פה ושם בארץ ישראל: בני דודים; מחתרות; כמה חם; מרחב מוגן

June 5, 2016, 10:08 pm

≫ Next: 'ערב של שושנים': לזכרו של משה דור

≪ Previous: ברוך הבא: על נהרות ירושלים

$

0

0

א. נישאר בני דודים, ובית דין לא ישנה זאת

השלט הזה של מסעדת אבו סאלח  –המקסים בעיניי  –הוצב לתפארת סמוך לצומת עמיעד שבגליל העליון. זו מסעדה ערבית שמנהל אותה תושב טורען (כך על פי קיר התמונות שבתוך המסעדה). האם השלט הוצב כמענה לחרם BDS של אחינו בני ישראל, אנשי להב"ה ותומכיהם?

רקפת סלע, שביקרה שם ביום שישי האחרון, מדווחת כי המסעדה המתה מבני-דודים מהצד היהודי. אולי בזכות השלט.

אגב, מאחורי המסעדה יש גם 'פרדס בני הדודים'...

צילומים: רקפת סלע

ב. אצ"ל או לח"י?

בתל אביב – מספר לי ד"ר אבישי טייכר – יש כמאה שלטי הנצחה הקשורים בהגנה, אצ"ל ולח"י. ברחוב מזרחי 13, בדרום תל אביב, יש שלט זיכרון של אצ"ל, אבל מעשה שטן – הסמל הוא של לח"י...

צילום: אבישי טייכר

ג. מבצעים חמים מהתנור

החום הכבד ששורר כאן עושה משהו לאנשים...

את השלט המקורי הזה תמצאו בחנות My Gift Shop ברחוב המלך ג'ורג' 25 בירושלים. כאן ההנחה היא על פי הטמפרטורה.

צילום: עידו וינטר

ד. הכותל כמרחב מוגן

הכל בעיני המתבונן...

את השלט הזה, שמוצב ברחבת הכותל, אפשר לראות כביטוי לאמונה יוקדת במקום אשר השכינה מעולם לא זזה ממנו. אפשר גם לתת לו פרשנות אירונית.

צילומים: אריה הניג

---

'ערב של שושנים': לזכרו של משה דור

June 6, 2016, 10:39 pm

≫ Next: 'אהבת ארץ מולדת': פרץ סמולנסקין ושיר המולדת הראשון

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: בני דודים; מחתרות; כמה חם; מרחב מוגן

$

0

0

משה דור (צילום מסך: 'סופרים קוראים')

ביום ראשון השבוע נפטר המשורר, המתרגם, העיתונאי והמבקר משה דור (2016-1932). זכויות רבות שמורות לו לדור בתרבות הישראלית החדשה, אך דומני שהידועה בכולן – גם אם לא החשובה – היא שירו 'ערב של שושנים'.

שיר אהבה קצר זה נכתב ב-1957 והולחן על ידי יוסף הדר (2006-1926). השיר הוקלט לראשונה על ידי יפה ירקוני, מרים אביגל ו'הדודאים', וגרסתם של האחרונים היא שהתפרסמה במיוחד. תוך זמן קצר הפך השיר להיט בינלאומי, שכמעט והדיח את 'הבה נגילה'ו'צאנה צאנה'ממעמדם כשיר הישראלי המוכר ביותר בעולם (עד ש'ירושלים של זהב'הדיח גם אותו). 'ערב של שושנים'זכה למאות, אם לא אלפי, ביצועים קוליים וכליים. הוא תורגם לשפות שונות, הפך לריקוד עם (ב-1966), ולימים גם לריקוד בטן, הוא מושר ומנוגן בחתונות, והלחן אפילו נכנס לסדר התפילה של הכנסייה הלותרנית בפינלנד... כיום ניתן לשמוע גם בהרבה בתי כנסת דתיים-לאומיים את המנגינה הזו. שרים אותה בדרך כלל בשבת, בקדושה של תפילת מוסף, על המילים 'כבודו מלא עולם'או 'ממקומו הוא יפן ברחמים'.

בשנות החמישים אהבו פזמונאים ישראלים רבים לשאוב השראה מפסוקי התנ"ך, וגם בשירו של דור מהדהדים פסוקי האהבה של מגילת שיר השירים (למשל: 'נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים' – ד 14). לעומת זאת, הבוסתן – מילה פרסית במקורה – מייצג פנטזיה ישראלית על גן פורח ובו עצי נוי ועצי פרי וריחות קסומים. בלשונם של הישראלים בני דור המדינה 'בוסתן' – כפי שהעירו דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה במילון הסלנג שלהם (מילון אחול-מניוקי לעברית מדוברת, תשמ"ב, עמ' 54) – הוא תמיד בבעלות ערבית, בכפר, או ליד מעיין בסביבה שוממת... 

הנה המילים, כפי שמצאתי אותן במחברות השירים של מאיר נוי (בבית השלישי נדפס בטעות 'בוקר'במקום 'שחר'):

אספתי מרחבי המרשתת שורה של ביצועים יפים, מרגשים, וגם קצת מוזרים.

נתחיל בהתחלה. הנה ההקלטה הראשונה של הדודאים מפברואר 1958.

בהקלטה הראשונה של הדודאים השיר נקרא 'ערב שושנים'

וכאן מרים אביגל, שהייתה בין הראשונים שהקליטו את השיר, אם לא הראשונה:



זו הקלטה נדירה של שמוליק קראוס מ-1965:



שנה אחר כך, ב-1966, השרביט עבר לידי אריק איינשטיין ששר עם להקת 'האיינשטיינים'את 'ערב של שושנים'בעיבוד רוקנרולי נהדר ובתוספת של בית רביעי הומורסיטי:

'ערב של שושנים / סילחו לי הדודאים / אם שיניתי כמה צלילים / אנחנו עוד חברים

מקור: זוכרים את אריק איינשטיין

והנה ביצוע נדיר של 'הפרברים'מ-1969 בעיבודו היפה של יוסי חורי. למה נדיר? כי צמד הפרברים היו פעם... שלישייה.

מתברר כי בשנת 1965 הצטרף ג'ימי סימן טוב לצמד המקורי יוסי חורי וניסים מנחם. השלישייה לא שרדה זמן רב ואחרי כחצי שנה ג'ימי עזב. בסרטון שלפנינו, המתוארך ל-1969, הם שוב מופיעים כשלישייה – זה היה לפני החזרה בתשובה של ניסים מנחם ולפני הקרחת הנוצצת של יוסי חורי:



אחד הביצועים המפורסמים ביותר, שתרמו להפצת השיר בעולם, היה של הזמר האמריקני הארי בלפונטה.

מה שזוכרים מהביצוע שלו הוא בעיקר את ה'נצא-להאל הבוסתן'...



ביצוע יוצא מן הכלל, ושוב בעברית, הוא של זמרת העם הדרום-אפריקנית מרים מַקֶבָּה:



והנה מייק ברנט ז"ל והזמרת היווניה האהובה ננה מוּשְׁקוּרישרים בעברית (מושקורי שרה את השיר גם ביוונית):



יפה ירקוני הייתה מן הראשונות שהקליטו את השיר, אולי אפילו לפני הדודאים. הנה היא שרה בספרדית:



ולאוהבי מקהלות, הנה המקהלה של ניו-המפשייר:



 וכאן מקהלת הגברים של בית הכנסת הגדול במוסקבה. שילוב ביזארי של זמרים עטופי טליתות עם רומנטיקה רוסית קיטשית.



וזו כבר הגרסה היפנית:



כאמור, השיר הפך להיות גם ריקוד עם. הנה דוגמה:



ומכאן לא הייתה רחוקה הדרך לריקוד בטן לבנוני. מזרח תיכון חדש....

ספר הלחנים של יוסף הדר, תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך, 1976

'אהבת ארץ מולדת': פרץ סמולנסקין ושיר המולדת הראשון

June 9, 2016, 8:43 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: רצח בשופרסל; תודה, באמת תודה ; נקניק חברתי ושמו גולדה

≪ Previous: 'ערב של שושנים': לזכרו של משה דור

$

0

0

מנשה קדישמן, נוף מולדתי (באדיבות גלריית בידרמן פרייבט ארט קולקשן בע"מ,כפר שמריהו)

מאת אליהו הכהן

שיר עברי אחד, שנכתב באקראי בשנת 1868 בווינה, תחת הכותרת 'אהבת ארץ מולדת', הדהד בתפוצה היהודית במזרח אירופה יותר מאלף מאמרים ומנשרים. זה היה שיר פורץ דרך, שהתפרסם שנים לפני שנטבע המושג 'ציונות', ואף קדם לשירת חיבת ציון. אפשר לראותו כמעין קְדִימוֹן של שירת ההתעוררות הלאומית היהודית. 

את השיר חיבר פרץ סמולנסקין, אז סופר בראשית דרכו, שהיה בן עשרים ושש בסך הכול. סמולנסקין הבליע את זהותו כשחתם על השיר באות ס'.

פרץ סמולנסקין, 1885-1842 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

עשר שנים לפני ייסוד פתח תקווה ושנתיים לפני הקמת מקווה ישראל, ארבע-עשר שנים לפני פרסום 'אוטואמנציפציה'של פינסקר, וכימי דור לפני שפרסם הרצל את מחברתו 'מדינת היהודים', טבע סמולנסקין את הצירוף  'אהבת ארץ מולדת'בשירה העברית. רק כעבור עשרות שנים החלה להשתבץ בשירה העברית הלאומית המילה 'מולדת'שלימים התכנסו שיריה תחת ההגדרה 'שירי מולדת'. סוגה זו נפתחת בשירו של אהרן ליבושיצקי 'הוי ערש מולדת, אַת ארץ נחמדת' (1903), ושיאה בשנות השלושים, כאשר התפרסמו שיריהם של שאול טשרניחובסקי 'הוי, ארצי! מולדתי!' (1933) ושל נתן אלתרמן 'שיר בוקר' (או 'שיר מולדת'), ובו השורות הידועות 'אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל' (1934).

את כתב העת 'השחר' יסד סמולנסקין בווינה בשנת 1868 כדי להפיץ באמצעותו את רעיונותיו ואת חיבוריו. עד מהרה הפך 'השחר'לבמה הספרותית החשובה ביותר של יהודי אירופה, והשתתפו בו טובי הסופרים, המשוררים, הוגי הדעות והחוקרים של התקופה. סמולנסקין עצמו פרסם שם את יצירותיו החשובות ביותר והוא גם זה שנשא, לבדו, בעול העריכה וההוצאה לאור. שנים-עשר כרכים עבים נדפסו בעריכתו, ועם מותו, ב-1885, פסק 'השחר'מלהופיע.

השיר 'אהבת ארץ מולדת'נדפס בפתח החוברת הראשונה של השחר (תשרי תרכ"ט, עמ' 4-3), ובוודאי אין זה מקרה שדווקא בו בחר העורך לפתוח את חוברת הביכורים.

במיוחד השפיעו על הקוראים שני הבתים האחרונים של השיר:

בשני בתים אלה מיצה סמולנסקין את השאיפה שבאה אחר כך לידי ביטוי בכתבי היסוד של הציונות: להיות עם ככל העמים היושב על אדמתו בארץ מולדתו. בעת שכתב סמולנסקין את השיר, נראתה שאיפה זו כמשאת נפש רחוקה ממימוש, אך תוך שנים ספורות היא החלה לצאת אל הפועל, עם הקמת המושבות הראשונות בארץ ישראל.

על פי עדותו בשורות המקדימות את השיר, הוא כתב אותו בעקבות ביקור שערך בגן ה'פְּרָאטֶר' (Prater) – הריאה הירוקה של וינה, שהייתה פארק ציבורי כבר בסוף המאה ה-18. זה היה ביום שנאספו בפארק אלפי אנשים לחגיגת 'מוֹעֵד הרובים' (Schützenfest), תחרות צלפים עממית שהייתה (ועדיין) מקובלת במרחב התרבות הגרמני. נסער ונרגש צפה סמולנסקין בהמון החוגג. מכל עבר נשמעו שירים עליזים בגרמנית, שהציתו אש בעצמותיו והעלו על זיכרונו את ירושלים החרבה. 'אז עלה זכרון ירושלים בעת מועדיה על לבי ואשיר את השיר הזה'.

הפראטר, 1794 (מקור: ויקיפדיה)

הגם שהשיר מעולם לא הולחן, מילותיו ליוו את ראשיתה של התנועה הציונית ועוררו את הלבבות כצליליו של שיר זמר כובש לב, המפכים לאורך ימים ושנים.

כאמור, שבע-עשרה שנים התמיד סמולנסקין לשאת בעול עריכת 'השחר'. בכתב העת הזה נדפסו מאמרים מכוננים גם בתולדות המהפכה הציונית, ביניהם מאמרו הראשון, מפלס הדרך, של אליעזר בן יהודה 'שאלה נכבדה' (1879). ועל אף שרחובות רבים בארץ קרויים על שמו של פרץ סמולנסקין, דומני כי תרומתו ללבלוב הרעיון הציוני לא הובלטה דיה. 

כך, למשל, נשכחה העובדה שהוא שימש זרז להתאגדותם של סטודנטים יהודים ברוסיה, שבעקבותיה קמה תנועת ביל"ו. 'הרוח הלאומי אשר הטיף לנו סמולנסקין בכל חוברות "השחר", עשה את שלו'– העיד מרדכי בן הלל הכהן (1936-1856), שנמנה עם פעילי חיבת ציון באותה עת (לוח אחיאסף, ח, תרס"א, עמ' 149).

בביקור שערך סמולנסקין ב-1880 באוניברסיטאות של פטרבורג ושל מוסקבה, כדי לקבץ מנויים לעיתונו 'השחר', הקיפו אותו סטודנטים יהודים בהתרגשות ובהתלהבות ונשאו אותו על כפיים. לאות הוקרה העניקו לו הסטודנטים במוסקבה שי – עט יקר מצופה זהב שעליו חרטו: 'וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה' (ישעיהו, נא 11), פסוק שהלם את המסר שהפיץ סמולנסקין בנאומיו ובכתיבתו. הוא עצמו סיפר על כך בהערה למאמרו 'נחפשה דרכינו', שהתפרסם באותה שנה (השחר, י, 1880): 

הכבוד הגדול אשר פזרו לי במלא הפנים בפעטערסבורג ומאסקוי, כבוד אשר לא נעשה עוד לשום סופר עברי, ידעתי גם ידעתי כי לא לי הוא כי אם להדעה אשר אחזו בה, כאשר השמיעו בפומבי התלמידים מהאוניווערזיטאֶט אשר הריעו לקראתי הידד וישאוני על כפים לבית התפלה, וכאשר השמיעו מדברותיהם בעת הארוחה אשר הכינו לכבודי בפעטערסבורג נכבדי העדה ומשכיליה ... והאחרון הגדיל הלא הוא המשורר הנפלא ה'ש"ז לוריא, אשר דיבר בדברים חוצבים להבות אש, ויאמר כי כל הכבוד אשר יפזרו לכותב הדברים האלה הוא יען כי הוא סלל מסלה להרעיון כי עַם אנחנו ויען כי הראה אומץ לבו להדיח את בן-מנחם [מנדלסון] משאתו ועל זאת עלינו לרוממו – וכל השומעים קראו 'הידד', והתלמידים בבית-מדרש החכמות במאסקיי, יותר מארבעים, אשר קדמו פני בבואי הקריבו לי אשכר: עט זהב מעש אמן נפלא, חרתו עליה לאות את הפסוק 'ופדויי ה'ישובון ובאו ציון ברנה'. 

מאה שנה ויותר לאחר מכן, בשנת 1992, הגיש מנחם מיכלסון ב'קול ישראל'תכנית בשם 'כמעט שבת', שהוקדשה לפרץ סמולנסקין. הוא סיפר עליו, קרא מיצירותיו, ובין היתר סיפר על עט הזהב שקיבל כשי. תוך כדי שידור התקשרה לאולפן אשה נרגשת ואמרה: 'ברגע זה אני מחזיקה בידי את העט'... האשה סירבה להזדהות, אך אמרה שאיננה קרובת משפחה של סמולנסקין. בעלה – כך סיפרה – הוא בן העיר מֶרָאנוֹ (מֶרָאן) שבדרום טירול (היום בצפון איטליה), בה שהה סמולנסקין בימיו האחרונים ובה גם נקבר. רכושו הדל של סמולנסקין, שנותר אחריו, נמסר כנראה לקהילה היהודית המקומית, וכך הגיע העט אל סבו של בעלה, שהוריש אותו לצאצאיו. האם ידוע למישהו מקוראינו היכן נמצא היום פריט סמלי זה מימי הערש של הציונות?

פרץ סמולנסקין בסדרת גלויות סופרים, הוצאת'התחייה' (א'רובינזון, סטניסלבוב), ראשית המאה ה-20

בדור שקדם להרצל, נחשב סמולנסקין לחוזה. הסופר והעיתונאי שמואל לייב ציטרון (1930-1860), מפעילי חיבת ציון בראשיתה, כינה אותו 'נביא התחייה הראשון' ('קטעים', האשכול, ה, תרס"ה, עמ' 89; ושם גם התייחסות לשירו 'אהבת ארץ מולדת'). דברים דומים כתב עליו ביידיש הסופר הגליצאיגרשם באדר: 'סמולנסקין היה בעיניי הנביא הגדול בכל תקופת חיי ... [מאמרו] "עם עולם"הניח את אבן הפינה הראשונה בתודעת הלאומיות היהודית שלי והיה אבן יסוד באמונתי בנצחיות העם היהודי' (מײַנע זכרונות, בואנוס איירס, תשי"ד, עמ' 255). סמולנסקין היה גם מחברו של 'נקם ברית' (השחר, 1883), שנכתב בעקבות הפרעות בדרום רוסיה, ומקובל לראות בו את הסיפור הציוני הראשון.

שער הגיליון הראשון של 'השחר'. כתב העת נדפס בדפוס שלוסברג ולא בדפוס בְּרֶג בו עבד סמולנסקין.

את רשימותיו ל'השחר'חיבר סמולנסקין בעת ששימש מנהל המחלקה העברית בבית הדפוס הנודע של גיאורג בְּרֶג בוינה. הוא כתב אותן בחטף, תוך כדי עבודתו המייגעת שהעסיקה אותו מבוקר עד ערב, ומסרן ישר להדפסה ללא תיקונים. כך גם לגבי יצירותיו הספרותיות, כמו 'התועה בדרכי החיים', 'קבורת חמור', 'גְּמוּל ישרים'או 'הירושה', שרובן נכתבו בהינף יד, ללא טיוטות מקדימות, ועל כן סבלו מהעדר עריכה וממבנה מסורבל שהכביד על קריאתן.

על אף שבראשית צעדיו פקפק סמולנסקין בסיכוייה של הלשון העברית לקום לתחייה, הוא לא רק כתב בעברית (ולא ביידיש), אלא גם דיבר עברית שוטפת – דבר נדיר לפני שהתעוררה התנועה להחייאת הדיבור העברי. לדברי ראובן בריינין, שבשנת 1896 פרסם את הביוגרפיה הראשונה של סמולנסקין (פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, ורשה: תושיה, תרנ"ו), כבר בשנת 1867, בעת טיוליו בטבע עם המשכיל הגליצאי אברהם קרוכמל (בנו של רנ"ק), שוחחו שני המלומדים בעברית בלבד.

סמולנסקין גם עמד בקשר רצוף עם חוקר ארץ ישראל הירושלמי, אברהם משה לונץ. בשנת 1882 ראה אור בבית הדפוס שניהל סמולנסקין בווינה, הכרך הראשון בסדרת השנתונים 'ירושלים' – מפעלו החלוצי של לונץ, שהיה ראשון מסוגו בשפה העברית (שנים-עשר הכרכים הנוספים כבר נדפסו בירושלים, בבית הדפוס שיסד לונץ). מאמצים עילאיים השקיע סמולנסקין בהדפסת כרך זה, ובמיוחד בהכנת מפה עברית מעודכנת של ארץ ישראל, שהייתה אמורה להיכלל בו, ולבסוף, בגלל קשיים טכניים, הוא נאלץ לוותר על הדפסתה.

שער הכרך הראשון של ירושלים, תרמ"ב. למטה: 'בדפוס של געאָרג בראֶג (המנהל פ. סמאָלענסקין)'

בהקדמה לכרך הראשון כתב סמולנסקין:

הספר הזה אשר אקריב לפניך כיום, קורא יקר, יהיה הראשון לאחיו אשר יבואו אחריו, ואשר מטרתם להאיר על דרכי ארץ הקודש, מצבה ומה העם היושב בה ... אם כי גלינו מארץ חמדה זאת והננו נודדים בגויים, בכל זאת אין לנו לבוש בצור מחצבתנו זה, בהביטנו לאחור אל ערש ילדותנו. ואף כי היום, אשר עיני רבים נשואות לשוב ולרשת את הארץ, עתה עלינו החובה להפיץ אור נאמן על כל אורחות הארץ.

משפטים אלה נכתבו ערב ייסודן של המושבות ראשון לציון, ראש פינה וזיכרון יעקב.

איש חמודות יפה תואר, כריזמטי, אהוב ונערץ היה סמולנסקין. ראובן בריינין תיאר אותו כאיש רעים להתרועע, חובב שירה וזמר, 'מבקר תמיד בבתי שיר וזמרה אשר אהב עד מאד' (התורן, ד).

דיוקנו של סמולנסקין (כנסת ישראל, א, תרמ"ז, עמ' 252-251)

סמולנסקין מת ממחלת השחפת בטרם עת, בט"ז בשבט תרמ"ה (1 בפברואר 1885), כאשר היה בן 43 בסך הכל, והובא למנוחות, כאמור לעיל, בעיירת המרפא האוסטרית (לשעבר) מֶרָאן בה נפטר. זה היה טקס עגום ומְעוּט משתתפים. פחות ממניין אנשים ליווהו בדרכו האחרונה ואיש לא נשא הספד על קברו. פרשת הקמת המצבה על קברו במראן וקבורתו המחודשת בירושלים בשנת 1952 אינה עניין לכאן והיא תידון ברשימה נפרדת של דוד אסף, שתתפרסם בבלוג בשבוע הבא.

סמולנסקין מת עני ואביון וככל הנראה לא הותיר אחריו מאומה. הרב והמחזאי יהודה לייב לנדא כתב בספרו, כי 'במותו לא השאיר למשפחתו אפילו מזון סעודה אחת, והפרופסורים דוד צבי מילר וזליגמן הילר נאלצו לקבץ נדבות בשבילה בפומבי ובקולי קולות' (וידויים: מכתבים על דבר היהדות והיהודים בזמן הזה, וינה, [1930], עמ' 41). עם מותו הקיץ הקץ גם על מפעל חייו – 'השחר'. המשורר מנחם מנדל דוליצקי (מחבר 'ציון תמתי'), שבעצמו הספיק לפרסם מפרי עטו ב'השחר', קונן על סמולנסקין מרחוק (הוא גר אז במוסקבה), כאשר הגיעה אליו השמועה על מותו. הנה קטע קצר מהשיר:

המליץ, 20 בפברואר 1885, עמ' 175-173

גרשם באדר רשם בזיכרונותיו, כי כאשר הגיעה אליו הידיעה על מות סמולנסקין הוא פרץ בבכי מר. 'מעולם לא בכיתי כך', כתב באדר, 'לא לפני כן ולא אחרי כן. לא כשמת אבי ולא כשמת בני'. רעייתו וילדיו של סמולנסקין לא היו בלוויתו ובאדר הרגיש שהוא בוכה במקומם (מײַנע זכרונות, עמ' 254-253). 

גם יהודה ליב גורדון (יל"ג), 'אביר סופרי ההשכלה', הקדיש לסמולנסקין שיר אֵבֶל מליצי: 'לְנִשְׁמַת עֹשֵׂה הַשַּׁחַר' (נדפס לראשונה בספר השנה 'כנסת ישראל' שבעריכת שפ"ר, א, ורשה, תרמ"ז, עמ' 288-287). בין היתר התייחס יל"ג לקנאת ציון של פרץ סמולנסקין, שכמשה רבינו ראה את הארץ מנגד ואליה לא בא:

כנסת ישראל, א, תרמ"ז, עמ' 288

שירו של יל"ג הולחן בידי דוד קבונובסקי ונדפס בדפרון מיוחד עם תווים שיצא ביקטרינוסלב בשנת 1892 (שער ברוסית, מילות השיר בעברית ותווים). קבונובסקי היה מלחין יהודי-רוסי שהלחין והקליט שירים עבריים אחדים בתקופת חיבת ציון. האם גם שרו את השיר הזה? ואם כן, מי, מתי והיכן? לפי שעה לא נדע. אך עצם ההלחנה והדפסת הדפרון מעידים על חשיבותו של השיר בעיני המלחין. 

זאת ועוד, 'לנשמת עושה השחר'נמנה עם שירי הזמר העבריים המקוריים (מילים וגם לחן) הראשונים של תקופת העלייה הראשונה. הדפרון עם השיר נשלח ארצה על ידי המלחין לחבריו שהיו בין מקימי רחובות, בתקווה שישירו את השיר. אבל זה לא קרה ולהערכתי השיר מעולם לא הושר ולא הוקלט בארץ, למעט הקלטה פרטית יחידה של הלחן שנעשתה לפני כשלושים שנה. ומעשה שהיה כך היה: הפסנתרן, המלחין, המנצח והמעבד שמעון כהן ביקר אותי בביתי, ואז שמתי לפניו ערימת לחנים מתקופת חיבת ציון, שמעולם לא הוקלטו בארץ, וביקשתיו שינגן אותם בצורה ספונטנית. שמעון נעתר לבקשתי ואני הקלטתי את נגינתו על סלילי הקלטה של פעם.

הנה אפוא, בהשמעת בכורה, היצירה 'לנשמת עושה השחר'של דוד קבונובסקי, כ-125 שנים לאחר הלחנתה. אמנם רק כארבעים שניות, אך בהחלט ניתן לעמוד על יופיה:



מעניין כי לצד שם המחבר (יל"ג) ושם המלחין (קבונובסקי) נרשם בדפרון גם שמו של המעבד א'דונָיֶיבסקי. לא מדובר כמובן באיסאק דונייבסקי המפורסם, המוכר לנו מעשרות שירים (ביניהם 'רינה'), שעדיין לא בא לאוויר העולם, אלא במוזיקאי אחר, איש המאה ה-19, שעיבד וכינס שירים ביידיש ויצירות ליטורגיות. קרבתו לדונייבסקי המפורסם אינה ברורה, אבל אפשר להניח שמדובר באותו גזע משפחה.

דפרון 'לנשמת עושה השחר', יקטרינוסלב 1892 (אוסף אליהו הכהן)

ולסיום נעיר כי סמולנסקין אמנם היה הראשון שהשתמש בצירוף 'אהבת ארץ מולדת'בשירה הלאומית, אך בעצם השימוש בצירוף זה קדם לו לא אחר מאשר הרב יהודה חי אלקלעי (1878-1798), רבה של קהילת זֶמְלִין הסמוכה לבלגרד (היום סרביה). 

אלקלעי, שנחשב אחד ממבשרי הציונות, נולד בסרייבו, אך מגיל 11 גדל והתחנך בירושלים העתיקה. בערוב ימיו הוא שב ועלה ארצה (1874), התגורר תחילה ביפו, אחר כך בירושלים, ונקבר בהר הזיתים. 

בחוברת צנומה בשם 'קול מבשר', שראתה אור בלייפציג שבגרמניה בשנת 1852, כתב אלקלעי בעמוד השער, מתחת לכותרת הספר, את כותרת המשנה: 'על אהבת ארץ מולדת'. מעט עותקים נותרו מחוברת זו – לדעת החוקר א"מ הברמן, הוא בּוּעַר בשל חרם שהטילו עליו ראשי האורתודוקסיה היהודית בגרמניה, שהאשימו את אלקלעי בעילויו של הסולטן הטורקי עבדול מג'יד לדרגת משיח צדקנו – ובכולם, כנראה, חסר דף השער. ועם זאת, נוסחה של כותרת המשנה השתמר בבירור ברישומי קטלוג הספרים העבריים של יצחק אייזיק בן-יעקב:

יצחק אייזיק בן-יעקב, אוצר הספרים, וילנה 1880, עמ' 521, מס' 143

הרב יהודה אלקלעי ורעייתו

בורא מיני מזונות: רצח בשופרסל; תודה, באמת תודה ; נקניק חברתי ושמו גולדה

June 12, 2016, 11:16 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: הקלות הבלתי נסבלת של הרישול

≪ Previous: 'אהבת ארץ מולדת': פרץ סמולנסקין ושיר המולדת הראשון

$

0

0

א. חונקי כמרים מצוננים

נשמע מטורף, אבל זה אמיתי. כך החליטו ברשת 'שופרסל'לקרוא לפסטה הזו...

אפשר לדמיין איך חונקים את הכמרים המצוננים האלה, עם כל הנזלת והאפצ'י. הם בטח אנטישמים ומגיע להם גזר דין מוות, וכשהם מצוננים הם כנראה הרבה יותר מסוכנים.

בכל אופן, המחיר בזיל הזול. רק 8.90 ש"ח. לדעתי, עבור הזכות לחנוק כומר מצונן צריך לשלם הרבה יותר.

זאב קינן, ששלח לי את התמונות הללו, תהה אם מדובר רק בכמרים קתולים או שמא גם כמרים פרוטסטנטים נכללים בגזירה. מכל מקום, הוא טרח לברר מה עומד מאחורי השם המוזר הזה. מתברר שיש רגליים לדבר, וכינויה באנגלית של הפסטה Strozzapreti הוא אכן priest-choker. יש כל מיני הסברים למקורו של שם זה, ואף אחד מהם לא ממש משכנע.

אבל האם באמת הידלדלו כוחות היצירה וחייבים לתרגם לעברית מילולית שם כזה? בארץ המוטרפת שלנו הרי מישהו עוד יכול לקחת את זה ברצינות. ובכלל, איך היינו מגיבים אם היו מוכרים באיזה שהוא מקום בעולם מאכל ושמו 'חונקי רבנים'? 

ב. טוב להודות לה'

ערן כהן צילם את חלון הראווה הבוהק זה בתחנת דלק באזור לוד שמחלק פאלפל חופשי.

מרוב רגשי תודה לקדוש ברוך הוא, שהציפו את לבו של בעל הבית, הוא שכח לציין את שעות הפתיחה של מזנונו. לא ברור מתי פתוח, אבל ברור בהחלט מתי סגור.

ג. גולדה – הנקניק החברתי

כבר ראינו בעבר איך עשו מביאליק נקניקיה,ועכשיו כנראה הגיע תורה של גולדה מאיר שיעשו ממנה נקניק, ולא סתם נקניק כי אם נקניק חברתי.

שמריה גרשוני צילם את דוכן האוכל הביזארי הזה בתחנה המרכזית בבאר שבע.

'רעבים אש? תחשבו גדולה', או אולי 'תחשבו גולדה'?

והמחיר? עבור גולדה קטנה רק 10 ש"ח, ועבור גולדה מוגזמת – 23 ש"ח.

זה כנראה מה שגם מסביר את בחירת השם גולדה. למי שזוכר, פעם היה כאן שטר של עשרה שקלים שנשא את דמותה...

סיפורי רחובות: הקלות הבלתי נסבלת של הרישול

June 14, 2016, 9:32 pm

≫ Next: 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין

≪ Previous: בורא מיני מזונות: רצח בשופרסל; תודה, באמת תודה ; נקניק חברתי ושמו גולדה

$

0

0

ושוב אנו חוזרים לכמה סוגיות שהעסיקו אותנו בעבר: תאריכים תמוהים, ניקודים משובשים ותעתיקים מוזרים על שלטי רחוב. מתברר כל פעם מחדש, שהבור רחוק מלהתמלא. הנה דוגמאות טריות שהגיעו לשולחני.

א. אבן ספיר ושלום שבזי

בוודאי תזכרו אתהפוסט בו הבאנו את הצילום הזה: שלט רחוב ברמת גן, שעליו הועתק השם 'אבן ספיר'לאנגלית בצורה 'ערבית': .IBN SAPIR st.

צילום: אבישי טייכר

ד"ר דותן ארד צילם את השלט של רחוב אבן ספיר בשכונת נחלאות בירושלים ומצא בו תמיהה אחרת: התאריך.

על שנתתפפ"בכבר שמעתם?

צילום: דותן ארד

כתב דותן בדף הפייסבוק שלו:

האם אף אחד משרשרת העוסקים בשלט הזה, המזמין, הקבלן, המדפיס, הפועל שתלה אותו, לא הוטרד מהתאריך הבלתי אפשרי הזה תפפ"ב? או שלכולם עבר בראש, אם יש רצף של שני פ'בתרפפ"ו, אז למה לא תפפ"ב?  

ומילא שלט אחד. ספרתי לפחות שישה שלטים לאורך רחוב אבן ספיר, שבהם נכתב שיעקב ספיר נולד בשנת תפפ"ב.  

ספיר קרוב ללבי. הוא היה אדם צבעוני ומרתק, וגם דמות טרגית שהייתה לה האפשרות לגלות את גניזת קהיר והחמיצה את ההזדמנות. ספיר עמד על סולם, הביט פנימה אל חדר הגניזה, ראה שם רק אבק ולשלשת יונים, לקח כמה דפים וויתר על בדיקה יסודית של הממצאים שם.  

במקרה זה ישנה טעות רק באות אחת (צריך להיות: תקפ"ב / 1822). אבל מאיפה הגיעו לתאריך המופרך של רבי שלום שבזי (סמטה שיוצאת מרחוב אבן ספיר), שנולד בשנת תרמ"ו (1886), וחזר בזמן עד לשנת תע"ט  (1719)? אני לא יודע מתי בדיוק חי שבזי. לפי הערך עליו בוויקיפדיה הוא חי בין השנים 1720-1619, אבל לפחות הוא לא חי את חייו לאחור.

צילום: דותן ארד

ואם בירושלים שבזי חי כמאה ושישים שנה (במסע לאחור), הרי שבתל אביב לא נתנו לו יותר מחמישים שנה... 

ב. כמה שנים חי חיים חיסין?

לפי השלט הזה, שצילמה ספיר ליברובסקי בתל אביב (והביאה בדף הפייסבוק שלה) חי ד"ר חיים חיסין 473 שנים.

התאריך הנכון הוא כמובן 1932. המספרים פשוט התחלפו ואף אחד לא שם לב, או במקרה הפחות טוב – לאף אחד לא אכפת.

ג. רבי נחמן ולילי מנחם

צילום: שמריה גרשוני

ולענייני ניקוד.

ביפו יש רחוב ושמו 'רבי נחמן'. לא מדובר ברבי נחמן מברסלב – כפי שמן הסתם סבורים רוב העוברים ושבים – אלא באחד האמוראים שחיו בבבל במחצית השנייה של המאה ה-3 ובראשית המאה ה-4 לספירה, ושמו היה רב נחמן (גם הרחובות השכנים נקראים על שמות חכמי המשנה והתלמודׂ).

השגיאה כאן היא כפולה. ראשית, נחמן מנקדים כך: נַחְמָן; ושנית, נחמן חי בבבל, ואחד ההבדלים הידועים בין חכמי ארץ ישראל לבין חכמי בבל היה בתארי סמיכת הרבנות שלהם: חכמי ארץ ישראל נקראו 'רבי', ואילו חכמי בבל הוכתרו בתואר 'רב'.

ועוד שיבוש ניקוד מופלא מתל אביב.

אני מודה שעל הגברת לילי מנחםלא שמעתי עד שנודע לי שיש רחוב על שמה ליד בית הקברות קרית שאול.

לפי תיאור מפעלותיה היא הייתה בוודאי אישה חשובה, ובכל מקרה לא מגיע לה ניקוד כזה צולע. כך צריך לנקד: מְנַחֵם.

צילום: ורדה וכסלר

ד. ארוכה הדרך לקצרין

זוכרים את שלט האוטובוס לקיבוץ חניטה? אפרים קופלוביץ'שלח לי שלט אחר של אגד שניצב אי שם ברמת הגולן.

התצליחו לפענח את שמם העברי של קצרין וחיספין?

'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין

June 16, 2016, 9:42 pm

≫ Next: פרנסות של חרדים: טנק מרכבה; הפורץ המבורך; גרפולוגיה יהודית; פרוטה חמורה

≪ Previous: סיפורי רחובות: הקלות הבלתי נסבלת של הרישול

$

0

0

פרץ סמולנסקין (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

רשימתו של אליהו הכהן, שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר ועסקה בשיר 'אהבת ארץ מולדת'של פרץ סמולנסקין (1885-1842), הביאה אותי להתחקות אחר גלגולי קבורותיו. 'קבורותיו'בלשון רבים, כי סמולנסקין נקבר פעמיים: לראשונה ב-1885, במקום מותו, בעיירת המרפא היפה מֶרָאנוֹ (מֶרָאן) שבדרום טירול (היום בצפון איטליה), ובשנית ב-1952, בירושלים, שבה מעולם לא היה בחייו.

א. הקבורה במֶרָאנוֹ, 1885

נוף פנורמי של העיירה מראנו (מקור: ויקיפדיה)

בט"ז בשבט תרמ"ה (1 בפברואר 1885) מת סמולנסקין במֶרָאנוֹ. בודד, עני וחסר כל, הרחק מביתו שבווינה ומבני משפחתו. הוא הגיע לשם כשלושה וחצי חודשים קודם לכן, בהוראת רופאיו-ידידיו, שאף אספו למענו סכום כסף שבעזרתו יוכל לכלכל את עצמו שם. לוויתו הייתה מעוטת משתתפים, ורק אחיו ליאון וידידו הסופר זליגמן הֶלֶר הגיעו מווינה. איש מאלפי מעריציו ברוסיה לא ידע על מותו וממילא איש מהם גם לא השתתף בלוויה.

הלצה ידועה, שפרץ סמולנסקין עצמו הכירה עוד בחייו, קיבלה עתה משמעות מקאברית:

מרדכי ליפסון, מדור דור, א, תל אביב 1929, עמ' 77, מס' 194

מיד לאחר היוודע דבר מותו פשט האבל בתפוצות ישראל. יוסף קלוזנרהעיד: 'ידועים לי כמה מחובבי ציון, שישבו "שבעה"עליו, לאחר שנודעה להם פטירתו, כעל אב או אח שמת' (היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה, תש"ט, עמ' 199). בד בבד החל מבצע איסוף כספים לתמיכה באלמנתו ובחמשת ילדיו ולהדפסה מחודשת של כתביו. במבצע זה השתתפו פשוטי-עם לצד פילנטרופים יהודיים ידועים, כמו לזר פוליאקוב וקלונימוס זאב ויסוצקי (ראו למשל: 'אות זכרון', המליץ, 20 במרס 1885; 'לתמיכת בית סמאלענסקין', המגיד, 26 במרס 1885).

ככל הנראה, בשל ריחוק המקום ובשל העדר אמצעים כספיים לא היה מי שידאג להקים מצבה ראויה לשמה על הקבר. תשע שנים לאחר מות סמולנסקין חיבר יוסף קלוזנר הצעיר (אז בדיוק בן עשרים) מאמר מקיף לזכרו ובו מחה על כך:

פה אמצא לנכון להזכיר עוד הפעם את יום מלאת יובל שנים להולדת סמולנסקין ... גם להעיר כי עד היום אין עוד אף מצבת אבן להעברי הגדול במיראן, ששם גוע הרחק מקרוביו ואוהביו בתור קרבן הלאום – מצבה, אשר גם הקל שבקלים בעמנו יזכה לה. 

('עוד על דבר סמולנסקין' , המליץ, 29 במרס 1894, עמ' 2-1. קלוזנר גרס כי סמולנסקין נולד ב-1840, ראו בספרו היסטוריה של הספרות העברית החדשה,ה, תש"ט, עמ' 22-20)

האם אכן לא הוקמה מצבה על הקבר? 

בליל י"ז בשבט תרנ"ה (1895) נערכה באודסה אספה לזכרו של סמולנסקין, במלאת עשור למותו (המרצה הראשי היה יוסף קלוזנר, שידו הייתה כנראה בכל), ושוב נשמעה התביעה להקים מצבה על קברו של הסופר הנערץ. ממכתב ששלח לאסיפה העיתונאי הגליצאי גרשם באדר נודע לנאספים כי יש מצבה על הקבר, אך 'הכתובת שעל גבה קטנה', ואחראית לה אלמנתו (לאונורה), שדחתה תרומות להקמת מצבה מכובדת יותר.

הצפירה, 17 במרס 1895, עמ' 2

הסופר ראובן בריינין (1939-1862), גדול מעריציו של סמולנסקין ומחבר הביוגרפיה הראשונה עליו, טרח גם הוא להזים את דברי קלוזנר. בספרו פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, שראה אור לראשונה ב-1896, סיפר בריינין כי על הקבר נקבעה מצבה פשוטה, 'קטנה ושפלה'. האֶפִּיטָף חובר על ידי אחיו הבכור של הסופר, יהודה לייב (ליאון) סמולנסקין (1928-1836):

ראובן בריינין, פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, ורשה: תושיה, תרנ"ו, עמ' 160

אולם כדאי לשים לב למילה 'עתה' ('על קברו של פ"ס ניצבה עתה מצבת אבן'), שמרמזת כי ייתכן שקלוזנר צדק, והנחת המצבה על הקבר נעשתה זמן רב לאחר מותו של סמולנסקין, ואולי אף בעקבות מאמרו. לבריינין היה חשוב להפריך את השמועה, שכנראה עשתה לה כנפיים, ועל כן ביקש משמואל אבא הורודצקי (1957-1871) – אז צעיר בן 25 ולימים חוקר ידוע של החסידות – שביקר אז במראנו (ראו: ש"א הורודצקי, 'מכתבי סופרינו', הצפירה, 13 בנובמבר 1896, עמ' 1166), שיזמין צלם מקצועי כדי להנציח את המצבה. הורודצקי עשה כך, שלח לבריינין את התמונה וזה הדפיסה בספרו:

צילום המצבה מתוך ספרו של בריינין

בשנת 1896 פרסם בריינין, בחוברת ג'של כתב העת הספרותי שערך, 'ממזרח וממערב', שיר של משורר צעיר ולא ידוע מאודסה ושמו יהושע דוידוביץ (1896-1868).  בשירו דמיין המשורר את מסע הלוויה של סמולנסקין, בן הארבעים שמת משחפת.

ממזרח וממערב, ג (1896), עמ' 8 (תודה לפרופסור אבנר הולצמן)

מיטב השיר – כזבו. כפי שראינו בלוויתו של סמולנסקין לא השתתפו לא אשתו ולא ילדיו... מה שטרגי יותר הוא שאותו דוידוביץ מת בעצמו באותה שנה, בן 28 בלבד, וספק אם ראה את שירו בדפוס.

עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1905, הגשים בריינין את חלומו ונסע לראשונה בחייו למראנו המושלגת, כדי לעלות על קברו של האדם שכה העריץ. את חוויותיו הוא תיאר ברשימה יפה, 'על קברו של פרץ סמולנסקין', שאותה פרסם בעיתון הווילנאי 'הזמן' (25 בינואר 1905) לקראת יום השנה העשרים למות סמולנסקין. הנה קטעים קצרים ממנה:

מרגע הראשון לבואי מרנה לא מצאתי מנוחה בנפשי. נכספתי ללכת אל קברו של פרץ בן משה סמולנסקין, לראות בעיני את גל העפר, שבו שמורים שרידי הגוף של סופרנו הגדול. דמותו הרוחנית התיצבה לגגד עיני, והטרגדיה הנוראה של גסיסתו במקום הזה לא משה מזכרוני. עיף ויגע מעמל דרך רחוקה עליתי על מטתי, אולם שנתי נדדה. מחשבות 'שחורות'נקרו כעורבים את מוחי: מי יודע אם לא בחדר הזה שאני שוכב התאבק סמולנסקין עם מר המות ... מדוע לא הכירו את גדלו של סמולנסקין בחייו ולא הקימו לו מצבה אחרי מותו?  

בתום ארוחת הבוקר בקשתי את אחדים מבני שולחני, י‬הודים צעירים בני רוסיא, ללכת אתי אל קברו של סמולנסקין. רוב בני השלחן לא ידעו מי הוא סמולנסקין, ‬ובפעם הראשונה שמעו את שמו ... יצאתי בעצמי לבקש את בית העלמין העברי.

בדרכו לבית העלמין פגש בריינין חולים רבים שטיילו על שפת הנהר פָּאסֶרובתוכם גם קבוצה של יהודים שהכיר וביניהם גם 'קוראים נכבדים'. בריינין הציע להם להתלוות אליו, ושוב נכזבה תקוותו. איש מהם לא התעניין בכך. הם העדיפו לטייל לאתרי טבע או לבית הקפה, 'ורק שתי נשים צעירות "קוראות עבריות". נלוו אלי'.

הטיילת על שפת נהר פָּאסֶר במראנו (מקור: ויקיפדיה)

וממשיך בריינין:

כעבור עשרה רגעים כבר היינו בבית העלמין. השער היה סגור, אך השוער, נוצרי, מיהר לפתוח לפנינו את בית המועד לכל חי, בתקותו לקבל 'כסף השתיה'.‬ לא רחוק מן השער מצאנו את קברו של סמולנסקין בתוך שורות של קברות יהודי רוסיא, אורחים שמתו במרן. על קברו של סופרנו הגדול עומדת מצבה קטנה ודלה, אבן פשוטה ובלי כל גדר ועליה חרותים חרוזים עוד יותר דלים ... בהיותי נער וקראתי את 'התועה [בדרכי החיים]', כמעט הסיפור הראשון שקראתי בימי חיי, נולד בלבי החפץ לראות את פני יוצרו. חפצי זה לא נתמלא. סמולנסקין מת, ואנכי כתבתי תולדותיו ואת פניו לא ראיתי בחייו. 

עתה עמדתי על יד קברו, כעבור י"ט שנה אחרי מותו. זהו אמנם ביקור מאוחר מעט, אבל ברגע ההוא הרגשתי כי אחד מצרכי נפשי נתמלא. בעיני 'הקוראות העבריות'שעמדו על יד גל העפר הקטן של הסופר הגדול נראו דמעות, מלבן התפרצו גם אנחות. ואנוכי לא נאנחתי, וגם לא בכיתי. קפוא הייתי על מקומי ... כמה עמדתי על יד קברו של סמולנסקין לא אדע, אבל יודע אנכי כי באותו המעמד הרגשתי בנפשי יסורים ומכאובים של דור שלם, טרגדיה של אלפים שנה.

ראובן בריינין (מקור: הספרייה הלאומית;  אוסף שבדרון)

עוד פרטים מעניינים על ימיו האחרונים של פרץ במראנו התפרסמו בעיתון הצפירה בשנת 1928 על ידי כותב שהסתתר תחת השם ש. ר-ן (לחיצה על האיור תגדיל אותו):

הצפירה, 13 באפריל 1928, עמ' 2

על פרשת המצבה במראנו ועל מקצת גלגוליה כתב גם א"ר מלאכי, 'על מצבת סמולנסקין', חרות, 2 באפריל 1965, עמ' 5.

ב. ארונו הגיע: הקבורה בירושלים, 1952

ברחוב סמולנסקין בירושלים נמצאת הכניסה לבית ראש הממשלה (שבטעות מכונה בתקשורת הישראלית, 'הבית ברחוב בלפור', על שם הרחוב הסמוך). שנת הולדתו של סמולנסקין שנרשמה על השלט (ת"ר / 1840) היא על פי שיטת קלוזנר (צילום: דוד אסף).

בול סמולנסקין שהנפיקה הקק"ל בשנת 1952 (מקור: סלקק"ל)

בשנת 1952, ארבע שנים לאחר הקמת המדינה, פרעה מדינת ישראל את חובה לסמולנסקין. ביזמתם של המשורר דוד שמעוני (אז ראש אגודת הסופרים), יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, ושר החינוך והתרבות, ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דינור (דינבורג), הועלו עצמותיו של סמולנסקין ארצה לקבורה מחודשת. 

ב-25 במאי 1952 עגנה בנמל חיפה האונייה 'קדמה'ועליה ארונו של סמולנסקין, שבמהלך כל הנסיעה היה על גשר הפיקוד מוקף במשמר כבוד של מלחים וקצינים.

שלושה ימים אחר כך, בד'בסיון תשי"ב (28 במאי 1952), נערך טקס הקבורה בהר המנוחות בירושלים (השם המדויק הוא 'הר מנוחות', אך שבשתא כיוון דעל – על), במתחם שתוכנן להיות 'פנתיאון גדולי האומה'. כשנה מאוחר יותר, בח'באייר תשי"ג (23 באפריל 1953), ייקבר לא הרחק משם נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחבר 'התקווה', שעצמותיו הועלו מניו-יורק; שמונה חודשים אחר כך, בי"ט בטבת תשי"ד (25 בדצמבר 1953), ייקבר ליד סמולנסקין, צבי הרמן שפירא (1898-1840), הוגה רעיון הקרן הקיימת לישראל, שעצמותיו הועלו מקלן שבגרמניה. 

מסע הלוויה של סמולנסקין התחיל בנמל חיפה, לשם הובא ארונו. לאחר טקס קצר בעיריית חיפה נסע הארון לעיריית תל אביב, שם הספידוהו ראש העיר ישראל רוקח והמשורר שמעוני, ואחר הצהריים הגיע הארון לירושלים, שם תוכננו לו שלוש תחנות: במשרד החינוך והתרבות, ברחבת המוסדות הלאומיים ובהר המנוחות.

מודעה המפרטת את סדרי הלוויה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף האפמרה)

מודעה הקוראת לתושבי ירושלים להשתתף בלוויה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף האפמרה)

מבצע העלאת העצמות, הקבורה המחודשת והסרת הלוט, שנה וחצי לאחר מכן, לוו בשמועות ושערוריות. אליהו הכהן כתב לי, כי במו אוזניו שמע מדב סדן שעצמות סמולנסקין אבדו בדרכן ארצה בנסיבות מסתוריות, וגופתו של אדם אחר הונחה בקברו. טענה זו לא אומתה אף פעם והמקור לשמועה זו קשור, כנראה, למעשה שהיה: כאשר הגיעו למראנו נציגיה הרשמיים של ישראל, בראשות המשורר ש. שלום, התברר להם כי עצמות סמולנסקין כבר הוצאו מקברו בלי פיקוח. 

יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק מספיד את סמולנסקין בחצר המוסדות הלאומיים, 28 במאי 1952 (מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

על המשמר, 21 בינואר 1954

שנה וחצי אחר כך, ב-20 בינואר 1954, נערך טקס קצר (בשל מזג האוויר הסוער) של הסרת הלוט מעל המצבה המקורית שהובאה מאיטליה. 

עיתון 'על המשמר'דיווח למחרת, כי אנשי חברה קדישא בירושלים ניסו למנוע את הקמת המצבה בנימוקי שוא, וכך ביקשו לנקום בסמולנסקין את עלבון אבות אבותיהם, שתוארו על ידו באכזריות נוקבת ברומן 'קבורת חמור': 

עוד על קבורתו מחדש של פרץ סמולנסקין ראו בספרו החדש של דורון בר, אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל, 1967-1904, מאגנס, תשע"ה, עמ' 86-64.


ג. אחרי מות, 2016 

מהפנתיאון יש נוף נפלא של הרי ירושלים  (הכותב ובתו נטע, יוני 2016; כל הצילומים בהמשך הם שלי; הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

בשבוע שעבר ביקרתי בהר המנוחות כדי להשתתף בטקס האזכרה השנתי לאבי, משה קרונה ז"ל, שנטמן שם לפני 23 שנים. ניצלתי את ההזדמנות וגררתי את ילדיי נטע והלל כדי לנסות ולאתר את מקום קבורתו של סמולנסקין. 

לא קל היה למצוא את המקום. מאז החלו לקבור בהר המנוחות, מיד לאחר הקמת המדינה, הפך ההר לנקרופוליס ענקית במימדים שקשה בכלל לתאר. למרבית הצער, חברה קדישא של ירושלים, על מגוון עדותיה ופלגיה, עדיין תקועה עמוק בימי הביניים והמידע העצום על הנקברים במקום לא ממוחשב ואיננו זמין. באינטרנט לא תמצאו מיפוי של בית הקברות ושל החלקות השונות שבו, ואין שום דרך לאתר את הקבורים שם באמצעות שמותיהם. זהו מחדל בלתי רגיל ואפשר היה לצפות מהמשרד לשירותי דת שייכפה זאת על הנהלות החברה קדישא, שמפעילות את בית הקברות וממון אינו חסר להן.

ובכל זאת, מליקוט רמזים שונים התברר לי כי קברו של סמולנסקין נמצא במה שמכונה 'הפסגה'. לא הרחק מאחוזת הקבר של בני משפחת הנשיא השני יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, ובסמוך לקברותיהם של נפתלי הרץ אימבר, צבי הרמן שפירא ופרופסור אברהם שלום יָהודה, שגם עצמותיהם הועלו מחו"ל לצורך קבורה שנייה בהר. 

נסענו אפוא אל פסגת ההר ברכבנו (המקום ענק והליכה ברגל לא באה בחשבון, בטח לא ביום חם). מהחניון המערבי ביותר של בית הקברות מטפס כביש צר שעולה לפסגת ההר בכיוון צפון (וסימנך: מימין לכביש, במפלס החניון וליד מבנה השירותים, נמצא קברו של הרב משה בן-טוב, המכונה 'צדיק המזוזות'). ברום ההר הכביש פונה שמאלה (מערבה) וב'צומת'הראשונה יש לפנות ימינה (יש שלט קטן שמכוון ל'פסגה'). כביש זה יגיע בסופו של דבר לכיכר מטופחת ומרווחת, מצוידת בסככת צל ומתקני שתייה, ובה ניתן גם לחנות. 

בכיכר זו קבורים רבים מ'יקירי ירושלים' – ראשי עיר (גרשון אגרון ומרדכי איש-שלום), שרים (בכור שטרית) ונכבדים אחרים (כמו המלחין פאול בן חיים; הגאוגרפים דוד בנבנישתי ומנשה הראל; איש הרדיו והטלוויזיה יצחק שמעוני, שעל מצבתו נחקק המשפט האלמותי שבו השתמש בתכנית 'מקבילית המוחות': 'התחלתי ולכן אסיים'; ליה ון ליר, מייסדת הסינמטק, שעל מצבתה עוצב סרט פילם). מכאן נחזור ברגל מעט אחורה על הכביש שבו נסענו, עד לפנייה שמאלה אל חלקת משפחת בן-צבי, בה קבורים גם בני משפחתו וקרוביו של הנשיא השני, ובהם אחיו, הסופר אהרן ראובני, והארכאולוג פרופסור בנימין מזר, שהיה גיסו של בן-צבי.

כשיוצאים מחלקת משפחת בן-צבי פונים ימינה ושביל קצר מוליך אל שער כניסה לחלקת 'חברה קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח'. כאן אמור היה לקום הפנתיאון לגדולי האומה, וכאן נקברו סמולנסקין, שפירא ויָהודה.

התוכנית המקורית הייתה להשאיר את פסגת ההר חשופה ולשמור אותה אך ורק לקבורת 'אנשי שם'. אך מתברר כי זמן קצר לאחר קבורתם של סמולנסקין, א"ש יָהודה ונ"ה אימבר הלך הפנתיאון לאיבוד...

על המשמר, 13 באוקטובר 1953

באוקטובר 1953 דיווח כתב העיתון 'על המשמר', כי כאשר באו אנשי הקרן הקיימת לאתר את המקום המתאים לקבורתו מחדש של צבי הרמן שפירא, הם נדהמו לגלות כי ב'פנתיאון לגדולי האומה'נכרו קברים חדשים ללא היתר.

עשרה קברים – גם אם של פשוטי עם – זה לא כל כך נורא, ואכן עצמותיו של פרופסור שפירא נקברו ממש ליד סמולנסקין, ואילו עצמות פרופסור אברהם שלום יָהודה נטמנו שתי שורות לפניהם. אך במרוצת הזמן עשרת הקברים הללו הפכו לעשרות רבות ואף למאות, וה'פנתיאון'נמחק לחלוטין.


תחילה איתרנו את מצבתו של סמולנסקין. אפשר להשוותה עם התמונה שלמעלה, שנדפסה בספרו של בריינין, ולראות שאכן על הקבר המחודש הונחה המצבה המקורית שהובאה מאיטליה. מן התמונה שצולמה בסוף המאה ה-19 קיבלתי את הרושם שמדובר באובליסק גבוה. ממש לא. המצבה קטנה מאוד ואינה מרשימה כלל.

 הכיתוב שעל המצבה, שנחקק לפני יותר ממאה ועשרים שנים, ברור וקריא; לעומת זאת הכיתוב למראשות המצבה, שנחקק ב-1953 בשם ממשלת ישראל, מטושטש לחלוטין ובלתי אפשרי לקרוא אותו.



השתמשנו בפטנט הידוע לחובבי מצבות עתיקות – שפכנו מים על האותיות השחוקות, והנה הופיעו האותיות מחדש. הצלחתי מיד לזהות שורות משירו של יל"ג 'לְנִשְׁמַת עֹשֵׂה הַשַּׁחַר', שפורסם לראשונה בשנתון 'כנסת ישראל', בשנת 1887.

כל ימיך לטובת עמך עמלת / מחוץ ומבית את ריבו רבת / לציון קנאה גדולה קנאת פרץ 

יל"ג, 'לנשמת עושה השחר', כנסת ישראל, א (תרמ"ז), עמ' 287

ובתחתית המצבה הצלחתי בקושי לקרוא את השורות האלה:

עצמותיו / ואבן מצבתו / העלו על ידי / ממשלת ישראל / ממירנו שבאיטליה / לירושלים / ביום ד'בסיון תשי"ב / ת.נ.צ.ב.ה.  

השמש הקופחת ייבשה במהירות את המים והאותיות שוב נעלמו מול עינינו... מה נאמר ומה נדבר? זהו ביזיון שכך נראית המצבה על קבר בעל חשיבות לאומית והיסטורית, שכל כך הרבה מאמצים הושקעו בהבאתה ארצה.

כאמור, ליד סמולנסקין קבור צבי הרמן שפירא:

ושתי שורות לפניהם – 'המלומד פרופסור אברהם שלום יָהודה' (1951-1877), יליד ירושלים, ש'הציל את הישוב מגירוש בימי מלחמת העולם הראשונה'. לחוקר, לפעיל הציוני ולאספן א"ש יָהוּדָה (על שמו יש רחוב בשכונת תלפיות בירושלים, וכולם קוראים לו בטעות שְׁלום יְהוּדָה) הקדשנו בשעתו רשימה בעונ"ש מאת אסא כשר ('הספרים המבויישים שלי: קום התנדב לגדוד העברי'). הוא מת במפתיע ב-13 באוגוסט 1951, שעה שביקר במעיינות המרפא של העיירה סרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק, ונקבר זמנית בניו-הייבן. עצמותיו הועלו ארצה באונייה 'אילת', שהגיעה לנמל חיפה וממנו הועברו לקבורה מחדש בהר המנוחות, ב-11 בדצמבר 1952.

אברהם שלום יהודה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

כדי להגיע למצבתו של אימבר יש לצאת מהחלקה ולחזור לכיכר. בצדה הדרום-מזרחי של הכיכר נמצא קברו של בעל 'התקווה'.

נפתלי הרץ אימבר, 1906 (מקור:הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

אימבר שוכן כבוד סמוך למצבת בזלת נטולת תארים של פרופסור יוסף קלוזנר (1958-1874), שככל הנראה זכה לכבוד זה משום שעמד בראש הוועדה שיזמה את העלאת עצמות אימבר לקבורה בירושלים.

יוסף קלוזנר, בערך 1945 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

וכך נסגר המעגל שבו פתחנו – שראשיתו בקלוזנר הצעיר, שהתריע על כך שאין מצבה על קברו של סמולנסקין, וסיומו במצבתו של קלוזנר עצמו, לא הרחק מקבורתו המחודשת של סמולנסקין בירושלים.

פרנסות של חרדים: טנק מרכבה; הפורץ המבורך; גרפולוגיה יהודית; פרוטה חמורה

June 19, 2016, 10:11 pm

≫ Next: על דעת המקום: סֶכֶר לִבְרָכָה ולחורבן

≪ Previous: 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין

$

0

0

יונתן ק', שליח עונ"ש בחצרות החרדים, שלח לי את שלל הפרנסות האלה.

א. מרכבות האלים

מה תגידו על רכב השרד הזה? לימוזינה חרדית ששמה הוא – לא פחות ולא יותר – מרכבות ה'.



על החלון האחורי משורטט הפסוק 'עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן' (שיר השירים, ג 10). והמתבונן הספקן ישאל: האם מקרה הוא שסופו של הפסוק – תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם – הושמט?

ב. תודה לאל, מתפרנסים

גם אם אתה פורץ מוסמך...

ג. צייר לי עץ ואומר לך מי אתה

זה הזכיר לי כמובן את הקטע הנפלא מ'הנסיך הקטן'. מתברר ש'צייר לי כבשה'– אאוט...

ד. חפש את המטמון

'פרוטה חמורה'– מישהו יודע מה זה? ואם אתם כבר יודעים מה זה, התדעו איפה זה?

רמז דק: זה בימין מזרח בבית המדרש הגדול, או אצל משפחת קפלן. ונא לדייק!

כדי שלא תישארו באפלה, הנה הפתרון – היישר מבית מדרשם של 'רבני בית ההוראה':

אם הצלחתם להבין את הטקסט הזה – אשריכם. אבל קחו בחשבון שפתרון זה הוא על פי דברי החזון איש ובהחלט אפשר להציע פתרונות אחרים.

על דעת המקום: סֶכֶר לִבְרָכָה ולחורבן

June 21, 2016, 11:24 pm

≫ Next: הוצאת 'מִנֶּגֶד'יוצאת לאור: זהב תרשיש וחדרים מלאים ספרים

≪ Previous: פרנסות של חרדים: טנק מרכבה; הפורץ המבורך; גרפולוגיה יהודית; פרוטה חמורה

$

0

0

מאת יהודה זיו

בימי השרב שאנו נמצאים בעיצומם, מה טוב מאשר להשתכשך במים צוננים, ולוּ גם וירטואליים, ולהם נקדיש את רשימתנו.

בשל מיקומה הגיאוגרפי של ארצנו, שורר בצפונה, ואף במרכזה, אקלים ים-תיכוני, צחיח למחצה. אקלים זה הפתיע את עולי גרמניה ('הייקים') בבואם הנה בשנות השלושים. שלא כמו האקלים הנוח שאליו הורגלו בארץ מולדתם, נתעורר בהם כאן הצורך ב'שנת צהריים', ה'שְׁלָאפשְׁטוּנְדֶה' (שעת שינה) המפורסמת. כינוי זה, שזוהה עם ה'ייקים', הונחל לדורות של ישראלים, אך הלשונאי רוביק רוזנטל כבר עמד על כך, שצירוף לשון זה אינו קיים כלל בלשון הגרמנית והריהו, כנראה, 'תוצרת הארץ'למהדרין (מילון הסלנג המקיף, כתר, 2005, עמ' 371).

מסע פרסום של חברת 'זוגלובק', 2009 (צילום: נדב בלוך; עין הוד)

לא לחינם מכונה דרומה של ישראל בשם נֶגֶב (לשון נָגוּב, יבש). אין פלא אפוא כי חלום 'כיבוש השממה' – ייבוש ביצות, אגירת מי שטפונות והולכת מקורות המים השופעים מן הצפון והמרכז דרומה, באמצעות 'המוביל הארצי'ו'קו ירקון-נגב' – ליווה את ההתיישבות היהודית החדשה מאז ימיה הראשונים.

גם התואר 'מהנדס מים'היה פעם מושא הערצה וכבוד (על מהנדס המים ראו את דבר החידוד שהבאנו בשמו של חיימ'קה לֶבָקוֹב ברשימה 'האמת על הצ'יזבאת', עונג שבת, 23 בינואר 2014). את יצחק רבין, למשל, נהגו לשבח על שמנעוריו חלם להיות מהנדס מים, ואף על פי כן ויתר על 'קריירה', התגייס לפלמ"ח, ולימים היה רמטכ"ל, שר וראש ממשלה.

לעומתו, דב קוּבְּלָנוֹב (1975-1897) היה מהנדס מים לכל דבר. קובלנוב, שהתמחה בבעיות ניקוז, היה איש חברת 'מקורות', אשר שמה מעיד על ייעודה: טיפוח מקורות מים קיימים ויצירת מקורות מים נוספים. קובלנוב היה שותף לשורה ארוכה של מפעלי פיתוח מים. סיפר עליו חוקר תולדות ארץ ישראל שמואל אביצור (במאמרו 'ביצות כבארה ודוב קובלנוב – מדבירן', אריאל, 56-55 [תשמ"ח], עמ' 60-51:

דב קובלנוב על רקע ביצות כבארה (מקור: אביצור, שם, עמ' 57)

קובלנוב קנה לו שֵׁם בעקבות הקמת סכר רביבים והמאגר שבצידו (אוקטובר 1944). תחילה היה עליו להתמודד עם סדרת פרצי גשם פתאומיים ובעקבותיהם שטפונות עזים בנחל רביבים (ואדי עַסְלוּג'), אשר שבו ופרצו את המאגר ואף הרסו את הסכר. בסופו של דבר, לאחר עיבוי הסכר ודיפון המאגר ביריעות אטומות, עמדו שניהם אף בשטפונות פתע עזים ביותר.

וכך מסופר באתר המורשת של קיבוץ רביביםעל בניית הסכר ומקומו של קובלנוב במיזם זה:

בדרך זו אף נתפרש ונתממש בדרך ציורית מקור השם 'רביבים'.

גבולות, רביבים ובית אשל, שנוסדו ב-1943, נועדו לשמש 'מִצְפִּים'ראשונים בצפון הנגב, ולפיכך הועידה תחילה ועדת שמות היישובים שעל יד הקרן הקיימת לישראל את השם 'תֵּל צוֹפִים'לקיבוץ שלימים ייקרא רביבים. אך המתיישבים הצעירים דחו שם זה בכל תוקף, ועל פי בדיחה שנפוצה באותם ימים, טענו כי הם נמנים על חברי 'הנוער העובד'ואינם רוצים שום קשר עם 'הצופים'... 

ברל כצנלסון הוא אשר מצא את הפיתרון הגואל והציע את השם 'רביבים', שהזכיר לא רק את כתב העת הספרותי 'רביבים'שערך יוסף חיים ברנר (לבוב-יפו, 1919-1908), אלא גם את הפסוק 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶיהָ,בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ' (תהלים, סה 11), כלומר: אדמתה תרווה ותתרכך מטיפות המטר העז. המילה רביבים היא משורש רב"ב (ממנו נגזר אף 'רובה'). וכך התקבל על דעת כולם השם 'רביבים', היאה כל-כך לאקלימו ההפכפך של צפון-הנגב. 

סכר רביבים (מקור: אתר קיבוץ רביבים)

לעומת הצלחתו של סכר רביבים, סיפורם של סכרי איילון ובית זית שונה לגמרי. בסוף שנת 1952 החלו עבודות ההקמה של 'קו ירקון-נגב', תחילה בין מעיינות הירקון אשר בראש העין לקיבוץ מגן. משהושלמה המלאכה נתבקשה גם העשרת ספיקתו באמצעות אצירתם של מי נֶגֶר עילי. בשנת 1955 הקימה לשם כך חברת 'מקורות' שני סכרים: 'סכר איילון',שלרגלי מושב משמר איילון, במפגש נחל איילון (אשר אגן הניקוז שלו הוא הגדול ביובלי הירקון) עם נחל נחשון; ו'סכר בית זית', בעמקו של נחל שורק, שעל קו פרשת המים הארצית ממערב לירושלים.

אך משהופעל 'מאגר בית זית'התברר כי ציר הַקֶּמֶר של הרי יהודה מצוי דווקא במערבו, ולפיכך, מי נֶגֶר הנעצרים בו מאחורי הסכר ומחלחלים בקרקעיתו, אינם מפעפעים בשיפוע אַקְוַת (Aquifer) התשתית מערבה – לעבר אגן ניקוזו של הירקון ולהעשרת 'קו ירקון-נגב', כמתוכנן – אלא מזרחה, אל אגנו התת-קרקעי של נחל קדרון, המשתפל לעבר ים המלח... סכר בית זית אינו משמש אפוא למטרתו המקורית, אך נותר על מכונו והיום הוא אתר תיירות המושך אליו מטיילים רבים, במיוחד לאחר שטפונות החורף.

על שפת מאגר בית זית (מקור: ויקיפדיה)

גם ב'סכר איילון'התגלו תקלות, ועם הפעלתו התברר כי שכבות הסלע הסדוקות של תשתיתו אינן מאפשרות אגירת מים. במכרז של חברת 'מקורות'זכתה חברה בריטית, אשר שמה – Cementation (מילוּט, מלשון מֶלֶט) – העיד על מיומנותה בתחום הזרקת בטון ואטימת תשתיות. אך הבטון הנוזלי נבלע בתשתית הסדוקה של המאגר ולא נודע כי בא אל קרבו... המאגר אינו פעיל עוד והוא מתמלא רק בעקבות שטפונות עונתיים.

מאגר איילון (צילום: יעקב שקולניק)

---

הוצאת 'מִנֶּגֶד'יוצאת לאור: זהב תרשיש וחדרים מלאים ספרים

June 23, 2016, 8:57 pm

≫ Next: ילדי תימן, 2016: מחירון פתח תקווה

≪ Previous: על דעת המקום: סֶכֶר לִבְרָכָה ולחורבן

$

0

0

שבוע הספר העברי, תשע"ו

א. כי מנגד תראה

רק אוהבי ספרים מושבעים נותנים דעתם לשמות דפוסים או הוצאות ספרים, מוקסמים מהם ומשתעשעים בהם. במכתב האוטוביוגרפי הנפלא, ששלח בשנת 1903 חיים נחמן ביאליק, בן השלושים, אל יוסף קלויזנר, הוא כתב בין השאר:

פישל לחובר (עורך), אגרות ח"נ ביאליק, א, עמ'קס-קסא

בדעתי עולים שמות יוצאי דופן נוספים של בתי דפוס, שאותם ביאליק לא זכה להכיר. למשל 'אַליינעניו'(לבדי), השם שבחר איציק מאנגר להוצאת הספרים הפרטית שלו, שאותה ייסד בוורשה בפרוטותיו האחרונות כדי להוציא את מחזור שיריו 'חומש-לידער' (1935) ו'מגילה-לידער' (1936), ומאוחר יותר שני ספרים נוספים משיריו; או ההוצאה הפיקטיבית 'אם אין לי מי לי', שהמציא מדמיונו חוקר שירי העם מאיר נוי, כדי להוציא את ספרו המשוכפל 'מַעַיְנֵי הַזֶמֶר' (1996). לאחרונה נתקלתי בשם מבדח במיוחד, שבחר לעצמו מספר הסיפורים הירושלמי הוותיק דוד מונשיין: את ספרו האחרון, 'היה היתה פעם ירושלים', הוא פרסם ב'חושך – הוצאה לאור'...

הוצאת ספרים חדשה, שנולדה בשנה שעברה, ולפי שעה רק שלושה כותרים באמתחתה, היא 'מִנֶּגֶד'.

'למה נבחר שם לעומתי כזה? – שאלתי את המו"ל מֵרוֹן אֵרֵן, מבעלי בית המכירות הפומביות 'קדם' – האם התכוונת לרמוז ל"נֶגֶד!", הפואמה הפרולטרית המפורסמת של אלכסנדר פן ("הוא היה אדם פשוט"'), אן שמא אתה מבקש לשדר בספריך מעין עמידה מהצד?'.

'לא ולא', השיב מרון, 'זה פשוט לקוח מן הפסוק "כי מנגד תראה את הארץ", שנאמר למשה, וכמובן זו מחווה ל"מנגד", שירה האהוב של רחל'.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה.

כך או כך, בהוצאה חדשה זו הופיעו לאחרונה, כמעט במחתרת, שני ספרים מרשימים: אחד גדול (מאוד) ואחד קטן, ושניהם עשויים למופת, הן הקנקן הן מה שבתוכו. נלך מן הגדול אל הקטן.

א. זהב תרשיש 

אריאל ורדי, עדה ורדי, מרון ארן (עורכים), ספר שפיצר: פרקי חיים וספרי תרשיש, הוצאת מנגד, ירושלים-תל אביב, 2015-2009, 355 עמ'.

את 'ספר שפיצר', שראשיתו במיזם מימון המונים, של מעצבת הספרים עדה ורדי, אביה אריאל ורדי (גם הוא מעצב וטיפוגרף) והמו"ל מרון ארן, לא תמצאו בקלות בחנות הספרים הסמוכה לביתכם. לא רק שמו – הבלתי-סקסי בעליל – ולא רק מידותיו הגדולות מן הרגיל הופכות אותו ל'חיה מוזרה'. בעידן שבו הולכת ויורדת קרנו של הספר המודפס, ומול"ים עושים ככל יכולתם כדי לשרוד בשוק טורפני ועל כן מקמצים וחוסכים בהוצאותיהם, נדיר למצוא מו"ל שידפיס ספר חדש שהוא לא רק מעניין וחשוב אלא גם אסתטי ויפה ומושקע עד לתג האחרון.

משמח לגלות שעוד יש כאלה שעבורם ספר אינו רק ערימת דפים מודפסים שנכרכו, אלא גם חפץ שתענוג להתבונן בו, להחזיקו, למששו ולדפדף בין עליו. ספר שפיצר ידבר ללבם של אותו קומץ מביני עניין – ביבליופילים וטיפוגרפים, חובבי הספר העברי והאות העברית – שהשם 'תרשיש'אומר להם משהו, מרעיד בלבם מיתר סמוי ומרגש אותם. אך מי כמו יוצרי הספר יודע כמה בודדים הם אותם 'משוגעים לדבר', וזו כנראה הסיבה שהספר נדפס בחמש מאות עותקים בלבד, ועוד שמונה-עשרה עותקים ממוספרים. אם אתם שייכים לאותה עדת משוגעים, הספר נמצא למכירה במשרדי 'קדם'וכן בחנויות ספרים עצמאיות בירושלים ('אדרבא'ברחוב בן מימון או 'תמיר') ובתל אביב.

ספר שפיצר מוקדש כמובן למפעל חייו של משה שפיצר (1982-1900), יליד בוסקוביץ שבמורביה, שהיה מנהל הוצאת 'שוקן'בגרמניה, עלה לארץ בשנת 1939 ומאז ועד מותו גר ופעל בירושלים (בה גרים גם שני בניו המוכרים לי, דניאל ואמיתי). עם עלייתו ארצה ייסד שפיצר את הוצאת 'תרשיש' – הוצאה של איש אחד – שבמסגרתה ראו אור עשרות ספרים איכותיים ומוקפדים, שהיו לשם דבר ולמשאת נפש של אספנים. שמו ושם ספריו הפכו מילה נרדפת לטעם טוב.

פנימיותו של ספר שפיצר עומדת בניגוד לעטיפה הלבנה והנזירית, שעליה הוטבע סמל הוצאת תרשיש. ואכן, הספר שופע צבעים ומאיר פנים.

הספר חולק לשלושה: החלק הראשון, 'משה שפיצר: פרקי חיים', שאותו כתבה עדה ורדי, הוא ביוגרפיה קצרה, שסוקרת את חייו של שפיצר, מילדותו ובחרותו ועד פטירתו. הפרק ששינה את חייו היה תקופת שהותו בברלין וקשריו עם שלמה זלמן שוקן (שלבניו נתן שפיצר שיעורים פרטיים). תחילה גויס שפיצר – אז כבר דוקטור שהתמחה בלשון סנקסריט – כעוזרו של מרטין בובר במפעל התרגום של התנ"ך לגרמנית. אחר כך החל לעבוד בהוצאת שוקן, ויחד עם למברט שניידר ערך, עיצב וניהל, עמד בקשר עם המחברים ודאג לכל ההיבטים הלוגיסטיים של ההדפסה. הוא עשה כן עד שההוצאה נסגרה ב-1937, לאחר שהועברה, כמו כל הוצאות הספרים היהודיות, להשגחת משרד התעמולה הנאצי.

משה שפיצר. תמונה משנות השלושים (באדיבות המשפחה)

ב-1940, שנה אחרי עלייתו ארצה, הוא ייסד בירושלים את 'תרשיש'. הוא עשה זאת לא רק כדי לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו, אלא גם כדי לקדם באמצעותה חזון של הוצאת ספרים איכותיים בעברית וברמה העיצובית הגבוהה ביותר. הספר הראשון – 'בשר ודם: שישה סיפורים של יצחק שנברג' – ראה אור בסוף אותה שנה (תש"א) ועל העטיפה התנוסס סמליל האונייה הנושאת זהב לתרשיש, שילווה מכאן ואילך את כל ספרי ההוצאה (הסמליל עבר במרוצת השנים שינויים ומתיחות פנים, שמפורטות בספר).

שפיצר התמנה ב-1945 למנהל הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, ואת מרצו וכשרונו השקיע בעיקר בהוצאת ספרי מוסד ביאליק. רבים מספרי ההוצאה סודרו במסדרה שהקים ב-1941 בשכונת בקעה בירושלים, ובה עבדו מומחים שסידרו ביד את הספרים. מסדרה זו פעלה עד 1947 ואחר כך עברה, על ציודה וצוותה, ל'מרכז ברנדס'. בהמשך הקים שפיצר בית יציקה לאותיות ובו עיצב ויצר אותיות ייחודיות שבהן נדפסו ספרי תרשיש. 'מפעליו ופועליו החלוציים והמהפכניים', כתב בשעתו מלאכי בית אריה, שהיה מנהל הספרייה הלאומית (והוציא ספר משיריו בהוצאת תרשיש) 'מקנים לו מקום נכבד בין גדולי המדפיסים העבריים'.

119 ספרים ראו אור ב'תרשיש', והם רשומים בקטלוג שבחלקו השלישי של הספר (ועוד כחמישים ספרים שהוציא שפיצר במקומות אחרים). בחלק השני והעיקרי ('ספרי תרשיש') נסקרים הספרים כמעט אחד לאחד. כל ספר מקבל את הכבוד המגיע לו: תיאור ביבליוגרפי מפורט, צילומי השערים ודפים לדוגמה, ומה שחינני ומקורי במיוחד: שורה של מלומדים, אנשי רוח ומומחים (ובהם דרור בורשטיין, אריאל הירשפלד, אריאל ורדי, שמעון זנדבק, יונתן מאיר), מספרים על הספר ומחווים את דעתם על איכויותיו הספרותיות והעיצוביות.

קשה לבחור, ולמען האמת קשה גם לסרוק את הדפים הגדולים באיכות שלא תבייש את הספר, אז הנה כמה דוגמאות מקריות של שערי ספרים שראו אור בתרשיש, דוגמה אחת לכל עשור.

האנתולוגיה שערך א"מ הברמן נדפסה בשנת 1946

שישה מסיפוריו של ס. יזהר, מאוירים על ידי רעייתו נעמי, נדפסו בשנת 1959

ספרו של ברכט, בתרגום ט. כרמי ועם רישומים של יגאל תומרקין, נדפס בשנת 1962

המהדורה האנגלית של הספר נדפסה בשנת 1959 ובשנת 1970 ראתה אור המהדורה העברית

ב. ספרים, רבותי

חיים באר, חדרים מלאים ספרים: 'רפובליקת הספר'בעד הנה בין בדיה למציאות, הוצאת מנגד, ירושלים, תשע"ו, 118 עמ'.

את קסמו של הספר השני בהוצאת 'מנגד', שגם קושר אותו עם 'ספר שפיצר'שנסקר לעיל, ראוי להתחיל בעמודו האחרון:

מי מוציא היום ספרים כאלה, שבהם מהדהדים קולות קדומים של מחברים, סדרים ומגיהים בבתי הדפוס העבריים של ונציה, אמסטרדם או למברג? ועוד זאת, זהו ספר שנוצר כולו שלא על מנת לקבל פרס – ש"יעותקים, שחולקו כ'מנחת שי'לידידיו של המחבר (גילוי נאות: אני אחד מהם) ולידידי בית המכירות הפומביות 'קדם'ביום פטירתו של גיבור הספר – ש"יעגנון.

אין זה מקרה, כמובן, שהמעצבת עדה ורדי (הזכורה לטוב מספר שפיצר) בחרה להשתמש דווקא באותיות העבריות הקלאסיות 'פרנק-ריהל'ו'דרוגולין', ששתיהן נוצרו על אדמת גרמניה ולפיכך קשורות במישרין לתוכנו של הספר.

הספר – קטן וצנוע במידותיו אך חשוב בערכו – הוא פרי עטו של הסופר חיים באר. כידוע ליודעים, פנים כפולות יש לו לבאר והן משתלבות בטבעיות בכתיבתו, לעיתים בלי הבחנה ולעיתים הן מובחנות היטב: פני הסופר ופני החוקר. בפרוזה שלו לעולם יציץ מן החרכים החוקר הידען והסקרן, ובכתיבתו הדוקומנטרית (שראשיתה בעיתונות, במדור המיתולוגי 'זיכרונותיה של תולעת ספרים') משתתף גם הסופר שבו, זה שלשונו הצחה היא אמנותו ודמיונו היצירתי הוא כלי עבודתו.

וכך בספר שלפנינו, שבו מתגלה באר גם כחוקר חריף, השולט ללא מצרים במקורותיו ובספרות המחקר ומחדש חידושים ומעלה תובנות מקוריות ומפתיעות, וגם כמי שמלביש את חידושיו ופרשנויותיו בלשון סופרים קולחת ועריבה לחיך שמרתקת את קוראיה. 'חדרים מלאים ספרים'הוא פרי עיון בייצוגיו של עולם הספר העברי (אישית אני מעדיף את 'עולם הספר'על פני המונח שקנה לו שביתה, וגם באר משתמש בו, 'רפובליקת הספר' – אבל זה עניין של טעם), שפרח ונבל בגרמניה קודם למלחמת העולם הראשונה וגם בתקופת ויימאר, כפי שהוא משתקף בחיבוריו 'הגרמניים'של עגנון, ובראשם 'עד הנה'ו'בחנותו של מר לובלין', שהם מן הפחות נחקרים ונדרשים בכלל יצירתו.

הפרק הגרמני בחיי עגנון נמשך כשתים-עשרה שנים – ראשיתו ב'ירידה'מן הארץ של סופר צעיר ורווק הנוטה אהלו בברלין, וסופו בעלייה מחודשת ארצה, כסופר בעל מוניטין ובעל משפחה, שנואש מחיי הגולה לאחר השריפה הנוראה שכילתה את ספריית ביתו בבאד-הומבורג. תקופת גרמניה הייתה מעין חוליית ביניים בחייו של עגנון, הצלע הגאוגרפית-התרבותית השלישית, שסימנה את קווי המתאר הביוגרפיים שלו: ילדות ונעורים בגליציה המזרח-אירופית (1908-1887); ארץ ישראל של ימי העלייה השנייה (1912-1908); תקופת גרמניה (1924-1912); והשיבה לארץ ישראל, לתמיד (1970-1924). על חייו של עגנון בגרמניה נכתב הרבה, אך באר בחר להתמקד בזווית אחת, שלדעתו היא מפתח 'המאסטר'שבכוחו לפתוח את מנעולי החדרים של יצירתו: זוהי חווית 'הספר', שהיא כלשונו של באר 'אבן שתייה', שעליה מושתתים חלקים ניכרים מספריו ומסיפוריו של עגנון, ולא רק בתקופה 'הגרמנית' (האנתולוגיה 'ספר, סופר וסיפור', היא אולי הביטוי המועצם לכך).

שבעה פרקים בספר (לא כולל פתח דבר ואחרית דבר) ועיקרם מרוכז בסיפור 'עד הנה', שראה אור לראשונה ב-1952, בקובץ סיפורים הנושא את אותו שם. בסיפור, בן חמישה-עשר הפרקים, תוארו שני מסעות סיבוביים שערך המספר (בן דמותו של עגנון): האחד, מברלין ללייפציג ולעיר הקטנה גרימה (Grimma), שנמצאת כ-25 ק"מ מדרום-מזרח לליפציג; והשני – מברלין לליפציג ובחזרה.

גלויה מגרימה, 1913 (מקור: akpool)

חוט השני העובר במסעות אלה הוא לכאורה חיפושו של המספר אחרי 'חדר', ממשי וסמלי, שאותו הוא לא מצליח להשיג, כמו גם משיכה ארוטית חסרת תוחלת לאישה נוכרייה. לדעת באר מסעות אלה הם עקרים, וממילא זניחים, בעוד שהמסע העיקרי הוא אחר לגמרי: זהו נסיונו הנואש של המספר להציל ספרייה עברית יוצאת דופן, שמילאה שני חדרים והייתה שייכת לפלוני ושמו דוקטור לוי, שנפטר בגרימה, ועתה אלמנתו מבקשת 'להיפטר'ממנה. כידוע, עגנון עצמו גר גם בברלין וגם בלייפציג, ולצד פעילותו הספרותית פעל בלי הרף גם בשליחות פטרונו ש"ז שוקן ורכש עבורו ספרים עבריים נדירים וכתבי יד.

ולפי שבאר גורס כי יצירתו של עגנון שייכת לסוגת 'הבדיון התיעודי'הוא מגייס את כל ידיעותיו וחושיו הבלשיים כדי לנסות ולזהות את גיבורי הסיפור. דוקטור לוי, למשל, אינו סתם דמות פיקטיבית. זהו, לדעת באר, הרב והחוקר ד"ר נתן פּוֹרְגֶס (1924-1848), שהיה ביבליופיל מושבע ואספן ספרים ידוע, שבנה לעצמו ספרייה מפוארת. קווי הדמיון אינם מושלמים כמובן (רעייתו של פורגס נפטרה לפניו ושניהם קבורים בלייפציג; ספרייתו נמכרה לבית מסחר הספרים הידוע 'אוטו הָרָסוֹביץ'שבלייפציג; הוא לא קשור כלל לגרימה). עגנון, שהכיר אישית את פורגס ואת הרסוביץ, וכמובן גם את הקטלוגים המפורטים שהוציא בית מסחר זה (הוא מזכירם בספרו 'בחנותו של מר לובלין'), נטל מהם את שנזקק לו ומחומרים אלה רקח את סיפורו.

קטלוג ספרים עבריים ורבניים מספריותיהם של אפרים פינצ'ובר ונתן פורגס (הוצאת אוטו הרסוביץ, לייפציג, 1931)

אך 'דוקטור לוי'אינו יחיד. ב'עד הנה'מתוארים ומוזכרים אוהבי ספרים וסוחרי ספרים, ספריות וחנויות ספרים, ובאר – בעצמו ביבליופיל ובעל חוש ריח של 'תולעת ספרים' – מפענח את מסתרי האישים והמקומות. כך למשל יצחק מיטל, 'איש הספר האולטימטיבי המאכלס את דפי עד הנה', שהוא בן עיירה חסידית קטנה בפולין, שהיגר ללייפציג והפך לידידו הקרוב של המספר, מזוהה על ידי באר עם  הביבליוגרף ויליאם (זאב) צייטלין (בערך 1850–1921). חייו של צייטלין, מלומד עצום שהיה בן למשפחה הידועה, היו טרגדיה גדולה. הוא חי בריחוק מהקהילה היהודית בלייפציג ומת גלמוד וערירי. צייטלין התגורר בגרימה בשנותיו האחרונות, ועובדה טריוויאלית זו – כך סבור באר – פותרת שתי תמיהות גם יחד: מניין הכיר עגנון כל כך מקרוב את העיר הקטנה גרימה, ומדוע בחר לשכן דווקא בה את ספרייתו של דוקטור לוי.

באר ממשיך לזהות דמויות נוספות מחיי חובבי הספרים העבריים בגרמניה: אנו נפגשים בבית המסחר לספרים של קרל הירזמן, שגם שם, כמו בבית המסחר של אוטו הרסוביץ, הייתה מחלקה שהתמחתה בספרים עבריים; והנה מצטיירת דמותו הטרגית של המלומד ישראל איסר כּהַן, יליד נוברדוק שהתגלגל ללייפציג וגם הוא סבל מניכור וקיפוח מצד אחיו היהודים. את ארבעת 'הבטלנים', שרוצים 'לעשות קופה'על חשבון ספרייתו של דוקטור לוי, מזהה באר עם מתפללי בית הכנסת 'הינדנבורג'בלייפציג (שנקרא כך על שום שתמונתו של הפלדמרשל הדגול נתלתה על אחד מקירותיו. לימים שינה בית הכנסת את שמו ל'פיר און צוונציג' [24], על פי מספר הבית שבו מוקם בשדרות הוּמבוֹלדט). 'נחום בעריש הדיין', שעגנון נמנע מלנקוב בשמו כאשר פירט את שמותיהם של רבני לייפציג, הוא כנראה הרב אברהם יהודה שמוקלר, שעגנון בז לו וראה בו בּוּר מתנשא. ולבסוף, דמותו של הטיפוגרף 'מר קניג', שעוצבה, לדעת באר, על פי מידותיו של רפאל פרנק (1920-1867). פרנק חי אז בלייפציג והוא שהמציא את הגופנים העבריים החדשים 'פרנק-ריהל'ו'מרים', שלא נס ליחם והם מלווים אותנו עד היום (השותף, אוטו ריהל, היה האחראי על שיווק האות החדשה).

רפאל פרנק, מעצב האות 'פרנק-ריהל'

ב'עד הנה'יש כמובן הרבה יותר מזה. זהו סיפור מסע ונדודים, שמתרחש על רקע זוועות המלחמה העולמית הראשונה ועל רקע דעיכתה של יהדות גרמניה המודרנית שהתהוותה במאה ה-19. מקרבה של יהדות זו יצאו מלומדים דגולים, שהתוו במפעלם המדעי את דרכו של אותו זרם שנקרא 'חכמת ישראל', שהביא לעולם למדנות מופלאה אך עקרה, שביקשה (כמאמרו המפורסם של מוריץ שטיינשניידר) לערוך למדעי היהדות קבורה מכובדת. דרך הבלטת עולם הספר העברי – שיש בו היבטים סמליים רבים המייצגים את גורלה ההיסטורי של יהדות גרמניה, נוכח הציונות מכאן וההתבוללות המואצת מכאן – טווה עגנון את עלילת סיפורו, וחיים באר מושך מתוך הפקעת הזו חוט אחד של משי.

המהדורה הראשונה, 'הפרטית', של ספר זה חולקה עד אחרון ש"י העותקים. הספר יראה אור בקרוב במהדורה שנייה ואז היא תגיע גם לחנויות הספרים.

חיים באר (צילום: דוד אסף)

ילדי תימן, 2016: מחירון פתח תקווה

June 26, 2016, 9:29 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: גרשון שלום; גינת צמח-חיסין; שירת הסטיקר

≪ Previous: הוצאת 'מִנֶּגֶד'יוצאת לאור: זהב תרשיש וחדרים מלאים ספרים

$

0

0

הקלקה על הצילום תגדיל אותו.

כולם דיברו בשבוע שעבר על ילדי תימן, וגם אנחנו לא נתעלם מעדה חשובה זו.

ובכן, הודעה לבני המגזר התימני ולמשפחות מעורבות: עיריית פתח תקווה השיגה תנאים יוצאים מן הכלל לתימניאדה הקרובה, שתחול בסוף חודש אוגוסט 2016.

אומנם המחירון מאוד מסובך, וגם צריך לקבל החלטות קשות ('סוויטה דלאקס אולימפית'או אולי תרצו דווקא 'מלון ספורט'או חדר  ב'לגונה'?), אבל אם תתעמקו במחירון התלמודי הזה תגלו שזה ממש שווה.

מעניין מה עושים באירועים האתניים הללו חוץ מלאכול ולשחות בבריכה האולימפית. מעלים זיכרונות מהימים ההם? שרים פיוטים וזמירות מבית אבא? מחליפים מתכונים של ג'חנון וגת? מארגנים שידוכים בתוך העדה?

ההגבלה על מספר הילדים (מקסימום שלושה, ועד גיל תשע) נראית לי גזירה 'אשכנזית'מדי, שתימנים אותנטיים ייתקשו לעמוד בה. זה בטח משקף נישואי תערובת שמאיימים על שלמות העדה. וגם אהבתי את הניסוח התמציתי וההחלטי: 'תינוק עד גיל שנתיים – תוספת 120 ש"ח לחבילה'. ואחר כך מדברים על 'חטיפת ילדים'...

מעניין איזה שיר נתן אלתרמן היה כותב בעקבות המודעה הזו. בטח היה צריך לשנות את הפזמון של 'מרים בת נסים' (1947) ולהפחית את מספר הילדים לשלושה:

זֶה הָיָה בְּעַדֶן לִפְנֵי יֶרַח,
רוּחַ עַל תֵּימָן בַּלֵּיל בָּכָה.
הִתְפַּלַּלְנוּ אֶת תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
וְיָצָאנוּ כָּל הַמִּשְׁפָּחָה.

אֶת הַפִּתָּה בַּתַּרְמִיל צָרַרְנוּ
וְשָׁאַבְנוּ מַיִם מִן הַבְּאֵר,
וּבְשׁוּרָה כֻּלָּנוּ הִסְתַּדַּרְנוּ
וּבַדֶּרֶךְ זֶה אֶת זֶה סָפַרְנוּ,
אִם כֻּלָּנוּ יֵשׁ – וּמִי חָסֵר.

יֵשׁ אַבָּא מוֹרִי נִסִּים, יְרַחֵם הַשֵּׁם,
וְיֵשׁ נִסִּימָה הָאֵם, יְרַחֵם הַשֵּׁם,
וְיֵשׁ נְחֶמְיָה,
גְּדַלְיָה,
זְכַרְיָה
וְעַזַּנְיָה –
סַלִּים,
סְעַדְיָה,
מִיכָאֵל,
חָנָן-חֲנַנְיָה.

יָא, יְרֹחַם וְרַחֲמִים,
בָּרוּךְ הַשֵּׁם, תְּאוֹמִים,
וְהַתִּינוֹק שָׁלוֹם
הַצּוֹחֵק בַּחֲלוֹם,
וַאֲנִי אֲחוֹתוֹ מִרְיָם,
וְהַחֲמוֹר הַקָּטָן בִּלְעָם,
וְהַחֲמוֹר הַקָּטָן בִּלְעָם.

הנה השיר הנהדר של אלתרמן, שהלחין משה וילנסקי, בביצועה של שושנה דמארי:



בעלי התוספות

שאול רזניק (בתגובות) הוסיף לרשימת האירועים האתניים גם את הבוכריאדה, שהתקיימה בחודש  אפריל האחרון, ואפשר גם להתרשם מהתכנים שלה.

פה ושם בארץ ישראל: גרשון שלום; גינת צמח-חיסין; שירת הסטיקר

June 28, 2016, 10:01 pm

≫ Next: עוד על קבורותיו של פרץ סמולנסקין

≪ Previous: ילדי תימן, 2016: מחירון פתח תקווה

$

0

0

א. גרשון שלום

זה השלט שמקדם את פניהם של הבאים לגימנסיה הרצליה ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב.

צילום: גיא מירון

מילא העברית המקושקשת ('על רקע שלהי המאה ה-19') והמליצות הנבובות ('התפרצות וולקנית של גניוס יהודי יוצר ... ייסודה של הגימנסיה היה כאבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת'. לא פחות!), לפחות תדעו על מה אתם מדברים.



גרשון שלום, גרשם שלום – מה כבר ההבדל?

ובכלל, גרשם שלום נולד בסוף 1897, ועם כל הכבוד לו – לקשור אותו ל'התפרצות הוולקנית'שאירעה במפנה המאות 20-19 זה הבל גמור.

ב. גינה לי, גינה לי: אחת לצמח, אחת לחיסין

ועוד מתל אביב. כתבה לי יעל בר:

האגף לשיפור פני העיר (שפ"ע) בעיריית תל אביב לא שיפר פה הרבה. לא החליטו אם המקום גן או גינה ועל שם מי הוא נקרא. לא מגיעה גינה נפרדת (או גן) לכל אחד מהאישים הללו? 

נחום צמח (1939-1887) לא שבע נחת מחבריו בתיאטרון 'הבימה', שהתכחשו לפועלו כמייסד התיאטרון. רק אחרי מותו סלחו לו... חיים חיסין (1932-1865) הגיע לארץ עם קבוצת הביל"ויים ולימים נמנה עם מייסדי תל אביב והיה רופא רב פעלים.

על השילוט המחופף של אגף שפ"ע בתל אביב כבר עמדנו ברשימה קודמת, שעסקה בגינה אחרת: גינת דבורה בארון, שגם היא נמסרה לדמות אחרת (אמנם פיקטיבית).


ג. שירת הסטיקר

בכניסה לקמפוס הר הצופים, של האוניברסיטה העברית בירושלים יש שילוט שלא היה עובר בחיים את מפתן החוג לאנגלית.

סטיקר, כלומר דִִּבְקִית, כותבים כך: Sticker

צילום: הלל אסף

ואם בשגיאות כתיב עסקינן, הנה משהו מהשכונה הירושלמית שלי.

רחוב ראובן, ירושלים (צילום: דוד אסף)

עוד על קבורותיו של פרץ סמולנסקין

June 30, 2016, 8:57 pm

≫ Next: משחקי הכס: הוד מעלתו ביבי; המלך מנחם בגין

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: גרשון שלום; גינת צמח-חיסין; שירת הסטיקר

$

0

0

רשימתי 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין הביאה תגובות רבות, וכך הגיעו לידי מקורות מעניינים נוספים על פרשה זו. דומני שכדאי לחלקם עם הקוראים.

א. ביאליק עולה לקברו של סמולנסקין, 1933

ד"ר אסתר גולדנברג הפנתה את תשומת לבי לכך שגם חיים נחמן ביאליק עלה על קברו של סמולנסקין במראנו. זה היה בספטמבר 1933. לבקשתי הצליח שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, לאתר את המקור: רשימה של המשוררת ביידיש מלכה לוקר (1990-1887; רעייתו של ברל לוקר), שנדפסה בדבר הפועלת, שנה לה, תמוז תשכ"ט, עמ' 193.

כתב לי אבנרי:

לכתבתך המאלפת והמאירה מכל צד, על אודות קבורתו הכפולה של פרץ סמולנסקין, אבקש להוסיף שגם ביאליק נמנה עם אלה שעלו לקברו של הסופר וחתרו להעלות את עצמותיו ארצה. ברשימת זיכרון שפרסמה מלכה לוקר במלאות 35 שנה למות ביאליק, היא סיפרה על פגישותיה עם המשורר, ובתוך כך כתבה: 'ביום האחרון לשהותנו במיראן הלכנו יחד לקברו של פרץ סמולנסקין. האדמה היתה לחה, בקבר ניכרו סימני הזנחה. ביאליק הצטער על כך צער רב, וגם חשש שמא יימחה בית הקברות כולו. בו במקום החל בתכניות להעלאת עצמות סמולנסקין לארץ־ישראל' (הדגשה שלי).

ב. קבורתו השנייה של פרץ סמולנסקין במראנו, 1940

ד"ר יואל רפל הפנה את תשומת לבי לכך שבעצם סמולנסקין נקבר שלוש פעמים, לא פעמיים.

הקבורה השנייה הייתה במראנו עצמה, בשנת 1940, כאשר פרנסי העיר החליטו לחסל את בית הקברות היהודי הישן ולקבור את העצמות מחדש בקבורת אחים. בספרו אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל, 1967-1904 (מאגנס, תשע"ה), הסתמך ד"ר דורון בר על ספרו של משה ישי (1989-1895), שהיה ציר ישראל באיטליה בשנות החמישים, ארץ ברוכת שמש: זכרונות מראשית השרות הדיפלומטי של ישראל (המנורה, תשל"ה).

משה ישי (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו)

ואכן, בספרו העיד ישי על הוצאת עצמותיו של סמולנסקין לקראת העברתן לישראל, ויש בעדותו פרטים מעניינים. לדבריו, ד"ר יוסף כהן ממראנו, שהשתתף בטקס העברת העצמות לישראל, סיפר לו כי הוא עצמו דרש מהשלטונות לקבור את סמולנסקין בקבר מיוחד משלו ולא בקבר אחים משותף.

ארץ ברוכת שמש, עמ' 216-215

קודם לכן סיפר ישי על הטקסים שנערכו במילנו ובגנואה וגם הביא תמונות מהם, כולל תמונה של המצבה במקומה החדש במראנו:

ארץ ברוכת שמש, עמ' 103-100

ג. משה שרת על העלאת עצמות סמולנסקין ארצה

כתב לי פרופ'אבנר הולצמן:

ביום 6 באפריל 1954תיאר משה שרת ביומנו האישי את הכנותיו לנאום שיישא בכנסת כראש הממשלה לרגל העלאת עצמות הברון רוטשילד. שרת גילה כי סמולנסקין היה הראשון שטען, כי אלמלא תרומתו הכספית של רוטשילד כל המושבות בארץ ישראל היו קורסות 'ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת את הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה'. אגב כך נזכר שרת בחלקו בהעלאת עצמות סמולנסקין, ובא אתו חשבון, בהומור, על כך ש'גנב'לו את החידוש שתכנן לומר בנאומו. סמולנסקין, מתברר, היה גיבור ילדותו של שרת. הדגשתי את המלים הרלוונטיות לפרשת סמולנסקין. היומן כולו ניתן לקריאה באתר העמותה למורשת משה שרת. 

לעומת זה שליתי מהספר [של ג. קרסל על הברון רוטשילד] פנינה ממש - דיבור שנזרק מפי פרץ סמולנסקין לפני 70 שנה והוא בא לאַמת נחרצות הנחה יסודית שלי. בשביל ארבע שורות אלו כדאי היה לקרוא את הספר כולו.

וזה העניין. אמרתי לעצמי בתחילת תהייתי על הנושא: מהו קנה המידה הממשי להערכת תפקידו של הברון בתולדות ההתיישבות? הן כשאתה בא להעריך תועלתה של זרוע שמאל שלך, למשל, הלא תשאל מה היה עולה לך אילו נכרתה. ובכן שאלתי עצמי מה היה אילולא קם הברון, והנכון להניח כי אז פתח תקווה וראשל"צ, זיכרון וראש פנה היו מתנוונות ומתחסלות והרציפות היישובית הייתה נפסקת שוב בשנות השמונים של המאה שעברה, כשם שנפסקה בדורות הקודמים, ומי יודע אם ומתי ובאלו סיכויים הייתה מתחדשת שיבת ציון. זו הייתה השאלה שהצגתי לבן ציון דינור ועליה קיבלתי תשובה חיובית מוחלטת: אין שמץ ספק כי כך היה הדבר - הגולל היה נסתם על ההתחלה ההיא ותוך שנים ספורות הייתה כלא הייתה ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה. גמרתי אומר להגיד את הדברים האלה ולהעמיד על ידי כך את הערכת הברון על חודה. תגלית אין בזה, אבל בעצם אמירת הדברים יש חידוש.

והנה מגלה לי קרסל כי סמולנסקין אמר כאותם הדברים ממש ב"השחר"בתרמ"ג או תרמ"ד. תחילה נחלתי אכזבה. אם כן הדבר, מה אני בא לחדש? וטענה מרה פרצה מפי כלפי פרץ גיבור ילדותי. מה ראית על ככה להכשילני? התרסתי כלפיו. אתה שאבי העריצך וערך איתך ויכוח בווינה כ"ד שעות תמימות והתאבל עליך בירושלים בהגיע לשם הידיעה על מותך בלא עת, ואף אני הקטן והדל בעודי נער רך קראתי בנאמנות נואשת את ארבעת כרכי "התועה בדרכי החיים"שלך כשאני מגריס שינַי בחצץ מליצותיך הנוקשות (מי יתנך חינו של מאפו!) ואף על "קבורת חמור"שלך התגברתי,ולא עוד אלא סייעתי באחרונה על ידי משרד החוץ שלי להעלאת עצמותיך ובעצם הזמן הזה אני דר ברחוב הנקרא על שמך - על כל אלה כך אתה גומל לי רעה תחת טובה? באמת לא פיללתי לכזאת מצדך!

אבל את הנעשה בתרמ"ד אין להשיב בתשי"ד ואז נתתי דעתי להפוך מפלה לתגבורת: הנה זו הערכתנו כיום על פי הסיכום ההיסטורי וראו גם ראו כי גם הראשונים גרסו כך מתוך מראה עיניים ממש !

משה שרת בכנסת. מאחוריו יוסף שפרינצק, לימינו הרב יהודה פישמן-מימון (מקור: משה שרת ומורשתו)

משחקי הכס: הוד מעלתו ביבי; המלך מנחם בגין

July 3, 2016, 9:14 pm

≫ Next: ביקור חוזר ברחוב האָקָצְיָה

≪ Previous: עוד על קבורותיו של פרץ סמולנסקין

$

0

0

א. תורת המלך

בניגוד לדברי התלמוד הבבלי, 'מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו' (בבא קמא, ס ע"ב), אצלנו יש מי שדווקא כן מוחה (בהנחה שאכן מדובר כאן בסוג של מלך, שגם נשוי למלכה). המחאה הצנועה הזו צולמה השבוע ברחוב רד"ק פינת רחוב עזה בשכונת רחביה בירושלים.

הסבר אפשרי: ביתו המבוצר של ראש הממשלה נמצא לא הרחק מכאן, ברחוב סמולנסקין פינת בלפור. שיירת הרכבים המאבטחת את 'הוד מעלתו', בבואו ובצאתו מהארמון הדולף והרעוע, עושה ברחובות רחביה כבתוך שלה, נכנסת ויוצאת, בקול תרועת סירנות ופנסים מהבהבים, גם ברחובות שבהם אין כניסה לסתם אדם מישראל.

צילום: אורית לוי (תודה ליואב בילר)

ב. המלך כבר כאן

אם בנימין נתניהו מולך בירושלים. מנחם בגין מולך בתל אביב.

בבלוג זה כבר ראינו את שיפודי הממשלה ואת הנקניק של גולדה. עכשיו הגיע תור ההמבורגר של בגין, המלך מנחם בגין.

פרס הטעם הרע בפרסום ניתן הפעם לפרסומאים של 'בורגר קינג'.

צילום: בבה שטרנברג

ביקור חוזר ברחוב האָקָצְיָה

July 5, 2016, 9:36 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: 'פּאַפּיראָסן' (א)

≪ Previous: משחקי הכס: הוד מעלתו ביבי; המלך מנחם בגין

$

0

0

בניגוד לעמדתו הנחרצת של קוהלת: מעוות כן יוכל לתקון! לא פעם אנו מצביעים בבלוג על עיוותי שילוט: טעויות בניקוד, בתעתיק, בתאריכים – מה לא... רוב הקוראים מגחכים, מקטרים או כועסים, וממשיכים הלאה. אבל לפעמים עקשנות מביאה לתוצאות, כפי שמוכיח המקרה שלפנינו.

נזכיר אפוא לקוראי הבלוג את הפוסט שהתפרסם כאן ב-28 במרס 2016 תחת הכותרת 'שואה שלנו':

ג. פינת רחוב הסלקציה?

לא יפה לצחוק על השואה, אבל לנו – בני הדור השני – מותר.

בחדרה יש רחובות הנושאים שמות עצים, אבל הבה נאמר שיש מספיק עצים ביער ולא חייבים לבחור דווקא באָקַצְיָה, השם הלטיני של עץ השיטה (Acacia), ועל הדרך עוד לשבש אותו כהוגן בכתיב לועזי שאיש לא שמע עליו.

אני תוהה איך תושבי הרחוב, הדוורים ושליחי הפיצה קוראים לרחוב הזה.

לכל הפחות אפשר היה לבקש מפרנסי העיר חדרה שידאגו לנקד את שם הרחוב.

צילום: מאיר בולקה

אורי יעקובוביץ, קורא עונ"ש ותיק ומומחה מאין כמוהו לשירי זמר ברוסית, הוא חדרתי ותיק ואזרח למופת שהחליט להרים את הכפפה.

כתב לי אורי בשבוע שעבר: 

ב-4 באפריל, כמה ימים לאחר פרסום רשימתך על רחוב האקציה, פניתי לעירית חדרה. להפתעתי קיבלתי היום התייחסות יפה מצד גברת יהודית אסולין, מנהלת אגף תלונות / פניות הציבור בעירייה. וכך היא כותבת: 'פנייתך שבנדון הגיעה לעיונו של ראש העיר והועברה להמשך בדיקה וטיפול של אחזקת כבישים בעירייה. על פי בקשתך הוצב שלט רחוב אקציה עם ניקוד'.  

אז הנה תרומה של עונ"ש! 

בתגובה ביקשתי מאורי שיקפוץ למקום ויצלם את השילוט המחודש – הוכחה נוספת לתרומה של בלוג עונ"ש לקהילה ולחברה בישראל. האמת תיאמר: גם אורי וגם אני חששנו מהתוצאה: שילוט חדש עם שיבוש חדש...

אבל חששותינו התבדו.

וכך דיווח אורי:

סוף סוף התפניתי לביצוע המשימה. אקדים ואומר, כי הרחוב נמצא בשכונת בית אליעזר שבחדרה, שכונה שמתפתחת מאוד (לאחר עקירת פרדסים עצומים), ולבוֹשְׁתי לא הכרתי את הרחוב ואת הסביבה הקרובה לו. כמו כל אחד שרוצה להגיע במהירות ובבטחה ליעד הפעלתי את 'ווייז'. אתה יכול לתאר לעצמך שה'דוברת'ביטאה פעמיים את שם הרחוב הזה כרחוב האַקְצִיָּה (כן, האקציה של ימי השואה). אז אולי צריך גם לפנות אל 'וייז'כדי לתקן את הטעות.  

אני מצרף כאן כמה תמונות של השילוט החדש. הייתה לי תחושה שאמצא משהו שונה בשני קצוות הרחוב, אבל להפתעתי הנעימה הכל היה בסדר. התעתיק הלטיני של שם העץ הוא משובש, והשאירו אותו כפי שהיה בשילוט הקודם (התעתיק הנכון הוא Acacia). צילמתי גם את שני השלטים של תחנת האוטובוס באותו רחוב, רק משום שהתעתיק הלועזי שונה מהתעתיק שבשלטי הרחוב עצמו, וגם שונה אחד מהשני; עוד תכונה פרטאצ'ית שיש לנו במדינתנו – חוסר עקביות.

בבדיקה במילון אבן-שושן המילה מנוקדת 'אֲקַצְיָה', בעוד שבשילוט נוקד 'אָקָצְיָה'. אני מניח שהניקוד הנכון הוא כמו במילון ותוהה אם לפנות שוב לעירית חדרה ולהצביע על הניקוד השגוי... <המלצה שלי: אל תעשה זאת!>

לסיום, כדאי לציין כי בחדרה יש בנפרד גם רחוב ששמו השיטה (המלה העברית לאקציה). מזל שהמילים בערבית לעץ השיטה (סנט = سنط או אקאקיא = اقاقيا) לא חדרו לעברית, שכן אז ייתכן שהיינו רואים בחדרה רחוב שלישי לאותו עץ...  

גלגולו של ניגון: 'פּאַפּיראָסן' (א)

July 7, 2016, 9:51 pm

≫ Next: פרנסות של חרדים: איש דלפק; אסטרולוגיה; גנון ביידיש; רופא שיניים

≪ Previous: ביקור חוזר ברחוב האָקָצְיָה

$

0

0

מאת צבי (גרימי) גלעד ודוד אסף

א. 'פּאַפּיראָסן'של הרמן יבלוקוף

פֿאָרווערטס, 8 בדצמבר 1935

הרמן יָבְּלוֹקוֹף, שם הבמה של חיים יָבְּלוֹנִיק (1981-1903), נולד בגרודנה שברוסיה הצארית (היום בבלארוס) וכבר בילדותו נמשך לעולם התיאטרון. הוא הצטרף לחבורת ילדים שהציגה ביידיש, וב-1920 היה חבר בלהקת תיאטרון נודדת, שבה השתתף גם בן גילו ועירו, שמעון פינקל, שעתיד להתפרסם כשחקן תיאטרון 'הבימה'בישראל.

בחודש יוני 1924 הוא הגיע לארה"ב (באותה שנה בחר פינקל בכיוון הפוך ועלה לארץ ישראל). הוא היה אז בן 21 ורק שמונה דולר בכיסו, אך בסיועם של בני משפחה וחברים, וכמובן גם בזכות כישרונותיו, הצליח במהירות להשתלב בזירת תיאטרוני היידיש שפרחה אז בניו-יורק, בעיקר ב'שדרה השנייה'ובסביבותיה. באותן שנים היו רשומים כ-300 שחקנים ב'איגוד שחקני הייידיש' (Hebrew Actors' Union), שהיה מן האיגודים המקצועיים הראשונים שהוקמו בארה"ב בכלל והאיגוד המקצועי הראשון של שחקני במה בפרט (לימים יבלוקוף יעמוד בראשו). הם הציגו ב-26 אולמות תיאטרון קבועים, מהם 12 בניו-יורק עצמה – לאף מיעוט לאומי אחר בניו-יורק, לא איטלקים ולא פולנים, לא היה אז אולם תיאטרון קבוע. יבלוקוף הצטרף ללהקת תיאטרון יידיש קטנה ונדד עמה ברחבי ארה"ב וקנדה. לבסוף התיישב באופן קבוע בניו-יורק ובה הגיע לשיא תהילתו בשנות השלושים והארבעים.

יבלוקוף היה זמר ושחקן מוכשר, במאי ומפיק, שגם חיבר פזמונים והלחינם, אך את עיקר פרסומו קנה בזכות השיר 'פּאַפּיראָסן' (סיגריות), שהוא משירי היידיש הידועים ביותר, ובטעות מזוהה על ידי רבים עם השואה ועם ילדי הגטו.

ברשימה זו נסקור את תולדות השיר, נוסחיו, תרגומיו וביצועיו, ונטען כי יבלוקוף לא היה המחבר המקורי. הוא בוודאי לא אחראי על הלחן, וגם על המילים לא מגיע לו קרדיט מלא, אלא חלקי.

את השיר 'פּאַפּיראָסן' – כך כתב יבלוקוף בזיכרונותיו – הוא חיבר בשנת 1922, כאשר ביקר עם להקת התיאטרון שלו בקובנה, אז בירתה של 'ליטא העצמאית'קצרת הימים. יבלוקוף סיפר כי הושפע ממראות העוני הקשה ששרר בערי רוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. אלפי ילדים יתומים נאלצו לשרוד ולפרנס את עצמם ואת בני משפחותיהם בכל דרך אפשרית. כל זה הזכיר לו את ילדותו שלו, כמה שנים קודם לכן, כאשר הוא עצמו מכר סיגריות בגרודנה, שבין השנים 1918-1915 הייתה תחת כיבוש גרמני.

יבלוקוף נזכר בשיר שכתב רק לאחר עשר שנים, בשנת 1932. הוא כיכב אז, בעילום שם, בתכנית רדיו שבועית פופולרית ביידיש בשם 'דער פּאַיאַץ' (הליצן; המוקיון), שאותה הגיש בתחנת הרדיו WEVD, שהייתה קשורה לעיתון היומי ביידיש 'פֿאָרווערטס' (קדימה). הוא חיפש חומר חדש לתכנית ונזכר בשיר הישן. הוא השמיע אותו תחילה לכמה מחבריו, והם התפעלו, הזילו דמעה ואפילו הציעו לו לשנות את המילה הרוסית 'פּאַפּיראָסן'למילה הנפוצה יותר ביידיש – 'ציגאַרעטן'. יבלוקוף לא הסכים, וכפי שנראה בהמשך הוא כנראה גם ידע למה. השיר שודר והפך בן-לילה לסנסציה. מילותיו ולחנו עוררו את כל בלוטות הדמעה של הלב היהודי הרחום. טלפונים ומכתבים רבים הגיעו לאולפני התחנה בדרישה לשוב ולהשמיע את השיר ותווי השיר הודפסו ונמכרו באלפי עותקים. כך הפך השיר ללהיט אדיר ו'הליצן'לכוכב-על. 

שער הדפרון שבו נדפסו לראשונה המילים. ניו-יורק, 1933, הוצאת J.J. Kammen (מקור: ספרי דן ויימן, קטלוג 180)

מילות 'פּאַפּיראָסן' נקראות כמו טלנובלה יהודית רעה במיוחד, ששאבה את מקורותיה הרוחניים מ'מוכרת הגפרורים הקטנה'של הנס כריסטיאן אנדרסן (1845): הילד עומד ברחוב ומתחנן לעוברים ושבים שייקנו ממנו בפרוטות גפרורים או סיגריות. בגדיו קרועים, קור בחוץ, הוא רעב. אביו מת במלחמה, אמו מתה, וזה לא מכבר מתה גם אחותו... אם זה לא היה עצוב, זה היה נשמע כמו פרודיה על סבלם של היהודים. זה כנראה ההסבר לכך שמנגינת השיר – עם כל הכבוד לעצב שרוכז במילותיו – תפקדה גם כמוזיקה לריקודי טנגו. השיר נוגן והושר (וממשיך להיות מנוגן ומושר גם בימינו) בעשרות רבות של ביצועים, כולל ביצועים כליים וכליזמריים ללא מילים.

שער דפרון 'פּאַפּיראָסן', ניו-יורק, 1937, הוצאת J.J. Kammen (מקור: אוסף המרכז למוזיקה, הספרייה הלאומית)

ואלה מילות השיר (התרגומים לעברית יובאו בחלק השני של הרשימה):

מילות השיר מתוך הדפרון שנדפס בניו-יורק 1937

כשראה יבלוקוף כי טוב, הוא כלל את השיר גם בהופעותיו על הבמה. תוך זמן קצר חיברה אסתר אפשטיין דרמה מוסיקלית בת שלוש מערכות שנקראה 'פּאַיאַץ', והתבססה על תכניות הרדיו של יבלוקוף. היא הועלתה על הבמה לראשונה במארס 1933 והשיר 'פּאַפּיראָסן'כיכב בה. 

באוקטובר 1935 החלה עונה חדשה בתיאטרוני היידיש בניו-יורק, ועל קרשי במת 'תיאטרון מקינלי סקוור'ברובע ברונקס, שיבלוקוף היה אז אחד מכוכביו, הועלתה לראשונה ההצגה 'פּאַפּיראָסן'. כוכבי ההצגה היו יבלוקוף ובֶּלָה מייזל (1991-1902), רעייתו לשעבר של המוזיקאי המחונן אלכסנדר אוֹלְשָנֶצקי (מלחין 'מײַן שטעטעלע בעלז'), שנישאה מאוחר יותר ליבלוקוף. במרכז ההצגה, שנכתבה על ידי המחזאי יצחק (איזידור) פרידמן (1950-1893), עמד כמובן הלהיט בגרסתו המלאה, ובמהלך ההפקה – כך רשם יבלוקוף בזיכרונותיו – אף צולם סרטון בן רבע שעה שבו הומחזו כמה סצינות דרמטיות מההצגה. קוריוז מעניין: הנער ששיחק בסרט את מוכר הסיגריות (כביכול יבלוקוף הילד) היה סידני לוּמֵט, בנו של שחקן תיאטרון יידיש ברוך לומט, ומי שלימים יתפרסם כאחד מבמאי הסרטים האגדיים של הוליווד (שזכה ב-2005 באוסקר על מפעל חייו)...

–

ליטעראַרישע בלעטער, 18 באוקטובר 1935

גלוית דואר של 'תיאטרון מקינלי סקוור'. בתיאטרון, שנפתח ב-1916, היו כ-1,400 מושבים. הבניין נהרס ב-2002 (מקור: ouroldneighborhood.com)

ההצגה זכתה להצלחה רבה ובמהלך שנת 1936 הוצגה ב'תיאטרון סקוֹנד-אווניו':

מודעה על ההצגה 'פּאַפּיראָסן'שמוצגת כבר שנה שנייה (ליטעראַרישע בלעטער, 14 באוגוסט 1936)

על תהילת השיר הזה נישא יבלוקוף כל ימיו. בשנת 1947 הוא יצא עם רעייתו בלה מייזל לסיבוב הופעות במחנות העקורים באירופה. במשך שבעה חודשים הופיעו בני הזוג בפני כ-180,000 איש, ועל מסירותו קיבל יבלוקוף אות הצטיינות מהצבא האמריקני. לאחר המלחמה יצא יבלוקוף לסיבוב הופעות בעולם, ואף לישראל הגיע כמה פעמים: לראשונה ביקר בארץ ביולי 1952; בשנית, בחודשים מאי-יוני 1959, אז גם הופיע עם הלהיט הגדול; ובשלישית – ביולי 1971.

מעריב, 18 ביוני 1959

הרמן יבלוקוף ורעייתו בלה מייזל (מקור: ארכיון מילקן)

נשמע תחילה את השיר בביצוע המוכר של 'האחיות בארי':

והנה עוד כמה ביצועים, ובראשם השיר בקולו של הרמן יבלוקוף בכבודו ובעצמו. ההקלטה היא משנת 1946. וכאן שרה אלינה איבך ביידיש ליטאית, השפה שבה דיבר יבלוקוף: והנה ביצוע יפה של השיר בפי הזמר החרדי יענקי לֶמֶר. שימו לב שבכותרת הסרטון הוא מוצג כ'שיר יידיש מפורסם מימי השואה'. ועוד פרט מעניין, האקורדיוניסט החרדי שלצדו בחר לפתוח את הליווי בצלילים שאינם קשורים כלל לשיר, והבחירה אפילו מפתיעה – 'ואולי'של רחל בלחנו של יהודה שרת... בהיותו בן 65, פרסם יבלוקוף את זיכרונותיו תחת הכותרת 'אַרום דער וועלט מיט אידיש טעאַטער' (מסביב לעולם עם תיאטרון יידיש), ניו-יורק 1969-1968. בספר, שנדפס בשני כרכים ומונה יותר מ-1,500 עמודים, תיאר המחבר את קורות חייו, מגרודנה ועד ניו-יורק, והציגן כסיפורו של תיאטרון יידיש. הספר סובל אמנם מאריכות יתר (בלשון המעטה), אך גם שופע אנקדוטות מרתקות, ופרקים מיוחדים (כרך ב, פרקים 14, 19) הוקדשו לשיר 'פּאַפּיראָסן'ולהפקה התיאטרלית. לימים ראה הספר אור במהדורה מקוצרת בתרגום לאנגלית של רעייתו בלה מייזל: Der Payatz: Around the World with Yiddish Theater,Silver Spring, Md:‎‪ Bartleby Press, 1995, pp. 313-344‪ זיכרונות יבלוקוף, 'מסביב לעולם עם תיאטרון יידיש'  ב. 'זה היה יום קיץ': גלגולי השיר בשואה למרות שהשיר אינו קשור כלל לשואה, וכאמור נכתב בניו-יורק זמן רב קודם לכן, קרה לו מה שקרה לשירים אחרים כמו 'עס ברענט' (העיירה בוערת) של מרדכי גֶּבִּירְטיג, או 'מײַן שטעטעלע בעלז' (עיירתי בלז), שגם הם נכתבו לפני השואה אך הפכו בדיעבד לשירים ייצוגיים שלה. הטרגיות הטבועה בשיר הפכה אותו לכזה. בהשראת 'פּאַפּיראָסן'נכתבו בגטאות ובמחנות שירים נוספים, שתיארו ילדים המוכרים דבר-מה כדי לשרוד: לחם, כעכים, תפוחים, ואפילו גלולות של רעל ציאניד.  כך למשל, מחבר שזהותו אינה ידועה הוסיף לבית הראשון של 'פּאַפּיראָסן' בית חדש. הנה הוא בתרגומו של בנימין טנא: משה פְּרָגֶר (עורך), מן המצר קראתי, ירושלים, מוסד הרב קוק, תשט"ו, עמ'קלט מחבר אלמוני אחר, שחי בגטו וילנה, כתב את 'קויפֿט געטאָ-בייגעלעך' (קנו כַּעֲכֵי גטו), ובאותו גטו חיבר לייב רוזנטל את 'ישראליק', שיר שמתחיל במילים 'נו, קויפֿט זשע פּאַפּיראָסן' (קנו סיגריות), אך הותאם ללחן אחר (ש'קצ'רגינסקי, געזאַנג פֿון ווילנער געטאָ, פריז, 1947, עמ' 25; ה. לייוויק וש'קצ'רגינסקי, לידער פֿון די געטאָס און לאַגערן, ניו-יורק, ציקאָ, 1948, עמ'107-106, 146-145; תרגומים לעברית: אַנטאָלאָגיע פֿון ייִדישע פֿאָלקסלידער, 4, מאגנס, תשמ"ז, עמ' 141-136); בגטו ורשה נכתב השיר 'די ברויט-פֿאַרקויפֿערין' (מוכרת הלחם), על פי מנגינת 'פּאַפּיראָסן' (לידער פֿון די געטאָס, עמ' 111-110); ושיר מזעזע במיוחד, 'סם מות למכירה', על ילד שמוכר גלולות רעל ברחובות הגטו, נכתב בגרמנית בידי משורר אלמוני (מן המצר קראתי, עמ'פח, בתרגומו של משה בסוק).  אבל הידוע בשירים שנכתבו בימי השואה על פי 'פּאַפּיראָסן'הוא 'עס איז געווען אַ זומער-טאָג' (זה היה יום קיץ). שיר זה נכתב בגטו וילנה, ב-6 בספטמבר 1941, על ידי ריקְלֶֶה גְּלֵזֶר, שהייתה אז צעירה בת שמונה עשרה, והוא מתאר את הרצח הנורא של עשרות אלפי יהודים בפּוֹנָאר, הסמוכה לווילנה, החל מיולי 1941. שורות הפתיחה – 'זה היה יום קיץ, טובל כרגיל באור השמש'– מתכתבות, כמובן, על דרך הניגוד המקאברי, עם פתיחת השיר המקורי של יבלוקוף, שמתארת יום חורף קר וחשוך.  השיר נדפס לראשונה ב-1947, על ידי הפרטיזן והמשורר הווילנאי שמריהו (שְׁמֶרְקֶה) קָצֶ'רְגִינְסְקִי, בפתח אוסף השירים של גטו וילנה (געזאַנג פֿון ווילנער געטאָ). שנה לאחר מכן נדפס השיר גם באוסף הגדול של שירי הגטו והמחנות, שאותו ערך קצ'רגינסקי יחד עם המשורר ה. לייוויק (לידער פֿון די געטאָס, עמ' 8-7): געזאַנג פֿון ווילנער געטאָ, פריז, 1947, עמ' 11 הנה השיר בביצועה המרגש של חוה אלברשטיין מתוך התקליטור 'חוה זינגט ייִדיש' (1992): השיר תורגם לעברית כמה פעמים, ולראשונה ב-1949 על ידי אפרים דרור (טרוֹכֶה), תחת הכותרת 'היה זה יום אביב' (למרות שביידיש כתוב במפורש 'קיץ'!): ארנסט הורביץ (עורך), מן המצר: משירי הגטאות, תל אביב, ההסתדרות הכללית של העובדים, תש"ט, עמ' 14 במהדורה המתוקנת של 'מן המיצר', שהופיעה בשנת 1987 בעריכת ארנסט הורביץ, גיל אלדמע ושלמה אבן שושן (הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד), נדפס שוב השיר (עמ' 27-26) בכותרת מתוקנת ('יוֹם שֶׁמֶשׁ-קַיִץ זֶה הָיָה') ובתיקוני נוסח נוספים (תודה לנחומי הרציון). בנימין טנא תרגם גם כן כ'יום אביב': מן המצר קראתי, עמ'פד-פה ותרגום שלישי הוא של תמר ועמוס רודנר: זמר'ל: שירים שלא נשכח ביידיש ובעברית, הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 95-94 הנה אורה כהן וחבורת שהם (שירים היוצאים מהלב) שרים את 'יום קיץ', מתוך התקליטור 'הי ציגעלעך' (2011): רות (ריקלע) גְּלֶזֶר-קפלן (מקור: ארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות והגטאות) בפרק הבא: ג. תרגומים לעברית ומבחר ביצועים ד. 'קוּפִּיטֶה פָּפּירוֹסי': גלגולי המקור הרוסי

---

פרנסות של חרדים: איש דלפק; אסטרולוגיה; גנון ביידיש; רופא שיניים

July 10, 2016, 10:04 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: הרב קוק; הזאת נעמי; הזהו עגנון

≪ Previous: גלגולו של ניגון: 'פּאַפּיראָסן' (א)

$

0

0

א. "איש דלפק"

מתחדישי הלשון החרדית.

צילום: יונתן ק.

ב. לא בשמיים היא...

אבל אם בכל זאת אתם 'אוהבי מיסטיקה' (לשון נקייה לזיבולי שכל), אז לפחות ש'החוויה יוצאת הדופן'הזאת תהיה 'יהודית'.

צילום: יונתן ק.

ג. היימישע גננת

למעוניינים בחינוך ליראת שמים ולאהבת תורה ביידיש – זה הגן בשבילכם.

צולם בשכונת שמואל הנביא בירושלים.

צילום: מיקי מלכה (הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

ד. מה כואב פה לרש"י?

ה'קרן ללומדי תורה'מציעה ללומדי התורה בגבעת שמואל (שם צולמה המודעה) גם ספרים על רש"י וגם משהו כמו 'קבוצת רכישה'אצל רופא שיניים חרדי (בעל ותק של 25 שנה!).

מה עניין שמיטה אצל הר סיני, או יותר נכון: מה הקשר בין פירוש רש"י לרפואת שיניים?

ואולי בכלל ראשי התיבות רש"י צריכים להיפתח: רופא שיניים ירא שמיים...

צילום: דודי בן נאים (הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

סיפורי רחובות: הרב קוק; הזאת נעמי; הזהו עגנון

July 12, 2016, 11:16 pm

≫ Next: תחי צרפת וישראל! על ידידות מופלאה שגזה

≪ Previous: פרנסות של חרדים: איש דלפק; אסטרולוגיה; גנון ביידיש; רופא שיניים

$

0

0

א. מתי מת הרב קוק?

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, נפטר בג'באלול תרצ"ה, שזו שנת 1935 לכל הדעות.

עמוד השער של העיתון דואר היום, 2 בספטמבר 1935

אבל אם אתם גרים בחולון הספקנות תהיה מנת חלקכם. שתי כניסות לרחוב הקרוי על שמו וכל אחת מציעה תאריך שונה.

צילומים: שמריה גרשוני

כדאי גם לשים לב לשם הלועזי המשונה שהוענק לרחוב בשלט העליון: .Kook Harav st. אז אולי בכלל מדובר בשני אנשים שונים: אחד, 'הרב קוק', והשני, 'קוק הרב'?

ב. הֲזֹאת נָעֳמִי?

כך זה מנוקד בארבעה שלטים שונים ברחוב נָעֳמִי בשכונת אבו תור בירושלים (ליד מתחם 'יס פלאנט'). רק בסימן החיריק הם הצליחו לפגוע למטרה...

צילום: זאב קינן

ג. טעות סופר

איך כותבים באנגלית 'יוסף', שמו הפרטי השני של עגנון?

אפשר Joseph ואפשר Yosef. בירושלים, עירו של הסופר הדגול, כותבים את זה ב-I... (אולי Ioseph?)

צילום: אורי להב גולדשמיד (ותודה לזאב קינן)

תחי צרפת וישראל! על ידידות מופלאה שגזה

July 14, 2016, 10:08 pm

≫ Next: לא תתורו אחרי עיניכם

≪ Previous: סיפורי רחובות: הרב קוק; הזאת נעמי; הזהו עגנון

$

0

0

כך נראית ידידות אמת... הנשיא שמעון פרס בארוחת ערב בארמון האליזה עם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ורעייתו קרלה ברוני, מרס 2008 (צילום: עמוס בן גרשום; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת ניתאי שנאן 

לכבוד יום הבסטיליה, 14 ביולי 1789

ה'רומן'שלבלב בין ישראל לבין צרפת בשנות החמישים של המאה הקודמת, כמו גם שיתוף הפעולה וברית האינטרסים הביטחוניים, ידועים זה מכבר ואין כאן מה לחדש. צרפת, שהייתה אז מסובכת במלחמת התשה עם לוחמי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ((FLN, ראתה בישראל בעלת ברית שעשויה לסייע לה בשמירה על מעמדה בים התיכון. על כן, במחצית השנייה של שנות החמישים ואף בראשית השישים, התקיימו קשרים הדוקים בין שתי המדינות. מבצע קדש, שבקרוב ימלאו לו שישים שנה, נערך, כידוע, בשיתוף פעולה עם צרפת ובריטניה, שרצו להשתלט על תעלת סואץ. הרעיון של כריתת ברית צבאית בין שתי המדינות נדון אף הוא ברצינות.

שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בתחום התרבותי. אמנים צרפתים רבים הופיעו בישראל וההיפך, ובמוזיאונים בישראל הוצגו תערוכות של יצירות שהובאו מצרפת. השפעה זו השתקפה גם בקטלוגים של אותן תערוכות. בניגוד למקובל היום, שבו מוסכם על הכל כי ה'לינגווה פראנקה'העולמית היא השפה האנגלית, הרי בשנות החמישים, ובמיוחד בקטלוגים שפרסם מוזיאון תל-אביב, השפה הלועזית הנבחרת הייתה דווקא הצרפתית.

והיו כאלה, בשתי המדינות, שראו בשיתוף פעולה זה יותר מאשר מימוש של אינטרסים זמניים, אלא ביטוי לידידות נצח בין שני עמים בעלי ערכים משותפים וחזון נעלה. אמונה תמימה זו באה לידי ביטוי בחוברת מרתקת בשם 'עשור למדינת ישראל', שהודפסה בעברית ובצרפתית וראתה אור בשנת תשי"ח (1958) על ידי גוף שכינה את עצמו 'ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל' (Les Amis de la Republique Francaise en Israel). גוף זה – אמיתי או פיקטיבי – הוקם באמצע שנות החמישים על מנת לקדם את הידידות בין שתי המדינות, והתפרק מאליו כעבור מספר שנים. בפעילות ה'ידידים'השתתפו, לפחות על הנייר, אישי ממשל צרפתיים בכירים, כמו  נשיא האגודה ג'ורג'בידו (George Bidault), שאחרי מלחמת העולם השנייה כיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת, או פול רמדיה (Paul Ramadier), חסיד אומות העולם ושר בכיר במספר ממשלות צרפתיות.

מעבר למידע על מדינת ישראל הצעירה בתחומי הכלכלה והחברה, מלאה החוברת במונולוגים של פוליטיקאים ואנשי רוח משתי המדינות, שמדברים על הזהות הכמעט מוחלטת במטרות ובאידיאלים של צרפת וישראל. כך למשל הצהירה שרת החוץ גולדה מאיר, כי 'כל איש בישראל הנו ידיד הרפובליקה הצרפתית'. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, בברכתו לידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, קבע כי הידידות בין שני העמים היא 'ידידות של אמת, ידידות המושתתת על ערכים אנושים המשותפים לשני העמים: חופש האדם, יתרון רוחו וכיבוד זכויותיו. ישראל לא תשכח לעולם את העזרה שצרפת הגישה לה מיום קומה ועד היום'.יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק השתמש בלשון כמעט פיוטית כשכתב: 'במומנטים שיש מצוקה לצרפת כואב גם לבנו, וכשצרפת עולה מחדש מתמלא גם לבנו רגשי שמחה ... ועלי לציין שכמה וכמה מהנכסים החיוביים שבפרלמנט הצרפתי נכנסו לתוך יסודות הפרלמנט שלנו – זו הכנסת'.

הצרפתים שהתראיינו לחוברת התבטאו באופן דומה. פליקס גאיאר (Félix Gaillard) ראש ממשלת צרפת לשעבר, שסיים את תפקידו באפריל 1958, הצהיר כי הוא מאושר 'לציין כאן את המאזן הכביר של מאמצי מדינתכם האמיצה למען קביעת עתידה במסגרת הערכים המשותפים לשני עמנו', ואילו נשיא הרפובליקה בשעת פרסום החוברת, רנה קוטי (Rene Coty), טען כי כללי הפרוטוקול אוסרים עליו לשלוח מנשר ידידותי ולכן הוא שולח את תצלומו עם הקדשה. לדעת ז'ורז'דיהמל (Georges Duhamel), חבר האקדמיה הצרפתית, ישראל הינה 'התגלמות הגניוס המערבי'. לא פחות. 

המרואיין הנלהב ביותר היה ז'ק סוסטל ((Jacques Soustelle, מושל אלג'יריה לשעבר, שנודע ביד התקיפה שהפעיל בדיכוי המרד האלג'ירי. 'צרפת וישראל לוחמות בשביל אותם האידיאלים', הייתה כותרת רשימתו. ובהמשכה: 'האידיאל המשותף המאחד את הרפובליקה הצרפתית ומדינת ישראל מבוסס על יחס הכבוד כלפי האדם ואהבת החרות. תוך מבחנים עקובי דם לא חדלו שני העמים להאבק למען האידיאל הזה ועובדה זו נותנת לידידותנו בסיס חזק ביותר'. סוסטל גם טען כי הוא מביע בדעתו 'את ההרגשה הכללית של כל הצרפתים הטובים'. מעניין מי היו, לדעתו, הצרפתים ה'לא-טובים'...

ואם לא די בהצהרות נלהבות לא חסך הפרסום מאמצים כדי להראות זהות בין ישראל לצרפת. כך למשל הוכתר נפוליאון בתואר 'הציוני הראשון בצרפת'ואילו הברון רוטשילד הפך להיות 'היהודי הצרפתי הגדול, אבי המדינה'. 

לדעת רלף אלמוסנינו, המזכיר הטכני של ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, תל אביב היא 'פריז הקטנה של ישראל'. טענותיו נועדו בעצם להניח את המבוקש, וכך טען המחבר כי הסירות שעל הירקון מזכירות את הסירות שעל הסיין, ואף זוגות הנאהבים בתל אביב חוגגים בלילות כמו זוגות נאהבים בפריז. מתברר שגם את הקפה שותים בתל אביב ממש כמו בפריז. וכך בתל אביב 'לוגמים בעונג את האספרסו המהביל המוגש על ידי מגישות נחמדות באדיבות ממש צרפתית'.

בחלקו הצרפתי של הפרסום פורסם שיר בשם 'Amitie' (ידידות), שחתום על ידי משורר לא-ידוע שכינויו Raf-Al. בשיר מתוארים צרפת (או מריאן סמל הרפובליקה הצרפתית) וישראל כמעין גבר ואישה המחזיקים ידיים ונושאים יחד את 'לפיד התקווה' (Flambeau de l'Espérance). 

ואם בלפיד עסקינן, אף חברת 'סופרגז'החליטה לפרסם לפיד גדול ועליו מתנוססת כתובת בצרפתית שתרגומה לעברית הוא 'להבת הידידות הצרפתית-ישראלית לא תכבה לעולם'...

ב. תחי צרפת וישראל! בינינו אין כבר שום הבדל...

היחסים ההדוקים שהתקיימו בין צרפת וישראל קיבלו אף ביטויים הומוריסטיים. בשנת 1957, כשנה אחרי מבצע קדש, כתב דן אלמגור שיר היתולי בשם 'ברית צרפת-ישראל', שהותאם ללחן מפורסם של ז'ק אופנבך, מלחין האופרטות הידוע בן המאה ה-19. השיר, שהיום נשכח כמעט לגמרי, בוצע לראשונה בערב הפתיחה של הקברט הסאטירי 'מועדון התיאטרון', שפעל בין השנים 1963-1957, וארבעת משתתפיו הקבועים היו גדעון זינגר, יעקב (יענק'לה) בן-סירא, ראובן שפר ושמעון בר (שני הראשונים נפטרו בשנה שחלפה). הבדלי הגובה בין בן-סירא הנמוך לזינגר הגבוה אפשרו לשני השחקנים להגחיך את הבדלי הגובה בין דוד בן-גוריון (הנער דוד, שיהיה מלך ישראל) לבין שארל דה-גול (גּוֹלְ-יָת).

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 77

את הרעיון העיקרי של השיר, שגדוש מילים צרפתיות שהותאמו במלאכותיות לחריזה העברית, אפשר לתמצת במילותיו של אלמגור: 'בינינו אין כבר שום הבדל'– זהות מלאה מתקיימת בין שתי המדינות. השיר מספר על שלושה תיירים מפריז, לואי, פייר וז'ק, שגילו להפתעתם כי בעצם אין שום הבדל בין צרפת ממנה הגיעו לבין הארץ שבה הם מבקרים. אם לצרפת יש את 'טוּר איפל' (מגדל איפל), בישראל יכולים 'לתור'את חיפה ולנסוע ברכב הצרפתי 'שוסון'אל גבעת נפוליון שבעכו.

השיר רווי רמזים אקטואליים שהיום אינם מובנים מאליהם. אלמגור הזכיר פוליטיקאים ישראליים בכירים, כמו רמטכ"ל מבצע קדש משה דיין, שיש לו שארם אך 'נשאר בלי שארם-א-שייך', או את בן-גוריון 'המקובל בקהל'הצרפתי כמו השיר 'קֶה סֵרָה סֵרָה' (Que sera sera) – ביטוי שפירושו 'מה שיהיה יהיה'. שיר זה, שנכתב ב-1956, זכה באותן שנים בפופולריות רבה, בעיקר בזכות ביצועה של דוריס דיי (בסרטו של אלפרד היצ'קוק 'האיש שידע יותר מדי'). אלמגור אף רמז לרומן שעשוי להתנהל בין שרת החוץ דאז גולדה מאיר לבין שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו (Pineau), שכיהן במשרתו בימי מבצע קדש ולפיכך היה מעורב בפלישה הצרפתית-בריטית לתעלת סואץ. העובדה המקרית, ששמו מזכיר בעברית 'פין', נוצלה כאן היטב.

דוד בן גוריון נפגש בירושלים עם כריסטיאן פינו, ינואר 1959 (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

במעין אירוניה היסטורית, שהיא אקטואלית גם שישים שנה לאחר מכן, קובעים שלושת התיירים הצרפתים כי כשם שלצרפת 'כבר אין את אלג'יר' (זו הייתה מעין נבואה שזכה בה דן אלמגור, כי הרי רק בשנת 1962 יצאה צרפת מאלג'יריה), לישראל, שנאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה במבצע קדש, כבר אין את עזה.

הנה רביעיית מועדון התיאטרון שרה את 'ברית צרפת-ישראל':



מאז הושר השיר שטו סירות רבות בנהר הסיין וקצת פחות בירקון שזוהם ושוקם. אמנם לצרפת אין כבר את אלג'יר, אך לישראל יש גם יש את עזה. הידידות הנצחית המופלאה, שנחשבה אז לברית עולם, גזה עם השנים. באמצע שנות השישים עשתה צרפת – משוחררת מבעיית אלג'יריה – פנייה חדה אל עבר העולם הערבי, וישראל הזנוחה מצאה נחמה בזרועות 'מאהבת'חדשה – ארצות הברית של אמריקה. מאז לא חדלה המדיניות הצרפתית לגרום כאב ראש למדינאים הישראלים, ולנו, הקוראים, לא נותר אלא לתהות על מידת ההשפעה התרבותית-חברתית שהותירה צרפת על מדינת ישראל הצעירה. מה חלף וגז ומה שרד את תהפוכות העיתים?
_____________________________________________________

ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית

לא תתורו אחרי עיניכם

July 17, 2016, 8:54 pm

≫ Next: עונ"ש בדרכים: מגדר בשירותים; צניעות; בצל הגן; נישמ(ע)ת רבינו

≪ Previous: תחי צרפת וישראל! על ידידות מופלאה שגזה

$

0

0

כמה כיעור וכמה 'יצר הרע'יש במאבקם של חרדים בנשים בכלל ובפיתויי המין בפרט... התאבדותה הטרגית של אסתר ויינשטיין, חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה, הציפה על סדר היום לא רק את היחס האכזרי כלפי מי שמעז לנטוש את העולם החרדי, אלא גם את 'תקנות הקדושה' (תָּקוּנֶס) הדרקוניות של חסידות גור, והדברים ארוכים ויגעים.

ביחס המשפיל לנשים, שמבחינה פסיכולוגית מסתיר מאחוריו – הו, כמה בנאלי – יצרים אפלים, כבר עסקנו כאן לא פעם (למשל, המפלצת: מעמד האשה בראי השבועון החרדי 'מרוה לצמא'). הנה כמה דוגמאות קטנות נוספות מזוטו של ים.

א. איפה הזונה?

שוד ושבר בקהילת קודש בני ברק. אולפנת 'צביה' – ששייכת למגזר החרדי-לאומי (חרד"לי), ואפשר להניח שתלמידותיה מתלבשות בדרך הכי צנועה שיש – עוברת מרחוב מימון לרחוב אחר. היעלה על הדעת? 'גזירה'כזאת לא הייתה מאז ימי אנטיוכוס, שכן כניסתן של הבנות הללו לשכונה תביא 'ללא ספק'ל'פגיעה חמורה באורחות חיינו ובחינוך הטהור של ילדינו'.

הוועד קורא 'לכל מי שחם לבו בקרבו'לפנות אל הגבאים והרבנים, ואכן הביטוי 'חם לבו', שמתייחס לרגש הקנאות, משקף גם את שצף היצר הסקסואלי המפעם בלבבם החם של בעלי המודעה.

עידו וינטר, שהעביר לי את המודעה המגעילה הזו, שהיגעה אליו ב'ווטסאפ', שם לב לכך שבכותרת המודעה, שמאזכרת את הפסוק הידוע 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים' (ישעיהו, א 21), הושמטה המילה 'לזונה'.

אז זה כל העניין. לא סתם הושמטה המילה, אלא כדי שכל מי שקורא את המודעה ישים לב לכך ומיד יקשור בין ה'זונה'של ישעיהו (ירושלים של ימי בית ראשון) לבין ה'זונות'של ימינו – הבנות של אולפנת צביה...

ב. אוי לעיניים

עיניים הם, כידוע, מגרות נורא. אפילו יותר משיערה של אשה נשואה, ולכן צריך לכסותן כתריס ומגן לפיתויי היצר. הנה סוג של אמנות עממית, כפי שהיא נשקפת מחלון הראווה של חנות 'חסדי שמואל'למוצרי תינוקות, בשכונת עזרת תורה בירושלים.

איכשהו יש לי הרגשה שהמדביקים הם בעלי החנות עצמם, שמבקשים להקדים רפואה למכה. 'עדיף מדבקה עם ברקוד, מאשר שמשה מנופצת', הם בטח אמרו לעצמם. מעניין שלא שמו לב, שעל המדבקה בתמונה העליונה כתוב 'מנשא חזה', שזה, לדעתי, מגרה הרבה יותר.

צילומים: יונתן ק.

ג. מועדון הגברים

לבר-מצווה של נכד הרבי מטאלנה לא תישלחנה הזמנות אישיות. המזמין הוא האב (ואין מדובר במשפחה חד-הורית) והמוזמנים הם גברים בלבד.

עונ"ש בדרכים: מגדר בשירותים; צניעות; בצל הגן; נישמ(ע)ת רבינו

July 19, 2016, 12:08 am

≫ Next: גלגולו של ניגון: 'פּאַפּיראָסן' (ב)

≪ Previous: לא תתורו אחרי עיניכם

$

0

0

א. בני כל המינים

כבר הקדשנו בעבר פוסט מיוחד ואף משעשע לנושא שילוט בתי שימוש ('דע את היקום: שלטי בתי שימוש מרחבי העולם'), ועתה יש עמנו תוספת חיונית.

במוזיאון ויטני המחודש שבניו-יורק הקצו חדר שירותים מיוחד לטראנסג'נדרים ולכאלה שלא ממש אכפת להם בחברת מי הם מתרוקנים. מספרים לי ששלטים כאלה הולכים ומתרבים ברחבי העולם הנאור.

צילום: איתמר וכסלר

ב. צניעות בקנדה ובירושלים

אנשים שהפריצוּת שתוארה לעיל מרתיחה את דמם הטהור, לכם מיועד הסיפור הבא.

במרכז הקניות Cavendish Mall במונטריאול שבקנדה מצא שליח עונ"ש חנות צנועה למהדרות.

צילום: מנחם וייס

כמובן שבשביל צניעות לא צריך להרחיק לקנדה, ויש לנו ממנה גם כאן, בלי עין הרע, די והותר.

הנה למשל, חלון הראווה של החנות 'נוֹחצ'י', בסמטת משיח ברוכוף בירושלים, שמבשר על בגדי ים צנועים. הם כל כך צנועים בגדי הים הללו, עד שמצניעים אותם בחנות ואין מראים אותם אלא רק לצנועים.

צילום: דוד אסף

ג. בְּצֵל הגן 

שליח עונ"ש במוֹנְסִי, ניו-יורק (יישוב חרדי לכל דבר ועניין) מצא עניין בראשי התיבות המחודשים שהעניק הגנן המקומי לב"ה (.B.H) הקלאסי.

ד. עוד יישמע בחוצות אוּמָן

מי שלא היה באומן שבאוקראינה, מקום מנוחתו של רבינו נחמן מברסלב, לא ראה שנור מהו.

הבה נאמר שהקפדה על הגהה היא לא התכונה הבולטת של מנסחי שלט הסגולה הזה. ה'בס"ד'הבלתי נמנע הפך כאן ל'בסייד', וה'נשמת'הפך ל'נישמעת'...

וחוץ מזה, ראוי לציין את שער החליפין העגול והמשתלם במיוחד.

צילום: אריה שימרון