פוצ'ו (שבתעודת הזהות שלו כתוב ישראל וִיסְלֶר, אבל מי בודק) הוא אחד הסופרים הישראלים האהובים עליי ביותר. אני מודה שזה לא רק בגלל חוש ההומור שלו ובשל הכתיבה הכל כך קולחת, המצחיקה, המדויקת והלא-נמלצת שלו, אלא בגלל שהוא, שפמו ואופנועו היו חלק מנוף ילדותי בשדרות סמאטס בצפון תל-אביב של שנות השישים.
את זיכרונותייי על היחסים החד-צדדיים שלי עם פוצ'ו כבר פרסמתי בבלוג לפני יותר משנתיים ('
פּוצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים'), שלא לדבר על כך שפוצ'ו הוא מקוראי עונ"ש המתמידים וגם תרם לבלוג פה ושם (לא מספיק לטעמי), למשל ברשימה '
מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: נקמתו של מורה'.
והנה אפילו צעירים נצחיים כמו פוצ'ו, שנולד ב-1930, מגיעים לגיל שבו הם כותבים זיכרונות.
אבל לפוצ'ו יש בעיה: מה יעשה אדם שכל חייו הרגיל את קוראיו וחבריו לחשוב שהוא מספר להם כזבים? למה שיאמינו לו עכשיו? ולכן הוא הכתיר את ספרו החדש, שיצא לפני כמה חודשים, ממש במחתרת, בשם המקסים והדו-משמעי
– 'בחיי', וכותרת המשנה: 'קורות חייו של צבר מצוי' (הוצאת 'לשון', 2016).
כדי שתקבלו מושג קלוש על כוח ההמצאה וכשרון הסיפור של פוצ'ו, די אם תקשיבו לסיפורו המצחיק על אהבת הארץ (2011).
אגב, הסיפור הזה מופיע גם ב'בחיי', אמנם לא עם רות מוריץ, שנמצאת בסיפור אחר, אלא עם רבקה מורד, אבל העיקרון דומה ('אהבת הארץ עם רבקה מורד', עמ' 78-73).
לערוך רשימה של ספרי פוצ'ו לגדולים ולקטנים זו משימה לא פשוטה כלל. בקטלוג של הספרייה הלאומית רשומים על שמו 69 פריטים (לא כולל עדיין את 'בחיי'), ורק רפרוף על הכותרות יעלה חיוך של שביעות רצון והנאה על פני כל 'צבר מצוי': 'חבורה שכזאת', 'אני פחדן אני', 'איה הג'ינג'ית', 'אולי תרדו שם', כל עלילות המורה שמילקיהו, ועוד ועוד ועוד.
וכשמגיעים (די מהר) לסופו של הספר שלפנינו, מתברר, למרבית השמחה, שמדובר רק בחלק הראשון, וכיוון שהוא מסתיים פחות או יותר בשנת 1949, כשהמחבר הוא בסך הכול בן 19, אפשר לצפות לעוד שלושה חלקים לפחות של 'בחיי', עד זקנה ושיבה. הכתיבה מצחיקה ושנונה וזורמת. מי אמר שכדי לכתוב זיכרונות צריך להתנפח ולהרצין? פוצ'ו מראה שלא חייבים תמיד לבחור בין הרציני למצחיק או בין המנופח למגוחך, אבל אם אין בררה הוא תמיד יעדיף להיות בצד הקל והאירוני של החיים. ואם הבחירה היא בין זיכרונות על ציונות, חזון, מעש ודרך, הוא תמיד יעדיף לזכור את האהבות הראשונות, את הגרעפצים ושאר הפרשות הגוף ואת הפחדים והתסביכים. אך לצד הבדיחות והמתיחות ופרקי ההווי צצים כל הזמן גם פרצופיהם האמתיים של החברים שנפלו, אלה שעבורם הקרב הראשון היה לא פעם גם הקרב האחרון.
הספר מתחיל, כדין כל ספר זיכרונות, ברקע המשפחתי
– בהוריו שבאו מפולין לתל אביב הקטנה של שנות העשרים
– ובילדותו בשנות השלושים והארבעים. הנה לדוגמה סיפור קטן עם לקח היסטורי מעניין.
לאחר שעברו בני משפחת ויסלר מבית לבית (מתברר שגם אז היה קשה למצוא דירה בתל-אביב) הפכו סוף סוף הוריו של פוצ'ו לאילי נדל"ן, כלומר רכשו דירה של שני חדרים בלי גג ברחוב שלום עליכם. כדי לממן את בניית הגג הם השכירו חדר למשפחת נוֹבוֹגְרָבֶּלסקי ולבנם התינוק אבנר. זה היה בקיץ תרפ"ט, ובלילות חסרי השינה שבהם ניסו ההורים להרגיע את התינוק הבכיין, חיבר אביו
– המוכר יותר בשם העט שבחר לעצמו:
עמנואל הרוסי – את שיר הערש המפורסם '
שכב בני, שכב במנוחה', שאבנר נזכר בו בשמו. פוצ'ו (שכבר היה אז בבטן אמו) מספר על הרקע להיווצרותו של השיר המפורסם:
![]() |
| בחיי, עמ' 19-18 |
מטבע העניין רבים מן הסיפורים קשורים לחוויה המכוננת בחייו של פוצ'ו
– הפלמ"ח. ביסודו היה הפלמ"ח גוף התנדבותי שאליו נמשכו 'החבר'ה הטובים' ('כל בחור וטוב לנשק', כדברי שיר הפלמ"ח של זרובבל גלעד). זו הייתה אליטה משרתת בכל מובן, למרות שחבריה לא היו משכילים במיוחד, רובם אפילו לא סיימו את לימודיהם בבית הספר, ועלילותיהם, שעברו מפה לאוזן, הציתו את דמיונם של בני התקופה. אבל הפלמ"ח לא היה רק יחידה צבאית לוחמת, שטובי בניה הקיזו את דמם בקרבות קשים, אלא גם מסגרת חלוצית וחברתית, שאת רוב זמנה עשתה בהכשרה חקלאית משעממת ובחיזוק ההתיישבות לאורך גבולות המדינה שבדרך. הפלמ"ח היה הרבה יותר מסך כל מרכיביו. הוא היה 'חוויה', שנצרבה בגופם ובתודעתם של כל מי ששירתו בו וליווה אותם לאורך כל חייהם. פוצ'ו מצליח בדרכו החיננית
– מאז 'חבורה שכזאת'ו'אני פחדן אני', עבוֹר ב'אהבה בליל הפשפשים', ועד 'בחיי'
– לתאר את ה'חוויה'הזאת כעולם קסום של התבגרות וחניכה, שנוצר בהקשר היסטורי חד-פעמי שלא ישוב עוד.
![]() |
| ניסן פחטר (2001-1930) |
קראתי את הספר בשקיקה ובהנאה, כשחיוך של קבע מסתמן על שפתיי, ומדי פעם הן נפרצות בצחוק. שאלתי את פוצ'ו איזה פרק הוא הכי אוהב, והוא התקשה לענות. 'כולם היו בני', כתב לי, 'בחיי. אבל אם אתה מתעקש, אז בפרק מד, על הפגישה שלי עם צ'יץ', יש גם סקופ קטן'.
בכל זאת, בחרתי פרק אחר, קצת יותר אופייני, על סימני הדרך המביכים שהותיר פחפח, הוא
ניסן פחטר, אחד מחבריו של המחבר למחלקה ול'הכשרת בית השיטה', בדרכם אל מעבר לקווי האויב המצרי בנגב הנצור.
![]() |
| בחיי, עמ' 222-220 |
ולסיום, יש לנו 'מבצע'מיוחד בשביל קוראי עונ"ש. מחירו המומלץ של הספר בחנויות הספרים המובחרות (שכידוע הן מועטות מאוד) הוא 88 ש"ח, אבל קוראי הבלוג שמעוניינים בספר יוכלו לקבל אותו, כולל דמי משלוח בישראל, תמורת 60 ש"ח בלבד. בחיי.
המעוניינים ישלחו צ'ק לפי הכתובת: פוצ'ו, שדרות סמאטס 7, תל-אביב 62009, ותגידו ששלחתי אותכם...
