גלגולו של ניגון: 'פּאַפּיראָסן' (ב)

July 21, 2016, 9:35 pm

≫ Next: עונ"ש בשירות הקהילה: תוקן סמל האצ"ל

≪ Previous: עונ"ש בדרכים: מגדר בשירותים; צניעות; בצל הגן; נישמ(ע)ת רבינו

נער חסר בית מקבץ נדבות, מוסקבה, 1923-1921 (מקור: English Russia)

החלק הראשון שעסק בתולדות השיר שחיבר הרמן יבלוקוף פורסם כאן.

מאת צבי (גרימי) גלעד ודוד אסף

ג. תרגומים לעברית ומבחר ביצועים

ידועים לנו ארבעה תרגומים לעברית של 'פּאַפּיראָסן', בכולם נקרא השיר 'סיגריות', ושלושה מהם נכתבו לאחר השואה.

התרגום הראשון של השיר לעברית, שאינו מתוארך ולא מצאנו היכן נדפס, הוא מעשה ידיו של אפרים דרור (טְרוֹכֶה) ושרה אותו הילדה דוליצקיה (נפטרה 1953). מאיר נוי העתיק את המילים במחברותיו וציין כי ההקלטה היא משנת 1944 (את הביצוע של דוליצקיה אפשר לשמוע בדף השיר ב'זמרשת').

מחברות מאיר נוי, מחברת 10, עמ' 207 (הספריה הלאומית, המרכז למוסיקה)

תרגומו של אבי קורן (יליד 1945) נכלל בתקליטור 'דודו פישר שר להיטי יידיש בעברית' (2006):

בליל תוגה וערפל וחשיכה גדולה,

עומד לו ילד ועיניו תקועות באפלה.

עומד רועד מקור לו שם,

אל קיר של בית הוא נשען,

ובגדיו ספוגים במי גשמים.

תיבה מחזיק הוא בידיו,

עיניו מתחננות,

אין לו כח לעמוד כך עוד ועוד ועוד.

רעב אני, בגדיי קרועים,

כולי רטוב, כולי טלאים,

כולם לי צוחקים ולועגים.

הוי קנו-נא, קנו ממני כאן סיגריות,

טובות ויבשות הן הסיגריות,

קנו סיגריות תנו מעות,

להתחנן איני יכול עוד,

קנו ועל יתום תרחמו.

הוי, קנו-נא קנו-נא גפרורים ממני,

כאן כח לעמוד כמעט ואין לי,

קנו ממני, תנו מעות,

כי לא אוכל כך לעמוד,

קנו ועל יתום תרחמו.

לא מכבר היתה אמי, הייתה גם אחותי,

הייתה עומדת לידי והתהלכה אתי

פתאום בלילה קר חלתה ובידיי התמוטטה

מאז אני ניצב כאן לבדי.

מה נשאר לי, מה נותר הכל איתה אבד,

גם לי זמן רב כבר לא נשאר שעה או יום אחד,

כך מתחננות עיניו

וגשם גשם על פניו

והד קולו נשא בין הברקים.

הוי, קנו-נא, קנו ממני כאן סיגריות...

תרגומו של יורם טהרלב (יליד 1938) נכלל בתקליטור 'שנות ילדות'של הגבעטרון (1991):

בלילה קר גשום וזר ניצב לו יחידי,

בפינת רחוב שכוח ילד יהודי,

איש אינו רוצה לגשת,

לבדו עומד בגשם,

מבטו בכל עובר ושב.

כבר אין לו כח לשוטט לאורך הרחוב,

הרעב בתוך עיניו ושערו רטוב,

ונראה ממש כאילו,

מתחנן אותי הצילו,

מבקש מכל עובר ושב.

הוי קנו-נא קנו סיגריות ממני,

מלבדכם אין איש שיעזרני.

קנו-נא בפרוטה או שתיים,

אל-נא תעצמו עיניים,

והצילו ילד מרעב.

הוי קנו-נא קנו סיגריות ממני,

מלבדכם אין איש שיעזרני.

בידכם נתון הנני,

קנו-נא משהו ממני,

ואותי הצילו מרעב.

לא, לא אשכח את אחותי, תינוקת קטנטנה,

ברחובות אתה חייתי יחד כשנה,

היה לי קל יותר לרעוב,

אתה ביחד ברחוב,

כשעיניה מביטות עלי.

ויום אחד חלתה מאוד, אחזתי בה קרוב,

ובתוך ידיי היא מתה על ספסל ברחוב,

ומאז שנעלמה לה,

גם אני רוצה למעלה,

שיבוא המוות גם עלי.

הוי קנו נא קנו סיגריות ממני...

והתרגום האחרון הוא מעשה ידיהם של תמר ועמוס רודנר:

זמר'ל, עמ' 85-84

אפשר להניח שבתודעתם של המתרגמים המאוחרים עמד הספר המפורסם 'מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים', מאת יוסף ז'מיאן. ספר זה, שראה אור לראשונה בעברית בשנת 1962, בהוצאת יד ושם (תרגמה מפולנית עדה פגיס), היה בשעתו נפוץ מאוד והרעיש את הלבבות. הוא סיפר על חבורת ילדי רחוב יהודים, אמיצים ובעלי תושיה, שהתחזו לפולנים ומכרו סיגריות באזור הארי שמחוץ לגטו ורשה, ובסמוך ל'כיכר שלושת הצלבים'שם שכנה מפקדת הגסטפו.

ולסיום, הנה ביצוע יפה של השיר ביידיש (הבית האחרון מושר בעברית בנוסח טהרלב) בפי זמר הבריטון גיא פֶּלְץ (אז רב"ט בצה"ל), בעצרת הממלכתית לפתיחת אירועי יום השואה והגבורה, שהתקיימה ביד ושם, 2013.

ד. 'קוּפִּיטֶה פָּפִּירוֹסי': גלגולי המקור הרוסי

האם יבלוקוף הוא באמת מחבר השיר והמלחין של נעימתו?

התשובה היא שלילית, לפחות בכל הקשור ללחן. מדובר במנגינת ריקוד יהודית-רוסית מראשית המאה ה-20, שבשנת 1917 הודבקו לה מילים ביידיש שאינן קשורות כלל לסיגריות. כמה שנים מאוחר יותר, בשנות העשרים, הודבקו למנגינה זו מילים ברוסית של שיר רחוב ששמו הוא Купите папиросы (קוּפיטה פפירוסי), כלומר 'קנו סיגריות'.

נתחיל אפוא עם המנגינה, שחוברה, ככל הנראה, עוד לפני שיבלוקוף נולד. זו נעימת ריקוד בשם Милаша-молдаванка (מִילָשָׁה-מוֹלְדָבָנְקָה), שפירושו: מילשה המולדובית. 'מילשה'הוא שם של נערה ו'מולדובה' (או מולדביה) היא נסיכות עתיקה בצפון-מזרח רומניה, שחלקים ממנה סופחו במאה ה-19 לרוסיה. מעניין במיוחד הוא השם החלופי שניתן למנגינה זו, Суббота, כלומר 'שבת'. קשה לדעת מה היה השם המקורי של המנגינה.

ההקלטות הראשונות של השיר נעשו בקיץ 1910 (יבלוקוף היה אז ילד בן שבע). הנה הקלטה שנעשתה בווילנה, בספטמבר 1910; המוטיבים היהודיים בלחן בולטים מאוד.

וכאן אפשר להאזין להקלטה שנעשתה בלונדון, ביולי 1910. קצב ההקלטה מהיר יותר מזו שנעשתה בווילנה, ובהקלטה זו ה'שבת'כבר נמצאת בסוגריים...

מילשה-מולדבנקה, לונדון 1910 (מקור: Russian Records)

באתר הנהדר Russian Records מצאנו הקלטה נוספת של השיר, שאמנם איננה מתוארכת, אך היא הוטבעה בוודאות בין 1914-1910. התקליט הופק על ידי חברת Poliaphone, שנוסדה בברלין בשנת 1910 ובסוף אותה שנה עברה לאודסה ושם פעלה עד 1914. זו הייתה חברה שהתמחתה בהטבעת תקליטים לא לה, וכמובן בלי רשות.

בין השנים 1919-1917 הקליט זמר הטנור האמריקני אברהם רוזנשטיין שיר יידיש בשם 'דאָס רעדל' (הגלגל), שחובר על פי מנגינת 'מילשה-מולדבנקה'. את השיר חיבר נחום שטרנהיים (ׂ1943-1879) מריישא (Rzeszów) שבפולין, שמוכר לנו יותר כמחבר ומלחין השיר 'האָבן מיר אַ ניגונדל' (הנה לנו ניגון יש).

בספרם של גילה פלם ודב נוי, האָבן מיר אַ ניגונדל – הנה לנו ניגון יש: שירי ה'טרובדור'היהודי נחום שטרנהיים, ירושלים תש"ס, הובאו מילות השיר 'דאס רעדל' (עמ' 111-109), וגם פרודיה עליו, פרי עטו של אותו מחבר (עמ' 81-78). המחברים מציעים כי שטרנהיים כתב את שיריו בימי מלחמת העולם הראשונה והתאימם למנגינה שהייתה מוכרת בגליציה כבר בתחילת המאה. להשערתם, שורשי מנגינה זו בשירי 'זמרי ברודי' (בראָדער זינגער) הידועים, אך אין הם מביאים הוכחה לכך. הם גם מציינים כי יש לחן דומה במסורת המוזיקלית הבולגרית והיוונית (ראו גם בסעיף האחרון).

בארכיון המוזיקה של אוניברסיטת פלורידה מיוחס הלחן של 'דאָס רעדל'לשחקן בוריס טומשבסקי ולמלחין יוסף רומשינסקי, אבל אפשר להניח בוודאות שאין מדובר בבעלות של ממש אלא רק בעיבוד מוזיקלי. מתברר אפוא כי המנגינה הייתה מוכרת בין יהודי ארה"ב כבר בשנות העשרים, ועם זאת אנו מניחים שמקור ההשפעה של יבלוקוף היה דווקא במנגינה הרוסית שהכיר, שכן, כפי שניווכח, זו הייתה קשורה במישרין לסיגריות.

ועתה הגענו לשאלה המסקרנת: מי אחראי למילים של 'פּאַפּיראָסן'?

כפי שכבר נרמז לעיל, בשנות העשרים של המאה הקודמת נפוץ בברית המועצות שיר רחוב בשם Купите папиросы (קופיטה פפירוסי), כלומר 'קנו בבקשה סיגריות', שהודבק למנגינת 'מילשה-מולדבנקה'.

שנות העשרים היו תקופת אור קצרה בתולדות בריה"מ. תקופה זו נודעה בשם 'נא"פ' (אִמרו: נֶפְּ), ראשי תיבות של 'תכנית כלכלית חדשה'. זה היה כינוי למדיניות כלכלית ליברלית יחסית שהנהיג לנין למן שנת 1921, ועיקרה היה שוק כלכלי פתוח ויזמוּת פרטית מבוקרת. מדיניות זו נמשכה כשבע שנים, וב-1928, עם עליית סטאלין לשלטון, היא בוטלה, וברית המועצות פנתה לכיוון כלכלי שונה לחלוטין. בימי הנא"פ פרחה גם תרבות שירי מחאה, שתיארו את עולמם של הדפוקים, הרעבים והעניים, אלה שנזרקו לצדדים ולאף אחד לא היה אכפת מהם, ובראשם ילדי הרחוב חסרי הבית.

נער מוכר סיגריות, כרזת פרסום סובייטית משנות העשרים (מקור: Liveinternet)

לצד השיר 'קופיטה פפירוסי' (קנו סיגריות) שרו אז בבריה"מ שיר דומה להפליא בתוכנו (גם אם לא בלחנו), והוא 'בּוּבְּלִיצְ'קִי' (Бублички) או 'קופיטה בובליצ'קי' (קנו כעכים). השיר, שנכתב ככל הידוע באודסה, מתאר את עולמה של ילדה ענייה שמוכרת כעכים. גם כאן מדובר במשפחה הרוסה לחלוטין: אב אלכוהוליסט, אם שלא מתפקדת ואחות שעובדת ברחוב.

הנה 'בובליצ'קי''המקורי'ברוסית, בביצועו של הזמר היהודי-הרוסי הנודע ליאוניד אוטיוסוב, בהקלטה משנות העשרים:

'בובליצ'קי'תורגם ליידיש זמן לא רב לאחר כתיבתו והתפרסם, למן שנות השלושים, בביצוען של האחיות בָּארי. הנה הקלטה מ-1938, של חצוצרן הג'אז האגדי היהודי-האמריקני זיגי אֶלְמָן, משולבת בהקלטה מאוחרת של האחיות.

נעזוב את הכעכים ונשוב אל הסיגריות.

ברור שיבלוקוף הכיר את שיר הרחוב הרוסי 'קופיטה פאפירוסי', שכן כותרתו זהה למילות הפזמון החוזר בשירו שלו: 'קופּיטיע ... קויפֿט זשע פּאַפּיראָסן'. נזכור גם שבזיכרונותיו שצוטטו לעיל, בחלק הראשון של הרשימה, סיפר יבלוקוף כי דחה את עצת חבריו להחליף את המילה הרוסית 'פפירוסי'במילה 'ציגאַרעטן', שרווחת יותר ביידיש. ובכן, שתי מילים רוסיות מובהקות – 'קוּפּיטיע' (kупите) ו'פּאַפּיראָסן' (папиросы) – שייר יבלוקוף, והן מצביעות על המקור שממנו נחל את שירו.

ההקלטה המוקדמת ביותר של שיר רחוב זה ברוסית אינה מתוארכת. היא נמצאת באתר Russian Records.Com, ואפשר להאזין לה כאן. ההקלטה נעשתה על גבי תקליט שכל פרטי הזיהוי נמחקו ממנו, כנראה משום שהדפסתו הייתה פיראטית. עם זאת, אפשר להניח שההקלטה היא משנות העשרים.

יש לשיר כמה וכמה נוסחים ברוסית (אפשר למצוא אותם כאן), והנה העיקרי שבהם:

סימן מובהק לרקע היהודי של השיר היא השורה החמישית של הבית הראשון, שאומרת: 'ו[הילד] שר בשפת אמו'. שפת אמו בהקשר זה פירושה, ככל הנראה, יידיש.

השיר הרוסי פופולרי גם בימינו ויש במרשתת עשרות ביצועים שלו. הנה למשל הזמרת המוסקבאית גֶ'מָה חאליד, שהקליטה אותו לראשונה בשנת 2000. הקליפ הזה צבר מעל שני מיליון ושלוש מאות אלף צפיות.

והנה תרגום לעברית של הנוסח הרוסי משנות העשרים שהכין עבורנו עמוס רודנר (על פי תרגום מילולי של רוס יולין):

חַלּוֹנוֹת דּוֹלְקִים. צִנָּה. גַּם חֲשֵׁכָה מִכְּבָר

מַבִּיט בָּאֲנָשִׁים מְקְּצֵה הָרְחוֹב, וְכַמָּה קַר

רוּחַ בִּשְׂעָרוֹ נוֹשֶׁבֶת

גָּשוּם, וּמַרְכֹּלְתוֹ נִרְטֶבֶת

וְהַמָּטָר זוֹחֵל גַּם לַצַּוָּאר

גְּבָרוֹת, פְּרָווֹת וּמִטְרִיּוֹת וּבְכוֹבַע מְגֻנְדָּר

לְיַלְדֵּיהֶן מְעִיל אָרוֹךְ חָדָש וּמְכֻפְתָר

אֶצְבְּעוֹתָיו קְפוּאוֹת מִקּוֹר

כָּל נֶפֶש מַבָּטוֹ יַחְדּוֹר

כְּמוֹ עָלֶה נִדָּף, רוֹעֵד ... וְשָׁר:

במנגינת הפזמון

קְנוּ סִיגָרְיוֹת! אַל נָא תְּהַסֵּסוּ

יָתוֹם – גַּם בְּקוּפֵּיקָה תְּאוֹשֵׁשׁוּ

הָאֵל לָכֶם טוֹבָה יִגְמֹל

שָׁמַיִם! – קוֹל יָתוֹם הַקּול

יְחֵפוּת רַגְלַי, שתִתְבַּיְשוּ

זְכוּ לְשָׁנִים! פְּרוּטַת נְחֹשֶת תֵּנוּ

מִסְכֵּן, אֵין גַּג, תִּזְכּוּ וּתְנַחֵמוּ

אֵין לִי בֶּגֶד, אֵין לִי לֶחֶם

בִּרְכַּת הָאֵל עַל יְלָדֵיכֶם

זְכוּ לִבְרִיאוּת, רַחֵמוּ נָא, רַחְמוּ!

'קוּרִיטְיֶה פָּפִּירוֹסִי פּוּטִינָה' (עשנו סיגריות פוטינה) – כרזת פרסום סובייטית, 1939 (מקור: Liveinternet)

נסכם: יבלוקוף לא חיבר את המנגינה. הוא לקח שיר רוסי משנות העשרים שעסק במכירת סיגריות בידי נערי רחוב, ועל בסיס לחנו העממי (מראשית המאה) חיבר מילים ביידיש, שבעיקרן הן עיבוד של המקור הרוסי בשינויים מינוריים. הבית האחרון (על האחות שמתה), שאותו הוסיף יבלוקוף מאוחר יותר, הוא מקורי וכולו שלו.

ה. שיר רוקד עולם

השיר 'פאפיראסן'תורגם ועובד לאנגלית, לרוסית, לאוקראינית, לבולגרית, ליוונית, לספרדית, ואולי גם לשפות נוספות.

כפי שהזכרנו לעיל, מנגינת השיר נתפסה גם כמתאימה לריקודי זוגות. הנה למשל הגרסה הבולגרית 'Az sum gosho hubaveca' (אני גושו היפה). בהעדר גישה לשפה זו אנו מתקשים לומר דבר-מה על גרסה זו ושורשיה הבלקניים או הסלאביים, אך ברור כי היא ישנה נושנה.

יוצא דופן וראוי לאזכור הוא ביצוע בספרדית של יפה ירקוני שלנו. בשנת 1968 הקליטה ירקוני את השיר במקסיקו תחת השם 'El Chiclerito'.
כאמור, באינטרנט אפשר למצוא עשרות ביצועים מכל הסוגים של השיר. הנה, לסיום, ביצוע קצת מפתיע של להקה יפנית-אמריקנית בשם Jinta-la-Mvta, בהופעה בקיוטו:

___________________________________________

תודה לאורי יעקובוביץ'על סיועו באיתור המקור הרוסי.

↧

עונ"ש בשירות הקהילה: תוקן סמל האצ"ל

July 24, 2016, 10:12 pm

≫ Next: שמירת שבת כהלכתה

≪ Previous: גלגולו של ניגון: 'פּאַפּיראָסן' (ב)

יש שכר לעמלנו.

רק לפני שבועיים שיבחנו כאן את עיריית חדרה, שהודות לפנייתו של אורי יעקובוביץ'נענתה לקריאת הבלוג וניקדה מחדש את השילוט ברחוב האָקָצְיָה ('ביקור חוזר ברחוב האקציה').

והנה סמוך לכך הודיעה לי פרופסור זהר שביט מאוניברסיטת תל אביב, שמחלקת השילוט בעיריית תל אביב נענתה לפנייתה והסכימה לתקן מחדל שילוט שהיא עצמה יצרה ועליו התרענו בבלוג.

בפוסט 'אצ"ל או לח"י?', שפורסם כאן ב-6 ביוני 2016, הצביע ד"ר אבישי טייכר על כך שבשלט שנקבע על קיר הבית ברחוב מזרחי 13 בדרום תל אביב, שם היה בית דפוס מחתרתי של אצ"ל, נחקק בטעות הסמל של מחתרת לח"י. אכן 'חלם'במיטבה...

זהר הפנתה את הפוסט לידיעת הנוגעים בדבר והפשלה הקטנה תוקנה במהירות, אבל כיוון שאנו למודי ניסיון, ביקשתי מאבישי שייגש למקום ויתעד את השלט החדש.

הנה התוצאה המבורכת:

תודה לאנשי עיריית תל אביב ברכה נאמן (הנצחת אמנים ופרויקטים מיוחדים) ועומר מאירי (מרכז ועדת הנצחה ושמות) על היענותם המהירה. יש לכם עוד המון עבודה שם באגף...

↧

שמירת שבת כהלכתה

July 26, 2016, 11:34 pm

≫ Next: 'גן עדנים'ו'נטעי נעמנים': עיתוני ילדים כתוּבי-יד משנת 1900

≪ Previous: עונ"ש בשירות הקהילה: תוקן סמל האצ"ל

א. כספומט שומר שבת

צילום: יונתן ק.

כתוב בתורה:'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה'אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ' (שמות, כ 8-7).

ונשאלת השאלה: האם כספומט הוא בכלל 'עבדך ואמתך', או אולי בגדר 'בהמתך'?

הכספומט הזה לא שואל שאלות קשות וגם לא מצפה לתשובות קלות. הוא פשוט לא עובד בשבתות ובחגים.

ב. יפנים למען השבת

לחוששים מסחיטת כרית הקרצוף בשבת, סוף סוף נמצא הפתרון המיוחל. בדיוק עבורכם הכינו היפנים את 'שבתכְּלִין'.

הפטנט הזה – שמצד אחד יש לו שם עילג להפליא (שילוב כאילו מתוחכם של 'כלי'ו'קלין'), אבל מצד שני הוא גם נורא איכותי וגם 'אנטי בקטריאלי'! – נבדק ואושר לשימוש בשבת על ידי רבנים חשובים מכל המגזרים.

צילום: דוד אסף

ג. אפרטהייד בבית החולים קפלן?

את התמונה הזו צילם צבי זילברשטיין בבית החולים קפלן ברחובות.

כתב לי צבי:

כבר התרגלנו למראות ושלטים מעין אלה, ולכן במבט ראשון נתקשה להבין מה חריג פה. אולם פעם אחת כשעברתי במעבר הזה תפסתי פתאום כמה סוריאליסטי זה יכול להיראות למתבונן התמים מבחוץ – דלת נפרדת לשומרי שבת! ודווקא כזאת שלא נפתחת מעצמה. ממש אפרטהייד! פחותי ערך שכמותם לא יכולים לעבור בדלת אחת יחד עם אלה שאינם שומרים שבת... ואסור להם לעבור בפתח המיועד להם 'גם כשהדלתות פתוחות'! ובכלל, האם הדין הזה נוהג רק בשבת או גם ביום חול? זה לא מפורט בשלט...

↧

'גן עדנים'ו'נטעי נעמנים': עיתוני ילדים כתוּבי-יד משנת 1900

July 28, 2016, 9:39 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: שרפרפים לתשעה באב; קבורת סככות; איכילוב של מטה; לא בשמיים

≪ Previous: שמירת שבת כהלכתה

בול 'מאה שנה לעיתונות ילדים עברית', 1993

מאת אליהו הכהן

גילויו של עיתון ילדים עברי לא ידוע, שיצא לאור בשנת 1900, כלומר לפני 116 שנים, הוא חדשה מרנינה לכל שוחרי קורות עיתונות הילדים העברית בראשית צעדיה. היה זה אך שמונה שנים לאחר הופעתו הראשונה של עוֹלָם קָטֹן, חלוץ עיתוני הילדים העבריים, שראה אור בירושלים בשנת 1892.

במלאת מאה שנה להופעת 'עולם קטון'פרסמתי רשימה קצרה ובה ניסיתי לסכם את ראשיתה של עיתונות הילדים העברית. רשימה זו נדפסה בדפדפת שהוציא השירות הבולאי בדצמבר 1993, יחד עם הבול 'מאה שנה לעיתונות ילדים עברית', והנה היא כלשונה (בתיקונים קלים).

א. עיתונות הילדים העברית: צעדים ראשונים

את ראשיתה של העיתונות העברית הארץ-ישראלית נוהגים למנות משנת 1863, השנה שבה החלו להופיע בירושלים העיתונים 'הלבנון'ו'החבצלת', ביטאוני היישוב הישן. רק בחלוף שלושים שנה, בחודש טבת תרנ"ג (דצמבר 1892), ימי העלייה הראשונה, ראתה אור בירושלים החוברת הראשונה של עולם קטֹן, חלוץ עיתוני הילדים העבריים, לא רק בארץ אלא בעולם כולו. בשער החוברת ורודת העטיפה, שנחשבה מהודרת לפי אמות המידה של אותם ימים, הבהירו העורכים אליעזר בן יהודה, יהודה גרזובסקי ודוד יודלוביץ את מגמתם: 'עיתון לילדים, יכיל סיפורים, שירים, משלים וחידות, ידיעות הטבע ודברי הימים, כתובים לפי רוח הילדים והשגתם'. הם קיוו כי בעיתון יתפתח נוסח עברי חדש של כתיבה המכוונת לילדים, והפצתו ביישוב תקדם את השלטתה של השפה העברית, בעיקר בין תלמידי המושבות הראשונות. על כן גדושים היו דפי העיתון בחידושי מילים וביאורם. בארץ לא היו אז יותר מעשרים משפחות שבביתן שלט הדיבור העברי.

בעיתון השתתפו מיטב מורי העלייה הראשונה: יצחק אפשטיין, אליהו ספיר, מרדכי לובמן, אריה ליב גורדון, ובעיקר שלושת העורכים, בצד דמויות ציבוריות מפורסמות כפטרון הביל"ויים יחיאל מיכל פינס, מאיר דיזנגוף, ואיש ביל"ו משה מאירוביץ. בולטת במיוחד הייתה תרומתן של נשים מבנות היישוב: הסופרת נחמה פוחצ'בסקי מראשון לציון, רחל ניימן מעקרון ואחרות. 'עולם קטון'יצא בהפסקות במשך עשרה חודשים, ובסך הכל ראו אור שבעה גיליונות שהם כיום נדירים מאוד (כל הגיליונות נסרקו וזמינים לעיון באתר 'עיתונות ילדים של פעם'של הספרייה הלאומית).

לקראת סוף המאה שעברה ערך איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, ניסיון נוסף של הוצאת עיתון לילדים בשם שפת עבר, שנדפס בהקטוגרף וכל משתתפיו היו בני נוער. הגיליון הראשון והיחיד שלו יצא בירושלים בשנת תרנ"ח (1897). כעבור עשר שנים, בשנת תרס"ח (1907), הוציאו חמדה ואליעזר בן יהודה עיתון ילדים בשם העברי הקטן, כנספח לעיתון 'השקפה'. גם ניסיון זה לא האריך ימים, ונפסק לאחר שלושה גיליונות. לעומת זאת האירה ההצלחה פנים לעיתונות הילדים העברית במזרח אירופה, ששמרה על רציפות הופעתה מאז צעדיה הראשונים.

בשנת 1899 הופיע בליק שבפרוסיה (העיר בה נדפס גם עיתון 'המגיד') השבועון העברי הראשון לילדים ששמו היה גן שעשועים. בכותרת המשנה כתב העורך, המחנך אברהם מרדכי פיורקו (שגר בעיירה גראייבו שבפולין): 'מכתב עתי לחינוך לספרות ולמדעים שונים, יוצא לאור אחת בשבוע, לתועלת נערי בני ישראל, לעונג ולשעשועים'. על פי סגנונו של העיתון ותכניו הוא נועד לבני נוער מתבגר יותר מאשר לילדים. שמונים וחמישה גיליונות של עיתון זה ראו אור במשך כשנתיים. בכך הסתכם יבולה של עיתונות הילדים העברית במאה ה-19.

שער הגיליון הראשון של 'גן שעשועים', שבט תרנ"ט (כל הגיליונות נסרקו באתר 'עיתונות ילדים של פעם', הספרייה הלאומית)

חודשים אחדים לאחר מכן, בשנת 1901, החל להופיע בוורשה השבועון עולם קָטָן, בעריכת הסופרים ש"ל גורדון וא"ל בן אביגדור. בעיתון מהודר ורב-תפוצה זה, שהתמיד במשך ארבע שנים, פרסמו את ביכורי יצירותיהם לילדים חשובי הסופרים העבריים באותה עת, כמו שאול טשרניחובסקי, יעקב שטיינברג, יהודה שטיינברג, זלמן שניאור, יעקב פיכמן, יעקב כהן ויצחק קצנלסון. 'עולם קטן', שהיה חלוץ עיתוני הילדים העבריים המצויירים, עוצב בעושר גרפי והתברך בשפע ספרותי ובסגנון שמשך את ליבם של ילדים בכל רחבי העולם היהודי. ארבעת כרכיו (1905-1901) מהווים נכס יסוד של ספרות הילדים העברית. שערו המצויר של 'עולם קָטָן'מתנוסס על הבול שהוקדש לעיתוני הילדים, ומתחתיו בשובל, מופיע שערו של 'עולם קָטֹן'הארץ-ישראלי (ראו למעלה, באיור הפותח של הרשימה).

את 'עולם קטן'ירש העיתון המצויר החיים והטבע, שיצא בליטא בשנים 1906-1905. עורכו, ישראל בנימין לבנר, המשיך והוציא כעבור שנתיים את שבועון הילדים הנפוץ הפרחים, שהופיע ברציפות במשך כשבע שנים (1914-1907).

שערי 'החיים והטבע', וילנה תרס"ה (אוסף אליהו הכהן)

תופעה ייחודית בתחום עיתונות הילדים העברית והעולמית הייתה הוצאתו של עיתון הילדים החבר, בווילנה בשנת 1908, בעריכתו של ישראל חיים טביוב. במשך כחמישה חודשים הופיע העיתון מדי יום, בניקוד מלא ובפורמט פוליו, ולאחר 106 גיליונות הפך לשבועון שראה אור בריגה.

שער החוברת הראשונה של היומון 'החבר'. וילנה, י"א בשבט תרס"ח (אוסף אליהו הכהן)

שער השבועון 'החבר'. ריגה, כ"ח בתשרי תר"ע (אוסף אליהו הכהן)

אלה הם ציוני דרך אחדים לראשיתה של עיתונות הילדים העברית. במרוצת מאה השנים האחרונות ראו אור בארץ ובפזורה למעלה ממאה עיתוני ילדים עבריים. אחדים לא הוציאו את שנתם, אחרים האריכו ימים. המתמיד שביניהם, השבועון דבר לילדים, יצא במשך 54 שנים (1985-1931) עד שהתאחד עם משמר לילדים והארץ שלנו לעיתון הנקרא כולנו, שהופיע עד שנת 2000 ואז נסגר.

ב. על סף המאה ה-20: 'גן עדנים'ו'נטעי נעמנים'

דלה הייתה אפוא תנובת עיתונות הילדים בעברית עד מפנה המאה ה-19. והנה מתברר, שבשנת 1900, בין הופעותיהם של 'גן שעשועים' (1899) ו'עולם קָטָן' (1901), יצאו לאור בעיר בּוֹבְּרוּיְסְק שבפלך מינסק (בלארוס של היום) לפחות ארבע חוברות של עיתוני ילדים שלא תועדו עד כה: 'גן עדנים'ו'נטעי נעמנים'. עיתונים אלה מעולם לא נדפסו אלא נכתבו בכתב ידם של העושים במלאכה (העיתונים שבידי נכתבו בעט, בכתב ידו של ישראל כצנלסון שבו נעסוק בהמשך). לא ברור בכמה עותקים הופצו העיתונים, והאם הועבר העותק המקורי והיחיד מיד ליד, או שאולי העיתון שוכפל בהקטוגרף, ששימש באותה עת חלופה זולה לדפוס.

דגל שמחת תורה שנדפס בבוברויסק ב-1902 עם מילות 'התקווה' (מקור: ווינרס מכירות פומביות)

שלוש חוברות נושאות את השם 'גן עדנים'. שם זה, כמו גם כותרת המשנה 'לעונג ולשעשועים לילדי ישורון', נבחרו, כנראה, בהשפעת כותרתו של העיתון 'גן שעשועים'הנזכר לעיל. מחירה של כל חוברת היה 10 קופיקות (ברובל היו מאה קופיקות).

חוברת נוספת הופיעה תחת השם 'נטעי נעמנים', ולה כותרת משנה דומה, בכתב רש"י: 'מכ"ע [מכתב עתי] לתועלת נערי בני ישראל לענג ולשעשועים'. גם כאן משקפת הכותרת אפיגוניות מסוימת, שכן עשר שנים קודם לכן הוציא המחנך והעורך א"מ פיורקו, עורך 'גן שעשועים'שנזכר לעיל, קובץ סיפורים, שירים ומכתמים בשם זהה (ורשה 1890). בראש החוברת הראשונה (וכנראה גם האחרונה) של 'נטעי נעמנים'נרשם התאריך 'שנת 1900 – "עת קץ" (גימטריה של שנת 1900, היא שנת תר"ס). מחירה היה זול להפליא – שלוש קופיקות בסך הכול.

שער הגיליון הראשון של 'נטעי נעמנים', בוברויסק 1900 (אוסף אליהו הכהן)

בשנת 2013 נפלה בחלקי זכות גדולה לגלות חוברות נדירות אלה שהיו ברשותה של דיתה (יהודית) ורד-כצנלסון, בתו של ישראל כצנלסון (1966-1888). ישראל היה אחיו של ברל כצנלסון, ובעצמו איש העלייה השנייה. הוא היגר מבוברויסק לאמריקה, ובשנת 1912 נענה לקריאת אחיו ועלה גם הוא לארץ ישראל. דיתה שמרה בביתה מסמכים מתוך עיזבונו של אביה, שהיה בנעוריו מזכיר המערכת של העיתון, ותוך כדי שיחתנו נחשפו ארבעה גיליונות בכתב יד של עיתונים אלה. האם היו גיליונות נוספים שלא השתמרו? הדעת נותנת ששאיפתם של העורכים, שהיו בעצמם ילדים, להוציא לאור עיתון בכל שבוע, הייתה יומרנית, וספק אם הצליחו להוציא חוברות רבות נוספות (בחוברת השלישית של 'עדן שעשועים'מבטיחים העורכים לאחד הקוראים כי סיפורו יראה אור בחוברת הרביעית או החמישית). בין כך ובין כך, זהו המעט שנותר.

בבוברויסק חיו במפנה המאה ה-19 כעשרים אלף יהודים (כשישים אחוז מכלל תושבי העיר), וחלק ניכר מהם היו כמובן אלפי ילדים וילדות בכל הגילים. סביר מאוד להניח שבין קוראי עיתונים אלה היו רבים מצעירי העיר, בהם אלה שעלו לימים ארצה והתפרסמו ביישוב. בשנת 1900 היו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין בני ארבע-עשרה ודוד שמעונוביץ (לימים המשורר דוד שמעוני) היה בן תשע – האם גם הם קראו עיתונים אלה? דרך הרוח מי ידע... אך מי שידפדף בשני הכרכים הגדולים של 'ספר בוברויסק', שערך ההיסטוריון יהודה סלוצקי (באָברויסק: ספר זכרון לקהילת בוברויסק ובנותיה, תל אביב, תשכ"ז), לא יוכל שלא להתפעם מן העוצמה, השפע והגיוון של החיים היהודיים שתססו בעיר זו ובוודאי הקרינו גם על הילדים ובני הנוער.

לא הרבה ידוע על המעורבים בהוצאת העיתונים. שני המו"לים של 'גן עדנים'היו שלום גוֹרֶלִיק, בן למשפחה נודעת בקהילה, ולייב גוּרֶביץ (הורביץ), ואפשר לנחש שעיקר פעילותם כמו"לים היה העתקת החומר בכתב יד נקי, שכפולו והפצתו בין ילדי העיר שידעו לקרוא בעברית. העורך היה אליקום גצל פריד, שכינה עצמו 'בן רשף', והעוזר היה, כאמור, ישראל כצנלסון, אז נער בן שתים-עשרה. המו"ל והעורך של 'נטעי נעמנים'היה א'קאס, ו'העוזרים'היו נח מרגולין וד'סלאווין. בין הכותבים שהזדהו בשמם היו י'שיק, זלמן לוין וגרשון טֶמצין. מעניין שאיש מהם לא נרשם במפתח השמות רב-העמודים של 'ספר בוברויסק'.

שער הגיליון הראשון של 'גן עדנים', בוברויסק 1900 (אוסף אליהו הכהן)

ממרחק הזמן נראית פנייתו של עורך 'נטעי נעמנים'אל הקוראים אנכרוניסטית. בפתח העיתון, תחת הכותרת 'דבר אל הקוראים', נכתבה בלשון נמלצת ובנימה דידקטית מעין הצהרת כוונות על מטרות העיתון:

רחש לבנו דבר טוב, להוציא למען בני הנעורים מכ"ע (מכתב עתי) אשר בו יבואו מאמרים טובים ומועילים, ספורים יפים ונעימים, מחיי בני הנעורים, חידות מחדדות שכל ילדים, הוללות ושכלות נותני מעדנים וענג לנפש הקוראים הצעירים. ונקב שמו 'נטעי נעמנים'יען כי מגמתנו לטעת בלבות בני הנוער נטעי נעמנים, מידות טובות וישרות, דרך ארץ ומוסר, חכמה ומדע, דעת ותבונה, לפקוח עיניהם לדעת מה הזמן שואל מאתם, לחבב עליהם שפת קדשנו, אשר רבים מבני הנעורים נתנו לה כתף סוררת ובילדי נכרים ישפיקו.

לכן אליכם רעינו וחברינו, חובבי השפה העבריה, היחידה השרידה מכל מחמדינו בימי קדם – אליכם בני הנעורים הננו מתכבדים לפנות בבקשתנו לקחת חלק בעמלנו, להיות לנו לעזר, אלה בפרי עטם ואלה בכספם, בחתמם את ידיהם על מכ"ע אשר מחירו זול מאד לעומת תועלתו היוצא ממנו. גם להנערים אשר ידיהם רב להם בשפת עבר יועיל מכ"ע, כמאמר המלך החכם: 'ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה' [משלי, א 5].

ועתה קוראינו הצעירים, קראו את מכתב עתנו בשום לבב, ומצאתם מעדנים לנפשכם, כי רב טוב צפון בו, ועליתם מעלה מעלה על שלבי סולם הספרות – ואל תשימו אשם נפשנו, אם תמצאו שגיאות אחדות, כי 'שגיאות מי יבין'.

כל חוברת של שני עיתוני ילדים אלה כללה שנים-עשר עמודים, ובהם שירים, סיפורים, מכתמים, משלים וחידות. לא תמיד צוינו שמות המחברים, ונראה כי חלק מהחומרים לוקטו מספרים ומקראות. באחת החוברות הובא תרגום של העורך לשני שירים של היינה, שככל שידוע לי לא הופיעו עד אז בדפוס.

שער הגיליון השני של 'גן עדנים' (אוסף אליהו הכהן)

בכל חוברת התפרסם מדור 'שערי תשובה', שבו השיב העורך למכתבי קוראים. מדורים כאלה, שבהם השיבו עורכי עיתונים בקיצור נמרץ ובקורטוב של הומור ולעג לקוראיהם, ובמיוחד לטרחנים שבהם, שהשתוקקו לראות את 'יצירותיהם'בדפוס, היו בכל העיתונים העבריים הגדולים ('המליץ', 'הצפירה'ו'המגיד'). ברור שהעורכים הצעירים מבוברויסק קראו אותם והפנימו את 'השיטה'. הנה דוגמאות אחדות: לחיים מגילאוויטש, ששלח למערכת סיפור 'ותרנות'כפרי עטו, השיב העורך: 'דבריך לקוחים מספר "עדן הילדים" [מקראה נודעת של י"ח טביוב שראתה אור ב-1896]'; לישראל קיאס, השיב: 'סיפור "מטמון כסף"לא מצאתי בו כל חדש'; לד"ג השיב בעוקצנות: 'צא ולמד ואז תחכם'...

ישראל כצנלסון היה לא רק עוזר לעורך אלא גם 'כתב שטח', ומפעם לפעם הביא 'חדשות'מן הנעשה בבוברויסק. כך למשל בחוברת השנייה של 'גן עדנים'הוא דיווח על דרשה ציונית שהשמיע בן העיר בוברויסק הרב יצחק ניסנבוים (1943-1868):

ביום ה'בערב נשא מדברותיו החובב הציוני הידוע הרב ר'יצחק ניסנבוים בבית המדרש דאשכנזים, ויפק רצון מאת העם. והכסף אשר נדבו כל האנשים נחשב לטובת הפועלים שבארצנו.

הרב יצחק ניסנבוים (1943-1868)

בחוברת השלישית דיווח כצנלסון בלשון נמלצת, תחת הכותרת 'חדשה', על סכנת נפשות המאיימת על העיר ויושביה:

בעיר באברויסק יש כלב שוטה, אשר רבים חללים הפיל, ובין רפאים נחשב חלקם. יש אומרים, כי שתי נשים הכה עד מות, וששה עשר אנשים נסעו עירה וארשא להרפא מנשיכת הכלב. והכלב השוטה הזה נשך עוד כלבים אחדים וישתגעו גם המה. לשוא חפצו להמיתם, כי עמל האנשים עלה בתוהו ויאבד, ועוד בחיים חי[ו]תם...

'העוזר'ישראל כצנלסון, 1966-1888 (מקור: My Heritage)

החוברת הראשונה של 'גן עדנים'זימנה לי גילוי מיוחד. הופיע בה שיר בשם 'המורה ותלמידיו', שאינו אלא תרגום שירו של מרק ורשבסקי שיר ה'אלף-בית', שמוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'אויפֿן פּריפּעטשיק'. זהו כנראה התרגום הראשון לעברית של אחד השירים האהובים ביותר בעולם היהודי, שזכה במרוצת השנים ללא פחות מעשרה תרגומים לעברית. הידוע בהם הוא 'האלף-בית'של פסח קפלן מביאליסטוק, שמתחיל בשורה 'חדר קטן, צר וחמים' (1903). שמותיהם של המחבר המקורי (ורשבסקי) ושל המתרגם לעברית לא צויינו בחוברת.

השיר המקורי, 'דער אלף-בית', נדפס לראשונה באסופת שיריו של ורשבסקי 'ייִדישע פֿאָלקסלידער', שראתה אור בוורשה בשלהי שנת 1900 (בעמוד השער של הספר נדפס 1901, אך ככל הנראה הספר הודפס כבר בדצמבר 1900). מפתיע אפוא שהתרגום שלפנינו התפרסם עוד לפני שהופיעו מילות השיר בדפוס או בסמוך מאד לכך.

שער ספרו של ורשבסקי שבו נדפס לראשונה שיר 'האלף-בית' (קייב 1900)

התרגום לא הותאם ללחן השיר וברור שלא נועד כדי שיזמרוהו, אך מפאת ראשוניותו אביאו כאן במלואו (הניקוד והפיסוק שלי):

המורה ותלמידיו (שיר)
הַתַּנוּר יָפִיץ חֻמוֹ,
הַחֹם יִגְבַּר בַּחֶדֶר,
וְהַמוֹרֶה עִם תַּלְמִידָיו
יִקְרָא הַאַלְפָה-בֵּית כְּסֵדֶר.

לִמְדוּ בָּנַי, לִמְדוּ אָהוּבַי,
לִקְחֵיכֶם שְׁנוּ נָא,
זִכְרוּ, זִכְרוּ, אַל תִּשְׁכָּחוּ,
קָמָץ אָלֶף – אָ.

שִׁמְעוּ בָּנַי, שִׁמְעוּ אָהוּבַי,
דְּבָרִים טוֹבִים לָכֶם אֲדָבֵּרָה.
כִּי מִי יִצְטַַיֵן בְּלִִמוּדָיו,
דֶּגֶל יָפֶה יְקַבֵּל בִּמְהֵרָה.

אַל תִּרָאוּ וְאַל תֵּחַתוּ,
כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת מְאֹד.
אַשְׁרֵי אָדָם יוֹדֵעַ תּוֹרָה,
וּמַה לִיְהוּדִי עוֹד?

הַתַּנוּר יָפִיץ חֻמוֹ,
הַחֹם יִגְבַּר בַּחֶדֶר.
כָּכָה ילְמְדוּ עִם נְעָרִים
הַאַלְפָה-בֵּית כְּסֶדֶר.

בהקשר זה של לימוד האלף-בית, ראוי להביא קטע מן 'המאמר הראשי', שפתח את חוברת 'נטעי נעמנים'וכותרתו 'השפה העבריה'. העורכים הפצירו בקוראיהם לאמץ ולטפח את השפה העברית, שמן הסתם לא הייתה שלטת באותה עת בשיחתם היומיומית של צעירי בוברויסק.

שמעונו נערים, ילדי ישורון, הקשיבו דברינו המעטים. מי בכם קוראים צעירים, אשר איננו יודע את יקרת שפת קדשנו 'שפת עבר'ואת תפארתה וגודלה, בה דיבר אלינו ה'בהר סיני, בה הודיע לנו את תורתו, שימו נא אל לבכם וראו: לכל עם ועם, לכל מדינה ומדינה, יש שפה ולשון. ומה נופלים אנחנו מהם? גם לנו יהודים היתה שפה בימים קדמונים. על כן נתאמצה ונתחזקה בעד עמנו ובעד שפתנו, להגות בה תמיד, ולשקוד על דלתותיה, כי עיקר הלימוד רק בימי הנוער, בשנות חופש הנער, אשר אז אין עוד עול ריחיים על צווארו, לחמו ניתן, מימיו נאמנים. לכן שקדו על דלתותיה ועשו חיל בה, כי אם לא עכשיו אימתי?

לסיכום, שנים ספורות בלבד לאחר הופעתו בירושלים של 'עולם קטון'ראו אור בעיר בוברויסק שני עיתוני ילדים שלא היו מוכרים עד עתה. הגם שיצאו בכתב יד ובתפוצה מקומית, דומני כי מעתה ואילך ראויים 'גן עדנים'ו'נטעי נעמנים' להצטרף אל רשימת עיתוני הילדים העבריים הראשונים.

שער הגיליון השלישי של 'גן עדנים' (אוסף אליהו הכהן)

ובשולי הדברים אעיר, כי ניסיון נוסף להוציא עיתון בכתב יד נעשה רק כעבור שמונה שנים, בשנת 1908, על ידי לוין קיפניס, מי שהיה סופר הילדים העברי הידוע ביותר במאה ה-20. קיפניס הצעיר (יליד 1890 או 1894) הוציא לאור בעיירתו אושומיר עיתון ילדים בשם פִּרְחֵי לֵוִי ('פרחי' – בהשפעת השבועון 'הפרחים'שערך י"ב לבנר ונזכר לעיל; 'לוי' – רמז לשמו הפרטי), שלא רק שחובר כולו ונערך על ידו, אלא גם נכתב בכתב ידו הנאה. שלוש חוברות בלבד הוציא קיפניס מעיתונו זה.

שער משוחזר של 'פרחי לוי'שהכין לוין קיפניס בשנת 1987

↧

פה ושם בארץ ישראל: שרפרפים לתשעה באב; קבורת סככות; איכילוב של מטה; לא בשמיים

August 10, 2016, 9:34 pm

≫ Next: אבן מאסו הבונים: מה אכל ישוע ב'מֶנְזָה כריסטי'?

≪ Previous: 'גן עדנים'ו'נטעי נעמנים': עיתוני ילדים כתוּבי-יד משנת 1900

א. היכונו לתשעה באב

גם מצומות ותעניות אפשר להתפרנס, כפי שמוכיחה תמונה זו שצולמה בשכונת בית וגן בירושלים.

צילום: עידו נוי

ב. קבורה אלטרנטיבית

בית קברות חדש הוקם לאחרונה בירושלים, ללא אישור הרבנות ועם היתר מיוחד לכהנים להיכנס אליו. זהו בית הקברות לסככות ישנות של אוטובוסים.

בית הקברות ממוקם במגרש גדול וריק בין רחוב יפו לשדרות שז"ר, ממש צמוד לרחוב וולך ולבית הקברות הישן של שערי צדק (הירושלמים יודעים על מה אני מדבר), והסככות הישנות גודשות אותו כמין מצבות פוסט מודרניות.

צילומים: הלל אסף

ג. התחנה האחרונה באיכילוב

ואם בתחנה האחרונה עסקינן, באירועי 'לילה לבן'בתל אביב (סוף יוני) הוצע מסלול סיור בלתי שגרתי וקצת ביזארי בבית החולים איכילוב.

תודה לרמי נוידרפר

ד. שירותים ארציים

פסטיבל היהדות 'לא בשמיים'נערך בכל קייץ בגליל העליון. לאה לנגלבן צילמה את השלט הזה בתל חי ואפשר לפרש אותו בכל מיני צורות ולקחת אותו לכל מיני כיוונים.

↧

אבן מאסו הבונים: מה אכל ישוע ב'מֶנְזָה כריסטי'?

August 11, 2016, 9:37 pm

≫ Next: מנחם ברינקר איננו

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: שרפרפים לתשעה באב; קבורת סככות; איכילוב של מטה; לא בשמיים

כנסיית מנזה כריסטי בנצרת (מקור: ויקיפדיה)

ישוע הנוצרי עשה כידוע נסים רבים, אבל אכילת אבנים לא נמצאת ברשימה המכובדת הזו.

בעצם, אולי כן... תלוי את מי שואלים.

מספר מורה הדרך עמרי אבידר:

ליד הכנסייה הקתולית-פרנציסקנית 'מֶנְזָה כריסטי' (שולחן המשיח) שבנצרת, מוצב שלט המספר את סיפורו של המקום בשלוש שפות.

הנה השלט בעברית:

ואם תשאלו את עצמכם במה היטיבו את לבם המורה ותלמידיו? ניתן לקבל תשובה מוזרה ביותר מהתרגום לאנגלית של השלט:

אם נתרגם את התרגום העילג יתברר לנו ש'ישוע אכל אבן בתוך הכנסיה כארוחה ביחד עם תלמידיו'!

מה קרה כאן?

עמרי משער שהטקסט המקורי היה משהו כזה:

A relatively late tradition identifies the large stone table inside the church as the place in which Jesus ate a meal together with his disciples

אבל 'גוגל טרנסלייט'פישל, ובנצרת לא היה אף דובר אנגלית, שקרא את השלט ויכול היה להתריע על הביזיון.

שולחן האבן בכנסיית מנזה כריסטי בנצרת (מקור: ויקיפדיה)

הנס עצמו תואר בפירוט בבשורה על פי יוחנן, כא 14-3. זו הייתה ההתגלות השלישית של ישוע לאחר שקם לתחייה. מן הכתוב בברית החדשה ברור שהאירוע התרחש על שפת הכינרת, ואכן בדרך כלל רגילים לזהותו בכנסיית הבכורה של פטרוס, ליד כפר נחום, שמוכרת יותר בשמה הערבי ט'בחה (ובעברית: עין שבע). מסורת מאוחרת, ומופרכת בעליל, טלטלה את ישוע מחופי הים עד להרי נצרת.

אז מה באמת הם אכלו במעמד הזה? למען האמת, זה ברור לגמרי: דגים על האש ולחם (את הפיתות והחומוס כנראה עוד לא גילו באזור הכנרת)...

הנה כך כתוב בבשורה על פי יוחנן:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס: הִנְנִי הֹלֵךְ לָדוּג. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: גַּם־אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ עִמָּךְ. וַיֵּצְאוּ וַיֵּרְדוּ בָאֳנִיָּה וְלֹא לָכְדוּ מְאוּמָה בַּלַּיְלָה הַהוּא׃ הַבֹּקֶר אוֹר וְיֵשׁוּעַ עָמַד עַל־שְׂפַת הַיָּם, וְהַתַּלְמִידִים לֹא יָדְעוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: בָּנַי הֲיֵשׁ־לָכֶם דָּבָר לֶאֱכֹל? וַיֹּאמְרוּ: לֹא׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַשְׁלִיכוּ הַמִּכְמֹרֶת מִימִין לָאֳנִיָּה וְתִמְצָאוּ. וַיַּשְׁלִיכוּ וְלֹא־יָכְלוּ עוֹד לִמְשֹׁךְ אֹתָהּ מֵרֹב הַדָּגִים׃ וַיֹּאמֶר הַתַּלְמִיד הַהוּא אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ אֲהֵבוֹ אֶל־פֶּטְרוֹס: הִנֵּה־הָאָדוֹן. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס כִּי הוּא הָאָדוֹן, וַיַּחְגֹּר אֶת־מְעִילוֹ, כִּי עֵירוֹם הָיָה, וַיִּתְנַפֵּל אֶל־הַיָּם׃ וְהַתַּלְמִידִים הַנִּשְׁאָרִים בָּאוּ בַסְּפִינָה כִּי לֹא הִרְחִיקוּ מִן־הַיַּבָּשָׁה כִּי אִם־כְּמָאתַיִם אַמָּה וַיִּמְשְׁכוּ אֶת־הַמִּכְמֹרֶת עִם־הַדָּגִים׃ וַיְהִי בַּעֲלוֹתָם אֶל־הַיַּבָּשָׁה וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ עֲרוּכִים וְדָגִים עֲלֵיהֶם וְלֶחֶם לֶאֱכֹל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: הָבִיאוּ מִן־הַדָּגִים אֲשֶׁר לְכַדְתֶּם עָתָּה׃ וַיַּעַל שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס וַיִּמְשֹׁךְ אֶת־הַמִּכְמֹרֶת אֶל־הַיַּבָּשָׁה וְהִיא מְלֵאָה דָּגִים גְּדוֹלִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּשְׁלשָׁה וְלֹא נִקְרְעָה הַמִּכְמֹרֶת אַף־כִּי רַבִּים הָיוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: בֹּאוּ בְרוּ־לָחֶם, וְאֵין אִישׁ מִן־הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לִשְׁאֹל מִי אָתָּה כִּי יָדְעוּ אֲשֶׁר הוּא הָאָדוֹן׃ וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ וַיִקַּח אֶת־הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן לָהֶם וְאֶת־הַדָּגִים׃ וְזֹאת הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית אֲשֶׁר־נִרְאָה יֵשׁוּעַ אֶל־תַּלְמִידָיו אַחֲרֵי קוּמוֹ מֵעִם הַמֵּתִים.

ואם אנו כבר בענייני ישוע ואוכל, ייזכר לטוב אחד הפוסטים הראשונים בבלוג עונג שבת, שדן בשאלה מעניינת אחרת: מה בעצם אכלו שם, ב'סעודה האחרונה'...

בתיאבון!

החצץ הזה הוא חלבי, בשרי או פרווה?

↧

מנחם ברינקר איננו

August 14, 2016, 1:10 am

≫ Next: סיפורי רחובות: מיהו הרץ היינריך וכמה שנים חי?

≪ Previous: אבן מאסו הבונים: מה אכל ישוע ב'מֶנְזָה כריסטי'?

מנחם ברינקר (2016-1935)

ביום שישי האחרון (12 באוגוסט) נטמנה גופתו של פרופסור מנחם ברינקר באדמת בית הקברות של קיבוץ קרית ענבים. ברינקר ביקש שלא יספידוהו או ישרטטו 'קווים לדמותו', אלא יקראו שירים על קברו, וכך היה. מקצת חבריו הטובים ובני משפחתו קראו שירים וקטעי פרוזה אשר בחרו, ועמם נפרדו מאדם מיוחד במינו, אבן מאבני קיומנו כאן. עם לכתו שוב נתערערו ונסדקו קירות הבית הצנוע והרעוע שהקימו כאן בעמל וביזע אלה שמכונים היום בבוז 'האליטות הישנות', שוחרי הספרות העברית הקלאסית והציונות ההומניסטית. מיעוט היינו ומיעוט כנראה נישאר.

פרופסור אבנר הולצמן שחזר עבורי את רשימת הדוברים והשירים:

א"ב יהושע: 'רגע אחד שקט בבקשה'של נתן זך
חיים גורי: שירים מספרו האחרון 'אף שרציתי עוד קצת עוד' (מתוך מחזור שירים שהוקדש לברינקר)
חיים באר: 'מחר אני אמות'ו'אין לָךְ זכות חנינה בעולם'של לאה גולדברג ('אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם. / הַכֹּל הָכְרַע. / חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם / וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.)
עמוס עוז: קטע מספרו 'אותו הים'
נילי כהן: 'קֵץ הָאָב'של נתן אלתרמן
משה הלברטל: צוואתו של 'אובד עצות', גיבור 'מכאן ומכאן'של י"ח ברנר
חגית ברינקר: 'מות אבי'של יהודה עמיחי ו'והאיש המת שב אל ביתו'של דליה רביקוביץ (לדבריה קיבלה את אישורו של אביה לבחירתה בהם)
אליאב כהן: שיר שכתב מנחם ברינקר על אביו
ירון לונדון: 'היום פָּנָה'של לאה גולדברג
נסים קלדרון: 'הספרים'של נתן אלתרמן (מתוך 'עיר היונה')
ניבה לניר: שיר של אבא קובנר מתוך הפואמה 'סְלוֹן קֶטֶרִינג'

מנחם ברינקר, איש ירושלים בלידתו ובמותו, חתן פרס ישראל לספרות עברית וכללית (2004) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, היה מגדולי אנשי הרוח שחיו עמנו. חוקר מחונן ואנין טעם של ספרות ופילוסופיה, מורה כריזמטי ונערץ שלא הסתגר במגדלי השן אלא גם היה מבקר ועורך, אידאולוג ואיכפתניק. הוא היה ממתווי דרכו של השמאל הישראלי הסוציאליסטי והציוני, הפגין ונאם. ובעיקר היה ברינקר איש רב קסם, שופע הומור, חכמה יהודית ואנושית ואהבת אדם. בן למשפחה ירושלמית 'של פעם' (אמא דתייה ואבא חצי מסורתי וחצי קומוניסט), שמוריו הרוחניים היו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויוסף חיים ברנר, ש'האפיקורסות היהודית'שלהם היא ששבתה את לבו והוליכה אותו בעקבותיהם, במחקר ובחיים.

מי שרוצה להיזכר בברינקר הצעיר והרענן ובימי התום של שנות השמונים, כשעוד חשבנו שאפשר לשנות כאן משהו, מוזמן להתבונן בסרט התיעודי 'ישעיהו ליבוביץ במעלות', שביים יגאל בורשטיין בשנת 1981. בסרט מתועד ביקורם של ישעיהו ליבוביץ, ישראל אלדד (שייב) וברינקר בעיירה הגלילית מעלות, בדצמבר 1980, והשתתפותם ברב-שיח 'משבר בציונות או משבר במדינה'. אין עוד אנשים כאלה, אין יותר רמה כזו...

ברינקר חלה לפני כשנה באותה מחלה ממארת שאין לה רפואה, אך עד ימיו האחרונים כמעט שלא נס ליחו ולא כהתה עינו. ב-5 ביולי, חמישה שבועות לפני מותו, רואיין ברינקר על ידי פרופסור אבנר הולצמן כחלק ממיזם של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים לתיעוד חבריה הוותיקים (לצדו של הולצמן יושבים הפרופסורים אבישי מרגלית ומנחם יערי, חבריו של ברינקר). אותות המחלה ניכרים בו, אך הדבר לא הפריע לו להעלות בחיוניות ובהומור זיכרונות מרתקים, וגם הרבה 'רכילויות', על חייו האישיים, על מוריו ועמיתיו ועל הקריירה האקדמית העשירה שלו. אני מצאתי בדבריו עניין רב.

בראשית השיחה הזכיר הולצמן את 'ברנר', שיר ביכורים שפרסם ברינקר בשנת 1954 בכתב העת 'מבפנים'של התנועה הקיבוצית. ברינקר, שהיה אז בן תשע-עשרה בסך הכול, חתם על השיר בשם 'ב. מנחם'. זהו שיר לא מוכר לרבים, והנה הוא לזכרו של איש דגול זה (השיר פורסם מחדש בלווית דברי הסבר בספרה של נורית גוברין, צריבה: שירת התמיד לברנר, משרד הביטחון, 1995, עמ' 243):

וכך פירשה נורית גוברין את השיר (עמ' 87-85):

ועוד לזכרו.

ב-6 באוקטובר 2012 פרסמתי בבלוג עונג שבת את הפוסט 'תשורה קטנה ליום הכיפורים: "ענף אבות"לכבוד מנחם ברינקר', ובו הבאתי את ההקדמה היפה שצירף הסופר חיים באר לספר היובל לכבודו של ברינקר, 'הספרות והחיים' (הוצאת כרמל, תשע"א, עמ' 18-15). הנה הם שוב דבריו של באר:

יהי זכרו ברוך.

↧

סיפורי רחובות: מיהו הרץ היינריך וכמה שנים חי?

August 15, 2016, 9:47 pm

≫ Next: מסע שראשיתו בתפילה אצל 'בעל הידית'וסופו בשירו של ביאליק 'אִמִּי, זכרונה לברכה'

≪ Previous: מנחם ברינקר איננו

היינריך רודולף הרץ (1894-1857)

הפעם נפנה את מבטנו לאזור התעשייה 'חוף שֶׁמֶן'שבחיפה.

שמחה בינות מקיבוץ גשר הזיו בלע את הרוק כמה פעמים כשנתקל בשלט הרחוב שמנציח את הפיזיקאי הגרמני ממוצא יהודי היינריך רודולף הרץ (1894-1857). הרץ היה בלי ספק מדען חשוב שראוי להנצחה – יחידות המדידה של גלים אלקטרומגנטיים (הרץ, קילו-הרץ, וכדומה), קרויות על שמו – אבל למה להתעלל כך בזכרו?

זה מתחיל בשם העברי המשובש שהדביקו לו – 'הרץ היינריך', שהופך את שם משפחתו לשמו הפרטי וההיפך; ממשיך בתעתיק הקלוקל ללועזית (גם בערבית התעתיק משובש); ומסתיים בגיל המופלג שבו היה אמור לסיים את חייו – 137 שנים, לא פחות. במציאות הוא דווקא לא חי כל כך הרבה שנים. הוא מת מהרעלת דם, בן 37 בסך הכול.

ועוד לא אמרנו מאומה על ההגדרה הקצת עילגת, 'אביהם המדעי של הרדיו והרדאר'.

↧

מסע שראשיתו בתפילה אצל 'בעל הידית'וסופו בשירו של ביאליק 'אִמִּי, זכרונה לברכה'

August 18, 2016, 9:35 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: ביגל שקוף; פיצה בגדלים; אנא פרנק אנא?

≪ Previous: סיפורי רחובות: מיהו הרץ היינריך וכמה שנים חי?

ט"ו באב בירושלים, 2016 (צילום: דוד אסף)

א. היכונו לט"ו באב

היום ט"ו באב. המשנה במסכת תענית (פרק ד, ח) מספרת, כי לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים וט"ו באב, שבהן היו בנות ירושלים לובשות לבן ויוצאות לחולל בכרמים. 'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה'.

בארץ ניסו, ועדיין מנסים, להפוך תאריך זה ל'חג האהבה', מעין גרסה יהודית-ישראלית ל'יום ולנטיין' (Valentine's Day), עם פסטיבלים ו'לילות אהבה', חתונות ומפגשי פנויים ופנויות, מתנות ומכירות.

הרבנית אהובה ארד – דיווה של חוזרות בתשובה מהזן הברסלבי, שמתמחה בערבי הפרשות חלה, הרצאות, סדנאות, ואף מוציאה כל חודש טיול לאוּמָן – מארגנת לכבוד ט"ו באב טיסה 'לרבינו הגדול' (שם קוד לרבי נחמן מברסלב) ועלייה לקברי צדיקים נוספים באוקראינה. המסע נועד לנשים, ובאופן ספציפי לרווקות המחפשות שידוך (ה'בקרוב אצלך!', 'הצטרפי', וזוג הטבעות לא משאירים ספק).

לא נאריך במובן מאליו: מדובר בניצול גס ומחפיר של תמימוּת ונוֹאשוּת, עם הבטחות לישועה, ברכה והצלה שרשומות על הקרח. אבל מילא. זכותה של כל אחת לנסוע לאיזה טיול שהיא רוצה ולהתפלל היכן שתרצה ועל מה שתרצה.

ב. מיהו 'בעל הידית'?

מה שסיקרן אותי יותר הוא זהותו של הצדיק החדש שנולד על מפת ההשתטחויות – 'בעל הידית מוולודניק'.

אודה ואבוש. שנים אני עוסק בתולדות החסידות ומעולם לא שמעתי על כינוי כזה. מיהו 'בעל הידית'?

פתרון החידה אינו קשה אם מתעלמים מהשיבוש הקל של שם המקום. מדובר בצדיק חסידי ידוע ומעניין מאוד ושמו ישראל דב מווילֶדניק (1850-1789). הוא היה תלמידו של הצדיק מרדכי מצ'רנוביל, ולאחר מות רבו (1829) החל לפעול כצדיק עצמאי בעיירתו הקטנה וִילֶדְנִיק (Новые Веледники), היום כפר נידח במחוז אוֹבְרוּץ'שמצפון לז'יטומיר.

לא הרבה ידוע על קורות חייו של הרבי מווילדניק. הוא מת בכ"א בטבת שנת תר"י (1850) וספר תורותיו, 'שארית ישראל', נדפס לראשונה בלבוב בשנת 1864, ולאחר מכן, ובתוך זמן קצר, נדפס בשתי מהדורות נוספות (ז'יטומיר 1867; קניגסברג 1877). אגב, מי שהביא את הספר לדפוס היה לא אחר מאשר מיכאל לוי פרומקין-רודקינסון, חסיד חב"ד מיוחס שלימים שינה טעמו, התמשכל והיה למחבר, מו"ל ועיתונאי פורה.

שער המהדורה השלישית של ספר שארית ישראל, קניגסברג 1877 (מקור: HebrewBooks)

בד בבד נפוצו סיפורים עממיים רבים על הנסים והנפלאות שחולל הרבי הקדוש. הסיפורים הללו קובצו על ידי ברוך רַטְנֶר, אחד מחסידיו, שהתגורר בעיר אוֹבְרוּץ'הסמוכה לווילדניק, והוא הדפיסם בשנת 1901 בז'יטוֹמיר, בספר קטן ביידיש ושמו 'ספר ספורי נפלאות'. לספרו של רטנר צורף 'מכתב תעודה'ועליו חתמו חמישה מחסידיו של הרבי מווילדניק שהכירו את הרבי בחייו. הם העידו, כי המחבר 'איש נכבד הוא, וחס ושלום לא בדה אף מעשה אחת מלבו. רק כל מה שכתב לא כתב אלא מה ששמע מאנשים נכבדים אשר ידעו מהמעשיות הללו לאמיתתם'. הספר מלא וגדוש בסיפורים מעניינים על חסידים, ובעיקר על נשים מרות נפש (ובהן אלמנות ועגונות, עשירות ועניות), שבאו לחצרו של הרבי כדי להתייעץ עמו ולהתברך מפיו. הספר זכה כנראה להצלחה ובתוך זמן קצר ראתה אור מהדורה נוספת.

שער המהדורה הראשונה, ז'יטומיר, תרס"ב (1901)

שער המהדורה השנייה, [חמ"ד], תרס"ב [1902]

לפני עשרים שנה, בשנת 1996, תורגם ספר הגיוגרפי זה מיידיש לעברית על ידי ידידי המנוח ר'יהושע מונדשיין. הספר ראה אור ביזמתו של גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, שאף הקדים הקדמה בתחילת הספר והוסיף תוספות בסופו (הוצאת מכון 'אור ישראל', מונסי, תשנ"ו).

אגדות מסוג אלה שנאספו בספרו של רטנר, ואחרות שבלי ספק סופרו בעל-פה, גרמו לכך שבמרוצת השנים, ואף בתקופה הסובייטית, הפך קברו של הרבי מווילדניק יעד נכסף למבקשי ישועות ושבורי לב, ובמיוחד לנשים, ואף גויי הסביבה הגיעו אליו לבקש על עצמם.

ג. הרבי מווילדניק וחיים נחמן ביאליק

שמו של הרבי מווילדניק מוכר גם לכל מי שקרא את שירו היפה של ח"נ ביאליק, 'אמי, זיכרונה לברכה'. שיר זה, שנכתב בלונדון ב-1931, לא על אמו של המשורר נכתב, אלא על אמו של הרבי מווילדניק. וההוכחה לכך היא המוטו שצירף ביאליק לשיר: 'משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק'.

הנה השיר מתוך מהדורת שירי חיים נחמן ביאליק שערך אבנר הולצמן (דביר, תשס"ה, עמ' 454-452):

ומבאר הולצמן:

השיר נשלח למערכת השבועון 'מאזניים'ופורסם בו בראש גיליון הפסח של אותה שנה [1931]. הנטייה לראותו כחלק משירי הילדוּת האוטוביוגרפיים של ביאליק לא ייחסה את המשקל הראוי לכותרת המשנה, 'משיחות הצדיק ז"ל מוִילדניק'. כותרת זו מאותתת לקורא שלפניו כעין אגדה עממית בסגנון שיחות החסידים ולא השלכה של חוויה מחוויות חייה של אם המשורר. ואכן, השיר רחוק מלהיות תיאור נאיבי הרמוני של נס שנעשה לאישה הצדקת בכוח אמונתה. לאמיתו של דבר מובלעת בו תהייה, אירוניה ואף מחאה כלפי קשיחותה של ההשגחה העליונה המשחקת באישה הנואשת משחק אכזרי למדי, ונקודת התצפית שבו אינה של מאמין תמים אלא של מי שפרש מעולם המסורת וצופה בו מבחוץ בביקורת ובהסתייגות.

מרדכי עובדיהו, שהתלווה אל ביאליק בימי שהותו בלונדון בחורף 1931 והיה עֵד ללבטיו בעת כתיבת השיר, סיפר כי תכניתו המקורית של המשורר הייתה לסיים את השיר בצורה שונה לגמרי:

נשרה דמעה מעיניה ותכבה נר אחד... וירתח בה לבה למראה חילול זה, ודמעת אש נפלה מעינה השנייה והיא שהדליקה את הנר שכבה, ואך חֵלֶף זה נשרפה עינה האחת. עמדה הצדקת ושיבחה למרום: מוטב שתחסר עין אחת מאמתך, מאשר תחסר, חלילה, עין לשבת המלכה.

לדברי עובדיהו סיום זה, שבו כיפרה האֵם על עלבון השבת באחת משתי עיניה, הרתיע את ביאליק, שהחליט לבסוף לסיים את השיר כשהאֵם אינה מאבדת את מאור עיניה. ביאליק אמר לעובדיהו: 'אכן ביטלתי נוסח זה, שמין ריח לְבוֹנָה "קתולי"נודף הימנו והוא יותר מדי ספרותי' (מפי ביאליק, מסדה, תש"ה; הובא במהדורה המדעית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון ואחרים, ב, תש"ן, עמ' 387-386).

מֵאַיִן נחל ביאליק את שירו?

בספרו הנזכר של רטנר (חלק ב, עמ' 25, סימן ל) הובאה ראשיתה של מעשייה זו, ואפשר להניח שביאליק קרא אותה שם ועיבד אותה לשירו המרטיט.

והנה התרגום המדויק לעברית של יהושע מונדשיין.

מקור צנום ודל זה – שלוש שורות בסך הכל! – מוכיח כי המוטו שצירף ביאליק לשירו קשור במישרין לשיר שבהמשך ויש להבין אותו כפשוטו: מדובר באמו הצדקת של הצדיק מווילדניק ולא בסתם אשה (ולא כדעת זיוה שמיר, שגרסה כי 'אין לראות בכותרת המשנה רמז אוטוביוגרפי, כי אם ציון ז'אנרי', ו'יש להבין את השיר כמעין אגדה עממית, שיחת חסידים על מעשה נסים ולא כשיר ריאליסטי'. ממילא גם אין תוקף למסקנתה, כי הדובר בשיר, 'בנה של האשה הפשוטה', מבטא 'עמדת משכיל גלוי ראש וגלוי עיניים', שמטיח כביכול 'דברים קשים כלפי שמים', שכן הדובר הוא הצדיק מווילדניק בכבודו ובעצמו; ראו בספרה הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק, פפירוס, תשמ"ו, עמ' 159-156).

אמו של הצדיק מווילדניק בכתה אפוא מרה כאשר כבה נר השבת שהדליקה. הקב"ה האזין לתפילתה והנה דלק הנר מעצמו. ביאליק עיבד, שינה ועיבה ונתן לשיר את הנפח ה'עממי'והדרמטי המתבקש.

האם זהו אכן מקורו של ביאליק? שאלתי לדעתו של עמיתי אבנר הולצמן, שהשיבני:

ספק בעיניי אם ביאליק היה זקוק למקור זה בתור גירוי לכתיבת שירו. הרי לפי עדותו הוא שמע בילדותו מעשיות חסידיות מפי סבתו החורגת, שהייתה קרובתו של אותו צדיק [יעקב משה ביאליק, סבו של המשורר, התחתן בזקנתו עם בתו החורגת של הרבי מווילדניק]. האם אין זה סביר יותר שכבר אז נטבעה בזיכרונו המעשייה ההיא, שמן הסתם הייתה מהלכת בין חסידי הצדיק ובחוג משפחתו?

אני מכיר כמה עיונים בשיר הזה (למשל, רשימתו היפה של מאיר בוסאק ב'דבר', 24 ביולי 1970, עמ' 18), אבל נראה לי שאיש לא איתר את המקור שמצאת. יש מאמר מפורט של דב סדן על הקשריו של השיר, בספרו 'חיים נחמן ביאליק: דרכו בלשונותיו ובלשונותיה' (עמ' 423-411), ובין השאר הוא עוסק בשלל עניינים הקשורים בצדיק מווילדניק ובספרו 'שארית ישראל', אבל אפילו הוא אינו מזכיר את ספרו של רטנר, וחזקה עליו שהיה מזכירו אילו הכירו. כך שאני משער שהגילוי הזה כולו שלך.

אני יכול להניח בבטחון שגם יהושע מונדשיין ידע על הקשר בין סיפור זה לבין שירו של ביאליק, אך נמנע מלציין זאת שכן הספר יצא לאור בהוצאת ספרים חרדית, ואוי לו ואבוי לו אם היה מזכיר את שמו של האפיקורוס ביאליק בין דפי הספר הקדוש. אך אנו יכולים לעשות זאת ללא חשש ולהצביע על מקורו הצנוע של השיר.

ד. הקלאַמקע שמסביב לקבר

השלט שנקבע על קברו של הרבי מווילדניק (מקור: אהלי צדיקים)

האם הרבנית אהובה ארד מכירה את שירו המרגש של ביאליק? האם תקרא אותו בפני חסידותיה?

אפשר להניח שלא; אפשר להניח שהיא תבחר לספר להן את הסיפור הסתמי על הידית של 'בעל הידית'.

ומהו סיפור זה, שהקנה לרבי את כינויו הפרימיטיבי והמגוחך, שאיש מחסידיו ומנוצרי זכרו מעולם לא השתמש בו? ובכן, מקורו הוא בתוספות שהוסיף גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, מו"ל 'ספורי נפלאות', בסוף מהדורת התרגום של מונדשיין שנזכרה לעיל, כמסורת 'שנמסרה איש מפי איש':

[...]

ספורי נפלאות, מונסי תשנ"ו, עמ'קמה, קמז

אמירה זו, שמי שיחזיק ב'קלאַמקע' (או 'קליאַמקע'), כלומר מנעול הדלת, יזכה לישועה, היא שהפכה את הרבי מווילדניק בפִיוֹת עִלְּגֵי דורנו 'לבעל הידית'...

ה'אוהל'החדש שהוקם על ציוּן קברו של 'בעל הידית' (מקור: קברי צדיקים)

הציוּן על הקבר הקדוש הוא חדש לגמרי (מקור: אהלי צדיקים)

לסיום נאמר כי הבטחות דומות יוחסו גם לצדיקים אחרים. כך למשל סופר על ה'קלאַַמקע'של הרבי מגור, שבכוחה להביא לחזרה בתשובה; גם על ה'קלאַמקע'של בית המדרש של רבי יוסף אהרן מבּוּצֶ'צְ'יָה שברומניה נאמר, כי מי שייגע בה יזכה לישועה שלמה. ובאשר להבטחה לזיווג למה לבזבז כסף על נסיעה לארץ תלאובות? אפשר להישאר בארץ ולהסתפק בקברו של הרב הברסלבי אליעזר שלמה שיק, שנפטר בשנה שעברה ונטמן במושבה יבנאל. הרב שיק הבטיח בצוואתו כי מי שיגיעו לקברו לא רק שיזכו לישועה שלמה אלא גם ימצאו את זיווגם מן השמיים, 'ואני חזק בזה מאד'...

הבטחות שנרשמו בצוואתו של הרב אליעזר שלמה שיק

ההבטחה של הרב שיק נחקקה גם על מצבתו ביבנאל (צילום מאיר גרונבלאט; מקור:ברסלב סיטי)

↧

בורא מיני מזונות: ביגל שקוף; פיצה בגדלים; אנא פרנק אנא?

August 21, 2016, 9:34 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: דוקטור ווֹט; הסבים שותים; מוֹישֵן

≪ Previous: מסע שראשיתו בתפילה אצל 'בעל הידית'וסופו בשירו של ביאליק 'אִמִּי, זכרונה לברכה'

א. בגדי הבייגלה החדשים

המוצר האטרקטיבי הזה, שמוצע למכירה במרכולית שבקיבוץ עין הנצי"ב (עמק בית שאן), מזכיר קצת את 'בגדי המלך החדשים'של הנס כריסטיאן אנדרסן. מעניין אם הבייגל השקוף כולל גם את הבצק או רק את החור.

'המרכולית היא פרטית' – הסביר לי לייזר ריבלין חבר עין הנצי"ב – 'ואין לה שום קשר לקיבוץ. הבדיחה היא לא עלינו'.

תודה לגילעד רוזנברג.

צילום: אליעזר ריבלין

ב. הגודל כן קובע

הפיצה הזו קשורה יותר לפילוסופיה.

ערן כהן צילם את השלט הפארטאצ'י הזה בפיצריה בלוד. השלט עורר בו תהיות פילוסופיות, שמסקנתן היא שאצלנו גם מידה המכונה אקסטרה לארג' (XL) יכולה להגיע בגדלים שונים.

החנות הייתה סגורה ולכן לא ניתן היה לברר אם המבצע חל רק על מגש אקסטרה לארג'בינוני (מידיום), או שאפשר גם להזמין מגש XL קטן, ואולי אפילו אקסטרה סמול.

צילום: ערן כהן

ג. פיצה ברחוב אנא פרנק

ועוד בעסקי פיצה. לאלה שאוהבים את רשת 'פיצה שמש'מומלץ במיוחד לבקר בסניף בת ים. אני מקווה שתמצאו בקלות את הכתובת: רחוב אנא פרנק...

תודה לליאור פרי

ולמה זה מצחיק במיוחד, כי אצלנו בישראל כל בדיחה הופכת בשלב מסוים למציאוּת.

מה שמוביל בהכרח לציורו הבלתי נשכח של דודו גבע, בספר הבלתי נשכח Zoo ארץ Zoo? (הוצאת דומינו, 1982, עמ' 275), שבאופן לגמרי מקרי בימים אלה יצאה מהדורה חדשה שלו (ככל הנראה עבור כל אלה שהכריכה של המהדורה הישנה שברשותם התפרקה להם לחתיכות).

↧

פרנסות של יהודים: דוקטור ווֹט; הסבים שותים; מוֹישֵן

August 24, 2016, 1:03 am

≫ Next: שובו של הרשלה: ספרי בדיחות חרדיים

≪ Previous: בורא מיני מזונות: ביגל שקוף; פיצה בגדלים; אנא פרנק אנא?

הומור בעסקים אף פעם לא הזיק. להיפך. אדם עם הומור, שיודע גם לצחוק על עצמו, מקבל אצלי מראש ניקוד גבוה.

בשעתו הבאתי כאן תמונה של אינסטלטורים חביבים, שהמוטו שלהם הוא 'החרא שלך זה הלחם שלנו'. על אנשים כאלה אפשר כנראה לסמוך.

צילום: ברוך גיאן

הנה כמה דוגמאות לפרנסות עם שמות שבאים בטוב, עם חיוך וקריצה שובבה.

א. דוקטור WTF

נשמתי כמעט נעתקה כאשר צילמתי את המשאית הזו ברחוב פייר קניג בירושלים ולמדתי על תחום חדש לחלוטין שבו אפשר לרכוש השכלה אקדמית.

האם הראש הכחול הוא שלי או של בעל העסק? ואולי מדובר בסתם חוסר מוּדעוּת קיצוני?

עם דגש באות פ אפשר היה לפתור בקלות את התהייה הזו.

צילום: דוד אסף

ב. עשבים שוטים או הסבים שותים?

לאמיר גוטל (שאם זיכרוני אינו מטעני גם למד אתי לפני המון שנים בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית) יש בצור הדסה מחסן יינות, בִּירוֹת ושאר ירקות ומוצרים מתוצרת האזור. בנוסף יש לו גם שם שנון.

צילום: לוי קופר

ג. כשתראה את המחיר אולי כבר לא תחייך

מוֹישֵׁן הוא השם הנחמד שנתן משה ויינשטיין למעבדה שלו, ברחוב סמילנסקי ברחובות.

צילום: דן גרינשטיין

↧

שובו של הרשלה: ספרי בדיחות חרדיים

August 25, 2016, 9:49 pm

≫ Next: חדש על המדף: רבי כחול; השילוש הקדוש; משאית כשרה; בכור קטורת

≪ Previous: פרנסות של יהודים: דוקטור ווֹט; הסבים שותים; מוֹישֵן

מאת שמריה גרשוני

התגלגלו לידי כמה ספרי בדיחות (מתוך סדרה בת חמישה ספרים לפחות שנועדה לילדים) על דמות חרדית בשם זליג. אחד מספרי הסדרה אף נקרא 'זליג בקומיקס'. זהו ניסיון ליצור דמות משעשעת בעלת שם יהודי-מזרח אירופי ייצוגי (האם הכיר הכותב את 'זליג', סרטו של וודי אלן משנת 1983, והושפע ממנו? סביר שלא), שבכוח מעשיה הטפשיים ודיבוריה המחוכמים תגרום לקוראים נחת רוח והנאה מבדיחה יהודית טובה.

בהקדמה לאחד הספרים הובלט הקשר להרשלה מאוסטרופוליה, הגיבור האולטימטיבי של עולם הבדיחה והחדוד היהודי. ההצעה הראשונה לשמו של הרך הנולד, גיבור הסדרה, היתה 'הרשל'ה' (כביכול על שם הסבא רבא), אך לבסוף נבחר השם 'זליג'שפירושו 'מאושר'.

הספרים נדפסו בשנת 2015 בשכונת יפה נוף שבירושלים, והאחראי עליהם – שבהגינותו ציין כי מדובר ב'לקט בדיחות מובחרות מכל הזמנים'ולכן תפקידו הצטמצם לליקוט ועריכה – הוא 'י. כהן', במקום אחר בספר אנו מוצאים את שמו המלא – יוסף כהן, אך לא נרחיק לכת אם נשער כי מדובר בשם ספרותי (הגם שבאתר 'בחדרי חרדים'הוא מכנה את עצמו בשם יוסי). בגב אחד הספרים מוצג המחבר כ'סופר ואיש חינוך', שספריו הקודמים כבר הפכו רבי מכר. אכן 'פרנסה של יהודים'.

הסתתרות ספרותית זו היא יותר ממובנת, ולא רק בשל איכות הכתיבה, אלא בעיקר לאור יחסה המסויג של החברה החרדית לכתיבה שאינה תורנית ובמיוחד להומור. ככלל, החברה החרדית אינה מצטיינת בהומור, בטח לא בהומור עצמי, שהרי לפחות על הנייר – 'כל ליצנות אסורה'. ואכן, מי שביקר למשל בחתונה חרדית ושמע את ה'בדחן', יודע שאין מדובר במספר בדיחות אלא באדם החורז חרוזים ('גראַמען') בקול בוכים ובניגון מונוטוני.

בדרך כלל על טעם וריח אין להתווכח, אך בעסקי ההומור יש קנה מידה די פשוט: מצחיק או לא? מטבע הדברים, למחבר עצמו יש דעה טובה מאוד על הבדיחות שליקט. לדעתו, שמשתקפת מגב אחד הספרים, זהו 'ללא ספק אחד מן הספרים המצחיקים ביותר שתקראו אי-פעם'...

אבל לטעמי, לפחות על סמך שני הספרים שבהם עיינתי, רובן ככולן של הבדיחות עבשות ואינן מצחיקות. אין בהן את החן הלשוני שיש ב'ספר הבדיחה והחדוד'הקלאסי של אלתר דרויאנוב, וניכר בהן שעברו עיבוד מגושם ונטול חן טרם הוגשו לקורא. כזו היא, למשל, הבדיחה על שניים המתווכחים ברחוב אם הגוש החום שמרוח על המדרכה הוא שוקולד או צוֹאה, שהופכת כאן לוויכוח אם מדובר ב'עיסה מצחינה ורקובה של בננה'או ב'סוכריית טופי צהובה שנמסה בשמש'...

מיהו זליג וכיצד הוא מתפרנס?

הבחירה בדמות אחת של 'גיבור'נעשתה כנראה מתוך מחשבה שלילדים קל להזדהות איתה, ולפיכך זליג הוא במידה מסוימת דמות סטריאוטיפית של חרדי מבוגר שמוכר לכל ילד במגזר. הוא אדם כרסתן ובעל אף גדול שציציותיו משתלשלות מתחת אפודתו הצרה (לוּ היו ציורים כאלה מופיעים בעיתון 'הארץ'למשל, היה הצייר מואשם מיד בשנאת חרדים). זליג הוא כבן חמישים פלוס ואב למשפחה מרובת ילדים, ובהם שימע'לה, רבקה, מויש'לה, לייב'לה המתמיד ועוד שבעה ילדים נוספים שאת שמותיהם לא מצאתי. בת זוגו מוזכרת בבדיחות רבות, אך היא אנונימית ומכונה: 'אשתו', 'רעייתו'או 'הרעייה'.

ממה מתפרנס זליג? התשובה לשאלה זו משקפת מבלי משים את המציאות הכלכלית האופיינית לרבים מבני הציבור החרדי. ובכן, זליג לומד ב'כולל' (לימודי ההנדסה, הגם שנעשו ב'הוראת רבותיו', היו כנראה אפיזודה חולפת לצרכי בדיחה אחת). כיוון שקשה לפרנס שלוש-עשרה נפשות ממלגה צנועה של 'כולל', זליג עובד גם כממלא מקום של מלמד ב'חדר'. 'אחרי שפוטר מה"חיידר"עקב קיצוצים', זליג מנסה להקים דוכן של 'עוף בגריל'. גם עבודה זו לא צולחת בידו ו'בעקבות המצב הכלכלי הקשה'הוא מוצא את עצמו בראיונות עבודה, שם מבהירים לו כי אחד מתנאי הקבלה הוא שתים-עשרה שנות לימוד, מה שכמובן אין בידיו. 'בלית ברירה התחיל זליג למלצר במסעדה כשרה למהדרין, בשעות הערב'. בשלב מסוים מנסים זליג וחבריו אפילו 'ללמוד רבנות'.

לצד זליג וחבריו לכולל (שמיל, חצק'ל, שימע'לה ואברמ'לה) יש דמות נוספת שתפקידה לייצג את 'האחר'. אותו אדם, ספק יהודי ספק ערבי, הוא 'מוסטפה, שמוצאו היה מפרס', 'מבין קצת ברכבים'ואוסף 'פחיות למיחזור בפחים של הרכבת'. כמתחייב מהפולקלור האתני הישראלי – 'פרסי'הוא גם קמצן, וכזה הוא מוסטפה. בספר הוא ממלא את תפקיד ה'שלימזל', וזאת כל עוד אינו מתפקד כערבי טיפש. בציורים הוא תמיד משופם וחבוש בכאפיה.

מקורות הבדיחות

קשה לעקוב אחרי מקורות הבדיחות. לצד ליקוט בדיחות ידועות ונדושות מאוצר הפולקלור היהודי, השתדל המלקט להיות מעודכן גם באוצר הבדיחה הישראלי. כך למשל בדיחה של הסטנדאפיסט אורי חזקיה (בתזמון 1:30)הופכת לדיאלוג בין זליג לשמיל.

מהווי הכולל של זליג

דיון שמנהל זליג עם שוטר הרושם דו"ח לרכבו, כשבסופה של הבדיחה מתברר שהרכב כלל אינו שלו, הוא עיבוד לא מוצלח במיוחד של הומורסקה שכתב אפרים קישון, שגם הופיעה בסרט 'ארבינקא'.

וזה כנראה המקור, מהסרט 'ארבינקא' (1967) בכיכובו של חיים טופול. השוטרים הם שייקה אופיר וגילה אלמגור:

למרות כל שכבות המגן שעטה המלקט על עצמו והשמטת כל פרט מזהה (אפילו שנת ההוצאה – 2015 על פי קטלוג הספרייה הלאומית – לא נדפסה בספר), הוא נזהר שלא להעיר את חמתם של 'מעוררים'למיניהם. בין אם האנונימיות נובעת מחשש לשמו הטוב, מפגיעה בשידוכי ילדיו או סתם מחרמות נגד ספריו, שהם כנראה מקור פרנסתו (קצת כמו זליג), המלקט מקפיד להוסיף לבדיחות רבות הערות מחנכות. הנה כמה דוגמאות (ההדגשות שלי): 'לאחר שזליג סיים את לימודי ההנדסה שלמד בהוראת רבותיו'; 'כעבור חצי שנה של חיים שלווים ומצחיקים, פרצה פתאום מלחמה ושלטונות הצבא באו ולקחו את זליג בכוח הזרוע אל המחנה'; 'בשל סכסוך שכנים על בניית מרפסת, הזמין זליג את סבתו הקשישה להעיד בבית המשפט (לאחר שקיבל היתר מיוחד מבית דין)'.

זליג עובר 'בשכונה של גויים' (בירושלים? בבני ברק?)

השימוש בהומור קיים, שלא המחבר המציא (למשל, הטינה הקלאסית לחותנת), מחד גיסא; והכורח בהתאמת הבדיחות להווי החרדי הנוכחי, מאידך גיסא, יוצרים סיטואציות משעשעות, ולא בטוח שהמלקט התכוון שדווקא הן יצחיקו. כך למשל 'הלכו זליג ומשפחתו המורחבת למופע קסמים נפרד', וכשהקוסם הכריז שהוא עומד להעלים מישהו ושאל את הקהל מי ירצה להשתתף בקסם זה, קרא לעברו זליג בקול: 'חמותי בטח תרצה!'.

זליג גם נוסע לחו"ל

נקודה מעניינת ומעוררת מחשבות שעולה אגב עלעול בבדיחות זליג היא העדרו ה(כמעט) מוחלט של הקב"ה. למעט בדיחה שבה זליג 'שבר שמירה'בצבא (שאליו, כזכור, נלקח בכוח על ידי השלטונות). המפקד המזועזע אומר: 'ה'ישמור', וזליג עונה בתגובה: 'זה בדיוק גם מה שאני חשבתי'... זליג הוא אדם חרדי שלומד ב'כולל' (מן הסתם ש"ס ופוסקים; הדבר לא מפורש והוא מובן מאליו לציבור הקוראים), מתפלל ושולח את בניו ל'חדר', אבל אלוהים אינו נוכח בחייו. שני הסברים אפשריים לכך: או שנוכחות האל כל כך מובנת מאליה עד שאין צורך להזכירה; או שגם להומור יש גבולות, ואולי גם לסבלנותם של הקנאים בשכונה.

כך או כך, נאחל ליוסי כהן הצלחה בסדרת הקומיקס המשעשעת ונקווה שעם הזמן יתפתח גם חוש ההומור.
_______________________________________________

שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך.

↧

חדש על המדף: רבי כחול; השילוש הקדוש; משאית כשרה; בכור קטורת

August 28, 2016, 9:27 pm

≫ Next: העגלה המלאה: למה גדולי ישראל שותים מים ולא קולה?

≪ Previous: שובו של הרשלה: ספרי בדיחות חרדיים

א. חוזרים לבית ספר

מיועד למעריצי הרב מרדכי אליהו ובני משפחותיהם. את הרבי הכחול אפשר להשיג גם באדום.

צילום: אלון אוהב עמי

ב. כשרות אלטרנטיבית

על השוקולדים הנהדרים של חברת 'לינדט'השווייצרית, אין צורך להכביר מילים. כל מי שאוהב שוקולד יודע שאין עליהם. אבל בכל הקשור לעולם הכשרות אין גבול להפתעות. על גב אחד השוקולדים מצאתי את אישור הכשרות המפתיע הזה:

בהשגחת משולש K ארה"ב ובאישור הרבנות הראשית לישראל

משולש K? זה קשור למשולש ברמודה איכשהו?

לא תאמינו, אבל בתווית אחרת מופיע במקום המילים 'משולש K', ציור של משולש... (אצבע משולשת?)

הפיתרון לחידת המשולש נמצא כאן.

וכאן לוח סימני הכשרות האמריקניים, סבך גראפי שאמור להיות מוכר לכל מקפיד (תודה לאפרת קמפניינו):

מה שעוד יפה בסיפור ההכשר המשולש הוא הגלובליזציה של המוצר.

ובכן, השוקולד הוא משווייץ; היצרן יושב בצרפת או בגרמניה (בהתאמה לתמונות); המשווק הוא בישראל; הכשרות היא מארה"ב...

ג. משאית כשרה למהדרין

אם לשוקולד לינדט יש כשרות משולשת למשאית ההובלה בקירור של 'דגי ירושלים' (ידעתם שיש לירושלים דגים משל עצמה?) יש כשרות מרובעת.

זו הפעם הראשונה בחיי שאני נתקל במשאית עם הכשר, ולא סתם הכשר אלא ארבעה הכשרים שונים. נדמה לי שזה יכול להיות סטרט-אפ נפלא ורווחי שעוד לא חשבו עליו – משגיחי כשרות של מכוניות (עם אפשרות לפילוח עדתי ומגזרי).

צילום: יונתן ק.

ד. מכת בכורות

מי שהכשרויות הללו סחררו את ראשו תמיד יוכל להריח קטורת ולהירגע. ולא סתם קטורת אלא 'בכור קטורת', הבכור במשפחת קטורת המאושרת, שבכוחה להפיץ אנרגיה טובה ולהשכין שלום בבית.

הסבר: '[ב]בכור שבע (כך!) מינים של סגולות נגד עין הרע וחרדות'וגו'.

למכירה בדוכנים המובחרים בשוק מחנה יהודה בירושלים.

צילום: נטע אסף

↧

העגלה המלאה: למה גדולי ישראל שותים מים ולא קולה?

August 30, 2016, 10:27 pm

≫ Next: כל הנחלים הולכים אל הים? בירקון זה ההפך...

≪ Previous: חדש על המדף: רבי כחול; השילוש הקדוש; משאית כשרה; בכור קטורת

לפעמים צריך לחזור ולרענן את הרלוונטיות של המשל הידוע שהמשיל החזון איש באוזני דוד בן גוריון על 'העגלה המלאה'ו'העגלה הריקה' – מי מפנה את הדרך מפני מי?

קחו לדוגמה את אחת התרומות האחרונות לארון הספרים היהודי: קונטרס בין המצרים: אבלות, השקפה וחינוך מאת הצב"י [הצעיר בבני ישראל] משה נחמו הכהן מטבריה. מדובר כנראה בספר פופולרי מאוד. עובדה שכבר יצאו ממנו כמה מהדורות (כך לפחות מוצהר על שער 'מהדורה רביעית'של החוברת, שראתה אור בשנת 2014). לפני חודש ראתה אור מהדורה נוספת. הספר גם זכה להסכמתו של הרב דב קוק מטבריה, שהמחבר הוא ככל הנראה מתלמידיו.

מהדורת רביעית, תשע"ה

מהדורת יום שני, י"ב בתמוז תשע"ו

ד"ר ניתאי שנאן, שעיין בספר, דלה מתוכו כמה מרגליות שהן מופת לעילגות לשון ולגיחוך.

הנה, למשל, מה שיודע הרב חיים קנייבסקי, ממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי (יליד 1928), על 'טעם החיים'.

רקע הלכתי נחוץ: המונח 'חֶמֶר מדינה' (יין מדינה) משמעו משקה מקומי נפוץ, למשל בירה, שבהעדר יין גפן ניתן לעשות אתו קידוש או הבדלה. בין הפוסקים יש חילוקי דעות אם משקאות שאין בהן אלכוהול (כמו קוקה-קולה או מיצי פירות) יכולים להיחשב 'יין מדינה'.

אז מצד אחד, לרב קנייבסקי אין מושג מה זה קוקה-קולה, משקה שאין כמדומה אדם בעולם שלא שמע עליו; מצד שני, כשתלמידיו אומרים לו, שיש הסבורים כי שתיית קולה היא בבחינת עונג שבת, עונה להם הרב בשום שכל: 'שתיית מים זה יותר עונג משתיית קולה'.

ומעניין לא פחות ההסבר 'הרציונלי'שנתן התלמיד החרוץ, למה לא כדאי לשתות קולה: יש שם עשרות מרכיבים, וכל אחד מיוצר בבית חרושת אחר. האם אין זה סביר שמשגיח הכשרות יירדם בשמירה באחד מן המקומות הללו?

והנה עוד פנינה, מאותו מחבר, שמראה לאיזה תהומות של הבל אפשר להגיע.

נשאל המחבר – במסגרת 'הלכות תשובה'! – על מי שמקפיד לאכול מזון אך ורק בהשגחת הבד"ץ, והנה קרה לו אסון. שוד ושבר! הוא שתה מיץ (!) בהכשר של הרבנות הראשית לישראל...

השואל רצה לדעת איך יכול להיות שאדם כזה לא עמד בניסיון, וההסבר ברור ופשוט: מדובר בבעל תאווה שאינו יודע לשלוט על יצריו. מגיל קטן צריך לחנך ילדים לשלוט על יצריהם, ולכן ילדים שגרים באזורים בהם כל האוכל הוא בהשגחת בד"ץ אינם יכולים לרסן את תאוותם כאשר עומד בפניהם 'פיתוי'אחר (למשל, מיץ בהשגחת הרבנות). ובלשונו הזהב: 'ואז כשנמצא באזור שלא הכל בד"ץ, קשה לו שלא לאכול רבנות, ולפעמים יכול להכשל'.

ובספר אחר פרי עטו של אותו מחבר (קונטרס המועדים, תשע"ד) הוא נדרש לשאלה ממש חמורה: האם 'גוי הגון'רשאי להכניס לביתו 'מכשיר ששומעים או רואים בו חדשות' (קרי: רדיו או טלוויזיה)?

כמובן שלא! הרי מראים שם דברים איומים של כפירה, גילוי עריות ושפיכות דמים, 'שמשחיתים את הנפש היפה'. ואיך ידע הגוי מה קורה בעולם? נו, אם אין ברֵרה אז שיהיה מנוי על עיתון חרדי ('הרע במיעוטו')...

קונטרס המועדים, מהדורת תשרי תשע"ד

יש בספריו של הכהן מטבריה עוד פנינים מבהיקות כאלה ודומות לאלה, אך די בזה למבין.

↧

כל הנחלים הולכים אל הים? בירקון זה ההפך...

September 1, 2016, 9:13 pm

≫ Next: מעולמם של חרדים: פאזל; הפגנה; הפסיכולוג; טרמפ לאומן; גרפיטי

≪ Previous: העגלה המלאה: למה גדולי ישראל שותים מים ולא קולה?

ראיתם פעם חוף שנחל עזבו? 'חוף חדש'נוצר בגדה הצפונית של הירקון

מאת אלון גלעדי
(שליח עונ"ש באזור נמל תל אביב הישן)

כמו רוב הנחלים שהולכים אל הים, גם נחל הירקון מתרחב ונעשה רדוד יחסית בחלקו המערבי, כאשר הוא נשפך לים התיכון. זו הסיבה שמימים ימימה שפך הנחל שימש מקום מועדף לצליחתו.

שיירת גמלים חוצה את שפך הירקון, 1934 (מקור: ויקיפדיה)

במלחמת העולם הראשונה, בליל ה-21 בדצמבר 1917, צלחו הבריטים את הנחל בנקודה זו ולאחר המלחמה הקימו על התל העתיק ממול (תל כודאדי) עמוד זיכרון משיש לציון האירוע.

עמוד הזיכרון הבריטי על שרידי תל כודאדי. היום האתר משולב בטיילת שעל חוף הים (מקור: ויקיפדיה)

האנדרטה על רקע תחנת הכח. בראש העמוד נכתב: 'בלילה אור ליום ז'טבת התרע"ח עברה הבריגדה 157 של הדיוויזיה ה-52 את המעברה הזאת ולכדה את העמדות הטורקיות שממולה'. כתובת הזיכרון בעברית נוסחה על ידי זאב ז'בוטינסקי (מקור: ויקיפדיה).

כבר שנים רבות שהירקון לא ממש 'זורם ונשפך לים'כפי שכתב במלנכוליות מיכה שיטרית ('מלנכולי'; באשר לזונות שעל פי השיר גם הן זורמות ונשפכות לים – לא בדקנו). ההפך הוא הנכון: הים הוא זה שנשפך לירקון... בחיים האמיתיים, בטבע, נוצר מעין מפגש בין נחל, שגווע לקראת סופו, לבין הים ומי הקירור של תחנת הכח החשמלית רידינג. מפגש זה יוצר מראית עין של נחל ככל הנחלים שלכאורה נשפך אל הים.

השנה התרחשה באזור השפך תופעה חסרת תקדים ויוצאת דופן בעוצמתה. הגדה הדרומית של הנחל כוסתה בכמות עצומה של חול סחף, וכך נוצר מעין 'חוף ים'רחב מימדים בעוד הנחל נהיה צר יותר ויותר. בנקודה אחת, רוחבו הוא פחות מעשרה מטרים!

המקום הצר ביותר

השוואה בין צילומים שנעשו בשנה שעברה לבין צילומים שנעשו השנה אומרת הכול.

חוף צר ונחל רחב בצילום גוגל משנת 2015

חוף רחב ונחל צר בצילום מ-2016. שימו לב למיקומו של העמוד עם השלט.

עד לפני כמה שנים אפשר היה לראות בקלות כי הטיילת שמפרידה בין הרחוב לבין החוף באזור גני התערוכה הישנים נתמכת בשתי שורות של סלעים.

השנה זה ניכר רק בקושי. שטח החוף רחב הרבה יותר וגובה הטיילת הוא של שורת סלעים אחת.

גם בקצה המערבי ביותר של הגדה הצפונית, למרגלות המגדלור ואנדרטת הצליחה, נוצר קטע חוף חדש לגמרי שלא היה קודם.

פתחי הניקוז של הצינורות הגדולים כוסו בחול ונראה שלא רחוק היום ובו ייחסם המעבר בין הירקון לים...

פתחי ניקוז שנקברו בחול

גם האזור המכוסה במים אינו אלא אשליה, שכן בחלקו הגדול הוא רדוד מאוד ולכן יש הבדלים ניכרים בין גֵּאוּת ושפל.

תחילת גֵּאוּת הנחל. קטע החוף הירקרק מכוסה כולו במים.

כמה דקות לאחר מכן (ראו את מקומו של הדייג)

הנחל בשעת השפל. האזור הירקרק אמור היה להיות מכוסה במים.

בדבר אחד אין ספק: היום כבר איש לא היה מרגיש צורך לציין את צליחת הירקון באנדרטה (כך על כל פנים סחה לי כלבתי הנאמנה).

גם האזור המכוסה במים רדוד מאוד (תשאלו את הכלבה שלי)

אגב, שמו הרשמי של הגשר שנראה בצילומים, שמכונה בפי העם 'גשר רידינג', הוא 'גשר ווקופ', על שמו של הנציב העליון הבריטי הרביעי. הגשר הוקם ב-1938, אך נהרס, תוקן ושוקם כמה פעמים. מלבד חשיבותו בתולדות תל אביב והתפשטותה צפונה הוא גם חלק מ'שביל ישראל', וכמובן זכור לטוב מהמשפט שנערך ל'אלטמן הקטן'בסרטו של אורי זוהר 'מציצים' (1972).

מבט מגשר ווקופ

ועם זאת, גם עתה מספק הנחל מראות מרהיבים, במיוחד ערבוב הצבעים בין מי הירקון הירקרקים לבין מי הים הצלולים.

אוהבי הירקון, שמקווים שהנחל לא ייגמר לעולם, יכולים להתנחם בהליכה של כמה עשרות מטרים מזרחה מהשפך. שם הנחל נראה יפה ומלא כתמיד...

↧

מעולמם של חרדים: פאזל; הפגנה; הפסיכולוג; טרמפ לאומן; גרפיטי

September 15, 2016, 12:19 am

≫ Next: גלגולו של ניגון: מי היא הצעירה שהייתה בכנרת?

≪ Previous: כל הנחלים הולכים אל הים? בירקון זה ההפך...

א. פאזל מדליק לילדים ולמבוגרים

על מעמדו של הרב חיים קנייבסקיככוכב עליון בשמי הציבור החרדי הליטאי כתבנו לא פעם. ואם חשבנו שאין עוד מה לחדש, אז הנה המשחק שכל ילד יהודי ירצה לשחק בו.

צילום: מיכל ברושי

ב. סכנה! אש!

יש משהו נוגע ללב במפגין הבודד הזה, שעומד מול סניף סלקום בשכונת גאולה בירושלים.

צילום: ג'פרי סאקס

ג. הצדיק האמריקני

מודעות קיר בחוצות ירושלים על בואו של צדיק פלוני או אלמוני אינן דבר נדיר. כידוע, 'ביאתו של צדיק עושה רושם'. אבל המודעה הזו, שהודבקה על קירות שכונת 'שערי חסד'קצת יוצאת דופן.

האדמו"ר מרימנוב (שבעצם משכנו כבוד ברובע בורו-פארק שבברוקלין, ניו יורק) אינו יושב בשורה הראשונה של צדיקי הדור ולמען האמת – ויסלחו לי חסידיו הרבים קוראי הבלוג – אינו מוכר כמעט. פיאורו כ'מנהיגם ומורה דרכם של אלפים בישראל'הוא – איך נאמר זאת בעדינות? – קצת מוגזם.

מעבר לכך שכל אדמו"ר חסידי ראוי לשמו הוא במידה רבה 'רופא לשבורי לב', מפתיעה קצת הדרך שבה 'מוכרים'את כישוריו של הרימנובר לא רק כפסיכולוג מהולל אלא גם כ'משרטט מפות למציאת נעדרים והחזרת נושרים ליהדות מבלי לראותם כלל'...

אגב, על כישרונותיו העצומים של הצדיק מרימנוב לחזות את העתיד אפשר לעמוד גם מנבואתו שניתנה בשנה שעברה, כאשר חזה שמלחמת אזרחים תפרוץ בארה"ב...

צילום: צ'יקו גילה

ד. דו-דונא-דונאלד מאומן

תמיכה נח-נחית בטראמפ. האם זה יעזור לו?

צילום: יונתן ק.

ה. נשים צדקניות, אנא!

על הכסא שלפניו, בקו האוטובוס הירושלמי 33, חרט נוסע חרדי מודאג ובעל ציפיות משיחיות אקוּטיוֹת את כתובת הגרפיטי הזו:

גרפיטי האוטובוסים החרדי – סיפר לי צ'שגם צילם – הוא תת-זאנר בעולם הגרפיטי. זהו גרפיטי עם ערכים.

בניגוד לגרפיטי הרגיל שמעטר את מושבי האוטובסים ברחבי הארץ, שמבשר קבל עומד ויושב על אהבת בוסר של זוג נערים (נניח, 'רועי ומאיה ביחד לעד'), או שמפרסם ברבים את שושלת ייחוסו של פלוני (נניח, מה היה מקצועה של אמו), כאן מבקשים להביא לתיקון עולם ולקירוב הגאולה. לא פחות. ומי אחראי על מיזם זה? הנשים, זה ברור! הרי רק בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.

מה מציע הכותב לנשים ללבוש חלף 'הפאה הטמאה'שמזכירה את השיער האמיתי? יש להניח שהיה רוצה לראותן עטופות בשביסים וברדידים, בצעיפים ובמטפחות. אולם הפרויד הקטן לוחש לי, שבסתר לבו הכותב היה שמח אם הן היו משאירות את שיערן (ואולי עוד כמה איברים מוצנעים) מגולה לגמרי.

↧

גלגולו של ניגון: מי היא הצעירה שהייתה בכנרת?

September 15, 2016, 10:05 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: חלבה קופיקו; משקה אובמה; גבינה שחורה

≪ Previous: מעולמם של חרדים: פאזל; הפגנה; הפסיכולוג; טרמפ לאומן; גרפיטי

אבא פניכל, רישום לשירה של רחל 'כנרת' (שירת רחל, הוצאת 'דבר', תשל"ח, עמ'סד)

פנחס שדה, החיים כמשל, שוקן, 2010, עמ' 42

'הייתה צעירה בכנרת'הוא משירי תנועות הנוער הידועים ביותר שהודבקו לימה הקטנה והאהובה שלנו. הוא שוכן בפנתיאון מפואר ורב קומות של שירי כנרת רבים מִסְפוֹר: 'קסם על ים כנרת', 'על שפת ים כנרת', 'שם הרי גולן', 'ואולי', 'יש לי כנרת', 'כנרת כנרת אלייך נמשכת', ועוד ועוד.

איש לא יודע מי כתב את המילים של 'הייתה צעירה' (ששרים במלעיל, כמובן), אבל זה לא ממש חשוב, שהרי המילים, בינינו, די טיפשיות, וגם החריזה לא משהו (גליל / גיל). אבל היה לשיר יופי וקסם מדבק, שמוסבר בהיותו שיר 'מעגלי', שזנבו מתחבר לראשו, ואפשר לחזור עליו כמה פעמים בלי להתבלבל או להשתעמם. ואכן, כך שרנו, וכך שרו אבותינו ואמותינו, עד שאיכשהו כבר לא היה כוח והשיר נפח את נשמתו ונמוג לתוך עצמו.

דוגמאות מוכרות נוספות לשירים מעגליים הן הפזמון החוזר ל'שיר העבודה' ('כחול ים המים') של נתן אלתרמן ונחום נרדי ('שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה / הַשִּׁיר לֹא תַּם, / הוּא רַק מַתְחִיל', וחוזר חלילה), או בשיר העבדים האמריקני 'Pick a Bale of Cotton', שההתגלגל אצלנו ל'בים לבן קבוצת שחורים קוטפת / בשדה כותנה קוטפת כל היום / הו, הו, הו, החמה יוקדת / הו, הו, הו, יוקדת כל היום' (וחוזר חלילה, בשלוש קולות).

וכמובן השירים הילדותיים וה'גסים':

זלמן יש לו מכנסיים / מגיעות עד הברכיים / אם ייפלו המכנסיים /יראו לו את הז... זלמן יש לו וכו'

קומו, קומו, ילדים / הזקנה בבית חולים / היא נפלה מאוטובוס / ושברה לה את ה... קומו, קומו וכו'

כך אן כך, ה'צעירה'מהכנרת כבר לבטח הזדקנה, וזו הזדמנות לבקרה ולדרוש בשלומה.

אז קודם כל, הנה המילים לדוֹר אשר לא ידע:

שקופית לשירה בציבור (יוצר: משה בנציון; ציור: נורית יובל)

מילים פשוטות, אבל תמיד היו כאלה ששיבשו אותן, בתמימות או בזדון, ושרו: 'התצא העירה לכינרת', או 'כל היום הייתה שרה שיר חדוה רגיל'...

מטבע הדברים שיר זה לא זכה להקלטות רבות, ובכל זאת מצאתי במרשתת שלושה ביצועים ישנים נושנים שטעמם כיין המשומר לצדיקים.

הביצוע המוקדם ביותר הוא של פיטר הפצ'ר, שהוקלט בגרמניה בשנות השלושים (תודה לטושי):

וכאן ריקה זראי בהקלטה משנת 1955:

והנה מרים אביגל וניסן כהן הב-רון:

ב. מתי הגיע השיר לארץ ישראל?

כאמור, איש אינו יודע מי כתב את מילות השיר. אך מה באשר ללחן? כפי שנראה בהמשך, מקורו החד-משמעי הוא אוקראיני, ואם כך השאלה המעניינת היא: מתי הגיע השיר לארץ ומתי התחילו לשיר אותו כאן?

המקור המודפס המוקדם ביותר של השיר הארץ-ישראלי, שעליו ידוע לי, הוא ספר תווים בעריכת תלמה גולדפרב, שמכל המקומות בעולם נדפס דווקא בגולת ברוקלין שבניו-יורק בשנת תרפ"ט (1929). הספר נקרא Echoes of Palestine, ובעברית 'הֵדֵי הארץ'.

גם הפולקלוריסט יעקב צדקוני, שעלה לארץ ב-1924, רשם את מילות השיר בפנקסו (הנ"ל, 'מה שרו בארץ בראשית העליה השלישית?', ידע-עם, יז-יח, תשט"ז, עמ' 151). עורכי ידע-עם העירו שם, כי זו פרודיה המבוססת על שיר עם רוסי ושמו У попа была собака (הייתה לכומר כלבלבת). השיר היה שגור מאוד בפי הנוער החלוצי שעלה מרוסיה ו'במסיבות עליזות היו ממשיכים שיר זה עד בלי סוף'.

אפשר אפוא להניח שלפחות מראשית שנות העשרים של המאה הקודמת שרו בארץ ישראל את 'הייתה צעירה בכנרת'.

ג. חוות העלמות

מה היתה קרקע המציאות שממנה נולד וצמח שיר זה? אין לכך תשובה של ממש, אבל שערי ההשערות לא ננעלו ואציע אפוא אחת משלי.

אחד הסיפורים הידועים של תולדות ההתיישבות החלוצית בעמק הירדן קשור ב'חוות הפועלות' (שכונתה גם 'חוות העלמות'או 'חוות הצעירות'), שייסדה האגרונומית חנה מייזל-שוחטבשנת 1911 בחצר כנרת. חווה זה, שבה הוכשרו נערות צעירות (ביניהן גם המשוררת רחל) לעבודה חקלאית, פעלה כשש וחצי שנים עד שנסגרה באוגוסט 1917. זה היה מיזם פמיניסטי מרהיב, עוד אחד מחידושיהם פורצי הדרך של אנשי ונשות העלייה השנייה, ועל אף הקשיים הרבים בניהול החווה ובחיי היומיום של הפועלות הצעירות, שמה התפרסם בכל היישוב.

צעירות כנרת, 1912. עומדות מימין: חנה ציז'יק, שרה שטורמן, עטרה קרול, שושנה בלובשטיין (אחותה של רחל). שורה מרכזית: ציפורה דרוקר, לאה מרון-כצנלסון, חנה מייזל-שוחט (המנהלת), שרה לייקין, שרה מלכין. שורה תחתונה: רחל רוזנפלד, ציפורה אברמסון, יהודית קרביצקי.

על תולדות החווה כתבה פרופ'מרגלית שילה מאמר מסכם ('חוות-הפועלות בכנרת, 1917-1911, כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השניה', קתדרה, 14, 1980, עמ' 112-81). הנה קטע מתוכו (עמ' 99) ובו נדונה השפעת הקרבה לים כנרת על החיים בחווה:

סיפור חוות העלמות שבה גם את דמיונה של הסופרת שולמית לפיד, שבשנת 2006 פרסמה בהוצאת 'כתר'רומן בשם זה:

האם יהיה זה מופרך לשער, שבשיר 'הייתה צעירה בכנרת'מהדהד זיכרונן של אותן צעירות בבגדי לבן, שגם אם לא שרו כל היום שירי חדוה וגיל, עוררו את דמיונם ואת מעיינות יצירתם של בני התקופה?

צעירה מבערת עשבים שוטים במושבה כנרת, 1912 (מקור: ספריית אוניברסיטת חיפה)

הנה כך תיאר זלמן רובשוב (לימים זלמן שזר, נשיא המדינה השלישי) את החוויה הרוחנית המרעישה שעבר באותו יום קיץ לוהט של חודש אב תרע"א (1911), כשהגיע לביקור בחוות העלמות וראה לראשונה את רחל. מאמרו הנוגע ללב, 'אורה הזרוע', נדפס בעיתון דבר, ב-30 באפריל 1946, ביום השנה החמש-עשרה למותה של רחל:

ד. ילדה, גברת, ואולי בכלל סבא?

יהיה אשר יהיה הרקע ההיסטורי להולדת השיר, היו לשיר גם נוסחים חלופיים. כך למשל, 'הייתה גברת בכנרת' (שברור כי אינו הנוסח המוקדם אלא ניסיון לשפרו בחריזה מתבקשת של 'גברת-כנרת'), או 'הייתה ילדה בכינרת'.

נוסח ה'ילדה'נרשם ב'חוברת שירים'של בית החנוך בצפון [תל אביב], שנכתבה בתמוז תרצ"ה (1935):

מקור: אוסף מאיר נוי בספריה הלאומית

בעמוד 9, תחת הכותרת 'מַה' (ומתברר כי מילה זו הייתה פעם חלק מן השיר), נכתב כך:

על המצאת נוסח מאוחר – 'היה סבא בכפר סבא' – סיפר נחומי הרציון באתר 'זמרשת':

ביוני 1959, בטיול סיום י"ב לפני הגיוס, ישבו חברי גרעין 'יעל'על שפת הכינרת ושרו, וכמובן ששרו גם 'הייתה צעירה בכינרת'. במהלך השירה, התחיל מישהו מחברי הגרעין: 'היה סבא בכפר סבא' – ומישהו אחר הוסיף: 'אשר בשרון' (גרעין 'יעל'היה מיועד להשלמת קיבוץ ניר אליהו). מיד המשכתי בשורה שנייה: 'כל היום היה שר שיר חדוה ורון'ושוב, מישהו מהחבר'ה, המהם: 'כל היום היה הוא שר', ואז השלמתי את השורה הרביעית: 'שיר אחד הוא רק זכר ש...'.

את מילות השיר, מסרתי לחוקר הזמר העברי והיידי, מאיר נוי, וכך מצוי השיר בארכיון מאיר נוי לזמר עברי בספריה הלאומית. במשך השנים השיר יצא ממסגרת של 'שיר מקומי'והושר במסגרות רחבות יותר.

רמז לשיר 'הייתה צעירה בכנרת'התגלגל לימים גם לשיר 'כינרת אחרת', שחיבר יעקב שרת והלחין משה וילנסקי עבור להקת פיקוד צפון. השיר בוצע לראשונה בתכנית 'שמח בצפון', שעלתה בשנת 1967, עוד לפני מלחמת ששת הימים:

בבית הראשון נכתב כך:

כשהיינו צעירים מאוד מאוד,
טהורים, זכים, תמימים, יפים ועוד,
אז גם שרנו לך הרבה הרבה שִׁירוֹת
ולשמך קשרנו קשר אגדות.

צעירה יפה הייתה לך בגליל,
שידעה לשיר רק בחדווה וגיל,
על שפתך אז נער חמד פעם גר
ותורה למד מפי נביא נסתר.

שני שירים נרמזו כאן, על 'צעירה'ועל 'נער'. הצעירה היפה היא כמובן 'הייתה צעירה בכינרת', ואילו נער החמד הושאל משירם המפורסם של יעקב פיכמן וחנינא קרצ'בסקי, 'אגדה' ('על שפת ים כנרת'), ובו השורות: 'מִי גָּר שָׁם? רַק נַעַר / כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר! / לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא / מִפִּי הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ'.

ה. 'זורם לו הפלג': המקור האוקראיני

המציאות הארץ ישראלית לא תאמה תמיד את הדימוי הרומנטי שטיפחו אנשי העליות הראשונות בהשפעת התנ"ך. נהר הירדן, שזרם לכינרת ועל גדותיו התרחשו כמה מאירועי המפתח של העם היהודי הקדמון, לא היה דומה כלל וכלל לדנייפר או לבוג הדרומי, נהרותיה האדירים של אוקראינה שזורמים בשצף-קצף לים השחור. וכאשר נפתלי הרץ אימבר, משורר 'התקווה', כתב על הירדן: 'הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זֹל! יֶהֱמוּ גַּלֶּיךָ / עֲלֵי גְדוֹתֶיךָ שְׁטֹף וְגֹל / חֶלְאַת אַרְצֶךָ', לא יכול היה לשער שמדובר בנחל כמעט ללא גלים, שזורם 'כמי השילוח ההולכים לאט'ולכל היותר יכול להזכיר פלג נחל זעיר מארץ הולדתו.

והנה, דווקא כאן נקשרה הכינרת של 'הייתה צעירה'עם פלגי מים אוקראינים.

כפי שכבר נכתב לעיל, הלחן המקורי של השיר אינו משלנו אלא נובע מאוצר הזמר העממי האוקראיני. כפי שלמדתי מהמידע שהובא ב'זמרשת'זהו שיר-עם ושמו Тече річка невеличка, שפירושו 'זורם לו הפלג'.

הנה שש צעירות אוקראיניות נאוות פורטות עלי בנדורה:

כאן זמרת העם האוקראינית-אמריקנית קויטקה סיסיק (Kvitka Cisyk):

ולסיום, זמרת העם האוקראינית דיאנה פטריננקו (ילידת 1930):

ו. הנוסח ביידיש

שלמה שביט שלח לי את נוסח הגרסה ביידיש כפי שהתפרסמה בספר אונדזער געזאַנג (השיר שלנו), שערכה בינה שטיינברג (בהוצאת י"ל פרץ, 1984, עמ' 94):

שקופית לשירה בציבור (יוצר: שלמה שביט)

ז. בעלי התוספות

כתמיד, עונג הוא לי לפרסם את השלמותיו והוספותיו של אליהו הכהן. הנה מה שכתב לי על ראשיתו של השיר, ובעיקר על הנוסח המקורי 'הייתה צעירה בת כינרת', שעם השנים נדבקו שתי המילים האחרונות זו לזו והאות ת'נשמטה:

זכות הבכורה לתרגום השיר הזה מגיעה לסופר הירושלמי ח"ד שוורץ (לימים שחר). הוא תרגם את השיר המקורי הזה בירושלים כבר בשנת 1916, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה. השיר נדפס בחוברת ב'של 'מזמורים לילדים', שיצאה ביפו בשנת תרע"ז, בהוצאת צמד המורים יש"י אדלר וש,ח בֶּרְכּוּז.

וזה לשון השיר:

כך שרו בתחילה ילדיהם של אנשי העלייה השנייה.

לנוסח החדש, המאוחר יותר, של הצעירה בכנרת, אין כמובן קשר לטקסט המקורי, אך גם כאן חלה סטייה מהמקור. הניסוח המקורי של השיר היה 'היתה צעירה בתכינרת', אלא שתוך כדי שירה נבלעה סיומת הת'של המילה 'בת', והב'נצמדה ל'כינרת'...

כך העידו בפניי אחדים מאנשי העלייה השנייה, וגם הסופר יהודה בורלא שהיה יליד הארץ והכיר את הגרסה המקורית.

ומוסיף גם דן אלמגור:

ובעקבות הכלבלבת של הכומר, שהזכיר צדקוני, שרו בחיפה בשנות השלושים והארבעים למנגינת הצעירה מהכנרת:

לאבי היה כלב / והוא אהב אותו. / פעם אכל חתיכת בשר (שלוש המלים האחרונות במלעיל) / והוא הרג אותו. / הוא הרג, והוא קבר/ ועל המצבה כתב (חרת / רשם): / ש... לאבי היה כלב...

אורי סלע, בספרו 'ילדות קלה', כלל (בעמ' 47-46) גם את 'היתה צעירה בכנרת', ו'בא הכלב המטבחה':

ושם גם: 'זלמן יש לו מכנסיים' (עמ' 70); ו'טוסו, טוסו ילדים', 'קומו, קומו ילדים', 'טרללה, ילדים / הזקנה בבית חולים' (עמ' 73-72).

↧

בורא מיני מזונות: חלבה קופיקו; משקה אובמה; גבינה שחורה

September 18, 2016, 9:44 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: יורדים לכביש

≪ Previous: גלגולו של ניגון: מי היא הצעירה שהייתה בכנרת?

א. הספרות והחיים

ב'ממלכת החלבה'בשוק מחנה יהודה בירושלים יש חלבות מכל הסוגים. יש גם חלבה שאפילו תמר בורנשטיין-לזר, אמו-הורתו הספרותית של 'קופיקו', לא העלתה בדמיונה.

ואין לנו אלא לשאול: ומה עם צ'יפופו (שהוא כידוע בן-דודו של קופיקו)? למה הוא לא קיבל חלבה משלו?

צילום: דוד אסף

תמר בורנשטין, קופיקו בתחרות כדור-רגל, ציורים מ'אריה, הוצאת זלקוביץ [1960]

ב. ובקרוב משקה 'טראמפ'?

למה החליטו בחנות משקאות בצפת לקרוא למשקה הזה 'אובמה'כשהשם הוא 'אוּמְבָּה!' (!Ummba)?

אולי בגלל שעל הפחית מצויירת דמות של גבר שחור? לא, לא יכול להיות... בטח סתם התחלפו האותיות.

צילום: ישראל ויינגולד

ג. שחור ולבן בצבעים

דן גרינשטיין ביקר במרכול 'טיב טעם'ברחובות והופתע למראה הגבינה הלבנה-ווּזְווּזִית הזו, שמשום מה נקראת 'שוורצע'...

צילום: דן גרינשטיין

↧

פרנסות של יהודים: יורדים לכביש

September 20, 2016, 10:18 pm

≫ Next: לוּ הייתי רוטשילד: ספרות, הומור ודמגוגיה

≪ Previous: בורא מיני מזונות: חלבה קופיקו; משקה אובמה; גבינה שחורה

והפעם על פרנסות רחוב, פשוטו כמשמעו.

א. יֵשׁ מִשְׁמֶרֶת בַּחֲנִיטָה?

מה עושה רכב חניטה ברחוב וייצמן ברחובות, והאם שתי הדמויות המצוירות על הדופן אמורות לייצג את מספרם של החנוטים עד כה?

צילום: דן גרינשטיין

ב. ליצן במעבר חצייה

כדי להתפרנס הליצן שבתמונה יורד לכביש, בפועל ממש, וגם מסכן את נפשו.

שמוליק שדה מיובלים ירד לעיר הגדולה תל אביב והופתע לגלות בשדרות רוקח פינת רחוב אבן-גבירול את המחזה ההזוי הבא: הבחור ממתין לאור האדום שיופיע ברמזור, ואז הוא אץ-רץ ומבצע פעלולים על הכביש, ועוד לפני שהאור מתחלף לירוק הוא מספיק לרוץ בין המכוניות וללקט את מעותיו.

צילום: שמוליק שדה

ג. מוניות אנ"ש

אצל החרדים אנ"ש זה 'אנשי שלומנו', אלה שאפשר לסמוך עליהם כי הם משלנו (פֿון אונזערע). המפא"יניקים למדו את זה מהחרדים ובפתק המיתולוגי שהעביר מישה לגרישה היה כתוב: 'המוכ"ז מאנ"ש, נא לסדר לו עבודה, בב"ח' (המוסר כתב זה מאנשי שלומנו ... בברכת חברים).

והנה מתברר כי למרות שנגע הפרוטקציה הוסר מזמן (כי במקומו יש 'קשרים'), בכל זאת יש עדיין מוניות אנ"ש ואפילו עוף אנ"ש...

צילום: ברוך גיאן

צילום: זאב קינן

↧

לוּ הייתי רוטשילד: ספרות, הומור ודמגוגיה

September 22, 2016, 9:46 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: הוד והדר; חתולים בדרך; מעקף חינוכי; ברזים נפרדים?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: יורדים לכביש

מאת יוסף (ג'פרי) סאקס

רוטשילד הוא כידוע לא רק שֵׁם, הוא גם חלום וגם מטפורה.

'לוּ הייתי רוטשילד', שר החולב המפורסם ביותר בתולדות התיאטרון, הרי הוא טוביה החלבן, פרי דמיונו של שלום עליכם, ונתן בכך ביטוי לחלומו של העני להתעשר, לפחות כמו הגביר בעיירה שלו. למען האמת, טוביה חלם להיות רוטשילד רק בתרגומו המוצלח לעברית של דן אלמגור; במקור באנגלית שמו של רוטשילד כלל לא נזכר...

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, תשע"ב, עמ' 232

אבל גם כך נוכח 'רוטשילד'בספרות ובפולקלור היהודי. ב'לשכת אחורי התנור'של בית המדרש של העיירה 'בטלון', מספר ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, עוסקים בכל מילי דשמיא ומילי דעלמא, כגון 'בשׁוּמת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים' (מסעות בנימין השלישי, פרק ראשון).

הנה למשל בדיחה יהודית מפורסמת על אותו מלמד שאמר לרעייתו: 'לו הייתי רוטשילד, הייתי עשיר יותר ממנו'. 'הייתכן?', שאלה האשה, 'לו היית רוטשילד הייתעשיר בדיוק כמוהו'. 'נכון', השיב המלמד, 'אבל הייתי ממשיך ללמד שיעורים פרטיים בצד'... (ראו גם אצל דרויאנוב, ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 553, בנוסח אחר ובלי אזכורו של רוטשילד, אלא של סתם גביר).

לכאורה, כל שם של יהודי עשיר יכול היה לספק את אותו אפקט קומי, אבל 'רוטשילד' (סתם 'רוטשילד', בלי צורך לייחד את שמו הפרטי של אחד מבני משפחת הבנקאים המפורסמת) משמש בהומור היהודי שם טיפולוגי ליהודי עשיר במיוחד. והנה, דימוי זה לא הפך את 'רוטשילד'למושא של צחוק וללעג, אלא להיפך – מושא לכבוד ולהערצה. כשיהודים סיפרו בדיחות על רוטשילד, הרעיון המובלע היה שכל אחד יכול להתעשר כמותו. עבור יהודים הדרך לפרוץ החוצה ולשנות את גורלם ואת מעמדם החברתי הייתה באמצעות התעשרות פתאומית, ממש כמו רוטשילד. כמובן ששינוי כזה יכול היה להתרחש גם באמצעות התרוששות פתאומית, אבל על זה אף אחד לא רצה לחלום.

הבדיחה הראשונה שנחקרה בספרו של זיגמונד פרויד הבדיחה ויחסה ללא-מודע (1905), היא משחק מילים המתייחס להונו של רוטשילד. אך זה לא הכל: בדיחה זו נלקחה מכתביו של היינריך היינה, שהבין טוב יותר מרוב היהודים בתחילת התקופה המודרנית מהו 'מחיר הכניסה'שנתבע היהודי לשלם בדרכו אל התרבות האירופית (מחיר שאותו היינה שילם כאשר נטבל לנצרות הפרוטסטנטית). הסאטירה של היינה, סיפור משנת 1829 הנקרא Die Bäder von Lucca (מרחצאות לוּקה), מספרת על הירש-היאזינט, יהודי השומר על יושרתו כשהוא מוקף בשחיתות, ונשאר נאמן ליהדות שעה שיהודים גרמנים רבים התנצרו. הסיפור מלגלג על רוב הדמויות המתוארות בו, אך מבטא הערכה למוזס לוּמְְפּ (Lump בגרמנית פירושו גנב, נווד, אדם חסר אופי), יהודי עני מן הגטו, ש'עונג שבת'שלו מפצה אותו על עוניו:

במשך כל השבוע הוא מתרוצץ, ברוח ובסערה, עומס חבילה כבדה על גבו כדי להרוויח כמה מָרְקים. אבל כאשר הוא חוזר לביתו בערב שבת, הוא מוצא את מנורת שבעת הקנים דולקת, השולחן מכוסה מפה לבנה והוא מסיר מעצמו את חבילותיו ואת דאגותיו ... והאיש מאושר, איננו צריך להתייסר עם כל ההשכלה הזאת, והוא יושב לו בנחת בתוך דתו ... הוא מתבונן בהנאה בנרות, שאת פתיליהם אינו מנקה אפילו. – ואני אומר לך, שאם ... ייכנס עכשיו רוטשילד הגדול עם כל מתווכיו, פקידי דיסקונט, פקידי משלוח ומנהלי משרדיו שעימם הוא כובש את העולם, ויאמר: 'מוזס לומפ, בקש לך בקשה, מה שתבקש יקוים'– אדוני הדוקטור, אני משוכנע שמוזס לומפ יענה בנחת: 'נקה לי את פתילי הנרות!'ורוטשילד הגדול היה אומר בתימהון: 'לולא הייתי רוטשילד, הייתי רוצה להיות לומפון כזה' (יהודה אילוני ושלמה טנאי [עורכים], היינריך היינה, וקדיש הם לא יגידו: על יהודים, יהדות וחרות, רשפים, תשנ"ד, עמ' 64).

חוקרת הספרות רות וייס, שפרסמה מחקר מעניין על הבדיחה היהודית, ציינה, ש'ראייה אירונית זו של רוטשילד, הנענה לגחמותיו של יהודי קטן, הייתה למרכיב בסיסי של הומור יהודי ... זו הייתה פנטזיה שעוצבה על מנת למתן את הקרעים ההולכים וגדלים בין עשירים לבין עניים בתוך הקהילות היהודיות, והיא מפגינה אחדות יהודית מול האיום הכפול של אלימות אנטי-יהודית והתבוללות' (Ruth R. Wisse, No Joke: Making Jewish Humor, Princeton University Press, 2015, pp. 49-50).

אחת מתוצאותיה של האמנציפציה היתה היכולת של יהודים מסוימים לאסוף הון דמיוני שאִפשר להם, לפחות להלכה, להשתחרר מעוּלה של הקהילה היהודית, ולכל הפחות להיתפס בעיני עצמם ובעיני זולתם כמי שהצליחו להתעלות מעל הדימוי המקובל של 'היהודי'. 'רוטשילד'היה לסמל לכל מה שיהודי בעת הזו יכול לשאוף וגם להיות. ובה בשעה, עבור רבים, הייתה מציאות חדשה זו עילה לחיבוט נפש: אם רוטשילד (הפרסונה) יכול כעת להיות רוטשילד (המטפורה), למה שטוביה, או כל יהודי פשוט אחר, לא יוכל להיות גם הוא רוטשילד, או אף עשיר ממנו?

בסיפורו של שלום עליכם 'לוּ הייתי רוטשילד', שנכתב ב-1902, נושא 'מלמד'פשוט ועני מהעיירה הבדויה כתריאלבקה מונולוג שבו הוא מספר לאשתו מה היה עושה בכסף הגדול לו היה זה נופל בחלקו. מסיומה של ה'דרשה'אפשר לעמוד על התיאוריה הפסוודו-סוציאליסטית שטיפח אותו מלמד, שלמעשה מסתירה מאחוריה פנטזיה להתעשרות מהירה:

שלום עליכם, אנשים קטנים בעלי השגות קטנות, תרגום: אריה אהרוני, ספרית פועלים, תשמ"ח, עמ' 100

ביטוי נהדר נוסף לפנטזיה זו יש בסיפור אחר של שלום עליכם, שנכתב שנה אחת קודם לכן, 'עירם של האנשים הקטנים' (1901). שלום עליכם מספר שם על 'בעל בית'שנסע מכתריאלבקה לפריז וביקש להיפגש עם רוטשילד הגדול בכבודו ובעצמו. כיוון שלא נותנים לו להיכנס מספר היהודי לשומר הסף כי איננו קבצן אלא סוחר. הוא נפגש עם רוטשילד 'האמיתי'ומציע לו חיי נצח תמורת 'שלוש מאות במזומן'. רוטשילד 'התמים'משלם כמובן, ואז משיא לו הכתריאלי את עצתו:

רצונך לחיות לנצח? אם כן, עצתי לך שתשליך מאחוריך את כל פריז הסואנת הזאת, ותעבור על מיטלטליך אלינו, לכתריאלבקה, ושם לא תמות לעולם, מפני שמאז היתה כתריאלבקה לעיר, מעולם לא מת אצלנו גביר... (עירם של האנשים הקטנים, תרגום: בני מר, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 49-48).

שדרות רוטשילד בתל אביב בימי 'המחאה החברתית', 2011 (צילום: יוליה זובריצקי; מקור: מגפון)

השלכה נוספת של השימוש ההומוריסטי בדמותו של רוטשילד היא המעמד המעורפל והגבולי שהחזיקו בו בני משפחת רוטשילד בכל הקשור לזיקתם אל הקהילה היהודית. ג'רמי דאובר, שעוסק במחקר שלום עליכם, ציין בפני שמשה מונטיפיורי, למשל, איננו מופיע בסוג זה של הומור. מדוע אין בדיחות על מונטיפיורי? ככל הנראה משום שהוא נתפס כמי שנשאר 'יהודי'למרות עושרו המופלג. אם ההון עוזר ליהודי שזכה בו לפרוץ את גבולות הגטו, הרי שהבדיחה משקפת עבור היהודי שנותר בתחומיה של הקהילה את חוויית המסתורין של הלא-נודע, זו שמצפה ליהודי אחרי שיעזוב את קהילתו. הסיבה שדווקא רוטשילד 'מככב'בהומור היהודי היא, שאף אחד לא באמת ידע אם הוא 'בפנים'או 'בחוץ'.

בעטו של ש"י עגנון עבר דימויו המסורתי של רוטשילד שינוי. הסיפור 'מזלו של רוטשילד או שני הגבירים', שפורסם לראשונה בעיתון הארץ בערב פסח תשכ"ג (8 באפריל 1963) ולימים כונס בספרו תכריך של סיפורים (שוקן, תשמ"ה, עמ' 56-49), שראה אור לאחר מותו, הוא סאטירה שנונה על החיים היהודיים ועל מתחים מעמדיים מנקודת מבטו של רוטשילד עצמו.

בגרסתו של עגנון המודל התהפך: רוטשילד שלו הוא כולו 'בפנים'ושייך במובהק לעולם האשכנזי המסורתי של שמירת תורה ומצוות. עגנון 'שאל'מרכיבי עלילה מן הסיפורים החסידיים, שבהם הרבי או הצדיק מסתיר את זהותו ומתהלך בעילום שם בין העיירות וכך הוא חווה את העולם דרך עולמו של יהודי פשוט. רוטשילד של עגנון 'נתקע'בערב שבת בעיירה קטנה במזרח אירופה (המספר אינו נוקב בשמה, אך ברור שהיא עיירה חסידית, שכן יש בה גם בתי כנסת שמתפללים בהם 'נוסח ספרד'). הוא מגיע, תוך שהוא מסתיר את זהותו, לבית הכנסת הגדול כדי להשתתף בתפילת קבלת שבת ושם הוא פוגש בגביר גאוותן ושתלטן. למען האמת, גביר מקומי זה אינו אלא קבצן לעומת עושרו של רוטשילד, אך רוטשילד נותן לו להביך את עצמו ולהסתבך ורק לבסוף הוא חושף אותו כרמאי וכשקרן. ברור שגם בני הקהילה מצטיירים כעדת חנפנים המתרפסים בפני מי שעושרו מדומה.

ש"י עגנון, תכריך של סיפורים, עמ' 49

רוטשילד של עגנון איננו מושא הסאטירה. אדרבה, הוא זה שחושף את שחיתותו של הגביר המקומי ואת נלעגותם של אנשי עירו. אולי מקומו וזמנו של עגנון הם שהביאו אותו לשינוי הפרספקטיבה הספרותית באשר לרוטשילד. בכל זאת, ירושלים של שנות השישים של המאה ה-20 איננה אודסה או קייב של שנות השמונים של המאה ה-19. נושאים שהעסיקו את דעת הקהל היהודית, כמו היציאה מן הגטו וגבולות השייכות לקהילה, עושר ועוני ומקומו של העושר בקביעת זהותם של מנהיגים, עברו שינויים היסטוריים מופלגים וממילא גם שינויים בנקודת המבט.

בסיפור של עגנון, הגביר יכול להנהיג את עיירתו הקטנה באגרוף ברזל דרך אשלית העושר שהוא מטפח, וכפי ששר טוביה: 'כי הגביר צודק תמיד – וְדַי!'. ממקומו וזמנו של עגנון – מדינת ישראל הצעירה שנאבקת על קיומה, ולא בין כותלי בית הכנסת – הדרך שבה נהגו היהודים הגלותיים ששעבדו את עצמם בפני הגביר ועושרו, אינה באה עוד בחשבון, אף כי הסכנות נשארו בעינן.

עגנון סיים את הסיפור במוסר השכל ובאזהרה לקורא:

ובלשונו הגסה של גביר אמריקני עשיר בן זמננו, שאולי אינו כה עשיר כפי שהוא היה רוצה שיחשבו, ועל בסיס עושרו המדומה יש רבים המוכנים להכתיר אותו לגביר של העולם ולהושיבו בבית הלבן: אתם מפסידנים (losers)!

___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס, מנהל ומייסד של עמותת 'עתיד', מרצה בבית עגנון ועורך 'ספריית עגנון'באנגלית מטעם הוצאת טובי.

↧