שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (ב)

May 24, 2018, 8:53 pm

≫ Next: מעורב ירושלמי: כלב בתפקיד ונחש בדלת, על הגז וחומת הצלפים

≪ Previous: על קצה הלשון: שיני חכמה, בינה ודעת

'בשדה איכר עובד' – כרזה של מועצת המורים והגננות למען קק"ל. ציור: אִיזָה [הרשקוביץ] (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

שיבת ציון

החלק הראשון של 'במחרשתי'פורסם כאן.

ה. 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי: תרגומו של בר-נ"ש

בשנת 1895, שלוש שנים אחרי 'שירת האיכר'של נח רוזנבלום, ושנתיים לאחר 'שירת האיכר'של קליניצקי, זכה השיר 'די סאָכע'של צונזר לתרגום חדש שמיד נקלט ונישא בפי כל – זהו השיר 'הַמַּחְרֶשֶׁת'שמוכר יותר על פי המילה הראשונה שפותחת אותו, 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי', והוא מושר בפינו עד היום.

הנה בני חבורת הזמר שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף מתוך תקליטורם 'ציון חמדתי' (2009):

המתרגם, נח שפירא (1931-1863), המוכר יותר בשמו הספרותי בר-נ"ש, היה עולה חדש מקישינב שהגיע ארצה בשנת 1890, עבד כפועל במושבות, והיה מזכירה של 'הסתדרות העשרות', אגודת הפועלים הראשונה שנוסדה בארץ (1891).

כבן לאב שהיה מורה לתנ"ך ולדקדוק עברי, נח שפירא דיבר וכתב עברית רהוטה עוד מבית, ומעת שעלה לארץ, ולצד עבודתו כפועל, כתב למעלה משלושים שירים ופזמונים העוסקים בהווי הארץ בימי העלייה הראשונה. כבר בשנת עלייתו ארצה חיבר שיר על המושבה רחובות, שבה עשה את צעדיו הראשונים, 'לרחובות מזמור שיר', על פי לחן של אברהם גולדפדן. בהמשך חיבר שירים על עלייה ('עולי ציון') וירידה מן הארץ ('גולי ציון') ועל העבודה החקלאית במושבות ('בקציר', 1893; 'הבציר', 1897; 'הנוטר – כרם בארץ ישראל', 1897; 'מעשה מרכבה'– שחיבר לחגיגת גמר הרכבת הגפנים במשתלת זכרון יעקב, 1898). מקצת שיריו – שרובם ככולם צללו בתהום הנשייה – הולחנו על ידי חברו המוזיקאי חיים מילמן (1945-1873), שלימים פתח חנות לכלי נגינה ביפו ולימד שנה אחת בגימנסיה העברית ביפו קודם שעברה לאחוזת בית.

חיים מילמן (עדת ראשון לציון)

נח שפירא (בר-נ"ש)

בשירי העבודה והשדה שחיבר שפירא כיכבו המחרשה והחריש. לאיכרים היוצאים לשדות עם שחר לחרוש ולזרוע, הקדיש את השיר 'החריש' (1893). בכתב העת החקלאי הנשכח האיכר היהודי, שבו נדפסו אחדים משיריו, הופיע שירו 'לסוסתי' (1897), שנפתח במילים: 'משכי נא סוסתי, משכי המחרשת'.

בשנת 1895, כשעבד שפירא כפועל בכרמי זכרון יעקב, החליט לתרגם מחדש את 'די סאָכע'של צונזר, שכן, כפי שכבר הזכרנו בחלק הראשון של רשימתנו, התרגומים הקודמים של צונזר ושל רוזנבלום לא התנחלו בלבבות. הפעם זכה השיר לתרגום קצבי וקולח מתוצרת הארץ, כתוב בהטעמה אשכנזית מלעילית ומותאם ללחן טוב יותר מקודמיו:

בְּמַחֲרַשְׁתִּי / כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי / אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים / וְלֹא אֶחְסַר מַה בָּהּ

באותה שנה ובאותו מקום חיבר שפירא את המפורסם בשיריו, שיר עבודה, המוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'יה חי-לי-לי הה עמלי', והתאימו לצלילי לחן ערבי. בשנה אחת יצאו אפוא מתחת עטו שני שירים שנפוצו בארץ יותר מעשרות השירים הנוספים שחיבר בימי חייו.

'המחרשת'נדפס לראשונה בשנת חיבורו, 1895, בשירונו של הביל"ויי מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון, בחתימת ב"ר נ"ש.

מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון, א, ירושלים 1895, עמ'כו-לה (אוסף אליהו הכהן)

בהערה שנדפסה בתחתית העמוד הראשון של השיר כתב המביא לבית הדפוס אריה לייב הורביץ, שעלה לארץ בשנת 1890 ובאותה עת שימש מורה בראשון לציון:

העתקה מהשיר 'די סוכא'להמשורר הגדול ר'אליקום צונזר הי"ו, מאחד הפועלים בא"י, החותם בפסיבדונים 'בר נש'.

שמו המלא של נח שפירא לא נחשף כאן. אך בשורות שנדפסו מתחת לכותרת השיר צוין כי את התרגום הקדיש 'המעתיק'לדודו הרב מיכאל מידאנסקי, פעיל 'חובבי ציון'מייקטרינוסלב, שעלה אתו באנייה ארצה. מידאנסקי אכן היה דודו של שפירא.

הוסיף על כך עורך השירון מנשה מאירוביץ: 'יו"ל [יוצא לאור] בפעם הראשונה ברשיון המשורר הצעיר הזה אשר הראה כוחו בהעתקת שירי עם אחדים'. מאירוביץ גם הוסיף מתחת לכותרת השיר הערה באשר ללחן: 'לשורר בניגון די סוכא של המחבר בשרגון [יידיש]'.

ו. המחרשה העברית והמנון המושבה מזכרת בתיה

בזימון מקרים מפליא, החלה המחרשה העברית לפלח את אדמת הארץ יחד עם תחילת התפשטות שירו של צונזר במושבות. את דגם המחרשה העברית הראשונה בארץ פיתח בשנת 1883 חרש ברזל צעיר בן שש-עשרה, יצחק לייב טופרובסקי שמו, שהיה מראשוני המתיישבים בראשון לציון. טופרובסקי ביקש להחליף את מחרשת העץ הערבית הפרימיטיבית, שהייתה בשימוש עד אז, ויצר מחרשת ברזל המיטיבה לחדור לאדמה ולהתמודד עם אבנים וטרשים. ניתן היה לחרוש בה עם סוס אחד בלבד, במקום – כפי שהיה נהוג עד אז – עם צמד שוורים.

ציור של הכומר קופר ויליאמס (1816-1762), 'צורת חקלאות למרגלות הכרמל', 26 בינואר 1799 (מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון)

מחרשת עץ ערבית עם שני שוורים (Hermann Guthe, Palästina, Bielefeld 1927)

הודות להמצאתו של טופרובסקי איכרי המושבות לא נזקקו עוד לשאול מחרשות אירופאיות מהטמפלרים של שרונה, וכך גם חסכו לא מעט כסף. המחרשה העברית הייתה אפוא אחד הפיתוחים הטכניים הראשונים שנוצרו בארץ בימי העלייה הראשונה (ראו עוד בפרק 'ממחרשת העץ למחרשת הברזל', בספרו של שמואל אביצור, ממציאים ומאמצים: מחוללי המהפכה בדרכי הייצור בארץ, יד בן צבי, 1986).

דרך אגב, בשעות הפנאי ניגן טופרובסקי בחצוצרה ב'אורקסטרה'של ראשון...

יצחק לייב טופרובסקי מחצרץ ב'אורקסטרה'של ראשון לציון
(צילום: אהרן ריטבסקי; ישעיהו רפאלוביץ, מראה ארץ ישראל והמושבות, 1899)

באותה שנה, 1883, נוסדה המושבה מזכרת בתיה. עוד קודם שעלו ארצה עבדו מייסדיה כאיכרים במושבה החקלאית נוֹבוֹ-פָּבְלוֹבְקָה שליד העיירה רוֹזִ'ינוֹי שבבלארוס, ועתה, כשהתיישבו בארץ, אימצו את 'במחרשתי'כהמנונם. העידה על כך באוזניי צפורה מָלֶר (לבית אשבל), ילידת שנת 1896, שהייתה מעיין שופע של שירי זמר עבריים מימי העליות הראשונות, כולל הנדירים שבהם. צפורה הייתה בת למשפחה של חרשי ברזל ויוצרי מחרשות. אביה, לוי יצחק אשבל, בן למשפחה של חסידי חב"ד ובעצמו חסיד, הקים מסגרייה במזכרת בתיה ולמד את רזי המקצוע אצל הנפח טופרובסקי בראשון לציון.

בעקבות מורו ורבו טופרובסקי המשיך התלמיד לוי יצחק לפתח את המחרשה. ראובן אשבל, אחיה של צפורה, שהיה דור שני לנפחי מזכרת בתיה וכונה 'אמן הפטיש, הסדן והאש', עסק גם הוא בשכלול המחרשה העברית – שקרויה עד היום 'מחרשת אשבל' – והיה מגדולי יצרני המחרשות בארץ. הוא פיתח שורה ארוכה של מכשירים חקלאיים – מחרשות, מקצרות, חרמשים ומגלים – ואף זכה על כך בפרס קפלן (1951). חצר ביתו היה מוזיאון של מחרשות, כלים חקלאיים ופסלי מתכת שעיצב במו ידיו, וגם היום ניתן לבקר במקום.

מחרשת הברזל מתוצרת אשבל (מוזיאון ארץ ישראל)

המחרשה הייתה אפוא סמל במשפחת אשבל. בכל התכנסות נהגו בני המשפחה לשיר את 'במחרשתי', בתחושה של התרוממות רוח וגאווה. לא בכדי נחקק המשפט 'במחרשתי כל אשרי ירשתי', על חזיתו של בניין המועצה המקומית של מזכרת בתיה, ונשקף לעיני כל העובר ברחוב הראשי של המושבה.

אליהו הכהן עם צפורה מלר בחזית בניין המועצה של מזכרת בתיה (1970). על הקיר מתנוססת הכתובת 'במחרשתי כל אשרי ירשתי'.

ז. תרגומים לשפות אחרות

יהודית שמחוני (1991-1902)

בנוסף לנוסחים ביידיש ובעברית, תורגם 'במחרשתי'גם לשפות אחרות: בין 1905-1902 לאנגלית על ידי משה לוין מרחובות, לגרמנית על ידי י"ה בונדין ולרוסית על ידי הקומוניסט היהודי מרדכי ריוֶוסמן (מבש"ר; 1924-1868). על התרגום לאנגלית למדתי מפי ידידיה לוין, בנו של המתרגם, שאתו שוחחתי בשנת 1982; על התרגומים לגרמנית ולרוסית למדתי מהערתו של מרדכי שכטר (אליקום צונזערס ווערק, ב, עמ' 734). את התרגומים עצמם לא ראיתי ואיני יודע היכן פורסמו (התרגום לאנגלית פורסם כנראה באנגליה).

בשנת 1971 הרציתי בקיבוץ גבע, בנוכחות חברי הגבעטרון, ובין
השאר סיפרתי על 'במחרשתי'. בתום ההרצאה ניגשה אלי חברת
הקיבוץיהודית שמחוני (שכינתה את עצמה 'שמחונית', כדרך הנשים הפמיניסטיות בראשית ימי המדינה), מי שהייתה חברת הכנסת הראשונה מטעם מפא"י ואמו של האלוף אסף שמחוני שנהרג בהתרסקות מטוסו בשנת 1956. היא סיפרה לי כי שרה את השיר ברוסית בשנות ילדותה (היא נולדה ב-1902), במושבה החקלאית נהר טוֹב שבפלך חרסון (אוקראינה). באותו מעמד רשמה שמחוני על פתק קטע שזכרה מהנוסח ברוסית, והנה הוא לפניכם:

ח. שירו של צונזר: השפעות וחיקויים

שיר המחרשה של צונזר התפרש, ובצדק, כקריאה לנטוש את אורח חייהם הנוכחי של יהודים בתפוצות, בעיקר של אלה שעסקו במסחר וב'עסקי אוויר'למיניהם, ולעבור למקצועות פרודוקטיביים, ובראשם חיי איכר העובד את אדמתו במולדתו וחי מיגיע כפיו. בדברי השבח לחייו השלווים של האיכר לא חידש צונזר מאומה; זהו מוטיב מוכר בספרות העולם בכלל וגם בספרות ישראל. כך למשל התפרסם בשנת 1870 השיר 'חיי האיכר', מתוך עיזבונו של המשורר הווילנאי מיכה יוסף לבנזון (1852-1828). מיכ"ל תרגם שיר של המשורר הרומי הוראציוס (המאה הראשונה לפני הספירה), שמהלל את חיי האיכר, ואפשר להניח שצונזר גם הכירו:

כנור בת ציון, וילנה תר"ל, עמ' 83

אלא ששיר מליצי זה, שמעולם לא הולחן וגם אינו דומה צורנית לשירו של צונזר, לא טבע חותם של ממש; אולי משום שלא היה בו ניסיון לקשור בין חיי האיכר לבין ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. לעומת זאת, בעקבות 'המחרשה'של צונזר, שבה נקשרו חיי האיכר להתיישבות בארץ, החלו להופיע שירים נוספים, דומים בצורה או בתוכן, שהטיפו לאותו רעיון, שלימים כונה בהגות הציונית-הסוציאליסטית בשם 'פירמידה הפוכה'.

כך למשל, בחוברת זֵר פְּרָחִים, שנדפסה ב-1896 בעריכת גרשום באדר מלבוב, הופיע שירו של חיים זוננברג מוורשה, 'לוּ הָיִיתִי עוֹבֵד אֲדָמָה!', שהוא ממש חיקוי לשירו של צונזר:

אִכָּר עוֹבֵד אֲדְמָתוֹ – לוּ הָיִיתִי, / אָכַלְתִי לַחְמי וּמֵימַי שָׁתִיתֶי / בִּמְנוּחָה, בְּשִׂמְחָה, בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת; / שָׁכַחְתִי דְּאָגָה, כָּל עָמָל וָכָעַס.

קַמְתִּי בַבֹּקֶר, הַשָׂדֶה יָצָאתִי, / לֹא רָעִיתִי רוּחַ, עֲבוֹדָה מָצָאתִי; / לֹא דָּאַגְתִּי אֵיפֹה אֶמְצָא מִחְיָתִי, / לַחְמִי וּמֵימַי הֲלֹא נָתְנָה אַדְמָתִי (זר פרחים, ב, ורשה תרנ"ו, עמ' 22-19).

שנה אחר כך הדפיס הסוחר והמשורר הציוני נפתלי משכיל לאיתן (1897-1829) ממינסק את ספרו מזמור לאיתן (ורשה תרנ"ח) ובו כלל את 'שיר ציון', שלדבריו יש 'לזמר ולשיר אותו במקהלה'. השיר פותח ברוח רומנטית המשלבת פאתוס ציוני עם שברי פסוקים מתהלים: 'ארץ ירדן וחרמונים, נחלת אבותי, כלתה לך נפשי, כמהּ לך בשרי'. לאחר שהמשורר מבטיח לשוב אל ארצו ואל מולדתו, הוא מתחייב כי עם שובו 'לא אתפוש חרב, כידון וקשת ...ידי למעדר, ימיני לאת ומחרשת'. בסיום הקטע בא פזמון חוזר לשירת המקהלה, שמהללת את חיי האיכר ברוח 'המחרשה'של צונזר:

מזמור לאיתן, ורשה תרנ"ח, עמ' 12

קוראי רשימותיי בבלוג עונג שבת בוודאי יזכרו את הפרק שירוני ארץ ישראל הראשונים: 'נגינות ציון' (20 בינואר 2017). הבאתי שם את 'החריש', שיר שחיבר שלמה ויינשטיין מהמושבה סג'רה בשנת 1907 בהשפעת שירו של צונזר ובמתכונת דומה לו.

בשירון נגינות ציון (ירושלים תרנ"ז), שערך שלמה ויינשטיין, נכלל כבר השיר 'במחרשתי'בתרגומו של בר-נ"ש. כעבור שנה חיבר ויינשטיין עצמו שיר בשם 'יגון ואושר', שבו עודד את צעירי ירושלים לעזוב את עיסוקיהם בעיר ולעבור לחיי איכָּרוּת במושבות. השיר נדפס בחוברת הראשונה של חבת הארץ, שהוציאה 'אגודת יישוב ארץ הקודש' (ירושלים תרנ"ח), שעם חבריה נמנה גם ויינשטיין. אליעזר רפאל מלאכי, חוקר תולדות היישוב הישן, הקדיש לחוברת נדירה זו פרק ארוך בספרו פרקים מתולדות הישוב הישן (הקיבוץ המאוחד, תשל"א), ובו ציטט קטע משירו של ויינשטיין המתאר, כדבריו, 'רגשות גיל וחדוות אושר של האיכר במושבות יהודה, שומרון והגליל, המשדד את אדמת המולדת'.

קל להבחין ברוחו של 'במחרשתי'השורה על קטע זה:

מָה טוֹב לָאִכָּר / בְּצֵאתוֹ הַכִּכָּר. / יַחֲרוֹש יִזְרַע שָׂדֵהוּ, / יִקַּח מַעְדֵרָה, / אַחַר מַזְמֵרָה, / יַעֲדוֹר יִזְמוֹר כַּרְמֵהוּ. / יָבוֹא הַגָּנָה, / יִקְטוֹף שׁוֹשַׁנָּה, / יִירַח אַף יָשִׁיב נַפְשֵׁהוּ (עמ' 242).

ט. אחרית דבר

דרך ארוכה הלכנו בעקבותיו של אליקום צונזר. תרומתו לזמרת הארץ מסתכמת בשלושת השירים הדו-לשוניים והקדם-ציוניים שעקבנו אחרי גלגוליהם: 'השושנה', 'שיבת ציון'ו'המחרשה' (היא 'המחרשת'היא 'במחרשתי'). שירים אלה, ובמיוחד 'המחרשה', זכו להצלחה יוצאת דופן ולמעשה אף פעם לא נעלמו ממפת הזמר העברי. הם המשיכו דרך קבע להופיע בעשרות שירונים שנדפסו והופצו בארץ ומחוצה לה. לא יכולנו כמובן לרשום את כולם, ודי אם נזכיר את השירון הנדיר של 'שירי עם'בעריכתו של ז'יגה הירשלר (1941-1894), שיצא לאור בשנות העשרים בזגרב שביוגוסלביה.

ז'יגה הירשלר, שירי עם, זגרב [שנות העשרים]

וכאן מתוך ספרו של אברהם צבי אידלסון, שמורה כי יש לשיר את שירו של צונזר 'בגילה'.

אברהם צבי אידלזון, ספר השירים: קובץ שירים לגני ילדים, לבתי ספר עממיים ותיכוניים, ברלין תרע"ב, עמ' 67

באתר Russian Records (ומשם גם בזמרשת) ניתן להאזין לצלילי 'במחרשתי'הבוקעים מתקליט שיצא בווילנה בשנת 1910 של תזמורת הבריגדה הארטילרית השלושים של צבא הצאר (תזמון 2:02). את הביצוע המרגש הזה, שהוא ההקלטה הראשונה של לחן השיר שיש בידינו, איתר צבי (גרימי) גלעד מקיבוץ עין גדי.

בספרייה הלאומית מצויה הקלטה (במהירות 78 סיבובים לדקה), של 'במחרשתי'ו'שיבת ציון', כנראה משנות העשרים, מפי אנה שוֹמֶר רוטנברג. בשנות הארבעים חידש המלחין יצחק אֶדֶל סדרה של שירי חיבת ציון, ביניהם שלושת שיריו הנזכרים של צונזר. השירים בעיבודו של אדל הוקלטו בביצוע מקהלת פועלי תל אביב (1955), מקהלת סמינר לוינסקי, מקהלת קול ישראל (1962), ומקהלת חברת הנוער של השומר הצעירבמופע 'אנו עולים ושרים' (1963). במופע 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות', שנערך בערב יום העצמאות של שנת 1963 בבנייני האומה בירושלים, הושרו שוב שלושת השירים: 'השושנה'מפי נחמה הנדל, ו'שיבת ציון'ו'במחרשתי'מפי חבורת רננים בליווי חמישיית גלבוע ובעיבודו של גיל אלדמע. המופע שודר ברדיו ושיריו הוטבעו על שני תקליטים אריכי נגן.

כעבור עשור חודשו השירים בסדרת הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', שיצאה גם היא במארז תקליטורים, ואחרי כן הושמעו שירי צונזר בסדרת התכניות 'נתיב הזמר'שערכה נתיבה בן-יהודה ב'קול ישראל'. השירים בוצעו והוקלטו על ידי חבורות זמר ונגינה, כמו חבורת שהם ותזמורת כלי הפריטה של שְׁפֵיָה.

הנה כי כן, לא נטושה לגמרי היא חלקת שדה זו, ומדי פעם עדיין מבצבצים פה ושם שיריו של צונזר שבהם מהדהדת תקופת הערש של המהפכה הציונית.

לגלגול שונה לחלוטין של 'במחרשתי'הפנה אותנו יובל רויכמן. מתברר שהלחן הציוני של צונזר 'גויר כהלכה'ומלווה פיוט בארמית שחיבר האר"י ושמו 'אזמר בשבחין'. באינטרנט אפשר למצוא כמה עיבודים גנובים כאלה של 'במחרשתי' ('הלב והמעין', נדב בכר), איש מהם אינו מזכיר את צונזר כמקור לפלגיאט ה'חסידי'כביכול.

נספח: מהו 'שְׁלוֹם המחרשה'?

צונזר הביא את המחרשה אל הזמר העברי, אך מי שהפך את הכלי החקלאי הזה לסמל של ההתיישבות בארץ היה נתן אלתרמן. כך ב'שיר בוקר', שלו, שנכתב ב-1932: 'מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת'; וכך ב'זמר הפלוגות'שנכתב ב-1938: 'אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, /
הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים'. שני השירים הולחנו, כידוע, על ידי דניאל סמבורסקי.

זמן רב לא הצלחתי לרדת לסוף כוונתו של אלתרמן כשטבע את הצירוף 'שלום המחרשה', שכן צירוף זה אינו מוכר קודם לכן בשפה העברית. אלתרמן בימי חייו תמיד חמק מלהתראיין ולא הותיר לנו בדל הסבר על חידוש לשוני זה שלו. לימים עלתה בדעתי השערה, שמא צירוף זה בא לציין דרך תגובה ודפוס מחשבה שנהגו עד אז ביישוב ואלתרמן קרא לשנותם.

מאז ראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ קראו מנהיגי היישוב, בתגובותיהם להתנכלויות ולפרעות, להיצמדות למחרשה כסמל של חיי שלום ושגרה. את העמדה הזו היטיבו לשקף שירי הזמר שנכתבו בעקבות המאורעות הקשים.

כבר בשנת 1899, כשלימד המורה והמשורר שמואל ליב גורדון (של"ג) בבית הספר העברי ביפו, הוא ראה מסביבו מבטים עויינים של ערביי מנשייה וחש מאוים. תחושות אלה הביאוהו לחבר את שיר הזמר 'שָׁבֵי צִיוֹן', שבו כתב:

שמואל בן ציון, 'שבי ציון', הגן,פטרבורג תר"ס (1899), עמ' 159

בשנת 1920, אחרי קרב תל חי, כתב אבא חושי (אז שנלר) את השיר 'בגליל בתל חי' לזכרו של טרומפלדור. אין בשיר כל רמז של קריאה לנקם. לעומת זאת הוצג בה טרומפלדור כאיש שכל שעות היום הלך אחרי המחרשה:

כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי / וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי / עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

שמונים שנה לאחר שנכתב השיר גילה יעקב גרוס המנוח סרט שצולם בארץ בשנת 1913 ובו נראה טרומפלדור, הגיבור 'הגידם'מן השירים, אוחז מחרשה בידו האחת וחורש.

הנה הוא הסרטון מלווה – איך לא? – בשיר 'במחרשתי'של צונזר:

לאחר נפילתו של טרומפלדור חיבר ברל כצנלסון את תפילת 'יזכור', לזכרם של 'הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה'. הוא כתב זאת מבלי לדעת שאי שם במסתרים חבוי סרט שבו צולם טרומפלדור הולך אחרי המחרשה. נוסח זה של 'יזכור'נשמר עד היום באזכרות לנופלים במערכות ישראל.

ברל כצנלסון, 'יזכור עם ישראל'קונטרס, כט, כ"ב באדר תר"ף

בשנת 1921, לאחר רצח ברנר וחבריו הסופרים בפרדס באבו כביר, חיבר דוד שמעוני את השיר 'אַל סְפוֹד' (הלחין יוסף מילט). וגם בו אין ולו משפט אחד של תאוות נקם, אלא רק פנייה ליישוב לחשוק שיניים ולהמשיך לחרוש:

אַל סְפֹד, / אַל בְּכוֹת / בְּעֵת כָּזֹאת. / אַל הוֹרֵד רֹאשׁ! / עֲבֹד! עֲבֹד! /

הַחוֹרֵשׁ, חֲרֹשׁ! הַזּוֹרֵעַ, זְרַע! / בְּרֶגַע רַע / כִּפְלַיִם עֲמֹל, / כִּפְלַיִם יְצֹר.

בשנת 1929, אחרי פרעות תרפ"ט, הרדימו אמהות בארץ את ילדיהן בשיר הערש שחיבר עמנואל הרוסי לצלילי המנגינה החסידית 'שכב בני'. בשיר זה מרגיעה האם את עוללה כי גם כאשר 'בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן', הרי שלמרות כל זאת 'אסור להתייאש' – 'מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ, / בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ, / תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו'. החריש הוא המענה.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936) והקמת היישוב תל עמל, הראשון בין יישובי חומה ומגדל (10 בדצמבר 1936), חיבר זלמן חן, אז בן עשרים ושתיים בלבד, את השיר 'שורו הביטו וראו', שהפך תוך זמן קצר לאחד משירי ההתיישבות העובדת הבולטים והאהובים. המשפט המוכר, שסיים את הבית הראשון, היה 'וְהַמַּחְרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה'.

אך כשהחמירו ההתנכלויות, וכותרות העיתונים בישרו כמעט בכל יום על קרבנות חדשים, בא המפנה: הוחל בארגון כוח מגן והוקמו פלוגות השדה (הפו"שים), שלמענם חיבר אלתרמן את 'זמר הפלוגות', ובו המשפט שעמו התחלנו את המסע: 'אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים'.

את המשפט הזה, המצוטט רבות, ניתן לפרש כביטוי למפנה: מהגנה להתקפה. אם עד היום נקטנו במדיניות של 'שְׁלוֹם המחרשה', דהיינו המענה להתנכלויות יהיה המשך החריש כסמל לתקיעת יתד באדמה, הרי שמכאן ואילך, בגבור המהומות, אנו נושאים את השלום על הרובים. מה הפלא שכאשר סיפר רזיאל ממט את סיפורם שלחיימקה לבקוב, הסייר האגדי של הפלמ"ח, וחבריו, הוא הכתיר את ספרו בשם שלום על הרובים... (משרד הבטחון, 1986).

הנה 'זמר הפלוגות'בסרטון שהכין יעקב גרוס המנוח על רקע סרטון שבו רואים את הפו"שים. העיבוד המוזיקלי המוכר הוא של יצחק (זיקו) גרציאני.

מעניין לעקוב אחרי גלגולי המחרשה גם בימי המדינה, כשהמחרשה כבר רתומה לטרקטור ולא לסוסים או שוורים. נזכיר כאן רק את 'שיר ערש נגבי',שכתב יחיאל מוהר ב-1955 (לחן משה וילנסקי) על רקע ההתקפות הבלתי פוסקות של המסתננים מרצועת עזה (פדאיון). גם שיר זה ממשיך את גישתו של אלתרמן, בקביעה ש'אין חריש עמוק בלי נשק'.

רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ / וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן / אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ; / נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.

לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה / וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן? / אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.

יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בָּאֵלֶם / וְתַנִּים חוֹרְצִים שׁוּב שֵׁן. / אַבָּא אֵי מוֹתֵחַ תֶּלֶם? / נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.

הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק / לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן?

אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק! / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.

ניפרד אפוא מן המחרשה עם שושנה דמארי ב'שיר ערש נגבי':

'שלום המחרשה' – פסל מתכת בקיבוץ כרם שלום שבגבול רצועת עזה.
הפסל הוא שילוב של מחרשת ברזל ויונת שלום הנושאת בפיה אשכול ענבים
(צילום: משה רימר; טיול בעיר)

↧

מעורב ירושלמי: כלב בתפקיד ונחש בדלת, על הגז וחומת הצלפים

May 28, 2018, 12:11 am

≫ Next: על משתמטים, לוחמים ושאלות שחיילים מרבים לשאול

≪ Previous: שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (ב)

א. כלב על המשמרת

בחצר בית זה שבשכונת עין כרם יודע כל אחד את מקומו ואת תפקידו.

צילום: צבי פיש

ב. נחש בדלת

בית הנסן (המוכר כ'בית המצורעים'), ברחוב גדליהו אלון 12, הוא מקום שוקק חיים וגדוש פעילות ויש בו גם מסעדה מוצלחת המושכת קהל רב. על הדלת הראשית נתלה לאחרונה שלט מוזר.

'בהתחלה חשבתי שזו בדיחה', כתב לי יוחנן פלוטקין, 'אבל זה לא'...

על הדרך מצא יוחנן עוד פריט מעניין בבית מופלא זה.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ג. על הגז ועל העוקץ

בכניסה לחניון הקניון בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים צילם צבי זילברשטיין את השלט הזה.

'לא הייתי בטוח שמדובר בטעות', כתב לי צבי, 'אבל זה צרם לי, שכן לכאורה צריך להיות "רכבים המונעים בגז" (הם הרי לא נעים על הגז אלא בעזרתו). שלחתי שאלה לאקדמיה ללשון העברית, וכך השיבה לי בת-שבע ורדי כמעט על אתר: "אכן, יש לומר שהרכב מונע בגז, שהכיריים מופעלות בגז או בחשמל וכדומה".

ד. אקטואליה ברחובות

ועוד בענייני עין כרם.

בשכונה היפהפיה יש רחוב שנקרא 'חומת הצלפים'. לא בדיוק מקום שנעים לגור בסביבתו...

מזל שיש ניקוד...

עיריית ירושלים (ותודה לזאב קינן)

הצלףהוא כמובן צמח רב-שנתי שכמה מינים ממנו, בעיקר הצלף הקוצני, גדלים בארץ, ומקצתם ניתנים לאכילה.

חומת הצלפים המפורסמת ביותר היא כנראה הכותל המערבי...

ויקיפדיה

↧

על משתמטים, לוחמים ושאלות שחיילים מרבים לשאול

May 29, 2018, 11:20 pm

≫ Next: מסע בניו יורק בעקבות אליקום צונזר (א): תחנות בחייו

≪ Previous: מעורב ירושלמי: כלב בתפקיד ונחש בדלת, על הגז וחומת הצלפים

א. משתמט אני הייתי

כרזת גיוס לצבא הבריטי, 1943. עיצוב האחים שמיר (הארכיון הציוני)

משתמטים תמיד היו, ולצערנו כנראה גם תמיד יהיו.

'לכבודם'– ליתר דיוק, לכבוד חג העשרים להקמת המושב נהלל, שחל באלול תש"א (1941) – חיבר והלחין צבי בן-יוסף (1948-1914), מי שלימים ייפול בקרבות על גוש עציון, את השיר 'הורה נהלל'.

השיר, שנפתח במילים הידועות: 'מִשְׁתַּמֵּט אֲנִי הָיִיתִי', מסתיים ב'ווידוי': 'מִתְגַּיֵּס אֲנִי לַדֶּגֶל, / נֶהֱפָך לְבֶן-אָדָם. // כֵּן, מִשְׁתַּמֵּט אֲנִי הָיִיתִי / אַךְ הֵבַנְתִּי אֶת רֶמֶז הַגּוֹרָל'.

בראשית שנות הארבעים, כאשר הנהגת היישוב עודדה התנדבות והתגייסות לצבא הבריטיולבריגדה (ואכן, כ-38,000 צעירים וצעירות התגייסו, בערך שמונה אחוזים מכלל היישוב היהודי בארץ!), נהגה פרקטיקה מקורית של 'אאוטינג'ו'שיימינג': פרסום כרוזי השפלה ובהם תמונות של משתמטים ולצדם וידוי 'על חטא'.

בחנות הספרים התל-אביבית 'רובינזון'שמור הכרוז הזה, שכמותו מעולם לא ראיתי.

צילום: איתמר לויתן; באדיבות אליסף רובינזון

האם מישהו מקוראי הבלוג מכיר כרוזים דומים?

ומיהו המשתמט צבי ווייספיש, ומה היה העונש 'הקשה והצודק'שהיה מנת חלקו ושכנע אותו 'להתגייס ללא דיחוי'?

וייספיש הוא כידוע שם משפחתו הקודם של נחום שריג, איש הפלמ"ח וחבר קיבוץ בית השיטה, שהיה גם הוא בן 'למשפחה מיוחסת ועתיקה בירושלים'. האם יכול להיות שיש קשר?

ב. חיילים יצאו לדרך

והנה כתב חידה הקשור דווקא באלה שכן שירתו.

כתבה לי ורד וייס-פרץ:

בעיצומה של עבודת מחקר על השורשים וההיסטוריה המשפחתית שלי גיליתי תמונה מעניינת של אח של סבא שלי. שמו ישראל מרדכי וייס. הוא נולד בצ׳כוסלובקיה, בכפר קטן ושמו Saldobosh (היום Steblivka בדרום-מערב אוקראינה), ועלה לארץ בשנת 1938. הוא התנדב לצבא הבריטי וצורף לבריגדה היהודית לאחר הקמתה.

ידוע לנו ‏שהוא נלחם בחזית טוברוק ומשם עבר להילחם באוסטריה. כשחזר לארץ היה פעיל עלייה, ואונית מעפילים שבה נסע – איננו יודעים איזו – טובעה. הוא ניצל אך נפטר כתוצאה ממחלה או אולי בשל טביעת הספינה. הוא נקבר בנתניה, שם גר, באוקטובר 1948 והוא בן שלושים בערך.

אשמח אם תוכל לסייע לי להבין מהי התמונה שמצאנו, שכנראה הוא מופיע בה, ממתי היא יכולה להיות, היכן צולמה ומי האנשים האחרים המופיעים בה? חיפשתי את שמו בארכיונים שונים אך ללא הצלחה.

לחיצה על התמונה תגדיל אותה

האם יש מישהו או מישהי בין הקוראים שיכולים לעזור לורד?

ג. ישר לעניין

בגיליון 20 של במחנה, עיתונם של חיילי צה"ל, מיום י"ב בטבת תש"ט (13 בינואר 1949), שמונה חודשים לאחר הקמת המדינה, מצא בני עורי את השאלה הבאה, שנראית כאילו יצאה מכותרות העיתונים בימינו.

ועל זה נאמר: 'מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' (קהלת, א 9).

↧

מסע בניו יורק בעקבות אליקום צונזר (א): תחנות בחייו

May 31, 2018, 8:40 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: מלאך האש ומכונאים אשכנזים, בועות ובלונים

≪ Previous: על משתמטים, לוחמים ושאלות שחיילים מרבים לשאול

אליקום צונזר (ראשון מימין בשורה הראשונה) עם משפחתו המורחבת, ניו יורק 1910

הרשימות הקודמות של אליהו הכהן על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

שיבת ציון

'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (א)

'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (ב)

עריכת רשימותיו של אליהו הכהן על שירי הזמר של אליקום צונזר (1913-1841) השתלבה להפליא עם חודשי השבתון שבהם שהיתי בניו יורק (אוגוסט-דצמבר 2017). בספריית ייִוו"א שבמנהטן עיינתי בשרידי ארכיונו של צונזר השמור שם, וכמה 'מציאות'שנקרו על דרכי שולבו ברשימותיו של אליהו. בד בבד, יצאתי לחפש את עקבותיו של צונזר בניו יורק היהודית, עקבות שנותרו עד היום. הנה לפניכם מה שראו עיניי.

א. דירת המגורים: East Broadway 171

צונזר ובני משפחתו הגיעו לניו יורק בשנת 1889, טיפה בתוך ים המהגרים היהודים ממזרח אירופה שהציפו את העיר. רק טבעי היה שהוא ורעייתו יתגוררו בלב-לבו של 'הגטו'היהודי, מקום ריכוזם של 'מהגרי העבודה'בני כל העמים – שכונת לואר-איסט סייד שברובע מנהטן. את דירתם קבעו בני משפחת צונזר ברחוב איסט ברודוויי מס' 171.

בארכיונו של צונזר גיליתי גזיר עיתון ביידיש (שם העיתון לא נרשם), שכלל מאמר שנדפס זמן-מה לאחר מותו ובו הספד ארוך ומפורט. למאמר צורף צילום שמראה היכן בדיוק הייתה דירת המנוח, שממנה יצא מסע הלוויה ב-13 בספטמבר 1913.

בהסבר שמתחת לתמונה נכתב ביידיש (תרגום שלי):

הבית ברחוב איסט ברודוויי 171 (משמאל הבניין של פֿאָרווערטס), שבו מת אליקום צונזר. החץ הלבן מצביע על חלונות דירתו של צונזר. מתחת נמצאת עכשיו מסעדה, ובעבר שכן כאן בית המסחר המפורסם ליין של יצחק גולדברג.

חנות היין המפורסמת של גולדברג אכן הייתה באותו בניין, כפי שאפשר ללמוד מפרסומות רבות שנדפסו בעיתוני הזמן:

חנות היין של גולדברג באיסט ברודוויי 171 (מימין); מודעה בעיתון די אידישע וועלט, 13 במרץ 1903

הנה כך נראה הבניין היום. שני החלונות של דירת צונזר, שסומנו בחץ בגזיר העיתון הישן, נמצאים בדיוק מעל המספר 171. ובבית המסחר לשעבר של גולדברג יש גם היום מסעדה. מסעדה סינית כמובן...

איסט ברודוויי 175-169 (כל הצילומים כאן ולהלן: דוד אסף)

דירתו של צונזר (באמצע) צמודה לבניין העיתון פֿאָרווערטס

החץ מסמן את הדירה של צונזר (השוו לגזיר העיתון למעלה)

ב. בניין פֿאָרווערטס: East Broadway 173-175

דירתו של צונזר הייתה צמודה לבניין המרשים של העיתון היומי ביידיש פֿאָרווערטס (קדימה), ברחוב איסט ברודוויי 175-173. הבניין בן עשר הקומות הוקם מול פארק סוּאַרד (Seward Park), הפארק העירוני הראשון בארה"ב. בניין זה, ששוכן כבוד עד עצם היום הזה, הושלם בשנת 1912 וצונזר, שמת שנה אחר כך, עוד הספיק לראותו בתפארתו.

היום קשה להאמין שעיתון יומי ביידיש, שראה אור בניו יורק, נקרא מדי יום על ידי מאות אלפי יהודים והיה העיתון הלא-אנגלי הגדול ביותר שהתפרסם בארה"ב. סיפורו של העיתון פֿאָרווערטס הוא פרשה לעצמה בתולדות יהודי אמריקה בכלל ובתולדות העיתונות היהודית בפרט, אך סיפור הבניין ראוי בכל זאת לסיכום קצר.

פֿאָרווערטס היה עיתון חילוני וסוציאליסטי, בלי להתנצל. גיליונו הראשון הופיע ב-22 באפריל 1897 (ארבעה חודשים לפני שהתכנס בבזל הקונגרס הציוני העולמי הראשון). אגב, העיתון נדפס והופיע גם בשבת, ואני זוכר כמה הופתעתי לגלות, כסטודנט צעיר, שעיתון 'יהודי'כל כך רואה אור גם בשבת. כשסיפרתי על כך לאבי ז"ל, שבסוף שנות הארבעים גר כמה שנים בניו יורק, הוא סיפר לי את ההלצה שרווחה אז, כי גיליון שבת של פֿאָרווערטס 'כשר'יותר מגיליון יום ראשון של דער מאָרגען זשורנאַל (יומון יידיש שנפוץ גם הוא בעשרות אלפי עותקים). וכל כך למה? משום שאת גיליון השבת של פֿאָרווערטס מכינים כבר ביום שישי, ואילו את גיליון יום ראשון של מאָרגען זשורנאַלמכינים בשבת...

למרות השכנות הצמודה, ככל שידוע לי שיריו של צונזר לא התפרסמו בפֿאָרווערטס. מי יודע? אולי לא היה סוציאליסט מספיק לטעמו של העורך...

גיליון שבת של פֿאָרווערטס, 9 בספטמבר 1939. בכותרת הראשית: 'ברלין מודיעה: ורשה נפלה'

הקמת הבניין הייתה פרי חזונו של העורך המיתולוגי של העיתון, אברהם קאהאן (1951-1860), שראה בבניין הענקי הזה ביטוי סמלי לעוצמתה של תרבות יידיש ולעתידה הזוהר. באשר לעוצמת היידיש הצדק היה עמו, בוודאי בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, כשיידיש הייתה שפתם של מיליונים באירופה ובארה"ב. העתיד, לעומת זאת, היה הרבה פחות זוהר ולאחר מלחמת העולם הראשונה הלכה וירדה תפוצתם של עיתונים אלה.

בחזית הבניין יש תבליטי דיוקנאותיהם של אבות הסוציאליזם: קרל מרקס, פרידריך אֶנְגֶלְס, פרדיננד לָסָל (מייסד מפלגת הפועלים הראשונה בגרמניה) וכנראה אוגוסט בֶּבֶּל (יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה בעת הקמת הבניין). יש אומרים שאין זה בֶּבֶּל כי אם וילהלם ליבקנכט, אף הוא ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה – מכל האישים הללו רק לָסָל היה יהודי (מרקס היה ממוצא יהודי). היו ימים שפועלי כל העולם, גם באמריקה, היו מאוחדים.

פֿאָרווערטס חוגג ארבעים שנה להיווסדו, 25 באפריל 1937

מערכת פֿאָרווערטס מכרה את הבניין כבר ב-1974 והוא עבר לידיה של משפחת לאו (Lau), משקיעי נדל"ן סינים, שהשכירו אותו לכנסייה אוונגליסטית סינית. ב-1997 נמכר הבניין והפך לבית דירות ניו-יורקי יוקרתי ('קונדומיניום'). הבניין שופץ ובתוכו לא נותר זכר למבנה המקורי. רק חלקים מן האלמנטים הקישוטיים החיצוניים, כמו השעון הגדול שהוצב בגמלון העליון, שם העיתון ביידיש ובאנגלית והתבליטים של אבות הסוציאליזם בשער הכניסה, עדיין נותרו על מכונם (אף כי גם הם עברו שיפוץ ושחזור).

הנה כמה צילומים מקרוב של הבניין כפי שהוא נראה היום.

שם העיתון באנגלית על הקיר הדרומי

בגמלון נקבע שעון ענקי ומתחתיו שם העיתון ביידיש

בשער הכניסה הכתובת 'Forward Building', ופסלונים של אבות הסוציאליזם

מבט כללי על הבניין

האם זה דיוקנו של מרקס, אנגלס או בֶּבֶּל? אולי בכלל מדובר באהרן שמואל ליברמן? קשה לדעת

דיוקנאותיהם של פרדיננד לסל (מימין) וקרל מרקס (כנראה)

מעל עמודי השיש בכניסה אמבלמה עם סמל החרות – יד נושאת לפיד

ג. בית הדפוס: East Broadway 156

בית הדפוס שהפעיל צונזר לפרנסתו שכן באיסט ברודוויי מספר 156, מרחק כמה צעדים מדירת מגוריו. לא היה מדובר בבית דפוס של ממש ולא נדפסו בו ספרים מורכבים. זו הייתה חנות להדפסות קטנות, כמו הזמנות, ניירות מכתבים, כרטיסי ביקור או כרטיסי שנה טובה, פרסומות ועלונים. על כך מרמז השם באנגלית: Book and Job Printing, שנדפס על נייר המכתבים שנשמר בארכיונו של צונזר.

מכתב של צונזר לבנו צ'ארלי על נייר בית הדפוס (ארכיון ייוו"א)

הבניין המקורי שרד, אך קומת הכניסה שונתה לחלוטין ובמקומו של בית הדפוס נמצא היום – נחשו, נחשו – סופרמרקט סיני...

ד. חגיגת היובל: Cooper Union

כפי שתואר ברשימתו של אליהו הכהן, ב-30 במארס 1905 נערך ב'קוּפֶּר יוניון'נשף מפואר לכבודו של צונזר, במלאת יובל שנים ליצירתו.

תכנית חגיגת היובל לכבודו של צונזר, תרמ"ו-תרס"ה / 1905-1855 (ארכיון ייוו"א)

אירוע חגיגי זה תואר בפירוט גם בעיתון ניו יורק טיימס:

ניו יורק טיימס, 31 במארס 1905, עמ' 7

התכנית כללה נאומים ביידיש ובאנגלית, הקראות, ופרקי נגינה ושירה, ובהם 'קינה להרצל', שכתב והלחין צונזר עם מותו המפתיע של 'חוזה המדינה'ביולי 1904. את הקינה שר החזן אברהם מינקובסקי, אחיו של החזן האודסאי הנודע פנחס מינקובסקי, והקהל – שרובו ככולו נמנה עם אוהדי התנועה הציונית – הגיב בהתרגשות, כפי שצוין בדיווח שהתפרסם בעיתון ניו יורק טיימס.

בין המשתתפים באירוע היו אברהם גולדפדן, אבי תיאטרון יידיש, שרק שנה קודם לכן חזר לגור בעיר; המשורר מוריס רוזנפלד (שחיבר את המקור ביידיש של 'מקום מנוחתי'ו'נרותי הזעירים'); המשורר והעיתונאי הסוציאליסטי מוריס וינצ'בסקי, ויעקב אדלר, הכוכב הגדול של תיאטרון יידיש בניו יורק. כולם באו לחלוק כבוד לצונזר.

הבניין ההיסטורי של קופר יוניון, קולג'פרטי שנוסד בשנת 1859, עומד על תלו ללא שינוי בכיכר קופר, בשכונת East Village שבדרום מנהטן. אפשר להניח שהאירוע היה באולם הגדול (The Great Hall) שבקומת המרתף, שאירח נאומים היסטוריים של אישים דגולים כמו אברהם לינקולן, מרק טוויין ורבים אחרים. כאשר ביקרתי במקום, דלתות הבניין היו נעולות ולצערי לא הצלחתי להיכנס פנימה.

בפרק הבא נבקר בבית הקברות שבו נטמן צונזר לצד ידידו אברהם גולדפדן.

↧

פרנסות של יהודים: מלאך האש ומכונאים אשכנזים, בועות ובלונים

June 3, 2018, 9:17 pm

≫ Next: הספרות והחיים (ב): שלום על לחם, איש הפח, הנסיך הקטן ופארק היוּרה

≪ Previous: מסע בניו יורק בעקבות אליקום צונזר (א): תחנות בחייו

א. מלאך האש

יש 'מלאכי השלום'ויש 'מלאכי השרת', ויש כנראה גם 'מלאכי האש'. הם אף פעם לא לבד ותמיד מופיעים בקבוצה.

צולם ברחוב מסילת ישרים בירושלים.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. אשכנזים ומכונאים?! לא יכול להיות...

'אשכנזים מכונאים?! שווה בדיקה'...

פרסומת חתרנית זו נחבאת לה בתחתית לוחית הרישוי, ומפנה למוסך של קיבוץ גבעת ברנר.

צילום: יהונתן עומר

ג. בועות

ברחוב מלצ'ט 11 בתל אביב. שם מתבקש, פשוט ולעניין.

צילום: איתמר לויתן

ד. הרבי של הבלונים

משהו מגולת ניו יורק, ולא חלילה מיישובי עוטף עזה.

'ראיתי את הרכב במגרש חניה', כתב לי זאב וגנר שליח עונ"ש בק"ק מונסי, 'והנהג שיצא לקראתי שמח מאוד שאני מתענין בו וברכבו. הוא ערך לי סיור מכל הצדדים של הרכב ואף נתן לי בלון במתנה. העסק של "הרב"משה פינר הוא לקשט אירועים בבלונים'.

↧

הספרות והחיים (ב): שלום על לחם, איש הפח, הנסיך הקטן ופארק היוּרה

June 5, 2018, 10:26 pm

≫ Next: מה 'חדש'במחקר החסידות של המאה התשע-עשרה?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: מלאך האש ומכונאים אשכנזים, בועות ובלונים

לפני כמה שנים פרסמתי רשימה שנקראה 'הספרות והחיים: ספר לבן ומגש של כסף, קדמת עדן, זקן וים ותיקון כללי', והבאתי בה דוגמאות משעשעות לחלחול של דימויים ספרותיים לעולם העסקים, המוצרים והפרסומות.

הנה לקט נוסף לכבוד 'שבוע הספר העברי'שמתחיל היום.

א. שלום עָלֶחֶם

מתוך עמוד הפייסבוק של המאפייה

איזה שם נהדר ל'מאפייה למיטיבי לחם'שבקיבוץ חולתה!

דווקא רעיון לא רע.... (איור של Lola משנת 1914)

עפר גביש, ששם לב, גם ממליץ: 'מאפיה גלילית חביבה, איכותית, טבעית ואפילו טעימה'.

כאן תוכלו לקרוא על המאפיה המגניבה, שפועלת כבר כשבע שנים.

ב. איש הפח

'איש הפח' (Tin Woodman) הוא כמובן אחד מגיבורי הסיפור האלמותי 'הקוסם מארץ עוץ'מאת ליימן פרנק באום, שנדפס לראשונה בשנת 1900.

לביסוס הקשר הוסיף איש הפח מאזור התעשייה בכרמיאל גם את הציור הנכון.

צילומים: שמוליק שדה

ג. הנסיך הקטן: מהדורה מיוחדת

ברחוב המלך ג'ורג' 19 בתל אביב יש בית קפה וחנות ספרים ושמה 'הנסיך הקטן', כמובן על שם ספרו האהוב של הסופר הצרפתי אנטואן דה-סנט אכזיפרי, שנכתב ב-1943 ותורגם לעברית לראשונה בשנת 1952 על ידי אריה לרנר.

בית הקפה הזה, על נדודיו השונים, אפילו זכה לערך מיוחד בוויקיפדיה!

לא הרחק משם, ברחוב רש"י, יש גם 'מהדורה מיוחדת'...

צילומים: מנחם רוזנברג

'הנסיך הקטן'הוא מותג כל כך מוצלח, עד שגם רשת צעצועים ומוצרי ילדים אימצה שם זה:

צילום מסך

ובתל אביב יש גם חנות פרחים (רחוב ועידת קטוביץ 33 פינת יהודה המכבי 50).

צילום: איתמר לויתן

וגם אכסניה באילת, שבה הנסיך הוא בצורת צפרדע...

ד. פארק היוּרָה

ברחוב כובשי קטמון 2, בשכונת קטמון הישנה שבירושלים, נמצאת החנות הוותיקה 'פארק היורה'שמוכרת מזון לבעלי חיים.

צילומים: דוד אסף

פארק היורה רומז כמובן לפארק הבדוי שעליו כתב סופר המתח האמריקני מייקל קרייטון, ובעקבותיו הופק סרט פופולרי על ידי סטיבן שפילברג. בפארק היורה משבטים דינוזאורים, ובשלב מסוים הם יוצאים משליטה ומשחרים לטרף...

↧

מה 'חדש'במחקר החסידות של המאה התשע-עשרה?

June 7, 2018, 8:49 pm

≫ Next: ארץ הקודש: יוגורט בטעמים, הכשרת היישוב, בני מלכים ובורא עולם

≪ Previous: הספרות והחיים (ב): שלום על לחם, איש הפח, הנסיך הקטן ופארק היוּרה

בשבוע שעבר, 31 במאי 2018, נערך באקדמיה הלאומית למדעים בירושלים אירוע חגיגי לרגל צאת הספר החדש Hasidism: A New History, בהוצאת Princeton University Press. זהו חיבור מונומנטלי (875 עמודים!), שנכתב בידי שמונה חוקרים, מישראל, מארה"ב ומפולין, והיה לי הכבוד להשתתף בו. הנה דברים שאמרתי באותו ערב.

הספר החדש על תולדות החסידות מתחלק לשלושה חלקים מובחנים, אף כי לא שווים באורכם, שמאורגנים על פי תיקוף 'טבעי'לכאורה: המאות השמונה-עשרה, התשע-עשרה והעשרים. את החלק השני, שעוסק במאה התשע-עשרה, חיברו שלושה חוקרים: פרופ'מרצ'ין וודז'ינסקי מאוניברסיטת וורוצלב שבפולין, ד"ר גדי שגיב מהאוניברסיטה הפתוחה ואנוכי. אני רוצה לחלוק לשותפיי ועמיתיי את הכבוד והתודה המגיעים להם; אני כמובן מדבר גם בשמם.

כיצד יש להתייחס אל המאה התשע-עשרה בתולדות החסידות? אין זו רק שאלה של תיקוף אלא גם שאלה של השקפת עולם. האם מדובר בתקופת ביניים, שנמצאת, כמו מילוי של סנדוויץ', בין המאה השמונֶה-עשרה לבין המאה העשרים והחסידות בת זמננו; או שמא מדובר בתקופה שעומדת בפני עצמה?

אפשר להקביל זאת לשאלת מעמדם של 'ימי הביניים': האם מדובר בתקופה חשוכה ש'תקועה'כביכול בין שתי תקופות מוארות; או שמא מדובר בתקופה בעלת ערך עצמי, מוארת, או חשוכה, לא פחות ולא יותר מאשר זו שקדמה לה או זו שמאוחרת לה. ההיסטוריוגרפיה הקלאסית של החסידות, שהמבטא העיקרי שלה היה שמעון דובנוב, גרסה שבתולדות החסידות יש שתי תקופות עיקריות: עד 1815 ומ-1815 ואילך. כל מה שקדם לתאריך זה – חשוב וראוי למחקר, שכן זוהי תקופת הייסוד 'המהפכנית'של תנועה מפוארת שבמהלכה פעלו אישים דגולים ונערצים; כל מה שמעבר לתאריך זה – מסואב, מנוון, לא מעניין ולא חשוב.

שמעון דובנוב, 1936 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

בספרנו החדש אנו טוענים כי לא רק שזה לא נכון, אלא שההפך הוא הנכון. תקופה זו הוגדרה על ידינו כ'תור הזהב'של החסידות (The Golden Age), או כ'תקופת הבגרות' (The Mature Age) שלה, תקופת ההתמסדות, ההתפשטות והניצחון. אפשר לקרוא לתקופה זו: המעבר מייסוד למיסוד.

אלא שהסד הפורמלי של 'מאה', שמתחילה ב-1801 ומסתיימת ב-1900, אינו הולם את המקרה שלפנינו. מנקודת המבט של תולדות החסידות ראוי לדבר על 'המאה התשע-עשרה הארוכה' (The Long 19^th Century), שכן תקופת המעבר מייסוד למיסוד, התחילה בעצם אחרי 1772, עם חלוקתה הראשונה של פולין וראשית המאבק המאורגן של המתנגדים לחסידות, והסתיימה, במובנים רבים, רק בשנת 1920, עם סיומן של מלחמת העולם הראשונה ומלחמות האזרחים ברוסיה, שעה שמפת אירופה שורטטה מחדש.

אנו מדברים אפוא על כ-150 מתוך כ-280 שנים של היסטוריה חסידית, כלומר יותר ממחצית שנות קיומה. במרוצת תקופה זו עברה החסידות תמורות דרמטיות רבות, שהן פרי של התפתחויות חיצוניות ופנימיות. בראש ובראשונה, היו אלה תוצאות המפגש המתוח והמשברי עם ה'חדש', כלומר עם המודרנה. מפגש זה איים על כל אגפיה של החברה המסורתית הישנה, ועל החסידות בכללה. יחד עם המודרנה באו גם ההשכלה, החילון, הלאומיות, הציונות והמהפכנות הסוציאליסטית, וכל אחד מ'הסיפורים הגדולים'הללו הביא אתו רעיונות וערכים שאתגרו את החברה המסורתית וחייבו אותה במענה ובהיערכות רעיונית וארגונית מחודשת. מנקודת המבט הפנימית, זו התקופה שבה התמודדה החסידות עם אתגר ההמשכיות והמיסוד: כיצד תמשיך תנועת התחייה הדתית הגדולה את דרכה ותשמור על מתח דתי מכאן, ועל יציבות חברתית מכאן, וזאת כאשר האבות המייסדים האגדיים של החסידות כבר הלכו לעולמם? כיצד מנחילים את התורות והערכים החסידיים לדורות הבאים? וכיצד ניתן לשמר את הדיוקן החברתי ואת ההווי החסידי, שעה שאין מדובר עוד בתנועה ספונטנית שהורכבה מיחידים שבחרו להצטרף אליה, אלא בצאצאים של חסידים בני הדור השני והשלישי, שכבר נולדו לתוך משפחות המזוהות עם החסידות. והשאלה הכי חשובה, שאלת ההורשה של המנהיגות: מהו המודל הרצוי של עלייה למנהיגות – הדגם האינטלקטואלי, כאשר התלמיד המעולה יורש את רבו, או הדגם השושלתי, שבו הבן, או הבנים כולם, יורש את אביו?

לאורך המאה התשע-עשרה, ענפיה השונים של החסידות הכריעו בהדרגה בעד הדגם השושלתי. ועל אף המחיר שנגבה מן החסידות, בשל חוסר התאמה של מקצת הצאצאים – מה שהסתיים לעיתים באפיזודות מביכות, כמו סיפורו של דב בער מליאובה, בנו של הצדיק ישראל מרוז'ין, שפנה להשכלה – אפשר לקבוע כי דגם זה זכה לניצחון מוחלט, ובפרספקטיבה היסטורית גם הפך לסיפור הצלחה. עד היום השושלתיות היא המכנה המשותף בין כל עשרות הקבוצות החסידיות והנאמנות לשושלת הספציפית והיא הדבק המלכד את כלל החסידים של אותו ענף.

פרט למקרים ספורים, מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה לא יתואר מצב שבו עולה למנהיגות חסידית מישהו שאינו קשור בעבותות הייחוס לאוליגרכיה השושלתית של החסידות, שכמעט כל ראשיה מקורם בבתי המדרש של הבעש"ט, המגיד ממזריץ'והחוזה מלובלין. כתוצאה מכך, מכאן ואילך אין עוד סתם חסיד, אין חסיד 'כללי', אלא רק חסיד הנאמן לרבו ולשושלת שהוא מייצג: חסיד חב"ד נאמן לשושלת שניאורסון, חסיד בלז לשושלת רוקח, חסיד צאנז לשושלת הלברשטם, חסיד גור לשושלת אלתר, חסיד סדיגורה לשושלת פרידמן, וכן הלאה. אפשר לומר ששינוי סמנטי זה עיצב במידה רבה את מפת החסידות מאז ועד היום.

חמישה (מתוך שבעה) אדמו"רי חב"ד. ציור מדומין של קרל בראודה (Shturem)

ראיית המאה התשע-עשרה כ'תור זהב'של החסידות באה לידי ביטוי בספר לא רק בשפע של מידע חדש, בדיון בסוגיות מחקריות חדשות ובתובנות שצומחות מהן, אלא גם משתקף במקומה היחסי של תקופה זו בתוך הספר ובמספר העמודים שהוקצה לה, שגדול לאין ערוך מממספר העמודים המוקדש לתקופה שקדמה לה או לזו שבאה אחריה. ולפיכך, הכותרת של הספר, New History, 'היסטוריה חדשה', מחזיקה בין קפליה שני מובנים: ככל שאנו מדברים על המאה השמונֶה-עשרה, תקופה שנחקרה באינטנסיביות מאז ראשית המחקר הביקורתי של החסידות, אפשר לומר שה'חדש'בספר עומד כנגד ה'ישן'. דור לדור יביע אומר, וכך היא גם דרכו הטבעית של המחקר בכל תחומי הדעת, שדורנו יציע פרשנות חדשה לתובנותיהם ולהישגיהם המחקריים של בני הדורות הקודמים. אך ככל שהדברים אמורים במאות התשע-עשרה והעשרים – החדש אינו מנוגד רק לישן,new לעומת old, אלא זהו newלעומת nothing, חדש בניגוד לשום דבר, או כמעט שום דבר. במילים אחרות: לפני פרסום ספר זה לא היה אף לא ניסיון אחד, ולוּ גם כושל, להציג היסטוריה פנורמית של החסידות מ-1815 ועד ימינו. למעשה, זהו הספר הראשון שמגיש לקורא מבט מקיף, שיטתי וביקורתי על תקופה זו, וכאן לדעתי עיקר תרומתו וחשיבותו לתולדות המחקר של יהודי מזרח אירופה בכלל ולהיסטוריוגרפיה של החסידות בפרט.

עד להופעת הספר החדש, אם תלמיד או עמית היו מבקשים ממני להמליץ על ספר אחד או על מאמר אחד, שייתן להם תמונה אמינה ומעודכנת על תולדות החסידות, מראשיתה ועד ימינו, הייתי נאלץ להפנות אותם לערך על תולדות החסידות ב-YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, אנציקלופדיה שהופיעה בשנת 2008, ובה נדפס ערך רחב על תולדות החסידות, שאותו כתבתי אני עצמי. קדמו לי בכתיבה דומה אברהם רובינשטין, ישעיה תשבי ויבדל לחיים יוסף דן, שחיברו את הערכים על החסידות ב'אנציקלופדיה העברית'וב'אנציקלופדיה יודאיקה'. מצוקה ביבליוגרפית זו גם ניכרה בסילבוסים של קורסים אקדמיים על תולדות ישראל במזרח אירופה, שמועברים באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, שבכולם משולב דיון קצר או ארוך על החסידות. בלית בררה, ובאין חיבור מסכם ולוּ אחד, נרשמים שם מחקרים על היבטים ספציפיים בתולדותיה, רובם ככולם בתחומי החסידות המוקדמת, דהיינו הבעל שם טוב ובני דורו.

חוקרים של תולדות יהודי מזרח אירופה בפרט ושל המחשבה הדתית בכלל היו עֵרים ללקוּנָה זו, ובמיוחד לפער בין ההתקדמות האדירה של מחקר החסידות המאוחרת, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד בדור האחרון, לבין חוסר היכולת של חוקרים ליטול על עצמם את אתגר הסיכום והאינטגרציה. לפיכך, המוטיבציה העיקרית לכתיבת הספר שלפנינו הייתה התחושה שאין אנו רשאים עוד להסתפק במחקר פרטני של דמויות אחדות, של ספרים אחדים או של פרשיות בודדות, אלא מוטלת עלינו החובה לשרטט, עבור בני הדור הזה ובני הדורות הבאים, תמונה מקיפה ומאוזנת של תולדות החסידות, על סמך הישגי המחקר הקיים.

מה היו הסיבות לאיחור ההיסטוריוגרפי הזה, לכך שעד כה לא נכתב אף ספר מחקרי אינטגרטיבי, שישכיל לשלב את החסידות המוקדמת עם זו המאוחרת? דומני שהדבר אינו קשור רק לעושר המחקרי הרב שנצבר בדור האחרון, שמנע מחוקר בודד, מוכשר ככל שיהיה, ליטול על עצמו את המשימה הכבדה לבדו, וגם לא מן הקושי להרכיב צוות מומחים שיעשה זאת במשותף – מה שאכן קרה, ותוצאותיו בספרנו. הדבר קשור הן ברתיעתם של חוקרים – היסטוריונים ואנשי מחשבת ישראל כאחד – מכתיבה פנורמית ומכלילה של תקופות או שיטות; הן ב'רוח המחקר', זו שהוטבעה בדנ"א של מחקר החסידות ועד לאחרונה דיכאה את המוטיבציה לעיסוק בחסידות המאוחרת.

מדוע גדולי החוקרים וההיסטוריונים של תולדות עם ישראל, שהבינו היטב את חשיבות החסידות בתולדות עמנו, ואף כתבו בעצמם מחקרי מופת עליה, התעלמו במפגיע מן החסידות המאוחרת? ומה הן הסיבות לכך שבדור האחרון חל מהפך ומול עינינו יש פריחה מדהימה של מחקר תקופה זו, עד שהפכה נושא אטרקטיבי לדור חדש של חוקרים?

לפני שאנסה להסביר זאת, אמחיש את השינוי ההיסטוריוגרפי בכך שרק בחודשיים האחרונים ראו בהוצאת מרכז זלמן שזר, בזה אחר זה, שלושה ספרים חדשים שעוסקים בחסידות המאוחרת: אוריאל גלמן, השבילים היוצאים מלובלין: צמיחתה של החסידות בפולין; בנימין בראון, כספינה מיטלטלת: חסידות קרלין בין עליות למשברים; איליה לוריא, מלחמות ליובאוויץ': חסידות חב"ד ברוסיה הצארית. בקרוב תופיע באותו בית-הוצאה גם ביוגרפיה ביקורתית של רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר, שכתב מנחם קרן-קְרָץ.

בד בבד ראה אור לפני חודש, בהוצאת Princeton University Press, ספרו של מרצ'ין וודז'ינסקי, Historical Atlas of Hasidism. בשנה שעברה ראו אור ספריהם של יורם בילו, אתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית, וספרו באנגלית של סם היילמן, Who will Lead Us? The Story of Five Hasidic Dynasties in America. לצדם ראו אור כמה קובצי מחקרים חשובים: חב"ד: היסטוריה, הגות ודימוי, בעריכת יונתן מאיר וגדי שגיב; רבי לוי יצחק מברדיטשב: היסטוריה, הגות, ספרות וניגון, בעריכת צבי מרק ורועי הורן; הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון. אלה הן רק דוגמאות מן המחקר האקדמי של השנתיים האחרונות, ולא אוכל להתייחס כאן למאמרים הרבים, שפורסמו בכתבי עת בכל השפות, או לעבודות מוסמך ודוקטורט שנכתבו ונכתבות בתחום החסידות המאוחרת.

כדי להבין את עוצמת המפנה והחידוש נשוב לרגע אל דבריו המעניינים של שמעון דובנוב במבוא לעבודת המופת החלוצית שלו תולדות החסידות, שנדפסה לראשונה בשנת 1930, לפני כמעט תשעים שנה. אל ניתן לכותרת הספר להטעות אותנו. 'תולדות החסידות', מנקודת מבטו של דובנוב, מסתיימות בשנת 1815. וכל כך למה? משום שכל מה שקרה אחרי כן אינו חשוב מספיק ואינו מעניין דיו. על אף שדובנוב הסכים כי 'יש רשות להניח שבמאה הי"ט נטו אחרי החסידות רוב היהודים שבמזרח אירופה' (עמ' 3), בכל זאת אלו הם 'ימים של ירידה'. שנת 1815 – כך טען – מסמנת את המעבר מ'תקופת הגידול וההתפשטות'אל 'תקופת התגברות הצדיקיות': 'תורת החסידות הולכת ונבלעת בתוך פולחן הצדיקיות, שהיא יורדת יותר ויותר באיכותה, מאפילה על מאור השכל שביהדות ומעוררת שנאה קנאית לחופש הדעות של המשכילים החדשים'. משנת 1870 ו'עד הימים האחרונים' (!) – כלומר עד שנות השלושים של המאה הקודמת שבה כתב דובנוב – זו כבר 'תקופת הירידה המוחלטת', או 'עת הזִקְנה' (עמ' 37). 'אמנם לא זכיתי לכתוב עד היום אלא את מחציתה של מונוגרפיה זו והגעתי בה עד שנת תקע"ה (1815), הוא התחום המבדיל בין תקופת היצירה של החסידות ותקופת צמצומה בפולחן הצדיקים, בין זמן העלייה והירידה ... אם לא אזכה לכתוב את החלק השני ... יכתבוהו אחרים' (עמ'VIII).

ואת צוואתו זו השתדלנו למלא, אף כי גרסנו ההפך הגמור ממנו: לא עת זִקְנָה, כי אם עת בגרות ובשלות; לא ירידה וניוון כי אם תופעה מורכבת ורבת פנים, שמכילה, בה בעת ואלה לצד אלה, גם ביטויים מרשימים של חדשנות ופתיחות, וגם ביטויים של שמרנות וקנאות. בין כך ובין כך, בוודאי שלא ניתן להבין את החסידות כפי שהייתה אם ניגשים אליה כשופט שיודע מה נכון ומה לא, מה מנוון ומסואב ומה צודק ומוסרי, או כבר-פלוגתא שיש לו סדר יום משל עצמו ורואה בחסידות מתחרה עקשנית, ולעתים מרגיזה, על עיצוב תמונת העתיד של העם היהודי.

רפאל מאהלר (1977-1899)

דובנוב לא היה בודד במועדיו ביחסו לחסידות המאוחרת, וחוקרים רבים ודגולים חלקו עמו, במפורש ובמשתמע, גישה זו. אישים כמו שמואל הורודצקי, בן-ציון דינור, גרשם שלום, יוסף וייס, מרטין בובר, רפאל מאהלר, חנא שמרוק, שמואל אטינגר ורבים אחרים, התרכזו במחקריהם, ככל שאלה נגעו בחסידות, במאה השמונֶה-עשרה. הם הפכו בה כמעט כל אבן וגם הפנו אליה את תלמידיהם שהתעניינו בנושא. החסידות המאוחרת נתפשה כנושא שלא רק שאינו חשוב מספיק, אלא גם המקורות המהימנים לחקירתו טובעים בים של ספרות שבחים ומופתים חסרת ערך.

זאת ועוד, החסידות המאוחרת העמידה את עצמה בראש מתנגדי המודרנה, הלאומיות והציונות, וגם כשלה בבוחן הנורא מכל של הבנת המציאות בימי השואה. זו הייתה תנועה שהפסידה. ובלשונו של ההיסטוריון רפאל מאהלר: 'מבוי סתום בדרכו ההיסטורית של העם היהודי'. באופן פרדוקסלי גורלה ההיסטוריוגרפי של החסידות המאוחרת היה דומה לגורלה של ה'בונד', גם היא תנועת המונים גלותית ואנטי-ציונית, שכשלה באופן טרגי בקריאת המציאות. ה'בּוּנְד'והחסידות המאוחרת 'נענשו'כביכול על כישלונן בהתעלמות היסטוריוגרפית כמעט מוחלטת.

אם כל החוקרים עמדו בצד אחד, יש להזכיר חוקר בודד שעמד לבדו בצד האחר, ולמעשה סימן את המפנה ביחס לחסידות המאוחרת: זהו ד"ר מנדל פייקאז' (2011-1921), איש 'יד ושם', שהגיע אל מחקר החסידות בגיל מאוחר יחסית. בשורה ארוכה של ספרים ומאמרים פרי עטו, שבלטו בהם ספריו חסידות פולין בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה (מוסד ביאליק, 1990) וההנהגה החסידית (מוסד ביאליק, 1999), הראה פייקאז'את העושר הגדול הטמון בחקר החסידות המאוחרת. אך גם הוא, כנציג אופייני של בני דורו, לא נמנע מערבוב של מחקר אנליטי, מקורי וחדשני עם השקפת עולמו הפרטית. ספריו ומאמריו מנומרים באין ספור התבטאויות שיפוטיות ופולמוסיות על מנהיגי החסידות ודרכם המאובנת והמושחתת.

השלב הבא בחקר החסידות המאוחרת, והוא גם זה הנוכחי, החל כאשר הבשיל דור חדש של חוקרים צעירים, רובם ככולם ילידי הארץ או 'המערב'. דור זה לא הכיר את החסידות בטריטוריה הטבעית שלה במזרח אירופה, וממילא הוא גם משוחרר מניהול חשבונות אישיים או משפחתיים עם מוּשׂאי המחקר. העניין בחסידות המאוחרת צעד בד בבד עם העניין המחקרי ההולך וגובר באורתודוקסיה היהודית בכלל, ובוודאי יש לקשור זאת גם להתעצמותה הדמוגרפית של היהדות החרדית בארץ ובעולם מאז שנות השמונים ואילך, ולהשפעתם הפוליטית של החרדים על ניהול מדינת ישראל ועיצוב פניה. חסידויות גור, חב"ד, סאטמאר, בֶּלז או ברסלב נוכחות בשיח היהודי והישראלי השוטף מזה כמה עשורים, ואין פלא שחוקרים ירצו להעמיק גם בשורשי התהוותן של קבוצות אלה ובגלגוליהן ההיסטוריים.

שמואל אטינגר (1988-1919)

אני יכול לדבר בביטחון על שינוי זה, כי הייתי חלק ממנו. את עבודת הדוקטורט שלי, על רבי ישראל מרוז'ין, מדמויות המופת החידתיות של החסידות המאוחרת, התחלתי לכתוב בשנת 1987, לפני כשלושים שנה. לא קלה הייתה דרכי, וזכורה לי, כאילו היה זה היום, תנועת ידו המבטלת של מורי האהוב שמואל אטינגר, בעצמו בן למשפחה חסידית, שהבטיח לי כי לא אמצא מספיק מקורות מהימנים לתיאור חייו של הרבי... לא יצא זמן רב והבנתי שבעיית המקורות המהימנים היא הקטנה בבעיותיו של חוקר החסידות המאוחרת. למען האמת, מקורות אלה מהימנים ו'שימושיים'לא פחות, ועל פי רוב אף הרבה יותר, מאשר המקורות ההגיוגרפיים שעליהם נסמכים תיאורים רבים של החסידות במאה השמונֶה-עשרה.

העושר המחקרי על החסידות המאוחרת שהלך ונצבר יצר מסד מידע עשיר ומגוון. כמעט ואין אישיות חשובה, שושלת חסידית, ספרי יסוד או אירועי מפתח שלא נחקרו במידה זו או אחרת בדור האחרון. בד בבד חלה התקדמות עצומה גם בחקר עולמה הדתי של החסידות, רעיונותיה וערכיה וגלגוליהם המאוחרים. אמנם נותרו עוד 'חורים שחורים'רבים שממתינים לחוקריהם, ובכל זאת ה'יש'הרב חידד עוד יותר את הצורך לסכם את הידע הפרטני שנוצר ולשלבו במסגרת היסטורית מנומקת ושיטתית, כדי שיהווה לא רק אבן דרך של סיכום אלא גם מקפצה למחקרים עתידיים.

חידוש נוסף שמייחד את הספר, ובמיוחד את סיפורה של המאה התשע-עשרה, הוא הדגש שניתן בו על היסטוריה חברתית. חשבנו שסיפורה יוצא הדופן והמורכב של החסידות, הצלחותיה וכישלונותיה, יובן טוב יותר – וגם ייקרא טוב יותר – דרך נקודת מבט זו, דהיינו המוּדעוּת לכך שהנסיבות החברתיות הן אלה שקובעות את מהלכיהם, התנהגותם, מחשבותיהם וגורלם של בני התקופה. אם, למשל, ההיסטוריוגרפיה הקלאסית של החסידות – ובמקרה זה גם של החסידים עצמם – זיהתה בין תולדות התנועה לבין תולדות מנהיגיה, הצדיקים, אנו טוענים כי ההיסטוריה של החסידות 'שייכת'גם לחסידים הפשוטים. ומבלי להפחית מאומה מחשיבות האדמו"רים ובני משפחותיהם, אנו סבורים שהחסידים היו חשובים לא פחות ותיאור שלם של החסידות חייב לקחת בחשבון גם אותם ואת עולמם הדתי והחברתי.

דוגמה נוספת להדגשת ההיסטוריה החברתית היא הדיון בחצר החסידית. החצר, מקום מושבו של הרבי, הייתה בלי ספק מסימני ההיכר של החסידות המאוחרת והעלייה לרגל אליה הייתה חווית יסוד בעולמם הדתי של החסידים; ואכן, בספר יש התייחסות מפורטת לחצר על סוגיה השונים, כיצד נראתה וכיצד תפקדה. אבל לרוב החסידים הפשוטים, המפגש עם הרבי והעלייה לרגל לחצרו היו אירועים חד-פעמיים. רוב ימיהם עברו עליהם בעיירות מגוריהם, הרחק מהרבי, ועל כן בספר הוקדש מקום ניכר לחקר עולמם החברתי והדתי היום-יומי של חסידים אלה במקומות מגוריהם: הפעילות ב'שטיבל'החסידי, שתפקד גם כסוג של 'מועדון'חברתי; המשפחה החסידית ומעמדה של האישה; הכלכלה החסידית והיחסים בין החסידים לבין מגזרים אחרים בקהילה המקומית, כולל יחסיהם עם לא-יהודים ועם נציגי השלטון.

המגיד ישראל מקוזניץ'מברך חסידים (ויקיפדיה)

יש עוד הרבה מעבר לזה בספר, שמאפשר לקורא להבין את החסידות לא רק כתנועת תחייה דתית גדולה, אלא גם כתופעה חברתית שהציעה דגם מנהיגות חדש, כמותו לא היה קודם לכן בעם היהודי, והתפתחה מתוך מערכת מורכבת של מגעים, השפעות ומאבקים עם התופעות שעיצבו את תולדות עמנו בעת החדשה.

עם סיום דבריי אני מבקש לשוב אל דמותו הנערצת של ההיסטוריון שמעון דובנוב.

את מחקריו הראשונים בתולדות החסידות החל דובנוב בעשור האחרון של המאה תשע-עשרה, ואז פרסמם בכתבי עת בשפה הרוסית. בהקדמתו המרגשת לתולדות החסידות סיפר דובנוב לקוראיו שזהו ספרו הראשון, ולמעשה היחיד, שנכתב במקורו בעברית. הוא מנה שלושה טעמים לכך שאת סיפורה של החסידות החליט לכתוב דווקא בשפה העברית. ראשית, כשהחל את מחקריו עדיין לא הייתה העברית מפותחת דיה להביע באמצעותה מושגים היסטוריוגרפיים מקצועיים, מה שאין כן יובל שנים אחר כך. זאת ועוד, החומר הראשוני למחקר החסידות הוא כמעט כולו כתוב עברית, ומן הראוי שהמתרגמים ללשונות אחרות ישאבו מן המקור הראשון; שנית, 'הרגשתי מכבר צורך לכתוב לכל הפחות ספר אחד בשפתנו הלאומית, שבה קיבלתי את חינוכי הספרותי הראשון בילדותי'; והנימוק השלישי הוא אישי-סנטימנטלי: 'לידידי אחד העם, שהיה מוכיחני תמיד על שאני כותב בלשון הגויים, הבטחתי זמן מה לפני מותו, שאכתוב את ספר החסידות מחדש כולו עברית, ואת נדרי זה אני מקיים כעת'.

כחוקר ישראלי, שגם הוא התחנך בילדותו ובבגרותו על ברכי השפה העברית האהובה, זו השפה שבה גם נכתבה המורשת החסידית כולה – אף שכותביה ונושאיה דיברו רובם ככולם ביידיש – אין לי אלא להביע את התקווה, שבעתיד יקבל הספר החדש על תולדות החסידות, שנכתב באנגלית, גם לבוש עברי. אין זו רק מחויבות סמלית אלא גם צורך אמיתי. גרסה עברית תקרב את תולדות החסידות לציבור גדול של לומדים ומתעניינים, ומי יודע אולי גם לחסידים עצמם, שרבים מהם צמאים לקרוא חיבור ביקורתי, סמכותי ומעודכן על ההיסטוריה המרתקת שלהם ושל אבותיהם.

מימין לשמאל: ד"ר ציפי קויפמן, פרופ'בני בראון, פרופ'דוד אסף, פרופ'דוד ביאל, פרופ'יורם בילו

_____________________________________

בישראל אפשר לרכוש את הספר בחנות 'אדרבא', רחוב בן מימון 5 (פינת ארלוזורוב), ירושלים, טלפון 02-5671266

↧

ארץ הקודש: יוגורט בטעמים, הכשרת היישוב, בני מלכים ובורא עולם

June 10, 2018, 10:05 pm

≫ Next: על קצה הלשון: זוּג, פרד או חמור?

≪ Previous: מה 'חדש'במחקר החסידות של המאה התשע-עשרה?

א. באיזה הכשר תרצה את הסירופ שלך?

מודעה בסניף 'קופיקס'ברחוב יפו בירושלים.

בתחרות בין שני ההכשרים המהודרים – 'העדה החרדית'ו'בית יוסף' – התוצאה היא תיקו: 4:4.

צילום: ברוך גיאן

ב. הכשרת מכשירים כשרים

ברחוב החרדי 'הכשרת טלפונים'גם היא סוג של פרנסה. הכיתוב על השלט ('הכשרת מכשירים, מכשירים כשרים') קצת מזכיר את 'גנן גידל דגן בגן'...

צולם ברחוב פינס בירושלים, ליד ה'דווידקה'.

צילום: נורית שלגי

ג. עוף גוזל

בבני ברק הסתיים מבצע שלא היה כמותו. תחת הסיסמה 'בני מלכים מגיע להם יותר!' (ומה עם הבנות?) מוצע קרטון עוף קפוא, או אולי עוף קפוא בטעם קרטון, בכשרות מהודרת במיוחד.

צילום: זאב וגנר

ד. תודה לך בורא עולם

שבר האופניים הזה, שרבים מאבריו הוסרו ממנו, צולם לאחרונה ברחוב ריב"ל בתל אביב. על שלדו הודבק סטיקר רב משמעות. לא ברור אם זה הודבק לפני ה'ניתוח'או אחריו, אבל אין ספק שיש כאן סוג של צידוק הדין...

צילומים: אנדרו טרייטל

↧

על קצה הלשון: זוּג, פרד או חמור?

June 12, 2018, 10:43 pm

≫ Next: מסע בניו יורק בעקבות אליקים צונזר (ב): שם מקום מנוחתי

≪ Previous: ארץ הקודש: יוגורט בטעמים, הכשרת היישוב, בני מלכים ובורא עולם

אחת מן השאלות החשובות שמלוות את תולדות האנושות היא: זוּג או פֶּרֶט?

אלא ששאלה זו, הרווחת במשחקי ילדים גם בלשונות אחרות, משובשת אצל רבים – לעתים בהומור (כמו במודעה למעלה), לעתים מתוך בוּרוּת (כמו במודעה למטה) – ל'זוּג או פֶּרֶד'.

וכך נשאלה השאלה בראש העין, במודעה שבישרה על מופע של שני רבנים, האחד בקי ב'סוד הזיווג'והשני ב'סוד ההצלחה'.

צילום: יריב שיזף

ובכן 'פֶּרֶט'הוא מספר שאינו זוגי; 'פֶּרֶד' (Mule) הוא בהמה עקרה, שנולדה מזיווג בין חמור לסוסה.

זהו פרד (ויקיפדיה)

וכבר נשאלה שאלה זו גם בפני חכמי האקדמיה ללשון העברית, שניסו להבין איך התגלגלה הטעות ללשון העברית. הנה תשובתם, ש'מאשימה' – כמקובל אצלנו – את הערבים...

הביטוי 'זוּג אוֹ פֶּרֶד'ובנוסח אחר 'זוּג אוֹ פֶּרֶט'מוכר מעולם משחקי הילדים – אם כשיטה לקביעת תור במשחק, אם כמשחק בפני עצמו שבו צריך לנחש אם מספר העצמים המוסתרים בכף היד הוא זוגי או לא זוגי.

המילים פֶּרֶד ופֶרֶט אינן חדשות. פֶּרֶט היא מילה מקראית: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט, י). המילה פֶּרֶד – ובמסורת אחרת פְּרָד – מצויה בלשון חז"ל: "מְפרדין רמונים לעשותן פרד" (תוספתא שביעית ו, כט). שתי המילים מציינות גרגירים בודדים של פרי – פֶּרֶט בעיקר של ענבים ופֶרֶד בעיקר של רימונים. השורשים פר"ד ופר"ט קרובים זה לזה, והם מתחלפים ביניהם בקשר להפרדת גרגירי פרי, למשל: "מְפָרְדִין רימונים" (שם) לעומת "ברימון… פורט ואוכל" (משנה מעשרות ב, ו).

ואיך נוצר הקשר בין פֶּרֶד או פֶּרֶט למשמעות של מספר אי־זוגי? התשובה לשאלה זו נעוצה כנראה בלשון הערבית.

בערבית פַרְד (فَرْد) פירושו דבר יחיד, אי־זוגי. שורשה של מילה זו מקביל לשורש העברי פּר"ד, כגון במילים פָּרוּד, נִפְרָד. צמד המילים זַוְג' (زَوْج = זוּג) ופַרְד משמש לציון אופיים של מספרים. כמו מונחים ערביים רבים בתחום המתמטיקה והמדעים – חדר גם הצמד הזה אל העברית של ימי הביניים, לרוב בצורה 'זוג ונפרד'. ר'יוסף אלבו (מאה י"ד-ט"ו) מביא כדוגמה לדבר "שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו"את "היות המספר האחד בעצמו זוג ונפרד יחד" (ספר העיקרים מאמר שלישי פרק כה). ואבן־עזרא כותב: "ודע כי האחד סוד כל המספר ויסודו, ושנים תחלת מספר הזוגות, ושלשה תחלת מספר הנפרדים" (הפירוש הארוך לשמות ג, טו).

לא ברור באיזה שלב בעברית החדשה נוצר הביטוי 'זוג או פרד', אך הוא מושרש בצורתו זו בפי דוברי העברית – מבוגרים כצעירים. עם זאת למילה פֶּרֶד במשמעות אי־זוגי לא מצאנו כמעט תיעוד בכתובים. בספרות ובעיתונות העברית מן המאה העשרים מופיע בעיקר 'זוג או פרט'. כמו כן במילונים העבריים מן המחצית הראשונה של המאה העשרים המשמעות 'אי־זוגי'מיוחסת לערך פֶּרֶט ולא לערך פֶּרֶד. יוצא דופן הוא מילון בן־יהודה – שם צוינה משמעות זו בערך פֶּרֶד בלבד בצד מובאה מימי הביניים שבה מופיע הביטוי 'זוג או פרד'בהקשר מתמטי.

לפנינו מקרה מעניין של מסורת שבכתב כנגד מסורת שבעל פה בעברית החדשה. שתי המסורות הגיוניות וסבירות, ועם זאת דווקא המסורת שבעל פה יונקת מרובד לשון קודם – העברית של ימי הביניים.

לסיום נעיר כי משחק האגוזים הקרוי 'זוג או פרד' (או 'זוג או פרט') נקרא בימים עברו בשם 'תָּם וחָסֵר'– תָּם הוא מספר שלם, כלומר זוגי, וחָסֵר הוא מספר אי־זוגי. משחק בשם זה נזכר בספרות הרבנית של ימי הביניים בקשר לשאלה אם מותר לשחק בו בשבת.

חובבי הזמר העברי מכירים סוגיה נכבדה זו משיר הילדים שחיבריצחק אלתרמן (אביו של נתן), שנקרא 'זוג או פרט?'. השיר פורסם לראשונה ב-1918 בעיתון הילדים שתילים, שראה אור במוסקבה בעריכתו של משה בן אליעזר.

שתילים, ב'בניסן תרע"ח, עמ' 31

לימים הולחן השיר על ידי יואל וַלְבֶּה וזכה להצלחה רבה בגני הילדים העבריים כאחד משירי הפסח. מכאן ואילך נקרא השיר בשם 'באגוזים נשחקה'ובעקבות הלחן השתנו מעט המילים המקוריות. הנה השיר בקולו של אבנר קֶנֶר:

ספר לימוד חשבון, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1982-1981

↧

מסע בניו יורק בעקבות אליקים צונזר (ב): שם מקום מנוחתי

June 14, 2018, 8:36 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: חפץ חיים ולב העיברי

≪ Previous: על קצה הלשון: זוּג, פרד או חמור?

החלק הראשון של המסע בעקבות צונזר פורסם כאן.

ב-22 בספטמבר 1913 מת אליקום צונזר בדירתו שבאיסט ברודווי. יומיים אחר כך, ב-24 בספטמבר, יצא מסע הלוויה מדירתו אל בית הקברות היהודי 'וושינגטון'שברובע ברוקלין. העיתון ניו יורק טיימסדיווח למחרת כי אלפי יהודים ליוו אותו בדרכו האחרונה, וכוחות מילואים של שתי תחנות המשטרה שבאזור נקראו לעזור בשמירת הסדר.

לווייתו של צונזר. ידיעה בעיתון ניו יורק טיימס, 25 בספטמבר 1913, עמ' 6

החלטתי לאתר את קברו של צונזר אך עד מהרה התברר לי כי אין זו משימה פשוטה כלל ועיקר.

ה. בית הקברות: Washington Cemetery

בית הקברות 'וושינגטון', שנוסד בשנות החמישים של המאה ה-19, נמצא בשולי ברוקלין. כתובת משרד בית הקברות היא 5400 Bay Parkway, ובית הקברות עצמו שוכן בין שדרות 21-20. זהו בית קברות ענקי, שמחולק לחמישה בתי קברות משניים, ואם אינכם יודעים את המיקום המדויק של הקבר, חבל על הזמן – אין שום סיכוי למצוא אותו.

את המיקום של קבר צונזר לא ידעתי, אלא רק שנקבר סמוך לידידו ומוקירו אברהם גולדפדן, שמת חמש שנים קודם לכן. אך היכן נמצא קברו של גולדפדן?

כאן עמד לרשותי האתר האינטרנטי Find a Grave, שגילה לי כי גולדפדן שוכן כבוד בבית הקברות מס' 4, מתחם 353, שורה 3, קבר 2. נשמע פשוט, אבל במציאות לקח לנו זמן רב מאוד לאתר את המקום.

בוקר חורפי אחד של חודש אוקטובר 2017 יצאתי עם הרבנית ממנהטן לברוקלין בדרכנו אל בית הקברות 'וושינגטון'. גם היום – יותר ממאה שנים לאחר ההלוויה – מדובר בנסיעה ארוכה למדי מביתו של צונזר שבאיסט סייד ועד למקום מנוחתו האחרון.

כמו בתי קברות יהודיים רבים בניו יורק, גם בית הקברות 'וושינגטון'יסודו בחלקות שנקנו על ידי אגודות יהודיות שונות, בדרך כלל של יוצאי עיירות (לאַנדסמאַנשאַפֿטן), על מנת לסייע לחבריהן להיקבר במחיר הוגן.

חלקות קבורה של אגודות יהודיות מאודסה ומקוזניצה. בשולי החלקות מצבות חדשות של יהודים מברית המועצות
(הצילומים כאן ולהלן: דוד אסף)

מי שישוטט בבית הקברות לא יוכל שלא לשים לב לכך שבכל צדי השבילים, בשוליים והיכן לא? – מקומות שמייסדי בית הקברות לא העלו על דעתם שישמשו לקבורה – מזדקרות עתה מאות רבות של מצבות שהוקמו בעשורים האחרונים על קבריהם של יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר. כמיטב המסורת הרוסית, גם המצבות האלה עשויות שיש שחור שעליו נחקקו פני המתים שנקברו תחתיהם.

כך יוצא שמתחם בית הקברות המקורי, שבו המצבות כולן בצבעי לבן-אפור, על פי המסורת היהודית-האמריקנית הישנה (ועליהן חקוקים טקסטים בעברית, באנגלית או ביידיש), מוקף ומתוחם במצבות שחורות, שהאקונוגרפיה שלהן והמסורת הטקסטואלית שלהן (יש מצבות רבות שכתובות רק ברוסית) שונות לחלוטין.

שורה אופיינית בבית הקברות. המצבות החדשות 'מחוץ לגדר'.

ו. המצבה של יעקב גורדין

עוד אנו מבקשים דרכנו בין אלפי המצבות של בית הקברות מספר 4, שם נקברו גולדפדן וצונזר, נגלתה לעיננו, במתחם מס' 396, מצבתו המפוארת של המחזאי יעקב גורדין (1909-1853), 'מלך'תיאטרון יידיש בניו יורק.

הכניסה 'המלכותית'לחלקת הקבר סומנה על ידי שני עמודים עליהם נחקקו ראשי תיבות שמו של המנוח JG. למראשות המצבה הונחה אבן ועליה נחקקה הכתובת הפטריארכלית 'Father Jacob' (האב יעקב).

גורדין כתב עשרות רבות של הצגות, והידועה בהן לקהל הישראלי היא הלהיט הגדול 'מירל'ה אפרת', שהצגת הבכורה שלו נערכה בניו יורק ב-1898 ומאז בעשרות הפקות בכל העולם. מי שהתפרסמה במיוחד בגילום תפקיד זה הייתה השחקנית אידה קמינסקה (1980-1899).

(מקור: Polona)

גורדין – כפי שאנו יודעים – היה בעל גאווה גדול, והדבר ניכר גם במצבתו המגלומנית משהו.

בתבליט שעל המצבה הועתקה חתימתו המקורית של גורדין

גלויה עם חתימתו של גורדין (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בקדמת חלקת הקבר נקברה באפריל 1928 גם בתו סופי, שכנראה ידעה את מקומה הצנוע ביחס ל'אריה הגדול'.

ז. המצבה של אברהם גולדפדן

בין כך ובין כך, מצאנו לבסוף את שני הקברים של גולדפדן וצונזר. ואכן הם שוכנים זה לצד זה. התפוח של אליקום צונזר לא נפל הרחק מן העץ של ידידו אברהם גולדפדן.

הדרך הנוחה ביותר להגיע לחלקה זו (מתחם 353, שורה 3) היא דרך הכניסה לבית הקברות שנמצאת סמוך לשדרה 21 פינת רחוב דהיל (.Dahill Rd).

ראשון נקבר גולדפדן. הוא מת ביום חמישי, 9 בינואר 1908, ולוויתו נערכה למחרת בנוכחות עשרות אלפי יהודים מניו יורק והסביבה. כעשרים אלף מהם – כך דווח בעיתון דיא וואָרהייט (האמת) – אף טרחו להגיע לבית הקברות.

דיא וואָרהייט, 9 בינואר 1908

קשה לסכם בכמה משפטים את תרומתו של אברהם גולדפדן לתיאטרון היהודי, ביידיש בעיקר אך גם בעברית. משורר, מחזאי, מלחין, במאי ושחקן, וגם אוהד גדול של הרעיון הציוני. ראוי היה שייקבר בחלקת גדולי האומה, אך לא כך רצה הגורל. עלובה ועזובה היא מצבתו של מי שחתום על עשרות להיטי תיאטרון וזמר, שהצחיקו והדמיעו את עיניהם של אחינו בני ישראל בכל מקום שהם – החל ב'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' (צימוקים ושקדים), שהושר במחזמר היהודי הראשון 'שולמית', ועד 'שני קוּני לֶמֶל'. עמוד השיש הימני נעלם ואיננו, הכיתוב על המצבה שחוק ומטושטש ורק בקושי ניתן לקוראו.

וזה מה שנחקק על המצבה:

אברהם גאלדפאדען

דער פאטער

פון דער אידישען ביהנע [האבא של הבימה היהודית]

נולד י"א תמוז ת"ר

נפטר ו'שבט תרס"ח

_____________

ציצים ופרחים שולמית

דוד במלחמה בר כוכבא

דאס יידעלע עקידת יצחק

שבתיאל כשוף מאכערין

ישראליק בן עמי

און פיעלע אנדערע ווערקע [והרבה יצירות אחרות]

ABRAHAM GOLDFADEN

Poet

Playwright and Founder

of the

Yiddish Theater

Born in Starokonstantynov

July 12 1840

Died in New York

January 9 1908

כותבי המצבות לא דקדקו בקטנות: הטקסט כתוב ביידיש ישנה ('ביהנע'במקום 'בינע'), וגם יש בו שגיאות ('אידישען'במקום 'אידישער'). מעניין גם העירוב בין יידיש לעברית ('נולד'ו'נפטר').

מצבתה של רעייתו פאולינה-פֶּערל (1910-1844), בתו של המורה והמשכיל אליהו מרדכי וֶרְבֶּל מאודסה, שנקברה לצדו, נמצאת במצב הרבה יותר גרוע. הכיתוב אינו ניתן לקריאה כלל.

דיא וואָרהייט, 11 בספטמבר 1910

פאולינה גולדפדן
(Museum of Family History)

ח. מצבתו של אליקום צונזר

סוף סוף הגענו אל מצבתו של צונזר, שגם לצדו נקברה לימים רעייתו פאני (פייגל). המצבה מפוארת יחסית ושמורה היטב. היא נתמכת בארבעה עמודי שיש, בחזית נקבעה כתובת ביידיש ובאנגלית ובשני הצדדים אֶפִּיטָף, בעברית וביידיש.

בחזית נכתב:

אליקום צונזער
פֿאָלקס דיכטער
געבאָרען ווילנא רוסלאַנד
אָקטאָבער דעם 13טען 1836
ב'חשון תקצ"ז
געשטאַרבען ניו יאָרק
סעפּטעמבער דען 22טען 1913
כ'אלול תרע"ג

ELIAKUM ZUNSER
THE POET OF HIS PEPOLE
BORN IN VILNA RUSSIA
OCTOBER 13TH 1836
DIED IN NEW YORK
SEPTEMBER 22ND 1913
____________________________________

פֿערבײַגעהער בלײַב שטעהן הָהֵלֶך, עֲמֹד

מיט כּבֿוד און מיט יראה. בְּיִרְאַת הַכָּבוֹד.

דאָ ליגט אין שטויב פֿאַרשטומט בֶּעָפָר פֹּה נִטְמַן

דעם פֿאָלקס געטרײַע לירע. כִּנּוֹר הָעָם הַנֶּאֱמָן.

וזה נוסח האפיטף ביידיש, שחקוק בצדה הימני של המצבה:

דײַן נאָמען, דײַן גלאַנץ, זִכְרְךָ הַזּוֹהֵר

פֿלעכט דיר אַ קראַנץ לֹא יִבֹּל, כְּמוֹ הַזֵּר

פֿון בלומען, דאָ אויף דײַן רוה שֶׁעַל קִבְרְךָ הוּא מַנִּיחַ,

פֿון אונז אָפֿט אַ טרעהר שֶׁאוֹתו דִּמְעָתֵנוּ

באַלעבט דעם קראנַץ מעהר הַנּוֹטְפָה מֵעֵינֵנוּ

אונפערוועלקט בלײַבט ער ווי דו עוֹד תְּרַעֲנֵן וְתַפְרִיחַ

(תודה לידידי שלמה צוקר שנענה לבקשתי ותרגם יפה את האפיטף מיידיש לעברית)

האפיטף ביידיש

ובצד השמאלי חקוק אפיטף בעברית:

ששים שנה כנור לענות עמו היה

ולאנחות-עם נגינותיו בית-האוצר

ויבך בצר לעמו ועמו יחד קוה

ויוכח אחיו וינחמם כי לכך נוצר

ועתה כי לבין כוכבי-אל המשורר נלקח

ידענו עוד גם שמה בצרותינו לו צר

האפיטף בעברית

ממש בצמוד למצבתו של אליקום נמצאת מצבת רעייתו פייגל-פאני (1939-1854). בתחתית האפיטף נחקק ציטוט מתוך 'מכירת יוסף', המחזה שכתב בעלה בשנת 1885:

אַנטלויף ניט זיסער טרוים, אַל תָּנוּס, חֲלוֹם הַנֹּעַם,

האַלט אַ וויילע, האַלט, עֲמֹד רֶגַע, עֲמֹד,

לאָז מיר זיך זעטיגען זֹאת דְּמוּתֵך, יְפֵהפִיָּה,

מיט דײַן שײַנעם געשטאַלט. תְּנִינִי לִשְׂבֹּע עוֹד.

במקור נכתב 'מיט יוספס גישטאַלט' (עם דמותו של יוסף)
אליקום צונזר, מכירת יוסף, וילנה תרמ"ו, עמ'לז

בחייהם ובמותם לא נפרדו: אליקום צונזר ורעייתו פאני

צילום מתבקש למזכרת עם מצבתו של צונזר, ומסענו בעקבותיו הגיע לסופו.

↧

סיפורי רחובות: חפץ חיים ולב העיברי

June 18, 2018, 2:46 am

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: חידון בחרוזים, בקשה אישית, בוני הנבג ומשמר דוד

≪ Previous: מסע בניו יורק בעקבות אליקים צונזר (ב): שם מקום מנוחתי

לכבוד שבוע הספר העברי, שכרגיל נמשך לפחות שבועיים, נביא במדורנו הפעם שני שיבושים של שמות ספרים בשלטי חוצות ובשלטי רחובות.

א. חֲפֵץ חיים או חֵפֶץ חיים?

לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן ראדין, המכונה 'חֲפֵץ חיים'על שם ספרו הנודע, נקרא קיבוץ דתי ליד גדרה, שהקימו אנשי פועלי אגודת ישראל בשנת 1944.

המקור לשם הספר (והקיבוץ) הוא כמובן הפסוק הנודע בתהלים: 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץחַיִּיםאֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (לד 13). אבל האחראים לשילוט לא ידעו זאת. הם חשבו שצריך לומר 'חֵפֶץ חיים' – מי יודע, אולי חשבו שחפץ הוא שם המשפחה של חיים? – וכך תיעתקו את השם ללטינית: Hefets Hayim

צילומים: מנחם רוזנברג

ב. עברי או עיברי?

הרב עקיבא יוסף שלזינגר (1922-1837) היה תלמיד חכם סוער, צבעוני וקנאי. הוא נולד בפרסבורג שבהונגריה, עלה לארץ בשנת 1870 וכאן רקם תכניות הזויות שונות ומשונות, התכתש עם בני כל החוגים והקבוצות, החרים והוחרם. למרות היותו חרדי קיצוני התנגד להסדרי 'החלוקה', תמך ביוזמות התיישבות שונות, בעבודה חקלאית ובתיעוש. ההיסטוריון יעקב כ"ץ קרא לו 'הסבא של הציונות ושל נטורי קרתא'... על שמו נקרא היישוב (והיום מועצה מקומית) בעל השם המשונה בני עַיִ"ש. אגב, הוא עצמו הקפיד לכתוב את שמותיו הפרטיים 'עקיבה יהוסף'.

ספרו לב העיברי, שנדפס לראשונה באונגוואר בשנת תרכ"ה (1864), הוא פירוש על צוואת החת"ם סופר, מי שנתפס כאבי החרדיות המודרנית. שלזינגר שרטט בספר זה כמה מעקרונות ההיבדלות האולטרה-אורתודקסיים, וכלשונו בשער הספר: 'ונכלל בו דברי מוסר, בפרט בעניינים הנוגעים לפרצת דורנו בעוונותינו הרבים, נגד המשנים והמתחדשים'. 'המשנים'הם היהודים הרפורמים שבגרמניה, 'המתחדשים'הם היהודים הנאולוגים שבהונגריה.

הכותר של הספר נכתב בכוונה 'עיברי'ולא 'עברי', משום שאלו הם ראשי תיבות שמו: עקיבה יהוסף בן רבי יחיאל.

המהדורה השנייה של לב העיברי, למברג 1868

אבל בירושלים, שהקדישה לכבודו רחוב בשכונת טלביה, הלכו על הקל ועל המוּכּר: 'עברי'. יש רחוב הגדוד העברי, אז למה שלא יהיה רחוב לב העברי?

חמישה סוגי שלטים יש ברחוב ובכולם, בלי יוצא מהכלל, כתוב 'לב העברי' (על שיבושים אחרים ועל מגוון האפשרויות לתעתיק לטיני לא נרחיב את הדיבור).

בהסבר כתוב: 'ממחדשי ההתישבות בא"י (תקצ"ח-תרמ"ב)'. שלזינגר מת ב-1922 ולא ב-1882

שימו לב איך כתבו כאן 'ההתיישבות' – 'ההיתישבות'. את שנת מותו המוטעית העתיקו גם כאן.

צילומים: מנחם רוזנברג

↧

פה ושם בארץ ישראל: חידון בחרוזים, בקשה אישית, בוני הנבג ומשמר דוד

June 19, 2018, 10:14 pm

≫ Next: אברהם מינדלין: סיפורו של מלחין עממי שנשכח

≪ Previous: סיפורי רחובות: חפץ חיים ולב העיברי

א. חניה רק לחרוזים

צילום: יואב בילר

רק לעשרה חרוזים מותר לחנות כאן?

לקח לי קצת זמן להבין מה הכוונה בשלט תמוה זה, אבל יואב בילר, שצילם, הסביר לי כי בסך הכל מדובר בכניסה לחניון של רחוב החרוזים מס' 10 ברמת גן...

ב. בקשה אישית מנטלי ויצחק

ועוד מרמת גן, מרחוב ביאליק. השלט הזה כבר מוצב שם זמן רב, ואולי נטלי ויצחק עברו בינתיים למקום אחר או יצאו לפנסיה. ובכל זאת, יש בו עדיין מידה נוגעת ללב של צניעות ואנושיות.

צילום: אבּי ניומן

ג. כנבגים בנגב

מטירת הכרמל, ככל הנראה, הנגב נראה רחוק.

במשרד מכירות שבאתר בנייה בטירת הכרמל הפכו את חברת הבנייה הוותיקה 'פרץ בוני הנגב'לפרץ בוני הנבג'...

צילום: חגית מאיר

ד. משמר המלך

בתור אחד ששמו הפרטי הוא דוד, אני רגיש לניוואנסים. בתנ"ך כתוב שם זה בשתי צורות: בכתיב חסר (דוד) וגם בכתיב מלא (דויד), ושתיהן כשרות. אני נוהג לכתוב את שמי בלי האות י' (ולמען האמת, אין לי מושג למה); ואילו הסופר דויד גרוסמן, למשל, מקפיד לכתוב את שמו עם י'.

אבל דומני שאין מחלוקת לגבי התעתיק הלועזי של השם, ועל כולם מוסכם שכותבים אותו David.

לא כן בשילוט שמפנה לקיבוץ (לשעבר) משמר דוד שבשפלה, שם החליטו שיש לכתוב Dawid

צילום: שקד חמדת נחלון

קיבוץ משמר דוד קרוי על שמו של האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון), קולונל יהודי אמריקני שנהרג בימי מלחמת העצמאות. האם כך כתב מרכוס את שמו?

לא ולא! על מצבתו, בבית הקברות הצבאי ווסט פוינט שבניו יורק, נכתב השם הרגיל David.

קברם של בני הזוג דוד ואמה מרקוס, ווסט פוינט, ניו יורק (ויקימדיה)

↧

אברהם מינדלין: סיפורו של מלחין עממי שנשכח

June 21, 2018, 9:10 pm

≫ Next: סיבוב בחיפה: בית סוהר רבני, עשרת הדיברות, רובין פוד, יופי וחלומות

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: חידון בחרוזים, בקשה אישית, בוני הנבג ומשמר דוד

מאת אליהו הכהן

אברהם מינדלין (1961-1900/1899)

היוצר שבו נעסוק ברשימה זו הלחין כמה משיריה הנודעים של הארץ, אך הוא עצמו נותר בצל, עזוב ונשכח. למעלה מיובל שנים לא הוקדשו תוכניות לשיריו בשום תחנת שידור או ערוץ טלוויזיה, לא נערכו ערבי זמר לזכרו וגם לא נכתבו עליו מאמרי מחקר. דיוקנו אינו מוכר כלל, אף כי הלחין
שירים שבשעתו כל ילד הכיר. אין לו צאצאים בארץ שידאגו לשַׁמֵר את פועלו המוזיקלי, וניסיונותיי לאתר את קרובי משפחתו דמו לסיפור בלשי ועלו בתוהו. הוא לא עמד אף פעם בקדמת הבמה ולא נחשף לאור הזרקורים – זהו אברהם מינדלין.

מינדלין לא נמנה עם השורה הראשונה של מלחיני הארץ,
אך מי שעוסק בתיעוד הזמר העברי אינו יכול להרשות
לעצמו את ה'לוקסוס'לעסוק רק ביוצרים מליגת העל ועליו להתייחס גם לאלה שניצבו בשורה השנייה והשלישית. גם להם הייתה תרומה חשובה לשירת התקופה וגם הם זכאים לכבוד ולהוקרה. מינדלין היה אחד מבין מלחינים רבים בתקופת היישוב שתרומתם הוצנעה בקרן זוית והגיעה
העת להשיבם למקומם הראוי.

נספר קצת עליו ונביא צלילים אחדים משיריו. שירים אלה היו פעם מוכרים ואהובים, אך בימינו כבר שקעו בתהום השכחה, וחבל.

נתחיל עם 'אל הנגב' – 'שיר גבורה', שהולחן ב-1949 למילותיו של יעקב רימון.

הנה הקלטה משנת 1959 של גאולה גיל מלווה בלהקת 'אורנים צבר'.

דפרון 'אל הנגב', הוצאת נגונים, תל אביב 1949

א. ממרומים ברכה יורדת

אני זוכר היטב מתי שמעתי לראשונה שיר של מינדלין. זה קרה בימי מלחמת העולם השנייה. למדתי אז בבית הספר 'תחכמוני'ברחוב לילינבלום בתל אביב, שבו היו נהוגים שיעורי זמרה שבועיים בכל הכיתות. בניין בית הספר נבנה בצורת ח', ולכן יכולנו לשמוע בכיתה, מבעד לחלונות, גם את שיעורי הזמרה של הכיתות האחרות. כך זכיתי להכיר את השירים שנלמדו בכל הכיתות... מכולם קסם לי באותם ימים השיר 'אדמה – עבודה'. שיר חדש זה תאם להפליא לתמונה שהייתה תלויה על הקיר בכיתה, ובה נראה – כמו שתואר ב'שיעור מולדת'של עלי מוהר – איכר פוסע בין תלמים של אדמה חרושה, וברקע הברושים.

נחום גוטמן, נוף בשפלה (כנראה 1927-1926)

עבורי זו הייתה בשורת זמר חדשה. אני, שבאתי מהסמטאות הצרות של נווה צדק, שבהן הדהדו ניגוני בתי הכנסת וזמרת רוכלי הרחוב בקריאות ה'אַלטע זאַכן'המסולסלות, שמעתי לפתע צלילים חדשים של מנגינה קצבית ונמרצת בסולם מז'ורי, שכולה שיר הלל לאדמה ולעבודה:

ממרומים ברכה יורדת / פרי צומח בשממה, / עם מצא את המולדת, / שב אדם לאדמה.

הפלגתי עם הצלילים למרחקים וראיתי בעיני רוחי מרחבי שדות, פרדסים וחורשות, ובעוד המורה מצייר על הלוח משולש שווה שוקיים, לבי הלך שבי אחרי שירתה של מקהלת התלמידים.

המשורר ש. שלום (1990-1904) כתב את מילות השיר וארבעה מלחינים (ובהם דוד זהבי) הלחינוהו, אך לחנו של מינדלין התפשט יותר מכולם.

דפרון 'אדמה עבודה', הוצאת נגונים, תל אביב 1952

הנה מקהלת נווה שיר בהדרכת נתן מרגלית שרה את 'אדמה עבודה'בעיבודו של יצחק גרציאני ובניצוחו. ההקלטה נעשתה במופע 'אנחנו שרים לך'שנערך בבנייני האומה בירושלים, במוצאי יום העצמאות תשל"ה (1975). המופע נערך על ידי דן אלמגור ועל ידי.

ללחן של מינדלין, שעלה ממנו הד קל של מַרְש גרמני, מיהרו והדביקונוסח עממי וולגריעל היטלר ואשתו המטומטמת: 'ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד'. זו הוכחה חותכת לתפוצתו הרבה של השיר, שכן רק למנגינות שכל אחד הכִּיר נהגו להתאים גרסות רחוב.

לימים התבררו לי שלוש עובדות נוספות על השיר: ראשית, שזהו לחנו הראשון של מינדלין; שנית, שהשיר הולחן בשנת 1939, כאשר מינדלין היה בן ארבעים, כלומר הוא החל להלחין מאוחר יותר מכל מלחיני הזמר העברי בני זמנו; ושלישית, שבתי השיר, שהוקדשו לשלושה נושאים – אדמה, עבודה ושלום – תאמו לכתובת שעל סמל הנוער העובד: 'לעבודה, להגנה ולשלום'.

סמל הנוער העובד

ב. אין דבר חביבי

השיר 'אדמה עבודה'הסתיים בקריאה לשלום: 'לא יוּלַד לקרב עוד ילד, וכל חרב תכוּתַת'. מילים נבואיות אלה נכתבו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. באותה מלחמה נוראה נטלו חלק כ-36,000 צעירים ארץ-ישראליים, בתוכם אלפי נשים, שהיו כשבעה אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב.הארץ כמעט התרוקנה מצעיריה.

מתוך עשרות שירי הזמר שחוברו לכבודם של החיילים המתנדבים, הלחין מינדלין לא פחות משמונָה-עשר שירים. חמישה מתוכם הוקדשו לחיילות שהתנדבו לשרת ב'חיל העזר לנשים' (ATS), שהיה חלק בלתי נפרד מחיל היבשה הבריטי.

אחד השירים הללו היה 'אין דבר חביבי', פרי עטה של מרים ברנשטיין-כהן (1991-1895). ברנשטיין-כהן, ילידת קישינב, שאף זכרה היטב את חווית הפוגרום המפורסם בשנת 1903, הייתה אשת אשכולות: משוררת, סופרת, במאית, שחקנית וגם רופאה, ועל פועלה אף זכתה בפרס ישראל לתיאטרון (1975).

בימים שהשמיים היו זרועים עננים שחורים והניצחון לא נראה באופק, היא ביקשה לעודד את הרוחות ולהבטיח כי בוא יבוא הניצחון. השיר נכנס לקורפוס של השירה הארץ-ישראלית עוד לפני שהייתה לו הקלטה כלשהי, והוא חילחל אל לבו של כל חייל וחיילת שהתנדבו לשרת בחו"ל.

אברהם מינדלין, 12 מנגינות לשירים ארץ-ישראליים, הוצאת חבר ידידים, 1942

בשנת 2008 הקליטה אותו 'חבורת שהם'והוא נכלל בתוך התקליטוֹר 'הגדודנים'.

ג. זמר אופרה

כמה פרטים ביוגרפיים על מינדלין: הוא נולד ברוסיה בשנת 1899 או 1900 ולמד מוזיקה בקונסרבטוריון ביקטרינוסלב (היום דנייפרו באוקראינה). לארץ עלה בשנת 1921 ואת הקריירה שלו כאן החל כזמר צעיר באופרה הארץ-ישראלית שהקים מרדכי גולינקין (1963-1875).

חזונו של גולינקין, שעלה לארץ בשנת 1923 לאחר קריירה מוזיקלית מדהימה ברוסיה, היה ללא תקדים. בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית הוצגו בארץ ישראל אופרות בין-לאומיות בשפה העברית. במשך ארבע שנים, משנת 1924 ועד שנת 1928, העלה גולינקין שמונֶה-עֶשרה אופרות, כולן בעברית. היישוב היהודי מנה בשנת 1924 פחות ממאה אלף איש, ומדובר אפוא בהישג תרבותי יוצא דופן.

מרדכי גולינקין על רקע 'קזינו גלי אביב'בחוף תל אביב, 1928 (צילום: שמעון קורבמן)

זאת ועוד, כל צופה קיבל תוכנייה שכללה את הליברטו המלא של האופרה בתרגום עברי מנוקד, כשבעמוד השער הופיעה רשימת ממלאי התפקידים העיקריים, וביניהם גם זמר הטנור אברהם מינדלין.

תכניות האופרה הארץ-ישראלית, תל אביב [1925] (אוסף אליהו הכהן)

מינדלין, שסייע לגולינקין במפעלו, נעשה אצלו בן בית וסופו שגם נשא לאישה את שרה בתו...

תקופה ארוכה הופיע מינדלין כזמר על במות שונות. שר אַרִיות אופראיות וסיים בשירים עבריים, בעיקר משל יואל אנגל.

באופרטה 'בר-כֹּכְבָּא'של אברהם גולדפדן, שהועלתה בתל אביב בשנת 1928, מילא מינדלין
את תפקידו של שמעון בר-כוכבא. הפסנתרנית הייתה רעייתו שרה גולינקין (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

ד. יבורך היום, יבורך הליל

רק בעבוֹר כעשרים שנה החליט מינדלין לנסות את כוחו כמלחין.

היו בארץ ישראל מלחינים שטווח פעילותם המוזיקלית השתרע על פני שישים שנה, משה וילנסקי וסשה ארגוב למשל. היו כאלה שפעלו כחמישים שנה, דוד זהבי ונחום נרדי למשל. היו שיצרו ארבעים שנה, מרדכי זעירא למשל. היו שהסתפקו בשלושים או בעשרים שנות יצירה.

מינדלין יצר את רוב שיריו בעשור אחד: שנות הארבעים. אחדים מהם היו רבי תפוצה, והידוע שבהם הוא השיר 'יבורך היום, יבורך הליל', שנודע גם בשם 'לארצי'. מינדלין הלחין אותו בשנת 1944 למילותיו של אהרן רבינוביץ (2000-1911), משורר וגרפיקאי אמן, שנודע כמי שצייר מאות שלטים וכרזות ברחובות תל אביב, תחת השם 'ססגון', ואף הוא נעלם מן הזיכרון הקולקטיבי של אוהבי הזמר העברי.

דפרון 'יְבֹרַךְ היום יְבֹרַךְ הַלֵּיל', הוצאת נגונים, תל אביב 1948

זה היה שיר שהנשיא הראשון חיים וייצמן, כפי שהעיד באוזניי עוזרו הנאמן מאיר וייסגל, אהב לפזמו בשנותיו האחרונות, כשהיה מוקף חברים ונחה עליו הרוח.

הנה שושנה דמארי:

ה. פעילות מוזיקלית וספרותית

בשנת 1942 פרסם מינדלין חוברת שכללה את תריסר השירים הראשונים שהלחין בהוצאת 'חֶבֶר ידידים' – מן הסתם שם פיקטיבי שמציין הוצאה במימון עצמי. על עמוד השער של החוברת שברשותי הוא רשם הקדשה למלחין יואל וַלְבֶּה ('כד קטן', 'הורה סחרחורת'ועוד רבים), שאותו כינה 'מורי ורבי, חלוץ הזמר העברי בארץ ישראל'.

מינדלין הלחין את שיריהם של מיטב משוררי התקופה, ובהם ביאליק וטשרניחובסקי, אלתרמן ואורלנד, רחל ואלישבע, ועוד רבים אחרים. הוא גם היה למלחין הראשון בתולדות הזמר העברי שהוציא בדפוס את אסופת כל שיריו, מאה במספר. וכל זאת עשה בשנת 1945, שש שנים בלבד לאחר שהחל להלחין.

הוא קרא לספרו נגונים, בעקבות שיר בשם זה שכתבה באותם ימים פניה ברגשטיין. מינדלין הלחין את השיר מיד עם פרסומו ואף קבע את הבית הראשון שלו כמוטו בפתח ספרו. שלא כמו לחנו הידוע של דוד זהבי, לחנו של מינדלין ל'ניגונים'אינו מוכר.

אברהם מינדלין, נגונים: מאה שירים ארץ-ישראליים, הוצאת יבנה, תל אביב 1945

בד בבד ערך מינדלין גם מופעי זמר ושירה בציבור, ניצח על מקהלות והקים חבורת זמר בשם 'צלילי-עם'.

'נשף הזמר העברי'עם להקת 'צלילי-עם'בניצוחו של מינדלין, תל אביב 1958 (אוסף אליהו הכהן)

ו. רעש בגינה

מינדלין הלחין שירי אהבה ושירי נוף, שירי מולדת ושירי עבודה, שירי ים ושירי מעפילים, שירי ערש וגם שירי ילדים. אחד משירי הילדים הנודעים שלו הוא 'רעש בגינה'. שיר זה נכתב על ידי אהרן רבינוביץ בראשית שנת 1944, לכבוד חנוכתו של 'גן מאיר'בתל אביב, ששימש מאז היווסדו גן השעשועים המרכזי של ילדי הסביבה.

חנוכת 'גן מאיר', 10 במרס 1944 (פיקיוויקי)

בהקלטה הנדירה שלפנינו שרה את השיר זמרת האופרה הנשכחת חנה זמיר. היא משכה את הביצוע לכיוון הקלאסי-אופראי, אלא שהליווי הקליל של הפסנתרן שמואל פֶרְשְׁקוֹ, מלחין 'באב אל-וואד', העניק לשיר נופך עליז של ילדוּת. גם אם ממרחק השנים הביצוע הישן יעלה על פניכם חיוך, חשוב לזכור כי בשנות הארבעים זה היה תקליט מבוקש מאד, שעד מהרה אזל מן השוק. במשך שישים השנים האחרונות, לא הושמעה הקלטה זו ברדיו אפילו פעם אחת.

רַעַשׁ, רַעַשׁ בַּגִּנָּה, / יְלָדִים מִשְׁתּוֹבְבִים
בְּגִילָה וּבְרִנָּה, / רַעַשׁ בַּגִּנָּה, רַעַשׁ בַּגִּנָּה.

לְכָל יֶלֶד פֶּרַח קָט / הַפּוֹרֵחַ בָּאָבִיב,
וְכָל יֶלֶד דָּץ וְדָץ / מִסָּבִיב וּמִסָּבִיב,
מִתְקַפֵּץ וְרָץ הַכְּבִישׁ / כֹּה חָבִיב וְכֹה פָּזִיז,
הַחִיּוּךְ הוּא אֲבִיבִי / וְשָׂמֵחַ וְעַלִּיז.

מַה יָּפֶה הַיּוֹם הַזֶּה! / חַי, צוֹמֵחַ וְדוֹמֵם
מִשְׁתַּתְּפִים בַּמַּחֲזֶה / כָּךְ, בְּמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם.
הוֹי, רִקְדוּ, רִקְדוּ, קְטַנִּים, / הַמִּשְׂחָק כָּל כָּךְ נָעִים,
הַפְּרָחִים גַּם הֵם עוֹנִים: / נְשַׂחֵקָה בְּמַחְבּוֹאִים.

תֶּלֶם, תֶּלֶם, עֲרוּגָה, / פֶּרַח, צֶמַח וְשִׁירִים,
הַיַּלְדוּת הָעֲנֻגָּה / דֶּרֶךְ אוֹר וְשׁוֹשַׁנִּים.
וּבְחֵיק הָאִמָּהוֹת / יְלָדִים יָנוּמוּ הַס
וְחוֹלְמִים עַל מִלְחָמוֹת, / עַל חַיָּל וְעַל טַיָּס.

ז. בן עשרים

מינדלין היה הראשון שהלחין בשנות הארבעים שיר לזכר הנופלים במערכה. זה היה השיר 'בן עשרים'מאת אהרון אשמן (1981-1896), מי שחיבר את 'הֵי ציוניוני הדרך'ו'עד אור הבוקר', והיה מן המחוננים שבין כותבי הזמר העברי. השיר הפך להיות מעין 'דגם'לשירי הזיכרון הרבים שנכתבו באותו עשור. הוא התפרסם והושר בימי מלחמת העצמאות עוד לפני שנכתבו השירים על דּוּדוּ ועל יוּדְקֶה, אבל בפועל, ולמרות הכותרת שנדפסה על הדפרון ('מוקדש לגבורינו במלחמת השחרור'), הוא חובר ב-1945 לזכר הצעירים הארץ-ישראלים שנפלו בימי מלחמת העולם השנייה.

דפרון 'בן עשרים', הוצאת נגונים, תל אביב 1949

נשמע את השיר הנשכח הזה מפי שרה יערי:

ח. בחורים בחורות

אם את השיר 'בן עשרים'הלחין מינדלין עוד לפני שהחלה מלחמת העצמאות, הרי שאת השיר הנשכח 'בחורים, בחורות', שנקרא גם 'בעמדה', חיבר בעיצומה של המלחמה. שיר זה, שהיה מן הנפוצים באותן שנים, נעלם באורח פלא משירת הארץ ואין משמיעים אותו עוד. שאלו-נא את ותיקי הלוחמים שעדיין חיים אתנו: מה שרתם בימיה הראשונים של המלחמה, עוד לפני שנפוצו שירי הצ'יזבטרון, החישטרון ושאר הלהקות הצבאיות? או אז הם ייזכרו בשיר הזה, שאותו שרו במשלטים, ביישובים, בהכשרות ובעיקר במקלחות... שמואל פישר ('ארצנו הקטנטונת') הוא שכתב את המילים.

דפרון 'בחורים בחורות', הוצאת נגונים, תל אביב 1948

הנה הקלטה נהדרת וקצבית של השיר מפי ניקו פלדמן, מזמרי הטנור הטובים שהיו עמנו בשנות החמישים:

ט. שחורה אני ונאווה

שנות הארבעים היו שנות הלחנה אינטנסיבית של פסוקים מתוך שיר השירים. שרה לוי-תנאי הלחינה אז את 'אל גינת אגוז', ונירה חן את 'דּוֹדִי לי'ו'אִתִּי מלבנון'. באותו עשור גם החלה מסורת הכנסים למחולות העםשנערכו בקיבוץ דליה, שבהם נרקדו ריקודים רבים על פי לחנים לפסוקי שיר השירים, שינקו את השראתם משירת המזרח. כמעט כל המלחינים שפעלו בתקופת היישוב הלחינו גם שירים בהשפעת צלילי המזרח, והבולט שבהם היה כמובן נחום נרדי.

מינדלין גם הוא הושפע מסגנון פיוטי זה בעבודותיו, והדוגמה לכך היא השיר הנשכח 'שחורה אני ונאוה', שראוי להימנות עם מבחר שירי שיר השירים שהולחנו בארץ.

ההקלטה שלפנינו היא משנת 1954. מינדלין היה אז חולה ובודד ופרנסתו הייתה מצויה רק בקושי. על משכבו בביתו שברחוב יהודה הלוי 145 בתל אביב הלחין את 'שחורה אני ונאוה', וחש סיפוק רב כש'קול ישראל'הקליט את השיר מפי הזמרת חנה אהרוני, בת למשפחה יהודית מתימן.

י. אחרית דבר

אברהם מינדלין לא הילך בגדולות ולא התיימר לסלול נתיבות חדשות בזמר הארץ-ישראלי. תמיד ראה את עצמו כמי שכותב נעימות פשוטות וקליטות, ובקונצרטים שערך הדפיס תחת שמו את התואר 'זמר'או 'מלחין עממי'.

תכנית של קונצרט מיצירות מינדלין ובהשתתפותו, 1946 (אוסף אליהו הכהן)

יהיו מן הסתם מי שיטענו כי מינדלין היה מלחין שמרן שלא צעד עם הזמן. אבל לשבחו ייאמר, שבזכותו כל האחרים כן צעדו עם הזמן, ולוּ מן הסיבה הפשוטה שבמקצועו היה שען. רבים ממלחיני הארץ הביאו אליו את שעוניהם לתיקון, והוא שירת אותם ללא תמורה. בחנותו ברחוב שינקין 2 ישב מינדלין במשך עשרות שנים, זכוכית מגדלת עגולה תקועה בעינו, על שולחנו גלגלי שיניים זעירים וקפיצים ובמוחו מרצדות מנגינות שאותן זמזם תוך כדי עבודה.

תשע בערב, 26 באוגוסט 1937

שנות ראשיתה של המדינה החדשה היו תקופת שפל בחייו האישיים של מינדלין. הוא חלה, סגר את חנותו, הסתגר בלית בררה בביתו ונותר ללא אמצעי מחיה. הוא לא היה המלחין היחיד במצוקה כלכלית – גם משה וילנסקי נאלץ לנגן מוזיקה לריקודים בבתי קפה על שפת הים, ולמרדכי זעירא החרימו פעמיים את הפסנתר, כי לא עמד בתשלומי חובותיו.

מינדלין, שנשבר מטה לחמו, שלח מכתב מצוקה נוגע ללב אל מורי ותלמידי בית הספר הדתי ביל"ו ששכן ליד מקום מגוריו. הוא ביקש מהם שיביאו לו לביתו את שעוניהם המקולקלים, כדי לאפשר לו לתקנם במחיר סמלי ולהתפרנס בכבוד. 'לפני כשנה וחצי' – כתב – 'חליתי במחלה קשה וכל לקוחותי נטשו אותי'...

אוסף אליהו הכהן

ב-24 בפברואר 1961 הלך מינדלין לעולמו והוא בן שישים ושתיים.

חודשים אחדים קודם לכן התקיים פסטיבל הזמר הראשון, שבו אמורים היו להתחרות עשרת השירים הטובים ביותר. בפועל בחרו שופטי הפסטיבל רק תשעה שירים, בנימוק שלא נמצא שיר עשירי ראוי. בשארית כוחותיו ארגן מינדלין פסטיבל מחאה ('פסטיבל המקופחים'), ב'בית הסופר'בתל אביב ובו העמיד לבחירת הציבור עשרים וארבעה שירים מתוך מעל הארבע מאות שנדחו. הציבור הצביע ובחר מתוכם את 'השיר העשירי'...

דבר, 28 בנובמבר 1960

לא רבים היו המלחינים שפעלו בתקופת היישוב. יש ביניהם יוצרים שיצקו יסודות לבניין הזמר העברי, אחרים בנו קומות והציבו קירות, ויש כאלה שהניחו לבנה אחת או שתיים. גם לבנאים הפשוטים, שמינדלין בוודאי היה אחד מהם, עומדת הזכות לא להישכח ולתפוס את מקומם הראוי בתולדות עיצובו של הזמר העברי.

קונצרט לזכרו של מינדלין, 1961 (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

______________________________________

רשימה זו היא עיבוד של דברים בעל-פה שהשמעתי בכנס 'מי אני? שיר ישראלי' (אוניברסיטת בר-אילן, 16 ביוני 2014). ההרצאה זמינה גם ברשת יו-טיוב.

↧

סיבוב בחיפה: בית סוהר רבני, עשרת הדיברות, רובין פוד, יופי וחלומות

June 24, 2018, 9:15 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: איך מנציחים אשה ששמה מַחְלָה?

≪ Previous: אברהם מינדלין: סיפורו של מלחין עממי שנשכח

א. מבית סוהר לבית דין

בית הדין הרבני בחיפה, בשדרות העצמאות 24, עלה לכותרות לפני שבועיים כשהרכב דיינים שפועל בו קיבל סוף סוף אומץ ובאמצעות איזה תרגיל נפתל ביטל את הקידושין של סרבן הגט עודד גז, וזיכה את אשתו, העגונה האומללה, בעצמאות.

כל הצילומים ברשימה זו הם של איתמר לויתן

בית הדין הרבני שוכן באתר היסטורי: כאן היה ה'קישלה', בית כלא בריטי שבו בילו אסירי ה'הגנה'והמחתרות אצ"ל ולח"י.

כל אחד מוזמן לפרש את השכנוּת הזו כראות עיניו.

ב. עשרת הדיברות החדשות

אחרי שנכשלנו ב'לא תגנוב'וב'לא תנאף', אולי ננסה דיברות חדשות?

חדר מדרגות בכרמל.

ג. רובין פוד

שם נפלא למסעדה בשוק תלפיות. לפי החזית המוזנחת הם באמת זקוקים באופן נואש לעזרה, אפילו מרובין הוד.

ד. היופי שלך

בלי מילים, או שמא אמנות האנדרסטייטמנט? חנות בגדים ברחוב יפו בעיר התחתית.

ה. חלומותיהם החדשים

בית החלומות הזה נמצא ברחוב יחיאל, באזור שוק תלפיות. ועליו כנראה נאמר במסכת אבות: 'איזהו עשיר? השמח בחלקו'.

↧

סיפורי רחובות: איך מנציחים אשה ששמה מַחְלָה?

June 26, 2018, 9:30 pm

≫ Next: המשיח שוב לא בא

≪ Previous: סיבוב בחיפה: בית סוהר רבני, עשרת הדיברות, רובין פוד, יופי וחלומות

צילום: מור אלטשולר

ברחובות נחנך בשבוע שעבר רחוב ושמו יצחק זאב אלטשולר, על שם אחד ממייסדי המושבה, שעלה לארץ בשנת תר"ן (1890). על נפתולי קביעת השם, שלכאורה אין פשוט ממנו, כתבה לי ד"ר מור אלטשולר:

לפני מספר שנים פנתה אחותי הדר לעיריית רחובות, וביקשה שייקרא רחוב על שמו של סבא-רבא שלנו, יצחק זאב אלטשולר (1934-1866). בעירייה נעתרו לבקשה, ובשעה טובה נקבעו הרחוב והשלט.

יצחק זאב אלטשולר (האתר לתולדות רחובות)

אחותי נמנעה מלבקש, שהשלט יכלול גם את שמה של סבתא-רבתא שלנו. וכל כך למה? היא נקראה מַחְלָה, על שם אחת מחמשת בנות צְלָפְחָד ('וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה' – במדבר, כז 1), ואחותי חששה שהשם ישובש בפי אנשים והם יקראוהו 'מַחֲלָה', לשון חולי.

וכך, שמה של סבתא-רבתא שלנו חרץ את גורלה להיעדר משלט הרחוב הנושא את השם אלטשולר.

אנצל הזדמנות זו ואומר מעט דברים בשבחה:

מַחְלָהאלטשולר (לבית וַגְנֶר)עלתה לארץ ישראל בשנת תרנ"א (1891), מספר חודשים אחרי בעלה. היא עברה לבדה את הדרך הארוכה והמסוכנת מהעיירה בּוֹבְּר (Bobr), שבפלך מוהילב ברוסיה הלבנה; בזרועותיה נשאה את התינוק שמאי, וברחמה את הבת רוחמה (לימים רעייתו של יוסף וַיְץ), שנולדה מיד עם הגיעה לרחובות.

מחְלה התגלתה כאשת חיל, ונמנתה עם נשות המושבה שסככו בגופן על בוני הבתים הבלתי חוקיים ומנעו מהחיילים הטורקים מלהרוס אותם. היא הקימה בית ומשק חקלאי, וילדה גם את נקדימון, יהודית (לימים נישאה לגְּרוֹ גרא-קרישבסקי), אהרן ועמינדב, בסך הכול ארבעה בנים ושתי בנות.

חלוצה בגאולת ארץ ישראל ובהתיישבות בה. אם לא זכתה לרחוב שנושא את שמה, זיכרונה נצור בלב צאצאיה הרבים.

ואכן, מי 'יסתכן'ויקרא היום לבתו בשם תנ"כי זה? היחידה בקרב בני המשפחה שמשמרת בשמה את שמה של הסבתא הגדולה מַחְלָה, היא בת דודתי, ששמה בישראל מיכל...

מַחְלָה אלטשולר

↧

המשיח שוב לא בא

June 27, 2018, 10:28 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: מיץ הרבנית, מאכלי עדות, בננות כפופות, תנו לגבר כּוּרכּוּמִין

≪ Previous: סיפורי רחובות: איך מנציחים אשה ששמה מַחְלָה?

צילום: איתמר לויתן

א. ברכת המשיח

השבוע התקיימה בכיכר העיר בתל אביב עצרת בשם 'משיח בכיכר', שאותה ארגן האגף המשיחיסטי הקיצוני של חסידות חב"ד, לרגל 'חג הגאולה'שחל בי"ב בתמוז. ביום זה מציינים חסידי חב"ד את שחרורו של יוסף יצחק שניאורסון, הרבי השישי, מגלוּתוֹ בעיר קוֹסְטרוֹמָה שברוסיה בשנת 1927 ואת ההיתר שקיבל מהשלטונות לשוב לביתו.

הרוחות בציבור סערו בשל ההפרדה המגדרית שנהגה שם בין נשים לגברים, כאילו אפשר לבודד הפרדה זו מן ההפרדה שנוהגים אנשים אלה כל ימיהם בבתי הספר ובבתי הכנסת, בדרך חינוך ילדיהם, בתפילותיהם, בשמחותיהם ובאבלם. כאלה הם.

אבל איש לא בא בטענות לעצם הטרלול המשיחי – אלפי אנשים, נשים וטף, שמשוכנעים ש'הרבי', שמת בחודש יוני 1994, עדיין עמנו (סתם 'הרבי'הוא מנחם מנדל שניאורסון, הרבי השביעי והאחרון). לא הייתי שם, כמובן, וכנראה שהחמצתי את 'ברכת הרבי שליט"א מלך המשיח למשתתפי העצרת'. אני בטוח שהיא נאמרה בקול צלול ובטוח. שיחה מארץ החיים...

המשיחיסטים מקפידים להצמיד לשמו של הרבי את ראשי התיבות 'שליט"א' (שיחיה לאורך ימים טובים וארוכים), וחס וחלילה לא זצ"ל.

השיגעון המשיחי של חב"ד, שמעוור גם עיני חכמים, מלווה אותנו כבר שנות דור. אפשר להודות בצער שהתרגלנו לחיות לצדו, למרות שזה באמת מביך ומביש.

אז אולי כבר הגיע הזמן לומר להם בידידות, בלשונו של התנארבי יוחנן בן תורתא, שהוכיח את רבי עקיבא על אמונתו במשיחיותו של בר-כוכבא: 'יעלו עשבים בלחייכם ועדיין הרבי לא יבוא'. הרבי מת מזמן. כמו כולם, כמו כולנו. נגמר הסיפור ונשאר רק זיכרון. תרגיעו, שחררו כבר, ותתרכזו בדברים החשובים באמת.

אבל לשווא. הם ממשיכים להאמין, וכנראה ימשיכו, שהנה הרבי עומד אחר כותלנו ותיכף יתגלה לעינינו. שום טיעון הגיוני או דתי לא יזיז אותם מאמונתם.

כל זה קצת מזכיר את 'התוכי המת', המערכון הקלאסי של חבורת 'מונטי פייטון', על בעל חנות בעלי חיים שאינו מוכן בשום פנים ואופן להכיר במותו של התוכי שמכר ללקוח. הוא מתעקש שהתוכי עדיין חי, 'הוא רק נח', 'הוא חולם'...

הקריקטוריסט עמוס בידרמן – שלוּ רק בשל עטו החדה והשנונה כדאי לקרוא את עיתון הארץ – הפליא לתאר את הסצינה ההזויה הזו:

עמוד הפייסבוק של עמוד בידרמן

ב. האבטיח של המשיח

הנה עוד הבטחה מפי המשיח: אף יהודי לא ישאר בגלות! מילה שלי! וחוץ מזה: האבטיח אדום ומתוק. הרבי עצמו, אגב, מעולם לא ביקר בארץ וכל חייו גר בגלות.

צילום: איתמר לויתן

ג. בית משיח

המשיח או-טו-טו בא (נוסח אחר: 'הנה! הנה! הנה! המשיח בא'), וברחוב מזא"ה בתל אביב כבר מתארגנים על דירה להשכרה.

צילום: טובה הרצל

ד. המשיח והרב קוק

בית כנסת זה שבהרצליה 'סיפח'לעדת המשיחיסטים, בהינף סיסמה, את הרב קוק – מן הסתם הכוונה לאברהם יצחק הכהן קוק.

ואולי אין זה מקרה? כבר נאמר במקורותינו: 'לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו'.

וזאת למודעי: כל כרוז, שלט או כיפה, שעליהם מופיעה הכתובת 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', מקורם ב'משיחיסטים'והם נגועים בהזיות של משיחיות שקר.

צילום: י"ב

ה. כמה עולה יום במתנה?

בית חב"ד בכרמל צרפתי (שקרוי כך על שם המנזר הכרמליתי הצרפתי שבתחומי השכונה) יעניק לכם יום במתנה מלוח השנה. לא נאמר כאן כמה עולה מתנה זו, שאמורה לממן את פעילות בית חב"ד באותו יום, ואם מותר לשרים וראשי ממשלות לקבל מתנות כאלה מחברים.

צילום: איתמר לויתן

↧

בורא מיני מזונות: מיץ הרבנית, מאכלי עדות, בננות כפופות, תנו לגבר כּוּרכּוּמִין

July 1, 2018, 9:06 pm

≫ Next: 'ציור הקסם'ששלח נחום שְׁמיגֶלסקי לביאליק

≪ Previous: המשיח שוב לא בא

א. המיץ של הרבנית

הרבנית בת-שבע קַנִיֶבסקי כבר מתה מזמן (2011), אבל את 'המיץ הייחודי'שלה עדיין סוחטים ב'מיצי אורי', ברחוב מלכי ישראל בירושלים, לא הרחק מכיכר השבת.

צילומים: זאב וגנר

ב. רק בישראל: גּוּלָש הונגרי בסגנון דרוזי

ב'בית הפנקייק', בכפר הדרוזי ירכא שבגליל המערבי, יש תפריט שעצם העיון בו גורם לך לחוש ברעב.

מכל המתוקים והמלוחים שיש להם להציע, נמשכת העין אל 'גולש הונגרי בסגנון דרוזי', שמוגש עם חמוצים ועם צ'יפס. אני בספק אם יש עוד מסעדה בעולם שמגישים בה מנה כזו.

צילום: זאב ערבות

ג. מקופף הבננות

בגלידה של 'ד"ר לֶק'יש מחווה נאה לשירם של מאיר אריאל ושלום חנוך 'מכופף הבננות' (1968), אבל למה באות ק'?

זו סתם בורות או שיש כאן חידוד שאני לא תופס אותו?

בין מרכיבי הגלידה אכן יש בננה, אבל קופים – אין.

צילום: אפרים קופלוביץ'

ד. כורכומין לגבר-גבר

חנויות טבע הן בדרך כלל מקור לא אכזב למוצרים שבן תמותה רגיל לא ממש מבין מה עושים אתם: אוכלים את זה? שותים? מורחים?

מה זה למשל, 'כּוּרכּוּמִין' (שלא לומר, 'מֶגָה כורכומין', שנשמע לי מפחיד עוד יותר)?

אני בוש לומר שמעולם לא שמעתי על אף אחד מהרכיבים שלו, ו'הרפגו''אשווגנדה', 'בוסווליה'ו'פפרין'נשמעים לי יותר כמו רכיבים בשיקוי קסמים שמבשלים מכשפים.

חברת 'נוּפָר', שמתגאה ב'פיתוח ישראלי מקורי', אחראית גם ל'גבר-גבר'. אני מניח שהשם המעודן הזה קשור איכשהו לתחום האונות הגברית.

והעיקר בבית הטבע הזה (ברחוב יפו בירושלים) יעשו לכם אבחון על פי גלגל העין!

צילומים: זאב וגנר

↧

'ציור הקסם'ששלח נחום שְׁמיגֶלסקי לביאליק

July 3, 2018, 9:45 pm

≫ Next: ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה

≪ Previous: בורא מיני מזונות: מיץ הרבנית, מאכלי עדות, בננות כפופות, תנו לגבר כּוּרכּוּמִין

ליום השנה השמונים וארבעה למותו של ח"נ ביאליק (כ"א בתמוז תרצ"ד)

מאת עדינה בר-אל

נחום שְׁמִיגֶלְסְקִי (1943-1911) היה סופר עברי ומאייר, ששמו לא הונצח באנציקלופדיות ובלקסיקונים. הוא נולד בגרודנו שבבלארוס ונרצח בשואה. עד סופו הטרגי הִרבה שמיגלסקי לפרסם סיפורים, שירים ואיורים בעיתוני ילדים שראו אור בפולין, בעיקר בעיתוני רשת החינוך העברית 'תרבות' – עולמי ועולמי הקטן, שיצאו לאור בין השנים 1939-1936.

ידידי שמואל אבנרי, מנהל ארכיון 'בית ביאליק', הפנה את תשומת לבי למכתב ששלח שמיגלסקי הצעיר לביאליק בשנת 1932, כנראה לאחר ביקורו של המשורר הנערץ בפולין. שמיגלסקי כתב לו כי ישמח לאייר את יצירותיו:

גרודנה, ר"ח [ראש חודש] תמוז תרצ"ב

כבוד המשורר הגדול והנכבד מר ח.נ. ביַליק – שלום!

יקבל נא ברצון את המתנה הקטנה השולח לו אחד מידידיו, הבלתי ידוע לוֹ.

הריני עלם בן 21 שנה. עוד מילדותי אהבתי לצייר, אולם לצייר לא למדתי. מתחילה ציירתי תמונות בצבעי שמן, אחר כך החילותי להתעסק בציור ציורי 'שחור ולבן'ו'קשוטי סופרים'. כמדומני שעבודה זו עלתה לי... קִשטתי כבר עתונים וספרים אחדים. ביניהם: עתוני ילדים עבריים.

אם יש לו צורך בציורי-קִשוטים הנני מוכן לשלוח לו.

לעת עתה הנני מתעסק בהוראה לנִצני אומתנו הרכים, ל'כרובים הזכים', לבני גיל הזהב... ומשום זה אהבתי לקשט את עתוניהם.

את טיבו של 'ציור הקסם'– יביע הציור בעצמו. הרבה זמן עבר והרבה נסיונות עשיתי עד שעלה בידי לגבש ציור דו-פרצופי זה ולהעלותו על מדרגה גבוהה של 'אמנות הקסם'.

יואיל לזכני בתשובתו,

בהערצה, בכבוד רב ובברכה,

נחום שמיגלסקי

באדיבות ארכיון בית ביאליק

מעניין כי מטבע הלשון 'גיל הזהב', שמשמש אותנו לתיאור גיל הזִקנה, שימש את שמיגלסקי כדי לתאר דווקא את גיל הילדוּת...

ואכן, שמיגלסקי צירף למכתבו את 'ציור הקסם'שהכין בעמל רב והקדיש אותו לביאליק:

במתנה עבור המשורר הגדול מר ח.נ. ביליק מאת נחום שמיגלסקי, תמוז תרצ"ב.

והנה הוא הציור ההפוך:

שמיגלסקי – כפי שהוא עצמו ציין במכתב – כתב ואייר עבור עיתוני ילדים. הנה מבחר קטן של יצירותיו שנדפסו בעיתונים אלו.

נתחיל בסיפור מחורז ומאויר בשם 'נקמת המילים הפצועות', שהתפרסם בעיתון עולמי, שנועד לילדים בני גיל עשר.

עולמי, 30 באפריל 1936

זו תחילתו של סיפור על ילד שלא ידע לקרוא כהלכה. היום אנו קוראים לכך 'דיסלקסיה'ומתייחסים לכֶּשֶׁל זה כאל לקות למידה שמקורה נוירולוגי ולא אינטלקטואלי, אבל בשנות השלושים האשימו את הילד עצמו. בסיפור זה המילים הפצועות, אלו שהילד לא הגה אותן כראוי בקריאתו, מכות בו ופוגעות בו, עד ש'למד לקח'והחל לקראן בהגייה נכונה...

סיפור נוסף הוא על ילד שובב בשם יובב, שפורסם בעיתון עולמי הקטן. הנה העמוד הראשון של הסיפור, שהוקדש לתלמידי בית הספר 'תרבות'בגרודנה, ושני איורים מתוכו:

עולמי הקטן, 12 בספטמבר 1938

באותו גיליון נדפס עוד איור שלו:

והנה שיר חמוד ומאויר, על מרים שנסעה לבקר את דודתה בעיר הגדולה ועתה חוזרת לביתה. שימו לב לאלגנטיות וללבוש המודרני של הנערה:

עולמי הקטן, 11 בינואר 1939

שמיגלסקי סיפק לעיתון עולמי גם חידות מחורזות ומאוירות, שהופיעו במדור הקבוע 'פינת שעשועים'. הנה אחת כזו:

עולמי, 26 במאי 1936

בהזדמנות אחרת הציע שמיגלסקי לקוראיו הצעירים 'חידת סְפָרוֹת', לצייר באמצעות מספרים:

עולמי, 30 באפריל 1936

בין הפותרים של חידות הציורים נרשמו שמותיהם של ילדים ממקומות שונים בפולין, ואי אפשר להימלט מן המחשבה המכאיבה על גורלם כמה שנים אחר כך...

והנה קובץ בדיחות שליקט שמיגלסקי (שימו לב לבדיחה הציונית 'בבית הספר'). בטור השמאלי למטה מספרים העורכים על הופעתו של עיתון ילדים חדש – עולמי הקטן:

עולמי, 5 במרס 1936

ואם יש בדיחות 'ציוניות', הרי יש גם חידות 'ציוניות':

עולמי, 30 באוקטובר 1936

ועוד חידה ציונית שפורסמה בעולמי הקטן:

עולמי הקטן, 12 בספטמבר 1938

ונסיים בשיר הלל לקופסת הקסם הכחולה, קופסת הקרן הקיימת.

עולמי, 17 בפברואר 1937

_________________________________

ד"ר עדינה בר-אל היא חוקרת ספרות ילדים ביידיש. ספרה בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין, 1939-1918, ראה אור בספרייה הציונית והאוניברסיטה העברית בשנת 2006.

↧

ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה

July 5, 2018, 10:02 pm

≫ Next: מעורב ירושלמי: ילדים, רחובות, מנהטן, קונגרסים, זיתים ודגים

≪ Previous: 'ציור הקסם'ששלח נחום שְׁמיגֶלסקי לביאליק

המבואה לחצר בית ביאליק באודסה (הצילומים כאן ובהמשך: דוד אסף)

מוקדש לחברתי רוחמה אלבג

שותפה לדרך, תרתי משמע

לפני כמה ימים הייתי באודסה, 'יפהפיית הדרום', העיר המקסימה שעל שפת הים השחור. יחד עם ד"ר רוחמה אלבג הובלתי סיור לימודי באתריה המרתקים של העיר ובבתי הסופרים והיוצרים הגדולים של התרבות היהודית המודרנית שחיו בה. רק כשהייתי שם שמתי לב לתאריך. הן זהו השבוע שבו מציינים, מאז שנת תרצ"ד, את יום הזיכרון למותו של משוררנו הלאומיחיים נחמן ביאליק (1934-1873). השנה, דרך מקרה, גם חופפים התאריכים העברי והכללי ליום שבו מת המשורר לפני שמונים וארבע שנים: כ"א בתמוז תרצ"ג / 4 ביולי 1934.

ביאליק גר באודסה יותר מעשרים שנה. תחילה הגיע אליה בספטמבר 1891, לאחר שעזב בחשאי את ישיבת וולוז'ין. כשפסע לראשונה ברחובות העיר ההומה היה צעיר נבוך בן שמונה-עשרה שאיש עדיין לא הכירו. כאן ניסה לעניין את גדולי אודסה בשירו 'אל הצפור', שאותו כתב בימי לימודיו בישיבה. הוא הראה אותו תחילה למשה לייב ליליינבלום, שהעביר את ביאליק ואת שירו אל אחד העם, שמצדו 'גלגל'אותו ליהושע חנא רבניצקי. לבסוף הדפיסוֹ רבניצקי בחוברת הראשונה של כתב העת הפרדס, שאותו ערך (תרנ"ב / 1892), והשאר היסטוריה. כשביאליק כבר היה 'ביאליק', התגאה כל אחד מהם שהוא היה הראשון לזהות... ואילו ביאליק, מצדו, היה כל חייו אסיר תודה לרבניצקי, חברו הטוב, וכפי שכתב לו בהקדשה על אחד מספריו: 'בפרדסך צפצפה צפורי ראשונה'...

ביאליק שהה אז באודסה כשבעה חודשים בסך הכול. הוא נאלץ לחזור לז'יטומיר, אל סבו ששכב על ערש דווי. זו הייתה תקופת יאוש ודכאון עבורו, שבה עבד לפרנסתו ולא הצליח לממש את מאווייו הספרותיים. ב-1893 נישא חיים נחמן, בן העשרים, למאניה (לבית אוורבּוּך), בת השבע-עשרה, והתיישב עמה בעיירה קוֹרִיסְטָשׁוֹב, שם עבד בעסקי סחר היערות של חותנו. בימים סימן עצים לכריתה ובלילות חיבר שירים וסיפורים. ב-1897 עבר לסוסנוביץ, שבדרום-מערב פולין, שם עבד כמורה לעברית, אך גם בחיים אלה לא מצא חפץ.

מאניה וחיים נחמן ביאליק

לבסוף מאס במצבו העגום, ארז את חפציו ובמאי 1900 הגיע שוב לאודסה. הוא נענה להזמנתו של שמחה גוטמן (הוא ש. בן-ציון), לבוא לעיר הגדולה וללמד, יחד אתו, ב'חדר המתוקן', בית הספר המודרני שהוקם זה לא מכבר בעיר. מכאן ואילך, פרט להפסקות קצרות, גר ביאליק באודסה עד יוני 1921, שאז יצא ממנה תחילה לקושטא ומשם לברלין. במרס 1924 עלה ביאליק לארץ ישראל (הוא ביקר בה כבר ב-1909) ובה התרחש הפרק האחרון של חייו.

יותר מכל גדולי ישראל, שגרו באודסה, או שעברו בה בדרכם מכאן לשם, ומספרם לא יימנה מרוב, ביאליק היה היסוד היציב והמתמיד בחיי הרוח והיצירה של המרכז הספרותי שנוצר בה. מגדלור המאיר למרחקים ומגנט רב עוצמה, שמשך לאודסה את פרחי הסופרים והמשוררים מכל רחבי תחום המושב, פולין וליטא, את כל אלה שרצו להיות קרובים אל המשורר הלאומי, להסתופף בצלו ולהתאבק בעפר רגליו.

ביאליק בחדר עבודתו בתל אביב. על הקיר: תמונת אחד העם (ציור של חיים גליקסברג בספרו 'ביאליק יום-יום', תש"ה)

א. הוצאת מוריה: רחוב בָּזָארְנָה 23

באודסה כתב ביאליק את יצירותיו הגדולות ביותר בשירה ובפרוזה. כאן גם הגה והתחיל לממש את תכניותיו בתחום 'הכינוס', ובראשן ייסוד הוצאת 'מוריה' (1902), שמטרתה המוצהרת הייתה הוצאת ספרי לימוד איכותיים בעברית עבור מורים בבתי הספר שבהם לימדו 'עברית בעברית'. השם 'מוריה'צפן בחובו כפל משמעות: גם חילוּן שמו המקראי של הר הבית, ברוח הציונות הרוחנית של אחד העם, וגם לשון 'הוראה'. היום קצת קשה להאמין, אך בראשית המאה העשרים כמעט שלא היו בנמצא מקראות מודרניות ('כְּרֶסטוֹמָטְיוֹת'), שמתוכן יכלו מורים שחפצו בכך ללמד את תלמידיהם לשון עברית וספרות עברית, וגם לא ספרות מלווה או עזרי לימוד. בהמשך פנתה 'מוריה'גם להוצאה לאור של ספרות יפה למבוגרים, מקורית ומתורגמת.

בעיתון הצפירה, 31 באוגוסט 1902 פרסמו מייסדי 'מוריה'מודעה. הם פירטו בה את חזונם ואת הספרים הראשונים העתידים לראות אור בקרוב:

מאחורי השם 'אגודת אנשים, שענייני החינוך העברי קרובים ללבם', עמדו כמה אנשים: ביאליק, רבניצקי (שעמד בראש החברה והיה בעצמו בעל בית דפוס בשם 'אבא דוכנא') ושמחה גוטמן (ש. בן-ציון). ידידם, אלחנן לוינסקי, עסק בצדדים העסקיים של החברה. ביאליק וחבריו טרחו באופן אישי על בחירת החומרים למקראות. הם גם אלה שערכו, קיצרו, ניקדו, ביארו, הגיהו, ובעצם עשו את כל 'העבודה השחורה'במו ידיהם.

בהוצאת 'מוריה'ראה אור גם רב-המכר הגדול מכולם, ספר האגדה, שעליו החל ביאליק לעבוד עם רבניצקי למן שנת 1903. הספר, שכרכיו הראשונים נדפסו דווקא בקרקוב (דפוס יוסף פישר), כלל שישה חלקים, שסודרו בשלושה כרכים, והפך מיד לאירוע תרבותי ולאומי. זה היה ספר שכל ציוני חובב עברית רצה להחזיק בביתו. ההכנסות ממכירת ספר האגדהאפשרו את קיומה הכלכלי האיתן של ההוצאה לאורך ימים ושנים, עד שנסגרה בשנת 1919. באותה שנה נפתחה ההוצאה שוב בברלין והדפיסה ספרים תחת השמות 'מוריה'ו'דביר' (שוב, חילוּן ציוני של בית המקדש, וגם לשון 'דברים'). ב-1921, כשהגיע ביאליק לברלין, הפסיקה ההוצאה להדפיס תחת השם 'מוריה'וכל ספריה יצאו מכאן ואילך תחת המותג 'דביר'. ב-1924 עברה הוצאת 'דביר'לתל אביב ופרק מו"לי חדש נפתח בתולדותיה.

ב-1926 חיבר ביאליק מסה קצרה ובה סקר את תולדות בתי ההוצאה הללו ('דביר ומוריה: סקירה קצרה על גידולם והתפתחותם'), וקבע:

בלי שמץ יהירות, רשאית 'מוריה'לומר, כי עבודתה שימשה נקודת מהפכה ופתיחת תקופה חדשה בספרות החנוכית העברית. חללו של בית הספר העברי, שהיה שמם וריק מתחילה, נתמלא לאט-לאט תוכן חי וממשי. מכל הטוב והמיטב בקניני רוחנו, מכל פרי יצירותינו הלאומיות בכל הדורות, אלה שגם ערכם האנושי הכללי איננו מוטל בספק – מכולם הופרשה תרומה, אם קטנה ואם גדולה, לצרכי כלכלתו המחלימה של בית הספר העברי ... ספרי 'מוריה', שכּל אחד מהם נחשב בשעת יציאתו למאורע, לא ירדו מגדולתם בשוק הספרים גם עתה. בגלל זה קפצו עליהם מחקים ו'שולחי יד', ואולם מביני דבר יודעים להבחין בין גוף המקור ובין חקוּייו, ובעיני אלה ספרי 'מוריה'עומדים בחזקתם, חזקת ספרי מופת, עד היום הזה.

חצר הוצאת 'מוריה'נמצאת ברחוב בָּזָארְנָה (השׁוּק) מספר 23. כאן באמת נולדה התרבות היהודית המודרנית, או לפחות חלק חשוב ממנה.

בשנת 1906 רכש ביאליק, בשותפות עם שמואל בורישקין, בית דפוס קטן. מכאן ואילך נדפסו ספרי 'מוריה'בדפוס ביאליק-בורישקין, שפעל בחצר שברחוב בזארנה. הסופריצחק דב ברקוביץ, שהגיע לאודסה בשנת 1912, יחד עם השבועון הציוני העולם (שגלה אז, עם עורכו אלתר דרויאנוב וחלק ניכר מעובדי העיתון, מווילנה לאודסה) תיאר כך את חצר 'מוריה':

הצלחתו של 'ספר האגדה', שחזר ונדפס במהדורות רבות, העמידה את הוצאת 'מוריה'על קרקע מוצק. עכשיו תפסה ברחוב באזארנה שני בניינים, זה בצד זה: האחד שימש לה משרד ומחסן הספרים, ובשני רעש מן הבוקר עד הערב בית דפוס על מכונותיו, שלא תמיד היה מספיק לכל צרכיה של הוצאת הספרים עצמה. ואף על פי כן, להרבות השמחה, כדי שהמרכז העברי יהיה שלם, דחקו המדפיסים את עצמם ופינו אצלם מקום גם להדפסת 'העולם'. ואולם בית דפוסו של ביאליק כבר היה קודם לכן מרכז חי ועליז לקהל העברי באודסה. הדלת הייתה סובבת כל היום על צירה. הללו נכנסים והללו יוצאים ...

מכתבי הראשון מאודסה עודד גם את שלום עליכם ... ורק בדבר אחד לא אבה להאמין: כי ביאליק ורבניצקי תפסו להם למלאכתם שני בניינים באודסה. מאין? המִן השיחות הנאות על הספה?... ועוד דבר הפליאוֹ: בעלי 'מוריה', שעשו עמי חוזה בדבר הוצאת תרגום כתביו החדשים, קיבלו על עצמם לשלם לי על חשבון עבודתי מאה רובל לחודש. הייתכן? ... איזה רוח עברה שם פתאום על בעלי החלומות האודסאים החביבים? וכי יצאו מדעתם?... אם אמת נכון הדבר, הלא נשתנו סדרי בראשית וימות המשיח הגיעו!

('הראשונים כבני אדם', כתבי י"ד ברקוביץ, ב, דביר, תשכ"ד, עמ'רפו-רפז).

הנה הם שני הבניינים, זה מול זה. באיזה מהם היה הדפוס ובאיזה המשרדים? קשה לדעת היום. אפשר רק לדמיין את שאון מכונות הדפוס שאינו חדל, ואת ביאליק ורבניצקי או דרויאנוב וברקוביץ, שיוצאים החוצה לחצר להפסקת עישון.

קובץ השירים השני של ביאליק ראה אור לראשונה בקרקוב תרס"ח, בהוצאת 'חובבי השירה העברית' (שם כיסוי לביאליק עצמו).
אחר כך נדפס פעמיים באודסה בדפוס 'מוריה', באזארנא 23, בשנים תרע"ב ותרע"ד.

ב. בית ביאליק: רחוב מָלָאיָה אָרְנָאוּטְסְקָה 9

תחנת חובה בכל סיור העוסק בתולדות יהודי אודסה היא חצר ביתו של ביאליק ברחוב מָלָאיָה אָרְנָאוּטְסְקָה 9 (ברוסית: מָלָאיָה אָרְנָאוּטְסְקָאיָה).

מחוץ לבית נקבע שלט זיכרון, שמנציח בעברית ובאוקראינית את שמו של האיש הגדול שגר כאן.

לא הייתה זו דירתו האחת של ביאליק באודסה. במרוצת השנים הוא גר בכמה דירות שכורות, אך לא כולן שרדו.

על מקומות מגוריו של ביאליק סיפר הצייר חיים גליקסברג (1970-1904), בנו של הרב שמעון יעקב גליקסברג, רבה הציוני של אודסה (שהצליח לעלות לארץ ב-1937, לא מעט הודות לשתדלנותו של ביאליק, שמת שלוש שנים קודם לכן).

חיים גליקסברג, שעלה לארץ ב-1925, היה ממעריצי ביאליק, אך הוא התוודע אליו באופן אישי לא באודסה אלא רק בתל אביב. גליקסברג היה מבאי ביתו וצייר את דיוקנו, ואת דיוקנה של רעייתו מאניה, פעמים רבות. בספרו ביאליק יום-יום (הקיבוץ המאוחד, תש"ה; דביר, תשי"ג) הביא גליקסברג זיכרונות ואנקדוטות על המשורר הגדול.

וכך סיפר גליקסברג:

ביאליק יום-יום, הקבוץ המאוחד, תש"ה, עמ' 147

הבניין במלאיה ארנאוטסקה נשמר כפי שהיה. כאן גר ביאליק מינואר 1905, עת שב לאודסה משהותו הזמנית בוורשה, ועד 1911 בערך.

השכנים, למודי הניסיון והחרדים לפרטיותם, התקינו שער מקודד בכניסה. אבל כיוון שמדובר באנשים נחמדים, שכבר התרגלו לקבוצות ישראליות, השער נפתח, ובדרך כלל אפשר להיכנס פנימה, למבואה, לחדר המדרגות האפלולי ולתוך החצר המופזת באור.

פעמים הרבה הייתי שם, ובכל פעם מחדש הנפש נרגשת והלב מתרונן. הלא כאן, ממש בחצר זו, נכתבו כמה מן הקלאסיקות של הספרות העברית מאז התנ"ך. לאו מילתא זוטרתא היא!

נכנסים לחצר ועוברים במבואה מקורה. מצד ימין תיבות דואר חלודות – בלי ספק שריד מן התקופה הקומוניסטית.

וזה הזמן לווידוי קטן.

את חטאיי אני מזכיר. לפני עשר שנים, בשנת 2008, ביקרתי בחצר ביאליק. ילדוּת הייתה בי, וברוח של שטות לקחתי עט צבעוני (טוּש) ורשמתי על אחת מתיבות הדואר את השם 'ביאליק'. נו, חשבתי לעצמי, מי כבר ייקח את זה ברצינות? האם מישהו יעלה על דעתו שכאן קיבל ביאליק את הדואר? האם היה דוור רוסי בראשית המאה העשרים שידע לקרוא עברית?

איכשהו הכתובת לא דהתה והיא עדיין ברורה ומאירה כביום כתיבתה. השמועה אומרת, שמדריכי תיירים מספרים לקבוצות מבקרים שזו אכן תיבת הדואר של ביאליק...

Fake History: תיבת הדואר של ביאליק...

חצר הבית לא השתנתה. בכניסה לחדרי המדרגות אפשר לזהות את התבליטים השטוחים, ה'קישוטים'בלשונו של גליקסברג ('ברילייפיים וקאריאטידות').

מזרקת המים כבר איננה. מן הסתם הייתה כאן, באמצע החצר.

היכן בדיוק גר ביאליק? 'בחצר מצד ימין, בקומה ב' ... היה זה בית בן ארבע קומות'.

אם נקבל את תיאורו של גליקסברג הרי זה בדיוק כאן.

דירתו המשוערת של ביאליק היא בקומה השנייה מעל הסככה (הצילום מתוך החצר)

על פי גליקסברג, בקומה הרביעית גרו י"ח רבניצקי (שהתאלמן בגיל צעיר וגר עם בנו-יחידו אליהו) וא"מ ברכיהו, הוא אהרן מיכל ברכיהו (1946-1869), שהיה חבר ב'ועד האודסאי'של חובבי ציון. ברכיהו גר כאן עד 1909 ואז עזב לווילנה וב-1912 עלה לארץ.

בקומה הרביעית גרו רבניצקי וברכיהו (צילום מתוך החצר)

עדות נוספת על הבית ברחוב ארנאוטסקה יש בזיכרונותיו של הסופר והמחזאי פרץ הירשביין, שהגיע לאודסה באביב שנת 1908. הירשביין הצעיר ביקר את ביאליק מיד עם הגיעו לעיר (לא לפני שהשביע את סקרנותו בנסיעה אל שפת הים השחור):

שביאליק מתגורר ברחוב 'מאַלאַיא אַרנאוּטסקאיא', דבר זה היה ידוע לי, אך לחידה היה בעיניי – כיצד יקדם את פניי ... 'ראי נא, מאניצ'קה, מי זה בא! – קרא ביאליק משפתח לפניי את הדלת. – הנה אורח... הביטי נא וראי, מאניצ'קה, אותו הירשביין כמות שהיה!'

עתה ראיתיו לראשונה. אפילו מאניצ'קה שלו נראתה עתה כאילו במקומה ... אמת נכון, רוחות אודסה חילצו את שערותיו מראשו אחת-אחת. ביאליק חש במבטיי הזוחלים על פני ראשו העירום למחצה. ממשמש הוא בקרחתו באצבעותיו, משל כאילו חש בה לראשונה.

(במהלך החיים, תרגם מרדכי חלמיש, ספרית פועלים, 1971, עמ' 165-164).

וכאן, בדירתו המשקיפה על החצר הפסטורלית, שבה קיבל את אורחיו הרבים, נכתבו יצירות כמו 'ספר האגדה', הפואמה 'מגילת האש', הסיפורים 'ספיח'ו'מאחורי הגדר', שירי העם האהובים ('לא ביום ולא בלילה', 'יש לי גן', 'מנהג חדש בא למדינה', 'בין נהר פרת ונהר חידקל'), ועוד ועוד.

הכל לכאורה כמימים ימימה, ובכל זאת ציפתה לנו הפתעה בחצר.

על רצפת האספלט שרטט בחור מאוהב את הכתובת החמודה והרומנטית הזו: 'טאניה, אני אוהב אותך'. מתחת ללב המפולח בחץ חתום 'רֶבוֹ 18'. אולי רֶבוֹ הוא שמו או כינויו של הבחור המאוהב, ו-18 היא מן הסתם שנת 2018. הכתובת מצויירת כך, שטאניה, תשקיף מחלון ביתה ותראה – אי אפשר שלא לראות! – את הכתובת...

השם טאניה (קיצור של טַטְיָאנָה) נקשר בפי הבקיאים בספרות רוסית בגיבורה המיוסרת והמאוהבת של יֶבגני אונייֶגין, הרומן בחרוזים של אלכסנדר פושקין, שחלקים ממנו נכתבו באודסה. הנה כמה שורות מתוכו (תרגום: אברהם לוינסון):

סִלְחוּ לִי: כֹּה אוֹהֵב אֲנִי

אֶת טַנְיָה הַיְקָרָה שֶׁלִּי! ...

רַק בַּשְּׁלִישִׁי בְּיַנּוּאָר

בָּא שֶׁלֶג. טַנְיָה הִתְעוֹרֵרָה,

הִבִּיטָה בַּחַלּוֹן וַתֵּרֶא:

הִלְבִּין עִם בֹּקֶר הֶחָצֵר,

הַגַּג, הַגַּן וְהַגָּדֵר;

עַל הַשְּׁמָשׁוֹת רִקְמוֹת הַשִּׂיחַ,

עֵצִים כְּפוֹר-כֶּסֶף מְכֻסִּים;

בַּחוּץ עוֹרְבִים נַעֲלָסִים;

הָרִים סָבִיב רֻפְּדוּ בִּשְׁטִיחַ

שַׁלְגֵי הַחֹרֶף הַמַּזְהִיר.

הַכֹּל לָבָן, הַכֹּל בָּהִיר ...

וְאַתְּ, יָצַרְתִּי

אֶת טַנְיָה בְּצַלְמֵךְ, אֵי אַתְּ?

הַרְבֵּה בָּלַע גּוֹרָל לָעַד.

לא היה לנו זמן לנסות ולברר כיצד הגיבה טאניה בת ימינו לחיזור הנמרץ אחריה. האם נענתה לו? הדעת נותנת שכן. אלמלא כך הייתה מן הסתם דואגת למחוק ולטשטש את הכתובת, שממשיכה להאיר את החצר באופטימיות המלבבת שלה.

כמה יפה וסמלי, שבמקום שבו נכתב בשנת 1905 השיר 'הכניסיני תחת כנפך', נמצאת עכשיו כתובת ברוסית שמהדהדת את השורות הנצחיות הללו:

אומרים, אהבה יש בעולם – / מה זאת אהבה?

לקריאה נוספת

לפני שש שנים הקדשתי לשיר 'הכניסיני', לגלגוליו, לתרגומיו ולביצועיו, רשימה מיוחדת בבלוג עונג שבת: מסע מן הכורסא: בעקבות 'הכנסיני תחת כנפך'.

בעלי התוספות

כתב לי אליהו הכהן:

נהניתי מאד לקרוא את רשימתך על ביאליק באודסה. כתבה מאירת עיניים ומחכימה, בייחוד לאדם כמוני שלא ביקר מעולם בעיר חוף יפה זו, וניזון רק משפע זכרונות שבכתב על אודסה וסופריה.

תיקון אחד לי לרשימה היפה: כתבת שהוצאת 'מוריה'באודסה נסגרה בשנת 1917 בעקבות המהפכה הרוסית, וחודשה בברלין בשנת 1919. אני מצרף צילום של הספר מדרשים קטנים מספרייתי, שערכו ביאליק ורבניצקי, עם מבואות קצרים שחיבר שמחה אסף, והוציאו לאור בהוצאת 'מוריה'באודסה בשנת תרע"ט, 1919, בראשית שנות שלטון המהפכנים.

הספר חשוב מעוד בחינה: נוהגים לזקוף לזכותם של ביאליק ורבניצקי את מלאכת הכינוס של אגדות ישראל בספר האגדה, ושל שירת ימי הביניים – שירי אבן עזרא ואבן גבירול. ספר זה הוא עדות לכך שהצמד המבורך, ביאליק ורבניצקי, שקד גם על כינוס מדרשים קטנים, אך הספיק להוציא באודסה, בצוק העתים, רק את הכרך הראשון.

ה'כימיה'בין שניהם, ביאליק ורבניצקי, הייתה מופלאה. הם שיתפו פעולה כשני תאומים זהים. על כך התלוצצו בעת החלפת השם מ'מוריה'ל'דביר', שהשם דביר הוא ראשי תיבות 'דואט ביאליק רבניצקי'...

↧

מעורב ירושלמי: ילדים, רחובות, מנהטן, קונגרסים, זיתים ודגים

July 9, 2018, 2:38 am

≫ Next: להדליק לֶד של שבת ועוד חידושים

≪ Previous: ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה

א. שותפות לחיים

בתחנת הרכבת הקלה, ליד כיכר ספרא, הטביע מישהו (ושמא מישהי) את החותמות הללו: 'דרושה שותפה לעשות ילדים'. הוא גם השאיר מספר טלפון.

צילום: ישראל ויינגולד

אם זו בדיחה שאני לא מצליח להבין, זה לא ממש מצחיק; אם זה רציני – כך אתה מצפה למצוא שותפה לעשות ילדים?

ב. קיר הרחובות

הצילום הזה מתאים גם למדורנו הוותיק 'סיפורי רחובות'. זו התפאורה החיצונית היפה של מסעדה ששמה הוא .Jacko's St, ומסתבר שאין לה בכלל שם בעברית. בלשון הדיבור קוראים לה: ג'אקו סטריט.

היא ממוקמת ברחוב אגריפס 74 (מול סטקיית חצות) ובהתאם לשמה – שם רחוב במקום כלשהו – על הקיר החיצוני שלה הודבקו שלטי רחוב מקוריים וגם מספרי רחוב אקראיים.

זה בהחלט יפה ומרשים, ואומרים לי שהמסעדה טובה והאוכל טעים (לא בדקתי), אבל מה הבעייה למצוא גם שם עברי נאה למסעדה בלב ירושלים העברית?

צילום: דוד אסף (ותודה למנחם רוזנברג)

ג. מנהטן

ואכן, אולי אנחנו בכלל לא כאן, במזרח התיכון?

'לרגע חשבתי שאני במנהטן, ולא בדאונטאון ג'רוזלם, רחוב המלך ג'ורג', או שמא קינג ג'ורג', כתבה לי טובה הרצל. 'גם אדום ושחור דרמטי, גם ,Thanx גם מותגים, גם .Metro City ואז שמתי לב לא רק לסיומתIL , אלא גם לכתובת על התריס הסגור ליד המשאית והתמקמתי סופית'.

צילום: טובה הרצל

ד. קונגרסים בשני אֶסִים (SS)

ואם כבר מנהטן, אז לפחות שייכתבו בשלטים כמו במנהטן...

מילא שעושים אצלנו שגיאות בשלטים בעברית, אבל באנגלית?! לא יכול להיות...

ובכן את המילה קונגרס כותבים כך: Congress, בשני S.

צילום: חיים וקסמן

ה. הזיתים של נחמן מאומן

בחנות הטוסטים הזו שבשכונת גאולה הסתדרו הזיתים שעל הגבינה בדרך פלא על פי הסיסמה הידועה של נ-נח-נחמן מאומן.

ו. דייג אוהב דגים?

בשוק מחנה יהודה יש לא מעט חנויות דגים, קפואים וטריים.

החנות של 'דוד דגים'ידועה במיוחד באיכותה, אבל אף פעם לא שמתי לב שלדגים שם יש חיוך...

צילום: מנחם רוזנברג

↧