נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב

December 12, 2019, 7:28 pm

≫ Next: ארמי אובד אבי

≪ Previous: סיפורי רחובות: עמק אילון, נגלה ונסתר, מנחם מיידל ויהודה פקיעין

$

0

0

מאיר רוזין, המושבה זכרון יעקב, 1899 (ציור על פי צילום)

מאת אליהו הכהן 

רוב שירי העלייה הראשונה לא חוברו בארץ. לא רק הם; מיטב שירי הכיסופים לציון בכל הדורות נכתבו במרחקים מבלי שמחבריהם ראו אי-פעם את נופי הארץ שעליה שוררו. אחד היה רבי יהודה הלוי, שהגשים את מאוויו וככל הנראה הגיע לבסוף לחופי הארץ לה התגעגע מ'סוף מערב', וגם אם לא הגיע הרי שאין ספק שניסה להגיע. רבים אחרים חלמו את חלום שיבת ציון ושיריהם עמוסים בביטויי ערגה וכמיהה להתנחל בארץ, לחרוש את שדותיה ולחדש ימיה כקדם. בפועל הם לא זכו להציג את כף רגלם על אדמת המולדת ורבים מהם אף לא התאמצו לעשות זאת. 

מעטים מאד היו המשוררים יושבי הארץ בעשרים וחמש שנות העלייה הראשונה (1903-1878), ואפשר למנותם על כף יד אחת. ראש וראשון היה נפתלי הרץ אימבר, מחבר 'התקווה' ('תקוותנו'), שהתגורר בארץ חמש וחצי שנים בלבד (1887-1882) והוציא בפרק זמן זה את אסופת שיריו בספר ברקאי, שראה אור בירושלים בימישהותו בה. לצדו אפשר להזכיר את הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ, שישב בארץ עשר שנים (1897-1887), חיבר שירים והוציא את המקראה לילדים טל ילדוּת (ירושלים תרנ"א); את הפועל-הפזמונאי נח שפירא (1931-1863), שנודע בכינויו ברנ"ש, שהשתקע בארץ בשנת 1891 ולא עזבה עד יום מותו. הוא חיבר עשרות שירים ופזמונים ואותם פרסם בעיתונים ובכתבי עת. גם שמואל לייב גורדון (של"ג), שישב בארץ שלוש שנים (1901-1898), חיבר בה שירי זמר אחדים (לתרומתו נקדיש בקרוב רשימה מיוחדת). משורר נוסף, פחות מוכר, היה האיכר שניאור זלמן אליעזר גינצבורג (1920-1853), תושב ראשון לציון, שחיבר בעיקר שירי מחאה נגד פקידוּת הברון, פרסם כמה מהם בעיתון חבצלת, וכינסם לחוברת בשם גצים מתחת הפטיש (ירושלים תר"ס); אותו ואת ספרו כבר הזכרנו מעט כאן.

כאן נייחד מקום למשורר נסתר שמעולם לא הופיע ברשימת משוררי העלייה הראשונה ורק מעטים שמעו עליו. זהו מרדכי קרניאל (1913-1850), יליד קישינוב, שגר בעיירה ברלאד שברומניה ונמנה עם מייסדי המושבה זכרון יעקב (אין להחליפו עם מרדכי קרניאל שנולד במסחה ב-1919). הוא חיבר בהיחבא שירים לעת מצוא, לא נתן להם פומבי ולא הדפיסם אלא הצניעם במגירתו.

מרדכי קרניאל (תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

נחבא אל הכלים היה קרניאל ומעודו לא שאף להתפרסם כמשורר. קודם עלייתו ארצה נמנה עם פעילי 'החברה ליישוב ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה', שנוסדה במוֹינֶשט שברומניה בשנת 1881 והונהגה על ידי משה דוד שוב. כחובב ציון מסור, שביקש לא רק נאה לדרוש אלא גם נאה לקיים, ולדרוש בעיקר מעצמו, קם ועשה מעשה: באוגוסט 1882 הצטרפו הוא ובני משפחתו (אשתו לאה ושלושת בניהם; בן ובת נוספים יוולדו בארץ), לכחמישים משפחות יהודיות שהפליגו מנמל גאלאץ ברומניה לארץ ישראל. הם עלו על אנייה ושמה 'תֶּטִיס', שעליה אמרו בני הזמן כי 'טיטוס גירש את היהודים מן הארץ ו"תטיס"החזירה אותם למולדתם'. האנייה השליכה עוגן במפרץ חיפה, הרחק מן החוף, שכן באותה עת לא היה נמל או שובר גלים. העולים הורדו בסירות ועשו דרכם אל החוף. לאחר שהייה קצרה בראש פינה, עברה משפחת קרניאל אל זכרון יעקב, שאדמותיה נרכשו זה לא מכבר בכסף מלא מערביי הכפר זמארין.

האנייה 'תטיס'בנמל גאלאץ לפני יציאתה לארץ (אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי ימיה, תרמ"ב-תש"ב, הוצאת ועד המושבה, תש"ג, עמ' 42)

להבדיל מאימבר, שנדד בארץ ממושבה למושבה ובשיריו המריץ את מתיישבי הארץ לעדור ולנטוע, לחרוש ולזרוע, בעוד הוא עצמו מעולם לא אחז מעדר בידיו; לקרניאל הייתה נחלה משלו במושבה זכרון יעקב ובה ניהל משק חקלאי לתפארת. הוא גידל תבואה, נטע כרם גפנים והיטיב לזמור ולבצור. בלילות, לאור העששית, רכן אל שולחנו, טבל קולמוסו בקסת הדיו, ובכתב פנינים רשם חרוזי שיר. כשכתב בשיריו על עבודת האדמה לא היה זה מס שפתיים. אצבעות ידיו המיובלות הן שהעידו כי חווה מניסיונו את חיי האיכר ואת המאמץ הפיזי המתמיד שכרוך בהם. חיים קשים אלה העניקו לו, כמסתבר משיריו, גם אושר רב וחדוות חיים. על אנשים כמותו כתב אליקים צונזר 'במחרשתי, כל אושרי ירשתי'.

ירא שמים היה מרדכי קרניאל. הוא הקפיד על שמירת המצוות, קלות כחמורות, ועם זאת היה איש משכיל ורחב אופקים, שדיבר עברית רהוטה עוד בארץ מוצאו. משנות ילדותו התוודע אל רזי הלשון העברית, למד דקדוק ואימץ את כללי הניקוד. בזכות כושר מנהיגות טבעי שניחן בו, נבחר לשמש 'מוכתר'המושבה ותפקיד זה גבה ממנו מחיר: בעקבות מרד האיכרים ('מרד הארבעים') נגד שררת פקיד הברון יהודה לייב (ליאון) וורמסר, שהתעמר באיכרי המושבה וביקש לכפות על האיכרים החרדים אורח חיים רפורמי שהיה זר להם, נכלא קרניאל בשנת 1888 ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר. נכדו, אביב קרניאל, שרשם את קורות משפחתו, משער כי בעת ישיבתו בכלא החל לכתוב שירים. אמנם, בתחתיתו של שיר אחד ('הדר הכרמל') נרשם התאריך 'בימי האביב תרמ"ז' (1887).

הרחוב הראשי בזכרון יעקב, 1886. ראשון מימין עומד וורמסר, פקיד הברון (סמסונוב, זכרון יעקב, עמ' 96)

בשנת 1900 כינס קרניאל את שיריו לספר בשם נֶטַע כַּרְמֶל: שירים בשפת עבר. הספר, ובו 28 שירים, משלים ופתגמים מקוריים, צרורים ב-48 עמודים וכתובים בכתב ידו היפהפה של המחבר, מעולם לא ראה אור. אביב קרניאל, שהיה חברי לספסל הלימודים לפני כשבעים שנה בפנימייה של בית הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה, הרשה לי באדיבותו לצלם כמה מדפי הספר ולהביאם כאן.

שער ספרו של קרניאל, נטע כרמל, זכרון יעקב תר"ס (1900)

בשער הספר ציין המחבר את תאריך השלמתו לפי שלוש שיטות: תר"ס (לפי התאריך העברי לבריאת העולם); אלף תתל"א לגלותנו (לפי שיטת אליעזר בן יהודה, שנהג למנות את השנים מאז חורבן בית שני); שנת ח"י לש"צ (לפי מניין שהמציא קרניאל, השנה ה-18 לשיבת ציון). תארוך זה ראשיתו ב-1882, שנת הקמתן של המושבות ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב, שבה ראה קרניאל את תחילתה של שיבת ציון. 

שירים אחדים באסופה ייעד קרניאל מראש להלחנה ולביצוע מקהלתי. כך, למשל, בשירים 'הדר הכרמל'ו'פֹּה אַך פֹּה', מופיע פזמון חוזר לאחר כל בית. מתחת לכותרת השיר 'פה אך פה'אף צוין במפורש 'שיר ללהקת משוררים', שהוא שם נרדף למקהלה. ספק אם השירים הללו הולחנו והושרו. ידוע כי המלחין חיים מילמן (1945-1873), שעלה לארץ בשנת 1891, פקד את זיכרון יעקב לעתים מזומנות והלחין בה שירים אחדים של ידידו נח שפירא, אך עד כה לא נמצאו תווים כלשהם לשירי קרניאל או עדות אחרת לכך שהושרו. 

השירים כולם נכתבו בשנותיה הראשונות של המושבה זכרון יעקב, כאשר גאתה ההתרגשות וההתלהבות בקרב מייסדיה שהקימו יישוב עברי ראשון בדרומו של רכס הרי הכרמל. בפאתוס תמים מתאר השיר 'הדר הכרמל' (עמ' 10-6) את אווירת האופוריה שליוותה את המחבר ואת חבריו האיכרים בראשית התבססותם על אדמת הטרשים של נחלתם החדשה. אף כי אדמות המושבה נקנו בכסף מלא מהאפנדי הערבי-נוצרי ז'רמן, שישב בחיפה, ונרשמו כחוק בטאבו הטורקי, נדרשו המתיישבים להקצות חלקות אחדות לאריסים הערבים שישבו במקום. השיר גם מהלל ומפאר את פועלו של 'הנדיב הידוע לתפארה', שסייע למושבה בשלביה הראשונים, ומכנה אותו 'מלאך מושיע'. את ההוקרה לברון רוטשילד הביעו המתיישבים על ידי מתן השם 'זכרון יעקב'למושבה, לזכרו של אבי הברון ג'יימס (יעקב).

הקליקו על האיורים לקריאה נוחה

מהשיר עולה כי כבר בתרמ"ז, מועד כתיבתו, נראתה זכרון יעקב בעיני המשורר וחבריו כ'נָוֶה שַׁאֲנָן, חוּצוֹת מְרֻוָחִים, / בתי מָשׂוֹשׂ, משכנות מבטחים; / נטעי נעמנים – סביב סביב, / רוח צח וחמדת אביב'. אין פלא שעוד בימי העלייה הראשונה כונתה מושבה זו בשם 'פריז הקטנה'. 

על התרוממות הרוח של המתיישבים בשנים הראשונות לעלייתם על הקרקע, יעידו גם מכתביהם ויומניהם מאותה תקופה. קטעים אחדים מהם הובאו בספרו של אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי ימיה, תרמ"ב-תש"ב (הוצאת ועד המושבה, תש"ג). הם מאששים את הפאתוס וההלל שהעתיר קרניאל בשירו ואת תחושת האושר שקיננה בקרב האיכרים במושבה היפה הצופה אל פני הים. מבין שורות 'הדר הכרמל'נושבת אווירת ההתעלות שטופת ההתלהבות שחשו חלוצי זכרון יעקב בעת הנחת אבני הפינה למשכנם החדש. ברור שאין לשפוט את השיר באמות מידה ספרותיות בלבד, אלא יש לראותו גם מנקודת המבט ההיסטורית כתעודה תרבותית המשקפת במהימנות את רוח התקופה. 

אישור לנאמר בשיר ניתן למצוא בזיכרונותיו של פקיד הברון אליהו שייד. כמי שהופקד מטעם הברון על הסיוע להקמת המושבות הראשונות, העיד שייד על ההתפתחות המהירה של זכרון יעקב לאחר חבלי הסתגלות קשים של ראשוני המתיישבים במעברם לחיי איכרות. 'ההתחלה הייתה קשה', כתב בספרו. 'מטבע הדברים, אנשים שמימיהם לא נגעו במחרשה, ולא עוד אלא שתמיד התעסקו בכל דבר שמחוץ לעבודת האדמה, אין אתה הופך אותם לחקלאים בן לילה' (אליהו שייד, זכרונות,תרגם אהרון אמיר, יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג, עמ' 82).

שייד תיאר עד לפרטי פרטים כיצד ליווה, במצוות הברון, את המושבה בשלביה הראשונים עד לביסוסה. הוא זה שדאג להשיג מהסולטן הטורקי רישיונות בנייה, מימן את רכישתם של חמישים הצריפים הראשונים, העניק תמיכה כספית שוטפת למתיישבים ושלח את צעירי המושבה להשתלם בבית ספר לכורמים באלג'יר. 

הוא לא חסך במילים כדי לספר את שבחו של הגנן הראשי ז'יסטן דיגור, שנשלח לארץ על ידי הברון כדי להכשיר את המתיישבים החדשים של זכרון יעקב במקצועות החקלאות. הוא הקים משתלות, דאג לנטוע מאות עצי פרי ונוי ואף שלח שלושה מבני המתיישבים לבית הספר לגננות בוורסאי. הוא  הקים גן ציבורי, 'עם אילנות יפים הפורשים צל על שדרות, פרחים ובריכה עם מזרקה ... וכל התיירים ופקידי הממשלה הבאים לזכרון יעקב לכמה שעות, אין פיהם פוסק מלתת שבח והלל ליצירת מופת אמיתית זו' (עמ' 83). בפעילותו הבלתי נלאית הפך דיגור את המושבה לגן פורח. 

גם הברון ואשתו, שביקרו בזיכרון יעקב בשנת 1887, השנה שבה חיבר קרניאל את שיר ההלל למושבה הפורחת ולאיכריה, העידו על התפתחות נופה בתוך זמן קצר. 'הם הגיעו לזכרון יעקב והוקסמו ממראה עיניהם', כתב שייד. 'הם לא שיערו שכבר יראו כפר גדול לאמיתו, במקום ששלוש שנים קודם לכן היו רק מדבר ובתה' (עמ' 85). 

אליהו שייד, שצירף לספרו ציורים מקוריים מעשה ידיו מנופי המושבות, לא זכה לתהילה שהיה ראוי לה. בין השנים 1899-1883 ביקר שייד בארץ 22 פעמים בתפקידו כמפקח הראשי על מושבות הברון. שוב ושוב הגיע, סייע, עודד, פתר בעיות, קיצר תהליכים והטביע את חותמו על פיתוחן של המושבות, אך העוינות שהפגינו בני היישוב כלפי פקידות הברון פגעה גם בו. הוא אף הואשם בניצול מעמדו ובמעשי הטרדה מינית, ואחד ממוציאי דיבתו היה לא אחר מאשר נפתלי הרץ אימבר (ראו במאמרי 'אליך אבינו: תפילה לשלום הנדיב הידוע', בלוג עונג שבת, 4 באוקטובר 2017, סעיף ג). 'בשום ארץ בעולם אין שמועות שוא ודברי רכילות מתפשטים כמו בארץ ישראל', הגיב על כך שייד בספרו.

הרחוב הראשי של זכרון יעקב. ציור של אליהו שייד (זכרונות, עמ' 196)

'ההיסטוריוגרפיה הציונית לא נטתה חסד לאליהו שייד', כתב שמעון שוורצפוקס במבוא למהדורה המתורגמת של ספר הזיכרונות. אך היום, בעבור יותר ממאה ועשרים שנה, מותר לנו להתבונן בפעילותם של פקידי הברון בצורה מאוזנת יותר ולא רק מנקודת מבטם השלילית של המתיישבים. זיכרונותיו של שייד, כמו גם תיעוד הטמון עדיין בארכיונו של הברון רוטשילד שלא נפתח כולו לחוקרים, הם חלון הצצה שונה למה שהתחולל בראשית ההתיישבות בארץ כפי שראו זאת הברון ושליחיו.

קרניאל נמנה עם אלה שלא ראו בעין יפה את פועלם של פקידי הברון וזו משתקפת היטב מבין חרוזי השיר 'זכרון יעקב' (עמ' 45-42), שנכתב בשנת 1900, בעת שהברון רוטשילד החליט לנתק את עצמו מתמיכה ישירה במושבות והעביר את הפעילות לידי יק"א. מתחת לכותרת השיר הסביר קרניאל את הסיבה לעזיבת הברון: 'כי נלאה לנשוא עול פקידיו, אוהבי בצע, יועצי רעה'. בשיר פסימי זה הביע קרניאל את חששותיו לעתיד המושבה והתגולל על פקידי הברון, שאותם כינה בשמות מעולם המעופפים: לאחד קרא 'עטלף'ולמשנהו 'ינשוף'.

לאחר 'מרד'האיכרים נענש קרניאל בהרחקה מנחלתו. הוא חיבר אז את השיר 'זאת לא ידעתי' (עמ' 47-45) ובו סנט בפקידי הברון שהכשילוהו בעבודתו ונישלוהו מאדמתו:

המה גנבו, דרכיהם מנעתי; / ומה חטאתי? – זאת לא ידעתי. / ביתי לקחו, מנחלתי נגרעתי; / מדוע ולמה? – זאת לא ידעתי.

בית הפקידוּת בזכרון יעקב בציור של פקיד הברון אליהו שייד (אליהו שייד, זכרונות, 1899-1883, יד בן צבי, תשמ"ג, עמ' 64)

כשהחליט הוועד המשותף של כל המושבות בארץ לשגר משלחת אל הברון בפריז, כדי לשכנעו להמשיך את תמיכתו במושבות, נבחר קרניאל לייצג את מתיישבי זכרון יעקב. הוא שב לארץ בתקווה שהברון ייענה למשאלות האיכרים, אך עד מהרה ציננו פקידי הברון את התלהבותו והסתבר כי השליחות נכשלה.

תמונת מייסדי זיכרון יעקב, 1889. קרניאל יושב שני משמאל (סמסונוב, זכרון יעקב, עמ' 64)

את השיר רחב היריעה 'אהבת קדומים', בן 21 הבתים (כמה מהם הובאו באיור לעיל), הקדיש קרניאל לאמירת שבחיה של השפה העברית. בלשון נמלצת הילל ופיאר את יופייה של 'שפת עֵבֶר היפה'והתוודה על נאמנותו אליה ועל רתיעתו 'משפת ז'רגוני [יידיש] אליה חרוני'. השיר היה ממש צורך השעה, שכן כאשר נכתב, בשנת תרנ"ט, רק משפחות בודדות בארץ הנהיגו בבתיהן את הלשון העברית כשפת דיבור יומיומית. שפות הדיבור העיקריות במושבות היו רומנית, צרפתית, יידיש ורוסית. קולה של העברית נשמע אז רק מפי משכילים ומורים בבתי הספר ובקרב בני הדור הצעיר. מה חבל ששיר זה, שבא בעִתו, לא זכה להתפרסם ולא הגיע לרשות הרבים.

שיר חשוב אחר שחיבר קרניאל הוא 'פֹּה אַך פֹּה' (עמ' 34-33). גם שיר זה נועד להיות שיר זמר, כי בסוף כל בית שיבץ המחבר פזמון חוזר בן שורה אחת: 'פה! אך פה! בני עמי!'. בשיר זה הוא הדגיש שוב ושוב את היצמדותו הנחושה לאדמת הארץ. מתוך נאמנות בלתי מתפשרת זו למושבתו ולארצו, השתמעה רמיזה עקיפה נגד תופעת הירידה מהארץ, שכבר אז החלה נותנת את אותותיה. רמיזה זו מהדהדת בייחוד בפזמון החוזר.

בהמשך השיר הביע קרניאל את תקוותו לשלום שישרור בין ישראל וערב. דומה כי לפנינו שיר השלום הראשון שנכתב בארץ, שנכתב מתוך ראיית הנולד עוד טרם בצבצו ניצני הסכסוך היהודי-הערבי. השורות הבאות יעידו על כך: 

פה בין אחים שלום אֶרְעֶה, / אשכון בטח, מאין כל פחד; / פה צר ולחץ לא עוד אראה: / יצחק וישמעאל יֵשְׁבוּ יחד. 

בשנת 1913, והוא בן 63, הלך קרניאל לעולמו. הוא נקבר בחלקת המייסדים בבית הקברות בזכרון יעקב. הוא השאיר אחריו משפחת איכרים ויוצרים ענפה, שרבים מצאצאיה ממשיכים עד היום לעסוק בחקלאות ונותרו נאמנים למורשתו. 

מצבתו של קרניאל בבית הקברות בזכרון יעקב (נשמה)

נקווה שלא ירחק היום שבו יצא ספר שיריו של מרדכי קרניאל לאור ויגיע לעיניהם של שוחרי תולדות היישוב וניצני השירה הארץ-ישראלית. לנכדו אביב, שמאז צאתו לגימלאות הספיק לחבר עבודת דוקטורט על 'הסתדרות בני בנימין' ואף להוציאה כספר (ספרי צמרת, 2017), אני ממליץ כי לא יוציאו בדפוס רגיל אלא בצילום כתב ידו הקליגרפי של סבו, כפי שהוא עיצב, וכפי שראה אותו בעיני רוחו וכפי שנח במגירת שולחנו במשך 120 שנה.

רחוב בזיכרון יעקב, 1912 (צילום: ליאו קאהן)

---

ארמי אובד אבי

December 15, 2019, 7:23 pm

≫ Next: מעורב ירושלמי: בית הספר למל, כיכר אלנבי, ספסוד, קניות ושקיות

≪ Previous: נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב

$

0

0

אופנת ההצטעצעות בארמית מתפשטת בכל רחבי הארץ. עסקים, אגודות, אירועי תרבות, מיזמים – מה לא? 

וכך יש לנו 'אסופתא'ו'לחמא', 'טפליא'ו'חנותא', 'צלותא'ו'שופרא', 'הדסא'ו'יעלא ולעילא', ועל הכל 'עלמא ועלמי עלמיא'. ממש 'ארמי אובד אָבִּ"י' (אליעזר בן יהודה)... 

האם למישהו יש הסבר לכך?

אסופתא (צילום: מנחם רוזנברג)

בתל אביב:

שופרא (צילום: מנחם רוזנברג)

צילום: דוד אסף

צילומים: איתמר לויתן

ברשפון, החנות הוותיקה 'חנותא':

בניין ודיור

כשנשאלה בעלת החנות על השם המיוחד, 'למה "חנותא"?', היא השיבה:

נעמי: "אלישבע פתחה את המילון במונח 'חנות'כדי לבדוק מה אומר ערך המילה. היה כתוב שם שבארמית אומרים 'חנותא'. לי היה חיבור לארמית מהלימודים, אלישבע אהבה את הראשוניות שיש ברעיון, וההכרעה נפלה".

ובירושלים? הנה שלישיית הדסא, יעלא ועלמא:

צילומים: מנחם רוזנברג

באשר ל'עלמא', אי אפשר שלא להזכיר את בית המדרש התל אביבי הוותיק, 'עלמא: בית לתרבות עברית', ואת 'להקת עלמא', ויש גם מסעדות ובית מלון בזכרון יעקב בשם 'אֶלמא' (שם שאת טיבו ומקורו לא עלה בידי לברר, אך כנראה מרמז על שמה של הגב'לילי אֶלשטיין שהיא בעלת המלון).

אבל אנו נסתפק בסיפור בעלמא על רחוב ירושלמי ושמו עלמא.

ובכן, בשכונת נחלאות יש רחוב ותיק ושמו עלמא, על שם יישוב יהודי עתיק בגליל העליון.

כפי שקורה לא פעם, מישהו החליט להחליף את השם היפה בשם אחר: יצחק שראבי.

לא הצלחתי לברר מיהו אותו שראבי ואם מדובר בשינוי רשמי של שם הרחוב או שזו יוזמה פרטית. בכל מקרה השינוי לא נקלט, ובשלטים העירוניים הרשמיים, כמו גם בשלטים הפרטיים, הרחוב נקרא בשמו הרווח: עלמא.

אך כשמביטים בשלטים בקפדנות אפשר לראות שלא כולם השלימו עם הכתיב הארמי, ויש שהפכו את 'עלמא' (עולם) ל'עלמה' (נערה)...

צילומים: מנחם רוזנברג

מעורב ירושלמי: בית הספר למל, כיכר אלנבי, ספסוד, קניות ושקיות

December 17, 2019, 10:05 pm

≫ Next: גם במעלליו יתנכר נער: ביכורי יצירותיו של עמוס עוז, 1951-1949

≪ Previous: ארמי אובד אבי

$

0

0

א. חָזְרָה עטרה ליושנה: בית ספר לֶמֶל

קוראי הבלוג הוותיקים אולי יזכרו את הפוסט 'ונדליזם בבית ספר למל' (17 באפריל 2019), שבו סיפרנו בצער על הגורל העצוב של השלט ההיסטורי בבית הספר למל שבשכונת זכרון משה בירושלים, שטויח בסיד וכוסה בידיים חרדיות.

הנה תזכורת:

את הצילומים הביא אז לידיעתי ידידי ברוך גיאן, בעל מדור הצילום המיתולוגי 'ברוך הבא' (ומכאן תצא הקריאה הנרגשת: ברוך, שוב הביתה!). השבוע בישר לי ברוך בשמחה כי חזרה עטרת השלט ההיסטורי המקורי ליושנה.

צילומים: ברוך גיאן

האם הפרסום בבלוג סייע במשהו? אולי כן ואולי לא. אבל התוצאה הסופית – ניצחון קטן במאבק צודק – היא שקובעת.

ב. ביקור בכיכר אלנבי 

צילום: בני עורי

לא רבים מכירים את כיכר אלנבי,שנחבאת על ראש גבעה בשולי שכונת רוממה, ממש מאחורי התחנה המרכזית החדשה.

זו פינה היסטורית קסומה, שכן סמוך לכאן נערך ב-9 בדצמבר 1917 טקס הכניעה הראשון של ירושלים העות'מאנית בפני נציגי הצבא הבריטי (במקרה היו אלה שני טבחים, שחיפשו תרנגולות שתטלנה ביצים). טקס הכניעה החגיגי, בנוכחות גנרל אלנבי, התקיים יומיים אחרי כן, ב-11 בדצמבר, בעיר העתיקה למרגלות מגדל דוד.

במרכז הכיכר יש אנדרטה מעניינת המנציחה את האירוע ההיסטורי החשוב וגם את הנופלים הבריטים. ביקרתי במקום הזה לראשונה לפני כארבעים שנה, בסיור שהדריך הסופר והמשורר המנוח יצחק שלו. לא אשכח איך אמר שלו בבת צחוק, שראש האנדרטה היה מקור ההשראה של אדריכלי בניין הכנסת... כולם פרצו בצחוק, אבל האנדרטה נראתה אז באור שונה.

ויקיפדיה

באותם ימים רחוקים רוממה הייתה עדיין שכונה חילונית, הבניין ההיסטורי הסמוך של הטלוויזיה הישראלית שקק חיים, ו'מחנה שנלר'הסמוך עמד על עמדו כבסיס צה"לי. מאז השתנו פני העיר, והיום האזור הפך להיות חרדי במאה אחוז.

כיכר אלנבי דווקא השתנתה לטובה. היא שופצה, נוקתה, רוצפה מחדש, נשתלו בה פרחים והותקנו בה ספסלי מנוחה ומשחקי ילדים. אלמלי ידם הזדונית של ונדליסטים, כהניסטים וחרדים אנטי-ציונים, שהדביקו את מרכולתם על הכיתוב בערבית, זו הייתה יכולה להיות פינת חמד פסטורלית, לילדים, לקשישים, לכלבים ולחתולים, בבחינת התגשמות נבואת זכריה (ח 5-4):

עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. רְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.

אבל בין כל המדרכות המקיפות את הכיכר סביב סביב, אין אף לא מעבר חצייה אחד שיבטיח מעבר בטוח (ככל האפשר) להולכי הרגל. אולי אחרי 102 שנה הגיע הזמן גם למעבר חצייה?

צילומים: בני עורי

ג. פילאטיס מסופסד

חוג הפילאטיס לנשים – או שמא מדובר ב'סדנאת (!) בריאות'– בשכונת רמות מאושר ומפוקח על ידי רב נכבד (איך בדיוק מתנהל הפיקוח? הוא בא ומציץ?), והעיקר – יש 'ספסוד'מלא מקופת חולים לאומית...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. ילדים ממותגים, טסטר דוס ואניגמה

איזה כיף לעשות קניות בירושלים...

מי שעובר ליד החנות הזו ברחוב שטראוס לא יכול שלא לשאול את עצמו כמה עולים הילדים שנמכרים בחנות ה'אאוטלט'הזו?

צילום: מנחם רוזנברג

פעם, מזמן, היו צחוקים על תוכנת ההפעלה הישנה של המחשב שנקראה DOS. הדוס הזה כבר מזמן לא איתנו, אבל עכשיו, ברשת המרכולים 'זול טוב', יש קפה נמס מיוחד לדוסים: טסטר דוס!

תודה לטובה הרצל

אבל השיא עוד לפנינו.

בקניון הדר שבתלפיות יש חנות ששמה הפלצני הוא MIGVAN ALASKA. זאב קינן רכש שם חלוק רחצה איכותי במיוחד מתוצרת חברה ושמה 'סמירנה'. כשבחן את התווית שהוצמדה לחלוק הוא כמעט איבד את הכרתו.

'קל יותר היה לפצח את האניגמה', כתב לי זאב, 'מאשר להבין מה כתוב כאן'...

ה. שקיות

כידוע התקבל בכנסת חוק המכונה 'חוק השקיות'שמחייב את המרכולים למכור שקיות נשיאה מניילון במחיר של עשר אגורות לשקית. זהו חוק אקולוגי חשוב, שבין השאר נועד להילחם בלכלוך הנורא שמפיצות מיליוני השקיות שחולקו עד לא מכבר חינם אין כסף.

ב'מרכול 2000'מציגים ליד הקופות שלט מוזר, שהגיונו אינו ברור: גם אנו גובים עשר אגורות עבור שקית, אבל לא בגלל החוק אלא 'במסגרת בחירה'. 

מישהו מבין מה זה אומר?

צילום: טובה הרצל

גם במעלליו יתנכר נער: ביכורי יצירותיו של עמוס עוז, 1951-1949

December 19, 2019, 7:25 pm

≫ Next: חדש על המדף: חנוכיה מקסאם ונרות ביידיש, פוך מכבש, גלדיאטור ומגב פלא

≪ Previous: מעורב ירושלמי: בית הספר למל, כיכר אלנבי, ספסוד, קניות ושקיות

$

0

0

תמונה נדירה של הילד עמוס קלוזנר בירושלים (באדיבות נילי עוז)

לקראת יום השנה הראשון למותו של עמוס עוז, 28 בדצמבר 2018

א. כתבי יַלְדוּת של עמוס עוז

עד זה לא מכבר היה מקובל לחשוב כי רשימתו הנדפסת הראשונה של עמוס עוז (2018-1939) הייתה בעיתון הנוער הארץ שלנו, כאשר היה נער בן שלוש עשרה וחצי (4 במארס 1953). כך גם כתב פרופסור אבנר הולצמן בפוסט שפורסם בבלוג זה לפני כחצי שנה ('גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז', בלוג עונג שבת, 10 במאי 2019).

והנה מתברר שאין הדבר כן ואת ביכורי כתיבתו של עוז יש להקדים בארבע שנים. רק מובן שרשימות אלה לא סומנו בביבליוגרפיה של כתבי עוז שהכין יוסף ירושלמי (עם עובד, 1984).

לא מכבר הציג ד"ר דרור גרינבלום שלוש רשימות קצרות ולא מוכרות שחיבר הילד עמוס קלוזנר. רשימות אלה נדפסו בירחון ושמו חֲבֵרֵנוּ, שנערך ונדפס על ידי תלמידי בית הספר הירושלמי 'תחכמוני'שבו למד עמוס ('מי יודע? אולי הניחה אותו אמו לנפשו: כתבות של עמוס עוז [קלוזנר] ב"חברנו", בטאון בית הספר תחכמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באוגוסט 2019).

גרינבלום ציין כי 'בהחלט אפשר שיש עוד'. ואכן יש עוד...



אין מדובר ביצירות גדולות אלא ברשימות בוסר של נער, אבל מעריצי עוז המבוגר, חוקרי יצירתו וחובבי מורשתו בוודאי ימצאו אותן בעלות ערך ועניין.

הנה אפוא ביכורי עטו של מי שיהיה לימים הסופר הגדול עמוס עוז. תחילה שלוש הרשימות שהוזכרו על ידי דרור גרינבלום, בתוספת צילומי המקור (שלא הובאו בפרסום הקודם), ואחריהן שלוש יצירות נוספות שלא נזכרו כלל במאמרו.

1. 'ילד עזוב' (1949)

זו ככל הנראה הרשימה הראשונה של עוז שהתפרסמה בדפוס (אני מודה לדרור שהעביר לי סריקה של הגיליון). עמוס היה אז בן עשר, תלמיד בכיתה ד'...

חברנו, אייר-תמוז תש"ט (1949), גיליון ג-ה, עמ'ה

2. 'עתונים' (1950)

עמוס כבר בכיתה ה'. זו רשימה משעשעת על ניסיונותיו להוציא עיתוני ילדים בעריכתו ושמם 'משהו'ו'דבר פעוט'. האם באמת הוציא עיתונים כאלה או שרק דִּמְיֵן אותם? אם גיליונותיהם יימצאו אי-פעם זו בהחלט תהיה חדשה מרעישה.

חברנו, אייר-סיון תש"י (1950), גיליון ג-ד, עמ'ו

3. 'ספרינו החדשים' (1951)

עמוס עולה לכיתה ו'.

זו רשימת ביקורת שחיבר על ספרו הידוע של הסופר היהודי-
אמריקני הווארד פאסט, אחַי גבורי התהילה, שמספר על מרד החשמונאים מנקודת מבטו של האח שמעון, 'השורד האחרון'מבין חמשת האחים.

הספר, שראה אור לראשונה באנגלית ב-1948 ותורגם לעברית בשנת 1950 על ידי רות לבנית (הוצאת ספרית פועלים), זכה להצלחה רבה ויצא מאז ב-13 מהדורות.

חברנו, אייר-סיון תשי"א (1951), גיליון ה-ו, עמ'ט

ב. אבל יש עוד...

לרשימות שנדפסו בחברנוהגעתי עוד לפני פרסום רשימתו של דרור גרינבלום. נילי עוז, רעייתו של הסופר, פנתה אליי ביום 21 ביולי 2019 וביקשה את סיועי:

הובא לידיעתי שבבית הספר תחכמוני היה עיתון בשם 'חברנו'. עמוס כתב שם רשימה קטנה בשם 'אריה מספר'. כנראה ב-1953-1952. אני יודעת שעמוס קיבל פרס על הרשימה הזאת והיה לו כרטיס כניסה חינם לגן החיות בירושלים. אילו הייתה לך איזושהי דרך להשיג את הרשימה הזאת זה היה יכול להיות נהדר.

נרתמתי לעניין, ואכן סיפור מעניין זה נדפס שם. אגב כך נתגלו עוד שתי רשימות לא ידועות פרי עטו – שיר ורפורטאז'ה קצרה (תודה לידידי ירון סחיש, איש הספרייה הלאומית, שסייע לי).

4. אריה מספר (1950)

על פי ההערה שצירף עמוס ונדפסה בתחתית הסיפור ('אמר המחבר'), הוא קיבל את השראתו מרשימה שקרא בביטאון גן החיות התנ"כי בירושלים. סופר שם על קבוצת חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי, צדו אריה ומסרוהו במתנה לגן החיות בירושלים. סיפור זה, המובא מנקודת מבטו של אותו אריה ירושלמי, שהשתתף שלא בטובתו במלחמת השחרור, הוא המעניין ביותר, שכן ניכר בו חוש הומור ודמיון שופע שיאפיינו את כתיבתו של עוז המבוגר. עמוס הילד היה אז בכיתה ו'.

חברנו, כסלו-טבת תשי"א (1950), גיליון א-ב, עמ'ד

חיפשתי את מקור ההשראה לסיפור ומצאתי את עתון גן-החיות ירושלים, מחודש כסלו תש"י (דצמבר 1949).

ושם בעמ' 2 אכן הופיע דיווח שממנו עולה כי האריה ניצוד בחבש בשנת 1943 והועבר לירושלים. הוא כבר חי שש שנים בירושלים ובימי המצור נפצע מכדור תועה. גן החיות התנ"כי, בניהול מייסדו פרופסור אהרון שׁוּלוֹב, שכן בימי מלחמת העצמאות בשכונת שמואל הנביא; לאחר המלחמה עבר הגן לחורשת שנלר (תל ארזה), וזה המקום שבו מתרחש הסיפור. כיוון שאריה אוכל רק בשר התקשו מפעילי גן החיות להאכילו באותם ימי מחסור...

הציור הוא של האדריכל אברהם צ'רניאק

5. הסביבון (1951)

לא עבר זמן רב ועמוס עלה לכיתה ז'. לכבוד חג החנוכה תרם עמוס שיר לעלון בית הספר ושמו 'הסביבון'. זהו שיר לאומני ופשטני, כפי שרק ילד בכיתה ז'יכול לכתוב, אך יש לזכור כי הוא נדפס שנתיים וחצי בסך הכול לאחר הקמת המדינה ('מדינה לנו מאילת עד דן', הוא כותב בהתפעמות), ואחרי מלחמה שבה נפלו אלפי קרבנות, בהם כמה שעמוס ובני משפחתו הכירו מקרוב ('בדם גיבורים רכשנו ארץ'). השיר נכתב במסורת שירי חנוכה לילדים, ובראשם שירי ביאליק ('מורי הביא כִּרְכָּר לי') ולוין קיפניס ('סוב נא, סוב כה וכה'), שהיו מן הסתם מוכרים לו היטב.

חברנו, כסלו-טבת תשי"ב (1951), גיליון א-ב, עמ'ב

6. בהקיץ ובחלום (1951)

באותו גיליון בו התפרסם 'הסביבון'פרסם עמוס רשימה קצרה נוספת שעליה חתם בשם העט 'עמוס בן אריה' (אביו הוא יהודה אריה קלוזנר). הסיבה לשם העט קשורה אולי לכך שעורכי העיתון לא רצו לפרסם באותו גיליון שני דברים של אותו תלמיד.

ברשימה עצמה דיווח עמוס על שני ביקורים – פעם אחת עם אביו ופעם נוספת עם אמו – בישיבה של הקונגרס הציוני העולמי הכ"ג שהתכנס בירושלים בחודש אוגוסט 1951. זה היה הקונגרס הציוני הראשון שנערך במדינת ישראל והוא עורר התרגשות מסוימת, מה גם שבניית בנייני האומה – מקום כינוס הקונגרס – טרם הושלמה.

כרזה שנתלתה על בניין בירושלים לקראת פתיחת הקונגרס הציוני הכ"ג, 1951 (צילום: סימור קטקוף)

הנער עמוס התבונן סביבו ודמיין את עצמו יושב באולם הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל ב-1797 בנוכחות הרצל, 'איש גבה קומה' {הרצל היה דווקא נמוך מאוד – ד"א}, בעל זקן שחור, אשר הוד מלכות לו ... ומעיניו היפות נשקף חלום גדול'.

חברנו, כסלו-טבת תשי"ב (1951), גיליון א-ב, עמ'ה-ו

ישיבת הפתיחה של הקונגרס הכ"ג בירושלים. גלוית דואר (Bidspirit)

ג. משהו על מרדכי מיכאלי

ולסיום, בין הכותבים בגיליון חנוכה תשי"ב של חברנוהופתעתי לגלות לצדו של עמוס קלוזנר את שמו של אליהו שלייפר, שפרסם סיפור ושמו 'חג החנוכה שחל בכ"ד בחשון (מספורי אמי)'. אליהו שלייפרהוא פרופסור למוזיקולוגיה, שעמד בראש בית הספר להכשרת חזנים בהיברו יוניון קולג'בירושלים, וגם קורא ותיק של הבלוג. פניתי אליו ושאלתיו: האמנם אתה האיש?

וזה מה שענה לי:

שלום רב לך, ר'דוד, 

אכן אני הוא. עד כמה שזכור לי כתבתי שני סיפורים עבור חברנו. אחד 'מסיפורי אמי'והשני 'מסיפורי אבי'. הגיליונות עדיין שמורים אתי באיזה מקום ואצטרך לחפש אותם.  

מרדכי מיכאלי (1957-1894)

המורה שעודד אותי לכתוב היה מרדכי מיכאלי, שערך את הירחון הפנימי הזה של בית הספר 'תחכמוני'. למדתי שם מכיתה ה'ועד ח' (לפני כן למדתי בחדר בישיבת 'עץ חיים') ומיכאלי גילה שיש לי כישרון לספר סיפורים. האמת היא שהוא עודד תלמידים לכתוב, אבל גם ערך את הכתוב ביד חזקה ובזרוע נטויה. מיכאלי עודד כמובן גם את עמוס קלוזנר. ועמוס, ששאף בכל נפשו להיות עיתונאי, כתב מיני רפורטאז'ות, או מאמרים על נושאים לאומיים. על נסיונותיו ליצור בתחום העיתונות באותה תקופה, אולי אכתוב לך בפעם אחרת או שנשוחח על כך. פעם אחת ויחידה הוא כתב שיר עבור חברנו. הייתה זאת קינה לזכרה של אמו שהתאבדה, שיר שריגש אותי מאוד {לא מצאתי שיר כזה – ד"א}.

אני חייב לציין שהתרעמתי על עמוס עוז בעקבות הרומן סיפור על אהבה וחושך, בין היתר כיוון שלדעתי הוא לא עשה צדק עם בית הספר 'תחכמוני', ובמיוחד לא עם מרדכי מיכאלי. בספר הוא מזכיר אותי בשם 'שלייפר'בתוך רשימה של כמה מתלמידי הכיתה {עמ' 440}. הופתעתי למצוא שם את שמי ... כשעמוס עבר לגימנסיה רחביה נותק הקשר בינינו ולצערי לא התחדש עוד. אני מודה לך על התזכורת הנחמדה לחטאי ילדותי. 

מרדכי מיכאלי, המורה האהוב שעמד מאחורי חברנו ומן הסתם גם השפיע על כתיבתו של הנער עמוס, דווקא נזכר בחיבה רבה על ידי עוז בסיפור על אהבה וחושך:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 442

מיכאלי מת בי"ט באדר ב'תשי"ז. בקטלוג הספרייה הלאומית רשומים מעל עשרים ספרי ילדים, אגדות ומעשיות שחיבר ופרסם.

חברנו, ניסן תשי"ז, גיליון ג

בין הכותבים בעיתון חברנו במשך השנים שמחתי למצוא גם את שמותיהם של קוראי עונ"ש נוספים, ובהם חתן פרס ישראל פרופסור יוסף דןואיש הספרייה הלאומית לשעבר ציון שורר.

חדש על המדף: חנוכיה מקסאם ונרות ביידיש, פוך מכבש, גלדיאטור ומגב פלא

December 22, 2019, 7:53 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: קטצוץ, נבחרת הצדיקים, 8200, סיפורי בדים

≪ Previous: גם במעלליו יתנכר נער: ביכורי יצירותיו של עמוס עוז, 1951-1949

$

0

0

א. חנוכיית קסאם

בשדרות העמידו חנוכייה עשוייה משלדי קסאמים. בימים ההם, בזמן הזה...

תודה לאיתמר לויתן

ב. חנוכה ביידיש

סביבון מיוחד לחנוכה. להשיג בחנויות המובחרות בתחנה המרכזית בירושלים.

צילום: מיקי מלכה

ג. פוך מכבש

לימדונו רבותינו: כר או שמיכת פּוּךְ עשויים מנוצות פלומה של אווז (או ברווז או בעלי כנף אחרים). אבל במרכולי 'מגה'מציעים חידוש עולמי: שמיכת פוך מכבש! בהמשך אולי יהיה להם כרית מצמר אווזים...

בכל מקרה, אפשר להשתמש בשמיכה הזו גם כתכריכים, אם אתם בעניין של 'חֶלְקָהּ זוגית'.

צילום: איתן טל

ד. שיבת הגלדיאטורים

לקראת החורף חוזרים הגלדיאטורים ובגדול. משפחת גרינטל הזמינה רדיאטור וקיבלה גלדיאטור...

צילום: דורון גרינטל

ה. מגב הפלא

אכן פלאי פלאים. ביקום שבו 'מגב הפלא'מיוצר לא מסתפקים ב-360 מעלות אלא הולכים על 630!

צילום: רחלי רוגל

פרנסות של יהודים: קטצוץ, נבחרת הצדיקים, 8200, סיפורי בדים

December 24, 2019, 10:11 pm

≫ Next: סיפור על אהבה ומפקד אוכלוסין

≪ Previous: חדש על המדף: חנוכיה מקסאם ונרות ביידיש, פוך מכבש, גלדיאטור ומגב פלא

$

0

0

א. מסתפרים קטצוץ

איזה שם יפה למספרת ילדים! גם 'קט', גם 'קצוץ'וגם טיפוגרפיה נחמדה של האות ץ בצורת מספריים.

המספרה נמצאת ברחוב ברזני, ברמת אביב

צילום: מנחם רוזנברג

ועוד מספרה תל אביבית (בדיזנגוף סנטר) עם שם נאה: 'מסודרות' (מרמז כמובן גם לסדרת הטלוויזיה הישראלית 'מסודרים'):

צילום: איתמר לויתן

ב. יצאת צדיק

לא צדיק אחד, לא שניים – נבחרת! צולם ברחובות תל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ג. בוגרת 8200

מתברר שלא כל בוגרי יחידת העילית 8200 עושים אקזיט בעמק הסיליקון. יש כאלה שמסתפקים בשיעורים פרטיים במתמטיקה.

צילום: איתמר לויתן

ד. סיפורי בדים

בעקבות חנות הבדים 'רגעים מכובדים'מרחוב נחלת בנימין בתל אביב – מעצמת הבדים, החוטים והטקסטיל של מדינת ישראל מאז ומתמיד – הופיעה עוד חנות מרחוב זה ושמה 'ערוץ הבדים'.

צילום: מנחם רוזנברג

לא זו אף זו. מנחם רוזנברג שלח לי צרור תמונות של חנויות בדים ירושלמיות, עם שמות יצירתיים לא פחות מאשר המתחרים בנחלת בבנימין.

בסמטאות שכונת אחוה יש ריכוז לא סביר של חנויות כאלה: תפר רץ (משחק על מטר רץ), גוד-בד (אולי משחק על גוד-ביי?), ו'חייט תפר' (אולי רומז לחיית פרא?).

המהלך ברחוב המלך ג'ורג'יצטרך להרים את ראשו כדי לראות את השם הקולע 'בד בבד'...

צילומים: מנחם רוזנברג

את חיפה מייצגת לריסה, ששם המתפרה שלה הוא פשוט ונחמד: 'תפור עליך':

צילום: מרים ברוק-כהן

סיפור על אהבה ומפקד אוכלוסין

December 26, 2019, 7:23 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: סנדק וחותנת, פק"ל קפה ושיבת הדגים

≪ Previous: פרנסות של יהודים: קטצוץ, נבחרת הצדיקים, 8200, סיפורי בדים

$

0

0

שכונת כרם אברהם בירושלים בהיבנותה, 1935 (צילום: זולטן קלוגר,אוסף התצלומים הלאומי)

מאת שמריה גרשוני

א. כרטיסיות מפקד התושבים, 1947

גם מסמכים מצהיבים ומשמימים מאי-אז, יכולים לספר סיפור מרתק. כאלה הם כמה מסמכים הטמונים בכרטיסיות מפקד התושבים היהודים, שנערך בירושלים בשנת תש"ז (1947) ביוזמת 'כנסת ישראל: ועד הקהילה העברית ירושלים' (הנהגת יהודי ירושלים קודם להקמת המדינה). כרטיסיות אלה, הסרוקות בארכיון המדינה וניתן לצפות בהן בקלות, לוקחות אותנו היישר לספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך (ירושלים 2002 ומהדורות רבות אחר כך) ויש בהן להאיר פינות קטנות בו. 

המסמך הראשון נלקח מכרטיסיית מרשם האוכלוסין שנערך בשכונות כרם אברהם וגאולה (עמ' 69), ובו נרשמה משפחת קלוּזנר (כך!) מרחוב עמוס 18 שבשכונת כרם אברהם. בדירה בת שני החדרים, כך צוין, מתגוררים 'ראש המשפחה'יהודה אריה בן אלקסנדר (כך!) קלוּזנר, 'אישתו'רבקה בת נפתלי, והילד עמוס בן השמונה.

הקליקו על האיורים לקריאה נוחה יותר

יודעי קורותיו של עמוס עוז ודאי יופתעו ששמה של האם הוא 'רבקה'והלא שמה היה פניה! אך על תמיהה זו ענה עוז עצמו כאשר ציין בספרו 'אינני יודע איך ומתי והיכן פגש אריה קלוזנר את פניָה מוסמן שנרשמה כאן [באוניברסיטה העברית] בשמה העברי, רבקה' (עמ' 163).

ועוד צוין בכרטיס שֵׁם בית הספר שאליו הלך עמוס. בעמוּדה 'באיזה בי"ס לומד כעת', נרשם 'בית הילד'. נדמה שאנו מכירים את בית הספר הזה היטב, שכן הוא מתואר בהרחבה בפרק לז בספר. אך מתברר שעוז המבוגר לא דייק פורתא ובספרו קרא לבית ספר מאולתר זה בשם 'מולדת הילד' (עמ' 320, ושוב בעמ' 342, 351). אז 'בית'או 'מולדת'?

קשה להאמין שיהודה אריה קלוזנר, אביו הדייקן של עוז, ישכח את שמו הנכון של בית הספר אליו שלח את בנו יחידו, ונראה שממרחק השנים נשכח השם הנכון. עוז כתב בספרו כי ב'בית הילד'פעלו רק שתי כיתות. בכיתה א'לימדה איזבלה נחליאלי, 'בעלת בית הספר', שהייתה גם 'מנהלת, מחסנאית, גזברית, רכזת תכניות לימוד, רס"ר משמעת, אחות בית הספר, שרתת, שוטפת רצפות, מחנכת של כיתה א'ומורתנו לכל המקצועות' (עמ' 320), ובכיתה ב'– השנה שבה נרשם המסמך – הייתה זו 'מורה-זלדה', מי שנודעה לימים כמשוררת 'זלדה', ולה הקדיש עוז את פרקים לח-לט בספר. 

'מורה-זלדה', 1938 (ויקיפדיה)

דמות אחרת שעליה כתב עוז בהרחבה בלגלוג קל ובאהבה מסותרה היא פרופסור יוסף קלוזנר, דודו של אביו 'המתאבק בעפר רגליו של הדוד יוסף' (עמ' 295). בפרקים ט-יא תיאר עוז את 'הדוד יוסף'הנערץ ואת הדודה ציפורה אשתו, אשר דאגה לו במסירות. 

ציפורה ויוסף קלוזנר, 1940 (אישי רחוב)

במסמך נוסף של מפקד תש"ז, שנערך בשכונות זכרון יוסף, שבת צדק, תלפיות וארנונה נרשם קלוזנר (ושוב עם הניקוד קלוּזנר) 'אלמן', שכן כשנתיים קודם לכן, בסיון תש"ה, נפטרה רעייתו ציפורה לבית ווירניק. לבני הזוג לא היו צאצאים, והם גם לא נקברו זה לצד זו, מפני ש'הר הזיתים, שבמדרונו עתידה הדודה ציפורה להיקבר ובמדרונו ביקש גם הוא [הדוד יוסף] להיקבר אך לא זכה מפני שהעיר המזרחית הייתה בעת מותו בידי ממלכת ירדן' (עמ' 85).

יוסף קלוזנר לא גר לבדו. בכרטסת (עמ' 80) נרשמו שני דיירים נוספים בביתו שבתלפיות:  חיה אליצדק (נשואה) ובנה אריאל, שלמד באותה עת בגימנסיה העברית בירושלים. 

חיה אליצדק (1993-1900) הייתה רעיית אחיו הצעיר של קלוזנר, העיתונאי הרוויזיוניסט בצלאל אליצדק (1973-1884). לאחר מות ציפורה הוחלט שחיה 'תעבור בהסכמת בעלה להתגורר עם הדוד יוסף ("מפני שהוא הלוא ילך לאיבוד, הוא אינו מסוגל אפילו למזוג לעצמו בכוחות עצמו כוס חלב, או להתיר את עניבתו בערב")' (עמ' 68; על רפיונו זה של קלוזנר ראו גם בעמ' 75-74). 

ייתכן שצירופו של אריאל בן ה-17 למגורים בבית קלוזנר נועד למנוע רכילות ולזות שפתיים באשר למניעיה של אמו. השערה מרחיקת לכת יותר תסביר זאת ברצון למנוע 'ייחוד'– איסור התייחדות של גבר עם אשה שאינה אשתו. אף שקלוזנר היה רחוק מאדיקות ('אצל הפרופסור קלוזנר אסור היה לעשן לפני צאת השבת, אף כי השבת לא תמיד מנעה מן הדוד יוסף לשקוד על מאמריו' – עמ' 63), יתכן שדרישה זו הגיעה מצד חיה אליצדק (אחותו של לוין קיפניס), שגדלה בבית דתי, או מצד בעלה-אחיו.

חיה אליצדק (זיכרונותיה של סבתא חיה, ירון גולן, תשס"ו; תודה לציונה קיפניס)

במפקד (עמ' 46) נרשם גם שכנו המפורסם של קלוזנר ובעל דבבו, הלא הוא הסופר ש"י עגנון. 'צינת נימוסין ארקטית נשבה לרגע בסמטה אם אירע ונפגשו שניהם, הפרופסור קלוזנר והאדון עגנון, מגביהים מעט את מגבעותיהם, מחווים זה לזה קידה קלה, ודאי מעומק לבם היו מאחלים זה לזה בלחש שִׁכחת עולם בקרקעית תהום הנשייה' (עמ' 48). 

ביתו המבודד של עגנון לא היה עדיין ברחוב שנשא שֵׁם  – וכמובן שהשם 'רחוב קלוזנר'ניתן שנים רבות אחר כך – ולכן סומן כ'בית עגנון שמואל יוסף':

נחזור לקלוזנר.

אחרי פטירתו בשנת תשי"ט (1958), קיבלה חיה אליצדק את ההכנסות מהקרן שהקים בחייו, 'מאחר והיא טיפלה במנוח במשך שנים, ביחוד לאחר פטירת אשתו' ('קוימה צוואת פרופ'קלוזנר ז"ל', חרות, 1 ביולי 1959, עמ' 4). לאחר תקופה ארוכה של מגורים משותפים הספידה אליצדק את קלוזנר ברשימה מרתקת, שהקדימה את תיאוריו של עמוס עוז בשנים רבות ('הפרופסור קלוזנר כאיש שיחה', חרות, 27 בנובמבר 1959, עמ' 3). 

מצבתו של יוסף קלוזנר בהר המנוחות (צילום: דוד אסף)

זמן קצר לאחר מרשם האוכולוסין, נאלצו קלוזנר וחיה אליצדק לעזוב את הבית שבשכונת תלפיות. מיד לאחר ההצבעה באו"ם על תוכנית 'החלוקה', בכ"ט בנובמבר 1947, פתחו הערבים במתקפה כללית על היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. 'הדוד יוסף בכבודו ובעצמו – הפרופסור קלוזנר – ועמו גיסתו אשת אחיו חיה אליצדק: שניהם הצליחו להימלט כמעט ברגע האחרון משכונת תלפיות המנותקת והמותקפת ... ואילו בנה היחיד של חיה אליצדק, אריאל, התגייס ונלחם על הגנת שכונת תלפיות' (עמ' 408). אריאל היה בנם היחיד של חיה ובצלאל אליצדק. כיאה לצאצא של משפחה ספרותית משך גם הוא בעט סופרים וכבר בגיל 16 החל לפרסם סיפורים בעיתונות (סיפורו הראשון, 'בחזרה מן החזית', התפרסם בהעולם, 8 בנובמבר 1945, עמ' 86-85). לימים פרסם רומן המתבסס על חוויותיו במלחמת העצמאות (חרב כי תצמא: ספור מימי מלחמת ירושלים, אחיאסף, 1953; בעמ' 408 בסיפור על אהבה וחושך שגה עוז ברישום שנת ההדפסה).

בפרק זיכרונות שפרסמה חיה אליצדק לאחר מותו של קלוזנר ('אהבתו הגדולה של הפרופסור קלוזנר לירושלים', חרות, 6 בנובמבר 1959) סיפרה על המקלט הזמני שנמצא להם בימי המלחמה ברחוב עמוס שבשכונת גאולה, בבית האחיין יהודה אריה ורעייתו, 'המארחת הנחמדה הגברת רבקה (כך!) ז"ל'. 'הגבר הצעיר במשפחה', הלא הוא אביו של עמוס עוז, שהיה אז בן 38, העיד על עצמו בהומור כי הגיע לדרגת 'חוטב עצים ושואב מים מומחה':

לאחר הקמת המדינה קיבלו קלוזנר ואליצדק דירה זמנית לגור בה עד שיוכלו לחזור לבית בתלפיות, שכן השכונה עדיין הופגזה תדירות על ידי הליגיון הירדני. אליצדק סיפרה על דאגתו הרבה של קלוזנר לספרים שהשאיר בביתו הנטוש:

הדירה, בת שני חדרים עם מטבח משותף שקיבלנו אותה לדיור, הייתה אחת מהדירות שפונתה על ידי החיילים האנגלים בעזבם את הארץ. לא היו בה שום רהיטים ... החלטתי ויהי מה, שאני מוכרחה להביא מתלפיות כמה רהיטים וקצת כלים הנחוצים ביותר ... כשבא האוטו לקחתני, קם הפרופסור ואמר: 'לא תועיל התנגדותך, יקירה, גם אני נוסע הביתה, כי אני מוכרח להביא כמה ספרים' ... משהגענו הביתה נפסקה למזלנו ההפגזה לשעה שלמה. באותה שעה עבדנו כולנו בקדחתנות בהעמסת רהיטים וחפצים על האוטו. הפרופסור עמד ומילא במהירות מפליאה ארגז אחרי ארגז בספרים. ורק אחרי הפצרותיהם של הסבלים למהר ולחזור, הפסיק  את האריזה ועלינו לאוטו... ותיכף בבואו התחיל להוציא את הספרים מן הארגזים ולסדרם במזנון שהצלחנו להביא עמנו.

עם תום מלחמת השחרור חזרו החיים למסלולם. אריאל אליצדק שב מהמלחמה ואף חזר להתגורר עם אמו ודודו. כך משתמע ממכתבו של העיתונאי נח זבולוני לאב"א אחימאיר (ז'בחשוון תש"ט; 9 בנובמבר 1948): 'נודע לי שהפרופ'כותב סריה מאמרים עבור חרות ... כך מסר ב"א [בן אחיו] אריאל אליצדק ... כנראה המאמר הראשון יהיה ליום הששי'. ואכן, שלושה ימים מאוחר יותר, בגיליון יום שישי של חרות (12 בנובמבר 1948) פורסם מאמרו של קלוזנר 'ירושלים מחולקת – סכנה לארץ ישראל'.

לגישתו הלוחמנית של קלוזנר היה שותף גם אריאל אליצדק הצעיר, כפי שתיאר זאת עוז: 

והדוד יוסף עם גיסתו חיה אליצדק שבו לבית קלוזנר בשכונת תלפיות, הבית שמעל לדלתו נכתבו באותיות נחושת המילים 'יהדות ואנושיות'. היה  עליהם לשפץ את הבית שניזוק במלחמה ... גם הבן האובד אריאל אליצדק נמצא בריא ושלם לאחר המלחמה, ורק מתווכח היה כל הימים ומבַזה במילים קשות את בן-גוריון עלוב הנפש שיכול היה לשחרר את העיר העתיקה והר הבית ולא שחרר (עמ' 434).

לא מן הנמנע שקלוזנר הערירי ראה באחייניו המעטים את הבנים שלא היו לו. בספר שהקדיש לאביו של עוז כתב: 'ליהודה אריה האהוב, בן-אחי היקר כבן לי' (עמ' 153). אך קלוזנר ראה גם בספריו תחליף לילדים: 'הלוא אני הולך ערירי', ציטט אותו עוז. 'הלוא ספרַי הם ילדַי ... ואחרי מותי הם ורק הם יישאו את רוחי ואת חלומותי אל הדורות הבאים' (עמ' 74). בין כך ובין כך, לאחר פטירתו של קלוזנר בשנת 1959 עבר אריאל אליצדק להתגורר בבית שבתלפיות.

ב. משהו על ביתו של קלוזנר ועל ספרייתו

הרחוב בו גר קלוזנר נושא עתה את שמו; תאריך מותו על השלט שגוי וצריך להיות תשי"ט (צילום: דוד אסף)

ביתו של יוסף קלוזנר תואר בהרחבה בפרק ט'כבית נרחב שהעמיד בפני עמוס הנער 'מין חידת מבוך לא פתורה', והוא מוצא את עצמו 'מתאמץ שוב ושוב לרדת לפשר תבנית הבית' (עמ' 63). בסיכומו של הפרק כתב עוז המבוגר: 'כיום אני יודע שביתם של הדוד יוסף והדודה ציפורה היה בית בינוני ... היו בו שני חדרים גדולים, הלא הם הספרייה וחדר האורחים, והיה חדר שינה בינוני ועוד שני חדרונים קטנים ומטבח ושירותים וקיטון ומחסן' (עמ' 64). גם את התיאור הממעיט הזה סיכם הפוקד מטעם ועד הקהילה בעמודה שיוחדה לרישום מספר החדרים: '4'. הא ותו לא...

לעומת פנים הבית ותכולתו, ספריית הענק של קלוזנר תוארה בהרחבה (עמ' 61-58). עוז גם תיאר את גורל הספרים לאחר בריחתם החפוזה של קלוזנר וגיסתו מן הבית: 'הדוד יוסף היה פוצח ומַתֶנה בקולו הדק, הבכייני קצת, את גורל ספרייתו וכתבי היד יקרי הערך שלו שנותרו מאחוריו בתלפיות ומי יודע אם עוד ישוב לראותם' (עמ' 408). וכן: 'במשך שבועות רבים קונן הפרופסור הזקן בקול נכאים על אלפי ספריו שנעקרו מן המדפים והושלכו על הרצפה או שימשו כמתרסים וכמחסה מפני כדורים בחלונות בית קלוזנר שהפכו לעמדות ירי' (עמ' 434).

ביתו של קלוזנר בתלפיות אחרי מאורעות תרפ"ט. השלט מעל הכניסה, 'יהדות ואנושיות', הוא שם אחד מספריו של בעל הבית

במאמר שפרסם בעיתון חרות תיאר אריאל אליצדק את הנזק שנגרם לספרייה בצורה שונה: קלוזנר הספיק להוציא את רוב ספריו ורק מספר קטן של ספרים נשדד בידי חיילינו. אליצדק לא הסתיר את כעסו על ביזת בתי יהודים וערבים כאחד, שבה שלחו ידם חיילים יהודים 'למרבית הבושה':

תושבי תלפיות וארנונה – קרבנות ההפגזה, השוד הערבי והיהודי', חרות, 4 בינואר 1949 עמ'ג

ביתו של קלוזנר נהרס ועל מקומו, ברחוב קלוזנר פינת לייב יפה, הוקם בניין חדש (צילום: דוד אסף)

בהמשך רשימתו זו תיאר אליצדק את הנזק שנגרם לספרייתו של חוקר המקרא והבלשנות השֵׁמית הרב פרופסור משה צבי סגל (1968-1876) בביתו שבשכונת ארנונה: שלא כקלוזנר, סגל לא הספיק להעביר את ספרייתו בזמן, 'ועתה מתגוללים הספרים על הרצפה הרטובה ואין דואג. רבים מן הספרים נגנבו':  

ג. בת כמה הייתה סבתא שלומית? 

פיסת מידע נוספת מתגלה לנו במסמך צהבהב הטמון בכרטיסיות המפקד שנערך ברחוב צ'נסלור, המוכר היום כרחוב שטראוס. הכרטיס (עמ' 50) מתייחס לאלכסנדר קלויזנר – סבו של עוז מצד אביו ואחיהם השלישי של יוסף קלוזנר ובצלאל אליצדק – ולרעייתו שלומית (לבית לוין). 

הרישום הוא של אלכסנדר בן יהודה לייב קלויזנר (כך!). שמו של הסבא-רבה של עוז, יהודה לייב, ידוע לנו מהספר (עמ' 107), אך שם אביה של סבתא שלומית, 'האיומה בנדגלות'– דוד זלמן – מתגלה כאן לראשונה. משמות ההורים נוכל לשער כי בנם הגדול, דודו של עמוס עוז, נקרא דויד על שם אבי-אמו (עמ' 117), ואילו בנם הצעיר, יהודה אריה – אביו של עוז – נקרא על שם אבי-אביו ('ירושת שמות'בפי עוז, עמ' 107). עוז הרחיב בתיאורם (פרקים יג-יח), ובתחילת סיפור היכרותם כזוג אף ציין שסבתו הייתה מבוגרת בשמונה או בתשע שנים מבעלה (עמ' 113). והנה, במסמך שלפנינו נרשם כי דווקא אלכסנדר הוא שמבוגר משלומית בשלוש שנים! האם ייתכן שבמפקד האוכלוסין נרשמה שלומית קלויזנר צעירה בעשור מגילה האמיתי? אם עוז דייק בגילה – ואין סיבה להניח שלא ידע ששלומית הייתה מבוגרת מאישהּ – הרי שלפנינו הוכחה נוספת שאי אפשר לתת אמון מוחלט בתעודות רשמיות, בוודאי לא במסמכי מִפקדים שמהם יש נטייה טבעית לחמוק ואף לשקר. עוד זאת, לסבתא זו, כפי שציין עוז, תמיד היה עניין להשאיר באפלולית את גילה: 'לקנות איזו מתנה קטנה ... לסבתא שלומית, ליום הולדתה שמספרו נשמר תמיד בסוד' (עמ' 584). 

עוד נקודה מעניינת העולה מכרטיס הרישום היא שנות מגוריהם בירושלים: אלכסנדר חי בירושלים 14 שנים, ואילו שלומית – 15. עוז סיפר שהם הגיעו יחד לירושלים בשנת 1933 (עמ' 110, 129), ייתכן שמדובר על עיגול מחצית השנה למעלה או למטה, אך הדבר מוזר כשהמספרים השונים נרשמו בצמוד. האם גם כאן לא דייק רושם הכרטיס, או שמא הייתה סיבה נסתרת לכך ששלומית הגיעה לירושלים שנה קודם בעלה?

ספר שיריו של אלכסנדר קלוזנר נדפס ב-1961  (מקור: נוֹשָׁנוֹת)

ולסיום, שם הרחוב בו גרים השניים הוא 'טשנסול סטריט', כלומר, רחוב צ'נסלור, הנקרא בימינו שטראוס. עוז ציין שסבו וסבתו גרו בדירה קטנה בסמטת פראג (עמ' 133, 568). סמטה זו, שבאופן קוריוזי נקראה כך על שם יצחק פראג אופלטקה, סב-סבתו של הסופר א.ב. יהושע, אכן יוצאת מרחוב שטראוס. גם סימון שני החדרים שבדירה תואם לתיאורו 'הקבינט של סבא אלכסנדר' (עמ' 103-101) וחדרה של הסבתא (עמ' 135-133).

אריח רחוב מתקופת המנדט הנושא את שמו של הנציב העליון ג'ון צ'נסלור (צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה)

___________________________

הרב שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך

בורא מיני מזונות: סנדק וחותנת, פק"ל קפה ושיבת הדגים

December 29, 2019, 11:29 pm

≫ Next: ארץ הקודש: פאה בתשלומים, ספר-ומט, קמעות וחרבות, עץ הדעת

≪ Previous: סיפור על אהבה ומפקד אוכלוסין

$

0

0

א. הכניסה להפרעות אכילה

נאמר זאת כך: השלט הזה, בבית החולים תל השומר, לא ממש עושה לך חשק לאכול פיתה עם שווארמה נוטפת שומן וטחינה...

צילום: שמואל גביש

ב. תפילת הסנדק

לא מכבר עסקנו כאן בשם המיוחד של פיצריה 'הסנדק', ברחוב יפו בירושלים, מול שוק מחנה יהודה. הסתפקנו אז בביקורת השם, המרמז על משפחת פשע איטלקית, אך לא נכנסנו פנימה.

זאב קינן התעלם מכל האזהרות וסעד שם את לבו. הוא הופתע לגלות בפנים מראות לא שגרתיים כמו למשל, פמוטי באבא סאלי ודגם מוקטן של אחוזת הקבר הקדוש בנתיבות:

גם פסוקי תחינה רוחנית כלשהי צויירו על הקיר:

צילומים: זאב קינן

ג. וגם החותנת מנה תקבל...

כשתצאו מ'הסנדק'ותחצו את הכביש תוכלו להיכנס לשוק מחנה יהודה פנימה. אם חשקה נפשכם במתנה לחותנת, תוכלו לקנות לה מהתבלין הזה:

צילום: יעל חבר

ד. פק"ל קפה

מיקומה המקורי של עגלת הקפה המיטלטלת הזו ('בית קפה על גלגלים') הוא בכניסה לקיבוץ משמר דוד, אבל היא מגיעה גם למקומות נידחים כמו תל אביב.

'למי יש חשק לשתות קפה שמחזיר אותו לטירונות ומזכיר לו מילואים?', שואל רטורית בני עורי, שצילם.

צילום: בני עורי

ה. ושבו דגים לגבולם

חנות דגים שנפתחה מחדש בשכונת בורו פארק שבברוקלין, ניו יורק, מתהדרת בכותרת שנונה במיוחד:

צילום: נחמיה שטיינברגר

ואם כבר בדגים עסקינן.

לא בטוח שחובבי פרי הים מעוניינים בכל כך הרבה מידע...

צילום: איתמר לויתן

---

ארץ הקודש: פאה בתשלומים, ספר-ומט, קמעות וחרבות, עץ הדעת

December 31, 2019, 10:08 pm

≫ Next: 'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו': שואה ושנאת ישראל ב'סיפור על אהבה וחושך'

≪ Previous: בורא מיני מזונות: סנדק וחותנת, פק"ל קפה ושיבת הדגים

$

0

0

א. הלוואה לרכישת פאה

פאות נוכריות עשויות להיות עסק יקר מאוד. יש פאות שמחירן עשוי להגיע ל-16,000 ש"ח ואף יותר, כתב לי הרב רפי אוסטרוף. מה הפלא אפוא שבשכונה החרדית הר נוף שבמערב ירושלים אפשר למצוא שלט כזה המציע הלוואה (ללא ריבית) לרכישת פאה ב-24 תשלומים...

צילום: רפי אוסטרוף

ב. ספרים, רבותי

פטנט כזה יש רק בירושלים, ליד הכותל. מכונה אוטומטית למכירת ספרי קודש...

צילום: אלי טסמה

ג. המלך שלמה והמלך ג'ורג'

לא רק ירושלים היא עיר של קודש. איתמר לויתן שוטט ברחוב המלך ג'ורג'בתל אביב ומצא שם קדושה כמעט בכל פינה.

קשה להאמין כמה יצירתיות שקרית אפשר להטמין ב'קמעות של אמת', שמתיימרים להיות 'אוצר קמעות המלך שלמה'. לא פחות!

מכל הקמעות המופלאים אהבתי במיוחד את זה של 'קבלת החלטות' (גם 'שרי ינטרה'נשמע לי מעניין, כמו סוג של ליקר, אבל ביררתי וזה משהו הרבה יותר רציני עבור אלה שמאמינים באנרגיה רוחנית).

ומי שאינו מוצא חפץ בקמעות הפגאניים והמומצאים האלה, יוכל להתנחם בקמע 'משלנו', מרכז המזוזה, דהיינו 'מזוזה סנטר', בקינג ג'ורג' 15.

ובאותו בניין עצמו, אם הייתם מודעים בזמן לאפשרות הזאת, יכולתם לחגוג את 'שבת העולמית', בקטע של 'מדיטציה יהודית טיפולית' (כולל 'סעודות מפנקות').

גם ברחוב אלנבי יש חנויות שמציעות את חכמת המלך שלמה, ובהן מוכרים את 'מפתחות הנשמה' (?!).

ומאותו חלון ראווה הכי אהבתי את חרב גבעון.

שמעתם על 'חרב גבעון להגשמת משאלות לב' (באנגלית: Gibeon's Sword)?

כל הצילומים: איתמר לויתן

ובכן, מדובר ב'חרב גדעון' (Gideon's Sword), אבל חכמת המלך שלמה לא כוללת כנראה את ספר שופטים (פרק ז, פסוק 14): 'אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ'.

ד. עץ הדעת

עץ הדעת הוא כמובן פרי קסום שכולנו טועמים ממנו יום יום ושעה שעה ובדרך כלל די מרוצים ממנו.

אבל שרשת חינוך תורנית בירושלים תכנה עצמה בשם 'עץ הדעת'?!

האם המחנכים שם לא יודעים שזה היה החטא הראשון בתורה, שזו הייתה הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שבה סירב אדם להישמע לדבר אלוהים (ואחר כך האשים את אישתו)?

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית, ב 17-16).

צילום: מנחם רוזנברג

'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו': שואה ושנאת ישראל ב'סיפור על אהבה וחושך'

January 2, 2020, 7:09 pm

≫ Next: סיפורי מכוניות: שטעטל, חלקי פח, שעה, פנים של בשר וידיים של אישה

≪ Previous: ארץ הקודש: פאה בתשלומים, ספר-ומט, קמעות וחרבות, עץ הדעת

$

0

0

מאת דינה פורת

פחות מעשרה עמודים לפני שסיים את סיפור על אהבה וחושך תיאר עמוס עוז את אביו, אוסף בחימה שפוכה את חפציה של אמו מכל פינות הבית ומשליך אותם, וזה כמה שבועות לאחר ששמה קץ לחייה. ואז, באופן בלתי צפוי ובלתי קשור כביכול לתיאור זה של האב, ושל הבן המתבונן בבעתה במעשיו, בא המשפט הבא: 'אולי כמעט כך עמדו והחרישו השכנים הנוצרים, נשענים בגבם אל משקוף הבית, מבועתים ונועצים עיניים ואינם יודעים את נפשם מרוב רגשות סותרים, כאשר באו לעקור בכוח את שכניהם היהודים ולדחוס את כולם עד אחד אל תוך קרונות הטרנספורט' (עמ' 584). 

מדוע בחר עוז להכניס משפט זה על השואה ממש לפני סיומו של הספר ומה פשר ההקבלה? את עצמו הקביל לשכנים הנוצרים, ואת החפצים ליהודים המגורשים. האם, חלילה, ביקש עוז להקביל את אביו לגרמנים, ומה הקשר בין מותה הטרגי של אמו לבין השואה? כאשר התוודע עמוס עוז לראשונה לשאלות אלה, שאותן הצגתי במאמר שהתפרסם בשנת 2005 בגיליון 7 של כתב העת ישראל, שהוקדש כולו לספר זה, הוא טלפן אליי והודה באוזניי שהופתע. לדבריו, כלל לא היה מודע להקשר זה. 

השואה והאנטישמיות נזכרות עשרות פעמים בספר, כמה אזכורים אף מופיעים פעמיים, באותן המילים, ליתר תוקף. עוז קושר שוב ושוב בינן לבין חיי היום יום, כאילו יש ביניהן שייכות הדוקה. למשל, האיסור החמור על בזבוז החשמל בבית הוריו: 'והייתי יוצא מבית הכיסא, יד שמאל מכבה, יד ימין מדליקה במתואם את אור המסדרון', ופתאום ממשיך המשפט: 'מפני שהשואה הייתה רק אתמול, מפני שיהודים עדיין נמקים בין הרי הקרפטים והדולומיטים, במחנות הגירוש ובספינות מעפילים רעועות, קרועים ובלואים, רזים כשלד' (עמ' 26); או הדודות התל-אביביות, שמאביסות את עמוס הילד, 'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו' (עמ' 521), והוא הרי בסך הכל הגיע מביתו שבירושלים; ואפילו הגבינה מתוצרתם של פלאחים ערביים, שאולי אינה נקייה דייה, ואולי יש בה חיידקים, מובילה אל האנטישמיות: 'אף פעם לא יצא לך לראות במו עיניך אנטישמי או חיידק, אבל ידעת טוב מאד שהם אורבים לך מכל עבר, רואים ואינם נראים' (עמ' 22). כך העביר עוז לקוראיו חרדות שהעמיקו בנפשו מתקופת הילדוּת, ובו בזמן גם מסקנות ברורות הנוגעות לציונות ולהקמת המדינה. 

סיפור חייה של משפחתו לדורותיה הובא בספר בשלושה רבדי זמן, וראשון שבהם הוא הזמן שבין שתי מלחמות העולם באירופה: 'הפחד שהיה בכל בית יהודי, הפחד שכמעט אף פעם לא היו מדברים עליו, רק החדירו לנו אותו בעקיפין, כמו רעל, טיפה-טיפה כל שעה', סיפרה הדודה סוניה לעמוס, בן אחותה פניה. 'זה היה הפחד המחריד ... פחד מוות כזה, הפחד שחס וחלילה אנחנו נעשה על הגויים רושם לא טוב, ואז הם יתרגזו ושוב יעשו לנו בגלל זה דברים איומים שיותר טוב בכלל לא לחשוב עליהם'. גם מילים כמו 'אספסוף', 'המון', או 'כנופיות'שבות ומופיעות (עמ' 223-222). 'אלף פעמים דפקו לכל ילד יהודי לתוך הראש שיתנהג אתם יפה ובנימוס גם כשהם גסים או שיכורים', המשיכה הדודה. 'ואסור לאף ילד לקלקל את הרושם הטוב כי אפילו ילד אחד ויחיד שלא רוחץ את הראש כמו שצריך ומביא כינים עלול להוציא שם רע מאוד לכל העם היהודי' (שם). הדודה המשיכה ותיארה פוגרום אלים, איכרים שתויים אוחזים בגרזנים ובקלשונים, וסיכמה, כנראה למראה הבעת אי-האמון על פניו של הילד: 'אתם שכבר נולדתם בארץ, את זה אתם אף פעם בחיים לא תבינו, איך הטפטוף הזה לאט-לאט מעקם לך את כל הרגשות ... פשוט אוכל את הצלם-אדם שלך' (שם). בכך ביטאה הדודה את אחד מחלומות הנורמליזציה של הציונות: שהדורות שייולדו בארץ לא יישאו על גבם את המשא הכבד הזה. 

עוז הוסיף משלו, ובזעם רב. החל בציטוטים מצוואתו הפוליטית של היטלר, שהזהיר מפני הממזרים היהודיים הדוחים, המטמאים ומרעילים את כל הגזעים על ידי פיתוי ומימזור, וכלה בקטע שבו מנה את יחסן של אומות אירופה ליהודים: 'אנטישמיות כנסייתית-קתולית חגיגית המהדהדת לה בין קמרונות האבן של קתדרלות רמות, אנטישמיות פרוטסטנטית ארסית-צוננת, גזענות גרמנית, רצחנות אוסטרית, שנאת יהודים פולנית, אכזריות ליטאית, הונגרית, צרפתית, תאוות פוגרומים אוקראינית, רומנית, רוסית, קרואטית, תיעוב יהודים בלגי, הולנדי, בריטי, אירי, סקנדינבי' (עמ' 131-130).
כאילו אין מקום פנוי מאנטישמיות רצחנית ואין עם שלא לקה בה. 

ממראות הפוגרום שערכו אוקראינים ביהודי בלבוב, 1941

האנטישמיות מתוארת כגורם מרכזי בקורות משפחתו: סבו וסבתו מצד אמו,איטה והרץ מוסמן, הגיעו ארצה בשלום ב-1933 וניצלו מן הפורענות הגדולה, וזאת משום שלפני עלייתם היו 'עדים וקורבנות לשנאת היהודים שהלכה וגאתה' בקרב שכניהם ברובנה (עמ' 219). הסב והסבתא מצד האב, אלכסנדר קלוזנר ושלומית לוין, ניסו לצאת מווילנה, שגם בה 'האנטישמיות גאתה' (עמ' 79, ובאותן המילים בעמ' 126), ואולם אף ארץ לא רצתה בהם. גם הם הגיעו ארצה בשנת 1933 עם בנם יהודה אריה, הוא אביו של עמוס, ומאחור נשאר בנם דויד, עם משפחתו הקטנה. בצער עמוק חזר עוז וסיפר כיצד נרצחו כולם בפונאר, אתר הרצח ליד וילנה: האב, האם ובנם דניאל, עוד בטרם מלאו לו שלוש שנים. בנו של עוז, דניאל, נקרא על שמו של בן הדוד. 

קורות משפחתו הובילו אל דברים שעוז שם בפיו של אפרים אבנרי, חבר חולדה, במענה לשאלה 'למה לא תעזוב את הארץ?':

זה ככה, זה פשוט מאד: אם לא כאן – אז היכן היא ארצו של העם היהודי? מתחת לים? על הירח? או שרק לעם היהודי, מכל עמי העולם, בכלל לא מגיעה מולדת קטנה? ... גם לנו מותר לחיות... גם לנו מותר שתהיה לנו ארץ (עמ' 487-486). 

ובשיחה עם העיתונאי ארי שביט, עוז המשיך וחידד את מסקנתו, שהאנטישמיות היא הרקע לעלייה ארצה של משפחות רבות. אירופה הקיאה מתוכה את משפחתו ולא רצתה בה בשום מקום ובשום זמן, ואמרה כביכול לכל היהודים: 'אתם אל תהיו. תמותו'. שוב ושוב חזר עוז באוזני שביט על תחושתו, שהוא בן ונכד ונין לאנשים שאיש לא רצה בהם. 

הוא חש כך יותר ויותר ככל שהעמיק בקורות משפחתו: 'מה שאני מספר בספר הזה הוא שנולדתי להורים ולסבים ולסבתות שבאו הנה לא מפני שהם התגעגעו לארץ אבותיהם ולא מפני שהם חמדו ארץ לא להם ולא מפני שהם רצו להשפיל את הערבים. הם באו הנה מפני שלא היה לאן ללכת. והמוות, פשוטו כמשמעו, איים עליהם מקרוב ובכל מקום ... אני לא רואה שהייתה אפשרות אחרת' (הארץ, מוסף, 1 במרס 2002).

'יהודים אינם רצויים פה'שלט רחוב בגרמניה (יד ושם)

הרובד השני של זמן והתייחסות נוגע למלחמה עצמה. 'היה בירושלים פחד', כתב עוז, 'שאנשים השתדלו בכל כוחם לקבור אותו עמוק בתוך החזה'. היו שצעקו בשנתם, והיה מי ששאג 'הצילו'מן המרפסת, הורים התלחשו במטבח מאוחר בערב, וילדים קלטו במיטותיהם. 'ויכולתי לקלוט חלמנוֹ נאצים וּוילנה, פרטיזנים, אקציות, מחנות מוות, רכבות מוות', והדוד דויד והדודה מלכה ושוב ותמיד בן הדוד, דניאל, בן גילו, שכאילו נהרג במקומו (עמ' 341). עוז העביר מסר ברור של שותפות גורל בין מי שעלו והשאירו מאחור את משפחותיהם לבין מי שנשארו באירופה. מסר של אכפתיות ושל חרדה שכססה גם כאשר חיי היום יום ובניין הארץ ושירי החלוצים נמשכו. גם כאשר האידאולוגיה הרשמית שללה את הגולה, הגולים עצמם לא נשללו, שהם הלא המשפחות והקהילות מהן הגיעו הם עצמם לכאן. 

הרובד השלישי שייך לזמן שאחרי המלחמה. אל הניצולים, הודה עוז, 'התייחסו אצלנו בדרך כלל ברחמים וקצת בסלידה: סחופים ודוויים, עלובי עולם'. למה לא עלו ארצה בזמן? הם הלכו כצאן לטבח וכבוד לעמם לא הוסיפו, מדברים 'ביידיש הנעבעכית שלהם', ו'אדון ליכט', נציגם של שרידי אש אלה בשכונה הירושלמית הקטנה, היה מפחיד מדי פעם את ילדי השכונה, יורק הצִדה ומזכיר להם את מיליון הילדים שניספו (עמ' 18-17). מכל אלה עולה תמונה מורכבת של היחס לניצולים, של 'אי אפשר היה לִצְפּוֹת מראש'יחד עם 'למה לא עליתם בזמן?', של 'למה ניצלתם?'יחד עם 'למה לא ניצלו עוד?', של 'כצאן לטבח'יחד עם 'ומה אני הייתי עושה?', של יידיש נעבעכית יחד עם אובדן תרבות עשירה שאין לה תחליף, של שכנים הזועקים מתוך שנתם בלילה ומתוך כאבם ביום ובו בזמן מתפקדים בחיי היום יום ובונים חברה חדשה ומדינה שבדרך יחד עם הוותיקים. 

לאחר שנודעו תוצאות ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 – ולא יישכח לעוז חסד תיאורו את סערת הנפש שהייתה בכל הבתים, והשאגות והריקודים ברחובות עם ההכרעה בעד חלוקה, שפירושה המעשי היה הקמת מדינה – שבו בני המשפחה לפנות בוקר הביתה. אז סיפר לו אביו בלחש, ובדמעות שבנו ראה על לחיו בפעם הראשונה והאחרונה, מה עשו לו ולאחיו דויד בבית הספר, ואיך עמדו הבנות וצחקקו, לתוספת עלבון, ואיך קרעו גם מעל אביהם את מכנסיו כשבא למחרת להתלונן. 'אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. מהלילה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד' (עמ' 406, וראו גם בעמ' 126). האב אינו משלה את עצמו שהקמת המדינה תפתור את בעיית האנטישמיות ותעלים אותה, אולם התגובה לאנטישמיות היא שעתידה להשתנות, והרעיון שבנו יוכל – אם יצטרך – להשיב לחורפיו מנה אחת אפיים מעלה דמעות של סיפוק בעיני האב. 

המוני חוגגים ליד קולנוע מוגרבי בתל אביב לאחר אישור תכנית החלוקה (צילום: הנס פין; ארכיון התצלומים הלאומי)

ונחזור לאמו של עוז. לא רק לקראת סיום הספר הוא קושר את התאבדותה עם השואה: בערך באמצעיתו הוא כותב שאמו 'החלה לדעוך', שכן, 'כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות'של סביבתה המיידית, את ריחות הכרוב והכביסה והדגים שחנקו את דירת המרתף הקטנה. מיד אחר כך המשיך עוז וכתב: 

הלוא כבר נודע לה שכולם נרצחו שם, ליד רובנוֹ. כבר היה מי שבא וסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי ... [ושם] ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות בתוך יומיים, כעשרים וחמישה אלף  נפש. בהם היו כמעט כל בני כיתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות (עמ' 251). 

עוז לא הגזים: בין הימים 8-7 בנובמבר 1941 נרצחו כ-21,000 יהודי רובנו ביריות לתוך בורות ביער סוֹסֶנקי, שישה ק"מ ממזרח לעיר. זו היה רצח נורא בקצבו ובהיקפו, שניתן להקבילו לזה שהתקיים בבאבי יאר (33,000 נפש בשלושה ימים). על אתר הזיכרון המרשים ביער סוסנקי אפשר לקרוא ברשימתו של דוד אסף, שפורסמה כאן לפני חמש שנים ('סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רובנה של עמוז עוז', בלוג עונג שבת, 14 בנובמבר 2014).

פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, קוראת מתוך 'סיפור על אהבה וחושך' באתר הזיכרון ביער סוסנקי, 2014 (צילום: דוד אסף)

הקרבה שעוז מקרב, פעמיים, ולא כבדרך אגב אלא באמצע סיפורו ובסופו, את הסתלקותה של האם לזיכרון השואה, מציעה אולי הסבר נוסף לחידת מותה: שמא גם היא לא יכלה לעמוד בגעגועים לעולם מלא זה שאבד ואיננו, לגן העדן של ילדותה, נעוריה ועלומיה שגורשה ממנו ללא יכולת לשוב אליו, ושמא לא יכלה להתרגל לאותה 'התרפטות'של היום-יום. זו אולי הסיבה לכך שבאמצע הספר קשר עוז את מותה עם העולם שאבד, ובסופו – עם אביו שלא הביא עמו את התגשמות החלום. היא, האם, הייתה שייכת רק לעולם שאבד ואיננו.

בית משפחת מוסמן ברובנה (צילום: דוד אסף)

_______________________________ 

רשימה זו היא עיבוד של המאמר 'היה בירושלים פחד': שואה ואנטישמיות בספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך', ישראל, 7 (2005), עמ' 154-143.
פרופסור (אמריטה) דינה פורתהיא היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב. ספרה האחרון לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר (2019) זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב ביותר.

סיפורי מכוניות: שטעטל, חלקי פח, שעה, פנים של בשר וידיים של אישה

January 5, 2020, 7:24 pm

≫ Next: סיבוב בתל אביב: כפית, הזנה, איש הקש וחכמת רחוב

≪ Previous: 'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו': שואה ושנאת ישראל ב'סיפור על אהבה וחושך'

$

0

0

א. בחזרה לשטעטל

את העגלה החליף ה'באס'ואת העגלון החליף אהרלע. חוץ מזה – הכל אותו דבר, והחוויה כנראה אותה חוויה...

צילום: טובה הרצל

ב. מה חדש?

לא ברור לְמָה מתייחסת המילה 'חדשים', לרכבים חדשים או לחלקי פח חדשים...

צילום: מנחם רוזנברג

ג. בשעה טובה

שם מוצלח, וגם לוגו מוצלח, לחברת שליחויות. אבל השם 'שעה'היה יכול לעמוד בפני עצמו גם בלי ראשי התיבות המאולצים.

צילום: טובה הרצל

ד. פייס אוף מייט

מה זה 'פייס אוף מייט'? באנגלית זה כבר נשמע טוב יותר: Piece of Meat

אולי בעל העסק הזה הוא אוסטרלי?

צילום: עדי אמסטרדם

ה. טוב שההגה בידיים שלה

צילומים: בני עורי

סיבוב בתל אביב: כפית, הזנה, איש הקש וחכמת רחוב

January 7, 2020, 10:30 pm

≫ Next: כשהגלבוע התנשק עם התבור

≪ Previous: סיפורי מכוניות: שטעטל, חלקי פח, שעה, פנים של בשר וידיים של אישה

$

0

0

ממצלמתו המשוטטת של איתמר לויתן.

ובהזדמנות חגיגית זו, בלוג עונג שבתמברך את איתמר ואת רעייתו גלי להולדת מיכל 👩. מזל טוב!🙏

א. מכופף הכפיות

הקוסם (או אמן האשליות) אורי גלרתרם לתל אביב מוזיאון הקרוי על שמו ומנציח את פועלו. המוזיאון, שעדיין לא נפתח, ממוקם בבית מידות גדול ביפו ובפתחו ניצב פסל המפאר את מורשתו של בעל הבית: כפית מכופפת...

ספר גינס של שנת 2019 הכיר בה ככפית הגדולה בעולם (אורכה 16 מטר).

ב. הזן את העולם כולו...

לחברת החשמל יש מילון עברי-עברי ייחודי, וצריך כנראה תת-התמחות לשונית על מנת לפענחו.

ג. איש הקש

עוד יש פרנסות נִכְחָדוֹת בתל אביב / בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן

ברחוב החשמונאים (פינת המלך ג'ורג') נמצא איש הקש. ניסים בכר כבר עובד במקצועו עשרות שנים ומתקן רהיטי קש ובמבוק. האם יהיה מי שימשיך אותו?

ד. חכמת רחוב

מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה. תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד...

כשהגלבוע התנשק עם התבור

January 9, 2020, 7:16 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: תחתוני נתניהו, זכוכית שבירה, חשמל ציוני ושניצל כושי

≪ Previous: סיבוב בתל אביב: כפית, הזנה, איש הקש וחכמת רחוב

$

0

0

מבט לעמק חרוד מרכס הרי הגלבוע (ויקיפדיה)

מאת אליהו הכהן

א. העמק הוא שיכור

אחד השירים שהותירו רושם עַז על בני היישוב היהודי בארץ ישראל במחצית השנייה של שנות השלושים היה 'עמק' (או 'שיר העמק'או 'פלדה כחולה'), שאת מילותיו כתב רפאל אליעז (1974-1905) ואת לחנוֹ חיבר מַרְק לַבְרִי (1967-1903). זהו שיר מפעים, מלהיב ומרומם נפש, כמעט אופראי, שמלחינו ייעד אותו בלי ספק לשירת מקהלה עוצמתית. הוא נכתב והולחן בשנת 1936.

הנה הוא בביצועה של מקהלת רינת ובעיבודו של יצחק גרציאני. השיר הוקלט במוצאי יום העצמאות של שנת 1975, בתכנית הסיום החגיגית של הסדרה 'שרתי לך ארצי', שאותה ערכתי והנחיתי עם דן אלמגור:



וכאן בהקלטה מוקדמת יותר של חבורת רננים משנת 1971:



וכך נפתח השיר: 

פְּלָדָה כְּחֻלָּה הֵם הַשָּׁמַיִם, 
כִּבְשָׁן אָדֹם הוּא לְבָבִי. 
הַיּוֹם אֶשְׂרֹף שְׂרִידֵי הַלַּיִל 
בַּלֶּהָבוֹת שֶׁל מַכְאוֹבִי. 

הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, 
הַדָּם גּוֹעֵשׁ, 
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת 
עָלוּ בָּאֵשׁ. 
אוֹר, אוֹר, אוֹר, אוֹר, 
כָּל הָעֵמֶק הוּא שִׁכּוֹר, 
הַגִּלְבּוֹעַ
מִתְנַשֵּׁק עִם הַתָּבוֹר, 
הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, 
הַלֵּב יִקְצֹר, 
מַגַּל הַקֶּשֶׁת 
מִי יַעֲצֹר?

לכל בית בשיר שני חלקים השונים זה מזה ברוחם ובקצבם: אחרי הפתיחה הדרמטית, שמדמה את השמים לפלדה כחולה ואת הלב לכבשן אדום, המשיך המשורר להשתמש בדימויים בוטים המכים בקורא כקורנס: 'הַיּוֹם אֶשְׂרֹף שְׂרִידֵי הַלַּיִל בַּלֶּהָבוֹת שֶׁל מַכְאוֹבִי'. לא פחות!

הגרסה הראשונה של 'עמק' (משה ברונזפט, שירו שיר: שירים חדשים לזמרה בציבור ולמקהלה, קרית ספר, תש"ו, עמ' 87)

לא עברו שנים רבות ואליעז מיתן את הנוסח המקורי וחיבר גרסה שנייה, מעודנת יותר ופחות אלימה, ואותה שיבץ באסופת שיריו. במקום המשפט שצוטט כתב עתה: 'תִּשָּׂא נַפְשִׁי חֶדְוַת עֵינַיִם כְּשֵׂאת גּוּפִי אֶת מַכְאוֹבִי'. הבית השני שוּנה לגמרי ושינוי הוכנס גם לבית השלישי.

הגרסה השנייה של 'עמק' (מרק לברי, שירים למקהלה מעורבת, המרכז לתרבות, תש"ח, עמ' 2)

מנצחי המקהלות, שכבר לימדו את השיר בנוסחו המקורי, באו במבוכה כשנוכחו לדעת שהמשורר שינה את הנוסח המושר. ואכן בשני הביצועים שהובאו לעיל שרה כל מקהלה נוסח אחר: מקהלת רינת את הנוסח המקורי וחבורת רננים את הנוסח המעודכן. לא היה זה המקרה הראשון או היחיד שבו טקסט של שיר שוּנה לאחר שהושר, הוקלט והתפרסם בציבור. כך למשל שינה לוין קיפניס את שירו המפורסם 'בר כוכבא' ('איש היה בישראל'). במקור כתב 'מה נורא כלוב זה, בכלוב שאג אריה', ואחרי שבכל גני הילדים בארץ שרו כך הוא שינה ל'שם אריה ענק, תוך הכלוב שאג'. דוגמה נוספת קשורה ביעקב אורלנד ושירו 'שיר אֵלַיִךְ' ('סתיו בחלונות'). אחרי שהשיר התפרסם, הושר והוקלט, הוא שינה אותו פעמיים. הוא גם שינה בכתביו את שירו הנודע 'עץ הרימון'. לאחר שסיפרו לו שעץ הרימון אינו נותן ריח, כתב אורלנד: 'עץ הרימון נתן ליחו'וכך נדפס באסופת כתביו האחרונה.

נשוב אל ה'עמק'ואל הלחן הייחודי שחיבר מרק לברי. בחלק השני, המשמש כפזמון חוזר, חל שינוי קיצוני בסגנון השיר ובקצבו והוא הופך לריקוד הורה עליז, במילים כמו גם בלחן: 'הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, הַלֵּב יִקְצֹר, מַגַּל הַקֶּשֶׁת מִי יַעֲצֹר?'.

לברי, יליד ריגה, עלה ארצה מברלין בשנת 1935. הוא כבר היה אז בעל השכלה מוזיקלית נרחבת, שאותה רכש בריגה ובגרמניה שם כיהן כמנצח של תזמורות אחדות. המלחין הרוסי אלכסנדר גלאזונובהיה בין מוריו. 

מרק לברי, שנות החמישים (העמותה למורשת מרק לברי)

שנה לאחר עלייתו ארצה הלחין לברי את 'עמק'. הוא חש כי עתה הוא יכול לבטא בצליליו את האווירה והנוף הארץ ישראליים שתוך זמן קצר כבר הספיק להתערות בהם. כעבור שנה הרחיב את היריעה וחיבר פואמה סימפונית בשם 'עמק', שבה שילב את נושא השיר וגם העמיק והעשיר את צליליו במרחבי פרשנות רבי השראה; עד היום נוהגת התזמורת הפילהרמונית הישראלית להשמיע את הפואמה הזאת במסעותיה בעולם. בין יתר יצירותיו הנודעות היו האורטוריה 'שיר השירים' (1940) והאופרה 'דן השומר' (1945), וכמובן הלחנת שירי זמר רבים ובהם 'זֶמֶר' ('לא אורחת גמלים ירדה לכרוע') של אברהם שלונסקי, 'כיתתנו בלילה צועדת'של אברהם ברוידס, 'שני אורחים' ('זוג יונים') של שמואל בס ועוד.

מחבר השיר רפאל אליעז, יליד סופיה שבבולגריה, עלה לארץ בשנת 1923, והיה חקלאי ופועל בניין. את שירו הראשון פרסם בכתב העת כתובים בשנת 1932, כשעבד כפקיד בבנק אנגלו-פלשתינה (היום בנק לאומי). כעבור שלוש שנים חיבר את 'עמק'ומסר את כתב היד למלחין לברי. בשנת 1942 פרש אליעז מעבודתו הבנקאית והתמסר לספרות ולשירה, לתרגום ולעריכה (בעל המשמר ובמשמר לילדים). בין שירי הזמר האהובים שלו, שנפוצו בארץ, נזכיר את 'הרועה הקטנה מן הגיא', ו'זמר אהבה לים'.

רפאל אליעז (ויקיפדיה)

רושם עז הותיר השיר 'עמק'כשהושר בכינוסים ובעצרות-עם בביצוע מקהלות רבות-משתתפים. צליליו סימנו פריצת דרך סגנונית בשגרה המוזיקלית של רוב 'שירי המולדת'שאפיינו את זמרת הארץ. הוא שודר שוב ושוב ברדיו הארץ-ישראלי, מאז ימי 'קול ירושלים'המנדטורי ועד לשידורי 'קול ישראל'בשנותיו הראשונות. עוד בטרם קמה המדינה נחשב השיר לקלסיקה של שירי המקהלה העבריים שהולחנו בארץ, לצד שירים כמו 'מה מלילה בחניתה'מאת ש. שלום בלחנו של מרק לברי (1938), ושירו של ביאליק 'קומו תוֹעי מדבר'בלחנו של יהודה שרת ובעיבוד למקהלה של יוסף טל. שירים אלה העשירו את מאגר שירי המקהלה המקוריים והיו חידוש מרענן בהתפתחותה של שירת הארץ. כל שיר מקהלה חדש התקבל באותה תקופה בהתלהבות וריגש במיוחד את ותיקי היישוב שסוג שירה זה דיבר לליבם.

משפט אחד בשירו של אליעז הטריד את מנוחתי עוד משנות הילדוּת: 'הגלבוע מתנשק עם התבור'. התקשיתי להבין כיצד יכולים להתנשק שני הרים הרחוקים כל כך זה מזה ומפריד ביניהם עמק יזרעאל הרחב. לא הכרתי אז את המושג 'חירות הפייטן' (ליצנציה פואטיקה), שמתיר למשורר להפליג בדמיונות עד אין שיעור. פחד אחזני שמא חלילה יתממש פסוק זה, ואז אסון עלול להתרחש בקיבוץ עין חרוד השוכן בתווך בין שני הרים נישאים אלה שמבקשים להתנשק.

תמימות הייתה בי, אך מתברר שהיא לא הייתה כה רחוקה מן המציאות. רפאל אליעז ניבא ולא ידע מה ניבא.

ב. כינוס המקהלות בעין חרוד, 1944

ב-22 באפריל 1944 התקיים בעין חרוד כינוס מקהלות ארצי, ביוזמת המרכז לתרבות של ההסתדרות והוועדה הבין-קיבוצית לפעילות מוזיקלית. בין יוזמי הכינוס היו המחנך ופעיל התרבות ד"ר ישעיהו שפירא (1986-1903) ומנצח המקהלות שלמה קפלן (1974-1908) שאף נטל חלק פעיל בארגון (השיר 'עמק'בגרסתו השנייה הוקדש לו; ראו באיור למעלה).

שלמה קפלן

ישעיהו שפירא  (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

לא היה זה כינוס המקהלות הארץ-ישראלי הראשון וקדמו לו כינוסים אחדים כבר בשנות השלושים – כך למשל, בחודש מאי 1931 נערך במקווה ישראל הכינוס הרביעי של מקהלות 'המוסד להפצת המוסיקה בעם', וב-1933 התקיים כינוס ארצי של מקהלות ותזמורות 'הפועל' – אך הכינוס בעין חרוד עלה על כולם. הוא היה הגדול ביותר שנערך עד אז בארץ. השתתפו בו 26 מקהלות מכל הארץ, ובכללן מקהלת חיל האוויר המלכותי הבריטיRAF – Royal Air Force) ), שייצגה את שלטון המנדט הבריטי בארץ. כדי לתת מושג על היקפו של הכינוס, נציין כי המקהלות שהשתתפו בכנס מנו כאלף זמרות וזמרים! מקהלות יגור, מעברות, הרי אפרים ומקהלת פועלי השרון, בהן לבדן שרו כ-500 איש. התוכנית הורכבה ממיטב הרפרטואר הקלאסי והעממי של שירי מקהלות לצד שירי זמר עבריים ויצירות של מוזיקה יהודית, בהן כאלה שנכתבו במיוחד לכינוס.

החזרות לקונצרט נערכו ביום שישי במושב הסמוך כפר יחזקאל ובהשתתפות קהל רב. כהכנה למופע הסיום, שנקבע למוצאי שבת, נערך בצהרי אותו יום, בבית העם בכפר יחזקאל, מופע מקדים בהשתתפות 13 מקהלות. האולם היה מלא עד אפס מקום ואורחים רבים נאלצו להסתפק בהאזנה מחוץ לכותלי הבית.

למופע הסיום הגיעו המונים מכל קצות הארץ. בעיתונים אמדו את מספר הבאים ב-8,000 איש ואישה –היקף ללא תקדים באירועי התרבות שהיו עד כה בעמק. אנשים יצאו מיישוביהם בשעה ארבע לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לרכבת העמק, שתסיע אותם מחיפה עד לתחנת עין חרוד. בבואם הם הציפו את השטח שהוקצה לקהל מעל ומעבר לקיבולתו. היו שאף נאלצו לטפס אל החלונות הגבוהים של אולם הבמה כדי לצפות במופע.

מבנה התיאטרון הפתוח, שכלל את הבמה שהייתה משותפת לשני הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף, הוקם בין השנים 1938-1934 לפי תכנונו של האדריכל אריה שרון. הוא נועד להעמיד לרשות יישובי עמק יזרעאל המזרחי אולם מופעים, שחזיתו פתוחה ובה במה רחבת ידיים המיועדת לעריכת הצגות תיאטרון, כנסים ומופעי ציבור אחרים. מלכתחילה היה אמור גם כפר יחזקאל להשתתף במיזם, אך נציגיו החליטו לפרוש ממנו לאחר שלא מוקם בכפרם. עין חרוד ותל יוסף נותרו לשאת לבדם בעול הקמתה של 'הבמה'. הבמה, שכונתה 'הבמה המשותפת', הייתה אמנם משותפת, אך מאחר שמוקמה בעין חרוד רק טבעי היה שחברי הקיבוץ ראו בה את הבמה 'שלהם' (וההפך בתל יוסף). 

'הבמה'בהיבנותה על רקע רכס הגלבוע, 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

(על גלגוליה של 'הבמה המשותפת'ראו ברשימתו המצולמת של מיכאל יעקובסון, 'סיבוב בבמה המשותפת והנטושה בקיבוץ עין חרוד', בלוג חלון אחורי, 17 באוגוסט 2019).

ג. קריסת הבמה במופע הסיום

מופע הסיום של כינוס המקהלות נקבע למוצאי שבת, כ"ט בניסן תש"ד (22 באפריל 1944). מתוך הכרה בחשיבותו של האירוע החליט שירות השידור המנדטורי להעביר את חלקו בשידור ישיר מעין חרוד.  שידור חי מעמק יזרעאל, של קונצרט שבו יושמעו עשרות יצירות למקהלה בביצוע מיטב מקהלות הארץ, לא היה דבר של מה בכך. זה היה אירוע בלתי שגרתי במערך השידורים של הרדיו הארץ-ישראלי, ושוחרי המוזיקה והזמר, שהתבשרו על השידור מעל דפי העיתונות, ציפו לו בדריכות רבה.

לוח שידורי הרדיו במוצאי שבת (הארץ, 21 באפריל 1944)

התכנית כללה יצירות למקהלה של מלחינים קלאסיים מכל התקופות, החל מתקופת הרנסנס ועד לתקופה המודרנית, לצד שירי זמר עבריים, ביניהם 'עמק'של רפאל אליעז ומרק לברי, 'למולדתי'של הלל אביחנן ברגמן ומרדכי זעירא, 'ניבים דוברים אֵלַי'של רחל ודוד זהבי, 'בצאת ישראל ממצרים'בלחנו של יוסף מילט, 'גמל גַּמָלִי'של אדמון, שירים של נסים נסימוב, נחום נרדי ויהודה שרת, מחרוזת "שיר השירים"של שרה לוי-תנאי ולהקת קיבוץ רמת הכובש, ועוד ועוד. כן נכללו בתכנית יצירות קוליות של מוזיקה יהודית ליטורגית ועממית משל לואי לבנדובסקי, דוד נובקובסקי ואחרים. מקהלת הגברים של חיל האוויר המלכותי, בניצוחו של לאק מוריס, אמורה הייתה להשמיע מבחר של שירים אנגליים, איריים וסקוטיים.

תוכנית כינוס המקהלות, 1944 (אוסף אליהו הכהן)

בנוסף על השירים של המקהלות השונות נקבעו שלושה שירים לביצוע משותף של 'מקהלת האלף', שכללה את כל מקהלות הכינוס גם יחד: 'שיר חדש' בלחנו של המלחין הגרמני בן המאה ה-16 מיכאל פרטוריוס, שיהודה שרת התאים לו מילים עבריות; 'קוטפי הכותן'מאת ברונו טראוון בלחנו של הנס אייזלר ובתרגומו של יצחק שנהר; 'קומו תועי מדבר'מאת חיים נחמן ביאליק בלחנו של יהודה שרת. על ניצוח השירה המשותפת הופקדו שלמה קפלן וארנסט הורביץ, שניים מתוך המנצחים הרבים שהשתתפו במופע ובהם נסים נסימובממעברות, שלמה יפהמבית אלפא,אברהם דאוס מרמת הכובש ושמואל ויגדורצ'יק מיגור, שבלט במיוחד לטובה (ראו משה ברונזפט [גורלי], במה, מב-מג, תש"ד, עמ' 41-39).

'מקהלת האלף'בניצוחו של שלמה קפלן (הגלגל, א, גיליון 21, תש"ד)

המופע החל בשעה שמונה בערב והמנצח שלמה קפלן העלה לבמה את כל המקהלות כדי שתשרנה יחד את 'שיר חדש'. שעה קודם לכן העלה קפלן את 'מקהלת האלף'לבמה כדי לקיים חזרה אחרונה. עתה שבו ועלו חברי כל המקהלות ובהינף ידו של המנצח החלו לשיר בארבעה קולות את שירו של פרטוריוס שנפתח במילים: 'עַל הֶהָרִים שְׂאוּ קוֹלְכֶם: שִׁיר חָדָשׁ! / גְּבָעוֹת יִמְחָאוּ כַּף: שִׁיר חָדָשׁ! / בַּת-עַמִּי! עוּרִי, עוּרִי, הִתְעוֹרְרִי! / פִּצְחִי רִנָּה וָשִׁיר!'

'שיר חדש'של מיכאל פרטוריוס ויהודה שרת (ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור, ח, תרצ"ט)

שירתם התעצמה והתלהבותם גברה, וכשהגיעו למשפט 'בת עמי, עורי, עורי, התעוררי!'ניעורה לפתע גם רצפת הבמה בהד קולם, ובבת אחת מחציתה התמוטטה וקרסה תחתיה. 

כמאה מחברי המקהלות נפלו לעומק של שלושה מטרים והוטחו אל רצפת הבטון של מרתף הבמה יחד עם הפסנתר. התוצאה הייתה נוראה: עשרות נפצעו, אחדים מהם באורח קשה. רק בנס לא היה מספר הנפגעים גדול יותר. רבים נפלו זה על זה וגופם של הנופלים ראשונה שימש מצע רך שבלם את מכת הנפילה של היתר. אחת הפצועות הייתה בלה דורסיני, חברת מקהלת עין חרוד ששברה את שתי רגליה ונותרה נכה כל ימיה. אלה שלא נפגעו הושיטו לפצועים עזרה ראשונה, בסיוע השוטרים הבריטים שבאו להאזין למופע ולחבריהם במקהלת חיל האוויר. הפצועים הובלו באלונקות לבית החולים בעפולה וזעקותיהם, שנשמעו לאורך כל הדרך, היו מעין שירת מקהלה עגומה. 

כשנרגעה הבהלה הראשונית הבינו המארגנים שלא ניתן להמשיך במופע. חברי המקהלות שלא נפגעו חששו לעמוד על מחצית הבמה שנותרה במקומה, וכמותם גם ילדי רמת הכובש, שהופעתם במחרוזת'שירי שיר השירים'הייתה אמורה להיות פנינת המופע.

הדיווח שפורסם למחרת בעיתון משמרהקטין מאוד את מימדי האסון:

משמר, 23 באפריל 1944

אך מי שנכח במקום והיה עֵד להתמוטטות זכר זאת אחרת. סיפר לי ישראל סמילנסקי, יליד עין חרוד (1931):

אני זוכר היטב את קריסת הבמה המשותפת בשנת 1944. הייתי אז נער בן 13 ובאתי להאזין לקונצרט של המקהלות. אני זוכר שלפתע נשמע 'בום'חזק, וכולם חשבו שזו פצצה. הרצפה הייתה רצפת עץ ומתחתה היה אולם בגודל של הבמה, ששימש את השחקנים של התיאטרונים שהציגו על הבמה וכן לאחסון אביזרים. זה היה חלל גדול ללא עמודים תומכים, עם תקרת עץ שהייתה רצפת הבמה.

עוד לפני הכינוס הזהיר ראובן רייכמן (רימון), חבר עין חרוד שהיה מהנדס בניין בהכשרתו, שהבמה לא תעמוד בעומס. הוא טען שהבמה נועדה כדי לקיים עליה הצגות של 'הבימה', 'אהל'או 'המטאטא'ואינה יכולה לשאת עליה יותר ממאה איש, בוודאי שלא אלף איש ופסנתר כבד. 'אני אומר לכם שיקרה אסון. לפחות שימו מתחת לבמה חבילות קש' – התריע רימון באוזני המארגנים, אך איש לא התרגש מדבריו. חשבו שהוא מגזים...

ציונה קיפניס (לבית יזרעאלי), בת עין חרוד (1930), סיפרה לי:

אני זוכרת כמו היום את התמוטטות הבמה. הייתי אז בחבורת הילדים של עין חרוד שהצטרפה לשירה המשותפת של כל המקהלות. הוצבנו בקדמת הבמה ולכן בהתמוטטות נפלו למטה אלה שעמדו מאחוריי. למזלי נותרתי על מקומי בריאה ושלמה אך נסערת מהקריסה הפתאומית.

סוף דבר, השידור הישיר מעין חרוד ב'קול ירושלים'בוטל עוד בטרם החל. מופע הסיום של הכינוס נחתם בשירת מקהלת חיל האוויר המלכותי הבריטי, שהסכימה להופיע על פיסת הבמה ששרדה וקצרה תשואות רמות מהנוכחים. בסיסמת הכנס, שנתלתה ככרזה לרוחב הבמה כולה, נכתב: 'שירתנו לא דם ודמעות. שירתנו חיים ויצירה'. אחרי קריסת הבמה היו שהציעו לשנות את הסיסמה ל'שירתנו דם ודמעות, שירתנו סכנת חיים'...

האגדה אומרת שחברי תל יוסף שחו איש לחברו כי הבמה בעין חרוד התמוטטה, ואילו בעין חרוד הצטערו חברי הקיבוץ על מה שקרה לבמה בתל יוסף... ואני, שהייתי אז נער בן תשע, הבנתי לראשונה מה יכול לקרות כשהגלבוע מתנשק עם התבור.

ד. הרהורים בעקבות כנס המקהלות

75 שנים לאחר אירוע הקריסה אי אפשר שלא לתהות איך עלה על דעת המארגנים לערוך כינוס מקהלות חגיגי בשעה שמיליוני יהודים – זקנים, נשים וטף, ובהם קרובי משפחה רבים של תושבי הארץ – נידונו להשמדה בגיטאות, במחנות המוות ובתאי הגזים. הנתק בין מה שהתרחש במזרח אירופה ובין האווירה החגיגית ששררה בכינוס בעין חרוד, כמו גם בפסטיבל המחולות בדליה שהתקיים אף הוא באותה שנה, הוא בלתי נתפס. זאת ועוד, בשירי המקהלות לא היה כל הד לחורבן הקהילות היהודיות בפולין ולהכחדת התרבות היהודית בארצות הגולה. האם לא עלה על דעתו של איש מהמארגנים לשלב בתוכנית ולוּ שיר ייצוגי אחד כמו 'העיירה בוערת'של מרדכי גבירטיג שנכתב שנים אחדות לפני הכינוס? 

למחרת מופע הסיום של הכינוס, הופיעה בעמוד הראשון של העיתון דבר ידיעה מפורטת על התאונה הקשה שאירעה בו ועל הפצועים שהובהלו לבית החולים:

דבר, 23 באפריל 1944

בתחתית אותו עמוד, וללא כל קשר לכינוס, נדפסה קריאה לציבור שהובלטה ככותרת באותיות של קידוש לבנה: 'אחיך עומדים על עברי פי השואה – התעצום עיניך?' 

הייתה זו תזכורת, שגם היא מעוררת היום הרהורים נוגים. לאורך כל שנות מלחמת העולם השנייה פרחו בארץ אירועי תרבות, הווי ובידור שלא היה בהם זכר לפורענות הגדולה שהתרחשה באותה שעה ממש על אדמת אירופה. בתי הקפה בתל אביב היו מלאים עד אפס מקום, ועולם הבמה הקלה שפע הצגות, קונצרטים ומופעים. גם התיאטרונים והקברטים הסאטיריים המשיכו לבדר את הקהל בהצגותיהם: תיאטרון 'כל הרוחות'פתח את שעריו בשנת 1939, השנה הראשונה למלחמה; כשבווילנה שרו את 'שיר הפרטיזנים היהודים', שחקני 'המטאטא'שרו את 'כחול ים המים'של אלתרמן ונרדי; בתיאטרון 'לי-לה-לו', שנוסד בשנת 1944, שרה שושנה דמארי בביצוע בכורה את 'לילה בגלבוע'של שלונסקי ונרדי – וכל זה התרחש כאשר שליש מהעם היהודי הוכחד באכזריות מעל פני האדמה.

שאלתי את ישראל סמילנסקי מעין חרוד: איך ניתן להסביר זאת? האם אתה כילד בכלל ידעת משהו על מה שהתרחש, והאם אינך חש היום את הנתק הנורא שהיה בין החיים התוססים בארץ לבין הגולה שחרבה? 

סמילנסקי השיב בגילוי לב: 

מקור המידע היחיד שלי על המתרחש בעולם היה העיתון דבר לילדים, ושם היה מדור שסיפר על המתרחש בארץ ובעולם. בבית הספר המשותף שבו למדתי לא דיברו על כך, ועל מה שייקרא לימים 'השואה'כלל לא דיברו. אתה צריך לזכור שבעין חרוד היה אז מכשיר רדיו אחד שניצב בחדר האוכל וסביבו התאספו החברים, האזינו לחדשות וניסו לפרש אותן. אני זוכר שפעם הופיע בבית הספר אחד הניצולים וסיפר ביידיש על מה שעבר עליו, וחבר הקיבוץ מנחם אורן תרגם את דבריו לעברית. אורן התעלם מחצי מהסיפורים ולא תרגם אותם, כי לדעתו זה עלול היה להקשות ולהכביד על ילדים בגיל בית הספר. חסו כנראה על 'הנשמות הרכות'שלנו. רק אחרי המלחמה התחילו לדבר על מה שקרה, ואז גם למדנו את שירי הפרטיזנים.

גם לאחר תשובתו של סמילנסקי, נראה כי נדרשת תשובה טובה יותר שתסביר את המשך שגרת חיי הבידור בארץ כאשר מיליוני יהודים הובלו לטבח והקיץ הקץ על כל מרכזי התרבות היהודית בגולה. שאלה מטרידה זו תוסיף בוודאי להעסיק היסטוריונים וחוקרי תרבות עוד זמן רב וספק אם תרד מסדר היום.

פרנסות של יהודים: תחתוני נתניהו, זכוכית שבירה, חשמל ציוני ושניצל כושי

January 12, 2020, 9:44 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: חיפאי נולד, במואה ואומאמי, חלקה חח והשגת גבול

≪ Previous: כשהגלבוע התנשק עם התבור

$

0

0

א. שוחד בחירות?

לא פשוט למכור תחתוני בוקסר 'ריו'. מי בכלל שמע על תחתוני ריו? כנראה שהדרך האפקטיבית ביותר למכור תחתונים בכלל, ו'בוקסרים ריו'בפרט, היא במה שקרוי אצלנו 'מבצע'.

'שש בחמישים', או '6 ב-50', זה לאנשים רגילים, כמוני וכמוך. אבל 'שבע בחמישים'זה רק ל'ביביסטים'גאים, אלה שבאים לבסטה בשוק של רמלה ואומרים לבעל הבית בגאווה: 'אנחנו ביבי, תן שבע תחתונים במבצע'.

צילום: איל דודסון

ב. מישהו צועק: 'זגג'!

מעטים המקרים שבהם אפשר למצוא התאמה מושלמת בין שם העסק לבין העיסוק. אחד מהם הוא ענף הזכוכית, שבו מצאנו שתי דוגמאות מפליאות.

הראשונה היא חנות זגגי הרכב א"א גלס, ברחוב הרכבים בירושלים. הסלוגן הנהדר שלהם הוא 'נשבר לך? דבר איתנו!'...

השנייה, חנות הזכוכית 'שבירו'ברחוב שנקר שבהרצליה פיתוח.

צילום: בני עורי

ואם אנו בעסקי זגגים, לא נשכח את 'זיגוג משמיים', מודעה שצולמה לפני שנתיים בבני ברק...

ג. ציונות 

בדרך רמתיים בהוד השרון שוכנים שני עסקים שונים: האחד פטריוט גאה (על אף חזותו המרופטת) – 'חשמל ציוני'.

מה זה בכלל 'חשמל ציוני'? מקף מפריד היה פותר את כל הקושיות. מתברר ששמו של בעל החנות הוא דניאל ציוני...

לעומתו, 'השניצל של כושי'ממש לא מעודכן שהמילה 'כושי'כבר אינה מקובלת בשיח הפוליטי התקני. מצד אחר, אני מניח שאם החנות הייתה נקראת 'השניצל של האפרו-אמריקני', היא לא הייתה מצליחה למשוך המוני רעבים.

צילומים: אבנר הולצמן

ד. קפה ציוני

לא רק החשמל ציוני, גם הקפה ציוני. לפחות בבית ציוני אמריקה בתל אביב...

צילום: איתמר לויתן

פה ושם בארץ ישראל: חיפאי נולד, במואה ואומאמי, חלקה חח והשגת גבול

January 14, 2020, 9:28 pm

≫ Next: שיחות לתמונות: לומדים עברית ברוסיה הצארית

≪ Previous: פרנסות של יהודים: תחתוני נתניהו, זכוכית שבירה, חשמל ציוני ושניצל כושי

$

0

0

א. תינוק חיפאי

השלט הנחמד הזה מוענק על ידי העירייה לכל תינוק שנולד בחיפה. מין גאווה צפונית מקומית.

נקווה שהתינוקות שנולדים השנה בחיפה גם יזכו לנשום אוויר צח יותר מזה שנשמו הוריהם...

צילום: שמוליק שדה

ב. במואה בתל דור

השלט המסתורי הזה נמצא בכניסה לחניון של שמורת חוף דור-הבונים. מה זה 'במואה'?

קל לראות שהמילה הזו 'מתקנת'מילה קודמת שהייתה מתחתיה. אולי היה כתוב 'ומבואה'ומישהו חשב שזו טעות?

צילום: עדי אמסטרדם

ג. קרתנות בקרית אונו

'אוּמָאמִי', למי שאינו יודע, הוא הטעם החמישי (לצד מתוק, מלוח, מר, חמוץ). מילה עברית ל'אומאמי'היפנית עדיין אין, אבל שכונה חדשה בקרית אונו כבר יש.

כמה פרובינציאליות אפשר לבלוע?

צילום: טובה הרצל

ד. חלקה חח?

בתי קברות הם מעין עולם מקביל, יש אומרים כי זו הדרך לעולם הבא, ואולי זו הסיבה שהשילוט ברבים מהם הוא כל כך מופרך, מבלבל ובלתי ידידותי.

הנה למשל בית העלמין 'סגולה'שליד פתח תקווה, שמפנה את ההולך בין שביליו לחלקה חח (שבעצמה מתחלקת לחלקות משנה)...

צילום: מנחם רוזנברג

ואם אנו בבתי קברות, הנה מה שיימצאו המבקרים ליד הברזייה של בית הקברות החדש 'כפר נחמן'שברעננה:

צילום: גדעון נח

רוצים משפך פלסטיק 'קדישא רעננה'להשקות את הפרחים ששתלתם ליד המצבה? אנא הפקידו 5 או 10 ש"ח (כמו בעגלה במרכול), ותקבלו את המשפך לשימושכם.

ה. השגת גבול

'הסגת גבול'הוא מונח רווח במשפט האזרחי והפלילי, וגם בדין התורה ('לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ'נאמר בספר דברים, יט 14), שפירושו פלישה לשטח שאינו שלך או השתלטות על רכוש של זולתך. לעומת זאת, 'השגת גבול'פירושה אחר לגמרי: להשיג, לרכוש.

חברת 'דניה סיבוס', שמשתתפת במיזם הקמת הרכבת הקלה בתל אביב באזור רחוב אלנבי בתל אביב, חוששת מאוד מהסגת גבול, אבל יצא לה איכשהו הפוך...

צילום: חיים וינברגר

---

שיחות לתמונות: לומדים עברית ברוסיה הצארית

January 16, 2020, 9:24 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: זנגוויל וזרובבל, ויינר ולטריס

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: חיפאי נולד, במואה ואומאמי, חלקה חח והשגת גבול

$

0

0

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

לכבוד יום הלשון העברית, כ"א בטבת (יום הולדתו של אליעזר בן יהודה)

נקדים כמה דברי הבהרה לספר לימוד העברית שנעסוק בו כאן, אחד מני רבים שראו אור בעשור הראשון של המאה העשרים: השיחות בספר, והתמונות שאליהן מתייחסות שיחות אלה, מיועדות לילד היהודי הלומד עברית במרחב הנתון לשלטון רוסי, ואמורות להקנות לו שפה עברית שימושית – להבדיל מהשפה המסורתית – ובדרך שונה וחדשה. דרך לימוד השפה יקבל אותו ילד גם מושגים חומריים חדשים ומתוקנים על היקום ומלואו. 

אם במשך דורות רבים למד כמעט כל ילד יהודי, ולפעמים גם ילדה, לקרוא עברית בשיטת 'קמץ-אלף – אָ, קמץ-בית – בָּ', ולהכיר מילים רק מן המקרא ומן הסידור (ולא בהכרח להבינן), בין בחדר המסורתי הישן בין בחדר החצי-משכילי המתוקן – מעתה יעמוד לרשותו כלי לימודי חדש, שקשור, לפחות לכאורה, לחיי היום-יום שלו. שיטת הלימוד החדשה בנויה על הפקת 'סיפורים ותמונות מתולדות הטבע', וכדי לשפר את הבנת תוכנם לֻווּ הסיפורים במילון מונחים עברי-רוסי-גרמני-צרפתי (השפות שבהן מדבר משכיל בן-תרבות). 

השנה היא תרס"ה (1905) והעיר היא סנקט פטרבורג, עיר הבירה של האימפריה הרוסית, שלא כל יהודי הורשה להתגורר בה.

מיינהלד (Meinholds), לֵטְמַן (Lehmann-Leutemann) ושרייבר (Schreibers), היו הוצאות ספרים מכובדות בגרמניה, בעלות מוניטין בזמן ההוא, שהתמחו בהדפסת תמונות ולוחות לבתי ספר. כל אחת מהן התמחתה כנראה בתחום מציאוּת אחר: מיינהלד סיפקו את איורי הנופים, לטמן – בעלי חיים, שרייבר – בעלי מקצוע. העורך יוסף ירמיהו גלס (1933-1868) 'תפר'ליצירות אלה מעין סיפורים, ובלשונו 'שיחות לתמונות', שהן תיאור מילולי מפורט של המתרחש בכל תמונה, לרבות מדרש תמונה. השיחות הללו אמורות היו להנגיש מילים עבריות ותחביר, מסוג שתלמיד צעיר בחדר, ואפילו בחדר מתוקן, שלמד עברית מהתורה ומהסידור, לא יכול היה לדעת על קיומן ('גובבים את השחת במגוב', 'מכתבים בלא מעטפה', 'וכמה סוסים אסורים אל העגלה הזאת', 'גוף החמור קצר, עבה, גס ומכוסה לא בשער יפה כשער הסוס'). 

יוסף ירמיהו גלס (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

גלס היה סופר ומחנך, שחיבר ספרי לימוד בעברית וייסד עיתונים יהודיים ביידיש בליטא ולימים גם בדרום אמריקה. בביבליוגרפיה של ספרי לימוד יהודיים (רמ"ח-תרע"ח), שערך דב רפל (דור לדור, ח, תשנ"ה), יוחסה לו כתיבתם של חמישה ספרי דקדוק, ובספרו של אוריאל אופק ספרות הילדים העברית, 1948-1900 (דביר, תשמ"ח) רשומים על שמו גם מאמרי ביקורת אחדים על ספרי לימוד שכתבו אחרים. 'חברת מפיצי השכלה', שהזמינה ממנו את הטקסטים, הדפיסה שלוש חוברות, אחת לכל תחום ציורי, ולאחר הדפסתן בנפרד (אחת בכל שנה: תרס"ה, תרס"ו ותרס"ז), כרכה אותן בספר אחד המונח לפנינו, ובשערו נדפס התאריך תרס"ה. בספר נדפסו רק הטקסטים – ללא התמונות. מילון המונחים שהזכרנו הוא ספציפי לכל חוברת ומופיע בסופה. 

האם דאגו מפיצי הספר (או החוברות הנפרדות) לכך שגם התמונות המתאימות תגענה לידי המורה או התלמיד? האם סמכו על המוניטין והתפוצה של התמונות כשלעצמן? האם בכלל למד מישהו, במקום כלשהו, עברית בעזרת הספר או החוברות והתמונות? לא מצאנו עדות מפורשת לשימוש כזה. ועם זאת, הספר שבידינו בוודאי משומש; ילדים הותירו בו סימנים, כגון הציורים הללו, בעיפרון, בעמוד ריק של החוברת השלישית. 

עוד כמין ראיה לתפוצה יש גם בחותמת של אחת התחנות שאליהן הגיע הספר המשומש: 'בית מסחר ספרי למוד חנוך והשכלה "פדגוג"של  אברהם ראבינזאהן סטאניסלוי גליציה'. משפחת רובינזון – שדור רביעי שלה עדיין עוסק במכירת ספרים חדשים ונדירים בחנות אנטיקווריאט ידועה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב – הייתה בעלת בית מסחר והוצאת ספרים ('התחייה') בעיר סטאניסלבוב, אז בגליציה המזרחית, לא הרחק מלבוב (היום איבנו-פרנקובסק שבמערב אוקראינה).

את ספר התמונות עצמו, שסביבו נרקמו ה'שיחות', לא מצאנו. האם בכלל נדפס? נודה לכל בדל של מידע בעניין זה. מכל מקום, נותרנו וחצי תאוותנו בידינו: שלוש חוברות של 'שיחות', שמהן ניתן רק לשער את טיבן של התמונות. במרשתת מצאנו סריקות יפות מתוך סדרת ספרי תמונות לבתי ספר ולמשפחה שראתה אור בדרזדן בין השנים 1913-1903 וכותרתה: Meinholds Märchenbilder für Schule und Haus zur Förderung der ästhetischen Erziehung der Jugend. האם זה המקור לשיחות? אולי כן ואולי לא... לא מצאנו שם תמונות המתייחסות ישירות לשיחות שבספרנו.

נחזור לשלוש החוברות שנדפסו בעברית. זה השער הפנימי של החוברת הראשונה:

החוברת השנייה ראתה אור בשנת תרס"ו (1906) ואלה הם שעריה:

החוברת השלישית ראתה אור כעבור עוד שנה, תרס"ז (1907), ואלה שעריה:

לספר הכרוך שתי הקדמות – קצרה וארוכה – החוזרות בעיקרן זו על דברי זו. הקצרה כותרתה 'אל הקוראים', בחתימת ד"ר י"י אֵיגֶר, 'חבר ועד מפיצי השכלה בישראל ברוסיה', והיא נדפסה בפתח החוברת הראשונה. על הארוכה חתם אדם בעל מוניטין בימים ההם, שהוזמן כנראה לכתוב כדי להאדיר את יוקרת הספר. זהו הרופא והסופר יהודה לייב קצנלסון (1917-1846), דמות ידועה בחיים היהודיים ברוסיה באותם ימים, שהתפרסם בשם העט שאימץ לעצמו 'בוקי בן יגלי' (על מקור שמו ראו ברשימה קודמת בבלוג). הקדמתו נוספה לספר שנכרך עם הופעת החוברת השלישית, תחת הכותרת 'מבוא'. 

קצנלסון, שהאמין בלימוד ב'שיטה הטבעית', הרחיב בדבריו בתיאורן של שיטות שונות בעולם להנחלת לשון, סקר את המתרחש בפועל בהוראת העברית, הצביע על אמצעי עזר שונים והמליץ על אופני השימוש בסיפורים שבחוברות ובתמונות שאליהן הם מתייחסים. הנה הקטע שבו הוא מסביר מדוע דרושים קביים חדשים להוראת העברית ובמה יועילו:

י"י אֵיגֶר, בעל המבוא הקצר 'אל הקוראים', החל את הסבריו למשתמש בשלב מוקדם יותר בחיי הלומד, עוד בהיותו תינוק:

מכאן עבר לביקורת וקבע: 'כל החדשות האלה, אשר התחדשו בעולם הפדגוגי זה זמן רב, לא הגיעו עד בית הספר העברי', ועל כן –

וגם:

והנה הגיעה עת הישועה, באה התרופה לחוליי הוראת העברית:

יוזמי הספר וכותבי ה'שיחות'חתרו אפוא לעיצוב דיוקן אחר של בני הדור הבא, שונה מזה המתחנך ב'חדרים'ובחינוך המסורתי בעיירות היהודיות שברחבי האימפריה הרוסית. הם האמינו כי בכוחם של ציורים על 'הקֶרַח', 'החיפושית'או 'הרצען'יצליחו להשפיע על עולמו הרוחני של התלמיד, על תודעתו ועל אופן קליטתו את המציאות.

הנה למשל שתי שיחות. הראשונה הוצמדה לתמונות מיינהלד ואפשר לומר עליה שנכתבה על הקֶּרַח...

עמ' 29-28

השיחה על 'הַחֲמוֹר'נדפסה בחוברת השיחות המתבססות על תמונות לטמן:

עמ' 20-18

זה המקום לספר בקיצור על הגוף שיזם את הספר והפיק אותו.

בעיר הבירה של רוסיה, סנקט פטרבורג, שהייתה פתוחה למגורים רק ליהודים בעלי הון ומשכילים מדופלמים, ייסדו יהודים כאלה בשנת 1863 את 'חברת מפיצי השכלה', שנקראה גם 'חברת מַרְבֵּי השכלה'. במונח 'השכלה'התכוונו מייסדי החברה למה שכינו במערב אירופה בשם 'נאוֹרוּת'; לא קרוא וכתוב או מסורת יהודית, שאותם לא חסרו אפילו היהודים היותר פשוטים. 'אָקוּלטוּרַציה'– קוראים היסטוריונים לתופעה שאליה חתרו המייסדים, כלומר לסיגול תרבותה של חברת הרוב ומאמץ להשתלבות בה מבלי לאבד את הזהות הפרטיקולרית הבסיסית. מייסדי החברה כבר עברו בעצמם תהליך כזה, לפחות במידה כלשהי. כשמונים שנה קודם לכן התירה הקיסרית יקטרינה השנייה את מגוריהם בעיר של 'יהודים מועילים'כמותם, ובימי הקיסר אלכסנדר השני (הוכתר 1855) הורחבה הגדרת ה'מועילים'וכללה גם רופאים, עורכי דין, אנשי מדע, אמנים, ואפילו סטודנטים.

בית הכנסת הכוראלי בסנקט פטרבורג בעשור הראשון של המאה העשרים (ויקימדיה)

שתי משפחות עשירות, גינצבורג ורוזנטל, היו הבסיס הכלכלי של 'חברת'מפיצי השכלה'. 

הברון יוסף גינצבורג ממיסדי 'חברת מפיצי השכלה' (ציור של אדוארד-לואי דובופה, 1858)

כך כתב על מטרותיה אחד ממייסדיה וכותבי תולדותיה, יהודה ליאון רוזנטל:

תמיד שמענו מפי אישים רמי מעלה במגענו עמהם טענות על התבדלות היהודים וקנאותם והתנכרותם לרוסיות, ומכל הצדדים הבטיחו לנו שבחדול ההתבדלות יוטב מצב אחינו ברוסיה וכולנו נהיה אזרחים שווי זכויות במדינה. לפיכך נתעוררנו לייסד אגודת אנשים משכילים כדי לשרש את המגרעות הנזכרות על ידי הפצת כתב רוסיה ולשונה ושאר לימודים מועילים בין היהודים (מצוטט אצל ישראל ברטל, 'היחיד והקהילה: מבוא', זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, א, 2007, עמ' 247).

תולדות חברת מרבי השכלה בישראל בארץ רוסיא, א-ב, סנקט פטרבורג 1890-1885

בין חברי הוועד של החברה הזו, לפחות בשנותיה הראשונות, היו גם יהודים שהמירו את דתם. אכן, סיגול תרבותי קיצוני של ערכי החברה הסובבת.

ראשי החברה קצת התעלמו מהלקוחות שלהם. יהודים של יום-יום, ששפת דיבורם הייתה יידיש, שלמדו ב'חדר'לקרוא עברית, ולפעמים גם להבינה, ושהתייחסו בחשדנות ליוזמות שלטוניות. היהודים הפשוטים הללו החשיבו מאד את ההמשכיות של זהותם המסורתית, והיו מקוטבים מבחינה 'פוליטית', לא פחות מישראל היום אם כי בכיוונים אחרים. השפה הרוסית, ספרותה ותרבותה היו רחוקות מהם, ועלו לסדר יומם רק במקרים שהתועלת מהן הייתה ברורה. כך למשל, הרב המשכיל יעקב מזא"ה, בן למשפחה חב"דית, למד בגימנסיה ממשלתית ובאוניברסיטה כדי להבטיח לעצמו שירות חובה צבאי מקוצר מאד. יוזמה קצת פתטית של חברת מפיצי השכלה, לתרגם את התנ"ך לרוסית כדי למשוך כך את לב היהודים לשפה הרוסית, כשלה דווקא בשל התנגדות הכנסייה.

ב-21 בדצמבר 1888, במלאת חצי יובל לקיומה של החברה להפצת השכלה, טען אחד הכותבים בעיתון הצפירה (כנראה העורך נחום סוקולוב), כי פעילותה גרמה לה להיראות 'ככלי אין חפץ בו'. שום יזם חברתי אינו אוהב להיקלע למצב כזה, וגם המשכילים העבריים, בסנקט פטרבורג ובשאר ערי רוסיה, הבינו שאל השינוי התודעתי הרצוי יש להגיע בדרך שתיקח בחשבון גם את השפה העברית המתחדשת. עליהם לדאוג אפוא, שהעברית תילמד בספרים הנושאים בשורה חינוכית ברוח ההשכלה ולא בדרכי הלמוד המסורתיות. כך נגררו גם שאלות הוראת העברית למשבצת של 'הפצת השכלה'ואפילו הוצבו במעמד שווה לקידום ידע הרוסית.

באספה הכללית של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג, שהתכנסה 'ביום שלושים לירח מאַרט שנת 1906', נשא יהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי), מחבר ההקדמה הארוכה הנזכרת לעיל, נאום פולמוסי ובו חילק את 'פעולת חברתנו לשתי מפלגות [מסלולים]: ענייני השכלה של בית הספר וענייני השכלה שמחוץ לבית הספר' ('עברית וז'רגון'). המסלול השני הוא הפצת ספרים ראויים למטרות החברה, אלה שבהוצאתם תמכה או שאותם הפיקה, כמו שיחות לתמונות.

עברית ורוסית על מצבת קבורתו של יהודה לייב קצנלסון בפטרבורג (ויקימדיה)

ניתן לבחון את השאלה, עד כמה קלעו הספרים הללו למטרות השיח העברי החדש, על פי הקטע הבא, שמבקש להסביר לתלמיד את ההבדל בין כלב לחתול (מתוך החוברת השלישית, המכוונת לתמונות שרייבר). דומה שגם קורא בן ימינו ירוץ בכתוב כאן ללא שום קושי.

ולמרות הפנייה אל העברית והוצאתם של ספרי לימוד בעברית, אנשי החברה להפצת השכלה היו מאוכזבים. כך כתב המחנך צבי שרפשטיין, בספרו תולדות החינוך בישראל בדורות האחרונים [א, ראובן מס, 1960, הערה 351; מצוטט מפרוייקט בן-יהודה], על פי סיכומים ברוסית מוועידת ראשי החברה, שנערכה בסנקט פטרבורג באפריל 1911, שש שנים אחרי הופעת ספרנו :

שאלת ה'חדר'ותכנית בית הספר העברי העממי עמדה על הפרק. הד"ר אייגר [הנזכר לעיל] הציע שיילמדו את הלימודים העבריים ואת התנ"ך בעברית, וחלק גדול מן הנואמים התנגדו לכך. מ'ראפעס מווילנה אמר בין שאר דבריו: 'מה הן מטרות בית הספר העברי? בית הספר היהודי אינו צריך להעמיד לו מטרה של חנוך לאומי. כל בית ספר עממי צריך להיות פריה הטבעי של הסביבה הלאומית. בית הספר הטבעי צריך להווסד על לשון העם. והעם – תשעים ושבעה אחוזים ממנו, מדבר אידיש. לבית ספר כזה עלינו להתכונן. אין ללמד בבית ספר כזה עברית או תנ"ך... עברית מתה היא, כְּרוֹמִית [לטינית] – ביחוד מנקודת ההשקפה הפדגוגית. אפשר להיות יהודי טוב מבלי לדעת עברית' ... אקון מפטרבורג אמר: 'כשהדבר נוגע לבית ספר עממי שוכחים את הדרישות האלמנטריות של הפדגוגיה ... צריך להרחיק מבית הספר את התורה במקורה ואת הלשון העברית'. 

אמנם הקביעה, שעברית מתה היא, כמו השפה הלטינית, הושמעה כדיאגנוזה רפואית מוסמכת, אבל אולי לא די אחראית. קשה שלא להיזכר בטענתם של מקצת אנשי אקדמיה בישראל, במיוחד מתחום מדעי הטבע, כי 'השפה העברית מגבילה אותנו', וכי 'עתידנו מחייב אנגלית'. בשלהי המאה ה-19, כפי שראינו, אמרו יהודים משכילים ובעלי הון ברוסיה, ש'עתידנו מחייב רוסית'. 

איך שגלגל מסתובב לו... אז חיו תחת שלטון רוסיה מעל 70% מיהודי העולם; כיום קרוב למחצית מיהודי העולם במדינות דוברות אנגלית. והעברית מה תהא עליה?

סיפורי רחובות: זנגוויל וזרובבל, ויינר ולטריס

January 19, 2020, 9:49 pm

≫ Next: הספרות והחיים: הטפסן בשדה הבניין, אני ואצה, סילביה באמפר

≪ Previous: שיחות לתמונות: לומדים עברית ברוסיה הצארית

$

0

0

א. זנגביל או זנגוויל?

ישראל זנגוויל, 1905 (הארכיון הציוני המרכזי)

קשה להחליט איך צריך לכתוב את שמו של הסופר ישראל זנגוויל (Zangwill), סופר ופעיל ציוני באנגליה (1926-1864). בעבר היה מקובל לכתוב את שמו 'זנגביל', וכך אכן נדפס בספריו ובמחזותיו שתורגמו לעברית:

אולם היום מקובל יותר לכתוב 'זנגוויל'. אולי בגלל שז'נגביל'באות ב'– מילה ארמית שנזכרת בתלמוד – מזוהה יותר עם צמח הג'ינג'ר, ששורשיו משמשים למאכל ולרפואה עממית.

ברחוב התל-אביבי, הקרוי על שמו, ניתן למצוא את שתי האפשרויות זו לצד זו:

צילומים: איתמר לויתן

ב. ראש פועלי המיון

יעקב זרובבל היה מנהיג ציוני חשוב (שנודע גם בזכות זקנו המפואר) ומראשי תנועת 'פועלי ציון שמאל' (ובלשון אותם ימים: פּוֹיְילֶיי ציון).

יעקב זרובבל (1967-1886)

בחיפה, עיר הפועלים, כיבדוהו ברחוב נאה אך התעללו קצת בזכרו. במקום לכתוב שהיה מראשי פועלי ציון הפכוהו לאחד מראשי פועלי מיון. נכון שהאותיות מ ו-צ קרובות במקלדת, אבל מה עם קצת שכל?

צילום: רון מנדל

ג. שני ויינר

ואם בהתעללות לשונית עסקינן, ראו מה קרה לרחוב ויינר.

זאב ויינר (ויקיפדיה)

זאב ויינר  (1994-1908) היה היו"ר המיתולוגי של רשת 'משען', רשת בתי הדיור המוגן לקשישים הגדולה בישראל שהפעילה ההסתדרות מאז שנות השלושים. הוא גם היה חבר מועצת העירייה וזכאי מן הסתם לרחוב על שמו.

עיריית תל אביב אכן הוקירה אותו ורחוב הנמצא בשכונת עג'מי שביפו נושא את שמו. אבל למה לעשות ממנו צחוק?

כנראה שמי שהכין את השלט לא היה בטוח איך מנקדים, אז בבית מספר 7 ניקדו נכון וגם מסרו תיאור מפורט של חייו ופועלו (אך שכחו משום מה לרשום תעתיק ערבי).

לעומת זאת בבית מספר 6 שממול כבר התפרעו לגמרי...

כל השגיאות האפשריות בניקוד, ובמיוחד בשם זאב 😩

מביך.

צילומים: עפר גביש

ד. הלוואי...

על המשכיל מאיר הלוי לֶטֶרִיס (1871-1800), סופר, משורר ומתרגם חשוב, כבר כתבנו כאן פעם (אליהו הכהן, 'שיר הזמר העברי הראשון: "יונה הומיה"', 25 באוגוסט 2017).

מי חשב שבתל אביב יצליחו לעוות כך את שמו?

צילום: יונתן לרנר

הספרות והחיים: הטפסן בשדה הבניין, אני ואצה, סילביה באמפר

January 21, 2020, 10:50 pm

≫ Next: עוזי תפוזי: גלגוליו של שיר ילדים למבוגרים

≪ Previous: סיפורי רחובות: זנגוויל וזרובבל, ויינר ולטריס

$

0

0

א. הטפסן כדמות מופת

דוד לוי וילדה, 1987 (צילום: נתי הרניק; אוסף התצלומים הלאומי)

המשרד לשוויון חברתי בממשלת ישראל מממן (אני מניח) את הסדרה 'דמויות מופת'בהוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. ועל כך יבורך.

האם דוד לוי (יליד 1937), מי שהיה עשרות שנים פוליטיקאי, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל, הוא באמת 'דמות מופת', ועוד בחייו? אני יכול לחשוב על תשובות שונות לשאלה זו, אבל אי אפשר שלא להתפעל מן הכותרת השנונה, שמתייחסת לעבודתו של לוי כטפסן בניין (לפי מה שקראתי הוא עבד כטפסן במשך ארבע שנים, בין 1963-1960, ואחר כך החל להשתלב בפעילות פוליטית וציבורית).

הכותרת מרמזת כמובן לספרו הבלתי נשכח של ג'יי די סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון (1951).

(תודה לד"ר ניתאי שנאן)

ב. אני ואצה

'אני ואתה נשנה את העולם', כתב ושר אריק איינשטיין בשנת 1971 (הלחן של מיקי גבריאלוב).



את השלט על האצה צילם בני עורי בחממה האקולוגית של אביטל גבעבקיבוץ עין שמר ('מקום מדהים ומומלץ לביקור', מעיד בֶּנִי).

צילומים: בני עורי

ג. סילביה ויודוקוליס

ברחוב אבן גבירול 38 בתל אביב יש פאב שכונתי ותיק ושמו 'סילביה באמפר'.

צילומים: איתמר לויתן

על תיבת הדואר שבצד שמאל גם נכתב בפירוש שכאן גרים בכיף סילביה באמפר ויודוקוליס ליפשיץ.

לאלה שלא היו כאן בשנות השבעים של המאה הקודמת נזכיר שמדובר בדמויות מיתולוגיות מ'סיפור המכולת', הדקלום של גידי גוב, שכתב דני סנדרסון, והקדים את השיר על המכולת (1973).

וכפי שנאמר בכתבי הקודש (שם, שם): 

הוא נולד למשפחת קימל עצוב ומיותר,  

ומיד שינה את שמו ליודוקוליס ליפשיץ כפעולת תגמול. 

... מול ביתו הצנוע, היה צריף דל ורעוע,  

ובו גרה ילדה דלה ורעועה.  

... קראו לה סילביה באמפר,  

אם קראו לה, כשקראו לה. וגו'

הנה הגרסה המלאה להנאתכם:

עוזי תפוזי: גלגוליו של שיר ילדים למבוגרים

January 23, 2020, 7:45 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: תה סילוני, מאפה עלי, חם מהמקפיא, מסובין, תן-קח

≪ Previous: הספרות והחיים: הטפסן בשדה הבניין, אני ואצה, סילביה באמפר

$

0

0

צילום: מנחם רוזנברג

ברחוב הרצל 28 בתל אביב נמצאת 'הפינה של עוזי תפוזי'לממכר כריכים ומיצים. פרנסה של יהודים עם שם מצחיק.

'עוזי תפוזי'... השם הזה ליווה את ילדותי בשנות השישים של המאה הקודמת. הן כך העליבו אז ילדים מנומשים או אדומי שיער, ג'ינג'ים, גם אלה ששמם לא היה עוזי.

בשנת 1969, כשהייתי בגיל בר-מצווה, כתב דן אלמגור פזמון מצחיק על ילד סדיסט ושמו עוזי תפוזי, שמתעלל בסבו ובסבתו, בהוריו, במוריו ובשכניו. השיר נכתב בהשראת Der Struwwelpeter (פטר מדובלל השיער), ספר הילדים הגרמני שחיבר ואייר הרופא היינריך הופמן באמצע המאה ה-19. הספר היה פופולרי בכל העולם, וגם בישראל. אצלנו הוא היה מוכר בשם יהושע הפרוע ובאמצעותו הפחידו אותנו הורינו ומורינו.

יהושע הפרוע תורגם לעברית ב-1940 על ידי ל"ץ (היא לילי צדק), ושלט בדמיונם ובסיוטיהם של ילדי ישראל (ואני בתוכם) ללא עוררין במשך יותר משנות דור. בשנת 1975 הוחלף יהושע הפרוע בילד אחר, מעודכן יותר, ושמו יפתח המלוכלך, מעשה ידיו ודמיונו של אורי סלע, שתרגם ועיבד מחדש את 'יצירת המופת'החינוכית הזו (הוצאת מודן). לימים התגוון מאגר הילדים הרעים בעברית ולצדו של יפתח המלוכלך צצו שוע הפרוע (מהדורת אוריאל אופק, זמורה ביתן, 1991) ואפילו גרסה נשית:יפית הלכלוכית (מהדורת מאשה קלו, מודן, 1984).

השבוע, בצירוף מקרים מפתיע, התפרסמה בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית רשימתו של חן מלול, שעוסקת גם כן בגלגוליו של ספר זה ('חלום בלהות: סיפורו של יהושע הפרוע'). אל חשש, דברינו אינם נוגעים אלה באלה.

נער הייתי בימי מלכותו של יהושע הפרוע והחוברת הדקה של עלילותיו הייתה גם בביתי. עד היום אני נזכר בחלחלה בדמותו המצוירת של ילד בן גילי, שלא צחצח את שיניו, לא סירק את שיערו, מיאן להחליף את בגדיו, ובעיקר לא נטל את ציפורניו ואלה גדלו וגדלו למימדים מפלצתיים.

ובמיוחד הפחיד אותי עזרא המפונק, סרבן המרק, שסיסמתו הייתה 'לא אוֹכַל ולא אשתה, מרק כזה איני רוצה!', עד שנהיה רזה כמו חוט ומת. הציורים, שהבהירו היטב את ההידרדרות במצבו, חקוקים עד היום בזיכרוני.

בבית 'הפולני'שלי מעולם לא אמרו 'תגמור את האוכל מהצלחת, אתה לא הבן של הגרף פוטוצקי'; די היה להזכיר ברמז את גורלו המר של עזרא הרזה ש'כְּחוּט היה', כדי שאסיים לבלוע את האוכל וגם ללקק את הצלחת.

לימים גיליתי כי במקור הגרמני שמו 'האמיתי'של עזרא היה קַסְפָּר (Suppen-Kaspar); אצל אורי סלע הוא הפך ל'ברק המפונדרק', ואצל אוריאל אופק: 'בָּלָק והמרק' (לא היכרתי אף ילד ישראלי עם שם כזה; אבל גם לא היה אף ילד שקראו לו שׁוּעַ). לא מכבר פרסמה הבלשנית פרופ'מאיה פרוכטמן מאמר השוואתי שהוקדש לעזרא וגלגוליו, וזו כותרתו הארוכה: 'מ"עזרא המפונק"ועד "יואש החלש כמו קש": מה צריך לאכול ומה קורה לילדים סרבניים בעבר ובהווה – עיוני לשון, סגנון ומסר בגלגולו של סיפור אחד מתוך "יהושע הפרוע"', חלקת לשון, 51, תשע"ט, עמ' 113-94.‏

הנה הגרסה הגרמנית המקורית של 'הסיפור על קספר והמרק'. שימו לב לציור קברו של קספר באיור המקורי: צלב ולמראשותיו סיר מרק. הצלב נמחק כמובן במהדורה העברית ובמקומו צויירו מצבה 'יהודית'ושני עצי ברוש:

ויקיפדיה

ובחזרה לשיר 'עוזי תפוזי'.

שיר זה, שאותו הלחיןדובי זלצר, נכתב בשנת 1969 עבור תכניתו של יעקב בּוֹדוֹ 'הצביעו בעד בודו', שאותה ביים אריק לביא. המופע של בודו נקרא כך לפי שבסוף אוקטובר של אותה שנה נערכו הבחירות לכנסת השביעית.

לפני שלושה שבועות פגשתי את דן אלמגור ושאלתי אותו מה זכור לו על הרקע לכתיבת השיר. דן, שהודה כי בכלל שכח שכתב שיר כזה ('כתבתי שלושת אלפים שירים, איך אזכור את כולם?'), סיפר לי כי אכן השיר נכתב בהשראת סיפורי יהושע הפרוע, אך גם כתגובת-נגד פָּרוֹדִית לשיר ילדים ידוע אחר, שהפך סמל לצבר הטוב, המחונך והתמים: 'הוּדִי-חמודי', שכתב משה דפנא והלחין נחום נרדי.

ב-1942, כשנכתב השיר, היה הודי-חמודי ילד בן שלוש, 'שגר הוא הרחק שם בעמק בית שאן'. לימים התברר שאותו ילד חמוד אינו אלא אהוד דפנא, נכדו של מחבר השיר, שגדל בקיבוץ מעוז חיים שבעמק הירדן. ב-1973 סרן 'הודי'נפל ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, ועל מעשי גבורתו קיבל את 'עיטור העוז'.

דן אלמגור ואנוכי, ינואר 2020

ומניין הגיע אלמגור לשם עוזי תפוזי? אולי שמע אותו ברחוב, אולי מבנותיו שהיו אז בגיל בית ספר ואולי מעיתוני דבר לילדים, שבהם התפרסם, החל משנת 1968, מדור קבוע ושמו 'יומנו הפרטי של עוזי תפוזי'. זה היה יומנו של נער ג'ינג'י שובב, שאת פרקיו השנונים חיברה נורית שחם. ב-1973 יצא לאור בהוצאת 'דבר'ספר בשם זה.

בשיטוט מהיר באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'גיליתי שגם שחם לא הייתה הראשונה לעשות שימוש בכינוי עוזי תפוזי, וקדם לה הסופר יעקב חורגין. בשנת 1957 פרסם חורגין בעיתון הבֹּקֶר סיפור מימי מלחמת השחרור ושמו 'עוזי עיזוזי': מעשה בילד אדמוני שחבריו לגלגו עליו וכינוהו עוזי תפוזי, אך בעקבות מעשה גבורה שעשה שינו את שמו לעוזי עיזוזי.

הבֹּקֶר, 24 במאי 1957, עמ' 6

הנה הביצוע המקורי (וכנראה גם היחיד) של השיר על ידי יעקב בודו:



חיפשתי את מילות השיר, וכיוון שאינן מצויות באתרי השירים העבריים במרשתת ביקשתי אותן מן המחבר. אלמגור, שכאמור שמח מאוד לשמוע על קיומו של השיר שנשמט מזיכרונו, חיפש וחיטט במחשבו (ארכיונו האישי הועבר במרץ 2019 לספרייה הלאומית), אך לא הצליח למצוא את המילים. לעזרתנו נחלץ חוקר הזמר העברי יהודה בְּלֶכֶר והנה הן כאן באדיבותו, למען השעשוע ולמען ההיסטוריה:

עֻזִּי תַּפּוּזִי

עֻזִּי תַּפּוּזִי הוּא חֹמֶד שֶׁל יֶלֶד,

רֹאשׁ זְהַבְהַב וְעֵינַיִם שֶׁל תְּכֵלֶת.

אָח-אָח, אָח-אָח, זֶה לֹא יֶלֶד זֶה מַלְאָךְ,

אָח-אָח, אָח-אָח, זֶה לֹא יֶלֶד זֶה מַלְאָךְ.

עֻזִּי תַּפּוּזִי, יֶלֶד חָמוּד,

אֶת סָבְתָא תָּלִיתִי אֶתְמוֹל עַל עַמּוּד,

אָז אַבָּא אָמַר לַשּׁוֹטֵר הָרוֹגֵשׁ:

תִּרְאֶה אֵיזֶה מֹתֶק וְאֵין לוֹ עוֹד שֵׁשׁ.

לְסַּבָּא שֶׁלִּי זְקַנְקַן לְבַנְבַּן,

הִדְלַקְתִּי לְסַבָּא אֶת כָּל הַזָּקָן,

רָקַדְתִּי סְבִיבוֹ וְכֻלִּי מִתְרַגֵּשׁ

הַזָּקָן שֶׁל סַבָּא עוֹלֶה בָּאֵשׁ.

אָח-אָח...

אֶת דוֹדִי הַשָּׁמֵן, הַדּוֹד יַעֲקֹב,

תָּקַעְתִּי יָשָׁר עִם מַסְמֵר לַמַּשְׁקוֹף,

אָז אַבָּא אָמַר בְּקוֹלוֹ הַבָּרִיא:

הִזַּהֵר יַקִּירִי, יֵשׁ שָׁם צֶבַע טָרִי.

אֶת הַמּוֹרָה לְטֶבַע, לִכְבוֹד הַחַגִּים,

חָתַכְתִּי אֶתְמוֹל כְּפִתְּיוֹן לַדָּגִים,

אָמְנָם הַמּוֹרָה קְצָת חֲסֵרָה בַּכִּתָה,

אַךְ מֵאָז לַדָּגִים יֵשׁ טַעַם נִפְלָא.

אָח-אָח... 

אָז אַבָּא שֶׁלִּי, לְיַלְדּוֹ הַבְּכוֹר,

חִפֵּׂשׁ מַתָּנָה וְקָנָה לִי מַשּׁוֹר.

אֲנִי מְנַסֵּר אוֹתְךָ, אַבָּא שֶׁלִּי,

רַק חֲבָל שֶׁלֹּא קָנִיתָ מַשּׁוֹר חַשְׁמַלִּי.

הַשְּׁכֵנָה אָז אָמְרָה: אֵיזֶה מֹתֶק אַתָּה,

אָז שַׁמְתִי לָהּ פְּצָצָה בַּמִּטָּה,

כָּתְבוּ בעִתּוֹן: זֹאת אוּלַי לֹא שִׁיטָה,

רַק מָה? זֶה הַכֹּל בִּגְלַל הַשְּׁבִיתָה.

עֻזִּי תַּפּוּזִי הוּא חֹמֶד שֶׁל יֶלֶד,

רֹאשׁ זְהַבְהַב וְעֵינַיִם שֶׁל תְּכֵלֶת

אָח-אָח...

יְחִי הַשְּׁבִיתָה!

איזה שיר חינוכי מקסים...

בורא מיני מזונות: תה סילוני, מאפה עלי, חם מהמקפיא, מסובין, תן-קח

January 26, 2020, 10:30 pm

≫ Next: רֶדִינְג והסביבה: ביקור בשפך הירקון

≪ Previous: עוזי תפוזי: גלגוליו של שיר ילדים למבוגרים

$

0

0

א. תה סילוני

התה הסילוני הזה, שמיוצר על ידי חברה בשם 'קלסיק טיז אל טי די' (שהם כנראה קרובי משפחה של 'טיז אל נבי'ו'טיז אל שלוך'), מעורר תחושה של איזה שהוא סטרט-אפ ציוני, שמחליף את הדלק הסילוני המזהם.

למרבית האכזבה התברר שמדובר בסך הכל בתה ציילוני רגיל.

צילום: שמוליק שדה

ב. מאפה עלי

מה זה יכול להיות 'מאפה עלי', ועוד עם סוכר? אולי זה מאפה עילי? אולי זה המאפה של עלי?

מתברר שבסך הכל מדובר במאפה עלים...

צילומים: מנחם רוזנברג

ג. חם מהמקפיא

כנראה שרק בעולם האוכל יש קיום לפרדוקסים פיזיקליים וכימיים כמו כדורים מרובעים (בתמונה הם דווקא משולשים):

צילום: עידו וינטר

גלילים מרובעים:

צילום: מנחם רוזנברג

או חם מהמקפיא...

צילום: פיני גורליק

ד. כולנו מסובין

פרס עונ"ש למסעדה עם השם המוצלח מוענק למסעדה הבשרית הכשרה למהדרין 'מסובין'שבאזור התעשייה בכניסה לבית שמש.

צילום: מנחם רוזנברג

אני בטוח שבעלי המסעדה מעדיפים את החלק הראשון של הקושייה הרביעית ב'מה נשתנה': 'שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹתאָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין', על פני רק 'הַלַּיְלָה הַזֶּהכֻּלָּנוּ מְסֻבִּין'.

ה. בירה וטלפונים

בבר התל-אביבי הטרנדי 'אַ לַה רַמְפָּה', שאכן ממוקם על רמפה תעשייתית ברחוב העמל 21,  בדרום-מזרח תל אביב, סמוך למערכת הארץ, מציעים עסקה מוזרה משהו: הביאו טלפונים ישנים וקבלו כוס בירה במתנה על כל טלפון. למה? תשאלו במקום וישמחו להסביר לכם (איתמר הצלם לא שאל).

צילום: איתמר לויתן