'כי ספריו ראשית בכורים הם בספרות העברית': על המוזיקאי צבי ניסן גולומב

July 30, 2015, 10:13 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: כנסת, חשמל, חנות הנשים, מותגים, אמבולנס

≪ Previous: סיפורי רחובות: איזה כיף לגור ברחוב טאגור

$

0

0

מודעה בעיתון הצפירה, 2 בינואר 1890

מאת אליהו הכהן

א. צבי ניסן גולומב: האיש ופועלו

כמאה וחמישים שנה חלפו מאז ראשית ימיה של 'חיבת ציון'ועדיין לא נשלמה הצבת יד הזיכרון לאותם יחידי סגולה, שהיו בעלי זכות ראשונים בהפצת תורת הזמרה והנגינה בשפה העברית ובתיעוד הלחנים הראשונים של שירי הזמר העבריים. אחד הנחשונים האלה, שפועלו נשכח כמעט לגמרי, היה צבי ניסן גולומב, שבלי ספק זכאי להתכבד באצטלת החלוצים. 

צבי ניסן גולומב (1934-1853)  (מקור: זלמן רייזען, לעקסיקאָן פֿון דער ייִדישער ליטעראַטור, א, וילנה 1926, עמ' 466)

תרומתו של גולומב באה לידי ביטוי בשתי יוזמות חשובות: חיבור ספרים בעברית בתורת המוזיקה; חשיפת תווים של שירי זמר עבריים מוקדמים. הוא היה הראשון שתיעד בספריו את הצלילים שליוו את ההתעוררות הלאומית היהודית למן שלהי המאה ה-19 והוא שחשף את התווים של צרור שירים ראשון מאוצר הזמר העברי שהיה אז בחיתוליו. השירים האלה, מעטים במספר, חוברו עוד לפני שהחלו לבצבץ ניצניה של התחייה הלאומית ובישרו את תחילתו של הזמר העברי המתחדש. תוך זמן קצר היו הם לאבני יסוד של זמרת חיבת ציון, והזינו, לאורך עשרות שנים, את שיריה של התנועה הציונית שקמה בעקבותיה.

גולומב חי ופעל כל ימיו בווילנה. אביו, אבא אליהו גולומב, היה רב ומלמד שלימדוֹ מקרא ותלמוד. לכשבגר נשלח ללימודים בישיבה בווילקומיר, עירו של משה לייב ליליינבלום, שבאותן שנים היה נתון בעיצומו של פולמוס על 'תיקונים בדת'ונרדף בידי קנאי העיר. לבו של גולומב, שהושפע מליליינבלום, נטה גם כן להשכלה, ואביו, שהבחין בכך, השיאו בגיל צעיר, שמא יצא גם הוא לתרבות רעה.

לאחר שעסק זמן מה בתפקידי מורה ומלמד דרדקים, החל גולומב לעבוד כמגיה בבית הדפוס הנודע של האלמנה והאחים ראָם (Rom). את ראשית ידיעותיו במוזיקה רכש ממורה ושמו פאסינאק, שהדריך בביתו ילד בן עשר שהפליא לנגן עלי כינור. גולומב לימד את הילד עברית, ובתמורה קיבל מפאסינאק שיעורים בתורת הנגינה. מכאן ואילך מצא גולומב את פרנסתו מהוראת נגינה בכינור ומניסוח כיתובים למצבות (משלח יד שבו עסקו משכילים רבים, ובהם י"ל גורדון ומנחם מנדל דוליצקי).

גולומב, שהחל את פעילותו היוצרת בשדה הספרות והמוזיקה ככנר חובב, חסר השכלה מוזיקלית פורמלית, היה אוטודידקט מושבע. תנובתו המוזיקלית – עליה נייחד את הדיבור ברשימה זו – התפרסה על פני שש שנים בלבד (1889-1883); לעומתה, פעילותו הספרותית נמשכה עשרות שנים, ובמרוצתן פרסם כעשרים ספרים בעברית וביידיש. ביו ספריו אזכיר את 'קריות ספר' (ורשה 1890), שהוא ספר מסע בארבע ערים (וילנה, גרודנה, ביאליסטוק, ורשה); ספרי יידיש כמו 'דאַמען-רעכט (משפט הבנות)', שהוא ספר ראשון מסוגו על זכויות נשים (וילנה 1890) או ספר על הבורגנות (ורשה 1906); מקראה עברית בשם 'להקת נביאים' (וילנה 1889); לקסיקון 'שמות האנשים והנשים' (וילנה 1905); 'מילים בלשוני', שהוא ספר על המילים העבריות שנקלטו בשפת יידיש (וילנה 1910), ועוד. ספר הלימוד הראשון שחיבר, 'חדר לתינוקות בבית רבן' (וילנה 1883), זכה להסכמה של המשכיל הווילנאי הנודע מרדכי פלונגיאן ולשבחים מפי יל"ג. הוא גם פרסם מאמרים בעיתוני התקופה, ובראשם 'המליץ'ו'הצפירה'.

חברי ארגון הסופרים והעיתונאים בווילנה. גולומב יושב בשורה השנייה מימין (במרכז התמונה פרץ מרקיש). צילום מראשית שנות העשרים (מקור: ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

באחרית ימיו השתכן גולומב בבית אבות בווילנה, והשאיר אחריו כתבי יד של ספרים שלא זכה להשלים, כמו הלקסיקון 'כל חמדת ישראל', שאותו הכין יחד עם בנו עמנואל וממנו ראו אור רק שלושת הקונטרסים הראשונים.

לקסיקון 'כל חמדת ישראל'שחיבר גולומב עם בנו עמנואל

על גולומב ועל פעילותו הספרותית העניפה אפשר למצוא מידע נוסף בלקסיקונים שונים על סופרי ישראל, בעברית (ג'קרסל) וביידיש (זלמן רייזן), אך רשימה זו תוקדש לפועלו המוזיקלי החלוצי, שכמעט ולא נדון בכתיבה עליו. 

ב. מְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת

מן השער הפנימי של 'מנצח בנגינות' (כמו גם מן השער ברוסית) אפשר ללמוד שהספר הובא לדפוס כבר בתרמ"ג (בדף השער עצמו נדפס תרמ"ד)

גולומב היה הראשון שחיבר ספרי לימוד עבריים בתורת המוזיקה וההרמוניה, בעברית וביידיש גם יחד. ספרו הראשון, 'מנצח בנגינות', נמסר להדפסה בשנת תרמ"ג / 1883 (אף כי בפועל נדפס שנה לאחר מכן), שהיא גם ראשית תקופת העלייה הראשונה. המחבר הועיד אותו, בלשונו, למען 'יאיר נתיב בחכמת הניגון ולדעת לנצח בנגינות, לפרוט, לנגן, ולזמר שיר'.

חמשת פרקי הספר מעידים על מגוון התכנים שביקש גולומב להקיף בספרו. נביא את הכותרות בלשונו העברית הצחה:

א. תולדות הניגון, פעולתה וחין ערכה, אסיפת מילותיה ומבטאיה, הוראת ציוני אותותיה, שמות ותמונות חכמי המזמרים והמנגנים בישראל ובעמים.  

ב. כלי שיר ומזמרות, ללמוד לדעת שמותם, תכונתם ופעולתם במקהלת נוגנים.  

ג. תורת הניגון לכל חוקותיה ומשפטיה, פרטיה ודקדוקיה.  

ד. בית ספר ללמוד מלאכת הניגון מתוצאות מדרגות הנגינות ואופני מערכותיה, ופסוקי דזמרה להתחנך לזמר ולנגן, ומרוח הזמרה אשר לעמים שונים.  

ה. שירי זמרה, לזמר שירים עם הניגון הנועד להם, ושירות היכל, כנגינות כל נדרי, כפי הניגון המורשה לנו מדור דור.

בפתח הספר, שנועד כאמור להקנות מושגים ראשונים במוזיקה לקוראי עברית ויידיש, גולל המחבר בקווים כלליים ובלשון נמלצת את התפתחות המוזיקה בישראל ובעמים. לאחר מכן הקדיש פרק לתיאור כלי המוזיקה ולביאור מושגים במוזיקה בליווי עיטורים. את החומר התיאורטי הוא המחיש באמצעות הדגמות צליליות בתווים, בהן שירי-עם מרוסיה, מפולין, מגרמניה ומצרפת, וכן זמירות חסידים.

הפרק החמישי בספר ,'אסיפת שירי זמרה', הוא החדשני ובו חשף גולומב את התווים של שלושה שירים עבריים קדם-ציוניים: 'דל מבין'ו'החמלה', שחיבר בן עירו המפורסם, המשורר המשכיל אד"ם הכהן לבנסון (1878-1794), אביו של מיכ"ל; ו'השושנה'שחיבר אליקום צוּנְזֶר (1913-1836). 

באותה עת, אוצר השירים בעברית היה מבוסס כמעט כולו על שירי קודש, תפילות וזמירות. זהו אפוא הפרסום הראשון מסוגו של תווים לשירי חול בעברית, שאותם שרו יהודים במזרח אירופה באמצע המאה ה-19.

'דל מבין'נכלל במחברת הראשונה של 'שירי שפת קודש' (לייפציג 1842), אסופת שיריו של אד"ם הכהן. זהו אחד משירי הזמר העבריים הראשונים שהעלו על סדר היום נושאים של חברה ומעמד, עושר ועוני. לאורך השיר מבקש המחבר לשכנע את קוראיו כי טובים ומאושרים חייו של העני דל האמצעים מאלה של העשיר עתיר הנכסים והדאגות. את הרעיון מיצה אד"ם הכהן בפתגם מחורז שהציב כמוטו בראש שירו: 'במותר העשיר, יגלה חסרונו / ובמחסור העני, ימצא יתרונו'.

הנה הבתים הראשונים של השיר:

שירי שפת קדש, וילנה תר"ל,עמ' 36

שיריהם של משוררי ההשכלה היו בדרך כלל מרובי בתים, וכך גם השיר 'דל מבין'שכולל לא פחות משלושים וששה בתי שיר. הוא הושר בארץ בפי חלוצי העלייה הראשונה, אך אין לו כל חותם בימינו. הוא לא שודר מעולם באמצעי התקשורת ולא ידועה כל הקלטה שלו, אף כי הותאמו לו במרוצת השנים שני לחנים. לכן נודעת חשיבות ליוזמתו החלוצית של גולומב שתיעד בספרו את תווי הלחן הראשון של השיר. התמזל מזלי ולפני כיובל שנים ראיינתי במזכרת בתיה את איתן ניימן ז"ל, יליד הארץ ובנו של מרדכי ניימן, שהיה מאנשי העלייה הראשונה וממייסדי המושבה. איתן העיד כי בימי נעוריו נהג לשיר את 'דל מבין', ובאותו מעמד הקלטתי מפיו ומפי אחותו יהודית בריסקין את הצלילים שזכרו.

השיר השני של אד"ם הכהן שאת צליליו הביא גולומב נקרא 'החמלה'והוא מכיל לא פחות ממאה בתים. אפשר לראותו כשיר העברי הראשון שקידש מלחמה נגד ההתאכזרות אל בעלי החיים. שוחרי הצמחונות, כמו גם אגודת צער בעלי חיים, יסמכו ידם על כל מילה בו.

השיר בנוי בחמישה חלקים בעלי מכנה משותף: כל אחד מהם עוסק בהתאכזרות מסוג אחר. החלק הראשון, עוסק באכזריות החיות עצמן, הטורפות זו את זו; השני, דן ברותחין את התאכזרות האדם אל בעלי החיים; השלישי, תוקף את התאכזרות האדם לאדם; הרביעי, מעז פנים על התאכזרות האל אל האדם; החמישי והאחרון, מקונן על אי הצדק בעולם. את השיר במלואו נהגו לדקלם בכינוסים ובמפגשים, אך רק בתים ספורים ממנו הולבשו בצלילים, שאותם רשם גולומב בספרו.

כאמור, שיר זה נעדר מכל שירוני הזמר העברי, ואזכורו בספרו של גולומב הוא אחד ויחיד בספרות המוזיקלית העברית.

הנה הבית הראשון של השיר:

שירי שפת קודש, וילנה תר"ל, עמ' 166

ואחריו הבית הראשון מחלק ב':

ובהמשך הוא שואל שאלה רטורית:

  

עינינו הרואות, כי תוקפו של השיר לא פג גם בימינו...

גולומב הביא, בפרסום ראשון, גם את תווי השיר הנפוץ 'השושנה' ('על אם הדרך'), שכתב צונזר סביב שנת 1860. כך יכולים אנו להתוודע אל גרסה מוקדמת של הלחן, כפי שהושר במזרח אירופה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19. גרסה זו שונה מזו שרווחה בארץ בתקופת היישוב והושרה בביצוע המקהלה של סמינר לוינסקי לגננות בהדרכתו של יצחק אֶדֶל, ואחר כך הוקלטה מפי הזמרת נחמה הנדל. לצד התווים הביא גולומב את מילות השיר במלואן, בניקוד מלא, תוך שהוא מעיר בחֵן: 'שיר יסודתו בשירי עם להחכם צונזר נ"י והצגתיו לנצח בנגינותי באשר כי אהבת הלאום נוססה בו' (מידע נרחב על שיר זה הובא במאמרי 'על אם הדרך – סיפורו של השיר "השושנה"', חדשות בן עזר, גיליון 283, 1 באוקטובר 2007; זה לא מכבר פרסם אבישי אלבוים בבלוגו 'עם הספר', תרגום עברי לא מוכר של השיר משנת 1892, שנקרא 'החבצלת'. התרגום נעשה, ככל הנראה, בידי חז"ק, הוא חיים זיסקינד מברדיצ'ב, מתרגם משלי קרילוב מרוסית לעברית).

למעיין בתווים אלה, שתמונתם הובאה למעלה, מזומנת הפתעה: תווי שלושת השירים הנזכרים הודפסו מימין לשמאל, ולא, כמקובל, משמאל לימין. חידוש מרענן זה הנהיג גולומב כדי להקל על קריאת המילים העבריות הרשומות מתחת לתווים, שלא כמו בצורה המסורבלת שבה הן נכתבות כשהתווים מודפסים כנהוג, משמאל לימין.  

בכך קדם גולומב למלחין וחוקר המוזיקה העברית אברהם צבי אידלסון, שנוהגים לראותו כמי שהנהיג לראשונה בספריו את היפוך הכיוון של התווים. אומנם, בהקדמה לספר השירים שכינס בארץ הודה אידלסון, שבהיפוך הכיוון קדמו לו 'המנגנים הערביים', אך לא הזכיר את שמו של גולומב, שהוא בעל זכות הראשונים לשיטת כתיבה זו בשירי זמר עבריים.

שיר נוסף משירי העלייה הראשונה שהביא גולומב בספרו, על כל עשרים בתיו ובליווי תווים, הוא השיר 'דער צימבל שטאָט דעם האַרף' (הנבל והעוגב). שיר זה מיוחס לסופרצבי הירש גרשוני (1897-1844), יליד וילנה, שהמיר את דתו וחזר בו, ולימים השתקע בארצות הברית. בארץ הושרו רק שלושה מתוך עשרים הבתים של השיר המקורי, שתורגמו לעברית ונדפסו בספר השירים שהוציא אידלסון בירושלים תרע"ב (1912), תחת השם 'הנודד'. אידלסון ייחס את המילים והלחן לאליקום צונזר ואת התרגום למרדכי צבי מאנה, אך לקביעה זאת לא מצאתי כל אישוש. במהדורה הביקורתית של שירי צונזר, שיצאה בארצות הברית בעריכת מרדכי שכטר (אליקום צונזערס ווערק, ייִוואָ, 1964), לא מופיע שיר זה, ובכתבי מאנה, אמנם מופיע שיר מתורגם בשם 'הנודד', אך הוא שיר אחר לחלוטין.

ג. זִמְרַת-יָהּ

ספר שני של צבי ניסן גולומב בהוראת מוזיקה, ובלימוד הרמוניה בפרט, נדפס בשנת תרמ"ה (1885) בשם 'זמרת-יה'. גם ספר זה, כקודמו, הוא דו-לשוני: עברית ויידיש זו לצד זו, וזאת כדי להגדיל את תפוצתו. יידיש הרי הייתה שפתם של רוב קוראיו.

בפתח הספר מופיעה רשימה מכובדת של מנויים, שביקשו לרכוש את הספר עוד לפני פרסומו ('פּרענומעראַנטן'), ביניהם סופרים וחוקרים (ד"ר אברהם אליהו הרכבי, זלמן אפשטיין, יששכר איש הורוויץ), רבנים, שליחי ציבור וחזנים – למעלה משמונים במספר!

בספר זה המשיך גולומב את מפעל החשיפה החלוצי של תווי השירים העבריים המוקדמים, כשהדפיס לראשונה תווים של שניים משירי ציון שקדמו ל'חיבת ציון', והיו לימים נכסי צאן ברזל של השירה הציונית. השיר האחד הוא פרי עטו של המשכיל הגליצאי מאיר הלוי לֶטֶריס, 'יונה הומיה', שנכתב עוד בשנת תקפ"ד (1824), למעלה מיובל שנים לפני העלייה הראשונה. על פי עדות מחברו, השיר התפשט בתפוצה היהודית במחצית הראשונה של המאה ה-19 והושר בפי מקהלות וחזנים; השיר השני הוא שירו של הרב מרדכי הוכמן מקלֶצק, 'ציון ציון, עיר אלהינו', שחובר בשנות השישים של המאה ה-19, ומאז נפוץ בעילום שם בקהילות רבות, ורק בחלוף עשרות שנים נחשפה זהות מחברו.

באחד מפרקי הספר מציג גולומב ניסיון ראשון של חיבור מילון עברי למונחי מוזיקה לועזיים, או בלשונו 'ספר מילי לעז על כל מוצא פי חכמת ומלאכת הניגון'. העברית המליצית, ששימשה אותו בבואו להצמיד מונחים עבריים למונחי המוזיקה, מעוררת התפעלות אין קץ. הגם שהיום, מרחק של מאה ושלושים שנה, אנו עשויים להעלות חיוך על שפתותינו, ואולי אף לגחך לנוכח נפתולי ההסברים שהמחבר מתפתל בהם, הרי ניסיונו הנועז להעניק לבוש עברי למושגי העולם הגדול, בשעה שלשון הדיבור הקולח הייתה יידיש, ראוי לכל שבח. במידה מסוימת עטה כאן גולומב את גלימת המחדש והמחייה של לשון הקודש המוזנחת.

הנה כמה דוגמאות על קצה המזלג: הסופרן הוא 'הקול הרם והנישא אשר מרומים ישכון בגרון הנשים והילדים'; ל'קאמערטון' (קולן), אותו אבזר דמוי מזלג, שמצמידים לאוזן כדי לשמוע את צליל הטון 'לָה', קרא 'מזלג מודד רום הקול' (אגב, פרופסור הָרַי גולומב, שאיננו בן משפחתו של צבי ניסן, חידש הגדרה עדכנית יותר לאבזר זה: 'לה באוזן'...); את המושג 'קקופוניה', הגדיר מחברנו: 'את אשר תחרשנה אוזניים לקול המון נגינות בלתי מסודרות', והמונח 'קאפלה'הוא: 'עדת נוגנים אשר מזמר משכיל ישים עליהם משטרו'. 

לוח המקלדת של הפסנתר עם הדגמת תווים לשש אוקטבות

'תחבולת הנגינות' – הסבר לכתב התווים

מרווחים מוזיקליים של טרצות, קוורטות וכדומה

אכן, עברית בבתוליה, אך ההסברים חינניים ונהירים דיים.

ד. קול יהודה

שנתיים לאחר הופעת 'זמרת-יה', פרסם גולומב חוברת תווים בשם 'קול יהודה', עם כותרת משנה: 'זמרת המון-עם העברים, מנגינותם ושיריהם' (וילנה 1887). החוברת כוללת תווים של שתים עשרה יצירות: שישה ניגוני חתונה ושישה שירים, ביניהם לחן 'ציון ציון, עיר אלהינו'שנזכר לעיל (המכונה כאן 'קינה על ציון'), ועוד חמישה שירים, רובם משל צוּנְזֶר.

שתי חוברות נוספות של גולומב ראו אור בשנת 1889 בוילנה, והן מוקדשות לניגון 'כל נדרי'. האחת כוללת תווים לקול ולכינור, והשנייה לנגינת פסנתר, עם טקסט בעברית וביידיש.

ועל אף כל ההישגים הללו, גורלו של גולומב לא שפר עליו. מפעלו הספרותי נשכח וספריו אינם זמינים כיום, גם לא בחנויות המתמחות בספרים ישנים. במיוחד קשים להשגה ספרי המוזיקה שלו. הוא, שהכשיר את הקרקע לבאים אחריו והפיץ במאה ה-19 מידע ראשוני על חכמת המוזיקה בשפה העברית, נידח ונזנח, ופועלו שקע בתהום הנשייה. רשימה זו באה להציב לו יד וזכר.

שירי העליות הראשונות, 'מעריב', 1963 (ציור העטיפה: משה בן שאול)

ה. אחרית דבר

שני זיכרונות אישיים הקשורים בספר 'זמרת-יה'נצרבו בי, וזו הזדמנות לספרם. 

הראשון בהם קשור במלחין המופלא יהודה שרת, איש קיבוץ יגור, שנפטר בקיץ של שנת 1979. 

יהודה שרת, 1979-1901 (צילום: נפתלי אופנהיים; מקור: נדב מן, 'ביתמונה')

באתי לראיין אותו בימיו האחרונים, כששכב על ערש דווי בחדר החולים של קיבוץ אפיקים. בתו המנוחה, הִלָה, שסעדה אותו בחוליו במסירות שאין למעלה ממנה, הסדירה עבורי את הראיון. 'עומד לרשותך זמן קצר מאד', לחשה לי בפתח חדרו. 'אני מושיבה אותו במיטתו, אך דע כי לאחר עשר דקות הוא מאבד קשב. השתדל למצות את שאלותיך בפרק זמן זה'.

כבר בתחילת הריאיון אחזתי בידי את הספר 'זמרת-יה', שדאגתי מבעוד מועד להביאו אתי כדי לעורר את סקרנותו. 'אתה מקורב למשפחת גולומב', פתחתי ואמרתי, 'אליהו גולומב, מפקד "ההגנה", היה גיסך. הבאתי אתי ספר על תורת המוזיקה, שחובר בעברית במאה ה-19 על ידי צבי ניסן בן אבא אליהו גולומב, ואני תוהה: האם הוא קרוב של משפחת גולומב הישראלית?'. הנחתי את הספר בידו הרועדת.

יהודה שרת היה באחרית ימיו על סף העיוורון ובתו הניחה בידו זכוכית מגדלת. הוא פתח את הספר ואימץ את עיניו בניסיון לקרוא את הכתוב בו.

'מימי לא ראיתי את הספר הזה', אמר בהשתאות והתבונן בלי הרף בעמוד השער. 'מימי לא ראיתי ולא שמעתי על הספר, והרי כל ימי עסקתי במוזיקה'.

'האם אבא אליהו גולומב ובנו צבי ניסן היו קרובי משפחה של אליהו גולומב?', חזרתי ושאלתי.

'לי לא ידוע על כך'– השיב. 'אף פעם לא שמעתי שהזכירו במשפחה את השם צבי ניסן גולומב'.

ומאותו רגע נפלו המחיצות ונעשינו בני ברית. עשר הדקות חלפו, ועוד עשר דקות חלפו, ועוד חצי שעה חלפה. שיחתנו קלחה והנה עברנו לדבר על המלחין חנינא קרצ'בסקי, שיהודה העריץ. שעתיים תמימות ישבנו יחד, כשהבת הלה מביאה לי כל הזמן קסטות להטענה במכשיר ההקלטה שלי. 

'יש לי הפתעה נוספת עבורך' – אמרתי. 'בידי תמונה של ארון מתכת, בנוי תאים תאים, שאביך יעקב שרתוק, הביל"ויי הראשון בארץ, בנה לאליעזר בן יהודה, לצורך מיון פתקי המילון שעסק בו. אביך היה אז חבר באגודת "החרש והמסגר"של הביל"ויים בירושלים'.

הראיתי לו את הספרון הנדיר AVI, שהדפיס איתמר בן אב"י בירושלים (דפוס 'הסולל') בשנת 1927. הספר כתוב בעברית, אך באותיות לטיניות...

יהודה שרת הביט בתמונה זו, שגם אותה לא הכיר, התלהב וניצת. הוא הזדקף במיטתו והחל לשאת דברים בנפנוף ידיים...

בזכות ספרו של צבי ניסן גולומב הצלחתי לדובב אותו. עשר הדקות שהוקצו לי הפכו לשעתיים תמימות, שבהן תיאר פרשיות מחיי המוזיקה בתל אביב הקטנה. 

'חוללת נס!', אמרה לי בתום הריאיון בתו הלה, שעמדה כל העת לצדי.

ימים ספורים לאחר פגישתנו קיבלתי בדואר מכתב מיהודה שרת, שאותו הכתיב לבתו. זהו כנראה המכתב האחרון שכתב יהודה שרת. הוא נפטר שבועיים אחר כך, בכ"ז בסיון תשל"ט:

זיכרון שני קשור בנעמי שמר.

נפגשנו פעמים אחדות, ובאחת ההזדמנויות הענקתי לה שי, לאות הערכה, את הספר 'זמרת-יה'. היא עיינה בו בהתפעלות, ציטטה ממנו בחיוך והודתה כי מעולם לא ראתה אותו ולא ידעה על קיומו.

לימים שמעתי את שירה 'אנשים טובים באמצע הדרך', שבו מופיע המשפט 'איש אחד קנה לי ספר בן מאה שנה'. עלה בדעתי שמא היא מתכוונת אלי ואל ספרו של גולומב, בן מאה השנה, שנתתי לה.

לא שאלתי אותה על כך, וגם היא לא אמרה לי דבר בעניין, אך רמז לכך מצאתי כשנעמי בחרה להשמיע את השיר בהשמעת בכורה בטקס שבו הוענק לי פרס 'כינור דוד'על תכנית הטלוויזיה שערכתי 'על הדשא במעיין חרוד' (1980).

הנה השיר בביצועם של נעמי שמר ובני משפחתה (1981):

וכך זכה ספרו של היוצר הנשכח צבי ניסן גולומב להנצחה בזמר העברי, לפחות ברמז...

---

פה ושם בארץ ישראל: כנסת, חשמל, חנות הנשים, מותגים, אמבולנס

August 2, 2015, 9:24 pm

≫ Next: קוצים ושושנים: אגודת אזוב וריח הזעתר

≪ Previous: 'כי ספריו ראשית בכורים הם בספרות העברית': על המוזיקאי צבי ניסן גולומב

$

0

0

א. מילה אחת קטנה: 'לא'

בחזיתו המתפוררת של 'בית פרומין', ברחוב המלך ג'ורג' 24, מקום משכנה ההיסטורי של הכנסת בין השנים 1966-1950 והיום מושבם של בתי הדין הרבניים, הוצב שלט נייר מצ'וקמק המבשר חגיגית כי במקום זה יוקם פעם, ביום מן הימים, מוזיאון לתולדות הכנסת.

'רוצים לדעת עוד?'שואלת המודעה.

והתשובה הניצחת לא איחרה לבוא.

צילום: ישראל ויינגולד

ב. 'הזקן'מדרך בגין

דרך מנחם בגין 108, תל אביב (צילום: איתמר וכסלר)

איזו יומרה מופלאה! להעביר חשמל לכל העולם מן החנות הצנועה בדרך בגין...

אני מניח שהאיש בסך הכול מוכר מתאמים אוניברסליים שיתאימו לכל שקעי החשמל בעולם, אבל לי זה הזכיר שני אישים דגולים ופנטזיונרים: יעקב מרידור, שאומנם הסתפק בנורת חשמל שתאיר את כל רמת גן, כשל והתבזה; ולהבדיל, פנחס רוטנברג, 'הזקן מנהריים', ש'הקים את המפעל', שעליו כתב מרדכי זעירא: 'לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים, ועכשיו שם לב חשמל'.

הנה 'שיר הרשת', שכתב והלחין מרדכי זעירא:

טקס חנוכת תחנת החשמל בנהריים, 9 ביוני 1932 משמאל: הנציב העליון ארתור ווקופ; במרכז: פנחס רוטנברג; מימין: המלך עבדאללה

ג. ביתן הנשים



מנחם רוזנברג ראה את השלט הזה כאשר הרחיבו את חנות 'קסטרו'ברחוב המלך ג'ורג'בירושלים.

שלא בטובתו הוא נזכר בצילום היסטורי מפורסם, משנת 1864, של חנות לממכר שחורים, באטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה.

חנות השחורים באטלנטה, 1864

ד. מותגים במבצע

חובבי המותגים, רוצו לרחוב חיל השריון ליד צומת קיבוץ גלויות בתל אביב. שלוש במאה + חווית קנייה ייחודית.

צילום: איתמר וכסלר

ה. יוסי מחפש אותך!

וכדאי מאוד שתסתתרו מפניו. זה ייגמר בבכי...

צילום: דוד אסף

קוצים ושושנים: אגודת אזוב וריח הזעתר

August 4, 2015, 9:25 pm

≫ Next: הידד למלבה"ד: יצחק הסוף איננו, מליצות נפוחות, ניטשה באנגלית

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: כנסת, חשמל, חנות הנשים, מותגים, אמבולנס

$

0

0

אזוב מצוי (מקור: ויקיפדיה)

מאת אמוץ דפני

אם היו מבקשים ממני למנות את ריחותיה האופייניים של הארץ, הייתי מציב בראש הרשימה את צמח הטַיוּן, את שרף עץ האורן ואת ריח האזוב המצוי, שמוכר לנו בשם הערבי של התבלין המופק ממנו – 'זַעְתַר'. 

המילה 'זעתר'משמשת אצלנו בשני מובנים: היא גם שמו של צמח האזוֹב המצוי, וגם שמו של התבלין עתיר הבשומת. את התבלין מכינים מעלי אזוב מיובשים וכתושים, פירותיו החמוצים של אוג הבורסקאים (הוא הסומאק בערבית), גרגרי שומשום, מלח ומעט שמן זית. הזעתר הוא התבלין הארץ ישראלי, בה'הידיעה, ואין מטבח מקומי הגון בלעדיו. 'שורשיו'כבר בתנ"ך ומאז הוא שב ומופיע בהתמדה בסיפורת ובשירה של בני הארץ.

פיתות עם זעתר (מקור: הבלוג של תמי)

האזוב מופיע במקורותינו הקדומים בהקשרים שונים: סמל לצניעות ומרכיב חיוני בפעולות הקשורות בהזאת דם קורבנות או בטיהור. גם חכמתו שלשלמה המלך תוארה במקרא כנוגעת לאזוב: 'וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר' (מלכים א, ה 13). על פי פסוק זה, ועל סמך המשל הידוע 'אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר' (מועד קטן, כה ע"ב), תהו פרשנים ודרשנים לדורותיהם מה הוא בעצם ה'אזוב'?

צמח זה אמוּר אפוא להיות סמל של צניעות וענווה, בעיקר מול הארז, סמל הגאווה. כמו כן, הוא צריך לצאת מן הקיר, כלומר לגדול על גבי כתלים. טעות נפוצה היא לזהות את האזוב עם הטחב, אותו דשא קטיפה גמדי המכסה קירות לחים. עד היום אפשר למצוא סופרים ומשוררים המשתמשים ב'אזוב', כאשר כוונתם היא לטחב, המופיע בארצנו רק בימות הגשמים ובמקומות רטובים.

על הפסוק 'וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב' (שמות, יב 22) כתב רש"י: 'אזוב – מין ירק שיש לו גבעולין', ואילו הפרשן אברהם אבן עזראציטט את פירושו של 'הגאון' (הוא רב סעדיה גאון), שזיהה את האזוב עם הזעתר הערבי, שמכונה באירופה בשם אֹורֶגָנוֹ. עם זאת אבן-עזרא עצמו שלל פירוש זה משום שהזעתר הוא 'עשב נכבד במיני מטעמים', בעוד שהאזוב, היוצא בצניעות מהקיר, אינו יכול להיות 'עשב תקיף':

והגאון: פירוש האזוב מלשון ערבי זעת"ר ובלשון לעז אוריגנ"ווהוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן, כי הכתוב אומר על האזוב 'אשר יצא בקיר'ולא ידעתי מהו, רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף, כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק. 

ואכן, זיהוי האזוב שבתנ"ך עורר ויכוחים ממושכים בספרות התורנית והמדעית, ויש אומרים שמבין כל הצמחים הנזכרים במקרא זהו הצמח השנוי ביותר במחלוקת. במאמר בשם 'Hyssop in the Classical Era' (האזוב בתקופה הקלאסית), סקר אלפרד אנדרוס (Alfred Andrews) את הזיהויים השונים והמנוגדים של האזוב, וציין כי בשנת 1747 הקדיש חוקר שוודי ושמו צלסיוס כמה עשרות עמודים לסוגיה, ולבסוף לא ידע להחליט מה הוא האזוב באמת (Classical Philology, 56 /4, 1961, pp. 230-248).

כאמור, אבותינו השתמשו ב'אגודות אזוב'לצרכים שונים ומגוונים. כך, למשל, להזאת הדם בזמן הקרבת הקרבנות: 'וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם' (במדבר, יט 18); לטיהור מצורעים: 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב'(ויקרא, יד 4); ולחיטוי: 'תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין' (תהלים, נא 9).

השימוש באזוב בעבודת הקורבנות נבע מן האמונה שבכוחו של צמח זה לספוג את הדם ולמנוע את קרישתו. השומרונים משתמשים באזוב עד היום כאשר הם עוסקים בקרבן הפסח, ועובדה זו מעלה את ההשערה שזהו הצמח המוזכר במקרא. השומרונים גורסים, כי הזעתר לדם, כמו מים לסוכר, ולטענתם רק אזוב טרי, שנקטף זה לא מכבר, יצלח למטרה זו.  

בכפר הערבי נהוג, אפילו כיום, להרתיח עלי אזוב במים ולהשתמש במי שלקים אלו לחיטוי. לנוהג זה יש בסיס רפואי שכן עלי האזוב מכילים שמנים אתריים הקרויים 'קָרְבַקְרוֹל'ו'תִימוֹל', שהוכחו כקוטלי חיידקים. אומנם, הביטוי המקראי 'תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב'מתייחס לטהרה רוחנית, אך עולה בו הד זיכרון של השימוש באזוב לרפואה ולחיטוי (המילה 'חיטוי', במובן של ניקוי פיזי היא כמובן מילה מאוחרת).

אזוב מצוי בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים

שלושת פניו של האזוב – צמח קירות, אמצעי חיטוי ומונע קרישת דם הקורבנות – מופיעים בבית אחד משל אבנר טרייניןבשירו 'אֲזוֹבֵי-קִיר':

אבנר טריינין, אזובי קיר: שירים, הקיבוץ המאוחד, תשי"ז, עמ' 16

כאילו כל דברי הימים אשר לאזוב כונסו לבית-שיר זה, שהוא כולו תהיה על גורל האזוב שהקיר עליו גדל נותץ. תיאורו המדוקדק של בית הגידול מופיע בבית הראשון של אותו שיר:

מחשיד שהקול הוא קולו של האזוב, בעוד הידיים – ידי הטחב, שכן הקירות הלחים והפרוצים הם אשר צדו את תשומת לבו של המשורר.

השיר 'אזוב'של זרבבל גלעד כאילו נלקח מספר הדרכה של בית ספר שדה, ונועד למען אלו שאינם אמונים על נפלאות הצמח:

זרבבל גלעד, הבאר, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 57

עלי האזוב ראויים למאכל כמות שהם, אך מעיכתם מוסיפה את שיכרון הריח למימד הטעם. עלי החורף הרחבים והגדולים מתונים בטעמם, ולקראת הקיץ הם מתחלפים בעלים קטנים יותר במימדיהם אך תקיפים יותר בטעמם.

איסוף הזעתר לצורכי תבלין נעשה ממש לפני הפריחה, כאשר ריכוז החומרים בצמח הוא מירבי, ואז מתחלפת המתיקות בחריפות מרירה. האמת הבּוּטנית היא, שבכל מחזור חיים של צמח הבשלת זרעים היא השלב החשוב בהבטחת הדור הבא. ריכוז החומרים המירבי בעת הפריחה ואחריה עשוי להבטיח יותר הגנה מפני אוכלי העשב למיניהם.

המשורר מסיים את שירו הקצר בהתייחסות לאגדה הערבית, הגורסת כי מי שיאכל אזוב מדי בוקר במשך ארבעים יום, כשקיבתו ריקה, הריהו מחוסן מפני נכישת נחש. 

בספרו 'אוחזת ענף שקד'מתגעגע הסופר והמשורר יצחק שלולריחות נעוריו בשכונת סנהדריה שבירושלים, ובהם ריח האזוב ו'מִנְחַת זַעְתָּרוֹ':

יצחק שלו, אוחזת ענף שקד, אגודת הסופרים, דביר, תשי"ב, עמ' 72

וכשם  שהמהלך בשדות ילדותו אינו יכול לשכוח את האזוב, כך הַמַּלָח, המתגעגע אל אהובתו, אינו יכול להימלט מריחות המולדת הרודפים אותו. כך כתב המשורר משה בן-שאול:

מפרשי-מלח: שירים, אל"ף, 1960, עמ' 7

נעים עריידי, משורר דרוזי בן הכפר מע'אר, חזר אל כפרו וגילה כי הזעתר הוא תמצית נשמת הכפר, כמו אבני הבית, השיבולים והגפנים. שכחת הזעתר כמוה כשכחת החיטה, אם היסוד, וזאת במחיר האהבה שמחוץ לכפר.

חזרתי אל הכפר: שירים, עם עובד, 1986, עמ' 7

שימושיו הטקסיים של האזוב, למניעת קרישת דם בעת הקרבת הקורבנות ולטהרת המצורע, תוארו בקפדנות בשיר אחר של זרבבל גלעד, שגם הוא נקרא 'אֵזוֹב':

זרבבל גלעד, זמירות ירוקות: מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמ' 7

ריח האזוב, הוא הזעתר, תקיף ומריר, עדין ודעתן, ואי אפשר להתעלם ממנו, יום חם בשדה אזובים הוא שער להתרוממות הנפש. ה'זַעְתָּר'של המשורר יורם בן-מאיר (פיצ'י)מתרומם בענני הריח של הצמח אל מחוזות סערת נפשו של הכותב. בן-מאיר, בעל השורות, היה מדריך טבע ותיק, אמון על פרטי סודותיו של האזוב, והנה דווקא הוא גילה באזוב את אשר נעלם מחושי האחרים:

יורם בן-מאיר, חלום של שחרית: שירים, ספרית פועלים, עמ' 94

ריח האזוב נושא עמו זיכרונות של טיולי תנועה, סיורי טבע, סעודות בכפר, ריח תבלינים, אפיית פיתות בשדה ושיעורי טבע ('תמוללו ותריחו'היו אומרים לנו המדריכים). מי שלא נפעם מריח הזעתר – שורשיו נטועים במקום אחר. הוא אינו יכול להרגיש את חווית ה'הַלֵּל', זו שאופפת את כל חושיו ונקבוביותיו של המשורר. אם קודם הזכרנו את השימוש באזוב בטהרת הגוף ובחיטוי הנגעים, כאן אנו עוסקים בטהרת הנפש, 'זַכּוּת החושים'ו'שקט חרישי כריחות אזובים'.

לפני כמה שנים נסעתי לחו"ל לתקופה ארוכה. סלמאן אבו-רוכאן, נאמן הכרמל והטבע, שלח לי צרור אזוב באחד ממכתביו וציין 'האזובים מתגעגעים אליך שלא תשכח לשוב', וכמו ציטט את שירו של נעים עריידי:

נעים עריידי, 'ארבע מקהלות אומרות כרמל', חזרתי אל הכפר, עמ' 38

הנרקיס אינו חולם על עברו, אך מי שעברהו הזעתר כמו חזר לגלגולו הקודם כעשב השדה של רגבי מולדתו.

הידד למלבה"ד: יצחק הסוף איננו, מליצות נפוחות, ניטשה באנגלית

August 6, 2015, 9:44 pm

≫ Next: חשמלית ושמה 'אביבית'

≪ Previous: קוצים ושושנים: אגודת אזוב וריח הזעתר

$

0

0

הרבה שותפים יש בספר, והכותב הוא רק אחד מהם. אחריו יבואו עורכים ומתקינים, מביאים לדפוס, מדפיסים (פעם קראו לסַדָּר של אותיות הדפוס – שהיו עשויות עופרת, כזכור לזקני הדור – 'בחור- הזעצער', והיה מקובל להאשים אותו בכל הטעויות), מגיהים, מעצבים וכורכים, וכל אחד מהם יכול לתרום להצלחתו של הספר או לכשלונו.

כל כך הרבה דברים יכולים להתרחש במהלך הבאתו של ספר לדפוס, והרי זה פלא שרוב הספרים בכל זאת יוצאים כמעט ללא פגם, מתוקנים ומשוכללים.

את הרשימה הפעם נקדיש לחוליה החשובה והחלשה שבשרשרת, המביא לבית הדפוס (המלבה"ד) – זה שאמור לקשור בין כל המעורבים ולוודא שהכל יסתדר – ולכמה כשלונות מפוארים שלו.

א. יצחק הסוף איננו


ב-4 ביוני 1957 פרסם  אפרים קישון, במדורו 'חד גדיא'בעיתון 'מעריב', את הפיליטון הגאוני (באותם ימים קראו לרשימות של קישון 'הומורסקות') 'זכר צדיק לברכה', שזכור יותר בשם 'יצחק הסוף איננו'. הרשימה הפכה מיד למערכון ששולב בתכנית השנייה של להקת 'בצל ירוק' (1958) ונדפסה בספרו 'הכל תלוי' (טברסקי, תשכ"א).

מעשה בעורך הלילה של העיתון 'גדר' ('דבר'כמובן), ששם לב כי סופו של המאמר החגיגי על ההסתדרות חסר. כיוון שמיהר, השאיר העורך הוראות ליצחק, המעמד הוותיק של העתון, אך שכח לפסקן. הוא כתב לו 'אבל יצחק הסוף איננו'וכן 'ההסתדרות לשים במסגרת'. המעמד הבין שפקיד בכיר ושמו יצחק הסוף מת, ויש להכין מודעת אבל ('מסגרת') בחתימת ההסתדרות.

מכאן התחיל מחול שדים מטורף, שרק קישון ידע לתארו בכישרון כזה. מודעות אבל נדפסו, עצרות נערכו, אנדרטאות הוקמו ואפילו רחוב נקרא על שמו של יצחק הסוף. תוך זמן קצר גם נמצאה תמונתו ועזבונו הספרותי פורסם בהוצאת 'גביר' (היא הוצאת 'דביר', שהתמחתה באותם ימים בפרסום סדרת 'כל כתבי')...

 

האנדרטה של יצחק הסוף; איור: דוש (אפרים קישון, הכל תלוי, 1961, עמ' 136)

ב. מבול של מליצות נפוחות

'מדרש תהלים', הידוע גם בכינוי 'מדרש שוחר טוב' (על שם הפסוק שבו נפתח הספר), ראה אור בוורשה בשנת 1865 עם פירושו של הרב אהרן משה פאדווא מקארלין.

אתר סריקות הספרים המעולה Hebrew Books, שמתמחה בספרות תורנית ובמאגריו סרוקים כבר אלפי ספרים, העלה גם את הספר הזה לאינטרנט. והנה, בעותק שממנו נסרק הספר ב'היברו בוקס'מאן דהוא נתן דרור לעטו והעיר על הנדפס בסוף הספר: 'מבול של מליצות נפוחות!'.

ויהי ערב ויהי בוקר, ומכון תורני ירושלמי ושמו 'מכון זכרון אהרן', שמוציא ספרי מדרש והלכה, ראשונים ואחרונים, בשיטת הסרט הנע, הוציא בשנת תשע"ב את 'מדרש תהלים'במהדורה מפוארת ועמוסה כל טוב.

אבל אללי, הטקסט שבחרו להקליד ממנו היה, מסתבר, המהדורה שנסרקה בהיברו בוקס, וזה העגל שיצא...

עמ'תרסב

תודה לידידי י'.

ג. ניטשה באנגלית

פרידריך ניטשה (1900-1844)

אבל לא רק אצלנו מחפפים, הנה דוגמה מספרות העמים.

פרופסור בני בראון מהאוניברסיטה העברית הפנה את תשומת לבי לספר תרגומי שירת פרידריך ניטשהמגרמנית לאנגלית. הספר נקרא: The Peacock and the Buffalo: The Poetry of Nietzsche (הטווס והתְאוֹ: השירה של ניטשה), והוא ראה אור בשנת 2010, בהוצאה הלונדונית הנחשבת Bloomsbury Publishing.

'הקנקן נאה', כתב לי בני, 'וגם מה שיש בו משובח. חלק מן השירים ממש יפים, והתרגום (שהוא מילולי, לא אמנותי) נראה מוצלח. והנה, דווקא באחד השירים היפים והמרגשים ביותר, Vereinsamt (בדידות), בתוך הטקסט הגרמני (עמ' 100), השתרבבה הערת העורך או המגיה: [?caps ok], דהיינו, האם הסימון של האותיות הרֵישִׁיוֹת בגרמנית נעשה כהלכה? ברגע הראשון זה קצת מקלקל את הרצף הדרמטי של השיר, אחר כך זה משעשע, ובסוף מתגברים וגם נהנים מהטקסט. אגב, נדמה לי שהאותיות הרישיות אכן לא סומנו כהלכה והמילה flugsצריכה להיות באות קטנה...'.

חשמלית ושמה 'אביבית'

August 9, 2015, 9:58 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: דוקטור! דוקטור!

≪ Previous: הידד למלבה"ד: יצחק הסוף איננו, מליצות נפוחות, ניטשה באנגלית

$

0

0

מאת בני עוּרי

בשבוע שעבר החלו הדחפורים הראשונים של מיזם הרכבת הקלה להפוך את חייהם של התל-אביבים לגיהנום. במקרה הטוב יימשכו העבודות חמש או שש שנים, ובמקרה הפחות טוב – תשאלו אותנו, הירושלמים – עשר שנים ויותר. התחלה זו הזכירה לי פרשייה 'עלומה', לה הייתי עֵד לפני כשלושים וחמש שנה. 

בשנות השמונים הייתי כתב בתכנית התחקירים הוותיקה 'כלבוטק', ששודרה בערוץ 1, ערוץ הטלוויזיה היחיד ששידר אז. התכנית שודרה בכל שבוע, ביום שלישי בין שמונה וחצי לתשע בערב, ובשיא הפופולריות שלה נעו אחוזי הצפייה – תאמינו או לא – בין 80% ל- 98%! 

למערכת 'כלבוטק'הגיעו כמה מאות מכתבים בשבוע ומהם למדנו מה מטריד את הציבור בכל תחומי החיים: בצרכנות, בחינוך, בכלכלה ואפילו בתרבות, ומכתבים אלה היו הבסיס לרוב התחקירים והכתבות ששודרו בתכנית. מכיוון ששמה המלא של התכנית היה 'כלבוטק – מגזין לצרכנות ואיכות חיים'יכולנו לכלול בתכנית כמעט כל נושא הקשור לחיים בישראל. בין מכתבי התלונה הרבים היו גם מכתבים של אידאליסטים, חוזים והוזים, בעלי יוזמה וחזון, שהציעו לנו לעסוק בנושאים שונים ומשונים.

יום אחד הגיע למערכת מכתבו של יוסף בן אלכסנדר, שהציג עצמו כיזם ומנהל חברת 'אביבית – תכנון מטרופוליטנה ת"א בע"מ', שמשרדיה שכנו ברחוב שלם 2 ברמת גן. למכתב צורף עלון, ששמור אצלי מאז, ובימים אלה ממש, כאשר חלום הרכבת התחתית בתל אביב סוף סוף קורם עור, גידים ופקקים, נזכרתי בו.  

אני זוכר כיצד הגיע אותו אדם לפגישה במערכת התכנית, בקרייה בתל אביב. הוא היה נלהב ומלא מרץ ופרש בפנינו את חזונו לבניית רכבת תחתית בתל אביב, שתחלץ את העיר הגדולה מהפקקים. הימים היו עוד קודם שנפתח הקטע הראשון של נתיבי איילון, בין מחלף השלום למחלף ההלכה, בחודש אפריל 1982.

הדפדפת הצבעונית שהביא עמו יוסף בן אלכסנדר מספרת את כל הסיפור. מסתבר שתכניתו, שהוזכרה בדפדפת, כי הציבור ישקיע מכספו ברכבת, לא הצליחה להלהיב את תושבי העיר, ולכן חשב שכתבה אוהדת ב'כלבוטק'תסייע לו להניע את גלגלי הרכבת התחתית שעליה פינטז. אני זוכר כיצד טען בפנינו, כי עלות הבנייה של הרכבת תמומן כולה בידי חברות מצרפת ומקנדה, שהוא נציגן בישראל, ועיריית תל אביב, כמו גם ממשלת ישראל, לא תצטרך להשקיע כסף בפרויקט.

לצורך כתיבת רשימה זו ניסיתי לאתר את יוסף בן אלכסנדר ולתהות מה עלה בגורלו, אך בלא הצלחה. אולי מישהו מן הקוראים יודע לאן נעלם האיש?

בעלון נזכר שם נוסף: מהנדס הבניין צבי וינלס, בעל משרד 'וינלס צבי מהנדסים'. איתרתי אותו בתל אביב ושוחחנו בטלפון. הוא זכר את ה'אביבית'ואת יוסף בן אלכסנדר כזיכרון רחוק, ומכיוון שכל הרעיון נשאר אז על הנייר, הוא נותר בגדר קוריוז גם בקריירה של האינג'ינר וינלס.

בסופו של דבר, כתבה ב'כלבוטק'לא יצאה מהפגישה. גם רכבת לא. אבל אולי יזמי הרכבת הקלה מתל אביב יקחו בהשאלה את השם החינני 'אביבית', ובכך יכבדו את איש החזון יוסף בן אלכסנדר, שעקבותיו אבדו.

פרנסות של יהודים: דוקטור! דוקטור!

August 11, 2015, 9:26 pm

≫ Next: פרשת השבוע לילדים: הרבי מבריסק והענייה המרודה

≪ Previous: חשמלית ושמה 'אביבית'

$

0

0

פעם הסביר לי מישהו חכם למה כדאי לעבוד באוניברסיטה. 'יש ארבע סיבות טובות', הוא אמר. 'יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר'...

יש עוד הרבה סיבות טובות לעבוד באוניברסיטה, כל כך טובות עד שגם אלה שלא עובדים באוניברסיטה רוצים שנחשוב שיש להם דוקטורט, לא חשוב בְּמָה.

טוב להיות דוקטור, או לפחות להגיד שאתה דוקטור או פרופסור. כי דוקטור הוא מומחה, דוקטור זו סמכות ואמינות ורצינות ומה לא. לא יותר עדיף לקנות מכונית מדוקטור? לא כדאי שהחתן יהיה דוקטור?

ברוח זו אני אוסף כבר זמן רב פרנסות של יהודים עם דוקטורט והנה לפניכם ממצאים זמניים. ברשימה הבאה אביא לכם פרנסות 'אקדמיות'נוספות, שהמכנה המשותף שלהן הוא ההתחזות ל'אקדמיה'.

כרגיל, 'בעלי התוספות' – יבורכו.

א. דוקטור! דוקטור! – ממינסק עד רחביה

תמיד כדאי שיהיה בסביבה דוקטור. הנה, כבר בראשית המאה ה-20 הייתה קהילת יהודי מינסק מוכנה לשלם משכורת שנתית של 500 רובל כסף לאחד כזה שיואיל בטובו להתיישב בתחומה. רק שיבוא.

הצפירה, 26 במרס 1902

אם במינסק לא היו דוקטורים, בירושלים היו כאלה כַּחוֹל אשר על שפת הים. בשנת 1936 חיבר נתן אלתרמן שיר סטירי על 'רחביה', שכונת הפרופסורים:

מתוך ספרו של אמנון רמון, 'דוקטור מול דוקטור גר': שכונת רחביה בירושלים, יד יצחק בן-צבי, 2006

ועשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1946, יחזור אלתרמן וילגלג על הפרופסורים של ירושלים, כאשר יכתוב את שבחי תל-אביב בשירו 'בכל זאת יש בה משהו' (הלחין משה וילנסקי):

אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל...
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת 
וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל.



ב. רדיו דוקטור

'דוקטור'רלף הלינגר (צילום: אמיר מאירי; NRG)

כבר בשנות הארבעים הבינו מהנדסי ההקלטות הנס הלינגר ובנו רלף, שהתפרסמו כמי שהקליטו את טקס הכרזת המדינה, כי דוקטורט הוא דבר חשוב בעסקים. העסק שלהם, שהתחיל ברחוב אידלסון 4 בתל אביב ועבר לרחוב שלום עליכם 16, נקרא מאז בשם היֶקי למהדרין: 'רדיו דוקטור'.

דבר, 17 במרס 1950

מעריב, 24 במאי 1983

ג. דוקטורים לאוכל

באוניברסיטה של החיים יש פקולטה מיוחדת למיני מזונות, וגם שם יש דוקטורים ופרופסורים לרוב – לדגים, לפיצה, לפלאפל, לשווארמה, לשקשוקה, לגלידה. לְמָה לא?

דוקטור דג

דוקטור סעדיה מקבל פציינטים בתל אביב (מקור: אתר מפה)

דוקטור שווארמה

דוקטורים לפיצה ולפסטה

דוקטור שקשוקה

דוקטור לגלידה

ד. ובינתיים בתפוצות...

גם אחינו הגרים בתפוצות הגולה גילו את קסמי הדוקטורט. בטורונטו, למשל, פתחו ישראלים לשעבר את 'דוקטור לאפה'. כשר כמובן.

מקור: Spice City Toronto

בווינה תמצאו את 'דוקטור פלאפל', אבל אני לא בטוח שהוא קשור לעם היהודי.

ה.  שונות ומשונות: מדוקטור קור לדוקטור אור

מאז שׂמוּ ה'גששים'לצחוק את דוקטור ליכטיג בר-זוהר, ה'דוקטור למחול' ('הסיידים'), ברור לכולם שדוקטור הוא לא רק רופא. דוקטור הוא אפוא סמכות מקצועית גם במקצועות שאותם לא לומדים באוניברסיטה: תיקוני מכוניות, צמיגים, מחשבים, מזגנים, מקררים, ועוד ועוד. ועל זה אמרה האמא היהודייה המיתולוגית, לא חשוב מאיזו עדה: 'לא משנה באיזו אוניברסיטה למדת, העיקר שתהיה לך תעודה'...

דוקטור קור

דוקטור קור המקורי

אם יש דוקטור קור, למה לא דוקטור עור

דוקטור גב

דוקטור האוס, לא רק בטלוויזיה

דוקטור האוס המקורי

הניקיון שלך – הדוקטורט שלנו!

ו. ולסיום, חידת טריוויה

היכן נזכרים בזֶמֶר העברי הדוקטורים האלה?

• דוקטור בראייר
• דוקטור מזרקי
• דוקטור עצמון
• דוקטור אביבי
• דוקטור אייזן

ביבליוגרפיה

דן אלמגור, 'זה קורה גם לדוקטורים (מה: בין דוקטור לרב, או: דוקטור לא מתחרז עם כלום', מאזנים, סז, גיליון 1 (חשון תשנ"ג), עמ' 28-25; '"דוקטור שקשוקה" – "דוקטור לשם כבוד?"', שם, גיליון 3 (שבט תשנ"ג), עמ' 18-15.

פרשת השבוע לילדים: הרבי מבריסק והענייה המרודה

August 13, 2015, 11:05 am

≫ Next: שבעים שנה להפצצת הירושימה: על מה חשב קולונל טִיבֶּטְס כשקם בבוקר?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: דוקטור! דוקטור!

$

0

0

העיתון החרדי 'יתד נאמן'דואג לחנך את קוראיו ליראת שמים ולכיבוד גדולי ישראל, בעיקר אלה שנמנים על הזרם ה'ליטאי'. אבל לפעמים – איך נאמר זאת בעדינות – הוועדה הרוחנית של העיתון, שמשגיחה על תכני המאמרים ועל הכתבות (חס וחלילה שיזכירו שם למשל את ישי שליסל הרוצח החרדי, ולוּ ברמז), ובודקת בשבע עיניים כל נדנוד של תואר מיותר לרב זה או אחר, נרדמת בשמירה.

הפעם זה קרה להם במקום הכי פחות צפוי, בעיתון לילדים...

זה מה שהתפרסם בפינה 'הפוך בה והפוך בה'לפרשת השבוע, פרשת 'ראה' (לחצו על הצילום כדי להגדילו):

רבי חיים הלוי מבריסק, למדן וקנאי ידוע, אכן התפרסם בביתו הפתוח ובמידת החסד שנקט בה כלפי חלכאים ונדכאים. אבל אם עדיין לא קלטתם מה הבעיה, נרמוז לכם שבדרך כלל דרושים תשעה ירחי לידה מן הכניסה להריון ועד ברית המילה לרך הנולד...

הפאדיחה פורסמה היום בפורום בחדרי חרדים, שם ראו בה 'עלילה שפלה נגד גאון הדור הקודם'...

(תודה לד"ר מנחם קרן)


מֶנדי גולשמיד שלח לי את המקור לסיפור הזה, כפי שנדפס בספר עובודת והנהגות לבית בריסק (חלק א, ירושלים תשנ"ט, עמ'סב):

שבעים שנה להפצצת הירושימה: על מה חשב קולונל טִיבֶּטְס כשקם בבוקר?

August 13, 2015, 8:57 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: עובדיה מברטנורא, יוסף בן מתתיהו, לורד בירון

≪ Previous: פרשת השבוע לילדים: הרבי מבריסק והענייה המרודה

$

0

0

פטריית העשן מעל הירושימה, כפי שצולמה מ'אנולה גיי'על ידי תותחן הזנב ג'ורג'קארון

מאת מיכאל (מישקה) לוין

השבוע ציין העולם שבעים שנים להטלת פצצות האטום על הירושימה (6 באוגוסט 1945) ונגסקי (9 באוגוסט). שבוע לאחר מכן הודיע קיסר יפן הירוהיטו על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית. זה היה אירוע מכונן בתולדות האנושות, שהביא את מלחמת העולם השנייה לסיומה, ובה בשעה גם הפך תמרור אזהרה לכוח ההרס הנורא של פצצות הגרעין.

הרבה נכתב על הפצצה ועל ההפצצה, וכמובן על תוצאותיה הפיזיות והסביבתיות ומשמעויותיה הפוליטיות והמוסריות. הטייס שהטיל את הפצצה על הירושימה, ונכנס להיסטוריה, היה קולונלפול טיבטס (.Paul Warfield Tibbets, Jr). טיבטס העניק למטוסו, מפציץ B-29, את השם 'אנולה גיי' (Enola Gay), שמה של אמו, וגם שֵׁם זה נכנס לדפי ההיסטוריה. 

המפציץ 'אנולה גיי'מוצג במוזיאון הלאומי לאוויר וחלל בוושינגטון הבירה (מקור: ויקיפדיה)

לפני עשרים שנה, בבוקר ה-6 באוגוסט 1995, חמישים שנים לאחר האירוע, תהיתי ביני לבין עצמי מה הייתה מחשבתו הראשונה של טיבטס כשפקח את עיניו באותו יום.

בחוצפה ישראלית כתבתי לו ושאלתי...

להפתעתי, טיבטס בן השמונים, שהשתחרר מחיל האוויר האמריקני בדרגת בריגדיר-גנרל וגר בעיר קולומבוס שבמדינת אוהיו, ענה לי מיד.

על גב הצילום המפורסם שלו, מנופף לשלום לפני ההמראה, הוא הדביק פתק צהוב (Post it) וכתב:

12 באוגוסט 95[19]  

מייק,  

כשהתעוררתי בבוקר ה-6 לחודש חשבתי – 'עברו חמישים שנה מאז ראיתי את הירושימה. אני מתערב שהיום היא נראית הרבה יותר טוב'.  

באשר לתמונה, זה הכי טוב שאני יכול לעשות – הן נגמרו לי מזמן – תמונות עולות כסף – ונמאס לי לשלם.

בריגדיר-גנרל פול טיבטס (2007-1915)

מתברר אם כן, שטיבטס לא איבד את חוש ההומור שלו וישן בשקט...

הוא ואחד-עשר שותפיו לטיסה הגורלית, שכבר הלכו כולם לעולמם בשיבה טובה, מעולם לא הטילו ספק בצדקת משימתם.

ג'ורג' (בוב) קארון ,(1995-1919) שהוצב בעמדת התותחן בזנב המטוס, היה היחיד מאנשי הצוות שראה וצילם את הפטריה הגרעינית בהתהוותה (תמונתו הובאה למעלה). כחבר באגודת ותיקי חיל האוויר האמריקני פעל קארון בשנות השבעים לשימור מטוסי מלחמת העולם במצב כשירות לטיסה. תמורת תרומה של חמישה דולר לאגודה הוא שלח לי, לבקשתי, שני צילומים מקוריים של המטוס וצוותו לפני ההמראה, בחתימתו ובחתימת הטייס טיבטס והנווט תיאודור ון קירק (2014-1921), שכונה 'ההולנדי'.

גם זה חלק מההיסטוריה.

---

סיפורי רחובות: עובדיה מברטנורא, יוסף בן מתתיהו, לורד בירון

June 21, 2015, 9:07 pm

≫ Next: על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

≪ Previous: שבעים שנה להפצצת הירושימה: על מה חשב קולונל טִיבֶּטְס כשקם בבוקר?

$

0

0

א. מתי חי עובדיה מברטנורא?

בשכונת רחביה הירושלמית יש רחוב נאה ומוריק על שמו של פרשן המשנה הנודע רבי עובדיה מברטנורא (רע"ב).

צילום: דוד אסף

השורה השנייה סתומה לחלוטין. מה זה: הר"י רע"י?

מי שאינו מתמצא ברזי הלוח העברי עוד עשוי לחשוב שמדובר בראשי תיבות. אבל לא – אלה הן שנות חייו (המשוערות) של הפרשן הדגול, שעל פי הנאמר בשלט נולד בשנת 1450 (ר"י) ונפטר 1520 (רע"י).

כל כך הרבה שגיאות בשלט אחד כבר מזמן לא ראיתי. הבה נמנה אותן:

1. שנות לידתו ופטירתו של רע"ב אינן ידועות והן שנויות במחלוקת. אפשר היה, לכל הפחות, לכתוב 'בערך'.

2. למה בכלל צריך לציין תאריכים עבריים מן המאה ה-15, כאשר רוב האנשים כלל אינם יודעים להפוך את התאריך העברי לתאריך כללי? לכל הפחות היה ראוי לשים מקף בין שני התאריכים ולתת גם את התאריכים הכלליים. 

3. בשנת הלידה נוסף (שלא לצורך) ה'פרט גדול', כלומר ה'אלפים לבריאת העולם. אך הוא הושמט משנת הפטירה.

4. בלוח העברי אין בכלל שנת רע"י. כאשר מבקשים לציין את שנת 1520 כותבים ר"פ.

5. ניקוד עירו של רע"ב מזעזע. שמה של העיירה, הסמוכה לבולוניה שבאיטליה, הוא בֶּרְטִינוֹרוֹ (Bertinoro),אך במסורת הכתיב העברי היא נקראת בָּרְטֶנוּרָא (Bartenura) ולא בַרְטִנוֹרָא. כמובן שאין כל צורך להוציא את הדגש מהאות ב', אלא יש לומר, כפי שנוהגים במסורת הלשונית: 'עובדיה מִבָּרְטֶנוּרֶא'.

6. שימו לב לנוסח באנגלית: לא Ovadya of Bartenura, אלא Ovadya mibartinura – כביכול 'מברטנורא'הוא שם המשפחה של עובדיה... (על תופעה דומה, רחוב 'מרגוזה'בתל אביב או רחובות 'מטודלה'ו'משקלוב'בירושלים, כבר כתבתי כאן).

ב. יוסף בן מתתיהו, בניקוד

ועוד בירושלים. איך בעצם יש לנקד את השם מתתיהו?

האם מַתִּתְיָהוּ, כפי שאנו רגילים לומר וכפי שכתוב בתנ"ך (למשל, בדברי הימים א, טו 18, 21), או שמא בניקוד העילג מַתַּתְיהָוּ, כמסומן בשלט המביך הזה?

צילום: אליהו ויספיש

ג. לורד ביירון, בניקוד

צילום: איתמר וכסלר

ועוד מבוכה נקודתית, תרתי משמע.

המשורר הבריטי הנודע ג'ורג'גורדון ביירון (1824-1788), מוכר בכל השפות בקיצור 'לורד ביירון'. שמו נחקק בכותל המזרח של הזיכרון היהודי בזכות ספר שיריו Hebrew Melodies (מנגינות עבריות), שראה אור לראשונה ב-1815 בשיתוף פעולה עם המלחין היהודי-הבריטי יצחק נתן. אלו היו ברובם שירים מקראיים, ובמקצתם אפשר היה לזהות בדיעבד נימות פרוטו-ציוניות.

לורד ביירון זכה להוקרה בעיר העברית הראשונה תל אביב, אלא ששאלת הניקוד הנכון של שמו כנראה עדיין לא הוכרעה סופית.

ובכן, בַּיְרוֹן – כך אומרים וכך גם נוקד בתרגום שיריו לעברית:

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

June 23, 2015, 11:12 pm

≫ Next: הספרים המבוישים שלי (ד): הקדשות מצוירות

≪ Previous: סיפורי רחובות: עובדיה מברטנורא, יוסף בן מתתיהו, לורד בירון

$

0

0

מאת יהודה זיו

זקני הדור אולי עוד זוכרים כי בקול הרע"ם מקהיר, ערוץ שידורי התעמולה בעברית של הרדיו המצרי, שנקלט בישראל לפני מלחמת ששת הימים, הייתה תכנית פטפוטים שנקראה 'מסביב לסיבוב'. זה גם הנושא של סדרת רשימות זו – סיבובים נודעים בכבישי הארץ.

א. סיבוּב מוצא

אתר נתיבי ישראל, 1 ביולי 2012

שער יפו, המפורסם בשעריה של חומת ירושלים העתיקה, נטל את שמו מ'דרך יפו'אשר יצאה ממנו מערבה. שרידי הכביש הרומי לשעבר, אשר נסלל באותה דרך, ניכרים עד היום בעקלתון המכונה 'מעלה רומאים', היורד משכונת גבעת שאול לעבר מוצא תחתית ושב ועולהבעקלתון'שבע האחיות'לעבר הר מָעוֹז. הכפר קַסְטֶל, שישב בראש ההר, שמר בשמו את זכר ה'קַסְטֶלּוּם' (מצודה) הרומי, אשרהגן על מעלות הכביש משני עבריו. כביש רומי זה, שראשיתו בכפר אמאוס, לא עבר במעלה שער הגיא – כמו הכביש המהיר (כביש 1) בן ימינו – אלא במעלה שלוחת אילן שמצפון לו. על כך מעידות אבני מיל וחורבת מְצָד במעלה אותה שלוחה, וכן כתובות הלגיון העשירי שנמצאו בגבעת קריית יערים ובכפר אבו גוש שלרגליה. הכביש העתיק שב ושימש את העולים לירושלים גם בימי מלחמת העצמאות. באותם ימים חנתה חטיבת פלמ"ח-'הראל'בקיבוץ קריית ענבים, ואףבתחנת השאיבה של קו ראש העין–ירושלים אשר במעלה כביש שער הגיא (מכאן שמו של מושב שואבה, היושב היום על מקומה). כאשר תותחי הלגיון הערבי, שהוצבו בהר שמואל (נַבִּי-צַמְוִיל, הנהגה נבי סַמוּאִיל), הפגיזו את התחבורה היהודית במעלה הכביש ממוצא לירושלים, נהגו הפלמ"חניקים – ואני בתוכם – לעלות העירה ב'חסות'מעלה רומאים. אם היינו פוגשים על דרכנו להקות כלבים משוטטים, שנמלטו במורד המעלה, ידענו כי באותה עת מפגיזים תותחי הלגיון גם את מרכז ירושלים.

עקלתון 'מעלה רומאים'. מבט לעבר הקסטל (צילום: יהודה זיו)

שרידי מעלה רומאים (מקור: רשות העתיקות)

בכסלו תר"ל (שלהי 1869) בישר 'הלבנון', העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, על חנוכת הכביש שנסלל מירושלים לעבר יפו במצוות סולטן טורקיה, עבד אל-עַזִיז. כביש זה אף הוא יצא משער יפו, אך שימושו לעתיד לבוא  – אשר הוליד גם את הכינוי 'דרך העגלות'– ואף עיקוליו התלולים של 'מעלה רומאים', גרמו לו שייסלל בשיפוע נוח הרבה יותר. כביש זה עבר דרך הכפר לִיפְתָא, הוא 'מֵי נֶפְתּוֹחַ', אשר בגבול יהודה ובנימין (יהושע, טו 9; יח 15), בצפון-מערב ירושלים. במפגש אותו כביש עם תוואי הדרך העתיקה, סמוך למושבה הוותיקה מוצא תחתית – אשר נוסדה תחילה כתחנת דרכים עם משק חקלאי (1860) ולימים הייתה למושבה (1894) – נולד אז 'סיבוב מוצא'הנודע, המוכר מזה כמאה וחמישים שנה לכל העולים לירושלים. סיבוב זה עומד לסיים בקרוב את תפקידו עם הרחבת הכביש המהיר בין שער הגיא לבין ירושלים. אם מתכנני הדרך ירצו לשלב זיכרון היסטורי עם מעט הומור, מוצע להם להציב בראש 'מעלה הקסטל'הנוכחי תמרור אזהרה: 'דרך ללא מוצא'...

הנה סרטון הדמיה של משרד התחבורה המציג את מערכת המחלפים החדשה בדרך לירושלים:



סיבוב מוצא כונה בשעתו גם בשם 'סיבוב תנובה'. יש אומרים, כי שם זה בא לו בשל עיקולו החד של הכביש, לרגלי מדרונו התלול של הקסטל, אשר ראה לעתים מזומנות כלי רכב שאיבדו את בלמיהם והתהפכו. היו אלה בעיקר משאיות שנשאו תוצרת חקלאית, וכך, מדי פעם, התכסה הכביש ביבולי עגבניות ומלפפונים. אך האמת היא שהכינוי 'סיבוב תנובה'מקורו בסיפור מרתק מימי מלחמת העצמאות.

על אדמות הכפר הערבי קָאלוּנְיָה, בצלע הרכס של מבשרת ירושלים בת ימינו – אחות מעוז ציון, אשר חברו יחדיו לעיר מבשרת ציון משני עברי המעלה הקדום – שכן בימי קדם יישוב בשם 'הַמֹּצָה'(יהושע, יח 26), מלשון 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו' (ישעיהו, נח 11). ואכן, יישוב זה סמוך אלעין מוצא, הבוקע ממערב לגשר העתידי. אך משהושיב בו הקיסר הרומי אֶסְפַּסְיָנוּס חיילי לגיון משוחררים והכריזעליו כעל 'קוֹלוֹנְיָה אמאוס', כלומר מושבה פטורה ממס (וזה אף מקור השם הערבי קאלוניה), בצד 'כביש אמאוס', נאמר עליו בתלמוד הבבלי (סוכה, מה ע"א):

[משנה:] מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות ... מקום קלניא הוה. ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא? איידי דמיפק מכרגא דמלכא (מקום היה ושמו קלניא [קולוניה]. ומה טעם קראוֹ התנא שלנו מוצא? מפני שהוא מוּצָא ממס המלך).

לימים הקימו שם הצלבנים מצודת דרכים, בנויה אבני גזית, שערביי אותו כפר כינו אותה 'קַצְר מַלִכּ אֶל-יַהוּד'(ארמון מלך היהודים). באותו מקום נבנה גשר עתיק, שאולי מוזכר גם ביומן המסע של משולם מווֹלְטֶרָה, נוסע יהודי מאיטליה, אשר ביקר בארץ ישראל בשנת 1481: 'תרד בעמק אחר, אשר יש לְשָׁם גשר אבנים גדול, אשר במקום ההוא הרג דוד את [גלית] הפלשתי' (מסע משולם מוולטרה, מהדורת אברהם יערי, מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' 74). 

נראה, כי מקורה של מסורת זו בימי הצלבנים, שעשו כמיטב יכולתם להעשיר את נתיב עולי הרגל לעבר ירושלים בשפע חוויות וריגושים, בעקבות 'זיהויים'מפוברקים של מקומות ואירועים, הנזכרים בכתבי הקודש. ואכן, בשנת 1586 הותיר אחריו עולה רגל לירושלים תחריט ובו נראה נחל מוצא עם הגשר הנטוי מעליו. כותרת התחריט היא Vallis Therebinti  (עמק הָאֵלָה), ומעל מצודת הדרכים הצלבנית ההרוסה נכתב: ,Hic occisus fait Goliad כלומר, כאן מקום מעשה גּוֹלְיָת.

גשר מוצא, הנטוי על פני נחל שורק, נבנה כנראה בראשית שנות הארבעים, בעת סלילת הכביש העוקף המכונה 'שבע האחיות' (ראו בהמשך). הוא עומד עד היום בשלמותו מתחת לסיבוב מוצא לא הרחק מבית הכנסת העתיק. בימי מלחמת העצמאות, משהתעורר החשש פן יחבלו ערביי קאלוניה באותו גשר וינתקו את ירושלים, החליט  דוד שאלתיאל, מפקד העיר, להקיף אותו בחגורת מוקשים. כיוון שבידי 'ההגנה'לא נמצאה אז כמות המוקשים הדרושה, נולדה תחבולה אחרת: באמצע פברואר 1948, בליל חורף סוער, התגנבו שישה אנשי חי"ש (חיל שדה) ירושלמים אל מתחת לגשר ותלו על קשתותיו קופסות פח גדולות של שימורי מלפפונים, ממולאות בוץ וחצץ. משגילו יושבי קאלוניה את הנעשה, לא העז עוד איש מהם להתקרב אל הגשר 'הממוקש'. וכך, לבד מלוחמי הפלמ"ח מלווי השיירות אל העיר הנצורה, הצילו גם אותן קופסות מלפפונים את ירושלים. אחדות מהן נותרו שנים רבות תלויות מתחת ל'גשר המלפפונים', עד שהחלידו והתפוררו, שלא לדבר על המלפפונים האחרים אשר נפזרו עליו ואולי הם העניקו את שמם ל'סיבוב תנובה'... 

גשר מוצא המנדטורי (צילום נטע כורם; מקור: טיולי)

שער שכם, בצפון העיר העתיקה של ירושלים, מכונה בערבית 'בָּאבּ אֶל-עַמוּד'(שער העמוד). ואכן, במפת מידבאהנודעת, שהוכנה כנראה במאה ה-6, נראה ברחבת אותו שער עמוד המיל מימי אֵלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה, היא ירושלים של ימי הקיסר הדריאנוס. מעמוד זה נמנו מאז מרחקי הדרכים היוצאות מן העיר.

ירושלים במפת מידבא. העמוד של שער שכם נמצא בצד שמאל באמצע.

ממשלת המנדט אימצה אותה שיטה, ובימי שלוט הבריטים ציינו אבני הק"מ בכבישיה הראשיים של פלשתינה-א"י את המרחק מבית הדואר המרכזי בירושלים, הנמצא עד היום בתחילתו של רחוב יפו (מול כיכר ספרא ועיריית ירושלים). כך הוצבה אז בסיבוב מוֹצָא אבן הקילומטר השביעית, ומסורת ירושלמית קשרה אבן זו לכינוי 'שבע האחיות', שהוענק מזה עשרות שנים לכביש היורד ממעוז ציון לארזה ולמוצא עילית. בקילומטר השביעי נראה עד היום, ממזרח ל'גשר מוצא', בית אבן, שנותר מן הכפר קאלוניה לשעבר. על פי אותה מסורת, ניהלה שם אחת מנשות הכפר בית בושת, שנועד לשרת חיילים ושוטרים בריטיים. הללו כינו אותו בינם לבין עצמם בשם Kilo. Seven (הקילומטר השביעי), בעוד 'הבנות'אשר שם זכו בכינוי החיבה Seven Sisters... (כך שמעתי מפי העיתונאי והחוקר הירושלמי הוותיק דב גנחובסקי).

בני מוצא זכרו היטב בית זה שהיה שייך ל'מאדאם'מונירה. 

כך סיפרו מאיר וצֳרִי ברוזה בספרם המשותף מוצא: סיפור ארץ-ישראלי, כנה, 1994, עמ' 156-155:

כביש 'שבע האחיות'בירידה ממעוז ציון למוצא עילית (מקור: ויקיפדיה)

ראו עוד במאמרי: 'שבעה שמות ל"שבע האחיות"', מחקרי יהודה ושומרון, יב (תשס"ג), עמ' 272-257.

רכב השרד של הנציב העליון סר הרברט סמואל עולה במעלה הרומי שלימים יסלל עליו כביש 'שבע האחיות'. במרכז התמונה למעלה אפשר לראות את שרידי 'מעלה רומאים'העולה ממוצא מזרחה לעבר שכונת גבעת שאול. התמונה צולמה בראשית שנות העשרים ושמורה בספריית הקונגרס האמריקני.

הספרים המבוישים שלי (ד): הקדשות מצוירות

June 25, 2015, 9:03 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: שור הבר, נקניקיות, סליבוביץ וגלידה

≪ Previous: על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

$

0

0

מאת אסא כשר

א. מנשה קדישמן

הצייר והפסל מנשה קדישמן (2015-1932), שנפטר לפני כמה שבועות, חתם יפה על ציוריו. בביתנו עומד פסל מתכת שיצר ועל בסיסו חרט כמה מילים של הקדשה ועליהן חתם, וכן ציור דיוקנה של רעייתי נעמי.

מנשה קדישמן, 'נעמי כשר'

ציוריו ופסליו, כולם בעיניי יצירות יפות ומעניינות. אך לכבודו ולזכרו, אני רוצה לכתוב על יצירות פחות ידועות שלו: הקדשות מצוירות.

הספר 'צריך לצלצל פעמיים', שערכו גלעד בן-ש"ך ורפי אילן (הקיבוץ המאוחד בשיתוף רשות השידור, 2002), הוא מבחר משירי הזמר של נתן אלתרמן. כל השירים מוכרים, לפחות לאלה שנולדו וחיו כאן מזמן, מפני שהם הולחנו היטב ורבים שרו אותם בהזדמנויות שונות. 

הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של מנשה קדישמן – ובכללם גם ציורי דיוקנו של אלתרמן – אך על המעטפה כתוב שהציורים הם גם של רעייתו בלהה.

מנשה קדישמן צייר את נתן אלתרמן מחייך אל כלב

בעותק הספר שעומד בספרייתי יש הקדשה מיוחדת במינה של קדישמן.

על דש הספר מימין צייר קדישמן יונה במעופה ורשם 'סוד'. כשנפתח 'הסוד'לרווחה מתגלה מרכיב נוסף וחינני.

אכן, ה'אהבה'היא סוד קסמו של הספר, וכפי שמעידים ידידיו של קדישמן האהבה לזולת הייתה גם סוד קסמו שלו. הנה איור יפהפה שקדישמן הכין לשיר 'מה לעשות'.

הקדשה נוספת, שגם היא ציור ייחודי של קדישמן, מופיעה בפתח ספרו של דן מירון, 'מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות' (האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992). בספר מופיעים 12 רישומים של קדישמן ושניים מהם קשורים לשירו הנפלא של אמיר גלבוע, 'ואחי שותק'.

שיר מרגש זה השאיר עלי בשעתו רושם רב, והשתמשתי בו כאשר התבקשתי להיות אחראי על בחירת הטקסטים למכלול ההנצחה באתר 'יד לשריון'בלטרון.

והנה הקדשה שצייר מנשה קדישמן על עותק ספרו של דן מירון. 

מי הוא 'אבשלום'? מי היא 'רותי'? 

ב. הקריקטוריסטים: יוסי שטרן, זאב, דני קרמן 

כמובן שמנשה קדישמן אינו היחיד בציירי הקדשות, ובהזדמנות זו הנה עוד כמה דוגמאות יפות שנמצאות בספרייתי, פרי עטם של אמני איור וקריקטורה.

מתוך ציורי ההקדשות של הצייר והמאייר הירושלמי יוסי שטרן (1992-1923) אביא שתי דוגמאות. הראשונה נמצאת בעותק של ספרו People of the Book: An Artistic Exploration of the Bible (עם הספר: מחקר אמנותי של התנ"ך), שראה אור בשנת 1979 בהוצאת סטימצקי.

בפתח הספר שברשותי צויירה הקדשה בסגנון ההולם את הספר כולו. שטרן צייר את עצמו פעמיים בדרך היתולית: פעם אחת כשהוא יושב על דבשת הגמל, ועוד פעם בחתימה, כשהאות סמ"ך נעשית בה לציור משועשע של פנים.

הדוגמה השנייה מאפיינת את ציורי ההקדשה של יוסי שטרן, שמרכיב חוזר בהם הוא ציור של ירושלים. הקדשה זו צוירה בשערו של הספר Jossi Stern's Jerusalem (ירושלים של יוסי שטרן), שראה אור בהוצאת כתר בשנת 1980.

בין ציורי ההקדשות רווח הסגנון של הקדשה הכוללת מעין דיוקן עצמי (אמתי או סמלי). הנה דוגמה פרי עטו של יעקב פרקש (2002-1923), קריקטוריסט אהוב, שהיה מוכר יותר בשמו הספרותי 'זאב'. ההקדשה נמצאת בעותק של ספרו 'מן הפח אל המהפך: מבחר קריקטורות, 1978-1968' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).

ההקדשה נכתבה לעיתונאי שלום רוזנפלד, שהיה אז עורך העיתון 'מעריב'.

והנה דוגמה מציור הקדשה של המאייר הוותיק דני קרמן.

הציור הוא על שער עותק של ספר הילדים הבריטי מאת רומר גודן, 'קיזי הילדה הצועניה' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).

דני קרמן המקורי – יש דמיון?

ג. שמש, פרח ונמלים

בעותק ספרו של רענן לוריא, 'בקו רענן: מבחר קריקטורות ורישומים' (נ. טברסקי, 1962), מופיעה הקדשה מעניינת. המרכיב הציורי שבה הוא רק בחתימה עצמה, בצורת שמש, שהייתה סמלו הגרפי הקבוע של לוריא.

1.4.1963 

לזוניק ידידי,  

עכשיו, שאתה משאיר לי חטיבה שלמה על הכתפים – מתי יהיה לי זמן לעשות קריקטורות?  

ההקדשה כתובה בכוונה מאחור – כך שתהיה הרבה יותר קרובה לקריקטורה בה אתה מופיע.  

בידידות – ובברכת להתראות

ההקדשה עצמה הופנתה לזאב שחם (1992-1923), שכּוּנה 'זוניק', איש הפלמ"ח, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני ולימים מפקד חטיבה 5, שכבשה את מערב השומרון במלחמת ששת הימים. באפריל 1963 עזב זוניק את תפקידו כסמח"ט 5 ועמד בראש משלחת צבאית שנסעה לאמן את חיילי צבא אוגנדה. זו הייתה הזדמנות להעניק לו במתנה את הספר ובהקדשה התלונן לוריא כי זוניק משאיר לו 'חטיבה שלמה על הכתפים'. 

ההקדשה נכתבה בסוף הספר מן הנימוק המוסבר בה. הנה הקריקטורה של זוניק, שמופיעה כעשרה עמודים לפני ההקדשה.

סיפור חייו המיוחד של זוניק, שבנו אילנפל במלחמת יום כיפור, נרשם בידי עמוס אטינגר (ידיעות אחרונות, 1991).

אך לא רק ציירים שזו אומנותם כוללים מרכיבים ציוריים בהקדשות הלבביות שלהם. הנה הקדשה שרשמה נעמי שמר, בפתח עותק של ספרה 'כל השירים' (לולב, 1967). אחת מני רבות בסגנון זה:

נחתום בשתי הקדשות מיוחדות במינן שנמצאות על עותקי ספרים לועזיים שברשותי. 

האחת מופיעה בשער העותק של ספר הילדים המרתק והמרגש של נלי טול (Toll) על קורותיה בימי מלחמת העולם השנייה: Behind the Secret Window: A Memoir of a Hidden Childhood during World War Two(מעבר לחלון הסודי: זיכרונות של ילדות חבויה במלחמת העולם השנייה). הספר נדפס בניו יורק בשנת 1993 בהוצאת Dial Book.

אני מוצא בהקדשה המצוירת הזאת עדינות ועצבות, וגם רוח טובה ונמוכה כראוי.

ולבסוף, הקדשה על עותק ספר שקיבל ד"ר יעקב עופר, מן 'המעבדה לחרקים חברתיים'שבמכללה לחנוך – סמינר הקיבוצים בתל אביב. לשמחתי העניק לי ד"ר עופר, באדיבותו, אוסף של ספרים שהקדישו לו במרוצת השנים עמיתיו בעולם המדע.

זהו שער ספר על נמלים, שנדפס בשנת 1988. מחבר הספר, הביולוג הספרדי X. Espadaler, הקדישו לד"ר עופר. הנה הקדשה, כתובה במה שמכונה בפינו 'כתב נמלים', והיא הולמת את תוכן הספר ואת רוחו, ויש בה, לפחות בעיניי, אהבה עדינה.

בורא מיני מזונות: שור הבר, נקניקיות, סליבוביץ וגלידה

June 28, 2015, 9:04 pm

≫ Next: נס הלחם והדגים בבית הכנסת של נופי פרת

≪ Previous: הספרים המבוישים שלי (ד): הקדשות מצוירות

$

0

0

א. שׁוֹר הַבּוֹר

כידוע ליודעים, שור הבר (לצד לוויתן ויין משומר) הוא מן המזונות השמורים לסעודת הצדיקים בגן העדן. אבל יש כאלה שאינם מתאפקים ורוצים לטעום משור הבר כבר בעולם הזה...

למענם קמה חברה אמריקנית ושמה 'Shor Habor' ('שור-הבר'נהגה ביידיש: דער שאָראַבאָר) והיא מתמחה במוצרי בשר כשרים (ספרתי שני הכשרים).

עו"ד קובי סגל שלח לי את התמונה של אריזת הנקניקיות הכשרות וכתב:

כקורא חדש אך מסור של 'עונג שבת'לא הצלחתי להתעלם מהשם שנבחר לבשר הכשר למהדרין בו נתקלתי בעת שהותי בחו"ל. האסוציאציה המיידית שעלתה בי היא של שניים מתוך ארבעה אבות נזיקיןהפותחים את מסכת בבא קמא: השור והבור.

יכול להיות. אבל לי, אפיקורוס קְטן-אמונה שכמותי, הזכיר ה'בור'דווקא משהו אחר לגמרי...

באנגלית Boar פירושו חזיר בר (קוראי עונ"ש הוותיקים יזכרו אולי את הפוסט על 'דבר-אחר בר'). בארה"ב פעילה חברת דליקטסים ידועה מאוד שנקראת Boar's Head, דהיינו ראשו של חזיר הבר. צריך להודות שהלוגו של חברה זו, שמתמחה בבשר פיגולים, דומה מאוד ללוגו של חברת 'שור הבר', שעוסקת בבשר 'גלאט כשר'לצדיקים...

ב. געגועים לניו-יורק

מתגעגעים לניו-יורק?

הנקניקיה אולי אמריקאית, אבל הסגנון ישראלי לגמרי. להשיג ברחוב ברודצקי ברמת אביב.

צילום: איתמר וכסלר

ג. געגועים ללודז'

צילום: ברוך גיאן

מתגעגעים, להבדיל, להווי העיירה בפולין?

ברנדי השזיפים, המוכר לחובבי האלכוהול בשם הסלאווי סליבוביץ, הוא משקה אהוב בכל רחבי מרכז ומזרח אירופה. אכן, היו יהודים בפולין שהתמחו בייצורו ובשיווקו, ומשום שהמשקה מבוסס פירות ואין בו דגנים, הוא גם היה כשר לפסח. עד השואה היו עיירות רבות בפולין שבהן יוצר סליבוביץ, ובשל זיהויו של המשקה עם יהודים ועם פסח הוא גם כּוּנה בפולנית 'פסחוּבקה' (Pejsachówka). 

ה'פסחובקה'הזו נוצרה בלובומול שבפולין, בהשגחת בני משפחת האדמו"רים מגוּר (מקור: Judaizm)

ברוך גיאן שמח לגלות את 'סטריקובר שליבוביץ', שמיוצר במיוחד עבור ק"ק לודז', כמובן בסטנדרטים הכי גבוהים של כשרות וקדושה. המוצר מיוחס משום מה לסטריקוב (Stryków),עיירה קטנה באזור לודז', שבה פעלו אדמו"רים שונים שהנהיגו את חסידות סטריקוב, הפעילה עד היום. אבל עיון בתווית המודבקת על הבקבוק מעלה כי הוא יוצר במקום אחרלגמרי – בכפר Chociszewשבאזור לודז'. ככל שידוע לי מעולם לא הייתה בכפר זה קהילה יהודית.

האמת היא שהמוצר הזה לא ממש חדש על המדף והוא מיוצר ומשווק בפולין משנת 2011, אבל כמו בבדיחה הידועה: אנחנו שמענו על זה רק עכשיו...

הסליבוביץ אולי מחייה נפשות ומהווה מקור לסיפוק ולשמחה 'לאחר תלאות היום שחלף', אבל מה הקשר ל'צדיק משידלוביץ' (הכוונה מן הסתם לרבי נתן דוד רבינוביץ משידלובצה), ולמה צריך לבלבל את המוח בסיפורים מופרכים ומקושקשים ועוד בעברית עילגת?

יש לי חשד שהצדיק משידלוביץ נבחר לפאר את התווית רק בגלל שהשם שידלוביץ מצלצל כמו שליבוביץ.

ד. איליה כפיתולינה

ולקינוח סעודה, גלידה טובה ומשובחה.

חנות הגלידה 'כפיתולינה', ברחוב עולי ציון ביפו, זוכה לפרס עונ"ש על השם המבריק שהמציאה לעצמה.

קריצה שובבה לירושלים הרומית, וקריצה נוספת, שובבה גם היא, לשיר הילדים הקלאסי: יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה...

צילום: ברוך גיאן

הנה זה:

נס הלחם והדגים בבית הכנסת של נופי פרת

June 30, 2015, 8:33 pm

≫ Next: עיקשות ונחישות: המאבק הציבורי על 'בריכת ירושלים'

≪ Previous: בורא מיני מזונות: שור הבר, נקניקיות, סליבוביץ וגלידה

$

0

0

ג'יובאני לנפרנקו, 'נס הלחם והדגים', בערך 1620 (מקור: ויקימדיה)

בסקר שערך מכון סמית בשנת 2009 השיבו 73 אחוזים מאלה שהגדירו עצמם 'דתיים', כי אין ללמד נצרות בבתי ספר (בקרב המוגדרים 'חרדים'שיעורם עלה ל-90 אחוזים); 83 אחוזים מהם גם סברו שאסור להיכנס לכנסיות. 

על פי 54% מהחילונים, הנצרות קרובה ליהדות יותר מהאיסלאם. רק 17% מהדתיים סבורים כך (48% אומרים שהאיסלאם קרובה יותר). 48% מהחילונים הגדירו את יחסה של הכנסייה הקתולית ליהדות וליהודים כחיובי. 65% מהדתיים והחרדים אומרים שהוא שלילי. 60% מהדתיים והחרדים טענו שמפריע להם להיתקל ברחוב בנוצרי שעונד צלב, ל-91% מהחילונים זה לא מפריע.  

כמעט בכל הסוגיות הפגינו החילונים פתיחות מרשימה כלפי הנצרות, לעומת הדתיים והחרדים המסתייגים ממנה. כך, למשל, 68% מהחילונים סבורים שצריך ללמד על הנצרות בבתי הספר ו-52% אמרו שיש ללמד גם את הברית החדשה. מנגד, הדתיים והחרדים שוללים כל לימוד על הנצרות או הברית החדשה – 73% ו-90% בהתאמה [...] 48% מהדתיים והחרדים סבורים שיש להגביל כמה שיותר את פעילות הכנסיות בארץ, לעומת 48% מהחילונים שקוראים להבטיח את קיומן ולסייע להן כמו למוסדות דת יהודיים.  

פערים נמצאו גם בשאלות האם מותר ליהודים לבקר בכנסיה נוצרית – 80% מהחילונים אומרים שמותר ו-83% מהדתיים והחרדים אוסרים. והאם כל או רוב הנוצרים הם מיסיונרים כלפי היהודים? 82% מהחילונים לא הסכימו לטענה זו, אך 43% מהדתיים והחרדים דווקא כן. 70% מהחילונים טענו שמקובל עליהם שארגונים יהודיים יקבלו סיוע כספי מגופים נוצריים זרים. 79% מהדתיים והחרדים שללו זאת. 

לאור נתונים עצובים אלה, מה הפלא שקנאים מטורפים, שנושאים לשוא את שם ה', מסוגלים לבוּז לקודשיה של דת אחרת, שמיליארדים בעולם מאמינים בה, לחלל את בתי כנסיותיה ולגדף את כוהניה.

הכתובת 'והאלילים כרות יכרתון', מתוך תפילת 'עלינו לשבח', רוססה בשבוע שעבר בידי קנאים על קירות כנסיית הלחם והדגים

מוטי פָּסָל, ראש תכנית 'מבוע'במדרשת עין פרת, גר בנופי פרת, לא הרחק מן העיר מעלה אדומים שממזרח לירושלים. זהו יישוב מעורב של דתיים וחילוניים וגרות בו כמאתיים משפחות. בדרכו לבית הכנסת מוטי נתן דעתו לאריח רצפה דקורטיבי, שמזה שנים מקדם את פני הבאים למקדש המעט. מבט מעמיק יותר גילה סוג של 'צֶלֶם בהיכל'...

השבוע, לאחר פשע השנאה המכוער, שביצעו קנאים דתיים בכנסיית הלחם והדגים שעל שפת הכינרת, שב מוטי לאריח זה, שקיבל משמעות חדשה. 

מאת מוטי פסל

בשנת 2008 שופץ הריצוף בחלק משבילי היישוב נופי פרת. בין המרצפות שובצו אריחי קרמיקה מעוטרים מן הסוג הנפוץ בשווקי ירושלים העתיקה. חידוש הריצוף לא פסח גם על הרחבה המשתרעת בין המקווה לבית הכנסת. ושם, בדיוק אל מול פתחו של ההיכל, שובץ אריח ועליו עיטור שסיפורו מתחיל לפני קצת פחות מאלפיים שנה.

הכניסה לבית הכנסת בנופי פרת (צילום: מוטי פסל)

בבשורה על פי מרקוס (פרק ו, 44-35) מסופר על נס שהתרחש על שפת הכנרת. ישוע הצליח להאכיל חמשת אלפים איש מחמש כיכרות לחם ושני דגים:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ: 'הִנֵּה הַמָּקוֹם חָרֵב וְהַיּוֹם רַד מְאֹד. שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל־הַחֲצֵרִים וְהַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין־לָהֶם מַה־שֶּׁיֹּאכֵלוּ'. וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם: 'תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל'. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: 'הֲנֵלֵךְ לִקְנוֹת לֶחֶם בְּמָאתַיִם דִּינָר לָתֵת לָהֶם לֶאֱכֹל?'. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: 'כַּמָּה כִכְּרוֹת־לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם? לְכוּ וּרְאוּ וַיֵּדְעוּ'. וַיֹּאמְרוּ: 'חָמֵשׁ וּשְׁנֵי דָגִים'. וַיְצַו אוֹתָם לָשֶׁבֶת כֻּלָּם, חֲבֻרָה חֲבֻרָה לְבַד, עַל־יְרַק הַדֶּשֶׁא. וַיֵּשְׁבוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת לְמֵאוֹת וְלַחֲמִשִּׁים. וַיִּקַּח אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים, וַיִּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה, וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס אֶת־הַלֶּחֶם, וַיִּתֵּן לְתַלְמִידָיו לָשׂוּם לִפְנֵיהֶם, וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם. וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ, וַיִּשְׂאוּ מִן־הַפְּתוֹתִים מְלוֹא סַלִּים שְׁנֵים עָשָׂר וְגַם מִן־הַדָּגִים. וְהָאֹכְלִים מִן־הַלֶּחֶם הָיוּ כַּחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

במקום בו התרחש הנס הוקמה בשנת 350 (לערך) כנסייה, ובמרכזה, כמין מזבח, הסלע שעליו חולל ישוע את הפלא. הכנסייה עברה מספר שיפוצים והרחבות ובמאה ה-6 שובץ פסיפס נאה למרגלות המזבח, ועליו עיטור נס הלחם והדגים.  

הפסיפס בכנסיית הלחם והדגים נבנה סביב לסלע ולמזבח (מקור: ויקיפדיה)

בפסיפס נראים שני דגים סמליים, שבהם נעשה הנס, משני עבריו של סל ובו ארבע כיכרות לחם. הכיכר החמישית הושמטה, שכּן על המזבח עצמו נמצא 'לחם הקודש'.

כנסיית הלחם והדגים שבעין שבע (טבח'ה), שהוצתה לפני שבועיים, הפכה להיות אתר חובה במסלול התיירים ועולי הרגל הנוצרים שמבקשים ללכת בעקבות ישוע, וגם הפסיפס הפך לאייקון מפורסם של ארץ הקודש. אך מה שמוּכּר לכל תייר נוצרי, לא מוּכּר, כנראה, לרוב באי בית הכנסת בנופי פרת. וכך התגלגל הפסיפס הנוצרי, שקושר את מי הכנרת לכנסיית הלחם והדגים, אל רצפת הרחבה שלפני בית הכנסת האורתודוקסי בנופי פרת.

אריח הקרמיקה בנופי פרת (צילום: מוטי פסל)

הגילוי הזה שעשע אותי. מצד אחד, אלה שקוצפים על הגילולים, שעדיין מצויים בארצנו, יכולים, אולי, להתנחם בכך שבכל יום, שעה שיהודי היישוב נופי פרת משכימים ומעריבים לבית תפילתם, הם רומסים ברגליהם את ה'שיקוץ'.

מצד שני, אפשר לנסות ולדמיין מה ייכתב בדו"ח הארכאולוגי בשנת 3015, לאחר סיכום החפירות ב'אתר נופי פרת, התקופה הישראלית השלישית': 'לאור הממצא, אין ספק כי באתר התגוררו יהודים משיחיים, ששילבו בפולחן שלהם מוטיבים יהודים ונוצרים כאחד'. 

הם לא יעלו על דעתם שסתם היינו בּוּרים ועמי ארצות...

עיקשות ונחישות: המאבק הציבורי על 'בריכת ירושלים'

July 1, 2015, 8:39 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: מגדר, קדושה, קלקולים, חנות בהזדמנות

≪ Previous: נס הלחם והדגים בבית הכנסת של נופי פרת

$

0

0

צילום: דוד אסף

כבר יותר מעשור שאני שוחה בקביעות, כמה פעמים בשבוע, ב'בריכת ירושלים', השוכנת בלב 'המושבה הגרמנית', סמוך למקום מגוריי. כמוני גם מאות ירושלמים אחרים, מכל העדות, המינים, הגילים והצבעים, שהבריכה היא חלק בלתי נפרד מחייהם והם מתקשים לדמיין אותם בלעדיה.

זו הבריכה האולימפית היחידה בעיר (50 מטר) ואפשר לראותה כמין שמורת טבע של ספורט עממי בלב שכונה שהפכה, שלא בטובתה, יוקרתית ויקרה. תושבי השכונה נאבקים כבר יותר מעשור על שימור צביונה: החל במאבקים המתוקשרים על שימור קולנוע 'סמדר' ולאחרונה הצלתה של ספריית 'האוזן השלישית', עבוֹר במחאה על הקמת בתי מלון מגלומניים בכניסה לשכונה, ועד לגולת הכותרת: הקמת פארק המסילה המקסים, במקום התכנית האימתנית המקורית לסלול שם כביש רב-מסלולים. כל המאבקים הללו החלו בהתארגנויות 'מלמטה', של תושבים שאכפת להם ומוכנים להשקיע מזמנם ומכספם למען הכלל.

והנה יום אחד, כפי שיסופר בהמשך, התעוררנו למציאות חדשה ובה בעלי הבריכה (ערפול המושג 'בעלים'בהקשר לבריכה עוד עשוי היה להתברר בהליך המשפטי) קמו עליה לכלותה. הם עשו זאת כדי למקסם את רווחיהם משטח הנדל"ן היקר שהועמד לרשותם בימי התום של עיריית ירושלים, שבהם עוד נהוג היה לסמוך על מילתם הטובה של אנשים. למה שתהיה בריכה ציבורית ועממית – אמרו לעצמם 'בעלי הבריכה' – אם אפשר להחריבה, לסתום את מימיה ולבנות במקומה מגרש חניה גדול, שכביכול דרוש לתושבי העיר? ואם כבר יש מגרשי חניה – זה היה אמור להיות השלב הבא! – למה שהמכוניות תירטבנה, והלא אפשר לבנות מעליהם 'מגדלי הולילנד'חדשים ולפתור את מצוקת הדיור של בעלי הון אחרים?

קהל השוחים בבריכה זיהה מיד את האידאולוגיה החמדנית מאחורי הדיבורים היפים ולא הסכים בשום אופן לקבל את הדין. מאבק ציבורי מופתי התפתח ובמסגרתו הצליחו אנשי 'הוועד להצלת הבריכה'לשתף פעולה עם כוחות חיוביים בעירייה (ויש כאלה!) ולבסוף להביס את חמדנותם של בעלי ההון, גם אם הניצחון לא היה מלא והסתיים בפשרה.

בשבוע שעבר נערכה 'מסיבת ניצחון'צנועה לציון סיומו של המאבק. שמעון ביגלמן, עיתונאי, פעיל חברתי ותושב השכונה, שפרק זמן מסוים גם עמד בראש 'הוועד' (לפניו היה חיים וייצמן, ואחריו רונית לומברוזו), סיכם את השתלשות המאבק, שיכול וצריך להקרין גם על מאבקים חברתיים דומים בארץ. המסקנה ברורה: אפשר לנצח את החמדנות ואת טייקוני הנדל"ן, צריך רק נחישות, עיקשות, סבלנות ואמונה בצדקת הדרך.

*

מאת שמעון ביגלמן

'בריכת ירושלים', בריכת השחייה הציבורית שבמושבה הגרמנית, היא מותג ירושלמי מוכר ואהוב. הבריכה משכה את תשומת לב הציבור כבר עם פתיחתה בשנת 1958 וזכתה לכינויים 'בריכת המריבה'ו'בריכת התועבה'. אז התנהל מאבק עיקש בין קנאים חרדים, שהתנגדו לרחצה מעורבת של גברים ונשים בעיר הקודש, לבין הציבור החופשי, שרצה בבריכה ובא בהמוניו לשחות בה. לא עזרו הפגנות המחאה, החרמות והאיומים לפוצץ את הבריכה. המאבק הסתיים בתבוסה צורבת שהונחלה לחרדים. 

מעריב, 28 ביולי 1958

עבור אלה שאינם ירושלמים ולא מכירים את המקום מקרוב, הנה כמה פרטים: בריכת ירושלים נמצאת ברחוב עמק רפאים 43 והיא משתרעת על שטח של כשמונה דונמים, בלבו של המעוז החילוני והדתי-ליברלי בדרום ירושלים. זו בריכה אולימפית ולצדה בריכת ילדים ומועדון כושר. הבריכות מוקפות במדשאות גדולות שהפכו את המקום לאתר בילוי משפחתי אהוב בימות הקיץ.

בקיץ הראשון, 1958, רחצו בה כ-10,000 ירושלמים...

דבר, 3 באוגוסט 1958

העקשנות משתלמת

בוקר אחד קמו השחיינים הותיקים של בריכת ירושלים ולנגד עיניהם הודעה שהודבקה על לוח המודעות ומבשרת, כי הבריכה עומדת להיסגר לטובת פרויקט מגורים, שבעלי הבריכה מתכננים לבנות על שטחה. ירושלמים אמתיים לא מוותרים וכהרגלם פותחים במאבק ציבורי. במקרים רבים מאבקים כאלה מצליחים, למשל פארק הצבאים, ובמקרים אחרים נכשלים והופכים בכייה לדורות, למשל האסון הקרוי 'מתחם הולילנד'.

שחייני הבריכה החליטו לא לעמוד מנגד, כשראו שכבשת הרש הרטובה והאהובה שלהם עומדת להפוך למפלצת בטון, והחליטו לצאת למאבק. זהו אפוא סיפורו של מאבק אזרחי על שמירת זכויות הציבור, שבו התושבים הבינו 'בזמן אמת'כי הולכים לגזול את זכויותהם לטובת אינטרסים של בעלי הון. המקרה של בריכת ירושלים יכול להיות דוגמה למאבק מוצלח, שבו שילוב של מסירות והתלהבות, גיבוי ציבורי ותזמון נכון וענייני של פעולות הביא, בסופו של דבר, לתוצאה המבוקשת: שימור נכסיו של הציבור, למענו ולטובתו. קרוב לוודאי שסמיכות הפרשיות בין הניסיון לגזול את בריכת ירושלים ובין חשיפתה של השחיתות שהייתה כרוכה בפרשת הולילנד, עזר לפעילים, שהצליחו לגייס לא רק דעת קהל אוהדת אלא גם את נציגי התושבים במועצת העיר.

כבר בתחילת הדרך הוצע ליזמים לחלוק את השטח עם הציבור: חלק למגורים וחלק להקמת בריכה חדשה. אך הם – באטימותם, יהירותם וחוצפתם – דחו את ההצעה. הצעתם הראשונית הייתה בנייה על כל השטח, כאשר במרתף הבניין תוקם בריכה ציבורית קטנה (הפעילים כינו אותה בלעג: 'השלולית'). הצעת הפשרה, שהוצגה כבר באותו שלב לבעלי הבריכה, הייתה מתן רצועת בניה במקביל לרחוב הרכבת, ובתמורה לכך יבנו היזמים בריכה חדשה, על כל מתקני העזר שבה, והיא תועבר לבעלות העיריה. 

חמש שנים מאוחר יותר, לאחר מאבק עיקש ויקר, שבמהלכו המשיך מצבה הפיסי של הבריכה להתדרדר, הסכימו היזמים לקבל אותה הצעת פשרה, שקיבלה עתה גם תוקף של פסק דין מבית המשפט העליון.

המאבק הוכיח כי נחישות וקביעת יעדים סבירים הם מפתח להצלחה. שיתוף הפעולה בין פקידי העיריה ובין נציגי התושבים היה הכרחי. אכן, מאותו רגע שבו קיבלו על עצמם סגן ראש העיר קובי כחלון והיועצים המשפטיים של העירייה את המשימה, וראו בה מבחן עקרוני של צדק חברתי ועמידה לטובת זכויות התושבים, הסיכוי להצלחה היה גבוה. 

החשוב והתקדימי הוא, שההסכם שנחתם לבסוף הביא להלאמת שטח מיזם פרטי לטובת הציבור. זו היא התשובה לכל הספקנים, שאמרו כי אין מה לעשות כנגד הכח הכספי של היזמים הפרטיים. יש מה לעשות! עובדה.

החרוז לא היה ממש מוצלח, אבל הוא שיקף את המציאות

קונספירציה בהתהוות

בתוכנית המתאר של העיר הוגדר המתחם כשטח פרטי פתוח לטובת בריכה. הבריכה הופעלה כל השנים על פי שני הסכמים, שנחתמו בין בעלי הבריכה (מושב שורש שבהרי יהודה וחברת הקבלנים 'האחים אֶלָה') לבין עיריית ירושלים, בשנים 1980 ו-1993. ההסכמים שנחתמו הבטיחו את המשך הפעלתה לשנים רבות ולרווחת כלל הציבור, ואפילו קבעו כי מחיר הכניסה יהיה 'עממי'ובמקרה של חילוקי דעות ראש העיר הוא שיקבע את המחיר. האידיליה הסתיימה כאשר בעלי הבריכה החליטו לשנות כיוון. הם לא הסתפקו במבנה המסחרי הגדול, הצמוד לבריכה, שהוקם במקום בעקבות הסכם 1993, אלא רצו עוד. הם הבינו שבידיהם ביצת זהב נדל"נית – מגרש ענק ששטחו כשמונה דונם במרכז החילוני של ירושלים – ולכן כדי לא 'לצאת פראיירים'הם ביקשו להקים במקום גם מתחם מגורים שצפוי היה להניב רווחי עתק. 

כבר בשנת 2006 החלו הבעלים לקדם יזמה לשינוי ייעוד הקרקע למגורים. הצעד הראשון היה הצעה לתוכנית בינוי, שהוגשה למהנדס העיר דאז, שלמה אשכול. הלה קבע, בישיבה שהתכנסה ב-12 בנובמבר 2006, כי הפרויקט מקובל על העירייה באופן עקרוני.באותה תקופה שיתוף הציבור בהחלטות היה מושג ריק מתוכן, ואכן מהנדס העיר לא זימן לדיונים את נציגי הציבור או את אלה שעשויים היו להיפגע מהחלטתו.

שלוש שנים מאוחר יותר הודיעו בעלי הבריכה למתרחצים על כוונתם לסגור את הבריכה ולבנות על השטח בניין מגורים. כדי לקדם את מטרתם הם החלו בתהליך ציני ומחושב של דרדור מצבה הפיזי של הבריכה. הם הפחיתו למינימום את מאמצי השיווק, צמצמו את השירותים, הורידו בבוטות את רמת התחזוקה ובד בבד העלו את דמי המינוי. כל זה נעשה בכוונה, על מנת להרתיע אנשים מלהשתמש בבריכה ולהקטין את מספר המינויים, ואז לחזור ולטעון כי הבריכה איננה כלכלית ולמעשה אין צורך ציבורי אמיתי בהמשך קיומה. ואכן, בעניין זה הם נחלו 'הצלחה'. מאות מינויים נטשו את הבריכה לאחר שנואשו ממצבה ההולך ומתדרדר.

בריכת הילדים (צילום: דוד אסף)

 תגובה ירושלמית הולמת

הודעתם של בעלי הבריכה הייתה יריית הפתיחה למאבק, שתחילה התנהל בינם ובין נציגי השחיינים, ולימים בינם לבין עיריית ירושלים, שהתייצבה בלי היסוס לימין השוחים. בעקבות מחאות ספונטניות שנתלו על לוח המודעות של הבריכה הוציא חיים וייצמן, מוותיקי השחיינים, קול קורא להתארגנות, ובתוך כמה ימים הוקם 'הוועד להצלת בריכת ירושלים'. הוועד קיבל את חסות המינהל הקהילתי של השכונה ('גינות העיר'), בניהולו של שייקה אל עמי, פירסם כרוז לתושבי השכונה והחל לטוות קשר עם כלל המשתמשים בבריכה בכל רחבי העיר.

מיקי כהן, פעיל מרכזי בוועד (היום שוחה בתל אביב)

מלכתחילה היה ברור, כי ללא תמיכה ציבורית רחבה המעשה לא יצלח. מנוע התמיכה הותנע בשני ראשים: האחד, גיוס תומכים מקרב תושבי השכונה, השחיינים וארגונים ציבוריים; והשני, גיוסם של חברי מועצת העיר ושל היועץ המשפטי של העיריה דאז, עורך הדין יוסי חביליו ועוזרו עמיר שקד. גם לאחר עזיבתם של חביליו ושקד את העירייה המשיכו מחליפיהם, עורכי הדין אמנון מרחב ודני ליבמן, את המחויבות למאבק. מתוך הכרת הכוחות הפוליטיים במועצת העיר היה ברור לחברי הוועד שאין לצפות לסיוע מצד נציגי המפלגות הדתיות והחרדיות, ועל כן נעשתה פניה לחברי המועצה משאר המפלגות. הפנייה הניבה תמיכה, אם כי לא גורפת.  

לעומת זאת, ההיענות הציבורית הייתה מדהימה. תושבים רבים תרמו מכספם ומזמנם ונרתמו לפעילויות שונות. תוך זמן קצר התגבש גרעין פעילים רחב, שהפך להיות מעטפת הפעילים השנייה.

שדר הספורט משה גרטל הוא מוותיקי השוחים בבריכת ירושלים

אחד משיאי הפעילות היה 'הפגנת בגדי הים', שנערכה ב-22 בנובמבר 2009, ובמהלכה צעדו כחמש מאות תושבים, רבים מהם לבושים בבגדי ים ובמשקפי צלילה, מהבריכה ולאורך רחוב עמק רפאים אל המינהל הקהילתי, שם נערכה עצרת בהשתתפות הפעילים וסגני ראש העיר.בנוסף לכך הוקמו בסמוך לבריכה דוכני החתמה והתרמה שזכו להענות רבה.

כבר בראשית הדרך הסתמנו סגני ראש העיר, קובי כחלון (ירושלים תנצח) ופֶּפֶּה אללו (מרצ), כתומכים עיקריים במועצת העיר. לימים הפך קובי כחלון לאיש החשוב ביותר במאבק ובזכותו הצליח הוועד להגיע להסכם הסופי עם בעלי הבריכה. זו הזדמנות להודות לו על פעילותו המסורה והנמרצת!

הפירות הראשונים לתמיכה העירונית באו לידי ביטוי ב-12 באוקטובר 2009, אז הוציאה דוברוּת העיריה הודעה לתקשורת שביטאה למעשה את עמדת הוועד. כותרת המסמך דיברה בעד עצמה: 'עיריית ירושלים תבטיח את המשך פעילות בריכת ירושלים כבריכה הפתוחה לשימוש הציבור הרחב במחירים עממיים'.

כנס התושבים במתנ"ס 'גינות העיר'לאחר הפגנת בגדי הים. קובי כחלון (עד לאחרונה סגן ראש העיר ומחזיק תיק התכנון והבנייה) ופפה אללו (שני משמאל) היו אתנו לאורך כל הדרך! עוד בתמונה: חבר מועצת העיר עופר ברקוביץ ('התעוררות') ופרופ'יעקב לורך

המאבק המשפטי

מלכתחילה היה ברור כי המאמץ למנוע את סגירת הבריכה מחייב קודם כל התמודדות עם הבסיס המשפטי של הבעלות על השטח. הצלילה לתוך סבך ההסכמים והחוזים, שנחתמו לאורך השנים בין העיריה לבין מפעילי הבריכה, הביאה את הפעילים ואת היועצים המשפטיים להבנה, כי היזמים אינם יכולים לעשות ככל אשר על רוחם ולסגור את הבריכה על דעת עצמם.

היה ברור כי גם בעלי הבריכה לא יוותרו – מבחינתם יותר מדי כסף מונח על כפות המאזניים, וכסף הרי לא חסר להם כדי להתמיד במאבק ולהתיש את השחיינים – וההכרעה תגיע לפתחו של בית המשפט. עמדת הוועד גרסה, שבעלי הבריכה מיצו בסוף שנות השמונים את כל זכויותיהם הנדל"ניות בהקימם את המבנה המסחרי הגדול המקיף את הבריכה. חלק מהמחלוקת בין היזמים לבין העירייה התמקד בשאלה אם מיצוי זכויות אלה, תוך מתן הקלה גדולה בהיטל ההשבחה, מאפשר לבעלי הבריכה להגיש בקשה נוספת לשינוי תב"ע (תכנית בינוי עירונית) ולקבלת זכויות בנייה חדשות.היזמים כמובן דחו את פרשנותנו והסוגייה הגיעה בסופו של דבר לפתחה של שופטת בית המשפט לשלום בירושלים תמר בר-אשר צבן.

אולם המשפט הקטן של השופטת היה צר מלהכיל את התושבים שהגיעו להפגין נוכחות, והדיון נדחה לזמן מה ולבסוף הועבר לאולם גדול יותר. בסיומו של הדיון הכריעה השופטת באופן חד-משמעי לטובת התושבים, קבעה כי הפרשנות המשפטית של העירייה היא הנכונה ועל הבריכה להשאר פתוח בכל ימות השנה. כאן אפשר לקרוא את פסק הדין.

מובן מאליו שהיזמים לא קיבלו את פסק הדין. הם עירערו עליו בבית המשפט המחוזי, שמצדו דחק בצדדים להגיע לגישור. נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר נקבע כמגשר.

בעלי הבריכה, שכבר הבינו מי עומד מולם, ניסו בשיטת 'הפרד ומשול'לתקוע טריז בין העיריה לביו נציגי הוועד ודרשו מהשופט שמגר, שנציג הוועד לא ישתתף בישיבות הגישור. התנגדות זו נדחתה על ידי סגן ראש העיר, קובי כחלון, שטען כי נציגות התושבים הוא חלק אינטגרלי מהצוות העירוני. השופט שמגר גם הוא דחה על הסף את הדרישה לסילוקו של נציג הוועד, שנוכחותו נתפסה בעיניו חיונית לראייה הכוללת של הסכסוך.במהלך מספר רב של פגישות, ועם כל נסיונו וסמכותו, לא הצליח השופט שמגר לפשר בין הצדדים, בשל התנגדות היזמים, והסוגיה חזרה להכרעת בית המשפט.

ב-20 בפברואר 2014 אישר בית המשפט המחוזיאת פסק הדין של בית המשפט לשלום, אך בהסתייגות אחת חשובה: הוא לא קיבל את הקביעה כי קיום החוזה 'לעולמי עד', כפי שכתוב בו, זקוק לפרשנות. לאור זאת קבע בית המשפט, כי ליזמים אכן יש זכות להחליט, תוך מסירת הודעה בפרק זמן סביר, להפסיק את פעילותם בבריכה. היזמים לא המתינו ובזריזות רבה (ובלתי אופיינית ככל שהדבר קשור לאחזקת הבריכה) הודיעו כי בתוך חצי שנה הבריכה תיסגר!

באותה עת נדרשה לנושא גם לשכת התכנון המחוזית, שפרסמה סיכום ישיבה שתומך בדרישות התושבים ומסתמך על עקרונות הצעת הפשרה שלהם. הוועדה קבעה, כי 'מבחינה תכנונית ראוי להעדיף את שימור כל שטח הבריכה הקיימת, וזאת נוכח חשיבותה הרבה של הבריכה ונוכח היותה מתחם ייחודי שיש מקום לשמרו בשטח גדול ומספק ... נכונה הוועדה לשקול את קידומה של התכנית [הפשרה שהוצעה על ידי העיריה והוועד] ... ובאופן שיבטיח את הסדרת מעמדה של בריכת ירושלים כבריכה ציבורית העומדת בתקנים מודרניים ומשרתת בנוחות וברווחה את כלל הציבור'. גם בדיון זה השתתף נציג הוועד למרות התנגדותם של מפעילי הבריכה.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי, כמו גם עמדת לשכת התכנון המחוזית, לא סיימו את הסאגה. במרץ 2014  ביקשה העירייה רשות ערעור לבית המשפט העליון, שאכן נתן את הרשות המבוקשת ואף הוא דחק בצדדים להגיע לגישור מוסכם. המגשר שהוצע היה השופט העליון בדימוס פרופסור יצחק זמיר.

הפעם הצליח מהלך הגישור והצדדים הגיעו סוף סוף לעמק השווה. ההסכם שנחתם בין בעלי הבריכה ובין העירייה תואם בפרטיו למתווה שהוצע ליזמים חמש שנים קודם לכן, ובדומה להצעות שהועלו בפני השופט שמגר. ההסכם קובע ששני הצדדים – הבעלים והעירייה – ייפרדו. השטח המקביל לרחוב הרכבת יבונה ויישאר בבעלות היזמים ועל שאר השטח (כשני שליש מהשטח המקורי) יבנו היזמים בריכה חדשה עם כל המערכות הנלוות לה, והיא תעבור לבעלות העיריה ותופעל על ידי המינהל הקהילתי. העיסוק בפרטי ההסכם לקח זמן אך בסופו של דבר זכה לאישור בית המשפט העליון.

מאבק אזרחי נחוש, שארך כחמש שנים, הסתיים בסופו של דבר בהצלחה רבתי ובניצחון הציבור. שלא כמו בפרשת 'הולילנד', הפעם היה הציבור הירושלמי האכפתי מאורגן היטב. קשה שלא להגזים בחשיבותו של המאבקו שכן ניצחון התושבים הביא לראשונה לכך, שקרקע שניתנה ליזמים על מנת שיפעילוה למען הציבור ולטובתו – והם בגדו באמון שניתן להם וניסו להפוך את הנכס הציבורי לתרנגולת שמטילה עבורם ביצי זהב – תילקח מהם לטובת האינטרס של התושבים.
  

תיעוד מלא ומפורט של המאבק (כולל קישוריות למסמכים) נמצא כאן.

פרנסות של יהודים: מגדר, קדושה, קלקולים, חנות בהזדמנות

July 5, 2015, 4:23 am

≫ Next: זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה

≪ Previous: עיקשות ונחישות: המאבק הציבורי על 'בריכת ירושלים'

$

0

0

א. מתקתקת ארונות עם תואר שני במִגְדר

או כמו שאמרו אצלנו בוורשה: לא חשוב במה התואר, העיקר שתהיה תעודה.

לפרנסה נדאג אחר כך...

מודעה בשכונת נוה צדק, תל אביב (צילום: רמי נוידרפר)

ב. קשיים בקדושה + תרנגולת

מה הכוונה המסתתרת בפתק חידתי זה?

צילום: שאול רזניק

אפשר להניח שמדובר במה שקרוי בתורת החסידות 'מחשבות זרות'או הרהורי עבירה, והמבין יבין (ובמיוחד אותו רב חשוב בצפון הארץ ששמו אסור לפי שעה לפרסום).

צריך לקוות שהפתרונות הייחודיים הללו לא כוללים סיגופים וגלגולי שלג.

ישראל ויינגולד מצא את הצילום המקורי, והוא מצחיק אף יותר:

ג. קלקולים ותיקונים

האם שתי המודעות הודבקו זו ליד זו במקרה או שמא ידם המתוחכמת של אנשי 'מוסך עפרה'הייתה במעשה?

צילום: ברוך גיאן

ד. שוק המציאוֹת

בפתח שוק מחנה יהודה (רחוב מחנה יהודה פינת רחוב יפו) מוצעת לעוברים ושבים הזדמנות יוצאת מן הכלל לרכישת חנות מלאה בכל טוב.

המחיר אמנם עלה מ-30 ש"ח ל-33 ש"ח, אבל בכל זאת מדובר בעסקה מאוד מפתה.

צילום: אוריאל כהן

האמת היא שמחירה של החנות רק הולך ומאמיר. לפני כמה שנים, כאשר אנשי 'גוגל סטריט'צילמו את רחובות ירושלים, המחיר היה נמוך הרבה יותר (29.99 ש"ח).

---

זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה

July 6, 2015, 9:43 pm

≫ Next: מה קרה לפועל העברי?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: מגדר, קדושה, קלקולים, חנות בהזדמנות

$

0

0

ביאליק, 1900 (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ליום פטירתו של ביאליק, כ"א בתמוז תרצ"ד

81 שנים חלפו מאז נפטר חיים נחמן ביאליק (1934-1873), המשורר הגדול ביותר של העם היהודי, ועדיין שירתו נוכחת בחיי התרבות ובחיי היום יום, ויצירתו השופעת, שדומה כי אין בה אבן שלא נהפכה, ממשיכה לפכות ולהזין חוקרים ויוצרים, אמנים, סופרים ומשוררים.

ואף אנו נתרום תרומה צנועה, ונפרסם הקדשה ישנה-חדשה ונדון בה.

בשנים 2000-1983 ראתה אור, בשלושה כרכים, מהדורת מופת אקדמית של שירי ביאליק, בהוצאה משותפת של דביר ואוניברסיטת תל אביב, בעריכתו של דן מירון ובהשתתפות צוות מומחים גדול. הכרך השלישי (תשס"א / 2000) כלל בתוכו שירים ביידיש, שירי ילדים, ולקינוח גם 'שירי הקדשה', דהיינו כל ההקדשות שהקדיש ביאליק לידידיו והיו ידועות לעורכות המדור רות שנפלד וחיה הופמן. במדור זה נדפסו ונדונו 162 הקדשות.

הכרך השלישי של שירי ביאליק, כולל שירי הקדשה

אין צריך לומר, כפי שיודעים קוראי מדור זה בעונ"ש, שהקדשות הן צוהר מקורי למערכת היחסים בין המקדיש לבין מקבל ההקדשה. פעמים רבות זו גם הזדמנות של 'עֵת מצוא', שבה יכול המקדיש להפגין רגש בלתי אמצעי, ולעיתים אף אינטימי, וכמובן הומור וחידודי לשון, כמיטב כשרונו.

מבחינה זו, הקדשותיהם של גדולי האומה, וביאליק בלי ספק היה אחד מהם, יקרות לנו מאוד. במקרה של ביאליק, ההקדשות שלו אכן רוויות תמיד בכישרון, בהומור ובאנושיות.

א. ההקדשה שהלכה לאיבוד

לפני כמה שבועות התארח הסופר עמוס עוז בסמינר משותף לתואר שני, שמלמדים פרופסור אבנר הולצמן ואנוכי באוניברסיטת תל אביב, ונושאו 'העיירה היהודית במזרח אירופה'. בשיחת חולין שקדמה למפגש המרתק, סיפר לנו עוז כי בספרייתו יש עותק של ספר שירש מאביו, ד"ר יהודה אריה קלוזנר, ובו נמצאת הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר. קלוזנר, העורך המיתולוגי של 'השילוח', ולימים פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, היה דודו של יהודה אריה קלוזנר, ודמותו תוארה היטב – בחמימות ובלגלוג קל – בידי בן-אחיינו, עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'.

מימין לשמאל: נילי עוז, אבנר הולצמן, עמוס עוז, דוד אסף

עמוס עוז ציטט את ההקדשה בעל-פה – 'לחברי ורֵעי המבין לרֵעי' – וכיוון שאפילו אבנר הולצמן, חוקר מובהק של ביאליק, לא הכירה, ביקשנו מעמוס ומרעייתו נילי, תלמידת הסמינר, שיעבירו לנו צילום מן ההקדשה.

ואכן הצילום הגיע, והנה הוא מאיר באותיותיו של ביאליק.



ההקדשה נכתבה בי"א באייר תרס"ו (6 במאי 1906), על גבי ספרו של ביאליק (יותר נכון, חוברת בת 34 עמודים) 'מְגִּלַּת הָאֵשׁ', שנדפס באותה שנה בקרקוב. היצירה 'מגילת האש'ראתה אור לראשונה שנה קודם לכן (אוקטובר 1905) מעל דפי 'השילוח' (או 'הַשִּׁלֹחַ', כפי שנדפס בשעריו בכתיב חסר) – כתב העת הספרותי החשוב, שבאותה עת יצא בוורשה בעריכתם המשותפת של קלוזנר וביאליק.

מהפכת 1905, המהומות והשביתות, הביאו להפסקת הופעתם של עיתונים עבריים רבים, ובהם גם 'השילוח'. ביאליק חזר לאודסה ואילו קלוזנר קבע את מקומו בלוזאן שבשווייץ. בראשית 1907 נפגשו השניים שוב באודסה, כאשר התחדשה הופעתו של 'השילוח'.

יוסף קלוזנר (1958-1874)  (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

שתי הפתעות המתינו לנו.

ראשית, התברר כי ההקדשה דווקא מוכרת וכבר פורסמה בשנת 1970 ב'קרית ספר', כתב העת הביבליוגרפי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (היום הספרייה הלאומית).

ומי פרסם אותה שם? יהודה אריה קלוזנר, אביו של עמוס עוז, שמת באותה שנה (אוקטובר 1970) וספק אם הספיק לראות את מאמרו בדפוס.

קרית ספר, מה (תש"ל), עמ' 623

ושנית, הקדשה זו, שפורסמה בכתב עת מדעי מוכר ומוביל, לא נכללה משום מה באוסף ההקדשות של המהדורה האקדמית של שירי ביאליק.

כיצד קרה מחדל זה? לא נדע. זו כמובן טעות אנושית וטבעית, שעשויה להיות נחלתו של כל חוקר, ואין לנו כל טענה. אך הלקח הוא, שגם מהדורות אקדמיות אינן בבחינת 'סוף פסוק', ולא רק שעתידין מקורות חדשים ולא ידועים להתגלות, אלא מקורות ישנים ומוכרים עשויים גם הם להתגלות...

ביאליק (מימין) וקלוזנר. תמונת סטודיו בוורשה, 1904

ב. 'ביאליק יקירי ונערצי!'

'לחברי ורֵעי המבין לרֵעי' – מה עומד מאחורי ניסוח כה אינטימי וכה משמעותי?

אבנר הולצמן לימדני, כי הכוונה, מן הסתם, למכתב ארוך ונפעם ששלח קלוזנר לביאליק בשלהי 1905 בעקבות קריאת 'מגילת האש'. מכתב זה נכתב עוד לפני שנדפסה היצירה ב'השילוח', וביאליק כנראה שבע ממנו נחת. לימים שימש המכתב בסיס למסתו של קלוזנר על 'מגילת האש', שי"א קלוזנר הזכיר בהערותיו להקדשה. הנה מכתבו של יוסף קלוזנר לביאליק, כפי שנדפס בספרו של משה אונגרפלד, ביאליק וסופרי דורו, עם הספר, תשל"ד, עמ' 269-268:

ג. 'גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם': בין ביאליק לקלוזנר

יחסיהם של ביאליק וקלוזנר – שניהם היו בני אותו גיל, פחות או יותר (ביאליק נולד בינואר 1873; קלוזנר באוגוסט 1874) – לא היו פשוטים כלל ועיקר, ובוודאי לא התמצו בהקדשה הידידותית שרשם ביאליק.

מקור חשוב להבנת היחסים ביניהם, שנעו בין הערצה לבין ביקורת, נמצא בזיכרונותיו של יוסף קלוזנר, 'דרכי לקראת התחיה והגאולה: אבטוביוגראפיה (1944-1874)', שנדפסו בהוצאת מסדה בשנת 1946. זהו ספר הזיכרונות היחיד שמוכר לי, שפותח במילה 'אני', וכנראה אין זה מקרה...

בעמ' 132-131 סיפר קלוזנר בגילוי לב מדוע משנת 1907 ואילך, בתקופה שבה גרו שניהם באודסה וערכו שוב במשותף את 'השילוח' (הם הוציאו במשותף שישה כרכים), נעכרו היחסים ביניהם. עד כדי כך הסתכסכו השניים, 'שהופסקו כל היחסים הפרטיים ביננו'. למעשה, השניים היו 'ברוגז'ולא החליפו מילה ביניהם.

'מה שהדפסתי על פי רוב לא מצא חן בעיני ביאליק, ואני לא תמיד הסכמתי להתפעלותו מיצירות גלותיות', סיפר קלוזנר. 'אבל לפי ההסכם שבינינו אסור היה לנו להיכנס זה לתחומו של חברו'. בדצמבר 1909 התפטר ביאליק מעריכת 'השילוח'והאשים את קלוזנר, כי הוא שדחף אותו לכך ורצה בהתפטרותו. 'על ידי חשד חינם זה', כתב קלוזנר, 'גדלה הטינה שבלבו של ביאליק אלי'.

לאחר התפטרותו של ביאליק המשיך 'השילוח'לצאת בעריכת קלוזנר וראה אור בדפוס שייסד ביאליק באודסה

תוך כדי הסבר צדקני למעשיו שירטט קלוזנר מפה משעשעת של השנאות הפנימיות, שהיו חלק בלתי נפרד מהווי חבורת הסופרים והיוצרים שהתקבצה באודסה בעשור הראשון של המאה ה-20:

לימים השלימו השניים, אך הידידות לא שבה יותר לשכון ביניהם כבשנים קדמוניות. בארץ ישראל נפגשו ביאליק וקלוזנר, השלימו ושוב רבו (קלוזנר ראה בביאליק אופורטוניסט!). 'לא נעשינו שונאים זה לזה, אך גם אהבה לא שלטה עוד בינינו', רשם קלוזנר בזיכרונותיו, 'וביאליק לא סלח לי על כך: הרי כל העולם מעריץ אותו בלא ביקורת – ואני מעֵז לבקר את מעשיו עם כל ההערצה שהערצתי את כשרונו הפיוטי הגדול' (דרכי לקראת התחיה והגאולה, עמ' 252).

ואת פרשת יחסיו עם ביאליק סיכם קלוזנר בצל מותו הטראגי של ביאליק, ב-4 ביולי 1934, תוך שהוא מנכס לעצמו אזהרה שהזהיר את ביאליק לפני נסיעתו לניתוח שממנו לא שב.

לו רק שמע לקולי... קונן קלוזנר, וציין כי לא היה אדם קרוב ממנו לביאליק (חוץ מרבניצקי) וכי הוא היה הראשון שעמד על גדולתו.

במהדורת שירי ביאליק, שנזכרה לעיל, וממנה נשמטה הקדשה זו, הובאו שתי הקדשות נוספות של ביאליק לקלוזנר (עמ' 632), ובהן נסיים:

חבורת אודסה. עומדים (מימין לשמאל): ביאליק, קלוזנר, אהרן בורוכוב (אביו של דוב בער); יושבים: אלחנן ליב לוינסקי, ש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), אחד העם, יהושע חנא רבניצקי, משה לייב ליליינבלום, חיים צ'רנוביץ ('רב צעיר'). התמונה צולמה באודסה, כנראה בשנת 1907, לפני נסיעתו של אחד העם לאנגליה.

מה קרה לפועל העברי?

July 9, 2015, 9:01 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: ספינות, אמנות המילה, דאלאס, אליהו הנביא

≪ Previous: זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה

$

0

0

פסל הבטון והברזל 'הפועל העברי', שפיסל האדריכל אריה אל-חנני בשנת 1934, היה מסמלי 'יריד המזרח', שנפתח באותה שנה בצפון תל אביב, סמוך למתחם שבו יתחילו, שנתיים לאחר מכן, העבודות להקמת נמל תל אביב.

הפועל העברי 'המקורי' (מקור: ויקיפדיה)

הנה מבט מקרוב על הפסל המקורי, בין רגליו של הפועל הצטלם למזכרת היוצר אריה אל-חנני:

מקור: האמת האפורה

העוצמה האקספרסיוניסטית שהפיק הפסל שירתה היטב את אווירת ההאדרה הפולחנית של 'הפועל'. באותם ימים באה האדרה זו לידי ביטוי גם בספרות ובאמנות, בשירה ובזמר, ותאמה להפליא את הלכי הרוח שנשבו אז בברית המועצות ובמדינות סוציאליסטיות אחרות.

השיר 'גלגלי העולם', שחובר על ידי המורה והמשורר יחזקאל סַן (נדפס לראשונה בעיתון 'במעלה', 28 באפריל 1932, תחת הכותרת 'שיר המחר') והולחן על ידי יצחק אֶדֶל, הוא אולי השיר הכי שרירי והכי בולשביקי בזמר העברי:

גַּלְגַּלֵּי הָעוֹלָם חוֹרְקִים שֵׁן בַּמִּפְעָל
בְּרִנָּה מִתְמַתֵּחַ כָּל שְׁרִיר.
‏כְּבָר מַזְהִיב הָאָסִיף וְעַלִּיז הֶעָמָל
בַּשָּׂדֶה, בַּפַּרְדֵּס וּבַנִּיר.

כְּבָר כָּבְדוּ הַגְּרָנוֹת וּמְצַפּוֹת לַיְּבוּל
צֻחְצְחוּ מְכוֹנוֹת הַקָּצִיר.
‏מִתְבָּרֶכֶת תֵּבֵל בְּבִרְכַּת הַשִּׁכְלוּל,
בְּשִׁפְעָה וּבְשָׂבְעָה לְמַכְבִּיר.

הַמּוֹטוֹרִים שׁוֹרְקִים וּתְרוּעוֹת קַטָּרִים
מִתְלַכְּדוֹת לְהִמְנוֹן הַיְּצִירָה.
‏דִּינָמִיט מְיַשֵּׁר גַּבְנוּנֵי הֶהָרִים
‏וְהַתְּמוֹל נֶהֱרָס תּוֹךְ שִׁירָה.

וְשִׁירַת הֶעָתִיד מִשְׁתַּלֶּטֶת בַּכֹּל
וְהוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּח הַיָּשָׁן.
וְצוֹעֵד דּוֹר צָעִיר וְסוֹלֵל הַמִּשְׁעוֹל
לְעוֹלָם שֶׁל בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן.



בשנת 1937 (כנראה), צולמה בקיבוץ גן שמואל תמונה זו, בלי ספק בהשפעת פסלו של אל-חנני. בארכיון הקיבוץצוין כי זהו החבר חיים פלד, מקבוצת נוער א', שעובד בבניין:

מקור: פיקיוויקי

הכְּרזה הזו הופקה בשנות השלושים, כנראה בפולין:

ב-1937 עיצבו האחים גבריאל ומקסים שמיר את הכרזה הזו עבור תנועת הספורט 'הפועל':

אך הערצת הגוף המסוקס לא הייתה רק נחלת אוהדי 'הפועל'. הנה כרזה שעוצבה בשנת 1935 עבור 'מכבי'...

ולא רק השמאל הסוציאליסטי העריץ את הפועל החסון נושא הדגל והפטיש, אלא גם הימין הלאומי הרוויזיוניסטי. הנה שתי דוגמאות לכרזות מאמצע שנות השלושים:

צריך להודות ביושר על האמת: פולחן הפועל ושריריו שיקף לא רק את האמונה הנלהבת בבנין הארץ ובעבודה עברית של 'היהודי החדש', אלא הושפע גם מאמנות העיצוב וממגמות התעמולה שרווחו אז בברית המועצות, ולהבדיל גם בגרמניה הנאצית והאנטישמית. הנה שתי דוגמאות:

מאוחר יותר, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התגלגלו הפועל העברי ושריריו המשורגים גם לשטר ה'חמש לירות', שעיצבו האחים שמיר בשנת 1958.

לא מכבר התגלו הסקיצות שהכינו האחים שמיר לקראת פרסום שטר זה ובהן צילומי הדוגמנים שהציגו פועלים.

מקור: קטלוג מכירות פומביות 'קדם', יולי 2014, פריט מס' 223

נחזור לפועל העברי של 'יריד המזרח'.

ברבות השנים נהרס הפסל המקורי ונעלמו חלקיו, אך למן שנת 1989 החלו לשקמו ולשחזרו.

הפסל המתפורר (צילום: ד"ר אבישי טייכר; מקור: ויקיפדיה)

הפועל העברי משקיף על הפועלים הלא עבריים שלמרגלותיו, 2012 (צילום: עופר וקנין)

בשבוע שעבר ביקר במקום אלון גלעדי ושם לב כי משהו חסר שם בפסל. וכך כתב לי:

ממרומי גבהו משקיף הפועל הזקן כבר שמונים שנה אנה ואנה ורואה שאין יותר פועלים עבריים בסביבה. יש רומנים, יש סינים, יש פלסטינים, ורק הוא, הפועל העברי האחרון שעוד נושא קורה כבדה על כתפיו.  

ויום אחד, פשוט נמאס לו להמשיך ולהיות פראייר. הוא התגנב בחשאי לחצר שמאחורי הבניין, חיש קל זרק מעליו את המשא הכבד, וחזר למקומו כשהוא בטוח שממילא אף אחד לא ישים לב.

במקום 'הפועל העברי 1934'יש לנו עכשיו פועל עברי מעודכן, ואת הקורה הכבדה – שיסחבו אחרים...

הפסל המשוקם והמשוחזר

הפועל העברי סיים את חייו בחצר האחורית (צילומים: אלון גלעדי)

בעלי התוספות

גלעד הרשושניםמגבעת שמואל שלח לי צילום של סבו, הלשונאי והתשבצאי הלל הרשושנים, ליד פסל 'הפועל העברי', שהיה, כנראה, אתר צילום פופולרי. התמונה צולמה בסוף שנות השלושים או בתחילת שנות הארבעים והרשושנים עומד שלישי משמאל. 'אינני יודע מי הם שאר המצולמים', כתב גלעד, 'אולי קוראי עונ"ש יוכלו לעזור בזיהוי?'.

עמי זהביראה את הפסל של 'הפועל העברי'ונזכר בגג שמאחורי בית החייל בתל אביב. הזווית, עפעס...

'האם יש למבנה הזה איזו משמעות פונקציונלית?', תהה עמי.

לניר אורטל הזכיר הסיפור הזה את השיר של יהודה אטלס (מספרו 'והילד הזה הוא אני'):

כשכולם סוחבים

ת'גזעים העבים

למדורת ל"ג בעומר

תמיד יש אחד

שרק עושה את עצמו שמרים

אבל באמת נותן לסחוב

לכל האחרים.

יצירה מונומנטלית אחרת של אל-חנני, ידועה אף פחות, הן דמויות ענק שהוצבו בחזית הכניסה לביתן הארץ ישראלי, ביריד העולמי שהתקיים בשנת 1939 בפארק פלאשנינג-מדואז, ניו-יורק. הפסל נקרא 'עובד האדמה, הפועל והמלומד'.

על היריד הזה כתב רן בר-יעקב בגיליון עת-מול, 220 (2011).

פה ושם בארץ ישראל: ספינות, אמנות המילה, דאלאס, אליהו הנביא

July 11, 2015, 11:32 pm

≫ Next: שו"ת זיו (ו): שדה תימן, בית המכס, חצר סרגיי, חֶבֶר וחברון

≪ Previous: מה קרה לפועל העברי?

$

0

0

א. עכו: אסור להרים ספינות

איתמר וכסלר, שטייל לאחרונה בחוצות עכו, נדהם לקרוא את האזהרה החד-משמעית שהודבקה על אחד הקירות ומיד שינה את תכניותיו.

ב. ירושלים: המילה כאמנות

מן הסתם גם אתם שאלתם את עצמכם היכן לומדים המוהלים את מלאכתם, נבחנים על ביצועיהם ומקבלים תעודת הסמכה.

יהודה זיו, ששוטט כמנהגו היומי ברחוב עמק רפאים, בלב המושבה הגרמנית בירושלים, שמח לראות שבית ספר ייחודי ומעורר דמיון עומד להיפתח בקרוב בשכונה.

בתי האחים חסיד, רחוב עמק רפאים (צילום: דוד אסף)

ג. תל אביב: דאלאס בהשגחת מרן

במסעדת דאלאס, שבשכונת התקווה בתל אביב, לא רואים שום סתירה בין השם העסיסי שבחרו למסעדתם (אמנם בשיבוש כתיבה קל באנגלית) לבין המשגיח הצמוד מטעם בד"צ בית יוסף.

הם גם מסרבים להפנים שמרן כבר לא שליט"א ועכשיו הוא יותר זצוקלה"ה.

דאלאס עם משגיח צמוד (צילום: גיא מירון)

איתמר וכסלר מצא בארכיונו את השלט 'ההיסטורי'של דאלאס, אי שם בשנות התשעים...

אפשר לראות שבזמן שעבר לא רק המנהלים התחלפו, אלא נוספה האות א'אחרי הד'וגם הכשרות שודרגה פלאים.

ד. חיפה: הצעות לאליהו הנביא

מה שגוגל טרנסלייט יכול לעשות...

אבשלום בן צבי ביקר במערת אליהו, סמוך למנזר סטלה מאריס שבחיפה. על גבי תיבת הצדקה הוא מצא את השלט התלת-לשוני הביזארי הזה:

שו"ת זיו (ו): שדה תימן, בית המכס, חצר סרגיי, חֶבֶר וחברון

July 13, 2015, 10:25 pm

≫ Next: דיאטה בווילנה: המסעדה הצמחונית של פאני לֶבָנְדוֹ

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: ספינות, אמנות המילה, דאלאס, אליהו הנביא

$

0

0

א. שדה תימן

שאל משה צפרירי:

מה מקור השם 'שדה תימן'לשדה התעופה הצבאי שמצפון לבאר שבע?

והשיב יהודה זיו:

'שדה תימן'הוא שמו של מִנְחַת מטוסים קלים, שנבנה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע, סמוך לבית הספר החקלאי 'אשל הנשיא'. השדה הוקם על ידי הבריטים בראשית שנות הארבעים, לנוכח התקדמות גיסות השריון של צבא גרמניה, בפיקוד פלדמרשל רומל, במדבר המערבי אל גבול מצרים (1941). כדי לקדם את פני הרעה העתיקו הבריטים את מפקדת כוחות המזרח התיכון ממצרים אל ארץ ישראל (ראו את הרשימה בעונ"ש, 'ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם'), והכשירו גם שורת מנחתים בצד כביש באר שבע – עזה (כביש 25). אחד מהם היה המנחת שיכונה לימים 'שדה תימן', שנקרא אז בשמה הערבי של הבאר הסמוכה: בִּיר אַבּוּ-רֻקַיְק (קרי: אַבּו-רֻגַיְג), כשם שבט הבדווים החונה באזור זה. היום שמה העברי של הבאר הוא 'באר רָקִיק'. השם הערבי 'אַבּוּ-רֻקַיְק'אינו אלא צורת הקטנה של 'אַבּוּ-רַקִיק', כלומר בעל הָעֲדִינוּת / דַקּוּת-הרגש, ואף בלשוננו 'רקיק'משמעותו מאפה דקיק.  

שרידי דת"ק (דיר תת-קרקעי) מימי הבריטים בשדה תימן (מקור: ויקיפדיה)

ומדוע 'תימן'? יש הסבורים כי שם זה ניתן כזכר ל'מבצע על כנפי נשרים'– העלאת יהודי תימן במטוסים לישראל בשנים 1950-1949 (יש המכנים מבצע זה בטעות 'מרבד הקסמים', אך שם זה, הלקוח מאגדות 'אלף לילה ולילה', שימש כינוי סתר למבצע הטסת יהודי עיראק לישראל). לסברה זו אין כנראה מקום. העולים מתימן הוטסו אז לשדה התעופה בלוד ואף מטוס של עולים לא נחת בשדה תימן.  

הסיבה למתן השם אינה קשורה בארץ תימן, אלא בשל היותו אז שדה התעופה הדרומי בישראל. כבר בתנ"ך משמעות השם 'תימן'היא 'דרום' (וכך אף המילה 'יַמַן'בערבית) – בצד ימין של מי שמפנה פניומזרחה. 

ב. בית המכס התחתון

שאל אלי סטמקיבוץ גדות:

מי בנה ומתי את הבית הערבי המכונה 'בית המכס התחתון'מזרחית לירדן, ליד 'גשר בנות יעקב' (אגב, לאחרונה החלו לשפץ את 'בית המכס העליון'כדי להקים שם מלון).

בית המכס התחתון (מקור: שלמה מן, נעמוש / הרמה הסורית)

והשיב יהודה זיו:

התשובה לשאלתך מצויה במפת 1:100,000 (גליון 3 – צפת) מימי המנדט הבריטי: בצד כביש קונייטרה – ראש פינה, היורד אל גשר בנות יעקב, מצויין תחילהCustoms  (בית מכס) – זהו המבנה המכונה היום 'בית המכס העליון'– ולרגליו, בצפון-מערב, Syrian Post (עמדת משמר סורית), שצפתה על הגשר עצמו, וזהו 'בית המכס התחתון'. שני המבנים הללו הוקמו על ידי שלטון המנדט הצרפתי בסוריה, עם קביעת 'גבול הצפון'בעקבות הסכם סייקס-פיקו (1916).  

כך הדבר אף בראש פינה, שם מציינת אותה מפה Customhouse(בית מכס) שהקימו הבריטים ממזרח לכביש ראש פינה – מטולה, כשממערב לו מצויינות על המפה גם ראשי התיבות  ,P.S.כלומר תחנת משטרה ((Police Station, המשמשת בתפקידה עד עצם היום הזה.

 ג. עמדת שמירה בחצר סרגיי

שאל אלדד ידידיה:

כשטיילתי לאחרונה בירושלים, גיליתי בפינה הדרום-מערבית של חצר סרגיי (במגרש הרוסים) עמדת ירי ישנה. המקום לא נמצא ליד קו הגבול של 1948, מה פשר המיקום?

השאלה הופנתה למדריך ולצלם ברוך גיאן, שענה:

בימי המנדט הבריטי מוקמו בבית סרגיי משרדים של מחלקת העבודות הציבוריות. העמדה נמצאת בפינת מגרש הרוסים והייתה חלק ממתחם השלטון הבריטי שנקרא 'בווינגרד', וזו כנראה העדות הפיסית היחידה שנותרה מהמתחם.

ד. מה בין נחל חֶבֶר לחברון?

שאל שמשון בהטמחולון:

בסיור גיאולוגי באיזור נחל חֶבֶר עלתה השאלה מה הן משמעויות שמו הערבי הקודם של הנחל – 'ואדי חַבְּרָה', והאם יש קשר לשמה העתיק של חברון, שנחל חבר מתחיל בה. באנציקלופדיה 'אריאל' של זאב וילנאי (עמ' 2166-2165) יש אזכור לשם זה, המציין שני אזורים בצפון סיני – 'חַבְּרָה'ו'חַבְּרָה שרקיה' (המזרחית). שמות אלה מופיעים במפה גיאולוגית גרמנית משנת 1916 ומתארים אותם כ'עמק עטור גבעות'. ניסיתי לאתר את המפה במרשתת, דרך שגרירות גרמניה ובפנייה ל'איגוד הגיאולוגים הגרמנים', והעליתי מאובן...פניתי גם אל מומחים לערבית, אך התשובותהתמקדו בשיוך השם לשמה העתיק של חברון. האם אכן יש קשר בין שם האיזור לבין צורתו המורפולוגית.

תצפית אל נחל חבר (מקור: ויקיפדיה)

והשיב יהודה זיו:

ארבע משמעויות יש למילה חַבְּרָה (حَبْرَة) בערבית: שמחה; חיי רווחה; לחן נעים; כינויה של חברון בימי הביניים. ואילו למילה חַ'בְּרָה (הנהגית כַבְּרָה; خْبْرَة) יש מובן שונה. לדברי וילנאי הריהי 'בקעה גדולה ושטוחה'בסיני, ומסתבר, כי בשל צורתה מכנים אותה הבדווים בשמו של כלי קיבול גדול מעור גמל, המשמש לאחסון שמיכות ובגדי חורף. והרי לך שם ערבי ציורי, המשמש אף מונח בגיאומורפולוגיה, כאשר ביקשת.  

מכאן, שהבנת משמעותו של שם ערבי מחייבת אוזן קשבת להבדל שבין ح (ח)לבין خ (ח', שאותו מבטאים ככ'רפה). מהיכרותי עם דו"חות סוקרי נוף גרמניים, אני מניח כי אף הם ציינו בסיני את בקעת Khabraולא את Habra. ואכן, כדבריך, גם וילנאי הביא את שתי הצורות הנזכרות: חַבְּרָה (שמם הערבי של חברון ושל נחל חבר) וחַ'בְּרָה שבסיני, באזור בִּיר-גַפְגָפָה. לא לחינם נוהגים הערבים ללגלג על יהודים, המתעניינים דווקא בשלומו של הדוד מצד האם, שעה שהם שואלים: 'כִּיף חָ'אלַכּ?'בח'ית חִכִּית, שעה שבעצם כוונתם היא 'כִּיף חָאלַכּ?', בחי"ת גרונית: 'מה מצבך? מה שלומך?'...

דיאטה בווילנה: המסעדה הצמחונית של פאני לֶבָנְדוֹ

July 15, 2015, 9:37 pm

≫ Next: מקור מדיני רם דרג: ראשי ממשלות ישראל כעיתונאים

≪ Previous: שו"ת זיו (ו): שדה תימן, בית המכס, חצר סרגיי, חֶבֶר וחברון

$

0

0

מאת רמי נוידרפר

שנים רבות אני נמשך בכבלי קסם לעולמה המופלא של התרבות היהודית שצמחה במזרח אירופה, ובמיוחד לתרבות היידיש. זו כמיהה למשהו שמעולם לא חוויתי באופן אישי, והנה אני מוצא את עצמי, כמעט מדי יום, גולש ומשוטט באתרים שונים ומשונים באינטרנט. אני מחפש חומרים נוספים על גטו קובנה, שהוא נושא המחקר שלי, ו'על הדרך'מוצא עוד ועוד אוצרות מדהימים של תרבות שהייתה, וכמעט איננה עוד. מפליא לגלות שבד בבד עם היעלמותה של תרבות היידיש החילונית המודרנית מחיי היומיום, היא פורחת דווקא במרשתת. מאות אתרי אינטרנט ברחבי העולם מוקדשים להנצחתה, ומועלים בהם עשרות אלפי ספרים, עיתונים ומסמכים, שמקיפים את עושרה, עוצמתה וצדדיה המגוונים.

אחד האתרים שבהם ניתן למצוא חומרים מקוונים כאלה הוא מיזם הדיגיטציה של הספרייההלאומיתשלפולין. עד כה נסרקו והועלו אליו למעלה מחצי מיליון מסמכים, יצירות אמנות וצילומים היסטוריים. מטבע הדברים, רוב המסמכים (כ-300,000) כתובים בפולנית, אולם השפה השנייה בשכיחותה היא יידיש – שפתו של המיעוט היהודי הגדול שחי בפולין במשך מאות שנים. כ-14,000 מסמכים ביידיש כבר נמצאים שם, והם כוללים מאות-אלפי דפים. על פי נתוני האתר יש בו כ-250 ספרים, 8,200 כתבי עת וכ-800 חוֹלְפוֹת – זהו השם העברי ל-Ephemera, כלומר יצירות כתובות או מודפסות שלא נועדו להישמר. המילה היוונית 'אֵפֵמֵרָה' (ἐφήμερα) פירושה 'בשביל יום', דהיינו חומרים שנועדו לשימוש ליום אחד בלבד ואמורים להיזרק אחר כך. אלא שעבור ההיסטוריון דווקא אלו הם המסמכים המעניינים ביותר, משום שהם משקפים את חיי היומיום ואת עולמם של בני כל השכבות, לא רק שכבת המלומדים והכותבים. דוגמאות לסוגי חוֹלְפוֹת הן מודעות קיר, כתבי פלסתר ('פשקווילים'), כרטיסי ביקור, כרטיסי ברכה, כרטיסים להופעות תיאטרון או קולנוע, מכתבים, דִבְקִיוֹת (סטיקרים), עלונים, גלויות, פוסטרים, ומה לא. רובם הגדול של המסמכים שנסרקו נוצר בפולין לפני השואה, ורבים מהם אינם נמצאים, לפחות לא בצורה מקוונת, בשום מקום אחר בעולם. 

לפני כמה חודשים, אגב שיטוט מקרי, צד את עיני ספר יידיש מרהיב עין, שכל דפיו הראשונים גדושים באיורי צבע של פירות וירקות. כשעלעלתי בין דפי הספר גיליתי עולם מפתיע, שמשלב היסטוריה ותרבות, מזון צמחוני ובריאות. הספר יצא לאור בווילנה (אז בפולין) בשנת 1938, ערב החורבן.

הספר, 'וועגעטאַריש-דיעטישער קאָכבוך (ספר בישול צמחוני דיאטטי) מאת פֿאַנני לעוואַנדאָ, נמכר בשלושה וחצי גילדן (כלומר, זלוטי, ובעברית – זהובים), או דולר וחצי למזמינים מחו"ל. הכתובת שנמסרה למעוניינים ברכישת הספר הייתה כתובתה של פַנְיָה (פאני) לֶבָנְדוֹ, בית אוכל דיאטטי-צמחוני, רח'ניימייצקה 14, וילנה (פולין). 

ספר זה תורגם לאנגלית וראה אור ממש בימים אלה. בתחייתו נעסוק בהמשך.

א. פאני לֶבָנְדוֹ והמסעדה

כשאנו חושבים על אוכל יהודי מזרח אירופי, הדבר האחרון שעולה בדעתנו הוא מזון צמחוני או דיאטטי. המטבח היהודי המסורתי הוא עתיר בצק ושומן, פחמימות ובשר – קרעפּלך וקניידלך, כבד קצוץ ורגל קרושה, געפילטע פיש וסופגניות, לַטְקֶס ובלינצ'ס – שאף מומחה לדיאטה לא ימליץ עליהם. לכן, עצם קיומו של בית אוכל צמחוני ודיאטני, שגם זכה לפרסום ולהצלחה, הוא מפתיע ומסקרן.

הפרטים על פאני לבנדו וקורות חייה, כמו גם מקצת הצילומים שברשימה, נמסרו לי על ידי פרופסור אפרים זיכר, חוקר ספרות רוסית מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, שהוא נכד-אחותה של פאני. היא נולדה כנראה בשנת 1889 בוְלוֹצְלָאוֶוק שבצפון פולין, בת לחיים אפרים פישלביץ (שכשמו כן היה, סוחר דגים) ולאסתר מלכה לבית שטולצזאפט. פאני הייתה השנייה מבין שישה ילדים, חמש מהן היו בנות.

ב-1901 היגרה המשפחה לאנגליה, אולם פאני נשארה משום מה מאחור, ולימים נישאה לאליעזר (לזר) לבנדו, שעסק במסחר ביצים. לבני הזוג לא היו ילדים. בשנת 1920, בעת מלחמת רוסיה-פולין, נאסר לזר על ידי הרוסים אולם הצליח להימלט עם רעייתו לווילנה, שהייתה לפרק זמן קצר בירת המדינה הליטאית החדשה שכונתה ליטאהמרכזית. בעקבות בחירות שנערכו בראשית 1922 סופחה וילנה, שהיה בה רוב פולני, לפולין.

וילנה הייתה מרכז יהודי חשוב במזרח אירופה, הן של תרבות תורנית ומסורתית הן של תרבות חילונית ביידיש ובעברית. בשנת 1923 חיו בעיר כמאה אלף אנשים, קצת יותר ממחציתם היו יהודים. לא ברור מתי בדיוק הקימה משפחת לבנדו את המסעדה שלה. המסעדה הייתה רשומה על שם לזר אף שפאני היא שניהלה אותה והיא שהייתה אחראית על המטבח. גם לא ברור מדוע בחרה פאני להקים מסעדה דיאטטית צמחונית דווקא, אף כי אפשר לשער שעשתה זאת מסיבות אידאולוגיות.

פאני לבנדו (במרכז התמונה מאחור) במסעדה הצמחונית שניהלה

כפי שניתן לראות בתמונה, המסעדה הייתה מסעדת יוקרה במושגי הזמן והמקום. מפות צחורות על השולחנות, אגרטלי קריסטל לפרחים וכדי מים קרים. הסועדים, רובם ככולם גלויי ראש, יושבים לשולחן מעונבים ומתהדרים בחליפות בנות שלושה חלקים, חלקם בחברותא וחלקם בגפם. בעלת המסעדה פאני (במשפחתה קראו לה פייגע) עומדת מאחור, לבושה גם היא בחליפה מהודרת, ומשגיחה על שתי המלצריות הצעירות, עוטות המדים הצחורים והשביס לבן. 

כתובתה של המסעדה הייתה Niemiecka 14, כלומר רחוב הגרמנים (בפולנית). היהודים דוברי היידיש קראו לרחוב בשם 'דייטשע גאַס', ואילו היום הוא נקרא בליטאית Vokiečių gatvė. רחוב זה היה בלבו של אזור המגורים היהודי. בין הבתים 10 ו-12 הייתה הכניסה ל'שולהויף'. לחצר מפורסמת זו, שבה שכנו בתי הכנסת העיקריים של וילנה, היו שתי כניסות ראשיות: אחת מרחוב היהודים ואחת מרחוב הגרמנים. 

'רחוב הגרמנים'בווילנה, תמונה מ-1917 (מקור: giedres blogas)

בתקופת הכיבוש הנאצי, היה רחוב זה לגבול שהפריד בין 'הגטו הקטן'ו'הגטו הגדול'של ווילנה. אנו רואים אותו במרכז המפה.

פאני לא הייתה רק בעלת מסעדה, אלא עסקה גם בפעילות ציבורית והעבירה שיעורי בישול לנשים יהודיות בשיתוף פעולה עם ה'ייִדישע פֿרויען פֿאַראַיין' (איגוד נשים יהודיות) ועם TOZ, ארגון הבריאות היהודי (Towarzystwo Ochrony Zdrowia Ludności Żydowskiej) שפעל בפולין בין שתי המלחמות.

פאני לבנדו (במרכז) מעבירה קורס בישול (מקור: אוסף משפחת שקולניק; באדיבות אפרים זיכר)

קורסי הבישול שהעבירה פאני לא היו צמחוניים דווקא. כפי שאפשר לראות בצילום, המטבח התנהל על פי כללי הכשרות והכלים התחלקו בבירור ל'מילכיק' (חלבי) ו'פֿליישיק' (בשרי). אפשר לשער כי הנשים שבצד ימין הן התלמידות בקורס, ואילו הנשים המהודרות משמאל באו לבקר ומן הסתם גם לטעום. אולי הן היו פעילות בארגוני הצדקה שמימנו את הקורס.

אפרים זיכר סיפר לי, כי לאחר מותו של מנהיג פולין, המרשל יוזף פּילסוּדסקי (1935), הורע מאד מצבם של יהודי פולין ופאני לבנדו ניסתה להגר לאנגליה. היא נסעה לשם כדי להיפגש עם נציגי חברת 'היינץ'וניסתה לשווק את מתכוניה, ואולי גם לקבל משרה, אך בקשותיה נדחו.זיכר סיפר גם על מסע שעשתה פאני לארה"ב, בספינת הפאר הפולנית 'בָּאטוֹרי'. פאני ניהלה באנייה מטבח צמחוני, ולצדה הועסק גם רב לבוש מדים צחורים שהשגיח על הכשרות.

האונייה הפולנית 'באטורי' (גלוית דואר)

זמן קצר לאחר פרסום הספר פרצה מלחמת העולם השנייה. על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, הועברה וילנה לתחום ההשפעה הסובייטי. בווילנה ישבו באותה עת קרוב ל-60,000 יהודים. הצבא האדום נכנס לווילנה ב-19 בספטמבר 1939. תחילה הועברה השליטה בעיר לידי בלארוס, אך כעבור חודש נמסרה לליטא. ביוני 1940 החליפה וילנה ידיים פעם נוספת, כאשר פלשו הסובייטים לליטא וסיפחוה לברית המועצות. שנה אחר כך, ב-22 ביוני 1941, פלשו הגרמנים לברית המועצות והעיר וילנה נכבשה יומיים אחר כך (24 ביוני). פאני ולזר ניסו, כמו יהודים רבים אחרים, להימלט מזרחה, ומאז נעלמו עקבותיהם. יש עדויות שבני הזוג נעצרו בגבול על ידי חיילים סובייטיים, אך לא ידוע היכן וכיצד מצאו את מותם. רוב היהודים שנותרו בגטו וילנה נרצחו, חלקם הגדול בבורות ההריגה בפונאר.

ב. ספר הבישול

ספר הבישול הצמחוני-דיאטטי נפתח בכמה מבואות קצרים:

א. מבוא צבעוני

לא רבים היו הספרים שנדפסו עם תמונות בצבע בשנות השלושים, בוודאי במזרח אירופה (יוצאי דופן היו ספרי ילדים ביידיש שנדפסו בברית המועצות – ראו למשל ברשימה שפורסמה בעונ"ש – אבל זה כבר סיפור אחר). פאני לבנדו ידעה מן הסתם שאחת הבעיות הניצבות בפניה, בבואה לקדם את החזון הצמחוני, היא חוסר ההיכרות עם חומרי הגלם, ולכן טרחה לפרסם בעמודים הראשונים של ספרה ציורים צבעוניים של ירקות ופירות, ולהם צירפה את שמותיהם ביידיש ובאנגלית.

הקרוטשקע היא לפת והגרינע אַרבעסלעך הן אפונים ירוקות

הנה עוד כמה תמונות מהעמודים הראשונים של הספר:

מהיכן השיגה פאני את התמונות? זיכר סבור שהן הועתקו משקיות של זרעים.

ב. 'צו די באַלעבאָסטעס'

ההקדמה שכתבה פאני לבנדו נועדה 'לבעלות הבית' (ההנחה הייתה שרק נשות-חייל תעיינה בספר). היא ציינה כי זה זמן רב ידוע שמזון העשוי מפירות וירקות בריא יותר מבשר. ועוד הוסיפה, כי בתקופתנו ניתן למצוא, כמעט בכל בית, מישהו שמשיקולי בריאות חייב בדיאטה צמחונית. כדי למנוע מחלות חייב אדם להימנע מאכילת בשר לפחות שלושה ימים בשבוע, וגם משיקולי צער בעלי חיים, צמחונות היא דבר נכון. יחד עם זאת – כתבה פאני – בין נשים מקובלת האמירה ש'בלי בשר אין מה לבשל', וכמו כן הימנעות מאכילת בשר נחשבת ביהדות לסימן אבל וזכר לחורבן בית המקדש (למשל, ב'תשעת הימים'שבין ראש חודש אב לתשעה באב). כדי להוכיח שבכל זאת אפשר לבשל גם בלי בשר החליטה המחברת לפרסם את ספרה ולהציע בו 408 מתכונים. 

אם תקפידי על חמישה עקרונות, אומרת פאני לקוראותיה, מובטחות לך הצלחה והנאה מהמתכונים:

• השתמשי אך ורק בחומרי גלם איכותיים;
• בשלי רק בכלים נקיים, רצוי כלי אלומיניום;
• השתמשי רק בחמאה שנוצרה בצנטריפוגה, שהיא נטולת חומציות;
• אל תזרקי מאומה. מהשאריות ניתן להכין עוד משהו;
• הכיני הכל בדיוק כפי שכתוב בספר ואל תאלתרי.

ג. מדוע חשובים לגוף פירות וירקות?

מאמרו הקצר של ד"ר ב'דֶמְבְּסקי על חשיבותם התזונתית של הפירות והירקות, שאמור היה להעניק לספר גם סמכות מדעית, התפרסם במקורו בביטאון פֿאָלקסגעזונט' (בריאות העם). זה היה דו-שבועון לענייני בריאות, שיצא בווילנה בין השנים 1940-1923, רוב הזמן בעריכתו של ד"ר צמחשאבָּאד, שהיה רופא נערץ וממנהיגי הקהילה היהודית בווילנה. 

בעבר – כתב דמבסקי – נהוג היה לחשוב שרק שומן, פחמימות וחלבונים חשובים לגוף, וירקות ופירות הם לכל היותר קישוט, שלעיתים אף עשוי להזיק. אין זו אלא טעות, הדוקטור מסביר את חשיבותם של הפירות והירקות כמקור של סיבים, מינרלים וּויטמינים. דברים אלה, שנראים לנו היום ברורים מאליהם, היו אז כנראה חידוש גדול לציבור קוראי היידיש, אך כמובן שגם מצב הידע הרפואי מאז השתנה מאוד. דמבסקי קובע בסמכותיות כי הסוכר שבפירות חשוב מאוד לבריאות, משום שהוא המקור המהיר ביותר לספיגת פחמימות. היום נחשב הסוכר לאבי כל חטא תזונתי...

ניסיתי להתחקות אחר עקבותיו של ד"ר ב'דמבסקי, אך לא מצאתי מאומה אודותיו. 

ד. 'הצמחונות כתנועה רעיונית'מאת בן-ציון קיט

לאחר הפן המדעי דאגה פאני לבנדו לבסס גם את הפן הרעיוני תוך ניסיון לשכנע את קוראיה שצמחונות היא בעצם מצווה יהודית עתיקה. מחבר המאמר הקצר 'וועגעטאַריזם אַלס אידעישא באַוועגונג'הוא בן-ציון קיט, שהיה עיתונאי, שחקן, משורר וסופר, שפרסם מאמרים ושירים בעיתונות יידיש בווילנה ובעיתון הילדים 'גרינינקע ביימעלעך' (עצים ירקרקים). הוא נרצח בגטו לידה שבפולין (היום בבלארוס) בשנת 1942.

קיט מסביר לקוראיו מה זו בכלל 'צמחונות' (מונח שייתכן ורבים מהם מעולם לא שמעו עליו) וכיצד יכול אדם להתקיים בלי בשר. התנועה הצמחונית, הוא מספר, נוסדה באנגליה בשנת 1847, אולם צמחונים היו מאז ומעולם, לעיתים מרצון ולעיתים תכופות יותר מכורח הנסיבות. קיט מספר על הקופים, הקרובים מבחינה אבולוציונית לאדם וניזונים רק מפירות, ומגנה את אוכלי הבשר בשם 'אוכלי נבלות'. הוכחה נחרצת לכך שאדם צריך להיות צמחוני הוא מביא מן התנ"ך: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה' (בראשית, א 29). רק לאחר המבול החל האדם לאכול בשר, מכיוון שלא היו עוד צמחים ולא פירות וירקות. את מאמרו הוא מסיים באזכור שמותיהם של כמה אישים נערצים שהיו צמחונים: הסופר לב טולסטוי והצייר איליה רֶפִּין, הסופר הצרפתי רומן רולאן והבריטי ג'ורג'ברנרד שואו, וגם המנהיג ההודי הדגול מהאטמה גאנדי. 

ה. ויטמינים

עוד לפני המתכונים עצמם טרחה פאני לבנדו והביאה טבלת ויטמינים והסבר קצר על חשיבותם התזונתית ובאלו פירות וירקות ניתן למוצאם. חמישה ויטמינים היו ידועים אז : A, B, C, D, E, ואילו היום ידועים לנו הרבהיותר.

תמו חמישה-עשר עמודי המבוא ועתה הגיעה שעתם של המתכונים.

ג. המתכונים

כאמור, ספר הבישול מכיל 408 מתכונים, כמות גדולה מאד לספר בישול בן 232 עמודים, שאין בו צילומים. המתכונים מסודרים על פי נושאים וכתובים בצורה ברורה ופשוטה, ועם זאת המגוון הוא אדיר ומעורר התפעלות.

הפרק הראשון עוסק בסלטים ומתחיל במתכון להכנה ביתית של מיונז, המכונה גם בשם האליטיסטי 'פרובנסל'. מיונז מכינים מחלמוני ביצה בתוספת שמן, מלח וסוכר ומעט מיץ לימון. את כל אלה ממליצה המחברת לבחוש בכף עץ (!). יחידת המידה במתכוניה של פאני היא ה'דעקאַ' (דֶקַגרָם) – 10 גרם. זו הייתה יחידת מידה מוכרת באותה עת ו-25 דעקאַ הם אפוא 250 גרם. 

בין הסלטים ניתן למצוא 'קלאסיים', כמו פרובנסל (תפוחי אדמה, מלפפון חמוץ, ביצים קשות, פטריות, סלרי, אפונה, שעועית ירוקה עם מיונז מלח ולימון), סלט ירוק, סלט עגבניות, עגבניות ממולאות, סלט תפוחי אדמה וסלט מלפפונים; אך גם מתכונים חדשניים ומעניינים, כמו סלט אגסים כבושים, סלט חצילים ואגוזים וסלט חזרת (כריין) ותפוחים.

פרק המרקים (זופּן) נפתח במתכון להכנת שקדי מרק ביתיים. בין מתכוני המרק המעניינים מצאתי מרק בירה (ביר-זופּ): פותחים בקבוק בירה, מערבבים אותו עם שתי כפות סוכר, כף דבש, שישה חלמונים ומעט מלח, מרתיחים ואוכלים עם קייזערקעס (לחמניות קיסר) וגבינה.

יש גם מרקי פירות מתוקים משזיפים, מדובדבנים או מריבת פובידל, שאותם גומאים, חמים או קרים, עם שמנת. יש גם מרקים אקזוטיים, כמו סאגו (sago), שהוא מין עמילן המופק מגזע דקל בשם זה ומעוד סוגי דקלים טרופיים. לא נפקד מקומו של הבורשטהאוקראיני, אך לא זה הסגול, שעשוי מסלק ומסוכר, אלא מרק צמחוני חם ועשיר, שכמובן אינו כולל בשר.

במדור הקציצות (קאָטלעטן) ניתן למצוא קציצות גרגרי חומוס (אַרבעס) וקציצות מאגוזים טחונים; במדור התבשילים – חמין שזיפים, המכונה פֿלוימען צימעס (טעמתי פעם. מומלץ!), ואספרגוס מאודה. יש בספר גם מתכונים שהיום היינו קוראים להם 'פסטה', אלא שאז קראו להם סתם 'לאָקשן'. 

ומה עם השניצל? במאמרי 'קיצור תולדות השניצל', שפורסם בעונ"ש, תיארתי שניצל צמחוני, שנעשה מחמת קיצוב וצנע, אולם בספרה של לבנדו אפשר למצוא מתכונים לשניצל וינאי מכרובית ('אַ ווינער שניצעל פֿון קאַלאַפֿיאָר'), שניצל מגזר ושניצל מגרעיני חִמְצָה (חומוס)...

אין מטבח מזרח אירופי בלי הדייסות המכונות קאַשעס, וספרנו מלא במתכונים דייסתיים שונים, החל מפירה תפוחי אדמה (קאַרטאָפֿל-פּיורע) וכלה בדייסות גריסים למיניהן. ועוד בספר נמצא חביצות (פּודינגן) ורפרפות, מיני חמין ומיני קוגעל, לאַטקעס (לביבות) של גזר ושל אורז ושל גבינה, וגם פּאַמפּושקעס – מין מאפה תפוחי אדמה ממולא בגבינה. וכמובן, לא נפקד מקומם של הכופתאות והכיסונים, הלא הם הקניידלעך והקרעפּלעך.

פַּמְפּוּשְׁקי (מקור: קיבוץ גלויות במטבח)

ועדיין הגענו רק למחצית הספר.

לחג הפסח מציעה המחברת מתכונים רבים, כמובן ללא קמח, אורז או קטניות. מרק היין (אַ פּסחדיקע זופּ פֿון ווײַן) נראה מפתה במיוחד, וכמותו גם הכופתאות החלביות עתירות החמאה (מילכיקע פּסחדיקע קניידלעך).

המאפים הקרויים 'טייגעכצן' (פשטידות), נעשים בדרך כלל מתפוחי אדמה או אטריות. לפאני לבנדו יש מתכוני טייגעכץ עשירים ומגוונים, כולל אורז, פטריות, או פירות. יש גם מתכון לכופתאות סולת (קלאָצקעלעך), שהם מעין ניוקי פולני.

כאן מגיע תור המאפים: החלות והעוגות, הטורטים, הקרמים והקציפות. מצא חן בעיניי מאפה הנקרא 'שאַרלוטקע'ונעשה משיירי חלה...

אין מטבח מזרח אירופי בלי ריבות, מרקחות, מרמלדות וקונפיטורות למיניהן, שעשויות מכל פרי שניתן להעלות על הדעת, כולל כל מיני פירות יער ואוכמניות הגדלות על גדות הנהרות. אבל יש גם ריבות שקשה לעלות על הדעת, כמו קונפיטורה של צנון (אַײַנגעמאַכטס פֿון רעטאַך)...

ואז מגיע הספר לכל מיני מאפים מתוקים ומלוחים מבצקים ממולאים, המכונים סטאָניקעס ופּיעראָזשקעס, והם ממולאים בכל טוב ארץ פולין – פירות וירקות, גבינות ואורז, ואפשר לבשלם, לטגנם או לאפותם. 

הגיע תור הקינוחים, שכוללים לפתנים (קאָמפּאָטן) וקציפות, כמו קציפת לימון, תפוחים או חמוציות, לפתן ראַבאַרבאַר (ירק מוזר הקרוי בעברית רִבָּס), וקינוח קפוא מקפה עם חלבוני ביצים. אחרי אתנחתא קצרה של מתכוני זיגוג וציפויים לעוגות, מגיע פרק המשקאות ובו אפשר למצוא תה פירות לחולים (אַ פֿרוכטן- טיי פֿאַר קראַנקע), אך גם מאַצאָני, שהוא משקה יוגורט ארמני.

ועדיין לא סיימנו. יש גם רטבים, וגלידות וקינוחים קפואים, ועוד ועוד. רשימת המתכונים מסתיימת במשקאות אלכוהוליים, ובהם המעד המפורסם (הנקרא בעברית תְּמָד), שעשוי דבש, מים, שמרים, ותבלינים כגון ציפורן, קינמון או אגוז מוסקט, ובמתכונים למשקאות צוננים: מיצים ולימונדות עשויים מכל מיני פירות.

בקבוק תמד מווילנה

ואת כל השפע הגדול הזה, את כל הפנינים הקולינריות האלה ואת התרבות החומרית שהצמיחה אותן, הכריתו הנאצים חודשים ספורים אחרי פרסום הספר.

ד. ספר האורחים

זה מאות שנים שנהוג להקדים לספרים תורניים 'הסכמות'. אלה הם מכתבים קצרים, שנחתמו בדרך כלל על ידי רבנים וגדולי תורה, ובהם מובעת דעתם החיובית על הספר. הם משבחים את תוכנו ואת מחברו ונותנים לספר מעין 'תעודת הכשר'שתסייע גם במכירתו. אבל איזו הסכמה כותבים לספרי בישול?

ה'הסכמות'שקיבלה פאני לבנדו הן אולי החלק המעניין ביותר בספרה, לפחות עבור היסטוריונים, שכן הן נכתבו על ידי כמה מהאישים הבולטים בחיי התרבות היהודית בפולין ערב המלחמה. ה'הסכמות'הללו לא נדפסו בתחילת הספר, אלא דווקא בסופו (עמ' 234-231). למעשה מדובר, כנראה, בציטוטים שהביאה המחברת מתוך מה שרשמו סועדים מפורסמים ב'ספר האורחים'של המסעדה.

מבין שלושים ושניים הממליצים על המאכלים (כולם גברים, למעט אישה אחת, חנה בלנקשטיין), הצלחתי לזהות בקלות עשרים ותשעה. רבים מהם נספו בשואה ורק מקצתם הצליחו להמלט מידי הנאצים. רבים מן הממליצים כלל לא גרו בווילנה, אלא ביקרו בה בשל עיסוקיהם. הבילוי במסעדה הצמחונית היה, מן הסתם, גם 'אטרקציה'תיירותית.

חנה בלנקשטיין, שדבריה פותחים את הרשימה, מדברת בשבח הספר, שהוא יועץ ('עצה-געבער') ראוי לכל עקרת בית. בלנקשטיין (1939-1860) הייתה פעילה פמיניסטית וסוציאליסטית שגרה בווילנה.

השני ברשימה הוא המשורר איציקמאנגר, שכתב פשוט ולעניין: 'זה היה אַ אַ אַ מחייה!!'. מאנגר גר אז בוורשה, וב-1939 נסע לצרפת וכך ניצל מציפורני הגרמנים. יחד עמו הסב לשולחן יצחק גיטרמן, שכתב בקיצור, כמו שופט שמצטרף לדעת הרוב: 'ארוחת הערב הייתה כמו שאיציק מאנגר כתב'.

יצחק גיטרמן (1943-1889)

גיטרמן כמעט ואינו מוכר היום, אך באותה עת היה דמות חשובה. הוא גר אז בוורשה והיה מנהל הג'וינטבפולין. זה היה ארגון הסיוע הגדול והחשוב של יהודי ארה"ב, ובאותה עת – תקופה של לחץ כלכלי ואנטישמיות כמדיניות ממשלתית, שנועדה בגלוי כדי למדר את היהודים – סיועו של הג'וינט היה משמעותי במיוחד. לאחר הקמתו של גטו ורשה (נובמבר 1940) המשיך גיטרמן בפעילותו למען הכלל. הוא נרצח על ידי הגרמנים ב-18 בינואר 1943.

שתי המלצות בספר כתובות עברית, ושתיהן נכתבו דווקא בידי יידישיסטים נלהבים. ההמלצה הראשונה נכתבה בידי מתתיהו (מתיאש) מיזס, היסטוריון, פילולוג, עיתונאי ואיש ציבור, שלחם בוועידת צ'רנוביץ (1908) לקביעתה של יידיש כשפה הלאומית (בה'הידיעה) של העם היהודי. בימי השואה נלכד מיזס בגטו פשמישל, עיר הולדתו, לימים הועבר למחנה פלאשוב ומת מתשישות, ב-18 בינואר 1945, באחד ממסעות המוות.

מתתיהו מיזס (1945-1885)

ההמלצה השנייה בעברית נכתבה בידי ד"ר מאיר אברהם הלוימבוקרשט, שהיה רב ליברלי ופרסם חיבורים בתולדות יהודי רומניה והרפואה היהודית.

הרב ד"ר מאיר אברהם הלוי (1972-1900)

המלצה משונה מעט כתב הסופר יהושע פֶּרְלֶה (1943-1888): '[האוכל] לא הזיק לכבד היקר שלי'.

פרלה היה מן הדמויות החשובות והטרגיות של יהודי פולין. הוא היה מתרגם וסופר פורה ביידיש, וספרו החשוב ביותר הוא הרומן 'ייִדן פֿון אַ גאַנץ יאָר' (ורשה, 1936), שתורגם לעברית בשם 'יהודים סתם' (הספרייה החדשה, 1992) והוא מאוד מומלץ לקריאה. בגטו וורשה היה פרלה מעורב בפעילות המחתרתית הקשורה לארכיון 'עונג שבת', ואת חייו בגטו תיאר ביומן מזעזע שנקרא 'חורבן וואַרשע' ונותר עדיין בכתב יד. הוא נרצח במחנה בירקנאו ב-1943.

ציור: פליקס פרידמן (יהושע פּערלע, ייִדן פֿון אַ גאַנץ יאָר, הוצאת י"ל פרץ, 1990)

האישיות הידועה ביותר בין הממליצים היה הצייר מארק שאגאל: 'אומרים שטעים אצלך', כתב שאגאל, 'אולם אני הגעתי אלייך לצערי עם "בטן חולה"ולכן לא ניסיתי הרבה דברים, אבל מה שטעמתי היה טעים'. באותן שנים כבר גר שאגאל בצרפת, ונראה שהגיע לווילנה לביקור. ב-1941 הוא הצליח להימלט מצרפת הכבושה לארצות הברית וכך ניצל. 



בין המבקרים היו גם אישים שפעלו בתחום מחקר היידיש, כמו הבלשן יודל מאַרק, שכתב: 'לעיתים נדירות חייב כל אדם להיות צמחוני'. מארק, שהיה פעיל במפלגה הפולקיסטית, גר בקובנה ובשנת 1936 היגר לארה"ב ושם המשיך במחקריו הבלשניים, בעיקר במסגרת ייוו"א, מכון המחקר ליידיש שבניו-יורק.

יודל מארק (1975-1897)

אורח ססגוני אחר היה הסופר והצלם אלתר קָצִיזְנֶה, שכתב את הקדשתו בחרוזים.

בתרגום מילולי זה נשמע כך: 

הודעה לכל השמים והאַרים / ממני, צמחוני כבר שלושים שנה. / רבותי! דעו: שארוחת צהרים ב'לבנדֶה' / היא התעמולה הטובה ביותר של הרעיון ה'חלבי'.

קָצִיזְנֶה, יליד וילנה שחי אז בוורשה, היה דמות חשובה בחיי תרבות יידיש בפולין ופעל בתחומים רבים. בין השאר התפרסם בזכות צילומיו, אשר הנציחו את הווי חייהם של יהודי פולין ופורסמו בקביעות בעיתון הניו-יורקי פֿאָרווערטס. הוא חיבר שירים, דרמות ורומאנים, וספרו 'חזקיםוחלשים', שתורגם ב-2012 לעברית, הוא, לדעתי, יצירת מופת. 

סופו של קציזנה היה נורא. הוא נמלט מוורשה ללבוב, ועם פלישת הגרמנים לברית המועצות ברח שוב לטרנופול. כשנכבשה העיר בידי הגרמנים הוא הוכה למוות, ובידינו עדות מזעזעת על רציחתו בפוגרום שעשו אוקראינים ב-7 ביולי 1941, ובו נרצחו כ-5,000 יהודים.

אלתר קציזנה (1941-1885)

חוות דעת עוקצנית כתב פלוני ושמו 'חושך': 'האמיני לי, שמאכלייך הצמחוניים ערבו לחיכי יותר מהרבה "מזון רוחני"של ספקי המזון הרוחני שלנו'.

האיש לא היה צריך באמת להסתתר, כי הכינויים 'חושך'או 'דער טונקעלער' (האפל), היו מוכרים וידועים ליהודי פולין, ובהם חתם הסטיריקן יוסף טונקל.

טונקל, שנולד בבוברויסק והתחנך בווילנה, גר אז בוורשה ופרסם טורים הומוריסטיים בכל עיתוני הזמן. הוא היה איש 'העולם הגדול', שכן הספיק לגור כמה שנים בארה"ב ובשנת 1931 אף ערך ביקור בארץ ישראל והתקבל בחמימות רבה על ידי הסופרים בארץ ובראשם ביאליק. עם פרוץ המלחמה היה טונקל בבלגיה ומשם הצליח, לאחר תלאות, למלט את עצמו לארה"ב.

יוסף טונקל (1949-1881)

ולבסוף, הנה המלצתו הלבבית של אברהם מוֹרֶבסקי, שכתב, בין השאר: 

כזולל שוורים, עופות וכבשים חסר רחמים, אינני יכול לחוות דעה על השימושיות והעסקיות של המסעדה שלך ... אבל הקניידלעך שלך – אמנם בלי כרעיי אווז – הן באמת מן המעלה העליונה ובאיכות הטובה ביותר.

מורבסקי (1964-1886), יליד וילנה, היה מגדולי השחקנים בתיאטרון יידיש, והיה חבר בלהקת התיאטרון הידועה 'וילנערטרופע'. בשנת 1938 ביקר מורבסקי בארץ ישראל והתקבל בהתלהבות רבה. בזמן המלחמה ולאחריה שהה מורבסקי בברית המועצות, וב-1956 שב לפולין והיה לשחקן החשוב בתיאטרון היידיש הממלכתי בוורשה.

גם הממליצים האחרים היו ידועים, מי יותר ומי פחות, ולא נוכל להתעכב על כולם אלא רק לציין את שמותיהם: לזר קאַהאַן, יוסף דיקשטיין, הרופא ד"ר מנדל סודרסקי מקובנה, שחקן תיאטרון יידיש יוֹנָס טורקוב, סופרים, משוררים, מתרגמים ועיתונאים, כמו הבלשן הוורשאי נח פרילוצקי, דניאל טשאַרני מפריז, ליאו פינקלשטיין, מיכאל בורשטיין, זלמן מייזנר, מארק ראזומני מריגה, יעקב בוטושנסקי מבואנוס איירס; פעילים סוציאליסטים ואנשי חינוך, כמו שמואל וינטר מוְלוֹצְלַאוֶוק, חיים שלמה קאזדאן, שלמה מנדלסון ונתן בוקסבוים; אנשי ייוו"א, כמו ד"ר אוטו שנייד ונפתלי פיינרמן מניו-יורק, והצלם הווילנאי מוריץ גרוסמן. 

רק על שלושה מן הממליצים – ה'דובין מבואנוס איירס, סאַם כיאָר ממוסקבה וד"ר וו'אוסטרובסקי מלוס אנג'לס – לא מצאתי בדל מידע. אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לסייע.

פרסומת לספר בעיתון 'הײַנט', 5 בספטמבר 1937

ה. תחיית הספר

ספר הבישול של פאני לבנדו כמעט ונשכח. ההדפסה המקורית נסרקה וניתן להורידה מאתר ספרי הקודש(!) Hebrew Books. אולם בשנת 2010 התגלה הספר מחדש על ידי אנשי מוסד ייוו"א בניו-יורק, שהחליטו להוציאו מחדש. מאמר על הספר התפרסם ב-Lilith, מגזין פמיניסטי לתרבות יהודית, ומתכונים מתוכו התפרסמו במספר אתרים באינטרנט (למשל, מתכון לקפה עם חלמוני ביצה פורסם בשנת 2012 בבלוג המצוין אין מויל אריין [לתוך הפה] העוסק באוכל יהודי).

בהמשך יזמו אנשי ייוו"א שחזור מתכוני הספר ותרגומם לאנגלית, תוך התאמתם לשיטות הבישול העכשוויות ולמוצרים הקיימים בשוק. התוצאה היא הספר, שראה אור לפני כחודשיים בניו-יורק בהוצאת 'שוקן':  The Vilna Vegetarian Cookbook: Garden-Fresh Recipes Rediscovered and Adapted for Today's Kitchen. הספר תורגם על ידי איביוכנוביץ'ואת המבוא כתבה ג'ואן נתן, עיתונאית אוכל אמריקנית ידועה, שהתמחתה באוכל יהודי. הספר כולל מאמר שחיבר אפרים זיכר על המבשלת הווילנאית פאני לבנדו. כתבות על הספר החדש-ישן הופיעו בעיתונות העולמית ובעיתונות היהודית בארץ ובעולם, מה'אובזרוור'שבלונדון ועד 'הארץ'שלנו.

בתיאבון!

רח'ניימייצקה 14, וילנה – כך נראה בית המסעדה היום