של המחבר מאמו ברכה רכלבסקי, בת למשפחה אדוקה מן היישוב הירושלמי הישן, שנפטרה כשלוש שנים לפני הופעת הרומן. ממש כשם שפרידת הבת מאביה בשמחת עניים מהדהדת את פרידתו של נתן אלתרמן מאביו יצחק, שנפטר בפברואר 1939 אחרי ייסורים ממושכים, כשנתיים לפני פרסומה של היצירה הכבירה. 

מה שנאמר עד כאן הוא בבחינת מובן מאליו, כמעט טריוויאלי: הספרות ניזונה מן החיים, המחברים נשענים על ניסיונם האישי. ומה עז ועמוק ונחרת בזיכרון יותר מן הפרידה מהאב או מהאם? הלא זהו רגע רב משמעות בחייו של כל אדם, העשוי לשמש לאמן חומר ביד היוצר, בסיס לסצנה ספרותית לוקחת לב ומעוררת הזדהות. 

ניתן ללקט עוד דוגמאות מעין אלה, אבל כאן אציע דווקא טענה הפוכה. לפי התרשמותי, טקסי פרידה 'ספרותיים', המאשרים ומהדהדים את הסדר הממוסד ואת מסורת הדורות, הם דווקא המיעוט. ברוב המקרים, לפחות בספרות העברית המודרנית, השאיפה אינה לשחזר את הטקס או לאשרר את תוקפו, אלא דווקא לשבש אותו, לפרוע את הסדר, לאתגר את המוסכמה, להציג אותה בראי עקום ולערוך בה מניפולציות חתרניות. וכל זאת מתוך מוטיבציה מנוגדת לזו המונחת ביסודם של ספרי ההנחיות וההוראות המסורתיים שנהגו בעם ישראל מדורי דורות. 

נעיין בכמה דוגמאות לטקסי פרידה משובשים כאלה, מעט מהרבה, הפזורים בספרות העברית של הדורות האחרונים.

הנה למשל סיפור של ש"י עגנון בשם עם פטירת הצדיק (נדפס במהדורת 1953 של הקובץ אלו ואלו). צדיק גדול הסתלק מן העולם, ומכל רחבי המדינה התקבצו פרנסים ומנהיגים, אלופים ורוזנים, רבנים ודיינים, ואפילו נציגי המלכות, כדי לעשות לו הספד. האבלים מסתדרים סביב מיטת המת בשבעה מעגלים, מעגל לִפְנים ממעגל, על פי מידת חשיבותם, עד שבמעגל החיצוני המרוחק נקהלים פשוטי העם. אדם אחד שהצטרף למעגל החיצוני ביותר התמרמר על שאינו זוכה לראות ולשמוע אפילו שמץ מן הטקס, ואז, בשרשרת של תחבולות, הוא נדחף ונדחק בנחישות, חוצה מעגל אחרי מעגל עד שהוא פורץ, כל עוד נפשו בו, אל המעגל הפנימי ביותר. ככל שהתקרב הלה אל גופת הצדיק, כן גדל כבודו בעיני עצמו. בתוך כך אפסו כוחותיו מחמת שורת ההספדים האינסופית, עד שנפל על מיטתו של הצדיק המת, שגם הוא מאס בהספדים וקצרה רוחו לעלות כבר השמימה. ברגע שהמריא הצדיק אל העולמות העליונים, באו מלאכי חבלה והכניסו את אותו האיש אל מיטת הצדיק שהתפנתה, והקברנים, שבאו אחריהם, הורידוהו אל הקבר וסתמו עליו את הגולל. די בתמצית הדחוסה הזאת כדי להראות איך טקס אשכבה מסורתי, מלא הוד והדר, משתבש ונהפך לפארסה גרוטסקית, המוּנעת מכוח רדיפת הכבוד ותאוות ההתבלטות של אדם ומממשת את הסיוט הקדמוני של קבורה בחיים. 

בסרטון הבא אפשר לראות קטע קצרצר מלוויתו של הסופר עגנון עצמו (1970). גם כאן השתבש במשהו הטקס המסורתי, כאשר דוד בן גוריון, שהשתתף בלוויה, סירב לכסות את ראשו, למרות מחאות הנציגים החרדים (ראו ברק בר-זוהר, 'השיר לא תם: סיקור מותם של חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון ונתן אלתרמן בעיתונות העברית', קשר, 53, 2019).

פארסה פרועה לא פחות, שעניינה גם כן קבורה בחיים, מתרחשת בסיפורו הקצר של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ממקום למקום (1909). גביר אדיר ותקיף הלך לעולמו, אבל מכיוון שבחייו לא נדב מכספו לצרכי הקהילה מצאו אנשי חברה קדישא הזדמנות להיפרע ממנו ולסחוט את משפחתו, וסירבו לקוברו עד שבניו ישלמו עבור אחוזת הקבר סכום מופקע בעליל. הבנים, שלא ששו להיפרד מממונם, פתחו בהתמקחות מכוערת וחסרת תוצאות עם החברה קדישא. כך חלפה יותר מיממה, תוך כדי ביזוי המת הממתין לקבורתו, עד שהבנים עשו מעשה ושכרו שלושה אנשים מדלת העם כדי שיקברו אותו בכוחות עצמם באישון לילה. והנה, תוך כדי טלטול הגופה לבית הקברות וכריית הקבר ניעור המת פתאום. התברר שהוא כלל לא מת אלא רק איבד את הכרתו וההשתהות הארוכה בעצם הצילה את חייו. המת-החי עצמו, כששב לאיתנו, חילק את רכושו בין בניו ועבר לגור בעיר אחרת, כי לא יכול לסבול עוד את מראה פניהם של אנשי הקהילה וגבאיה. אין זה הסיפור היחיד של ברדיצ'בסקי על לוויה המשתבשת באופן גרוטסקי. 

דוגמה שלישית מן הסיפורת העברית הקלאסית היא סיפורו של י"ד ברקוביץ, כָּרֵת (1920). מעשה באשה זקנה שנותרה לבדה בעיירתה הליטאית אחרי שבעלה ובניה הלכו לעולמם. הבן היחיד שנותר לה היגר מזמן לאמריקה והתבסס שם, והוא שולח לה כרטיס נסיעה ודואג שתגיע בשלום לניו יורק. מרגע בואה מבינה הזקנה שעשתה את טעות חייה, משום שהעקירה מסביבתה המוכרת והמגורים האנוסים בבית בנה, שנטש מזמן את אורח החיים המסורתי, הם לדידה מרים ממוות. הסיפור מגיע אל שיאו הקודר כאשר האם מוזמנת לנסוע עם בנה ללוויית אביו הישיש של אחד מחבריו. טקס האשכבה היהודי-האמריקני מתגלה לה כמסיבה מלאה עליצות, ושיירת המכוניות הדוהרת אל בית הקברות מצטיירת לה כמחנה שדים שחורים הדולקים אחר המת שבורח מפניהם. בראותה את בית הקברות, הדחוק בפרבר מרוחק בין מבני תעשייה, היא תופסת לזוועתה שגם היא תיטמן שם בבוא יומה, הרחק מקברות אבותיה בעיירה, 'כרותה מאלוהים ומזיכרון משפחה, שוקעת ואובדת בתהום רבה'. 

מצבותיהם של יצחק דב ברקוביץ ורעייתו ארנסטינה (טיסי) בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור (צילום: איתמר לויתן)

טקסי פרידה שהתעקמו עיקום גרוטסקי מצויים לרוב גם בספרות הישראלית, ומיד עולה בזיכרון מות הזקן, סיפורו הראשון של א"ב יהושע (פורסם לראשונה באוקטובר 1957 במוסף 'משא'של עיתון למרחב, בכותרת 'מיתתו של הזקן מן הדירה הראשונה'; כונס לספר בשנת 1962).

הגברת עשתור, המאכסנת בביתה זקן מופלג, מואסת בו יום אחד, מכריזה עליו כגוסס ומצווה עליו למות. כל תחנוניו והצהרותיו על בריאותו המושלמת אינם מועילים. בעלת הבית כופה על הרופא לקבוע את מותו ומארגנת את טקס הלוויה. לבסוף נכנע הזקן, נכנס בכוחות עצמו אל הקבר הכרוי, וכל הנוכחים מכסים את הבור בעפר וקוברים אותו חי. המספר עצמו מתלבט בין הדחף לגרוף את תל העפר ולחלץ את הזקן הקבור לבין דחף עז לא פחות לקפוץ אל אחד הבורות הפנויים ולהתכסות בעצמו בעפר. לא כאן המקום לפרושֹ את משמעויותיו האלגוריות המורכבות של הסיפור. נסתפק בציון העובדה שזה הראשון בשורה של טקסי לוויה מוזרים ומשובשים המאכלסים את יצירתו של יהושע (כגון ברומנים מסע אל תום האלף או שליחותו של הממונה על משאבי אנוש). ולא רק לוויות, אלא גם טקסי חתונה וטקסי גירושים מעוצבים אצלו בדרך כלל בהיפוכים פרועים של הטקסיות המסורתית המקובלת. 

דוגמה אחרת מאותן שנים היא סיפורו של חנוך ברטוב מוות בפורים (פורסם לראשונה בשנת 1962 בשם 'לב חכמים'; כונס לספר בשנת 1992), המתרחש בקיבוץ ותיק ומגולל הסתבכות טרגי-קומית של ממש. הקיבוץ כולו נתון בהכנות קדחתניות לחגיגות פורים, ובמרכזן מסכת היתולית מפוארת שכל החברים טרחו עליה חודשים ומצפים לה בכיליון עיניים. והנה, ממש ערב החג, נפטר בבית החולים חבר קשיש וידוע חולי. מזכיר הקיבוץ מקבל את הידיעה בטלפון ונקלע לדילמה קשה: האם לבשר על כך מיד לחברים – מהלך שפירושו ביטול אירועי החג מכוח הפרוטוקול המחייב – או להשהות את הידיעה עד צאת החג, לדחות את הלוויה ביומיים ולתת לקיבוץ לצהול ולשמוח בלא הפרעה.

אחרי דיון מלא לבטים מחליטה מזכירות הקיבוץ לשמור על העניין בסוד, גם כדי לא להשבית את שמחת הציבור וגם מחשש שהסולידריות של הקהילה השיתופית לא תעמוד במבחן. אבל כצפוי, הידיעה דולפת בדרך לא דרך, וכשהיא נעשית נחלת הכלל אין מנוס אלא לבטל ברגע האחרון את חגיגת פורים. רק אז מגיע הסיפור אל שיאו, משום שהציבור אינו מוכן לקבל עליו את גזירת האבל. כבר במהלך הלוויה, המשתבשת בכל דרך העולה על הדעת, פורצות קריאות מחאה כלפי המת האגואיסט, שבחר את המועד הבלתי מתאים ביותר להסתלק מן העולם. בערב, במקום המסיבה המרכזית שבוטלה, נערכות עשרות מסיבות פרטיות חשאיות בחדרי החברים, צהלות צחוק כבוש עולות מכל עבר ובתוך כך נזלל בתאווה הכיבוד העשיר שהוכן לסעודת החג.  

דוגמה ידועה יותר ללוויה שירדה מן הפסים היא זו המתוארת בפתיחת הרומן המהולל של יעקב שבתאי זכרון דברים (1977). 'אביו של גולדמן מת באחד באפריל ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר'– זהו משפט הפתיחה המפורסם של הרומן. שני חבריו של גולדמן, צזאר וישראל, מתכוננים להשתתף בלוויית האב, האמורה לצאת בשעה שתיים מבית הלוויות העירוני בתל אביב. במיוחד משתוקק לכך צזאר, ש'אהב התקהלויות וכל מיני שמחות ופורענויות והתרחשויות דרמטיות'. היום הוא יום חמסין קשה, השניים מתמהמהים לצאת, ומכיוון שהמכונית התקלקלה הם משרכים את דרכם לבית הלוויות באוטובוס. כצפוי, הם מגיעים באיחור ומתבשרים שמסע הלוויה כבר החל. אוטובוס נוסף מוביל אותם לבית העלמין בקרית שאול, שם הם מצטרפים ללוויה הלא נכונה ומגלים שלא לשם הובל אביו של גולדמן. הם מנסים את מזלם בבית העלמין בנחלת יצחק וגם שם אינם מוצאים דבר. רק בדמדומי הערב הם מגיעים למקום הנכון, בית העלמין בחולון, ומגלים שהלוויה של גולדמן האב הסתיימה כבר לפני שלוש או ארבע שעות. כך, באדיבותם של שני החברים הנרפים והמבולבלים, מזומן לנו סיור מקאברי בכל בתי העלמין הפעילים בגוש דן, שמתקשר היטב להוויית השיטוט חסר התוחלת הממלאת את הרומן כולו. ודאי אין זה מקרה שהמרדף אחרי הלוויה האבודה מתרחש דווקא באחד באפריל, יום השוטים, המתיחות והכזבים.  

מרדפים מעין אלה מתרחשים גם במחזותיו של חנוך לוין, הגדושים טקסי פרידה, אשכבה ולוויה שנעשו לגרוטסקות פרועות. אזכיר רק את המחזה הלוויה חורפית (1978) – מעשה באדם המנסה לבשר לקרובי משפחתו על פטירתה של אמו האהובה ולהזמין אותם להלווייתה, אבל הם מסרבים בתוקף לפתוח לו את דלתם מחשש שקבלת הבשורה והכרה בה תאלץ אותם לבטל את חתונת בתם המתוכננת ליום המחרת. מכיוון שהבן אינו מרפה הם נמלטים מפניו ביבשה ובאוויר, עד שאחרי טיסת פלאים הם נוחתים בפסגות הרי ההימליה. אבל אפילו שם משיג אותם היתום הנחוש, בהכריזו: 'עוד היום אזכה לראות אתכם צועדים לאט בראש מורכן אחרי ארון!' 

המחזה 'לוויה חורפית', 1978 (ארכיון תיאטרון הבימה)

אפשר להכביר עוד דוגמאות מעין אלה לטקסי אשכבה, לוויה, קבורה, אבלות, הנצחה וזיכרון, האפופים נופך מוזר ומטריד ומצטיינים בהיפוכי יוצרות מסוגים שונים. הנה בקצרה עוד חמישה מהם.

ברומן פונטנלה (2002) של מאיר שלו מתואר טקס הלוויה של אבי המשפחה, מרדכי יופה, שלא רק כל בני הכפר מתקבצים אליו אלא גם עשרות המאהבות של הנפטר, ה'צאַצקעס', המגיעות יחד באוטובוס מיוחד לחלוק לו כבוד אחרון. בני הכפר כולם סוקרים אותן בעניין רב, במעמד שאופיו הקודר מתהפך ונעשה לאירוע קומי מובהק. 

הרומן בחזרה מעמק רפאים (2018) של חיים באר נפתח במעמד של קבורה שערורייתית, שבו, מסיבות נפתלות, נטמן הסופר העברי אלישע מילגרוים דווקא בבית הקברות הטמפלרי במושבה הגרמנית בירושלים. הטקס מופר שעה שבנו של המת מתפרץ אל הטקס, מחולל מהומה ומתעקש להפוך את מעמד הקבורה הנוצרי לטקס יהודי מסורתי. 

ברומן שרה, שרה (2000) של רונית מטלון מתאספת משפתה הפריזאית של הגיבורה להביא לשריפה ולקבורה את בן המשפחה, צעיר שמת ממחלת האיידס. הטקס, הנראה כשעטנז של מנהגים יהודיים ונוצריים, מגיע לשיאו המבעית במהומה ובמריבה תוך כדי ניסיון כושל לפזר את אפרו של הנפטר באחת המדשאות של בית הקברות המפורסם פֶּר לָשֶׁז. 

בסיפור ונוס (1992) של יצחק בר-יוסף מבקש הגיבור לחדש ולשפץ את מצבתה של אשתו שנפטרה לפני תריסר שנים, ובתוך כך מזדמן לו בבית המלאכה למצבות העתק אבן של פסל ונוס ממִילוֹהמושך אותו בעוצמה. הפסל נדמה לו כגוף חי של אשה ונעשה עבורו מעין תחליף ארוטי לא-מודע לאשתו האהובה ומעין פתח לחידוש חייו ולרענונם. 

ואילו הרומן העלם (1984) של יצחק אורפז מסתיים בטקס אפוף אסתטיקה מבעיתה של אשכבה עצמית. הגיבור היפה והענוג בן ה-19, שמאס משום מה בחייו, ממית את עצמו בבליעת כדורים בעודו שרוע באמבטיית קצף ריחנית, לוגם כוס קקאו מתוק, אפוף רוך ונועם, ומילותיו האחרונות הן: 'איזה יופי'... 

יצירה מרשימה ביותר שאבקש להתעכב עליה לפני סיום אינה מתארת לוויה אלא סעודת פרידה. זהו הסיפור 'הסעודה החגיגית של ידידתי ב.'מאת יהודית הנדל (בספרה כסף קטן, הספריה החדשה, 1988), המבוסס על מעשה שהיה. 

חברתה הקרובה של המספרת נוטה למות וימיה ספורים. בכוחותיה האחרונים מארגנת הגוססת סעודה חגיגית. היא מנצחת על הכנת התפריט המפואר ועל עריכת השולחן כמעשה אמנות מרהיב ביופיו, ומזמינה למאורע כעשרה מחבריה הקרובים. את הבישול ושאר ההכנות המעשיות היא מפקידה בידיה של ידידת המשפחה, המתגלה עד מהרה כבת-זוגו המיועדת של הבעל. סעודת הפרידה נועדה בין השאר לחנוך אותה לתפקידה כמחליפתה של הנפטרת בביתו, במטבחו ובמיטתו של האלמן המיועד, גבר תקיף ומהיר חימה, הנושא לא במקרה את השם האימפריאלי אלכסנדר.

בסעודה עצמה, הטעונה מתח עצום, מנסה המארחת לערוך טקס בתוך טקס, ומבקשת מכל אחד מן המוזמנים לומר לה משפט אחד, והיא עצמה תשיב ותאמר לו איזה תפקיד מילא בחייה. אבל התכנית משתבשת ונקטעת משום שהבעל משתולל מזעם, וממילא גופה האכול והפצוע של החולה קורס ממאמץ ומהתרגשות, והיא נלקחת לבית החולים לעשות בו את היומיים האחרונים בחייה. כפי שהראה דן מירון בספרו הכוח החלש, המוקדש לדיון במכלול יצירתה של הנדל, הסיפור כולו הוא גרסה מדהימה, גרנדיוזית וחתרנית כאחת, של 'הסעודה האחרונה'של ישו. הוא מלא סמליות נוצרית מפורשת, עד כדי יצירת הרושם שהאישה הגוססת, כמו ישו, מתכוונת להאכיל את המסובים מבשרה ולהשקותם מדמה, כדי שתמשיך להתקיים בתוכם ואף לשלוט בהם אחרי הסתלקותה. אבל כל ההוד והפאר האופפים את הסעודה אינם מונעים את הרושם הקשה שהיא טובעת במספרת ובקוראים יחדיו: עיקום פארודי של המיתוס הנוצרי, והפיכת טקס הפרידה ממעמד פולחני מלא הוד לגרוטסקה מעוררת חלחלה. 

ההזמנה ששלח דן בן אמוץ לאורי ורחל אבנרי למסיבת הפרידה מהחיים שביים לעצמו, 1989 (בלוג הספרנים)

מה פשרה ותכליתה של התופעה שעולה משרשרת הסיפורים שנסקרה כאן?

הספרות המודרנית חושדת בטקסים ולעתים גם לועגת להם. כאשר היא פורעת ומשבשת אותם בשלל צורות, היא מבקשת לחשוף את האופי המעוצב, הממוסד והמלאכותי הטבוע בהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בטקסי פרידה, שהפרוטוקולים המדוקדקים המכוננים אותם יש בהם שמץ מקִפְאון המוות עצמו. וכך, לוויות שנהפכות לקרנבלים פרועים נעשות בעצמן למעשי התנגדות, למפגן של יצרי חיים לנוכח פני המוות ולעתים אף בתוכו ממש. הספרות מלאה אמירות מתריסות כנגד המוות. היא עושה זאת בשם החיים המתהווים בכל רגע מחדש, הזורמים בלא סדר ומשטר, חוגגים את אקראיותם, ממצים את ארעיותם, וחורצים לשון מתגרה כלפי סוף החיים. כל זאת מתוך תפיסה חילונית מובהקת, המכירה במציאוּת ואינה מתפתה לנחמות מטפיזיות למיניהן. 

לסיום (ושמא, ברוח רשימה זו, לעת פרידה), הנה ציטוטים מתוך שתי יצירות מופת עבריות. האחד לקוח מתוך שיר הפתיחה לספרו האחרון, הפרוע והמקסים של נתן אלתרמן חגיגת קיץ(1965):

וְאִישׁ פֹּה וָשָׁם יָדַע / בְּעוֹד מֹחוֹ מוּאָר בְּלִי אֵשׁ / כִּי נֶעֶלְמָה עִלַּת דְְבָרִים וְאַחֲרִיתָם / וְהָעוֹלָם בָּאֶמְצַע מִתְרַחֵשׁ. 

וְיָדַע כִּי חַיִּים עָבְרוּ / כְּבָרָק בֵּין חֲשֵׁכָה לַחֲשֵׁכָה / אַךְ רִגְעֵיהֶם שָׁהוּ, לֹא מִהֲרוּ / זָרְמוּ לְאַט כְּמוֹ הַדָּם וְהַלֵּחָה.

 והמובאה השנייה לקוחה מתוך שכול וכישלון (1920), הרומן האחרון של יוסף חיים ברנר. הגיבור הרצוץ והמיוסר, יחזקאל חפץ, מוטל על משכבו, מדמדם בחוליוֹ ומוצף מחשבות טרופות. לפתע פורצת מפיו הקריאה:

נצח! נצח קר! הנה מוּשטה לקראתך לשוני החמה! 

____________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בסדרה 'טקס, תרבות ומשפט', בעריכתה של פרופסור נילי כהן ובחסות הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

כל הצילומים הם של איתמר לויתן

א. עסקה מעולה (פרק ב)

לפני כמה חודשים (12 באוגוסט 2020) פרסמנו במדור זה את הקטע הבא:

כמעט לפני חמישים שנה, ב-1971, תרם נחמיה הלפרן לקרן הקיימת לישראל בניין ענק במרכז תל אביב, ברחוב זמנהוף 3. קק"ל הרוויחה בניין שערכו עצום, ומה מר הלפרן קיבל בתמורה? שלט הוקרה דהוי שמקובע לפלטה של עץ סנדוויץ'רקוב...

ד. מתי היה ליל המשטרות?

במבצע פיצוץ משטרות המנדט, שזכה לכינוי 'ליל המשטרות', תקפו כוחות 'ההגנה'את תחנת המשטרה בשרונה – ארבעה לוחמים נפלו.

שלט ההנצחה שהציבה העירייה קובע כי האירוע קרה בכ"א באדר א'תש"ו / 21 בפברואר 1946. 

ויקיפדיה

אך ברחוב הארבעה, שנקרא על שמם של אותם חברי ההגנה שנפלו באותה התקפה, נרשם תאריך אחר המקביל לכ"א באדר: 22 בפברואר.

די להתבונן בלוח השנה כדי לראות שכ"א באדר א'תש"ו חל ביום שישי ה-22 בפברואר 1946.

אבל מתי באמת נהרגו הארבעה?

ההתקפה החלה ביום חמישי בלילה, 21 בפברואר, מעט לפני חצות ונמשכה אחריו באשמורת הראשונה של בוקר יום שישי.

מתברר אפוא שכולם צודקים, אבל לוח השנה קובע באופן חד-משמעי: כ"א באדר תש"ו הוא 22 בפברואר 1946 ולא 21...

המתים הובאו לקבורה ביום ראשון, 24 בפברואר.

דבר, 24 בפברואר 1946

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פקיעין הוא יישוב עתיק ויפהפה, השוכן על המורדות המערביים של הר מירון. חיים בו כ-6,000 איש, רובם דרוזים ולצדם גם מוסלמים, נוצרים ומעט יהודים. עד שנסלל הכביש אליו, במאה העשרים, היה זה כפר מבודד שהגישה אליו הייתה קשה. ובנוסף, התייחד הכפר בכך שנותרו בו היהודים המוּסתערבּים האחרונים בארץ ישראל. מוסתערבים היו בני הקהילות היהודיות דוברות הערבית, שעל פי המסורת המוחזקת בידיהם המשיכו לגור בארץ גם לאחר חורבן בית המקדש השני ומעולם לא יצאו לגלות. 

בפקיעין יש בית כנסת עתיק, שמועד הקמתו אינו ידוע אך הוא כנראה מימי הבית השני. בית הכנסת שופץ בשנת 1873, ובשנים האחרונות שופץ שוב ולידו הוקם מרכז מבקרים שבו תצוגה יפה על תולדות המקום. 

תודה לאבירמה האריס, מורת הדרך של הגליל

רחוב אוסישקין, תל אביב (צילום: איתמר לויתן)

מאת חגית בנזימן

לפני שנה, כשמגיפת קורונה החלה להתפשט במקומותינו, כשנכפתה עלינו מציאות חדשה, אפופת חרדה, של בידודים, הימנעויות וסגרים, התקשרה אלי אחת מנכדותיי, נטע יעקבי, בת 14 אז, והציעה שנכתוב שתינו מדי יום יומן שיתעד את חוויותינו ומחשבותינו. היוזמה הזו, שנקראה בפיה 'יומן קורונה', נבעה ממנה, מהצורך שלה להתבטא וגם מהרצון לשמור על קשר רצוף עם סבתא, באותם ימים שבהם פחתו המפגשים המשפחתיים והעתיד היה לוט בערפל.

'סבתא חיונית': חגית בנזימן בחצר ביתה בירושלים עם חולצת קורונה שקיבלה מנכדיה

מטבע הדברים, הִפעילה יוזמה זו גם אותי וזימנה לי עיסוק חדש. כל משבר הוא גם הזדמנות, וכך התאפשר לי להתוודע למחשבותיה, לחוויותיה ולאופן כתיבתה של נכדתי, וגם לחרוז מדי פעם שירים – מלאכה שחביבה עלי ביותר. ייתכן, חשבתי לעצמי, שיוזמתה נבעה לא רק מצרכיה שלה אלא גם ממחשבה עליי, מרצונה הנדיב לספק לי טעם ואתגר בימי הקַדְרוּת הצפויים.

היא כמובן צדקה, ואת קורת הרוח שנגרמה לי בעקבות כתיבת היומן ביטאתי פעמיים במהלך התכתבותנו:

חֲדָשות לבְּקרים / פה דיווחו על סקרים.  

פה דיברו בריגוש / על תנודות שֶבַּגוּש –  

בין  ביבי לטיבי / בין ימין לבין שמאל,  

מי היה מאמין? / זה היה רק אתמול. 

החיים השתנו / הַשִׂיחַ אַחֵר,

את עניין הבחירות / כבר איש לא זוכר.  

היום יש שיחות / על סוגי מסיכות, 

וכבר לא מתרגשים / מֵעִנְיין הגושים. 

כבר חדלו לדבר / על מנדט שֶפָּקַע.  

מדברים פה כולם / על שיעור הדבקה.  

במקום על רוטציה / מדברים על מוטציה.  

מְסַפְּרים כל העת / מי חי ומי מת. 

ואני, בִּמְחילה / כבר לא יכולה  

לשמוע יותר / על אותה מחלה.  

אז במקום על מכשיר הנשמה

אחשוב לי על שיר נשמה.        

             – – –   

בימים של בידוד / שואבים קצת עידוד  

מבדיחה וחידוד / של נכד חמוד  

ואני פה שואבת עזוז / מכך שמצאתי חרוז.

ההתכתבות ביני לבין נטע לא נשאה אופי של דו-שיח. כל אחת, בנפרד, העלתה על הכתב מחשבות וחוויות, ואת שכתבנו העברנו זו לזו בוואטסאפ כמעט מדי יום, מאמצע מארס עד אמצע מאי 2020. ליקטתי כאן קטעים מתוך היומן, בעיקר את אלה שבהם נגענו שתינו בנושאים דומים ושבהם כתבתי טקסטים מחורזים. פה ושם דילגתי על שורות, התקנתי, פיסקתי ותיקנתי טעויות הקלדה.

קטע מהיומן בוואטסאפ

וכך זה התחיל, בחודש מארס 2020...

נטע:

קודם כל ממש מוזר לי לכתוב והרבה יותר קל לי לתאר את מה שאני חווה במחשבות. אבל אני רוצה לנסות, בשביל שתהיה לי מזכרת.  

זה פשוט מצב הזוי. אין לי מילים אחרות לתאר את זה, מפחיד בטירוף. מצד שני, מרגש ומיוחד. אני לא יודעת למה, אבל אני שמחה שמשהו בכזה סדר גודל עולמי קורה בתקופתי ושאני רואה איך כל העולם מגיב לתופעות כאלה. אני באמת מאמינה שהקורונה באה לסמל משהו. אני מאמינה שאם לא הייתה מגיעה קורונה, הייתה מגיעה מגפה אחרת. אני חושבת שהקורונה באה לסמל לנו שאנחנו צריכים להפסיק עם כל החד-פעמי/פלסטיק, שאנחנו חייבים למוטט את כל התעשיות שכל כך מזהמות את העולם. וגם, מי יודע, יכול להיות שהקורונה תהיה המפץ הגדול הבא. היום בישראל יש כבר 137 חולים. אתמול היו תשעים ומשהו. זה משוגע הקצב שזה עולה. זה הגיע למצב שהשביתו את הלימודים מפורים עד פסח! חופשת פסח אמורה להתחיל ב-31.3 ואנחנו נהיה בחופש כבר ממחר (יום ראשון) ה-15.3. זה פשוט מצב משוגע!

 על תחושת המועקה שהתלוותה לבידוד ולריחוק החברתי כתבנו לא מעט.

חגית:

איזו תקופה!  

איזו תקופה!  

קָפצה עלינו מַגֵּפָה.  

היא מסתערת כְּסוּפָה,  

הורסת כל חלקה יפה.  

היא מתקיפה,  

היא מטריפה,  

ומדי יום היא מחריפה.  

איך לְמַגְרָה? איך להודפה?  

הֲתִמצֵא לכך תרופה?  

כולנו פה מלאי תקווה 

שתיעלם כבר ותגווע, 

וכשתגיע לְסוֹפה 

תהיה פה שוב 

תקופה יפה.

 נטע:

זה גדל כל כך מרגע לרגע. לפי מה שהבנתי כבר הגבילו את מקומות העבודה בהמון הגבלות. לא התעמקתי עד הסוף, אבל לפי מה שהבנתי אסרו על כינוס אירועים מעל עשרה אנשים.  

הריקודים בלהקה התבטלו עד להודעה חדשה [נטע רוקדת בלהקת מחול, שאמורה הייתה להופיע בערב יום העצמאות בטקס הממלכתי בהר הרצל]. לא יהיה הר הרצל. הפעולות בתנועה התבטלו וגם החוגים של גלעד ויעלי [אחיה הצעירים של נטע]. מבאס מאוד שבמצב הזה אין לנו ממש יכולת לפגוש חברים, גם כי אין לאן ללכת וגם כי יש ילדים שההורים שלהם לא ממש רוצים שיהיו במגע עם עוד אנשים. זה מצב מאוד מבאס, אבל אני מבינה שהצעדים הללו הכרחיים. לי מאוד מאוד חשוב שגלעד ויעלי לא ייגעו במסכים [של טלוויזיה או מחשב] עד שיסתיים יום הלימודים שלהם (שבע וחצי עד שתיים), כי אני לא רוצה שהם יתרגלו לזה.  

האמת שקצת נמאס לי מהמצב הזה. אני אמנם יוצאת לרוץ בערבים, אבל אין כמעט שום תקשורת עם אנשים ואני כבר רוצה לחזור לרקוד. קשה להישאר חיובית אבל אני מנסה ומקווה לטוב.  

מספר החולים עולה בקצב מטורף, עכשיו כבר קרוב ל-3,500 איש. זה מאוד מאוד מוזר בשבילי. כבר ממש קשה לי בלי השִׁגְרָה, במיוחד זה שאני רוב היום בבית, כי בשגרה אני לפחות שלושה ימים בשבוע מגיעה הביתה רק בערב. 

כתובת עידוד בקופת חולים לאומית בירושלים (צילום: מנחם רוזנברג)

חגית:

זה רציני / זה לא משחק,  

הַקְפֵּד מאד / לשמור מרחק.  

אל תנסה / להתרפק,  

התעטשויות – / אל המרפק.  

נקה ידיים / בלי חשבון –  

בג'ל חיטוי / או בסבון.  

הקפד תמיד / להתאפק,  

להימנע / להתנתק.  

ואם אפילו מתחשק,  

בשום פנים אל תתנשק.  

אל תְלַטֵף / אל תתחבק, 

אתה עלול להידבק.

הן זה טִיבָה של אהבה, 

עד שהמגיפה תגווע.

תמונת מסך מסרטון הסברה שהפיק משרד הבריאות (YouTube)

השהייה הממושכת בבית, וההכרח לוותר על עיסוקים שהיינו רגילים להם, הביאו לחיפוש אחר פעילויות חדשות שתמלאנה את השעות הריקות במשמעות. 

נטע:

היום נרשמתי לאתר שמעביר קורסים בספרדית אונליין, כי זה היה נראה לי רעיון טוב ללמוד שפה בתקופה כזו. אתמול נפגשתי עם חברה והאמת שאני מדברת עם הרבה חברות בטלפון, אבל זה עדיין מצב מוזר ואני לא כל כך יודעת איך הדברים הולכים להתנהל. החלטתי שאני רוצה לנסות לשפר את האנגלית שלי, אז כל יום אני לומדת עשר מילים חדשות ומדברת רק באנגלית החל משבע בערב. אני כל יום עושה יוגה וכל יום אימון כושר. אני פשוט מרגישה שזה עושה לי ממש טוב, וסוף סוף אני יכולה להקדיש זמן לדברים שאני רוצה לעשות. גם אם זה יוצר מצב של חוסר זמן, אני נהנית מזה וחושבת שזה מה שמחזיק אותי בתקופה הזאת.

חגית:

שפשפתי פָּנֶלִים / הזזתי שטיחים,  

קרצפתי המון / מקומות מוזנחים.  

מיינתי בגדים / פיניתי מקום,  

מצאתי חוטים / והתחלתי לרקום.

התנור במטבח / כבר נראה כמו חדש, 

כלי הכסף נראים / כמו בבית המקדש.  

בהרבה סבלנות / ובלי חיפזון  

בדקתי את כל / אריזות המזון. 

כל מוצר ומוצר / שמזמן פג תוקפו 

בגיל ושמחה / סילקתי מפֹּה.   

טיפסתי על כסא / וגם על סולם,  

איבקתי כל ספר / באופן מושלם. 

שטפתי קירות / טאטאתי תקרות,  

ניקיתי חלון / וכיבסתי וילון.  

מצאתי חלקים / מהפאזל של פּוּ.  

הם אבדו, כך נדמה לי / בשנת תרפפ"ו. 

השתמשתי בחומץ / בכלור ובחול,  

ניקיתי בבית / כמעט את הכל.  

רק המחסן / עוד ממש לא נקי.  

קורונה חכי! / עוד אל תסתלקי!

החשש מהידבקות והאיסור על מפגשים שינו את האופן שבו נחגגו החגים ונערכו הטקסים. כמו כולם, התכנסנו גם אנחנו, כל אחת בביתה ובמחשבותיה.

אבל בפורים עדיין יכולנו להיפגש.

חגית:  

לפני שבועיים, בפורים,  

נפגשנו פה מאופרים.  

אבל מאז – עוד בְּאַדָּר –  

ממש מתחת לָרדאר,  

נגיף אלים לכאן חדר. 

וכל אחד כבר מסוגר  

אי שם בבית בו הוא גר.  

יש איסורים, יש התרעות,  

ואי אפשר להתראות.  

אז מה עושים? פונים לרשת,  

שם כל המשפחה נפגשת.  

כך מקיימים מפגש יזום 

כשמתחברים כולם לזום.  

בכל זאת עוד אפשר לצחוק,  

בזכות קשרים בשלט רחוק.

לא מקבלים תרומות בגדים עד אחרי פסח (צילום: דוד אסף)

לקראת חג הפסח כתבה לי נטע:

תכף פסח, וזה מרגיש לי ממש מוזר. זה באמת חג שאני כל כך אוהבת ועצוב שהשנה כל משפחה תעשה אותו לבד. בכל זאת, למרות שכל משפחה תעשה את החג בהרכב מצומצם, יש עדיין אווירה של חג. לפחות זה יש. אני עדיין מתרגשת לקראת ליל הסדר וזה ממש משמח אותי.  

היום ליל הסדר. מבאס שלא נוכל לחגוג את החג עם כל המשפחה כמו בכל שנה. עצוב לי גם על זה שסבא וסבתא יהיו לבד, וגם כי זה חג שאני באמת אוהבת להיות ביחד עם כל המשפחה. אבל לא נורא. אני ואמא בישלנו מלא דברים, גם דברים שבדרך כלל אנחנו אוכלים אצל סבתא בליל הסדר. אז זה קצת יצר אווירה. הכנו מרק (שיצא ממש טוב – כמו של סבתא) וגם שעועית, שיצאה ממש טוב ועוד כל מיני. אני באמת כבר מאוד מתגעגעת לכל המשפחה. אני מקווה שהקורונה תיעלם כבר ויהיה לנו תגמול על זה שאנחנו נשארים כל אחד בביתו.  

עברנו את ליל הסדר. היה יחסית כיף, בהתחשב במצב, ונהניתי עם המשפחה. דיברנו עם שני הסבים והסבתות בטלפון ושרנו שירים. לגמרי היה חסר ליל הסדר כמו בכל שנה, אבל זאת הייתה חוויה שאני בטוחה שלא נשכח.  

מודעה של 'סופריודה'לפני פסח תש"ף (צילום: איתמר לויתן)

חגית:

פחות קְנִיות, פחות טִרחה / אין שותפים לארוחה,  

הן כשיגיע ליל הסדר / נהיה רק שנינו פה בחדר.   

נאכל רק שנינו בחטף / כי אין פה סדר משותף,  

לא נְחַלֵק שום הגדות / לנכדים ולנכדות. 

איש לא יעיר, איש לא יידע / אם לא נקרא בהגדה,  

הרי הכל נשאר בינינו / נשארנו פה אנחנו שנינו.   

וכמובן שהשנה / אתה תשאל 'מה נשתנה',

ואם תרגיש קצת מבוכה / אשמח לבוא לעזרתך.  

אני אקפיד בבוא הזמן / לגנוב ממך אפיקומן,

וגם אדאג שהמֶחְטף / יבטיח מתנות לטף.    

נאכל באופן רק סמלי / מרק עם עוף, אולי גם צְלי.  

בסוף אולי נחבור לזום /  בקול גדול או בזמזום  

נשיר יחדו עם ילדינו: / 'מספיק, קורונה, די דיינו!'  

                        – – –   

היום שוּנוּ קצת הטקסים / אין גינונים, אין נימוסים,  

אלינו כלל לא נכנסים / כוס אליהו לא נָשִׂים.   

כל התריסים פה מוגפים / פה נזהרים מנגיפים  

ובבידוד העכשווי / לא מארחים פה שום נביא.  

שומרים היטב על סטטוס קוו / אז אליהו – אל תבוא!  

הרי פגשתָ אֲלָפִים / תפיץ אצלנו נגיפים.   

מוטב שתישאר בחוץ / אתה אצלנו לא נחוץ.  

אנחנו לא צריכים פה נֵס / אל תבקר! אל תיכנס!  

עזוב אותנו במנוחה / ולך לך לדרכך. 

(אולי מותר רק להעיר / שגם אתה כבר לא צעיר. 

שמור על בידוד אם מתאפשר / הרבה בריאות וחג כשר.)

מתוך מחברת שירי הקורונה לפסח

את חוויותיה ביום השואה תיארה נטע כך:

היום יום השואה. הייתה היום צפירה בבוקר ועמדנו בחוץ. לאורך כל הבוקר היו לנו טקסים באינטרנט ושיחה עם המחנכת. יום השואה זה תמיד יום שבו אני מרגישה מוזר. קשה לי לשמוע את כל הסיפורים של השורדים. תמיד אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לקבל עוד מידע על אנשים שאיכשהו קשורים אלי ושהיו בשואה, ומבינה שאני לא ממש יודעת על זה. וגם, בעיקר, אני מרגישה שאני לא עושה מספיק בשביל לתמוך בשורדי שואה. אני גם ככה מרגישה מוזר ועצובה ביום הזה. אני חושבת שמה שאני אעשה בהמשך זה פשוט לצפות באיזה סרט על השואה, כדי שאוכל לשחרר את התחושות שלי. בשנה שעברה עשיתי את זה וזה עזר לי. בכל מקרה, היום הזה גם נותן המון פרופורציות על החיים. יש לי זכות לחיות היום במדינה שבה אני מרגישה בטוחה, עם משפחה תומכת. 

הפעם הרגשתי צורך להגיב ישירות על מה שכתבה נכדתי ולשתף בהם גם את יתר בני המשפחה:

היום יום השואה ואני כותבת בעקבות הדברים שנטע כתבה. דברים מרגשים ונוגעים ללב. אני חושבת תמיד ביום השואה על אמי ועל משפחתה – על הוריה ואחותה שנספו בשואה. אמי עלתה ארצה כשהייתה בחורה, במסגרת תנועה שנקראה כחול-לבן. כשהאנטישמיות התגברה בגרמניה היא ניסתה לשכנע את משפחתה לעלות ארצה, אבל הם לא נענו לכך. כפי הנראה לא האמינו שהאנטישמיות תקבל ממדים כאלה. רק את אחיה הצעיר הצליחה לשכנע. אני חושבת על כך שכשאני, אחותי ואחי נולדנו, אמי נשאה בתוכה את הכאב והדאגה ותחושת האובדן על הוריה ואחותה שנשארו שם. אתנו כמעט ולא דיברו על כך. כפי הנראה לא רצו להכאיב לנו, והדרך אז הייתה לשתוק. בכל זאת, אמי הצליחה לגדל אותנו באהבה, באופטימיות ועם שמחת חיים. אולי כך ספגתי עמוק בתוכי את ההבנה שתמיד צריך לנסות להמשיך הלאה, לקוות ולהיאחז בדברים הטובים של החיים.

נטע:

לא זכרתי את זה סבתא. זהעצוב מאוד, אבל אני שמחה בשבילך ובשבילה שהצלחתן לראות את הטוב.

חגית:

נטע, לפי דעתי, את יכולה להסיר מעצמך קצת אחריות ומצפוניוּת ולא לשאת על עצמך את כל צער העולם. התרומה שלך להפחתת הצער יכולה לבוא לידי ביטוי גם בכך שתרגישי שמחה וחופשיה.

 וכך כתבה נטע ביום הזיכרון לחללי צה"ל:

היום יום הזיכרון, והיום בערב – ערב יום העצמאות. שוֹֹק בשבילי, שבזמן הזה הייתי אמורה להיות בעיצומן של החזרות בהר הרצל, חווה את טקס יום הזיכרון בהר הרצל עם כל הקבוצה שלי. היום הזה, יום הזיכרון, רק מזכיר לי כמה אני רוצה לבצע שירות משמעותי בצבא, אולי בקְרָבִי ואולי לא, בכל אופן משהו שיהיה משמעותי עבורי.

מדי פעם בפעם השתנו ההוראות שהוטלו על הציבור. לקראת הסגר הייתה אווירה של טרום-מלחמה ואי אפשר היה שלא להרגיש את הבהלה שמסביב.

נטע:

נהייתה אובססיה סביב המזון בכפר [מקום מגוריה]. כמעט כל יום איזה חקלאי בא ומוכר את מה שהוא מגדל. אנשים ממש ממש לחוצים ומגזימים. אתמול מישהי יצרה קשר עם מישהו שיש לו ביצים ונוצרה קבוצה בוואטסאפ של אנשים מהיישוב ומהסביבה שרוצים לקנות ביצים. הוא מוכר קופסאות של 30 ביצים ואנשים הגזימו והזמינו 6 תבניות. הוזמנו ממנו משהו כמו 500 תבניות ובסוף הוא לא הביא לאף אחד כי לא היה לו. זה רק ממחיש את הטירוף שהמגפה מעוררת.  

היום אני ואמא מצאנו בסוּפֶּר ביצים!!! זה אירוע מרגש, כי בכל הסוּפֶּרִים במודיעין אין, וגם פה ביישוב אין, ובקיצור – אין בכלל. ועוד קנינו 'ביצי חופש'שזה ממש טוב. אמא גם קנתה בשר ועוף (למרות ההתנגדות שלי), ואנחנו קצת מרגישות שדפקנו את המערכת. שמעתי לפני כמה ימים פודקאסט שמדבר על כך, שאם ישראל תהיה במחסור במשהו זה יהיה ביצים ועוף, אז אנחנו מסודרים (למרות שבעיני זו הזדמנות מצוינת לצַמְחֵן – להפוך לצמחוני – את כל המשפחה). 

מראות מימי המחסור בביצים (טוויטר)

חגית:

כולם אצים / כולם רצים.  

למרות הסגר מתקבצים / וגם אנחנו שָם צָצִים.  

מתרוצצים בין הניצים / יש מתפרצים, מְנַאֲצִים,  

יש משמיצים ומרביצים / הקרב הולך ומַעֲצִים  

אבל אנחנו נֶחְלָצים / עוד לא כלו כל הקִצים. 

די לחוצים ורצוצים / אבל לגמרי מרוצים –  

חזרנו עם תבנית ביצים.

לעתים, מחיתי נגד עולם המושגים החדש ונגד הכָּאוֹס כולו:

יש אנשים מאד אינטליגנטים / שלא יודעים מה זה רֵאָגֶנְטִים.  

יש אנשים ממש לא טיפשים / שאינם מבינים מה זה מְטוֹשִׁים.  

יש אנשים מוּכֵּי תדהמה / כשאומרים להם שוב הַשְטָחַת עקומה.

מה זה סגר חלקי? / מה סגר מוחלט?  

מה זה בדיוק / חולה מאומָת?  

אם רק תעשו פה קצת סדר / לפני שנצא מהסגר,  

נציית להכל (בלי נדר).  

תודה על הכל – – 

                  הָעֵדֶר. 

לרגעים ניסיתי להשתעשע ולחפש את היתרונות כביכול של תקופת הקורונה:

לא טיילנו דָרומָה / לא טסנו לרומא,  

שבועות לא שתינו / קפה ב'ארומה'.  

סוליות הנעליים / אינן מִתְבַּלוֹת,  

לא יוצאים לטייל / לא יוצאים לבלות. 

לא היינו בסרט / לא ראינו מחול,  

מספיק לנו טרֵנינג / ובגד של חול.

אין שום הזמנה / לשום חתונה,  

לא קנינו שום בגד / ושום מתנה.

המֵכָל של הדלק / אינו מתרוקן,  

אנחנו בבית / לא זזים מהקן. 

אין תספורות / אין טיפוח שיער, 

בקיצור, יש לומר / הכסף נשאר.  

אין הוצאות / חיסכון ענקי,  

הקורונה הזו – / רווח נקי.

לרגעים דמיינתי את היציאה מהסגר לשגרה:

מזמן לא יצאנו לטבע / שבועות לא שאפנו אויר,  

פָּנֵינו איבדו את הצבע / עוֹרֵנוּ הולך ומַחֲוִיר.   

עד היום בו הסגר יוּסַר / נִתְעַבֶּה, כך נראה, בבשר, 

עד היום בו העוצר יוקל / נעלה לא מעט במשקל.  

אחרי ספורט מצומצם וביתי / נתנהל רק באופן איטי,  

לשיער ישתנה הגוון – / יהפוך לאפור או לבן.   

נהיה מגודלי שערות / נֵרָאֶה כמו שוכני מערות,  

אך עם שריר מדולדל / ושיער מגודל   

נצלע ברחובות ונַרְעִים: / 'העיקר שנשארנו בריאים'.

וכדי לעודד את עצמי ואת נטע כתבתי:

כשהתלאות כבר תעבורנה 

הרבה שמחות לכאן תחזורנה.  

נשיר כולנו וְנרוֹנָה:  

'היֹה היתה אֵי אז קורונה'...

 _________________________________

ד"ר חגית בנזימןהיא פסיכולוגית קלינית, סופרת ומשוררת לילדים ומתרגמת. 

א. הקרובים האמידים מאמריקה

שתי מצבות שוכנות זו ליד זו בבית הקברות היהודי העתיק שבהר הזיתים בירושלים. הדעת נותנת שמדובר בשני אחים שמתו בהפרש של שבעים שנה. כל אחת מהן מספרת סיפור עצוב משלה, וכיוון שלא הצלחנו למצוא להם זכר בשום מקום אחר, אין לנו אלא מה שכתוב על המצבות עצמן.

כתב לי עו"ד מנשה הס:

בצמוד לקברו של חמי ד"ר יאיר בריג ז"ל בהר הזיתים (בצידו המזרחי), קבור אדם בשם יצחק יהודה שטאוב. ניצול שואה, כנראה ערירי, שנפטר בתש"ו. לא נראה שהמצבה מאז, וכנראה שעצמותיו הועלו מכפרו שבקרפטורוס, אליו שב לאחר שחרורו ממחנה אושוויץ ושם, בכפרו, מת. 

באופן מצמרר, על גב מצבתו של שטאוב סגרו שאריו שבארץ ישראל חשבון עם 'קרוביו האמידים באמריקה שמנעו ממנו תרופות להצלתו'.  

בשנת תשע"ו, שבעים שנה בדיוק אחרי פטירת יצחק יהודה שטאוב, נקבר לצדו אחיו, ד"ר חיים שלום אליעזר שטאוב (שניהם בני נחום שטאוב, ומכאן המסקנה שהם אחים). כנראה שגם הפעם 'קרוביו האמידים מאמריקה'מנעו ממנו מצבה ראויה לשמה. 

המצבה שעל קברו היא גוש בטון ועליו לוח אבן קטנטן עם כיתוב מינימלי. מי הניח לוח זיכרון זה? אולי החברה קדישא או הביטוח הלאומי, ואולי איזה גומל חסדים עלום שם.

צילומים: מנשה הס

במרוצת השנים חיפשנו מי הם ה'שטאובים'ומה עומד מאחורי סיפורם, לפי שעה ללא הצלחה.

גם אני ניסיתי, וללא הצלחה. את הכפר זאברוד (Zabrod או Zabrid) שבקרפטורוס (היום מחוז זקרפטיה במערב אוקראינה, סמוך לגבול עם הונגריה) דווקא הצלחתי לאתר (ראו במפה כאן). 

שתי הערות:

מחנה אושויץ נכבש על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945, וכ-7,500 האסירים שנותרו בו שוחררו. התואר 'הקדוש ... ה'יקום דמו', שנכתב על מצבתו של יצחק יהודה שטאוב, מצביע במפורש על כך שעל אף שניצל מאושוויץ, בעצם היה הוא מעין מת-חי, ששב לכפרו ושם, בהעדר טיפול רפואי הולם, מת. על אף שמת כשנה לאחר ששוחרר מאושוויץ, ראוהו בני משפחתו כמי שנרצח בשואה.

אסירים במחנה אושוויץ וחיילים של הצבא האדום ביום שחרור המחנה (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

ועוד הערה: הנה נפטר בארצנו, בשלהי שנת 2015, אדם ושמו ד"ר חיים שטאוב (ד"ר לְמָה?), ניצול שואה ונדיב לב שהצליח לשרוד, ולא נותר ממנו זיכרון אלא מצבה זו. 

שמא מישהו מהקוראים יידע לשפוך אור על מצבות אלה?

ב. משיח כבר לא מצלצל

יהושע לביא הפנה את תשומת לבי למצבות הללו. קריאתן עשויה להוליד חיוך מסוים ומדרש פוליטי אקטואלי לקראת הבחירות. קחו את זה מכאן לאן שאתם רוצים...

משיח בבלפור נפטר בשנת 1989 ונטמן בבית הקברות של ראשון לציון. היידה בבלפור, שככל הנראה אינה קשורה למשיח, נפטרה בדמי ימיה בראשית שנת 1982 ונטמנה בבית הקברות בסביון.

משפחת בבלפור לא גרה ברחוב בלפור. זו משפחה ממוצא פרסי ששמה הוא בָּבֶּלְפוּר (Babelpour).

Gravez

billion graves

א. כאן גרה לאה גולדברג

רחוב אלפסי 16 (צילומים: הלל אסף)

התמונה פורסמה לראשונה במאמרה המרתק של רות בונדי, 'לאה גולדברג: אין לי מלים קשות' (דבר, דבר השבוע, 30 באוקטובר 1964, עמ' 7; לא צוין שם הצלם), ובה תיארה בונדי, בין השאר, גם את דירתה וחדר עבודתה של הפרופסורית לספרות, שמצדה סיפרה לה שאינה מתגעגעת כלל לתל אביב. אדרבה, חמש השנים האחרונות שגרה שם 'היו מיותרות בשבילי'.

לפני כשנתיים הלכתי בעקבות הרשימה והתמונה וניסיתי לאתר את המקום המדויק שבו צולמה תמונת המרפסות. סובבתי את הבניין מכל צדדיו, אך לא עלה בידי. הנה כמה מן התמונות שצילמתי אז.

צילומים: דוד אסף

צילומים: הלל אסף

ואחרי הפרגון, ביקורת תהיה!

ירושלמים בעבר ובהווה, האם שמעתם בחייכם על רחוב רמב"ם בעירנו? 'אין כזה רחוב', יפסקו הוותיקים.

ובכן, ברחוב בן מימון הישן והאהוב, שחוצה את שכונת רחביה ממזרח למערב, צצו לפתע שלטים שמשנים את שם הרחוב.

בן מימון הוא כמובן הרמב"ם (משה בן מימון), אבל לדעתי זו חוצפה וגסות רוח לשנות כך פתאום שם שנקבע לפני עשרות שנים על ידי מייסדי רחביה, ומוכר בשמו זה לכל ירושלמי. עברתי לאורך הרחוב כולו וכל הכניסות שבו מסומנות כ'רחוב בן מימון'.

השלט המואר, שהוצב ליד חנות הספרים 'אדרבא', הוא בכלל מעשה כלאיים מוזר: גם בן מימון וגם הרמב"ם, שנכתב 'הרמבם'ללא גרשיים... 

רחוב 'הרמבם' (צילומים: דוד  אסף)

פרסומת בפנקס כתובות של תושבי רחביה, 1936

ד. האריה השואג של בית בורוכוף

ברחוב יפו 64, ממש מול סמטת ברוכוף, נמצא  'בית בורוכוף'. לפני חמש שנים דיווח ברוך גיאן על גניבת אחד האריות, שבמשך עשרות שנים שמרו על הכניסה לבית המפואר ('גנבו את האריה של בית בורוכוף!', בלוג עונג שבת, 15 במארס 2016).

לפני הגניבה

אחרי הגניבה (צילום: ברוך גיאן)

השנים עברו והאריה הימני הגנוב לא נמצא עד היום.

העניין נגע בנימי נפשו של דוד (דוכי) כהן, אמן ומבקר אמנות ירושלמי, שהחליט לעשות מעשה ובי"א באדר השתא (23 בפברואר) הניח על כן האבן המיותם פסל אריה משלו. לא סתם אריה אלא מהדורה מוקטנת של פסל האריה המפורסם של אברהם מלניקוב מתל חי. 

כך כתב דוכי כהן בדף הפייסבוק שלו:

אריה שואג בירושלים

י"א באדר היום, 101 שנים לקרב המפורסם בתל חי. קרב שהפך לסמל שהשפיע עמוקות על היישוב בארץ ולאחר מכן על המדינה שהוקמה פה מאוחר יותר. טרומפלדור וחבריו נקברו בקבר אחים בכפר גלעדי הסמוכה לתל חי וקברם הפך לאתר עלייה לרגל (וגם לאתר של מלחמות יהודים על 'שייכותו'של טרומפלדור לזרם זה או אחר). בשנת תרצ"ד, 1934, נחנכה מצבת הקבר הקבועה על קבר האחים – אריה שואג ופניו מזרחה – מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב.

בית משיח ברוכוב (או ברוכוף) בירושלים הוקם עוד קודם. הבית נבנה בשנת 1908 על ידי סוחר גרמני ונרכש (כנראה לא הרבה אחר כך) על ידי משיח ברוכוב, עסקן ונדבן יהודי בוכרי. בחזית הבית עמדו למשך יותר ממאה שנה זוג אריות אבן על שני עמודי שער הכניסה לחצר, עד שלפני חמש שנים נגנב האריה הימני מבין השניים ומאז בן זוגו, וגם העמוד שנשא אותו, עמדו מיותמים.

לפני זמן מה החלטתי לחבר בין שתי הפסקאות שקראתם הרגע. החלטתי למלא את מקומו של האריה החסר באריה אחר, גלילי. האריה של תל חי לא צריך להישאר רק באתר בקצה המדינה שרואים פעם במיליון שנה כשבאים לביקור, הוא יכול להתנוסס גם בכיכר העיר בירושלים. אין טבעי יותר מאריה ברחוב ירושלמי ואין סיסמה מתאימה לרחוב יפו במאה ה-21 מאשר 'טוב למות בעד ארצנו'.

אז זהו, האריה של תל חי עלה לירושלים. אני לא יודע כמה זמן הוא ישרוד שם ואם הוא יהיה אורח לרגע או יהפוך לבן בית, בואו נראה ביחד. מוזמנים לצלם ולעדכן כשאתם עוברים ברחוב.

אריה שואג בירושלים

טכניקה מעורבת

46*27*60 ס"מ

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

הטקס שאספר עליו כאן, 'לילת אל-בסיסה', נוהג בקרב יהודים יוצאי תוניסיה ולוב בראש חודש ניסן.

'בסיסה'בערבית פירושה 'ערבוב', כי עיקרו של הטקס הוא ערבוב חיטה קלויה טחונה, בתוספת שקדים, תמרים, תבלינים ועוד, עם שמן. לתערובת הריחנית הזו מכניסים גם תכשיטים קטנים, סוכריות ומטבעות שוקולד, למזל ולהצלחה.

באתר של מרכז מורשת לוברשם יעקב חג'ג'-לילוף את המתכון המדויק:

החומרים:

• 1 ק"ג חיטה (יש המשתמשים בחיטה ובשעורה, בשיעורים שונים) 
• 1/4 ק"ג כמון עארד/חלוו (זרעי שומר)  
• 1/4 ק"ג זרעי כוסברה  
• סוכר (לפי הטעם)  
• תמרים (חתוכים, ללא הגלעין)  
• שקדים, אגוזי לוז, אגוזי מלך, צנוברים וכו' (קלויים ללא מלח)

מדוע נערך הטקס דווקא בראש חודש ניסן? לפי שבתאריך זה נחנך המשכן ובני ישראל הקריבו 'קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה' (במדבר, ז 13).

את קערת ה'בְּסִיסָה'מניחים במרכז השולחן. ראש המשפחה מושיט את ידיו מעל לקערה, בידו האחת מפתח סמלי של הבית, שמציין את פתיחת השנה החדשה, ובשנייה בקבוק שמן. כל אחד מבני הבית מניח אצבע מעל למפתח והאב יוצק עליה מעט שמן שגולש לקערה. תוך כדי כך בעל הבית קורא את הברכה המסורתית. הוא קורא שורה, ובני הבית חוזרים אחריו. בוחשים את התערובת היטב במפתח ומחלקים לבני הבית. 

לטקס ולמנהגיו יש גרסאות שונות. כאן אביא עדויות מצולמות משלושה טקסים שבהם השתתפתי: לפני שנתיים, בבית מורשת יהדות צפון אפריקה (3 באפריל 2019), והשנה, במושב זיתן, הסמוך לנתב"ג (8 במארס 2021), ובמרכז מורשת יהדות לוב באור יהודה (11 במארס 2021).

המושב זיתן הוקם ברובו על ידי יוצאי עיירה בשם זליתן בלוב. במושב הוקם בית כנסת מפואר ושמו 'בושאייף', העתק מדויק של בית הכנסת שהיה בזליתן, והוא משמש מרכז דתי לעולי לוב בישראל. בכל שנה, סמוך לראש חודש ניסן, מתארגנות כמה נשים יוצאות לוב לעריכת הטקס במבואת בית הכנסת (בדרך כלל הטקס נערך דווקא בבית הפרטי ולא בבית הכנסת).

למרות שמה האשכנזי למהדרין, עדנה שטרן (בשמלה הכחולה) היא בת למשפחה יהודית מלוב. עדנה היא הרוח החיה בארגון הטקס השנתי. לדבריה, היא וחברותיה עושות זאת למען כל עם ישראל. הן מביאות עמן גם שניים-שלושה גברים, כי רק גבר יכול לומר את הברכות המלוות את הטקס. 

השנה יש גם חידושים: מסיכות קורונה ותיעוד 'סֶלפי'בטלפון של אחת הנשים.

לסלסילות צורפו גם שאריות ממשלוח המנות של פורים – חלק בלתי נפרד ממסורת אל-בסיסה – והן ניתנות שי למשתתפי הטקס. 

סיכות הבטחון צורפו גם הן לשולי הקערה: הן אמורות להבטיח בטחון לעם ישראל. מה שבטוח – בטוח...

שימו לב לטבעת שמוחזקת בין האצבעות בצד ימין, שעוד מעט תוכנס גם היא לעיסת ה'בסיסה'. נערה בתולה כי תמצא את הטבעת בצלחת, מובטח לה שתמצא במהרה זיווג הגון. 

אחרי העבודה הקשה הגיעה העת לטעום מעט מן העיסה הבלולה בשמן.

מרכז מורשת יהדות לוב שוכן באור יהודה בבניין גדול ונאה עם חצר גדולה. בבניין יש מוזיאון עשיר במוצגים המספרים את תולדות העדה ונערכים בו אירועים שונים. השנה נערך טקס אל-בסיסה בחצר, לפי כללי קורונה, ונכחו בו כמאה אנשים.

נסים מימון עורך את טקס הבסיסה מדי שנה, והוא גם זה שמכין את הקערה המפוארת שבמרכזה המפתח. המפתח הזה היה של בית סבו בלוב.

יהודית אנושי, גם היא בת העדה הלובית, היא שחקנית מקצועית שמוזמנת לשמח את הקהל. שימו לב לפריטי הלבוש המיוחדים שלה.

ובינתיים נסים ואנשי צוותו מטפלים ב'בסיסה'על פי כל כללי הטקס. המפתח מונח על השולחן בצד ימין.

טקס ציבורי יפה נערך בבית המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה, ששוכן בבניין מקסים בשכונת מחנה ישראל בירושלים (רחוב המערביים, ליד מלון וולדורף אסטוריה ורחוב המלך דוד). הייתי שם לפני שנתיים והתמונות הן מאז. את הטקס ליוותה תזמורת קטנה וזמרת. הוא הסתיים בתצוגה נהדרת של בגדים מסורתיים ותכשיטים של נשות תוניסיה.

לפני ערבוב העיסה נהוג לצקת מעט שמן על אצבעות המשתתפים.

הבסיסה מוכנה והיא מוגשת לאורחים במנות קטנות המעוטרות בדגלי ישראל קטנים. לרגע חשבתי שאני נמצא באחד מטקסי יום העצמאות...

חנה אזולאי, מארגנת הערב, אוספת בגדים ותכשיטים מתוניסיה, שכן לבוש הכלה היה שונה שם מעיר לעיר. בסיום הטקס הציגו כמה נשים וילדות לבושי כלה צבעוניים ומרהיבים שנלקחו מהאוסף של חנה.

 א. בסגנון געפילטע פיש

הצנצנת הזו היא פלא על פלא, ומחתרת אוהבי הגעפילטע פיש לא תוכל לעבור על כך לסדר היום. במיוחד לא ערב ליל הסדר, שבו קציצת המופת הזו היא חלק בלתי נפרד משולחן החג.

נתחיל ב'סגנון'. מה זה בכלל 'בסגנון געפילטע פיש', ולמה אי אפשר לקבל את הדבר עצמו (שעל פי פשוטו הוא דג ממולא בדג)? 

מן הסתם הכוונה היא לצורת ההכנה של המוצר, שכמו הקיגל יש דרכים שונות להכינו (מתוק או לא-מתוק, וכיוצא בזה). ואכן מתברר שאת הגעפילטע פיש הזה מכינים בסגנון מהפכני: 'עם דגים'. 

מעניין איך מכינים געפילטע פיש בלי דגים.

צילום: עפרה פרי

סגנון הגעפילטע פיש סקרן אותי, ובמרכול הקרוב לביתי מצאתי עוד כמה דוגמאות. 

הנה למשל 'הסגנון'של חברת 'היימיש פיש':

צילום: דוד אסף

צילום: דוד אסף

צילום: רמי נוידרפר

ג. מאיפה הסירופ הזה?

בארצנו אין עצי מייפל ואת הסירופ המתוק-המתוק הזה צריך לייבא מחו"ל. חברת 'מימונס'עושה זאת בשבילנו, אבל מאיפה הם מייבאים אותו? 

האם מקנדה (כמו שכתוב בצד הקדמי), או שמא מדנמרק (כמו שכתוב בצד האחורי)?

צילום: גדעון פליישמן

את סירופ המייפל מייצרים בעיקר בקנדה (חבל קוויבק) ובמדינת וורמונט שבארה"ב, ומשם מייצאים אותו לכל העולם. החשד שלי הוא שהסירופ של מימונס אכן מיוצר בקנדה, אבל מסיבות כלשהן עושה תחנת ביניים בדנמרק.

ד. פּוֹקַאצָ'ה או פּוּקְצָ'ה?

פוקאצ'ה (ויקיפדיה)

ובכן, לא פּוּקָצָ'ה אלא פּוּקְצָ'ה...

כתב לי זאב קינן: 

מתברר יותר ויותר שהנקדנים האוטומטיים במחשב הם הבעיה ולא הפתרון. כך כנראה נולד מאכל איטלקי חדש. ואפילו את המילה "אֹכֶל"הצליחו לשבש... 

ה. פג תוקף

רחלי רוגל מרחובות קנתה שימורי עגבניות מרוסקות של חברת 'פומו'. היא נדהמה לגלות שה'פג תוקף'של המוצר יפקע רק בעוד אלף שנה...

א. כבוד למייסדים 

בכניסה לרעננה (רחוב התדהר, קרוב לרחוב החרושת) העמידה העירייה בשנת 2010 מסגרת ובתוכה ציור (או שמא צילום), שכותרתו 'חורשת יקירי העיר'.

הציור או מה שלא היה בתוך המסגרת – נעלם ואיננו. אולי נפל, אולי נגזל, ונותרה רק המסגרת. אבל צריך להודות שהתוצאה לא כל כך גרועה. אמנם חורשה זה לא, אבל גם עץ ירוק אחד או שניים, שנכנסו למסגרת, עושים את העבודה כמיטב יכולתם.

צילום: גדעון נח

ב. מורשת קרב

רמת חן היא שכונה נאה בשולי רמת גן, ורבים מרחובותיה קרויים על שם יחידות צבאיות. אפילו שמה 'חן'הוא ראשי תיבות של 'חֵילוֹת ונביאים' (תודו שחשבתם שמדובר בסתם נקודת חן). אחד הרחובות נקרא בשם 'רחוב המאה ואחד', על שם יחידת הקומנדו הצבאית 101, קצרת המועד אך עטורת התהילה, שפעלה בשנות החמישים ובה שירתו לוחמים אמיצים שהיו 'גדולים מהחיים'.

ראש וראשון להם היה מאיר הר-ציון (2014-1934).

אבל אפילו ההיסטוריון (אל"מ במיל') משה גבעתי, שכתב את הביוגרפיה על הר-ציון (תשע"ט), הופתע לשמוע ממני כי ברחוב המאה ואחד 39 גרה משפחת הר-ציון. הוא פנה למשה הר-ציון, בנו הבכור של מאיר, וגם הוא לא ידע על כך.

האמנם צירוף מקרים?

אגב, מעניין לבדוק אם יש בית מס' 101 ברחוב המאה ואחד...

צילום: יואב בילר

ג. חרקירי בשטעטל

בכפר חסידים שליד קרית טבעון יש מוזיאון קצת הזוי שנקרא 'יענק'לס שטעטל: אתר העיירה היהודית'.

מילא הערבוביה חסרת ההיגיון של שמות מקומות מצויירים על שלטים בעברית, אבל מי יכול להראות לי על המפה מקום ושמו 'חאראקרוב'? מן הסתם הכוונה היא לעיר חרקוב אשר באוקראינה, עיר גדולה שמעולם לא הייתה שטעטל.

צילום: אמיר גרדוס (תודה לאבישי ליוביץ')

ד. ויסעו ויחנו ויקנו (כמה שיותר)

ומה יותר מתאים לימים אלו של פסח מלסיים בשילוב של זכר נדודי בני ישראל במדבר סיני עם תאוות הקניות של צאצאיהם.

במפגש ציפורה שבכביש הבקעה (כביש 90), על יד מושב ארגמן, הודבק השלט הזה:

צילום: צבי יפה

וזה המקום להיזכר בשיר היפה 'ויסעו ויחנו', שכתבה תלמה אליגון רוז והלחין קובי אושרת עבור להקת פיקוד הדרום. השיר מציע שילוב אחר: הקשר ההיסטורי שבין בני ישראל הנודדים במדבר לבין יורשיהם, חיילי צה"ל המשרתים בסיני. השיר נכתב ב-1973 עבור התכנית 'חול בקפה'שהועלתה ב-1974 לאחר מלחמת יום כיפור.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם אָרְזוּ אֶת הַכֹּל
וְיָצְאוּ בְּעַם כָּבֵד לְמַסָּע לֵילִי גָּדוֹל
הַבָּצֵק עוֹד לֹא נֶחְמַץ
וְהַצֹּאן בְּשׁוֹט הוּאַץ
אֶל לֹעוֹ שֶׁל הַמִּדְבָּר
וְאֶל הַחוֹל.

אָז שָׁלַח פַּרְעֹה אֶת כָּל רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו
יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל צָעַק: מָה יִקְרֶה לָנוּ עַכְשָׁו?
הָעַמּוּד הָיָה מַחְסוֹם
וְהַיָּם יָבַשׁ פִּתְאוֹם
וְהָלְכוּ כְּמוֹ מְלָכִים בַּיַּבָּשָׁה.

וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
וְעַמּוּד עָשָׁן בַּיּוֹם
וְעַמּוּד שֶׁל אֵשׁ בַּלֵּיל
אֶת הַדֶּרֶךְ סִמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל.

אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ, וְהַיּוֹם כֹּה קָצָר
וְנָחִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ תָּמָר
הֵם הֵלִינוּ בְּסִינַי
לֹא יָכְלוּ יוֹתֵר וְדַי
לֹא פָּשׁוּט לִחְיוֹת בַּחֹם בְּלִי סִיר בָּשָׂר.


אָז הוֹרִיד הָאֵל מִשָּׁמַיִם מָן צָחוֹר
וּבָעֶרֶב בָּא הַשְּׂלָו, שֶׁבְּשָׂרוֹ טָהוֹר טָהוֹר
הֵם הִגִּיעוּ לִרְפִידִים
אַךְ אֵין מַיִם לַיְּהוּדִים
וּמשֶׁה שֶׁלָּנוּ אָז הִכָּה בַּצּוּר.

וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ...

לִרְפִידִים הִגִּיעַ עֲמָלֵק הַמְּאַיֵּם
בְּחֻצְפָּה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ הוּא רָצָה לְהִלָּחֵם
אָז הֵרִים משֶׁה יָדָיו
עֲמָלֵק פָּשׁוּט נִגַּף
אֵיזֶה יֹפִי שֶׁל תַּכְסִיס הָיָה לָהֶם.

אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
אַרְבָּעִים שָׁנָה מִדְבָּר, זֶה בִּכְלָל לֹא תַּעֲנוּג
כְּשֶׁלִּכְנַעַן הֵם עָלוּ
כֹּה שָׂמְחוּ וְצָהֲלוּ
וְהוֹרִישׁוּ לָנוּ אֶת הַצִּיּוֹנוּת.

(המילים מתוך אתר הבית של תלמה אליגון-רוז)

'לוח ילדים ארץ-ישראלי תש"ז', עם ציורים של פרץ רושקוביץ, 1947

מאת הָדִי אוֹר ודוד אסף

מה לא נאמר כבר על פסח שנוכל להוסיף עליו? הרי זהו החג האהוב, מאז ומעולם, על עם ישראל (ובמיוחד על ילדי ישראל) בכל מקום שהם. יש בחג הזה מוזרויות רבות: ניקוי היסטרי של הבית משרידי חמץ במשפחות דתיות, שבוע בלי לחם ומוצריו גם במשפחות מסורתיות (לא כולל הפיתות שבמקפיא), הטקס השנתי של קריאת ההגדה על חלקיה הביזאריים (כולל החישובים המתמטיים כמה מכות לקו המצרים על הים), שמשותף לכל עם ישראל – דתיים וחילוניים (כולל הקונסרבטיבים והרפורמים המשוקצים), וכמובן המשפחתיות שעשויה להלחיץ רבים וטובים (החל משאלת המחץ המקדימה 'אז איפה תהיו בַּסדר?', וכלה במפגש עם 'הדודה'המיתולוגית, שבודקת מתי כבר תתחתנו או מתי יהיו ילדים).

אבל כל אלה מתגמדים נוכח שמחת האביב המתפרצת בטבע ושבוע החופש (מינימום שבוע!) מעבודה ולימודים. וכמובן, השירים הנפלאים של החג ושל ליל הסדר, ובמיוחד 'מה נשתנה', המתוק מדבש, שמזייף הילד הקטן של כל משפחה, הארוחה הטעימה ומתנות האפיקומן, המחולקות לילדים שכביכול הצליחו למצוא את פיסת המצה שהמבוגרים החביאו. ומעל הכל – הבה נודה – גם הסיפור התנ"כי עצמו של יציאת מצרים, מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול, שמפעים את לב העולם שוחר החופש כבר אלפיים שנה, ומהווה מקור לא אכזב לעולמות הרוח, המוזיקה, האמנות והתרבות של הציוויליזציה המערבית.

לשמחת הפסח יש כמובן היבטים נוסטלגיים, וכרגיל האוספים של הָדי אור מספקים את הסחורה. אין ליל סדר בלי 'הגדה של פסח'ואין פסח בלי 'כשר לפסח'. מן השפע הגדול החלטנו להתמקד בפריטים שיש להם הקשר מסחרי: הגדות או מיני מזונות, כולם כמובן כשרים לפסח, אבל עם פרסומת קטנה בצד...

בנק לאומי למשל, על גלגוליו השונים, ניכס את חג האביב ואת המסורת לקידום הבנק ולהאדרתו.

אלפי הגדות שונות יצאו לאור מאז ראשית הדפוס ועד ימינו. יש אספנים שכל עניינם הוא רק הגדות, אך ספק אם יש אדם או ספרייה בעולם שיש להם אוסף מושלם של כולן. זהו ים שאין לו סוף ועשרות ספרים ומחקרים נכתבו עליו. בעידן הקפיטליסטי הפכו ההגדות המסורתיות גם למוצר לוואי של חברות מסחריות, שמעניקות אותן כשי לעובדים או ללקוחות. הנה למשל הגדות שהוציאה חברת היינות 'כרמל מזרחי', שהקשר שלה לפסח הוא ברור מאליו. 'ארבע כוסות'כבר אמרנו?

בראשית ימיה של הציונות עשתה חברת 'כרמל'הון עתק מיינות כשרים לפסח ששווקו ברחבי הגולה. התוויות הצבעוניות עשו כמובן רושם רב. על הטעם קצת פחות הקפידו.

בקבוק 'כרמל'מראשית המאה העשרים עם תווית 'כשר לפסח'

תווית כשר לפסח של יין 'כרמל אורגינל'תוצרת יקב פרידמן ובניו בפתח תקווה, 1924

ארגז יינות 'כרמל'

היו חברות יין פחות ידועות, כמו 'יינות כורמי התקוה'מפתח תקווה, שתוצרתם נמכרה בירושלים, סמוך לשער יפו. לפי אזכור שמו של הרב דב ימיני מפתח תקווה (נפטר 1939) אפשר לתארך את הכרוז לשנות העשרים או השלושים.

והנה מקבץ מודעות מסחריות לכבוד פסח. חברת 'שמן'למשל השקיעה במיוחד...

דבר, 19 באפריל 1946

אזכור של המצור על ירושלים, 1948-1947

לאשה, 29 במארס 1950

המסקנה ברורה: ניקוי יבש רק עם 'אלפא' (מודעה שנדפסה בחוברת ההומוריסטית ביד חזקה, שיצאה לכבוד פסח תרצ"ד):

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, וכנגד ארבעה סוגי יין דיברה חברת 'כרמל מזרחי' (מודעה מ-1934):

והאמינו או לא, היו גם ארבע בנות ('ארבע נשים'). פרסומת שמן הסתם חברת 'שמן'לא הייתה מתגאה בה היום. שימו לב לאשה המרשעת, ש'כפרה בעקרון העבודה העברית השלמה הנהוגה בבית החרושת שמן'.

9 בערב, 1940

בשנות החמישים והשישים, מי שלא היו לו קרובי משפחה באחד הקיבוצים ולא התחשק לו לעשות סדר בבית, היה סומך על בית מלון שיארגן לו ליל סדר כמו שצריך (כולל חזן מקצועי שינחה את הסדר וכמובן סעודה מפוארת, שבסופה אנשים אחרים ישטפו את הכלים).

הבה נדמיין סעודת חג נוסטלגית כזו.

בשנת 1940 יכולתם להירשם למלון 'הר הכרמל'בחיפה (פנסיון זלצמן), או לבית ההבראה 'החלמה'ברמת גן (המודעות הן מהשבועון 9 בָּעֶרֶב, שערך אורי קיסרי).

אבל עם כל הכבוד לליל הסדר ולהגדה המסורתית, אנו רוצים גם נשף. 'נשף פסח ת"ש', שהכנסותיו הוקדשו 'לנוער המוזנח' (שם 'מכובס'לנוער שמוצאו בארצות המזרח), נערך בחצר בית הספר 'אליאנס'בחיפה מטעם אגודת 'דגל ציון'. 'תזמורת טייך'ניגנה 'על הגיתית', וארבע כוסות הוגשו למשתתפים.

'תזמורת טייך הידועה לשם'הייתה הרכב מוזיקלי שייסד אריך טייך (1983-1908), שאז גר בחיפה. לימים התפרסם טייך כמי שהקים את תזמורת חיל האוויר ועמד בראשה 34 שנים, למן שנת 1948 ועד מותו הטרגי בתאונת דרכים.

נקפוץ שני עשורים, לשנת 1961 ונבקר בליל הסדר של מלון שרתון בתל אביב שאותו ערך החזן המהולל לייב גלנץ (שלוש שנים אחר כך הלך גלנץ במפתיע לעולמו והוא בן 65). 

כהגדה נשתמש בזו שעיטר דוד גלבוע (1976-1901) עבור חברת 'אל על'בשנות החמישים. ההגדה בצורת מגילה הוכנסה לאריזת גליל מיוחדת.

מי שמעוניין רק בכופתאות יצטרף לארוחת ליל הסדר שערכה בשנת 1963 חברת הספנות 'צים'לעובדיה במלון כפר המכביה.

את קערת הפסח לסעודה המדומינת שלנו תרמה חברת 'אל על'.

את המצות ניקח מבית החרושת של דוד זליבנסקי ובניו בשכונת נווה צדק שבתל אביב. בית החרושת נוסד כבר בשנת תרמ"ט (1899), והמצה שלהם, כפי שמעיד הנחתום על עיסתו, היא 'המצטיינת ביותר בכשרות, טיב וטעם'.

אם חשקה נפשכם במצות לתה ('מצות לטה'), 'הטחנות הגדולות של ארץ ישראל'יעמידו לרשותכם מצות מיוחדות (וגם 'פתותים'). את המצות אפשר לרכוש ברחובות אלנבי והרצל, לב-לבה של 'תל אביב הקטנה'. 

המודעה נדפסה בחוברת הסאטירית החרטומים, שנדפסה לקראת פסח תרפ"ט (1929).

והנה עוד כמה מודעות חשובות לחובבי המצות:

באשר ליין, אנו סומכים על 'חברת הכרם', שמתחייבת בחרוזים לא למכור לנו יין מזויף או מהול (מודעה בעיתון החרטומים):

חברת 'כרמל מזרחי'הנפיקה מפיות מצויירות מיוחדות לפסח; שם האמן לא נזכר:

וגם חברת המזון 'מטע'הדפיסה מפיות מצויירות לפסח. מטע התמחתה בהדפסות על נייר דק מן הדק, שלא ניקה מאומה.

ולקינוח הסעודה נשתה כוס תה וננגוס לתיאבון בשוקולדה הכשרה לפסח, של 'ליבר'או של 'צֶ-דֶ':

ובעוד אנו מניחים לתה המהביל להצטנן קמעא, נפצח בזמר לכבוד חברה התה הבריטית 'ליפטון'. מעניין מי חיבר את השיר הזה, שהוכיח כשרון רב בחריזת 'און'ו'ליפטון', 'עוז'ו'גזוז' (המודעות של 'ליבר'ו'ליפטון' נדפסו בחוברת ההומוריסטית ביד חזקה, שראתה אור לכבוד פסח תרצ"ד).

חג שמח!

א. תערובת נגד קורונה

למה להעשיר במיליארדים את חברת 'פייזר'או 'מודרנה', כשאפשר בכמה שקלים גם לפתור את בעיית הקורונה וגם להשאיר את כל הכסף הגדול בארץ?

התשובה הניצחת והזולה לקורונה נמצאת בשוק מחנה יהודה.

המעבדות של בית הכנסת מוסאיוף, שבהן פותחה תערובת זו, נמצאות ברחוב יואל 25 בשכונת הבוכרים בירושלים.

צילום: ישורון פישר

ב. המבדיל בין פומפה לפומפיה

כתב לי זאב קינן:

בתי נכנסה לגן העדן של שופינג ב'מקס סטוק'בירושלים וחיפשה 'פומפה', משאבת הגומי הפשוטה שנועדה לפתיחת סתימות. הזבנית שלחה אותה למחלקת כלי המטבח. לאחר שחיפשה שם לשווא, הגיעה אל מחלקת כלי העבודה ושם מצאה את הפומפה המיוחלת. אבל מתברר שב'מקס סטוק'עדיין לא למדו להבדיל בין 'פומפה' (פַּמְפֶּמֶת) ל'פומפיה' (מִגְרֶרֶת או מִגְרֶדֶת).

'הקדשת פומפיה'שהעניק יוסל ברגנר לד"ר עדינה בר-אל, 2011

ישיבות בבל בתקופת התלמוד (ויקיפדיה)

צילומים: יריב שיזף

אגב, היין ה'ממותק'הזה ממש לא מומלץ לאניני טעם. לפי רשימת הרכיבים שלו יש בו בסך הכל 65% יין. ואין בררה אלא לחזור שוב על הבדיחה הלעוסה על אותו בעל יקב שגילה לצצאיו ערב מותו כי יין אפשר לעשות גם מענבים...

ועוד מזאב קינן:

מתנה נאה קיבלתי לחג: 'צלחת יפנית'. אבל מהתווית שהודבקה מאחורי הצלחת מתברר שהצלחת בכלל יוצרה בסין. 

 קצת מזכיר את השלטים שהיו נפוצים פעם בחנויות כלי בית וחומרי בניין: פח (אשפה) מפלסטיק.

'וגר זאב עם כבש'ציור קיר על גבי אריחי קרמיקה בחזית בית הספר אחד העם בתל אביב (ויקיפדיה)

מאת עמי זהבי

ב-24 בפברואר 1965 הופיעה בעיתון מעריב כתבה של יעקב העליון, שכותרתה 'חיפה – הראשונה בין ערי ישראל שתקשט בניינים ורחובות ביצירות אמנות'. העליון סיפר לקוראיו, שעיריית חיפה הזמינה את האמן גרשון קניספל (2018-1932) להיות יועץ אמנותי לשיפור חזות העיר. קניספל אכן שימש בתפקיד זה בין השנים 1989-1964 ותרם בעצמו תרומה רבה לעירו ('תבליטי קיר אמנותיים על בנייני ציבור', למרחב, 27 בדצמבר 1965, עמ' 6). חיפוש באתר 'סקר אמנות הקיר בישראל'של יד יצחק בן-צבי מציג מעל שלושים עבודות קיר מרשימות שלו, רובן הגדול בחיפה ובסביבתה הקרובה.  

אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה בין השנים 1969-1951, הבין היטב את חשיבות האמנות בחיים העירוניים והפנה תקציבים מיוחדים על מנת לסייע לסופרים, משוררים ואמנים מתחומים שונים לגור בעיר ולפעול בתוכה ולמענה. כתר הראשונים בתחום עבודות הקיר האמנותיות מגיע, כנראה, לעיריית חיפה שהייתה הראשונה בארץ שהקדישה תקציב מיוחד לכך. מובן שאמנות עיטור הקירות בארץ החלה מוקדם הרבה יותר. תמשיחי תקרה וקירות פנים (פְרֶסְקוֹ) נפוצו בבתי עשירים, טמפלרים, ערבים ויהודים, עוד בסוף המאה ה-19, ובתל אביב קושטו קירות חיצוניים ופנימיים של בתי מגורים זמן לא רב אחרי הקמתה.

אדריכלות שנות העשרים, המכונה 'הסגנון האקלקטי', הצטיינה בעיטורים רבים – בעיקר פריטים ארכיטקטוניים, אבל גם עיטורי קירות. אחד המוּכרים הוא חזית בית הספר אחד העם ('בית הספר העירוני'), ברחוב אחד העם 37 בתל אביב, שעוטרה בשנת 1924 בלוחות קרמיקה של בצלאל על פי ציוריו של זאב רבן (1970-1890), שהיה אחד המורים בבית הספר. 

החזית המצויירת של בית הספר אחד העם (ויקיפדיה)

גם בית הכנסת 'מושב זקנים', ברחוב אלנבי 89 בתל אביב, עוטר בשנת 1926 באריחי קרמיקה על פי תכנון של רבן, שתיארו את לוח המזלות ואת שנים-עשר שבטי ישראל. האריחים היפהפיים האלה, שהם בגובה אדם ונגישים לכל, סובלים מהזנחה רבה.

שנים-עשר סמלי השבטים בחזית בית כנסת 'מושב זקנים'ברחוב אלנבי (צילום: עמי זהבי)

בית לדרברג, בשדרות רוטשילד 29 פינת אלנבי 116, קושט באריחי קרמיקה שעיצב אברהם אייזנברג בשנת 1925. 

אריחי קרמיקה 'ברינה יקצורו'בחזית בית לדרברג (ויקיפדיה)

בירושלים מוכרים אריחי הקרמיקה הארמנית הכחולה בחזיתו של בית חאג'מחמוד, ברחוב יפו 222, שנקבעו גם הם באותה שנה (משה גלעד, 'טיול בעקבות האריחים הארמניים המרהיבים שמסתתרים ברחבי ירושלים, הארץ, 5 בדצמבר 2019).  

בית חאג'מחמוד, רחוב יפו בירושלים (צילום: עמי זהבי)

אדריכלות הארץ בשנות השלושים התאפיינה בסגנון הבינלאומי, שדגל בקווים פשוטים והיעדר עיטורים. לעומת זאת, הגידול העצום בבנייה בארץ, בשנות הארבעים והחמישים, דירבן אדריכלים, בעלי בתים ובעלי בתי קפה להשקיע מכספם בגיוון ובהוספת ייחוד לבתים החדשים. וכך, בשנת 1956 יצר האמן צבי גלי (1962-1921) קיר פסיפס מופשט בקפה 'ניצה'בתל אביב ('לגלות [מחדש] את גלי', המחסן של גדעון עפרת, 21 בדצמבר 2019). בשנת 1957 התפרסמה כתבה שבה תוארו ציורי הקיר שמעטרים את קירות בתי הקפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, פרי עמלם של ציירים כמו שרגא וייל, נפתלי בזם, יוסל ברגנר ושמעון צבר. 'אף אחד מעיטורי הקיר הללו אינו אמנות גדולה ... [הם] לא התכוונו אלא לקרב את האמנות לאיש הרגיל' (א'מאן, 'אמנות – על כוס אספרסו', מעריב, 18 באוקטובר 1957). 

באותה שנה גם פורסמה רשימה קצרה על אליעזר אנסקי (1990-1904), מייסד התיאטרון לילדים 'בימתנו', שאהבתו הגדולה הייתה הפסיפס. אנסקי חזר מהשתלמות מקצועית של שנה בעיר רַוֶונָה שבאיטליה, שם למד את סודות המקצוע, ותכניתו הייתה לייסד בעין הוד סדנת אמני פסיפס שיחדשו אמנות עתיקה זו בארץ ('פסיפס מאחרי הקלעים', דבר, 19 ביולי 1957). לימים שיתף אנסקי פעולה עם נחום גוטמן בהכנת פסיפס הקיר של 'ברכת כהנים', באולם הכניסה לבית מועצת הרבנות ברחוב לסר אורי 1 פינת דוד המלך 33 בתל אביב (1961).

נחום גוטמן, פסיפס ברכת כהנים במשרדי הרבנות התל אביב (בלוג בעיר)

פסיפס נוסף של אנסקי נמצא בכניסה לבית מגורים ברחוב יהודה המכבי 7 בתל אביב. הוא מוקדש לרות המואביה ולבועז ונושא סממנים ארוטיים.

עיטורי הקירות נוצרו מחומרים שונים ובטכניקות מגוונות: טיח, גירוד לעומק בטיח רב-שכבתי (Sgraffito), קרמיקה, ציור ופסיפס. מוסדות ציבור רבים התהדרו בעיטורים מקוריים על קירותיהם. כך למשל, בית הדואר ברחוב ויצמן בתל אביב (ליד בית החייל) מעוטר ביצירת קרמיקה יפה מאד שהכינה ג'ניה ברגר (2000-1907) בשנת 1968 (מצבו המוזנח הנוכחי של קיר זה תואר לאחרונה בבלוג עונג שבת). 

ג'ניה ברגר, ציור קרמיקה בסניף הדואר ברחוב ויצמן בתל אביב (צילום: עמי זהבי)

פרט שבור באריחים של ג'ניה ברגר (צילום: עמי זהבי)

גם בתי מגורים השקיעו בעיטור הכניסה או החזית. נביא שתי דוגמאות, מתוך רבות.

הכניסה לבית מגורים בשדרות הציונות 8 בתל אביב (עד 1975 נקרא הרחוב שדרות או"ם) עוטרה בעבודת קרמיקה גדולה של הצייר מרדכי אריאלי (1993-1909), ובה אפשר לזהות את סמל האומות המאוחדות ואת יונת השלום. 

פסיפס קיר של מרדכי אריאלי בבית מגורים בשדרות הציונות (צילום: עמי זהבי)

החזית של בית מגורים ברחוב ירושלים 36 בבת ים עוטרה בתמונות בסגנון תנ"כי, מן המסד ו(כמעט) עד הטפחות.

חזית מעוטרת ברחוב ירושלים, בת ים (צילום: עמי זהבי)

סדנאות הפסיפס בקיבוצים

עבודות פסיפס פחות ידועות, אף כי לא פחות חשובות, נוצרו בקיבוצים למן תחילת שנות השישים. באותה עת דור המייסדים של התנועה הקיבוצית כבר פרש מפאת גילו מעבודה חקלאית, ונוצר צורך למצוא עבורו ענף חדש לתעסוקה מועילה ומכבדת. באֵיְלוֹן שעל גבול הצפון, ובגבעת השלושה שבמרכז הארץ הוקמו מפעלים לייצור תמונות פסיפס, שאת פירותיהם אפשר לראות עד היום במקומות רבים בארץ (גם בקיבוץ גבעת ברנר הוקם מפעל פסיפס, אך כיוון שנועד למילוי שולחנות לא נדון בו כאן). 

על מפעל 'מוזאיקה'בקיבוץ אילון סיפר מייסדו הצייר מרדכי ('מוציק') יואלי: 

על המשמר, 27 בינואר 1969

מוציק במפעל הפסיפס בקיבוץ אילון

מדריכת הטיולים הניה מליכסון פרסמה לאחרונה, בדף הפייסבוק שלה (6 במארס 2021), תחקיר מפורט על מוציק ועבודותיו. התחקיר נשען על תמונות וחמרי ארכיון מקיבוץ אילון וכן על שיחות עם בנו, יעקב יואלי. אני מודה לה שהתחלקה עמי במידע שאספה.

מוציק נולד ב-1916 בברנוביץ (היום בבלארוס), וכבר בנעוריו היה פעיל בתנועת השומר הצעיר והתבלט בכישרון הציור והרישום. הוא עלה ארצה בשנת 1938 והצטרף לאחיו דוד, שהיה ממקימי קיבוץ אילון, אז גם החליפו האחים את שם משפחתם ליואלי על שם אביהם. 

מוציק יואלי, פורטרט עצמי, 1945

אחד הפסיפסים המוכרים שייצרו חברֵי אילון נמצא על קיר הסופרמרקט ברחוב יהושע בן נון 1 (פינת ארלוזורוב) בתל אביב (ראו מ'סייר [מנחם תלמי], 'אמני המוזאיקה מקיבוץ אילון', מעריב, 9 במאי 1963, עמ' 14). בפסיפס מוצגות ביריעה ענקית (בערך 3 על 15 מטרים) שתי תמונות מנצחונותיו של יהושע: המצור על חומות יריחו; מלחמתו במלכי הדרום והכרזתו הידועה 'שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן' (יהושע, י 12).

יהושע צר על חומת יריחו

'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון' (צילומים: עמי זהבי)

פרט מתוך הפסיפס נבחר לעטר את ספרה של רחל הברלוק על הכיבוש הישראלי והתנ"ך, שראה אור לפני כחצי שנה בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. למרבית הצער, על הנייר נראה פסיפס זה הרבה יותר טוב מאשר במציאות בתל אביב. הפסיפס מלוכלך, נקדחו בו חורים כדי להעביר צנרת והוא מוסתר בשיחים ועצים שנבטו בגינה המוזנחת שלפניו.

עוד ארבעה פסיפסים יפים מצויים בחזיתות הבתים האחרונים של שדרות דוד המלך בתל אביב (מספרים 51, 53, 55, 57). הם מתארים תמונות מחייו ועלילותיו של דוד: הריגת גלית, נגינתו בפני שאול, לקיחת צפחת המים והחנית משאול הרודף אחריו, ודוד (כבר מלך) המביט מגג ביתו בבת שבע הרוחצת. התמונות הוזמנו על ידי חברת הבנייה 'נוה', בשנת 1962.

'וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ, וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי' (שמואל א, יז 40)

'וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל' (שמואל א, יח 10)

'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד' (שמואל ב, יא 2)

'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים' (שמואל א, כו 12); חתימה בצד שמאל למטה: מוזאייקה אילון EZ

בית נוסף שעל חזיתו נקבע פסיפס בנושא תנ"כי נמצא בשדרות העצמאות 27 בבת ים, בגובה של חמש קומות. הפסיפס מתאר בסמלים את סיפור בריאת העולם, מהתוהו ובוהו בראשו ועד בריאת אדם וחוה וזוג נרות שבת בתחתיתו.

בריאת העולם (צילום: עמי זהבי)

נושאי העיטורים שהוזמנו למוסדות ציבור הותאמו לתוכן הפעילות בהם. כך למשל, הפסיפס 'אם וילדיה'בתחנת טיפת חלב בקריית חיים (על פי הסקיצה נראה שהפסיפס תוכנן מלכתחילה להיקבע בשכונת נוה שאנן). 

סקיצה לפסיפס בתחנת טיפת חלב, 1965

פסיפס בבית טיפת חלב, רחוב השיירה 46, קרית חיים (צילום: חמדה איצקוביץ)

רבים מהפסיפסים שנוצרו במפעל של קיבוץ אילון כבר אינם קיימים, שכן הבניינים שם נקבעו נהרסו או שופצו. אחד הפסיפסים היפים שיצרו אמני אילון, תיאר את סיפור חד-גדיא ועיטר קיר פנימי של מסעדה באשדוד שאפילו שמה אינו רשום. גורלו של הפסיפס אינו ידוע, וכל מה שנותר ממנו הוא סקיצה וצילום שנדפסו בקטלוג המפעל השמור בארכיון הקיבוץ. 

חד גדיא במסעדה באשדוד (מתוך הקטלוג)

סקיצה לפסיפס 'חד גדיא'

עוד פסיפס יפה, שכנראה איננו עוד, פיאר בעבר את חזית בניין אגודת השיט 'זבולון'בתל אביב, על גדות הירקון בפניה לרחוב אוסישקין. הפסיפס נוצר בהשראת הפסוק 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת' (בראשית, מט 13).

סקיצה לפסיפס בחזית בניין אגודת זבולון

כך נראה הפסיפס לאחר שנקבע בחזית הבניין

האם יתכן שהפסיפס עדיין מצוי על הקיר, מצופה בשכבה עבה של 'שפריץ'? 

בניין אגודת זבולון היום (צילום: עמי זהבי)

פסיפס הנמצא בסכנת הרס קרובה, לרגל שיפוצים מתוכננים, הוא 'ביכורי שבעת המינים'בתיכון עירוני ד'בתל אביב. יש לקוות שתתקבל הצעתו של המשמר שי פרקש, להעבירו לקיר אחר וכך להצילו. 

פסיפס שבעת המינים בתיכון עירוני ד'בתל אביב (צילום: עמי זהבי)

מוציק יואלי התפרסם כצייר מוכשר בקרב אנשי השומר הצעיר, אך בציבור הרחב כמעט שאינו מוכר ועבודתו לא תועדה בשלמותה. כפי שצוין לעיל, ממש לאחרונה פרסמה הניה מליכסון תחקיר מפורט עליו, כולל ציורים רבים פרי מכחולו, ויש לקוות כי רשימתה הארעית בפייסבוק תהפוך לפרסום לכל דבר. בארכיון של קיבוץ אילון השתמרו סקיצות רבות של עבודותיו, אך לא ידוע אם הן גם התממשו כפסיפסים, ואם כן, היכן נקבעו. הנה כמה דוגמאות:

מחללת בשדה

שלום על ישראל, תשכ"ב (1961)

וגר זאב עם כבש (חתימתו של מוציק בצד ימין למטה)

סוסי נדנדה

צבאים

באותה עת ומאותן סיבות הוקם ב-1961 מפעל פסיפס גם בקיבוץ גבעת השלושה, ביזמתה של חברת הקיבוץ דינה ססובר. אמן הבית של המפעל היה הצייר יעקב וכסלר (1995-1912), שאמנם לא היה חבר הקיבוץ אך בעברו היה חבר קיבוץ עין החורש. עד ראשית שנות השבעים יצר המפעל של גבעת השלושה קירות פסיפס רבים שווכסלר צייר, בין השאר פסיפסים שנקבעו בתחנות האוטובוסים המרכזיות של אגד בגדרה, בירושלים, בנתניה, בחדרה וברחובות.

תחנות אוטובוסים אינן המקום האידאלי ליצירות אמנות, אך זו הייתה רוח התקופה. האדריכל מיכאל יעקבסון כתב על הפסיפס שנקבע בתחנת האוטובוסים של חדרה, כי 'גם בתחנות האוטובוס היתה שאיפה לרומם את הציבור, ולכן שולב בבניין קיר אמנות של פסיפס צבעוני' ('סיבוב בתחנה המרכזית בחדרה בתכנון דן איתן', בלוג חלון אחורי, 8 בפברואר 2020). ברור עם זאת, שתנאי התחזוקה וזיהום האוויר לא היטיבו עם היצירות הללו.

הפסיפס בתחנת אגד בחדרה צויר על ידי יעקב וכסלר והוכן במפעל של גבעת השלושה, 1964 (חלון אחורי)

ממכתב שהשתמר בארכיון גבעת השלושה אני למד, שאדריכלי תחנת אגד בחדרה, יצחק ישר ודן איתן, סירבו לשלב במבנה את תמונת הפסיפס, 'היות והבנין תוכנן כבר מזמן ונמצא בשלבי בניה אחרונים'. בסופו דבר הוחלט אחרת והפסיפס הודבק לאחד הקירות. תחנת חדרה עומדת לעבור בימים אלה שיפוצים ניכרים ועתיד הפסיפס אינו ברור. הפסיפסים שהוצבו בגדרה ובנתניה אינם עוד.

הפסיפס שהיה בתחנת אגד בנתניה (ארכיון אגד)

הפסיפס שהיה בתחנת אגד בגדרה (ארכיון אגד)

חברי סדנת הפסיפסים בגבעת השלושה יצרו גם את רצפת 'גור אריה יהודה'בבית 'יד לבנים'בפתח תקוה; קיר בבית הכנסת של האניה 'שלום', ועוד רבים אחרים. באתר 'סקר אמנות הקיר'של יד יצחק בן-צבי נמצאת תמונת הפסיפס 'ארץ נחלי מים', שיצר יעקב וכסלר בשנת 1964 באולם הכניסה לבית 'מקורות', רחוב לינקולן 9 בתל אביב.

יעקב וכסלר, ארץ נחלי מים, 1964 (צילום: שי פרקש; סקר אמנות הקיר בישראל)

כדי לייצר את הפסיפסים השתמשו הסדנאות באילון ובגבעת השלושה במגוון אבנים שנחצבו מסלעי הארץ – מהגליל העליון והמזרחי, מאזור החתרורים בערד, מתמנע ומאילת. עובדי המפעל באילון התגאו בכך שהצליחו להפיק מסלעי הארץ 35 גוונים שונים. עם זאת, היו הבדלים בין שני המפעלים: בגבעת השלושה האבנים נחתכו כל אחת לעצמה בצורות זוויתיות ובגדלים שונים, בעוד באילון האבנים נחתכו במכונה לריבועים אחידים; בגבעת השלושה התמונה נוצרה במפעל, בלוחות שבדרך כלל מוסגרו בברזל, ואלה הובאו לקיר המיועד והוצמדו אליו. באילון, לעומת זאת, אבני הפסיפס נקבעו בחומר פלסטי וכך נוצרו טבלות חזקות וקלות יותר. ממסמך שאיתרתי בארכיון גבעת השלושה עולה כי בין שני הקיבוצים היה גם שיתוף פעולה ותיאום שיווקי.

ומה קורה היום? 

רבים מעיטורי הקיר, שהוסיפו בעבר חן ועניין למבני ציבור ולקירות בתי מגורים, בערים ובכפרים, איבדו מקסמם בעיני בעלי הבתים. רבים מאד נכחדו, ומבין אלה שנותרו רבים אינם שמורים והם בסכנת פגיעה, גם בגלל שינוי ייעוד הקירות במהלך השנים וגם בגלל היעדר תשומת לב מצד בעליהם.

פרויקט 'סקר אמנות הקיר בישראל'של יד בן-צבי (בשיתוף תכנית 'ציוני דרך'במשרד ירושלים ומורשת, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, משרד התרבות והאיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע), שם לו למטרה לשמר ולתעד את היצירות הללו, ואולי בזכותם גם תשוב עטרה ליושנה. ואנחנו, המהלכים ברחובות העיר, מוזמנים להרים את עינינו, לגלות את היצירות הללו ולבדוק אם כבר נרשמו באתר הסקר.

המידע על היצירות, על מקומן ועל מצבן נאסף למאגר מידע דיגיטלי. לכל יצירה נפתח כרטיס ובו המידע הבסיסי עם אפשרות להוסיף מידע בעתיד. בין היצירות החשובות, שכבר זכו לשימור ולטיפול פיזי באמצעות הסקר מאז 2013, אפשר למנות את ציור הקיר המונומנטלי בית הכנסת 'עדס'בירושלים, ציור 'מעגל החיים'של אברהם אופק בכפר אוריה, 'ירושלים הרים סביב לה'בבית הספר תל"י בית וגן בירושלים, 'החמישה'בבית צילה שבקיבוץ מעלה החמישה, 'שבעת המינים ותנובת הארץ'בחברת חשמל בחיפה, ו'איתמר גולני'ו'אב עברי קדמון'בבית איתמר שבקיבוץ אפיקים. 

האם הסתיים עידן עיטור הקירות במרחב הציבורי? כנראה שלא. 

העבודה ה'טרייה'ביותר בתחום זה הוצבה בעידוד עיריית תל אביב בשנת 2018 על קיר תמך ביפו (רחוב יהודה הימית פינת דולפין). הפסיפס עשוי כולו מאלפי מכסים ('פקקים') של בקבוקי בירה, שיוצרים יחד את דיוקנה של הזמרת נטע ברזילי על פי ציור של רונית לוק אלחייק. הוא מכונה 'פסיפס הבירה הגדול בעולם'.

פסיפס הפקקים ביפו עם דיוקנה של נטע ברזילי (צילום: דורית באלין)

לקריאה נוספת 

סקר אמנות הקיר בישראל, יד יצחק בן-צבי

אליק מישורי, 'תחיה ותקומה ציונית על חזית "בית-הספר העירוני"ברחוב אחד העם בתל אביב', שורו הביטו וראו: איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, עם עובד, 2000, עמ' 115-94

'אמנות קירונית בישראל: שנות ה-50', המחסן של גדעון עפרת, 21 בדצמבר 2010

רזי גן עדן: 100 שנים לקרמיקה הארמנית בירושלים, יד יצחק בן-צבי, 2019

תודתי לאיציק מיוחס מקיבוץ גבעת השלושה, לעופר נבו מקיבוץ אילון, להניה מליכסון, לד"ר נירית שלו-כליפה ולחן ברנד מיד יצחק בן-צבי ולשי פרקש מסטודיו 'תכלת'. 

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל

 א. שיירי פסח

ברוח הזמן, וכנראה גם מרוב התלהבות מניקויי פסח, שינה בית הכנסת בבית החולים הדסה בעין כרם את מינו והפך לנקבה.

צילום: יאיר הרשלר

צילום: ברוך גיאן

לא הרחק מן השלט נמצאת שכונת משכנות ישראל, הגובלת בצדו הדרומי של רחוב אגריפס. השכונה נבנתה בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19 והיא מן השכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה. 

מקור השם הוא כמובן בברכת בלעם: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (במדבר, כד 5), אך בפי העם, וכך גם שם הרחוב הראשי של השכונה, היא נקראת בקיצור 'משכנות'.

השילוט החדש, שמנקד את האות כ'בקמץ, הוא כמובן שגוי. וההסבר (על שם השכונה) – מגוחך.

צילומים: מנחם רוזנברג

ד. איזה כיף לרמוס צלב קרס

בס"ד, לקראת יום השואה אתם מוזמנים לבקר בחדר בריחה מהגטו. יש ביזאר גדול מזה?

בעלון 'מידע' ('המגזין המוביל בצבור החרדי'), המופץ לתושבי שכונת בית וגן, מצא צבי פיש מודעות מוזרות ומשעשעות, מתוכן בלטה מודעה זו:

בורחים מהגטו, רומסים את צלב הקרס, ואם תביאו את הקופון תקבלו 10% הנחה.

בבדיקה מהירה שעשיתי התברר כי אכן יש מקום כזה, שנמצא בדירתו הפרטית של היזם עפר אלוני (כתבה עליו כרמית ספיר-ויץ, כאן).

ה. לוחמי יהוה

על ארון החשמל בסמטת משיח ברוכוף פינת רחוב אגריפס (ליד מסעדת 'שָׁמוּלֶה') מצאתי סימנים לקיומה של מחתרת ירושלמית חדשה. בשלב זה אין לי מושג על מטרותיה.

צילום: דוד אסף

'פרזידנט וורפילד'לפני ההפלגה מנמל סֵט בצרפת (מוזיאון השואה בוושינגטון, פריט 88167)

מאת יעקב וימן

בין שליחי האומה התרים בדרכים / ייזכר נא גם זה האחד:

לבושו – חיתוליו. בקופסה של פחים / הוא במים נטמן מול ספרד.

(נתן אלתרמן, 'העם ושליחו', דבר, 5 בספטמבר 1947)

נדמה שסיפורה ההרואי ורב התפניות של אוניית המעפילים אקסודוס כבר סופר מכל צדדיו, ובכל זאת עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. כאן נביא לכם סיפור אנושי וטרגי, משולי ההתרחשויות הדרמטיות שהתחוללו על אונייה מפורסמת זו. 

סיפור אקסודוס מתחיל בחודש יולי 1947. אונייה קטנה בשם פרזידנט וורפילד (President Warfield), המיועדת להובלת 400 נוסעים, עוגנת בסֶט (Sète), נמל קטן בדרום צרפת, לא הרחק ממרסיי. אנשי הצוות ממתינים לקבוצה גדולה של ניצולי שואה, שאמורים להגיע מגרמניה כדי להפליג לארץ ישראל. 

עולים לאקסודוס, 10 ביולי 1947 (מוזיאון השואה בוושינגטון, פריט 16848)

ביום שישי, 11 ביולי 1947, בשעה שלוש לפנות בוקר, חמקה האונייה מהנמל כשעל סיפונה 4,554 מעפילים ועוד כארבעים אנשי צוות. הם יצאו למסע ארוך, שבהמשכו יקראו לאונייה בשם חדש: 'אקסודוס 1947'או 'יציאת אירופה תש"ז'. 

עוד קודם לכן, במחנות העקורים בגרמניה, לשם הגיעו עשרות אלפים מבני עמנו אשר שרדו את השואה, ניסו המדריכים והמפקדים לשלוח לנמל בצרפת רק את החזקים והבריאים, שיוכלו, לדעתם, לעמוד בתלאות הדרך. הם ניסו, אולם ללא הצלחה יתרה. בין אלפי המעפילים היו גם כמה עשרות נשים בשבועות האחרונים להריונן. הן הצטופפו יחד עם כולם בתאים ובדרגשים, כל זאת בחום היוקד של חודש יולי, כפי שהוא מוכר לנו עד היום באגן הים התיכון. 

עם שחר יום שני, 14 ביולי 1947, המעפילה פולה אברמוביץ כרעה ללדת. יחד איתה היו על האונייה בעלה, יהושע, ושרה בתה בת ה-15. ערב ההפלגה אושפזה פולה בבית חולים, אולם בעלה, בניגוד לעצת הרופאים, הוציאה משם כי חשש להחמיץ את ההזדמנות לעלות ארצה. התנאים הקשים והיעדר ציוד רפואי עשו את שלהם ופולה בת ה-23, שילדה בן זכר, מתה. 

צוות האונייה, ועמם מעט מעפילים, ערכו טקס קבורה ימי. הבעל אמר קדיש, מישהו קרא 'אל מלא רחמים', כמה משפטי הספד נאמרו וגופתה של פולה, עטופה בדגל הלאום, נבלעה לנצח במימי הים התיכון. 

פולה אברמוביץ

אחת המעפילות, ד"ר בלה ונדרובסקה-ברון, רופאת נשים בהכשרתה, פרשה את חסותה על הרך שזה עתה נולד וכבר התייתם מאמו. 

הנפת דגל ישראל על אקסודוס, 17 ביולי 1947

ארבעה ימים לאחר מכן, ביום שישי (18 ביולי), בתום קרב קשה מול שש משחתות של הצי הבריטי, נכנעו אנשי האניה החבולה והובלה לנמל חיפה. המחיר היה כבד: שלושה הרוגים: ויליאם (וילי) ברנשטיין, בן 24, שהיה איש צוות מתנדב מארה"ב, ושני מעפילים שורדי שואה – מרדכי בומשטיין, גם הוא בן 24, והירש יעקובוביץ, שהיה בן 15 במותו. בנוסף היו עשרות פצועים.

ויליאם ברנשטיין (יזכור)

מרדכי בומשטיין

הירש יעקובוביץ

הבריטים הורידו את אלפי המעפילים מהאונייה ומיד העלום לשלוש אניות גירוש שהמתינו בנמל בדרכן לקפריסין. שישים מעפילים, בעיקר פצועים וזקנים, זכו להישאר בארץ ונשלחו לבתי חולים או למחנה המעצר בעתלית. בין הנשארים היו גם יהושע אברמוביץ ובתו שרה, שנשלחו לעתלית. בלה ונדרובסקה-ברון, שהוצגה כסבתו של התינוק, נשארה גם היא והעבירה את התינוק לטיפול בבית החולים בעפולה. 

ד"ר בלה ונדרובסקה-ברון והתינוק היתום מחוץ לאונייה (מוזיאון השואה בוושינגטון, פריט 95632)

יומיים לאחר שאקסודוס הגיעה לנמל חיפה הובאו שלושת החללים לקבורה בבית העלמין 'חוף הכרמל'בחיפה. הם נטמנו ליד חללים מאוניות מעפילים קודמות, סמוך למאות קרבנות הספינה 'פַּאטְרִיָּה'. בזמן הטקס שבתה הארץ ממלאכה. 

מצבותיהם של יעקובוביץ ובומשטיין (צילום: יעקב וימן)

מצבתו של ביל ברנשטיין (צילום: יעקב וימן)

ב-6 באוגוסט 1947 הופיעה ידיעה קטנה בעיתונים ולפיה התינוק שאימו נפטרה בלידה על האונייה מת בבית החולים בעפולה. האם נערכה לוויה לתינוק בן שלושת השבועות, בנם של פולה ויהושע אברמוביץ ואחיה של שרה? ואם כן, היכן נקבר? כל ניסיונותינו לאתר את קברו של התינוק עלו בתוהו. 

דבר, 6 באוגוסט 1947, עמ' 5

בינתיים, שלוש אוניות הגירוש הבריטיות עשו דרכן מערבה. לקפריסין הם לא הגיעו. בצרפת סירבו המעפילים לרדת וקראו 'רק לארץ ישראל', ולאחר יותר משישה שבועות על הים החליטו הבריטים להחזירם, את ניצולי השואה, לגרמניה. גם על אוניות הגירוש היו כמה לידות, בתנאים לא תנאים אך בהשגחת רופאים, שמקצתם נשלחו על ידי הצלב האדום. 

ביום שני, 1 בספטמבר 1947, כרעה אחת המעפילות ללדת אך התינוק נפטר לאחר עשר שעות. אניות הגירוש ומשחתות הליווי הפסיקו את משוטן ועצרו במקומן. משמר כבוד של חיילי 'הוד מלכותו'הוריד את הדגלים לחצי התורן ובטקס צבאי מלא הוטלה גופת התינוק, מונח בקופסת מזון צבאית מפח שנעטפה בדגל הלאום, אל הים הסוער של מפרץ ביסקאיה, מול חופי ספרד. 

דיווח על טקס קבורת התינוק בים (דבר, 2 בספטמבר 1947, עמ' 1)

בעיתוני הזמן נרשם כי שמו של התינוק היה אברהם אריכמן. רק לאחרונה גילינו את שמו האמיתי: בנם של טובה ומרדכי פלוצקר, שהעניקו לו את השם אברהם על שם אביו של מרדכי שנרצח בשואה. 

שלושה ימים לאחר שנודע הדבר בארץ כתב נתן אלתרמן את שירו 'העם ושליחו':

דבר, 5 בספטמבר 1947, עמ' 2

קבורה ימית

חברי 'צוות מורשת אקסודוס', הפועלים בהתנדבות מזה חמש שנים, ביקשו להנציח את זכר חללי הספינה שלא זכו לקבר ומצבה: פולה אברמוביץ ובנה התינוק שאפילו לא זכה לשם, והתינוק אברהם, בנם של טובה ומרדכי פלוצקר, שנקבר בלב ים. בד בבד ניסינו לאתר את בני משפחת אברמוביץ. כאשר עלה הדבר בידינו התברר שגם שרה, האחות הצעירה שעברה לגור בארה"ב, כבר נפטרה. ילדיה ידעו רק שהתינוק מת ולא היו בידם פרטים שלא ידענו קודם. גם חיפוש בבתי קברות שונים בארץ לא העלה דבר. בעזרת איזי מן וצוות התחקירנים של תכנית הרדיו 'המדור לחיפוש קרובים'הצלחנו לאתר את בני משפחתו של התינוק שנרשם בטעות כאברהם אריכמן. 

בי"א בכסלו תשפ"א (27 בנובמבר 2020), בשיתוף פעולה עם הנהלת חברה קדישא בחיפה, הסרנו את הלוט מעל גבי שלט הנצחה בחלקת חללי ההעפלה, בבית העלמין חוף הכרמל בחיפה. השלט הוצב ליד קברי חבריהם למסע אקסודוס שנפלו. שלט הזיכרון עוצב על ידי פז קורקוס (כלתו של מעפיל אקסודוס חיים קורקוס) והביצוע  הופקד בידי חיים לדרמן (בנה של מעפילת אקסודוס רחל ניימן).

שלט ההנצחה בבית העלמין חוף הכרמל בחיפה (צילום: חיים לדרמן)

טקס הסרת הלוט, בו השתתפו מעפילים ובני משפחותיהם, נערך בהתאם למגבלות הקורונה. הטקס צולם והנה הוא לצפייתכם:

'צבי בן-יוסף', רישום של פרידל (במחנה, ט"ו באב תש"ט)

מאת אליהו הכהן

הזֶמֶר העברי התברך במלחינים עם הספק יצירתי רב-שנים, הבולטים שבהם היו משה וילנסקי ואלכסנדר (סשה) ארגוב, שהניבו לחנים לשירים חדשים במשך למעלה משישים שנה, עד גיל שיבה. לעומתם היו יוצרים ששירת חייהם, תרתי משמע, באמצע נפסקה. המורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה'חנינא קרצ'בסקי (1925-1877), מלחינה הראשון של תל אביב, שלחניו מלווים את שירת הארץ מאז ימי העלייה השנייה ועד היום ('על שפת ים כנרת', 'אל ראש ההר', 'בשדמות בית לחם', 'היערה בקשת וחץ'), לא האריך ימים ואף לא זכה לראות את יבול שיריו מכונס בדפוס. חייו נקטעו בגיל 48; עמנואל זמיר (1962-1925), שחיבר מילים ומנגינות לעשרות 'שירי רועים'ו'שירי דודים' ('ערב שח', 'באר בשדה', 'מגדים לרעי', 'בפאת הכפר'), נספה בתאונת דרכים בגיל 37, בשיא פעילותו כיוצר וכמדריך שירה; ינון נאמן (1965-1936), מלחין ומשורר, כוריאוגרף ובמאי, בן קיבוץ משמר השרון ('דבש ניגר', 'יפה נוף', 'מנהג חדש', 'שלכת') נפטר ממחלה בגיל 29; דניאל פקטורי (1949-1924) מקיבוץ גן שמואל, שהלחין את 'שיר הקוצרים' ('שירו שיר טומני הזרע'), נרצח בשנת 1949 בגן מאירבתל אביב והוא בן 25. 

יוצרים מוכשרים גם נפלו במלחמות ישראל. כזה היה יוסף שריג (1973-1944), בן קיבוץ בית השיטה, שחיבר והלחין את 'אור וירושלים' ('ראיתי עיר עוטפת אור'), שנפל ברמת הגולן בימי מלחמת יום כיפור והוא בן 29 במותו. 

25 שנה קודם לכן נפל בקרבות גוש עציון צבי בן-יוסף (1948-1914), מן המיוחדים והמוכשרים ביוצרי הזמר העברי, והוא בן 34. מעט שבמעט הזכרנוהו ברשימה קודמת, שעסקה בשירו של שלמה סְקוּלְסְקִי 'ראש פינה', שאותו הלחין ('ימי ראש פינה (ב): על מוזיקה וזמר על משה דוד שוב ועל שני בן-יוסף', בלוג עונג שבת, 7 ביוני 2019). בנספח לאותו מאמר הבאנו גם גלויה אחרונה מעיזבונו, שמאירה באורחדש את השורה הידועה המיוחסת לו בעת נפילתו: 'וְאִם בַּקְּרָב פֹּל אֶפֹּלָה, / רֵעַ, אַתָּה אֶת נִשְׁקִי לְנִקְמָתִי תִּטֹּלָה!'.

חלק מעיזבונו של צבי בן-יוסף נמצא ברשותי, לאחר שהוצע לי לפני שנים רבות על ידי מוכר ספרים תל-אביבי שאליו התגלגל החומר והוא לא ידע את ערכו. העיזבון ששרד כולל עשרות תעודות, מאות צילומים, כתבי יד ומכתבים (התכתבויות רבות בגרמנית עם אביו), תווים, טיוטות שירים ותרגומי שירים לאנגלית. כמו כן נמצאים בו מכתבים ורשימות של משה הילמן, לימים מנהל בית חינוך תיכון ערב (ברחוב הרב קוק בירושלים), שבביתו ובבית רעייתו הציירת יאנה שחרל, התגורר בן-יוסף ושם נותרו חפציו אחרי מותו. העיזבון יימסר בקרוב לספרייה הלאומית בירושלים, ורשימה זו מוקדשת לפועלו ולזיכרו של איש מיוחד זה. כל התמונות (אלא אם צוין אחרת) נלקחו מעיזבונו או מהאוסף הפרטי שלי.

א. משהו על צבי בן-יוסף

צבי נולד בשנת 1914 בעיירה סאסוב (Sasów) שבגליציה המזרחית, כיום במערב אוקראינה. שמו המקורי היה אוטו דרסלר. אביו יוסף היה איש עסקים עתיר נכסים שהתעשר מגילוי נפט, ואמו סבינה, הייתה שוחרת אמנות ומוזיקה. בשנת 1920 עברה המשפחה לווינה, שם התחנך הנער בגימנסיה והמשיך את לימודיו באקדמיה הדיפלומטית, מוסד שנועד להכשיר סטודנטים למשרות דיפלומטיות והעניק תארים אקדמיים בשיתוף אוניברסיטת וינה. עם סיום לימודיו, ביולי 1936, קיבל צבי תעודת הסמכה של דיפלומט. בד בבד למד באיטליה פסנתר וקומפוזיציה אצל הכנר והמלחין הנודע אוטורינו רספיגי. 

תעודת הסמכה (דיפלומה) שקיבל צבי בן-יוסף מהאקדמיה הקונסלרית בווינה

אביו, שככל הידוע לא היה מחובבי ציון, ציפה כי בנו יעבוד כדיפלומט בשירות החוץ האוסטרי, אך תקוותיו נכזבו. בקיץ 1936, לאחר סיום לימודיו בווינה, והוא בן 22, עלה צבי ארצה. כבר בתחילת שהותו בארץ שינה את שמו לצמ"א (ראשי התיבות צבי מנחם אליעזר) בן-יוסף (שם אביו), ונרשם ללימודים במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית שבהר הצופים. בשנת 1938 עבר לקיבוץ קריית ענבים שבהרי ירושלים ועבד במטעים. כשנוסד באותה השנה קיבוץ מעלה החמישה, על שם החמישה שיצאו מולדת לבנות ונפלו על משמרתם, הצטרף צבי למקימי הקיבוץ. בתוך כך שירת בהגנה וכעבור זמן נשלח לקורס מכי"ם בקיבוץ נען.

תעודת הזהות הפלשתינאית של צבי בן-יוסף שגר אז בקרית ענבים ובמעלה החמישה, אוקטובר 1938

כדי לעבוד למחייתו ניגן צבי בבתי קפה ובמועדונים שבהם בילו קצינים בריטים. באפריל 1939 הפליג באונייה לצרפת כדי לפגוש את בני משפחתו שנמלטו מפולין, שהה שם כשלושה חודשים ושב ארצה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1940 ביקש להתנדב לצבא הבריטי, אך נתקל בקשיים מחמת היותו נתין אוסטרי. לאחר שהמציא מסמכים על היותו יליד פולין, גויס והוצב ביחידת 'בַּאפְס' (BUFFS), שהופקדה על אבטחת מתקנים צבאיים. 

אימון של חיילי פלוגה 2 ב'באפס'בה שירת צבי בן-יוסף, 1942 (צילום: זולטן קלוגר)

עם יחידת ה'באפס'שאליה שוייך נדד צבי ברחבי הארץ, ובין היתר הועסק, יחד עם חברו ליחידה שלמה דרורי (אז דויטשר), בשמירה על מחסני הצבא הבריטי בבסיס הצבאי שהוקם סמוך לקיבוץ רמת דוד. בעת שירותם שם חמקו השניים לביקור במושב נהלל הסמוך, ואז גם נולד פזמונו הראשון 'הורה נהלל' ('משתמט אני הייתי'). השיר נכתב בשנת 1941, לאחר בילוי בפנימייה של בית הספר החקלאי לנערותשניהלה חנה מייזל-שוחט בנהלל. השניים שרו, ניגנו ואף רקדו עם בנות הפנימייה. אחת מהן משכה את תשומת לבם במיוחד והמפגש עמה הותיר את חותמו במילות השיר: הִיא הָיְתָה יֹפִי שֶׁל יַלְדָּה, / שַׂעֲרוֹתֶיהָ סְעָרָה בְּיָם דָּגָן סוֹעֵר./ הִיא הָיְתָה אַגָּדָה, / אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה, מִתּוֹךְ סֵפֶר מְסַפֵּר'. זו הייתה יעל ובמן, בת המושב. לימים סיפר דרורי כי צבי השלים את המנגינה בִּן-לילה, אך התלבט בכתיבת המילים ונעזר בו. כמי שעבד לפני כן במשקים אחדים בנהלל הכיר דרורי היטב את המושב ומשעוליו והכניס לשיר שמות כמה מן המתיישבים. מידע נוסף על השיר, על יעל ובמן (היום הפסלת יעל שלו שגרה ברמת אביב), ועל השמות שנזכרים בשיר הביא עפר גביש בבלוג שלו.

שער דפרון 'הורה נהלל', הוצאת 'נֵגֵן', 1949

מִשְׁתַּמֵּט אֲנִי הָיִיתִי,
אַךְ אֲנִי לֹא הִתְבַּיַּשְׁתִּי כְּלָל.
עַד אֲשֶׁר כָּבַשְׁתִּי,
לֵב אֶחָד רָכַשְׁתִּי,
שֶׁל הַבַּת מִנַּהֲלָל.

הָיִיתִי 'בִּמְקוֹם', זֹאת אוֹמֶרֶת,
בְּנֵי הַכְּפָר הָלְכוּ אֶל הַצָּבָא.
הָעֲבוֹדָה בּוֹעֶרֶת,
הַבַּת לֹא מִסְתַּדֶּרֶת,
וְאָנֹכִי חָשׁ לְעֶזְרָה.

הִיא הָיְתָה יֹפִי שֶׁל יַלְדָּה:
שַׂעֲרוֹתֶיהָ סְעָרָה
כְּיָם דָּגָן סוֹעֵר.
יָפָה הָיְתָה כְּאַגָּדָה,
מֵאֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה
וּפִי שֶׁבַע עוֹד יוֹתֵר.

נוּ, רַבּוֹתַי, נָזִיר אֵינֶנִי,
וְהִתְלַקַּחְתִּי כִּפְּרִימוּס מִגַּפְרוּר.
פַּחֲדִי כָּבַשְׁתִּי,
'אֲהַבְתִּיך'לָחַשְׁתִּי,
אַךְ הִיא אָמְרָה שֶׁזֶּה אָסוּר.

הִיא אָמְרָה –
תּוֹךְ רִקּוּד,
הִיא נוֹתֶנֶת יָד רַק
לְבַחוּרֵי הַגְּדוּד.
הִיא אָמְרָה –
'כֵּן, אֲבָל,
בַּחוּרִי נָא לֶךְ בְּדֶרֶךְ שֶׁל הַכְּלָל וֶהֱיֵה חַיָּל'.

בְּעַצְמְכֶם אַתֶּם תָּבִינוּ,
שֶׁזֶּה גָּרַם לִי קְצָת מוּסַר כְּלָיוֹת.
אַךְ עִם בּוֹא הַלֵּיל,
יָצָאנוּ לְטַיֵּל,
שְׁנֵינוּ יַחַד בַּשָּׂדוֹת.

הִיא דִּבְּרָה, כֻּלִּי הִקְשַׁבְתִּי,
וְלִבִּי מִסְכֵּן נָפַל חָלָל.
לַלִּשְׁכָּה אָז חַשְׁתִּי,
וּמַדִּים לָבַשְׁתִּי,
וְכָעֵת אֲנִי חַיָּל.
לַלִּשְׁכָּה אָז חַשְׁתִּי,
וּמַדִּים לָבַשְׁתִּי,
בְּשֶׁל הַבַּת מִנַּהֲלָל.

השיר, שהוקלט לראשונה בביצועו של דרורי, נפוץ ברחבי הארץ והיה להיט, לא מעט בזכות ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר-נוי. הנה הוא: 

זמן קצר אחר כך הועברה יחידתו של צבי ל'מחנה אלנבי' (בשכונת בת גלים שבמבואות חיפה) למשימות שמירה בנמל ובבתי הזיקוק. אז חיבר את שיר הלכת 'הולכים בלילה'. גם כאן חיבר תחילה את הלחן וכיוון שהתקשה בכתיבת המילים נעזר בחברו ליחידה שבתאי פורטוגלי, שלימים התמחה בתיקון פסנתרים בתל אביב. תוך זמן קצר נפוץ השיר בקרב הנוטרים ואנשי ההגנה, ששרו אותו בדרכי הארץ ובמשעוליה.

הנה שמעון ישראלי (בתקליטו 'שירי לוחמים', 1967):

התחנה הבאה בשירותו הצבאי, ביולי 1943, הייתה מחנה בריטי באזור בֵּנגָאזי שבמדבר לוב. כאן ניתנה לו ההזדמנות לעסוק בפעילות האהובה עליו – מוזיקה. הוא הקים וניהל תזמורת של שלושים נגני כלי נשיפה, שניגנה במצעדים ובטקסים והנעימה את זמנם של חיילי היחידה. אהרן חטר-ישי (לימים הפרקליט הצבאי הראשי הראשון בצה"ל), שהיה מפקד הגדוד העברי השנישבו שירת בן-יוסף, הוא שהעיד על כך. 

צבי בן-יוסף במדי הצבא הבריטי

בדיוק שנה אחרי כן, ביולי 1944, עם הקמת הבריגדה היהודית, היא החטיבה היהודית הלוחמת (החַיִ"ל), הצטרף בן-יוסף ל'מעין זה', הלהקה הצבאית של החטיבה. הוא התמנה למנהלה המוזיקלי והלחין את המנון הלהקה וכתריסר פזמונים לשלוש תכניותיה. בהופעות הלהקה, בקרב חיילים ובמחנות העקורים באירופה, ליווה צבי את השירה באקורדיון או בפסנתר. 

להקת 'מעין זה'מופיעה בפני חיילי הבריגדה בבורג'אל ערב, מצרים, 1944. ליד הפסנתר (משמאל): צבי בן-יוסף (תודה לבני גבירצמן)

בין שירי הלהקה התפרסם בציבור השיר 'כל הדרכים מובילות לרומא'. שיר זה, שנכתב בידי חבר הלהקה יצחק יצחקוהולחן על ידי צבי בן-יוסף, הושר בפי יוסי סוקניק (לימים ידין) וחנה מיירצ'ק (לימים מרון), שגם נישאו זה לזו מאוחר יותר. הנה הם שרים יחד את השיר במופע 'היֹה היו זמנים' (1960).

בלהקת 'מעין זה'שירת גם מרדכי זעירא, שהיה כבר אז מלחין ידוע-שם שלזכותו נזקפו שירים רבים ('סובבוני', 'תן כתף', 'הזקן מנהריים', 'שיר הלגיונות', 'היו לילות', 'עד אור הבוקר', 'הי ציוניוני הדרך'), ובכל זאת לתפקיד ניהול הלהקה הועדף בן-יוסף, שהתבלט בכושר מנהיגותו. בין השניים שררה ידידות והערכה הדדית, ולימים אף הלחין בן-יוסף לכבוד חברו וריאציות לפסנתר על הלחן של 'על גבעות שיח'אבריק' ('אדמה אדמתי'), שאותן ניגן בשידור חי ברדיו.

מכתב מצבי בן-יוסף למרדכי זעירא, 6 במארס 1947

עם שחרורו מן הבריגדה ביקש בן-יוסף להתקבל כמורה למוזיקה בכפר הנוער בן שמן, אך לבסוף בחר להצטרף למחלקת המוזיקה העברית בקול ירושלים, שירות השידור המנדטורי, שאנשיו קיבלוהו בזרועות פתוחות. הוא החל בעבודתו ביולי 1946 ועבודתו ברדיו נמשכה פחות משנתיים. תקופה קצרה זו הייתה הפורייה ביותר ביצירתו. הוא חיבר והלחין אז את מרבית שיריו, ביניהם שירים אמנותיים אחדים, כמו 'שֵׁאַתּ אֵינֵךְ' (למילותיו של משה טבנקין), ו'אַיֵּךְ' (שיר אהבה של חיים נחמן ביאליק), שסגנונם המקורי והחדשני הקדים את זמנו.

מיד לאחר קבלת 'תכנית החלוקה', בנובמבר 1947, התייצב צבי במפקדת 'ההגנה'בירושלים, ללא שקיבל צו גיוס, והתנדב לכל משימה. הוא פיקד על שיירות האספקה לשכונות הנצורות בעטרות ובנווה יעקב, השתתף בתקיפת בית צפאפא, שממנה נורו יריות אל שכונת מקור חיים, ולחם בקרבות בכפר סילואן. בפברואר 1948 הועבר לגוש עציון ושימש מפקד אחת המחלקות שהגנו על יישובי הגוש. הוא מונה למפקד המחלקה שהגנה על משלט 'המנזר הרוסי'. ב-12 במאי 1948 פיקד על הקרב הקשה שהתחולל בשטח המנזר ושם נפצע פצעי מוות ונפל.

ב. משהו על מורשתו

בכל השנים הללו לא הניח צבי מידו את כלי הנגינה האהוב עליו ביותר, האקורדיון. אתו הופיע בכל מקום – בבריגדה, בהופעות להקת 'מעין זה', בפעולות ה'הגנה'ובקרבות בגוש עציון. בין קרב לקרב הוא עודד את הלוחמים בצלילי נגינתו. יומיים לפני הכרזת המדינה שאליה נשא את עיניו, כששיריו 'ראש פינה'ו'יש לי כנרת'בקעו ממכשירי גרמופון ברחבי הארץ וצליליהם נישאו בתכניות 'כבקשתך לשירים עבריים', שהאזינו להם מבוגרים ובני נוער, נגדע בטרם עת פתיל חייו של אחד היוצרים המקוריים שקמו לזמר העברי. 

תמונת נעורים של צבי בן-יוסף ואקורדיונו

קצרת ימים הייתה תרומתו לשירת הארץ. שבע שנים בלבד חלפו מיום שכתב את שירו הראשון (1941) ועד היום שבו חיבר את האחרון (1948). בתקופה זו הניבו עטו וכישרונו למעלה משישים שירים ויצירות מוזיקליות, ואת רובם חיבר בשנתיים האחרונות לחייו (רשימת לחניו מפורטת בנספח למטה).

כשהחל צבי בן-יוסף להלחין שירים נעה זמרת הארץ על אדני השפעות השירה הרוסית והחסידית מכאן, והמקצב המזרחי-ערבי מכאן. צבי לא השתלב בסגנון שירי ה'הו-הו'ולא היה בין המלחינים שהגיעו מאירופה, נישבו בקסם המזרח וניסו לשלב בלחניהם סלסולים של שירי תימן ופיוטי ספרד, הבלקן והמגרב. בלחניו סלל לעצמו נתיב סגנוני משלו. שיריו הראשונים, 'הורה נהלל'ו'הולכים בלילה', שהלחין על רגל אחת, היו צעדים מהוססים ומוקדמים, שנוצרו לפני שגיבש לעצמו צליל אישי ולא העידו על המפנה שיחול כעבור שנים אחדות בסגנונו.

הקורא בשיריו יתקשה להאמין שהעברית לא הייתה השפה שגדל עליה. עד בואו לארץ לא הכיר את השירה העברית ולא חווה את אווירתה ותרבותה של ארץ ישראל. הוא אמנם ידע שש שפות על בוריין (אנגלית, גרמנית, איטלקית, פולנית, ספרדית וצרפתית), אך רק עם הגיעו לארץ החל ללמוד עברית וערבית. תוך זמן קצר שָׂרָה עם העברית ויכל לה, והחל לכתוב שירים בשפה שלא הכיר לפני כן.

הנודע בשיריו, 'יש לי כנרת', שכבש לבבות במילותיו ובלחנו, נכתב ב-1947. עוד שיר אחד על הכנרת, 'על ים כנרת ערפל', נותר בכתב יד בגנזיו.

טיוטת 'על ים כנרת ערפל'בכתב ידו של צבי בן-יוסף

'יש לי כנרת'זכה לתפוצה בלתי רגילה ביישוב אף על פי שעד שנת 1949 הייתה רק הקלטה אחת ויחידה של השיר מפיו של שמשון בר-נוי. 

דפרון 'יש לי כנרת', 1947

המוזיקה מפעמת במילות השיר, שמלא וגדוש במונחים צליליים (מיתר, קול, רינה, ניגון, צליל, שיר). משפט הפתיחה, 'יֵשׁ לִי כִּנֶּרֶת מֵיתָרִים אַלְפַּיִם', נישא בפי כל, עד שהפך למטבע לשוני מוכר ומצוטט (למשל בשירו של יעקב שרת 'כנרת אחרת': 'יש לך אוהבים לרוב ומחזרים / הם שרים ופורטים על מיתרים). מפליאים צירופי הלשון המקוריים שבשיר, שהעידו כי תוך זמן קצר התערה מחברם היטב בלשון העברית ובניביה. כזה הוא המשפט: 'אַךְ סְתָו כִּיבָא: תּוּגַת-הַדְּמִי יִשְׁזֹר: יִדֹּם שִׁירִי, יָנוּם מֵיתָר מִכְּפֹר'.

הנה שמשון בר-נוי שר את 'יש לי כנרת'. צבי בן-יוסף ליווה אותו בפסנתר:

כמו את רוב שיריו, כך גם את שיר הגעגועים לכנרת כתב בירושלים. הוא ישב בספרייה המוזיקלית של שירות השידור המנדטורי וחלם על האגם הרחוק. ובהקשר זה, עולה על הדעת רחל המשוררת, שגם היא כתבה את שיריה על הכנרת והגולן בשבתה בחדרה שבעליית הגג בתל אביב.

צבי בן-יוסף לא הכיר את רחל, שנפטרה ב-1931, כמה שנים קודם שעלה לארץ, אך בלי ספק הכיר את שיריה. בעיזבונו נמצאו תווים שהלחין בירושלים לשיר 'על הגורן', שאותו כתבה רחל בשנת 1930. תווים אלה אף פעם לא פורסמו והלחן מעולם לא הוקלט. לימים הלחין גם יהודה שרת את 'על הגורן' (כאן הקלטה שלו).

ככל הידוע, בן-יוסף לא היה מזוהה פוליטית. מחד גיסא, הלחין ארבעה משיריו של הבית"רי שלמה סְקוּלסקי (1982-1912), ומאידך גיסא נטה חיבה לשירתו הרומנטית של משה טבנקין (1979-1917), איש קיבוץ עין חרוד, שמתוך ספר שיריו הלחין שמונה שירים. 

ג. 'ארציפון': פרק בדיסקוגרפיה של הזמר העברי 

מודעת 'ארציפון' (נדפסה בירחון בֹּחַן, 1948)

התקליטים של שירי צבי בן-יוסף בביצוע שמשון בר-נוי, שיצאו בשנים 1948-1947, הם פרק שלא תועד עד כה בתולדות התקליט העברי לפני הקמת המדינה (על ההקלטות בשנים 1936-1892 ראו מאמרי 'התקליט העברי, סיבובים ראשונים [פרקים בדיסקוגרפיה של הזמר העברי]', יוסי מר-חיים ויאיר סתוי [עורכים], הכל זהב, ספריית מעריב, 1993, עמ' 20-9). 

את הזמר שמשון בר-נוי (בשמו המקורי פטר נוימן), הכיר בן-יוסף בעת שירותם המשותף בגדוד השני של החי"ל. כשהסתיימה המלחמה ושניהם השתחררו העמיקה ידידותם. הם שיתפו פעולה בהגשת ערבי זמר בבתי מלון על הכרמל. בר-נוי, יליד גרמניה (1988-1922), צעיר יפה תואר, ששמו הלך לפניו כלוחם עטור תהילה בצבאות 'בנות הברית'באירופה, היה בעל קול נעים וצלול, עם נטייה להיגוי ייקי, וכזמר כמעט שלא היה מוכר אז בארץ. לצדו הופיע בן-יוסף, שליווה אותו בנגינה וירטואוזית בפסנתר.

שמשון בר-נוי (מתוך דפרון 'שיר למשמרת')

צבי בן-יוסף ופסנתרו

מי ששמע אותם באחת ההופעות, והתרשם מהפוטנציאל הגלום בהם, היה עורך הדין יהושע טרכטנגוט, יליד בסרביה, שעלה לארץ והתיישב בתל אביב. ביאליק הוא ששכנעו לעברת את שם משפחתו ל'חשביה', וכן עשה. אחד מבניו של יהושע היה אריה חשביה (2015-1931), שהתבלט מגיל צעיר בכישרונותיו, ולימים נודע כסופר, עיתונאי ומתרגם של מאות ספרים לעברית.

טרכטנגוט היה גם פטרון תרבות. כשפגש יוצרים ואנשי במה מובטלים, דאג לארגן עבורם הופעות וכך תפקד כמעין אמרגן. במשך השנים טיפח אמנים כמו מינה ברן, אלכסנדר יהלומי ושחקני 'לי-לה-לו'. בין בר-נוי ובן-יוסף ובין טרכטנגוט ובני משפחתו התפתחה ידידות הדוקה. משפחת טרכטנגוט אימצה את שני המוזיקאים חסרי המשפחה ונהגה בהם כבנים. טרכטנגוט כינה אותם 'בניי היקרים', והם קראו לו 'אבא'ולרעייתו 'אמא'.

בשנת 1947 הקים טרכטנגוט חברת תקליטים בשם 'ארציפון', ומשרדיה שכנו בשדרות רוטשילד 8 בתל אביב. הוא לא התכוון לנהלה כעסק מסחרי, אלא ראה בה מכשיר לאיסוף תרומות לפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ על ידי הפצת תקליטים של זמר עברי באמריקה. אפשר לשער שהשם העברי של החברה גם התכתב עם שמה של חברת התקליטים הגרמנית הנודעת 'ארטיפון' (Artiphon). 

התקליטים הראשונים שהוציאה 'ארציפון'היו בביצועם של שני 'ילדיו': בר-נוי ובן-יוסף. לצורך ההקלטות נעזר טרכטנגוט בטכנאי רלף הלינגר ובאביו הנס, שהיה הבעלים של 'רדיו דוקטור'בתל אביב (לימים התפרסם הלינגר בטענתו, כי הוא זה שאחראי להקלטת טקס הכרזת העצמאות). האולפן לא היה אלא חדר עם פסנתר והתנאים האקוסטיים בו היו רחוקים מן המקובל היום באולפני הקלטה. את התקליט הראשון, 'יש לי כנרת', הטביע טרכטנגוט במפעל של חברת התקליטים 'קול ציון', שהוקמה שנה לפני כן בנתניה. על תווית התקליט הופיע סמל חברת 'ארציפון': ציור של מגדל דוד על רקע חומת ירושלים. כשותף למיזם צירף אליו את שלמה פיינטוך ('סְלִים'), מי שייסד כעבור שלוש שנים את חברת התקליטים הישראלית 'מקולית', שהפיקה מאות תקליטים. 

תווית תקליט ארציפון: 'יש לי כנרת'בפי שמשון בר-נוי ובליווי צבי בן-יוסף

מצויד ב'מאסטרים'של ההקלטות, שאותן עשה בתל אביב, יצא טרכטנגוט לארצות הברית, ובמפעל של חברת International Record Company, שבלונג איילנד (ניו יורק), הוא הטביע 860 תקליטים עם תווית כחולה של 'ארציפון'. 360 תקליטים הפיץ טרכטנגוט באמריקה ו-500 הביא עמו ארצה ומכרם לחנות 'שלזינגר את שפרינגר'ברחוב נחלת בנימין 2 בתל אביב. שלושה מן השירים שהוקלטו היו על פי לחניו של בן-יוסף, שגם ליווה בפסנתר את בר-נוי: 'יש לי כנרת'; 'ראש פינה' (מילים: שלמה סקוּלסקי); 'שיר למשמרת' (מילים: אריה טרכטנגוט [חשביה]). 

תווית תקליט ארציפון: 'ראש פינה'בפי שמשון בר-נוי ובליווי צבי בן-יוסף

למרבה המזל, הקלטות ראשונות אלה נשמרו. הנה הוא 'שיר למשמרת'בפי שמשון בר-נוי:

דפרון 'שיר למשמרת', הוצאת 'ארציפון' 1947

לצד שלושת השירים האלה הקליטו השניים לראשונה את שירו של קונסטנטין סימונוב (1979-1915), 'את חכי לי', בתרגום אברהם שלונסקי ועל פי לחנו של שלמה דרורי (דויטשר). שירו של סימונוב זכה לכמה לחנים, אך זה של דרורי, חברו של בן-יוסף מימי להקת 'מעין זה', היה המוצלח והאהוב שבכולם.

שני שירים נוספים הקליטה 'ארציפון'בזמרתו של מנשה בהרב: 'הורה לא נבהלנו' ('אם הופלנו'), למילותיו של יעקב אורלנד בלחן של מנשה בהרב, ו'בערבות הנגב', למילותיו של רפאל קלצ'קין ובלחן שהושפע משיר סובייטי. התקליט, שהוטבע ב-1947, נקרא 'שיר הנגב'.

כמו חברת 'קול ציון'שקדמה לה, גם חברת 'ארציפון'התפרקה בימי מלחמת העצמאות. עותקים אחדים של ההקלטות נמסרו לחברת 'הד ארצי', שהחלה לפעול באותה עת, וזו שיווקה את תקליט 'יש לי כנרת', כשמצדו השני 'את חכי לי'של סימונוב ודרורי. שני תקליטים נוספים הפיצה 'הד ארצי'מלחני צבי בן-יוסף, בביצוע שמשון בר-נוי ובליווי פסנתר של בן-יוסף: האחד,  'שאת אינך'למילותיו של משה טבנקין ו'אַיֵּךְ'למילותיו של ח"נ ביאליק; השני, 'הכל שהיה בינינו'של טבנקין ו'רימון זיכרונותי'של אליהו קרמר (כרמל). 

הנה שמשון בר-נוי שר את שירו היפה של משה טבנקין, 'שאת אינך'בלחנו של צבי בן-יוסף:

ד. אחרי מות  

ב-12 במאי 1948 נפל צבי בן-יוסף בגוש עציון ותמו חייו הקצרים. הם קופדו לאחר שנתיים בהן היה שרוי בתנופת יצירה נמרצת והלחין עשרות שירים ויצירות מוזיקליות. נפילתו בטרם עת מעלה מאליה את התהייה לאן הייתה יכולה להתפתח יצירתו. בריאיון שערכתי בשנת 1993 עם המלחין, המעבד והמנצח שבתי פטרושקה, לכבוד יום הולדתו התשעים, הוא אמר לי בהתרגשות: 'צבי בן-יוסף חסר לי עד היום כחבר וכמלחין. במותו אבד לזמר העברי מלחין רב-כישרון, שמבחינה מוזיקלית היה בראשית דרכו. לולא נהרג, יכול היה להפתיע בצלילים חדשים בסגנון שרק התחיל להתפתח אצלו'. 

שבתי פטרושקה (מכון למוסיקה ישראלית)

פטרושקה ליווה את זכרו של בן-יוסף לאורך השנים. כבר באפריל 1949, עם סיומה של מלחמת השחרור, ערך קצין העיר ירושלים קונצרט מיוחד לזכרו, כשעל תזמורת 'קול ירושלים'ניצח פטרושקה.

כרזה של קונצרט ראשון משירי צבי בן-יוסף בתום מלחמת העצמאות, 6 באפריל 1949

במלאת שנתיים לנפילתו של בן-יוסף נערך קונצרט נוסף לזכרו באולם ימק"א בירושלים, ובו הוענקו פרסים לזוכים בתחרות לעיבודים מוזיקליים של יצירותיו. פטרושקה כיבד את זכרו בחיבור שתי פנטסיות על 'יש לי כנרת'ו'הורה נהלל'.

קונצרט לזכרו של צבי בן-יוסף, 18 במאי 1950

ב-1950, שנתיים לאחר מותו, הוציא המרכז לתרבות של ההסתדרות חוברת עם שישה משיריו (צמ"א בן יוסף,שירים לקול ולפסנתר).

'שירים לקול ולפסנתר', הוצאת המרכז לתרבות, 1950

עטיפת תקליט של שירי צבי בן-יוסף, 'הד ארצי'' 1959

חוקר הזמר נחומי הרציון, הקדיש לו מאמר ביוגרפי ('צבי בן יוסף: הלוחם-המלחין שנפל בגוש עציון', מרדכי נאור [עורך], גוש עציון מראשיתו עד תש"ח [עידן, 7], יד יצחק בן-צבי, 1986, עמ' 222-213; נגיש למנויי 'כותר'), ובשנת 2010 ערך חוברת משיריו ושמה גם חלומות כאנשים: משירי צבי בן-יוסף. 

נספח: רשימת לחניו של צמ"א בן יוסף

63 שירים הלחין צבי בן-יוסף, ולמרבה הצער מקצתם לא נותרו מתועדים בתווים. הנה רשימה של כל לחניו הידועים לי, כפי שהם משתקפים מעיזבונו וממקורות אחרים:

7-3. חמישה שירים של שאול טשרניחובסקי: 'את כה רֵיחָנִיָּה', 'בו במעדר', ואת שמך אני אשא', 'מנגינה לי ונגינה לי', 'ראי אדמה'. 

15-8. שמונה שירים של משה טבנקין: אֹורֵחַ', 'את כל שהיה בינינו', 'גם חלומות, כאנשים', 'זמר ים', 'טבע דומם', 'לו ניתן', 'על ילדה בחלוק הכחול', 'שאת אינך'.

19-16. ארבעה שירים של שלמה סְקוּלְסקי: 'אני שר', 'מול הנרות', 'ראש פינה', 'שיר חדש'. 

21-20. שני שירים של צפרירה גרבר: 'דין דנים', 'רוח ערב'.

22. שיר של דב חומסקי: 'שָׁר היין'. 

23. שיר של אליהו קרמר (כרמל): 'רימון זיכרונותי'. 

25-24. שני שירים של ש. שלום: 'אינכם לבד', 'היו חזקים'. 

26. שיר של רחל: 'על הגורן'. 

27. שיר 'שבת שלום' (לא רשום שם מחבר).

28. שיר של קונסטנטין סימונוב בתרגומו של שלמה אבן-שושן: 'היה היה לי רֵעַ טוב'.

31-29. שלושה שירים של שבתאי פורטוגלי: 'אניית המתים', 'רומבת העצב', 'שיר השיכור'.

34-32. שלושה שירים של יצחק יצחק: 'המנון להקת מעין זה', 'הסבתא גיטל', 'כל הדרכים מובילות לרומא'.

35. שיר של אריה טרכטנגוט (חשביה): 'שיר למשמרת'. 

51-36. שישה-עשר שירים שהוא עצמו חיבר: 'אלך לי אל צפון', 'בצל תלתלייך', 'די דיינו', 'הולכים בלילה', 'הורה חאקי', 'הורה משולשת', 'הורה נהלל', 'הים רב זוהר, הוד וכחול', 'חַיִל אַל-מָוֵת', 'יש לי כנרת', 'על ים כנרת ערפל', 'פועה', 'ראות לי בארצי', 'רוחמה' ('ליל סתר'), 'שחרזדה', 'שתו עוד'.

53-52. שתי פואמות: 'הציץ ומת'מאת ח"נ ביאליק; 'לנוכח פסל אפולו'מאת שאול טשרניחובסקי. 

58-54. חמישה שירי לכת ללא מילים: 'הגדוד חוזר', 'זוגות במדים', 'מארש אבל', 'שיר הנעורים', 'הבריגדה בבריסל'.

63-59. חמש יצירות לפסנתר: וריאציות על 'אדמה אדמתי'של מרדכי זעירא, אימפרוביזציה על 'כי מציון תצא תורה'של עמנואל עמירן, 'מעיין', 'עדלידע קצרה לשני פסנתרים', סונטה לקלרינט ולפסנתר אופוס 63'.

א. בין אדם למקום

'המקום'הוא כידוע אחד מכינוייו של הקב"ה, ו'מצוות בין אדם למקום'הן המצוות שעושה (או לא) האדם נוכח בוראו, והן משלימות את ה'מצוות שבין אדם לחברו'.

ברשות הטבע והגנים עשו משחק מילים נאה על 'המקום', אלא שלא גמרו בדעתם אם זה 'בין האדם למקום'או 'בן אדם למקום' (כפי שמודפס על כל העלונים)...

צילום: מנחם רוזנברג

ב. פנייה למצפון

בפנייה מכביש 90 לשמורת החולה, לא הרחק מיְסוּד המעלה, נקבע שלט זה (ושלטים נוספים כמו: 'אל תגזול את פירות עמלנו'), שמפציר במטיילים לא לשלוח ידים אל מה שלא שלהם.

שלטים כאלה מזכירים לי את הבדיחה הישנה על פועלים תימנים שעובדים בקטיף בפרדס, ובהפסקה קוטפים כמה תפוחים ואוכלים אותם לסעודתם. לפתע מגיע בעל הפרדס ומתחיל לצעוק עליהם:

 – אתם לא מתביישים? אתם אנשים דתיים! אתם לא יודעים שכתוב בתורה 'לא תגנוב'?

התחייך אליו אחד הפועלים ואמר לחבריו: 'רואים אתם, אכלנו, שבענו ובירכנו, וגם דבר תורה שמענו'...

צילום: מנחם רוזנברג

ג. פרנסות מהתנ"ך

אם אתם מאלה שלא מחמיצים הזדמנויות עסקיות, שימו לב לגרפיטי בדרך בן גוריון פינת ז'בוטינסקי, בצד של בני ברק. 

עצה חינם ישר מהתנ"ך: מאגרים של נפט גולמי טמונים באדמות עמק בית שאן!

איך יודעים? מה זאת אומרת, הרי כתוב בפירוש בפרק קלט בתהלים, פסוק 12: 'גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה'.

צילום: גדעון פליישמן

ד. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה 

בכניסה לקיבוץ רוחמה שבנגב הצפוני (10 ק"מ ממזרח לשדרות) שוחזרה החומה ההיסטורית שהקיפה את רוחמה הישנה בשנת 1912 (היישוב, שראשיתו ב-1911, ננטש בימי מלחמת העולם הראשונה והוקם מחדש ב-1943). לידה השתמרו קוביות בטון שיצקה משטרת המדבר הבריטית כדי שיהיה מקום לקשור אליו את הסוסים והגמלים...

על קיר מחוץ לחדר האוכל של הקיבוץ יש יצירת אמנות יפה מקרמיקה, שנעשתה בשנת 1963 על ידי האמן והצייר היהודי-איטלקיעמנואל לוצאטי (2007-1921). היצירה מכונה 'שבטי ישראל'.

מה עשה לוצאטי בקיבוץ רוחמה? מתברר שאחיו היה חבר הקיבוץ, וכך זכו חברי הקיבוץ למתנה מאמן דגול.

צילומים: איתמר לויתן

ה. בעקבות מחתרת לוחמי יהוה

בשבוע שעבר הבאנו כאן ('מעורב ירושלמי', 5 באפריל 2021) תמונה של מחתרת ירושלמית חדשה שמציירת כתובות גרפיטי בכתב העברי הקדום ('כתב דעץ').

צילום: דוד אסף

אם חשבתי שרק בירושלים יש טרלול כזה, בא טל סגל והעמידני על טעותי. גם בכרם התימנים בתל אביב יש סניף של חובבי הכתב הקדום.

טל צילם ותרגם שלוש כתובות כאלה, וברביעית תש כוחו...

צילומים: טל סגל

אלה מילות השיר :

הנה כמה ביצועים מוכרים של השיר, ובראשם הגבעטרון בלחן של נעמי שמר:

ביצוע שאהוב עליי במיוחד הוא של נחמה הנדל:

  .

וכאן מיקי גבריאלוב בלחן יפה ושונה, שהוא עצמו חיבר לשיר:

אבל האם אנו גם מבינים מה שאנו שרים? האם כולנו יודעים מה זה 'עֻלְפֶּה', 'שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת'או 'בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב'?

בבלוג האקדמיה ללשון העברית התפרסמה השבוע רשימה שמוקדשת לביאורי המילים ולצירופי הלשון שבשיר. מעניין, נעים וגם נחמד להאזין לשיר כאשר כל מילותיו מובנות וכל ניביו ברורים. הרשימה נכתבה על ידי ד"ר ברק דן, ואני מודה לצוות האקדמיה ללשון העברית על הרשות לפרסמה גם בבלוגנו. הצילומים נוספו על ידי.

* * *

מאת ברק דן

בשירו של שאול טשרניחובסקי – שיר שחיבר בתל אביב בשנת 1933, לאחר עלייתו ארצה, ומהשירים המזוהים ביותר עם המשורר – מתוארים הארץ ונופיה כפי שרָאָם המשורר. המילה הפותחת הוֹי היא מילת קריאה המשמשת להבעת צער. ואומנם בתיאור הארץ חמדת הלב נגלית ארץ שוממה וחרבה ברובהּ, אם כי גם פרדסים, גפנים, זיתים וצמחי בשׂמים יימצאו בהּ. בתיאורו כלולות מילים לא רגילות – בוודאי לקורא בן ימינו. הרי ביאורן: 

הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ – המילה טרשים (או טרשין) מתועדת לראשונה בספרות חז"ל, ואף שמשמעותה ברורה 'אדמה קשה', 'סלעים', גיזרונה אינו ברור. בתוספתא נאמר מפי ר'עקיבא כי 'אם סִקל [אבנים], יוציא [אותן] לים או לנהר או למקום הטרשין' (שביעית, ג ה), ובתלמוד הבבלי נאמר: 'ואין לך טרשין בארץ ישראל כחברון' (כתובות, קיב ע"א). בתקופה מאוחרת יותר נוצרה גם צורת היחיד טֶרֶשׁ, המשמשת גם בשירו של חיים גורי 'באב אל־ואד': 'כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ, כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת'. הר הטרשים של טשרניחובסקי הוא אפוא הר סַלעי חשוף. 

'הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ' – הר חורב בסיני, 1858 (ויקימדיה)

עֵדֶר עֻלְפֶּה – המילה עולפּה מצויה פעם אחת ויחידה במקרא, בנבואתו של הנביא יחזקאל לפרעה ולמצרים. לפי המשל, הארז היפה, הגדול, הגבוה והמסועף ייכרת ביד זרים, ויקיץ הקץ גם על העצים והחיות שנסמכו עליו: 'הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים, וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה' (לא 15). ההקשר ושורש המילה על"ף מובילים להנחה המתבקשת שבהיכּרת הארז יתעלפו עצי השדה מֵחוסר מים. גם העדר אצל טשרניחובסקי הוא כנראה עדר מעולף, אולם בעוד אצלו אין ספק שעולפֶּה הוא שם תואר לעדר, תפקיד המילה בפסוק מיחזקאל אינו ברור (עצי השדה עולפֶּה?) וגם מבנֶהָ קשה: הרי אנו רגילים שכשמילה מסתיימת ב־ֶה (כמו רָזֶה, יָפֶה, פּוֹרֶה), אות השורש האחרונה בה היא יו"ד. 

גַּל מַצֵּבָה – גל איננו רק בים. גל הוא גם 'ערֵמה', ובמקרא נזכרים כמה וכמה גלי אבנים; הראשון והידוע שבהם הוא גל העדוּת שעושים יעקב ולבן כשהם כורתים ברית, כמסופר בספר בראשית: 

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן, וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא, וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד … וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (לא, 48-45, 52-51). 

גל האבנים והמצבה – כלומר האבן שהִציב יעקב – משמשים בברית הזאת לציון הגבול בין לבן ליעקב, וטשרניחובסקי איחד אותם לצירוף אחד. 

'גַּל מַצֵּבָה' – גל אבנים ברמת הגולן (צילום: יעקב שקולניק)

נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם – כָּמֵהַּ הוא כידוע 'משתוקק', וצורת הנסמך שלו בשיר הזה היא כְּמַהּ כפי שצורת הנסמך של זָקֵן היא זְקַן ושל שָׂבֵעַ היא שְׂבַע. נחל הכָּמֵהַּ למים הוא כמובן נחל אכזב. נעיר כי כך נוקדה המילה למן פרסומו הראשון של השיר. ואולם בטיוטת השיר בכתב ידו של המשורר נראה ששׂם סֶגוֹל מתחת למ"ם. כך או כך הוא נזקק לצורה בת הברה אחת. בימינו צורת הנסמך התקנית היא כְּמֵהַּ – בדומה לנסמך שמות כגון בָּצֵק (בְּצֵק עלים) או יָרֵחַ (יְרֵחַ כדור הארץ). 

טיוטת השיר בכתב ידו של טשרניחובסקי (ארכיון גנזים)

שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת – פרק יח בישעיהו נפתח במילים החידתיות 'הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ'. נראה כי בהשראת פסוק זה חיבר טשרניחובסקי לא רק את מילות הפתיחה לשיר, אלא גם את הצירוף המעניין צִלְצַל גַּמֶּלֶת. המילה צלצל בצירוף צִלְצַל כנפיים הובנה בדרכים שונות, ובהן 'צֵל'; רבים רואים בה את צורת הנסמך של צְלָצַל, הנזכר בדברים, כח 42, והוא אולי 'צְרָצַר' (בחילופי למ"ד ורי"ש) או רמשׂ אחר משמיע קול; אך היו גם שפירשו צלצל כעין 'צלצול'או 'כלי נגינה' (בדומה לצֶלְצְלִים בספר שמואל וצִלְצְלֵי השמע והתרועה במזמור האחרון בתהלים). נראה שצלצל הגמלת של טשרניחובסקי הוא צלצול אורְחת הגמלים, שהרי גַּמֶּלֶת היא שיירת גמלים. 

'שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת' – אורחת גמלים בתל אביב ליד תחנת הכח רדינג (צילום: זולטן קלוגר)

חֵל־חוֹלוֹת – המילה חֵל או חֵיל מוכרת היטב מן המקרא, כמו במזמור הידוע בתהלים 'שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ' (קכב 7-6). פירושה 'חוֹמה', וליתר דיוק 'חלק מביצורי החומה'. במקרא חֵ(י)ל, כמו חֵיק או רֵיק, היא גם צורת הנפרד, כמצוי באיכה 'וַיַּאֲבֶל־חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ' (ב 8), אך מלשון חכמים מוכרת גם צורת הנפרד חַיִל (במשמעות חוֹמה). חֵל חולות אצל טשרניחובסקי הוא אפוא 'חומת חולות'. 

'חֵל־חוֹלוֹת' – חולות ראשון לציון, שנות העשרים של המאה הקודמת (פיקיוויקי)

מִדְבַּר־סִין – מדבר זה נזכר במקרא כאחת מתחנות בני ישראל בין ים סוף להר סיני (ודוק – לפי שמות, טז 1 – בין אֵילִים וסיני). שם התלוננו בני ישראל בגעגועיהם לסיר הבשר וללחם במצרים, ושם שלח להם אלוהים את השׂליו (בשר) והחל להוריד להם את המן (לחם). 

מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת – מלונה בימינו התייחדה לבית הכלב, אולם במקור מדובר בסוכה בשדה ששימשה – כפי שהשורש מלמד – ללינת השומר. למלונה במקשה משווה ישעיהו הנביא את ירושלים בנבואתו הראשונה: 'וְנוֹתְרָה  בַת־צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה' (א 8). מלונה קרובה למָלוֹן, שגם הוא ביסודו 'מקום לינה'. 

'מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת' – שׁוֹמֵרַה בהרי ירושלים (גינת בוסתן)

בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב – בַּיִר הוא 'בור מים', 'באר'. צורה מיוחדת זו מתועדת במקרא פעם אחת בלבד – כצורת קרי (ירמיהו, ו 7). גרסת הכתיב שם היא הצורה הרגילה בור. למעשה שלוש הצורות בְּאֵר, בּוֹר, בַּיִר מקורן בצורת יסוד אחת (בִּאְר), ובשפות קרובות נמצא גם את הצורות בִּיר, בֵּיר, בֵּאר. גם בירת לבנון בֵּירות (בערבית בַּיְרוּת) הייתה במקורה 'בארות'. בַּיִר סוּד הוא אם כן 'בור סוּד', כלומר 'בור מסויד'. הצורה סוּד היא הבינוני הסביל של בניין קל (כמו שָׁמוּר או סָגוּר), וזאת צורת הבינוני הפעול בגזרת ע"ו, בדומה לצורה לוּט 'מכוסה'. בור מסויד היטב הוא בור שמימיו אינם מחלחֲלים, ולכן היה הצירוף בור סוּד משל לאדם הזוכר את כל אשר למד, כאמור במשנה במסכת אבות על אליעזר בן הורקנוס, מחמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי: 'אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאינו מאבד טיפה' (אבות, ב ח). גם כיום בור סוּד הוא כינוי לאדם בעל זיכרון מיוחד במינו, אלא שטשרניחובסקי השתמש בו כפשוטו: בַּיִר סוּד הוא בור מים מסויד ובודד (יתום) בגֵב. נראה כי בחירתו של המשורר בצורה המיוחדת בַּיִר במקום הצורה הצפויה בור נבעה מצורכי המשקל של השיר: נדרשה לו למשורר הברה נוספת. 

'בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב' – באר מים בעינות זיף (ויקיפדיה)

מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל – בלשון חכמים מטלית (או מטלֵת) היא בדרך כלל (כבימינו) 'פיסת בד', אבל לעיתים היא גם 'פיסה'סתם, 'חלק משלם'. כך למשל באיכה רבה מתפרש האמור ביחזקאל, כד, 6 'לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ'כך: 'מטליות מטליות היו גולים', ובהמשך מובאת שם מחלוקת אם ראשוני הגולים היו ראובן וגד או זבולון ונפתלי. מכאן שמטליות מדבר וחול בשירו של טשרניחובסקי הן 'פיסות מדבר וחול'. 

'מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל' – הדיונה הגדולה של אשדוד (ויקימדיה)

שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת – שחלת נזכרת במקרא פעם אחת בלבד – בצמחי הבושם ששימשו לקטורת: 'וַיֹּאמֶר ה'אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ'וגו' (שמות, ל 35-34). שביל זרוע שחלת הוא אפוא שביל מְבושם.

* * *

ולסיום הנה נורית גלרון ואסתר שמיר מלוות בידי המלחינה נעמי שמר.