מהווי בתי הקברות: גוגל ז"ל, גאוגרפיה, אווזים, נרומט, גן עדן

June 14, 2015, 9:36 pm

≫ Next: דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר'

≪ Previous: מסדרים שידוך למרטין בובר

$

0

0

א. פה נטמן גוגל?

בעבר חשפנו בבלוג זה, שיהודים השתמשו באינטרנט כבר בשנת 1914, הרבה לפני האחרים, אז מי יודע? אולי גם גוגל הוא משלנו...

דב פאוסטשוטט במשעולי בית הקברות הישן של תל אביב, ברחוב טרומפלדור, והופתע לגלות שם את מצבתו של לזר גוגל (Lazar Gouguel), שמת בל"ג בעומר תרפ"ז (30 במאי 1927).

כתב לי דב: 

האם יכול להיות שכאשר מתעורר ויכוח עובדתי כלשהו בין ביאליק, אחד העם וטשרניחובסקי, משה שרת לא מצליח לפשר, אליהו גולומב לא מסוגל להשליט סדר, ואריק איינשטיין לא יכול להרגיע את הרוחות, הם פשוט הולכים לגוגל ושואלים בעצתו?  

ניסיתי לדלות פרטים על לזר גוגל באתר של החברא קדישא, ולא הצלחתי. אולי מישהו מהקוראים יצליח?  

ב. שיעור בגאוגרפיה

לפעמים נוצרים בבתי הקברות צרופי מקרים משונים. הנה למשל, בבית הקברות בנתניה קבור מר אירופה ליד בני משפחת אטלס...

צילום: אמי פרי

ג. מה לאווזים בבית הקברות?

יהודה אווזי היה ממייסדי רשת מסעדות הגריל 'אווזי'. כשהלך לעולמו הוקמה על קברו, בבית הקברות בחולון, מצבה ועליה שני אווזים.

צילום: דנצ'ו ארנון

ד. אומת הסטרט-אפ

ונניח ששכחתם להביא אתכם נר נשמה...

בכניסה לבית הקברות בזכרון יעקב עומד לרשותכם 'נרומט'. שלשלו 4 ש"ח ותקבלו נר כשר וגפרורים.

האם לזו הכוונה בביטוי הלטיני Deus ex machina, האל המגיח מן המכונה...

צילום: אבי נבון

ה. בדרך לגן עדן

ואם אנו בעסקי אלוהים ומכונות...

בכניסה לבית הקברות בצפת יכולים המבקרים להצטייד בשתייה קרה בדרכם לגן עדן. חם בחוץ ומי יודע כמה זמן תימשך הדרך?

בתלמוד הבבלי יש ביטוי רב-משמעי: 'זִווּדַאְי קַלִילֵי וְאוֹרְחַא רְחִיקְתָא' (כתובות, סז ע"ב), כלומר הציוד (הזכויות, המצוות) קל מדי והדרך ארוכה...

צילום: יובל

---

דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר'

June 16, 2015, 9:21 pm

≫ Next: מסע מן הכורסא אל תל אביב הקטנה: 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'

≪ Previous: מהווי בתי הקברות: גוגל ז"ל, גאוגרפיה, אווזים, נרומט, גן עדן

$

0

0

כולם קוראים 'דבר' כרזה שעיצבו האחים גבריאל ומקסים שמיר (מקור: האחים שמיר – מעצבים שהיו לסמל)

מאת מרדכי נאור

זה לא מכבר, ב-1 ביוני 2015, מלאו תשעים שנה להולדתו של העיתון 'דָּבָר', שפעם היה המלך הבלתי מעורער של העיתונות בארץ. במשך 71 שנים הופיע העיתון מדי יום, ובסך הכל נדפסו יותר מ-21 אלף גיליונות. גיליונו האחרון ראה אור ב-21 במאי 1995.

הגיליון הראשון של 'דבר', ט'בסיון תרפ"ה (1 ביוני 1925)

ימיו הגדולים של העיתון היו ב-25 שנותיו הראשונות (1950-1925), כאשר נערך על ידי האב המייסד ברל כצנלסון (1944-1925), ולאחר פטירתו בידי זלמן רובשוב-שזר (1949-1944). באותן שנים הוא לא רק היה העיתון החשוב ביותר בארץ; גם תפוצתו הייתה הגדולה ביותר, ונוסף לכך נחשב מעין עיתון רשמי של הנהגת היישוב. השנים הבאות היו טובות פחות ואפילו רעות, ודי להזכיר שלאחר עזיבתו של רובשוב, ועד שנת 1954, לא היה לעיתון עורך כלל, כי לא נמצא האדם המתאים ואף הוצע 'לייבא'עורך יודע עברית מארצות-הברית.

בתחילת שנות השבעים קיבל העיתון שתי זריקות מרץ: תחילה, כאשר מונתה חנה זמרלעורכת העיתון (יולי 1970). היא החליפה את העורך הוותיק יהודה גוטהלף, והצליחה להעניק לעיתון, לזמן מה, נעורים מחודשים. לאחר מכן, עם איחוד שני העיתונים 'דבר'ו'למרחב', נוספו לעיתון כעשרים אלף מינויים. אלא שלימים התברר כי פגה השפעתן של הזריקות והעיתון החל לאבד מינויים ומפרסמים בקצב מואץ.

לפני מספר שנים החלטתי לחקור את סוד הצלחתו של העיתון בימי זוהרו. התוצאה היא ספר שראה אור לפני כמה שבועות בהוצאת הקיבוץ המאוחד וממנו ליקטנו כמה עוללות.

א. מי נתן לעיתון את השם 'דבר'?

סברה רווחת היא, כי המשורר חיים נחמן ביאליק, שהיה ידוע כ'קופירייטר'גאוני (בין השאר המציא את השם 'אגד'לחברת האוטובוסים הגדולה), הוא שהעניק לעיתון את שמו.

אחת מאגדות 'דבר'מספרת, כי ברל כצנלסון, עורכו הראשון של העיתון, ביקש מביאליק שם לעיתון החדש. ביאליק המציא מיניה וביה את השם והסביר, כי 'דבר'הוא גם דיבור וגם עניין, ויש בו גם זכר לשירו-שלו 'דבר'. אגדה זו כבר הפכה לחלק מההיסטוריה, אך מתברר שביאליק עצמו לא תבע זכות אבהות על השם. וכך סיפר המשורר במסיבה שנערכה בשנת 1926 בניו-יורק, במלאת שנה לעיתון 'דבר': 'ראשי העיתון נמלכו בי בדבר השם לפני הופעת הגיליון הראשון ואני רציתי להציע שם זה ממש'. משמע, השם 'דבר'הובא רק לידיעתו, ככל הנראה על ידי ברל. ואכן, זקני 'דבר'שעמם שוחחתי קבעו בפסקנות: הממציא היה ברל.

תמונת ברל כצנלסון בפנקס העיתונאי שלו, 1935 (מקור: ארכיון מפלגת העבודה)

ב. הסמליל של 'דבר'

הסמליל (לוגו) של 'דבר'השתנה ארבע פעמים. ב-45 שנותיו הראשונות של העיתון בלט בראש העיתון הסמליל שעוצב על ידי לילי צדק, עולה חדשה מגרמניה שעסקה גם בגרפיקה. האותיות דָּבָר נוקדו והיו בפונט עבה במיוחד. כותרת המשנה הייתה 'עתון פועלי ארץ ישראל'.

כביטאונה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ושל תנועת העבודה לדורותיה שמר 'דבר'על מכובדות שמרנית. צבע בעיתון נחשב סממן זול האופייני לצעקנוּת של עיתוני הערב.

ב-1 ביולי 1970 נכנסה חנה זמר לתפקיד העורכת ומיד הכניסה שינויים רבים בעיתון. בין השאר סילקה את הניקוד מהסמליל, הקטינה את כותרות המשנה ('עתון פועלי ארץ ישראל'ו'ההסתדרות') והעבירה אותן ל'בוקסה'שמשמאל לסמליל הראשי. שני הקווים שנמתחו מתחת לסמליל נצבעו באדום. 

לא כל השינויים שהכניסה זמר התקבלו בברכה. דני קֶרְמָן, שהופקד יחד עם דודנו אריק קרמן, על העיצוב הגרפי, נוהג לספר כי שני הפסים האדומים שהודפסו מתחת לשם העיתון עוררו התנגדות. יום אחד הוא שמע מאחורי גבו שיחה ביידיש בין שני פועלי דפוס: 'מה היא חושבת לעצמה, חנה זמר, שאם היא אישה מותר לה למרוח את העמוד הראשי בליפסטיק?'.

חנה זמר, 1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

ב-1990, עשרים שנה אחר כך, כשנכנסו לתפקידם העורך הראשי יורם פריוהעורך האחראי דני בלוך, נזנח הסמליל הישן כליל והוחלף באותיות מודרניות.

ב-1996, שנת קיומו האחרונה, החליף העיתון גם את שמו ונקרא 'דבר ראשון'. באופן אירוני, 'דבר ראשון'היה גם גלגולו האחרון של 'דבר'.

                   

ג. הצנזורה הבריטית נגד 'דבר'

בתקופת המנדט הבריטי סבל העיתון לא אחת מידה הקשה של הצנזורה, שלא רק פסלה ידיעות אלא גם סגרה את העיתון לא מעט פעמים. אחרי 1936, ובעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה והמאבק נגד הבריטים בשנות הארבעים, התנהלו בין הצנזורה ל'דבר'מאבקים אין סופיים. כך לדוגמה, בימי המלחמה ביקש העיתון לפרסם מאמר מתורגם, שראה אור קודם בעיתון קטן באנגליה ושמו 'ניו לידר'. הצנזור פסל את הפרסום בנימוק המקורי הבא: העיתון באנגליה הוא שולי ואיש לא שם לב למה שנכתב בו; לעומת זאת, פרסום בעיתון כה מרכזי כ'דבר'עלול להביא את הנכתב לידיעת הגרמנים...

כל החומר שנכלל בעיתון הוגש לצנזורה, לרבות מדורי הספורט, הספרות וטורי האקטואליה המחורזים של נתן אלתרמן. בנובמבר 1945 אישרה הצנזורה קריקטורה של הצייר אריה נבון, שנשאה את הכותרת 'כבוד לקלעים'. הקריקטורה נפסלה בדיעבד והביאה לסגירת העיתון לשבוע בהוראתו של ג'ון שׁוֹ, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט. נראו בה שני רופאים בבית חולים תל-אביבי, שטיפלו בילדים שנפצעו בהפגנה אנטי-בריטית. רופא אחד אומר לחברו: ראה איזה סנייפרים [צלפים] הם האנגלים, פוגעים גם במטרות קטנות כל כך...

גם כשנסגר העיתון הוא המשיך להופיע, אך בשם שונה. לפי החוק הבריטי, עיתון חד-פעמי לא היה זקוק לרישיון, וכך קרה שבימים בהם לא הופיע 'דבר'ראו אור עיתונים חד-פעמיים בשם 'אֹמֶר'או 'פנקס', שנמכרו וחולקו למנויי העיתון.

כותרת 'אֹמֶר' (1 במרס 1940), שהחליף את 'דבר'לאחר סגירתו בידי הצנזורה הבריטית

אנשי 'דבר'הצליחו לא אחת לעקוף את הצנזורה בדרך מתוחכמת. בתיאום עם צנזור יהודי הועברו לצנזורה ידיעות וכותרות חריפות במיוחד נגד הבריטים, שהמערכת לא התכוונה כלל להכלילן בעיתון. הצנזור, כמובן, פסל את כולן, וכך ידיעות אחרות, קיצוניות פחות, אושרו בנקל, שכן בהשוואה לאלו שנפסלו הן היו 'פחות מסוכנות'.

עקיפה מתוחכמת במיוחד הופעלה כאשר הצנזורה הבריטית סירבה לאשר את פרסום המידע על אסון טביעת אניית המעפילים 'סְטְרוּמה' בים השחור, על 760 נוסעיה, ב-24 בפברואר 1942.

אנשי 'דבר'הגישו לצנזורה שישה פסוקי תנ"ך העוסקים בנושאי אסונות, מים וים, והבריטים לא יכלו, כמובן, להרשות לעצמם לפסול את התנ"ך. מה שהם לא ידעו, אך כל קורא עברי ידע: אם מחברים את האותיות הפותחות של הפסוקים (אקרוסטיכון) מתקבלת המילה סטרומה... 

רק למחרת התירה הצנזורה להביא את הסיפור הנורא לידיעת קוראי העיתון.

דבר, 26 בפברואר 1942

כשקמה המדינה והופעלה הצנזורה הישראלית, היה על העיתון להתמודד עם צנזורים 'משלנו'. לדעת כמה מאנשי 'דבר'הוותיקים היו צנזורים אלה ותרנים מדי, והתירו לעיתונים אחרים לפרסם 'סודות'שב'דבר', שראה את עצמו עיתון השלטון, לא הודפסו. 'יש שאנו שואלים את עצמנו', כתב חיים שוּרֶר, מזכיר המערכת (ולימים העורך הראשי), 'אם עין הצנזורה פקוחה דיה על כל הפרסומים בעיתונות'...

חיים שורר (1968-1895)

ד. ברל מהתל באנשי 'דבר'

מיהו אורי ערערי המסתורי?

ברל כצנלסון, העורך הראשי במשך תשע-עשרה שנה ועד יומו האחרון, היה אדם רציני – מנהיג פוליטי ובעיני מעריציו גם נתפס כמין אדמו"ר חילוני. למעשה, אחרי עשר שנות עריכה החל ברל להתרחק מהעבודה היומיומית והסתפק בכתיבת מאמרים ארוכים בנושאי השעה ובנושאים עיוניים והיסטוריים.

פעם אחת החליט ברל להתל באנשי 'דבר'. בשנת 1937 נסע להחלמה במצרים ומשם שלח מאמר לעיתון בשם 'בשולי משפט אחד'. הוא החליט לא לפרסם את המאמר בשמו אלא בכינוי 'אורי ערערי'. המאמר, שראה אור ב-6 באפריל 1937, עורר בבית 'דבר'התרגשות רבה. איש לא הכיר את אורי ערערי, שקיבל מקום מכובד ונרחב ביותר – מאמר 'מרתף'בתחתית עמוד וחצי של הגיליון, ובסך הכל כ-2,500 מילים. נושא המאמר היה משפטו של נער, שנעצר במשטרה, הוכה והועמד לדין. נכללו בו גם נושאי דת ואמונה, ובקיצור מרקחת פובליציסטית משובחת.

ברל עלץ כשהוברר לו כי כל מומחי העיתון לא הצליחו לזהות את הכותב. אפילו דב שטוק (סדן), שידע כל דבר, הפעם כשל...

עמוד השער של 'דבר'ב-13 באוגוסט 1944 מבשר על פטירת ברל

ה. 'דבר'ובן-גוריון

משה שרתוק (שרת), שהיה אז אחד העורכים של המהדורה האנגלית של 'דבר', נקרא בקיץ 1931 לעמוד לצדו של ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בדיון מיוחד שנערך במרכז מפא"י, בשאלת מעברו של שרתוק מעיתונות לפוליטיקה, אמר דוד בן-גוריון, שהיה אז המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים ותומך גדול של העיתון: 'דבר שקול בעיני כמו ההסתדרות עצמה. שני מפעלים יש לנו בארץ: ההסתדרות וה"דבר"'. 

ההסתדרות הייתה למעשה המו"ל של 'דבר' (והדבר בא לידי ביטוי גם בלוגו הקבוע של העיתון שהוזכר לעיל), ובן-גוריון נתן אפוא משקל שווה להסתדרות העובדים, על רבבות חבריה, ולעיתונה.

ו. האימפריה של 'דבר'

'דבר'היה לא רק עיתון: זו הייתה אימפריה של ממש, שהיו לה שלוחות ברוב שטחי החיים.

במהלך עשרים וחמש השנים המתוארות בספר יצאו מבית 'דבר'הפרסומים הבאים: 'מוסף לחגים ולמועדים'– שבועון ראשון בארץ לספרות ותרבות, שצורף לגיליונות יום שישי בחמש-עשרה שנותיו הראשונות של 'דבר'; מהדורות באנגלית ובגרמנית; 'דבר לילדים'– שבועון הילדים הנפוץ והמשפיע ביותר בארץ; 'דבר הפועלת'– עיתון נשים; 'המשק השיתופי'– עיתון כלכלי; 'תוספת צהריים' (שלפעמים כונתה 'תוספת ערב'), שהייתה מהדורת אחר-צהריים של עיתון הבוקר, אך בקו קליל יותר; 'חקיקת אל-אמר' (דבר האמת) בשפה הערבית; 'דבר לגולה'; 'הגה'– עיתון מנוקד לעולים חדשים; 'דבר השבוע'– שבועון לכל המשפחה; שנתוני 'דבר', שהיו ספרים גדושים בחומר ספרותי, עיוני ופוליטי.

הגיליון הראשון של 'דבר לילדים', 27 בפברואר 1936

דבר השבוע, 22 באפריל 1948 (מקור: סמליל)

השבועון בערבית 'חקיקת אל-אמר'

דבר הפועלת, 25 באוקטובר 1938

האימפריה התבססה במידה רבה על דפוס 'דבר', ששנים ארוכות היה הגדול ביותר בין בתי הדפוס של העיתונים בארץ, והיווה מרכז רווח חשוב של העיתון.

מן האימפריה נותרו היום רק הזיכרונות ושלט מיותם, שצולם בסניף 'דבר'ברחוב הנביאים 27 בחיפה...

צילום: מרים ברוק-כהן, בלוג 'כתוב על הקיר'

מסע מן הכורסא אל תל אביב הקטנה: 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'

June 18, 2015, 5:28 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: עובדיה מברטנורא, יוסף בן מתתיהו, לורד בירון

≪ Previous: דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר'

$

0

0

איור: אריה נבון (חיים חפר, מלים לַמנגינות, הוצאת עמיקם, 1961, עמ' 59)

מוקדש בחיבה לבני ובנות כיתתי
בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה (מחזור 1973)

לקראת פגישת בני השישים
בשבת הבאה, בקיבוץ עין צורים

א. 'תל אביב הקטנה': הנוסטלגיה, המופע והשיר

'גם הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם', אמר מי שאמר, ומטבע לשון זו הפכה בעצמה לקלישאה נוסטלגית. המופע 'תל אביב הקטנה', שאותו חיברוחיים חפרודן בן-אמוץבשנת 1959, בישר את ראשית עידן הנוסטלגיה במדינת ישראל הצעירה לימי התום של 'החלוצים'ושל 'הראשונים'.

ובתוך המופע הנוסטלגי הזה, שיר אחד היה הנוסטלגי מכולם, והוא גם נתן למופע את שמו: 'תל אביב הקטנה'. זה השיר שמוכר במילות הפתיחה 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו', והוא מתאר מין תל אביב, שהיא חצי אמיתית וחצי מדומינת. שיר זה פתח את התכנית וגם סיים אותה.

אגב, אותו חיים חפר, שקבע בנחרצות כי 'זה לא יחזור', כתב עשר שנים קודם לכן, בפזמון אחר פרי עטו: 'רבותי, ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד לא נשכח'. אז חוזרת או לא חוזרת? נכון שמשורר הוא לא היסטוריון, אבל מה עם קצת עקביות?

בין כך ובין כך, שירי המופע ומערכוניו עסקו בתקופה ארוכה יחסית – מימי ייסוד שכונת 'אחוזת בית' (1909) ועד הכרזתה הרשמית של תל אביב לעיר בשנת 1934. כפי שנראה בהמשך, ההווי שמתואר בשיר 'תל אביב הקטנה'אכן 'מערבל זיכרונות', וכמה מושגים שנזכרים בו לא יכלו להתרחש לפני 1935. באותה שנה היו בתל אביב כ-120,000 איש – לא בדיוק עיר קטנה ואינטימית.

המופע 'תל אביב הקטנה'נולד על רקע 'תערוכת היובל', שיזמו פרנסי עיריית תל אביב במלאת חמישים שנה לייסודה של העיר. התערוכה פתחה למעשה את המתחם החדש בצפון העיר, שנקרא מאז ועד היום בשם 'גני התערוכה'. התערוכה, שכללה ביתנים רבים, זכתה להצלחה אדירה. היא נפתחה ביום רביעי, 19 באוגוסט 1959, וכבר בערב הפתיחה נהרו אליה כ-15,000 איש. התערוכה ננעלה לאחר כחודשיים וחצי, בסוף אוקטובר, וביקרו בה למעלה מחצי מיליון אנשים.

בן-אמוץ וחפר החליטו להקים מועדון לילה במתחם התערוכה וכינו אותו 'תל אביב הקטנה'. חפר המנוסה כתב כמה שירים על תל אביב, בן-אמוץ חיבר מערכונים וקטעי קישור, והבמאי שמואל בונים, שביים את כל תכניות הצ'יזבטרון, הכין את צוות השחקנים הצעיר: יונה עטרי (אז בת 26), יוסי בנאי (אז בן 27), ואבנר חזקיהו (אז בן 33). העיבודים המוסיקליים היו של אריה לבנון.

(חיים חפר מספר ומזמר, זמורה-ביתן, 2004, עמ' 233)

מעריב, 21 באוגוסט 1959

המועדון נפתח במוצאי שבת, 22 באוגוסט, בשעה עשר בערב, וההצלחה הייתה אדירה. מכאן ואילך, ערב ערב באותה שעה, ובמשך כחודשיים (עד 24 באוקטובר 1959), עלו יוסי, חזקי ויונה על הבמה המאולתרת, שמעליה נמתחה יריעת ברזנט (הקהל ישב תחת כיפת השמיים), ועל רקע תמונות מוגדלות שצילם אברהם סוסקין – שהנציח את הגרלת המגרשים של 'אחוזת בית'ותמונות תל-אביביות איקוניות רבות אחרות – שרו וסיפרו על תל אביב שכביכול הייתה. ב-1959 עדיין חיו בתל אביב 'ותיקים'רבים, שהשתתפו בעצמם בייסודה של תל אביב ובבנייתה. נעים היה להם, ונעים היה לילדיהם שכבר נולדו בתל אביב, להתגעגע אל 'הימים ההם', שלמען האמת לא היו רחוקים כלל וכלל.

בשל לחץ הזמן לא יכלו חפר ובן-אמוץ לפנות למלחינים ישראליים ולהזמין מהם לחנים מקוריים. בלית בררה נפנה חפר למלאכה שהכיר היטב עוד מימי הצ'יזבטרון – להתאים מילים למנגינות מוכרות מכל רחבי העולם.

את 'טיטינה ואפרים'הוא התאים למנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ'ארלי צ'פלין בסרט 'זמנים מודרניים'וכבר מוחזרה בגרסה עברית קודמת על ידי נתן אלתרמן באחת מתכניות 'המטאטא' (על שיר זה כתבתי בהרחבה כאן); את 'בחולות'התאים ללחן צרפתי של שיר גס במיוחד ('הינקי-דינקי פַּרְלֶה ווּ'); את 'שני בנאים פה אנו'לשנסון צרפתי (המלחין, שזוהה בשמות שונים ומשונים הוא, כפי שלמדתי מגרימי גלעד, אלדו די לזארו והשיר הוא פיצ'ינינה). את 'המחתרת הטורקית'כתב חפר על פי לחן טורקי.

את השיר 'זה לא יחזור'התאים חפר למנגינה צרפתית, ואת הסיפור הבלשי של גילוי השיר הצרפתי המקורי אספר בהמשך.

כרוז ההזמנה שעיצבו דן בן אמוץ וחיים חפר לפתיחת מועדון 'תל אביב הקטנה', 1959

מעריב, 2 בדצמבר 1960

גם לאחר סגירת התערוכה המשיכו יוסי, חזקי ויונה להופיע עם 'תל אביב הקטנה'בכל רחבי הארץ, אך בדצמבר 1960 התפרקה החבילה בקולות צורמים. השחקנים הסתכסכו עם חפר ובן-אמוץ על רקע כספי והחליטו להפסיק להופיע.

למרות הסכסוך, חפר ובן-אמוץ לא העלו על דעתם לוותר על התרנגולת שהטילה להם ביצי זהב. הם שכרו את בית המרחץ הטורקי הישן ביפו, ניקוהו ושיפצוהו ופתחו בו את תיאטרון 'החמאם'.

תוך זמן קצר התגבש צוות חדש שהעלה את המופע בגרסה משופרת. כוכבי ההפקה השנייה, שעלתה ב-1961 ונמשכה עד אוגוסט 1962, היו אורי זוהר אריק איינשטיין, רחל אטאס ועליזה רוזן. גם את המופע הזה ביים שמואל בונים.

באחד הערבים הגיע ל'חמאם'גם הצלם האגדי אברהם סוסקין, והוא התקבל במחיאות כפיים סוערות על ידי כל הנוכחים.

ההפקה השנייה של המופע (1961). מימין לשמאל: רחל אטאס, אריק איינשטיין ואורי זוהר

הנה השיר בביצוע המקורי של חברי הצוות הראשון – יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי (1959):



וכאן חברי הצוות השני – רחל אטאס, אריק איינשטיין, אורי זוהר ועליזה רוזן (1961). לטעמי, זה הביצוע המוצלח ביותר:



בשנת 1970 חודש המופע שוב במסגרת 'תיאטרון בימות'בבימויו של יוסי בנאי ובעיבודו המוסיקלי של בני נגרי. המופע נקטל על ידי מבקרים שונים (יורם קניוק כתב בעיתון דבר, 9 בספטמבר 1970: 'חאלטורה ממין ירוד למדיי') ולא האריך ימים.

כאן חברי הצוות השלישי – רחל אטאס, אביבה רון-טל, חנן גולדבלט ואושיק לוי (1970):



בשנת 1980 הוציאו בן-אמוץ וחפר את הספר האלבומי 'תל-אביב הקטנה: חזיון' (ספרי 'מציאות'). בספר הובא הנוסח המלא של המופע, כולל קטעי הקישור והמערכונים, מלווים בעשרות צילומים נוסטלגיים ומודעות מעיתונות התקופה. בעמוד השער ציינו המחברים בכנות:

כל דמיון בין דמותה של תל-אביב-הקטנה כפי שהיא משתקפת בספר זה ובין תל-אביב בימיה הראשונים הוא מקרי בהחלט ועל אחריותו של הקורא והצופה. 

אמרו, וידעו מה שאמרו.


וכך סיכם אמנון דנקנר את פרשת 'תל אביב הקטנה' (דן בן אמוץ: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 185-183):

ב. השיר ופירושיו

חיים חפר, מלים לַמנגינות, עמ' 72-71; איורים: אריה נבון

שְׂדֵרוֹת בְּלִי עֵצִים, יָרֵחַ מֵעַל 'הֶרְצֶלִיָּה'

אין הכוונה לעיר הרצליה, שהוקמה ב-1924, אלא, כמובן, לגימנסיה העברית 'הרצליה', שבה התחנכו דורות של תלמידים. הגימנסיה העברית הראשונה הוקמה בשנת 1905 ביפו, ובשנת 1909 עברה לשדרות הרצל ('שדרות בלי עצים') ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין המרשים והאהוב של הגימנסיה – שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברסקיוהפך להיות אחד מסמליה המובהקים של 'תל אביב הקטנה' – נהרס בשנת 1959 ובמקומו נבנה ועומד עד היום 'מגדל שלום'.

'חולות נוצצים, שדרות בלי עצים' – רחוב הרצל במבט לגימנסיה, ערב מלחמת העולם הראשונה

גָּמָל וְחָלִיל, בַּארַאד בִּשְׁנֵי מִיל

האם היו גמלים בתל אביב? בוודאי שהיו! תמונות רבות מנציחות את אורחות הגמלים שירדו לכרוע על שפת הים, עמוסות חומרי בנייה, שקי זיפזיף או מלט.

אורחת גמלים ליד תחנת הכח רידינג, 1938

מהו ה'באראד'? מדובר במי קרח מרוסק וממותק, שנמכר בקיוסקים או על ידי רוכלים ערביים שהסתובבו ברחובות ועמסו מיכלי משקה על כתפיהם. לימונדה, תמרהינדי, באראד – כשצמאים שותים הכל, ובעיקר אם המשקה קר ומתוק.

ומהם 'שני מיל'?

מטבע המיל היה החלק ה-1,000 של הלירה הארץ ישראלית. הוא הוכנס לשימוש על ידי ממשלת המנדט בשנת 1927.

היה גם מטבע של 'שני מיל'.

מקור: ויקיפדיה

בַּלְקוֹן אֶל הָרְחוֹב שָׁר אֶת 'סֶרְצֶה'

'בלקון'הוא כמובן 'מרפסת'בשפות רבות. על המרפסות ('מרפסת מול מרפסת' – ע'הלל) ועל הבלקונים שרו שירי אהבה רבים בזמר העברי ('כשהוא יוצא-צא-צא אל הבלקון / כל היונים-נים-נים אליו עפות / את העציץ משקה הוא בחלון / אדון לאון לאון כל הכבוד!' – חיים חפר).

בלקונים בתל אביב (צילום: יואב צובל)

אך מהו השיר 'סֶרְצֶה'?

ובכן, מדובר בשיר אהבה רוסי ידוע מאוד, Как много девушек хороших (בנות יפות ישנן בשפע), שנכתב בשנת 1934 על ידי וסילי לבדב-קוּמאץ'והולחן על ידי איסאק דונאייבסקי לסרט הסובייטי Весёлые ребята (החבריא העליזה), שביים גרגורי אלכסנדרוב.

זו הייתה קומדיה מוסיקלית סוחפת שזכתה להצלחה בלתי רגילה בברית המועצות ונחשבת עד היום לקלאסיקה של הקולנוע הסובייטי. כוכבי הסרט היו השחקן והזמר (היהודי) לאוניד אוטיוסובבתפקיד קוסטיה, רועה צאן בעל כשרונות מוסיקליים, שמתאהב באניוטה, עוזרת בית וזמרת חובבת (השחקנית ליובוב אורלובה, שהייתה גם בת זוגו של הבמאי אלכסנדרוב).

השם 'סרצה' (Сердце; ברוסית: לב) הוענק לשיר משום שכל שורה בפזמון החוזר מתחילה במילה זו.

הנה אוטיוסוב בקטע המקורי בסרט:

הסרט הסובייטי הגיע גם לארץ ישראל, ובשנת 1935 כתב לו נתן אלתרמן מילים חדשות לגמרי עבור התיאטרון הסאטירי 'המטאטא' (תכנית לז: 'חַגְלָיָדַע'). זהו השיר 'רומנס על הספסל', שמוכר יותר בשם 'רינה' ובשורת הפתיחה של הפזמון: 'רינה, אני אוהב את השמים'.

ב'המטאטא'שרו את השיר יוסף גולנד ואמה טאובר, אך הוא התפרסם בדואט הנהדר של יוסי בנאי ויונה עטרי, שחיים חפר שילב במופע 'תל אביב הקטנה'. וכך 'התכתבו'שני השירים זה עם זה מעל אותה במה.

הנה הקלטה של 'רינה'מתוך תכנית הטלוויזיה 'במזל כוכב' (1969):



מַטְבֵּעַ נָשִׂים עַל פְּנֵי הַפַּסִים, בֵּין יְהוּדָה הַלֵּוִי וְהֶרְצֶל

לא רבים יודעים שמסילת הרכבת ההיסטורית מיפו לירושלים, שנחנכה ב-1892, עברה בלב תל אביב (רחוב הרכבתשל היום).

ילדים, בכל העולם, נוהגים להניח על פסי הרכבת מטבעות, מפתחות ושאר חפצים, ולהמתין בציפיה דרוכה שהרכבת הדוהרת תמעך אותם.

איזה כיף היה לחפש את המטבעות הללו, שבדרך כלל הועפו על ידי הרכבת לצדי המסילה, ולהחזיק ביד גוש מתכת לוהט ושטוח שאיבד לגמרי את צורתו.

הרכבת עוברת ברחוב אלנבי פינת רחוב יהודה הלוי, 1946; צילום: זולטן קלוגר

עֵץ ג'וּמֶס יִנְשֹׁר

גם לחיים אורון, ממנהיגי מרצ, קוראים ג'וּמֶס

עץ הג'ומס הוא עץ השקמה. למען הדיוק, הג'ומס הוא השם הערבי שניתן לתפרחת של עץ השקמה, שהיא דמוית תאנה. הפרי עצמו אינו טעים במיוחד אבל עטלפי פירות מתים עליו. הם מקננים בין ענפיו ומפחידים את העוברים ושבים. השקמים ניטעו בעבר במקומות רבים בתל אביב והפכו לאחד מסמליה הנוסטלגיים של העיר, אלא שרובם כבר אבדו ואינם. עדיין יש כמה ריכוזים של שקמים בתל אביב: בגן יעקב שליד היכל התרבות, בשדרות רוטשילד, ברחוב המלך ג'ורג'ובעוד כמה מקומות.

עצי שקמים באמצע רחוב בהמלך ג'ורג'בתל אביב (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה)

הנוסטלגיה לשקמים השתקפה כמובן בשיר 'גן השקמים', שאותו כתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי בשנת 1954. השיר נכתב במקורו ללהקת פיקוד המרכז, אך הוא התפרסם בביצועה של ריקה זראי (רעייתו דאז של המלחין):



גְּמַלִים בְּקִינְג ג'וֹרְג'

תמונה של גמלים ברחוב המלך ג'ורג'לא מצאתי, אבל ברחוב אלנבי היו גם היו.

גמלים ברחוב אלנבי, 1924 (מקור: פיקיוויקי)

דרך אגב, שם הרחוב קינג ג'ורג'נקבע רק בשנת 1935 (עד אז נקרא הרחוב בשם 'הכרמל'). כפי שהזכרנו למעלה, באותה שנה תל אביב כבר לא הייתה קטנה ובטח לא קטנטנה!

בעלי התוספות
בני גבירצמן שלח לי תמונה של גמלים בקינג ג'ורג' (פינת רחוב הנביאים). התמונה צולמה במחצית השנייה של שנות השלושים.

הַיָם שׁוּב שׁוֹמֵע אֶת פּוּשְׁקִין

אלכסנדר פושקין

עוד נדבך לאגדה האורבנית על בנות שקראו את שיריו של פושקין. זה התחיל בשפת הים והמשיך לגורן (בשירו של יוסי גמזו, 'איפה הן הבחורות ההן', מופיעה השורה המיתולוגית: 'הן קראו על הגורן את פושקין / וקרעו את הלב, בו בזמן'), והמאמין יאמין. 

אבל מי בדיוק קרא את שירי פושקין מול הים? אפילו תלמידת הגימנסיה חסיה ירוסלבסקי, שיצאה לחולות תל אביב עם 'יַלוֹבְסְקִי הַפּוֹאֶט' (בשירו של חפר 'שני בנאים פה אנו'), הסתפקה בשיריו של ביאליק!

מלים למנגינות, עמ' 64

ילובסקי הפואט קורא שירה לפני חסיה ירוסלבסקי (איור: אריה נבון; מלים למנגינות, עמ' 65)

מַחְמוּד, גְּבֶרֶת פוּקְס, תַּמַּאם! אִישִׁי-לוּקְס!

בליל הטיפוסים והקולות שנשמעו ברחובות תל אביב הקטנה כלל כמובן גם ערבים וערבית.

'תמאם'פירושו בערבית – מושלם, בסדר; 'אישי-לוקס'בערבית משמעו גם כן – משהו מצוין.

ואכן, היו גם ערבים בתל אביב הקטנה. אחד השירים הידועים של המופע היה 'שני בנאים פה אנו'. ספק אם השורות הללו היו חוצות היום את גבולות התקינות הפוליטית:

מלים למנגינות, עמ' 61

חברי הוועד של תל אביב בשנת 1912 עומדים על מרפסת ביתו של מאיר דיזנגוף (עומד באמצע, חבוש מגבעת גבוהה). מתחתיהם, במשמר כבוד, ארבעת השומרים של תל אביב. שימו לב לשומר הערבי החמוש מצד ימין. מקור: אלתר דרויאנוב (עורך), ספר תל-אביב, תרצ"ו, עמ' 187

ג. תעלומת המקור הצרפתי

מי הלחין את המנגינה של 'זה לא יחזור'? מלאכת הבילוש הפעם לא הייתה קלה כלל ועיקר.

לכאורה אין פשוט מזה. בכל המקורות המוסמכים, כמו ספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות' (1961), שצילום מתוכו הובא לעיל, או ספרו של אליהו הכהן, 'בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל-אביב' (דביר, 1985, עמ' 162), כתוב: הלחין: פ'מיינביל.

ב'ספר הפזמונים של חיים חפר' (ידיעות אחרונות, 1981), וכן בתקליטור המופע, אף נעשה צעד אחד קדימה: הפ'נפתח לרווחה ושם המלחין התברר כפיליפ מיינביל. שמו של פיליפ מיינביל נרשם גם בקטלוג הספרייה הלאומית.

ספר הפזמונים של חיים חפר, עמ' 163

 אך מיהו איש זה ומה ידוע עליו? תשובה על כך לא הצלחתי לגלות בשום מקום.

במקום אחד ויחיד, באתר 'שירונט', שדווקא אינו ידוע כקפדן ומדויק, נכתב שם אחר לגמרי: אדגרד ביסצ'וף.

אז מה קורה כאן?

פניתי לעזרתם של מומחים לתולדות הזמר העברי, פרנקופונים ופרנקופילים, וגם הם אמרו נואש. מי שלבסוף פיצחה את התעלומה הייתה תמר זיגמןמהמחלקה למוסיקה בספרייה הלאומית.

תמר פנתה למאגר המידע של אקו"ם, ושם התגלה המידע הבא:

מתברר אפוא שמדובר בפרנסואה מיינביל (Mainville) ולא בפיליפ, וגם שם זה אינו אלא שם הבמה של אדגר בישוף (Bischoff), שבנוסף נטל לעצמו גם שם שלישי – אנרי קאסל (Cassel).

ובכל זאת, קשה למצוא מידע על האיש, והמירב שהצלחתי לגלות הוא שהיה ממוצא רומני והלחין מוסיקה לסרטים ולתכניות טלוויזיהבשנות החמישים והשישים. לא מצאתי שנות חיים אלא רק תמונה.

אדגר בישוף (מקור: akg images)

כל זה לא הפריע לתמר לגלות את המקור של 'זה לא יחזור', והרי הוא לפניכם בביצועה של חבורת הזמר האהובה 'פְרֶר ז'אק'. על שיריה של חבורה זו, שמהם ניזונו פזמונאינו מלוא החופן, כבר כתבתי בפוסט קודם (בעקבות 'אוהבי הטבע', שיר שגם אותו לקח חיים חפר בהשאלה מ'האחים יעקב').

השיר נקרא La Voix du sang (קולו של הדם), והוא מספר על דמו הרותח של צעיר מאוהב (המילים המקוריות בצרפתית – כאן). הוא הוקלט לראשונה על ידי ה'פררה ז'אק'בשנת 1955 וכאן הוא בהקלטה משנת 1982:

ההקלטה הראשונה של השיר בצרפתית, 1955 (מקור: Gallica)

ד. גלגולי גלגולים

ברוחו של חפר, ועל בסיס המילים והמנגינה של 'זה לא יחזור', קונן העיתונאי והמשורר משה בן שאול (2007-1930), במדורו 'לא בדרך המלך', שהתפרסם במעריב, ב-6 באוקטובר 1963, על 'הזמנים המודרניים'שפוקדים את תל אביב.

האוטוסטראדות הענקיות, הגשרים, ה'הוטלים', ה'פסאג'ים', ה'סיטי'שמחסלת את שכונת מנשיה – בקיצור, הפיתוח המואץ שזולל את הזיכרונות ומשכיח את הישן. כאמור, השנה היא 1963, לפני חמישים שנה ויותר, וכאילו כלום לא השתנה.

'אפשר לשיר אותם מחר', ניבא בן-שאול, וגם 'בעוד שנה'...

העיתונאי ארנון לפיד חיבר שיר ושמו 'גבעת חיים הקטנטנה', שמוקדש לקיבוצו גבעת חיים (איחוד). השיר גדוש ברמזים, שמובנים מן הסתם רק לבני המקום. אף על פי כן הבאתי את מילותיו – בשביל 'שלמות האוסף'ובשביל ההיסטוריה.

אומנם קיבוץ גבעת חיים (איחוד) נוסד בסך הכל בשנת 1952, אבל אין ספק שגם הוא היה פעם קטנטן...

הרוח נושב ואנו נשב

על הדשא שחיימק'ה כיסח.

זכר הימים של אותן שנים

מתעורר ועולה כפורח.

יש חולות הזהב

ושיחי חילף

שני צריפים, שני סוסים וקידוח,

ייקים מכפר סאלד

באו קצת לראות

לאן מנשבת הרוח...

זה לא יחזור, כל זה כבר איננו

רק זכרונות, רק זכרונות,

כאן מהלכים על בהונות

הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו,

גבעת-חיים היא כבר איננה קטנטנה.

אבן הפינה, שיכון ב'נבנה,

על גבעה כבר יוצקים מגדל מים.

ברוך הבא ספר, שולמן שם שר

במחרשתו עד לב השמים...
    

נא לחסוך חשמל, גם הנפט הוא מוגבל

את הלחם מורחים ב'ולווטה'

מאה ילדים, שני מועמדים.

מישה נוטקין הופך שמו ל'נטע'.

זה לא יחזור...

           

מוריקים עצים. יש בלול ביצים

תפוחי אדמה בגן-ירק.        

בן-גוריון הסב, משפשף עיניו, 

'כאן נוסף למסכת עוד פרק'.  

                          

חג  הפועלים אוחזי דגלים

אל העיר אז ניסע ונפגינה.        

חנוכת בריכה והמון שמחה, 

מציירים תוכניות של 'בית וינה'. 

זה  לא  יחזור...

גבעת חיים (איחוד) הקטנטנה, 1955 (מקור: ארכיון קיבוץ גבעת חיים)

סיפורי רחובות: עובדיה מברטנורא, יוסף בן מתתיהו, לורד בירון

June 21, 2015, 9:07 pm

≫ Next: על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

≪ Previous: מסע מן הכורסא אל תל אביב הקטנה: 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'

$

0

0

א. מתי חי עובדיה מברטנורא?

בשכונת רחביה הירושלמית יש רחוב נאה ומוריק על שמו של פרשן המשנה הנודע רבי עובדיה מברטנורא (רע"ב).

צילום: דוד אסף

השורה השנייה סתומה לחלוטין. מה זה: הר"י רע"י?

מי שאינו מתמצא ברזי הלוח העברי עוד עשוי לחשוב שמדובר בראשי תיבות. אבל לא – אלה הן שנות חייו (המשוערות) של הפרשן הדגול, שעל פי הנאמר בשלט נולד בשנת 1450 (ר"י) ונפטר 1520 (רע"י).

כל כך הרבה שגיאות בשלט אחד כבר מזמן לא ראיתי. הבה נמנה אותן:

1. שנות לידתו ופטירתו של רע"ב אינן ידועות והן שנויות במחלוקת. אפשר היה, לכל הפחות, לכתוב 'בערך'.

2. למה בכלל צריך לציין תאריכים עבריים מן המאה ה-15, כאשר רוב האנשים כלל אינם יודעים להפוך את התאריך העברי לתאריך כללי? לכל הפחות היה ראוי לשים מקף בין שני התאריכים ולתת גם את התאריכים הכלליים. 

3. בשנת הלידה נוסף (שלא לצורך) ה'פרט גדול', כלומר ה'אלפים לבריאת העולם. אך הוא הושמט משנת הפטירה.

4. בלוח העברי אין בכלל שנת רע"י. כאשר מבקשים לציין את שנת 1520 כותבים ר"פ.

5. ניקוד עירו של רע"ב מזעזע. שמה של העיירה, הסמוכה לבולוניה שבאיטליה, הוא בֶּרְטִינוֹרוֹ (Bertinoro),אך במסורת הכתיב העברי היא נקראת בָּרְטֶנוּרָא (Bartenura) ולא בַרְטִנוֹרָא. כמובן שאין כל צורך להוציא את הדגש מהאות ב', אלא יש לומר, כפי שנוהגים במסורת הלשונית: 'עובדיה מִבָּרְטֶנוּרֶא'.

6. שימו לב לנוסח באנגלית: לא Ovadya of Bartenura, אלא Ovadya mibartinura – כביכול 'מברטנורא'הוא שם המשפחה של עובדיה... (על תופעה דומה, רחוב 'מרגוזה'בתל אביב או רחובות 'מטודלה'ו'משקלוב'בירושלים, כבר כתבתי כאן).

ב. יוסף בן מתתיהו, בניקוד

ועוד בירושלים. איך בעצם יש לנקד את השם מתתיהו?

האם מַתִּתְיָהוּ, כפי שאנו רגילים לומר וכפי שכתוב בתנ"ך (למשל, בדברי הימים א, טו 18, 21), או שמא בניקוד העילג מַתַּתְיהָוּ, כמסומן בשלט המביך הזה?

צילום: אליהו ויספיש

ג. לורד ביירון, בניקוד

צילום: איתמר וכסלר

ועוד מבוכה נקודתית, תרתי משמע.

המשורר הבריטי הנודע ג'ורג'גורדון ביירון (1824-1788), מוכר בכל השפות בקיצור 'לורד ביירון'. שמו נחקק בכותל המזרח של הזיכרון היהודי בזכות ספר שיריו Hebrew Melodies (מנגינות עבריות), שראה אור לראשונה ב-1815 בשיתוף פעולה עם המלחין היהודי-הבריטי יצחק נתן. אלו היו ברובם שירים מקראיים, ובמקצתם אפשר היה לזהות בדיעבד נימות פרוטו-ציוניות.

לורד ביירון זכה להוקרה בעיר העברית הראשונה תל אביב, אלא ששאלת הניקוד הנכון של שמו כנראה עדיין לא הוכרעה סופית.

ובכן, בַּיְרוֹן – כך אומרים וכך גם נוקד בתרגום שיריו לעברית:

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

June 23, 2015, 11:12 pm

≫ Next: הספרים המבוישים שלי (ד): הקדשות מצוירות

≪ Previous: סיפורי רחובות: עובדיה מברטנורא, יוסף בן מתתיהו, לורד בירון

$

0

0

מאת יהודה זיו

זקני הדור אולי עוד זוכרים כי בקול הרע"ם מקהיר, ערוץ שידורי התעמולה בעברית של הרדיו המצרי, שנקלט בישראל לפני מלחמת ששת הימים, הייתה תכנית פטפוטים שנקראה 'מסביב לסיבוב'. זה גם הנושא של סדרת רשימות זו – סיבובים נודעים בכבישי הארץ.

א. סיבוּב מוצא

אתר נתיבי ישראל, 1 ביולי 2012

שער יפו, המפורסם בשעריה של חומת ירושלים העתיקה, נטל את שמו מ'דרך יפו'אשר יצאה ממנו מערבה. שרידי הכביש הרומי לשעבר, אשר נסלל באותה דרך, ניכרים עד היום בעקלתון המכונה 'מעלה רומאים', היורד משכונת גבעת שאול לעבר מוצא תחתית ושב ועולהבעקלתון'שבע האחיות'לעבר הר מָעוֹז. הכפר קַסְטֶל, שישב בראש ההר, שמר בשמו את זכר ה'קַסְטֶלּוּם' (מצודה) הרומי, אשרהגן על מעלות הכביש משני עבריו. כביש רומי זה, שראשיתו בכפר אמאוס, לא עבר במעלה שער הגיא – כמו הכביש המהיר (כביש 1) בן ימינו – אלא במעלה שלוחת אילן שמצפון לו. על כך מעידות אבני מיל וחורבת מְצָד במעלה אותה שלוחה, וכן כתובות הלגיון העשירי שנמצאו בגבעת קריית יערים ובכפר אבו גוש שלרגליה. הכביש העתיק שב ושימש את העולים לירושלים גם בימי מלחמת העצמאות. באותם ימים חנתה חטיבת פלמ"ח-'הראל'בקיבוץ קריית ענבים, ואףבתחנת השאיבה של קו ראש העין–ירושלים אשר במעלה כביש שער הגיא (מכאן שמו של מושב שואבה, היושב היום על מקומה). כאשר תותחי הלגיון הערבי, שהוצבו בהר שמואל (נַבִּי-צַמְוִיל, הנהגה נבי סַמוּאִיל), הפגיזו את התחבורה היהודית במעלה הכביש ממוצא לירושלים, נהגו הפלמ"חניקים – ואני בתוכם – לעלות העירה ב'חסות'מעלה רומאים. אם היינו פוגשים על דרכנו להקות כלבים משוטטים, שנמלטו במורד המעלה, ידענו כי באותה עת מפגיזים תותחי הלגיון גם את מרכז ירושלים.

עקלתון 'מעלה רומאים'. מבט לעבר הקסטל (צילום: יהודה זיו)

שרידי מעלה רומאים (מקור: רשות העתיקות)

בכסלו תר"ל (שלהי 1869) בישר 'הלבנון', העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, על חנוכת הכביש שנסלל מירושלים לעבר יפו במצוות סולטן טורקיה, עבד אל-עַזִיז. כביש זה אף הוא יצא משער יפו, אך שימושו לעתיד לבוא  – אשר הוליד גם את הכינוי 'דרך העגלות'– ואף עיקוליו התלולים של 'מעלה רומאים', גרמו לו שייסלל בשיפוע נוח הרבה יותר. כביש זה עבר דרך הכפר לִיפְתָא, הוא 'מֵי נֶפְתּוֹחַ', אשר בגבול יהודה ובנימין (יהושע, טו 9; יח 15), בצפון-מערב ירושלים. במפגש אותו כביש עם תוואי הדרך העתיקה, סמוך למושבה הוותיקה מוצא תחתית – אשר נוסדה תחילה כתחנת דרכים עם משק חקלאי (1860) ולימים הייתה למושבה (1894) – נולד אז 'סיבוב מוצא'הנודע, המוכר מזה כמאה וחמישים שנה לכל העולים לירושלים. סיבוב זה עומד לסיים בקרוב את תפקידו עם הרחבת הכביש המהיר בין שער הגיא לבין ירושלים. אם מתכנני הדרך ירצו לשלב זיכרון היסטורי עם מעט הומור, מוצע להם להציב בראש 'מעלה הקסטל'הנוכחי תמרור אזהרה: 'דרך ללא מוצא'...

הנה סרטון הדמיה של משרד התחבורה המציג את מערכת המחלפים החדשה בדרך לירושלים:



סיבוב מוצא כונה בשעתו גם בשם 'סיבוב תנובה'. יש אומרים, כי שם זה בא לו בשל עיקולו החד של הכביש, לרגלי מדרונו התלול של הקסטל, אשר ראה לעתים מזומנות כלי רכב שאיבדו את בלמיהם והתהפכו. היו אלה בעיקר משאיות שנשאו תוצרת חקלאית, וכך, מדי פעם, התכסה הכביש ביבולי עגבניות ומלפפונים. אך האמת היא שהכינוי 'סיבוב תנובה'מקורו בסיפור מרתק מימי מלחמת העצמאות.

על אדמות הכפר הערבי קָאלוּנְיָה, בצלע הרכס של מבשרת ירושלים בת ימינו – אחות מעוז ציון, אשר חברו יחדיו לעיר מבשרת ציון משני עברי המעלה הקדום – שכן בימי קדם יישוב בשם 'הַמֹּצָה'(יהושע, יח 26), מלשון 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו' (ישעיהו, נח 11). ואכן, יישוב זה סמוך אלעין מוצא, הבוקע ממערב לגשר העתידי. אך משהושיב בו הקיסר הרומי אֶסְפַּסְיָנוּס חיילי לגיון משוחררים והכריזעליו כעל 'קוֹלוֹנְיָה אמאוס', כלומר מושבה פטורה ממס (וזה אף מקור השם הערבי קאלוניה), בצד 'כביש אמאוס', נאמר עליו בתלמוד הבבלי (סוכה, מה ע"א):

[משנה:] מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות ... מקום קלניא הוה. ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא? איידי דמיפק מכרגא דמלכא (מקום היה ושמו קלניא [קולוניה]. ומה טעם קראוֹ התנא שלנו מוצא? מפני שהוא מוּצָא ממס המלך).

לימים הקימו שם הצלבנים מצודת דרכים, בנויה אבני גזית, שערביי אותו כפר כינו אותה 'קַצְר מַלִכּ אֶל-יַהוּד'(ארמון מלך היהודים). באותו מקום נבנה גשר עתיק, שאולי מוזכר גם ביומן המסע של משולם מווֹלְטֶרָה, נוסע יהודי מאיטליה, אשר ביקר בארץ ישראל בשנת 1481: 'תרד בעמק אחר, אשר יש לְשָׁם גשר אבנים גדול, אשר במקום ההוא הרג דוד את [גלית] הפלשתי' (מסע משולם מוולטרה, מהדורת אברהם יערי, מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' 74). 

נראה, כי מקורה של מסורת זו בימי הצלבנים, שעשו כמיטב יכולתם להעשיר את נתיב עולי הרגל לעבר ירושלים בשפע חוויות וריגושים, בעקבות 'זיהויים'מפוברקים של מקומות ואירועים, הנזכרים בכתבי הקודש. ואכן, בשנת 1586 הותיר אחריו עולה רגל לירושלים תחריט ובו נראה נחל מוצא עם הגשר הנטוי מעליו. כותרת התחריט היא Vallis Therebinti  (עמק הָאֵלָה), ומעל מצודת הדרכים הצלבנית ההרוסה נכתב: ,Hic occisus fait Goliad כלומר, כאן מקום מעשה גּוֹלְיָת.

גשר מוצא, הנטוי על פני נחל שורק, נבנה כנראה בראשית שנות הארבעים, בעת סלילת הכביש העוקף המכונה 'שבע האחיות' (ראו בהמשך). הוא עומד עד היום בשלמותו מתחת לסיבוב מוצא לא הרחק מבית הכנסת העתיק. בימי מלחמת העצמאות, משהתעורר החשש פן יחבלו ערביי קאלוניה באותו גשר וינתקו את ירושלים, החליט  דוד שאלתיאל, מפקד העיר, להקיף אותו בחגורת מוקשים. כיוון שבידי 'ההגנה'לא נמצאה אז כמות המוקשים הדרושה, נולדה תחבולה אחרת: באמצע פברואר 1948, בליל חורף סוער, התגנבו שישה אנשי חי"ש (חיל שדה) ירושלמים אל מתחת לגשר ותלו על קשתותיו קופסות פח גדולות של שימורי מלפפונים, ממולאות בוץ וחצץ. משגילו יושבי קאלוניה את הנעשה, לא העז עוד איש מהם להתקרב אל הגשר 'הממוקש'. וכך, לבד מלוחמי הפלמ"ח מלווי השיירות אל העיר הנצורה, הצילו גם אותן קופסות מלפפונים את ירושלים. אחדות מהן נותרו שנים רבות תלויות מתחת ל'גשר המלפפונים', עד שהחלידו והתפוררו, שלא לדבר על המלפפונים האחרים אשר נפזרו עליו ואולי הם העניקו את שמם ל'סיבוב תנובה'... 

גשר מוצא המנדטורי (צילום נטע כורם; מקור: טיולי)

שער שכם, בצפון העיר העתיקה של ירושלים, מכונה בערבית 'בָּאבּ אֶל-עַמוּד'(שער העמוד). ואכן, במפת מידבאהנודעת, שהוכנה כנראה במאה ה-6, נראה ברחבת אותו שער עמוד המיל מימי אֵלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה, היא ירושלים של ימי הקיסר הדריאנוס. מעמוד זה נמנו מאז מרחקי הדרכים היוצאות מן העיר.

ירושלים במפת מידבא. העמוד של שער שכם נמצא בצד שמאל באמצע.

ממשלת המנדט אימצה אותה שיטה, ובימי שלוט הבריטים ציינו אבני הק"מ בכבישיה הראשיים של פלשתינה-א"י את המרחק מבית הדואר המרכזי בירושלים, הנמצא עד היום בתחילתו של רחוב יפו (מול כיכר ספרא ועיריית ירושלים). כך הוצבה אז בסיבוב מוֹצָא אבן הקילומטר השביעית, ומסורת ירושלמית קשרה אבן זו לכינוי 'שבע האחיות', שהוענק מזה עשרות שנים לכביש היורד ממעוז ציון לארזה ולמוצא עילית. בקילומטר השביעי נראה עד היום, ממזרח ל'גשר מוצא', בית אבן, שנותר מן הכפר קאלוניה לשעבר. על פי אותה מסורת, ניהלה שם אחת מנשות הכפר בית בושת, שנועד לשרת חיילים ושוטרים בריטיים. הללו כינו אותו בינם לבין עצמם בשם Kilo. Seven (הקילומטר השביעי), בעוד 'הבנות'אשר שם זכו בכינוי החיבה Seven Sisters... (כך שמעתי מפי העיתונאי והחוקר הירושלמי הוותיק דב גנחובסקי).

בני מוצא זכרו היטב בית זה שהיה שייך ל'מאדאם'מונירה. 

כך סיפרו מאיר וצֳרִי ברוזה בספרם המשותף מוצא: סיפור ארץ-ישראלי, כנה, 1994, עמ' 156-155:

כביש 'שבע האחיות'בירידה ממעוז ציון למוצא עילית (מקור: ויקיפדיה)

ראו עוד במאמרי: 'שבעה שמות ל"שבע האחיות"', מחקרי יהודה ושומרון, יב (תשס"ג), עמ' 272-257.

הספרים המבוישים שלי (ד): הקדשות מצוירות

June 25, 2015, 9:03 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: שור הבר, נקניקיות, סליבוביץ וגלידה

≪ Previous: על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

$

0

0

מאת אסא כשר

א. מנשה קדישמן

הצייר והפסל מנשה קדישמן (2015-1932), שנפטר לפני כמה שבועות, חתם יפה על ציוריו. בביתנו עומד פסל מתכת שיצר ועל בסיסו חרט כמה מילים של הקדשה ועליהן חתם, וכן ציור דיוקנה של רעייתי נעמי.

מנשה קדישמן, 'נעמי כשר'

ציוריו ופסליו, כולם בעיניי יצירות יפות ומעניינות. אך לכבודו ולזכרו, אני רוצה לכתוב על יצירות פחות ידועות שלו: הקדשות מצוירות.

מנשה קדישמן (צילום: דן פורגס; The Guardian)

הספר 'צריך לצלצל פעמיים', שערכו גלעד בן-ש"ך ורפי אילן (הקיבוץ המאוחד בשיתוף רשות השידור, 2002), הוא מבחר משירי הזמר של נתן אלתרמן. כל השירים מוכרים, לפחות לאלה שנולדו וחיו כאן מזמן, מפני שהם הולחנו היטב ורבים שרו אותם בהזדמנויות שונות. 

הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של מנשה קדישמן – ובכללם גם ציורי דיוקנו של אלתרמן – אך על המעטפה כתוב שהציורים הם גם של רעייתו בלהה.

מנשה קדישמן צייר את נתן אלתרמן מחייך אל כלב

בעותק הספר שעומד בספרייתי יש הקדשה מיוחדת במינה של קדישמן.

על דש הספר מימין צייר קדישמן יונה במעופה ורשם 'סוד'. כשנפתח 'הסוד'לרווחה מתגלה מרכיב נוסף וחינני.

אכן, ה'אהבה'היא סוד קסמו של הספר, וכפי שמעידים ידידיו של קדישמן האהבה לזולת הייתה גם סוד קסמו שלו. הנה איור יפהפה שקדישמן הכין לשיר 'מה לעשות'.

הקדשה נוספת, שגם היא ציור ייחודי של קדישמן, מופיעה בפתח ספרו של דן מירון, 'מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות' (האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992). בספר מופיעים 12 רישומים של קדישמן ושניים מהם קשורים לשירו הנפלא של אמיר גלבוע, 'ואחי שותק'.

שיר מרגש זה השאיר עלי בשעתו רושם רב, והשתמשתי בו כאשר התבקשתי להיות אחראי על בחירת הטקסטים למכלול ההנצחה באתר 'יד לשריון'בלטרון.

והנה הקדשה שצייר מנשה קדישמן על עותק ספרו של דן מירון. 

מי הוא 'אבשלום'? מי היא 'רותי'? 

ב. הקריקטוריסטים: יוסי שטרן, זאב, דני קרמן 

כמובן שמנשה קדישמן אינו היחיד בציירי הקדשות, ובהזדמנות זו הנה עוד כמה דוגמאות יפות שנמצאות בספרייתי, פרי עטם של אמני איור וקריקטורה.

מתוך ציורי ההקדשות של הצייר והמאייר הירושלמי יוסי שטרן (1992-1923) אביא שתי דוגמאות. הראשונה נמצאת בעותק של ספרו People of the Book: An Artistic Exploration of the Bible (עם הספר: מחקר אמנותי של התנ"ך), שראה אור בשנת 1979 בהוצאת סטימצקי.

בפתח הספר שברשותי צויירה הקדשה בסגנון ההולם את הספר כולו. שטרן צייר את עצמו פעמיים בדרך היתולית: פעם אחת כשהוא יושב על דבשת הגמל, ועוד פעם בחתימה, כשהאות סמ"ך נעשית בה לציור משועשע של פנים.

הדוגמה השנייה מאפיינת את ציורי ההקדשה של יוסי שטרן, שמרכיב חוזר בהם הוא ציור של ירושלים. הקדשה זו צוירה בשערו של הספר Jossi Stern's Jerusalem (ירושלים של יוסי שטרן), שראה אור בהוצאת כתר בשנת 1980.

בין ציורי ההקדשות רווח הסגנון של הקדשה הכוללת מעין דיוקן עצמי (אמתי או סמלי). הנה דוגמה פרי עטו של יעקב פרקש (2002-1923), קריקטוריסט אהוב, שהיה מוכר יותר בשמו הספרותי 'זאב'. ההקדשה נמצאת בעותק של ספרו 'מן הפח אל המהפך: מבחר קריקטורות, 1978-1968' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).

ההקדשה נכתבה לעיתונאי שלום רוזנפלד, שהיה אז עורך העיתון 'מעריב'.

והנה דוגמה מציור הקדשה של המאייר הוותיק דני קרמן.

הציור הוא על שער עותק של ספר הילדים הבריטי מאת רומר גודן, 'קיזי הילדה הצועניה' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).

דני קרמן  המקורי – יש דמיון?

ג. שמש, פרח ונמלים

בעותק ספרו של רענן לוריא, 'בקו רענן: מבחר קריקטורות ורישומים' (נ. טברסקי, 1962), מופיעה הקדשה מעניינת. המרכיב הציורי שבה הוא רק בחתימה עצמה, בצורת שמש, שהייתה סמלו הגרפי הקבוע של לוריא.

1.4.1963 

לזוניק ידידי,  

עכשיו, שאתה משאיר לי חטיבה שלמה על הכתפים – מתי יהיה לי זמן לעשות קריקטורות?  

ההקדשה כתובה בכוונה מאחור – כך שתהיה הרבה יותר קרובה לקריקטורה בה אתה מופיע.  

בידידות – ובברכת להתראות

ההקדשה עצמה הופנתה לזאב שחם (1992-1923), שכּוּנה 'זוניק', איש הפלמ"ח, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני ולימים מפקד חטיבה 5, שכבשה את מערב השומרון במלחמת ששת הימים. באפריל 1963 עזב זוניק את תפקידו כסמח"ט 5 ועמד בראש משלחת צבאית שנסעה לאמן את חיילי צבא אוגנדה. זו הייתה הזדמנות להעניק לו במתנה את הספר ובהקדשה התלונן לוריא כי זוניק משאיר לו 'חטיבה שלמה על הכתפים'. 

ההקדשה נכתבה בסוף הספר מן הנימוק המוסבר בה. הנה הקריקטורה של זוניק, שמופיעה כעשרה עמודים לפני ההקדשה.

סיפור חייו המיוחד של זוניק, שבנו אילנפל במלחמת יום כיפור, נרשם בידי עמוס אטינגר (ידיעות אחרונות, 1991).

אך לא רק ציירים שזו אומנותם כוללים מרכיבים ציוריים בהקדשות הלבביות שלהם. הנה הקדשה שרשמה נעמי שמר, בפתח עותק של ספרה 'כל השירים' (לולב, 1967). אחת מני רבות בסגנון זה:

נחתום בשתי הקדשות מיוחדות במינן שנמצאות על עותקי ספרים לועזיים שברשותי. 

האחת מופיעה בשער העותק של ספר הילדים המרתק והמרגש של נלי טול (Toll) על קורותיה בימי מלחמת העולם השנייה: Behind the Secret Window: A Memoir of a Hidden Childhood during World War Two(מעבר לחלון הסודי: זיכרונות של ילדות חבויה במלחמת העולם השנייה). הספר נדפס בניו יורק בשנת 1993 בהוצאת Dial Book.

אני מוצא בהקדשה המצוירת הזאת עדינות ועצבות, וגם רוח טובה ונמוכה כראוי.

ולבסוף, הקדשה על עותק ספר שקיבל ד"ר יעקב עופר, מן 'המעבדה לחרקים חברתיים'שבמכללה לחנוך – סמינר הקיבוצים בתל אביב. לשמחתי העניק לי ד"ר עופר, באדיבותו, אוסף של ספרים שהקדישו לו במרוצת השנים עמיתיו בעולם המדע.

זהו שער ספר על נמלים, שנדפס בשנת 1988. מחבר הספר, הביולוג הספרדי X. Espadaler, הקדישו לד"ר עופר. הנה הקדשה, כתובה במה שמכונה בפינו 'כתב נמלים', והיא הולמת את תוכן הספר ואת רוחו, ויש בה, לפחות בעיניי, אהבה עדינה.

בורא מיני מזונות: שור הבר, נקניקיות, סליבוביץ וגלידה

June 28, 2015, 9:04 pm

≫ Next: נס הלחם והדגים בבית הכנסת של נופי פרת

≪ Previous: הספרים המבוישים שלי (ד): הקדשות מצוירות

$

0

0

א. שׁוֹר הַבּוֹר

כידוע ליודעים, שור הבר (לצד לוויתן ויין משומר) הוא מן המזונות השמורים לסעודת הצדיקים בגן העדן. אבל יש כאלה שאינם מתאפקים ורוצים לטעום משור הבר כבר בעולם הזה...

למענם קמה חברה אמריקנית ושמה 'Shor Habor' ('שור-הבר'נהגה ביידיש: דער שאָראַבאָר) והיא מתמחה במוצרי בשר כשרים (ספרתי שני הכשרים).

עו"ד קובי סגל שלח לי את התמונה של אריזת הנקניקיות הכשרות וכתב:

כקורא חדש אך מסור של 'עונג שבת'לא הצלחתי להתעלם מהשם שנבחר לבשר הכשר למהדרין בו נתקלתי בעת שהותי בחו"ל. האסוציאציה המיידית שעלתה בי היא של שניים מתוך ארבעה אבות נזיקיןהפותחים את מסכת בבא קמא: השור והבור.

יכול להיות. אבל לי, אפיקורוס קְטן-אמונה שכמותי, הזכיר ה'בור'דווקא משהו אחר לגמרי...

באנגלית Boar פירושו חזיר בר (קוראי עונ"ש הוותיקים יזכרו אולי את הפוסט על 'דבר-אחר בר'). בארה"ב פעילה חברת דליקטסים ידועה מאוד שנקראת Boar's Head, דהיינו ראשו של חזיר הבר. צריך להודות שהלוגו של חברה זו, שמתמחה בבשר פיגולים, דומה מאוד ללוגו של חברת 'שור הבר', שעוסקת בבשר 'גלאט כשר'לצדיקים...

ב. געגועים לניו-יורק

מתגעגעים לניו-יורק?

הנקניקיה אולי אמריקאית, אבל הסגנון ישראלי לגמרי. להשיג ברחוב ברודצקי ברמת אביב.

צילום: איתמר וכסלר

ג. געגועים ללודז'

צילום: ברוך גיאן

מתגעגעים, להבדיל, להווי העיירה בפולין?

ברנדי השזיפים, המוכר לחובבי האלכוהול בשם הסלאווי סליבוביץ, הוא משקה אהוב בכל רחבי מרכז ומזרח אירופה. אכן, היו יהודים בפולין שהתמחו בייצורו ובשיווקו, ומשום שהמשקה מבוסס פירות ואין בו דגנים, הוא גם היה כשר לפסח. עד השואה היו עיירות רבות בפולין שבהן יוצר סליבוביץ, ובשל זיהויו של המשקה עם יהודים ועם פסח הוא גם כּוּנה בפולנית 'פסחוּבקה' (Pejsachówka). 

ה'פסחובקה'הזו נוצרה בלובומול שבפולין, בהשגחת בני משפחת האדמו"רים מגוּר (מקור: Judaizm)

ברוך גיאן שמח לגלות את 'סטריקובר שליבוביץ', שמיוצר במיוחד עבור ק"ק לודז', כמובן בסטנדרטים הכי גבוהים של כשרות וקדושה. המוצר מיוחס משום מה לסטריקוב (Stryków),עיירה קטנה באזור לודז', שבה פעלו אדמו"רים שונים שהנהיגו את חסידות סטריקוב, הפעילה עד היום. אבל עיון בתווית המודבקת על הבקבוק מעלה כי הוא יוצר במקום אחרלגמרי – בכפר Chociszewשבאזור לודז'. ככל שידוע לי מעולם לא הייתה בכפר זה קהילה יהודית.

האמת היא שהמוצר הזה לא ממש חדש על המדף והוא מיוצר ומשווק בפולין משנת 2011, אבל כמו בבדיחה הידועה: אנחנו שמענו על זה רק עכשיו...

הסליבוביץ אולי מחייה נפשות ומהווה מקור לסיפוק ולשמחה 'לאחר תלאות היום שחלף', אבל מה הקשר ל'צדיק משידלוביץ' (הכוונה מן הסתם לרבי נתן דוד רבינוביץ משידלובצה), ולמה צריך לבלבל את המוח בסיפורים מופרכים ומקושקשים ועוד בעברית עילגת?

יש לי חשד שהצדיק משידלוביץ נבחר לפאר את התווית רק בגלל שהשם שידלוביץ מצלצל כמו שליבוביץ.

ד. איליה כפיתולינה

ולקינוח סעודה, גלידה טובה ומשובחה.

חנות הגלידה 'כפיתולינה', ברחוב עולי ציון ביפו, זוכה לפרס עונ"ש על השם המבריק שהמציאה לעצמה.

קריצה שובבה לירושלים הרומית, וקריצה נוספת, שובבה גם היא, לשיר הילדים הקלאסי: יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה...

צילום: ברוך גיאן

הנה זה:

נס הלחם והדגים בבית הכנסת של נופי פרת

June 30, 2015, 8:33 pm

≫ Next: עיקשות ונחישות: המאבק הציבורי על 'בריכת ירושלים'

≪ Previous: בורא מיני מזונות: שור הבר, נקניקיות, סליבוביץ וגלידה

$

0

0

ג'יובאני לנפרנקו, 'נס הלחם והדגים', בערך 1620 (מקור: ויקימדיה)

בסקר שערך מכון סמית בשנת 2009 השיבו 73 אחוזים מאלה שהגדירו עצמם 'דתיים', כי אין ללמד נצרות בבתי ספר (בקרב המוגדרים 'חרדים'שיעורם עלה ל-90 אחוזים); 83 אחוזים מהם גם סברו שאסור להיכנס לכנסיות. 

על פי 54% מהחילונים, הנצרות קרובה ליהדות יותר מהאיסלאם. רק 17% מהדתיים סבורים כך (48% אומרים שהאיסלאם קרובה יותר). 48% מהחילונים הגדירו את יחסה של הכנסייה הקתולית ליהדות וליהודים כחיובי. 65% מהדתיים והחרדים אומרים שהוא שלילי. 60% מהדתיים והחרדים טענו שמפריע להם להיתקל ברחוב בנוצרי שעונד צלב, ל-91% מהחילונים זה לא מפריע.  

כמעט בכל הסוגיות הפגינו החילונים פתיחות מרשימה כלפי הנצרות, לעומת הדתיים והחרדים המסתייגים ממנה. כך, למשל, 68% מהחילונים סבורים שצריך ללמד על הנצרות בבתי הספר ו-52% אמרו שיש ללמד גם את הברית החדשה. מנגד, הדתיים והחרדים שוללים כל לימוד על הנצרות או הברית החדשה – 73% ו-90% בהתאמה [...] 48% מהדתיים והחרדים סבורים שיש להגביל כמה שיותר את פעילות הכנסיות בארץ, לעומת 48% מהחילונים שקוראים להבטיח את קיומן ולסייע להן כמו למוסדות דת יהודיים.  

פערים נמצאו גם בשאלות האם מותר ליהודים לבקר בכנסיה נוצרית – 80% מהחילונים אומרים שמותר ו-83% מהדתיים והחרדים אוסרים. והאם כל או רוב הנוצרים הם מיסיונרים כלפי היהודים? 82% מהחילונים לא הסכימו לטענה זו, אך 43% מהדתיים והחרדים דווקא כן. 70% מהחילונים טענו שמקובל עליהם שארגונים יהודיים יקבלו סיוע כספי מגופים נוצריים זרים. 79% מהדתיים והחרדים שללו זאת. 

לאור נתונים עצובים אלה, מה הפלא שקנאים מטורפים, שנושאים לשוא את שם ה', מסוגלים לבוּז לקודשיה של דת אחרת, שמיליארדים בעולם מאמינים בה, לחלל את בתי כנסיותיה ולגדף את כוהניה.

הכתובת 'והאלילים כרות יכרתון', מתוך תפילת 'עלינו לשבח', רוססה בשבוע שעבר בידי קנאים על קירות כנסיית הלחם והדגים

מוטי פָּסָל, ראש תכנית 'מבוע'במדרשת עין פרת, גר בנופי פרת, לא הרחק מן העיר מעלה אדומים שממזרח לירושלים. זהו יישוב מעורב של דתיים וחילוניים וגרות בו כמאתיים משפחות. בדרכו לבית הכנסת מוטי נתן דעתו לאריח רצפה דקורטיבי, שמזה שנים מקדם את פני הבאים למקדש המעט. מבט מעמיק יותר גילה סוג של 'צֶלֶם בהיכל'...

השבוע, לאחר פשע השנאה המכוער, שביצעו קנאים דתיים בכנסיית הלחם והדגים שעל שפת הכינרת, שב מוטי לאריח זה, שקיבל משמעות חדשה. 

מאת מוטי פסל

בשנת 2008 שופץ הריצוף בחלק משבילי היישוב נופי פרת. בין המרצפות שובצו אריחי קרמיקה מעוטרים מן הסוג הנפוץ בשווקי ירושלים העתיקה. חידוש הריצוף לא פסח גם על הרחבה המשתרעת בין המקווה לבית הכנסת. ושם, בדיוק אל מול פתחו של ההיכל, שובץ אריח ועליו עיטור שסיפורו מתחיל לפני קצת פחות מאלפיים שנה.

הכניסה לבית הכנסת בנופי פרת (צילום: מוטי פסל)

בבשורה על פי מרקוס (פרק ו, 44-35) מסופר על נס שהתרחש על שפת הכנרת. ישוע הצליח להאכיל חמשת אלפים איש מחמש כיכרות לחם ושני דגים:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ: 'הִנֵּה הַמָּקוֹם חָרֵב וְהַיּוֹם רַד מְאֹד. שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל־הַחֲצֵרִים וְהַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין־לָהֶם מַה־שֶּׁיֹּאכֵלוּ'. וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם: 'תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל'. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: 'הֲנֵלֵךְ לִקְנוֹת לֶחֶם בְּמָאתַיִם דִּינָר לָתֵת לָהֶם לֶאֱכֹל?'. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: 'כַּמָּה כִכְּרוֹת־לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם? לְכוּ וּרְאוּ וַיֵּדְעוּ'. וַיֹּאמְרוּ: 'חָמֵשׁ וּשְׁנֵי דָגִים'. וַיְצַו אוֹתָם לָשֶׁבֶת כֻּלָּם, חֲבֻרָה חֲבֻרָה לְבַד, עַל־יְרַק הַדֶּשֶׁא. וַיֵּשְׁבוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת לְמֵאוֹת וְלַחֲמִשִּׁים. וַיִּקַּח אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים, וַיִּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה, וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס אֶת־הַלֶּחֶם, וַיִּתֵּן לְתַלְמִידָיו לָשׂוּם לִפְנֵיהֶם, וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם. וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ, וַיִּשְׂאוּ מִן־הַפְּתוֹתִים מְלוֹא סַלִּים שְׁנֵים עָשָׂר וְגַם מִן־הַדָּגִים. וְהָאֹכְלִים מִן־הַלֶּחֶם הָיוּ כַּחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

במקום בו התרחש הנס הוקמה בשנת 350 (לערך) כנסייה, ובמרכזה, כמין מזבח, הסלע שעליו חולל ישוע את הפלא. הכנסייה עברה מספר שיפוצים והרחבות ובמאה ה-6 שובץ פסיפס נאה למרגלות המזבח, ועליו עיטור נס הלחם והדגים.  

הפסיפס בכנסיית הלחם והדגים נבנה סביב לסלע ולמזבח (מקור: ויקיפדיה)

בפסיפס נראים שני דגים סמליים, שבהם נעשה הנס, משני עבריו של סל ובו ארבע כיכרות לחם. הכיכר החמישית הושמטה, שכּן על המזבח עצמו נמצא 'לחם הקודש'.

כנסיית הלחם והדגים שבעין שבע (טבח'ה), שהוצתה לפני שבועיים, הפכה להיות אתר חובה במסלול התיירים ועולי הרגל הנוצרים שמבקשים ללכת בעקבות ישוע, וגם הפסיפס הפך לאייקון מפורסם של ארץ הקודש. אך מה שמוּכּר לכל תייר נוצרי, לא מוּכּר, כנראה, לרוב באי בית הכנסת בנופי פרת. וכך התגלגל הפסיפס הנוצרי, שקושר את מי הכנרת לכנסיית הלחם והדגים, אל רצפת הרחבה שלפני בית הכנסת האורתודוקסי בנופי פרת.

אריח הקרמיקה בנופי פרת (צילום: מוטי פסל)

הגילוי הזה שעשע אותי. מצד אחד, אלה שקוצפים על הגילולים, שעדיין מצויים בארצנו, יכולים, אולי, להתנחם בכך שבכל יום, שעה שיהודי היישוב נופי פרת משכימים ומעריבים לבית תפילתם, הם רומסים ברגליהם את ה'שיקוץ'.

מצד שני, אפשר לנסות ולדמיין מה ייכתב בדו"ח הארכאולוגי בשנת 3015, לאחר סיכום החפירות ב'אתר נופי פרת, התקופה הישראלית השלישית': 'לאור הממצא, אין ספק כי באתר התגוררו יהודים משיחיים, ששילבו בפולחן שלהם מוטיבים יהודים ונוצרים כאחד'. 

הם לא יעלו על דעתם שסתם היינו בּוּרים ועמי ארצות...

---

עיקשות ונחישות: המאבק הציבורי על 'בריכת ירושלים'

July 1, 2015, 8:39 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: מגדר, קדושה, קלקולים, חנות בהזדמנות

≪ Previous: נס הלחם והדגים בבית הכנסת של נופי פרת

$

0

0

צילום: דוד אסף

כבר יותר מעשור שאני שוחה בקביעות, כמה פעמים בשבוע, ב'בריכת ירושלים', השוכנת בלב 'המושבה הגרמנית', סמוך למקום מגוריי. כמוני גם מאות ירושלמים אחרים, מכל העדות, המינים, הגילים והצבעים, שהבריכה היא חלק בלתי נפרד מחייהם והם מתקשים לדמיין אותם בלעדיה.

זו הבריכה האולימפית היחידה בעיר (50 מטר) ואפשר לראותה כמין שמורת טבע של ספורט עממי בלב שכונה שהפכה, שלא בטובתה, יוקרתית ויקרה. תושבי השכונה נאבקים כבר יותר מעשור על שימור צביונה: החל במאבקים המתוקשרים על שימור קולנוע 'סמדר' ולאחרונה הצלתה של ספריית 'האוזן השלישית', עבוֹר במחאה על הקמת בתי מלון מגלומניים בכניסה לשכונה, ועד לגולת הכותרת: הקמת פארק המסילה המקסים, במקום התכנית האימתנית המקורית לסלול שם כביש רב-מסלולים. כל המאבקים הללו החלו בהתארגנויות 'מלמטה', של תושבים שאכפת להם ומוכנים להשקיע מזמנם ומכספם למען הכלל.

והנה יום אחד, כפי שיסופר בהמשך, התעוררנו למציאות חדשה ובה בעלי הבריכה (ערפול המושג 'בעלים'בהקשר לבריכה עוד עשוי היה להתברר בהליך המשפטי) קמו עליה לכלותה. הם עשו זאת כדי למקסם את רווחיהם משטח הנדל"ן היקר שהועמד לרשותם בימי התום של עיריית ירושלים, שבהם עוד נהוג היה לסמוך על מילתם הטובה של אנשים. למה שתהיה בריכה ציבורית ועממית – אמרו לעצמם 'בעלי הבריכה' – אם אפשר להחריבה, לסתום את מימיה ולבנות במקומה מגרש חניה גדול, שכביכול דרוש לתושבי העיר? ואם כבר יש מגרשי חניה – זה היה אמור להיות השלב הבא! – למה שהמכוניות תירטבנה, והלא אפשר לבנות מעליהם 'מגדלי הולילנד'חדשים ולפתור את מצוקת הדיור של בעלי הון אחרים?

קהל השוחים בבריכה זיהה מיד את האידאולוגיה החמדנית מאחורי הדיבורים היפים ולא הסכים בשום אופן לקבל את הדין. מאבק ציבורי מופתי התפתח ובמסגרתו הצליחו אנשי 'הוועד להצלת הבריכה'לשתף פעולה עם כוחות חיוביים בעירייה (ויש כאלה!) ולבסוף להביס את חמדנותם של בעלי ההון, גם אם הניצחון לא היה מלא והסתיים בפשרה.

בשבוע שעבר נערכה 'מסיבת ניצחון'צנועה לציון סיומו של המאבק. שמעון ביגלמן, עיתונאי, פעיל חברתי ותושב השכונה, שפרק זמן מסוים גם עמד בראש 'הוועד' (לפניו היה חיים וייצמן, ואחריו רונית לומברוזו), סיכם את השתלשות המאבק, שיכול וצריך להקרין גם על מאבקים חברתיים דומים בארץ. המסקנה ברורה: אפשר לנצח את החמדנות ואת טייקוני הנדל"ן, צריך רק נחישות, עיקשות, סבלנות ואמונה בצדקת הדרך.

*

מאת שמעון ביגלמן

'בריכת ירושלים', בריכת השחייה הציבורית שבמושבה הגרמנית, היא מותג ירושלמי מוכר ואהוב. הבריכה משכה את תשומת לב הציבור כבר עם פתיחתה בשנת 1958 וזכתה לכינויים 'בריכת המריבה'ו'בריכת התועבה'. אז התנהל מאבק עיקש בין קנאים חרדים, שהתנגדו לרחצה מעורבת של גברים ונשים בעיר הקודש, לבין הציבור החופשי, שרצה בבריכה ובא בהמוניו לשחות בה. לא עזרו הפגנות המחאה, החרמות והאיומים לפוצץ את הבריכה. המאבק הסתיים בתבוסה צורבת שהונחלה לחרדים. 

מעריב, 28 ביולי 1958

עבור אלה שאינם ירושלמים ולא מכירים את המקום מקרוב, הנה כמה פרטים: בריכת ירושלים נמצאת ברחוב עמק רפאים 43 והיא משתרעת על שטח של כשמונה דונמים, בלבו של המעוז החילוני והדתי-ליברלי בדרום ירושלים. זו בריכה אולימפית ולצדה בריכת ילדים ומועדון כושר. הבריכות מוקפות במדשאות גדולות שהפכו את המקום לאתר בילוי משפחתי אהוב בימות הקיץ.

בקיץ הראשון, 1958, רחצו בה כ-10,000 ירושלמים...

דבר, 3 באוגוסט 1958

העקשנות משתלמת

בוקר אחד קמו השחיינים הותיקים של בריכת ירושלים ולנגד עיניהם הודעה שהודבקה על לוח המודעות ומבשרת, כי הבריכה עומדת להיסגר לטובת פרויקט מגורים, שבעלי הבריכה מתכננים לבנות על שטחה. ירושלמים אמתיים לא מוותרים וכהרגלם פותחים במאבק ציבורי. במקרים רבים מאבקים כאלה מצליחים, למשל פארק הצבאים, ובמקרים אחרים נכשלים והופכים בכייה לדורות, למשל האסון הקרוי 'מתחם הולילנד'.

שחייני הבריכה החליטו לא לעמוד מנגד, כשראו שכבשת הרש הרטובה והאהובה שלהם עומדת להפוך למפלצת בטון, והחליטו לצאת למאבק. זהו אפוא סיפורו של מאבק אזרחי על שמירת זכויות הציבור, שבו התושבים הבינו 'בזמן אמת'כי הולכים לגזול את זכויותהם לטובת אינטרסים של בעלי הון. המקרה של בריכת ירושלים יכול להיות דוגמה למאבק מוצלח, שבו שילוב של מסירות והתלהבות, גיבוי ציבורי ותזמון נכון וענייני של פעולות הביא, בסופו של דבר, לתוצאה המבוקשת: שימור נכסיו של הציבור, למענו ולטובתו. קרוב לוודאי שסמיכות הפרשיות בין הניסיון לגזול את בריכת ירושלים ובין חשיפתה של השחיתות שהייתה כרוכה בפרשת הולילנד, עזר לפעילים, שהצליחו לגייס לא רק דעת קהל אוהדת אלא גם את נציגי התושבים במועצת העיר.

כבר בתחילת הדרך הוצע ליזמים לחלוק את השטח עם הציבור: חלק למגורים וחלק להקמת בריכה חדשה. אך הם – באטימותם, יהירותם וחוצפתם – דחו את ההצעה. הצעתם הראשונית הייתה בנייה על כל השטח, כאשר במרתף הבניין תוקם בריכה ציבורית קטנה (הפעילים כינו אותה בלעג: 'השלולית'). הצעת הפשרה, שהוצגה כבר באותו שלב לבעלי הבריכה, הייתה מתן רצועת בניה במקביל לרחוב הרכבת, ובתמורה לכך יבנו היזמים בריכה חדשה, על כל מתקני העזר שבה, והיא תועבר לבעלות העיריה. 

חמש שנים מאוחר יותר, לאחר מאבק עיקש ויקר, שבמהלכו המשיך מצבה הפיסי של הבריכה להתדרדר, הסכימו היזמים לקבל אותה הצעת פשרה, שקיבלה עתה גם תוקף של פסק דין מבית המשפט העליון.

המאבק הוכיח כי נחישות וקביעת יעדים סבירים הם מפתח להצלחה. שיתוף הפעולה בין פקידי העיריה ובין נציגי התושבים היה הכרחי. אכן, מאותו רגע שבו קיבלו על עצמם סגן ראש העיר קובי כחלון והיועצים המשפטיים של העירייה את המשימה, וראו בה מבחן עקרוני של צדק חברתי ועמידה לטובת זכויות התושבים, הסיכוי להצלחה היה גבוה. 

החשוב והתקדימי הוא, שההסכם שנחתם לבסוף הביא להלאמת שטח מיזם פרטי לטובת הציבור. זו היא התשובה לכל הספקנים, שאמרו כי אין מה לעשות כנגד הכח הכספי של היזמים הפרטיים. יש מה לעשות! עובדה.

החרוז לא היה ממש מוצלח, אבל הוא שיקף את המציאות

קונספירציה בהתהוות

בתוכנית המתאר של העיר הוגדר המתחם כשטח פרטי פתוח לטובת בריכה. הבריכה הופעלה כל השנים על פי שני הסכמים, שנחתמו בין בעלי הבריכה (מושב שורש שבהרי יהודה וחברת הקבלנים 'האחים אֶלָה') לבין עיריית ירושלים, בשנים 1980 ו-1993. ההסכמים שנחתמו הבטיחו את המשך הפעלתה לשנים רבות ולרווחת כלל הציבור, ואפילו קבעו כי מחיר הכניסה יהיה 'עממי'ובמקרה של חילוקי דעות ראש העיר הוא שיקבע את המחיר. האידיליה הסתיימה כאשר בעלי הבריכה החליטו לשנות כיוון. הם לא הסתפקו במבנה המסחרי הגדול, הצמוד לבריכה, שהוקם במקום בעקבות הסכם 1993, אלא רצו עוד. הם הבינו שבידיהם ביצת זהב נדל"נית – מגרש ענק ששטחו כשמונה דונם במרכז החילוני של ירושלים – ולכן כדי לא 'לצאת פראיירים'הם ביקשו להקים במקום גם מתחם מגורים שצפוי היה להניב רווחי עתק. 

כבר בשנת 2006 החלו הבעלים לקדם יזמה לשינוי ייעוד הקרקע למגורים. הצעד הראשון היה הצעה לתוכנית בינוי, שהוגשה למהנדס העיר דאז, שלמה אשכול. הלה קבע, בישיבה שהתכנסה ב-12 בנובמבר 2006, כי הפרויקט מקובל על העירייה באופן עקרוני.באותה תקופה שיתוף הציבור בהחלטות היה מושג ריק מתוכן, ואכן מהנדס העיר לא זימן לדיונים את נציגי הציבור או את אלה שעשויים היו להיפגע מהחלטתו.

שלוש שנים מאוחר יותר הודיעו בעלי הבריכה למתרחצים על כוונתם לסגור את הבריכה ולבנות על השטח בניין מגורים. כדי לקדם את מטרתם הם החלו בתהליך ציני ומחושב של דרדור מצבה הפיזי של הבריכה. הם הפחיתו למינימום את מאמצי השיווק, צמצמו את השירותים, הורידו בבוטות את רמת התחזוקה ובד בבד העלו את דמי המינוי. כל זה נעשה בכוונה, על מנת להרתיע אנשים מלהשתמש בבריכה ולהקטין את מספר המינויים, ואז לחזור ולטעון כי הבריכה איננה כלכלית ולמעשה אין צורך ציבורי אמיתי בהמשך קיומה. ואכן, בעניין זה הם נחלו 'הצלחה'. מאות מינויים נטשו את הבריכה לאחר שנואשו ממצבה ההולך ומתדרדר.

בריכת הילדים (צילום: דוד אסף)

 תגובה ירושלמית הולמת

הודעתם של בעלי הבריכה הייתה יריית הפתיחה למאבק, שתחילה התנהל בינם ובין נציגי השחיינים, ולימים בינם לבין עיריית ירושלים, שהתייצבה בלי היסוס לימין השוחים. בעקבות מחאות ספונטניות שנתלו על לוח המודעות של הבריכה הוציא חיים וייצמן, מוותיקי השחיינים, קול קורא להתארגנות, ובתוך כמה ימים הוקם 'הוועד להצלת בריכת ירושלים'. הוועד קיבל את חסות המינהל הקהילתי של השכונה ('גינות העיר'), בניהולו של שייקה אל עמי, פירסם כרוז לתושבי השכונה והחל לטוות קשר עם כלל המשתמשים בבריכה בכל רחבי העיר.

מיקי כהן, פעיל מרכזי בוועד (היום שוחה בתל אביב)

מלכתחילה היה ברור, כי ללא תמיכה ציבורית רחבה המעשה לא יצלח. מנוע התמיכה הותנע בשני ראשים: האחד, גיוס תומכים מקרב תושבי השכונה, השחיינים וארגונים ציבוריים; והשני, גיוסם של חברי מועצת העיר ושל היועץ המשפטי של העיריה דאז, עורך הדין יוסי חביליו ועוזרו עמיר שקד. גם לאחר עזיבתם של חביליו ושקד את העירייה המשיכו מחליפיהם, עורכי הדין אמנון מרחב ודני ליבמן, את המחויבות למאבק. מתוך הכרת הכוחות הפוליטיים במועצת העיר היה ברור לחברי הוועד שאין לצפות לסיוע מצד נציגי המפלגות הדתיות והחרדיות, ועל כן נעשתה פניה לחברי המועצה משאר המפלגות. הפנייה הניבה תמיכה, אם כי לא גורפת.  

לעומת זאת, ההיענות הציבורית הייתה מדהימה. תושבים רבים תרמו מכספם ומזמנם ונרתמו לפעילויות שונות. תוך זמן קצר התגבש גרעין פעילים רחב, שהפך להיות מעטפת הפעילים השנייה.

שדר הספורט משה גרטל הוא מוותיקי השוחים בבריכת ירושלים

אחד משיאי הפעילות היה 'הפגנת בגדי הים', שנערכה ב-22 בנובמבר 2009, ובמהלכה צעדו כחמש מאות תושבים, רבים מהם לבושים בבגדי ים ובמשקפי צלילה, מהבריכה ולאורך רחוב עמק רפאים אל המינהל הקהילתי, שם נערכה עצרת בהשתתפות הפעילים וסגני ראש העיר.בנוסף לכך הוקמו בסמוך לבריכה דוכני החתמה והתרמה שזכו להענות רבה.

כבר בראשית הדרך הסתמנו סגני ראש העיר, קובי כחלון (ירושלים תנצח) ופֶּפֶּה אללו (מרצ), כתומכים עיקריים במועצת העיר. לימים הפך קובי כחלון לאיש החשוב ביותר במאבק ובזכותו הצליח הוועד להגיע להסכם הסופי עם בעלי הבריכה. זו הזדמנות להודות לו על פעילותו המסורה והנמרצת!

הפירות הראשונים לתמיכה העירונית באו לידי ביטוי ב-12 באוקטובר 2009, אז הוציאה דוברוּת העיריה הודעה לתקשורת שביטאה למעשה את עמדת הוועד. כותרת המסמך דיברה בעד עצמה: 'עיריית ירושלים תבטיח את המשך פעילות בריכת ירושלים כבריכה הפתוחה לשימוש הציבור הרחב במחירים עממיים'.

כנס התושבים במתנ"ס 'גינות העיר'לאחר הפגנת בגדי הים. קובי כחלון (עד לאחרונה סגן ראש העיר ומחזיק תיק התכנון והבנייה) ופפה אללו (שני משמאל) היו אתנו לאורך כל הדרך! עוד בתמונה: חבר מועצת העיר עופר ברקוביץ ('התעוררות') ופרופ'יעקב לורך

המאבק המשפטי

מלכתחילה היה ברור כי המאמץ למנוע את סגירת הבריכה מחייב קודם כל התמודדות עם הבסיס המשפטי של הבעלות על השטח. הצלילה לתוך סבך ההסכמים והחוזים, שנחתמו לאורך השנים בין העיריה לבין מפעילי הבריכה, הביאה את הפעילים ואת היועצים המשפטיים להבנה, כי היזמים אינם יכולים לעשות ככל אשר על רוחם ולסגור את הבריכה על דעת עצמם.

היה ברור כי גם בעלי הבריכה לא יוותרו – מבחינתם יותר מדי כסף מונח על כפות המאזניים, וכסף הרי לא חסר להם כדי להתמיד במאבק ולהתיש את השחיינים – וההכרעה תגיע לפתחו של בית המשפט. עמדת הוועד גרסה, שבעלי הבריכה מיצו בסוף שנות השמונים את כל זכויותיהם הנדל"ניות בהקימם את המבנה המסחרי הגדול המקיף את הבריכה. חלק מהמחלוקת בין היזמים לבין העירייה התמקד בשאלה אם מיצוי זכויות אלה, תוך מתן הקלה גדולה בהיטל ההשבחה, מאפשר לבעלי הבריכה להגיש בקשה נוספת לשינוי תב"ע (תכנית בינוי עירונית) ולקבלת זכויות בנייה חדשות.היזמים כמובן דחו את פרשנותנו והסוגייה הגיעה בסופו של דבר לפתחה של שופטת בית המשפט לשלום בירושלים תמר בר-אשר צבן.

אולם המשפט הקטן של השופטת היה צר מלהכיל את התושבים שהגיעו להפגין נוכחות, והדיון נדחה לזמן מה ולבסוף הועבר לאולם גדול יותר. בסיומו של הדיון הכריעה השופטת באופן חד-משמעי לטובת התושבים, קבעה כי הפרשנות המשפטית של העירייה היא הנכונה ועל הבריכה להשאר פתוח בכל ימות השנה. כאן אפשר לקרוא את פסק הדין.

מובן מאליו שהיזמים לא קיבלו את פסק הדין. הם עירערו עליו בבית המשפט המחוזי, שמצדו דחק בצדדים להגיע לגישור. נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר נקבע כמגשר.

בעלי הבריכה, שכבר הבינו מי עומד מולם, ניסו בשיטת 'הפרד ומשול'לתקוע טריז בין העיריה לביו נציגי הוועד ודרשו מהשופט שמגר, שנציג הוועד לא ישתתף בישיבות הגישור. התנגדות זו נדחתה על ידי סגן ראש העיר, קובי כחלון, שטען כי נציגות התושבים הוא חלק אינטגרלי מהצוות העירוני. השופט שמגר גם הוא דחה על הסף את הדרישה לסילוקו של נציג הוועד, שנוכחותו נתפסה בעיניו חיונית לראייה הכוללת של הסכסוך.במהלך מספר רב של פגישות, ועם כל נסיונו וסמכותו, לא הצליח השופט שמגר לפשר בין הצדדים, בשל התנגדות היזמים, והסוגיה חזרה להכרעת בית המשפט.

ב-20 בפברואר 2014 אישר בית המשפט המחוזיאת פסק הדין של בית המשפט לשלום, אך בהסתייגות אחת חשובה: הוא לא קיבל את הקביעה כי קיום החוזה 'לעולמי עד', כפי שכתוב בו, זקוק לפרשנות. לאור זאת קבע בית המשפט, כי ליזמים אכן יש זכות להחליט, תוך מסירת הודעה בפרק זמן סביר, להפסיק את פעילותם בבריכה. היזמים לא המתינו ובזריזות רבה (ובלתי אופיינית ככל שהדבר קשור לאחזקת הבריכה) הודיעו כי בתוך חצי שנה הבריכה תיסגר!

באותה עת נדרשה לנושא גם לשכת התכנון המחוזית, שפרסמה סיכום ישיבה שתומך בדרישות התושבים ומסתמך על עקרונות הצעת הפשרה שלהם. הוועדה קבעה, כי 'מבחינה תכנונית ראוי להעדיף את שימור כל שטח הבריכה הקיימת, וזאת נוכח חשיבותה הרבה של הבריכה ונוכח היותה מתחם ייחודי שיש מקום לשמרו בשטח גדול ומספק ... נכונה הוועדה לשקול את קידומה של התכנית [הפשרה שהוצעה על ידי העיריה והוועד] ... ובאופן שיבטיח את הסדרת מעמדה של בריכת ירושלים כבריכה ציבורית העומדת בתקנים מודרניים ומשרתת בנוחות וברווחה את כלל הציבור'. גם בדיון זה השתתף נציג הוועד למרות התנגדותם של מפעילי הבריכה.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי, כמו גם עמדת לשכת התכנון המחוזית, לא סיימו את הסאגה. במרץ 2014  ביקשה העירייה רשות ערעור לבית המשפט העליון, שאכן נתן את הרשות המבוקשת ואף הוא דחק בצדדים להגיע לגישור מוסכם. המגשר שהוצע היה השופט העליון בדימוס פרופסור יצחק זמיר.

הפעם הצליח מהלך הגישור והצדדים הגיעו סוף סוף לעמק השווה. ההסכם שנחתם בין בעלי הבריכה ובין העירייה תואם בפרטיו למתווה שהוצע ליזמים חמש שנים קודם לכן, ובדומה להצעות שהועלו בפני השופט שמגר. ההסכם קובע ששני הצדדים – הבעלים והעירייה – ייפרדו. השטח המקביל לרחוב הרכבת יבונה ויישאר בבעלות היזמים ועל שאר השטח (כשני שליש מהשטח המקורי) יבנו היזמים בריכה חדשה עם כל המערכות הנלוות לה, והיא תעבור לבעלות העיריה ותופעל על ידי המינהל הקהילתי. העיסוק בפרטי ההסכם לקח זמן אך בסופו של דבר זכה לאישור בית המשפט העליון.

מאבק אזרחי נחוש, שארך כחמש שנים, הסתיים בסופו של דבר בהצלחה רבתי ובניצחון הציבור. שלא כמו בפרשת 'הולילנד', הפעם היה הציבור הירושלמי האכפתי מאורגן היטב. קשה שלא להגזים בחשיבותו של המאבקו שכן ניצחון התושבים הביא לראשונה לכך, שקרקע שניתנה ליזמים על מנת שיפעילוה למען הציבור ולטובתו – והם בגדו באמון שניתן להם וניסו להפוך את הנכס הציבורי לתרנגולת שמטילה עבורם ביצי זהב – תילקח מהם לטובת האינטרס של התושבים.
  

תיעוד מלא ומפורט של המאבק (כולל קישוריות למסמכים) נמצא כאן.

פרנסות של יהודים: מגדר, קדושה, קלקולים, חנות בהזדמנות

July 5, 2015, 4:23 am

≫ Next: זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה

≪ Previous: עיקשות ונחישות: המאבק הציבורי על 'בריכת ירושלים'

$

0

0

א. מתקתקת ארונות עם תואר שני במִגְדר

או כמו שאמרו אצלנו בוורשה: לא חשוב במה התואר, העיקר שתהיה תעודה.

לפרנסה נדאג אחר כך...

מודעה בשכונת נוה צדק, תל אביב (צילום: רמי נוידרפר)

ב. קשיים בקדושה

מה הכוונה המסתתרת בפתק חידתי זה?

צילום: שאול רזניק

אפשר להניח שמדובר במה שקרוי בתורת החסידות 'מחשבות זרות'או הרהורי עבירה, והמבין יבין (ובמיוחד אותו רב חשוב בצפון הארץ ששמו אסור לפי שעה לפרסום).

צריך לקוות שהפתרונות הייחודיים הללו לא כוללים סיגופים וגלגולי שלג.

ג. קלקולים ותיקונים

האם שתי המודעות הודבקו זו ליד זו במקרה או שמא ידם המתוחכמת של אנשי 'מוסך עפרה'הייתה במעשה?

צילום: ברוך גיאן

ד. שוק המציאוֹת

בפתח שוק מחנה יהודה (רחוב מחנה יהודה פינת רחוב יפו) מוצעת לעוברים ושבים הזדמנות יוצאת מן הכלל לרכישת חנות מלאה בכל טוב.

המחיר אמנם עלה מ-30 ש"ח ל-33 ש"ח, אבל בכל זאת מדובר בעסקה מאוד מפתה.

צילום: אוריאל כהן

האמת היא שמחירה של החנות רק הולך ומאמיר. לפני כמה שנים, כאשר אנשי 'גוגל סטריט'צילמו את רחובות ירושלים, המחיר היה נמוך הרבה יותר (29.99 ש"ח).

זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה

July 6, 2015, 9:43 pm

≫ Next: מה קרה לפועל העברי?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: מגדר, קדושה, קלקולים, חנות בהזדמנות

$

0

0

ביאליק, 1900 (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ליום פטירתו של ביאליק, כ"א בתמוז תרצ"ד

81 שנים חלפו מאז נפטר חיים נחמן ביאליק (1934-1873), המשורר הגדול ביותר של העם היהודי, ועדיין שירתו נוכחת בחיי התרבות ובחיי היום יום, ויצירתו השופעת, שדומה כי אין בה אבן שלא נהפכה, ממשיכה לפכות ולהזין חוקרים ויוצרים, אמנים, סופרים ומשוררים.

ואף אנו נתרום תרומה צנועה, ונפרסם הקדשה ישנה-חדשה ונדון בה.

בשנים 2000-1983 ראתה אור, בשלושה כרכים, מהדורת מופת אקדמית של שירי ביאליק, בהוצאה משותפת של דביר ואוניברסיטת תל אביב, בעריכתו של דן מירון ובהשתתפות צוות מומחים גדול. הכרך השלישי (תשס"א / 2000) כלל בתוכו שירים ביידיש, שירי ילדים, ולקינוח גם 'שירי הקדשה', דהיינו כל ההקדשות שהקדיש ביאליק לידידיו והיו ידועות לעורכות המדור רות שנפלד וחיה הופמן. במדור זה נדפסו ונדונו 162 הקדשות.

הכרך השלישי של שירי ביאליק, כולל שירי הקדשה

אין צריך לומר, כפי שיודעים קוראי מדור זה בעונ"ש, שהקדשות הן צוהר מקורי למערכת היחסים בין המקדיש לבין מקבל ההקדשה. פעמים רבות זו גם הזדמנות של 'עֵת מצוא', שבה יכול המקדיש להפגין רגש בלתי אמצעי, ולעיתים אף אינטימי, וכמובן הומור וחידודי לשון, כמיטב כשרונו.

מבחינה זו, הקדשותיהם של גדולי האומה, וביאליק בלי ספק היה אחד מהם, יקרות לנו מאוד. במקרה של ביאליק, ההקדשות שלו אכן רוויות תמיד בכישרון, בהומור ובאנושיות.

א. ההקדשה שהלכה לאיבוד

לפני כמה שבועות התארח הסופר עמוס עוז בסמינר משותף לתואר שני, שמלמדים פרופסור אבנר הולצמן ואנוכי באוניברסיטת תל אביב, ונושאו 'העיירה היהודית במזרח אירופה'. בשיחת חולין שקדמה למפגש המרתק, סיפר לנו עוז כי בספרייתו יש עותק של ספר שירש מאביו, ד"ר יהודה אריה קלוזנר, ובו נמצאת הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר. קלוזנר, העורך המיתולוגי של 'השילוח', ולימים פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, היה דודו של יהודה אריה קלוזנר, ודמותו תוארה היטב – בחמימות ובלגלוג קל – בידי בן-אחיינו, עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'.

מימין לשמאל: נילי עוז, אבנר הולצמן, עמוס עוז, דוד אסף

עמוס עוז ציטט את ההקדשה בעל-פה – 'לחברי ורֵעי המבין לרֵעי' – וכיוון שאפילו אבנר הולצמן, חוקר מובהק של ביאליק, לא הכירה, ביקשנו מעמוס ומרעייתו נילי, תלמידת הסמינר, שיעבירו לנו צילום מן ההקדשה.

ואכן הצילום הגיע, והנה הוא מאיר באותיותיו של ביאליק.



ההקדשה נכתבה בי"א באייר תרס"ו (6 במאי 1906), על גבי ספרו של ביאליק (יותר נכון, חוברת בת 34 עמודים) 'מְגִּלַּת הָאֵשׁ', שנדפס באותה שנה בקרקוב. היצירה 'מגילת האש'ראתה אור לראשונה שנה קודם לכן (אוקטובר 1905) מעל דפי 'השילוח' (או 'הַשִּׁלֹחַ', כפי שנדפס בשעריו בכתיב חסר) – כתב העת הספרותי החשוב, שבאותה עת יצא בוורשה בעריכתם המשותפת של קלוזנר וביאליק.

מהפכת 1905, המהומות והשביתות, הביאו להפסקת הופעתם של עיתונים עבריים רבים, ובהם גם 'השילוח'. ביאליק חזר לאודסה ואילו קלוזנר קבע את מקומו בלוזאן שבשווייץ. בראשית 1907 נפגשו השניים שוב באודסה, כאשר התחדשה הופעתו של 'השילוח'.

יוסף קלוזנר (1958-1874)  (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

שתי הפתעות המתינו לנו.

ראשית, התברר כי ההקדשה דווקא מוכרת וכבר פורסמה בשנת 1970 ב'קרית ספר', כתב העת הביבליוגרפי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (היום הספרייה הלאומית).

ומי פרסם אותה שם? יהודה אריה קלוזנר, אביו של עמוס עוז, שמת באותה שנה (אוקטובר 1970) וספק אם הספיק לראות את מאמרו בדפוס.

קרית ספר, מה (תש"ל), עמ' 623

ושנית, הקדשה זו, שפורסמה בכתב עת מדעי מוכר ומוביל, לא נכללה משום מה באוסף ההקדשות של המהדורה האקדמית של שירי ביאליק.

כיצד קרה מחדל זה? לא נדע. זו כמובן טעות אנושית וטבעית, שעשויה להיות נחלתו של כל חוקר, ואין לנו כל טענה. אך הלקח הוא, שגם מהדורות אקדמיות אינן בחינת 'סוף פסוק', ולא רק שעתידין מקורות חדשים ולא ידועים להתגלות, אלא מקורות ישנים ומוכרים עשויים גם הם להתגלות...

ביאליק (מימין) וקלוזנר. תמונת סטודיו בוורשה, 1904

ב. 'ביאליק יקירי ונערצי!'

'לחברי ורֵעי המבין לרֵעי' – מה עומד מאחורי ניסוח כה אינטימי וכה משמעותי?

אבנר הולצמן לימדני, כי הכוונה, מן הסתם, למכתב ארוך ונפעם ששלח קלוזנר לביאליק בשלהי 1905 בעקבות קריאת 'מגילת האש'. מכתב זה נכתב עוד לפני שנדפסה היצירה ב'השילוח', וביאליק כנראה שבע ממנו נחת. לימים שימש המכתב בסיס למסתו של קלוזנר על 'מגילת האש', שי"א קלוזנר הזכיר בהערותיו להקדשה. הנה מכתבו של יוסף קלוזנר לביאליק, כפי שנדפס בספרו של משה אונגרפלד, ביאליק וסופרי דורו, עם הספר, תשל"ד, עמ' 269-268:

ג. 'גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם': בין ביאליק לקלוזנר

יחסיהם של ביאליק וקלוזנר – שניהם היו בני אותו גיל, פחות או יותר (ביאליק נולד בינואר 1873; קלוזנר באוגוסט 1874) – לא היו פשוטים כלל ועיקר, ובוודאי לא התמצו בהקדשה הידידותית שרשם ביאליק.

מקור חשוב להבנת היחסים ביניהם, שנעו בין הערצה לבין ביקורת, נמצא בזיכרונותיו של יוסף קלוזנר, 'דרכי לקראת התחיה והגאולה: אבטוביוגראפיה (1944-1874)', שנדפסו בהוצאת מסדה בשנת 1946. זהו ספר הזיכרונות היחיד שמוכר לי, שפותח במילה 'אני', וכנראה אין זה מקרה...

בעמ' 132-131 סיפר קלוזנר בגילוי לב מדוע משנת 1907 ואילך, בתקופה שבה גרו שניהם באודסה וערכו שוב במשותף את 'השילוח' (הם הוציאו במשותף שישה כרכים), נעכרו היחסים ביניהם. עד כדי כך הסתכסכו השניים, 'שהופסקו כל היחסים הפרטיים ביננו'. למעשה, השניים היו 'ברוגז'ולא החליפו מילה ביניהם.

'מה שהדפסתי על פי רוב לא מצא חן בעיני ביאליק, ואני לא תמיד הסכמתי להתפעלותו מיצירות גלותיות', סיפר קלוזנר. 'אבל לפי ההסכם שבינינו אסור היה לנו להיכנס זה לתחומו של חברו'. בדצמבר 1909 התפטר ביאליק מעריכת 'השילוח'והאשים את קלוזנר, כי הוא שדחף אותו לכך ורצה בהתפטרותו. 'על ידי חשד חינם זה', כתב קלוזנר, 'גדלה הטינה שבלבו של ביאליק אלי'.

לאחר התפטרותו של ביאליק המשיך 'השילוח'לצאת בעריכת קלוזנר וראה אור בדפוס שייסד ביאליק באודסה

תוך כדי הסבר צדקני למעשיו שירטט קלוזנר מפה משעשעת של השנאות הפנימיות, שהיו חלק בלתי נפרד מהווי חבורת הסופרים והיוצרים שהתקבצה באודסה בעשור הראשון של המאה ה-20:

לימים השלימו השניים, אך הידידות לא שבה יותר לשכון ביניהם כבשנים קדמוניות. בארץ ישראל נפגשו ביאליק וקלוזנר, השלימו ושוב רבו (קלוזנר ראה בביאליק אופורטוניסט!). 'לא נעשינו שונאים זה לזה, אך גם אהבה לא שלטה עוד בינינו', רשם קלוזנר בזיכרונותיו, 'וביאליק לא סלח לי על כך: הרי כל העולם מעריץ אותו בלא ביקורת – ואני מעֵז לבקר את מעשיו עם כל ההערצה שהערצתי את כשרונו הפיוטי הגדול' (דרכי לקראת התחיה והגאולה, עמ' 252).

ואת פרשת יחסיו עם ביאליק סיכם קלוזנר בצל מותו הטראגי של ביאליק, ב-4 ביולי 1934, תוך שהוא מנכס לעצמו אזהרה שהזהיר את ביאליק לפני נסיעתו לניתוח שממנו לא שב.

לו רק שמע לקולי... קונן קלוזנר, וציין כי לא היה אדם קרוב ממנו לביאליק (חוץ מרבניצקי) וכי הוא היה הראשון שעמד על גדולתו.

במהדורת שירי ביאליק, שנזכרה לעיל, וממנה נשמטה הקדשה זו, הובאו שתי הקדשות נוספות של ביאליק לקלוזנר (עמ' 632), ובהן נסיים:

חבורת אודסה. עומדים (מימין לשמאל): ביאליק, קלוזנר, אהרן בורוכוב (אביו של דוב בער); יושבים: אלחנן ליב לוינסקי, ש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), אחד העם, יהושע חנא רבניצקי, משה לייב ליליינבלום, חיים צ'רנוביץ ('רב צעיר'). התמונה צולמה באודסה, כנראה בשנת 1907, לפני נסיעתו של אחד העם לאנגליה.

מה קרה לפועל העברי?

July 9, 2015, 9:01 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: ספינות, אמנות המילה, דאלאס, אליהו הנביא

≪ Previous: זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה

$

0

0

פסל הבטון והברזל 'הפועל העברי', שפיסל האדריכל אריה אל-חנני בשנת 1934, היה מסמלי 'יריד המזרח', שנפתח באותה שנה בצפון תל אביב, סמוך למתחם שבו יתחילו, שנתיים לאחר מכן, העבודות להקמת נמל תל אביב.

הפועל העברי 'המקורי' (מקור: ויקיפדיה)

הנה מבט מקרוב על הפסל המקורי, בין רגליו של הפועל הצטלם למזכרת היוצר אריה אל-חנני:

מקור: האמת האפורה

העוצמה האקספרסיוניסטית שהפיק הפסל שירתה היטב את אווירת ההאדרה הפולחנית של 'הפועל'. באותם ימים באה האדרה זו לידי ביטוי גם בספרות ובאמנות, בשירה ובזמר, ותאמה להפליא את הלכי הרוח שנשבו אז בברית המועצות ובמדינות סוציאליסטיות אחרות.

השיר 'גלגלי העולם', שחובר על ידי המורה והמשורר יחזקאל סַן (נדפס לראשונה בעיתון 'במעלה', 28 באפריל 1932, תחת הכותרת 'שיר המחר') והולחן על ידי יצחק אֶדֶל, הוא אולי השיר הכי שרירי והכי בולשביקי בזמר העברי:

גַּלְגַּלֵּי הָעוֹלָם חוֹרְקִים שֵׁן בַּמִּפְעָל
בְּרִנָּה מִתְמַתֵּחַ כָּל שְׁרִיר.
‏כְּבָר מַזְהִיב הָאָסִיף וְעַלִּיז הֶעָמָל
בַּשָּׂדֶה, בַּפַּרְדֵּס וּבַנִּיר.

כְּבָר כָּבְדוּ הַגְּרָנוֹת וּמְצַפּוֹת לַיְּבוּל
צֻחְצְחוּ מְכוֹנוֹת הַקָּצִיר.
‏מִתְבָּרֶכֶת תֵּבֵל בְּבִרְכַּת הַשִּׁכְלוּל,
בְּשִׁפְעָה וּבְשָׂבְעָה לְמַכְבִּיר.

הַמּוֹטוֹרִים שׁוֹרְקִים וּתְרוּעוֹת קַטָּרִים
מִתְלַכְּדוֹת לְהִמְנוֹן הַיְּצִירָה.
‏דִּינָמִיט מְיַשֵּׁר גַּבְנוּנֵי הֶהָרִים
‏וְהַתְּמוֹל נֶהֱרָס תּוֹךְ שִׁירָה.

וְשִׁירַת הֶעָתִיד מִשְׁתַּלֶּטֶת בַּכֹּל
וְהוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּח הַיָּשָׁן.
וְצוֹעֵד דּוֹר צָעִיר וְסוֹלֵל הַמִּשְׁעוֹל
לְעוֹלָם שֶׁל בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן.



בשנת 1937 (כנראה), צולמה בקיבוץ גן שמואל תמונה זו, בלי ספק בהשפעת פסלו של אל-חנני. בארכיון הקיבוץצוין כי זהו החבר חיים פלד, מקבוצת נוער א', שעובד בבניין:

מקור: פיקיוויקי

הכְּרזה הזו הופקה בשנות השלושים, כנראה בפולין:

ב-1937 עיצבו האחים גבריאל ומקסים שמיר את הכרזה הזו עבור תנועת הספורט 'הפועל':

אך הערצת הגוף המסוקס לא הייתה רק נחלת אוהדי 'הפועל'. הנה כרזה שעוצבה בשנת 1935 עבור 'מכבי'...

ולא רק השמאל הסוציאליסטי העריץ את הפועל החסון נושא הדגל והפטיש, אלא גם הימין הלאומי הרוויזיוניסטי. הנה שתי דוגמאות לכרזות מאמצע שנות השלושים:

צריך להודות ביושר על האמת: פולחן הפועל ושריריו שיקף לא רק את האמונה הנלהבת בבנין הארץ ובעבודה עברית של 'היהודי החדש', אלא הושפע גם מאמנות העיצוב וממגמות התעמולה שרווחו אז בברית המועצות, ולהבדיל גם בגרמניה הנאצית והאנטישמית. הנה שתי דוגמאות:

מאוחר יותר, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התגלגלו הפועל העברי ושריריו המשורגים גם לשטר ה'חמש לירות', שעיצבו האחים שמיר בשנת 1958.

לא מכבר התגלו הסקיצות שהכינו האחים שמיר לקראת פרסום שטר זה ובהן צילומי הדוגמנים שהציגו פועלים.

מקור: קטלוג מכירות פומביות 'קדם', יולי 2014, פריט מס' 223

נחזור לפועל העברי של 'יריד המזרח'.

ברבות השנים נהרס הפסל המקורי ונעלמו חלקיו, אך למן שנת 1989 החלו לשקמו ולשחזרו.

הפסל המתפורר (צילום: ד"ר אבישי טייכר; מקור: ויקיפדיה)

הפועל העברי משקיף על הפועלים הלא עבריים שלמרגלותיו, 2012 (צילום: עופר וקנין)

בשבוע שעבר ביקר במקום אלון גלעדי ושם לב כי משהו חסר שם בפסל. וכך כתב לי:

ממרומי גבהו משקיף הפועל הזקן כבר שמונים שנה אנה ואנה ורואה שאין יותר פועלים עבריים בסביבה. יש רומנים, יש סינים, יש פלסטינים, ורק הוא, הפועל העברי האחרון שעוד נושא קורה כבדה על כתפיו.  

ויום אחד, פשוט נמאס לו להמשיך ולהיות פראייר. הוא התגנב בחשאי לחצר שמאחורי הבניין, חיש קל זרק מעליו את המשא הכבד, וחזר למקומו כשהוא בטוח שממילא אף אחד לא ישים לב.

במקום 'הפועל העברי 1934'יש לנו עכשיו פועל עברי מעודכן, ואת הקורה הכבדה – שיסחבו אחרים...

הפסל המשוקם והמשוחזר

הפועל העברי סיים את חייו בחצר האחורית (צילומים: אלון גלעדי)

בעלי התוספות

גלעד הרשושניםמגבעת שמואל שלח לי צילום של סבו, הלשונאי והתשבצאי הלל הרשושנים, ליד פסל 'הפועל העברי', שהיה, כנראה, אתר צילום פופולרי. התמונה צולמה בסוף שנות השלושים או בתחילת שנות הארבעים והרשושנים עומד שלישי משמאל. 'אינני יודע מי הם שאר המצולמים', כתב גלעד, 'אולי קוראי עונ"ש יוכלו לעזור בזיהוי?'.

עמי זהביראה את הפסל של 'הפועל העברי'ונזכר בגג שמאחורי בית החייל בתל אביב. הזווית, עפעס...

'האם יש למבנה הזה איזו משמעות פונקציונלית?', תהה עמי.

פה ושם בארץ ישראל: ספינות, אמנות המילה, דאלאס, אליהו הנביא

July 11, 2015, 11:32 pm

≫ Next: שו"ת זיו (ו): שדה תימן, בית המכס, חצר סרגיי, חֶבֶר וחברון

≪ Previous: מה קרה לפועל העברי?

$

0

0

א. עכו: אסור להרים ספינות

איתמר וכסלר, שטייל לאחרונה בחוצות עכו, נדהם לקרוא את האזהרה החד-משמעית שהודבקה על אחד הקירות ומיד שינה את תכניותיו.

ב. ירושלים: המילה כאמנות

מן הסתם גם אתם שאלתם את עצמכם היכן לומדים המוהלים את מלאכתם, נבחנים על ביצועיהם ומקבלים תעודת הסמכה.

יהודה זיו, ששוטט כמנהגו היומי ברחוב עמק רפאים, בלב המושבה הגרמנית בירושלים, שמח לראות שבית ספר ייחודי ומעורר דמיון עומד להיפתח בקרוב בשכונה.

בתי האחים חסיד, רחוב עמק רפאים (צילום: דוד אסף)

ג. תל אביב: דאלאס בהשגחת מרן

במסעדת דאלאס, שבשכונת התקווה בתל אביב, לא רואים שום סתירה בין השם העסיסי שבחרו למסעדתם (אמנם בשיבוש כתיבה קל באנגלית) לבין המשגיח הצמוד מטעם בד"צ בית יוסף.

הם גם מסרבים להפנים שמרן כבר לא שליט"א ועכשיו הוא יותר זצוקלה"ה.

דאלאס עם משגיח צמוד (צילום: גיא מירון)

איתמר וכסלר מצא בארכיונו את השלט 'ההיסטורי'של דאלאס, אי שם בשנות התשעים...

אפשר לראות שבזמן שעבר לא רק המנהלים התחלפו, אלא נוספה האות א'אחרי הד'וגם הכשרות שודרגה פלאים.

ד. חיפה: הצעות לאליהו הנביא

מה שגוגל טרנסלייט יכול לעשות...

אבשלום בן צבי ביקר במערת אליהו, סמוך למנזר סטלה מאריס שבחיפה. על גבי תיבת הצדקה הוא מצא את השלט התלת-לשוני הביזארי הזה:

שו"ת זיו (ו): שדה תימן, בית המכס, חצר סרגיי, חֶבֶר וחברון

July 13, 2015, 10:25 pm

≫ Next: דיאטה בווילנה: המסעדה הצמחונית של פאני לֶבָנְדוֹ

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: ספינות, אמנות המילה, דאלאס, אליהו הנביא

$

0

0

א. שדה תימן

שאל משה צפרירי:

מה מקור השם 'שדה תימן'לשדה התעופה הצבאי שמצפון לבאר שבע?

והשיב יהודה זיו:

'שדה תימן'הוא שמו של מִנְחַת מטוסים קלים, שנבנה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע, סמוך לבית הספר החקלאי 'אשל הנשיא'. השדה הוקם על ידי הבריטים בראשית שנות הארבעים, לנוכח התקדמות גיסות השריון של צבא גרמניה, בפיקוד פלדמרשל רומל, במדבר המערבי אל גבול מצרים (1941). כדי לקדם את פני הרעה העתיקו הבריטים את מפקדת כוחות המזרח התיכון ממצרים אל ארץ ישראל (ראו את הרשימה בעונ"ש, 'ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם'), והכשירו גם שורת מנחתים בצד כביש באר שבע – עזה (כביש 25). אחד מהם היה המנחת שיכונה לימים 'שדה תימן', שנקרא אז בשמה הערבי של הבאר הסמוכה: בִּיר אַבּוּ-רֻקַיְק (קרי: אַבּו-רֻגַיְג), כשם שבט הבדווים החונה באזור זה. היום שמה העברי של הבאר הוא 'באר רָקִיק'. השם הערבי 'אַבּוּ-רֻקַיְק'אינו אלא צורת הקטנה של 'אַבּוּ-רַקִיק', כלומר בעל הָעֲדִינוּת / דַקּוּת-הרגש, ואף בלשוננו 'רקיק'משמעותו מאפה דקיק.  

שרידי דת"ק (דיר תת-קרקעי) מימי הבריטים בשדה תימן (מקור: ויקיפדיה)

ומדוע 'תימן'? יש הסבורים כי שם זה ניתן כזכר ל'מבצע על כנפי נשרים'– העלאת יהודי תימן במטוסים לישראל בשנים 1950-1949 (יש המכנים מבצע זה בטעות 'מרבד הקסמים', אך שם זה, הלקוח מאגדות 'אלף לילה ולילה', שימש כינוי סתר למבצע הטסת יהודי עיראק לישראל). לסברה זו אין כנראה מקום. העולים מתימן הוטסו אז לשדה התעופה בלוד ואף מטוס של עולים לא נחת בשדה תימן.  

הסיבה למתן השם אינה קשורה בארץ תימן, אלא בשל היותו אז שדה התעופה הדרומי בישראל. כבר בתנ"ך משמעות השם 'תימן'היא 'דרום' (וכך אף המילה 'יַמַן'בערבית) – בצד ימין של מי שמפנה פניומזרחה. 

ב. בית המכס התחתון

שאל אלי סטמקיבוץ גדות:

מי בנה ומתי את הבית הערבי המכונה 'בית המכס התחתון'מזרחית לירדן, ליד 'גשר בנות יעקב' (אגב, לאחרונה החלו לשפץ את 'בית המכס העליון'כדי להקים שם מלון).

בית המכס התחתון (מקור: שלמה מן, נעמוש / הרמה הסורית)

והשיב יהודה זיו:

התשובה לשאלתך מצויה במפת 1:100,000 (גליון 3 – צפת) מימי המנדט הבריטי: בצד כביש קונייטרה – ראש פינה, היורד אל גשר בנות יעקב, מצויין תחילהCustoms  (בית מכס) – זהו המבנה המכונה היום 'בית המכס העליון'– ולרגליו, בצפון-מערב, Syrian Post (עמדת משמר סורית), שצפתה על הגשר עצמו, וזהו 'בית המכס התחתון'. שני המבנים הללו הוקמו על ידי שלטון המנדט הצרפתי בסוריה, עם קביעת 'גבול הצפון'בעקבות הסכם סייקס-פיקו (1916).  

כך הדבר אף בראש פינה, שם מציינת אותה מפה Customhouse(בית מכס) שהקימו הבריטים ממזרח לכביש ראש פינה – מטולה, כשממערב לו מצויינות על המפה גם ראשי התיבות  ,P.S.כלומר תחנת משטרה ((Police Station, המשמשת בתפקידה עד עצם היום הזה.

 ג. עמדת שמירה בחצר סרגיי

שאל אלדד ידידיה:

כשטיילתי לאחרונה בירושלים, גיליתי בפינה הדרום-מערבית של חצר סרגיי (במגרש הרוסים) עמדת ירי ישנה. המקום לא נמצא ליד קו הגבול של 1948, מה פשר המיקום?

השאלה הופנתה למדריך ולצלם ברוך גיאן, שענה:

בימי המנדט הבריטי מוקמו בבית סרגיי משרדים של מחלקת העבודות הציבוריות. העמדה נמצאת בפינת מגרש הרוסים והייתה חלק ממתחם השלטון הבריטי שנקרא 'בווינגרד', וזו כנראה העדות הפיסית היחידה שנותרה מהמתחם.

ד. מה בין נחל חֶבֶר לחברון?

שאל שמשון בהטמחולון:

בסיור גיאולוגי באיזור נחל חֶבֶר עלתה השאלה מה הן משמעויות שמו הערבי הקודם של הנחל – 'ואדי חַבְּרָה', והאם יש קשר לשמה העתיק של חברון, שנחל חבר מתחיל בה. באנציקלופדיה 'אריאל' של זאב וילנאי (עמ' 2166-2165) יש אזכור לשם זה, המציין שני אזורים בצפון סיני – 'חַבְּרָה'ו'חַבְּרָה שרקיה' (המזרחית). שמות אלה מופיעים במפה גיאולוגית גרמנית משנת 1916 ומתארים אותם כ'עמק עטור גבעות'. ניסיתי לאתר את המפה במרשתת, דרך שגרירות גרמניה ובפנייה ל'איגוד הגיאולוגים הגרמנים', והעליתי מאובן...פניתי גם אל מומחים לערבית, אך התשובותהתמקדו בשיוך השם לשמה העתיק של חברון. האם אכן יש קשר בין שם האיזור לבין צורתו המורפולוגית.

תצפית אל נחל חבר (מקור: ויקיפדיה)

והשיב יהודה זיו:

ארבע משמעויות יש למילה חַבְּרָה (حَبْرَة) בערבית: שמחה; חיי רווחה; לחן נעים; כינויה של חברון בימי הביניים. ואילו למילה חַ'בְּרָה (הנהגית כַבְּרָה; خْبْرَة) יש מובן שונה. לדברי וילנאי הריהי 'בקעה גדולה ושטוחה'בסיני, ומסתבר, כי בשל צורתה מכנים אותה הבדווים בשמו של כלי קיבול גדול מעור גמל, המשמש לאחסון שמיכות ובגדי חורף. והרי לך שם ערבי ציורי, המשמש אף מונח בגיאומורפולוגיה, כאשר ביקשת.  

מכאן, שהבנת משמעותו של שם ערבי מחייבת אוזן קשבת להבדל שבין ح (ח)לבין خ (ח', שאותו מבטאים ככ'רפה). מהיכרותי עם דו"חות סוקרי נוף גרמניים, אני מניח כי אף הם ציינו בסיני את בקעת Khabraולא את Habra. ואכן, כדבריך, גם וילנאי הביא את שתי הצורות הנזכרות: חַבְּרָה (שמם הערבי של חברון ושל נחל חבר) וחַ'בְּרָה שבסיני, באזור בִּיר-גַפְגָפָה. לא לחינם נוהגים הערבים ללגלג על יהודים, המתעניינים דווקא בשלומו של הדוד מצד האם, שעה שהם שואלים: 'כִּיף חָ'אלַכּ?'בח'ית חִכִּית, שעה שבעצם כוונתם היא 'כִּיף חָאלַכּ?', בחי"ת גרונית: 'מה מצבך? מה שלומך?'...

דיאטה בווילנה: המסעדה הצמחונית של פאני לֶבָנְדוֹ

July 15, 2015, 9:37 pm

≫ Next: פינת ההלכה: מבצעים לתשעה באב והגֶזֶר של בית הדין

≪ Previous: שו"ת זיו (ו): שדה תימן, בית המכס, חצר סרגיי, חֶבֶר וחברון

$

0

0

מאת רמי נוידרפר

שנים רבות אני נמשך בכבלי קסם לעולמה המופלא של התרבות היהודית שצמחה במזרח אירופה, ובמיוחד לתרבות היידיש. זו כמיהה למשהו שמעולם לא חוויתי באופן אישי, והנה אני מוצא את עצמי, כמעט מדי יום, גולש ומשוטט באתרים שונים ומשונים באינטרנט. אני מחפש חומרים נוספים על גטו קובנה, שהוא נושא המחקר שלי, ו'על הדרך'מוצא עוד ועוד אוצרות מדהימים של תרבות שהייתה, וכמעט איננה עוד. מפליא לגלות שבד בבד עם היעלמותה של תרבות היידיש החילונית המודרנית מחיי היומיום, היא פורחת דווקא במרשתת. מאות אתרי אינטרנט ברחבי העולם מוקדשים להנצחתה, ומועלים בהם עשרות אלפי ספרים, עיתונים ומסמכים, שמקיפים את עושרה, עוצמתה וצדדיה המגוונים.

אחד האתרים שבהם ניתן למצוא חומרים מקוונים כאלה הוא מיזם הדיגיטציה של הספרייההלאומיתשלפולין. עד כה נסרקו והועלו אליו למעלה מחצי מיליון מסמכים, יצירות אמנות וצילומים היסטוריים. מטבע הדברים, רוב המסמכים (כ-300,000) כתובים בפולנית, אולם השפה השנייה בשכיחותה היא יידיש – שפתו של המיעוט היהודי הגדול שחי בפולין במשך מאות שנים. כ-14,000 מסמכים ביידיש כבר נמצאים שם, והם כוללים מאות-אלפי דפים. על פי נתוני האתר יש בו כ-250 ספרים, 8,200 כתבי עת וכ-800 חוֹלְפוֹת – זהו השם העברי ל-Ephemera, כלומר יצירות כתובות או מודפסות שלא נועדו להישמר. המילה היוונית 'אֵפֵמֵרָה' (ἐφήμερα) פירושה 'בשביל יום', דהיינו חומרים שנועדו לשימוש ליום אחד בלבד ואמורים להיזרק אחר כך. אלא שעבור ההיסטוריון דווקא אלו הם המסמכים המעניינים ביותר, משום שהם משקפים את חיי היומיום ואת עולמם של בני כל השכבות, לא רק שכבת המלומדים והכותבים. דוגמאות לסוגי חוֹלְפוֹת הן מודעות קיר, כתבי פלסתר ('פשקווילים'), כרטיסי ביקור, כרטיסי ברכה, כרטיסים להופעות תיאטרון או קולנוע, מכתבים, דִבְקִיוֹת (סטיקרים), עלונים, גלויות, פוסטרים, ומה לא. רובם הגדול של המסמכים שנסרקו נוצר בפולין לפני השואה, ורבים מהם אינם נמצאים, לפחות לא בצורה מקוונת, בשום מקום אחר בעולם. 

לפני כמה חודשים, אגב שיטוט מקרי, צד את עיני ספר יידיש מרהיב עין, שכל דפיו הראשונים גדושים באיורי צבע של פירות וירקות. כשעלעלתי בין דפי הספר גיליתי עולם מפתיע, שמשלב היסטוריה ותרבות, מזון צמחוני ובריאות. הספר יצא לאור בווילנה (אז בפולין) בשנת 1938, ערב החורבן.

הספר, 'וועגעטאַריש-דיעטישער קאָכבוך (ספר בישול צמחוני דיאטטי) מאת פֿאַנני לעוואַנדאָ, נמכר בשלושה וחצי גילדן (כלומר, זלוטי, ובעברית – זהובים), או דולר וחצי למזמינים מחו"ל. הכתובת שנמסרה למעוניינים ברכישת הספר הייתה כתובתה של פַנְיָה (פאני) לֶבָנְדוֹ, בית אוכל דיאטטי-צמחוני, רח'ניימייצקה 14, וילנה (פולין). 

ספר זה תורגם לאנגלית וראה אור ממש בימים אלה. בתחייתו נעסוק בהמשך.

א. פאני לֶבָנְדוֹ והמסעדה

כשאנו חושבים על אוכל יהודי מזרח אירופי, הדבר האחרון שעולה בדעתנו הוא מזון צמחוני או דיאטטי. המטבח היהודי המסורתי הוא עתיר בצק ושומן, פחמימות ובשר – קרעפּלך וקניידלך, כבד קצוץ ורגל קרושה, געפילטע פיש וסופגניות, לַטְקֶס ובלינצ'ס – שאף מומחה לדיאטה לא ימליץ עליהם. לכן, עצם קיומו של בית אוכל צמחוני ודיאטני, שגם זכה לפרסום ולהצלחה, הוא מפתיע ומסקרן.

הפרטים על פאני לבנדו וקורות חייה, כמו גם מקצת הצילומים שברשימה, נמסרו לי על ידי פרופסור אפרים זיכר, חוקר ספרות רוסית מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, שהוא נכד-אחותה של פאני. היא נולדה כנראה בשנת 1889 בוְלוֹצְלָאוֶוק שבצפון פולין, בת לחיים אפרים פישלביץ (שכשמו כן היה, סוחר דגים) ולאסתר מלכה לבית שטולצזאפט. פאני הייתה השנייה מבין שישה ילדים, חמש מהן היו בנות.

ב-1901 היגרה המשפחה לאנגליה, אולם פאני נשארה משום מה מאחור, ולימים נישאה לאליעזר (לזר) לבנדו, שעסק במסחר ביצים. לבני הזוג לא היו ילדים. בשנת 1920, בעת מלחמת רוסיה-פולין, נאסר לזר על ידי הרוסים אולם הצליח להימלט עם רעייתו לווילנה, שהייתה לפרק זמן קצר בירת המדינה הליטאית החדשה שכונתה ליטאהמרכזית. בעקבות בחירות שנערכו בראשית 1922 סופחה וילנה, שהיה בה רוב פולני, לפולין.

וילנה הייתה מרכז יהודי חשוב במזרח אירופה, הן של תרבות תורנית ומסורתית הן של תרבות חילונית ביידיש ובעברית. בשנת 1923 חיו בעיר כמאה אלף אנשים, קצת יותר ממחציתם היו יהודים. לא ברור מתי בדיוק הקימה משפחת לבנדו את המסעדה שלה. המסעדה הייתה רשומה על שם לזר אף שפאני היא שניהלה אותה והיא שהייתה אחראית על המטבח. גם לא ברור מדוע בחרה פאני להקים מסעדה דיאטטית צמחונית דווקא, אף כי אפשר לשער שעשתה זאת מסיבות אידאולוגיות.

פאני לבנדו (במרכז התמונה מאחור) במסעדה הצמחונית שניהלה

כפי שניתן לראות בתמונה, המסעדה הייתה מסעדת יוקרה במושגי הזמן והמקום. מפות צחורות על השולחנות, אגרטלי קריסטל לפרחים וכדי מים קרים. הסועדים, רובם ככולם גלויי ראש, יושבים לשולחן מעונבים ומתהדרים בחליפות בנות שלושה חלקים, חלקם בחברותא וחלקם בגפם. בעלת המסעדה פאני (במשפחתה קראו לה פייגע) עומדת מאחור, לבושה גם היא בחליפה מהודרת, ומשגיחה על שתי המלצריות הצעירות, עוטות המדים הצחורים והשביס לבן. 

כתובתה של המסעדה הייתה Niemiecka 14, כלומר רחוב הגרמנים (בפולנית). היהודים דוברי היידיש קראו לרחוב בשם 'דייטשע גאַס', ואילו היום הוא נקרא בליטאית Vokiečių gatvė. רחוב זה היה בלבו של אזור המגורים היהודי. בין הבתים 10 ו-12 הייתה הכניסה ל'שולהויף'. לחצר מפורסמת זו, שבה שכנו בתי הכנסת העיקריים של וילנה, היו שתי כניסות ראשיות: אחת מרחוב היהודים ואחת מרחוב הגרמנים. 

'רחוב הגרמנים'בווילנה, תמונה מ-1917 (מקור: giedres blogas)

בתקופת הכיבוש הנאצי, היה רחוב זה לגבול שהפריד בין 'הגטו הקטן'ו'הגטו הגדול'של ווילנה. אנו רואים אותו במרכז המפה.

פאני לא הייתה רק בעלת מסעדה, אלא עסקה גם בפעילות ציבורית והעבירה שיעורי בישול לנשים יהודיות בשיתוף פעולה עם ה'ייִדישע פֿרויען פֿאַראַיין' (איגוד נשים יהודיות) ועם TOZ, ארגון הבריאות היהודי (Towarzystwo Ochrony Zdrowia Ludności Żydowskiej) שפעל בפולין בין שתי המלחמות.

פאני לבנדו (במרכז) מעבירה קורס בישול (מקור: אוסף משפחת שקולניק; באדיבות אפרים זיכר)

קורסי הבישול שהעבירה פאני לא היו צמחוניים דווקא. כפי שאפשר לראות בצילום, המטבח התנהל על פי כללי הכשרות והכלים התחלקו בבירור ל'מילכיק' (חלבי) ו'פֿליישיק' (בשרי). אפשר לשער כי הנשים שבצד ימין הן התלמידות בקורס, ואילו הנשים המהודרות משמאל באו לבקר ומן הסתם גם לטעום. אולי הן היו פעילות בארגוני הצדקה שמימנו את הקורס.

אפרים זיכר סיפר לי, כי לאחר מותו של מנהיג פולין, המרשל יוזף פּילסוּדסקי (1935), הורע מאד מצבם של יהודי פולין ופאני לבנדו ניסתה להגר לאנגליה. היא נסעה לשם כדי להיפגש עם נציגי חברת 'היינץ'וניסתה לשווק את מתכוניה, ואולי גם לקבל משרה, אך בקשותיה נדחו.זיכר סיפר גם על מסע שעשתה פאני לארה"ב, בספינת הפאר הפולנית 'בָּאטוֹרי'. פאני ניהלה באנייה מטבח צמחוני, ולצדה הועסק גם רב לבוש מדים צחורים שהשגיח על הכשרות.

האונייה הפולנית 'באטורי' (גלוית דואר)

זמן קצר לאחר פרסום הספר פרצה מלחמת העולם השנייה. על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, הועברה וילנה לתחום ההשפעה הסובייטי. בווילנה ישבו באותה עת קרוב ל-60,000 יהודים. הצבא האדום נכנס לווילנה ב-19 בספטמבר 1939. תחילה הועברה השליטה בעיר לידי בלארוס, אך כעבור חודש נמסרה לליטא. ביוני 1940 החליפה וילנה ידיים פעם נוספת, כאשר פלשו הסובייטים לליטא וסיפחוה לברית המועצות. שנה אחר כך, ב-22 ביוני 1941, פלשו הגרמנים לברית המועצות והעיר וילנה נכבשה יומיים אחר כך (24 ביוני). פאני ולזר ניסו, כמו יהודים רבים אחרים, להימלט מזרחה, ומאז נעלמו עקבותיהם. יש עדויות שבני הזוג נעצרו בגבול על ידי חיילים סובייטיים, אך לא ידוע היכן וכיצד מצאו את מותם. רוב היהודים שנותרו בגטו וילנה נרצחו, חלקם הגדול בבורות ההריגה בפונאר.

ב. ספר הבישול

ספר הבישול הצמחוני-דיאטטי נפתח בכמה מבואות קצרים:

א. מבוא צבעוני

לא רבים היו הספרים שנדפסו עם תמונות בצבע בשנות השלושים, בוודאי במזרח אירופה (יוצאי דופן היו ספרי ילדים ביידיש שנדפסו בברית המועצות – ראו למשל ברשימה שפורסמה בעונ"ש – אבל זה כבר סיפור אחר). פאני לבנדו ידעה מן הסתם שאחת הבעיות הניצבות בפניה, בבואה לקדם את החזון הצמחוני, היא חוסר ההיכרות עם חומרי הגלם, ולכן טרחה לפרסם בעמודים הראשונים של ספרה ציורים צבעוניים של ירקות ופירות, ולהם צירפה את שמותיהם ביידיש ובאנגלית.

הקרוטשקע היא לפת והגרינע אַרבעסלעך הן אפונים ירוקות

הנה עוד כמה תמונות מהעמודים הראשונים של הספר:

מהיכן השיגה פאני את התמונות? זיכר סבור שהן הועתקו משקיות של זרעים.

ב. 'צו די באַלעבאָסטעס'

ההקדמה שכתבה פאני לבנדו נועדה 'לבעלות הבית' (ההנחה הייתה שרק נשות-חייל תעיינה בספר). היא ציינה כי זה זמן רב ידוע שמזון העשוי מפירות וירקות בריא יותר מבשר. ועוד הוסיפה, כי בתקופתנו ניתן למצוא, כמעט בכל בית, מישהו שמשיקולי בריאות חייב בדיאטה צמחונית. כדי למנוע מחלות חייב אדם להימנע מאכילת בשר לפחות שלושה ימים בשבוע, וגם משיקולי צער בעלי חיים, צמחונות היא דבר נכון. יחד עם זאת – כתבה פאני – בין נשים מקובלת האמירה ש'בלי בשר אין מה לבשל', וכמו כן הימנעות מאכילת בשר נחשבת ביהדות לסימן אבל וזכר לחורבן בית המקדש (למשל, ב'תשעת הימים'שבין ראש חודש אב לתשעה באב). כדי להוכיח שבכל זאת אפשר לבשל גם בלי בשר החליטה המחברת לפרסם את ספרה ולהציע בו 408 מתכונים. 

אם תקפידי על חמישה עקרונות, אומרת פאני לקוראותיה, מובטחות לך הצלחה והנאה מהמתכונים:

• השתמשי אך ורק בחומרי גלם איכותיים;
• בשלי רק בכלים נקיים, רצוי כלי אלומיניום;
• השתמשי רק בחמאה שנוצרה בצנטריפוגה, שהיא נטולת חומציות;
• אל תזרקי מאומה. מהשאריות ניתן להכין עוד משהו;
• הכיני הכל בדיוק כפי שכתוב בספר ואל תאלתרי.

ג. מדוע חשובים לגוף פירות וירקות?

מאמרו הקצר של ד"ר ב'דֶמְבְּסקי על חשיבותם התזונתית של הפירות והירקות, שאמור היה להעניק לספר גם סמכות מדעית, התפרסם במקורו בביטאון פֿאָלקסגעזונט' (בריאות העם). זה היה דו-שבועון לענייני בריאות, שיצא בווילנה בין השנים 1940-1923, רוב הזמן בעריכתו של ד"ר צמחשאבָּאד, שהיה רופא נערץ וממנהיגי הקהילה היהודית בווילנה. 

בעבר – כתב דמבסקי – נהוג היה לחשוב שרק שומן, פחמימות וחלבונים חשובים לגוף, וירקות ופירות הם לכל היותר קישוט, שלעיתים אף עשוי להזיק. אין זו אלא טעות, הדוקטור מסביר את חשיבותם של הפירות והירקות כמקור של סיבים, מינרלים וּויטמינים. דברים אלה, שנראים לנו היום ברורים מאליהם, היו אז כנראה חידוש גדול לציבור קוראי היידיש, אך כמובן שגם מצב הידע הרפואי מאז השתנה מאוד. דמבסקי קובע בסמכותיות כי הסוכר שבפירות חשוב מאוד לבריאות, משום שהוא המקור המהיר ביותר לספיגת פחמימות. היום נחשב הסוכר לאבי כל חטא תזונתי...

ניסיתי להתחקות אחר עקבותיו של ד"ר ב'דמבסקי, אך לא מצאתי מאומה אודותיו. 

ד. 'הצמחונות כתנועה רעיונית'מאת בן-ציון קיט

לאחר הפן המדעי דאגה פאני לבנדו לבסס גם את הפן הרעיוני תוך ניסיון לשכנע את קוראיה שצמחונות היא בעצם מצווה יהודית עתיקה. מחבר המאמר הקצר 'וועגעטאַריזם אַלס אידעישא באַוועגונג'הוא בן-ציון קיט, שהיה עיתונאי, שחקן, משורר וסופר, שפרסם מאמרים ושירים בעיתונות יידיש בווילנה ובעיתון הילדים 'גרינינקע ביימעלעך' (עצים ירקרקים). הוא נרצח בגטו לידה שבפולין (היום בבלארוס) בשנת 1942.

קיט מסביר לקוראיו מה זו בכלל 'צמחונות' (מונח שייתכן ורבים מהם מעולם לא שמעו עליו) וכיצד יכול אדם להתקיים בלי בשר. התנועה הצמחונית, הוא מספר, נוסדה באנגליה בשנת 1847, אולם צמחונים היו מאז ומעולם, לעיתים מרצון ולעיתים תכופות יותר מכורח הנסיבות. קיט מספר על הקופים, הקרובים מבחינה אבולוציונית לאדם וניזונים רק מפירות, ומגנה את אוכלי הבשר בשם 'אוכלי נבלות'. הוכחה נחרצת לכך שאדם צריך להיות צמחוני הוא מביא מן התנ"ך: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה' (בראשית, א 29). רק לאחר המבול החל האדם לאכול בשר, מכיוון שלא היו עוד צמחים ולא פירות וירקות. את מאמרו הוא מסיים באזכור שמותיהם של כמה אישים נערצים שהיו צמחונים: הסופר לב טולסטוי והצייר איליה רֶפִּין, הסופר הצרפתי רומן רולאן והבריטי ג'ורג'ברנרד שואו, וגם המנהיג ההודי הדגול מהאטמה גאנדי. 

ה. ויטמינים

עוד לפני המתכונים עצמם טרחה פאני לבנדו והביאה טבלת ויטמינים והסבר קצר על חשיבותם התזונתית ובאלו פירות וירקות ניתן למוצאם. חמישה ויטמינים היו ידועים אז : A, B, C, D, E, ואילו היום ידועים לנו הרבהיותר.

תמו חמישה-עשר עמודי המבוא ועתה הגיעה שעתם של המתכונים.

ג. המתכונים

כאמור, ספר הבישול מכיל 408 מתכונים, כמות גדולה מאד לספר בישול בן 232 עמודים, שאין בו צילומים. המתכונים מסודרים על פי נושאים וכתובים בצורה ברורה ופשוטה, ועם זאת המגוון הוא אדיר ומעורר התפעלות.

הפרק הראשון עוסק בסלטים ומתחיל במתכון להכנה ביתית של מיונז, המכונה גם בשם האליטיסטי 'פרובנסל'. מיונז מכינים מחלמוני ביצה בתוספת שמן, מלח וסוכר ומעט מיץ לימון. את כל אלה ממליצה המחברת לבחוש בכף עץ (!). יחידת המידה במתכוניה של פאני היא ה'דעקאַ' (דֶקַגרָם) – 10 גרם. זו הייתה יחידת מידה מוכרת באותה עת ו-25 דעקאַ הם אפוא 250 גרם. 

בין הסלטים ניתן למצוא 'קלאסיים', כמו פרובנסל (תפוחי אדמה, מלפפון חמוץ, ביצים קשות, פטריות, סלרי, אפונה, שעועית ירוקה עם מיונז מלח ולימון), סלט ירוק, סלט עגבניות, עגבניות ממולאות, סלט תפוחי אדמה וסלט מלפפונים; אך גם מתכונים חדשניים ומעניינים, כמו סלט אגסים כבושים, סלט חצילים ואגוזים וסלט חזרת (כריין) ותפוחים.

פרק המרקים (זופּן) נפתח במתכון להכנת שקדי מרק ביתיים. בין מתכוני המרק המעניינים מצאתי מרק בירה (ביר-זופּ): פותחים בקבוק בירה, מערבבים אותו עם שתי כפות סוכר, כף דבש, שישה חלמונים ומעט מלח, מרתיחים ואוכלים עם קייזערקעס (לחמניות קיסר) וגבינה.

יש גם מרקי פירות מתוקים משזיפים, מדובדבנים או מריבת פובידל, שאותם גומאים, חמים או קרים, עם שמנת. יש גם מרקים אקזוטיים, כמו סאגו (sago), שהוא מין עמילן המופק מגזע דקל בשם זה ומעוד סוגי דקלים טרופיים. לא נפקד מקומו של הבורשטהאוקראיני, אך לא זה הסגול, שעשוי מסלק ומסוכר, אלא מרק צמחוני חם ועשיר, שכמובן אינו כולל בשר.

במדור הקציצות (קאָטלעטן) ניתן למצוא קציצות גרגרי חומוס (אַרבעס) וקציצות מאגוזים טחונים; במדור התבשילים – חמין שזיפים, המכונה פֿלוימען צימעס (טעמתי פעם. מומלץ!), ואספרגוס מאודה. יש בספר גם מתכונים שהיום היינו קוראים להם 'פסטה', אלא שאז קראו להם סתם 'לאָקשן'. 

ומה עם השניצל? במאמרי 'קיצור תולדות השניצל', שפורסם בעונ"ש, תיארתי שניצל צמחוני, שנעשה מחמת קיצוב וצנע, אולם בספרה של לבנדו אפשר למצוא מתכונים לשניצל וינאי מכרובית ('אַ ווינער שניצעל פֿון קאַלאַפֿיאָר'), שניצל מגזר ושניצל מגרעיני חִמְצָה (חומוס)...

אין מטבח מזרח אירופי בלי הדייסות המכונות קאַשעס, וספרנו מלא במתכונים דייסתיים שונים, החל מפירה תפוחי אדמה (קאַרטאָפֿל-פּיורע) וכלה בדייסות גריסים למיניהן. ועוד בספר נמצא חביצות (פּודינגן) ורפרפות, מיני חמין ומיני קוגעל, לאַטקעס (לביבות) של גזר ושל אורז ושל גבינה, וגם פּאַמפּושקעס – מין מאפה תפוחי אדמה ממולא בגבינה. וכמובן, לא נפקד מקומם של הכופתאות והכיסונים, הלא הם הקניידלעך והקרעפּלעך.

פַּמְפּוּשְׁקי (מקור: קיבוץ גלויות במטבח)

ועדיין הגענו רק למחצית הספר.

לחג הפסח מציעה המחברת מתכונים רבים, כמובן ללא קמח, אורז או קטניות. מרק היין (אַ פּסחדיקע זופּ פֿון ווײַן) נראה מפתה במיוחד, וכמותו גם הכופתאות החלביות עתירות החמאה (מילכיקע פּסחדיקע קניידלעך).

המאפים הקרויים 'טייגעכצן' (פשטידות), נעשים בדרך כלל מתפוחי אדמה או אטריות. לפאני לבנדו יש מתכוני טייגעכץ עשירים ומגוונים, כולל אורז, פטריות, או פירות. יש גם מתכון לכופתאות סולת (קלאָצקעלעך), שהם מעין ניוקי פולני.

כאן מגיע תור המאפים: החלות והעוגות, הטורטים, הקרמים והקציפות. מצא חן בעיניי מאפה הנקרא 'שאַרלוטקע'ונעשה משיירי חלה...

אין מטבח מזרח אירופי בלי ריבות, מרקחות, מרמלדות וקונפיטורות למיניהן, שעשויות מכל פרי שניתן להעלות על הדעת, כולל כל מיני פירות יער ואוכמניות הגדלות על גדות הנהרות. אבל יש גם ריבות שקשה לעלות על הדעת, כמו קונפיטורה של צנון (אַײַנגעמאַכטס פֿון רעטאַך)...

ואז מגיע הספר לכל מיני מאפים מתוקים ומלוחים מבצקים ממולאים, המכונים סטאָניקעס ופּיעראָזשקעס, והם ממולאים בכל טוב ארץ פולין – פירות וירקות, גבינות ואורז, ואפשר לבשלם, לטגנם או לאפותם. 

הגיע תור הקינוחים, שכוללים לפתנים (קאָמפּאָטן) וקציפות, כמו קציפת לימון, תפוחים או חמוציות, לפתן ראַבאַרבאַר (ירק מוזר הקרוי בעברית רִבָּס), וקינוח קפוא מקפה עם חלבוני ביצים. אחרי אתנחתא קצרה של מתכוני זיגוג וציפויים לעוגות, מגיע פרק המשקאות ובו אפשר למצוא תה פירות לחולים (אַ פֿרוכטן- טיי פֿאַר קראַנקע), אך גם מאַצאָני, שהוא משקה יוגורט ארמני.

ועדיין לא סיימנו. יש גם רטבים, וגלידות וקינוחים קפואים, ועוד ועוד. רשימת המתכונים מסתיימת במשקאות אלכוהוליים, ובהם המעד המפורסם (הנקרא בעברית תְּמָד), שעשוי דבש, מים, שמרים, ותבלינים כגון ציפורן, קינמון או אגוז מוסקט, ובמתכונים למשקאות צוננים: מיצים ולימונדות עשויים מכל מיני פירות.

בקבוק תמד מווילנה

ואת כל השפע הגדול הזה, את כל הפנינים הקולינריות האלה ואת התרבות החומרית שהצמיחה אותן, הכריתו הנאצים חודשים ספורים אחרי פרסום הספר.

ד. ספר האורחים

זה מאות שנים שנהוג להקדים לספרים תורניים 'הסכמות'. אלה הם מכתבים קצרים, שנחתמו בדרך כלל על ידי רבנים וגדולי תורה, ובהם מובעת דעתם החיובית על הספר. הם משבחים את תוכנו ואת מחברו ונותנים לספר מעין 'תעודת הכשר'שתסייע גם במכירתו. אבל איזו הסכמה כותבים לספרי בישול?

ה'הסכמות'שקיבלה פאני לבנדו הן אולי החלק המעניין ביותר בספרה, לפחות עבור היסטוריונים, שכן הן נכתבו על ידי כמה מהאישים הבולטים בחיי התרבות היהודית בפולין ערב המלחמה. ה'הסכמות'הללו לא נדפסו בתחילת הספר, אלא דווקא בסופו (עמ' 234-231). למעשה מדובר, כנראה, בציטוטים שהביאה המחברת מתוך מה שרשמו סועדים מפורסמים ב'ספר האורחים'של המסעדה.

מבין שלושים ושניים הממליצים על המאכלים (כולם גברים, למעט אישה אחת, חנה בלנקשטיין), הצלחתי לזהות בקלות עשרים ותשעה. רבים מהם נספו בשואה ורק מקצתם הצליחו להמלט מידי הנאצים. רבים מן הממליצים כלל לא גרו בווילנה, אלא ביקרו בה בשל עיסוקיהם. הבילוי במסעדה הצמחונית היה, מן הסתם, גם 'אטרקציה'תיירותית.

חנה בלנקשטיין, שדבריה פותחים את הרשימה, מדברת בשבח הספר, שהוא יועץ ('עצה-געבער') ראוי לכל עקרת בית. בלנקשטיין (1939-1860) הייתה פעילה פמיניסטית וסוציאליסטית שגרה בווילנה.

השני ברשימה הוא המשורר איציקמאנגר, שכתב פשוט ולעניין: 'זה היה אַ אַ אַ מחייה!!'. מאנגר גר אז בוורשה, וב-1939 נסע לצרפת וכך ניצל מציפורני הגרמנים. יחד עמו הסב לשולחן יצחק גיטרמן, שכתב בקיצור, כמו שופט שמצטרף לדעת הרוב: 'ארוחת הערב הייתה כמו שאיציק מאנגר כתב'.

יצחק גיטרמן (1943-1889)

גיטרמן כמעט ואינו מוכר היום, אך באותה עת היה דמות חשובה. הוא גר אז בוורשה והיה מנהל הג'וינטבפולין. זה היה ארגון הסיוע הגדול והחשוב של יהודי ארה"ב, ובאותה עת – תקופה של לחץ כלכלי ואנטישמיות כמדיניות ממשלתית, שנועדה בגלוי כדי למדר את היהודים – סיועו של הג'וינט היה משמעותי במיוחד. לאחר הקמתו של גטו ורשה (נובמבר 1940) המשיך גיטרמן בפעילותו למען הכלל. הוא נרצח על ידי הגרמנים ב-18 בינואר 1943.

שתי המלצות בספר כתובות עברית, ושתיהן נכתבו דווקא בידי יידישיסטים נלהבים. ההמלצה הראשונה נכתבה בידי מתתיהו (מתיאש) מיזס, היסטוריון, פילולוג, עיתונאי ואיש ציבור, שלחם בוועידת צ'רנוביץ (1908) לקביעתה של יידיש כשפה הלאומית (בה'הידיעה) של העם היהודי. בימי השואה נלכד מיזס בגטו פשמישל, עיר הולדתו, לימים הועבר למחנה פלאשוב ומת מתשישות, ב-18 בינואר 1945, באחד ממסעות המוות.

מתתיהו מיזס (1945-1885)

ההמלצה השנייה בעברית נכתבה בידי ד"ר מאיר אברהם הלוימבוקרשט, שהיה רב ליברלי ופרסם חיבורים בתולדות יהודי רומניה והרפואה היהודית.

הרב ד"ר מאיר אברהם הלוי (1972-1900)

המלצה משונה מעט כתב הסופר יהושע פֶּרְלֶה (1943-1888): '[האוכל] לא הזיק לכבד היקר שלי'.

פרלה היה מן הדמויות החשובות והטרגיות של יהודי פולין. הוא היה מתרגם וסופר פורה ביידיש, וספרו החשוב ביותר הוא הרומן 'ייִדן פֿון אַ גאַנץ יאָר' (ורשה, 1936), שתורגם לעברית בשם 'יהודים סתם' (הספרייה החדשה, 1992) והוא מאוד מומלץ לקריאה. בגטו וורשה היה פרלה מעורב בפעילות המחתרתית הקשורה לארכיון 'עונג שבת', ואת חייו בגטו תיאר ביומן מזעזע שנקרא 'חורבן וואַרשע' ונותר עדיין בכתב יד. הוא נרצח במחנה בירקנאו ב-1943.

ציור: פליקס פרידמן (יהושע פּערלע, ייִדן פֿון אַ גאַנץ יאָר, הוצאת י"ל פרץ, 1990)

האישיות הידועה ביותר בין הממליצים היה הצייר מארק שאגאל: 'אומרים שטעים אצלך', כתב שאגאל, 'אולם אני הגעתי אלייך לצערי עם "בטן חולה"ולכן לא ניסיתי הרבה דברים, אבל מה שטעמתי היה טעים'. באותן שנים כבר גר שאגאל בצרפת, ונראה שהגיע לווילנה לביקור. ב-1941 הוא הצליח להימלט מצרפת הכבושה לארצות הברית וכך ניצל. 



בין המבקרים היו גם אישים שפעלו בתחום מחקר היידיש, כמו הבלשן יודל מאַרק, שכתב: 'לעיתים נדירות חייב כל אדם להיות צמחוני'. מארק, שהיה פעיל במפלגה הפולקיסטית, גר בקובנה ובשנת 1936 היגר לארה"ב ושם המשיך במחקריו הבלשניים, בעיקר במסגרת ייוו"א, מכון המחקר ליידיש שבניו-יורק.

יודל מארק (1975-1897)

אורח ססגוני אחר היה הסופר והצלם אלתר קָצִיזְנֶה, שכתב את הקדשתו בחרוזים.

בתרגום מילולי זה נשמע כך: 

הודעה לכל השמים והאַרים / ממני, צמחוני כבר שלושים שנה. / רבותי! דעו: שארוחת צהרים ב'לבנדֶה' / היא התעמולה הטובה ביותר של הרעיון ה'חלבי'.

קָצִיזְנֶה, יליד וילנה שחי אז בוורשה, היה דמות חשובה בחיי תרבות יידיש בפולין ופעל בתחומים רבים. בין השאר התפרסם בזכות צילומיו, אשר הנציחו את הווי חייהם של יהודי פולין ופורסמו בקביעות בעיתון הניו-יורקי פֿאָרווערטס. הוא חיבר שירים, דרמות ורומאנים, וספרו 'חזקיםוחלשים', שתורגם ב-2012 לעברית, הוא, לדעתי, יצירת מופת. 

סופו של קציזנה היה נורא. הוא נמלט מוורשה ללבוב, ועם פלישת הגרמנים לברית המועצות ברח שוב לטרנופול. כשנכבשה העיר בידי הגרמנים הוא הוכה למוות, ובידינו עדות מזעזעת על רציחתו בפוגרום שעשו אוקראינים ב-7 ביולי 1941, ובו נרצחו כ-5,000 יהודים.

אלתר קציזנה (1941-1885)

חוות דעת עוקצנית כתב פלוני ושמו 'חושך': 'האמיני לי, שמאכלייך הצמחוניים ערבו לחיכי יותר מהרבה "מזון רוחני"של ספקי המזון הרוחני שלנו'.

האיש לא היה צריך באמת להסתתר, כי הכינויים 'חושך'או 'דער טונקעלער' (האפל), היו מוכרים וידועים ליהודי פולין, ובהם חתם הסטיריקן יוסף טונקל.

טונקל, שנולד בבוברויסק והתחנך בווילנה, גר אז בוורשה ופרסם טורים הומוריסטיים בכל עיתוני הזמן. הוא היה איש 'העולם הגדול', שכן הספיק לגור כמה שנים בארה"ב ובשנת 1931 אף ערך ביקור בארץ ישראל והתקבל בחמימות רבה על ידי הסופרים בארץ ובראשם ביאליק. עם פרוץ המלחמה היה טונקל בבלגיה ומשם הצליח, לאחר תלאות, למלט את עצמו לארה"ב.

יוסף טונקל (1949-1881)

ולבסוף, הנה המלצתו הלבבית של אברהם מוֹרֶבסקי, שכתב, בין השאר: 

כזולל שוורים, עופות וכבשים חסר רחמים, אינני יכול לחוות דעה על השימושיות והעסקיות של המסעדה שלך ... אבל הקניידלעך שלך – אמנם בלי כרעיי אווז – הן באמת מן המעלה העליונה ובאיכות הטובה ביותר.

מורבסקי (1964-1886), יליד וילנה, היה מגדולי השחקנים בתיאטרון יידיש, והיה חבר בלהקת התיאטרון הידועה 'וילנערטרופע'. בשנת 1938 ביקר מורבסקי בארץ ישראל והתקבל בהתלהבות רבה. בזמן המלחמה ולאחריה שהה מורבסקי בברית המועצות, וב-1956 שב לפולין והיה לשחקן החשוב בתיאטרון היידיש הממלכתי בוורשה.

גם הממליצים האחרים היו ידועים, מי יותר ומי פחות, ולא נוכל להתעכב על כולם אלא רק לציין את שמותיהם: לזר קאַהאַן, יוסף דיקשטיין, הרופא ד"ר מנדל סודרסקי מקובנה, שחקן תיאטרון יידיש יוֹנָס טורקוב, סופרים, משוררים, מתרגמים ועיתונאים, כמו הבלשן הוורשאי נח פרילוצקי, דניאל טשאַרני מפריז, ליאו פינקלשטיין, מיכאל בורשטיין, זלמן מייזנר, מארק ראזומני מריגה, יעקב בוטושנסקי מבואנוס איירס; פעילים סוציאליסטים ואנשי חינוך, כמו שמואל וינטר מוְלוֹצְלַאוֶוק, חיים שלמה קאזדאן, שלמה מנדלסון ונתן בוקסבוים; אנשי ייוו"א, כמו ד"ר אוטו שנייד ונפתלי פיינרמן מניו-יורק, והצלם הווילנאי מוריץ גרוסמן. 

רק על שלושה מן הממליצים – ה'דובין מבואנוס איירס, סאַם כיאָר ממוסקבה וד"ר וו'אוסטרובסקי מלוס אנג'לס – לא מצאתי בדל מידע. אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לסייע.

פרסומת לספר בעיתון 'הײַנט', 5 בספטמבר 1937

ה. תחיית הספר

ספר הבישול של פאני לבנדו כמעט ונשכח. ההדפסה המקורית נסרקה וניתן להורידה מאתר ספרי הקודש(!) Hebrew Books. אולם בשנת 2010 התגלה הספר מחדש על ידי אנשי מוסד ייוו"א בניו-יורק, שהחליטו להוציאו מחדש. מאמר על הספר התפרסם ב-Lilith, מגזין פמיניסטי לתרבות יהודית, ומתכונים מתוכו התפרסמו במספר אתרים באינטרנט (למשל, מתכון לקפה עם חלמוני ביצה פורסם בשנת 2012 בבלוג המצוין אין מויל אריין [לתוך הפה] העוסק באוכל יהודי).

בהמשך יזמו אנשי ייוו"א שחזור מתכוני הספר ותרגומם לאנגלית, תוך התאמתם לשיטות הבישול העכשוויות ולמוצרים הקיימים בשוק. התוצאה היא הספר, שראה אור לפני כחודשיים בניו-יורק בהוצאת 'שוקן':  The Vilna Vegetarian Cookbook: Garden-Fresh Recipes Rediscovered and Adapted for Today's Kitchen. הספר תורגם על ידי איביוכנוביץ'ואת המבוא כתבה ג'ואן נתן, עיתונאית אוכל אמריקנית ידועה, שהתמחתה באוכל יהודי. הספר כולל מאמר שחיבר אפרים זיכר על המבשלת הווילנאית פאני לבנדו. כתבות על הספר החדש-ישן הופיעו בעיתונות העולמית ובעיתונות היהודית בארץ ובעולם, מה'אובזרוור'שבלונדון ועד 'הארץ'שלנו.

בתיאבון!

רח'ניימייצקה 14, וילנה – כך נראה בית המסעדה היום

---

פינת ההלכה: מבצעים לתשעה באב והגֶזֶר של בית הדין

July 19, 2015, 9:18 pm

≫ Next: ברוך הבא: בעגלה ובזמן קריב

≪ Previous: דיאטה בווילנה: המסעדה הצמחונית של פאני לֶבָנְדוֹ

$

0

0

ארץ קטנה באפריקה המשתחררת,

קנאים מאוד הרבה פולקלור.

(נסים אלוני)

א. ארון הבגדים היהודי

אין כמו ימי בין הַמְּצָרִים ('שלושת השבועות'), שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, כדי לעורר את הדמיון המיוזע. המודעה הזאת, על אברך ירא שמים שמוכן ללבוש עבורך בגדים במקום לא ממוזג ובלי דאודרנט, מופצת במרשתת מזה זמן רב (למיטב זיכרוני ראיתיה כבר בשנה שעברה). עד עכשיו אינני בטוח אם מדובר במודעה אותנטית או בפברוק סאטירי.

בתשובה לתהייתי ביאר לי ד"ר בן-ציון קליבנסקי באר היטב את הדיניםהנחוצים:

כלל לא בטוח שזו בדיחה. להלן קטע מדיני תשעת הימים העונה על (כמעט) כל התמיהות:

דין הכיבוס הינו מן המשנה ומן הגמרא, ועל כן חומרתו גדולה. הספרדים נוהגים באיסור זה רק בשבוע שחל בו תשעה באב ואילו האשכנזים נוהגים בכל תשעת הימים.   

בדיני כיבוס ישנם שני איסורים :איסור לבישת בגדים מכובסים (ופשוט שאסורים גם בגדים חדשים); איסור כיבוס. 

 אין לובשים ומשתמשים בבגדים מכובסים. אם לבש את הבגד כשעה  הרי שהבגד נחשב כ'אינו מכובס', ולכן הפתרון המומלץ הוא ללבוש לפני ראש חודש אב, למשך כשעה, בביתו, את כל הבגדים אותם עתידים ללבוש בתשעת הימים. ניתן ללבוש את כל הבגדים אלה על גבי אלה והדבר נחשב כאילו לבש את כולם. 

נוסף על כך, אין מכבסים כל בגד בתשעת הימים. אם אין לו בגד אחר ללבוש, ניתן להקל עד שבת 'חזון', אך היום מציאות כזו כמעט ולא קיימת לגבי מבוגרים. 

ציינתי שדברים אלה עונים כמעט על כל התמיהות שבמודעה. שכן מה עניין מיזוג ודאודורנט לכאן? כלום חובה היא ליתן ריח זיעה בבגד כדי להראות שהוא משומש? מתמיה ואף מדיף ריח רע... ובכלל, ספק רב אם יש עוד מקום לדין קשה זה בימינו, ימי אתחלתא דגאולה ועצם שלהי דקייטא.

השנה הגיעה לשולחן המערכת גם גירסה לשומרי מסורת בחו"ל (הובא בבלוג Failed Messiah):

ב. מבצע מיוחד ב'מעיין שְׁטוּב'

צילום: מוטי שור

חנות הכל-בו הירושלמית המיתולוגית 'מעיין שטוב', ששוכנת בהצטלבות (מיתולוגית לא פחות) הרחובות יפו והמלך ג'ורג', כבר ירדה מזמן ממעמדה. בימים ההם, כש'מעיין שטוב'היה השם החם בכל הקשור לבגדים, מגבות, סדינים ושמיכות, התפרסמה החנות בשיטה המשוכללת שהונהגה בה ועל פיה זרקו הזבנים את המוצר מקומת הגלריה אל הקופה שבקומת הכניסה.

החנות כבר אינה נמצאת בבניין המקורי, שאמור להיהרס ולהיבנות מחדש, ועברה לצד השני של הרחוב. אולי בשל כך הכריזו שם על מבצע מיוחד ל'שלושת השבועות'ואף חידשו חידוש הלכתי.

'דבר האבד'הוא מושג הקשור לאיסורי עשיית מלאכה בחול המועד פסח או סוכות: אם הימנעות ממלאכה (או מסחר) בימי חול המועד תגרום להפסד כספי ניכר, מותר לעסוק במלאכה זו, אך ב'שינוי'סמלי (למשל, לחתום ביד שמאל, אם אתה ימני).

בשלושת השבועות מושג זה אינו שייך כלל, שכן לא נאסרו בהן עבודה או מסחר. מצד שני, בשלושת השבועות אסור ללבוש בגדים חדשים (ראו לעיל בסעיף הקודם), אז למה לא לקשור עניין בעניין? זה נשמע טוב וגם נשמע 'כשר'.

אז היכנסו פנימה, ואולי גם אתם תזכו לחטוף על הראש את הבגד שהזמנתם, כמו בימים הטובים.

החנות ההיסטורית של 'מעיין שטוב'בצומת 'האיקסים' (צילום:אבי גולדברג)

ג. עולי מצרים, שימו לב!



אולי לא הרגשתם, אבל או-טו-טו, בעוד פחות מחודשיים, תסתיים שנת השמיטה ואפשר יהיה לחזור לימות השגרה ולקנות ירקות ופירות בשקט ובלי דאגות מיותרות.

בינתיים אנשי 'אוצר הארץ' – ארגון המקדם 'שמיטה ישראלית למהדרין' ('יהודי קונה מיהודי') – מודיעים ומזהירים את עולי מצרים.

מה פשר השלט התמוה הזה שצולם בחנות פירות וירקות ברמת אביב?

צילום: איתמר וכסלר

הנה ההסבר של אנשי 'מכון התורה והארץ':

ירקות שכתוב עליהם 'עולי מצרים'ולא מוזכר שהם קדושים בקדושת שביעית (לא מוזכר 'אוצר בית דין') הרי הם ירקות שגדלו בגבולות עולי מצרים לאחר שנעשה שם היתר מכירה מתוך הקפדה שמלאכות דאורייתא יעשו על ידי גוי בלבד. ירקות אילו אינם קדושים בקדושת שביעית, אך מצד שני אין בהם חשש איסור ספיחין לכל הדעות, הואיל לא נגזרה גזרת ספיחין בגבולות עולי מצרים.

ובמילים אחרות: מנקודת מבט הלכתית גבולות הארץ, בניגוד למה שנדמה לכם, הם מושג מאוד לא יציב. כך למשל לעניין שמיטה יש דינים שונים לגבולות שנקבעו בידי 'עולי מצרים' (כלומר, כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון) לבין הגבולות שנקבעו בידי 'עולי בבל' (כלומר, ימי 'שיבת ציון'לאחר חורבן הבית הראשון). הגבולות המצומצמים יותר של ארץ ישראל, שנקבעו בימי עזרא ונחמיה, ביטלו את תחולתה של קדושת ארץ ישראל 'הישנה', בגבולות הרחבים יותר שנקבעו בימי 'עליית מצרים', ואם כך, במקומות שבהן לא חלה הקדושה החדשה מותר עקרונית לגדל ולמכור בשנת השמיטה (אמנם בסייגים מסוימים).

כדי להבהיר את הסוגיה ניקח כמשל את המקרה של 'גזר אוצר בית הדין' (גזר במובן של גֶּזֶר). המפה המצורפת מראה כי על כל יישובי עוטף עזה לא חלה 'קדושת עולי מצרים'.

אגב, השאלה החמורה הוצגה לפני רבי אליעזר בעל הגזר, אך תשובתו לא ניתנה עד רגע זה...

ברוך הבא: בעגלה ובזמן קריב

July 21, 2015, 9:35 pm

≫ Next: לנוכח פסלי טיטוס ואדריאנוס

≪ Previous: פינת ההלכה: מבצעים לתשעה באב והגֶזֶר של בית הדין

$

0

0

כתב וצילם ברוך גיאן

תושבים בערים עתיקות בעולם מפתחים או מאמצים אמצעי תעבורה המתאימים לתנאי העיר. הדוגמה המוכרת ביותר היא הגונדולה בוונציה, שפותחה בהתאמה מלאה לתעלות המים ולגשרים הנמוכים.

כך גם בעיר העתיקה של ירושלים. הסמטאות הצרות הכתיבו אמצעים ייחודיים כדי לשנע סחורות מהכא להתם. תושבי העיר שבין החומות מרבים לעשות שימוש בעגלות משא קומפקטיות, שלעתים מסוגלות לשאת מטענים בעלי נפח עצום. אמנם, בשנים האחרונות כבר נכנסו לסמטאות טרקטורים צרים שנועדו לפינוי אשפה ולשינוע חומרי בניה, אבל העגלה הירושלמית המסורתית עדיין שולטת ברמה.

טרקטור משנע מזוודות בפתח הפטריארכיה היוונית הקתולית

כמטר וחצי אורכה של העגלה וכשמונים ס"מ רוחבה. היא נעה על שלושה גלגלים ושתי ידיות עץ משמשות לה כמין הגה. כיוון שהעיר הררית, ולכל עלייה יש ירידה, חייבות העגלות להצטייד גם בבלמים כדי לווסת את המהירות. המעצור הנפוץ ביותר הוא גלגל קטנוע הקשור לעגלה.

עגלה עם מעצור חד-גלגלי

שתי עגלות שהיו בעירנו... 'פקק'ברחוב הפטריארכיה היוונית

מתי נכנסו העגלות הירושלמיות לשימוש? סקרתי מאות רבות של תמונות ישנות של העיר העתיקה ולהפתעתי לא מצאתי ולו תמונה אחת שלהן. סבלים, שנושאים על גבם ועל ראשם מטענים גדולים, יש ויש, אך אף לא עגלה אחת. נאדר, בעל עגלה המעוטרת בחמסה מנחושת, הפתיע אותי כשטען באזניי שהעגלה החלה את דרכה בירושלים רק בשנות השבעים האחרונות, והיא בכלל יובאה משכם...

העגלה של נאדר היא מספר 1

עגלה עם סוסה - סמל מתכת בצורת פרסת סוס, להגנה מפני 'רוחות רעות'

מפעילי העגלות חייבים להיות מיומנים מאוד במלאכתם, שכן סמטאות העיר העתיקה צרות ובו בזמן עמוסות בהולכי רגל. אין זו מלאכה לעדיני נפש. מובילי העגלות צריכים להצטייד גם בקול רם ובמידה נכונה של אסרטיביות כדי לפנות את האנשים שבדרכם לצדדים.




ומה סוחבים בעגלות? על פי רוב סחורות תוצרת סין. קרטונים ענקיים ובתוכם מזוודות, בדים, חולצות ומזכרות של תיירים. ובקיצור, כל מה שאופייני לחנויות העיר העתיקה (וכמובן גם לחנויות השווקים של איסטנבול, קהיר ושאר ערים עתיקות).

מקרר בתנועה

לעיתים נושאים הסבלים את מזוודותיהם של תיירים בודדים (קבוצות מאורגנות משתמשות בדרך כלל בשירותי הטרקטור הצר), לעתים גוררים בעגלה קטנוע שנתקע. עגלות ייחודיות מצופות פח מעבירות משלוחי דגים או בשר למסעדות או לבתים פרטיים. 

קטנוע מובל על עגלה

תיקון פנצ'ר בעגלה

עגלות רבות מנוצלות כדוכנים ניידים לממכר אוכל. מכעכים (בייגלה) ועד גרגרי טוּרְמוּס, פוּל, פירות וקינוחים מתוקים.





וכשאין הרבה עבודה, מוכנים בעלי העגלה להלוות את העגלה לכמה דקות להורים שרוצים 'לעשות סיבוב'לילדים, שמצדם מתפקעים מרוב אושר.

סיבוב בחניון הרובע היהודי

התמונות האהובות ביותר על הצלם הן כמובן רגעי השעשוע, המנוחה והציפייה לעבודה. או אז ניתן לקרוא עיתון בעגלה, לצפות בעוברים ושבים, או סתם לתפוס תנומה עמוקה...

ממתינים לעבודה

קוראים עיתון בעגלה

באה מנוחה ליגע

וכשיורד שלג על ירושלים קופאים לזמן מה החיים ומרוצתם. גם העגלות נחות...

חניון עגלות ליד מצודת דוד

לנוכח פסלי טיטוס ואדריאנוס

July 23, 2015, 9:00 pm

≫ Next: עונ"ש בדרכים: בני ברק, אנדורה, היער השחור, סיאול

≪ Previous: ברוך הבא: בעגלה ובזמן קריב

$

0

0

שער טיטוס ברומא. התבליט המפורסם, של שבויים יהודים נושאים את כלי המקדש, נמצא בחלק הפנימי (מקור: ויקיפדיה)

מאת ישראל גולדמן*

מעשה בד"ר ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. ולפסל היה אומר: האימפריה הרומית הגדולה אינה קיימת עוד ומשליטיה נותרו רק פסלים, ואילו מדינה יהודית עצמאית דווקא חיה וקיימת...

קרני אלדד, נכדתו של שייב, אישרה באוזניי את אמיתות הסיפור, ואכן כך גם נכתב בערך 'אדריאנוס'בוויקיפדיה: 

בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'. 

פסל ברונזה של אדריאנוס. הפסל נמצא בחפירות תל שלם (עמק בית שאן) ומוצג במוזיאון ישראל (מקור: ויקיפדיהׂ)

הקיסר אדריאנוס מלך ברומא למן שנת 117 לספירה. על פי מסורת חז"ל היה לו גם שיג ושיח עם כמה מחכמי היהודים, אך הוא ידוע בעיקר כמי שבתקופת שלטונו פרץ מרד בר כוכבא, שדוכא באכזריות על ידי חייליו. חוקרי התקופה חלוקים אם הקמת 'איליה קפיטולינה'בירושלים הייתה הסיבה למרד, או אולי התוצאה שלו, אך לאלדד, ככל הנראה, זה לא שינה הרבה. 

ישראל אלדד (1996-1910) מקור: מורשת לח"י

בין אם היה זה אירוע חד-פעמי, בין אם היה זה מנהגו הטקסי של אלדד מדי שנה בשנה (כפי שיש המייחסים לו זאת), לא הוא היה הראשון שחשב כך ונהג כך. שמועות שלא הצלחתי לאמתן מייחסות זאת גם לנשיא השני, יצחק בן צבי, אחרות – ליהושע כהן, איש לח"י, לימים המאבטח האישי של דוד בן-גוריון, שירד עמו לשדה בוקר. 

כך כתב יאיר שלג בביוגרפיה שחיבר על יהושע כהן (רוח מדבר, הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמ' 354):

גרסה מוקדמת יותר של מפגש בין 'היהודים החדשים'לבין מורשת האימפריה הרומית שחרבה נכתבה בשלהי מלחמת העולם השנייה.

יצחק יצחק (שם העט של יצחק בן-ישראל), איש הבריגדה היהודית ולימים חבר קיבוץ יפעת, שהיה בין מייסדי להקת 'מעין זה', חיבר אז את השיר 'כל הדרכים מובילות לרומא'. השיר התפרסם בלחנו של צבי בן יוסף, איש הלהקה שנפל במאי 1948 בקרבות גוש עציון, ובביצועם של חנה מאירצ'ק (מרון) ויוסי סוקניק (ידין), חברי הלהקה, שבעצמם היו 'זוג מאוהב מארץ ישראל'ולימים גם נישאו (ונפרדו). 

יצחק יצחק (משמאל) ולידו מרדכי זעירא בדרכם לקהיר, 26 בפברואר 1944 (ארכיון קיבוץ יפעת)

גיבורי השיר, 'רות ואמנון מעמק יזרעאל', הם חיילי הבריגדה, שמול שער טיטוס אומרים לרוחו של טיטוס את המליצות הנשגבות האלה: 

וְתַחַת שַׁעַר טִיטוּס, בְּצֵל הָעַתִּיקוֹת, תִּפְרַחְנָה נְשִׁיקוֹת – מַה יֵּשׁ עוֹד לְחַכּוֹת? 

הוֹי, טִיטוּס, טִיטוּס לוּ אַתָּה רָאִיתָ, לְמִי טְרִיּוּמְף, לְמִי שִׁירֵי הַלֵּל! 

עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁאַתָּה בָּנִיתָ, זוּג מְאֹהָב מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!  

עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁכְּבוֹד הָאִימְפֵּרָטוֹר אָז בָּנִיתָ, זוּג חַיָּלִים דַּוְקָא מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

מילות השיר במלואן, כולל סיפורם של יצחק יצחק ולהקת 'מעין זה', הובאו ברשימה קודמת בעונ"ש. 

תודעה היסטורית מפותחת גילו גם בני נוער יהודי ברומא. לאחר אישור 'תכנית החלוקה'באו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, הם ערכו טקס סמלי ליד שער טיטוס (התמונה פורסמה בדבר השבוע, 19 בדצמבר 1947):

האם רק אז החלו יהודים גאים להתקלס בקיסרי רומי ובמורשתם? מתברר שלא, וככל שמצאתי הקדימם כבר ההיסטוריון וחוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר. 

יוסף קלוזנר (1958-1874)

במאמרו 'ארבע פגיעות', שפורסם בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ"ד (בעריכת פ'לחובר), ונחתם בירושלים בכ"ב במרחשון תרצ"ג (1933), סיפר הד"ר קלוזנר על כמה אירועים משמעותיים בחייו (עמ' 249-244). אירוע אחד התרחש בשנת 1925, כאשר הוזמן להרצות בפתיחת תערוכת ציורים במגדל דוד:

האירוע השני התרחש כשנה לאחר מכן (קיץ 1926), בעת ביקורם של קלוזנר ורעייתו ברומא ובקריית הוותיקן. אגב, אל השניים נלווה 'סטודנט צעיר מארץ ישראל, בנו של ש. בן-ציון המנוח'. סטודנט זה אינו אלא הצייר נחום גוטמן...

הקיסרים טיטוס ואדריאנוס מכאן, יוסף קלוזנר, יהושע כהן וישראל אלדד מכאן.... חומר למחשבה בתשעה באב.

* ישראל גולדמן הוא מורה דרך, מורה ומחנך בירושלים

עונ"ש בדרכים: בני ברק, אנדורה, היער השחור, סיאול

July 26, 2015, 9:57 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: איזה כיף לגור ברחוב טאגור

≪ Previous: לנוכח פסלי טיטוס ואדריאנוס

$

0

0

א. האלטרנטיבה השפויה שלכם לנופש באוגוסט

'אקשן והרבה בלאגן'. אין מילים...

ב. השוויץ של אירופה

מיכה מגן שלח לי את המודעה הזאת שהתפרסמה בעלון 'שבתון' (פרשת 'בהעלותך'), המופץ חינם בבתי כנסיות ומדרשות. עלון זה חביב על סוכני הנסיעות הדתיים ומארגני הטיולים והנופשונים הכשרים למיניהם, בארץ ובחו"ל.

אנדורה – למי שלא זוכר – היא נסיכות קטנה באירופה, בין צרפת לספרד.

להגיד שאנדורה היא השוויץ של אירופה, זה כמו להגיד שבני ברק היא התל-אביב של ישראל, או שיוון היא האיטליה של אירופה.

'בשעתו', כתב לי מיכה, 'לעגו לכדורגלן אלון מזרחי, שאמר "אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד", והנה, אפילו אנשים שאירופה היא עיסוקם יכולים לשלוח אותך לנופש גם באירופה וגם בשוויץ'...

ג. נקניקיות עושים באהבה

דודי הולצמן ביקר ביער השחור שבגרמניה ובעיירה טוטנאו. ליד מגלשות הרים, שלהערכתו כשישים אחוזים מן המשתמשים בהן הם ישראלים, ראה את השלט הבא:

מפעילי המזנון, מספר דודי, יודעים שישראלים רבים, גם אם אינם שומרים על כל דקדוקי הכשרות, מעדיפים לא לאכול חזיר, ולכן הם מציעים נקניקיות בקר (מן הסתם ללא כשרוּת מהודרת), במיוחד לישראלים.

ד. חניה לנשים בלבד

עו"ד קובי סגל צילם את החניה הזאת במרכז סיאול שבקוריאה הדרומית, ושהגברים יתפוצצו...

ד"ר יוסף במברגר נציג עונ"ש בפרנקפורט דמיין, מדווח:

מקומות חניה לנשים הינם דבר נפוץ בחניונים ציבוריים בגרמניה (ולא רק). בכל החניונים הגדולים יש מקומות לנשים בסמוך לכניסה או לעמדת השומר, כדי שנשים לא תאלצנה להכנס לבדן לחניון, במיוחד בשעות החשיכה. באינטרנט יש תמונות למכביר של חניות לנשים. הנה אחת כזאת עם השלט הברור המורה על חניה לנשים, ושם אפשר לחנות ממש איך שרוצים...

ואם אנו כבר בסדר נשים, הנה תמונה מרכבת האקספרס האוסטרית: תא שמור לנשים בלבד. אין צורך לשמור כרטיס מראש והעיקרון פשוט מאוד: לאישה מותר לשבת שם, ולגברים אסור. נסעתי ברכבת המלאה וחיפשתי מקום פנוי. ביקשתי להכנס לתא הזה, בלי ששמתי לב לשלט ובלי שתיארתי לעצמי מציאותו של שלט מעין זה, ותכף נזרקתי החוצה בגערות כאילו נכנסתי למלתחת נשים בבריכה.

את התמונה הזו צילמתי בעצמי, ואחר כך מצאתי שאיזה בלוגר אוסטרי כבר תהה מזמן על כך שגברים אינם רשאים לשבת בתא הזה, גם אם לא יושבות בו נשים כלל...

סיפורי רחובות: איזה כיף לגור ברחוב טאגור

July 28, 2015, 9:32 pm

≫ Next: 'כי ספריו ראשית בכורים הם בספרות העברית': על המוזיקאי צבי ניסן גולומב

≪ Previous: עונ"ש בדרכים: בני ברק, אנדורה, היער השחור, סיאול

$

0

0

צילום: איתמר וכסלר

טוב לגור ברמת אביב, ובאופן ספציפי ברחוב טאגור. סיור קצר ברחוב מוכיח שוב כמה משעשעת היא ארצנו. צריך רק לשים לב לפרטים הקטנים.

א. ארץ ישראל נקנית בייסורים...

נכון שקשה וכואב לגור כאן, אבל יש פתרון לכל צרה, צוקה ומצוקה.

בבית המרקחת שבמרכז המסחרי ברחוב טאגור 38 ינכו לכם את מחיר התרופה (נטו) מעלות היסורים (ברוטו).

יחסי עלות-תועלת? (צילום: איתמר וכסלר)

ב. דואר זבל 

'ביתן האשפה ברחוב טאגור', כתב לי אבישי ליוביץ', תושב ותיק ברחוב, 'הוא, כנראה, היחיד בארץ שיש לו כתובת משלו, ואפילו כתובת די מכובדת: רחוב טאגור 28'. רק חבל שהדוורים בקושי באים...

לידיעת מחלקי המכתבים (צילום: אבישי ליוביץ')

זהו ביתן האשפה של 'מרכז סול וסיסי מרק', בנין המשמש מועדון לשחמט וספרייה עירונית וממוקם ברחוב טאגור 26.

ג. עקב אכילס

לאל הנפחים הפייסטוס, שאת צילום המסגרייה בחיפה, שקרוייה על שמו הבאנו לפני זמן מה, יש חברים טובים ברחוב טאגור. המכון האורטופדי השוכן במספר 32 מתהדר בשם המיתולוגי 'עקב אכילס'.

מה שיפה בשלט הוא לא רק האיור של הרץ הנמרץ, אלא גם התוספת החיננית 'בס"ד', שכאילו אומרת: עם כל הכבוד למיתולוגיה היוונית, בתוך עמנו אנו חיים, אז שיהיה גם בסייעתא דשמיא...

אכילס בס"ד (צילום: אבישי ליוביץ')

ד. לוּמי-לוּמי ילדתי

במרכז המסחרי של רחוב טאגור אפשר למצוא גם את המעסה המוסמך שם טוב בן מלך, שיודע להעניק עיסויים בסגנונות שונים מכל קצוות עולם, כולל שיטת הלומי לומי.

אני לא יודע מה זה 'לומי לומי', אבל איכשהו זה נשמע לי קצת מפחיד, אולי בגלל שזה מזכיר לי לוֹם. העיסוי התילאנדי (!), ובוודאי העיסוי השוודי, נשמע לי הרבה יותר נינוח ומרגיע.

עיסוי עם לום? (צילום: איתמר וכסלר)

ה. עד עשרה נכים

ואגב חולשות המין האנושי (וכפי שאמר מי שאמר: 'גוף האדם הוא אכן מכונה נפלאה, אבל, בינינו, חומרי הגלם הם מאיכות די ירודה'), בסניף שופרסל שבאותו מרכז מסחרי יש קופה מיוחדת לפריטים ולנכים.

לידיעת הנכים (צילום: איתמר וכסלר)