סיפורי רחובות: צבי הרמן שפירא, יאנוש קורצ'אק ואֶנְצוֹ סֶרֶנִי

May 10, 2020, 9:32 pm

≫ Next: מעורב ירושלמי: סיסו את ירושלים, קורונה, רחביה, סמטאות בלק וג'ימי

≪ Previous: הפרוטוקולים של זקני הגימנסיה

א. מתי חי צבי הרמן שפירא?

מתי חי פרופסור צבי הרמן שפיראהוגה רעיון 'קרן קיימת לישראל'?

(אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

לפי השלט המוזר הזה ('פינה'– דרך חדשה להנצחת אישים?) הוא חי בין השנים 1940-1898, כלומר בקונגרס הציוני הראשון, שכונס ב-1897 ובו השתתף שפירא, הוא עוד לא נולד...

צילום: רון מנדל

ובכן, הוא נולד ב-1840 ומת ב-1898, והשאר יסופר בתולדות הברדק הישראלי...

מצבתו של שפירא בהר המנוחות בירושלים (צילום: דוד אסף)

ב. כמה שנים חי יאנוש קורצ'אק?

בול דואר ישראל, במלאת עשרים שנה להירצחו, 1962 (עיצוב: א'אדלר)

כולם יודעים על סופו ההרואי של יאנוש קורצ'אק, שבאוגוסט 1942 פסע בראש מורם עם חניכיו בדרכם האחרונה לטרבלינקה. אך מתי נולד?

הוא נולד בשנת 1878 או 1879, אבל לפי השילוט של הרחוב הנושא את שמו ביפו, הוא נולד בשנת 1842 וחי מאה שנה 😥

צילום: איתן שטקלברג (ותודה ליעקב לופט)

ג. זעקת הסירנה

כמה בוּרוּת יש בשלט הזה שמוצב בשכונת קרית יובל בירושלים!

צילום: בני עורי

אֶנְצוֹ סֶרֶנִי (1944-1905) היה מאישי המופת בהיסטוריה של הציונות ושל היישוב ביהודי בארץ ישראל. הוא נולד ברומא בשנת 1905 וכבר מנעוריו בלט בכישרונותיו הספרותיים והמנהיגותיים. ב-1927 עלה לארץ עם רעייתו עדה (הם נישאו שנה קודם לכן), ולאחר כמה חודשים הצטרפו השניים לקיבוץ גבעת ברנר. יותר מאשר ההגדרה המוזרה 'מדריך נוער לתרבות', סרני ייזכר בהיסטוריה שלנו כמי שנמנה על קבוצת הצנחנים שצנחו ב-1944 באירופה הכבושה בידי הנאצים ורובם נספו. הוא צנח בצפון איטליה, נתפס בידי הגרמנים והוצא להורג במחנה דכאו. בן 39 בסך הכול היה במותו.

על שמו נקראה אניית מעפילים (ינואר 1946), וכמובן גם קיבוץ נצר סרני שנוסד ב-1948. אשתו, עדה סרני (1997-1905), הייתה גיבורה בפני עצמה. היא זכתה בפרס ישראל בשנת 1995 על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

שמו הפרטי העברי אכן היה חיים, אך ספק אם חבריו ובני משפחתו קראו לו כך: שמו היה אֶנְצוֹ (Enzo) ולא אנצ'ו, ושם משפחתו סֶרֶנִי (Sereni) ולא סִרֶנִי (Sireni).

ספר שערך אנצו סרני על 'יהודים וערבים בפלשתינה' (ניו יורק 1936)

↧

מעורב ירושלמי: סיסו את ירושלים, קורונה, רחביה, סמטאות בלק וג'ימי

May 12, 2020, 9:08 pm

≫ Next: בין תחמושת לתחפושת: חידושי הלשון של שלונסקי והזמר העברי

≪ Previous: סיפורי רחובות: צבי הרמן שפירא, יאנוש קורצ'אק ואֶנְצוֹ סֶרֶנִי

א. כולל שומרי החומות

בשל מגפת קורונה התרוקן הכותל המערבי ממתפלליו הזמניים ופינה מקום למתפללים הקבועים: הסיסים.

עמיר בלבן, מנהל אגף טבע עירוני בחברה להגנת הטבע, צילם סרטון קצר (שלוש דקות) ומקסים על סיס החומות. תשעים זוגות כאלה מקננים על אבני הכותל ובהר הבית והם מפגינים מטס מרהיב שבקלות יכול להחליף את המטס המסורתי של יום העצמאות. יותר יפה, יותר זול ויותר שוחר שלום.

אל תחמיצו.

תודה ליוסי לשם

ב. מסכות ורעשנים

קיר מודעות ירושלמי, ולא בפורים... פשקווילים – הדור הבא.

צילום: טובה הרצל

וכאן חכמת רחוב מפסגת זאב:

צילום: מנחם רוזנברג

וכך מקבל בית הספר על שם יאנוש קורצ'אק בגבעה הצרפתית את פני התלמידים שבאים בשעריו אחרי הפסקה ארוכה:

צילום: מנחם רוזנברג

ג. רחביה: חיוכה של ירושלים

ירושלמים ואוהבי ירושלים, אלה שגרו ברחביה פרק זמן בחייהם (כמוני למשל) ואלה שרק עברו וטיילו בה, ובמיוחד אלה שאוהבים להתגעגע ולבכות על 'ירושלים של פעם', זו שהייתה ואיננה. כולכם – בניכוי נבובי המוח שמשקצים את 'האליטות'של רחביה, שכביכול השתלטו על המדינה – תרוו נחת מהסרט התיעודי היפה והמרגש שביימו אלי אביר ועליזה אשד 'רחביה: חיוכה של ירושלים'.

הסרט מספר על תולדות השכונה המיוחדת הזו (ובתוכה מעונות עובדים א'וב'), שנוסדה בשנת 1924 כשכונת גנים מתוכננת (בניגוד לשכונות החצר שאפיינו את היישוב הישן), על מנהיגי היישוב והפקידים שגרו בה, על הפרופסורים ואנשי הרוח, על החיים המשותפים של יֶקים וסמך-טתים, על ההווי האנושי שנרקם בה, על הילדים ועל המבוגרים, על מה שהיה ועל מה שנותר.

בין המרואיינים: אליעזר יערי, האחים רוני ושמוליק שי, דן מרידור ואמו רעננה, רובי ריבלין, מיכה לוין, כרמי גילון, דוד קרויאנקר, עודד אלישר, אמנון בן תור, רות יעקובי, יורם בייט, מיה בר-הלל, ועוד רבים שהיו פעם ילדים...

נוסטלגי ועצוב. מומלץ. יש גם כותרות באנגלית.

ד. סמטת בלק

בשכונת תלפיות, בסימטת ברזילי פינת רחוב אפרתה, מתחבא השלט הזה. מצבה לכלב אהוב. אין מדובר כמובן בכלב החוצות בלק, מגיבורי תמול שלשום של ש"י עגנון, שנוצר בדמיונו של הסופר לא הרחק מכאן. פרקי בלק החלו להתפרסם כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, אז אולי מדובר כאן בנין-נינו...

צילום: שייקה מגן

בעליו של בלק החדש, שבלי ספק התאבלו עליו, קיבלו מן הסתם השראה מסמטת ג'ימי הוותיקה יותר, שנמצאת במושבה הגרמנית (בין הרחובות מסריק ודידס).

צילום: יוחנן פלוטקין

↧

בין תחמושת לתחפושת: חידושי הלשון של שלונסקי והזמר העברי

May 14, 2020, 9:15 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: טשולנט תימני, נטול לימון, מתוק ממלח, פאק דה צ'וי

≪ Previous: מעורב ירושלמי: סיסו את ירושלים, קורונה, רחביה, סמטאות בלק וג'ימי

אברהם שלונסקי, 1936 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת יהודה בלכר

לפני 120 שנה נולד אברהם שלונסקי (1973-1900), מגדולי החדשנים של השפה העברית בכל הזמנים (בעצמו חידש את המילה 'חדשנות') ונחשון לדור של משוררים וסופרים עבריים ילידי המאה העשרים.

כמות השבחים שאפשר לעטור לראשו היא אין סופית: מתרגם-אמן של מחזות לתיאטרון ומחזאי בזכות עצמו; וירטואוז שפה שאין שני לו; עורך ספרותי מחונן; משורר לירי אנין וכותב פזמונים משעשעים לבמה הקלה והסאטירית; בוהמיין 'שובב' (אך לא פרחח); בעל לשון מושחזת ומלוטשת, שדרוכה תמיד לתגובה שנונה מיידית, לרוב בלתי צפויה וחורגת מן המוסכמות אבל אף פעם אינה משתלחת; כותב יצירות גאוניות לילדים, שלא ראה פחיתות כבוד גם בחיבור פירסומות מסחריות. את כל הפרסים (ופרס ישראל בכללם) שעוטר בהם ואת כל השבחים שהורעפו עליו הוא הרוויח ביושר, בזכות מה שבּוֹרך וחוּנן בו.

יצירתו של שלונסקי היא ים שאין לו סוף, וגם עליה נכתב בלי די. לפני כמה חודשים עלה למרשתת האתר 'אברהם שלונסקי: חייו ויצירתו', ביזמתה של פרופסור חגית הלפרין, החוקרת המובהקת של יצירתו, ושם ימצא המבקש חומרים רבים על איש דגול זה ועל יצירתו בכל התחומים, וכמובן גם בתחום ה'לשונסקי'.

לבני הדור הצעיר, שלונסקי – אם בכלל שמעו עליו – נשמע משהו מימי קדם. הנה אפוא הזדמנות להיזכר: שיחה טלוויזיונית שהוקלטה בטלוויזיה החינוכית (אז 'הלימודית') בשנת 1968. המראיינים הם מיכל גוברין וה'ילדים'עטרה אופק ואבשלום קור:

נטעים אפוא את הקוראים בכמה דוגמאות מתוך הספר האלבומי דגש קל, אוסף דברי השנינה וההומור של שלונסקי, שנערך על ידי אריה אהרוני (ספרית פועלים, 1993):

א. אִמְרוֹת כנף ('שְׁנוּנִיּוֹת לשון'בלשונו של שלונסקי), שספק אם ידעתם ששלונסקי אחראי לניסוחן העברי:

אוֹרֵחַ לְרֶגַע רוֹאֶה כָּל פֶּגַע
עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ אֵין לְהִתְוַכֵּחַ
אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת בְּשִׁנּוּי אַדֶּרֶת
בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל גַּם לֵאָה כְּרָחֵל
אִם הָאָסוּר מֻתָּר, הַמֻּתָּר מְיֻתָּר
אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַלָּצוֹן
הַפֶּה הַמְּלַבֶּה הוּא הַפֶּה הַמְּכַבֶּה
לֹא מִדִּבּוּר עִבּוּר

ב. חידושים לפועל 'שָׁגֹל'

אִישׁ הָאֶשְׁגּוֹלוֹת (עתיר און)
וְשִׁגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה
שְׁגוּלָה מֵרְבָבָה (נַפְקָנִית; גם זה חידוש של שלונסקי)
שְׁגוֹל וְכִשָּׁלוֹן (שחוק על ספרו של ברנר)
עַם שְׁגוּלָה (וַלְדָּנִית, ברוכת ילדים)
שִׁגּוּל דַּעַת (בלבול מח)

ג. שונות

אַל תִּפְתַּח פֶּה לַסַּרְטָן (כששוכנע שהעישון מזיק לבריאות. שְׁנוּנִית שהפכה סיסמת האגודה למלחמה בסרטן)
אִילוּ-זֶה-הָיָה (אִילוּזְיָה)
דֶּרֶךְ-עֲגָב (פְלִירְט)
אַמְבּוּלַנְס (שֶׁגֶר-פֶּגֶר)
בַּעַל נִבְגָּד (בפעם הראשונה: קֶרֶן הַיְּסוֹד; מן הפעם השנייה ואילך: קֶרֶן קַיֶּמֶת)
וַהֲרֵי הַחֲדָשׁוֹת וְעִקָּרָן תְּחִלָּה (על שתי צעירות אלמוניות ודַדָּנִיּוֹת שנכנסו לקפה 'כסית')
שְׁתִינוֹק (תרגום מיידיש של המונח פּישערל)

ד. פרסומות

פרסומת אחת שחיבר שלונסקי לשמן 'מגד' (טורים, 30 במרס 1934) הייתה בלי ספק מקור ההשראה ל'שיר הפטנטים'של חיים חפר (1961):

אֶפְשָׁר בְּנָקֵל לְרַמּוֹת בְּנֵי אָדָם, / אֶפְשָׁר לְאַחֵז הָעֵינַיִם,

אֲבָל לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל, לְעוֹלָם / לְרַמּוֹת גַּם אֶת בְּנֵי הַמֵּעַיִם.

(בעניין זה ראו מה שכתבו חגית הלפרין ואליהו הכהן בחדשות בן עזר, 195, 27 בנובמבר 2006)

הארץ, 25 באפריל 1935

אז איך קרה שהאיש המוכשר והמבריק הזה כמעט ונשכח? הרי זה פשוט הָזוּי! (גם זה כמובן חידוש של שלונסקי).

כאמור, תחומי פעילותו והצטיינותו של שלונסקי היו רבים, אך כאן נעסוק בכמה מחידושי הלשון שלו שחלחלו לזמר העברי. לפני כשלושים שנה ערך אריה אהרוני והביא לדפוס את חיבורו רב-ההיקף של המילונאי יעקב כנעני (1978-1894) מלון חדושי שלונסקי (ספרית פועלים, 1989), שכולל מאות ערכים ובהם מילים שחודשו על ידי שלונסקי במשך למעלה מיובל שנות פעילות שפסקו רק עם מותו במאי 1973. אתה מעלעל בעמודי המילון ומשתאה לא רק מול העושר הלשוני השופע, אלא גם עד כמה הוא עדיין נוכח ורלוונטי בשיח העברית של ימינו, ודי אם נזכיר מילים כמו נִבְצָרוּת, גִּזְעָנוּת, רִבּוֹנוּתאו פְּרַקְלִיטוּת...

והנה כמה דוגמאות לחידושיו של שלונסקי אשר מצאו את דרכם לשירי זמר המושרים אצלנו עד היום. ויודגש, אלה רק דוגמאות מזוטו של ים:

א. זֶהוּ זֶה!

איזה שם היה ניתן ל'זהו זה', סדרת הפולחן של הטלוויזיה הישראלית, ששודרה בשידור ישיר, אחת לשבוע, משך עשרים שנה (1998-1978), ומה היה גורל שיר הפתיחה האהוב של התכנית (אהוד מנור ובני נגרי): 'זֶהוּ זֶהוְלֹא אַחֶרֶת / מִיַּם סוּף עַד יַם כִּנֶּרֶת/ בַּקִּבּוּץ, בִּכְפַר, בַּקֶּרֶת /זֶהוּ זֶהוְלֹא אַחֶרֶת'

הנה תזכורת משעשעת:

צירוף זה חלחל גם לכותבים נוספים, למשל יורם טהרלב ב'פשוט שיריונר': 'הוּא פָּשׁוּט שִׁרְיוֹנֶר / לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר / קְצַת נֶחְמָד, קְצַת נִבְזֶה / זֶה הַכֹּל,זֶהוּ זֶה'. וגם נעמי שמר בשירה 'יש לי חג': 'וְזֶהוּ זֶה הַחַג הָאֲמִתִּי ...וְזֶהוּ זֶההַחַג בַּהֲדָרוֹ ...וְזֶהוּ כָּל הַחַג – הַלְלוּיָהּ'.

שלונסקי חידש גם את המילה הבודדת זֶהוּ (במשמעות זה הוא) וכן את זֹאתִי (זֹאת הִיא), והמעבר למבנה המקוצר והמלעילי סייע לפזמונאים המוכשרים שלנו.

ב. טנגו תורנות

בשנים הראשונות לאחר הקמת צה"ל הרים שלונסקי תרומה גם לקביעת מונחים צבאיים בעברית (במסגרת יחידת הפירסומים והמינוח במחלקת ההדרכה במטכ"ל). בשנת 1966 ביצעה להקת פיקוד המרכז את 'טנגו תורנות'למילותיו של יוסי גמזו (לשיר זה הקדיש דוד אסף פוסט מיוחד, חידת הלחן של 'טנגו תורנות', בלוג עוגנ שבת, 3 במרס 2017).

גמזו הכניס לשיר זה כמה מחידושיו של שלונסקי כמו אִגּוּף, מִיוּן, נַַשָּׁק, קַשָּׁר. גמזו אף שידרג את חידושיו של שלונסקי באמצעות כפל לשון של נשיקת הַנַּשָּׁק (שהוא המומחה לְנֶשֶׁק) או ה'פלונטר' (קֶשֶׁר מסובך) עם הַקַּשָּׁר.

הפרסום הראשון של טנגו תורנות (מעריב לנוער, 11 באוקטובר 1966)

הנה תזכורת לטנגו הנהדר:

ג. תַּחְמוֹשֶׁת

איזה שם היה ניתן ל'גבעת התחמושת', לא רק לאתר שבצפון ירושלים אלא לשירו של יורם טהרלב, שהפך לאחד השירים הידועים ביותר שנכתבו אחרי מלחמת ששת הימים וציון דרך בתולדות הזמר העברי. השיר התפרסם בביצועה של להקת פיקוד המרכז, בתוכניתה 'איפה המרכז' (1968). בשיר תואר הקרב הקשה והעקוב מדם שהתנהל במוצב הירדני, במתכונת דוקומנטרית כביכול, שילוב של קטעי דיבור מסמרי שיער, ציטוטים מדברי חיילים שהשתתפו בקרב, עם לחן הרואי בלתי נשכח שכתב יאיר רוזנבלום.

המילה תחמושת, שחידש שלונסקי, כבר שימשה את חיים חפר בספר הפזמונים הראשון שלו תַּחְמֹשֶׁת קַלָה (ספרית פועלים, 1949), כמו גם את נתן אלתרמן בשיר 'אליפלט', שאותו כתב ב-1959 ללהקת גיסות השריון (מאוחר יותר התפרסם השיר בביצוע התרנגולים): 'הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית מְנֻתֶּקֶת, מְלַאי תַּחְמֹשֶׁת אָזַל בָּהּ מִכְּבָר'. בתו של אלתרמן, תרצה אתר, שהייתה אז חברה בלהקה (וכנראה לכבודה כתב להם אלתרמן את השיר), הייתה הסולנית של השיר. הנה היא:

ד. מִרְדָּף

חידוש לשון זה של שלונסקי היה גם לכותרת שיר שכתב ירון לונדון לסרטו התיעודי של מיכה שגריר 'המלחמה לאחר המלחמה' (1969). את השיר, בלחנו של נחום היימן, שרה חוה אלברשטיין, והוא נכלל גם בתקליטה מאותה שנה שנושא אף הוא את השם מִרְדָּף.

אֶרֶץ אֲשֶׁר מִרְדָּפִים קוֹרוֹתֶיהָ,
אַלְפַּיִם דַּפִּים וְעוֹד דַּף,
עַד שֶׁנִּשְׂרָף עוֹד מְעַט כָּל חַמְצַן רֵאוֹתֶיהָ
בִּגְלַל מְרוּצַת הַמִּרְדָּף.

אֶרֶץ אֲשֶׁר יִרְדְּפוּהָ אוֹיְבֶיהָ
וְהִיא אֶת אוֹיְבֶיהָ תִּרְדֹּף בַּמִּרְדָּף.
הִיא אֶת אוֹיְבֶיהָ תַּשִׂיג,
אַךְ אוֹיְבֶיהָ הֵם לֹא יִלְכְּדוּהָ בַּכַּף.

גם חיים חפר השתמש במילה זו בשירו משנת 1970 'יש לי אהוב בסיירת חרוב': 'הוּא נִשְׁבָּע: אֲחֲכֶּה לָךְ, מִרְדָּףיֵשׁ לְיַד יַם הַמֶּלַח'.

ה. גַּשָּׁשׁ

המילה גשש היא חידושו של שלונסקי. המפיק האגדי אברהם דשא (פשנל), שנודע בחיבתו לשמות מוזרים, צירף לגשש את המילה חִוֵּר וכך נוצר צמד המילים הַגַּשָּׁשׁ הַחִוֵּר, שמה של שלישייה שהיתה כמעט מוסד וגיבורת תרבות בישראל משך השליש האחרון של המאה הקודמת. השפעתה על השפה העברית המדוברת היתה עצומה וחותמה ניכר עד היום, בעיקר בזכות כותבים כמו נסים אלוני, שייקה אופיר ויוסי בנאי. שלונסקי תרם גם את המילה זַרְבּוּבִית שחדרה לרפליקה האלמותית שדן אלמגור כתב לגששים במערכון 'הכה את המומחה': בתשובה לשאלה 'איך קוראים בעברית לצ'ופצ'יק של הקומקום?', ענה 'המומחה ללשון': 'זרבובית'...

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 94

על שלונסקי והגששים מצאנו את הידיעה הזאת שנדפסה במוסף 'גבר לענין'של עיתון מעריב (21 באוקטובר 1985, עמ' 11). חתום עליה העיתונאי יאיר לפיד...

חיים חפר קלט גם הוא את ה'גשש'ושילב אותו בשירו הנודע משנת 1958 'הסלע האדום', ועליו הוסיף עוד חידוש שלונסקאי: מַטָּח('רִאשׁוֹן הָלַךְ גַשָּׁשׁ, מֵרִים פָּנָיו ...מַטַּח הַיְּרִיּוֹת הָיָה קָצָר').

ו. מַחְצָבָה

מחצבה ליד עין חרוד, 1941 (צילום: זולטן קלוגר; ויקימדיה)

את המילה מחצבה חידש שלונסקי אולי כמחווה לתקופה הקצרה בה שהה בקיבוץ עין חרוד בחברת אנשי גדוד העבודה, ובמיוחד עם אנשי 'חבורת העמק', להם יצא שם של רבי-אומנים (גם זה חידוש של שלונסקי) בעבודות חציבה וסלילה. טוביה, אביו של שלונסקי (ומי שהתאים את הלחן לשירו של טשרניחובסקי 'אני מאמין', הלא הוא 'שחקי, שחקי'), היה מומחה בעבודות כרייה ולימד את חלוצי העמק את המקצועות הללו. המחצבה היא גם חלק מנוף הארצישראליות (חידוש של שלונסקי) במספר שירי זמר, והנה כמה דוגמאות:

'בַּמַּחְצָבָהנָפַל אָבִיךָ וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ. אֵין דָּבָר, סְּגוֹר אֶת פִּיךָ, תִּהְיֶה חוֹצֵב כָּמוֹהוּ' ('תשרי סבא'של עמנואל הרוסי; 1928)

'הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ, אֶת הַמַּחְצָבָהשֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כָּסוּף' ('נחל התנינים'של אהוד מנור; 1969)

'מַחְצָבָהבְּצַד הַדֶּרֶךְ וְעָלֶיהָ צֵל אִילָן' ('סימני דרך'של נעמי שמר; 1982)

ז. גֶֶּּמֶר

שלונסקי, שחידש מילה זו, הבליע אותה ב'עלילות מיקי מהו': 'טוֹב כִּי זֶמֶר יֵשׁ לוֹ גֶּמֶר', שהפך 'להיט'בחריזת פזמונים שבהם מופיעה המילה זֶמֶר (דוגמת 'חליל'ו'גליל'). הנה כמה דוגמאות:

'כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶּמֶר / אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר' ('כלניות'של נתן אלתרמן; 1945)

'בְּרִית הַפֶּרַח וְהַנִּיר / בְּרִית הַשֶּׁקֶט וְהַזֶּמֶר / מַמְטֵרָה, שִׁירֵךְ הוּא שִׁיר / רַנְּנִיהוּ עַד אֵין גֶּמֶר' ('הורה ממטרה'של יחיאל מוהר; 1953)

'זֶמֶר הַבּוֹקְרִים יַעֲלֶה וְיִבְקַע / עַל מֶרְחָבִים אֲבוּדִים עַד אֵין גֶּמֶר / וְתִזְרַח הַחַמָּה וְתִשְׁקַע / וּמוֹסִיף וְקוֹלֵח הַזֶּמֶר' ('שיר הבוקרים'של יעקב אורלנד; שנות החמישים)

'אַךְ עִם עֶרֶב כְּשֶׁבָּא דַּרְכָּם עַד גֶּמֶר / הִתְבָּרֵר כִּי שָׁכְחוּ אֶת כָּל הַזֶּמֶר' ('חיילים יצאו לדרך'של נעמי שמר; 1962)

'הוי, חומר זה של שחוק וסבל / חוזר בכל מראש עד גמר / כשמנגנים את זה על נבל / הנה יוצא מזה שיר זמר ... כי עת נמרוד לנו בגמר / לא יעירנו עוד שום זמר' ('שיר סיום'של המחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'מאת נתן אלתרמן; 1964)

'מַה סּוֹפוֹ שֶׁל זֶה הַזֶּמֶר? בִּים בַּם בּוֹם / אִם תִּרְצוּ לָשִׂים לוֹ גֶּמֶר, בִּים בַּם בּוֹם' ('בים בם בום'של יורם טהרלב; שנות השישים)

ח. אֵי שָׁם

מן החידוש הזה בלבד, שראשיתו בשנות העשרים של המאה הקודמת, אפשר להכין שירון לתפארת. הנה כמה דוגמאות:

'יַלְדָּה הָיְתָהאֵי שָׁםבַּכְּפָר / בֵּיתָהּ טָבַל בִּשְׂדוֹת דָּגָן' ('רחל, רחל'של יחיאל מוהר; 1956)

'אֵי שָׁםעַל הַחוֹף עָמְדָה הִיא בָּאֹפֶק / יַלְדַּת דַּיָּגִים הוֹמִיָּה' ('בת הדייג'של בנימין אביגל; 1959)

'חוֹשֵׁב בִּשְׂמֹאל וְחַי לוֹ בַּיָּמִין בַּוִּילָה שֶׁבָּנָהאֵי שָׁםבְּהֶרְצְלִיָּה' ('בלדה לעוזב קיבוץ'של יעקב רוטבליט; 1970)

'אֵי שָׁם בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ / הַתְחַכִּי עִם רֶדֶת עֶרֶב? / הֵי חֲלִילִי, יַלֵּל יַלֵּל חֲלִילִי' ('בשדות בית-לחם'של נעמי שמר; 1971): שמר גם שדרגה צירוף זה ל'אֵי מִשָֹּם': 'אי משם, שר לו בדרך / אי משם, שר פעמון / אי משם, שובה הביתה / בזמן הנכון' (בשיר 'סימני דרך'שהוזכר לעיל)

'סימני דרך'בכתב ידה של נעמי שמר (הספרייה הלאומית)

'אֶתְפֹּס עָגוּר וּלְרַגְלוֹ אַצְמִיד מִכְתָּב דּוּמָם / פְּרִישַׁת שָׁלוֹם לְכָל אַחַי אֵי שָׁם' ('העגורים' של דן אלמגור; 1971)

'הָעֵמֶק דָרוּךְ עִם רֶדֶת הַלֵּיל / אֵי שָׁםכְּבָר מִקְלָע מְיַלֵּל' ('עמק שלי'של יצחק קינן; 1971)

'אֵי שָׁם, שָׁם נִמְצָא בְּיַחַד אֶת הַגַּן, אֶת גַּן הָאַהֲבָה' ('אי שם'של אהוד מנור; 1973). עם שיר זה ייצגה אילנית את ישראל בתחרות האירוויזיון שנערכה בלוקסמבורג וזכתה במקום הרביעי)

'יֵשׁ אֵי שָׁם / מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב עָלַיִךְ / מִישֶׁהוּ רוֹצֶה אוֹתָךְ נוֹרָא / יֵשׁ אֵי שָׁם, יֵשׁ אֵי שָׁם' ('יש אי שם' של ענת גוב ויוני רכטר; 1983)

ט. מֹתֶק

איך היינו מְתַקְשֵׁרִים זה עם זה ללא כינוי החיבה הזה שטבע שלונסקי: 'כן מותק', 'לא מותק', 'בסדר מותק'...

הנה כמה דוגמאות מתוקות ל'מותק'בזמר העברי:

הדוגמה המוכרת ביותר היא כנראה הסולו מרעיד הלב של אריק איינשטיין בלהקת הנח"ל, עם המשפט הבלתי נשכח שזועק יהורם גאון: 'לַנַּעֲרָה שׁוּב אֵין אוֹמְרִים: הֵי, בּוּבָּה, מֹתֶק, בּוֹאִי לִרְקוֹד' ('רוח סתו'של יחיאל מוהר; 1959)

וכאן שרות בנות להקת גיסות השריון: 'הוּא אָמַר לִי: בּוֹאִי מֹתֶק / שְׁתֵּי מִלִּים וְלֹא יוֹתֵר / וַאֲנִי כְּמוֹ תִּינוֹקֶת / רַצְתִּי אֶל הַשִּׁרְיוֹנֶר' ('פשוט שיריונר'של יורם טהרלב; 1969)

'הִשְׁאִיר לִי פִּתְקָה: מֹתֶק, תֵּכֶף אָשׁוּב / לָקַח לוֹ שָׁבוּעַ, אַךְ מַה זֶּה חָשׁוּב' ('יש לי אהוב בסיירת חרוב'של חיים חפר; 1970)

'וְאֵצְלנוּ בַּפְּלֻגָּה / מְבַקְּשִׁים קְצַת הֲפוּגָה / מֹתֶק, לֹא לִשְׁלוֹחַ לִי עֻגָּה' ('אין לך מה לדאוג' [מוכר כ'שִׁלחי לי תחתונים וגופיות'] של תלמה אליגון-רוז; 1974)

'מֹתֶק, זֶה אַתָּה שֶׁתַּחְלִיט אִם יִהְיֶה לְךָ טוֹב אוֹ אִם רַע / מֹתֶק, מִצִּדִּי אֶעֱשֶׂה אֶת כֹּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר בִּשְׁבִילְךָ' ('מותק'של זאב נחמה בביצוע להקת אתניקס; 2013)

י. מִינִיּוּת ומִזְמוּז

גם את שתי המילים הללו המציא שלונסקי...

אחד משירי המזמוז הראשונים, שתיעדו כבדרך אגב את האווירה השוביניסטית מדי שנהגה אז בצבא, היה 'שיר אהבה חיילי', שביצעו התרנגולים בתכניתם השנייה בשנת 1963 (כתב חיים חפר והלחין סשה ארגוב). משיר זה זכורות השורות: 'אַהֲבָתֵנוּ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, אַהֲבָתֵנוּ אַדִּירָה / וְאִם גַּם נְמַזְמֵז אַחֶרֶת / זֶה לֹא נוֹרָא, זֶה לֹא נוֹרָא,/ נַחְשֹׁב עָלַיִךְ, יַקִּירָה' (בהמשך זה מתדרדר ל'וכששולחים אנו ידיים אל אחוריים חביבים').

יא. תְּכוֹל

שלונסקי חידש את המילה 'תְּכוֹל', במובן של צבע כחול-בהיר. רבים סבורים שחידוש זה נכלל בתרגומו המפורסם (מרוסית) לפזמון 'מטפחת כחולה', שאותו חיבר באפריל 1944 עבור ההצגה 'שי לחייל'שהעלה תיאטרון המטאטא. אלא שלא היא. במקור השלונסקאי נכתב 'טֹהַר וּכְחוֹֹל הַמִּטְפַּחַת', ובהמשך: 'כְּחוֹלהַמִּטְפַּחַת, קֻרְטוֹב שֶׁל נַחַת וְנִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם' (דגש קל, עמ' 39). שיר זה זכה לשיבושים אין סוף (ראו ברשימתו של גרימי גלעד, 'איך מחפפים? שינויי הנוסח של 'תכול המטפחת' ", בלוג עונג שבת, 30 בינואר 2013), וכך גם שובש ה'כְּחוֹל'ל'תְּכוֹל'כבר בביצוע של טובה פירון ב-1945.

אבל המילה 'תכול'נמצאת בכמה משירי הזמר האחרים של שלונסקי:

'שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ / שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל' ('זמר', מוכר במילות הפתיחה 'לא אורחת גמלים'; 1947)

'בִּתְכוֹלהשמים, בגובה כי רב' ('בתכול השמים', בפתיחת הספר אני וטלי או ספר מארץ הלמה, 1957)

כותבים רבים אהבו חידוש זה והשתמשו בו בשיריהם:

'כֶּרֶם גֶּפֶן, נִים-לֹא-נִים תֵּל, חָרְבָּה נֶחְרֶשֶׁת / תְּכוֹל לֵילוֹת וִילֵל-תַּנִּים, מַשְׁאֵבָה נוֹקֶשֶׁת' ('הוי, ארצי! מולדתי!'של שאול טשרניחובסקי; 1933). כן, גם טשרנחובסקי הגדול הפנים חידוש זה באחד משיריו הראשונים שכתב לאחר עלותו ארצה. וכי אפשר לתאר נוף ארץ-ישראלי בלי תכול?

'אֶת הַיְּקוּם פִּתְאוֹם לְפֶתַע, עַרְפִלִּים הֵלִיטוּ לוֹט / תְּכוֹל מֶרְחַב גָּזְלוּ מִמֶּנִּי שְׁתֵּי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת' ('שירת הנודד', המוכר במילות הפתיחה 'הי ציוניוני הדרך', של אהרן אשמן; שנות השלושים)

'תְּכוֹלעֵינֶיהָ כַּשָּׁמַיִם, מַבָּטָהּ כַּלֶּהָבָה' ('רותי'של חיים חפר; 1946)

'כַּלָּנִית שָׁנִי עַל סֶלַע מַאֲדֶמֶת, אֱלֵי בְּנִי צוֹהֶלֶת וְאֶל תְּכוֹל עֵינָיו' ('עוֹד שָׂדִי פּוֹרֵחַ'של פניה ברגשטיין; 1949)

'אֶלְעָד יָרַד אֶל הַיַּרְדֵּן, הוּא הִבִּיט בִּתְכוֹלרָקִיעַ' ('אלעד'של אברהם זיגמן; 1972)

'הַגְּדוּד הִמְשִׁיךְ לִצְעוֹד בַּשְּׁבִיל עַד יָם הַתְּכוֹל' ('עוד נשוב מחר' של אלי נצר; ראשית שנות השבעים)

'אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ תְּכוֹל אֵין עָב' ('ארץ' של שייקה פייקוב; 1976)

יב. תַּחְפֹּשֶׂת

אחת המילים המזוהות ביותר עם חג פורים היא התחפושת, שהומצאה על ידי שלונסקי. מעניין שמילה זו כמעט ולא נמצאת בזמר העברי, ועל כן נעיף מבט על היבט פורימי אחר ביצירתו של שלונסקי, שהרבה לכתוב פזמונים לנשפי פורים שנערכו בימי 'תל אביב הקטנה'.

הנה ביצוע פשוט נפלא ומרגש של שלוש משחקניות 'המטאטא' – חינה רוזובסקה, ברונקה זלצמןודבורה קידר (שתי הראשונות כבר נפטרו) – תחילה הן שרות את 'דנֶלֶ'ה, אכול את הבננה'לה', שלא קשור לשלונסקי (כתב יוסף אוקסנברג והלחין משה וילנסקי), ואחר כך (בתזמון 4:07) את שירו של שלונסקי 'שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ', שנכתב לנשפי פורים שנחגגו בשנת תרצ"ד (1934). התכנית 'הדרן לתל אביב'הוקלטה ב-1984 ובין הנוכחים אפשר לזהות את לובה אליאב, שלמה להט (צ'יץ) ורעייתו זיוה, טדי קולק, רפאל קלצ'קין, שמואל רודנסקי ועוד.

כרוניקה רפואית

ולסיום, הנה ידיעה (על אירוע שלא היה) שממחישה עד כמה חידושי הלשון של שלונסקי נמצאים בעברית שאותה מדברים כולנו (חידושיו מודגשים):

מר ישראלי לקה אמש בהתקף שיעול קשה ועמד על סף התעלפות. אחיו, שחשש לתסבוכת, פינה אותו מיד למיון. נלקחה ממנו בדיקה ולאחר מספר שעות התקבלה אבחנה חד-משמעית: זה לא נגיף. מצבו עדיין מיוצב והוחלט להשאירו למעקב של יומיים-שלושה.

לחולה היה רקע רפואי קודם שהוא גם תורשתי. בעבר לקה בהתקף לב שטופל באופן פולשני באמצעות צינתור. לאחרונה חלה האטה בפעילות שריר הלב והרופאים מעריכים, בסבירות גבוהה, כי יזדקק בעתיד להשתלה ועליו להפנים זאת.

'איך המרגש?', נשאל מר ישראלי. ועל כך השיב: 'על-באמת, בהתחלה הייתי קצת בהלם, וטיפ-טיפה חששתי, אבל כעת מצבי מדהים ואין עליי שום מגבלה. הכל בזכות הרופאים המדהימים והמקצועיות שלהם. המתכון לכך הוא למלא בצייתנות אחר הוראותיהם'.

__________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי

↧

בורא מיני מזונות: טשולנט תימני, נטול לימון, מתוק ממלח, פאק דה צ'וי

May 17, 2020, 9:30 pm

≫ Next: סיפורי מכוניות: הדחליל, הפתרון, המסביר, צדיקים, אופניים, חד-פעמי

≪ Previous: בין תחמושת לתחפושת: חידושי הלשון של שלונסקי והזמר העברי

א. הטשולנט התימני המקורי

ועכשיו גם את המעט שעוד נותר לנו, האשכנזים, גזלו מאיתנו התימנים...

צילום: צביקה גילדוני

ב. לימון נטול לימון

כבר ראינו קפה נטול קפאין, ופלות 'בטעם שוקולד'ועוגיות 'בטעם חמאה'בלי שוקולד או חמאה, אבל סירופ בטעם לימון שאינו מכיל לימון מצד אחד, אבל יש בו רכז אגסים מצד שני – זה כבר חידוש.

מהלימון הזה אפילו לימונדה אי אפשר לעשות...

תודה למאיר בולקה

ג. מעז יצא מתוק

ציון לשבח לאבטיחי קיבוץ בית הערבה שלגדות ים המלח. את הטעם לא בדקנו אבל הסיסמה נחמדה מאוד.

צילום: איתמר לויתן

ד. מה צ'וי כבר עשה לכם?

צילום: יוסי צור

'פאק צ'וי'– הלו, זה רדיו?

הכוונה כמובן לכרוב סיני, ששמו הלועזי המקובל הוא בּוֹק צ'וי (Bok choy) או פּוֹק צ'וי (Pok choy).

↧

סיפורי מכוניות: הדחליל, הפתרון, המסביר, צדיקים, אופניים, חד-פעמי

May 20, 2020, 12:20 am

≫ Next: הצילו את השלטים ההיסטוריים של ירושלים

≪ Previous: בורא מיני מזונות: טשולנט תימני, נטול לימון, מתוק ממלח, פאק דה צ'וי

א. הדחליל מהגליל

שאלנו, והדחליל לא ענה...

צילום: שמוליק שדה

ב. לאלון הפתרון

לכל בעיה יש פתרון. ואם אתם בקטע של תיקונים קטנים, הרכבת רהיטים או הובלות קטנות – פנו ל'אלון פתרון'והתשובה בדרך.

צילום: איתמר לויתן

ג. המדביר המסביר

מה מסביר המדביר מכרמיאל ולמי?

ואולי הוא פשוט מסביר פנים ללקוחותיו...

צילום: שמוליק שדה

ד. צדיק וטוב לו

'בשם השם נעשה ונצליח', בסדר. אבל ממתי מנסרים יהלומים עם בטון? ברור שהכוונה היא ניסור וקידוח בבטון עם מקדחת יהלום. יחי ההבדל הקטן...

צילום: מנחם רוזנברג

ה. פרנסות של יהודים

אם אתם לא באים לאופניים, האופניים יבואו אליכם. חנות אופניים ניידת חנתה בירושלים...

צילום: טובה הרצל

ו. שגרה חד-פעמית

על המכונית הזו כתוב לאמור: 'אור פעמי: חד פעמי זה שגרה בשבילי'.

מעבר לשיבוש הלשוני (צריך להיות 'זו שגרה'), הכתובת הזו היא אניגמה גמורה: מה כוונת המשורר?

הטרחתי את עצמי לאתר האינטרנט של חברת 'אור פעמי'. התברר שזו חברת שיווק של מוצרי צריכה ואריזה לעסקים (כלים חד פעמיים, שקיות, כלים מתכלים, חומרי ניקוי וכדומה), ועדיין לא הבנתי את הסיסמה. אולי לאלון (מסעיף ב') יש פתרון?

צילום: איתמר לויתן

↧

הצילו את השלטים ההיסטוריים של ירושלים

May 21, 2020, 9:20 pm

≫ Next: ארץ הקודש: עשרת הדיברות, חלה ונרות, כהנים בלבד, עמדת צעיפים

≪ Previous: סיפורי מכוניות: הדחליל, הפתרון, המסביר, צדיקים, אופניים, חד-פעמי

כאן היה בית היסטורי... רחוב גדעון, ירושלים, 2010 (צילום: דוד אסף)

יום ירושלים, תש"ף

ברחבי הארץ פזורים אלפי שלטי חוצות היסטוריים, רבים מהם מוזנחים ומתפוררים. מי שזכר את ימי תפארתם של השלטים הללו, עת בהקו בצבע טרי ובאור יקרות, נחמץ לבו כשהוא רואה אותם עתה, בזקנתם, והם מובסים ומושפלים. אם לא יצילו אותם וישקמו אותם, הם ירדו לטמיון, ויחד עמם היסטוריה של עשרות שנים והרבה 'טעם של פעם'.

מי אחראי לשמור עליהם ולחדש את ימיהם – העירייה? התושבים? המועצה לשימור אתרים? יש בכלל מישהו שאכפת לו?

לא מכבר הבאתי כאן דוגמה לשלט כזה מרחוב ירושלים 4 בשכונת הדר בחיפה: הכתובת ההיסטורית של 'בית הספר לילדי העובדים':

צילום: איתמר לויתן

לקראת 'יום ירושלים'החל היום, הנה כמה דוגמאות שליקטתי לאחרונה בעירי האהובה. כל הצילומים הם שלי (כרגיל, הקלקה על צילום תגדיל אותו).

א. כנסת ישראל

ברחוב בצלאל, פינת רחוב הנצי"ב, מול מרכז ז'ראר בכר, נקבעו על הקיר, כבר לפני עשרות שנים, שני שלטים היסטוריים, בעברית ובאנגלית. השלטים מספרים כי זו היא שכונת כנסת ישראל ג' – שכונת חצר אופיינית ל'יישוב הישן', שנוסדה בשנת 1925 על ידי 'ועד הכללי כנסת ישראל'. השלטים הללו כל כך דהויים עד שקשה לקרוא מה נכתב עליהם:

לא הרחק משם, ברחוב התבור 5, סמוך ונראה לשוק מחנה יהודה, נמצאת אחת הכניסות לשכונת כנסת ישראל א' – שכונת חצר שהחלה להיבנות בשנת 1891. גם השלט ההיסטורי הזה ראה ימים טובים יותר:

ב. בתי מונקאטש

ממש בסמוך נמצאים 'בתי מונקאטש' (שלושה בתים בסך הכל) – שכונת חצר שהחלה להיבנות ב-1930.

על חזית הבית שפונה לרחוב הנצי"ב יש שלט היסטורי, אך הוא עלוב ודהוי:

והוא הדין בשלט המקביל שפונה לרחוב שומרון:

ג. בתי הורנשטיין

ברחוב ישעיהו, בין כיכר השבת לרחוב פרי חדש, נמצאת הכניסה לשכונה הקסומה 'בתי הורנשטיין'. שכונה קטנה זו נבנתה בשנת 1910 ושיני הזמן כמעט שלא נגסו בה. בחצר הפנימית נמצא בית הכנסת והמקווה של חסידי בויאן, שם שמע יעקב אורלנד לראשונה את הניגון החסידי שממנו נולד לימים השיר 'רב הלילה' (הקדשתי לסיפור נהדר זה פרק מפורט בספרי שיר הוא לא רק מילים).

כך נראה שלט הכניסה המרוט ב'ימים טובים':

וכך הוא נראה בימינו: דהוי ומחוק, עטוי במארג בלתי נתפס של צנרת חוטי חשמל:

ד. בית המעלות

ומשכונות החצר של 'היישוב הישן', נעבור לדוגמה מן 'היישוב החדש'.

'בית המעלות', שנבנה בשנת 1935 במעלה רחוב המעלות במרכז העיר, הוא פנינה ארכיטקטונית והיסטורית מתקופת המנדט שהשתמרה היטב (יחסית כמובן).

על מרפסת הקומה הראשונה שבפינת רחוב המעלות והמלך ג'ורג'גם נקבעו אותיות נאות, שמכריזות כי זהו 'בית המעלות'. כמה חבל שהאותיות י'ו-ת'נפלו כבר לפני זמן רב (לפחות 15 שנים), ועד היום אין מי שיידע להשיב עטרה ליושנה. ברור שזו רק שאלה של זמן עד שהאותיות האחרות תנשורנה גם הן.

למבנה המיוחד הזה יש שש כניסות, ומעל כל כניסה נקבעה אות עברית ממתכת, מ-א'ועד ו'. רק בכניסות א-ד נותרו האותיות על כנן, בכניסות ה-ו הן כבר נעלמו.

קוראי הבלוג ברחבי הארץ מוזמנים לשלוח לי, ממקומות מגוריהם או מפרי טיוליהם, סיפורים על שילוט היסטורי שעומד להיעלם ומדי פעם אפרסם אותם כאן.

↧

ארץ הקודש: עשרת הדיברות, חלה ונרות, כהנים בלבד, עמדת צעיפים

May 24, 2020, 11:22 pm

≫ Next: המסך יורד: בית הכנסת של הרבי מהוסיאטין

≪ Previous: הצילו את השלטים ההיסטוריים של ירושלים

א. עשרת הדברות החדשות

סוגת 'עשרת הדברות' – כלומר, יצירה מלאכותית של תקנות, חוקים והוראות מוסר שמספרם מוגבל דווקא לעשר – ידועה ומוכרת בכל תחומי החיים (ראו למשל 'עשרת הדיברות לנשים צנועות'או 'עשרת הדיברות לשכנות טובה').

קבלו אפוא את 'עשרת הדיברות לעובד הבניין'בימי קורונה (השלט מוסמר על קיר של אתר בנייה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב). בדיברות האלה אין שום קדושה, חוץ מקדושת החיים ומן המספר המאגי 'עשר'.

מעניין שעשרת הדיברות הללו לא נוסחו בלשון ציווי, אלא בגוף ראשון מדבר: אשמור, אקפיד, אדאג, אבדוק, אתחייב וכדומה.

צילום: איתמר לויתן

ב. הפרשת חלה עוצמתית

למצוות 'הפרשת חלה' (שאגב, גברים חייבים בה כמו נשים), שבשנים האחרונות הפכה ללהיט של 'העצמה נשית'כביכול בקרב מחזירות בתשובה, יש שדרוג בימי קורונה: הפרשת חלה משותפת באפלקיציה 'זום', כמובן עם מיטב סלבריטאיות המגזר, 'באירוע עוצמתי ומאחד'.

'הפרשת חלה ב-LIVE אחד'. איזה משחק מילים שנון על 'לב אחד', או 'לב חב"ד'! 😉

צילום: טובה הרצל

הנרשמים מראש יקבלו 'ערכה מיוחדת להפרשת חלה', עם שליח מיוחד עד הבית.

כמה זה עולה? לא בדקתי. אבל בשוק מחנה יהודה מצאתי בשבוע שעבר 'ערכה'כזו במחיר מבצע (שלא צוין):

צילום: דוד אסף

ג. נרות צדיקים

מה הקשר בין נרות לבין צדיקים? יש כאן איזו גימטרייה של 6X66? לא ברור.

ובכלל למה נרות צריכים תעודת כשרות למהדרין, מישהו מתכוון לאכול אותם?

צילום: יהושע לביא

ד. שירותים לכהנים בלבד

בשולי בית הקברות באשדוד יש לכהנים פריווילגיה מיוחדת: שירותים משלהם.

לא סתם שירותים למיוחסים, אפילו חנייה צמודה ושמורה...

(על שירותי הכהנים בבית הקברות בפתח תקווה דיווחנו כבר לפני הרבה שנים כאן)

אני מניח שמדובר בשירותים שנמצאים מחוץ לבית הקברות ולכן כהנים שומרי מצוות יכולים להשתמש בהם ללא חשש מ'טומאת מת'. אבל למה 'השירותים לכהנים בלבד', ולא 'השירותים גםלכהנים'?

צילום: אשר שחם

ה. עמדת צעיפים

עמדות כאלה אין כנראה בשום מקום בעולם, רק בירושלים ביציאה מהכותל...

צילום: טובה הרצל

↧

המסך יורד: בית הכנסת של הרבי מהוסיאטין

May 26, 2020, 9:07 pm

≫ Next: שקיעי פיוט בזמר העברי

≪ Previous: ארץ הקודש: עשרת הדיברות, חלה ונרות, כהנים בלבד, עמדת צעיפים

צילומים: איתמר לויתן

ברחוב ביאליק 19 בתל אביב עומד מבנה היסטורי שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברליןונבנה בשנת 1922. הווילה רחבת הידיים נקראה בעבר בשמות שונים: 'בית חוה שפירא' (שלא ברור אם בכלל גרה בו) או סנטוריום 'תל אביב'.

גלוית דואר של הסנטוריום, 1926. צילום: אברהם סוסקין

את הסנטוריום (ובשמו העברי הנאה 'מבראה') ניהלו שלושה רופאים 'יֶקִים': אמיל שטיין, ברונו רוזנהיים וגרהרד שרייבמן. במודעות שפרסמו הרופאים הוצגה המבראה שפועלת 'במרכז הכי יפה ובמקום הכי גבוה של תל אביב במבט אל הים'. כל סוגי החולים הוזמנו, תוך התמקדות בניתוחים פנימיים ובמחלות נשים. חולים במחלות רוח או במחלות נגיפיות לא התקבלו.

דאר היום, 11 במאי 1923

הסנטוריום פעל במקום במשך כשבע שנים ונסגר ב-1931. או אז נרכש הבניין על ידי בני משפחת ישמעילוף, ובשנת 1937, לאחר שאלה עברו לבית חדש, הושכר המבנה בדמי מפתח לאדמו"ר ישראל פרידמן מהוסיאטין.

מאז ואילך, ובמשך כשבעים שנה הוכר המבנה היפה כמרכזה של חסידות הוסיאטין. חנוכיה (שמונה קנים ושַׁמָּשׁ) שניצבת עד היום על גג הבניין מזכירה לעוברים ושבים שפעם היה כאן בית כנסת.

שלט נאה מספר בקצרה על גלגולי הבניין ועל התכניות לעתיד (מידע נוסף אפשר למצוא באתר של האדריכלים אמנון בר-אור וטל גזית).

מטבע העניין, השלט אינו מביא את הסיפור במלואו, ולמי שמתעניין, סיפור זה, על גלגוליו הנדל"ניים הסבוכים, נפרש בערך מיוחד בוויקיפדיה: 'בית הכנסת של האדמו"ר מהוסיאטין'.

בית הכנסת הזה הוא חלק קטן מאוד מסיפורה הלא מוכר – והכמעט לא ייאמן בימינו – של תל אביב החסידית: בתי כנסת, שטיבלך וחצרות אדמו"רים, שהתרכזו בעיקר בשדרות רוטשילד וברחובות סמוכים (שיינקין, אחד העם, ביאליק, מלצ'ט ועוד).

זהו גם סיפורם של חסידים תל-אביבים, שרובם ככולם היו אנשי עבודה ועמל, שחיו בדרך כלל בדו-קיום הרמוני עם העיר החילונית הבורגנית. לפחות ארבעים קהילות חסידויות פעלו במרכז תל אביב עד שנות השישים (רשימה חלקית שלהן אפשר למצוא בערך הוויקיפדי 'יהדות אורתודוקסית בתל אביב'). רק מובלעות מעט מאותו 'עולם שנעלם'שרדו בימינו ב'עיר ללא הפסקה': תלמוד תורה, בית כנסת ומוסדות של חסידי בֶּלְז ברחוב אחד העם, ועוד כמה בתי כנסת של חסידות גור ושל חב"ד שעדיין פועלים בלב העיר. השתקפות קולנועית של המובלעת החרדית הייחודית בתל אביב של ימינו יש בסרטה היפה של רמה בורשטין 'למלא את החלל' (2012).

חסידים וחילונים מתגודדים בשבת בבוקר בתל אביב, 1 ביוני 1946 (צילום: זולטן קלוגר;אוסף התצלומים הלאומי)

רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין (1948-1857) עלה לארץ מווינה בשנת 1937 והוא בן שמונים שנה. העיירה הוסיאטין, שבה נולד, הייתה בגליציה המזרחית (אז באימפריה האוסטרית, אחר כך בפולין ובברית המועצות, והיום באוקראינה). שם הייתה ערשה של חסידות הוסיאטין, שהיא ענף של חסידות רוז'ין-סדיגורה. כשהחלה מלחמת העולם הראשונה עזבו כל אדמו"רי רוז'ין את עיירותיהם מפחד הצבא הרוסי והעבירו את משכנם לווינה. שלא כמו רוב רובם של האדמו"רים משושלות חסידויות אחרות, שהיו אנטי-ציונים קנאים, רבי צנוע ועניו זה היה ציוני לכל דבר ועניין. הוא תמך בתנועת 'המזרחי'הציונית-דתית, והשקפתו הביאה אותו לעלות לארץ בעוד מועד. הוא עוד הספיק לחזות בהקמת המדינה טרם פטירתו בחנוכה תש"ט.

רבי יעקב פרידמן (1956-1878), חתנו וממלא מקומו בהנהגת החסידות, שעלה לארץ יחד עמו אף היה ציוני גדול ממנו. הוא היה האדמו"ר החסידי היחידי שערך 'טיש'ביום העצמאות, ודרשותיו המעניינות רוכזו בספרו אהלי יעקב, שהוציא לאור בנו לאחר מות אביו.

דמותו היפה והייחודית תוארה בעט אוהבת בספרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס במלכות הקדושה: ביקור בהיכלו של האדמו"ר מהוסיאטין – אדמו"ר ציוני בתל אביב (הוצאת תבונות, תשס"ו).

רבי ישראל פרידמן

רבי יעקב פרידמן

החותן וחתנו שכרו ב'דמי מפתח'את המבנה ברחוב ביאליק והפכוהו לבית כנסת ובית מדרש. באחד מאגפיו של המבנה התגוררו הרבי ובני ביתו. השנים עברו. האדמו"רים וחסידיהם הלכו לבית עולמם, ויורשיהם כבר העדיפו את בני ברק החרדית על פני תל אביב החילונית. גם יוקר המחיה ומחירי הנדל"ן המאמירים דחקו את רגלי החסידים מתל אביב. למן שנות השבעים ואילך התנהל מאבק בין בעלי הנכס לבין המתפללים במקום על זכויות השימוש במבנה, שהלך והתפורר עד שהוכרז כמבנה מסוכן. גלגולי הסכסוך המשפטי מסופרים בוויקיפדיה, וסופו של דבר המבנה נמצא היום בתהליכי שיקום ושימור לקראת הפיכתו למבנה מגורים יוקרתי.

רגע לפני שיורד המסך על המבנה הישן ביקר בו צלמנו המשוטט איתמר לויתן, לראות מה נותר מציורי הקיר שעיטרו אותו בימיו היפים. התשובה המצערת: מעט מאוד...

↧

שקיעי פיוט בזמר העברי

May 27, 2020, 9:18 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: קטורת, מטקות, תחושת בטן, הדברה חביבה

≪ Previous: המסך יורד: בית הכנסת של הרבי מהוסיאטין

בולי מועדים לשמחה תשע"ז (2016) הוקדשו לפיוט ליום הכיפורים
עיצוב: דויד בן-הדור (התאחדות בולאי ישראל)

מאת אליהו הכהן

הגדרות שונות יש למונח 'פיוט', החל משירת קודש (ליטורגיה) שנועדה לתפילות וטקסים דתיים ועד להגדרה המרחיבה של חוקר הפיוט אהרן מירסקי, שלפיה כל השירה העברית שלאחר המקרא, ואשר ניצניה במקרא, היא פיוט. בדבריי הקצרים אסתמך על גרסת המרחיבים.

בשנים האחרונות מתרחש לנגד עינינו מעין רנסנס בשילוב עולם הפיוט בזמר העברי. התופעה החלה בעשור הראשון של המאה הנוכחית, כאשר נחשול של הלחנת שירי קודש וחול משירת ימי הביניים הציף את זמרת הארץ. זמרים ומלחינים של מוזיקה פופולרית גילו לפתע את מכמני השירה העברית מלפני כאלף שנים והתמסרו להלחנת אותם שירים שדיברו אל לבם, כדי שיופצו בציבור ולא יהיו רק נחלתם של מעטים, שרובם חוקרים ואנשי אקדמיה.

הנה, בסקירה מרפרפת, כמה דוגמאות מן העשור האחרון שמשקפות התפתחות זו.

הזמר המנוח מאיר בנאי הלחין והקליט בשנת 2007 את השיר 'לְךָ אֵלִי תשוקתי'של רבי אברהם אבן עזרא, שהתחבב על קהל שלא הורגל להאזין לשירה מסוג זה. שנתיים אחר כך, בשנת 2009, הוציאה הזמרת אתי אנקרי אלבום הכולל 11 שירים של רבי יהודה הלוי. על פי הדיווחים, אלבום זה נמכר בלמעלה מ-20,000 עותקים.

באותה שנה, הוציאו המוסיקאים ברי סחרוף ורֵעַ מוכיח אלבום משירי רבי שלמה אבן גבירול בשם 'אדומי השפתות', ובו שירים כמו 'מה לך יחידה', 'בחייכם אדומי השפתות', 'האימה תתכבד'ועוד, עם דברי הקדמה מלומדים של פרופסור חביבה פדיה. שני המוזיקאים האלה לא הסתפקו בהלחנת השירים אלא יצאו אתם למסע הופעות ברחבי הארץ.

בשנת 2012 התפרסם בסדרת 'עבודה עברית'האלבום 'יהודה הלוי פינת אבן גבירול', אוסף ובו שלושים שירים ופיוטים, מרבי יהודה הלוי ועד רבי ישראל נג'ארה, בביצועם של זמרים שונים.

יהודה הלוי פינת אבן גבירול (האוסף)

כעבור שנה (2013) הפיקה להקת נקמת הטרקטור אלבום משירי רבי משה אבן עזראבשם 'מה לאהובי', ממנו התפרסם במיוחד השיר 'עַד אָן בְּגָלוּת'.

לצד אתר המרשתת הוותיק 'הזמנה לפיוט', ששודרג והפך ל'אתר הפיוט והתפילה', ארגן לאחרונה המלחין פרופסור מיכאל וולפה פרויקט הלחנה של שירי תור הזהב ביישובי הנגב. הוא אימץ רעיון ליצור מכנה תרבותי משותף בין יישובים שתושביהם בני עדות שונות, כמו למשל ירוחם ושדה בוקר, והחליט להלחין שירים בסגנון של שירת ספרד כמו 'מֵת אָב וּמֵת אלול'של רבי שמואל הנגיד או 'יעלת חן קומי אוֹרי'של רבי יהודה הלוי. הוא לימד את המנגינות החדשות האלה בערב של שירה בציבור וקצר הצלחה רבה.

בפועל, אין זו תופעה חדשה. כבר מראשית ימי היישוב שולבו פיוטים וחלקי פיוטים באוצר הזמר העברי. את תחילתה של זמרת הארץ אנחנו נוהגים למנות מאז ימי העלייה הראשונה, אך עוד לפני כן, בימי 'היישוב הישן', שרו בארץ כשירי זמר פיוטים כמו 'דרור יקרא'של דונש בן לברט, 'מִפִּי אל' ('אין אדיר כאדוני ואין ברוך כבן עמרם'), שיר שהושר בשמחת תורה אף כי נכתב במקורו לחג השבועות; או 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני פלגי מים'), שמיוחס בטעות לשלמה אבן גבירול. פיוטים אלה נתפסים עד היום כשירי זמר עבריים לכל דבר ומושרים לא רק סביב שולחן השבת והחג אלא גם במופעים ובערבי שירה בציבור.

פיוט נוסף מתקופת היישוב הישן, שהושר כזמר לכבודה של העיר טבריה, הוא 'אוחיל יום יום אשתאה', שחיבר הפייטן המרוקנידוד בן חסין במאה ה-18. ד"ר לודוויג אוגוסט פרַנְקְל, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1856 כדי להקים את בית ספר 'לֶמֶל'בירושלים, מוסד החינוך המודרני הראשון בארץ, הוא שפרסם את השיר בספר מסעו ירושלימה משנת 1860. הוא שמע את השיר מפי חבורת אנשים בעת שהותו בטבריה ובספרו רשם את כל בתי השיר, ומה שחשוב יותר גם את תווי הלחן! זהו חלון הצצה נדיר לעולם הצלילים העבריים שנשמעו על שפת הכנרת באמצע המאה ה-19 (על פיוט זה הרחבתי ברשימתי, 'למנצח על שושנים: ספר השירים הראשון מימי העלייה הראשונה', בלוג עונג שבת, 12 במאי 2017).

בראשית ימי העלייה הראשונה, חודשים ספורים לפני שהגיעה לארץ חבורת הביל"ויים הראשונה, עלו לארץ יהודים מתימן שהתיישבו בירושלים ובכפר השילוח והביאו אתם שירים ופיוטים ממולדתם. וכך בתוך שנים אחדות, פיוטים כמו 'אהבת הדסה'ו'אם ננעלו דלתי נדיבים'של רבי שלום שבזי או 'קריה יפהפייה'של זכריה אלצ'אהרי, יצאו מתחום שירי העדה התימנית, שוקעו בזמרת הארץ והיו לשירי זמר של כלל הציבור. לימים השתלבו שירים אלה גם באוצר ריקודי העם העממיים והיו חלק בלתי נפרד של הפולקלור הארץ ישראלי.

בשנת 1906, בראשית ימי העלייה השנייה, התיישב בירושלים אברהם צבי אידלסון, המוזיקולוג והמלחין המקצועי הראשון בארץ, והחל מיד בחקר שירת יהודי תימן. ואכן, הכרך הראשון במפעל חייו המונומנטלי, אוצר נגינות ישראל (1932-1914; עשרה כרכים), הוקדש לשיריהם של יהודי תימן. במכשירי פונוגרף, שאותם קיבל מהאקדמיה למוזיקה בווינה, הקליט אידלסון את שיריהם של התימנים שהתיישבו בכפר השילוח, וביתו בשכונת עזרת ישראל היה לאולפן ההקלטה הראשון בארץ. נוסף על כך, עם הגיעו לירושלים הלחין אידלסון סדרת שירים פרי עטו של רבי יהודה הלוי, ובהם 'לבי בְמזרח', 'ידידי הֲשָׁכַחְתָּ', 'עָפְרָה תכבס', 'עוּרָה ידידי מתנומתך', 'יעבור עלי רצונְךָ'. אמנם שירים אלה לא נפוצו כשירי זמר, אך אידלסון היה למלחין הארץ-ישראלי הראשון של שירי יהודה הלוי.

ב-1908, שנתיים לאחר עלייתו של אידלסון, הגיע לארץ חנינא קרצ'בסקי והיה למלחין הראשון של העיר תל אביב. באחת האזכרות הראשונות למותו של הרצל הלחין קרצ'בסקי את שירו הידוע של רבי יהודה הלוי 'הֲיֵדְעוּ הדמעות'. השיר המרגש היה לאחת מאבני הדרך של שירת המקהלות בארץ וקרצ'בסקי היה הראשון שניצח על שירה רב-קולית (שלושה וארבעה קולות) עם מקהלת גימנסיה 'הרצליה', שאותה הדריך.

העלייה השנייה הביאה לארץ שני מוצרי תרבות חשובים: הניגונים החסידיים וריקודי ההורה. ההורה הראשונה בארץ, 'אֵל יבנה הגליל', נוצרה ככל הנראה כאשר חבורת פועלים שעבדה בחדרה עלתה לגליל. השיר מבוסס על הפיוט האקרוסטיכוני הקדום 'אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב ... אֵל בְּנֵה, אל בנה, בנה ביתך בקרוב', המופיע בהגדה של פסח.

השיר החל כ'אל יבנה הגליל', ואחר כך לפי סדר האלף-בית, כמו בפיוט המקורי, 'ברוך יבנה הגליל', 'גדול יבנה הגליל', 'דגול יבנה הגליל'וגומר. תוך כדי ההתלהבות הסוחפת בעת ריקוד ההורה, עבר האקרוסטיכון מן המילה הראשונה אל המילה האחרונה, כלומר אל 'הגליל'. הרוקדים החלו למנות את שמות היישובים לפי סדר האלף-בית: 'אל יבנה אתליט' (!), 'אל יבנה בן שמן' (או באר יעקב או בת שלמה), ואחר כך גדרה, דגניה, הרטוב, ואדי חנין, זכרון יעקב, חדרה, טנטורה, יסוד המעלה, כנרת, מטולה, נס ציונה, סג'רה, עין גנים, פתח תקווה, קסטינה, רחובות, שפיה. לאותיות ל', צ'ות'לא נמצאו כנראה יישובים... השיר הושר בארבע מנגינות, כולן עממיות. המפורסמת ביניהן הגיעה משלום לוי (סלים) חצבני, איש הקהילה היהודית בעיירה חצבייה שבלבנון, שעבד כפועל במפעל לייצור משי שהקים הברון רוטשילד בראש פינה.

ריקוד הורה נוסף מאותם ימים, שהושר אף הוא בהתלהבות רבה, היה פיוט שחיבר רבי יהודה הלוי ופותח במילים 'יום לַיַּבָּשָׁה נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים, שירה חדשה שִׁבְּחוּ גְּאוּלִים'. זהו פיוט שנוהגים לאומרו בשביעי של פסח, אך החלוצים רקדוהו גם בסתם ימי חול.

שאלתי פעם את אחד מאנשי העלייה השנייה, אם יש אמת בתיאור הווי החלוצים בדגניה, שבכל ערב, לאחר יום עבודה מתיש, היו מתכנסים יחד, שרים ורוקדים הורה עד אור הבוקר, ואז יוצאים שוב לעבודה?

– 'זה בהחלט נכון', השיב לי, 'אך אלה לא היו אותם האנשים'...

חידוש מרנין הונהג ביישובי התנועה הקיבוצית. ברבות מההגדות של פסח, שאותן חיברו וליקטו תלמידי חכמים חברי קיבוצים שלא על פי הנוסח המסורתי, שובצו בין קטעי המקרא והשירה גם פיוטים משירת תור הזהב של יהדות ספרד. לפיוטים אלה הולחנו לימים מנגינות מקוריות רבות, וכך, למשל, שירו של רבי יהודה הלוי 'יפה נוף משוש תבל' זכה לשש מנגינות (לחן עממי ספרדי, שמואל גולדפרב, ינון נאמן, ניסן כהן-מלמד, אתי אנקרי, שגב פניאל), ואילו שירו של רבי משה אבן עזרא 'כָּתְנוֹת פסים לבש הגן' זכה עד ימינו ל-16 מנגינות, לא פחות (ראובן ירון, דב כרמל, שמואל זוהר, מיכאל וולפה, ציונה לירון, דוד פרוינד, אבי בללי, גליה חי, מוני אמריליו ועוד).

תופעה מוכרת בזמרת הארץ הייתה כניסתן של תפילות, זמירות, סליחות ואף פיוטים מתוך הסידור והמחזור אל הזמר העממי. וכך מזמורים ופיוטים כמו 'שלום עליכם', 'ידיד נפש', 'אֵל אדון', 'אדון הסליחות''אבינו מלכנו', 'קָרֵב יום'או 'אליהו הנביא', היו לשירי זמר הנפוצים גם בקרב ציבור שאינו פוקד בדרך כלל את בתי הכנסת.

מול תופעה זו הסתמנה גם נדידת מנגינות בכיוון הפוך: תפילות או פיוטים שהולחנו על ידי מלחינים ישראליים חילוניים, חדרו לנוסח התפילה בבתי כנסת או סביב שלחן השבת והחג בבתים רבים. כאלה הם למשל 'עבדים היינו'של שלום פוסטולסקי, 'עושה שלום במרומיו' של נורית הירש, 'ונתנה תוקף' של יאיר רוזנבלום, 'אדון עולם' של עוזי חיטמן או 'אנא בכוח' של עובדיה חממה – כולם משולבים היום בניגוני התפילות בבתי כנסת רבים בארץ ובעולם. כך נוצרו יחסי גומלין בין נוסח התפילה המסורתי לבין הזמר העברי המתחדש.

ולבסוף, לא רק פיוטים שוקעו בזמרת הארץ אלא גם ציטוטים מתוכם ששולבו בשירי זמר. נעמי שמר, למשל, שיבצה בשירה 'שבחי מעוז'את הפתיח של 'מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח'. גם נתן יונתן פתח את שירו 'נאסף תשרי', שהולחן על ידי צביקה פיק, במילים 'מת אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם', מתוך שיר שחיבר רבי שמואל הנגיד.

וכך, באמצעות הזמר העברי, מגיעים פיוטים ושירי תור הזהב אל קהלים חדשים שקודם לכן לא נחשפו אליהם.

חג שבועות שמח לקוראי הבלוג
_______________________________________

רשימה זו מתבססת על דברים שנאמרו בערב שנערך בקמפוס 'היכל שלמה'בירושלים, לכבוד הופעת ספרו של אחייני ד"ר עדן הכהן, מחזור היוצרות של ר'שלמה סולימן אלסנג'ארי לפרשות השבוע (הוצאת מקיצי נרדמים, תשע"ט).

↧

פרנסות של יהודים: קטורת, מטקות, תחושת בטן, הדברה חביבה

May 31, 2020, 11:53 pm

≫ Next: סיבוב בתל אביב: וילנסקי, ונציה, תנים ושפנים, עילגות וחכמת רחוב

≪ Previous: שקיעי פיוט בזמר העברי

א. פיטום הקטורת

איזה שם מוצלח! חנות למוצרי עישון ברחוב המלך ג'ורג'בתל אביב.

פיטום הקטורת המקורי מתייחס כמובן לעבודת הקרבנות בבית המקדש. ובנוסף, בסידור התפילה נמצאת תפילה מיוחדתבשם זה, שמורכבת מקטעי הלכה מהמשנה והתלמוד. במהלך הדורות יוחסו לתפילה זו סגולות שונות ומשונות, כגון עצירת מגיפה (רלוונטי במיוחד לקורונה).

צילום: אנדרו טרייטל

ב. מרכז המטקות והשש-בש

צילום: איתמר לויתן

מטקות ושש-בש – שילוב מופלא של תרבות פנאי ישראלית!

'חנות המפעל'של 'מרכז המטקות והשש-בש'נמצאת ברחוב הרבי מבכרך 10 בדרום תל אביב.

מאתר האינטרנטשל 'המרכז'למדתי שמדובר במפעל של ממש לייצור מטקות בעבודת יד, שאותו מפעילים בני משפחת דגן כבר כארבעים שנה. הולכים לים? עברו במפעל והצטיידו במטקות כחול-לבן.

משפחת דגן בפתח המפעל (אתר האינטרנט של מרכז המטקות)

ג. תחושת בטן

שם עברי מוצלח מאוד לחנות לבגדי הריון ברחוב בזל בתל אביב (ורק ה'בוטיק'קצת מקלקל).

צילום: צבי פיש

ד. המדביר החביב

כמה חביב יכול להיות מי שעוסק בהדברה והרעלה? אה, זה בעצם השם שלו... ערן חביב.

צילום: איתמר לויתן

↧

סיבוב בתל אביב: וילנסקי, ונציה, תנים ושפנים, עילגות וחכמת רחוב

June 2, 2020, 10:50 pm

≫ Next: 'הבה נקדיש שבוע אחד לספר העברי': מי המציא את שבוע הספר?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: קטורת, מטקות, תחושת בטן, הדברה חביבה

צילומים: איתמר לויתן

א. מתי מת משה וילנסקי?

המלחין האהוב משה וילנסקי חי כל ימיו – מאז עלותו ארצה מפולין בשנת 1922 – בתל אביב. בביתו האחרון, ברחוב פנקס 42, התקינה העירייה לוחית זיכרון נאה, לאמור: כאן חי ויצר משה וילנסקי.

דא עקא שנפלה טעות בשנת מותו: וילנסקי מת בשנת תשנ"ז / 1997.

על הבול לזכרו, שהוציא דואר ישראל בשנת 2009, התאריכים הם נכונים.

ובכלל, הנצחתו של וילנסקי בתל אביב לא תמיד עלתה יפה. לפני כשמונה שנים הבאתי בבלוג ('מתי חי מרדכי זעירא ואיך כותבים משה וילנסקי בערבית?') תמונה של שלט מואר ברחוב וילנסקי בשכונת 'המשתלה'. בשלט לא צויינו שנות חייו, אבל הכיתוב בערבית הוא 'לוינסקי'... מעניין אם זה תוקן מאז.

ב. ונציה בתל אביב?

כתב לי צלמנו המשוטט איתמר לויתן:

בימי מצור קורונה טיילתי עם בנותיי בעיר (מאה מטר מהבית...), ובקרבת 'כיכר השוטר', המשכו של רחוב טשרניחובסקי וסמוך ל'דיזנגוף סנטר', נגלה לעינינו, מרחוק, פוסטר ענק שמכסה את גבעת הכורכר (אחת האחרונות בעיר; שריד לשכונת נורדיה).

לתומי סברתי כי מדובר בתמונה של נמל יפו, אך בתי בת החמש העמידה אותי על טעותי: 'אבא, זה לא יפו! זה המקום עם הנחלים הקטנים האלו באיטליה'. פוסטר ענקי של ונציה על גבעת כורכר היסטורית...

מה הקשר? שכן מבוגר שהיה במקום שח לי לפי תומו כי 'פרויקט ונציה'עלה כמאה אלף ש"ח.

ג. תנים ושפנים, שימו לב

בפארק הירקון מבקשים להתחשב בתנים.

וברחוב דה האז נמצא שפן, כנראה קטן, שיוחזר על פי סימנים:

ואגב סימנים...

כמה חשוב לדעת שהחתולה שהלכה לאיבוד ברחוב ז'בוטינסקי היא מסורסת?

ראשית, רק חתולים זכרים אפשר לסרס ואילו חתולות אפשר לכל היותר לעקר. ושנית, על דברים כאלה אומרים אצלנו: too much information

ד. עילגות תֵּלָבִּיבִּית

כמה עילג, מתחכם ומטומטם יכול להיות משחק מילים כזה? יש מישהו שמדבר ככה בתל אביב?

ה. בלי מילים: חכמת רחוב בפלורנטין

↧

'הבה נקדיש שבוע אחד לספר העברי': מי המציא את שבוע הספר?

June 4, 2020, 7:36 pm

≫ Next: חדש על המדף: נסיעה, כיפה מנדפת, חיטוי, נעליים מסין ושמפו ממרוקו

≪ Previous: סיבוב בתל אביב: וילנסקי, ונציה, תנים ושפנים, עילגות וחכמת רחוב

שבוע הספר העברי בכיכר דיזנגוף בתל אביב, מאי 1964 (אוסף התצלומים הלאומי)

מאת דותן גורן

לאחרונה התבשרנו כי 'שבוע הספר העברי', שמתקיים בישראל ברציפות כבר כמעט שישים שנה, מאז יוני 1961, בוטל בשל נגיף הקורונה. כפי שהראה מוטי נייגר ברשימתו שפורסמה בבלוג עונג שבת ('למען הספר לא אחשה': שבוע הספר העברי הראשון בארץ ישראל', 14 ביוני 2017), יסודותיו של 'שבוע הספר'נטועים באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, ובחנוכה תרפ"ו (דצמבר 1925) הוא נחגג לראשונה.

אירוע זה היה חלק משורת אירועים שקיים 'גדוד מגיני השפה' לזכרו של אליעזר בן-יהודה, שנפטר בחנוכה שלוש שנים קודם (ראו דאר היום, 16 בדצמבר 1925). ליוזמה זו הייתה שותפה המו"לית ברכה פלאי (1986-1892), בעלת ספרייה ציבורית והוצאת הספרים 'אחיעבר' (לימים הקימה פלאי את הוצאת 'מסדה'). עד כאן הדברים ידועים, אולם מסתבר כי הרעיון צץ ועלה כבר שנה קודם לכן, והמציע היה אדם ששמו וזכרו נשכחו לגמרי.

ב-19 בנובמבר 1924 פרסם א'שצ'גלוב מאמר קצר בעיתון הארץ, שכותרתו 'שבוע הספר העברי', ובו טען כי לצד אין-סוף ה'שָׁבוּעוֹת'שיזם 'הוועד המרכזי למען תוצרת הארץ' (כגון שבוע קמח הארץ, שבוע ממתקי הארץ, שבוע רהיטי הארץ, שבוע חומרי בניין מתוצרת הארץ, שבוע הבריאות וכיוצא בהם), יש מקום גם לשבוע שיוקדש לספר העברי.

ומדוע נחוץ עוד שבוע שכזה? על כך השיב:

כי הנה סוד גלוי הוא: מצב הספר העברי בארץ ירוד וגרוע גם ממצבו של הסופר העברי.

אמנם אין כאן התחרות של סחורות חוץ ... אות-התעשיה של חו"ל אינו מושך ואינו מקסים יותר מן המקומי. ועמדוּ על מדף אחד בבתי מסחר הספרים יצירות חשובות ממקצועות שונים של המדע והאמנות, בלשוננו אנו ובלשונות אירופיות שונות, ואין דורש לכולן יחד ...

כמה ספרים עבריים רוכש לו באופן ממוצע במשך שנה יהודי בעל-בית אמיד בתל אביב, שביתו לא יצויר בלי פסנתר, ולכל הפחות בלי גרמופון, ושבנותיו מדקדקות באופנות האחרונות שבאחרונות ובביקור בכל נשפי הריקודים התכופים? מובטחני מראש, שתוצאות ספירה זו לא היו מוסיפות לוית חן מיוחדת לפרצופה התרבותי של עירנו, והוא הדין גם יתר ערי הארץ ...

הנה כר נרחב לפעולה בשביל כל עובדי התרבות שלנו ובתוכם לגדוד מגיני השפה: הנה סיסמא פוריה: הכניסו את הספר העברי לכל בית עברי.

ואפילו אם התוצאות של שבוע כזה לא תהיינה מזהירות ביותר כדאי לעשות ניסיון זה ... שבועות וחודשים ושנים אנו מקריבים לטרדות החומריות. הבה נקדיש שבוע אחד לספר העברי.

הארץ, 19 בנובמבר 1924, עמ' 2

רק מעט ידוע לנו על אברהם שצ'גלוב. הוא עלה לארץ מאודסה, שם למד ב'ישיבה הגדולה' (כנראה בישיבה של 'רב צעיר') ועבד בעיתון הארץ, למן היום הראשון להוצאתו לאור בירושלים. הוא שימש כתב העיתון בתל אביב, ומדי פעם, כפי שנכתב בהספד קצר עליו, פרסם בעיתון פיליטונים וביקורות תיאטרון. הוא נפטר ממחלת לב ביום ב'באלול תרפ"ו (12 באוגוסט 1926), כאשר שהה בעיירת המרפא באד נאוהיים שבגרמניה, והוא בן 35 שנה בלבד.

כך ספדו לו חבריו למחרת, בעיתונו הארץ:

הארץ, 13 באוגוסט 1926

שבוע אחר כך התפרסם הספד נוסף עליו (בחתימת פ"ג; כנראה פסח גינזבורג), תחת הכותרת 'אדם':

הארץ, 19 באוגוסט 1926

הכותב מספר כי שצ'גלוב 'תרגם כמה חזיונות בשביל התיאטרון העברי בראשית צעדיו', והכוונה היא למחזה 'אל נקמות'שכתב הסופר שלום אַשביידיש בשנת 1907, והצגתו עוררה פולמוס נרחב (עלילת המחזה מתרחשת בבית בושת יהודי).

דאר היום, 4 בספטמבר 1922

שצ'גלוב מת בטרם עת ולא זכה לראות את הצעתו קורמת עור וגידים והופכת לחלק מלוח השנה של מדינת ישראל.

כרזה לשבוע הספר העברי, 1961 (הארכיון הציוני)

_____________________________________

ד"ר דותן גורן הוא חוקר של תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.

↧

חדש על המדף: נסיעה, כיפה מנדפת, חיטוי, נעליים מסין ושמפו ממרוקו

June 7, 2020, 7:51 pm

≫ Next: ארץ הקודש: דיני מסיכה, זיונים, זיפזיף, חכמת חיים מטופשת

≪ Previous: 'הבה נקדיש שבוע אחד לספר העברי': מי המציא את שבוע הספר?

א. נסיעה לשום מקום

'מה כושר הנסיעה שלך?'שאל הלקוח ברשת מרכולי 'ויקטורי'את השקית.

'עד שלושה קילו'הייתה התשובה...

צילום: גל בביש (תודה לצבי זילברשטיין)

ב. חידושים בכלל וחידושי קורונה בפרט

חנות 'ברוש'בכיכר רבין בתל אביב מציעה שלל חידושים לרוכבי אופנועים במיוחד ולכלל ישראל (כבר עסקנו בה כאן) – חידושים שמעולם לא דמיינתם לעצמכם שאתם זקוקים להם.

צילומים: איתמר לויתן

ג. חיטוי יהודי?

צילום: בני עורי

ד. עולם הפוך

יוחאי גואל הזמין נעלי רוקפורט. המשלוח הגיע מסין, שם יוצרו הנעליים, ובתוך הנעל חיכתה לו תווית זו, שכנראה נוספה בתל אביב. אין ברירה אלא לקרוא את כתב החידה משמאל לימין (וגם זה לא תמיד עולה יפה).

צילום: יוחאי גואל

ה. שמפו בניחוח עדתי

צילום: בני עורי

↧

ארץ הקודש: דיני מסיכה, זיונים, זיפזיף, חכמת חיים מטופשת

June 9, 2020, 10:53 pm

≫ Next: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ: פרידה מיהודה זיו

≪ Previous: חדש על המדף: נסיעה, כיפה מנדפת, חיטוי, נעליים מסין ושמפו ממרוקו

א. העגלה המלאה

אז מה קודם לְמה, אוזן ימין או אוזן שמאל? איזו סוגיה הלכתית מרתקת!

בימי הסגר הארוכים חכמי ישיבת מיר לא ישבו בטלים מתורתם. ראו מה שהעלו בפלפולם...

ב. זיונים זה לא הכל

העיתון החרדי הוותיק המודיע מצויד בוועדות רוחניות (שם קוד לצנזורה), במשגיחים ובמפקחים מכל הסוגים, כדי שחס ושלום לא תסתנן מילה אסורה לתוך העיתון הקדוש. הוא לא יוצא דופן, שכן כך נהוג בכל התקשורת החרדית.

וכך, חזיר יוחלף תמיד ב'דבר אחר'וחזיר בר ב'דבר אחר בר', סרטן שד יוחלף ב'סרטן גרורתי'או ב'מחלת נשים'. על הטרדות מיניות, בגידות מחוץ לנישואין או להט"בים בכלל אין מה לדבר... אפילו ועדת הכנסת לקידום מעמד האשה צונזרה בעיתון המודיעל'הוועדה למעמד'...

אבל כמו נגיף מסתורי הסמוי מן העין, תמיד מצליח להתגנב ליעד המוגן והמבוצר היטב איזה שועל קטן שיחבל בכרם ויעמיד במבוכה את העיתון ואת קוראיו המפוחדים וחסרי הישע.

כבר כתבנו בעבר על ה'אורגזמה'ועל ה'פאק'שהתגנבו לעיתון, ועל עוד אי-אלו מחדלים משעשעים. לאחרונה נשבר השיא, ודווקא במגזין 'קראט' (זהב טהור, לכאורה), שמיועד לנשים יראות שמים ('מגזין מלוטש לבית ולמשפחה מבית המודיע').

ראו מה נדפס שם בגיליון האחרון מי"ב בסיון תש"ף:

הקלקה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה

זה מה שקורה – כתבו לי קוראים חרדים בשמחה גלויה לאיד – כשמעתיקים בלי הבחנה כתבות מהאינטרנט או דרך גוגל טרנסלייט. 😎

ג. חבר אתה לי בזיפזיף

כל מוצר זקוק לסיעתא דשמיא. גם חול זיפזיף.

צילום: יריב שיזף

ד. משוגע ושמח

ברומן עֵשָׂו (עם עובד, 1991) ברא מאיר שלו דמות נפלאה בשם יהושע אידלמן, שמצטיין באמרות שפר דביליות, ובלשונו של שלו 'מקור לא אכזב של חוכמת חיים מטופשת'. מפיו נושרים פתגמים כמו 'מי שיש לו כסף לא צריך נדבות'או 'בן אדם שמשקר, אסור להאמין לו' (עמ' 200).

הנה כמה דוגמאות מאוצר חכמת החיים המטופשת של פלג הנח-נחים הברסלבי:

וכאן דוגמה נוספת עם שגיאת כתיב חיננית:

צילומים: איתמר לויתן

↧

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ: פרידה מיהודה זיו

June 11, 2020, 8:40 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: גלידנים וטבחים, השחר, הורדוס, השמיים הם הגבול

≪ Previous: ארץ הקודש: דיני מסיכה, זיונים, זיפזיף, חכמת חיים מטופשת

יהודה זיו ביום הולדתו התשעים, 2016 (צילום: ברוך גיאן)

שלשום, בליל יום רביעי, 10 ביוני 2020, הלך לעולמו יהודה זיו, ואתמול, יום חמישי לעת ערב, הוא נקבר בהר המנוחות, בחלקת יקירי ירושלים. בן 94 היה במותו, שבע שנים ומעשים.

מת האיש המיוחד הזה. מת איש ידיעת הארץ ואהבת הארץ, הפלמ"חניק הנצחי, שהגדיר את עצמו 'איש תש"ח שראשו לא שח'. מת האיש שעליו ועל שכמותו כתב חיים גורי 'יפי הבלורית והתואר'. איש יפה, בנעוריו ובשיבתו.

יהודה היה מורה למורים. מורם ורבם הנערץ והאהוב של דורות של מורי דרך בארץ ושל חובבי תולדותיה של ארץ ישראל, טבעה ותרבויותיה. הוא היה גא במעמדו ו'התלקק' (כלשונו) על כל פיסת ידע חדש שצבר. הוא הגיע להרצות בכל מקום שאליו הוזמן והתייחס ברצינות תהומית למאות השאלות שהופנו אליו מכל קצוות הארץ, מבני נוער ומבוגרים. כל שאלה כזו העסיקה אותו, והמאמץ המחקרי שהשקיע על מנת למצוא את התשובות הנכונות – ובאין תשובה ודאית, לא פעם גם בהשערות מפולפלות – גרם לו הנאה בלתי רגילה. בהפצת הידע שצבר ובחינוך לאהבת הארץ (ברגליים ממש), לאהבת התנ"ך ('לראות את התנ"ך'בלשונו) ולאהבת הלשון העברית, ראה ייעוד ושליחות. משחקי מילים ושנינויות לשון (כולל בערבית שהייתה שגורה על פיו) היו חלק בלתי נפרד מהוויתו, שיחתו וכתיבתו. חיבה מיוחדת הגה לשמות מקומות בארץ – שמות יישובים, אתרי נוף או רחובות. הוא היה חבר בוועדות ממשלתיות ועירוניות שעסקו בקביעת שמות, וחקירת גלגוליהם של שמות הייתה עבורו תענוג בלתי רגיל ומקור אין סופי של סיפוק ושמחה.

פועלו, תחנות חייו וחוויותיו – בטבריה שם גדל כילד (הוא נולד במוסקבה בשנת 1926, אך הגיע ארצה כתינוק בן שנתיים); ברעננה, אליה עברה משפחתו בשנת 1935, שכן אביו בן-ציון זלצין נקרא לנהל בה את בית הספר העממי המקומי (בית ספר זה קרוי עד היום על שם האב: בית ספר ממלכתי 'זיו'); בימי מלחמת העצמאות, עת התנדב לפלמ"ח ושירת כמלווה שיירות ('פוּרמאן') וסייר; בכפר ויתקין ובחדרה, שם שימש בראשית שנות החמישים מורה למופת; בשנות שירותו בצבא הקבע כראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ); ובפרק האחרון בחייו, הפרק הירושלמי, אהבתו החושנית וקנאותו לעיר מגוריו (ברחוב עמק רפאים שבמושבה הגרמנית בירושלים), לאנשיה ולאתריה – כל אלה מתוארים במקוטעין בספריו ובמאות הרשימות והמאמרים שחיבר ופיזר מעל כל במה אפשרית.

מכתב פרידה מחורז שכתב סגן אלוף יהודה זיו לפקודיו עם שחרורו מצה"ל, 1984

יהודה גם אהב לשיר (והוריש את אהבתו זו לילדיו; בתו יפעת חברה בשלישית הזמרות הנהדרת 'האחיות לוּז'). באחד המאבקים האחרונים שהשתתף בהם – מחאת ותיקי הפלמ"ח וחטיבת הראל בשנת 2017על הניסיון (שנכשל, השבח לאל) לקרוא למתחם החאן בכניסה לשער הגיא על שמו של רחבעם זאבי (גנדי) – שר יהודה בפני הקהל את שירם של מלווי השיירות במלחמת העצמאות 'כשנמות יקברו אותנו בין הרי באב אל ואד'...

הנה הוא בסרטון קצרצר:

הקוראים הוותיקים של בלוג עונג שבתיזכרו תמיד בחיבה את עשרות הרשימות פרי עטו שפורסמו כאן בין השנים 2018-2012 במדור 'על דעת המקום' – שם שהמצאתי עבורו ויהודה התאהב בו מייד. יהודה אהב את פלטפורמת הבלוג האינטרנטי של עונ"ש וגילה מהר את יתרונותיה, הן בתפוצה הנרחבת הן ביכולת לצרף בקלות לרשימותיו מנגינות, איורים וסרטונים. רשימות אלה היו שילוב מרענן של ידענות מופלגת, חשיבה מקורית, הברקות לשוניות, כישרון טבעי של מספר סיפורים, הומור וחן בלתי רגיל. אין פלא שזכו בחיבת הקוראים שביקשו עוד ועוד.

תענוג היה לערוך את רשימותיו בבלוג, להוסיף עליהם ולגרוע מהם, להתפלמס אתו 'עד זוב דם'ולזכות בכל פעם מחדש במחמאה: 'דוד אשף'... זכיתי גם שיקדיש לי רשימה מיוחדת לכבוד יום הולדתי (מזמור לאסף, 26 בפברואר 2014).

יהי זכרו ברוך.

יהודה זיו ואנוכי במערכת עונ"ש, 2016

מאמרי יהודה זיו בבלוג עונג שבת

מיהו הָשֵׁם הגיזוֹנִי ומה לסוסים בדרך בורמה, 7 בנובמבר 2012
המנהלים של פי-פי אל וקה-קה אל, 12 בנובמבר 2012
מה עושה דבורה הנביאה באנדורה?, 19 בנובמבר 2012
אזעקת 'צבע אדום'בעין גדי?, 26 בנובמבר 2012
לראות את התנ"ך, 4 בדצמבר 2012
היכן הן גבעות שיך-אברק וחרתיה?, 17 בדצמבר 2012
האם יש גן עדן בפוריידיס?, 24 בדצמבר 2012
'הבשורה'על פי כפר ויתקין, 6 בינואר 2013
בנתיב עשרים אלף הפרשים, 15 בינואר 2013
בעקבות איוב לארץ עוץ, 22 בינואר 2013
האמת הצרופה על צרפת וצריפין, 6 בפברואר 2013
תלי תלים, 21 בפברואר 2013
סי-פורים לפורים, 24 בפברואר 2013
כרמי עין גדי וסוף עידן התמימות, 6 במרץ 2013
'טיול לארץ הַחוֹרִים', 21 במרץ 2013
שלושה בסיכָּה אחת, או בעקבות סמל הפלמ"ח, 11 באפריל 2013
גלויות וטמונות בנחל עכברה, 13 במאי 2013
מחברת הסיפורים של נסים אלוני, 29 במאי 2013
השורשים הצ'צ'ניים של אבו גוש, 10 ביוני 2013
שבילי נחש ועקלתון, 24 ביוני 2013
המשלט וחוט השפאגאט, 8 ביולי 2013
שווה לחיות בירושלים?, 23 ביולי 2013
כּפְלֵי שֵׁמוֹת במפת ישראל, 13 באוגוסט 2013
היכן היא מערת אנטונינוס?, 24 בספטמבר 2013
מה בין רוח צה"ל לחבית ברעננה?, 8 באוקטובר 2013
דובים שתיים ויער אחד, 22 באוקטובר 2013
יאללה, בית"ר, יאללה, 11 בנובמבר 2013
שימו שמן, שמן זית, 2 בדצמבר 2013
העולים אל מצדה, 16 בדצמבר 2013
חְסֵיין בגן החיות: פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים', 6 בינואר 2014
האמת על הצ'יזבאת, 23 בינואר 2014
שו"ת זיו (א): על שם מי קרוי מחנה נתן?, 12 בפברואר 2014
מזמור לאסף, 26 בפברואר 2014
שו"ת זיו (ב): מערב הנגב ברבים, צאלים ושיטים, שייח'מוניס ומשה רבינו, 11 במרץ 2014
שו"ת זיו (ג): גילו הגָּלילים, 23 במרץ 2014
שביל לפרא בין הרים, 2 במאי 2014
על שכונותייך ירושלים הפקדתי שמות, 22 במאי 2014
מנגינת הֶחָלִיל, 13 ביוני 2014
הלילה בו רעדה הארץ ונֶעְתְּמוּ שָׁמַיִם, 27 ביוני 2014
מעשה במטווח ב'נחל המטורפת', 22 ביולי 2014
המנהרות אשר בהרים, 6 באוגוסט 2014
שו"ת זיו (ד): על המושב שְׁזוֹר, המעינות הכפולים של אעבלין, וממתי נמצאת חדרה בשומרון, 19 באוגוסט 2014
מה עושות הָאַיָּלוֹת, והיכן?, 12 בספטמבר 2014
למה קילל צ'יץ'את 'סולל בונה'?, 5 בנובמבר 2014
כְּסָלוֹן עיר משושי, 9 בדצמבר 2014
הגשרים של בקעת החוּלה ונקמת היד השמאלית, 2 במרץ 2015
שו"ת זיו (ה): סטלה מאריס, קדש וקדושה, עוד על 'מחנה נתן', 23 במרץ 2015
פְּלִשְׁתִּים עלינו!, 13 במאי 2015
מסביב לסיבוב (א): דרך ללא מוצא, 24 ביוני 2015
שו"ת זיו (ו): שדה תימן, בית המכס, חצר סרגיי, חֶבֶר וחברון, 14 ביולי 2015
מסביב לסיבוב (ב): סיבובי ביל"ו וחולון, 31 ביולי 2015
מסביב לסיבוב (ג): מסיבובי המוות ועד סיבובי קמב"ש ובב"ש, 14 באוקטובר 2015
מה עשו 'הָאַיָּלוֹת'בלילות תש"ח?, 18 בנובמבר 2015
אנו הולכים ברגל, 25 בדצמבר 2015
הקו הירוק, 10 בפברואר 2016
'תג המחיר'של אבימלך, 21 במרץ 2016
שו"ת זיו (ז): לח"י במעלה עקרבים וחיג'אב ברחוב הפלמ"ח, 4 במאי 2016
סֶכֶר לִבְרָכָה ולחורבן, 22 ביוני 2016
מי אתה בן תֵּימָא?, 28 בספטמבר 2016
מורשת חטיבת הראל אינה 'מורשת גנדי', 16 באוקטובר 2016
ארץ ישראל בְּרָוֶר, 27 בינואר 2017
'וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם', 1 באוגוסט 2017
מֵי עֵדֶן מעֵין אַל-מַיָּא, 31 בינואר 2018
תחנות ושמות בדרך הבשמים,17 במאי 2018

אזכורים ותרומות נוספות של יהודה זיו לבלוג עונג שבת

1. 'מסביב יהום הסער: מקורותיו הרוסיים של שיר הפלמ"ח, 28 בפברואר 2011

2. רהט ווֹקוֹפּ מחדש מימיו כקדם, 10 במרץ 2013

3. הָיֹה הָיָה פלמ"חניק: עם מותו של שאול בִּיבֶּר, 8 באוגוסט 2013

לפי עמידת הדום אפשר להניח שמדובר בשיר הפלמ"ח...
מימינו של יהודה בתו יפעת, על הקלידים 'בן הזקונים'אלון, 2016 (צילום: ברוך גיאן)

↧

פרנסות של יהודים: גלידנים וטבחים, השחר, הורדוס, השמיים הם הגבול

June 14, 2020, 7:46 pm

≫ Next: השלטים ההיסטוריים של תל אביב: 'שלום על ישראל'ו'שוק לירקות'

≪ Previous: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ: פרידה מיהודה זיו

א. גלידנים

לא פרנסה חדשה, אבל נדמה לי שיש כאן חידוש לשוני (על כל פנים, לי הוא חדש): גלידנים.

ואולי היצירתיות הזו קשורה גם לשם המקום 'גולדה', שנבחר כי הוא מזכיר למישהו 'גלידה' (צולם בסניף שברחוב דיזנגוף בתל אביב)?

צילום: איתמר לויתן

ב. גיוס טבחים

בשורה משמחת בתחום הפרנסוֹת: מסעדת 'פיש אנד צ'יפס ובירה', הקרויה 'יוסף ובניו' (רפרור ל'יוסף ואחיו'של דודו גבע?חוששני שלא), ברחוב מלכי ישראל בתל אביב, מגייסת טבחים.

צילום: איתמר לויתן

ג. השחר הכפול

ברחוב שפ"ר 19 בתל אביב (ליד נחלת בנימין) נמצאת המספרה של שחר.

אבל את מי בדיוק מספר שחר? אולי מטעמי חיסכון הוא מספר את עצמו, אולי את אחיו התאום? הזוי.

צילום: איתמר לויתן

ד. אתגרים הנדסיים

'הורדוס', לא פחות...

קצת יומרני, אבל במחשבה נוספת דווקא שם מוצלח.

צילום: אוריאל גלמן

והנה עוד סלוגן הנדסי נחמד לחברה שעוסקת בהשכרת מנופים וציוד לעבודה בגובה: 'השמיים הם הקרקע שלנו'...

צילום: גדעון נח

↧

השלטים ההיסטוריים של תל אביב: 'שלום על ישראל'ו'שוק לירקות'

June 16, 2020, 7:35 pm

≫ Next: עדה רפפורט-אלברט איננה

≪ Previous: פרנסות של יהודים: גלידנים וטבחים, השחר, הורדוס, השמיים הם הגבול

בהמשך לרשימה על שלטים היסטוריים בירושלים, אלה ששיני הזמן נוגסות בהם וראוי לשמרם, נפנה הפעם את מבטנו לשתי כתובות אבן היסטוריות בתל אביב-יפו שגם הן הולכות ומתפוררות.

א. שלום על ישראל

כל הצילומים: איתמר לויתן

ברחוב רזיאל 15 ביפו, עומד בניין רעוע עם ארכיטקטורה מרהיבה במיוחד. רק כשמתקרבים שמים לב למשקוף היפה ולכתובת בשלוש שפות: עברית, צרפתית וערבית. בעברית כתוב 'שלום על ישראל'; בצרפתית: Chevalier A. Howard, כלומר האביר א'הווארד. השנה היא 1892.

מיהו האביר הווארד שגר כאן?

מדובר באיסכנדר עוואד, נוצרי מרוני אמיד, שהיה נציגה ביפו של סוכנות הנסיעות הנודעת תומס קוק. לימים שינה את שמו לאלכסנדר הווארד – שם שהיה נוח יותר לעסקיו עם תיירים אירופים. באמצע שנות השמונים של המאה ה-19 הוא הקים ביפו מלון שנשא את שמו (גם בירושלים הקים מלון שנקרא 'הווארד', ולימים שינה את שמו ל'פאסט'), ומולו בנה את בית מגוריו – זהו הבית שברחוב רזיאל 15. הווארד גם הצטרף למסדר 'הבונים החופשיים', מה שמסביר את קישוטי המשקוף.

ברשימה של שאול (סול) וולקוב, באתר האנציקלופדיה העירונית תל אביב 100, מצאתי את הדברים האלה (בקיצורים מתבקשים):

מתוך מספר מקורות ידוע כי בקיר מעל לשער הכניסה למלון הווארד היו קבועים בזמנו שני שעונים גדולים, כאשר אחד מראה את השעה האירופית והשני את המקומית, ותחתם רשום בערבית 'פרנג'י'ו'ערבי'. בבניין הייתה חצר פנימית גדולה עם גינת נוי מרהיבה, המתוארת בזיכרונות שכתבו חלק מהתיירים שעברו במקום.

הווארד שילב מספר אלמנטים מסוניים מובהקים בשער הכניסה, העשוי שיש לבן וניצב כמעט בשלמותו בחזית הבניין עד היום. מעל הכניסה מונף וילון מקופל המסמל את הווילון שהפריד בזמנו בין הדביר לקודש הקודשים בבית המקדש, ואשר מורם במקרה זה בכדי להצביע על 'ההארה'אליה הגיע הנכנס. מעל המשקוף מופיע כמו תעתיק מוקטן של השער עצמו – מין היכל מרובע קטן, אף הוא עם גג משולש שבתוכו גם וילון מורם – סמל הדומה לזה המופיע על הסינר המסוני המשמש את המסדר לטקסיו. בתוך ההיכל הקטן מופיע כיתוב בעברית 'שלום על ישראל'. מעל הוילון של השער, על אבן ראשה של הקשת עליה הוא תלוי, רשום בלועזית'Le Chevalier Howard, 1892', שפירושו: האביר הווארד.

הסבר לכיתוב המוזר בחזית הבית ניתן למצוא בספרו של לאון זלדיס,בני האור בארץ הקודש (הוצאת נרקיס, 2010). מסתבר כי באותה שנה קיבל הווארד דרגה 18 של מסדר המסונים ב'נוסח הסקוטי העתיק והמקובל'. שמה של דרגה זו הוא 'אביר הצלב הוורוד' (Rosecroix) ואחת מססמאותיה (בעברית) היא 'שלום על ישראל' ... שהיוותה עבור הווארד כנראה יותר מאשר מונח טכסי. כמו חבריו מהמושבה האמריקאית וכמו גם חלק מהטמפלרים שהחליפו אותם, נראה שהוא היה אוהד הרעיון הציוני של שובם של היהודים לארץ ישראל. כך הפך הפך בית הווארד סמוך להקמתו בשנת 1892 למטה של תנועת חובבי ציון, בראשות זאב טיומקין. מאוחר יותר שכנו בה משרדי חברת 'גאולה', החברה לרכישת הקרקעות שניהל מאיר דיזנגוף, אשר שכנה במקום עד שעברה לבית סורסוק ברחוב רזיאל 6 לאחר שנחנך ב-1925...

אלכסנדר הווארד נפטר בשנת 1904 ונקבר בחצר ביתו. אלמנתו הורישה את נכסיו למיסיון המארוני ביפו ... קברו הועבר אל חצר הכנסייה, שם ניתן לראותו עד היום. הבית ברחוב רזיאל 15 המשיך לשמש כמלון דירות בעשורים שלאחר מכן. במפה בריטית משנת 1917 רשום המקום כ'מלון הורוויץ'. הבנין הסמוך ברחוב רזיאל 17 ... הושכר משנת 1908 על ידי הכנסייה המארונית למשרד הארץ-ישראלי בניהולו של ארתור רופין. גם המבנה המאורך ממול (רחוב רזיאל 14-16) היה בבעלות המשפחה ושימש כמלון.

לאחר מלחמת העצמאות התגוררו בבית משפחות עולים. הבניין הישן של הווארד סבל משך עשורים רבים מהזנחה קשה, חבלות, וחריגות בנייה. אלו הובילו בסופו של דבר להתמוטטות חלק מאגפו הדרומי של הבניין, במהלך הריסת הבניין הסמוך ברזיאל 17 בשנת 2002. בעקבות ההתמוטטות הוציאה העירייה צו גם להריסתו של הבניין ברחוב רזיאל 15 כמבנה מסוכן. הצו זכה להתנגדות חריפה מטעם המועצה לשימור אתרים במחוז המרכז, והסתבר כי עלות החיזוק של המבנה לא גבוהה בהרבה מעלות הריסתו. בסופו של דבר הוחלט בעירייה לשמר את המבנה, ובשיפוצים שבוצעו באזור רחוב רזיאל בין השנים 2008-2005 נמצא התקציב לכך.

המבנה אכן 'שומר', כלומר, חוזק בכדי לא להתמוטט – אך לא שופץ, וחזיתו ההרוסה ממשיכה לכער כיום את אחד מעורקי הכניסה הראשיים ליפו. בשנות התשעים עדיין התגוררו דיירים בקומה השלישית של הבניין ובקומת הקרקע פעלה חנות רהיטים – אך מאז 2002 נותרה רק משפחה אחת בקומה השנייה.

כאן סרטון קצרצר שהכין מורה הדרך צחי שקד:

אבל לא רק בית הווארד.

רחוב רזיאל (שעד 1948 נקרא רחוב עוואד או הווארד ורחוב בוסטרוס) מלא וגדוש במבנים היסטוריים ובחצרות מפוארות, שפעם אכלסו מבנים חשובים בתולדות הציונות וההתיישבות היהודית החדשה, והיום הן גדושות באשפה שאיש לא מפנה.

הבתים עצמם מאוכלסים בדיירים פולשים, שגם אותם איש לא מצליח לפנות.

ברזיאל מס' 11 נותר שלט משנת 1886 עם השם המקורי של הרחוב (בוסטרוס) בצרפתית:

כתובת אחרת משמרת את השם רחוב הווארד, באנגלית ובערבית:

אפילו שלט הפרסומת למשקה 'פֶּפּ'הוא שלט היסטורי...

חובה לשקם את השער היפה וסביבתו ולהציל את הכתובת ההיסטורית.

ב. שוק לירקות

בקרן זווית של שוק הכרמל, ברחוב ישכון 41, עומד בניין חרב ומוזנח ועליו כתובת אבן היסטורית 'שוק לירקות'.

צילום: עמיקם רז; ויקיפדיה

ממתי כתובת זו? כנראה משנות העשרים, שנות ייסודו של השוק.

האם לא ראוי היה לעקור את הכתובת ממקומה, בטרם תקרוס סופית עם הקשת היפה שנושאת אותה, ולקבוע אותה במקום חדש בכניסה לשוק הכרמל?

הנה סרטון קצרצר על הכתובת שצילם מורה הדרך צחי שקד:

↧

עדה רפפורט-אלברט איננה

June 18, 2020, 8:16 am

≫ Next: סיפורי רחובות: נחום ומיכה, רות והר סיני, כהנשטם וילין מורנתן

≪ Previous: השלטים ההיסטוריים של תל אביב: 'שלום על ישראל'ו'שוק לירקות'

עדה, ירושלים 2008 (צילום: דוד אסף)

היום, יום חמישי, הגיעה מלונדון הידיעה העצובה, שקיווינו כי תאחר מלהגיע, על מותה הבוקר של חברתנו פרופסור עדה רפפורט-אלברט. עדה, שנולדה בתל אביב בשנת 1945, מתה בביתה בלונדון, מוקפת באהבה והערצה של קרובים ורחוקים, ולידה בתה מאיה, בנה סול ('בובול') ורעייתו סלנה, ונכדה היחיד ישי, שנוכחותו בשנותיה האחרונות המתיקה עליה את חייה והאירה אותם באור יקרות.

מתה עדה התמירה והיפה, החכמה והשנונה, הידענית המופלגת, הביקורתית וחדת החושים, אוהבת האדם והדעת. מתה עדה החברה הטובה, החוקרת הסמכותית והעורכת המופלאה. מתה עדה, שחיברה מחקרי מופת פורצי דרך, שאליה נישאו עיניהם של חוקרים ותיקים ושל פרחי כהונה. מתה עדה, שכמדומני הייתה האדם היחיד בעולם האקדמי שלא היה לה אף אויב...

מתה עדה ועמה הסתלקה בת השחוק הקבועה שהייתה נסוכה על פניה, וגם הרצינות התהומית והיסודיות המדהימה שבה ניחנה. ונותרו עתה רק מורשתה הכתובה וקטעי זיכרונות ותמונות של דמות פלאים יפהפיה, אגדית כמעט. שיער ארוך וגולש, סיגריה שהודלקה בסיגריה (הרגל רע שאותו נאלצה להפסיק בשנים האחרונות בשל מחלתה), ענוותנות בלתי מצויה, פשטות רכה, סגפנית ונזירית כמעט, תאוות ספרים ואהבת חברים, נדיבות וטוּב לב שאין לו סוף.

במכון שמעון דובנוב, לייפציג 2011 (צילום: דוד אסף)

בשנים האחרונות סבלה עדה משורה ארוכה של מחלות שהתישו את כוחה – אף כי לא את רוחה – עד שכרעה ונפלה. לפני חצי שנה ביקרה בארץ, התרוצצה מעיר לעיר והרצתה כמנהגה מתוך ערימת הניירות הצהובים שאליהם הודבק פתק לפתק...

במסיבת רֵעים לכבודה, שנערכה ב-7 בינואר בירושלים בביתם של עירית ועמנואל אטקס, התחבקה עדה והתנשקה עם כל אחד מהנוכחים. וכולנו ידענו, וידעה גם היא, שזהו ביקור פרידה. 'עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד ... כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים'.

תמונה אחרונה של עדה, ינואר 2020. לידה אלה אלמגור וחוה טורניאנסקי (צילום: דוד אסף)

עדה, שדיברה בגלוי על מחלתה, לא הראתה אז סימן שהיא מתכוונת להיפרד בקרוב. היא ביקשה ממני, וכמובן קיבלה, עותק מספרי החדששיר הוא לא רק מילים, שדיבר אל לבה ושימח אותה עד מאוד. הקדשתי לה את הספר בחיוך על השפתיים ובלב דווי. עדה אהבה לשיר, ולא רבים מידידיה יודעים שבשירותה הצבאי הייתה חברה בלהקת גייסות שריון (היא השתתפה בתכנית 'למה יו-יו', שעלתה ב-1965, וממנה זכורים במיוחד השירים 'כאן השריונים'ו'לילה ראשון בלי אמא').

תם מסע חייה של עדה, על עליותיו ומורדותיו, והיו לה בשפע מאלה ומאלה. תם במידה רבה גם פרק בחייהם של חבריה הרבים מאוד בארץ, אלה שליוו אותה במשך עשרות שנים ונהנו מידידותה ומחוכמתה.

עדה גרה בלונדון מאז 1965 (אף שמעולם לא ביקשה וגם לא קיבלה אזרחות אנגלית), אך במידה רבה לבה היה כאן. עם נופי ילדותה בתל אביב ועם היכלות השן של האקדמיה הישראלית, עם ידידי נפשה אלה ודן אלמגור, ועם עמיתיה בקהילה האקדמית של חוקרי החסידות והקבלה, תחום העיסוק העיקרי שלה, שרבים מהם היו לחבריה ומעריציה. היא גם הקפידה להגיע לארץ כמעט כל שנה, ולעתים כמה פעמים בשנה. עדה הייתה חלק מהחבורה, וכשמת אחד מבני החבורה, תדאג כל החבורה כולה.

מירון, 2008 (צילום: דוד אסף)

עוד יגיע מן הסתם תור ההספדים ודברי ההערכה המלומדים שהיא ואנחנו ראויים להם. לפי שעה אביא כאן את דברי המבוא שכתבנו, עמנואל אטקס ואנוכי, כמבוא לספרה חסידים ושבתאים, אנשים ונשים. ספר זה, שאותו יזמנו לכבודה של עדה לרגל פרישתה מהוראה ב-UCL, אוניברסיטת קולג'בלונדון, מקבץ את מאמריה המפוזרים, והוא הובא לדפוס במרכז זלמן שזר בשנת תשע"ה.

נוחי בשלום על משכבך, אחות אהובה.

לחיצה על העמודים תגדיל אותם לקריאה נוחה.

↧

סיפורי רחובות: נחום ומיכה, רות והר סיני, כהנשטם וילין מורנתן

June 21, 2020, 7:53 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: בבוכרה היפה, סטאלין, שטח ציבורי, כיפת ברזל, קברים בנתניה

≪ Previous: עדה רפפורט-אלברט איננה

א. נחום הנביא ומיכה הנבואתי

על שלטי רחובות הקשורים בתנ"ך והשיבושים והמוזרויות שיש בהם כבר הרחבנו כמה פעמים (למשל, כאן 'לומדים תנ"ך ברחוב: שופטים, נביאים ומנהיגים'). הפעם נעיף מבט על הנצחתם של שני נביאים בתל אביב: נחום ומיכה, שניהם תרמו לתנ"ך ספרים קטנים. ספריהם נאספו לקובץ המכונה 'תְּרֵי עֲשַׂר', שמאגד 12 קבצי נבואה קצרים. בזכות היותם מזוהים עם הספרים הקרויים על שמם נקראים הנביאים הללו בפי החוקרים בשם הלא ממש מוצלח 'נביאי הכתב'.

נחום האלקושי היה אדם צנוע. הוא השאיר אחריו בתנ"ך רק שלושה פרקים (47 פסוקים בסך הכול). הוא אכן התנבא על חורבנה של העיר האשורית נינוה, אך מה ניתן להבין מהציטוט המשובש שעל השלט 'עיר דמים, כול כחש'?

הציטוט הנכון של הפסוק הוא זה: 'הוֹי עִיר דָּמִים כֻּלָּהּ כַּחַשׁ' (נחום, ג 1).

שמא תאמרו מקרה הוא? לא. כך כתוב בכל השלטים ברחוב.

מיכה המורשתי, 'המכונה מיכה הנבואתי' (מי מכנה אותו כך?) הוא השישי בסדר העריכה של תרי-עשר, אך שלא כמו במקרה של נחום – שם ציין השלט את מספרו של הספר – כאן עובדה בלתי רלוונטית זו אינה רלוונטית. לעומת זאת, זכינו לדעת באיזו תקופה חי מיכה, מה שכנראה לא נחשב רלוונטי בשלט של נחום.

הציטוט החלקי והמשובש, והפרפרזה העילגת שבהמשכו, לקוחים מהפסוק הראשון של ספר מיכה: 'דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר חָזָה עַל שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלָ‍ִם'

צילומים: איתמר לויתן

ב. רות והר סיני

ועוד בענייני תנ"ך ובסוגת 'ההסבר המובן מאליו'.

כך מסבירים את פשר השמות 'הר סיני ו'רות'בתל אביב: הר סיני הוא הר בסיני, ורות היא גיבורת מגילת רות...

צילומים: איתמר לויתן

ג. מי היה כהנשטם ואיך קראו לו?

צילום: איתמר לויתן

נתחיל בשאלה איך בכלל מבטאים את שמו של הרחוב?

על פי השלט הרשמי: כֹּהַנְשְׁטַם / Kohanshtam; אבל זה לא נכון. באנציקלופדיה העברית – עדיין מקור חשוב ורב-ערך – מנוקד: כַּהְנְשְׁטַם.

ובכלל, לכהנשטם של הרחוב אין שם פרטי ושנת מותו העברית (תרפ"ה) והאזרחית (1920) אינן תואמות זו לזו. ההגדרה 'מלוחמי התנועה העברית בין יהודי רוסיה', מוזרה גם היא.

ובכן, מדובר באהרן כַּהָנְשְׁטָם (1920-1859), משפטן ואיש חינוך, שנודע בניהול 'הסמינרים הפדגוגיים'בעיר גרודנה ומאוחר יותר ב'סמינרים למורים'בקייב, שם גם נפטר ב-1920 או 1921. 'מחנך המחנכים'קראו לו והוא נזכר בהערצה בזיכרונות תלמידיו (ראו צבי שרפשטיין, 'גדולי חינוך בעמנו').

הבלוג של קובי לידרמן

ד. ילין מורנתן

זה לצד זה: מכאן, השלט הפרטי המופרך, שהמציא שם חדש ומעוות לנתן ילין-מור, שהיה ממפקדי מחתרת לח"י וחבר בכנסת הראשונה; ולידו השלט הרשמי, שגורס כי ילין-מור מת בשנת תשל"ט / 1979, בעוד שהלה האריך חיים שנה נוספת ונפטר מן העולם בשנת תש"ם / 18 בפברואר 1980.

אולי זה בגלל שלאחר מלחמת ששת הימים פנה ילין-מור שמאלה, תמך בהחזרת השטחים ובהקמת מדינה פלסטינית.

נתן ילין-מור (העמותה להנצחת מורשת לח"י)

'הביוגרפיה שלו יכולה להזין ספרי עלילה למכביר, אישיותו היתה רבת סתירות ומרתקת מאין כמוה', כתב עליו יוסי אחימאיר יום לאחר מותו, והוסיף:

מעריב, 19 בפברואר 1980

↧

פה ושם בארץ ישראל: בבוכרה היפה, סטאלין, שטח ציבורי, כיפת ברזל, קברים בנתניה

June 23, 2020, 7:31 pm

≫ Next: גילוי אליהו: מיסה בבית כנסת

≪ Previous: סיפורי רחובות: נחום ומיכה, רות והר סיני, כהנשטם וילין מורנתן

א. הרבנית חבלוכורובה אייחון

בפתח תקווה נחנכה לאחרונה כיכר על שם רבנית יוצאת בוכרה, ששמה – איך נאמר זאת בלי להעליב – קצת קשה להיגוי.

כנראה שאפילו מנציחי זכרה הברוך של הרבנית הפטריוטית והנדבנית (ואיני מטיל ספק בכך) לא היו בטוחים איך צריך להגות את שמה. הם הציעו שתי חלופות: בעברית ובלטינית, אבל לא ממש מותאמות זו לזו.

בוכרים.קום (תודה לאבישי ליוביץ')

ב. סטאלין בצפת

צילום: חיים כהן

חסידות קרלין-סטוליןקרויה כך על שם העיירה סְטוֹלִין (Stolin) שמדרום-מזרח לפינסק (היום בבלרוס). בכתיב הנהוג ביידיש סטולין היא סטאָלין, והאות א'בקמץ פירושה אוֹ (O).

אבל לחסידים בצפת כנראה נגמר הצבע, ולכן סתם אדם בישראל יקרא בשלט הזה את שמו של סטאלין...

ג. שטח ציבורי

ידוע ההבדל בין ארה"ב לישראל באשר ל'שטח ציבורי': בארה"ב שטח ציבורי הוא של כולם; בישראל – של אף אחד...

צולם ברחוב הבנים ברמת השרון.

צילום: בני עורי

ד. כיפת ברזל בכרמיאל

מי קדם למי?

האם זוהי כיפת ברזל המקורית ומה שמייצרים בחברת רפאל הוא רק חיקוי?

צילום: שמוליק שדה

ה. קברים חשובים

בכביש נתניה-בית ליד ניצב שלט רשמי המכוון ימינה (לא בדקנו אם שלט דומה יש גם בצד הנגדי, לבאים מכפר יונה).

צילום: אבי נבון

הבה נבדוק מה אמות המידה לשילוט זה.

נאות גנים – שכונה מאוכלסת. חשוב ושימושי; מכללת נתניה – חשוב ושימושי; בית עלמין – חשוב ושימושי. על פי נוהלי מע"צ (בשמה החדש 'נתיבי ישראל'): לבתי עלמין, לאזורי תעשיה ולבתי ספר אזוריים מגיע שילוט בכניסה.

אבל מה פשר השילוט המיוחד לקבריהם של האדמו"ר מצאנז (הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, שנפטר בשנת 1994) ושל הרב שמעון גבאי (מחזיר בתשובה נתנייתי שנפטר בשנת 2012)? ממתי אנשים – חשובים ככל שיהיו – מקבלים שילוט פרטי, ומה הקריטריונים לשילוט כזה?

בדרך כלל – כתב לי אבי נבון – חברת נתיבי ישראל קמצנית באישור שלטים, בטענה שיש קריטריונים מגבילים. זאת ועוד, על פי התקנות אין לצופף יותר משלושה שלטים על עמוד אחד.

ואם כבר מפנים למצבות חשובות, הרי אפשר למתוח את זה עוד קצת ולהפנות לקבר מסקרן לא פחות.

סמוך ונראה לקברו של הרבי מצאנז קבור איש חשוב לא פחות (מנקודת מבט מאוד מאוד מסוימת), וגם לו יש מעין 'אוהל'מעל מצבתו: פליקס אביטבול, מראשי 'העולם התחתון', שנרצח בפראג בשנת 2002.

צילום: אלי לוין

↧