![]() |
| כנס עורבים בכניסה לרחוב מקור חיים |
מאת דוד אסףצילומים: ברוך גיאןחום אמצע יולי, דמדומי קורונה של פעם ושחר של סגר חדש. ברוך גיאן ואנוכי חונכים מדור חדש בבלוג:
סיורחוב בירושלים. באין הדרכות טיולים בארץ או בחו"ל נבקר אחת לכמה זמן ברחוב, במתחם או במבנה בעירנו המשוגעת והאהובה, ונציע אותו לקוראים כמסלול סיור של שעה עד שעתיים.
ונתחיל ברחוב שהוא שכונה (ואולי שכונה שהיא רחוב):
מקור חיים.
השכונה הנסתרת הזו, הנמצאת בדרום העיר, בין שכונת בקעה ואזור התעשייה תלפיות במזרח לבין חלקו הדרומי של פארק המסילה במערב, נמתחת לאורכו של ציר אחד
– רחוב מקור חיים
– כ-700 מטר אורכו, עם כמה רחובות צדדיים שחוצים אותו לקראת סופו (צֶרֶת).
את סיורנו התחלנו בקפה ומאפה בניחוח אוקטן 95. בית הקפה הוותיק 'נאמן'ממוקם בלב מה שמכונה 'צומת אורנים', שכולל עמדת שטיפת מכוניות, פנצ'ריה, דוכן לממכר אבטיחים אדומי לחיים ומפתים, המיני-מרקט של דודו, שפתוח 7/24, חנות חדשה יחסית לעופות צלויים ('רוסטו'), 'צלילי אורנים'הוותיקה, וכמובן משאבות הדלק על אידיהן וסרחונן. בין כך ובין כך, זו נקודת פתיחה מצוינת לתחילת הסיור, ובמגרש הגדול שמאחורי שטיפת המכוניות גם אפשר בדרך כלל להחנות את הרכב שלכם ללא שאלות או הטרדות.
![]() |
| מתחילים בתמונת דיוקן מחוייכת... |
![]()
צומת אורנים הוא מעין קו התפר או 'מעבר הגבול'בין שכונות מוכרות: המושבה הגרמנית, המושבה היוונית ורחוב עמק רפאים מצפון, אזור התעשייה תלפיות ובית צפאפא הערבית מדרום, שכונת בָּקְעָה במזרח והקטמונים במערב. רחוב מקור חיים הרוגע נמתח כמעט במקביל לרחוב פייר קֶניג ההומה, והעובדה שאין דרך שמחברת בין השניים (אלא רק ממש בסוף הרחוב) תורמת גם היא לתחושת הבידוד, ואם תרצו תחושת הסְפָר, של שכונה זו. 'הרחק מן ההמון הסוער'...
ויש גם בן-לוויה לדרך. ספר מצוין שראה אור בהוצאת יד יצחק בן צבי ושמו:
מקור חיים: סיפורה של שכונה בדרומה של ירושלים, שראה אור בשנת 2015, וכולל בתוכו מידע עשיר וגם הצעות למסלול טיול בשכונה.
להגיד על מקור חיים ש'ישן וחדש מעורבים בה', זו קלישאה מביכה, אך גם אמת גמורה.
השכונה נוסדה רשמית בשנת 1924, כלומר בימי שלוט הבריטים, אך התכנון של השכונה החל שנתיים קודם לכן. עבודת התכנון נמסרה לאדריכל המיתולוגי
ריכרד קאופמן,שרק שנתיים קודם לכן, ב-1920, עלה לארץ מגרמניה וכבר הספיק לתכנן שכונות כמו תלפיות, רחביה ובית הכרם. קאופמן תכנן שכונת גנים חקלאית, בתים בעלי אופי כפרי, שמאחוריהם חצרות של משק עזר קטן.
בתים רבים מתקופה זו עדיין עומדים על עמדם. רבים אחרים נהרסו עד היסוד ובמקומם נבנו ונבנים בתים חדשים, מקצתם בטוב טעם מקצתם גסים ומכוערים. יש גם כמובן 'פרויקט יוקרה'ויש אפילו 'מקור חיים רזידנס'...
ולמה בכלל קוראים לשכונה מקור חיים? מתברר שמי שתרם את הכסף לרכישת הקרקעות היה יהודי רוסי עם השם הכי גֶּנֶרִי בעולם:
חיים כהן (במחילת כבודם של השף המפורסם ושל חבריי העונים לשם זה).
כהן (1916-1850) הוא הטייקון או האוליגרך שמעולם לא שמעתם עליו.
הוא נולד בעיירה קטנה בפלך גרודנה שברוסיה הצארית (היום בלרוס) ועשה הון אדיר מעסקי נפט בבאקו ובסרטוב. הוא גם היה ציוני נלהב שטלטל את עצמו ואת רעייתו מלכה לשני ביקורים בארץ ישראל. בביקור השני, ב-1914 (במשלחת שבראשה עמד נחום סוקולוב), מלאו חמישים שנה לנישואיהם של חיים ומלכה כהן (הוא היה אז בן 16 ומלכה הייתה בוודאי צעירה ממנו!) ולכבוד האירוע המשמח תרמו ילדיהם סכום כסף נכבד לרכישת קרקע בירושלים. זו הקרקע שעליה נבנתה לימים שכונת מקור חיים.
את המידע על כהן שאבתי מרשימתה של נינתו, אפרת כרמון, שנדפסה בספר הנזכר בהוצאת יד בן צבי (עמ' 116-105). אפרת, שגרה ברחוב הרכבת, לא הרחק מכאן, ונמנית עם קוראי הבלוג, סיפרה לי את סיפורה המשפחתי באחד הסיורים שהדרכתי באוקראינה. 'מהעושר הגדול והדמיוני לא נותר הרבה', היא אמרה בצער.
כדי לנחם אותה סיפרתי לה את הבדיחה הדרויאנובית על יהודי שהשתתף בלוויה של רוטשילד ומירר בבכי. כששאלו אותו: 'למה זה תיילל ותבכה, הרי אתה לא קרוב משפחה של רוטשילד', הוא השיב: 'בדיוק על כך אני בוכה'...
![]() |
| פורטרט של חיים כהן שצייר הרמן שטרוק, 1914 (מקור חיים: סיפורה של שכונה, עמ' 110) |
הצירוף 'מקור חיים'רומז לא רק לשמו של האב המייסד אלא גם לצירוף מילים שמופיע כמה פעמים בתנ"ך, ומכולם אהו
ב עליי פסוק זה: 'מְקוֹר חַיִּים – שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמוּסַר אֱוִלִים – אִוֶּלֶת' (משלי, טז 22). השם רומז גם לאופיה המסורתי של השכונה, שמראשיתה הצטיידה לא רק בבית כנסת, שאליו נגיע בהמשך, אלא גם ברב שגר בה (
אברהם יצחק טיקוצ'ינסקי, שעלה לארץ בשנת 1925 מפולין והיה ממקרוביו של הרב הראשי האשכנזי דאז אברהם יצחק הכהן קוק).
בתי השכונה טובלים בירק ובפריחה ססגונית. לאורך הרחוב עצי אורן וברוש, שניטעו בראשית ימיה של השכונה ונועדו לסמן חלקות, וב'עורף'המערבי גם עצי אקליפטוס בני עשרות שנים. לבתים רבים יש שערי כניסה מברזל: מקצתם ישנים וחלודים, מקצתם צבועים ומטופחים.
לרגע חששנו לפגוש את בעל הבית. אבל אז נזכרנו שבנט המפורסם גר בכלל ברעננה...
המבנה המעניין הראשון הוא בית מספר 10:
בית הכנסת 'בית יוסף'.
כפי שאפשר להיווכח מקריאת הכתובת הגדולה שבחזיתו
– הצרפתית היא שפתם השנייה (או אולי הראשונה) של המתפללים, שרובם, כפי שהתברר לנו, הם יוצאי תוניסיה.
בית הכנסת, שנחנך בשנת 2011, נבנה באדריכלות מודרנית ובקווים נקיים. הוא בוהק מלובן וניקיון ומאיר פנים לקרוב ולרחוק. בצד הצפוני נקבעה לוחית זיכרון מעניינת:
לזכר 'ילדי אוסלו'.
'ילדי אוסלו'אינם קשורים כלל וכלל להסכמי אוסלו, אלא לאסון נורא, וכמעט לא מוכר, שקרה ב-20 בנובמבר 1949.
קבוצת ילדים יהודים מתוניסיה נשלחו במסגרת 'עליית הנוער'למחנה הבראה באוסלו, משם, לאחר כשמונה חודשים, היו אמורים לעלות ארצה. מטוס הדקוטה ההולנדי אבד בערפל והתרסק לתוך אחד הפיורדים, כארבעים ק"מ מאוסלו. 27 ילדים, שלוש מטפלות שליוו את הילדים (אחת מישראל, אחת מתוניסיה ואחת מנורווגיה) וארבעה אנשי צוות נהרגו. בדרך פלא, יצחק אלאל, ילד בן 12, היה היחיד שניצל. הוא נמצא רעב ורועד מקור לאחר יומיים של חיפושים, ומעניין מה עלה בגורלו לאחר חוויה טראומטית זו.
הנה כמה קטעי עיתונות מאותם ימים:
![]() |
| מעריב, 23 בנובמבר 1949 |
![]() |
| דבר, 27 בנובמבר 1949 |
הכניסה הראשית לבית הכנסת נמצאת בצד הדרומי וממולה יש מבנה אבן מסוגנן ומגודר שנראה כמו רהט מים.
כשמתקרבים רואים שבשלט ההקדשה צוטט הפסוק
'וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם' (מיכה, ז 9), שהוא המקור למנהג
תשליך. בירושלים אין נהרות או נחלים, אז מאלתרים... המים מוזרמים לכאן רק לפני ראש השנה, ובשאר ימות השנה עומד המתקן יבש ובלי כוחות.
נכנסנו פנימה והופתענו מיופיו של המקום, מן הצבעים הבהירים והחמים שמזכירים קצת את
בית הכנסת אבוהבבצפת ומנברשות התאורה היפות. זהו בית כנסת ציוני ומודרני לכל דבר. דגלי ישראל מוצבים משני צדי ארון הקודש, ועזרת הנשים נמצאת באותו מפלס של עזרת הגברים ורק וילון שקוף מפריד ביניהם.
אם שאלתם היכן נמצא ברוך, הנה הוא מצלם את תיק ספר התורה שנמצא בוויטרינת זכוכית מיוחדת.
המשכנו לללכת. הצצנו לחצרות הבתים ובכמה מקומות שמנו לב לאמנות עממית חביבה של תליית חפצי יום-יום על קירות הבתים: קומקום ישן, חנוכייה מקורית ואפילו אופניים שנתלו לגובה.
![]()
![]()
רחלי גיגי-משה החביבה האירה לנו פנים והזמינה אותנו להיכנס פנימה לחצר ביתה.
הבית שבו היא גרה, כך סיפרה, נבנה בשנת 1947 על ידי הורי בעלה, ועתה גרים בו בכיף בני הזוג הצעיר. הבית והחצר כנראה יימכרו בקרוב, ואז הם ייאלצו לצאת מגן העדן הקטן שנפל בחלקם.
בבית מספר 21 שכן פנסיון משפחת רוזנבוים, מראשוני המתיישבים בשכונה, שהקימו את ביתם ב-1925 וידעו שלא על חקלאות תהיה פרנסתם. הם העריכו שהשכונה הירוקה, שמרחביה פתוחים ואווירה צונן בלילות הקיץ, יכולה להיות מקום נופש אטרקטיבי והחלו להשכיר חדרים בביתם לנופשים מחוץ לירושלים. אם תרצו, הם היו מחלוצי ה-Airbnb בארץ...
![]() |
| מקור חיים: סיפורה של שכונה, עמ' 147 |
הפנסיון עבר שיפוצים והרחבות אך אי-שם בשנות השבעים או ראשית שנות השמונים נסגר.
מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים פעלה במתחם
ישיבת מקור חיים בראשות הרב עדין שטיינזלץ (בינתיים עברה הישיבה לכפר עציון אך היא עדיין נקראת בשם זה), ומשנת 2002 ועד היום שוכן כאן
בית הספר הדמוקרטי סאדברי ירושלים. בבית הספר הזה, שכמדומני הוא היחיד מסוגו בארץ (
Sudbury Valley Schoolהוא שם בית הספר הראשון במודל זה שנוסד ב-1968 בעיירה פרמינגהם שבמדינת מסצ'וסטס), התלמידים עושים בערך כל מה שבראש שלהם. העיקרון המארגן הוא חופש חינוכי מוחלט ושלטון דמוקרטי של התלמידים, והחיוב היחיד הוא שהות בבית הספר במשך חמש שעות ביום לפחות. מ
אתר האנטרנט של בית הספרלמדתי כי הוא פועל חמישה ימים בשבוע ורשומים בו כ-130 תלמידים בגילאי 18-6).
בשנת 2008 יזם גיא אייזנר, סטודנט במחלקה לצילום בבצלאל, מסלול הליכה שעובר בתשע תחנות ונקרא 'מסלול הקיפוד'. בתיאום עם ועד השכונה הוצבו אבני בטון ועליהן הוטבע מידע מעניין. ליד פנסיון רוזנבוים מצאנו את הנקודה הראשונה (יותר לא ראינו). על הדרך גם למדנו שבחצר הבית הצנוע הזה נבנו חלקים מכלי הטייס הראשון במדינת ישראל, דאון שזכה לשם 'יצהר' (כי מומן על ידי חברת השמן יצהר). בשנת 1937 נערכה בחולות ראשון לציון טיסת הניסוי הראשונה שלו... מי היה מאמין.
חוצים את הכביש לבית משפחת זיסרמן שגרה במספר 22 ונזכרים ב'טנגו כפר סבא'של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי: 'הפרה גועה ברפת'...
כאמור, הבתים המקוריים נבנו עם חצר אחורית גדולה שבה יוכלו הדיירים לגדל ירקות או להחזיק תרנגולים או פרות. משפחת זיסרמן, שהתיישבה בשכונה ב-1924, החזיקה רפת, ואת קירות הטיח החיצוניים שלה, שהיום גובלים בפארק המסילה, אפשר לראות עד היום (נכנסים לחצר במעבר בין הבתים 24-22).
כך נראית הכניסה לבית זיסרמן:
וכך נראית החצר מאחורה:
הפרות נעלמו מזמן, אך סימנים להן נותרו בשטח. למשל, לולאות ברזל שרותכו לקיר ונועדו כנראה לקשירת הבהמות.
פרות כבר אין, אבל פרפר יפהפה הגיע לבקר.
על קיר הרפת נבנתה בימי מלחמת העצמאות עמדת ירי לכיוון מערב (הקטמונים). צילמנו אותה מצדה האחורי, כלומר מפארק המסילה:
שני בתים ברחוב (מספרים 30, 32) נבנו בלבני סיליקט
– תופעה חריגה בירושלים, משום שהלבנים הזולות הללו לא יוצרו בעיר והיה צריך להביאן מבחוץ. במבט מקרוב מגלים שרק חזית הבית מחופה בסיליקט ואילו הקירות בצדדים נבנו באבן רגילה.
עצי האקליפטוס הענקיים הללו שמאחורי בית מספר 28 ניטעו בוודאי עוד בימי הטורקים.
הגענו לבית מספר 29. כאן גרה משפחת ברלין, שנמנתה על מייסדי השכונה. ב-1980 הקימו בני הזוג
זאבוטרודי בירגר מרפאת שיניים התנדבותית לילדים ממשפחות מעוטות יכולת. רופאי השיניים המתנדבים משתייכי
ם לארגון Dental Volunteers for Israel. טרודי ניהלה את המקום במשך כעשרים שנה ולאחר מותה בשנת 2002 נקראה המרפאה על שמה. המרפאה הייתה סגורה ולא הצלחנו לברר אם הסגירה היא זמנית או קבועה.בחלקו הדרומי של הבית נמצאת היום תחנה פעילה של מגן דוד אדום ובסמוך גם גן ילדים קטן.
מתקדמים כמה עשרות מטרים והנה בצד שמאל, בבניין מספר 42, אנו עומדים נוכח בית הכנסת הישן של השכונה שנחנך בשנת תרפ"ט (1929).
שלא כמו בית הכנסת התוניסאי, החדש והמבהיק, שבו התחלנו את סיורנו, בית הכנסת ההיסטורי הזה משדר הזנחה מדכאת. הקירות, שבמקורן נבנו מלבני סיליקט, מצופים אבן זולה, וקומת הגג, שנבנתה בבטון חשוף, מתפוררת ולא מטוייחת. בחזית הכניסה יש תוספת בנייה זולה ומכוערת שבה התמקם כולל אברכים כלשהו, ואילו החצר האחורית, רחבת הידיים, שנושקת לפארק המסילה, כולה אשפה ועשבים שוטים.
לצערנו לא יכולנו לצלם מבפנים כי בית הכנסת היה סגור. ימי קורונה...
בחצר הקדמית הוקמה יד זיכרון לשנים-עשר מגיני השכונה בימי מלחמת העצמאות, שכולם נפלו בשנת תש"ח / 1948. צריך לזכור שלשכונה הייתה חשיבות אסטרטגית, שכן בתיה גבלו ממש במסילת הרכבת היחידה לירושלים.
אין זה מקרה שדווקא כאן מיקמו את לוח הזיכרון. בתי השכונה ומבנה בית הכנסת היו חשופים לצלפים מבתי קטמון ומן הכפר הערבי הסמוך בית צפאפא, ועל כן על הגג נבנו בשנת 1936, בראשית ימי 'המרד הערבי הגדול', שתי עמדות הגנה עם חרכי ירי. כאן שמרו שומרים בימי 'המאורעות'וכמובן בימי מלחמת העצמאות. כמה חבל שעמדות אלה, שהן ייחודיות בירושלים, לא שומרו כראוי והן מתפוררות.
על גג העמדה הדרומית הוצב מתקן שנראה כמו צופר אזעקה. אולי זו הצפירה המבשרת על כניסת השבת?
על ספסל בחצר בית הכנסת, ליד מתקן הגניזה, מישהו הניח תמונה ממוסגרת של באבא סאלי וכל הרוצה ייקח. שקלתי את הדבר בכובד ראש ולבסוף החלטתי לוותר...
רחוב צֶרֶת 'שובר'את מהלכו של רחוב מקור חיים ומאפשר פנייה שמאלה בואכה רחוב פייר קניג, ופנייה ימינה שמתחברת לחלקו הדרומי של פארק המסילה. בהצטלבות הדרכים אי אפשר היה שלא לשים לב למבנה הישן שכל רעפיו פורקו ונלקחו. נותרו רק הקירות ושלד עצוב של גג... אגב, בדקתי מה פשר השם המשונה, ומתברר שצֶרֶת הוא שמה של עיר מקראית בעבר הירדן המזרחי, שנזכרת פעם אחת
בתנ"ך בשם צֶרֶת הַשַּׁחַר (יהושע, יג 19).פנינו ל
פארק המסילה. חלקו הדרומי והיפה של הפארק ראוי לרשימה נפרדת (על החלק הצפוני ראו ברשימתו המצולמת של ברוך גיאן, '
סתם יום של חול בפארק המסילה', שפורסמה בבלוג עונ"ש ב-16 ביוני 2013). בכל מקרה, זו הדרך המומלצת לחזור לצומת אורנים.
הפארק בחלקו זה מטופח וגדוש בצמחים, בעצים ובמתקני ספורט ופנאי. שמחנו לגלות כי עשרות רבות של אנשים, בני כל הגילים והצבעים, הולכים, רצים ומדוושים להנאתם בפארק, בבוקר של סתם יום של חול. 'מתברר שאף אחד במדינה לא עובד, חוץ משנינו'
– סחתי בדאגה לברוך.
המסלול עובר ממש ליד המגרש הגדול והמוזנח שנמצא מאחורי בית הכנסת הישן ומספק זווית מעניינת של ישן וחדש. מצד ימין אפשר לראות את עמדת השמירה הדרומית עם הצופר.
בתחנת הספרים, שמעוצבת כתחנת אוטובוס
– יש עוד שתיים כמותה לאורך הפארק (בזו הסמוכה לבית צפאפא יש בעיקר ספרים בערבית)
– מצאנו לא מעט ספרים 'שווים': מ
מסע צה"ל בסיני של שבתי טבת ועד
צ'יפופו ביפן (לקחתי, אלא מה).
בסבך עצי התאנה והקיסוס מציצים בתים קטנים ששנים רבות שכנו במעין ארץ הפקר ועתה הם חלק מהפארק.
כמעט כולם
– פרט לרצים ולמדוושים
– מקפידים על עטיית מסכה. לא נעים להיות שונה, אז גם אנו הקפדנו.
קיר הטיח שבתמונות הבאות הוא הקיר החיצוני של הרפת של משפחת זיסרמן שבה ביקרנו קודם.
לאורך המסלול פיזרו מתכנני הגן שלטי ברזל ועליהם נחקקו ציטוטים ממקורות שונים על הרכבת לירושלים: שירים, זיכרונות, דיווחים בעיתונים.
![]() |
| צילומי השלטים: דוד אסף |
הדרך ממשיכה לה, והיא טובה ונעימה לראש, ללב ולנשמה. אפשר ללכת על המסילה עצמה (אין אלה לוחות עץ, אלא לוחות בטון דמוי עץ), אפשר גם על מסלול האספלט שמיועד לרוכבי אופנייים.
סיימנו. ברוך הלך לשטוף את הרכב שלו, אני עולה על רכב השרד שלי ונפרד לשלום. עד לסיורחוב הבא.
למיטיבי קרוא בשנת 2007 יצרה נעמי אלטרץ סרטון מקסים בן כחצי שעה ובו מספרים תושבי מקור חיים הוותיקים על השכונה ועל עצמם. מקצתם, ובהם ההיסטוריון המקומי דורון הרצוג, כבר אינם עוד עמנו.
בשנת 2012 הכין משרד אדריכלים ארד
–סימון תיק שימור של השכונה, והוא זמין להורדה באינטרנט:
מקור חיים: תיק תיעוד שכונתי.
האלבום של יליד השכונה, דוד (דודיק) כתר.
