מאת אליהו הכהן
מתי התעורר הזמר העברי לחיים? גם אם נכונה הדעה כי הדבר קרה רק עם הקמתן של המושבות הראשונות בארץ בימי העלייה הראשונה, ומנקודה זו ראוי למנות את קורותיו בעת החדשה, אי אפשר לפסוח על השירים המוקדמים יותר. אותם ניצני זמר, שנשאו עמם את זרעי המהפכה הציונית, ראויים לפרק מיוחד בהיסטוריה של הזמר העברי, שכן אלו הם השירים ששרו אבותינו ואבות-אבותינו לפני תחילתו של מפעל התחייה הלאומי ובעצם בישרו אותו. על משקל המושג המוכר 'מבשרי הציונות'נכנה אותם גם אנו 'מבשרי הזמר העברי'. בין המבשרים הללו תופס מקום של כבוד אליקוּם (או אליקים) צוּנְזֶר ולו ולשיריו נקדיש סדרת מאמרים.
 |
| אליקום צונזר (1913-1840) |
א. משהו על אליקוּם צוּנְזֶר
אליקום צונזר, יליד וילנה (על פי עדותו שלו נולד בחשוון תר"א / 1840; אך כותבי תולדותיו החליטו משום מה להקדים את שנת הולדתו ל-1836), היה פזמונאי ומלחין מנעוריו. צונזר, כמו וולוולי אהרנקרנץ מזבאראז' ואברהם גולדפדן, המפורסם יותר, היה אחד הטרובדורים ש'המציאו מחדש'את תרבות שירי הזמר של יהודי מזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19. יצירתו, כולל האוטוביוגרפיה המעניינת שלו, שאותה חיבר בשנת 1905, רוכזה במהדורה ביקורתית בת שני כרכים, שערך והוציא לאור הבלשן והיידישיסט מרדכי שכטר (אליקום צונזערס ווערק, ניו-יורק: ייִוואָ, 1964).הוא כתב ויצר ביידיש ורק שלושה משיריו, שביטאו כיסופים לציון, תרגם בעצמו לעברית: את שיר 'השושנה' ('די בלום'), שבו נעסוק ברשימה זו ובבאה אחריה; ועוד שני שירי זמר שאותם הקדיש לאנשי העלייה הראשונה: 'שיבת ציון', הפחות מוכר, שחזה את גלי העלייה העתידים לזרום לארץ, ו'הַמַּחֲרֵשָׁה' ('די סאָכע') – שיר האיכרים העברי הראשון – המוכר יותר בשורת הפתיחה שלו 'במחרשתי כל אושרי ירשתי'. שלושת השירים האלה היו מפלסי נתיבות בזמר הציוני, וליוו את מפעל ההתיישבות בארץ לאורך עשרות שנים. שני השירים האחרים אף הם יעסיקו אותנו ברשימות הבאות.
צונזר שילב תמיד בכתיבתו מילים ולחן. עם חבורת כליזמרים נדד בעיירות הגולה בהופעות שכללו לצד הפזמונים הרגילים ביידיש גם שירי כמיהה לציון. שיריו עוררו את הרגש הלאומי בקרב שומעיהם, מה עוד שהוא זימר אותם בעברית רהוטה, שאותה ידע על בוריה. זו הייתה תופעה חדשנית באותם ימים, שכן כמעט כל הזמרים והבדחנים נהגו לשיר ביידיש בשילוב שפת הארץ שבה הופיעו, ואם שרו בלשון הקודש היו אלה רק זמירות ופרקי תפילה.
פרשת חייו של צונזר הייתה רבת תלאות. הוא עצמו התייתם מאביו בהיותו בן שבע ונאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. אחיו הצעיר נחטף לצבא הצאר והיה 'קנטוניסט', וגם הוא עצמו הוסגר לצבא בשנת 1856 על ידי 'חטפנים'יהודים ('כאַפּערס'). רק ברגע האחרון ממש הוא הצליח להשתחרר משירות צבאי ארוך שהמתין לו. זה קרה הודות להחלטתו של הצאר הרוסי החדש אלכסנדר השני, שעלה לשלטון ב-1855 ואחד מצעדיו הראשונים היה ביטול תקנות הגיוס המפלות שאותן הנהיג אביו ניקולאי השני. כפי שנראה בהמשך, צונזר מעולם לא שכח את חסדו זה של הצאר והודה לו בפירוש בשיר שבו נעסוק.
בשנת 1867 נישא צונזר בווילנה והקים משפחה, אך בתוך פרק זמן קצר נספו אשתו וכל ארבעת ילדיו: בנו בכורו התינוק, שנשלח להנקה אצל אשה בעיירה סמוכה, נפל בדרך ונטרף בידי דוב (!), שלושת ילדיו האחרים מתו בזה אחר זה במגפת כולרה וכעבור זמן קצר נפטרה גם אשתו מאותה מחלה. צונזר השווה את עצמו לאיוב, אך טען שסבלו שלו רב ממנו, כי אשת איוב נותרה לצדו. קשה להבין איך לאחר כל האסונות שפקדוהו הצליח להתאושש ולהמשיך את פעילותו האמנותית כחרזן ובדחן, ששעשע אנשים בחתונות ובמופעי זמר ונגינה.
ב-1871, השנה בה מתו ילדיו ואשתו, עבר צונזר להתגורר במינסק ובה החל לשקם את חייו. הוא הקים משפחה חדשה, התקרב לחוגי המשכילים ו'חובבי ציון'שבעיר ולא פסק מלכתוב וליצור. בשנת 1889 היגר עם בני משפחתו לאמריקה וגם בה המשיך לחבר שירים ופזמונים, אך ביקש גם להתבסס כלכלית ופתח בית דפוס קטן שפעל משנת 1893 עד 1905. בשנותיו הראשונות עוד חיבר כמה שירי ציון וכתב ביידיש את השיר 'אַבריוו פֿון דער מוטער ציון' (מכתב מאמא ציון', 1891) ושיר קינה על מותו של הרצל (1904), אך עד מהרה הסתגל ל'ארץ הזהב' (כך כינה אותה בשירו 'די גאָלדענע לאַנד'שנכתב בשנת 1892). הוא כתב שיר הלל לקולומבוס שגילה אותה ('קאָלאָמבוס און וואַשינגטאָן') והחליט סופית להשתקע בניו-יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם. בספטמבר 1913 מת ונקבר בלוויה המונית בברוקלין. בארץ ישראל לא ביקר מעולם.
 |
| צונזר עם רעייתו פייגל, 1904 |
ב. 'די בלום'ו'השושנה': שני נוסחים על פרשת דרכים
השיר 'השושנה' (ולעתים 'שושנה'), המוכר גם במילות הפתיחה שלו 'על אם הדרך' (אך אין לבלבלו עם שיר-העם היהודי 'אויפֿן וועג', שנקרא גם הוא כך), היה מביכורי זימרת החולין העברית. באופן סמלי, וברוח השורה הראשונה של השיר המדברת על פרח המוטל על אם הדרך, ניתן לדמוֹתוֹ לזרקור שנדלק לפתע והאיר בעָצמה על צומת דרכים היסטורי בפניו עמד העם היהודי בעת החדשה. מצומת זה התפצלו שתי דרכים שהיו אז רק בראשית סלילתן: האחת, שהביטוי המזוקק לה היה 'הקיצה עמי' (1866), שירו המפורסם של יל"ג, גרסה שיש להישאר ברוסיה תחת שלטונו הנדיב של הצאר 'המשחרר'אלכסנדר השני; השנייה, הטיפה להפניית הפנים והלבבות אל המולדת העתיקה, ארץ ישראל.
הבה נאזין קודם כל לביצועה המופתי של נחמה הנדל, ששרה רק את הבית הראשון (מתוך החמישה שהושרו בדרך כלל; שגם הם קוצרו מתוך שישה-עשר בתי השיר המקוריים). ההקלטה היא מתוך המופע הנוסטלגי 'אנו נהיה הראשונים', שנערך בבנייני האומה שבירושלים בשנת 1963.
שיר 'השושנה', על מילותיו המליציות שהרעידו את לבבות השומעים והשרים, היה מן השירים המעוררים והמלהיבים של ראשית התחייה הלאומית. הוא נכתב עשרים שנה לפני שנוצרו המונחים 'חיבת ציון'ו'ציונות', והושר בהתפעמות הנפש. זו דוגמה אחת מני רבות, שמעידה על כך ששירי הזמר קידמו את ההתעוררות הלאומית עוד לפני שקמו מוסדות ההנהגה של התנועה הציונית. לימים, משהחלו גלי העליות לארץ ישראל השתלב השיר גם בקורפוס של זמרת היישוב.
את השיר 'די בלום' (הפרח), בנוסחו המקורי ביידיש, כתב צונזר בשנת 1861, ובד בבד הקנה לו גם לבוש עברי, דומה אך שונה. כפי שנראה, צונזר התאים לכל נוסח סוף שונה, שמשקף עמדות שונות ביחס לשאלות שעמדו על סדר יומם של יהודי רוסיה. השיר עצמו מספר על פרח מאדמת יהודה, שנקטף ביד גסה והושלך על אם הדרך. הפרח הדרוס והרמוס מייחל לכך שירימוהו וישתלוהו מחדש במקום שבו לבלב ופרח. לא צריך היה להיות בעל דמיון מופלג כדי לדעת מהו הנמשל – עם ישראל הדווי שנעקר מאדמתו ומפוזר בגלות, והוא מייחל לשיבתו אל בית גידולו הטבעי.
ככל הידוע לנו, לראשונה נדפס השיר בגרסתו העברית רק בשנת 1883 בשני ספרים שיצאו באותה השנה: האחד בירושלים והשני בווילנה.
בספר למנצח על שושנים, שבו עסקנו ברשימה קודמת, הדפיס המו"ל הירושלמי, טוביה סלומון, שנים-עשר מבתי השיר, כשהם מחולקים לארבעה, ובכל חלק שלושה בתים. כדרכו, סלומון העלים את שם המחבר. מעניין שדווקא הבית האחרון וה'ציוני'כל כך של השיר המקורי, שמדבר על התקווה לשוב לירושלים, נשמט מספרו של סלומון הירושלמי...
 |
| טוביה סלומון, למנצח על שושנים, תרמ"ג, עמ' VI-VIII (אוסף אליהו הכהן) |
נוסח מלא של השיר, על שישה-עשר בתיו ועל תויו, נדפס לראשונה בווילנה באותה שנה, בספרו של צבי ניסן גולומב, מנצח בנגינות. גולומב גם ציין בפירוש את שמו של צונזר כמחבר השיר, ובהערת תחתית רשם: 'שיר יסודתו בשירי-עם להחכם צונזר נ"י [נרו יאיר] והצגתיו לנצח בנגינותי באשר כי אהבת לאום נוססה בו'.
 |
| צבי ניסן גולומב, מנצח בנגינות, וילנה תרמ"ג (אוסף אליהו הכהן) |
שתי הגרסאות אינן תלויות זו בזו. השוואה מדוקדקת ביניהן מצביעה על שינויי נוסח לא מעטים, שמשקפים מן הסתם מקור מודפס מוקדם יותר או גרסאות כתובות-יד של השיר שהגיעו לידי שני המהדירים. ככלות הכל, מדובר בשיר רב-בתים שאי אפשר להדפיסו מן הזיכרון. מכל מקום, שיר זה, שנכתב כעשרים שנים קודם לכן, היה לשיר זמר אהוב שהועתק והועבר מיד ליד, וכך, מטבע הדברים, חלו בו שינויי נוסח. כך למשל, בהדפסות מאוחרות השתנו מעט מילות הבית האחרון, 'הציוני', שהרעידו לבבות רבים וגרמו להם לעלות לארץ ישראל:
זַעֲקִי לֵאלֹהַיִךְ עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ, / חַכִּי עַד יְקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה
וִיחַדֵּש יָמַיִךְ כִּיְמֵי עֲלוּמַיִךְ, / וְלִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְרִנָּה.
ואכן, במרוצת השנים התגלו גם כמה כתבי יד של השיר. הנה צילום של העתקה שאותה מצאתי בספריית הביל"ויים בגדרה בין דפי שנתון האסיףשל שנת 1884.
 |
| כתב יד 'השושנה'מספריית הביל"ויים בגדרה (אוסף אליהו הכהן) |
דוגמה נוספת לתפוצת השיר ולהעתקותיו בכתבי-יד פרסם לפני כמה שנים אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם בתל אביב. זהו כתב יד של שיר בשם 'החבצלת', שנתחב בין דפי אחד מכרכי הספר דור דור ודורשיו (וינה תרמ"ג). כשאלבוים שלח לי את מציאתו זיהיתי אותה מיד כתרגום עברי נוסף ולא מוכר לשירו של צונזר 'די בלום'. על התרגום, שנעשה בשנת תרנ"ב (1892), חתום פלוני ושמו חז"ע שטרם זוהה סופית; דוד אסף הציע לקרוא בכתב היד את השם חז"ק ולזהות את המתרגם עם חיים זיסקינד, מורה לתנ"ך ובלשן מברדיצ'ב, ששנה קודם לכן תרגם את משלי קרילוב מרוסית לעברית (ברדיצ'ב תרנ"א).
 |
'החבצלת' – כתב יד של תרגום לשירו של צונזר 'די בלום'מאת חז"ק, 1892 |
ג. מתי חובר השיר?
'די בלום', הנוסח ביידיש שקדם לנוסח העברי, נכתב בוודאות בשנת 1861, כאשר צונזר גר שנה אחת בקובנה שבליטא – על כך העיד הוא-עצמו בזיכרונותיו, שאותם חיבר בשנת 1905 (שכטר, צונזערס ווערק, ב, עמ' 686-685). לדברי מרדכי שכטר, שיר זה נדפס לראשונה בשנת 1867, בספרו של צונזר קול רנה: נײַע אַכט לידער (שמונה שירים חדשים), שראה אור בווילנה (א, עמ' 123-121; ספר נדיר זה נמצא רק בספריית ייוו"א בניו-יורק). שאלת מועד כתיבתו של הנוסח העברי והדפסתו סבוכה יותר. היות וספרי השירים הראשונים שהדפיס צונזר בראשית שנות השישים לא השתמרו, אין לפי שעה מידע מוסמך באשר לתאריכים המדויקים של הכתיבה וההדפסה. עם זאת, ניתן להניח כי היה זה זמן קצר לאחר שצונזר כתב את השיר המקורי ביידיש ואולי אפילו בו-זמנית (כפי שנראה ברשימות הבאות, כך נהג צונזר עם שני שיריו הדו-לשוניים האחרים). כאמור, שני הנוסחים העבריים המודפסים הראשונים שהגיעו לידינו הם משנת 1883.
1861 הייתה שנה מיוחדת במינה ובמהלכה החלו לבצבץ ניצנים ראשונים של התחדשות יהודית, הן במזרח אירופה הן בארץ ישראל. ברוסיה הנהיג הצאר אלכסנדר השני שורה ארוכה של רפורמות (ובראשן ביטול הצמיתות ושחרור האיכרים), שרבות מהן, כגון ביטול הגיוס הכפוי לצבא ושיטת הקנטוניסטים, נגעו גם לתושבים היהודים. מהלכים אלה עוררו ביהודי רוסיה תקוות רבות לעידן חדש, לאחר שנות הרעה שחוו בימיו של הצאר הקודם ניקולאי השני. באותה שנה כבר פעלו ב'תחום המושב'שלושה עיתונים עבריים חשובים, שתרומתם להפצת השפה העברית והתחדשותה הייתה עצומה ('המגיד', שנדפס בעיר ליק שבפרוסיה אך קוראיו חיו, רובם ככולם, בפולין וברוסיה; 'המליץ'שנדפס באודסה; 'הכרמל'שנדפס בווילנה). העיתונים הללו הביאו דיווחים גם מן המתרחש בארץ ישראל הרחוקה, וכך יכלו קוראיהם לדעת כי בשנת 1860 כבר נוסדה בירושלים 'משכנות שאננים' (1860), השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה.
על התפתחויות אלה הגיב צונזר בדרכו: השיר המקורי ביידיש, 'די בלום', כיוון במישרין אל הצאר אלכסנדר השני, שזכה בדברי קילוסין כמלאך המושיע שישיב במו ידיו את השושנה למקום גידולה. לעומת זאת, הנוסח העברי המאוחר, 'השושנה', הציע סיום אחר ובו הובעה התקווה ליישוב ארץ ישראל ולהתחדשותה של ירושלים.
על התפתחויות אלה הגיב צונזר בדרכו: השיר המקורי ביידיש, 'די בלום', כיוון במישרין אל הצאר אלכסנדר השני, שזכה בדברי קילוסין כמלאך המושיע שישיב במו ידיו את השושנה למקום גידולה. לעומת זאת, הנוסח העברי המאוחר, 'השושנה', הציע סיום אחר ובו הובעה התקווה ליישוב ארץ ישראל ולהתחדשותה של ירושלים.
הנה הבית האחרון של השיר ביידיש ותרגומו לצדו:
פֿרעגט זי בײַ עם: שואלת היא [השושנה] אותו:
'זאָג מיר דײַן שם, 'אמור לי מה שמך,
לאָמיך וויסן דעם נאָמען פֿון זיי'; הגד לי ואדע'
ענטפֿערט ער איר: עונה הוא [המלאך] לה:
'דער נאָמען פֿון מיר 'שמי שלי
איז אַלכּסנדר, קײַזער פֿון ראַסיי'. הוא אלכסנדר, קיסר רוסיה'.
 |
| הצאר אלכסנדר השני (1881-1818) |
מדוע זכה הצאר לאזכור זה ולדימוי המחמיא של מלאך? האם מדובר כאן בסתם דברי שבח וחנופה רגילים כמנהג אותם ימים? התשובה, כפי שרמזנו, שלילית. צונזר התכוון באמת ובתמים לשבח את אלכסנדר השני.
ניקולאי הראשון נחשב בזיכרון הקולקטיבי ל'צורר היהודים'. בשנת 1827, זמן לא רב לאחר שעלה לכס הצאר, הוא הוציא צו לגיוס יהודים לצבא (גיוס שבעה יהודים על כל אלף תושבים). בימי מלחמת קרים הוחמר צו זה, ובשנת 1853 הוגדלה מכסת הגיוס של היהודים, והגרוע מכל: ניתנה רשות לחטוף כל מי שאין בידיו דרכון חוקי ולמוסרו לעבודת הצבא. כך נחטפו – לא פעם בתמיכת מנהיגי הקהילות היהודיות עצמן – מאות ילדים בגילאים שתים-עשרה עד שמונה-עשרה ונמסרו בכפייה לנציגי השלטונות. נערים אלה שהו במחנות קדם-צבאיים שנקראו 'קנטונים', שם הועסקו בעבודות שירות וקיבלו חינוך צבאי נוקשה עד הגיעם לגיל הגיוס הרשמי (שמונה-עשרה), שאחריו ציפו להם עוד עשרים וחמש שנות שירות צבאי מפרך. למרות המספר הקטן יחסית של הנערים החטופים ביחס למספרם של כלל יהודי רוסיה, גזירת ה'קנטוניסטים' הייתה טראומה נוראה, שגם יצרה ניכור רב בין היהודים הפשוטים לבין מוסדות הקהילה, שהעדיפו למסור לידי המגייסים נערים ממשפחות עניות וחלשות.
שירי זמר רבים נכתבו על עולמם המיוסר של החטופים ושל בני משפחותיהם. עקיבא, אחיו הצעיר של צונזר, נמנה עם החטופים הללו, וגם אליקום צונזר עצמו, שהוסגר לשלטונות הצבא בבוברויסק על ידי מעסיקו. אך לו שיחק המזל. הוא השתחרר, ממש ברגע האחרון, בזכות הצאר אלכסנדר השני שב-26 באוגוסט 1856 ביטל את חוקי הגיוס המפלים. זו הייתה נקודת מפנה בחיי היהודים ברוסיה. תפילות הלל נאמרו בבתי הכנסת ושירי הודיה נכתבו לכבודו של הצאר המושיע, ובין המודים לצאר על חסדיו היה צונזר עצמו, שמיד עם ההודעה על שחרורו כתב והלחין שיר ושמו 'די ישועה' (הישועה), שלא השתמר. ארבע שנים אחר כך, כאשר התיישב לכתוב את 'די בלום'– בהתלהבות ילדותית, כעדותו – הוא לא שכח את אלכסנדר השני מיטיבו וקשר לו כתרים על מעשיו הטובים.
שלא כמו הנוסח ביידיש, שבשל סופו המפורש נותר 'רוסי'; הנוסח העברי של השיר התפשט בקהילות ישראל באירופה, באמריקה ובארץ ישראל והתפרש כשיר קדם-ציוני המייחל לקיבוץ פזורי העם ולתחייתה של ירושלים. בנוסח העברי אין זכר לצאר ומי שישיב את השושנה לירושלים ויחדש את ימיה יהיה אלוהי ישראל.
בחלקה השני של הרשימה נעסוק בציוני דרך מוזיקליים של השיר, וכן בהשפעתו של שיר 'השושנה'על השירה והספרות העברית.
ניקולאי הראשון נחשב בזיכרון הקולקטיבי ל'צורר היהודים'. בשנת 1827, זמן לא רב לאחר שעלה לכס הצאר, הוא הוציא צו לגיוס יהודים לצבא (גיוס שבעה יהודים על כל אלף תושבים). בימי מלחמת קרים הוחמר צו זה, ובשנת 1853 הוגדלה מכסת הגיוס של היהודים, והגרוע מכל: ניתנה רשות לחטוף כל מי שאין בידיו דרכון חוקי ולמוסרו לעבודת הצבא. כך נחטפו – לא פעם בתמיכת מנהיגי הקהילות היהודיות עצמן – מאות ילדים בגילאים שתים-עשרה עד שמונה-עשרה ונמסרו בכפייה לנציגי השלטונות. נערים אלה שהו במחנות קדם-צבאיים שנקראו 'קנטונים', שם הועסקו בעבודות שירות וקיבלו חינוך צבאי נוקשה עד הגיעם לגיל הגיוס הרשמי (שמונה-עשרה), שאחריו ציפו להם עוד עשרים וחמש שנות שירות צבאי מפרך. למרות המספר הקטן יחסית של הנערים החטופים ביחס למספרם של כלל יהודי רוסיה, גזירת ה'קנטוניסטים' הייתה טראומה נוראה, שגם יצרה ניכור רב בין היהודים הפשוטים לבין מוסדות הקהילה, שהעדיפו למסור לידי המגייסים נערים ממשפחות עניות וחלשות.
שירי זמר רבים נכתבו על עולמם המיוסר של החטופים ושל בני משפחותיהם. עקיבא, אחיו הצעיר של צונזר, נמנה עם החטופים הללו, וגם אליקום צונזר עצמו, שהוסגר לשלטונות הצבא בבוברויסק על ידי מעסיקו. אך לו שיחק המזל. הוא השתחרר, ממש ברגע האחרון, בזכות הצאר אלכסנדר השני שב-26 באוגוסט 1856 ביטל את חוקי הגיוס המפלים. זו הייתה נקודת מפנה בחיי היהודים ברוסיה. תפילות הלל נאמרו בבתי הכנסת ושירי הודיה נכתבו לכבודו של הצאר המושיע, ובין המודים לצאר על חסדיו היה צונזר עצמו, שמיד עם ההודעה על שחרורו כתב והלחין שיר ושמו 'די ישועה' (הישועה), שלא השתמר. ארבע שנים אחר כך, כאשר התיישב לכתוב את 'די בלום'– בהתלהבות ילדותית, כעדותו – הוא לא שכח את אלכסנדר השני מיטיבו וקשר לו כתרים על מעשיו הטובים.
שלא כמו הנוסח ביידיש, שבשל סופו המפורש נותר 'רוסי'; הנוסח העברי של השיר התפשט בקהילות ישראל באירופה, באמריקה ובארץ ישראל והתפרש כשיר קדם-ציוני המייחל לקיבוץ פזורי העם ולתחייתה של ירושלים. בנוסח העברי אין זכר לצאר ומי שישיב את השושנה לירושלים ויחדש את ימיה יהיה אלוהי ישראל.
בחלקה השני של הרשימה נעסוק בציוני דרך מוזיקליים של השיר, וכן בהשפעתו של שיר 'השושנה'על השירה והספרות העברית.
