Quantcast
Channel: עונג שבת (עונ"ש)
Viewing all 1805 articles
Browse latest View live
↧

המפלצת: מעמד האישה בראי השבועון החרדי 'מרוה לצמא'

January 19, 2015, 10:03 pm
$
0
0


אפשר להניח שרוב קוראי הבלוג מעולם לא שמעו על שבועון הילדים הכלל-חרדי והעל-מפלגתי 'מרוה לצמא'. שבועון זה נוסד בשנת 1975 והוא מיועד, על פי הגדרתו בעמוד השער, 'לבית היהודי' (ואין הכוונה למפלגת 'הבית היהודי'), או 'שבועון לעניני חינוך והשקפה' (בחרדית: 'הַשְׁקוֹפֶה'). אין זה דבר מובן מאליו, שעיתון רואה אור כבר שלושים ותשע שנים! ואכן, שבועון זה נחשב פופולרי ואהוד, והוא נשלח למינויים ומופץ בעותקים רבים בכל הריכוזים החרדיים.

המערכת יושבת לבטח בקרית צאנז בנתניה, והעורך הוא ישראל פולק, שבעצמו נמנה על חסידי צאנז. פולק מקדים לכל גיליון מעין מאמר מערכת מנוקד, מה שמבטיח שגם קוראים צעירים יקראו את הגיגיו ודברי חכמתו.

התפיסה המגדרית של העיתון מנוסחת כבר בהגדרת קהל היעד: יש 'ראש המשפחה'ויש 'עקרת הבית'.


בגיליון שראה אור בשבוע שעבר, בכ"ה בטבת תשע"ה (16 בינואר), מאמר המערכת של פולק ('בפתח הגליון') התייחס ברמיזה לשאלה אקטואלית, שלאחרונה הוצפה שוב ברחוב החרדי. הכוונה היא לדרישתן של נשים חרדיות 'מודרניות', שמפלגות חרדיות (אגודת ישראל, דגל התורה, ש"ס) תשלבנה גם נשים בנציגות לכנסת ותתייחסנה אליהן לא רק כבוחרות אלא גם כנבחרות.

דרישה זו נתפסת, כמובן, נועזת, שלא לומר 'מחוצפת', ומנהיגי הציבור החרדי ועסקניו דוחים אותה על הסף ומציגים אותה כעומדת בניגוד לדעת התורה וההלכה ולדעת 'גדולי ישראל'. זכותם.

להערכתי, בסופו של דבר לא תהיה גם לחרדים בררה אחרת אלא לשלב נשים ברשימה לכנסת (וש"ס מן הסתם תהיה הראשונה לעשות כן), אבל זה כנראה ייקח עוד קצת זמן. הרי אם הדבר היה תלוי רק בהנהגה החרדית הרבנית, לנשים אפילו לא הייתה זכות להצביע לכנסת (כך סבר אפילו הרב אי"ה קוק, ומי שהתיר היה הרב הספרדי בן-ציון עוזיאל).

מכל מקום, הנושא עומד על סדר היום, ועורך 'מרוה לצמא'לא יכול היה להתאפק והחליט להסביר לקוראיו הצעירים מהי ה'השקפה'הנכונה על ההבדלים בין גבר לאשה. זו זכותו כמובן, אבל הוא עושה זאת 'בלי חשבון'ובבוטות חריגה ומעליבה.

אמנם, בהטפתו משולבים פסוקים מן התנ"ך, מן המדרש ומדברי חסידים, אך אלה הם רק ציצים ופרחים שנועדו לבסס את המסקנה שסומנה מראש: הגבר הוא 'הנהג המיומן בכביש המהיר של החיים', ויש לכבדו ולאפשר לו להתנהל באין מפריע; האשה לעומתו – במשל הטפשי של האוטובוס – היא רק 'המלווה', שאינה רוצה עוד לשבת בירכתי האוטובוס ולהסתפק בתפקיד שנועד לה להשגיח על הזאטוטים. בחזונו של פולק, אין לאישה מה להתלונן שכן היא מקבלת אוטונומיה מלאה בממלכה הפרטית שלה... במטבח.


קשה לקרוא את גיבוב השטויות האלה ולחשוב שעולם ערכים חשוך זה מונחל לקהל קוראים צעיר. במיוחד מרתיחה את הדם פסקה המדמה נשים המבקשות שוויון זכויות ('שוויון מדומה', כמובן!) ורוצות 'להביע דעתן ברמה', או אפילו, חס ושלום, 'לנהל קרירה מחוץ לבית', ללא פחות ממפלצות, ההורסות את המשפחה ומדרדרות אותה לתהום.


הנה חלקים מן המאמר שנפרש על פני ארבעה עמודים. קראו בעצמכם ואולי תשתכנעו.



צריך לקוות שהקשקשת הפרימיטיבית הזאת לא תרתיע נשים חרדיות להתעקש ולעמוד על דעתן.

לאחרונה נפתח דף פייסבוק של אותן נשים אמיצות, והוא נקרא 'לא נבחרות לא בוחרות'. היכנסו לשם ועשו להן 'לייק'!










↧
Search

הספרים המבויישים שלי: צ'יץ', ביאליק ואבינעם ילין

January 22, 2015, 2:09 pm
$
0
0

מאת אסא כשר


א. צ'יץ'וביאליק

לפני כשלושה חודשים הלך לעולמו שלמה להט, שרבים קראו לו בכינוי שדבק בו בילדותו. אני לא ממהר לכתוב את הכינוי, מפני שלהט עצמו כתב אותו בדרך שאחרים לא השתמשו בה.

וכך כתב על הכרך הרביעי של 'ההיסטוריה של תל-אביב', בעריכתם של הפרופסורים גדעון ביגר ויעקב שביט, שראה אור בשנת 2002. באותה עת כבר לא שימש להט ראש העיר:

לאלה ואשר,
מוגש ספר זה
המכסה את תקופת
כהונתי כראש עיריית ת"א-יפו,
בידידות
שלכם,
צ'יצ'
ינואר 2003




'אלה ואשר', שקיבלו מצ'יץ'את הספר, הם, ככל הנראה, תת-אלוף (במילואים) אשר לוי, שדרכו הצבאית הצטלבה עם זו של צ'יץ', ורעייתו אֵלָה לבית שינדלר.

יהיה כינויו המדויק של צ'יץ'אשר יהיה, יש לי זיכרונות אישיים אליו שקשורים בזיקתו המיוחדת לחיל השריון.

מנהג יפה נהגו בשעתו ערים בישראל – ובמקצתן נשמר נוהג זה עד היום – לאמץ אחד מחילות צה"ל או יחידה צבאית. העיר רמת-גן, למשל, אימצה את חטיבת הצנחנים, ואילו תל-אביב אימצה את חיל השריון. להט כיהן בשעתו בתפקיד מפקד גייסות השריון בסיני, בימים שהביטוי 'אוגדה'עוד היה אסור לפרסום. למן שנות השישים ואילך, בחול המועד סוכות, הפכו כיכר המדינה, ומאוחר יותר גם כיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין), חניון טנקים. השריונאים הציגו לראווה ובגאווה את הטנקים שלהם והניחו לילדים, וגם למבוגרים, לטפס עליהם להנאתם. שנה אחת, מפקד החניון הזה, היה בננו יהורז ז"ל, שהיה מ"פ בחטיבת 'בני אור'. יש לי זיכרון טוב ונעים מן המראה של יהורז כמפקד חניון הטנקים בכיכר מלכי ישראל.

צ'יץ'או צ'יצ'? (מקור: ארכיון עיריית תל-אביב-יפו)

זיכרון אחר שלי מקשר את שלמה להט עם... חיים נחמן ביאליק. (גם זיכרון זה קשור מאוד ביהורז, אבל לא אפרט כאן.) בראשית שנת תשנ"ב, ב-7 באוקטובר 1991, נחנך 'בית ביאליק'המחודש. לכבוד החגיגה, ולא פחות מכך במלאת מאה שנה לכתיבת השיר 'אל הציפור', נדפסה מהדורה מיוחדת של השיר, הכוללת צילומים של כתבי היד של השיר בשני הנוסחים שלו, הראשון משנת 1891 והשני משנת 1897.




המהדורה המיוחדת הופיעה בחמש מאות עותקים ממוספרים. בעמוד השער של העותק שבידי נרשמה הקדשה בכתב ידו של שלמה להט, ומעליה עוד הקדשה.

כך כתב להט בהקדשה המקורית:

במלאת מאה שנה ל"אל הציפור"
ושישים שנה לבית ביאליק.
עם חנוכת בית ביאליק המחודש
כט'בתשרי תשנ"ב – 7.10.1991
שלום רב שובך, ציפורי היקרה
צהלי נא קולךְ ורוני!
בהוקרה
שלמה להט
ראש עיריית תל-אביב



מעל ההקדשה נרשמה הקדשה נוספת:

לד"ר וקסלר הנכבד!
חג חרות שמח
ערב פסח תשנ"ג
בן-יהודה חנן

חנן בן-יהודה, המקדיש, שהיה בעברו גזבר הסוכנות, שימש מנכ"ל קרן תל-אביב לפיתוח והיה יועץ קרוב לצ'יץ'. כך מן הסתם הגיע הספר לידיו. ד"ר ויליאם וקסלר היה הנשיא העולמי של 'בני ברית'ויו"ר ועידת הנשיאים (נפטר ב-1 בדצמבר 2000). אשתו, הגניקולוגית ד"ר אסנת לבית איטלסון, הייתה בשעתה רופאת ח"ן ראשית.

מספרייתו של וקסלר הגיע לידי עותק של ספר מעניין מאוד שכותרתו Jews in American Wars (יהודים במלחמות האמריקניות). המהדורה הראשונה של ספר זה נדפסה בשנת 1942, וזו שבידי נדפסה ב-1963. זו סקירה מרתקת על ההיסטוריה של התגייסות יהודים לכוחות הלוחמים של ארה"ב. המחברים, ג'ורג'פרדמן ולואיס פלק (J. George Fredman & Louis A. Falk), היו בעצמם בין הלוחמים הללו במלחמת העולם הראשונה.


ב. 'ביראה ואהבה': ביאליק ואחד העם

נחזור אל חיים נחמן ביאליק.

שירתו 'מגילת האש', שנכתבה באודסה בשנת 1905 ונדפסה לראשונה בכתב העת 'השִׁלֹחַ' (תשרי תרס"ו / אוקטובר 1905), יצאה לאור בדפוס יוסף פישר, קראקוי, תרס"ו [1906]. בחתימת הפואמה נכתב 'אב תרס"ה אודיסא'. על העותק שבידי התנוססה פעם חתימתו של ביאליק, בהקדשה לאחד העם. למרבית הצער, שעה שכרכו את החוברת בכריכה הדורה, נחתכה החתימה, אבל עדיין היא ניכרת ולשונה נותנת מקום למחשבה: 'ביראה ואהבה'. אמנם, ביאליק העריץ את אחד העם, אבל עדיין ההקדשה נשמעת מופלגת.




הגדלה של ההקדשה. התאריך הוא 18 [בינואר?] 1906.

במדור 'שירי הקדשה', שערכו רות שנפלד וחיה הופמן (בחלק השלישי והאחרון של המהדורה המדעית של שירי ביאליק, שערכו דן מירון ואחרים), נרשמו ארבעה שירים שהקדיש ביאליק לאחד העם. אחד בחתימת 'אוהבו וידידו', אחר בחתימת 'באהבה'. אך ההקדשה הראשונה נחתמה גם היא במילים המיוחדות 'ביראה ובאהבה'...


חיים נחמן ביאליק: שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, דביר ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"א, עמ' 468

היבט נוסף של היחסים בין ביאליק לבין אחד העם מתגלה בשיחה מרתקת שניהל 'המשורר הלאומי'עם הצייר חיים גליקסברג (1970-1904). הצייר והמשורר נפגשו פעמים כה רבות עד שהצייר יכול היה לפרסם ספר שלם בשם 'ביאליק יום-יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים' (הקיבוץ המאוחד, תש"ה), שכולו 'רשמים בלתי-אמצעיים'בדבר 'ביאליק היומיומי, מידותיו, הרגליו, לבושו'וכדומה.

ביום 16 בדצמבר 1932, סיפר הצייר, 'התחלתי לצייר את ביאליק בפעם הרביעית' (עמ' 63-62). ואכן, הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של ביאליק מעשה ידיו. אחד מהם, ובו נראה ביאליק בחדר עבודתו, כשתמונת אחד העם תלויה על הקיר, פורסם בעונ"ש, ביום 23 במאי 2012, והוא מובא כאן שוב.


'על יד שולחן הכתיבה' (ביאליק יום-יום, עמ' 77)

 'פני ביאליק', המשיך גליקסברג, 'הן חידה לכל צייר. הן משתנות בכל רגע. ולא רק הבעתן הכללית, אלא כל חלק וחלק מהן משתנה ... העיניים משתנות בכל דקה, כחולות הן, ירוקות, לפעמים כהות, ולפעמים בהירות ושקופות. והמעניין ביותר הוא שעיניו אינן משתנות רק על ידי השפעת האור, אלא גם ובעיקר ע"י מצבי רוחו'.

הצייר שיתף בהגיג זה את ביאליק, שהגיב: 
אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. 
ואחרי שתיקה קלה: 
– ואחד-העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך...
הנה כי כן, ביאליק סבור היה שאחד העם מכיר את חדרי חדריו.

בידי עותק מספר זה של גליקסברג, שאותו הקדיש לידידו, ד"ר דוד רוטבלום(1947-1876). רוטבלום, יליד קרקוב, היה בעל תואר ד"ר למשפטים מאוניברסיטת וינה, אבל קנה לעצמו גם השכלה מקיפה ביהדות ובספרות עברית, בבית המדרש לרבנים בווינה. הוא היה מראשוני עוזריו של הרצל והתקרב מאוד לביאליק, עוד בשנותיו בווינה. כשעלה לתל-אביב, בשנת 1939, התמסר רוטבלום לפעילות בכל המוסדות שהיו קשורים בביאליק, כדוגמת 'אהל שם'ו'דביר', ושימש גם כעורך הדין שלהם.



ג. ביאליק ואבינעם ילין

אסיים באחד ממעשיו של חיים נחמן ביאליק, שטיבו המדויק אינו מחוור לחלוטין, אבל אפשר לנחש ולהתברך.

אבינעם ילין נולד בירושלים בשנת 1900 ונסע לאנגליה כדי ללמוד שפות שמיות באוניברסיטת קמברידג'. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר אחיקר החכם, ספר מְשָׁלים הדומה ברוחו לספרי החכמה 'משלי'ו'בן סירא'. ידועים היו כתבי יד של הספר בשפות רבות ושונות, אבל לא בעברית. ילין תרגם את הספר וגם כתב מבוא ובו ניתוח מאיר עיניים של תוכן הספר ותיאור של כתבי היד השונים. הספר ראה אור בשנת 1923 בהוצאת 'מוריה-דביר' (ברלין-ירושלים), זמן לא רב לאחר שאבינעם בן ה-23 קיבל את תואר הדוקטור.




כמקובל, המבוא לספר הסתיים בדברי תודה. המחבר הודה לאביו ('לאבי רבי ומורי, דוד ילין הי"ו, ראשית בכורים'), ולא שכח להודות גם 'למורי הנכבד הח'[כם] נ. מקלין ... ולמר ח"נ ביאליק, על עזרתם אשר הגישו לי בהיותם לי לאור ולמורה דרך בעבודתי זאת'. 

מה היא העזרה אשר הושיט לו ביאליק? אפשר לשער שמדובר בהוצאה לאור של הספר. בשנת 1923 עדיין שהה ביאליק בגרמניה (הוא עלה לארץ ב-1924), ושם עסק בין השאר בהדפסת ספרים עבריים בהוצאת'דביר', שאותה ייסד בראשית המאה באודסה  תחת השם 'מוריה'. ההוצאה עברה יחד עמו לברלין ואחר כך לתל-אביב.

עם שובו לארץ מונה הצעיר המוכשר, אבינעם ילין, על ידי שלטונות המנדט הבריטי לתפקיד המפקח על החינוך העברי. ביום 21 באוקטובר 1937 נורה אבינעם, סמוך למשרדו שבהר ציון, בידי מתנקש ערבי ומת למחרת מפצעיו והוא בן 37 שנים. חודש לאחר הרצח הופיעה המהדורה השנייה של הספר בעריכת האב השכול, דוד ילין.

אבינעם ילין (1937-1900)

דבר, 21 באוקטובר 1937

דוד ילין היה אחד האישים הבולטים ביותר ביישוב העברי בארץ באותה תקופה, וידו הייתה בכל תחומי החיים. אשתו הייתה איטה, בתו של יחיאל מיכל פינס, מאבות הציונות הדתית. אשתו של אבינעם ילין הייתה עלזה, בתו של רבי אלעזר הלוי גרינהוט (שההדיר את ספר המסעות של פתחיה מרגנסבורג). שלושתם, דוד, איטה ועלזה, חתומים על עותק אחד של 'ספר אחיקר החכם', בהקדשה לקרוב משפחתם רודולף זקש (שאמו רגינה הייתה אחותה של עלזה גרינהוט).



לקרובנו האדון רודולף זקש
מזכרת לאבינעם יֶלין ז"ל
דוד ילין, אטה יֶלִין
עלזה יֶלִין

לספר שבידי (מהדורה שנייה, ירושלים תרצ"ח / 1937), שני מבואות. האחד, שכתב 'אבינעם בר"ד ילין, איש ירושלים, בחדש האביב תרפ"ג, פה קמברידג'', הועתק כלשונו מהמהדורה הראשונה. המבוא החדש, שכתב דוד ילין לזכר בנו אבינעם, מעט לאחר הרצח, קורע לב. הנה השורות האחרונות של מבוא זה:
לי הקדשת בכורי עבודותיך המדעיות, ומה אקדיש לך אני במותך? ראשית-הקדשתי יהי נא פרסום ספרך זה המצין במדעיותו הרחבה והעמקה, ובסגנונו העברי הנפלא, ספרך זה אשר כגורלך אתה המתרחק מכל פרסום כך היה גם גורלו: לא השמיעו עליו צלצלי תרועה, לא פורסם ולא נודע. יהי נא ספרך זה למקור מדע לאנשי מדע ולשעשוע רוחני לכל אלה הקטנים אשר בשם 'הדוד אבינעם'קראוך. 
אביך השכול 
דוד ילין
 בשולי העמוד האחרון של הספר נכתב: 'נגמרה הדפסת הספר ביום השלשים לפטירת המחבר ז"ל'...




↧
↧

פרנסות של יהודים: כיפת ברזל לתפילין, מבצע שווייגער ואקשן בצפורי

January 24, 2015, 9:51 pm
$
0
0

א. התְּפִידָנִית המקורית

במפעל התפילין של התנחלות בית אל מייצרים פיתוח חדש של 'כיפת ברזל'!

זוהי ה'תפידנית' ('המקורית', ללמדך שיש כבר חיקויים), שתשמור על התפילין שלך בכל מקום, כולל בהסתערות על האויב אשר מחרף, מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל.

אני בטוח שזהו מוצר טוב ויעיל, ומן הסתם גם מניחי תפילין רבים נזקקים לו 'בלכתם בדרך', אבל למה צריך לקשור אותו דווקא למיליטריזם בוטה כל כך?

בשבע, 22 בינואר 2014 (תודה לברוך גיאן)

ב. חבילת הכלות הכי משתלמת!

'מבצע שווייגער' (חותנת), לעומת זאת, נשמע כמו משהו שנע בין 'מבצע אנטבה'ל'מבצע סבתא'.

ביומון החרדי 'יתד נאמן'התפרסמה מודעה המציעה 'חבילת כלות'משתלמת ואיכותית של פמוטים (שימו לב, החבילה כוללת גם גפרורים!).

לא הצלחתי להבין – כתב לי רון חרמוני-להט – מה פירוש 'הפמוטים שלנו מיוצרים במשקל הנכון המתאים לגובה הנכון'. מה הם המשקל והגובה הנכונים? אולי הכלות או החותנות יודעות...

יתד נאמן, כ"ט בטבת תשע"ה

ג. פסח בצפורי

רון שם לב למודעה משונה נוספת, שנדפסה באותו גיליון של 'יתד נאמן', ומציעה נופש פסח (או-טו-טו זה מגיע) ב... איפה בדיוק? בצפורי או בחפץ חיים?

צריך להתפלפל מעט בפרוזה העילגת של מנסחי המודעה כדי להבין שמדובר בחברה בשם 'צפורי בכפר', שמשווקת חדרי נופש בקיבוץ החרדי חפץ חיים (שמשום מה מכונה כאן 'כפר').



↧

ילדי שקלוב שורפים את המעיים של ה'מתנגדים'

January 26, 2015, 9:51 pm
$
0
0
המצבה לזכרו של יהושע מונדשיין בחלקת חב"ד בהר הזיתים

במלאת שלושים ימים לפטירתו של יהושע מונדשיין

ברשימת זיכרון, שפרסמתי כאן לפני חודש, עם מותו של הרב והחוקר יהושע מונדשיין ז"ל (עדיין היד מתקשה לכתוב ז"ל), הזכרתי את התכתבויותיו הרבות, במכתבים ובדואר האלקטרוני, אתי ועם חברים אחרים לעט ולמקלדת. בהתכתבויות אלה גנוזים חידושים והברקות, ועל כן מה נאה להיפרד ממנו בחידוש כזה, שהוא כולו שלו.

דוד סגל, חסיד חב"ד שגר היום באוסטרליה והוא עצמו קורא מסור של עונ"ש, למד בנעוריו עם יהושע בישיבת כפר חב"ד. דרכיהם נפרדו, אך הם המשיכו להתכתב. לימים פרסם מונדשיין (בשם העט שלו יהושע ד'לבנון) מאמר קצר בכתב העת 'ביקורת ופרשנות', היוצא לאור באוניברסיטת בר-אילן, וכותרתו 'מוטיבים חב"דיים ב"הנדח"לש"י עגנון' (16, תשמ"א, עמ' 153-135). במאמרו זה הסביר, בין השאר, את המונח 'חוזר', שנזכר בסיפור, במשמעות הרווחת היום בחב"ד: חסיד מהימן היודע לחזור במדויק על דברי התורה של הרבי (הקרויים בעגה החב"דית דא"ח, כלומר 'דברי אלהים חיים'), ומפיצם ומלמדם בקרב חסידים שלא היו שותפים למעמד השמעתה. סגל העמידו על משמעות שונה שזכר ממושג זה באחד מסיפוריו של זלמן שניאוּר (1959-1887), שם הוזכר 'חוזר'במשמעות של אדם החוזר מן הרבי, מחזר על הפתחים ומשמיע את דברי התורה ששמע.

בתגובה שלח לו יהושע את המכתב הבא:


ב"ה ח"י תמוז תשנ"ה.
לידידי הוותיק ר"ד סגל שי'[חיה]
שלום וברכה!
תודה לך על הערתך בענין ה"חוזר"בכתבי ז'שניאור. ואגב כך אני שולח לך שני קטעים מספר אחר של ז'שניאור, באחד אנו מוצאים השתמרותו של מנהג אשכנזי קדמון שנשתכח בימינו, ומפתיע הדמיון למסופר במנהגי מהרי"ל (שז'שניאור כמובן לא ידע ספר זה, וכמדומני שענין זה מופיע רק במהדורה החדשה של מכון ירושלים), הן בשריפת הסכך והן בגזילתו מן העשירים הקמצנים וכו'.
קטע שני מוכיח דווקא את בורותו של ז'שניאור.
בברכת הצלחה וכט"ס [וכל טוב סלה]
יהושע מונדשיין

במה דברים אמורים?

הסופר והמשורר זלמן שניאוּר (שם משפחתו היה זלקינד) נולד בשקלובשברוסיה הלבנה (בלארוס), בלי ספק למשפחה חב"דית – לא רק שמו הפרטי מעיד עליו, ולא רק אזור הולדתו ש'נשלט'על ידי חסידי חב"ד, אלא גם יצירתו הספרותית. אחד הסיפורים הגדולים שלו, 'הגאון והרב', שהוקדש למתח בין הגאון מווילנה לבין רבי שניאור זלמן מליאדי, מגלה את התמצאותו הרבה של שניאור במקורות הספרותיים והתיעודיים על הפולמוס בין חסידים למתנגדים בשלהי המאה ה-18. רומן היסטורי רחב יריעה אחר, שנכתב ביידיש ולא תורגם לעברית, נקרא 'קיסר און רבי' (הקיסר והרבי). ספר זה ראה אור בחמישה חלקים (1952-1944) וגם הוא עוסק ברבי שניאור זלמן מליאדי.

שקלוב של ימי נעוריו הייתה עיירה 'מעורבת'וחיו בה מתנגדים וחסידים אלה לצד אלה. זלמן שניאור חי בעיירה עד גיל שלוש-עשרה בסך הכול (ואז נסע לבדו לאודסה!), אך תקופת נעורים זו הזינה את יצירתו הענפה, ביידיש ובעברית. אחד משיאיה של יצירתו הוא ספרו הגדול 'אנשי שקלוב', שראה אור תחילה ביידיש (1927) ואחר כך גם בעברית (1944), ונדפס בכמה מהדורות.


לצד 'אנשי שקלוב'פרסם שניאור גם סיפורים קצרים על הווי הילדים בעיירה, ואלה כונסו לספר שנקרא 'שקלאָווער קינדער: דערציילונגען' (ילדי שקלוב: סיפורים). ספר זה נדפס בניו-יורק בשנת 1951 ואף פעם לא תורגם לעברית.


הסיפור הפותח את הקובץ נקרא 'מתנגדישע קישקעס ברענען' (המעיים של המתנגדים עולים באש). כך נפתח הסיפור:


וזה תרגומו (פחות או יותר):
מנהג נאה מימי קדמונים נוהגים ילדי החסידים בשקלוב: כשנכנס חג שמחת תורה, ומצוות הישיבה בסוכה בטלה, מטפסים – תוך סכנת נפשות – על הסוכות הקטנות שמצוותן בטלה, משליכים מטה את הסכך הירוק, סוחבים אותו ברעש והמולה אל בית המדרש של חסידי ליובאוויץ' ועורכים מדורה גדולה על שפת האגם. 
העשן הלבן והריחני מיתמר לשמיים ומתנפנף כמו דגל מעל העיירה כולה. והזאטוטים מתחבקים סביב המדורה, זורקים ומוסיפים כל הזמן עוד ועוד ענפים חדשים של סכך, וטופחים בהנאה – שונאי ישראל שכמותם – על בטניהם הקטנות:
– המעיים של המתנגדים נשר-פים! 
זקני החסידים יושבים במבואת בית המדרש, מתבוננים בהם בחצי עין, שואפים באפיהם המטוּבָּקים את העשן הריחני של ענפי האורן ומחייכים לתוך זקנם ולתוך שרוול האטלס הרחב: 
– חה-חה... ראו, פרחחים!
מנהג משונה בלי ספק, שכרוך אולי גם בחילול קדושת החג, כפי שסברו ה'מתנגדים'בעיירה, שסירבו לשתף פעולה עם ילדי החסידים.

סכך לסוכה (ספר מנהגים, אמסטרדם 1662)

האם בדה שניאור את הדברים מהרהורי לבו וטפל על החסידים מנהג של שטות?

מתברר שלא. וכפי שציין מונדשיין, השתמר כאן תיאור של מנהג אותנטי ששורשיו במנהג אשכנז הקדמון.

ספר מנהגי מהרי"ל, שבו תועדו מנהגיו של הרב יעקב הלוי מולין (1427-1360) על ידי תלמידו ר'זלמן, נחשב לאחד המקורות העשירים והמוסמכים ביותר של מנהגי אשכנז בימי הביניים. בספר נרשמו הדברים הבאים:


שלמה י'שפיצר (מהדיר), ספר מהרי"ל: מנהגים של רבינו יעקב מולין זצ"ל, מכון ירושלים, תשמ"ט, עמ'שעו-שעז

יהושע לא דק פורתא, שכן המובאה על הריסת סוכות ושריפת הסכך נמצאת בכל מהדורות ספרי מהרי"ל, למעט הערתו המעניינת של 'המלקט באומרים', תלמידו של מהרי"ל (שהובאה בתוך סוגריים רבועות). המלקט העיד, כי רבו מהרי"ל שיתף פעולה עם הנערים 'והסיתם לגזול מהעצרנים שלא רצו לתת להם ברצון'. 'עצרנים'הם קמצנים וצרי עין, והרי זה בדיוק מה שסיפר שניאור בהמשך, על בעלי בתים קמצנים שאינם מאפשרים לילדים לקחת את הסכך של סוכותיהם משום שהם רוצים להשתמש בו למטרות אחרות.

אין 'לחשוד'בשניאור שהכיר את הכתוב במנהגי מהרי"ל (אף על פי שספר זה נדפס גם בשקלוב בשנת תקנ"ו / 1796), והרי לנו אפוא עֵד ה'מסיח לפי תומו'על מנהג שראה בעיניו ומן הסתם אף היה שותף לו.

(מיטיבי לכת, המעוניינים בברור הרקע ההלכתי להדלקת מדורה ביום טוב למרות שאינה מיועדת להכנת אוכל, והמשך מנהג הדלקת מדורה בשמחת תורה גם לאחר ימי מהרי"ל, יעיינו בספרו של אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, מוסד הרב קוק, תשכ"ט, עמ' 320-319; מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, א, מכון ירושלים, תשמ"ח, סימן קצב, עמ'רכט-רלא והערות 11, 18-16; דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, מוסד הרב קוק, תשנ"א, עמ'מח-מט).

תמונה נדירה של זלמן שניאור, שצולמה באודסה כנראה ב-1901, בהיותו בן 14
(ארכיון בית ביאליק; תודה לד"ר לילך נתנאל)

והיכן גילה זלמן שניאוּר את בורותו?

כאן הפנה מונדשיין לסיפור אחר שלו באותו קובץ (עמ' 168-161), שעוסק בשמחת החנוכה ונקרא 'אויף אייגענע הענט' (בְּמוֹ ידיו):


וזה תרגומו (ותודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי):
שמחת החנוכה אצל ילדי שקלוב, כך תחילתה: הם משתחררים מן ה'חדר'כשעדיין יש אור יום. אולם הם אינם רצים הביתה, אלא כל אחד פונה לבית המדרש של אביו, כדי לצעוק שם 'אמן'בעת ברכת נרות חנוכה. הבנים של אורי הפוזל רצים, כמובן, לבית המדרש של חסידי ליובאוויץ'.  
כמו להכעיס, בכל פעם נופל ה'יאָרצייט' (יום הזיכרון) של יונה-וולף האופה בדיוק בנר הראשון. הוא מתפלל מנחה לפני התיבה ומרעיד את העצמות. פעם, כך אומרים, לפני שהתחתן, עוד למד יונה-וולף דף גמרא. אבל עם הזמן סָתם אבק קמח השיפון את מוחו כל כך עד ששכח את תלמודו. מריק הוא אפוא את כל הלמדנות ואת כל החסידות שלו לתוך היאָרצייט של אביו. הוא מסלסל ב'על הניסים'שבתפילה, מועך ומקמט כל מילה, ומעכב את הדלקת הנר הראשון. עומדים הילדים סביב עמוד החזן כמו על גחלים רוחשות...

מקטע זה עולה כאילו נאמרה תפילת 'על הנסים'במנחה עוד לפניהדלקת נר ראשון של חנוכה, מה שכמובן בלתי אפשרי. מן הסתם התכוון שניאור לתפילת ערבית, שרק אחריה הדליקו את הנר הראשון, אלא שבתפילת ערבית אין שליח הציבור חוזר בקול רם על תפילת 'על הנסים'. תיקו.

כנראה עברו הרבה שנים מאז התפלל זלמן שניאור הילד 'מנחה-מעריב'בבית המדרש החב"די בשקלוב ועד שהעלה את סיפורו על הכתב...

זלמן שניאור על גבי גלויה בסדרת הסופרים (הוצאת 'התחייה') 


↧

חידון עונ"ש למביני עניין: חורשת האקליפטוסים

January 29, 2015, 9:53 pm
$
0
0

לכבוד ט"ו בשבט הממשמש ובא הנה חידה שהציעה מורת הדרך טובי גולן:

היכן נמצאת חורשת האקליפטוס המוזכרת בכתובת קיר זו?

מי הם 'המהגרים', למה עברו לגור 'בסוכות', מניין לקוחה הכתובת, ובכלל מה הסיפור ההיסטורי שמסתתר כאן?




הפיתרון יובא כאן מאוחר יותר.

הפיתרון

אכן כפי שרבים פתרו נכונה מדובר ב'גירוש תל אביב', אירוע שהתרחש באפריל 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ובו גירשו הטורקים, שכבר היו על סף תבוסה, כ-7,000 מתושבי תל אביב ויפו.

תל אביב הצעירה התרוקנה מיושביה והמגורשים (או 'המהגרים') נפוצו בכל מושבות הארץ, בגליל וביהודה, ומקצתם – כמו בני משפחתו של הצייר והסופר נחום גוטמן – הגיעו לכפר סבא. אירוע זה תועד וסופר במקורות רבים, אך הציטוט שנרשם על הקיר שבתמונה נלקח מתוך דברי גוטמן, כפי שהובאו בספרו המשותף עם אהוד בן עזר, בין חולות וכחול שמים, הוצאת יבנה, תשמ"א, עמ' 155.



סבתא בכפר סבא

בהמשך (עמ' 156) סיפר גוטמן על סבתו, שניסתה להפוך את הסוכה לבית קבע:


 חורשת האקליפטוסים נקראת היום 'חורשת פסקל' (על שם האגרונום פרץ פסקל) והיא סמוכה לבית הספר 'אוסישקין'בכפר סבא. מסלול הליכה משפחתי ב'שביל הראשונים'של כפר סבא, שמגיע גם לחורשת האקליפטוסים, מובא כאן.


↧
↧

קוצים ושושנים: עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל וחַרְחֲבִינָה מכחילה

January 31, 2015, 10:20 pm
$
0
0
פשפש ודבורה 'חוגגים'על עכובית הגלגל (מקור: ויקיפדיה)

מאת אמוץ דפני

'ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות', כך שרנו בילדותנו כאשר יצאנו לנטוע שתילי עצים חדשים. אך לצד האילנות צומחים גם פרחים וקוצים, ולהם אין חג משלהם. נציץ אפוא בעוד כמה קוצים של יום חוּלין (ראו גם ברשימה הראשונהשל מדור זה).

א. עכּוּבִית הַגַּלְגַּל מוליכה סודות

יורם בן-מאיר, כתר קוצים, ספרית פועלים, 1979, עמ' 45

לכאורה דומים כל הקוצים זה לזה. ממבט ראשון נראה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית להבדיל בין הקוצניים למיניהם, קל וחומר לזהותם באמצעות העלים.

את עלי עכובית הגלגל 'מסגיר'העורק האדום הבולט כפס רחב לאורך העלים. עלים אלו סרוחים על פני הקרקע ויוצרים שושנה סביב עמוד הפריחה המופיע באביב. לפני עלות התפרחת מופיע עמוד הפריחה בצורת התעבות של ראש השורש הסמוך לפני הקרקע. התעבות זאת קרויה בפי הערבים בשם 'ביצי העכובית'. ראשים אלו טעימים למאכל והכפריים הערבים להוטים אחריהם. התפרחת הקוצנית עטויה פרחים בצבע קרם-צהוב עם נטייה לגוון אדמדם. כל הראש הקוצני עטוף בעלי מעטפת דוקרניים.

לעת קיץ מתייבשת העכובית עד לבסיסה ואז מתנתקת מהשורש ונישאת ברוח כמו גלגל, ככתוב: 'לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן, וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק, וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ, וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה' (ישעיהו, יז 13). ברור שהנביא התכוון לדבר מה רופף, הנפוץ בקלות לפני הרוח. כיום סבורים רוב החוקרים שמדובר בצמח הקרוי בפינו עכובית הגלגל.


זרבבל גלעד, זמירות ירוקות: מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמ' 95

את השורה בשירו של זרבבל גלעד 'בְּקָמַי אֶקֹּם', שמשמעה נקמה, אפשר להבין לאור אחד מסיפוריהם של בני הזוג חנה ואפרים הראובני, כפי שהובא בספרו של בנם, נגה הראובני, בסוד אילן ופרח, 1957, עמ' 154:



עכובית הגלגל בסוף מחזור חייה (מקור: ויקיפדיה)

על סמך סיפור זה, הנפוץ בכפר הערבי, אומר הפתגם: 'העכובית עֵדִי' (אֶלְעַכּוּבְּ בְּיִשְׁהַד, العكوب بيشهد), כלומר: שמעתי מפי האנשים. ממש כפי שנאמר 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר' (קהלת, י 20).

אמוץ דפני, היום הארוך בשנה, 2008, עמ' 17

תפרחת העכובית היא קוצנית ומרובת עלים החופים זה על זה ורק החלק הפנימי הזעיר ראוי למאכל. על אדם יהיר, שאין תוכו כברו, ייאמר: 'אתה כמו עכובית. קליפתך רבה ואתה זעיר' (אִנְתִי מִיתְ'ל אֶלְעַכּוּבְּ זְעִ'ירְ וּקִשְרְ קְתִ'יר, أنت مثل العكوب زغير وقشر كثير). המאכל המותקן  מלב העכובית נחשב למעדן יקר ערך. על כן ייאמר על אדם טוב במיוחד: 'מתוק מתפרחת עכובית הגלגל' (חִילוּ מִיתְ'לְ שָׁמְלוּךְ אֶלְ עַכּוּבְּ, حلو مثل شملوخ العكوب).

במאמרו 'מדברי הצמחים בשבטי הערבים ובבני עדותינו המזרחיות' (מזרח ומערב, ה, תרצ"ב, עמ' 36) סיפר אפרים הראובני:
אמר [עכובית] הגלגל ל[צמח] שַׁבְרָק: 'בא ונתחתן. פנה אלי וראה מה נאה אני ומה נאים עלי הרחבים אשר עליהם גאוותי' ... ויען השברק ויאמר: 'כאשר יבוא חודש אב אז נתרועע'. כלומר, בחודש אב האם תהיה בכלל? ימשילו את השברק לאיש קבוע והשני לזמני הרוצה לבוא בקשרי ידידות.
סיפור זה הוא מקור הפתגם: 'את העכוב ישא הרוח והשברק נשאר במקומו' (לְהָו בָטָיֵר אִלְעָאכּוּב אָשֻבְּרוּק, בְּתָם פִי לְאַרְד, الهوا بيطيّر العكوب والشبرق بتم في الأرض).

השַׁבְרָק הקוצני קיבל הצעת נישואין (מקור: פורטל הדף היומי)

צמחי עכובית הגלגל היבשים נישאים גם ברוח קלה כאשר העלים הרחבים והיבשים משמשים כמפרשים. הרעש והמהומה שהם מקימים בהתגלגלם נחשבים אות מבשר רעות, ולכן החולם על עכובית הגלגל חולם על פורענות הממשמשת ובאה, ו'משהו רע יקרה לו'. והוא הדין כאשר שני בני אדם רבים, וזה החושב עצמו חזק רוצה להזהיר את העומד מולו שהוא בעיניו כעלה נידף, הוא משתמש בביטוי: 'אתה כמו תפרחת העכובית' (אִינְת מִיתְ'ל שַמְלוּךְ אֶל עַכּוּבְּ, انت مثل شملوخ العكوب), או 'אתה קל מתפרחת העכובית' (אִנְתָ חָפִיף מִיתְ'ל שָמְלוּךְ אֶלְ עָכּוּבְּ, انت خفيف زي شملوخ العكوب). מצד שני, כאשר רוצים לשבח אדם שהוא זריז וקל רגליים אומרים עליו: 'רץ כמו תפרחת העכובית' (תֻרְקוּצ'זַיְ שָמְלוּךְ אֶלְ עַכּוּבְּ, تركض زي شملوخ العكوب).

ב. חרחבינה נגד נחשים ועקרבים

חרחבינה מכחילה (מקור: צמחיית ישראל ברשת)

החרחבינה המכחילה מפתחת לאחר הגשמים הראשונים עלים רכים וירוקים השרועים באדמה וטעמם כטעם הכרפס בן משפחתה. עם התקדמות העונה העלים הנוספים הופכים לקוצניים, נוקשים ומרירים. לעת קיץ משנה הצמח את פרצופו כליל ולפנינו צמח קוצני המצטיין בצבעו הכחול.

אותו חלום של עלים טעימים, רכים ומבטיחים נתחלף עם העונות לקוצים נוקשים, זעופים  וחדים. האור הכחול הנוגה מהצמחים הוא הנחמה להבדל שבין החלום למציאות. 

זרבבל גלעד, זמירות ירוקות: מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמ' 99

בכפר הערבי המסורתי נהגו לרפא הכשות נחש באמצעות פיזור אפר המופק משורשי החרחבינה על מקום הפגיעה. כאשר נשאלו המקומיים, מדוע הם משתמשים דווקא בצמח מסוים, הייתה התשובה: 'במו עיניי ראיתי חרדון שהכישו נחש. רץ מיד החרדון אל צמח חרחבינה מכחילה, טעם ממנה וכך ניצל'. לפי אמונה הרווחת בכפר הערבי מובטח למי שיאכל עלי חרחבינה מכחילה במשך ארבעים יום שלא יינזק מהכשת נחש או מעקיצת עקרב. אופן שימוש זה ידוע כבר מימי היוונים הקדמונים. הסיפור מתגלגל מדור לדור ולשם שכנוע מספרים המרפאים, כי 'ראו זאת במו עיניהם'... בקפריסין נהגו להאכיל עזים וכבשים שהכישן צפע בשורשי חרחבינה. כמו כן מועכים את השורשים ומכינים תחבושות לטיפול בבני אדם שהוכשו. כמה ממיני החרחבינה נקראים עד היום, באנגלית, בשם 'שורש הנחש' (Snake Root).

שמה של החרחבינה המכחילה בערבית הוא 'קּוּרְסְעָאנֶה' (قرصعنّة). 'קוּרְס' ( قرصة) פירושו עקיצה, ו'עָאנֶה' (عنّي) משמעה ממני, כלומר 'עקיצה, סוּרי ממני'. שמות נוספים, בערבית, לצמח זה הם: 'קוץ העקרב' (שַׁאוּק אִל עַקְרַבָּנִי, شوك العقربة) או 'עשב העקרבים' (עִשְׁבֶּת אִל עָקְרַבִּין, عشبة العقارب) – ללמדנו שהחרחבינה טובה לטיפול גם בעקיצת עקרב. 

החרחבינה נזכרת כבר במשנה: 'ואלו ירקותשאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת ובעלשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור (פסחים, פ"ב ו). ועל המרור אמרו חז"ל: 'למה נמשלו מצריים כמרור? לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה'(פסחים, לט ע"א). על סמך הפסוק 'כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה' (תהלים, לב 4), הציע נגה הראובני, שמדובר בחרחבינה המכחילה,: 'הנה היתה אך לפני חדשים מועטים רעננה וירוקה, אך אחר כך נבלו כל עליה, והיא נהפכה לצמח קוצני ויבש' (בסוד אילן ופרח, עמ' 79-78).

עלי החרחבינה אכילים בעודם צעירים ואפילו נאספים בכפר כירק סלט בעוד העלים הבוגרים מרים. ועוד ציין הראובני(שם, עמ' 79), כי עלי החרחבינה שימשו כמרור בקרב בני עדות המזרח: 
עוקצי העלים החורפיים של החרחבינה טעימים למאכל כשהם חיים, אולם בתקופת הפסח נעשה טעמם מר. רבים מבני עדותינו המזרחיות לא פסקו במשך כל שנות הגלות לאכול את החרחבינה כמרור בליל הסדר, כפי שהם אוכלים את הדרדר ואת מיני המרור האחרים המוזכרים במשנה.

עלי חרחבינה מכחילה הולכים טוב בסלט (צילום: אסף רונן, Ynet)

↧

ברוך הבא: ירושלים עצים סביב לה

February 2, 2015, 9:52 pm
$
0
0
כתב וצילם ברוך גיאן

לכבוד ט"ו בשבט, חג האילנות, יצאתי למסע בוטני בין עצי ירושלים. מתברר כי עדיין צומחים בעירנו עצים עתיקים מאוד. אחרים, 'צעירים'יותר, היכו שורש במקומות מעניינים ואף מוזרים ומפתיעים.

במפה המודרנית הראשונה של ירושלים, שפרסם המהנדס והחוקר הבריטי צ'ארלס וילסון בשנת 1865, סומנו מאות רבות של עצים. על הר הזיתים ובנחל קדרון בלטו עצי הזית, במורדות הר הצופים ובמעלה הקדרון צמחו אלות אטלנטיות, ובאזור שבו תוקמנה לימים השכונות ממילא, ימין משה וטלביה ניטעו עצי זית ועצי תות לגידול תולעי משי. מאז עברו כבר מאה וחמישים שנה ומעניין מה נשאר מכל אלה... 

נצא אפוא לטיול בשכונות העיר בעקבות עצים מיוחדים.

א. שורת האקליפטוס

ברחוב ראובן, שבשכונת בקעה בדרום ירושלים, בוקעים מלב הכביש שמונה עצי אקליפטוס עתיקים. דוד אסף, עורך הבלוג, שגר בסמוך, טען באוזניי כי עצים אלו ניטעו לפני יותר ממאה שנה, בשלהי התקופה העות'מאנית. לך תוכיח...

לשבחה של העירייה ייאמר, כי על אף שהרחוב צר ונהגי משאיות נאלצים לא פעם לעלות על המדרכה (ראו בתמונה), היא אינה מנסה לכרות את העצים המרשימים הללו בשם הקידמה והפיתוח.


האקליפטוסים של רחוב ראובן

ב. אלה אטלנטית

בחצר בית החולים סן-לואי, שבמתחם הצרפתי, מול 'השער החדש'של העיר העתיקה, צומחת אלה אטלנטיתגבוהה. זהו כנראה העץ העתיק ביותר בירושלים, ויש האומדים את גילו בשמונה מאות שנה ואולי אף יותר.

העץ מגיע לגובה הבניין. לפני שהוקם בית החולים היה מוכר העץ כמקום צל ומנוחה, בואכה שער יפו, שדרכו נכנסו עולי הרגל לירושלים. העץ הענקי ניצב איתן עד היום. בשלכת הוא נראה כמת, אבל מדי שנה הוא קם לתחייה.


אלה אטלנטית בחצר בית החולים סן-לואי

בעבר היו אלות אטלנטיות רבות פזורות בעיר ובאפיק נחל קידרון, אך היום הן מועטות. 


אלה אטלנטית ברובע המוסלמי (מבט מן החומה)


אלה אטלנטית בבית הקברות המוסלמי, לרגלי החומה המזרחית


אלה אטלנטית ליד 'מערת האריה' בגן העצמאות

אלה עתיקה נוספת מכסה ומסתירה את 'מגדל הגופרית'. זהו מגדל עות'מאני שהיה בן שלוש קומות ונבנה במאה ה-16, והוא צמוד לחומה הדרומית לא הרחק משער ציון.


אלה אטלנטית מכסה את 'מגדל הגופרית'

ג. אויר הרים וריח אורנים

סמוך לכנסיית השילוש הקדוש שבמגרש הרוסים צומחים עצי אורן עתיקים, חלקם מעוקלים ונוטים על צדם ונראים כאילו מישהו פיסל אותם בטבע. 




זו חורשת האורנים שיצחק שלו הזכירה בספרו 'פרשת גבריאל תירוש'כמקום מנוחה וכנקודת תצפית על הר הצופים.

יצחק שלו, פרשת גבריאל תירוש, ספריה לעם, 1964, עמ' 9

חורשת האורנים הישנה הפכה למגרש חנייה מכוסה אספלט, אבל כמה עצי אורן מקוריים נותרו. גם צריף 'המחנות העולים', שהוזכר גם הוא בספרו של שלו, עדיין עומד על תילו.



אורנים עתיקים ניתן לראות גם בחצר הסמינר להכשרת כמרים שנמצא ברובע הארמני בעיר העתיקה. 



ברחוב אלחריזי 19 שבשכונת רחביה, לא הרחק מן הצריף שבו גרו בשעתו יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית (היום יד יצחק בן צבי), הוקם הצריף השני של השכונה על ידי רופא העור אריה דוסטרובסקי. בבית דוסטרובסקי בנו חומה שמתחשבת בעצים העתיקים שניטעו שם ומאפשרת להם להמשיך ולצמוח. 


עץ אורן בחומת בית דוסטרובסקי
על גזע עץ הקזוארינה בכניסה לבית דוסטרובסקי נקבע מספר, חלק מתכנית הגנה על עצים עתיקים בירושלים

ד. על חומותייך ירושלים הפקדתי עצים

קירות האבן העבים, בבניה הירושלמית המסורתית, עשויים מתערובת של אדמה ואבנים, המכונה דֶּבֶּש, והיא תשתית נוחה ודשנה גם לצמחים. כאשר בתים ננטשים – כמו הבית הזה ברחוב יפו, אחד מבתיה הרבים של משפחת ולרו – צומחים עליהם עצים.



עץ כזה צומח גם בין שרידי בית הכנסת 'תפארת ישראל'שברובע היהודי.



מן החומה ההרוסה של בית המורים בבית ספר 'אליאנס'עלה שיח הטבק.



ואף על חומת בית הקברות הארמני בהר ציון צמח עץ שקד לתפארת.



ה. ברוש שפל צמרת

ישנם בירושלים עצים המתנשאים לגובה רב. כזה הוא עץ הברוש ברחוב עמוס שבשכונת גאולה, שקיצצו את ענפיו ולראשו הותירו ציצית בלבד. העץ הזה זוכר, מן הסתם, את השכונה עוד מהימים שהילד עמוס קלוזנר שיחק בסימאטותיה ולימים הנציחה ב'סיפור על אהבה וחושך'.


ציצת הברוש ברחוב עמוס

ו. אל האור

ברחוב המלאך שברובע היהודי טיפס העץ גבוה-גבוה כדי להגיע אל סם החיים, האור.



ועץ אזדרכת, ליד 'בתי מחסה'שברובע היהודי, צמח גם הוא מעל מידותיו כדי להגיע אל האור.



ז. קב חרובים

בחצר הקלויסטר שבכנסייה הלותרנית, בלב הרובע הנוצרי, צומח עץ חרוב שגזעו נמתח לגובה רב ובשל כך צומצם רוחבו.



בירושלים יש גם שדרה של עצי חרוב, למיטב ידיעתי היחידה בארץ. העצים ניטעו בשדרות בן מיימון שבשכונת רחביה.


החרובים בשדרות בן-מימון

ח. אלון השעם

הידעתם שבעירנו צומחים אלוני שעם? אני לא ידעתי, ועל כן הופתעתי לגלותם ליד בית המשפט העליון, בקרית בן גוריון.





ט. איש תחת תאנתו 

עצי תאנה צומחים בירושלים במקומות מפתיעים. העץ החביב עליי נמצא בפתח מערה ביער ירושלים.



עקבתי אחרי העץ לאורך עונות השנה, וכך הוא נראה בשלכת.



בשכונת בית ישראל מציצה התאנה מן הקיר. ארון של ספרי קודש מכסה את העץ ועל מחזה זה ניתן לומר 'איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו'...



י. עצי החוֹר

בכניסה לבית החולים 'הדסה'בהר הצופים צמחו עצי אורן מרשימים. כשמיקמו את עמדת השמירה והביקורת לא רצו פרנסי המקום לוותר על העצים והתקינו בתקרה חורים, כעין ארובות, ודרכם ממשיך העץ לצמוח לתפארת.



בכניסת האוטובוסים לקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים נבנו קורות בטון לקירוי ולצל. עץ האלון הענף, שעלה וצמח עם השנים, חיפש מקום לענפיו וקירבה אל אור השמש, ומצא אותם בין הקורות.



ברחוב אבן עזרא בשכונת רחביה הציבו בעלי הבית שער חדש ולעצי הקזוארינה הם התקינו חורי ארובה, כדי שימשיכו לצמוח דרכם ויסמנו בחֵן את הכניסה לבית.



הגדילה לעשות משפחה הגרה בשכונת אוהל משה, סמוך לשוק מחנה יהודה. גרם מדרגות נוסף לבית וכדי שהעץ הוותיק, שהיה כאן לפניהם, ימשיך לצמוח – הם בנו את גרם המדרגות עם חור מסביב לעץ.


מַיִשׁ

ולסיום, הנה עץ המיש המרשים שצומח בהר הבית. על פי האגדה ניחן העץ בסגולות לגירוש שדים. לפי מסורת מוסלמית, שלמה המלך הוא שנטע עצים אלו כדי להתגבר על אשמדאי ועל הרוחות הרעות שאיימו להפיל את חומות המקדש. רק אחרי שניטעו העצים ניצב המקדש על מכונו. צילמתי תמונה זו בשנת 1992, בעין הסערה.



↧

גלגולו של ניגון: אמא הביאה לי בחור מפולין (אבל בעצם הוא מרומניה)

February 5, 2015, 9:44 pm
$
0
0
יום שוק בקוזמיר שעל נהר הוויסלה (צילום: אלתר קציזנה)

א. 'בחור מהשוק': המקור ביידיש

אחד משירי העם האהובים ביידיש, שאיש אינו יודע מי כתבם או הלחינם, נקרא 'אַ ייִנגעלע פֿון פּוילן' (בחור מפולין). שם אחר לאותו שיר הוא 'די מאַמע איז געגאַנגען' (אמא הלכה), על פי שורתו הראשונה.

ככל שמצאתי, השיר נרשם לראשונה בידי מנחם קיפניס (פֿאָלקס-לידער, ורשה [1918], עמ' 28-27):


וזה התרגום המילולי, פחות או יותר:
אמא הלכה לשוק לקנות פחמים / הביאה לי משם בחור צעיר מפולין / אוי, איזה בחור / כה יפה ונחמד / עם עיניים שחורות / חתלתולי – אתה שלי. 
אמא הלכה לשוק לקנות כרוב / הביאה לי בחור צעיר מהכרכרה / אוי, איזה בחור / כה יפה ונחמד / עם שיניים לבנות / חתלתולי – אתה שלי. 
אכלתי שקדים / שתיתי יין / התאהבתי בבחור צעיר / אני לא יכולה בלעדיו / אוי, איזה בחור / כה יפה ונחמד / עם שיער שחור / חתלתולי – אתה שלי.
שיר זה שייך למחלקת שירי הצורך הנואש של בנות ישראל להתאהב ולהתחתן (וזכור לטוב, בהקשר זה, שירם של משה סחר ושאול ברזובסקי 'הוא יהיה לי בעל', מתוך הסרט 'קוני למל'). האֵם – כך כתב המשורר העממי בשני הבתים הראשונים – יוצאת אל השוק לקנות פחמים או כרוב (השוו לשירו של ח"נ ביאליק 'לכבוד שבת': 'אמי יצאה אל השוק / לקנות צרכי שבת'), אבל במקום הקניות השגרתיות, הפעם היא גם תביא הביתה בחור יפה ונחמד לבִּתה. בבית השלישי – הנערה כבר מאוהבת...

יש לשיר הזה גרסאות שונות ביידיש, אך לא נדון בהן. כזו היא למשל גרסה מקוצרת, שנרשמה בגליציה ונדפסה ב-1920 בספרו של הפולקלוריסט י"ל כהן, יודישע פֿאָלקסליעדער, 2, ניו-יורק 1920, עמ' 119:


ובתרגום מילולי: האמא הלכה לשחוט תרנגולת / והביאה לי את בנו של השוחט. / אוי, איזה בחור הגון ונחמד, / הבא לי את פיך, חתלתולי שלי.

הגלגול של השיר מוכח לא רק מהשורות האחרונות, אלא גם מהשימוש הכפול במילה 'קוילען', שהיא גם שם עצם (פחמים) וגם פועל (לשחוט, להרוג).

אך הבה נחזור לשיר הבחור מפולין, שגם הולחן ובידינו ביצועים רבים שלו.

הנה למשל מקהלת התאטרון היהודי בבוקרשט:



כאן הכלייזמרים של בודפשט (רק הלחן):



וכאן שרה שרון בראונר:



באוצר הזמר העממי בידייש יש גם גרסה מגדרית הפוכה, ובה האמא מביאה מהשוק לא בחור יפה אלא בחורה יפה, ומי שממתין בבית הוא הבחור. אבל, ככל הנראה, אין זו הגרסה המקורית.

הנה ביצוע סוחף של השיר בגרסת ה'מיידעלע'שאמא מביאה מפולין. להקת כליזמרים בשם 'הופ סטופ בנדה', בפסטיבל בקלן 2012:



וכאן גרסת אנימציה חביבה מאוד, שלוקחת את השיר לאמריקה (דרך הפוגרומים ברוסיה). היסטוריה מקוצרת של תולדות עמנו בשיר אחד:



ב. שלושה תרגומים לעברית

יום שוק בקולומיי (צילום: אלתר קציזנה)

השיר העממי ביידיש זכה לכמה תרגומים לעברית, בכולם, אגב, מדובר באמא שמביאה בחור ולא בחורה. אף אחד מן המתרגמים לא ניסה להיות מילולי לגמרי. ככלות הכל, איך אפשר לתרגם משפט כמו 'קעצעלע דו מײַנס'?

דאָס קעצעלע - ספר ילדים של ליב קוויטקוֹ, 1935

1. אמי לשוק הָלָכָה

התרגום הראשון הידוע לי הוא של קדיש יהודה סילמן, שכלל את 'אמי לשוק הלכה'בחוברת שיריו 'לכו נרננה: קובץ שירי-עם', שנדפסה בתל אביב בשנת 1928.

סילמן נתן לשיר פרשנות מרחיבה, תוך שימוש במשחקי לשון משעשעים. כך למשל, האם הלכה לשוק לקנות, אבל במקום פחמים, כמו במקור, היא קנתה פולין (קטניות), שמתחרז כמובן היטב עם פולין הארץ. ה'פִּתָּא'מתחרזת היטב עם 'ליטא', אבל 'אוּקְרַאיְנָה'וה'עַיְנָה' – קצת צולע... סילמן לא הסתפק בבתים המקוריים של השיר. הוא כתב עוד שלושה בתים חדשים והרחיב את המאגר הגאוגרפי של החתנים גם לגרמניה, אנגליה ואמריקה...

לכו נרננה, עמ'נד

קדיש יהודה סילמן (1937-1880)

2. בחור מפולין

וזה התרגום של ח"ב [חיים בנציון] אילון-ברניק (היֹה היה מעשה, תש"ו, עמ' 146):


3. אִמִּי הָלְכָה השּׁוּקָה

תרגום זה הובא ב'זמרשת'. זהותו של המתרגם אינה ידועה, אבל בינואר 1952 הוקלט השיר בדואט של אפרים די-זהב (החזן המפורסם) ושרה יערי:



אמי הלכה השוקה
לקנות לה פחמים,
והביאה לי
בחור חמד מפולין.
מה מתוק הנער
כולו מחמדים,
ועיניו שחורות כה
הוי, מותק שלי.

אמי הלכה השוקה
לקנות לה ירקות.
והביאה לי
בחור חמד מרחוק.
מה מתוק הנער
כולו מחמדים,
ושיניו צחורות כה
הוי, מותק שלי.

שקדים אכול אכלתי,
שתיתי יין טוב.
אהבתי בחור חמד,
אוהב אותו עד כה.
מה מתוק הנער
כולו מחמדים,
בלוריתו שחורה כה
הוי, מותק שלי.



ג. האם המקור הוא בכלל רומני?

הקורא המסור 'אברבנאל'הפנה את תשומת לבי לשיר עם רומני, שנקרא 'Foaie verde mărăraş', וככל שהצלחתי להבין הפירוש הוא 'עלי שמיר (צמח התבלין) קטנים וירוקים'. 

המבצעת היא זמרת מקישינב (מולדובה) ושמה Veta Ghimpu Munteanu.

הסכיתו ושמעו: זה לגמרי אותו שיר. אז מי העתיק ממי?



בעלי התוספות

המוסיקולוג (והשכן שלי) מיכאל לוקין מצא גרסה מוקדמת בשנתיים מזו שהביא מנחם קיפניס. היא נמצאת בספרInternational Hebrew Wedding Musicשחיבר וולף קוסטקובסקי (Wolff Nat Kostakowsky) ונדפס בניו-יורק 1916. הצביון הבלקני של הלחן בא לידי ביטוי גם בכותר Bulgar.


ומוסיף מיכאל:

גרסת פריץ קאופמן Fritz Mordechai Kaufmann, Die schönsten Lieder der Ostjuden: sieben und vierzig ausgewählte Volkslieder, Berlin: Jüdischer Verlag, 1920, p. 68, שנראית לי יותר מלאה, מתאימה לאב-טיפוס 'בחירת הבעל'. במנגינה כמעט זהה לשיר של קוסטקובסקי-קיפניס, שם שרים: 'די מאַמע האָט מיך אַוועקגעשיקט' (אמא שלחה אותי).
בית ראשון: לקנות ארגז, ואז התאהב בי בנו של פקיד
בית שני: לשחוט תרנגולת, ואז התאהב בי בנו של השוחט
בית שלישי: לשאול שאלת רב, ואז התאהב בי בנו של הרב

רוברט רוטשטיין (Robert Allen Rothstein) במאמרו:  'The Mother-Daughter Dialogue in the Yiddish Folk  Song: Wandering Motifs in Time and Space', New York Folklore, 15 (1989), pp. 51-65מתאר היסטוריה בת 500 שנה של תפוצת השיר הזה במסורות אירופיות, ומצטט מקור בוהמי מן המאה ה-15. לכן אי-אפשר לקבוע מי לקח ממי, אבל כן אפשר לראות בשיר תעודה לפולקלור אירופי עתיק. כל קבוצה אתנית עיצבה את הסיפור המוסיקלי הזה בדרך המתאימה לה.

↧
Search

טעם של פעם: סיפורו של השבועון הנשכח 'חיי שעה'

February 8, 2015, 1:17 am
$
0
0
השחקנית חנה מרון בשער 'חיי שעה', 10 בדצמבר 1953

מאת בני עוּרי

בשנת 1953 הייתה מדינת ישראל רק בת חמש. בארץ חיו אז כמיליון שש מאות ושבעים אלף אזרחים, אך על פי כמות העיתונים שיצאו לאור באותה שנה ישראל נחשבה מעצמה עולמית!

בכל בוקר הופצו שנים-עשר עיתוני בוקר בעברית: 'דבר', 'הארץ', 'על המשמר', 'הבוקר', 'המודיע', 'חרות', 'קול העם', 'הצופה', 'הקול', 'אומר', 'זמנים', 'שערים'; שלושה עיתוני ערב: 'מעריב', 'ידיעות אחרונות', 'הדור'; תשעה עיתונים יומיים בשפות זרות: 'ג'רוזלם פוסט' (אנגלית), 'חדשות ישראל'ו'ידיעות היום' (גרמנית), 'אויקלט' (הונגרית), 'ל'אקו ד'ישראל' (צרפתית), 'לעצטע נייעס' (יידיש), 'פאר טריבונה' (בולגרית), 'אל איתיחאד'ו'אל יום' (ערבית). בסך הכול 24 עיתונים יומיים! לשם השוואה: באותה עת יצאו לאור בקנדה רק עשרים עיתונים יומיים.

גם עשרות שבועונים יצאו לאור. חוץ ממוספי סוף השבוע של העיתונים היומיים והשבועונים לילדים ('הארץ שלנו', 'דבר לילדים', 'משמר לילדים', 'הצופה לילדים'), ראו אור שבועונים בולטים כמו 'לאשה', 'העולם הזה', 'במחנה' – ואלו רק דוגמאות. זו גם הייתה שנה חשובה לעיתונות בישראל ולחופש הביטוי, ובה ניתן 'בג"ץ קול העם', פסק דין עקרוני של בית המשפט העליון נגד ניסיונו של ישראל רוקח, שר הפנים דאז, לסגור את 'קול העם', עיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית. 

ובאותם ימים ממש, בחודש יולי 1953, החליט עיתונאי ותיק ושמו שלום ידידיה, שהגיעה השעה להעמיד לרשות אזרחי המדינה הצעירה 'שבועון מצוייר'שיספק להם, בין השאר, גם מידע חדשותי מעיר הסרטים האמריקנית הוליווד. 

כך בא לעולם השבועון 'חיי שעה'.


דבר, 17 ביולי 1953

מי היה שלום ידידיה?

ב-1952, שנה קודם שנכנס ידידיה להרפתקה העיתונאית החדשה, כתב עליו דוד תדהר:


אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, ה, 1952, עמ' 2231

כיצד אפוא התגלגל עורך לילה ראשי בעיתון מכובד כ'הארץ'להוצאת שבועון סנסציוני?

במאמרו על הסיפורת הסנסציונית בעיתונות הערב הארץ-ישראלית של שנות הארבעים כתב מרדכי נאור על ראשית הקריירה של ידידיה כסופר מתח. תחת הפסבדונים ש'ורשאי פרסם ידידיה סיפורי מתח, ריגול ואהבה שנפרשו על פני מאות חלקים. סיפורו הראשון נדפס בעיתון 'ידיעות אחרונות'בשלהי שנת 1940:




מרדכי נאור, 'סיפורת סנסציונית בעיתונות הערב בשנות ה-40', קשר, 22 (1997), עמ' 111-110

ידידיה-ורשאי פרסם עוד כמה רומנים כאלה בידיעות אחרונות, אבל בשלב מסוים החליט שהגיעה השעה לעשות גם לביתו, ולהוציא לאור שבועון משלו ולפי טעמו.

התגלגלו לידי 11 חוברות של 'חיי שעה'מהשנה הראשונה להופעתו, וזו הזדמנות להציץ בהן במשותף.

הנה למשל גיליון מספר 4, שיצא לאור ב-13 באוגוסט 1953 ומנה 16 עמודים. בשער הגיליון הופיעה 'פצצת זמן'– איליין סטיוארט, שחקנית (ממוצא יהודי), שכיכבה בסרט חדש:



בדבר העורך נדרש ידידיה, בין השאר, גם לתמונות השער של השבועון, שבהן הופיעו כוכבות קולנוע מהוליווד.



עם הזמן, כך נראה, התפתח עוד יותר 'החוש האסתיטי של המוני הקוראים', והם זכו מדי פעם לתמונות שער נועזות עוד יותר, כמו זו של השחקנית ריטה מורנו, שהופיעה בשער גיליון 52 (שמחירו הוכפל, ועמד עתה על 300 פרוטות).



נחזור לגיליון מס' 4. 

היה בו אוסף אקלקטי של כתבות, סיפורים ותמונות, שקשה מאוד למצוא חוט מקשר ביניהם. בעמוד 3 נדפס המדור 'מי ומי – מאחורי החדשות', לקט ידיעות מאת עיתונאי אלמוני ושמו 'יוסף כהן'. במדור זה סופר על ראש הממשלה דוד בן גוריון, שמתכנן להכניס שינויים מרחיקי לכת במוסדות שונים של המדינה; על 'ברוגז'של שר הפיתוח דב יוסף; על מינויו של 'איש המסתורין'ראובן שילוח לציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ועוד כהנה וכהנה. באותו עמוד נחשף סיפורו של תושב ישראל, שעבד במפעל גרעיני ברוסיה, אולי רמז למה שהתחולל באותה שנה כאן בארץ בסודי סודות.

בעמוד הבא נדפס המדור 'מעשה שהיה', ובידיעה, שכותרתה 'בעלי חזר אלי', סופר על משולש אהבה, בגידה וסוף טוב. סיפור זה הופיע, כמו כתבות ומאמרים רבים אחרים, בלי ציון שמו של הכותב. אך גם שמות הכותבים שכן נרשמו אינם ידועים ועושים רושם של פסבדונים ולא של שמות אמתיים: צ'מועדי, דוד צפנת, ח'דוידי, ש'צוריאל. מישהו שמע עליהם?

גם במדור הספורט לא חתום אף שם של עיתונאי, ורק ב'עמוד האשה'יש קרדיט: מרים ידידיה... רעייתו של העורך.

ברוח קביעתו של מרדכי נאור, על כישרונו של ידידיה לכתוב במהירות על כל נושא, 'בין אם הוא התרחש לפני אלף שנה או בשבוע שעבר', ניתן להניח שידידיה כתב בעצמו את רוב המאמרים שבעיתונו ולא נזקק לכותבים נוספים.

על מרים ידידיה, שלימים הוציאה לאור את כרכי 'אלמנך האשה', כתב הסוציולוג פרופסור עוז אלמוג בספרו פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית (2004):
הן ב'לאשה'והן במדורי הנשים בעיתונות הכללית הופיעו מדי פעם גילויים זעירים של חתרנות ומרדנות, שבישרו שינוי. למשל, במדור 'עמוד האישה', שכתבה וערכה מרים ידידיה בשבועון 'חיי שעה'. המדור אמנם נכתב על פי המתכונת המגדרית הסטריאוטיפית שרווחה באותה עת, והתפיסה הבסיסית שבאה בו לידי ביטוי היתה שהאישה אמורה לרצות את הגבר. אך סגנון הכתיבה שלה היה שונה במעט מהמקובל במדורי הנשים בארץ. היא הצטיינה בסגנון שנון, אירוני ולעתים 'חצוף' (במובן החיובי), שביטא דגם של אישה אסרטיבית ועצמאית. ידידיה נהגה 'להגניב'מדי פעם למדוֹרה אמירות בעלות גוון פמיניסטי ולהטיח ביקורת בגברים. כך, למשל, בשתי הכתבות הבאות:
הגיעה השעה, שהבחורות בגיל של עשרים וחמש עד שלושים, שאינן נשואות עדיין – וישנן אלפים כאלה – תתכנסנה ותחלטנהלעשות דבר-מה בענין אותם האנשים בגיל העמידה, בעלי הרצון הטוב, הנוהגים לומר להן: 'כיצד יתכן הדבר, שבחורה מתוקה ומושכת שכמותך לא נישאה עדיין?'. שאלה מעין זו מביאה אותנו במבוכה, היא מכאיבה ומרגיזה. עייפנו מלשמוע על נשואים בגיל הילדות ועל צעירות שנישאו בגיל של תשע-עשרה שנה והספיקו ללדת ארבעה ילדים עד גיל עשרים ושש; נמאסו עלינו הדיבורים על החשיבות שבנישואין בגיל צעיר. מה נפלא כל כך בנישואין למחרת הילדות? מה מוכיח הדבר? האם נישואין בגיל צעיר הם באמת בגדר של הישג גדול לבחורה? ומה יש להתפאר בתוצרת של חמישה או ששה ילדים בגיל שלמטה משלושים? 
אחד הדברים המוזרים בעולמנו הוא שגבר הנאלץ לדבר אל אשה יותר מעשר דקות, נראה משועמם ביותר [...] ונשאלת השאלה: במי יש להטיל את האשמה למצב הזה? אין כל ספק ששני הצדדים אשמים בכך. ברם, אם אשה אינטליגנטית הופכת לפתע ליצור משעמם, הרי שכנראה שבעלה הוא האשם בכך. [...] אם אתה הגבר הופך את העתון שלך למעין אוהל בידואי כשאתה חוזר הביתה, וכשאתה עונה בהעוויות לכל שאלה שלה, אתה עושה עוול גם לאשתך וגם לעצמך.

'מה תגיד חמותך?' – מודעה על הופעת אלמנך האשה (מעריב, 27 בינואר 1961) 

חלק מן הכתבות והסיפורים שפורסמו ב'חיי שעה'תורגמו משבועונים בעולם, למרות שגם עובדה זו לא הוזכרה בעיתון. עוד הובאו בגיליון מספר 4 כתבה על טיפוסים תל-אביבים של שנת 1953, זיכרונות של קצין משטרה, וכן פרשיה עלומה על צעירה אמריקנית שריגלה עבור יפן בימי מלחמת העולם השנייה, נתפסה ונדונה לעשר שנות מאסר. במדור 'אדוני הדוקטור'ניבא הכותב 'ג'ון פייפר'כי המדענים צועדים 'לקראת הדברת הסרטן'.

שלום ידידיה לא שכח את הצלחת הרומנים בהמשכים שאותם פרסם בעיתונו הקודם, וגם בעיתונו שלו פרסם רומן בהמשכים בשם 'האחות יעל', שעליו חתום סופר בלתי מוכר ושמו ש'צוריאל.



שלא כמו הרומנים הקודמים שפרסם, שעסקו במקומות רחוקים, הרומן הזה הוא סיפור 'משלנו'. הגיבורה היא יעל אפרת, 'נערה כבת 18, מקסימה ובעלת הופעה עדינה'. הסיפור מלא וגדוש בתפניות מלודרמטיות של אהבות, נישואין, בגידות ומעשי רצח. ספרות 'שׁוּנְד'במיטבה...

מגיליון מספר 52 אפשר ללמוד כי הרומן בהמשכים הפך להיות ספר בהוצאת 'חיי שעה'.



לא היה זה הרומן המקומי היחיד שהתפרסם ב'חיי שעה', ולשם כך גייס ידידיה לעיתונו את דמותו המוכרת של הסופר וההיסטוריון הבית"רי יוסף נדבה:


מעריב, 4 במאי 1954

בניגוד לרושם העולה מתמונות השער, בפועל רק העמוד האחרון הוקדש ל'כוכבי קולנוע'ול'חדשות מעולם הקולנוע'. במרכז העמוד: ג'וזף קוטןהבלתי נשכח.


רק שתי פרסומות הופיעו בגיליון מספר 4. מאחת מהן למדנו על מונח נחמד שמשום מה לא 'תפס'בעברית. הזמריוסף גולנדהוגדר 'מנהל מצב הרוח'...



למרות מאמצי הפרסום והגרלות שנערכו בין הקוראים, 'חיי שעה'שרד עד שנת 1958, ובסך הכל ראו אור 230 גיליונות.


דבר, 13 בינואר 1954

ב-1954 החל ידידיה להוציא 'ירחון למתבגר'בשם 'הוא והיא', שעסק בענייני אהבה, אך גם פרסום זה לא האריך ימים. בראשית 1955 הוא הפך לירחון בשם 'חוה', שעסק בענייני אופנה בלבד ואותו ערכה מרים ידידיה.

'חיי שעה'זכה אפוא רק לחיי שעה ולא לחיי נצח. ניפרד ממנו בכמה דפי שער משנת קיומו הראשונה.





↧
↧

יומן קריאה: 'אל המקום – בדרכים בעקבות ספרים'

February 9, 2015, 10:06 pm
$
0
0

מאת אליהו הכהן

את הרשימות של רוחמה אַלְבָּג, שקובצו לספר 'אל המקום', קראתי לראשונה כשהתפרסמו במוסף 'תרבות וספרות'של עיתון 'הארץ'. בכל זאת, כשהופיעו עתה במרוכז בספר, שבתי וקראתי אותן בשקיקה, ואני מודה שלא יכולתי להניח מידי את הספר. אינני זוכר מתי הזדמן לי לקרוא ספר מרתק כל כך, העוסק במסע אל עיירות יהודיות במזרח אירופה בעקבות יצירות ספרותיות.

אם באתי לומר שבחיה של המחברת, הרי בראש ובראשונה אומר לזכותה שכמעט בכל עמוד בספרה היא עוררה בי את הרצון לגשת אל ארון הספרים, לשלוף את כתבי הסופרים שאת מחוזות ילדותם היא מציירת בלשון עשירה, ולשוב ולקרוא ביצירות שהיא מזכירה בספר, הפעם אל מול התיאורים והצילומים המובאים שם.

רוחמה יצאה אל בית גידולם של הסופרים אחרי הכנה מוקדמת מדוקדקת. היא צעדה בשבילים שבהם צעדו, נשמה את הנופים שהיו להם מקור השראה, בלשה והתחקתה אחרי כל שריד של מה שתיארו בספריהם או בזיכרונותיהם: בתים ובקתות, רחובות וסמטאות, גדרות ובארות מים, בתי כנסת ובתי מדרש, חורשות וגנים. עם ספרו של היוצר פתוח בידה היא נאחזה בכל רמז שיסייע לה לזהות את האתרים המוזכרים בו.

היא לא היססה לפנות אל עוברים ושבים, להקיש על דלתות בתים, ולתחקר בלי לאות את יושביהם כדי ללקט עדויות שישלימו את הפסיפס הססגוני של מה שהיה ואיננו, והנפש נכספת לגלותו. את מה שראו עיניה היא העלתה על הכתב ברגישות רבה ובסגנון כובש לב, ובכך עזרה לנו להבין מה נשאר מן העיירה ומתיאורי הסופרים ומה השתנה.

העיירה היהודית, ה'שטעטעל', על טיפוסיה ופרנסיה, הייתה זירת ההתרחשות במאות סיפורים שנכתבו בעברית וכמובן גם ביידיש. מה לא נכתב עליה, בעדה ונגדה? מנדלי, פרישמן, יל"ג וברנר קטרגו עליה, חשפו את הכיעור שבה והפנו לה עורף, ואילו אברהם קריב, פולמוסן רב זכויות, יצא במלחמת חורמה כנגדם, התרפק עליה בערגה והרעיף בזכותה דברי שבח נלהבים.

אל מול כל אלה, כשרוחמה בוחנת את השתקפות העיירה ביצירות הסופרים, היא לא דבקה רק בתיאורים שבכתובים, אלא מלקטת עדויות ומציירת תמונה מפוכחת של המציאות אז והיום. אם מזיכרונות הסופרים מצטיירת העיירה היהודית לעתים כמקבץ של בקתות עץ נוטות ליפול בסמטאות עלובות, רוחמה לא פוסחת על הצד המלבב שבה: היא מתארת את הפסטורליה של העיירה וסביבתה הכפרית, על כרי הדשא ופלגי המים, החורשות והבוסתנים. בכך, ספרה מוסיף רובד נוסף לספרות הממוארית על העיירה.

רוחמה אלבג על מדרגות ישנות בעיירתו של עגנון בוצ'אץ' (צילום: ברוך גיאן)

חלק נכבד בספר מוקדש לגליציה, חבל ארץ שבו רחש עולם תרבותי עשיר שנכחד. רשימותיה של רוחמה מסייעות לעקור מן השורש דעות קדומות על יהודי גליציה שרווחו בפולקלור הארץ-ישראלי. הכינוי 'גליציאַנר'לא היה שם חיבה. הוא נחשב שם נרדף לתככן ערמומי, זה שנקרא ביידיש 'דרעייער'. כשמישהו ניסה להתחכם ולסובב עניינים, היינו אומרים לו: 'אל תהיה גליציאנר'. בינתיים נעלמו הגליציאנרים המקוריים כמעט לחלוטין מן הנוף הישראלי, ואתם נעלם גם הכינוי...

ספרה של רוחמה אלבג מאיר דימוי שונה לחלוטין של הגליצאים: רבנים והוגים, אמנים ואומנים, אנשי רוח, ספר וצליל. בתחומי ערי גליציה ועיירותיה שכנו מרכזים תוססים של תרבות עברית, ופעלו שם עשרות בתי דפוס עבריים שהדפיסו מאות ספרים וכתבי עת עבריים.

כך, למשל, בעיירה זלוצ'וב שבגליציה המזרחית נולד מחבר ההמנון הלאומי נפתלי הרץ אימבר. כדאי לדעת, כי שם גם נדפס בשנת 1900 קובץ שיריו השני 'ברקאי החדש', שכלל נוסח שני, חדש ובלתי מוכר של השיר 'תקוותנו', הוא 'התקווה'. כמעט כל עותקי הספר נשרפו בדליקה שפרצה בבית משפחת אימבר.

ידיעה על הופעתו הצפויה של 'ברקאי החדש' (המגיד, 12 ביולי 1900)

או קחו את העיר ברודי, שהייתה מרכז שוקק של תרבות וצלילי מוזיקה יהודית. אפשר לכנותה 'ערש חבורות הזמר'. האם ידעתם כי שם קמה חבורת הזמר הראשונה? 'זמרי ברודי'קראו להם והם הונצחו ב'הכנסת כלה'של עגנון, בשיריו של איציק מאנגר ובמאמריו של דב סדן. הם ערכו סיבובי הופעות בקהילות רבות במזרח אירופה עם רפרטואר של שירי הווי, שירי-עם ופזמונים, ושעשעו את שומעיהם בקטעי הומור ומשחק. ניתן לראותם היום כמהדורה המוקדמת של 'הגששים', ובפועל הם בישרו את הולדתו של התאטרון היהודי ביידיש שהקים מאוחר יותר אברהם גולדפאדן.

חורבות בית הכנסת הגדול בברודי (צילום: דוד אסף)

רוחמה ביקרה גם בעיירה הגליצאית זְבָּארָז', בעקבות סיפוריה של אידה פינק, ילידת המקום וניצולת השואה. רוחמה מביאה תיאור נוגע ללב של פגישותיה עם פינק לפני ואחרי ביקורה בזבארז'. אך כמה מאתנו שמעו על יליד העיירה הזאת ולוול זבארז'ר? זה היה כינויו של בנימין זאב אֶרֶנְקְרַנְץ, מחלוצי היוצרים של זמר עברי בעולם. הוא היה טרובדור שנדד מעיירה לעיירה ושר שירים שחיבר בעברית וביידיש, כדי שהמוני העם יבינו אותו, וגם הדפיס אותם בחוברות זמר דו-לשוניות, נוסח עברי מול נוסח ביידיש. אלה היו החוברות המוקדמות ביותר של זמר עברי והן נדפסו בגליציה באמצע המאה ה-19, כימי דור לפני העלייה הראשונה. בין היתר מופיע בהן שיר זמר בעברית על השפה העברייה, שאותו חיבר ולוולה עוד לפני שאליעזר בן-יהודה נולד. ולוולה נקבר באיסטנבול בשנת 1883, ואולי עוד הספיק לפגוש שם את הביל"ויים, שעשו את דרכם לארץ שנה קודם לכן. הכתובת על מצבתו היא שיר הלל לזמר העברי.

קטע ממצבת קבורתו של ולוול ארנקרנץ

כיכר השוק בזבארז', בערך 1925

הקורא ברשימותיה של רוחמה אי אפשר שלא יתעוררו בו הרהורים על מה שהיה עשוי להתפתח במרכזי התרבות העברית במזרח אירופה אילולא נחרבו. האם יכולה הייתה להתממש שם האופציה של קיום חיים עבריים מלאים במקביל למה שהתפתח בארץ? האם הייתה צומחת ספרות עברית חדשה, חוץ ישראלית, בביאליסטוק, בקרקוב ובקישינב, כמו בימי הביניים בספרד? האם יצירות חדשות היו נכתבות על ידי ילידי המקום, שהלשון העברית הייתה נעשית בהדרגה לשפת אמם, ושירי זמר עבריים חדשים היו זורמים ממשכנות היהודים באירופה ומעשירות את מאגר הזמרה העברית בארץ? – סביר מאד שכן.

בעיניי, אחד הפרקים המרגשים בספר הוא זה המספר על ביקור במיכאילובקה, כפר הולדתו של שאול טשרניחובסקי, השוכן על גבול אוקראינה וחצי האי קרים. זהו כפר פסטורלי, טבול בירק ופרחים ורחוק מדימוי העיירה היהודית שטשרניחובסקי הירבה לתארו בַּשירים, בַּאידיליות וּבַפואמות שלו. רוחמה שוטטה בשבילי הכפר בליווי ילידת המקום ומתרגם אוקראיני, במסע מרתק של גילויים. בין היתר היא גילתה במוזיאון ההיסטורי בכפר את הפסלים שהיו פעם פזורים בשדות ואותם הזכיר טשרניחובסקי בשיריו ומבקרי ספרות לא ידעו למה התכוון.     

הנה קטע זה מספרה של רוחמה:

אל המקום, עמ' 58-57

רשימה זו של רוחמה הזכירה לי חווית ילדות שנצרבה עמוק בתודעתי: בבית הספר העממי שבו למדתי, התנוססה על קיר הכיתה כרזה שבה נכתב: 'הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה / הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ'. משמאל לכרזה הודבקה תמונת פורטרט של טשרניחובסקי, מחבר השיר 'האדם אינו אלא...'שממנו נלקח הציטוט שבכרזה. כל שעות הלימוד בכיתה עמדה כתובת זו אל מול עיניי, והייתי יושב ובוהה בה. בימי שישי יצאתי עם כל חבריי לכיתה לעבוד בגינת בית הספר. בערוגה שטיפלתי בה הוצב דחליל, שמשום מה הדביקו לו רעמת שיער מתולתלת ושפם עבות. הייתי בטוח שזהו דיוקנו של טשרניחובסקי. יתר על כן, הייתי בטוח שתקעו אותו באדמה כדי להמחיש את הכתובת שהתנוססה בכיתה. דימיתי שערוגת הצנוניות שלי היא אותה קרקע ארץ קטנה, ודחליל טשרניחובסקי הנעוץ בה, מסמל את תבנית נוף מולדתי. ומאז, הכתובת שעל הקיר בכיתה הייתה בעיניי 'תו תקן'לשיר מולדת ארץ-ישראלי. לימים כשבגרתי, קראתי את השיר כולו, ומה רבה הייתה אכזבתי כשהתברר לי שהוא מתאר מולדת אחרת, שנופיה זרים לי והיא איננה מולדתי – ערבות אוקראינה. ממש התאבלתי, ומאז גם הפסקתי לאכול צנוניות.

איך ייתכן – שאלתי את עצמי – שאותו משורר עצמו, שחיבר שיר מולדת ארץ-ישראלי קלאסי בשם 'הוי, ארצי! מולדתי!', מגדיר בשיר אחר פרי עטו ארץ אחרת, זרה, כמולדתו. הייתכנו שני שירי מולדת של טשרניחובסקי, שכל אחד מתייחס למולדת אחרת? 

בשנת 1924, כשחיבר טשרניחובסקי את 'האדם אינו אלא...', הוא עוד טרם ראה את הארץ בעיניו, ועדיין התלבט מה הוא המקום שיבחר לגור בו. את ההתלבטות הזו חשף בשירו: 'וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי ... וְאֵיפֹה אֶבְנֶה קִנִּי?'. כעבור שנה, בשנת 1925, הגיע לביקור גישוש ראשון בארץ. הוא לא הצליח לזכות במשרת רופא ב'הדסה'במולדת החדשה וחזר למולדת הישנה. רק בשנת 1931 שב והשתקע בארץ, וכעבור שנתיים חיבר, בהזדהות מלאה, את 'הוי, ארצי! מולדתי!'.

תחושת המולדת הכפולה, שלאה גולדברג כינתה 'כאב שתי המולדות', באה לידי ביטוי לא רק בשירים ובאידיליות של טשרניחובסקי, שרוחמה הרבתה לצטט בספרה, אלא היא מחלחלת ועוברת כחוט השני כמעט אצל כל הסופרים שהיא ביקרה במחוזות ילדותם: ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, יעקב אורלנד, שמשון מלצר ואחרים.

אולי זהו הגבול הדק שבין 'ארץ הולדת'ל'ארץ מולדת'.

י"ל פינסקר כפר במושג 'ארץ מולדת', וטען שמולדתם של היהודים היא לא הארץ אלא הספר, כלומר התנ"ך. דרך ארוכה עשה המושג 'ארץ מולדת'בשירה העברית, מאז חיבר הסופר פרץ סמולנסקין את שיר המולדת הראשון בראשית לבלובם של ימי חיבת ציון. הוא הכתיר את שירו בשם 'אהבת ארץ מולדת'ופרסמו בשנת 1869 בחוברת הראשונה של 'השחר', כתב העת החלוצי שייסד וערך. אך זהו סיפור בפני עצמו...

סיפור מסעותיה של רוחמה בארצות מזרח אירופה מרגש ומחדש, והוא בא אל מקומנו כגשם המרענן דשאים. גדולתו בכך, שהוא מצליח לצמצם את המרחק הפעור בין היצירות שהיא מספרת עליהן ובין המציאות.


שדה החמניות שמקיף את מיכאילובקה, עיירת הולדתו של טשרניחובסקי (צילום: רוחמה אלבג)

↧

בלדה לעוזב קיבוץ: שמוליק קראוס בשער הגולן

February 11, 2015, 9:57 pm
$
0
0
שמוליק קראוס בן 15. קיבוץ שער הגולן, 1950

בשבוע הבא (17 בפברואר) ימלאו שנתיים לפטירתו של המלחין והזמר המוכשר שמואל (שמוליק) קראוס. לקראוס הייתה קריירה מוסיקלית מפוארת, אך על חייו העיבו גם צרות ושערוריות, שאותן המיט על עצמו במו ידיו. תרומתו לזמר העברי היא עצומה, ועדות לכך היא תזכורת לכמה משיריו.

השיר הידוע ביותר שהלחין, ואולי האהוב שבהם, הוא 'זמר נוּגה' ('התשמע קולי') של רחל, שאותו שרו 'החלונות הגבוהים'. הנה הקלטה נדירה של השלישייה (שמוליק קראוס, אריק איינשטיין וג'וזי כץ) באולם אולימפיה בפריס. השנה היא 1968.



וכאן 'סוס עץ', שכתב יעקב רוטבליט והלחין שמוליק קראוס. גידי גוב ורמי קליינשטיין מלווים את קראוס:



וכאן הוא שר עם להקת 'כיף התקוה הטובה' (שבין חבריה הייתה גם ג'וזי כץ, אשתו לשעבר) את 'בלדה לעוזב קיבוץ', שהלחין ב-1970 למילותיו של יעקב רוטבליט:



החוויה שתוארה בשיר על עוזב הקיבוץ הייתה מוכר היטב לשמוליק קראוס, שבהיותו בן חמש-עשרה בילה כשנה מחייו (1951-1950) בקיבוץ שער הגולן. זהו פרק לא כל כך מוכר בביוגרפיה שלו ועליו כתב לי עליכהן, נציג עונ"ש בקופנהגן, יחד עם הצילומים וקטעי העיתונות הבאים:
בשנת 1950 הגיע שמוליק מחולון לקיבוץ שער הגולןשבעמק הירדן ונקלט במסגרת של חברת נוער ישראלית שקראה לעצמה 'צבר' (ובה אני עצמי הייתי חבר). הוא התערה בחיי הקיבוץ, עבד ולמד כמו כולם, ובשעות הפנאיטייל כשהוא רוכב על סוס, או דוהר בעגלה הרתומה ל'זרקה', הפרדה המפורסמת של מישקה. אבל  שמוליק היה גם 'פרא אדם'ואהב לקפץ בצעדי סטפס (באותם ימים ובאותם מקומות נחשב ה'סטפס'לסממן של תרבות קפיטליסטית). כתוצאה מכך, ומעוד מעשים שלא תאמו את האתוס הסוציאליסטי המקובל, החליטה 'שיחת החברה' להיפרד ממנו לשלום.
הצילום הזה נעשה כנראה בשבת, כי רק אז הלכו עם חולצה לבנה

למה הגיע קראוס לקיבוץ ובאלו נסיבות עזב אותו, או יותר נכון הועזב ממנו?

תשובה שונה מזו שזוכר עלי כהן נתן שמוליק קראוס בריאיון עמו, שהתפרסם ב'מוסף '7 ימים'של ידיעות אחרונות, ב-23 ביוני 1995:


בצורה קצת יותר מפורטת התייחס קראוס לנסיבות סילוקו מהקיבוץ בריאיון שהתפרסם במוסף 'חותם'של העיתון על המשמר, 9 בספטמבר 1988:


שמוליק רוכב על סוסה, נובמבר 1950

חברת הנוער צבר, דצמבר 1950. שמוליק – למטה משמאל.

שמוליק קראוס מתבטא בענייני דיומא. פרוטוקול הדיונים של חברת ''צבר', 2 במרס 1951

וממשיך עלי כהן:
ארבעים וחמש שנים חלפו ובשנת 1995 התקיים בקיבוץ כנס של בוגרי 'צבר', במלאת ששים שנים לייסודו של הגרעין. גם שמוליק הגיע, ובווידוי פרטי אמר, שבעצם הוא חייב תודה לחברי הגרעין שהפנו לו עורף. מי יודע מה היה קורה עם הקריירה המוסיקלית שלי – כך אמר בחיוך – אלמלא עזבתי אתכם. אולי היום הייתי מנהל את הרפת...
כנס גרעין צבר, קיבוץ שער הגולן, 1995 
בשורה השנייה, רביעי משמאל – שמוליק קראוס; ראשון משמאל – עלי כהן (קופנהגן); בשורה הראשונה, הראשון משמאל – חיים ברקני, איש שער הגולן ומלחין השיר המופלא 'ביתי אל מול גולן'

לאחר מותו הכין יואב קוטנר עבור הערוץ הראשון תכנית מסכמת על שמוליק קראוס ובה מיטב שיריו וקטעים נדירים ומרתקים עליו ועל פעלו. התכנית שודרה ביום העצמאות 2013:




↧

פינת הבחירות: כרזות של פעם

February 14, 2015, 10:10 pm
$
0
0


הבחירות לכנסת העשרים לפנינו, וכמובן שבלוג עונ"ש לא יישאר אדיש להן. לכבוד מה שמכונה כאן 'חגיגת הדמוקרטיה'נביא, כדרכנו, צימוקים ושקדים, דברי שחוק ושטות. העיקר שתלכו להצביע והעיקר שתצביעו נכון, אנד יו נואו ווט אייי מין (בכל זאת מדובר כאן במלחמת ההישרדות / המאסף של האליטות הישנות ושל 'השבט הלבן'ההגמוני, המדיר והמריר, שמחלק לחבריו את הפרסים שעוד נותרו).

מכל מקום, תמיד נחמד להיזכר בבחירות קודמות. רק לפני שנתיים וחודש (17 בינואר 2013), ערב הבחירות הקודמות, עשינו כאן מסע נוסטלגי בין כנסות ישראל הרבות, ובסוף הפוסט התנבאתי:



והנה, שוב אנחנו מוצאים את עצמנו באותה נקודת זמן: מתגעגעים לעבר, מאוכזבים מן ההווה ומיואשים מן העתיד.

אז הנה שוב לקט נחמד של כרזות תעמולה לבחירות (רובן לבחירות שהיו לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949) מאוסף הכרזות של זלמן פבזנר, השמור בארכיון המרכז לחקר התפוצות באוניברסיטת תל-אביב (תודה לדור סער ולענת שמעוני). בימים ההם, לפני שהייתה טלוויזיה (שלא לדבר על 'רשתות חברתיות') ולפני שנולד ה'קופירייטר'הראשון, היו כאן סתם גרפיקאים מוכשרים ויצירתיים שעשו עבודה מצוינת.

אז מי בעד יציבות חברתית ואחריות פוליטית? מי בעד הפשיסטים ומי בעד מפירי שביתה?

'חזית השמאל' (כולל האופוזיציה הבורוכובית!), 'חזית פועלים לאומית', או 'החזית הדתית המאוחדת', ובמיוחד 'חזית האשה הדתית'קוראות לך! מה יש לומר, כל הארץ אז הייתה חזית. היום קוראים לזה 'גוש'.

והעיקר, לא לסטות מעקרונות! 'הסוטים מתנועתו (של ז'בוטינסקי) – סוטים מדרכו', וז'בוטינסקי חי (אפילו שכבר מת).

להנאתכם.































↧

גלגולו של ניגון: מיהו התוכי יוסי ומהי תוגת המאירי?

February 16, 2015, 9:40 pm
$
0
0
עטיפת האלבום בו הוקלט 'שיר על התוכי יוסי'צויירה על ידי יורם לוקוב

א. 'שיר על התוכי יוסי'

את 'שיר על התוכי יוסי', שכתב אברהם חלפי (1980-1906), מכירים רבים בלחנו הקסום של מיקי גבריאלוב ובביצועו שובה הלב של אריק איינשטיין. השיר הוקלט לראשונה בשנת 1986 לאלבום המשותף של איינשטיין וגבריאלוב 'אוהב להיות בבית'.

הבה ניזכר:



על המשפט 'העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה'אמר אריק איינשטיין בשיחה עם עלי מוהר: 'גם אם אני אחיה חמש מאות שנה לא אוכל להביא משפט כזה'...

זאב, 'אברהם חלפי' (מעריב, 13 ביוני 1980)

'שיר על התוכי יוסי'כמעט בן שמונים. הוא נדפס לראשונה בט"ו באלול תרצ"ה (13 בספטמבר 1935) בעיתון 'דבר'. לימים, היו שנטו לראות בדמות שדוברת בשיר את המשורר הרווק והמופנם, שלא זכה לאהבה או לילדים ('עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תֻּכִּיָה וְיוֹלֶדֶת / לְתֻכִּי שֶׁכָּמוֹךָ אָסוּר לֶאֱהוֹב'וכו'), אבל ברור שזו נקודת מבט אנכרוניסטית. כאשר נדפס השיר לראשונה חלפי היה בסך הכל בן 29, לא בדיוק הגיל שבו מקוננים על חיים חשׂוּכי אהבה:


ב-1939, ארבע שנים אחר כך, כינס חלפי את השיר לספרו הראשון 'מִזָּוִית אֶל זָוִית' (תל-אביב, תרצ"ט, יחדיו, עמ' 44-43), והכניס בו מעט שינויים. זה הנוסח שנדפס מאוחר יותר כמה פעמים נוספות והוא גם שהיה לנוסח המולחן:


מיהו אפוא התוכי יוסי, מהי 'תוגת המאירי', ומה עומד מאחורי שיר זה?

היו שהתייחסו לחידה זו. כך למשל בשנת 2005, במופע הצדעה לאברהם חלפי, שהתקיים בתיאטרון הקאמרי, סיפר דן אלמגור את הדברים הבאים (מובאים בשינויי עריכה קלים):
אברהם חלפי היה ידידה הטוב של השחקנית נירה רבינוביץ. בביתה היה תוכי יחיד עימו שיחקה ילדתה הקטנה כל העת. בביקוריו בביתה היה חלפי 'משוחח'בבדיחות דעת עם התוכי ומחפש בו דמיון לדמותו שלו.  
כידוע, חלפי היה רווק עד מותו ולא מצא אהבתו (כן פליאה גדולה לזה ששורר את המילים הנפלאות לשיר 'עטור מצחך זהב שחור'...), ובשיר הוא בעצם מקיים דיאלוג עם התוכי הבודד והגלמוד הזה, שגם לו אין בת זוג, ומשליך עליו את סיפורו שלו: 'בלי אישה תוכיה ויולדת', 'צפוי לך מוות שקט', וכן הייסורים על אי מציאת האהבה: 'לתוכי שכמוך אסור לאהוב', 'אתה לא תאהב ... אף פעם'.  
'כמוך הם רק צעצוע בבית, למען יוכלו ילדים לשחק', ממש מתאר את התוכי בביתה של רבינוביץ, וגם את דמותו של חלפי עצמו, שהיה מצחיקן גדול ושחקן שפעל להנאת הקהל.  
ובאשר למילים 'תוגת המאירי', שמופיעות בשיר. בספרון שירים קטן, שיצא עם אסופת שירים נבחרים של חלפי (הוצאת הקיבוץ המאוחד [1945]), נכתב מתחת לכותר השיר [ראו באיור למעלה]: 'והתוכי יוסי - - -' ('בית רבן'אביגדור המאירי). 
אביגדור המאירי, שיצירתו מגוונת ביותר וכוללת סיפורת ושירה ומחזות, כתב ל'קומקום'ו'למטאטא', שהיו מבימות התאטרון הראשונות בארץ. חלפי, מלבד היותו משורר, היה גם שחקן מוכשר (בעיקר בתיאטרון הקאמרי). הוא התפרסם בתפקידים מגוונים, ביניהם ב'ילדי הצל', ב'עוץ לי גוץ לי', ועוד ועוד. הוא הושפע בכתיבתו מהמאירי, אשר השתמש גם הוא בציפורים ביצירותיו, וניתן לראות ביצירות נוספות של חלפי עיסוק בציפורים. 
אלמגור הציע אפוא, שההשראה לתוכי יוסי הגיעה מן התוכי שעמו 'שוחח'חלפי בביתה של נירה רבינוביץ. אבל יש בעיה קטנה: שירו של חלפי נדפס כבר בשנת 1939. באותה שנה נירה רבינוביץ עדיין לא נולדה...


אברהם חלפי

ב. 'תוגת המאירי' (א): חלומות של בית-רַבָּן

אם כך, מאיפה הגיע התוכי יוסי? 

התשובה נמצאת כמובן בצירוף 'תוגת המאירי'וכדי להבינה יש לעיין בכמה טקסטים שיצאו מעטו השופע של אביגדור המאירי (1970-1890). הראשון בהם – כפי שציין אלמגור בצדק – הוא 'חלומות של בית רבן' (ולא 'בית רבן'כפי שכתב חלפי במוטו).



את הפואמה האוטוביוגרפית 'חלומות של בית רבן'פרסם המאירי לראשונה ב'ספר השירים'שלו, שראה אור בהוצאת עם הספר, תל-אביב תרצ"ב (1933), עמ' 337-297. המאירי שורר שם את חוויות ילדותו בכפר הונגרי זעיר ששכן למרגלות הרי הקרפטים. באותה עת היה כפר זה שייך לאימפריה האוסטרו-הונגרית ושמו היה דאוויד-האזה (Ódávidháza). היום נמצא הכפר בדרום מערב אוקראינה, במחוז זקרפטסקה (Zakarpattia), ונקרא בשם Davydkovo. 

אביגדור, ילד יהודי בסביבה כפרית נוצרית, חש בדידות נוראה ('ואני רק תינוק יהודי, / והעולם כה נוצרי, כה זר'). חבריו הטובים היו בעלי חיים, ובראשם הכלב 'הקטור', 'כלב גבה קומה בעל עינים אצילות ... נורא עלילות ואוהב יהודים' (עמ' 316) והתוכי 'יוסי'.

כשמתה עליו אמו הדסה – שלדבריו לא ידע את שמה עד יום פטירתה – נחה עליו 'רוח התוגה'. אולי זו 'תוגת המאירי'?


ספר השירים, עמ' 304

בכלל, ילדותו ויתמותו מלאים צער, כאב ותוגה, ואפילו מראות הטבע הכפרי לא יכלו לרפאם: 'ואנוכי התינוק הקטן, הנער / מְלֵא יאוש וצער, / צער כה גדול ויאוש כה נורא' (עמ' 315).

בהמשך סיפר המאירי בפירוט על אותם יומיים מרים, שבהם מתו, בזה אחר זה, שלושה מחבריו הטובים – 'פטר', 'מריה'ותוכי ושמו 'יוסי'. 

ספר השירים, עמ' 321-320

המאירי ממשיך ומתאר בהרחבה פיוטית את קשרי הנפש שלו עם פטר ומריה, אך זהותם של אלה אינה ברורה לגמרי. מי הוא 'פטר הקטן'? הוא מתואר כמי שפניו 'פני הקוף', 'גופו היה שעיר וארוכות בהונותיו / ענפים היה לועס וְשָׁרָשִׁים נְמַקִּים', וכל ימיו ישב על ענפי העצים, שרק לציפורים, לחתולים ולכלבים. האם הוא קוף שעשועים או שמא ילד גוי ('בן אוֹמַנְתִי הטובה') שלוקה בשכלו? ומי היא 'מריה הַכְּסוּפָה ... יְתוֹמַת חַצְרֵנוֹ', שאותה אהב הילד בכל לבו. האם מדובר בילדה יתומה מדיירות החצר או אולי בחתולת בית? 

כך או כך, מותם של פטר ומריה שבר את לבו של התוכי יוסי, שמת יום לאחר מכן, וכמובן גם את לבו של אביגדור הצעיר שחש בודד מאי-פעם. 

ספר השירים, עמ' 324-323

כתבה לי מרים נייגר-פליישמן שמסיימת בימים אלה חיבור עבודת דוקטור על אביגדור המאירי:
המאירי, שהתייתם מאמו בגיל צעיר, גר בחצר אחוזת סבו (אבי-אמו) דוד רושובסקי, כפי שהעיד ברשימות שפורסמו אחרי מותו בעיתון 'מעריב'על ידי דוד גלעדי שתרגמן מן ההונגרית. הם גרו בבקתה, בחצר האחורית של אחוזת הסבא, מוקפים בתרנגולי הודו. אחוזה זו הוחכרה לסב על ידי הגראף לונאי ולימים עברה לבעלותו של הסב. באזור זה של קרפטורוס, למרגלות העיר מונקאץ', יהודים הורשו לעסוק בחקלאות ובחצר עבדו גויים רבים. הכפר או-דויד האזה – למעשה שורה של בתים ברחוב אחד – הוקם, כנראה, עבור אנשי השירות של האחוזה. הכפר אגב, נראה כך עד היום. ביקרתי שם בשנת 2010.
בשיחה עם אחיינו, אמיל פוירשטיין, סיפר המאירי: בכפר בו נולדתי ... לא היה אלא רחוב אחד. שמו היה דוידהאזה, או בעברית – 'בית דוד'. מסתבר, שאי-פעם קנה יהודי בשם דוד את האדמה באזור והקים כפר על שמו. הכפר השתרע לאורך של קילומטר לכל היותר. היה בו רחוב אחד בלבד וגרו בו כעשרים משפחות, מחציתם יהודים ומחציתם הונגרים ורותנים, שחיו שם 'דרך אגב', זמנית, כדי לשמש 'שבת גוי'. דרוש היה מישהו שיחלל את השבת במקומנו ו'יקנה'מאתנו ערב פסח את כל החמץ עד הפירור האחרון. תפישת בני כפרי אמרה, שה'לא יהודים'קיימים בעולם אך ורק מכיון שאנו היהודים זקוקים להם.  
נראה לי שפטר ומריה הם ילדי גויים. פטר, למיטב זכרוני לא מופיע בשום שיר אחר, אך דמותה של מריה היתומה מופיעה גם מחוץ לשירי 'חלומות של בית רבן', בעיקר בשירת המלחמה של המאירי. לא ברור לגמרי אם זו היא 'מריה הכסופה', אך ישנם לא מעט שירים המוקדשים ל'יתומתי'.  
הרחוב הראשי והיחיד של הכפר האוקראיני דווידקובו (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

ג. 'תוגת המאירי' (ב): מסע באירופה הפראית

את שירו זה של המאירי, ואת 'תוגתו', נבין טוב יותר אם נעיין באחד מספריו המיוחדים והפחות מוכרים – 'מסע באירופה הפראית: רשמי אגב אנכרוניים', שנדפס בתל-אביב בשנת 1938, שלוש שנים אחרי שהדפיס חלפי את שירו. בספר זה – שבאופן מפתיע נעדר ולוּ לחלוחית של הומור – מתאר המאירי את נסיעתו מארץ ישראל לביקור באירופה בשנת 1930. הספר כתוב מנקודת מבט ציונית מובהקת ושורה עליו רוח פסימית, בעיקר נוכח מה שעיניו ראו ואזניו שמעו באירופה האנטישמית. בין השאר הגיע המאירי גם להונגריה ונסע לבקר את כפר הולדתו הקטן בקרפטורוס, המרוחק כחמישה ק"מ בלבד מן העיר מוּנְקַאץ' (מוּקאצ'בו). ואכן, תיאור ארסי במיוחד הקדיש המאירי לאדמו"ר האנטי-ציוני הקנאי ממונקאץ', חיים אלעזרשפירא,  שבדיוק באותו זמן היה בארץ ישראל.

לכפר דווידקובו – פנה ימינה (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

כשהגיע המאירי לכפר, הוא נזכר כיצד נתנו ילדי ה'חדר'שבו למד שֵׁם מקראי לכל מקום בכפר, וכך דימו לראות בה את ארץ ישראל. הגויים היו 'הכנעני והפריזי', הצוענים הנודדים היו 'הכַּסְלוּחִים והזַמְזוּמִּים' (והשוו לתיאוריו של ח"נ ביאליק בסיפורו 'ספיח', פרקים ט-יא). חבריו הטובים של הנער אביגדור היו בעלי חיים, שגם להם היו שמות – הכלב הקטור והתוכי יוסי, פטר ומריה. מותם שלהאחרונים, כפי שראינו ב'חלומות של בית רבן', נצרב בנפשו של המאירי וחזר אליו כאשר שב לביקור בחצר בית ילדותו.

מסע באירופה הפראית, עמ' 143-140

תוגת המאירי היא אפוא תוגתו הקיומית של הנער אביגדור שראשיתה עוד כשהיה ילד יתום ובודד בכפר ההונגרי הנידח. תוגה על ילדות שאת אובדנה גילה לעומקה רק כשחזר לבקר בכפר הולדתו.

איכרה בדווידקובו מובילה עדר פרות ברחוב היחיד של הכפר (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

ד. 'כי הוא יוסי שלוֹ ולא שלי': חלפי כותב להמאירי

אליסף רובינזון, בעל חנות הספרים רובינזון בתל אביב, העביר לי באדיבותו צילום של הקדשה מעניינת שנמצאת ברשותו ולא התפרסמה אף פעם. ההקדשה נכתבה בידי אברהם חלפי, בפתח ספרו 'שִׁירֵי הָאֲנִי הֶעָנִי' (הקיבוץ המאוחד, 1951), והיא לכבודו של אביגדור המאירי.

לאביגדור המאירי משוררי היקר,
שאת שמוֹ שִׁבצתי כאבן-חן
ב"שיר על התֻּכּי יוֹסִי".
על יוֹסי זה אני חייב תודה לוֹ,
כי הוא יוֹסי שלוֹולא שלי.

1951. א. חלפי


למרבית הפלא, 'השיר על התוכי יוסי'כלל אינו מופיע בספרו זה של חלפי. אמנם, נדפסו בו שלושה שירים אחרים, שבהם נזכרים תוכים (כַּחֲלוֹם בֵּין כְּתֵפַי', עמ' 38; 'אָדָם בְּחַדְרוֹ', עמ' 77; 'לוּ וּכְמוֹ תֻּכִּי יָרֹק', עמ' 98), אך שמם אינו 'יוסי'ובעצם אין להם שם כלל.

ב-29 באפריל 1958 שלח חלפי אל המאירי מכתב ובו הוזכר התוכי יוסי בצורה דומה:
ככה זה, אביגדור, נניח להם, ואילו אנחנו נוסיף להטות אוזן לפטפוטיו של התוכי יוסי, שאין כמוהו תוכי עצוב בעולם. 
כל טוב לך, משוררי היקר 
שלך א. חלפי

ארכיון 'גנזים', 119-א-38863; תודה למרים נייגר-פליישמן

כעשרים שנים לאחר מכן הוציא חלפי ספר שירים חדש ושמו 'בצל כל מקום' (עקד, 1970). לכבוד הופעת הספר שוחחה יפה בנימיני עם המשורר, ובין השאר שאלה אותו מה קרה לתוכי שהופיע בכל כך הרבה שירים פרי עטו?

בתשובתו אמר חלפי, כי לאן טס התוכי הוא אינו יודע, אבל מניין הגיע, הוא יודע – משיחה לילית ארוכה שהייתה לו עם אביגדור המאירי. וכשיצא חלפי מאותה שיחה הוא אמר לעצמו: 'אקנה לי תוכי, ושמו יהיה יוסי'...

יפה בנימיני, 'שיחה עם המשורר א. חלפי', דבר, 22 במאי 1970

ה. התוכי ב'חכמת הבהמות'

ועוד ענייני תוכים.

בספרו המצחיק של אביגדור המאירי, 'חכמת הבהמות' (תל-אביב 1933), שאויר על ידי אריה נבון, הוקדש עמוד שלם לתוכי. אמנם הוא לא נקרא יוסי, אבל בכל זאת תוכי. התוכי הזה הוא לא טרגי ולא לירי, אלא דווקא 'הבדחן שבעופות', ש'מעמיד פנים רציניים של פרופסור מן המנין'. האנשים מאמינים משום מה, כתב המאירי, כי התוכי מדבר, אף כי 'מעולם לא הבין איש בעולם אף מלה אחת משפתו'.

באיזו שפה שוחח אפוא חלפי עם התוכי?

איור: אריה נבון

ו. ביצועים נוספים של השיר

ביצועו של אריק איינשטיין, שהובא בפתח הרשימה, הוא בלי ספק יחיד במינו. בכל זאת יש ביצועים נוספים שראויים להקשבה.

ראשון ויפה שבהם הוא של מלחין השיר, מיקי גבריאלוב:



וכאן עמיר בניון בסגנונו האופייני:



וכאן מאיה בלזיצמן, שרה ומנגנת בצ'לו:



גידי גוב ויזהר אשדות (1996):


ז. שלושה אוחזים בתוכי יוסי

ונסיים בקוריוז, שמוכיח עד כמה צדק המאירי כשכתב ב'חכמת הבהמות': 'התוכי, כידוע, מדבר. [אך] מעולם לא הבין איש בעולם אף מלה אחת משפתו'.

בשנת 1972 הגיעה לפתחו של בית המשפט השלום בחיפה פרשה מסובכת של בעלות על תוכי ושמו יוסי. שלושה טענו כי התוכי יוסי הוא שלהם. השופטת ניסתה לגבות עדות מהתוכי, אך הוא סירב לדבר באולם בית המשפט... והיה גם 'מִסְדר נוצות'.

דיווח על כך בהומור אופייני העיתונאיעמוס כרמלי:

דבר, 19 בנובמבר 1972

רוני סומק, אברהם חלפי והתוכי יוסי (שריטה במרפק השירה, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, 2014)


תודה לאבנר הולצמן, אסא כשר, רמי נוידרפר, מרים נייגר-פליישמן ואליסף רובינזון.

↧
↧

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן ארבע

February 19, 2015, 8:38 am
$
0
0
איור: נעם נדב

ושוב עברה שנה, ושוב חגיגת יום הולדת שאני עורך על חשבונכם לבלוג שלי, שנולד ב-19 בפברואר 2011 (חמישה ימים לאחר יום ההולדת הפרטי שלי).

אז הנה דו"ח קצר על מה התחדש ומה התיישן בשנה שעברה.

נכון להיום התפרסמו בבלוג 902 רשימות ('פוסטים'), ועוד המקלדת נטויה. לא מאמינים לי? רוצים להיזכר? בטור השמאלי של הבלוג יש מדור שנקרא 'ארכיון הבלוג'והוא מסודר לפי שנים וחודשים. לחיצה על השנה תפתח את חודשי השנה, ולחיצה על חודש תפתח את שמות הפוסטים שפורסמו באותו חודש. לחיצה על כותרת הפוסט תפתח אותו לקריאה.

אני מניח שרוב הקוראים לא נתנו דעתם לכך, אבל בשנה האחרונה עברתי ל'דיאטה'של שלוש רשימות בשבוע (היו ימים של ארבע ואף חמש רשימות שבועיות). הגעתי למסקנה שזו ה'מנה'שקורא סביר יכול לעכל מדי שבוע. וגם כך, רבים מצטדקים (או מתלוננים) בפניי שאין להם זמן לקרוא... כתוצאה מכך נוצרים מדי פעם 'פקקים בצנרת'וכותבי מאמרים ושולחי חומרים נאלצים להמתין זמן ארוך עד הפרסום. סליחה.

וזו ההזדמנות להודות ברבים לכל תומכי הבלוג ושותפיו, בקמח וברוח, בתורה ובעבודה, בממון ובשווה ממון, במשוב ובעידוד, ולציין את שמות הכותבים שהתארחו כאן בשנה האחרונה במדור קבוע או ברשימה בודדת: אורה אחימאיר, דן אלמגור, הלל אסף, חיים באר, ברוך גיאן, צבי (גרימי) גלעד, אמוץ דפני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן, איתמר וכסלר, יהודה זיו, יחזקאל חובב, אביבה חלמיש, אסא כשר, דליה למדני, חנוך מרמרי, מרדכי נאור, רמי נוידרפר, בני עורי, פוצ'ו, משה פוקס, נתן רועי, ארנון שמשוני. תודה גם לרבים-רבים, שתורמים בכל שבוע שאלות ותשובות, צילומים וקוריוזים, תגובות והערות, מכתבי עידוד ותמיכה ולפעמים גם ביקורת, שכאשר היא יוצאת מן הלב היא גם נכנסת אל הלב. תודה לכולם.

וזה גם המקום להעלות בצער את זכרם הטוב של קוראים נאמנים שהסתלקו בשנה האחרונה, ובהם אורי אליצור, רבקה (ריקי) בליבוים, דיוויד לנדאו, יהושע מונדשיין, יצחק קרופניק, מתי רשף ומיכה שגריר. זיכרון כולם לברכה.

עורך בלוג עונ"ש בדרכו למשימה סודית (דרך בית לחם בירושלים, צילום: ברוך גיאן)

ובאילו רשימות אני הכי גאה? במהלך 2014 התפרסמו כאן 188 רשימות, וכשאני סוקר אותן כבני מרון קשה לי לבחור מתוכן – כולם היו בניי. מה לא היה כאן בשנה שעברה? מסעות ספרותיים לרוֹבְנַה בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך'של עמוס עוז, ללייפציג בעקבות 'חלומותיהם החדשים'של חיים באר ולקֶמניץ שבמזרח גרמניה לביקור בחנות הכל-בו של שוקן; מעקב אחרי גלגולי ניגונים – החל בשירי טנקיסטים ושירי אַיָּלוֹת, עבור בגלגולי 'על הדרך עץ עומד'של איציק מאנגר, וכלה ב'שבוע טוב'המיתולוגי של אפרים די-זהב. טיילנו ברחבי הארץ עם יהודה זיו ובשכונות ירושלים עם מצלמתו הנפלאה של ברוך גיאן. התרגזתי על השמאל האנטי-ציוניועל גיבורו העיתונאי גדעון לוי (זוכרים שהייתה כאן מלחמה בקיץ?), מה שגרם לכמה קוראים לדרוש ממני להוציאם תיכף ומיד מרשימת המינויים. התפעלתי מפרנסות משונות של יהודים, סיפרתי סיפורי רחובות ולעגתי לפיגועי לשון ועלגויות מביכות. והיו הרבה סיפורים מארץ ישראל הישנה וממדינת ישראל הנוכחית, עסקי חרדים וקנאים, הספדים ופרידות (עזריה אלון, פיט סיגר, חנה מרון, יהודית הנדל, מרדכי רוזמן, האחיות בַּארי), ביקורות ספרים, הקדשות ספרותיות, חידות מצולמות (שמקצתן הוצעו על ידי קוראים כמו יוני המנחםאו טובי גולן), ובעיקר היו כאן המון שטויות. היה כיף ויהיה עוד יותר.

ובכל זאת, הרשימה שהכי ריגשה אותי, וגם ריגשה קוראים רבים אחרים, הייתה פוסט קצרצר שפרסמתי כאן ביום השואה והגבורה: 'אני נשארתי בחיים'.


פלטפורמת 'בלוגר'של 'גוגל', שמארחת את בלוג עונ"ש, מאפשרת לי לראות את מספר הצְפיות בכל פוסט. החלטתי אפוא לערוך את מצעד הרשימות הפופולריות, ואלה התוצאות באליפות הפוסטים של שנת 2014 (כל פוסט צבר מעל 5,000 צפיות):

ברשימת התפוצה האישית של מנויי הבלוג יש כ-2,300 איש, ומלבדם יש עוד מאות רבות של קוראים שמקבלים את הפוסטים החדשים ישירות באי-מייל וללא תיווך שלי. בכל יום שישי בבוקר אני מקדיש לפחות שעה להפצת המיילים הללו, לטיפול במיילים שחזרו ולבקשות הצטרפות חדשות. מן הסתם יגיע השלב שבו אומר: 'איני יכול עוד'...

אני מתיר לעצמי לחזור על מה שכתבתי בפוסט יום ההולדת בשנה שעברה:
הבלוג, מראשיתו, נכתב שלא על מנת לקבל פרס והוא פתוח לכולם, ובחינם. אבל כל מי שקורא בו, ולוּ במעט, מבין כי מושקעות בו עשרות רבות של שעות עבודה בכל שבוע. 
מי שמסכים שתוכן איכותי ומוקפד ראוי לְתִּגְמוּל, והנאה מקריאה באתרים מושקעים באינטרנט אינה שונה מהליכה למסעדה, קריאה בספר, האזנה לקונצרט או צפייה בסרט או בהצגת תיאטרון שעולים כסף, מוזמן להציץ בטור השמאלי ולהשתתף בתחזוקת הבלוג ככל אשר ידבנו לבו. לא חובה, כמובן. זו הבעת אמון, שמטבע העניין גם עוזרת לחיזוק המוטיבציה של העורך והמו"ל, שהרהורי פרישה וחזרה למגדל השן האקדמי פוקדים אותו מדי פעם. ברוח אחד המדורים החביבים בבלוג, הרי זו אמורה להיות גם 'פרנסה של יהודים'... ועל תומכי הבלוג ייאמר: עץ חיים היא למחזיקים בו וכל תומכיו מאושר.
עיצוב: מיכל פישביין, 'הפולניה'

↧

פה ושם בארץ ישראל: שובבים, שמיטה, ניתור, בית חולים, שקט

February 21, 2015, 10:02 pm
$
0
0
א. תיקון לשובבים

זה קרה אמנם בפתח תקוה, הרחק מכל מקום יישוב, אבל אני שוב פספסתי הזדמנות לתקן את דרכיי, להיות סוף סוף בן אדם רציני, וגם לזכות בסעודה חמה.

(רק אל תחשבו שאני לא יודע מה זה באמת שובבי"ם)

צילום: חיים כהן (ראש דסק פתח תקווה והמושבות)

ב. כאן שומרים שמיטה

בזמן שאתם אכלתם ושבעתם מפרי האדמה והעץ היו כאן כאלה שדאגו לשמור שמיטה בשבילכם.

שלט בשדות קיבוץ שעלבים שבעמק אילון (צילום: ברוך גיאן)

שלט על גדר בית ספר דתי בשכונת בית וגן, ירושלים (צילום: ברוך גיאן)

ג. ניתור בקופת חולים

הדבר האחרון ששמעון ביגלמן רצה לעשות, כשיצא מ'חדר טיפולים'באחת מקופות החולים בירושלים, היה לקפץ ולדלג מרוב אושר. הוא הסתפק בצילום המודעה שלא מבחינה בין 'ניטור' (השגחה) ל'ניתור' (קפיצה).


ציידי שגיאות, שיקישו בגוגל 'ניתור', מסתכנים באירוע לבבי. לא יאומן מספר השגיאות שמחליפות 'ניטור'ב'ניתור'.

הנה למשל קורס ב'ניתור סביבתי'שניתן באוניברסיטת חיפה:


או 'ניתור שפכים'בנס ציונה...


ד. כן או לא?

עופר גביש, נציג עונ"ש באצבע הגליל, הגיע לבית החולים זיו בצפת ולא היה בטוח לגמרי אם עליו לסגור את הטלפון הנייד שברשותו. עד שראה את השילוט על הדלת הזו ואז הבין שאסור, אבל בעצם מותר. אז תחליטו: כן או לא?



ה. שקט בבקשה

בשכונת פלורנטין בתל-אביב מצאו דרך יצירתית לבקש שקט.

צילום: ברוך גיאן


↧
Search

ברוך הבא: בשבחי שוק הצורפים

February 23, 2015, 10:39 pm
$
0
0


כתב וצילם ברוך גיאן


בסיפורו 'תהלה' (נדפס לראשונה ב-1950) לקח ש"י עגנון את גיבורו לסיור בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים, בדרכו אל אותה זקנה מופלאה שגרה באחת מחצרות הרובע היהודי:

ש"י עגנון, עד הנה, 'שוקן', עמ'קעט

עגנון צירף כאן יחד שמות רחובות ושווקים אמתיים עם חנויות של בעלי מלאכה. ככל שידוע לי אף פעם לא היו בעיר העתיקה רחובות בשם 'הסנדלרים', 'אורגי שמיכות'או 'מבשלי תבשילים', אבל רחובות 'צורפים'ו'בשמים'היו גם היו.

750 שנים קודם שחיבר עגנון את 'תהלה', בשנת 1220 ככל הנראה, חיבר צלבני אנונימי תיאור דומה של רחובות העיר. החיבור, שנכתב בצרפתית עתיקה, נקרא L'Estat de la cité de Jerusalem (לה סיטה דה ג'רוזלם), והוא אולי אביהם הרוחני של מדריכי 'מישלן'המפורסמים:
כאשר מגיעים להצטלבותבה מסתיים 'רחוב דוד'מוצאים רחוב הנקרא 'רחוב הר ציון' ... ומשמאל להצטלבות נמצא רחוב מכוסה ומקומר אשר נקרא 'רחוב התבלינים'. שם מוכרים את כל הפירות של העיר וכמו כן ירקות ותבלינים. בסוף רחוב זה יש מקום בו מוכרים דגים ומאחורי השוק בו מוכרים דגים, בצד שמאל, יש מקום גדול בו מוכרים ביצים, גבינה, תרנגולות וציפורים. בצד ימין של שוק זה נמצא השוק של צורפי הזהב הסורים ושם הם מוכרים את כפות עץ התמר אשר הצליינים מביאים מצד שני של הים (לאירופה). בצד שמאל של שוק זה ישנן החנויות של צורפי הזהב הלטיניים ... לפני ההצטלבות, קרוב ל'רחוב התבלינים'נמצא רחוב אחד המכונה 'המטבח הרע'. ברחוב זה מבשלים את הבשר אשר מוכרים לצליינים ושם חופפים את ראשיהם, ומרחוב זה הם הולכים לקבר [של ישוע]. ליד רחוב זה נמצא רחוב המכונה 'הרחוב המכוסה'ובו מוכרים אריגים והוא כולו מקומר ודרכו הולכים לקבר. 
קשתות וקמרונות בשוק הצורפים

ברוח 'תהלה'של עגנון אני מרשה לעצמי לכתוב: רחוב אחד יש בירושלים. רחוב נאה שכמותו לא ראיתם מימיכם... 

דומני שאין רחוב בעיר העתיקה שבו ביקרתי יותר מאשר ב'שוק הצורפים'שברובע המוסלמי. ולא בשל הקשתות הנאות או בשל חנויות הבדים וה'ענתיקות'הפזורות בו, אלא בזכות החומוס של נזמי, שאין דומה לו בירושלים ובארץ כולה. זו דעתי האישית, ואני כמובן לוקח בחשבון שכשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך דעותיהם שונות לגבי 'איפה החומוס הכי טעים'. בכל זאת, במקרה של חומוס נזמי – שכּוּנה פעם 'החומוס הכי קטן בארץ' – אינני היחיד.

כבר שלושים שנה, ואולי יותר, אני פוקד את המקום. עד לפני כמה שנים היה זה כוך צר, אך לא עוד. הוא הכפיל ואף שילש את גודלו, ועתה יש בו פינת אוכל סבירה ובה מסיבים לסעודה שוחרי החומוס 'הכי טעים'.







חומוס בתנועה

לאחרונה מצאתי באחד מספריי תמונה עתיקה של שוק הצורפים, כנראה מתחילת המאה ה-20.


בחזית החנויות שבתמונה בולטת מדרגת אבן גבוהה מעל ריצוף הרחוב. הראיתי את התמונה לכמה מבעלי החנויות הוותיקים והם התרגשו ממראה עיניהם. סמיר, בעל חנות הבדים שנמצאת מול חומוס נזמי, סיפר לי שהוא זוכר היטב את מדרגת האבן: 'הייתי בן תשע כשהתחלתי לבוא לחנות של אבא (וכיום אני בן שישים ותשע). רק בשנות החמישים החלו להנמיך את "חומת האבן"הזו, שתפקידה היה כנראה למנוע את חדירת מי הגשמים לחנויות'.

אכן, ב'שוק מוכרי הכותנה'הסמוך ראיתי מדרגת אבן דומה, גם אם נמוכה יותר.


שרידי מדרגת האבן בשוק מוכרי הכותנה ניכרים בצד ימין

אגב 'שוק מוכרי הכותנה'נזכרתי באחד מביקוריי בו בתחילת שנות השבעים. בעל מלאכה, שכמותה כבר לא רואים היום, ישב באחד הכוכים עם כלי מיתר ענק לניפוץ (כלומר, לריווח) כותנה. סמיר אישר שאכן היה בעל מקצוע כזה בקצה הרחוב.


סמיר בעל חנות הבדים

אני יוצא אל חנות ה'ענתיקות'של מוחמד ובה אוסף ענקי של כלים מכלים שונים: פינג'אנים, מחבתות, תיבות, ומה לא... 


חזית חנות ה'ענתיקות'של מוחמד

ובפנים...
פרימוס בחנותו של מוחמד

חנות הבדים הנאה ורחבת הידיים שלצד חנותו של מוחמד נמצאת בבעלותו של עימאד ברכאת, שהתפעל מן העניין שאני מגלה ברחוב ובתושביו.


ברכאת (משמאל) וידיד
בחנותו של ברכאת


גם עימאד ברכאת זוכר את הרחוב כפי שהיה לפני עשרות שנים. ברכאת הוא שם משפחה נפוץ בחברה הערבית אבל אין בהכרח קשר בין רוב המשפחות. 'המשפחה שלנו', סיפר לי עימאד, 'היגרה במחצית הראשונה של המאה ה-19 מחברון לירושלים'. הוא מראה לי כמה ספרים בערבית על תולדות משפחות ירושלמיות, בהן גם משפחת ברכאת, על הווי ופולקלור בעבר הקרוב והרחוק, שמגיע עד ימי הטורקים והבריטים. אני נזכר בסדרת הספרים הנהדרת של יעקב יהושע (אביו של א"ב יהושע), 'ילדוּת בירושלים הישנה', שבה תועדו חייהם של בני היישוב הספרדי הישן.



שוק הצורפים נקרא בערבית 'שוק האדונים' (סוק אל-חוואג'את), וברכאת מעיד כי בעבר נקרא גם 'שוק החייטים' (סוק אל-חייטאת). שלושת רחובות השוק – הצורפים, הבַּשָּׂמִים,והקצבים – נבנו על התוואי של הקרדו הביזנטי. ראשיתם אפוא כבר בתקופה הצלבנית, אולם אפשר להניח שרוב חנויות השווקים נבנו שוב ושוב בתקופות מאוחרות יותר. בחזית אחת החנויות שבשוק הבַּשָּׂמִים (ולא הבְּשָׂמִים!) ניתן עד היום לראות חריטה ובה נכתב בלטינית 'סנטה אנה', כנראה על שם כנסיית סנטה אנה שנבנתה בתקופת הצלבנים ליד שער האריות.

מליסנדה, מלכת ירושלים המהוללת במאה ה-12, שנולדה בירושלים כבתם הבכורה של הנסיכה הארמנית מורפיה ובולדווין השני, היא שיזמה, ככל הנראה, את הקמת החנויות כאן. אולי עשתה זאת כדי לממן באמצעות השכרתן את הקמת הכנסייה.



מתיאור רחובות ירושלים בימי הצלבנים, שהובא למעלה, עולה בבירור שכבר במאה ה-13 פעל בעיר שוק צורפים ומיקומו היה בסביבת שוק הצורפים הנוכחי. אכן, בימי הצלבנים נקראו רחובות השוק בשמות אחרים: שוק הצורפים של היום נקרא אז 'הרחוב המכוסה', שוק הבשמים – 'רחוב התבלינים', ושוק הקצבים – 'רחוב המטבח הרע'! במשך שנים נמנעתי לעבור בשוק הקצבים בגלל הריח הרע שעלה ממנו, אבל לאחרונה פחת מספר האטליזים בצורה משמעותית וסוף סוף אפשר לנשום שם...


בניגוד לשווקי הבשמים והקצבים, הנפרשים למלוא אורכם עד שוק הצבעים, שוק הצורפים נקטע באופן פתאומי. הסיבה לכך – טוען סמיר, בעל חנות הבדים – היא רעידת אדמה שהייתה  ביולי 1927 ובעקבותיה נהרס חלק מן הרחוב והתוואי השתנה.


כאן מתחיל שוק הצורפים (מצד שמאל: רחוב דוד)
וכאן הוא נגמר...

במפגש רחובות השלשלת והצורפים נמצא אתר ייחודי – שירותים ציבוריים... לא הייתי מתעכב עליו אלמלא תקרתו יוצאת הדופן, שיופיה הועם במקצת בשל שואבי האוויר המכוערים שהותקנו בה. אני מניח שבנין זה קשור גם הוא לבנייה הצלבנית בעיר, שעל בסיסה הוסיפו ושיפצו במרוצת הדורות האיוּבִּים, הממלוכים, העות'מאנים, ואולי גם הבריטים והישראלים...



את סיורי אני מסיים בשתיית כוס קפה ריחני ומהביל בבית הקפה של בהא ג'ולני. בית הקפה אינו אלא כוך קטן ומחוצה לו פזורים כמה כסאות מפלסטיק.



בהא ג'ולני מפריח עשן סיגריות וממתין ללקוחות

הקפה מצוין והשמש החורפית החודרת לסמטאות הצרות של השוק יוצרת משחקי אור מעניינים ברחוב. מדי פעם יוצא בהא מכוכו, נושא עמו טס כסוף ובו כוסות קפה טורקי לבעלי החנויות בסביבה וחוזר עם טס ריק לקראת סיבוב חדש.




↧

פרס ישראל: הסיפור האמתי

February 26, 2015, 10:01 pm
$
0
0
עמוס בידרמן, הארץ, 12 בפברואר 2015

מאמרי זה התפרסם היום ב'הארץ', והנה הוא מועתק למען קוראי הבלוג.



עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה; ההסבר הגיע רק יומיים אחרי שהתפוצצה הפרשה

תגובות קוראים להסבריו של ראש הממשלה בפייסבוק

חתני פרס ישראל, 1976, מימין לשמאל: מוטי קירשנבאום (אמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע), פרופסור יוסף רום (טכנולוגיה והנדסה; לימים ח"כ מהליכוד) והרב אליעזר יהודה וולדנברג (ספרות תורנית). נחשו מי מהם הוא 'אנטי ציוני'...
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

↧
↧

על דעת המקום: הגשרים של בקעת החוּלה ונקמת היד השמאלית

March 1, 2015, 9:11 pm
$
0
0
כרזת קק"ל לכבוד יום תל-חי, עיצוב: צבי ברגר, 1961 (מקור: Dan Wyman Books)

מאת יהודה זיו

הגשר הראשון הנטוי על הירדן – לאחר התכנסות יובליו ליד קיבוץ שדה נחמיה – נושא היום את השם 'גשר יוסף'. רבים טועים ומייחסים את כינויו של הגשר ליוסף טרומפלדור. חיזוק לטעותם הם מוצאים בכך שהכביש העובר על הגשר (9779) יוצא מקריית שְׁמוֹנָה, אשר עם הקמתה (26 בדצמבר 1949) נקראה תחילה 'קריית יוסף', על שם הגיבור הגלילי הגידם. לימים (1951) קבעה לה ועדת השמות הממשלתית, את שמה הנוכחי, המנציח את זכרם של כל שמונת הנופלים בתל חי הסמוכה. 

הגשר המנדטורי התלוי, הצפוני והראשון בגשרי הירדן, הוקם כנראה בשנת 1927 ונבנה מפרקי מתכת מעודפי חיל ההנדסה של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הוא נבנה על כביש שחיבר בין חָאלִצָה (קרי: חָ'אלִסָה; בערבית: خَالِصَة, שפירושו חופשיה, פטורה ממס) – קרית שמונה של היום – לבין דֻוָארָה ((دُوَارَة; מעגל) – כפרון בני העַ'וָארְנֶה (غَوَارْنَة; כינוים של הבדווים שוכני הביצות), עשוי סוכות גומא ערוכות במעגל, בצד קיבוץ עמיר. מכאן כינויו של הגשר בפי ותיקי המתיישבים היהודים בצפון בקעת החולה: 'גשר דוּאַרָה', כשם יעדה של הדרך החולפת על פניו. 


גשר דוארה באמצע שנות החמישים. ברקע התאטרון האזורי שנבנה על תל רון ושימש את תושבי המועצה האזורית גליל עליון (מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

בראש הגבעה הסמוכה לגשר דוארה נקבר שייח' יוסוף – 'שייח'השייח'ים'של הע'וארנה – ומכאן כינויו של הגשר בפי ערביי המקום: 'גִ'סְר אֶ-שֵּׁיח'יוּסֻף'. בעקבות שמו הערבי קבעה לו ועדת השמות הממשלתית לאחר קום המדינה (26 בדצמבר  1954) את השם 'גשר יוסף', המנציח את זכרם של שניים מחברי קיבוץ עמיר הסמוך: יוסף שְׁלִימֶנְס, אשר נפל בהתקפה על שיירת אספקה בדרכה מחָאלִצָה לכאן, ויוסף רוזנפלד, אשר נפל בשייח'עַבִּד (היום הר שִׁנְאָן) אשר ברכס רמים, פסגת השיא של הרי נפתלי. הגשר הבריטי הישן פורק בשנת 1964 בעקבות שיטפון גדול ובמקומו נבנה גשר חדש.


וישן מפני חדש תוציאו – מימין: גשר דוארה התלוי; משמאל: 'גשר יוסף'על כביש 9779 
(מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

פירוק גשר דוארה, 1962-1961. חלקי הגשר היפה נמכרו כגרוטאות

שֵּׁיח'יוּסֻף, אשר נקבר בסמוך, היה מנהיגם של בדוויי הביצות (אֶל-עַ'וָארְנֶה)בעמק החוּלָה, אך בראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה באזור כבר עמד בראשם בנו, חֻסֵין אֶל-יוּסֻף; בעוד הנכד, כָּאמֶל-בֶּכּ חֻסֵין אֶל-יוּסֻף, שכינויו היה כאמל חוסיין אפנדי, נודע כאשר פיקד על ההתקפה על תל חי, בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920), שעם הנופלים בה נמנה טרומפלדור.

לימים שבו ונתחדשו הקשרים עם כָּאמֶל-בֶּכּ: יוסף נחמני, חבר 'השומר'איש טבריה, אשר עסק ברכישת קרקעות בצפון הגליל, ואף יוסף ויץ, שעמד בעת ההיא בראש מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, הסתייעו בו ברכישת קרקעות ובפינוי האריסים שישבו עליהן. כך עורר עליו כאמל-בכ אל-יוסוף את חמתם של לאומנים ערבים, אשר איימו עליו ברצח, ולפיכך נאלץ להעתיק את מגוריו, עם כל בני שבטו, אל מעבר לגבול לבנון. במאי 1949, לאחר פגישתו במטולה עם מָנוּ (עמנואל) פרידמן, איש ראש פינה – שליווה אותו בשובו עד גשר נחל עיון, בצפון-מזרחה של מטולה– ראה מנו שני אנשים, אזרח וקצין בכיר בצבא סוריה, מנסים ללכוד את כאמל-בכ, וכאשר הלה נמלט ירה בו הקצין והרגו (נקדימון רוגל, תל-חי: חזית בלי עורף, הוצאת יריב-הדר, 1979, עמ' 258).

אז כמה 'יוסף'היו לנו עד כה? הנה הם: שייח'יוסוף, חוסיין אל-יוסוף, כאמל-בכ אל-יוסוף, יוסף טרומפלדור, יוסף נחמני, יוסף ויץ, יוסף רוזנפלד ויוסף שלימנס... ממש כמאמרם של חז"ל, ששאלו: 'כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא?' (פסחים, סח ע"ב).

ועתה נוסיף לרשימה יוסף נוסף: יוסף אבידר (1995-1906), לימים מראשוני המפקדים בארגון 'ההגנה', אלוף בצה"ל, שגריר ישראל בברית המועצות ובארגנטינה, ובעלה של סופרת הילדים הנודעת ימימה אבידר-טשרנוביץ. אם טרומפלדור איבד את ידו השמאלית במלחמת רוסיה-יפן (1904), הרי אבידר איבד את ידו הימנית...


יוסף אבידר (משמאל) עם עמיתו צבי איילון, 1949 (מקור: ויקיפדיה)

הדבר היה בשנת 1931. במהלך אימון חניכים בשימוש ברימונים הקדים רימון להתפוצץ וריסק את ידו ומאז נשא אבידר, שאז עוד נקרא בשם משפחתו הלועזי 'רוֹכֶל', יד תותבת. בין השנים 1943-1941 שימש אבידר מפקד 'גְּלִיל הצפון', ולאחר הקמת המדינה שימש אלוף פיקוד הצפון (אוקטובר 1949-יוני 1952) וזמן קצר גם אלוף פיקוד המרכז. אבידר עסק גם בהתיישבות ומשנתמנה סגן הרמ"א (ראש המטה הארצי של 'ההגנה') עמד בראש מבצע 'י"א הנקודות', אשר הוקמו בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). עם קום המדינה עִבְרֵת יוסף רוכל את שם משפחתו וכינה עצמו אֲבִידָר, בעקבות ראשי תיבות שמותיהן של שתי בנותיו: אֲבִידָּנָה וְרָמָה.


משפחת רוכל, 1947-1946. מימין לשמאל: יוסף, הרעיה ימימה טשרנוביץ, הבת הבכורה רמה והצעירה דנה
(באדיבות רמה זוטא)

והנה, בזיכרונותיו סיפר אבידר על פגישתו עם רוצחו של טרומפלדור (בדרך לצה"ל: זכרונות אלוף אבידר, מערכות ומשרד הביטחון, 1970, עמ' 141). השנה היא 1939:
לכל עליה על הקרקע הקדמתי סיורים אחדים, וזכור לי היטב סיור הרכיבה באדמות חִיָאם אֶל-וַלִיד, במזרחו של עמק החולה, שבהן קם קיבוץ 'להבות הבשן'. בסיור זה הדריכני כָּאמֶל אֶל-חֻסֵין הידוע מחאלסה, אותו ערבי שעמד בראש קבוצת הערבים שהורשו בי"א באדר תר"פ להיכנס לחצר תל-חי, כביכול על מנת לחפש אחר צרפתים, ובנצלם את שהותם בפנים הרגו ארבעה מהמגנים ופצעו אנושות את יוסף טרומפלדור. למרות שעברו מאז תשע-עשרה שנים, עדיין 'לא סולק'חשבון גאולת הדם של טרומפלדור וחבריו, וכאמל הקפיד להיות מלווה תמיד במשמר מזויין, ונזהר מלבוא אל קרבת כפר גלעדי ואנשיה. במרוצת השנים עבר כאמל לעסוק בתיווך קרקעות וסייע בידי הקק"ל ברכישת אדמות חיאם אל-וליד. 
בבוקר הסיור פגשנוהו מצפה לנו במבואות המזרחיים של חאלסה, בליווי אנשיו החמושים, כדי להדריכנו בשטחים החדשים שנרכשו. מאנשי כפר גלעדי לא השתתף איש בסיור, בגלל חשבון גאולת הדם. יוסף וייץ ויוסף נחמני באו אתי למפגש ואחד מהם הציג אותי לפני כאמל: 'כאמל אפנדי – חוואג'ה יוסף'. הושטתי לו, כמנהגי, את ידי השמאלית, ולדברי וייץ נרתע כאמל קמעה בראותו את הַפְּרוֹטֶזָה של ידי השנייה, שכן עלו בו זיכרונות מסויימים...
למעשה זה יש גרסה נוספת, דרמטית יותר. נח שדמי, חבר קיבוץ תל יוסף (הנושא בשמו את זכר טרומפלדור), שלח בשעתו אל דנה, בתו של אבידר, 'פרוטוקול'שמצא בארכיון הקיבוץ. וכך, לדברי דנה, נכתב בו: 
בשנת 1952, בימים בהם כיהן אבא כאלוף פיקוד צפון, כונסו שבטי הבדואים בראשות אותו כָּאמֶל-בֶּכּ –השייח'של חאלסה – כדי לחתום עם המדינה והמנהל על מסירת האדמות שהוקצו לבניית קריית שמונה. השבט הכין כרה כיד המלך, כבשים נשחטו, פיתות נאפו, צעירים חוללו ב'דַבְּקוֹת'מסורתיות. אך כאשר החל הטקס והנציגים עלו על הבמה לחתום על המסמך הרשמי, הבחין פתאום כָּאמֶל-בֶּכּ בידו האחת של אבא ובפרוטזה שלו, וצעק: 'יוסוףבא לשחוט אותנו!'. הבדואים ברחו לכל עבר והשאירו את השולחנות עמוסים ואת הניירות לא-חתומים... 
לדברי נח שדמי סיפור זה הועלה על הכתב ונשמר בארכיון 'בית גדוד העבודה'בתל יוסף, יחד עם תותבתו של טרומפלדור. אך כמו כל אגדה טובה יש לקחת גם את זו עם קורטוב של מלח: בשנת 1952, שעה שיוסף אבידר שימש אלוף פיקוד הצפון, כבר לא היה כאמל-בֶּכּ אל-יוסוף בין החיים. ואף על פי כן, חייבים להודות כי הסיפור טוב וחבל שהעובדות מקלקלות אותו... 

היד התותבת של טרומפלדור ששימשה אותו לעבודה מוצגת במוזיאון שבקיבוץ תל יוסף (מקור: חדר 404)

*

ברכת עונ"ש שלוחה ליהודה זיו ליום הולדתו הפ"ט שחל בי"א באדר
עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו!

יהודה זיו - תמיד פלמ"חניק (צילום: אסנת מרדור)

↧

נשף פורים בעמק השווייצרי, ורשה 1901

March 3, 2015, 8:48 pm
$
0
0
הופעת תאטרון בגן 'העמק השוויצרי', המחצית השנייה של המאה ה-19 (המקור לכל תמונות 'העמק': ויקיפדיה)

מאת רמי נוידרפר

ביום שלישי, י"ד באדר תרס"א (5 במרס 1901), התפרסמה בראש עמודו הראשון של  העיתון הוורשאי 'הצפירה'מודעה קטנה על מסיבת פורים שעמדה להיערך למחרת:


כסקרן בלתי נלאה תהיתי ביני לבין עצמי: מהו 'העמק השווייצי', למה הוא נקרא כך, מי ומי מ'סופרי ישראל'הגיעו למסיבה, לְמה התחפשו, מי נאם ומי רקד, מה אכלו ומה שתו? 

חיפשתי תשובות, וגם מצאתי.

נתחיל באולם שזכה לשם המוזר 'העמק השווייצי'. כל מי שמכיר את ורשה יודע שעמקים אין בה, ובטח לא עמקים שווייצרים. על מה מדובר כאן? ובכן, 'העמק השווייצי' (בפולנית: Dolina Szwajcarska ; וביידיש: שווײַצער טאָל), שכתובתו הייתה בשדרות אוּיָאזְדוֹב (Aleje Ujazdowskie) היה אתר בילוי ידוע בוורשה, שנפתח בשנת 1768 ופעל עד שנת 1939. המקום כלל בתוכו גנים מטופחים, ביתני עץ, בתי קפה ואולמות גדולים לקונצרטים, הצגות והופעות. מקור השם אינו ברור, וההשערה היא שאחד מבעלי המקום, קצין פולני ושמו סטניסלב שְׁלֶז'ינסקי, שטייל בשווייץ בשנת 1825, עיצב את המקום 'בסגנון שווייצרי'...


'העמק השווייצרי', 1860
אולם הקונצרטים ב'עמק', 1870

וכך נראה המקום ב-1901, בשנה שבה נערך בתוכו נשף פורים של 'סופרי ישראל'.


גלוית דואר, 1901

'העמק'בראשית המאה ה-20 

בשושן פורים, למחרת הנשף, לא הופיעו העיתונים היהודיים בוורשה, אך יום אחר כך, בט"ז באדר, נדפס ב'הצפירה'דיווח קצר על הנשף.

הצפירה, 7 במרס 1901

כמה מילות הסבר לעברית של אותם זמנים: 'הלשכה', היא אולם ההופעות; 'המסכות', הן התחפושות; 'התמונות', הן קטעי המופע השונים; 'מדברות', הם הנאומים; ו'שעשועי חבר', הם משחקי חברה.

יום לאחר מכן, בי"ז באדר, נדפס בעיתון דיווח מפורט על הנשף. נקרא אותו, פסקה פסקה, שכן יש בו לא רק קסם ארכאי, אלא גם מידע לא שגרתי על חיי הסופרים ומעריציהם בוורשה לפני יותר ממאה שנה.


גם בשנה זו – מספר הכותב החתום בקיצור ז. (זהותו תתבררר בהמשך) – נערך נשף המסכות, שכנראה נערך בפעם הראשונה שנה קודם לכן (1900). באותן שנים הייתה ורשה עדיין חלק מהאימפריה הרוסית, שלא ממש קידשה זכויות אזרח, ומי שרצה לערוך אספה או אירוע גדול נדרש להוציא רישיון מיוחד מ'כבוד שר השוטרים'. הרישיון ניתן לארבעה אישים הנזכרים בשמם: עו"ד יאשינאווסקי, המו"ל נ"ס והדוקטורים משורר ומ'לוריא. מי היו אנשים אלה?

ישראל איזידור יָסינובסקי (1917-1842), היה עורך דין ורשאי ידוע, פעיל ב'חובבי ציון'וממארגני ועידת קטוביץ, ואחר כך מקורב להרצל ופעיל בהסתדרות הציונית העולמית; המו"ל נ"ס הוא כמובן העיתונאי האגדי נחום סוקולוב (1936-1859), שהיה אז המוציא לאור והעורך של 'הצפירה'; ד"ר יוסף משורר (1914-1868) היה כימאי, מתמטיקאי, משורר ופעיל תרבות ידוע; ד"ר מ'לוריא, הוא ככל הנראה ד"ר יוסף לוריא (1937-1871) והמ'היא טעות הדפסה. לוריא גם הוא היה איש ספר ופעיל ציוני ושש שנים לאחר מכן, ב-1907, כבר עלה לארץ ישראל. בראש הועד המארגן ('ועד המסדר') עמד 'הסופר המצוין' י"ל פרץ (1915-1851), שהיה אז בן חמישים בדיוק.


יוסף לוריא (מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)
נחום סוקולוב, 1904 (מקור: הארכיון הציוני המרכזי)




















המארגנים והשחקנים ('עורכי המערכה') הגיעו כבר בשעה שש בערב. האורחים החלו לזרום משעה תשע בערב, ועד השעה אחת-עשרה ('עשתי עשרה') כבר היו באולמות 'העמק'כ-1,600 איש! 'אכן סימן טוב הוא לסופרינו כי כה רבו מוקיריהם'...

את פני הבאים קידמו נערות שמכרו פרחים ושולחנות עמוסי 'משלוח מנות'. סלסלות ה'משלוח', שהוכנו בצורת ספר ועליו שני עטי זהב, כללו בתוכן דברי מתיקה – שוקולד ודבש ('נוֹפֶת'). המחיר – שקל אחד. כמה שווה שקל? האם הכוונה לרובל? לא ברור.



עתה דמיינו לעצמכם את החוגגים – הגברים בחליפות שחורות, ו'בנות ישראל הנאות'בשמלות נשף לבנות – ממלאים את אולמות 'העמק השווייצרי'.

תהלוכת התחפושות החלה בחצות. מה לא היה שם? החל ממראות התנ"ך (המרגלים נושאים אשכול ענבים, מרים, דבורה, בת יפתח והמלכה אסתר) ועד לתחפושות של עדות ישראל ותפוצותיהן – גליציאנרים, טורקים, קווקזים ו'קולוניסטים', כלומר יהודים עובדי אדמה, אנשי העלייה הראשונה, שכבר גרו בארץ ישראל. לא ברור לי מיהו 'היהודי הבורי גבה הקומה וחסון כאלון', אבל 'איש ישראל מחינא ועבריה חינאית'הם כמובן זוג המחופש ליהודים מסין.


יהודים סינים בקאיפנג בתחילת המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)

אחרי תהלוכת התחפושות, החלו המופעים ('תמונות חיות'). החזיונות עסקו בנושא היקר ללב הצופים: גלות ושיבת ציון. וכך התחלפו 'התמונות'מחזון העצמות היבשות ועד הקמת המושבות בארץ ישראל. לאחר מכן היו 'מחולות המחנים', כלומר ריקודי מעגל של בני הנוער. המבוגרים ניגשו אל 'שולחנות המשתה', אכלו מעט ושילמו לא מעט...

כפי שקורה בדרך כלל, גם כאן לא נערכו כנדרש. האוכל שהכינו המארגנים (תשלום נוסף) הספיק ל-250 איש בלבד.

כדאי לשים לב לעיוור הסובב בקהל וילדה קטנה מכוונת את דרכו. העיוור מתואר כ'צנא דמלי שירי עם', כלומר סל מלא בשירים. מיהו אדם זה? האם מדובר בעיוור 'אמתי'או שמא גם הוא מחופש?


בזמן הארוחה נישאו אחד-עשר נאומים (!), 'על הכוס'. אמנם, דבריהם נשמעו רק בקושי בגלל הרעש שבחוץ (יותר מאלף אנשים נשארו בלי אוכל), אבל מי שהיה 'קרוב לצלחת' (תרתי משמע), בוודאי הצליח לשמוע וליהנות מה'אמרות השנונות'. 



מי ומי היו הנואמים?

עורך הדין יוליאן קאָהן (כהן), ראשון הדוברים, היה חבר מועצת הקהילה ופעיל ציוני נלהב, שעמד בראש אגודות ציוניות ואף היה מעורב בפתיחת המכון למדעי היהדות בוורשה.  

מיהו הד"ר י'פוזננסקי? לא הצלחתי למצוא עליו מידע כלשהו. אני משער שגם כאן נפלה טעות דפוס והכוונה היא לד"ר שמואל אברהם פוזננסקי (1921-1864), החוקר המפורסם שהיה רב בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה. 


שמואל אברהם פוזננסקי (מקור: ויקיפדיה) 
יצחק גרינבוים




















אחרי י"ל פרץ ונחום סוקולוב (הרנ"ס) נשא את דברו אמיל פרץ, איש עסקים שהיה מעורב בפעולות רווחה למען נזקקים בוורשה. גרינבוים, שנשא דבריו בעברית, היה בלי ספק יצחק גרינבוים (1970-1879), אז בן 22 בסך הכל, שנמנה עם מקורביו של י"ל פרץ וכך כנראה זכה לכבוד. לימים היה גרינבוים מנהיג הציונים ו'ברית המיעוטים'בסיים הפולני ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל.

על הנריק כהן לא מצאתי מידע רב, פרט לכך שהיה חבר בהנהלת הבורסה בוורשה; 'אשכנזי מדובנא'הוא כנראה פעיל ציוני בשם זלמן אשכנזי, שגר בעיירה דובנאשבוולין; 'מזכיר העדה גראסגליק'הוא שלמה גרוסגליק (1904-1861), שהיה מזכיר הקהילה בוורשה ועיתונאי לעת מצוא, שפרסם מאמרים בעברית וביידיש. פרייד הוא מאיר יעקב פרֶייד (1940-1871), מוכר ספרים מפורסם בוורשה, שגם כתב בעברית וביידיש וגם עסק בתרגומים לעברית. לימים עלה פרייד לארץ (1932) וגר בתל-אביב. הנואם האחרון היה עורך דין שלמה זיידֶמן, לימים מזכיר הקהילה בוורשה.

בעוד בעלי הממון סועדים את ליבם לקול נאומים ציוניים שנונים או משמימים, החלו באולם השני ריקודי 'זוגות זוגות'. מעל הבמה שרה מקהלה ובפינה אחרת קרא 'אחד מבעלי החידודין'מברקים שנונים 'ומילי דבדיחותא'. הריקודים נמשכו עד עלות השחר, ובלשונו של הכותב – 'עד אחרי קריאת שמע של שחרית'.

על הכתבה חתם ז. הלא הוא הפיליטוניסט הקבוע של 'הצפירה' ישראל חיים זגורודסקי (1931-1864), סופר פורה בעברית וביידיש, שהיה גם עוזרו וממלא מקומו של סוקולוב בעריכת העיתון (תודה לדרור שגב על הזיהוי).

כמה הייתי רוצה להשתתף בנשף ההוא...

נשף מסכות בלובלין, פורים 1927 (מקור: הספרייה הלאומית הפולנית)


↧

חידון עונ"ש למביני עניין: נחשים וחתיכות

March 5, 2015, 8:52 pm
$
0
0
והפעם שתי חידות מצולמות, מן העבר הרחוק והקרוב ובלי שום קשר ביניהן. לא כל התשובות בידי, ואולי חכמת ההמונים תסייע גם הפעם.

א. נחשו נחשו עמי

העיתונאי יאיר שרקי פרסם בחשבון הטוויטר שלו את התמונה הזאת, תחת הכותרת 'טוב, לא נגענו...'

התדעו היכן נמצא הקבר, מיהו הצדיק יעקב דדון ומהו הסיפור של הנחשים עלי קבר?



ב. מי החתיך הזה?

תמונה זו צולמה בתל-אביב לפני כמאה שנה. התדעו מי האיש ומי הן עלמות החן?


(תודה לאסנת מרדור)

הפיתרונים יובאו כאן מאוחר יותר.

הפיתרון

כפי שציפיתי, החידות פוצחו די מהר.
יעקב דדון

'בלש האינטרנט'הקדים אפילו את ראש הממשלה שלנו והיה הראשון לזהות את מיקומו של הקבר בנתיבות, עיר הבאבות והקדושים העממיים.

לא הרבה ידוע לי על הצדיק יעקב דדון. הוא נולד בכפר ליד מרקש שבמרוקו, למרגלות הרי האטלס, ושם שימש שוחט ומוהל. ב-1952, כשהחלו גלי העלייה ההמונית של יהודי ארצות האסלאם, עלה גם דדון ארצה ונשלח להתגורר במעברת 'עזתה', שלימים תצמח להיות העיר נתיבות.

כמו רבים מחבריו העולים גם דדון שילב עבודת כפיים בחקלאות ולימוד תורה. הוא ייסד בית כנסת (על שם דוד המלך), למד תורה ונודע כאיש חסד. שבע בנות נולדו לו ובן אחד, מיכאל, והוא שמנהל היום את מורשתו הרוחנית של הצדיק שנפטר בה'בשבט תשנ"ג (1993), ואת ה'הילולה'השנתית.

ומה הסיפור עם הנחשים?

זה מה שכתב יובל בן-עמי בספרו ארץ הפְּלאוֹת: מקומות מוזרים, הפתעות ותעלומות בישראל, עם עובד, 2007, עמ' 190:


למעוניינים, בן-עמי מציין כי הגישה אל הקבר היא מכיוון קברו של הרב שלום איפרגן (ולא ישראל איפרגן כפי שכתוב בספר בטעות).

התמונה השנייה זוהתה במדויק על ידי בני עורי. היא אמנם הופיעה לאחרונה באתר פייסבוק העוסק בהיסטוריה של תל אביב, אך היא שמורה במכון ז'בוטינסקי בישראל ושם תוארכה בטעות ל-1916. התמונה נדפסה בספרה של שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו (כתר, 1995), ושם זוהו הנשים העומדות לצדו של טרומפלדור: ראשונה מימין היא רוזה יעקובסון, שנייה משמאל היא פירה (אסתר) רוזוב, וראשונה משמאל היא פנינה הורוביץ. התמונה צולמה כנראה לאחר עלייתו השנייה לארץ, ב-1919, וטרם פרידתו מארוסתו פירה.

בעוד שעל יעקובסון והורוביץ לא מצאתי מאומה, הרי סיפורה של פירה רוזוב ידוע יותר. היא הייתה בת למשפחת פרדסנים מפתח תקוה וצעירה מטרומפלדור בשלוש-עשרה שנים. לאחר גירוש תושבי תל אביב והסביבה בידי הטורקים (1915) התגלגלה פירה לאלכסנדריה ושם הכירה את אוסיה טרומפלדור, שלמד אצלה צרפתית. הם התאהבו, החליפו מכתבים רבים ואף התארסו. ב-1919, חזר אוסיה לארץ והחליט להיפרד ממנה. לסקוב מתייחסת לפרשה זו בספרה.

טרומפלדור ופירה רוזוב, שמחזיקה בזרועותיה את שרה רסין-וכסלר

ובלי שום קשר, ובכל זאת. היום בבוקר, שושן פורים, חלפתי על פני קפה טרומפלדור שברחוב טרומפלדור (לשעבר רחוב הגידם) במרכז ירושלים. באכסדרתו של בית הקפה נערכה קריאת מגילת אסתר. צילמתי.




↧
Viewing all 1805 articles
Browse latest View live
Search