Quantcast
Channel: עונג שבת (עונ"ש)
Viewing all 1811 articles
Browse latest View live

של מי הפֶּסֶל הזה?

$
0
0
עיר יפה ירושלים, ויש בה גם לא מעט פסלי חוּצוֹת. לכבוד יום חגה של העיר, שיחול בשבוע הבא, הנה הצצה על כמה פְּסלים שאינם מוכרים כל כך.

אין לי מושג מי הם האמנים והיוצרים שעמלו והזיעו על הפסלים הללו, מסיבה פשוטה ומבישה: עיריית ירושלים לא טרחה לעשות את המינימום הנדרש כדי לכבד את מי שהעניק לעיר מכישרונו. לצד אף אחת מן היצירות הללו אין שילוט, שיספר לעוברים ולשבים מה שמה של היצירה שהם חולפים לידה, מי הפַּסָל שיצר אותה ומתי.

האם יש בין הקוראים כאלה היכולים לספר משהו על היצירות הללו?

א. מי מכיר את האיש שבקיר?

שדרות חיים בר-לב ליד כיכר פיקוד המרכז (צילום: דוד אסף)

ב. מי כיסה את המכונית?

רחוב דוד רמז, מול תחנת הרכבת הראשונה (צילום: דוד אסף)

ג. מי גלגל את הכדור?

אי תנועה בין רחוב התנופה לרחוב יד חרוצים, אזור התעשיה תלפיות (צילום: דוד אסף)

ד. מי נושאת את הלפיד?

רחבת ניו-יורק, משכנות האומה (צילום: ברוך גיאן)

התשובות

אדוה כהן-מגל ונתן לנדאוזיהו את פסל האיש שבקיר.

כתב נתן לנדאו:
הפסל הראשון שציינת נעשה על ידי האמנית נעה ארד-יאירי כחלק מפרוייקט nomansland, שאצר גיא ברילר והפיקה קבוצת מוסללה. הרעיון היה להביא קבוצת אמנים שיציגו עבודות המתייחסות לשטח ההפקר שבין הקו האדום והירוק ששרטטו עבדאללה א-תל ומשה דיין בסיומה של מלחמת העצמאות, ועדיין מופיע על גבי צילומי הלוויין של google earthלמשל.  
בזמנו הייתי חלק מהצוות שקיבע את העבודה, ומאז יצא לי להדריך במקום לא מעט קבוצות, ששאלתי אותם את אותה השאלה: מה לדעתכם הפסל הזה מייצג? שמעתי תשובות רבות המתייחסות למיקום, לעובדה שהאיש שקוע בתוך החומה שמפרידה בין מזרח ומערב ובין יהודים וערבים. חלק מהאנשים סברו שהאיש עומד להיות מוצא להורג בקרוב, ורק קבוצה של סטודנטים ערבים מהאוניברסיטה העברית פגעה במהירות אל הרעיון שהאמנית ניסתה להעביר: הדמות מייצגת מהגר עבודה בלתי חוקי (שב"ח) – אחד מני רבים שחוצה את כביש 1 בנקודה זו בדרכו למצוא עבודה. לאחר שהוא נעצר על ידי שוטרים שנמצאים במקום, הוא נאזק ועומד סמוך לקיר עד להגעת הניידת שתאסוף אותו. 
המיקום של הפסל בנקודת המעבר בין מזרח למערב מתקשר גם לאנדרטה הסמוכה שנבנתה לזכרו של רש"ט תומר מרדכי, שנהרג  בעת שעצר בגופו רכב מחבלים עמוס בחומרי נפץ שהיה בדרכו למערב העיר. במעשה זה הציל רבים אחרים. 
אני חושב שהרעיון הכללי שמאחורי הפסל הזה מיועד לכל אותם אנשים שחושבים שכבר הבינו את ירושלים, ומזכיר להם שהעיר הזאת טומנת בחובה תמיד סיפור מורכב יותר ממה שרואים.

ברוך גיאן ועמוס נויזיהו את פסל המכונית המכוסה, שהוא ככל הנראה מעשה ידיו של גבי קלזמר, אמן שמעדיף להישאר במסתורין.

עמוס נויזיהה גם את פסל החירות כעבודה של האמן ז'אק זאנו מהיישוב כליל שבגליל.




מכורה שלי...

$
0
0
מדי פעם מצטברות אצלי המלצות לצפייה בסרטונים חדשים, שעבר והווה, עצב ושחוק משמשים בהם. הנה כמה המלצות כאלה. לא תצטערו.

א. ואז היא שלפה את התמונה...

חנאן אבו נאסר (צילום: שלום רופאייזן)

גלעד גבריהו ויחזקאל חובב הפנו אותי לתכנית הטלוויזיה 'עובדה' (ערוץ 2), שבה שודר לפני כחודש סרטון יוצא דופן, אפשר לומר מפעים. הסרט, בבימויו של בן שני, עוסק באחת ממשפחות האצולה של ארץ ישראל  משפחת בלקינד. בניה של משפחה זו קשורים בייסוד תנועת ביל"ו, שסימנה את ראשית העלייה הראשונה, ואחר כך במחתרת ניל"י שפעלה בדמדומי שלטון הטורקים בארץ. והנה, צאצאי המשפחה מגלים לתדהמתם שיש להם קרובי משפחה שעליהם לא חלמו... ערבים נוצרים מנצרת.

הבלקינדים, שלימים מקצתם היו קשורים לציונות הרוויזיוניסטית, לא יכלו לחלום שבהם עצמם יתקיים שירו של זאב ז'בוטינסקי: 'שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר / בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי'.

זהו סרט מרתק ודרמטי שסופו האנושי כל כך מפתיע ומנחם. סיפורים כאלה יכולים להיכתב רק כאן...



ב. עוברים לתעשייה

נגה מרוןשלחה לי הפניה לסרטון חדש וגם הוא מחמם את הלב ומרומם את הנפש.

הסרטון הופק לכבוד יום העצמאות האחרון ומתאר את הדרך הארוכה שעשו שלושה קיבוצים בגליל העליון  סאסא, יראון וברעם – מאז ייסודם לאחר מלחמת העצמאות ועד היום. קיבוצים אלה, שראשיתם הייתה דלה וסגפנית, הגיעו היום לסוג של מנוחה ונחלה והתעשרו בזכות תעשייה מצליחה. ובכל זאת, העושר לא סימא את עיניהם והם שומרים על חיי קיבוץ שיתופי כמו פעם.

ויש בונוס. קטע ארכיוני מדליק ובו שר אברהם הרצפלד את 'שׁוּרוּ, הביטו וראו'.

תסריט ובימוי: יהודה קווה.



ג. מְכוֹרָה שלי

אבל אל נמהר לטפוח לעצמנו על השכם בגאווה ובסיפוק. אם היינו כל כך יפים ומוצלחים, לא היו נולדים שירי מחאה כמו בסרטון הבא, שמבטאים את תחושת הגועל האותנטית ממה שקורה כאן.

השיר 'מכורה שלי', שכתבו אסף ומיכל (שם משפחה אינו ידוע), על בסיס שירה הידוע של לאה גולדברג ולחנה של דפנה אילת, עלה למרשתת בשבוע שעבר והוא עוסק בשחיתות הגואה של נבחרינו.



ד. היטלר מתעצבן על עמוס עוז

ולסיום, קצת צחוקים.

התבטאותו של עמוס עוז על הניאו-נאצים הישראלים, המכונים בסלחנות 'נערי גבעות', גררה תגובות רבות, בעיקר נאצות וניאו-נאצות (שדומות משום-מה להשתלחויות המופרכות בשופט דוד רוזן, שהעז לקרוא לשחיתות בשמה הנכון 'בגידה באמון הציבור').

הסרטון הסאטירי הבא מבוסס על קטע מתוך הסרט הגרמני 'הנפילה', שמתאר את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר בברלין. קטע 'קלאסי'זה כבר משך אליו עשרות פרודיות בכל השפות, ועכשיו – היטלר כועס על אנשי הרוח ומבקש מכל קוראי 'הארץ' (כולל מינוי דיגיטלי!) לצאת מן החדר...



'כסף קטן', או איך השפעתי על יצירתה של יהודית הנדל

$
0
0
יהודית הנדל (2014-1921)

מאת איתמר וכסלר
הסופרת יהודית הנדלנפטרה ביום שישי שעבר (23 במאי) והיא בת 93.

אבאשלי, הצייר יעקב וכסלרוהצייר צבי מאירוביץ, בעלה של יהודית הנדל, היוחברים. אבאשליאמר לי פעםשהחברהיחידשהיהלומביןכלהצייריםבחבורת 'אופקיםחדשים' היהמאירוביץ. הואאמר, שמאירוביץ היה היחידשבאמת היה על מה לדבראתו, היחידשבאמת היה אישתרבותביןכלאותםציירים. הקשרביניהםנוצרעודבשנותהשלושים. שניהם היו בניאותוגיל, שניהםהגיעומגרמניהבאותוזמן, שניהםהתגוררובחיפה. שניגֶרְמַנוֹפִילִיםבסביבהשהבון-טוןשלההיהפריז, וכמושאבאשליאמר, 'חוץמפריזלאהיהקייםאצלםשוםדבר'.

צבי מאירוביץ (1974-1911)

מעולםלאפגשתיאתמאירוביץ. קודםכל,כיהייתיילד; שנית, כימאירוביץהיהחיפאיואנחנוגרנוברמתגן;ושלישית, כיכברכילד לא חשתי נוח בכלמהשקשורלצייריםהאלה. לפעמיםאביהיהלוקחאותילפתיחותשלתערוכות,ומהשאניזוכרמהןהוא איך הסתובבתילהםשםביןהרגלייםוהם היו מלטפיםאת שער ראשי ואומרים: 'אה, אזזההבןשל וכסלר...'. מאודלאנוחלגדולככה, ואולי זו הסיבה שעדהיוםאנינמנעככלהאפשר ללכת לפתיחות חגיגיות. 

אביסיפר,שהחברותביניהםהתרופפהאחרישמאירוביץ ויהודיתהנדלהיולזוג, מהגםשהואעברלתלאביב (1949), אבלהואתמידדיברעליובהערכהרבה(ומישהכיראת אבא שלי יודעשזהלאהיהדברשלמהבכך). על יהודית הנדל ידעתי יותר כסופרת מאשרכאשתושלמאירוביץ. קראתיחלקמיצירתה אבל בלי שהיה לי איזה יחסמיוחדלגביה. עדשבאופןמפתיע התבררלישאניאחראיבעקיפין לאחדמסיפוריההיותרידועים  'כסףקטן'. 



ב-1975, אחרי שהשתחררתי מהצבא, נסעתי לטיול בשוויץ. זו הייתההפעםהראשונהשהייתיבכללבחו"ל. בכיסינשארובמקרהכמהמטבעותשללירה ישראלית ובמקרההתבררשהןזהותלגמרילמטבעותשלשניפרנקשוויצרים. היושםאזהרבהמאודמכונותאוטומטיות, שגם ידעו להחזיר עודף (בארץלאהיוכאלהבכלל), והתבררשהלירה, שאצלנו בקושי הייתה שווהגרוש, יכולהלהיותשווההרבהמאודאםאתהנמצאבשוויץ. ארבעשניםאחרכךנסעתילשםשובעםחברתי. לקחנואתנו מהארץ כעשריםלירותבמטבעות, מי יודע אולי נתעשר... 

בשוויץ היו אז מיןחנויות הימורים, שנכנסיםאליהןישרמןהרחוב. היו שם מכונותאלקטרוניות, שבניגודלמכונותהאמריקניות הן פלטואתרובהכסףחזרה. בקיצור, אם הכנסתלירההיהלךסיכוימצוייןלקבלבחזרהשתיים-שלושמטבעותשלשניפרנק. זאתהייתהעסקהמצויינת, מעטמפחידהולאלגמריחוקית, אבל היא מימנהלנויוםשלם בציריך. 


לירה ישראלית אחת = שני פרנק שוויצרים

באותם ימים היהלנוחברמשונהומצחיק ושמו יוסל'ה. הוא היה אישמבריק, ילדותי, פנטזיונרודלפון, שאחת לכמה שבועות היהנוחתאצלנו ללאהודעה מראש, ואז נעלםומופיעשוב. אהבנולתכנןתוכניותפנטסטיות, אפילו שברור היה לשנינו שאףאחתמהןלא תצא לעולםלפועל. אחרי אותו טיול לשוויץ קפץ אלינו יוסל'הלביקור ובהזדמנות זו סיפרתילועלתעלולהלירותוהפרנקים. הואהיהכלכךמוקסם ואפשרהיהלראותאיךהמוחהמבריקשלומתחיללעבודבמרץ. אחר כך יוסל'הנעלם וראינואותושוברקאחרישנה. הואהופיעאצלנוכאילו לא קרה כלום, ולשאלההקבועה 'לאןנעלמת?'הוא ענהבאדישות: 'הייתיבביתסוהרבשוויץ'. 

הסתברשיוסל'ה הצליחלשדלעודשלושהחבריםלשבורתוכניותחיסכון, ועם 30,000 לירות ישראליות במטבעות הם נסעו לכבוש אתשוויץ. הםהתפצלו לזוגותורוקנו אתמכונותהמזל, אחד הפעילאתהמכונותוחברו שמרכשהמכונות 'הבינו'את התרמית ופלטו בחזרהמטבעותשללירה, עברו החברים למקוםאחר. בסופושלדבר הם נתפשו, ומכולםרק יוסל'ה נשפטוישבבכלא. 

הסיפורהיהמדהיםוכמובן שחזרתי וסיפרתי אותו באוזניכל מי שהיה מוכן לשמוע. בשנת 1988 יצאלאורספר חדש שליהודיתהנדל  קובץ סיפורים ושמו 'כסףקטן' (הקיבוץ המאוחד, ספרי 'סימן קריאה'). מישהואמרלי,שקראשםסיפורדומהמאודבאותושם. קראתי, ובאמתמצאתישםאזכורלסיפורו של יוסל'ה. הרצון לדעת איך הגיעה הנדל לסיפורו של יוסל'ה ניקר בי, אבל המבוכה הכרוכה בהתקשרות אתה הייתה גדולה יותר והנחתי לדבר. 

לאחרמותאבי (1995) עשיתיסדרבעיזבונו. ביןהיתרמצאתי שם צילוםפספורטשלמאירוביץ ובגבופורטרטשלורשוםבעט  רישוםוירטואוזי,שתפשאתהאישבכמהקווים. לאהיהברורמימשניהםצייראותו, וגםלאהיהאתמילשאול, כימאירוביץ מתמזמן (1974). היחידהשהייתה יכולה לפתור את החידה הייתהיהודיתהנדל, אבל לא חשבתי שראוי להטרידאותהבדברשולי כזה. מצדשני, זו יכולה להיות הזדמנות מצוינתלברר גם אתהסיפור על יוסל'ה. לבסוף התקשרתי אליה וביקשתי להיפגש.

היא קיבלהאותי בנימוס. נתתילהאתהצילוםואמרתישנראהלישהואשייךלהיותרמאשרלי. היאלאידעהעליוכלוםוהודתהליבאדיבות, אבל היהברורשהיאלאלגמרימאמינהשזו הסיבההאמיתיתלביקורי. האמת, אםמישהוהיהמופיעאצליעםסיפור כזה, גםאניהייתינעשהקצתחשדן. ואזשאלתיאותהעל 'כסףקטן'.

היאהופתעה מאודמסיפורי, ואמרה שבאותם ימים אכן הייתה בעצמה בציריך כדי לקבל טיפולרפואי כלשהו. בבית המלון הזהירו אותה שלא תגיד שהיא ישראלית, כיזהעתהנתפשהכנופייתנוכליםבינלאומיתבהנהגת פושעיםישראלים, שעובריםממקוםלמקוםומרוקניםאתכלמכונותהמזל, ומייודעמהעודהםמעוללים. היאאמרהשהסיפורהיהטובמדימכדישתעבורעליובשתיקה,וכך נולד סיפורה 'כסף קטן'. 

שמחתימאודלהוסיףאתהמידע החדש לסיפורהמקורי. בינינו, לכמהאנשיםהזדמןלהשפיע ולו במשהו עלהמערכתהמוניטריתהבינלאומית? מישהואמרלישבעקבותהאירועים האלה שינו השוויצריםמשהובמשקל, אובסגסוגת, אובמהשזהלאיהיה, שלמטבעשניהפרנקים. ובכל מקרה, זמןקצראחרכך(1980) גםהחליפואצלנואתהלירהלשקל,וכלהמטבעותהישניםיצאומןהמחזור. 

יהי זכרהברוך.

והנה הקטע הרלוונטי בסיפור (עמ' 29-27):







ברוך הבא: טיול בירושלים של מטה

$
0
0
שובך היונים העתיק במרתף ביתו של הקונסול ג'יימס פין

כתב וצילם ברוך גיאן

אני גר בירושלים ומסייר בה כבר שלושים שנה ויותר ועדיין יש מקומות בעיר שהם נסתרים, ממני ומאחרים, ומצפים לגילויים. ההכרה בכך, שאף פעם לא אצליח להכיר את כל אתריה של העיר הזו משמחת אותי. מאז התיישבתי כאן לא עובר שבוע שאני לא לומד בו משהו חדש עליה.

ירושלים היא לא רק עיר של מעלה אלא גם עיר של מטה, לא רק במובן המטפורי אלא גם במובן המילולי. כולם מכירים את מנהרות הכותל, את נקבת השילוח ואת מערת צדקיהו, אבל 'העולם התחתון'של ירושלים כולל הרבה יותר מאלה. לכבוד יום ירושלים ניכנס לחמישה אתרים תת-קרקעיים לא כל כך מוכרים, וגם הם מספרים את סיפור ירושלים לדורותיה.

א. בית המאסר במגדל דוד

לפני כמה חודשים סיפרה לי אילת ליבר, מנהלת מוזיאון מגדל דוד, על החלל התת-קרקעי הנמצא בתחום המוזיאון ובעתיד אם יגויס מספיק כסף  גם יהיה חלק ממנו (לפי שעה החלל סגור לביקורים). זהו חלל עצום  חמישים מטר אורכו ותשע מטר רוחבו  שנערכו בו חפירות על ידי עמית ראם מרשות העתיקות. החלל צמוד למבנה המשטרה העות'מני המכונה 'קישלה'והוא נבנה על ידי הטורקים בסוף המאה ה-19 כדי שישמש למגורי חיילים. הבריטים השתמשו גם הם במקום כבית מעצר ועל הקירות הנתגלו כתובות גרפיטי של עצורים. הארכאולוגים גילו שם גם בריכות עתיקות מימי הביניים, שכנראה שימשו לצביעת בדים. מי יודע, אולי הצַבָּעים שהוזכרו במכתביו של הרמב"ן עבדו כאן...

הממצא הקדום ביותר שהתגלה בחלל החדש-ישן, ולדעתי הוא מרעיש למדי, הם שרידי החומה הקדומה שנבנתה בימי המלך חזקיהו במאה ה-8 לפני הספירה. כמו כן ניתן לראות שם את שרידי החומה הראשונה (החשמונאית) ואף שרידי קירות שהיוו תשתית לארמונו של המלך הורדוס.











ב. בית החולים של ההוספיטלרים

אנו פונים לרובע הנוצרי של העיר העתיקה, דרך רחוב דוד, הלא הוא הרחוב הססגוני של השוק, שראשיתו בשער יפו וסופו בכניסה להר הבית. במרכז הרחוב נמצאים עד היום שרידיו של בית חולים בן כתשע מאות שנים, שראשיתו בתקופה הצלבנית. המבנה הנאה מסתתר מאין רואה, מאחורי שערי מתכת ירוקים. בית החולים היה לבו של מתחם  המוכר היום בשם 'מוריסטן' (מילה משובשת מפרסית, שמשמעותה בית חולים)  ובו הוקמו גם כנסיות וגם אכסניות לעולי רגל נוצרים. בית החולים הצלבני הוקם על ידי מסדר ה'הוספיטלרים', ששמו מלמד על מטרתו: נזירים שקיבלו על עצמם טיפול רפואי בעולי הרגל. עם תבוסת הצלבנים נדדו ההוספיטלרים לרודוס ולבסוף קבעו את מרכזם במלטה. דגל מלטה מונף עד היום ברחוב המוריסטן ולידו גם פינת הנצחה למסדר המפורסם. 

מתחם מוריסטן פעל עשרות שנים כשוק של ירקות ופירות, ובשוליו גם בתי קפה ומסעדות. בשנת 2000 נסגר המקום ורשות העתיקות ערכה חפירה קטנה ובדקה את החלל התת-קרקעי. שטחו הכולל של בית החולים הצלבני היה כ-15 דונם, ומה שניתן לראות היום הוא חלק זעיר בלבד מהמכלול הימי-ביניימי המקורי. איכות הבניה מעולה והקמרונות היפים ומזכירים את 'אולמות האבירים'בעכו. עתה יש תכניות להקים במקום מסעדה חדשה שתשתלב במבנה המרשים.

ליד אתר ההנצחה להוספיטלרים ודגל מלטה יש  שער שבעבר שימש כניסה לבית הספר לותר (הכתובת Luther schule חקוקה בכניסה). אם מבקשים רשות בנימוס, אפשר להיכנס לרחבה ובצדה הדרומי ניתן לראות, מבעד לחלונות, את החללים הצלבניים.

ג. אבן הפינה של כנסיית הגואל

לא הרחק ממתחם מוריסטן נמצאת כנסיית הגואלהלותרנית. לאחרונה נחנך במקום מתחם תת-קרקעי נאה שנחשף מתחת לכנסייה. ראשיתה של הכנסייה בשנת 1869 כאשר יורש העצר הפרוסי, פרידריך השלישי, שהשתתף בחנוכת תעלת סואץ הגיע גם לירושלים והניח את אבן הפינה לכנסייה. הייתה זו אבן פינה של ממש  אבן מלבנית ושטוחה והיא הונחה לצד החומות הרומיות והביזנטיות העתיקות, שהקיפו את המתחם הקדום שהיה מקדש לאפרודיטה ואחר כך כנסיית הקבר. בכנסייה יש גם מוזיאון קטן ובו מוצגים הממצאים שהתגלו. הכנסייה עצמה נחנכה ב-1898 על ידי הקיסר הגרמני וילהלם השני, שבמסעו זה גם פגש את בנימין זאב הרצל.

אבן הפינה של הכנסייה היא חלק ממסלול מחודש שפתוח למטיילים בתמורה ל-15 ש"ח. הנכנסים יוכלו לטפס כ-180 מדרגות ולזכות בתצפית על העיר העתיקה, שלדעתי היא הטובה והיפה ביותר. כמו כן ניתן לבקר בקלויסטר (חצר המנזר) מהתקופה הצלבנית.






כשנצא משערי הכנסייה החוצה, היישר לתוך מתחם חנויות הבדים והמזכרות של המוריסטן, נחפש את חנותו הסמוכה של בילאל אבו-חלף. בתוך החנות הותקנה רצפת זכוכית ומתחתיה נמצאים שרידי הכנסייה הצלבנית סנטה מריה לטינה, שהוקמה במאה ה-12 מתרומות סוחרים איטלקים.


ד. הכנסייה היוונית של מאסר ישו

מקום זה נמצא בוִיָה דולורוזה, 'דרך הייסורים'המפורסמת של ישוע, שעמוסה בכל כך הרבה סמלים ומיתוסים, מקצתם מנוגדים וסותרים.

כך למשל בשאלת מקום הפְּרֵטוֹרְיוּם (כלומר מקום המשפט), שבו נאסר ישוע, נשפט והורשע. בעוד רוב הנוצרים סבורים שמקומו סמוך להר הבית, התחנה הראשונה במסלול, סבורים היוונים-האורתודוקסים כי הוא נמצא במקום אחר. בשנת 1906 הם הקימו כנסייה במקום זה שבו יש חדרים וגומחות שנחצבו בסלע. המקום מרשים אך רק מעטים מגיעים לבקר בו. לאחרונה הואר המקום בצורה נאה ועתה ניתן לראות בבירור את סימני החציבה בין חללי הסלע.




ה. שובך היונים הרומי של חסידי קארלין

לסיום נצא מן העיר העתיקה ונגיע ל'בית ברכה', מוסד חינוכי לבנות של חסידות קארלין-סטולין, השוכן ברחוב עובדיה 24 בשכונת 'כרם אברהם'שבצפון-מערב העיר. בעבר זה היה ביתו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין שנבנה בשוליה של ירושלים החדשה, ואילו היום נמצא הבית בלב שכונה חרדית לכל דבר.

פין הקים כאן את ביתו בשנת 1855 ולידו חווה חקלאית, שבאמצעותה ביקשו בני הזוג פין לספק תעסוקה לבני היישוב הישן בירושלים. בשנות השמונים נמסר הבניין לחסידי קארלין, שהתחייבו לשמר את הבניין על פי הנחיות רשות העתיקות והעירייה. ואכן, השימור מפתיע לטובה. מנהלי המקום מסבירי פנים ומאפשרים לאורחים ולמטיילים לבקר בו.

מי שיגיע למקום יכול לבקש מהשומר בכניסה להיכנס לאולם של כרם אברהם, שם מוצגות תמונות שצילמה אן פין, רעייתו של הקונסול, ובחצר תמונות מודפסות על אבן מימי הקמתם של הבית ושל המפעל. לימים, בתקופת המנדט, הוקמה סביב הבית שכונת 'כרם אברהם' .



מתחת לבניין הכניסה הראשי התגלה חלל מקומר בעל קירות עבים ומחוררים. מתברר שהיה זה שובך יונים קדום מהתקופה הרומית, הקרוי בלטינית קולומבריוםכמה מדרגות מוליכות אל החלל העגול ובו עשרות כוכים קטנים שנחצבו בקירותיו. לימים הפך הקולומבריום לבור מים ועדיין ניתן לראות את שרידי הטיח.





מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (ג)

$
0
0
צילום של מאשה מוכמל מתוך התערוכה 'על הדרך עץ עומד', תל אביב, 2007

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

החלק השני של הרשימה פורסם כאן.

י. השפעות ופולמוס

המוטיב הקדום של 'עץ על אם הדרך'השפיע על משוררים רבים, בעברית וביידיש, ועל כך עמד בהרחבה דב סדן במאמרו 'על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו', שנדפס לראשונה בהמשכים בגיליונות הפועל הצעיר, תשי"ט, ואחר כך נדפס בספרו בצאתך ובאהלך, מסדה, 1966, עמ' 97-74.

בין היתר הראה סדן כיצד נספג השיר בזיכרון חורבנה של מזרח אירופה בשואה. כך למשל שיר מזעזע ביידיש, שכתב זלמן שניאור כבר ב-1940. בשיר מהדהד כמובן שיר העם היידישאי 'אין מיטן וועג שטייט אַ בוים', ששניאור עצמו תרגם בשנת 1915 ונוסחיו השונים הובאו בחלק הראשון של הסדרה:

דב סדן, בצאתך ובאהלך, עמ' 83

זלמן שניאור (1959-1887)

וביתר שאת, בשיר של אהרן צייטלין, 'ברוך שֶׁקִּדְּשָׁנוּ', שנכתב ב-1943:

אהרן צייטלין, שירים ופואימות, מוסד ביאליק, תש"י, עמ' 246

אהרן צייטלין (1973-1898)

אך אנו נתמקד בכמה דוגמאות הקשורות בשיר ובזמר העברי בארץ ישראל.

מטבע הדברים, בארץ ישראל הנבנית ומתחדשת קשה היה לקבל כפשוטו את השיר הגלותי על העץ השחוח  בין אם מדובר בעץ, שבצל ענפיו מתפלל היהודי הזקן תפילת 'מנחה', בין אם מדובר בנער המאנגרי, שאמו דואגת לבל יצטנן. ואכן, היו שהשתמשו באותם מוטיבים אבל בצורה מהופכת ומתפלמסת, שמקדמת את חזונם הציוני: נערים צעירים וחסונים העולים לארץ ישראל, מפריחים את שממות הנגב או נושאים בגאון את עמם עלי שכם. השיר הראשון נכתב ב-1925 ואילו שני האחרונים חוברו בימי מלחמת העצמאות.

1. אברהם שלונסקי, לֶךְ-לְךָ

מימין לשמאל: נתן אלתרמן, ישראל זמורה ואברהם שלונסקי, תל-אביב 1930
(מקור: חגית הלפרין, המאֶסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, הקיבוץ המאוחד, תשע"א, עמ' 352)

בשנת 1925, בהיותו בפריס, חיבר אברהם שלונסקי הצעיר (הוא היה אז בן 25 בסך הכל) את שירו הארוך 'לֶךְ-לְךָ'. שנה לאחר מכן נדפס השיר בכתב העת 'הַשִּׁלֹּחַ', שבאותה עת כבר נדפס בירושלים (כרך מו, א, ניסן תרפ"ו, עמ' 76-75).

זהו שיר מרד חילוני של צעיר, שנטש את העולם המסורתי, המזוהה עם סבו, ועלה לארץ ישראל (שלונסקי עצמו עלה לארץ ב-1921). הוא יוצא לדרכו בלא טלית או תפילין ובלא תפילת הדרך (שאותה הוא מצפה כי יאמרו הוריו). גם באנייה העושה דרכה לארץ הוא שומע 'אל מזמור חלוצים בקודש', אך אז מגיחים גם ספקות, שמתגלמים ב'זֶמֶר ידוע', שאינו אלא אותו זמר ביידיש, שבו עסקנו בחלק הראשון של הרשימה. שלונסקי תרגם את שתי השורות הראשונות של אותו זמר.


שנה לאחר מכן (1927) נדפס השיר שוב בספר שיריו 'בַּגַּלְגַּל', ושם הכניס שלונסקי שינוי נוסח קטן. במקום 'שם ברחוב'כתב 'על הדרך'. הנה חלקו הראשון של השיר:

אברהם שלונסקי, בַּגַּלְגַּל: שירים ופואימות, הוצאת 'דבר', תרפ"ז, עמ'קס-קסא

2. שמואל פישר, שיר על עץ

שמואל פישר (1971-1917)

שמואל פישר היה שחקן תיאטרון ופזמונאי (בין השאר חיבר את 'ארצנו הקטנטונת'ו'הכל עובר חביבי'), שביקש להגיב ישירות לשירו של מאנגר. שירו של פישר נקרא 'שיר על עץ'ולמעשה אין זה תרגום אלא גרסה ציונית פולמוסית, נעדרת ליריות ועמוסת פאתוס תעמולתי. פישר נשאר מחויב למנגינה המקורית של לסקובסקי, אך את המילים והתוכן שינה לחלוטין. האווירה המזרח-אירופית המושלגת שבשירו של מאנגר הוחלפה במרחבי הנגב הארץ ישראלי; עץ השִׁקְמָה הוא עץ בודד אך מוכר היטב לכל אדם בערבה והוא מעין תחליף אֵם. שלא כמו 'האמא המאנגרית', שמנסה לעצור את בנה ומונעת ממנו לפרוח, האמא של פישר שולחת את בנה מן העיר ('הקריה הרחוקה') אל ההתיישבות החקלאית בנגב, שם הוא ישקה בזיעת אפיו את השדות, ישמור ויילחם. לדברי מאיר נוי, השיר חובר בימי מלחמת השחרור והושר 'בחזית ובעורף ... בהתרגשות רבה' (מעיני הזמר, 1996, עמ' 132).

הנה מילות השיר, כפי שהן מופיעות באתר 'זמרשת':

שִׁיר עַל עֵץ, עֵץ בּוֹדֵד, עֵץ שִׁקְמָה בָּרוּחַ.
כָּל צִפּוֹר, כָּל אָדָם בְּצִלּוֹ יָנוּחַ.
כָּל אָדָם בָּעֲרָבָה אֶת הָעֵץ יוֹדֵעַ,
אֵין שֵׁנִי לוֹ בַּמִּדְבָּר, הוּא יָדִיד וָרֵעַ.

כִּי הָעֵץ כְּאֵם טוֹבָה עֵת יִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם
הוּא מֵגֵן מִכָּל פִּגְעֵי אֶרֶץ וְשָׁמַיִם.
אִמָּא, עֵץ מַה טּוֹב לִבְנֵךְ עַל בִּרְכָּיו לִכְרֹעַ,
וְאֶמְצָא פֹּה בְּחֵיקוֹ אֹשֶׁר וּמַרְגּוֹעַ.

יָם טָרִי טָרִי טָרִי...

וְיָצוֹא יָצָא הַבֵּן אֶל מֶרְחֲבֵי הַנֶּגֶב,
בְּזֵעַת אַפָּיו הִשְׁקָה רֶגֶב אַחַר רֶגַב.
בַּקִּרְיָה הָרְחוֹקָה אֵם זְקֵנָה אוֹהֶבֶת
אֶל בְּנָהּ בָּעֲרָבָה מִכְתָּבָהּ כּוֹתֶבֶת.

'הִשָּׁמֵר בְּנִי הַיָּקָר מִמּוֹקֵשׁ וְתַיִל,
אֲלֹהִים יִשְׁמֹר אוֹתְךָ מִצִּנַּת הַלַּיִל.
עָטוּף סְוֶדֶר וְצָעִיף, גּוֹזָלִי בָּרוּחַ,
בִּרְכָתִי שְׁלוּחָה לְךָ, בְּצֵל הָעֵץ תָּנוּחַ'.

יָם טָרִי טָרִי טָרִי...

וּבִפְרֹץ לֵיל קְרָבוֹת, לֵיל דָּמִים וָסַעַר,
מוּל הָאֹפֶל, מוּל הַלֵּיל, יַעֲמֹד הַנַּעַר.
אֶת הָעֵץ הַיָּקָר יַד אוֹיֵב עוֹקֶרֶת
וְהַבֵּן שׁוּב קוֹרֵא מֵאִמּוֹ אִגֶּרֶת:

'אַל יֵאוּשׁ גּוֹזָלִי, צַו זֶה מִגָּבוֹהַּ,
גַּם עֵצִים וְגַם תִּקְוָה עוֹד תּוֹסִיף לִנְטֹעַ.
עַל אַפָּהּ וַחֲמָתָהּ שֶׁל יָד זוֹ הַפּוֹשַׁעַת
עוֹד יִצְמַח בָּעֲרָבָה עֵץ חַיִּים וָדַעַת'.

יָם טָרִי טָרִי טָרִי...


השיר הוקלט על ידי יפה ירקוני בשנת 1955:



וכאן שר אותו איתן מסורי. השיר נכלל בתקליטו 'שירי כחול-לבן' (1986):



שמואל פישר בפרסומת לסיגריות מטוסיאן. איור של אדם שליין (על המשמר, 22 במאי 1946).

3. נתן אלתרמן, על אם הדרך עץ עומד

נתן אלתרמן בעבודתו כעורך לילה בעיתון 'הארץ' (צילום: אברהם סוסקין, מכון לבון לחקר תנועת העבודה)

שיר מפורסם הרבה יותר משני קודמיו הוא של נתן אלתרמן. השיר, שנקרא 'על אם הדרך', פורסם לראשונה בעיתון דבר, בערב פסח, י"ד בניסן תש"ז (4 באפריל 1947). זהו שיר מעפילים, וכמו שירו של שלונסקי גם הוא מתכתב עם שירי העם ביידיש שקדמו למאנגר.

אֶל זֶה הָעֵץ אֵי-פַּעַם, בֵּן, 
אֲבִי-אִמְּךָ הִגִּיעַ. 
[...] 

נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, 
עִם אֱלֹהָיו בִּשְׁנַיִם. 


עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד,
בְּשִׁיר יָפֶה, שָׁכוּחַ.
[...]

עַל הַסִּיּפוּן נִצָּב הוּא רָם,
חָבוּק בְּחֶבֶל פֶּלֶד,
הָעֵץ הַשָּׂב מִשִּׁיר הָעָם,
מִזֶּמֶר הַקַּפֶּלוֹת.

אם בשירי היידיש סופר על יהודי המגיע לעץ ומתפלל בצלו את תפילת המנחה, אלתרמן ראה באירוע זה את חילופי הדורות. הילד הגלותי משירו של מאנגר הפך לרב חובל שמוביל מעפילים לארץ ישראל. ענפי העץ הזקן, שבצלו נקשר האב, נעקד והומת, הפכו להיות התורן, הקשור בכבלי פלדה אל הספינה העושה דרכה לארץ ישראל.


נעמי שמר הלחינה את שירו של אלתרמן ב-1971 (כלומר, שנתיים קודם שתרגמה בעצמה את שירו המקורי של מאנגר), תוך שקיצרה לא מעט את הנוסח המקורי של השיר.

השיר נמסר ללהקת חיל הים, והנה חיה ארד, סולנית הלהקה בתוכנית 'שירת הים':



וכאן ביצוע סולו יפה של דני מסנג:



על השיר הזה כתב ח-גי, הוא חיים גורי, במדורו בעיתון דבר, ב-13 בינואר 1972, כשנתיים לאחר מותו של המשורר הנערץ עליו (28 במרס 1970):


בעלי התוספות

לחלק א

ד"ר נתן שחר הפנה את תשומת לבי לגרסה שונה של תרגום השיר ביידיש, שקדמה ככל הנראה לגרסתו של אברהם לוינסון. השיר נקרא 'עץ בודד, עץ אָבֵל', והתרגום הוא מעשה ידיו של יוסף בן-סיון (רייכרודל). העיבוד למקהלה נעשה על ידי משה ביק, ולדברי שחר השיר אכן הושר בכמה מקהלות פועלים בשנות השלושים של המאה הקודמת.


לחלק ב

נחומי הרציוןהפנה את תשומת לבי למאמרה של הרצליה רז, 'על השביל עץ עומד', מעגלי קריאה, 6 (תשל"ט), עמ' 28-21. מאמר זה עיקרו הדרכה דידקטית להוראת השיר, אך בזכותו למדתי על תרגום נוסף לעברית (שישי במספר) פרי עטו של מרדכי אמיתי (1993-1914). תרגומו של אמיתי נדפס בספר: איציק מאנגר, לְבָנָה אֲדֻמָּה עַל גַּג מַכְסִיף, תרגם, כתב ואייר מרדכי אמיתי, הוצאת המנורה, תל-אביב תשל"ה, עמ' 16-15.


גינה לי? גִּינַת דבורה בארון

$
0
0

קשים ורעים היו חייה של הסופרת דבורה בארון (1956-1887), ואם לא די בכך מרים הם ייסורי מורשתה. סופרת מיוחדת במינה זו, שעלתה לארץ ב-1911, נישאה ליוסף אהרונוביץ  איש העלייה השנייה, עורך 'הפועל הצעיר'ומן המנהיגים המיתולוגיים של תנועת העבודה  ולאחר מותו (1937) הסתגרה בביתה, יחד עם בתה היחידה צפורה, ולא יצאה ממנו עוד עד יום מותה שלה.

בתל אביב, ליד גן העיר, הוקם גן צנוע לזכרה. שמו: 'גנת דבורה (ברון)', ובמרכזו שלט הנצחה בכתיב חסר, בניקוד חלקי ובמידע לקוי.

(צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)

כמה שגיאות יכול שלט אחד לשאת?

ראשית, שם משפחתה היה בארון ולא ברון; תחת שם זה נכתבו כל יצירותיה, כך נכתב על מצבת קברה וכך היא מצוטטת ונחקרת בכל המחקרים והספרים הרבים שנכתבו עליה ועל יצירתה.

ושנית, שנת מותה היא 1956ולא 1965.

כך נראית מצבתה בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור ועליה הכיתוב הנכון של שם משפחתה והתאריך הנכון של פטירתה (שאמנם מכוסה בצמחייה), י"ג באלול תשט"ז.

(מקור: ויקיפדיה)

וכך נראה השלט שנקבע על 'בית הסופרים'בשכונת נוה צדק (רחוב שמעון רוקח 21), שמשמש היום את מוזיאון נחום גוטמן לאמנות. גם כאן נרשם שם משפחתה כראוי.

(צילום: משה רימר, טיול בעיר)

אך בכך לא תמו ייסורי הנצחתה. לאחרונה החליטה עיריית תל-אביב לשפץ את הגינה, ועל כוונותיה הברוכות היא הצליחה 'לכפר'בשלט שנכתב בשפת עיוועים.

ד"ר חגי משגב, שעבר במקום, שם לב, צילם ושלח:


וכך, ה'בארון'היה ל'ברון', וה'ברון'ל'ברוך'.

ועל זה אומרים ביידיש: אַ בְּרוֹךְ...

מחקר בלשי מרתק, שמספר על מעקב אחר גלגולי ספרה של דבורה בארון 'הגולים', חיבר איתמר לוי, ואפשר לקראו באתר 'חנות הספרים של איתמר'.

(ציור העטיפה: מירון סימה; מוסד ביאליק, תשכ"ח)

'סלח לי אדון סאלח': חמישים שנה ל'סאלח שבתי'

$
0
0
(תקליט פס הקול של הסרט, 1964 (מקור: הספרייה הלאומית

אמר בעל העונ"ש: לפני זמן-מה ראה אור בהוצאת הספריה הציונית ספרו החדש של ד"ר מרדכי נאור, ימי התוםשעוסק בישראל של שנות החמישים והשישים. במלאת יובל לסרט סאלח שבתי, שעלה על האקרנים בארץ בראשית יוני 1964, ביקשתי ממוטקה שיכין רשימה המובססת על פרק מספרו.

סאלח שבתי, שיצר אפרים קישון (2005-1924), הוא מקרה ישראלי ייחודי של דמות ספרותית וקולנועית שהפכה למושג מושרש, שדי להזכירו וכל ישראלי יידע מיד לְמה הכוונה. זו הייתה סאטירה נפלאה, ששיקפה את כל המתחים החברתיים והפוליטיים של שנות השישים; מקצתם עברו-חלפו ומקצתם עדיין מלווים אותנו היום: עולים חדשים מול ותיקים, הקיבוץ האידאולוגי, מתחים בין-עדתיים, פוליטיקה מפא"יניקית וקבלני קולות (משהו השתנה?), תחמנוּת מפלגתית וממסדית שנענית בתחמנוּת עממית, ועל הביורוקרטיה האין-סופית. אלא שהמתחים והקלקולים נובעים בדרך כלל מתום לב או טיפשות, ולא מזדון או רשעות, ועל הכל תכסה האהבה והאופטימיות.


בין הפסקאות שיבצתי קטעים קצרים מן הסרט המקורי. הכוכב הבלתי מעורער של הסרט היה חיים טופול, ולצדו שיחקו שחקנים נהדרים רבים, מאריק איינשטיין (זיגי, חבר הקיבוץ), שמואל רודנסקי (פקיד בלשכת העבודה), שרגא פרידמן (נוימן, מזכיר הקיבוץ) ויענקלה בן-סירא (חבר קיבוץ), ועד גאולה נוני ('חבּובָּה'), זהרירה חריפאי (פרידה, מנהלת החשבונות של הקיבוץ) וגילה אלמגור (בת-שבע, העובדת הסוציאלית). לא רק נוסטלגיה (אבל גם)
...

מימין לשמאל: אפרים קישון, גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל (פולי) פוליאקוב (שלישיית הגשש החיור), אברהם דשא (פשנל). בעקבות הצלחת 'סאלח שבתי'ביים קישון את הסרט 'ארבינקא' (1967), שגם בו כיכב טופול. צילום משנות השישים (מקור: קדם).

מאת מרדכי נאור

השבוע יימלאו חמישים שנה בדיוק להקרנת הבכורה של הסרט 'סאלח שבתי', שביים אפרים קישון. חיים טופול כיכב בסרט בתפקיד בלתי נשכח כסאלח, העולה החדש הפיקח, הערמומי ובעל ההמצאות.

זו הזדמנות להעלות מאוב פרק עלום הקשור לסרט: ימים ספורים לפני הקרנת הבכורה יצאתי עם צלם ועם חיים טופול לרחובות תל אביב. טופול התלבש כמו סאלח והפעיל את כישוריו ואת הקסם האישי הבלתי נדלה שלו על עוברים ושבים, תוך שחשף, לעיתים, יחס מתנשא לשונֶה, לאיש לבוש הסחבות, למזרחי. זה היה יחס 'נטו', מכיוון שהסרט טרם הוקרן וההילה סביב סאלח-טופול טרם נוצרה. 

הכתבה על המסע עם סאלח ברחובות תל-אביב התפרסמה בגיליון 1 ביוני 1964 של העיתון 'במחנה נח"ל'ונכללת בשלמותה בספרי החדש, ימי התום, עמ' 371-166.



בקיבוץ


השעה הייתה אחת בצהריים. ל'מטבח זול לנצרכים', שעמד כבר לסגור את דלתותיו לאותו יום, נכנסה דמות מסמורטטת, כפופה קמעא, מתנודדת מצד לצד, אך החלטית ביותר לגבי הכיוון: דלפק האוכל. המגישה מיהרה למלא את צלחתו של הבא, וכאשר הוציא הלה מכיס מעילו הבלוי חופן של מטבעות אליהם נלוו מסמר אחד, שני אסימוני טלפון (אחד ישראלי ואחד צרפתי) וצרור מפתחות מצלצל – והגישו למגישה, הסתפקה זו במטבע של 10 אגורות, למרות שמחיר הארוחה הוא 60 אגורות [כאלה היו המחירים בעת ההיא  מ"נ].

הבא התיישב ליד אחד האוכלים והחל לטרוף ברעבתנות את ארוחת הצהריים. תנועותיו היו עצבניות וכל מי שהתקרב לשולחנו נתקל במבטיו מזרי האימה. 'זה אחד מהלא נורמאליים הבאים הנה לפעמים', הסביר המנהל, בהוסיפו: 'צריך להיזהר ממנו. הוא יכול לזרוק צלחת אוכל בפרצוף'.

עשר דקות לאחר מכן ישבנו במכוניתו של חיים טופול, הוא סאלח שבתי, הוא 'האיש הלא נורמאלי'שאכל ב'מטבח הזול לנצרכים'והפחיד את כל הסובבים אותו, וגיבור הפרשה סיכם: 'ראשית, האוכל מצוין. בחיי. שנית, ריחמתי על האיש שישבתי לידו. הוא כל כך פחד ממני. ושלישית, הייתי בטוח שכל העסק "יידפק"כבר בהתחלה, כאשר הגשתי למגישה, עם כל המטבעות והמסמרים גם את מפתחות המכונית שלי...'


משיח הזקן


תחנה נוספת הייתה בלובי של מלון 'דן'.

עשרות אנשים, רבים מהם תיירים, גודשים אותו. לתוך ההמולה הקוסמופוליטית הזו, חודר סאלח שבתי, בצעדיו האיטיים, ההססניים. הוא נבוך. נבוכים כמותו ממש עובדי המלון. אחד מהם ניגש אליו ושואל: 'מחפש מישהו?'


'כן', משיב סאלח, 'את אפרים קישון'. 

עובד המלון, בבגדי אדמירל מבהיקים, נוטל את סאלח בזרועו ומובילו לאשנב המודיעין. כאן מתפתח הדו-שיח הבא: 
מודיעין (בזלזול): מה אתה רוצה פה?
סאלח (בשקט, כמנהגו): באתי להיפגש עם אפרים קישון (שלא היה, ולא היה צריך להיות אותה שעה במקום).
מודיעין: הוא איננו.
סאלח: למה?
מודיעין: הלך.
סאלח: מתי?
מודיעין: באחת וחצי.
סאלח: ולי אמר לבוא לכאן בשתיים.
מודיעין: אמר, אמר. עכשיו הוא איננו פה.

בינתיים החלו יותר ויותר אנשים ב'לובי'לזהות את טופול וכמה מעובדי המלון ניסו לרמוז לאיש המודיעין שבעצם 'מותחים'אותו. זה, לאחר תדהמה רגעית, העלה על פניו ארשת ידענות, כמו אמר: 'מצאתם את מי למתוח. מהתחלה ידעתי מיהו'. 

הדקות הבאות היו משעשעות למדי. אחד מעובדיו הבכירים של המלון הסביר לסאלח-טופול שאין להם, כמובן, כל התנגדות שיישאר ב'לובי', 'אך אתה צריך להבין כי האורחים הטוּריסטים לא יודעים מי אתה, והם עוד עשויים לחשוב ...'

בתור ללשכת העבודה


'
בואו ניסע לגלמידי', מציע טופול. 


למי שאינו יודע – גלמידי הוא 'סַפָּר האמנים'התל-אביבי. רבים מהאמנים, כשמגיע הזמן להשאיר חלק ממחלפות ראשם במספרה, עושים זאת במספרתו הצרה של גלמידי, בקצה רחוב הכובשים, לא הרחק משוק הכרמל וממסגד חסן בק.


נכנסנו פנימה בלי טופול. שוחחנו עם גלמידי ושמענו מפיו על האמנים המסתפרים אצלו. הוא מנה את האמנים 'המסירים בפניו את הכובע': חיים טופול, רביעיית המועדון...

'מדוע טופול ראשון?', אנו שואלים. לגלמידי אין תשובה. סתם כך  אמר את השם הראשון שחשב. טופול, בינתיים התיישב ליד פתח המספרה, כשגבו לגלמידי. מבפנים הוא נראה כזקן עייף, ששערותיו זועקות לתספורת דחופה...


חיים טופול מפתיע את הסַפָּר גלמידי. באמצע, אוחז במיקרופון: מרדכי נאור (אוסף מוטקה נאור).

משוחחים כמה דקות נוספות עם גלמידי ומזכירים את טופול פעמים אחדות, כששני ה'קליינטים'המצויים אותה שעה במספרה, מאזינים בהתעניינות לנאמר. טופול, תוך כדי כך, קם באיטיות ממקומו, מסתובב ופונה לתוך המספרה. גלמידי, תחילה, אינו מזהה אותו ונדמה אפילו שאינו שבע רצון מהאורח המוזר, אך לאחר שניות אחדות פורצת מפיו קריאה, זעקה ממש. כשהוא שולח את ידיו קדימה בהתרגשות: 'הוי, בחיי, זה חיים  טופול!'ההתרגשות מקיפה גם את כל הנוכחים במספרה – שני הספרים האחרים והלקוחות. גלמידי מתאושש ומציע להכין קפה. טופול דוחה את ההצעה באדיבות. סאלח שבתי לא סיים עדיין את מסעו, שהוא יכול להרשות לעצמו 'הפסקת קפה'.

בהמשך ניסה טופול-סאלח לקנות כרטיסים במכירה המוקדמת לסרט 'סאלח שבתי'בקולנוע 'הוד', אך נדחה. הכרטיסים יימכרו רק מחר והקופאית לא מזהה אותו. 'אז תרשמי אותי', מבקש 'סאלח'. היא אומרת שאין רישום מראש, אבל הסרט 'ירוץ'בוודאי שלושה חודשים. כידוע הוא 'רץ'הרבה יותר והיה הסרט הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים.


בחירות


הכתבה הופיעה, כאמור, ב-1 ביוני 1964. למחרת נערכה הצגת הבכורה של הסרט  באולם קולנוע 'חן'בירושלים. זה היה אירוע ממלכתי ובו נוכחו נציגי האליטות שלהן לעג הסרט 
– נשיא המדינה, שרים, חברי כנסת, נשיא בית המשפט העליון ושופטיו, אלופי צה"ל וצמרת המשטרה, עורכי עיתונים ועיתונאים. הנשיא שזר הגיע מלווה בשר האוצר, המסחר והתעשייה פנחס ספיר. התשואות בסיומו של הסרט נמשכו דקות ארוכות.

השגת כרטיסי הזמנה להקרנת הבכורה הייתה משימה קשה. בין אלה שלא קיבלו ונעלבו, היו חברי הכנסת שקיבלו כרטיס בודד ולא זוגי. כמה מהם אף החרימו בכעסם את ההקרנה... לעומתם, חבר הכנסת אריה בן-אליעזר מ'חרות', ניבא לפני כניסתו לאולם: 'אנחנו הולכים להצגה. הרי אנשי סלח שבתי נמנים על חוגי הבוחרים הקבועים שלנו...'.


13 שנה אחרי כן, במהפך 1977, התברר כי הצדק היה עמו... 


מעריב, 3 ביוני 1964

פתק בשביל שיכון


הסרט זכה מיד עם הקרנתו להצלחה אדירה, אך מי שלא אהב אותו היו מבקרי הקולנוע. כך נכתב למשל בעיתון 'דבר':


דבר, 20 ביוני 1964

לי ולך

ולסיום, הנה הדואט המקסים ששרו בסרט הקיבוצניק זיגי (אריק איינשטיין) ואהובתו חבּוּבָּה שבתי (גאולה נוני). מילים: דידי מנוסי; לחן: יוחנן זראי.



פרידה מחנה מרון

$
0
0
חנה מרון בהפגנת שחקני התיאטרון הקאמרי נגד בעל קולנוע 'מוגרבי', 8 ביוני 1950 (צילום: הנס פין)

חנה מרון (2014-1923) שמנקודת המבט של התיאטרון הישראלי אפשר לומר עליה 'מחנה [רובינא] עד חנה [מרון] לא קמה כחנה', הלכה לעולמה בגיל 90 ושלשום הובאה למנוחות. כל מה שייאמר וייכתב עליה יהיה מן הסתם פחות ממה שמגיע לה.

ניפרד ממנה, כדרכנו, בכמה מחוות קטנות.

חנה מַאיֶירצָ'ק החלה את הקריירה הארוכה שלה כבר כשהייתה בת ארבע, כ'ילדת פלא'שמופיעה בהצגות ובסרטים. ב-1931, בהיותה בת שמונה, כבר הופיעה ב-M – סרטו מזרה האימים של הבמאי הגרמני המפורסם פריץ לאנג, שעוסק ברוצח ילדים סדרתי... היא הופיעה בפתיחת הסרט במשך כדקה, כילדה הרוקדת בלב מעגל של ילדים.



את הסרט בשלמותו אפשר לראות כאן.

שנתיים אחר כך נמלטה המשפחה מברלין ועלתה לארץ ישראל, וב-1935 השתתפה 'הילדה הקטנה חנה'לה מאירצ'יק' – אז בת שתים-עשרה – בהצגה 'המכשפה'מאת אברהם גולדפאדן, שתרגם 'המשורר הצעיר נ. אלתרמן'. היא הופיעה כילד המוכר לביבות, ובפיה שיר, שמילותיו הובאו בביקורת החיובית על המחזה.

דבר, 6 בדצמבר 1935 (תודה לרמי נוידרפר)

ביקורת רצינית יותר על ההצגה פרסם המשורר יעקב פיכמן באותו גיליון, וגם הוא שיבח את המשחק של הילדה הקטנה:

יעקב פיכמן, 'על גולדפאדן', דבר, 6 בדצמבר 1935, מוסף לשבתות ולמועדים, עמ' 3

נותר בידינו קטע קצר מתוך 'יומני כרמל'של נתן אקסלרוד, שצולם בתל-אביב בשנת 1938, ובו הופיעה הנערה חנה מַאיֶירצָ'ק בגרסה מתורגמת אחרת של אותו שיר, הפעם כמוכרת שרוכי נעליים (ב'זמרשת'שיערו שהמתרגם הוא אברהם לוינסון). ברקע קולו של דן אלמגור:



חנה מרון התפרסמה בעיקר כשחקנית תאטרון דרמטית ופחות כזמרת, אבל מה שפרסם אותה באמת, בראשית דרכה, היה שיר דואט, שאותו שרה יחד עם מי שיהיה לימים בעלה הראשון, יוסי ידין (אז סוּקֶניק). שניהם היו חברים בלהקת מתנדבי הצבא הבריטי 'מעין זה' (על להקה זו  הלהקה הצבאית הראשונה שלנו  ועל חנה מרון בתוכה, כבר כתבנו, דן אלמגור ואנוכי, כאן). השיר הוא, כמובן, 'כל הדרכים מובילות לרומא', שכתב חבר הלהקה יצחק יצחק (יצחק בן-ישראל מקיבוץ יפעת) והלחין צבי בן-יוסף, גם הוא חבר הלהקה, שנפל במלחמת העצמאות בקרבות בגוש עציון.

חנה מרון ויוסי ידין (מקור: זמרשת)



המילים הנאיביות של שיר זה  שמתאר 'שני סברס מכנען', שמעדיפים את הירקון והקישון על פני הריין והדנובה, ומתגעגעים ל'בננה של תנובה'ולמיץ תפוזים  דיברו ללבם של בני הנוער בשנות הארבעים. עובדה...

כתב היד המקורי של השיר 'כל הדרכים הן מוליכות (!) לרומא', נכתב בבָּארִי שבאיטליה בסוף 1944 (מקור: קדם).

כאן סיפרה חנה מרון על תקופת שירותה בלהקת 'מעין זה':



לאחר המלחמה חזרה מרון לארץ ישראל ובשנת 1945 הצטרפה לתיאטרון החדש שהקים יוסף מילוא  'התיאטרון הקאמרי'. עם 'הקאמרי'הייתה מרון מזוהה מכאן ואילך.

אחד התפקידים המפורסמים ביותר שלה היה מיקה, בהצגה 'הוא הלך בשדות'מאת משה שמיר, שהוצגה בשנת 1948.

חנה מרון (מיקה) ועמנואל בן-עמוס (אורי), 'הוא הלך בשדות'. התיאטרון הקאמרי, 1948 (צילום: ש'אלכסנדר)

גם בהמשך הקריירה התיאטרלית שלה שרה חנה מרון. כך למשל בהצגה 'פונדק הרוחות', שכתב נתן אלתרמן (התיאטרון הקאמרי, 1963).

'פונדק הרוחות'עם זלמן לביוש (מימין) ויוסי ידין (משמאל). התיאטרון הקאמרי, 1963 (צילום: מולה  הרמתי)

את 'שיר הפונדקית'כתב אלתרמן במיוחד עבורה, והנה היא וצמד הדודאים משחזרים בשנת 1977 את השיר. הלחן הוא של גארי ברתיני.



(מקור: חוג הסרטן והתקליט, הבלוג של בני)

מרון כיכבה גם בתפקיד הראשי במחזמר 'הלו דולי!' (1968), ובו גילמה את תפקידה של דולי לוי, השדכנית המזמרת מניו-יורק. את הנוסח העברי חיבר חיים חפר:


(מקור: חוג הסרטן והתקליט, הבלוג של בני)

לציון מיוחד ראויה גבורתה האישית, שבאה לידי ביטוי לאחר פציעתה בפיגוע טרור פלסטיני בשדה התעופה של מינכן, ב-10 בפברואר 1970 (אגב, ליד חנה מרון ישב באותה טיסה גם אסי דיין, שמת גם הוא לפני כמה שבועות).

מעריב, 12 בפברואר 1970

פציעתה הקשה, שבעקבותיה נקטעה רגלה השמאלית, לא מנעה ממנה להמשיך ולשחק. ב-19 ביוני 1971  שנה וארבעה חודשים לאחר פציעתה  חזרה מרון לבמה. היא שיחקה את התפקיד הראשי בהצגה 'מדיאה', בבימויו של יוסי יזרעאלי. בהתחשב בכך שהחזרות עצמן לקחו לפחות שלושה חודשים, היה זה בלי ספק שיקום מהיר במיוחד. אף אחד מהצופים לא יכול היה להרגיש שמשהו לא תקין בהליכתה, והיא זכתה לאהדה עצומה מן הקהל.

חנה מרון (לצדה יושבת זהרירה חריפאי) ב'מדיאה', התיאטרון הקאמרי, 1971 (צילום: מולה  הרמתי)

חנה מרון לא הפכה את לבה מטוב לרע, ועד יומה האחרון המשיכה להטיף לשלום ולדו-קיום עם אויבינו-שכנינו.

הפגנת אמנים בעד יציאה מלבנון, תל-אביב 1982. חנה מרון עומדת במרכז, מאחורי גילה אלמגור (מקור: יד יערי)

בתפקידה האחרון על הבמה שיחקה חנה מרון את תפקידה של בובה גלובצ'יק במחזה 'אורזי מזוודות'של חנוך לוין. בפיה לא ניתן שום טקסט וכל מה שהיה עליה לעשות הוא לעבור על הבמה עם מזוודה בידה...

'אורזי מזוודות', התיאטרון הקאמרי, 2011. עוד בתמונה (מימין לשמאל): אוהד שחר ורובי מוסקוביץ'.
(צילום: גדי דגון)

ולסיום, טריוויה קטנה.

חנה מרון נזכרת לפחות בשני שירים ישראלים. הראשון הוא 'חמסינים במשלט', שכתבה והלחינה נעמי שמר בשנת 1958 עבור להקת פיקוד מרכז. הנה הביצוע המקורי, הסולן הוא אילי גורליצקי ובבית האחרון נאמר כך:

בארבע ושלושים דקות נטוס משם רוולה 
שמועה חמה על כוס קפה לגמוע ולמות, 
את כל הנערות נמדוד מלמטה עד למעלה 
ונברר בינתיים מה חדש באמנות, 
בלובן צוארון נדהר לתיאטרון 
ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון, 

אחר חצות בבאר נרקוד אני ואת בנחת 
שמענו על מקום חדש שזה עתה נפתח, 
ושם עם כוס ליקר נשב על המחצלת יחד 
ובחליפות של ערב נזמר שירי פלמ"ח. 




השיר השני הוא 'הכל אודות חוה', שאותו כתב דן אלמגור בשנת 1963 עבור רביעיית בנות מועדון התיאטרון בחיפה (עליזה עזיקרי, מרגלית אנקורי, זהר אוריין ורינה אושצגה). הלחן הוא של מאיר נוי.

אחד הבתים בשיר – שהיום צריכים היסטוריון כדי להבין את כל רמזיו  הזכיר את החלפתה של חנה מרון באורנה פורת בהצגה 'מרי סטיוארט'מאת פרידריך שילר. ההצגה עלתה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1961 וחנה מרון, שגילמה את המלכה אליזבת, נכנסה להריון ונאלצה לפרוש.

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, כנרת, 2012, עמ' 120



יהי זכרה ברוך.

תודה לאיתמר וכסלר ולדן אלמגור.

מתמטיקה וציונות: ההרצאה העברית הראשונה במתמטיקה

$
0
0
עמוד השער של העיתון 'דאר היום'ביום פתיחת האוניבריסטה. העורך, איתמר בן אב"י, הקפיד לכנות את האוניברסיטה בשם העברי 'מכללה'.

מאת רמי נוידרפר


א. פתיחת המכון למתמטיקה ופיסיקה

ביום רביעי, ז'בניסן תרפ"ה (1 באפריל 1925) נפתחה בטקסים חגיגיים האוניברסיטה העברית הראשונה בעולם. בטקס הפתיחה על הר הצופים  שכבר הוזכר באחד העונ"שים הקודמים – נאמו אישים דגולים ובהם הלורד ארתור ג'יימס בלפור (בן ה-77), הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, הגנרל לורד אלנבי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נחום סוקולוב, חיים וייצמן וחיים נחמן ביאליק. הקונסולים של ארה"ב, צרפת, איטליה, גרמניה, אוסטריה, פולין, וליטא, נשאו גם הם את דברם.

ביום חמישי, 2 באפריל, יום לאחר הפתיחה החגיגית, כבר ניתנו הרצאות של כמה מגדולי החוקרים היהודים במדעי הטבע ('המדעים המדויקים'). ההרצאות הללו, שהיו פתוחות לקהל הרחב, ליוו את הנחת אבן הפינה למכון למתמטיקה ופיסיקה על שם אלברט איינשטיין באוניברסיטה העברית. 

על ראשיתו של מכון זה, ועל שורשיו הגרמניים, כתב ד"ר שאול כ"ץ מחקר מעניין: Shaul Katz, Berlin Roots - Zionist Incarnation: The Ethos of Pure Mathematics and the Beginnings of the Einstein Institute of Mathematics at the Hebrew University of Jerusalem, Science in Context, 17 (1/2). (2004), pp. 199-234 



שמותיהם של פרופסורים אלה אינם מוכרים עוד. מי הם?

המרצה הראשון, אנדור פודור, נולד ב-1884 בבודפשט שבהונגריה. הוא למד כימיה במכון הטכנולוגי של ציריך, ושם קיבל בשנת 1907 תואר דוקטור ותואר מהנדס. עבד בשווייץ ובשבדיה ובשנת 1922 התמנה פרופסור לביוכימיה באוניברסיטת האלה שבגרמניה. ב-1923 עלה לארץ בהשפעת ידידו ד"ר חיים וייצמן והחל מיד בהכנות לפתיחת המכון לכימיה. בכך היה לפרופסור הראשון באוניברסיטה העברית, עוד קודם להקמתה הרשמית. תחילה שימש ראש המחלקה למדעי הביולוגיה ועם הקמת החוג לביוכימיה ולכימיה קולואידית בשנת 1931 היה בה לחבר הסגל הראשון. בהמשך מונה לתפקיד דיקן הפקולטה למדעי הטבע, עד פרישתו לגימלאות ב-1952.


אנדור פודור (1968-1884)

המרצה השני היה יחזקאל (אדמונד) לנדאו, מגדולי המתמטיקאים של זמנו. דברינו בהמשך יתמקדו בו ובהרצאתו.

המרצה השלישי, זליג ברודצקי מלידס שבאנגליה, מוכר היום בעיקר בזכות הרחוב והבית שקרויים על שמו בשכונת רמת אביב שבתל-אביב. הוא היה חוקר בתחום האווירונאוטיקה, מתמטיקאי, עסקן ציוני ונשיאה השני של האוניברסיטה העברית (1951-1949). את רוב הקריירה שלו עשה באוניברסיטת לידס באנגליה שם שימש גם ראש הפקולטה למתמטיקה. הוא נפטר בלונדון ב-1954 ובה גם נקבר.


זליג (אשר) ברודצקי (1954-1888)

ומיהו פרופסור ר. ארמן מברלין? 

זהו רודולף אֶרְמָן (Rudolf Ehrmann), רופא יהודי נודע יליד 1879. בשנת 1903 סיים ארמן את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת שטרסבורג (שהייתה עיר גרמנית). הוא קיבל דרגת פרופסור בשנת 1915 ומונה לנהל מחלקה פנימית בבית חולים חשוב בברלין. לאחר עליית הנאצים לשלטון אולץ ארמן להתפטר מתפקידו, וב-1939 היגר לניו-יורק שם המשיך לעבוד כרופא והתמחה בעיקר במחלות מעיים. מי שסייע לארמן להיחלץ מגרמניה היה אלברט איינשטיין, שארמן היה רופאו האישי. הוא נפטר בשנת 1963 ואת תמונתו לא הצלחנו למצוא.

<הצלחנו! ראו למטה ב'בעלי התוספות'>

ב. פרופסור יחזקאל (אדמונד) לנדאו

אך אנו נעסוק בפרופסור יחזקאל (אדמונד) לנדאו, שהרצאתו עסקה בבעיות במתמטיקה. זו הייתה, כנראה, ההרצאה האקדמית הראשונה מאז ומעולם שעסקה במתמטיקה 'גבוהה'ונישאה בעברית.

אדמונד לנדאו היה בן למשפחה יהודית אמידה, מיוחסת ומכובדת בברלין. הוא היה מצאצאי הרב יחזקאל לנדא מפראג, הידוע בכינויו 'נודע ביהודה', ובשל כך אימץ לעצמו את השם יחזקאל. אשתו מריאנה הייתה בתו של המדען המפורסם פאול ארליך, שהמציא את המונח 'כימותרפיה' וזכה בשנת 1908 בפרס נובל על מחקריו בתחום האימונולוגיה. 


אדמונד לנדאו (1938-1877), התמונה צולמה בשנת 1925 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

בגיל שש-עשרה החל לנדאו ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת ברלין ועוד בהיותו סטודנט בן עשרים (1897), הציע הוכחה חדשה, פשוטה ומבריקה, שאי אפשר לחלק זווית כללית לשלושה על ידי סרגל ומחוגה. שנתיים אחר כך כבר קיבל תואר דוקטור במתמטיקה, על עבודה (בת 14 עמודים בלבד!)בהנחייתם של פרדיננד גאורג פרובניוס ולזרוס פוקס (Fuchs). כעבור שנתיים סיים את ההֶבִּילִיטָצְיָה (סוג של פוסט-דוקטורט המקובל בגרמניה), שהעניקה לו זכות ללמד באוניברסיטה.

בין 1909-1899 לימד לנדאו באוניברסיטת ברלין, וב-1909 מונה לפרופסור באוניברסיטת גטינגן, שהייתה אז מרכז חקר המתמטיקה בגרמניה ובעלת מוניטין בינלאומי. בנוסף התרכזו במחלקה למתמטיקה בגטינגן יהודים רבים (ראו על כך במאמרו של ליאו קורי, 'מתמטיקאים יהודים בגטינגן, 1933-1895', זמנים, 66 [1999], עמ' 101-91). לנדאו התמקד בתורת המספרים האנליטית (ענף של מתמטיקה טהורה, שבשנים האחרונות יש לו גם היבטים שימושיים בתחום ההצפנה ואבטחת המידע), ונמנה עם המובילים בתחום. 

בשנות העשרים החל לנדאו להזדהות יותר ויותר עם המסורת היהודית. הוא למד עברית והיה אחד הפרופסורים היהודים היחידים בגרמניה הווימארית שהזדהה עם הציונות. כאשר החלו הדיונים על הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים היה לנדאו בין התומכים הנלהבים, וכאשר החלה האוניברסיטה לקבל סטודנטים, בסמסטר חורף 1927/28, הוא נטל שנת שבתון ובא עם משפחתו לירושלים כדי לכהן כפרופסור הראשון למתמטיקה. על הלך רוחו של לנדאו בחצי-שנה זו תעיד העובדה שרבים ממכתביו מירושלים כתובים בעברית, מתוארכים בתאריך עברי וחתומים: 'יחזקאל הלוי, ירושלים עיה"ק'. אף על פי כן, שהותו בירושלים הייתה קצרה. אשתו לא הסתגלה לחיים הקשים והוא נקלע, שלא מרצונו, למאבקי שליטה בין נשיא האוניברסיטה יהודה לייב מאגנס ובין חיים וייצמן ואלברט איינשטיין. לנדאו, שמאס באינטריגות הללו, חזר בסוף הסמסטר לגטינגן אך המשיך להיות מעורב בתוכנית הלימודים ואף קבע מי יירש את מקומו. היו אלה הפרופסורים אברהם הלוי פרנקל (1965-1891) ומיכאל פֶקֶטֶה (1957-1886).

לפני שנספר על גורלו של לנדאו תחת השלטון הנאצי, נשוב להרצאתו. כאמור, ההרצאה נועדה לקהל הרחב, להדיוטות ולא למתמטיקאים מקצועיים, וככזו היא מובנת (בחלקה הגדול) גם להדיוטות שלא סיימו חמש יחידות מתמטיקה בבגרות... ההרצאה נדפסה בפרסום מיוחד שנקרא 'האוניברסיטה העברית בירושלים  חגיגת הפתיחה, ז'ניסן תרפ"ה', שיצא כנראה זמן קצר לאחר החגיגות.

נפתח דווקא בדברים שבהם בחר לנדאו לסיים את הרצאתו:


דברים אלה משקפים את הדואליות שאפיינה את הגישה הציונית (ואחריה את הגישה הישראלית) למדע. מצד אחד, הכרה באופיו האוניברסלי של המדע, 'אשר אינו יודע גבולות בין עם לעם'; ומצד שני, חיפוש 'הנקודה היהודית'בכל דבר ועניין מדעי כדי להוכיח 'כי מציון תצא תורה'.

מאחורי המשפט המודגש 'אשר אינו יודע גבולות בין עם לעם', הסתתרה מחלוקת קשה שלנדאו היה חלק ממנה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נחצתה הקהילה המדעית הבינלאומית בוויכוח: האם שיתוף פעולה בינלאומי בתחום המדעים צריך להתחשב בעמדות פוליטיות, או שמא המדע הוא 'טהור'וחוצה גבולות. מדענים צרפתים, למשל, דרשו להדיר את המדענים הגרמניים מקהיליית החוקרים, ובעולם המתמטיקה, הגיע הוויכוח לשיאו בשנת 1920, כאשר נערך כנס בינלאומי חשוב בפריז ומדענים גרמנים לא הורשו להשתתף בו. לנדאו נקט עמדה פרו-גרמנית וודיבר בזכות הגישה האינטרנציונליסטית.

ועכשיו ניגש לגוף ההרצאה המרתקת, שנישאה בעברית קולחת ומצוחצחת, אך מן הסתם במבטא גרמני כבד, וקודם כל נתהה מניין ידע לנדאו עברית, ומי המציא את המונחים המתמטיים בהם השתמש?

פרופסור ליאו קורי מאוניברסיטת תל-אביב חיבר מחקר מפורט על הרצאתו של לנדאו (Zionist Internationalism through Number Theory: Edmund Landau at the Opening of the Hebrew University in 1925), ובו סקר את התפתחות השפה המתמטית בעברית למן ימי הביניים ועד 1925. מתברר כי הראשון שניסה להגדיר מונחים מתמטיים בעברית היה המשכיל חיים זליג סלונימסקי, שהתפרסם כמייסד ועורך עיתון 'הצפירה'. אולם הצעותיו לא התקבלו. לנדאו – כך סבור קורי  השתמש במונחים שהנהיג אברהם ברוך (רוזנשטיין) (1950-1881), המורה האגדי למתמטיקה בגימנסיה הרצליה. 'ספרה', 'משוואה ריבועית', 'כפולה', 'גורמים', 'מספר ראשוני', 'מאונך', 'ניצב', 'יתר', הם רק חלק מהמונחים שהמציא רוזנשטיין. הוא גם היה זה שקבע, כי הנוסחאות במתמטיקה תיכתבנה באותיות לועזיות, משמאל לימין (ולא באותיות עבריות מימין לשמאל כפי שהציע סלונימסקי). כתב העת 'עֵת-מול'הקדיש רשימה קצרה לדמותו של רוזנשטיין (גיליון 92, אוגוסט 1990ׂ).


אברהם ברוך (1950-1881) (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, ב, עמ' 1029)
אברהם ברוך בשיעור מתמטיקה בגימנסיה הרצליה, 1909 (יד יצחק בן צבי)

מי לימד את לנדאו את המונחים האלה? קורי סבור שהיה זה בנימין אמירה, שהגיע עם משפחתו לארץ ישראל ב-1914, למד בגימנסיה הרצליה ובין השנים 1924-1922 נסע ללמוד בגטינגן ושימש עוזרו של לנדאו. לימים היה אמירה פרופסור באוניברסיטה העברית וב-1954 מונה למנהל המכון למתמטיקה שייסד לנדאו. אחרים גורסים כי המורה לעברית של לנדאו היה יעקב לויצקי, גם הוא בוגר הגימנסיה ומתמטיקאי נודע בהמשך, וגם הוא שהה בגטינגן בתקופה זו ובה סיים את הדוקטורט שלו.

בנימין אמירה (1968-1896)

ג. הרצאתו של לנדאו

נדון עתה בכמה היבטים מעניינים שהיו בהרצאה עצמה. לנדאו בחר להרצות על תורת המספרים. זהו תחום שבו השאלות יכולות להיות פשוטות מאד, אך הפתרונות  לעתים פשוטים, לעתים מורכבים, ולעתים אינם בנמצא כלל.



לנדאו מנה בהרצאתו 23 שאלות. גם למספר זה הוא מצא סיבה טובה:




ליאו קורי סבור שהייתה לכך סיבה נוספת, ולנדאו רמז לרשימה ידועה אחרת, של 23 בעיות פתוחות במתמטיקה, שהוצגה על ידי עמיתו מגטינגן דויד הילברט, ב-8 באוגוסט 1900, בוועידת פריז שלהקונגרס הבינלאומי של המתמטיקאים

הנה השאלה הראשונה:


שאלה בסיסית זו  נפתרה אפוא על ידי המתמטיקאי היווני אוּקלידס, שחי באלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה. אוקלידס, שידוע כראשון שניסח את חוקי הגיאומטריה, השיב על כך בהוכחה פשוטה ואלגנטית להפליא:
בין השאלות שהציג לנדאו לשומעיו יש קלות מאד, כאלה שאפילו השומעים והקוראים מסוגלים לפתור; יש אחרות, קשות מאוד, שנפתרו במאמץ רב אחרי מאות שנות מחשבה; ויש קושיות שהמתמטיקאים מתמודדים איתן במשך מאות שנים, עד ימינו, ללא הצלחה. הנה עוד כמה דוגמאות:



לכאורה, זו שאלה טריוויאלית. הרי ידוע שכל מספר המסתיים ב-5 מתחלק ב-5 ולכן איננו ראשוני (פרט ל-5), וכל מספר המסתיים ב-4 מתחלק ב-2 ולכן אינו ראשוני (וגם 4 אינו ראשוני). אבל...



בהמשך מפליג לנדאו בשבחי 'המתמטיקה הגרמנית', שהצליחה להוכיח משפט מסובך זה ומציין לטובה את 'דיריכלט', הלא הוא יוהאן פטר גוסטב לז'ן דיריכלה (1889-1805), מחלוצי תורת המספרים.

בשאלה השישית הציג לנדאו בעיה קשה במיוחד: האם קיימים בעולם אינסוף זוגות מספרים ראשוניים שההפרש ביניהם שווה ל-2?


'זאת ידע השטן', משיב לנדאו, 'רצוני לאמר, חוץ מרבונו של עולם אין מי שידע זאת', ובמילים אחרות: רק אלוהים יודע, ו'אפילו לא ידידי הרדי', הוא המתמטיקאי הבריטי גודפרי הרולד הארדי (1947-1877).

בעיה זו, הידועה בכינויה 'בעיית הראשוניים התאומים', מעסיקה את המתמטיקאים כבר מאות שנים ועד היום לא נפתרה. האמנם רק אלוהים יודע? גם בחזית המתמטית-תאולוגית הדברים משתנים בקצב מהיר. ב-13 במאי 2013, לפני פחות משנה, הוכיח ייטאנג ז'אנג (Yitang Zhang), מתמטיקאי סיני בלתי ידוע (עד כדי כך לא-ידוע, שלמחייתו נאלץ לעבוד כמלצר במסעדת מזון מהיר), שהתשובה חיובית עבור המספר 70 מיליון, כלומר, ניתן למצוא אינסוף זוגות של מספרים ראשוניים, שהמרחק ביניהם 70 מיליון לכל היותר. תגלית זו זיכתה אותו בפרסום עולמי ובהצעות עבודה באוניברסיטאות מובילות בעולם. יתר על כן, השיטה בה הוכיח את טענתו האיצה מאמץ בינלאומי רב-משתתפים בניסיון לפתור סוף סוף את 'בעיית הראשוניים התואמים'. תוך שבועים הצליחו כמה מתמטיקאים להוריד את ההפרש מ-70 מיליון ל4,802,222-. או אז החל פרויקט בינלאומי רב משתתפים, שבמרץ 2014 הביא להורדת הגבול מ-70 מיליון ל-252. תוצאות טריות מן הפרויקט הבינלאומי, ממש מן הימים האחרונים, הורידו את הגבול ל-12 או ל-6, אולם ההוכחות המסובכות טרם זכו לאישור הקהילה המתמטית הבינלאומית. 


ייטאנג ז'אנג מתחרה בריבונו של עולם

ונסיים בשאלה השביעית:



זוהי אחת הבעיות המוקדמות ביותר במתמטיקה המודרנית והיא מכונה 'השערת גולדבך'. מקורה במכתב ששלח בשנת 1742 המתמטיקאי הפרוסי כריסטיאן גולדבךלעמיתו השווייצרי לאונרד אוֹיְלֶר. השערה מתמטית, זאת יש לדעת, היא משפט שמתמטיקאים סבורים שהוא נכון, אך הם אינם מסוגלים להוכיחו, להפריכו, ואפילו לא להוכיח שהוא לא ניתן להוכחה. ואמנם השערת גולדבך, לא הוכחה עד עצם היום הזה, למרות ניסיונות אין-ספור של גדולי המתמטיקאים.


המספרים הזוגיים עד 50 כסכום של שני מספרים ראשוניים

בשנת 2000 יצא לאור הרומן רב-המכר של אפוסטולוס דוקסיאדיס (מתמטיקאי בעצמו), 'הדוד פטרוס והשערת גולדבך‏‏', שהוא רומן המתרחש באתונה ומתאר זקן תמהוני המחפש הוכחה להשערת גולדבך. המו"לים של המהדורה האנגלית של הספר הכריזו על פרס בסך מיליון דולר למי שיוכיח את השערת גולדבך, אך עד תום המועד שנקבע לא נמצאה ההוכחה המבוקשת.



מעניין שבין 23 הבעיות שמנה לנדאו לא נזכר 'המשפט האחרון של פֶרמָה'. זו הייתה אולי הבעיה המתמטית הידועה ביותר, והיא התפרסמה בשל פתרונה בשנת 1993 (עם תיקון זעיר ב-1995), ובזכות ספרו של סיימון סינג, 'המשפט האחרון של פֶרְמָה' (1994), שהפך גם הוא לרב-מכר עולמי. 



עד כאן כמה מענייני ההרצאה, והמעוניינים לקרוא אותה בשלמותה יוכלו לעשות זאת כאן.

ד. קורות יחזקאל לנדאו בגרמניה הנאצית

כאמור למעלה, לנדאו שב לגרמניה לאחר סמסטר אחד בלבד. כרבים מעמיתיו היהודים, חוקרים ומדענים, רופאים ומשפטנים, לא שפר גורלו תחת השלטון הנאצי. כבר ב-1929 צוין שמו בלכסיקון אנטישמי, שמנה את היהודים החשובים בגרמניה. באפריל 1933 נחקק בגרמניה 'החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי', שהיה למעשה חוק שהכשיר סילוק יהודים ממשרותיהם. רבים מהמתמטיקאים באוניברסיטת גטינגן היו יהודים, ובהם אמי נֶתֶר, ריכרד קוראנט ופליקס ברנשטיין. שהוצאו לחופשה בלתי מוגבלת בזמן. עם זאת, החוק לא חל על יהודים שמונו למשרתם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ולכן לנדאו לא נפגע ממנו. בארכיון משרד החינוך הפרוסי נמצא פתק בכתב ידו של אחד מעמיתיו של לנדאו, ששימש יועץ השר לענייני יהודים ובו כתוב: 'ציוני, חייב להיעלם'. על ההמלצה הזו נרשמה בכתב יד תשובתו של פקיד בכיר במינסטריון, אולי השר עצמו: 'ההמלצה מוצאת חן בעיני, אולם זה מנוגד לחוק'.

לנדאו לא הועלם, אך נאסר עליו ללמד, ואת מקומו כמורה תפס עוזרו, שהיה חבר במפלגה הנאצית. בסמסטר שלאחר מכן ניסה לנדאו ללמד, אך נתקל בחרם סטודנטים שאותו ארגן המתמטיקאי החשוב אוסוולד טייכמילר, שהיה תלמידו של לנדאו והפך נאצי קנאי (סופו שהתגייס לוורמכט ב-1939 ונהרג בחזית המזרחית ב-1943). שומרים של האֶס-אָה מנעו ממנו לחזור וללמד ןלאחר לחץ נוסף נאלץ לנדאו לפרוש ממשרתו. ב-1934 עבר לברלין ועד 1938 לימד באופן ספורדי בקיימברידג'ובבריסל אך לא חזר ללמד בגרמניה. הוא נפטר בברלין בשנת 1938 ונקבר בבית הקברות היהודי וויסנזה.

מצבתו של לנדאו בבית הקברות וויסנזה בברלין (Monuments on Mathematicians)

מאמר הספדעל לנדאו ועל תרומתו למתמטיקה התפרסם באוקטובר 1938 בכתב העת Journal of the London Mathematical Societyאת ההספד כתבו גודפרי הארולד הארדיוהאנס היילברון, מתמטיקאי יהודי-גרמני חשוב, שנמלט מגרמניה ב-1933 ולימד באוניברסיטת קיימברידג'. 
·         
בשנת 1989 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים 'מרכז לנדאו למחקר ולאנליזה מתמטית', אך הוא נסגר בשנת 2010.

ה. אלברט איינשטיין בירושלים

ולסיום, האמנם הייתה הרצאתם של לנדאו וחבריו הראשונה שנשאו מדענים יהודים חשובים כחלק מטקסי פתיחת האוניברסיטה העברית? כן ולא.

שנתיים קודם לכן, ב-7 בפברואר 1923, ביקר אלברט איינשטיין בקמפוס ההולך ונבנה של האוניברסיטה. זה היה ביקורו הראשון והיחידי בארץ ולכבודו נערך טקס פתיחה מפואר על פסגת הר הצופים, שנתיים לפני הפתיחה הרשמית. באותו יום נערכה לכבודו קבלת פנים בבית הספר 'למל'בהשתתפות נכבדי העיר, שבירכו את האורח ורעייתו והתכבדו בכבודם. הנה מה שענה איינשטיין למברכים אותו (מן הסתם תרגום מגרמנית):


דאר היום, 8 בפברואר 1923

דאר היום, 9 בפברואר 1923

מנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, הציג את איינשטיין והזמינו לנאום במילים דרמטיות: 'פרופ'איינשטיין, עלה על הבמה, המחכה לך זה אלפיים שנה!'.



גולת הכותרת של הטקס הייתה כמובן הרצאתו של איינשטיין. ההרצאה הראשונה שנשא מדען חשוב בירושלים הנבנית.


דואר היום, 9 בפברואר 1923


ביום חמישי, 8 בפברואר 1923, נסעו איינשטיין ורעייתו לעיר העברית הראשונה, תל-אביב, וגם כאן נערכה להם קבלת פנים חגיגית ובה הוענק לו התואר 'אזרח נכבד'. כך דיווח ב'שח-רחוק'סופר העתון דאר היום:



מנהיגים ציוניים מבקרים את אינשטיין בארה"ב, 1921. משמאל לימין: מנחם אוסישקין, חים וייצמן ורעייתו ורה, אלברט איינשטיין ורעייתו אלזה, בן ציון מוסנזון (מקור: ויקיפדיה)

עוד על יחסו של איינשטיין לציונות: חנוך גוטפרוינד, 'אלברט איינשטיין: האדם, היהודי והציוני'.

עוד על ביקורו של איינשטיין בארץ:

בעלי התוספות

נורית ישראלישלחה לנו תמונה של אלברט איינשטיין עם ד"ר רודולף ארמן מאוסף מכון ליאו בק בניו-יורק. הכיתוב לתמונה, שצולמה ב-1954, הוא: Albert Einstein sitting at table with Dr. Ehrmann, Gail Monroe Dack (?) and Helen Dukas




סגולת ח"י כיכרות הלחם

$
0
0
רחוב דוד ילין, ירושלים (צילום: ברוך גיאן)

קוראי הבלוג יודעים על חיבתי המשונה לסגולות וקמעות בני ימינו, שבדרך כלל יוצריהם מסתמכים על טיפשותם וטוּב-לבם של אנשים תמימים המאמינים בכל דבר.

הנה סגולה חדשה, ישר מהתנור, שעליה מעולם לא שמעתי. היא מיוחסת לאחת מדמויות המופת של החברה החרדית  ר'ישראל מאיר הכהן מראדין (1933-1838), מחבר ספרי הלכה נפוצים כמו 'משנה ברורה', שמירת הלשון'ו'חפץ חיים', ועל שם האחרון הוא גם מכוּנה לדורות בשם 'החפץ חיים'.



מה הקשר בין החפץ חיים, שנפטר בליטא עוד לפני השואה, לבין הכותרת הזועקת באדום 'טסט בפעם הרביעית'?

בסגנון ילדותי, המוכר ממודעות פיתוי דומות, מצוטט במודעה דובר אנונימי, שמספר כיצד נכשל, חזור והיכשל, בהוצאת רשיון נהיגה. אבוי! שלוש פעמים כשל ב'טסט', עד ששמע על 'סגולת ח"י כיכרות הלחם של החפץ חיים'. הוא מיהר לתרום 180 ש"ח (ח"י כפול עשר) וביקש, 'שהעניים המקבלים את הלחם והחלב יתפללו להצלחתי'.

יש לכם ספק? כמובן שהטסט הרביעי עבר בהצלחה, והתורם המאושר נוהג מאז ברחבי ישראל בזכות הצדיק זצוק"ל ובזכותם של העניים שהתפללו להצלחתו. צריך רק לקוות שהוא נוהג בזהירות. מצד אחד, לא הייתי רוצה להיות בסביבה כשאיש כזה נוהג, ואני מוכן לתרום 180 ש"ח לצדקה, כדי שלא יסכן אחרים בנהיגתו; מצד שני, אני בטוח שאיש כזה לא היה ולא נברא.

לבד מהניצול הבזוי של העוני והיחס המתנשא לעניים ('לעניים יש פרוטקציה בשמים', כותבים אנשי 'מוקד הישועות'), תהיתי מה מקור הסגולה 'המפורסמת'של ח"י ככרות לחם (אחיד?) וח"י שקיות חלב, והיכן בדיוק היא מיוחסת לחפץ חיים.

לא תופתעו לדעת שלא מצאתי לכך שום מקור.

לעמותת 'בית לחם יהודה', שמושבה בבני ברק, יש גם אתר אינטרנט (לא ממש מתוחזק; הרב עובדיה יוסף הוא עדיין שליט"א), וגם שם אין כל זכר לסגולה המפורסמת, שנולדה כנראה בדמיונם של אנשי משרד הפרסום.


ברוך הבא: ספרים, רבותי, ספרים

$
0
0
'חבלים'על הר ציון

שבוע הספר העברי, תשע"ד
צילם וכתב ברוך גיאן

א. קוראים יושבים

קוראי הבלוג הוותיקים ודאי זוכרים את הרשימה 'קוראים הולכים', שאותה פרסמנו לכבוד 'שבוע הספר'בשנה שעברה. היו אלו לרוב חרדים, שקראו בספרי קודש או התפללו מתוכם, בדרכם מהכותל ואליו, אבל גם בפינות אחרות של העיר.

הפעם יצאתי אל חוצות העיר בחיפוש אחר 'קוראים יושבים'ברחוב או בבית קפה, או 'קוראים נוסעים'ברכבת הקלה החוצה את העיר. לא קשה היה למצוא אותם (ועל פי רוב  אותן). היו שמלמלו פסוקי תהלים מתוך סידור, היו ש'נתפסו'קוראים ב'חבלים'של חיים באר, 'אהבת שאול'של אלי עמיר, 'תולדות האהבה'של ניקול קראוס או 'מאה שנים של בדידות'של גבריאל גארסיה מרקס. כמה מהם היו שקועים בקריאתם וכלל לא שמו לב שאני מצלם אותם, אך אלה שזיהו אותי בעבודתי, נתנו מיד את הסכמתם ופניהם נהרו משמחה.

'תולדות האהבה'

'תהלים'


'מאה שנים של בדידות'



'אהבת שאול'

'נמר השלג'





ב. בחנותו של מר שטיין

כמו רבים מן הקוראים, גם לי יש ספריה 'רצינית'בבית ומדי פעם, לצרכי עבודתי, אני עורך ביקור בחנויות של ספרים משומשים. יש לא מעט חנויות כאלה בירושלים – כל אחת מיוחדת במינה – ובעתיד בוודאי נקדיש רשימות לכבודן. לא פעם, כשחולפות בראשי מחשבות נוגות על עתידם של הספרים, אני מהרהר גם בעתידן של החנויות הללו. האם זהו תחום שהולך ונעלם מול עינינו?

אחת הידועות שבחנויות ה'יד שנייה'היא 'שטיין', ששוכנת היום ברחוב המלך ג'ורג' 43. לחנות זו, שבעבר התמחתה בספרי עיון, בעיקר במדעי היהדות, יש שורשים היסטוריים, והיא הייתה במשך עשרות שנים מקום מפגש לרבים מסופרי ירושלים וחוקריה, מגרשם שלום ושמואל הוגו ברגמן ועד ש"י עגנון וחיים באר. מקומה המקורי היה ברחוב המלך ג'ורג' 52, ליד בית הכנסת הגדול, ומי שניהל אותה עד מותו היה מייסדה הרברט שטיין, שעלה מפרנקפורט לארץ ישראל ב-1933. לפני כארבע שנים נסגרה החנות ההיסטורית, בת שני החדרים הגדולים והאפלוליים, ודוד יחזקאלי, נכדו של המייסד, עבר למקום חדש, בגדה המערבית של הרחוב, מול בית הכנסת 'ישורון'.

מחוץ לחנות, על המדרכה, כמה שולחנות ומדפים ועליהם נערמים ספרים משומשים במחירי מציאה. החנות עצמה, הממוקמת בקומת הקרקע, רחבת ידיים ומוארת. אמנם אין בה בית קפה, כמנהג החנויות החדשות, אבל כשביקרתי בה היא המתה אנשים ומספר הכותרים שנערם בכל מקום היה עצום ורב. דוד מנהל את עסקיו ביד רמה ומתוך בקיאות במתרחש בממלכתו, וכל בקשה נענית בתוך דקות ספורות. לאחרונה שכר דוד את הדירה מעל וכך יצר חנות דו-מפלסית.










מרדכי רוזמן, גיבור 'אקסודוס'

$
0
0
מרדכי רוזמן (2014-1917)
(מקור: בית עדות מורשת)

ביום ראשון, י'בסיון תשע"ד ( 8 ביוני 2014), הובא מרדכי רוזמןלמנוחת עולמים בקיבוצו העוגן. רוזמן, שנולד ב-1917 בעיירה סְטוֹלין, היה מנעוריו חבר 'השומר הצעיר'. כשפרצה המלחמה נמלט לווילנה ומשם מזרחה, לברית המועצות, שם פעל בארגון המחתרתי של התנועה, עד שנכלא בבית סוהר של הנקוו"ד. לאחר המלחמה השתתף בפעולות הבריחה וההעפלה, עד שב-1947 הפליג לארץ ישראל על סיפונה של 'אקסודוס'. 

לא רבים זוכרים את רוזמן ורק מעטים שמעו על מעשיו ועל גבורתו. הנה דברים שאמרה על קברו פרופ'אביבה חלמיש, מחברת הספר אקסודוס – הסיפור האמיתי: פרשת אוניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' (עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 1990).


מאת אביבה חלמיש

שבע ימים, רב מעשים ועתיר זכויות הלך מרדכי רוזמן לעולמו. הביוגרפיה הארוכה והעשירה שלו משובצת פעילות שמשמעותה אינה רק אישית אלא גם ציבורית ולאומית, ומתוכה מזדקרת במיוחד מנהיגותו במהלך פרשת 'אקסודוס', שם הוא היה האדם הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון. 


בן שלושים היה כשעלה על האונייה שנקראה אז 'פרזידנט וורפילד'ולאחר זמן מה נודעה בשמה 'אקסודוס 1947', ובעברית: 'יציאת אירופה תש"ז'. רוזמן, שהיה מחונן בחושים בריאים והבין את משמעותו של מאורע היסטורי כבר בעת התרחשותו, חיבר את הוראת היום לחברי 'השומר הצעיר'עם עלייתם על האנייה, בצרפת, ביולי 1947. וכך כתב, בעברית (!): 
היום אנו עולים על הספינה שהיא ספינת המלחמה של העם היהודי על קיומו. נצעד קוממיוֹת יחד עם המוני בית ישראל – בראשם, לימינם ולעזרתם, כפי שצעדו חברינו במחתרת, בגטאות, במפעל של הצלת יהודים ומלחמה על כבוד ישראל.

את דבריו חתם בסיסמת התנועה 'חזק ואמץ'.

כשהשתבשה יציאת האונייה מנמל סט, חַבָר רוזמן למפקד האנייהיוסי הראלולרב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץויחד הלכו להיפגש עם הרשויות כדי לשכנען לתת לאנייה להפליג. מאז ואילך קשורה פרשת אקסודוס בשמותיהם של שלושה אישים אלה.

אולם מה שעשה את אקסודוס לפרשה, ואת הפרשה למיתוס, התרחש בעיקר לאחר שירדו המעפילים מן האונייה המפורסמת בחיפה והועברו לשלוש אוניות גירוש בריטיות, שהחזירו אותם לצרפת ולבסוף – להמבורג שבגרמניה.באותם שלבים יוסי ואייק כבר סיימו את חלקם בעלילה, ומרדכי נותר המנהיג המוכר והנערץ של מעפילי האונייה, שהפכה ספינת הדגל של מפעל ההעפלה כולו.

הכרתי את מרדכי במהלך המחקר שעשיתי על הפרשה, ומאז ראיתי לעצמי זכות שנוצרו בינינו יחסי ידידות. כל פגישה וכל שיחת טלפון היו לי חוויה אינטלקטואלית מרגשת. הוא היה דמות מופת, צנועה וללא גינונים. אספר מעט מקורותיו במהלך הפרשה מתוך מה שכתבתי בספרי, לפני כרבע מאה, מפני שאין אלה דברי הספד שלוקים ב'אחרי מות קדושים  אמור'.

לאחר שהבריטים השתלטו על 'אקסודוס'הם העבירו את מעפיליה לשלוש אוניות גירוש ובראשן 'ראנימיד פארק' (Runnymede Park). זו האונייה שעליה עלה מרדכי והיה חיש מהר לַמנהיג הבלתי מעורער של נוסעיה. זאת משום שניחן בתכונות מנהיגות מובהקות, והיה בעל כושר רטורי מרשים. הוא היה מוכר לרבים מן המעפילים עוד מאירופה – שם מילא תפקידים ב'בריחה'ובמחנות העקורים והיה ראש תנועת 'השומר הצעיר'בגרמניה – והודות לפעילותו במהלך המסע של 'אקסודוס', כחבר מזכירות האונייה וכחוליית קשר בין המלווים הארץ-ישראליים דוברי העברית והמעפילים.

מעפילי 'אקסודוס'שגורשו על אוניית 'ראנימיד פארק'הניפו דגל בריטניה שעליו צויר צלב קרס (צילום: רות גרובר)

כשעלו נציגי ממשלת צרפת בלווית המפקדים הבריטים על 'ראנימיד פארק'בנמל פורט דה-בוק (Port-de-Bouc), רוזמן נשא בפניהם נאום, שעל פי הדיווחים הבריטיים (!) היה 'חוצב להבות'. מעפילה כתבה ביומנה: 'המנהל שלנו דיבר כל כך יפה, שכולנו בכינו'. ושליח ארץ-ישראלי שהיה על האנייה כתב לחבריו, שבמסיבות 'עונג שבת'על האנייה רוזמן 'דפק ציונות והוציא דמעות מעיני היהודים ... נדמה לי שזה נתן חיזוק לאנשים למשך 10 ימים, אם לא יותר'. לאחר שהבריטים הודיעו למעפילים שאם לא ירדו לחוף בצרפת הם יגורשו לגרמניה, 'מרדכי שוב דיבר יפה ורוח חדשה נכנסה בנו'.

היה למרדכי הכישרון להגדיר נכון את המטרה ואת היעדים להשגתה, אך גם לראות את התמונה הגדולה. שלא כמו המלווים הארץ-ישראלים, שהתלוננו בפני השלטונות והעיתונות על יחסם הרע של הבריטים למעפילים, רוזמן טען שהיחס אינו רע בדרך כלל, והסיט את תשומת הלב לעבר מה שהיה חשוב יותר בעיניו: ישנו רק מקום אחד בעולם שבו יהיו המעפילים מוכנים לרדת מן האוניות בשקט: ארץ ישראל. אפשר להבין ולהסביר את גישתו זו גם בכך שהוא וחבריו חוו תלאות קשות יותר בעברם מתנאי חייהם על אניות הגירוש, ויכלו להן.

המעפילים בבטן האונייה 'ראנימיד פארק' (צילום: רות גרובר)

לרוזמן היה חלק נכבד בעיצוב המסר האנושי האוניברסלי של פרשת אקסודוס, זה המצביע על כוחה של רוח האדם ועל יכולתו להתגבר על קשיים, במיוחד כאשר ניצבת בפניו משימה שהוא מאמין בה וביכולתו-שלו להשיגה.

היה לרוזמן כישרון מדהים לספר על העבר מתוך זיכרון בהיר ולנתח את ההווה בצלילות אינטלקטואלית מרשימה. וכך הוא אמר על פרשת אקסודוס: 'אתה נלחם לא רק אם יש לך סיכוי לנצח. אתה נלחם, כי אתה מאמין בצדקת דרכך. אבל, בהבדל ממלחמת הגטאות, הקרב על "אקסודוס"לא היה מלחמת מצדה'.

באחד הריאיונות אמר רוזמן, שפרשת אקסודוס היא 'ללא ספק החוויה המכוננת של חיי'. על דבריו אלה אוסיף, ונדמה לי שהיה מסכים לתוספת זו, שהחוויה המעצבת של חייו היא חברותו בתנועת 'השומר הצעיר'. הוא נשאר נאמן לה מאז ימי נעוריו ועד יומו האחרון, ולא רק בהיותו חבר קיבוץ אלא גם בעולם הערכים שלו ובתחושת המחויבות הלאומית והחברתית שקיננה בו. לדבריו, ה'קן'היה הבית הראשון שלו בנעוריו ובו רכש את השכלתו במידה רבה: 'אני ביסוד אוטודידקט של השומר הצעיר'. הוא היה ציוני בכל רמ"ח איבריו, ונהג לצטט את רבי נחמן מברסלב: 'כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל'.

מרדכי רוזמן הוא אחד ממנהיגי השומר הצעיר בתקופת השואה, שמילאו תפקיד חיוני באותה עת אך לא הגיעו לעמדת הנהגה בכירה בארץ. הוא לא התלונן על כך, אלא אמר: 'השתדלתי להיות קיבוצניק מהשורה. הדבר הראשון שעשיתי בארץ – התיישבתי על הטרקטור וחרשתי תלם ארוך'. בהגדרה 'שׁוֹמרית'מוכרת יותר: הוא 'קיבל את דין התנועה'ומצא את הדרך להגשים את עצמו ואת אמונותיו.

אלה היו שני חוטי השני שקשרו את חייו של מרדכי רוזמן: מנהיגותו בפרשת אקסודוס וחברותו ב'השומר צעיר'. הוא היה איש תנועה נאמן, אבל לא פעל באופן כיתתי אלא ראה עצמו מנהיג של הציבור כולו. לאחר גירוש מעפילי אקסודוס להמבורג אמר: 'אנו מרגישים עצמנו כמשפחה אחת. מפלגות פוליטיות וארגונים קיבוציים נשכחו כמעט, ואנו יכולים לפעול עכשיו כיחידה אחת'.

אבל למרות הקו הממלכתי הזה מצדו, כאשר נערכה ב-1964 'עצרת אקסודוס'היא היתה ברוח הבלטת חלקם של השליחים הארץ-ישראלים, אנשי מפלגת השלטון דאז – מפא"י, והצנעת חלקם של המעפילים בכלל ושל מרדכי איש 'השומר הצעיר'בפרט. או אז הקהל התפרץ וקרא: 'הבו לנו את מרדכי רוזמן', 'מרדכי לבמה'... 

השנים חלפו, ובמלאת ארבעים שנה לפרשת אקסודוס, ומרדכי כבר תפס את מקומו הראוי במרכז הבמה כמייצג חלקם של המעפילים. עשר שנים לאחר מכן, הוא ריתק והקסים את צופי הטלוויזיה בתוכנית לכבוד מלאת יובל שנים לאקסודוס. וכשהגיע תורה של 'עצרת אקסודוס'בשנת 2007, היה מרדכי, אז כבר יושב בכיסא גלגלים, 'מסמר הערב'. הוא נשא נאום מרטיט לבבות, בקול רועם ומלא עצמה וביטחון, וכל מי ששמע אותו אז חשב: אם כך הוא מדבר שישים שנה לאחר מעשה, מה גדול היה הרושם שעשו דבריו אז, במרתפי אוניות הגירוש ועל סיפונן... בדבריו שם, באולם 'הקאמרי'הישן בתל אביב, ניכר בו שהוא אינו רק מנהיג מעפילים אלא גם חניך מובהק של 'השומר הצעיר'. הוא לא דיבר רק על העבר, אלא גם על חוליֶהָ של החברה הישראלית בהווה, חברה שסועה ונעדרת סולידריות שיוויונית. אבל לא איש כמרדכי רוזמן ישקע בנהי ויסתפק ב'קיטורים'. הוא הביע גם תקווה לעתיד, תקווה שתשלוט כאן ועכשיו 'רוח אקסודוס', ואזי מדינתנו תיראה אחרת. אמן, כן יהי רצון.

אם ותינוקתה בבטן האונייה 'ראנימיד פארק' (צילום: רות גרובר)

*

את הדברים הבאים כתבה ביומנה מרים שטרנברג (לימים וכסלר), שאותה פגשנו לא מכבר בפוסט המרגש 'אני נשארתי בחיים'. מרים, בת העשרים ואחד, הייתה ממעפילי 'אקסודוס'וגורשה באונייה 'ראנימיד פארק'. את הדברים כתבה בשבת בערב, 16 באוגוסט 1947. אוניות הגירוש עגנו מזה שלושה שבועות בנמל פורט דה-בוק, ועל יושביהן הופעלו לחצים כבדים לרדת לאדמת צרפת. הנהדבריה, בתיקוני כתיב קלים, ותודה לבנה, איתמר וכסלר:
מורדכי [רוזמן] מדבר יפה ותמיד שומע [אותו] הקהל בקשב רב ובהתרגשות אפילו. אבל אף פעם לא עשו דבריו רושם כביר כזה כמו היום. לבו דיבר מקרבו, לא, לא דיבר כי אם צעק, התייפח... כל נשמתו בערה במילים שיצאו מפיו. ואף אחד מהמאות הנמצאות באולם לא נע ולא זע, ואף הגה לא חילל את הדממה הקדושה שרק קולו של מורדכי, המלא יסורים ופחד נסתר נשמע בה. חבל שלא רשם מישהו והמילים רבות הערך ילכו לאבדון, כי על כל מילה ומילה חבל. מורדכי רשם היום דף חשוב בתולדות עמנו, ומי יודע אם לא בתולדות העולם כולו. השומעים כולם היו יותר מדי נרגשים כדי לשים לב לצד המעשי ולזכור מילים. אני עצמי לא אוכל ברגע זה להיזכר במילים ומשפטים. התרשמותי היתה כה גדולה. לא קשה לי עכשיו להבין כיצד אנשים בודדים הובילו המוני עם למעשים כבירים. מורדכי הוא אחד מהם. הרגשתי, וּוַדאי לא אני לבד, שאחרי נאומו מוכן היה כל ההמון הזה לקום וללכת, ולהלחם ולנצח לו רק הרים את ידו והראה לאן...  
הקהל ישב במתיחות עד אין קץ ועצר בעד הדמעות החונקות בגרון. בעיניהם של רבים נוצצו כבר, עתידות להתפרץ, דמעות, עקשנות וזעם עצור. והוא עצמו  מורדכי – נדמה לרגעים שלא יוכל יותר ולבו יתפוצץ בקרבו. האם לא ייעף גבך תחת כובד המשא? אני יודעת ששום דבר לא ישבור אותך, שום דבר לא יכפיף את ראשך ותשאר איתן וגא עד הרגע האחרון  בו ננצח! כי נצחוננו בטוח. ואל תדע אימה יותר, האנשים האלה לא יֵרדו  כמו שאמרת בעצמך היום  הם לא יֵרדו, כי אחרת לא יכול להיות. כי כמו שאמרת  גם הם, האנגלים, כבר יודעים שלא נרד, ושאת פליטי החורבן הגדול לא ישְבְּרו תנאי אונייה זו, ולא הזמן, אף לא הגשם, יכריחו אותנו לעזוב את עמדתנו. ואם גם ידרשו [את] דמנו, נקריב אותו, אבל דם תחת דם, כי באו מים עד נפש! ולו גם למות  מוכנים. כי אך דבר אחד נשאר לעודדנו, והוא שגם לרוצחנו אלה, לפושעים כלפי האנושיות כולה, יום יבוא של נקם ותגמול. ההיסטוריה חוזרת והיא תשלם! מלחמתנו היא כמלחמת דוד נגד גולית, מלחמת אדם עלוב, מחוסר מגן, נגד אימפריה אדירה ואכזרית. מובן שבכוחנו הפיזי לא נוכל להם, אך חזקים אנו ברוחנו ובהכרת צדקנו, ואלה [הם] שיאמצונו עד הסוף ולא ירשו לנו לנפול. הנה שמץ דל מדבריו. אולי בעבור התרגשותי יעלו על זיכרוני עוד מילים ואוכל לרשמם, שיישארו לכל הפחות בשבילי לימים אחרים, לימי עתיד, ימים בהירים אלה, בהירים למרות החושך השורר מסביב, בהירים וזורחים למרות הדכאון וחוסר הביטחון בנוגע לעתידנו המעורפל.

על דעת המקום: מנגינת הֶחָלִיל

$
0
0
'מַנְגִּינַת הֶחָלִיל לְמִרְבַּץ עֲדָרִים' (גלריית גבע; יעקב גרוס)

מאת יהודה זיו

א. החליל של לאה גולדברג

שירה המפורסם והאהוב של לאה גולדברג, 'הֶחָלִיל'ראה אור לראשונה ב'דבר לילדים', בי"ד באב תרצ"ח (11 באוגוסט 1938)

הפרסום הראשון של השיר ב'דבר לילדים', 1938

הבה ניזכר בו. הנה הוא בשירתה של הדסה סיגלוב



וכאן בקולה הייחודי של אסתר עופרים:



חדי השמיעה יבחינו בהבדל בין שני הביצועים. בעוד הדסה סיגלוב שרה, כנדרש: 'הוּא יָעִיר אֶת הַדְּמִי, הוּא יַרְוֶנּוּ בִּצְלִיל', שרה אסתר עופרים: 'הוא יָרוֹנוּ בצליל' (עופרים התירה לעצמה גם לשנות את סדר השורות בבית השני!).

כיצד התגלגל שינוי נוסח זה? על כך בהמשך. 'הַדְּמִי'פירושו, כמובן, דּוּמִיָּה.

מטבעו לא נזקק שיר נפלא זה ללחן. גם כאשר קוראים אותו בקול ומאזינים לקצב הברותיו, הוא נשמע כנעימת חליל, ולפיכך אהבנוהו שנים רבות ככתבו וכלשונו. לא לחינם נדחתה הלחנתו על ידי דוד זהבי חמש-עשרה שנה, לשנת 1953...

ב. החליל ואני

'החליל'נגלה לי בימי חופשת הקיץ של שנת תרצ"ח (1938), לאחר סיום כיתה ח'בבית הספר 'העממי'במושבה רעננה, ומיד שבה את לבי. באותה עת היה החליל כלי נגינה מקובל על בני הנעורים – אם חליליתעץ פשוטה ואם משוכללת יותר, יצוקה בַּקַלִיט. המורה למוסיקה, יוסף בֶּן-בָּרוּךְ, הביא עמו לבית הספר חלילית משוכללת, וחייב כל אחד מאיתנו לרכוש אחת כזו לעצמו ולהביאה ל'שיעור זִמְרָה' (כפי שנקראו שיעורי המוזיקה באותם ימים רחוקים). 

בן-ברוך לא היה שם משפחתו המקורי של המורה. הוא 'זכה'בו שעה שהציג עצמו לראשונה בפני אבי, מנהל בית הספר, בשם משפחתו המקורי, קוֹפְיָאן. אבא, שחזה מראש את גל הלגלוגים הצפוי בעקבות הברתו הראשונה של אותו שם ('קוֹף'), הציע לו לעברת את שמו בעקבות שם אביו, 'בֶּן-בָּרוּךְ'. אך שינוי השם לא הועיל הרבה, שכן אותו מורה היה בעל 'פתיל קצר'ונוח לכעוס. יום אחד, משקרא את אחד התלמידים לקשב, פעם אחר פעם, וזה לא נשמע לו, חבט לפתע את הקתדרה בחליל הבקליט שבידו – שהתרסק לרסיסים במלוא חללה של כיתתנו. עוד זכור לי מראה טבעת המתכת הנוצצת, העוטרת את פיית החליל, וכיצד התעופפה בין הרסיסים באוויר ונפלה אחרונה ארצה גם היא, שבריר שנייהלאחר תום מטר הרסיסים, בקול צלצול 'פִינָאלֶה'פסקני.

אף כי היה רתחן לבן-ברוך היו זכויות רבות. הוא נולד בריגה, עלה לארץ ב-1932 והיה מלחין וזמר (למרות שהיה בעל חינוך בית"רי, בזמרשת שמור ביצוע שלו לשיר הפלמ"ח!), ובקריירה המוזיקלית הארוכה שלו הלחין שירי ילדים רבים ופרקי חזנות.


יוסף בן-ברוך (קופיאן), 1968-1912
(מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, 16, עמ' 4997-4996)

אהבתי להתייחד עם החלילית שלי בפינת חצר הבית, ומשקראתי יום אחד בעיתון 'דבר', כי צלילי מוסיקה קלאסית עוזרים להגדיל את תנובת חלבן של פרות, הבנתי כי בזה אוכל לתרום את חלקי. נהגתי אפוא לעלות אל חצר השכן שממול – החלבן מרדכי מוֹלְצַ'דְסְקִי (אשר עם קום המדינה עִבְרֵת את שמו הלועזי המסובך והיה מכאן ואילך 'הַמּוֹרַשְׁתִּי') – ןשָׁם ישבתי על גדר הצינורות של חצר הרפת, חיללתי בחלילית או השתפכתי בגַרְמוֹשְׁקָה (מפוחית פה) והשמעתי באוזניהן של הפרות, שבוססו בבוץ ובזבל והעלו גירה, קטעי מוסיקה מרגשים  כמו 'סונטה לאור הירח'או נעימת הגעגועים למולדת מתוך הסימפוניה 'מן העולם החדש'.

בעת ההיא נמניתי עם חניכי תנועת 'המחנות העולים', ושם הפכתי ל'מבוקש'על ידי בנות 'חוג ניצן' (שמה של קבוצתנו, אשר קידומתו מתרפקת על זכר הכינוי הראשון: תנועת 'החוגים'). כיון שניחנתי ביד קלה, שמחה כל אחת מהן לקבל מידי ביום הולדתה את מילות 'החליל'  באותיות מעוטרות ומנוקדות – ובצדן אף צללית נערה, יושבת על סלע ומחללת, אשר העתקתי אז ממקור כלשהו והיום שוב אינני זוכר איזהו...

לצערי, אותן מגילות 'החליל'מאויירות ומושקעות, מעשה ידי להתפאר באותם ימים של גיל ההתבגרות, כלל לא סייעו אז בידי בהצלחה בתחום הרומנטי, שהרי צעיר הייתי מחבריי ל'חוג'לפחות בשנתיים. אך מששבתי ועשיתי זאת עוד ועוד, מצאתי עצמי זוכר בעל-פה אפילו את ניקודן של מילות השיר, כשם שידעתי מאז להתוות ביד קלה ומן הזיכרון גם את דמות אותה נערה מחללת.


אתי רוזנטל ונעמי פולבר, ויוה לה מוזיקה: מתכוני מוסיקה לגיל הרך, 2010, עמ' 93 

לימים, בעת שירותי כסייר בפלמ"ח (1945-1943), נהגתי כמקובל עלינו בעת ההיא: עטיתי ראשי בכָּאפִיֶּה עם עַגָּאל (היגויו העממי של 'עַקָּאל', אותו פתיל שחור ומעוקל העוטר את הכאפיה ומייצבה על הראשואף נשאתי בידי נָאבּוּת (אַלַּת עץ, עשוייה ענף אלון מעוצב). כדי להשלים את המראה האותנטי היו אז תמיד בתרמילי גם 'זַמוּרָה', חליל עשוי קנה ומחורר כדרוש, ואף 'שַׁבָּאבֶּה', חליל רועים כפול קנה...

חליל שבאבה (מקור: Beduin)

עם סיומה של מלחמת העצמאות שבתי אל מושבת נעורי, רעננה, ואת דרכי כמורה התחלתי ב'בית החינוך לילדי עובדים על שם ברנר'במושבה השכנה, כפר סבא. מראשית צעדי ביקשתי דרך יעילה לשיח הדדי, ביני לבין תלמידי וביניהם לבין עצמם. עשיתי זאת באמצעות 'ספר זכרונות'מהודר, אשר הבאתי אל הכיתה והכתרתיו בשם 'ילקוט הרֵעים'. ילקוט הרֵעים היה שמו של קובץ ספרותי ידוע, ארבע חוברות בסך הכל, שראו אור בין 1946-1942 ובהן השתתפו סופרים בני דור הפלמ"ח, אך היה בו גם רמז למטבע הלשון 'ילקוט הרועים' (על פי המסופר על דוד: 'וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט'  שמואל א, יז 40).

מכאן קצרה הייתה הדרך אל 'החליל' של לאה גולדברג. על כריכת ה'ילקוט'ציירתי את צלליתה של אותה נערה, יושבת על סלע ומחללת. ל'ילקוט'הועדתי מקום של קבע בין הגירים והמטליות בארון הקיר בצד שולחני: דלתו לא הייתה נעולה וכל מי שחפץ לעשות שימוש ב'ילקוט'יכול היה להוציאו משם. אחת לשבוע, ב'קבלת שבת', הייתי מניח את הספר על שולחני, קורא לפני הכיתה את מה שנתווסף עליו לאחרונה ומנהל עם תלמידיי דיון חי ותוסס בעניינים שהועלו בו. כך למשל, כאשר נטפלו בני הכיתה אל מי שנתחייב בהרכבת משקפיים והחלו ללעוג לו בכינוי המקובל אז 'מִשְׁקָפוֹפֶר', הכנסתי לארון  הקיר, בצד 'ילקוט הרעים', גם מסגרת משקפיים עבה ומגושמת, ללא עדשות, והודעתי פסקנית: 'כל המעליב את חברו בקריאה "משקפופר", יתחייב בהרכבת אותה מסגרת משקפיים למשך שבוע תמים'. 

מנשה קדישמן, נגנית חליל, חצר מכון ון-ליר בירושלים (צילום: יאיר טלמור, ויקיפדיה)

המפקח, שזכיתי בו לראשונה, היה הסופר הנודע אליעזרשמאלי, אשר מדי בואו להתארח בכיתתי, מיהרתי והגשתי לו כסא תוך שאני משתמש במליצה המקראית על סופרו של המלך חזקיהו: 'שֶׁב-נָא, הַסּוֹפֵר!'... ואילו שמאלי היה שב וטוען באוזניי: 'יהודה זיו, לא מורה של עיר אתה אלא מורה של כפר'. ואכן, לימים בא אלי שמאלי בהצעה מפתה: 'נתפנה מקום בבית הספר של כפר ויתקין, קום, לֵךְ שַׁמָּה'. עשיתי כעצתו ושנות ישיבתי כמורה בכפר ויתקין הן שעיצבו את דרכי בהוראת התנ"ך ו'ידיעת המולדת'

ואם בכך לא די, מצאתי שָׁם את עצמי על גדות נחל אלכסנדר – שֵׁם שהעניק לו הארכאולוג בנימין מַזָּר (מייזלר) בסקר אשר ערך בשנת 1933 לבקשת הקק"ל באדמות ואדי אל-חווארת' (ארץ חֵפֶר וארץ אֲרֻבּוֹת, דו"ח מדעי על סיור בשרון התיכוני, ירושלים, סיון תרצ"ג). בשמו הערבי של הנחל  'נַהְר אִסְכַּנְדַרונה' (נהר אלכסנדריה?) – שמע מזר (ועוד לפניו החוקר נחום סְלוּשְׁץ, שמזר נתלה בו)  הד קדום לכיבוש השרון וחוף הכרמל, עד דור, בידי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי. סלושץ ומזר לא ידעו כי אין 'אִסְכַּנְדַר'אלא שם בן זמננו של יזם ערבי, אשר נהג להשיט בסירות על גבי הנחל את פרי מקשות האבטיחים ברצועת החול האדום של עמק חפר. במפרץ מכמורת המתינו ספינות אשר הובילו את האבטיחים המתוקים אל מצרים, ארץ שדווקא על אבטיחיה התרפקו יוצאי מצרים בשנות נדודיהם בסיני, כנאמר: 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים' (במדבר, יא 5). 

ואיך כל זה קשור לחליל? מפרץ מכמורת נקרא בשם 'מִינַת אַבּוּ-זַבּוּרָה' (מעגן בעל החליל). שם משונה זה הוא שיבוש כינויו של חליל קנה, הנקרא 'זַמּוּרָה', בלשון הערבית המדוברת. ומי יודע, אולי אותו אסכנדר נהג לחלל בו תוך כדי שַיִט אל מקשות האבטיחים ובעיקר בשובו מהן במורד הנחל, בראש שיירת סירות עמוסות לעייפה...

נהר איסכנדר ומינת אבו-זבורה בקטע מתוך מפת הסקר של ארץ ישראל המערבי שערכו אנשי PEF בשנת 1880
(מקור: David Rumsey Map Collection)

ממש באותה עת זכה 'החליל'של לאה גולדברג בלחן פרי עטו של דוד זהבי, אך משהחל השיר נפוץ ברבים נשתבש הבית האחרון שלו. משום מה, שרו הכל את המילים 'הוא יַרְוֶנּוּ בצליל'   כלומר, החליל יַרְוֶה את הדְּמִי בצליל  כאילו 'הוא יָרוֹנּוּבצליל', אף שאותו פועל, בגוף שלישי רבים, אינו מסתדר עם היגיון השיר.

מתברר כי לאה גולדברג עצמה עמדה על כך ואף מצאה עצה כנגדו. כאשר ליקטה את שירי הילדים שלה לספרה 'מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת?'(ספריית פועלים/'אנקורים', הוצאת הקיבוץ הארצי 'השומר הצעיר', 1949), כללה בו גם את שיר החליל בנוסח מתוקן: 'הוּא יָרוֹןלוֹ בִּצְלִיל' (ותודה לגדעון טיקוצקי, מנוטרי מורשתה של המשוררת, שסייע לנו).


ציור: אריה נבון (לאה גולדברג, מה עושות האַיָּלוֹת, עמ' 101)

אך אפילו תיקון מתוחכם זה – אשר לעומת הנוסח המקורי הריהו מחוסן מפני שגיאת היגוי אף בלא ניקוד  איתרע מזלו ויש המוסיפים לשיר את 'החליל'דווקא בנוסח השגוי 'יָרוֹנּוּ בצליל'עד עצם היום הזה... 

ג. מבחר ביצועים של 'החליל'

הוסיף העורך בעל העונ"ש: 

שורה משיר 'החליל'שימשה לאחרונה את מוטי זעיראככותרת לביוגרפיה שחיבר על דוד זהבי 'כמו קול של הלב: סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי' (הקיבוץ המאוחד, תשע"ג). בעמ' 156-155 מספר מוטי זעירא על הלחנת 'החליל':





'החליל'הוא שיר כל כך יפה וכל כך אהוב, ועל כן ננצל את ההזדמנות ונקשיב לעוד כמה ביצועים שלו, שאותם דגתי בים המרשתת. 

במפתיע מתברר, כי רוב המבצעים  אף כי לא כולם  מקפידים לשיר 'יַרְוֶנּוּ', כפי שהתכוונה לאה גולדברג בנוסח המקורי, ומקצתם שרים 'יָרוֹן לוֹ'כנוסח המאוחר יותר. על כך נאמר: 'אלו ואלו דברי לאה גולדברג', מה שאין כן הנוסח 'יָרוֹנוּ'שאין לו אחיזה בשום מקום.

נתחיל בשירתם ההרמונית והמקסימה של צמד הדודאים, בני אמדורסקי המנוח וישראל גוריון (1993):




וכנגד קולם הגברי של 'הדודאים'הנה הרמוניה נשית, נפלאה לא פחות, של עפרה חזה המנוחה ויהודית רביץ, שדווקא שרות 'ירוֹן לוֹ':



וכאן שלישייה 'מעורבת': חנן יובל, אילנה רובינא ונתנאלה (שרים 'יַרְוֶנּוּ'). ההקלטה היא מתוך התכנית 'כל המנגינות  דוד זהבי', בהנחיתו של נעם שריף. התכנית צולמה עבור הטלוויזיה הישראלית בשנת 1976 בנוכחותו של דוד זהבי (הסרט המלא והמרגש נמצא כאן):



תכנית הטלוויזיה 'על הדשא בקיבוץ נען', שערך והגיש אליהו הכהן בשנת 1978, הוקדשה כולה לשירי דוד זהבי (אפשר לראותה בשלמות כאן; בין היתר מספר בה ישראל גלילי על חברו דוד זהבי). הנה צילה דגן שרה את 'החליל':



רן אלירן שר 'יַרְוֶנּוּ' (ביצוע מ-1965):



וגם אחינועם ניני בקונצרט עם התזמורת הסימפונית של ירושלים (2011), שרה 'יַרְוֶנּוּ':



וכאן לוליק ('יַרְוֶנּוּ'):


ולסיום, הזמרת הערבייה-נוצרית מרים טוקאן, בת הכפר אִעְבְּלין שבגליל, שמדגישה בשירתה את המלודיה הערבית. טוקאן בחרה לשיר 'ירוֹן לוֹ':

 

שבעים שנה לפלישה לנורמנדי – אז והיום

$
0
0



עיתוני היישוב בארץ ישראל, 7 ביוני 1944

בשבוע שעבר ציין העולם מלאת שבעים שנה לפלישה הגדולה לנורמנדי (מבצע אוברלורד, או D-Day), שהחלה ב-6 ביוני 1944 והייתה לא רק המערכה הימית, האווירית והקרקעית הגדולה ביותר מאז ומעולם, אלא גם אבן דרך בשחרור מערב אירופה מידי הנאצים. לפני שלוש שנים פרסמתי כאן רשימה קצרה על הסרט הנהדר 'היום הארוך ביותר', ואתם מוזמנים להיזכר...

כריס הלגרן (Chris Helgren) צלם סוכנות רוייטרס חזר לחופים המפורסמים כדי לראות כיצד הם נראים היום, לאחר שבעים שנה. הוא חזר עם תמונות מדויקות של 'אז'ו'היום', שמעוררות מחשבה, והן פורסמו באתר של רשת החדשות האמריקנית NBC News.

אבל קודם כל סרטון תיעודי קצר, כולל תמונות צבע, על יום הפלישה. מעל חמישה מיליון כבר צפו בסרטון הזה.



אז  מטוס קרב אמריקני שהתרסק על חוף 'ג'וּנוֹ' (אתר נחיתת הכוחות הקנדיים, Saint-Aubin-sur-Mer), יוני 1944

והיום  חוף ים ושיזוף

אז  חיילים קנדים בהריסות רחוב Rue Saint-Pieree בעיירה קן (Cane), יולי 1944

והיום  רחוב קניות מהודר

אז – טנקי 'קרומוול'בריטיים שהונחתו בחוף 'גולד'בעיירה Ver-sur-Mer
(6 ביוני 1944)

והיום  סתם כביש שזקוק לשיפוץ...

אז  חיילים אמריקנים שנחתו בחוף 'יוטה'בחצר חוה חקלאית ב-Les Dunes de Varreville. לידם פרות שנהרגו בהפצצות 
(6 ביוני 1944)

ריימונד ברטולט, בעל החווה היום, היה אז בן תשע-עשרה...

אז – כוחות אמריקנים מטפסים על שרידי בונקר גרמני הצופה על חוף 'אומהה', ליד הכפר Colleville sur Mer 
(18 ביוני 1944)

והיום – בני נוער מטפסים בכיף על הגבעה המוריקה

אז  שבויי מלחמה גרמנים מרוכזים במחנה מעצר אמריקני שהוקם בכפר Nonant-le-Pin
(21 באוגוסט 1944)

והיום  שדה חקלאי

אז  שבויי מלחמה גרמנים שנשבו על ידי החיילים הקנדים בעיירה Bernieres Sur Mer צועדים בחוף 'ג'וּנוֹ'אל אונייה בריטית שתיקח אותם לאנגליה

והיום  משתזפים על החוף

אז – חיילים אמריקנים בחוף 'אומהה', ליד העיירה Vierville sur Mer
(6 ביוני 1944)

והיום  משחקים בכדורגל ומשתזפים על החוף

אז – כוחות אמריקנים נוחתים בחוף 'אומהה' (6 ביוני 1944)

והיום – מפרשיות ספורט על אותו חוף 

אז – חיילים אמריקנים צועדים בדרכם אל נמל ויימאות' (Weymouth) באנגליה, משם יצאו אלפי אוניות לחופי נורמנדי
(5 ביוני 1944)

והיום – טיילת בעיר הנופש האנגלית ויימאות'

אז – דגל אמריקני שנתלה על הריסות בונקר גרמני באזור העיירה Pointe du Hoc. בחלק העליון של הצילום אפשר לזהות חיילים גרמנים נלקחים בשבי (8 ביוני 1944)

והיום – תייר איטלקי מבקר בשרידי הבונקר


תפילה בבית השונמית

$
0
0
באיחור קריטי, יותר מעשרה ימים אחרי חג השבועות, שלחה לי שושי שמר-בלוךאת המודעה הבאה שאותה צילמה בצפת.



היכן הוא 'בית השונמית'ומה יש בו, במקום זה, שהוא 'מסוגל לפקידה' ('בקרוב ובניקל'), ובמיוחד בערב שבועות?

הכפר שׁוּנַם  המזוהה היום עם תל שונםהנמצא בשטח הכפר הערבי סולם שליד עפולה  נזכר במקרא כמה פעמים, אך הוא מוכר בעיקר כמקומה של אבישג השונמית. אבישג נבחרה לשמש 'סוכנת'לדוד המלך, ותפקידה היה לשכב בחיקו של המלך הזקן למען ייחַם לו. וכך מסופר:
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ (מלכים א, א 4-1).
אבישג היפה והצנועה שמרה על בתוליה והמלך לא יְדָעָהּ. האם זו האשה השונמית שביתה התגלה לפתע והיה למעון התפילות לזרע של קיימא?

לא ולא. הייתה אשה חשובה נוספת בשונם, שהמקרא מגדירה במפורש 'אשה גדולה'. היא הייתה חשוכת בנים והנביא אלישע, שהיה רגיל להתגורר בביתה ולסעוד על שולחנה, חולל שם כמה נסים קטנים. הנה הסיפור היפה שנחמד להיזכר בו:
וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם. וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ: 'הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה'. וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה. וַיֹּאמֶר אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ: 'קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת'. וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר לוֹ: 'אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?'. וַתֹּאמֶר: 'בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת'. וַיֹּאמֶר: 'וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ?'. וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי: 'אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן'. וַיֹּאמֶר: 'קְרָא לָהּ'. וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. וַיֹּאמֶר: 'לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן'. וַתֹּאמֶר: 'אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ'. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. 
וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים. וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו: 'רֹאשִׁי רֹאשִׁי'. וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר: 'שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ'. וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת. וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא. וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר: 'שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה'. וַיֹּאמֶר: 'מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?'. וַתֹּאמֶר: 'שָׁלוֹם'. 
 וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ: 'נְהַג וָלֵךְ, אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ'. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל. וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ: 'הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז. עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ: "הֲשָׁלוֹם לָךְ, הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד?"'. וַתֹּאמֶר: 'שָׁלוֹם'. וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר, וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו. וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: 'הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי'. וַתֹּאמֶר: 'הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי'. וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי: 'חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ. כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ. וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר'. וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר: 'חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ'. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב. וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר: 'לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר'.  
וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד. וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר: 'קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת', וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר: 'שְׂאִי בְנֵךְ'. וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא (מלכים ב, ד 38-8).
סיפור החייאת הילד המת בבית השונמית הונצח ביצירות אמנות רבות. הנה אחת מהן:


בנג'מין ווסט, אלישע מקים לתחייה את בן השונמית, 1765

חובבי המקומות הקדושים בארצנו לא נחו ולא שקטו עד שאיתרו את ביתה של השונמית, מאחורי המסגד של כפר סולם. בית ממש לא מצאו, אבל קיר אבנים מודרני עם שלט יש ויש. חובבי הקונספירציות טוענים כי קיר האבנים חוסם פתח של מערה קדמונית.

בית האשה השונמית בכפר סולם (מקור: ויקיפדיה)

המקום הקדוש זכה למינוף לפני שנתיים, לאחר ביקורו של הרב חיים קנייבסקי, ממנהיגי הציבור 'הליטאי' (אלה שמלגלגים על החסידים, שמאמינים במופתים). הרב הישיש העתיר תפילות ופסוקים מול הקיר, ובוודאי עקרות רבות נפקדו בזכותו בזש"ק (זרע של קיימא).

ומה הקשר לשבועות? לא ברור. הרב קנייבסקי בחר להגיע למקום דווקא בחודש תמוז...

104 ש"ח תעלה לכם תפילה שם (ושוב, איך הם הגיעו לסכום זה דווקא?), אבל זהירות, יש כאן מלכודת!

שושי שמר-בלוך, שעיינה באותיות הקטנות שבמודעה, שמה לב כי ההעתרה/עתירה במקום הקדוש עצמו נעשתה יום אחד בלבד (ההמשך ייעשה כנראה במקומות מגוריהם הפרטיים של העותרים/מעתירים), וזאת בניגוד גמור למובטח בכותרת. כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד.


ספיחי 'אקסודוס'

$
0
0
מרדכי רוזמן, 'הציוני הקנאי', נגרר מהאונייה 'אקסודוס'על ידי חיילים בריטים
('השומר הצעיר', 10, מינכן, אוקטובר 1947)

הרשימה לזכרו של מרדכי רוזמן, שפורסמה בשבוע שעבר ועסקה באוניית המעפילים 'אקסודוס', עוררה תגובות וכמה מהן בחרתי להביא בפניכם.

א. עוד על מרדכי רוזמן

איתמר וכסלר מצא בארכיונו כמה פרסומים נדירים שהוציאו אנשי 'השומר הצעיר'במינכן 1947.

להנהגת התנועה לא היה ספק שרוזמן הוא הגיבור האמיתי:


מברק עידוד ממאיר יערי שבשוויץ, ומכתבו של מרדכי רוזמן ממינכן


מכתב שהפיץ רוזמן לחברי השומר הצעיר בשלוש אוניות הגירוש

ב. תעודת מעפיל

צבי רוזנפלדשלח לי סריקה של תעודה שקיבל אחיו בנימין ז"ל, שהיה אז בן 16, במחנה הגירוש פפנדורף שבגרמניה.



ג. דרישת שלום מאקסודוס

מפת ארץ ישראל, והספינה 'אקסודוס'גוששת לחופיה. בתמונה: מרים שטרנברג (וכסלר)
פוטומונטאז', מחנה הגירש פפנדורף, 1947 

ד. ציורים מאוניית הגירוש 'אמפייר ריוול'

כתב יעקב וימן, שאמו אולגה גנץ (לימים כרמלה וימן) הייתה על 'אמפייר ריוול', אחת משלוש אניות הגירוש לנמל המבורג שבגרמניה (השתיים האחרות היו 'ראנימיד פארק'ו'אושן ויגור'):

את אמא שלי לא זכינו אחי ואני כמעט להכיר. היא נפטרה כאשר הייתי בן ארבע וחצי ואחי בן שבעה חודשים. ידעתי שהייתה על 'אקסודוס'. פעם אחת, כאשר טיילתי עם אבי ברחובות חיפה, הוא עצר ודיבר עם אדם שפגש במקרה ואחר כך אמר לי : 'זהו אייק [אהרונוביץ], והוא היה רב החובל של אקסודוס'. זהו. יותר מזה לא ידעתי. כמו כולם התרגשתי בסרט 'אקסודוס'של פרמינגר אבל יותר מכך, פרט לכמה ספרים שקראתי, לא ידעתי ולא היה לי את מי לשאול. 


אולגה גנץ (1957-1923)

בשנת 1994, כחלק מעבודת 'שורשים'של בתי, איתרנו חבר של אמא – שלמה בן-אמנון , שהיה יחד איתה במחנות, יחד איתה הפליג על 'אקסודוס', איתה גורש על סיפון ה'אמפייר רייוול' , יחד היו במחנה פפנדורף ולבסוף בקיבוץ דן. שלמה סיפר לנו את סיפורה של אמי. 

אמי  כך סיפר  התנדבה לעבוד כעוזרת לרופא האונייה שנשלח על ידי הצלב האדום בשוויץ. לראשונה שמעתי ממנו על פרשת החבלה באנייה. הוא הדגיש כי חלק ממטען החבלה הועבר לאונייה,  ובתוך האנייה, על ידי אמי, היות וכעוזרת הרופא היה לה חופש תנועה מוחלט בין הסיפונים. עוד הוסיף שלמה, כי הסיפור מופיע בספרו של ז'אק דרוז'י 'פרשת אקסודוס באור חדש', שראה אור בעברית ב-1971. ואכן, בספר זה, המבוסס בחלקו על יומנו של רופא האונייה ד"ר מישל דורה, מצאתי קטעים אחדים המספרים על אמי. בין השאר נכתב שם: 
בעיה אחרת : כיצד יובא החומר לאנייה ? ... למחרת מצא בשלוש חבילות, המסומנות באותיות עבריות הפוכות, לבני נשים המלאים קמח משונה. מכיוון שלא ידע מהו קמח זה, הטמין אותו לפי שעה בארון בגדים, בסמוך למרפאה ... בבואו לחפש מצליחות שתי אחיות צעירות, הנמצאות כאן לא במקרה, להסיח את דעתו על נקלה ... החולה ירדה אל הספינה, כשגזרתה שופעת קצת יותר. אחת האחיות נושאת, בליווי חייל, תרופות לחולים שאין להם מקום בבית-החולים. בין התרופות נמצא הצרור השני. 
בשנת 2006 נסעתי לפגוש את ד"ר דורה בשוויץ, קשיש חביב בן כתשעים שכמעט ואינו זוכר ומדבר. מאשתו, אנט, קיבלתי מספר רישומים שצייר על האונייה, העתק הדו"ח שהעביר למשרדי הצלב האדום עם סיום משימתו וקטעים מיומנו האישי. הנה הרישומים שעשה אז, ב-30 באוגוסט 1947:

ספינת הגירוש 'אושן ויגור'מבט מ'אמפייר ריוול'


חדר הרופא ב'אמפייר ריוול'


סיפון ה'אמפייר ריוול'

משחתת בריטית מלווה את אוניות הגירוש

ה. אקסודוס  הסרט

לאלי סַט מקיבוץ גדות הזכירה הרשימה, להבדיל, 'אקסודוס'אחר לגמרי  הסרט. קוראי הבלוג הוותיקים זוכרים אולי את רשימתו המשעשעת של דן אלמגור, שסיפר על צילומי שירת 'התקווה', שנערכו בשנת 1959 במגרש הרוסים בירושלים עבור הסרט.

בתמונה המקסימה שאלי שלח לי רואים את אוטו פרמינגר, הבמאי (במרכז התמונה), ואת פול ניומן, ארי בן-כנען האחד והיחיד (כורע בשורה הראשונה), כשהם מצולמים עם חיילים ששימשו כניצבים באחת הסצינות שצולמו בכפר כנא. החיילת החייכנית והנמוכה שיושבת שעומדת מאחורי פול ניומן היא אראלה שוורץ, לימים אראלה סט, והחיילים האחרים הם חיילי אחת הסיירות הנחשבות של צה"ל באותם ימים (סיירת גולני). בשורה התחתונה, שני משמאל  דני ורדון, שהיה חבר ברביעיית גבעת ברנר, נפל במלחמת ששת הימים וקיבל את 'אות הגבורה'.

עוד מישהו מזהה את עצמו או את חבריו?


רן אריאלי מיהר לשלוח לי זיהויים חלקיים של המצולמים:



פניני חזנות לשבת: 'מלך החזנים'יוסלה רוזנבלט

$
0
0
רשימות קודמות בסדרה 'פניני חזנות לשבת'

מרדכי הֶרְשְׁמָן

שמואל וִיגוֹדָה


א. אגדת יוסלה

לפני 81 שנה נפטר בירושלים 'מלך החזנים' יוסלה רוזנבלט (1933-1882). מה אפשר לומר עליו שעדיין לא נאמר?

יוסלה  – כפי שכולם קראו לו, בזמנו ולאחר זמנו  – אכן היה יוצא דופן בין החזנים, לא רק בשל קול הטנור המיוחד שבו ניחן, אלא בשל הרקע החסידי המובהק שממנו בא, אופיו הנוח, צניעותו ונדיבותו.

הוא נולד בעיירה האוקראינית בְּיֶילָאיָה צֶרְקוֹב (המכונה במקורות העבריים 'שדה לבן', כדי להימנע מאזכור השם שפירושו 'כנסייה לבנה'). אביו היה חזן ויוסלה הנער סייע לו מילדותו ונדד אתו בעיירות שונות בגליציה (בין השאר, גרו פרק זמן בסדיגורה שליד צ'רנוביץ, ושם שימש יוסלה אחד מנערי המקהלה שבחצר הרבי). לאחר נישואיו, בגיל 18, החל לשמש חזן בקהילות שונות. ב-1901 התיישב בפרסבורג (היום ברטיסלבה) האוסטרית ושימש חזן בבית הכנסת של הקהילה החרדית, בד בבד החל אז להקליט את יצירותיו הראשונות. ב-1906 עבר להמבורג שבגרמניה וב-1912, לאחר שנדחתה בקשתו להעלאת משכורתו (ליוסלה היו אז תשעה ילדים!) היגר לארה"ב.

בניו-יורק התמנה חזן בית הכנסת המפורסם של יוצאי הונגריה 'אוהב צדק', שברחוב 116 במנהטן (רובע הארלם), ומכאן ואילך הפך כוכב בינלאומי ושמו התפרסם לתהילה בכל רחבי העולם היהודי (וגם הלא-יהודי). הוא הלחין, ביצע והקליט מאות יצירות וערך קונצרטים בכל רחבי העולם.

יוסלה היה יהודי חרדי, אך הקונפליקט הבלתי נמנע, שאותו חוו רוב החזנים – המתח בין תיבת התפילה בבית הכנסת לבין התהילה (והכסף) הכרוכים בהופעות בסרטי קולנוע ובהיכלות האופרה – לא פסח גם עליו. שלא כמו חזנים-כוכבים כמו משה אוישר, שהרבה להופיע בסרטי קולנוע, או ריצ'ארד טאקרשהפך כוכב אופרה – יוסלה נמנע מכך. הוא דחה הצעות מפתות, שכן סבר כי יש בכך זילוּת של פרקי התפילה וכי אין זה הולם חזן להופיע באופרות שתוכנן, העוסק על פי רוב בענייני אהבה, מנוגד לאורחות חייו. אף על פי כן, בקונצרטים פומביים שקיים שילב גם ארְיות אופראיות ואף תרם את קולו לשירת 'קדיש'בסרט המדבר הראשון 'זמר הג'אז' (1927).

הפרק האחרון בחייו של יוסלה היה עצוב ובלתי צפוי.

לפני פסח 1933 הגיע יוסלה לארץ ישראל כדי להשתתף בצילום סרט תיעודי שנקרא 'חלום עמי'. זו הייתה הפעם הראשונה שביקר בארץ, והרעיון היה לצלמו על רקע אתרים שונים בארץ המובטחת ולהצמיד לכל אתר קטע חזנות מתאים (כך למשל, ליד קבר רחל הוא שר 'מנעי קולך מבכי', ובעמדו בסירה בנהר הירדן הוא שר את 'מה לך הים כי תנוס, הירדן תסוב לאחור'). לאחר שצולם בהר הזיתים, בבית לחם ובנהר הירדן, טבל יוסלה בים המלח אך מיד לאחר מכן חש ברע והתעלף. הוא הובהל לבית המלון בו שהה ('אמדורסקי') שם נבדק על ידי רופא, אך כעבור זמן קצר נפטר והוא בן 51.

למחרת, יום שני, כ"ה בסיון תרצ"ג (19 ביוני 1933), התקיימה לוויתו בהר הזיתים. היישוב בארץ סער אז מרצח חיים ארלוזורוב, שהובא למנוחות בתל אביב יום קודם לכן, ומותו של רוזנבלט נדחק לשולי החדשות.

מודעת אבל על מותו של יוסלה (אוסף ד"ר מוטי פרידמן)

ובכל זאת, כששת אלפי אנשים – רובם אנשי היישוב הישן – ליוו את יוסלה בדרכו האחרונה. ליד בית החולים 'ביקור חולים'נשא החזן המפורסם זבולון קווארטין את תפילת 'אל מלא רחמים'ונשמעו הספדים. התהלוכה עצרה שוב ברחוב יפו, ליד ביתו של הרב הראשי האשכנזי, אברהם יצחק הכהן קוק. כאן חזר על תפילת 'אל מלא רחמים'החזן מרדכי הרשמן והרב קוק הספיד את המנוח בהתרגשות מעל הגזוזטרה של 'הוועד הכללי'. אחריו הספידוהו גם הרבנים טיקוצינסקי וחרל"פ.

העמוד הראשון של העיתון דאר היום, 20 ביוני 1933

מצבת קברו של יוסלה רוזנבלט בהר הזיתים (צילום: עודד פרידמן, ויקיפדיה)

קטעים נבחרים מהסרט 'חלום עמי'הועלו למרשתת על ידי חוקר הסרט העברי יעקב גרוס. יוסלה שר על רקע נופי ירושלים והעיר העתיקה, כולל הכותל ומגדל דוד, קבר רחל, מערת המכפלה, נהר הירדן ועוד. יוסלה אמנם שר בקולו אך ככל הנראה לא הוקלט בארץ, שכן השירים בסרט נלקחו מתקליטיו. התמונות מרגשות והקריינות המלווה את הסרט דרמטית להחריד. לבסוף מובאים קטעים מלוויתו.



חייו של יוסלה ויצירתו תוארו בספר שחיבר בנו הרב ד"ר שמואל רוזנבלט, שנקרא יוסלה רוזנבלט: סיפור חייו (תרגם מאנגלית: נ'גינתון, הוצאת הצופה, תל-אביב תשכ"א).

עטיפת ספרו של שמואל רוזנבלט

הספר מסתיים באנקדוטה נחמדה ומפורסמת:

יוסלה רוזנבלט – סיפור חייו, עמ' 258

לאחרונה נתרם לספריה הלאומית בירושלים אוסף גדול של תווים וכתבי יד מקוריים של יוסלה. ראו כאן.

הנה כמה יצירות מפורסמות שלו.

ב. אלי, אלי


יצירה מרגשת זו איננה תפילה אלא שיר ביידיש, שמתחיל בפסוק 'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' (תהלים, כב 2) ואחר כך מתאר את סבלו של העם היהודי הנרדף. שיר זה הולחן, כנראה, בשנת 1896 על ידי יעקב קופל סנדלר (1856? - 1931) עבור אופרטה ביידיש שהוצגה בניו-יורק, אך השיר עבר גלגולים שונים, בוצע מאז על ידי זמרים רבים ונחשב 'עממי'.

יוסלה נהג להשמיע שיר זה בקונצרטים הפומביים שלו, ובאחד מהם – כך סיפר שמואל רוזנבלט – שנערך על מדרגות הספרייה הציבורית של ניו-יורק, בשדרה החמישית ורחוב 42, השתתף גם אנריקו קארוזו, הטנור המפורסם. הקונצרט הוקדש לטובת מגבית ממשלתית, שנועדה לממן את הוצאות מלחמת העולם הראשונה. רבבות משתתפים היו בקונצרט, יהודים ושאינם יהודים. יוסלה שר את ההמנון האמריקני (פעמיים!) ואחר כך שר את 'אלי, אלי'. וכשסיים  במילה 'אחד'–
היה 'מלך הטנורים'נרגש עד כדי כך שהוא ניגש אל אבא ונשקו. צעקות 'בראבו'הרעידו את האוויר בשעה שהכריז היושב ראש, מייקל קליי, שהוא מבקש את אבא לחזור על השיר (עמ' 132-131)
הנה ההקלטה המקורית משנת 1916:




תווי השיר, 1921 (מקור: ספריית הקונגרס האמריקני)

ואלה המילים:


ג. נשמות אנשי טיטניק שנטבעו בים

חוברת לזכר איזידור ואידה שטראוס שנספו באסון הטיטניק, ניו-יורק 1912 (מקור: ויקיפדיה)

באפריל 1912 טבעה ספינת הפאר 'טיטניק'והאירוע הדרמטי הזה הדהים את העולם כולו, הצית את הדמיון ומאז ועד היום משמש מקור שופע למטאפורות ('כרטיס נסיעה בטיטניק') ולתרבות פופולרית. בין כ-1,500 הטובעים היו גם יהודים רבים (למשל אילי ההון בנימין גוגנהיים, איזידור שטראוס ורעייתו אידה), אף שמספרם המדויק אינו ידוע, ו'הטיטניק והשאלה היהודית'הפך להיות נושא מדובר, הן בקרב יהודים הן בקרב אנטישמים שגרסו שהיהודים אשמים.

יוסלה, שהגיע מהמבורג לארה"ב זמן לא רב לאחר האסון (יוני 1912), והתקבל כחזן בבית הכנסת 'אוהב צדק', הקליט ביולי 1913 תפילה מיוחדת לזכר ההרוגים והתאים את תפילת ההשכבה המסורתית 'אל מלא רחמים'לאירוע:
אל מלא רחמים, יושב במרומים, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, את נשמות אנשי טיטאניק שנטבעו בים ושהלכו לעולמם. בעבור שאנחנו נודרים צדקה בעד הזכרת נשמתם, בגן עדן תהיה מנוחתם. לכן בעל הרחמים, יסתירם בסתר כנפיו לעולמים, ויצרור בצרור החיים את נשמותם, ה'הוא נחלתם, וינוחו בשלום על משכבם, ונאמר אמן.



את ההקלטה המקורית אפשר לשמוע גם כאן (לחיצה על הקישורית תפתח את ההקלטה). התקליטון של חברת 'ויקטור'נמכר בעשרות אלפי עותקים שהכניסו סכום גבוה מאוד ואותו תרם רוזנבלט למשפחות הנספים.

בדִבְקִית שעל התקליט המקורי נכתב בטעות 'על מלא רחמים'במקום 'אל מלא רחמים'

ד. הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ

מי שרוצה לעמוד על גדולתו של יוסלה, יוכל לקבל מושג מהאזנה ל'הנני העני ממעש'שלו. זו אחת התפילות המרגשות, שאותה אומר שליח הציבור קודם תפילת מוסף, בראש השנה וביום כיפור. שליח הציבור מתחנן בפני הקב"ה שיקבל את תפילותיו, בשם הציבור כולו, אף על פי שאינו ראוי לכך...



הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ
נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל
בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ
עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ
לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב
ה'ה'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
שַׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא
הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי
אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי
וְנָא אַל תַּפְשִׁיעֵם בְּחַטֹּאתַי
וְאַל תְּחַיְּבֵם בַּעֲווֹנוֹתַי
כִּי חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ אָנִי
וְאַל יִכָּלְמוּ בִפְשָׁעַי
וְאַל יֵבוֹשׁוּ בִי
וְאַל אֵבוֹשׁ בָּם
וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל
וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל וְקוֹלוֹ נָעִים
וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת
וְתִגְעַר בְּשָׂטָן לְבַל יַשְׂטִינֵנִי
וִיהִי נָא דִגְלֵנוּ עָלֶיךָ אַהֲבָה
וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה
וְכָל צָרוֹת וְרָעוֹת
הֲפָךְ נָא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל
לְשָׂשֹוֹן וּלְשִׂמְחָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ
וְאַל יְהִי שׁוּם מִכְשׁוֹל בִּתְפִלָּתִי
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ
ה'אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב
הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
שֶׁכָּל הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם פּוֹעֲלֵי תְפִלּוֹת
יָבִיאוּ תְפִלָּתִי לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ
וְיָפִיצוּ אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ
בַּעֲבוּר כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַתְּמִימִים וְהַיְשָׁרִים
וּבַעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים
בָּרוּךְ אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה

ה. יוסלה בשידור חי

יוסלה הקליט מאות יצירות, אך רק מעטות מהן השתמרו בביצוע מצולם.

כדרכם של חזני 'תור הזהב'שר יוסלה גם שירי עם, בעברית וביידיש. הנה הקלטה נדירה של אחד השירים הידועים ביותר, 'אַ ייִדישע מאַמע'. אגב, שיר זה נכתב, ככל הנראה, תחילה באנגלית ורק אחר כך תורגם ליידיש...



וכאן, יוסלה שר בקטע ששולב בסרטו של אל ג'ולסון, 'זמר הג'ז' (The Jazz Singer) משנת 1927. יוסלה שר ביידיש את 'אַ יאָרצײַט ליכט' (נר נשמה):



וכאן הקלטה חיה של 'יאָרצײַט', שנפתח בשורה הראשונה של תפילת 'קדיש'.



ולסיום, הנה סרט תעודי, שביים נתן גרוס (אביו של יעקב גרוס), 'יוסלה רוזנבלט – חייו וזמירותיו'. הסרט הופק ב-1975 וצולם על ידי יכין הירש.




סיפורי רחובות: הרמ"א מטריפולי

$
0
0
עמוד השער של שלחן ערוך, יורה דעה, מנטובה תפ"ב (1722). בצד שמאל: ציור דמיוני של הרמ"א.

שאלו כל משכיל ובן תורה מיהו הרָמָ"א (או הרֶמָ"א), ותשובתו תהיה מיד מוכנה על פיו: הן זהו רבי משה איסרליש, מגדולי חכמי ישראל בפולין של המאה ה-16, שפרס על ספר 'שלחן ערוך'של רבי יוסף קארו את 'המפה', כלומר הגהות ביקורתיות קצרות, שבאמצעותן ביקש לשמר את מנהגיהם של בני קהילות פולין ואשכנז.

הרמ"א, שנפטר בשנת 1572, קבור בקרקוב שבפולין, בבית קברות שנמצא מאחורי בית הכנסת המשפחתי הקטן אותו ייסד בשנת 1553 אביו הסוחר ישראל (ומכאן השם איסרליש). בית הכנסת קרוי דווקא על השם הבן: 'בית הכנסת חדש דרמ"א', והשם 'חדש'ניתן לו כדי להבדילו מבית הכנסת הגדול של שכונת היהודים בקרקוב, שכּוּנה 'אלטשול', כלומר הישן. אגב, בכל הלשונות האחרות, חוץ מעברית, מבטאים את שמו של הרמ"א בצורה שונה: רֶמוּ (Remuh).

על מצבת קברו של הרמ"א נחרט 'וממשה [רבינו] ועד משה [רמב"ם] לא קם כמשה [איסרליש] בישראל'. והנה מתברר כי הרבה ממשיכים קמו לו למשה זה.

שער הכניסה לבית הכנסת הרמ"א בקרקוב (מקור: הנוער העובד והלומד)

ד"ר אבישי טייכרעבר לאחרונה בשכונת רמת פנקס, שבאור יהודה, והופתע לגלות רמ"א חדש לחלוטין, שאף פעם לא שמע עליו.

אולי אפשר לקרוא לו הרמ"א של המזרחיים?


מיהו רבי משה אסרוסי, שזכה להיקרא בראשי תיבות מסורתיים אלו?

מדובר במשה בן ראובן אסרוסי (1919-1821), אחד מרבני טריפולי אשר בלוב, שחיבר ספר מלומד של שאלות ותשובות בדיני איסור והיתר בשם 'וישב משה' (שלושה חלקים; תוניס 1907-1897). השם רמ"א הודבק לו, ככל הנראה, הרבה יותר מאוחר והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

כשעיינתי מעט בספרו שמחתי לראות שמדובר באיש עם הומור עצמי. הנה מה שכתב בפתח החלק הראשון של 'וישב משה': 'הקדמת המחבר, בבלבול דעת מדבר'



ככל שהמשכתי לבדוק גיליתי שיש עוד תלמידי חכמים ורבנים שמעריציהם מכתירים אותם בראשי תיבות אלה.

כך, למשל, הרברפאל משה אלבז (1896-1823), תלמיד חכם ומחבר פורה מהעיר צֵפְרוּ שבמרוקו, שמוגדר 'מאדריכלי השירה העברית במרוקו'. בשנת 2013 ראה אור בהוצאת מאגנס ספר עב-כרס, שכתב מאיר נזרי, ובו הוא מכונה 'הרמ"א'.


אפילו הרב הראשי הספרדי לשעבר, מרדכי אליהו (2010-1929), זכה להיקרא רמ"א, במכון לסופרי סת"ם הקרוי על שמו 'ביד רמ"א'.


אבל לא רק רבני המזרח נטלו עטרה זו לעצמם. הנה גם הרב החרדי ההונגרי הקנאי משה אריה פריינד (1996-1894) זכה לכינוי 'הרמ"א'ולמוסדות המכונים על שמו 'מוסדות הרמ"א'.

JDN, כ'באלול תשע"א

ראו החילוניים כי טוב והתקנאו גם הם.

הרמ"א היה כינויו של ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה', ועמיתתי פרופסור אניטה שפירא אף פרסמה בשעתו ספר, שחובשי בתי המדרש היו מתקשים מאוד לפענח את כותרתו:

הקיבוץ המאוחד, 1985

בין האישים שזכו להיקרא רמ"א, אף שספק אם עיינו אי-פעם בשלחן ערוך, היו יוחנן רטנר, משה סנה וישראל גלילי.

האדריכל פרופסור יוחנן רטנר (1965-1891), היה הרמ"א הראשון (מקור: הספרייה הלאומית)

מאה שנה לשיגעון הגדול: מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית

$
0
0
חיילים יהודים בצבא האוסטרי בימי מלחמת העולם הראשונה (מקור: ויקיפדיה)

מאת אבנר הולצמן


א. הספרות העברית בימי מלחמת העולם הראשונה

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, לפני מאה שנה בדיוק, הייתה הספרות העברית באחת מתקופותיה הטובות ביותר, בעיצומו של מה שאפשר לכנות ממרחק השנים בשם 'עידן הקלאסיקונים'. קבוצה גדולה של סופרי מופת, בשירה ובפרוזה, הייתה מצויה אז בשלבים שונים של מהלך יצירתי עשיר ופורה ביותר, ויצירות שבאו לעולם בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 מהוות עד היום את בסיס התרבות הספרותית שלנו. כדי לסבר את האוזן די אם אציין כמה מן הסופרים הבולטים שהיו פעילים בשנת 1914: ביאליק וטשרניחובסקי, שניאור ופיכמן, ברנר וברדיצ'בסקי, גרשם שופמן ודבורה בארון, אורי צבי גרינברג ויעקב שטיינברג, ש"י עגנון ודוד פרישמן, ולא מניתי אלא תריסר שמות מתוך רבים מאוד. רובם ישבו עדיין במזרח אירופה, בתחומי האימפריה הרוסית, או במרכז אירופה – בגרמניה ובאוסטריה, לרבות גליציה. מיעוטם כבר פעלו בארץ ישראל העות'מנית של שלהי תקופת העלייה השנייה והניחו בה יסודות למרכז החיים והפעולה של הספרות והתרבות העברית לעתיד לבוא. 

מכיוון שהספרות העברית הצטיינה תמיד ברגישותם של מנגנוני החישה שהפנתה אל העולם, רק טבעי שאירוע דרמטי אדיר ממדים ועתיר השלכות על הכלל והפרט כמו מלחמת העולם הראשונה מצא בה ביטוי נרחב; מה גם שכל הסופרים שהזכרתי וחבריהם ישבו בפועל בארצות שבהן התנהלה המלחמה או בארצות שהשתתפו במלחמה, ורובם אף הושפעו ממנה באופן אישי. הם היו ערים וקשובים ביותר אל המציאות הקטסטרופלית שסבבה אותם, וגייסו את מיטב כלי ההבעה שלהם כדי לעצב ולשקף אותה. מטבע הדברים הם תהו במיוחד על הנקודה היהודית – על גורלם של יהודים כיחידים וכקהילות שטולטלו בסערה הגדולה. צירוף הפרספקטיבות השונות של הסופרים שישבו בכל הארצות הלוחמות ומכל הצדדים של קווי החזית מעלה תמונה מורכבת ומגוונת ביותר, וכדי להמחיש את הדברים על קצה המזלג אתן שמונה דוגמאות קצרות. 

חיים נחמן ביאליק, תושב אודסה באותה העת, שהיה נתון בשתיקה יצירתית ממושכת מזה שנים, התנער ממנה בבת אחת בקיץ של 1915, וחיבר שיר וסיפור שעקבות המלחמה ניכרים בהם בבירור. השיר הוא 'למנצח על המחולות', המתאר חבורת יהודים מסתחררת בריקוד אקסטטי מתלהט והולך באווירה פרועה של הפקר ומהומה, עד שמחול המוות שלהם מגיע לשיאו ולסיומו בהילולת חורבן נואשת. הסיפור הוא 'החצוצרה נתביישה', המתאר מפגש עם חייל מילואים יהודי ותיק שגויס להשתתף במלחמה. במסווה של זיכרון ילדות כאוב על משפחתו של החייל, שגורשה מביתה בכפר ערב פסח, הסיפור מעלה תהיות נוקבות על הטעם וההיגיון המוליכים יהודים להשליך נפשם מנגד למען עם ומלך העוינים וצוררים אותם, וממילא מבצבץ מתוכו הפתרון הציוני. 


גלויה עם דיוקנו של ח"נ ביאליק הצעיר. הציטוט הוא מן הבית האחרון של שירו 'עם פתיחת החלון' (1901)

שאול טשרניחובסקי, שעשה אף הוא את השנים ההן ברוסיה כרופא צבאי, העלה מתוך המלחמה את מחזור הסוניטות המרשים 'לַשֶׁמֶשׁ'– מן השיאים הגבוהים ביותר של יצירתו. הוא עיצב בו את משבר העולם במלחמה, עולם של הרס והרג המוני, מוכה אימה ומבוכה, בתוך עולם הבלהות המשובש הזה נאבק המשורר לשמור על שלמות נפשו ועל חוסנו הפנימי ולהגן על הערכים האנושיים האוניברסאליים שהוא מבקש לנצור. 
מתוך 'לשמש'של טשרניחובסקי (אודסה, 1919)

בברלין התגורר באותן שנים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהיה אז עדיין נתין רוסי ולפיכך כפוף לפיקוח ולהגבלות מצד השלטונות הגרמניים. הוא אמנם לא תיאר את המלחמה בסיפוריו, אבל עקב אחר מהלכיה יום יום וליווה אותה ברשימות מפורטות ביומנו האישי, שפורסמו רק בשנים האחרונות. מצד אחד ניכרת בכתיבתו הדאגה להמוני היהודים במזרח אירופה שהפכו לפליטים נרדפים, ובמיוחד החרדה לגורלם של בני משפחתו שנותרו ברוסיה והקשר עמם אבד. מצד אחר מצויים ביומנו גילויים מפורשים של פטריוטיזם גרמני. ברדיצ'בסקי, ששאף שנים רבות לקבל אזרחות גרמנית והעריץ את האומה הגרמנית עקב במתיחות ובהזדהות אחרי מהלכיו של הצבא הגרמני ביבשה ובים, שמח על נצחונותיו והצר על תבוסותיו. 


מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

שמואל יוסף עגנון הצעיר עשה גם הוא את שנות המלחמה בגרמניה, בעיקר בברלין ובלייפציג. כעבור יותר משלושים שנה חזר אל אותם ימים וחיבר את סיפורו הארוך 'עד הנה', שהוא מעין אנטומיה מקיפה ומעמיקה של החברה הגרמנית הכללית והיהודית בימי מלחמת העולם הראשונה. בעיקר בולט ביצירה זו תיאור ההתפוררות החברתית הפוקדת את גרמניה בשנות המלחמה, תוך כדי תיאורי בלהות של הנכים המעוותים הממלאים את רחובותיה. בתוך כך מתואר הסבך המיוחד שנתונים בו יהודי גרמניה המתלבטים בין זהותם הלאומית הייחודית לבין חובת הפטריוטיות לארץ מגוריהם. 



ואילו גרשום שופמן, אמן הסיפור הקצר והקצרצר, בילה את שנות המלחמה כפליט נרדף בווינה, ותיעד את התקופה הזו ברבים מסיפוריו. מצד אחד יש בהם ביטוי למצבם האומלל והרעוע של פליטים יהודים מזרח-אירופים כמוהו, בתוכם סופרים ואנשי רוח, המקיימים את עצמם בקושי ובהסתר, 'במצור במצוק', ככותרת אחד מסיפוריו הבולטים. מצד אחר הפנה שופמן את מבטו האירוני אל האקסטזה המלחמתית ששטפה את החברה האוסטרית הכללית, ותיאר באותו הקשר כמה וכמה מעמדים גרוטסקיים בכיכובם של שרים וקצינים, פצועים ונכים, שכאילו נלקחו מציוריו הנשכניים של גיאורג גרוס


רישום של גיאורג גרוס למחזה 'החייל האמיץ שווייק', גרמניה 1928 (מקור: 50Watts)

גם בארץ-ישראל ניכר רישומה של מלחמת העולם הראשונה על האוכלוסייה היהודית הקטנה, למשל בפרשת הגירוש ההמוני של תושבי תל-אביב בידי הטורקים, שהפכה אותם לפליטים נודדים והפילה בהם חללים רבים ברעב ובמגפה. יוסף חיים ברנרהיה אחד מן הפליטים האלה, כשגלה עם משפחתו צפונה לחדרה ולזכרון יעקב. כמה מסיפוריו הקצרים החשובים, כגון 'המוצא'ו'עוולה', בוקעים מתוך הימים ההם ומעלים דילמות מוסריות קשות שאוכלוסיית הגולים נאלצה להתמודד עמן. ואילו דבורה בארון, יחד עם בעלה יוסף אהרנוביץ ובתה התינוקת הייתה בין תושבי תל-אביב שהוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, שם שהו כפליטים עד תום המלחמה. חייה בתקופה הקשה ההיא שימשו יסוד לרומן 'הגולים', המתאר בלא כחל ושרק את חייהם הקשים של גולי מצרים ומסיים בשיבה לארץ ישראל שכמוה כגלגול מחודש של יציאת מצרים.


מהדורת עם עובד, 1970

אי אפשר לפסוח בהקשר הזה על דב סדן, שהיה בן שתים-עשרה כשפרצה המלחמה ובן שש-עשרה כשהסתיימה. כעבור שלושים שנה גולל בפירוט את קורותיו בשנים ההן בספר הזכרונות המרתק 'ממעגל הנעורים', ותיאר בו את הטלטולים, הסכנות, מראות החורבן ורגעי האימה שחווה עם משפחתו כפליטים נודדים, מאז שנעקרו מעירם ברודי ועד שחזרו אליה סמוך לתום המלחמה. בשנות מלחמת העולם הראשונה עוצבה תודעתו של דב שטוק הילד והנער, ואין זה מקרה שמתוך מהומת המלחמה וחוויית הפְּליטוּת חסרת האונים הפציעה תודעתו הציונית, כמשתקף בפרק הסיום של הספר, 'עין לציון'. 


גלוית דואר: ברודי, 1914 (מקור: ויקיפדיה)

ב. ספרות מלחמת העולם הראשונה

די בדוגמאות הקצרות האלה, שהן מעט מהרבה, כדי להראות איזה עושר והיקף של התבוננות וחוויה גלום בספרות העברית שנולדה מתוך המערבולת העצומה של מלחמת העולם הראשונה. ואף על פי כן, כאשר אנו חושבים על המושג 'ספרות מלחמת העולם הראשונה'לא אלה הסופרים ולא אלו היצירות המנצנצים בתודעתנו באופן מיידי. כך הדבר לא רק בתחום הספרות העברית. הביטוי 'ספרות מלחמת העולם הראשונה'שמור בביקורת ובמחקר לגִזְרה יצירתית מצומצמת יותר – לא ליצירות שחיברו מי שצפו במלחמה מרחוק או שנפגעו ממנה כאזרחים בעורף או שחוו אותה כפליטים מטולטלים, אלא ליצירות הבוקעות ועולות מתוך שדות הקטל ממש, יצירות שגיבוריהן הם הלוחמים בחפירות הבוציות והמדממות ומחבריהן היו אף הם מן הלוחמים בקווי החזית. ספרות כזו הופיעה בכל הארצות שהשתתפו במלחמה, ובמבט כולל אפשר לזהות בה שני גלים עיקריים: הגל הלאומי-ההרואי, שעיקרו בשנים הראשונות של המלחמה; הגל הפציפיסטי האנטי-מלחמתי, שהחל להופיע בשלהי המלחמה והתעצם עוד יותר בשנים שאחריה. מדובר במין תגובה מושהית, שהגיעה לשיאה בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים.

למעשה, יצירות הספרות החשובות ביותר שהניבה מלחמת העולם הראשונה שייכות לגל השני הזה, ודי אם נציין כמה דוגמאות בולטות, כולן משנת 1927 ואילך: 'הקץ לנשק'של ארנסט המינגוויי (1927), 'שלום ולא להתראותשל רוברט גרייבס (1929), 'מלחמה'מאת לודוויג רֶן (1929), 'הריב על אודות סרג'נט גרישה'של ארנולד צווייג (1932), ומעל כולן הרומן 'במערב אין כל חדש'של אריך מריה רֶמַרק (1929). ספרו של רמרק כבש בסערה את אירופה, נמכר בתוך זמן קצר במיליוני עותקים, הוסרט והוליד שפע של חיקויים נחותים, אם כי כידוע הרושם האדיר שעוררה הקריאה האנטי מלחמתית הגלומה בו לא בלם כלל את דהרתה של המפלגה הנאצית אל השלטון זמן קצר לאחר מכן. 


המהדורה הראשונה של 'במערב אין כל חדש', ברלין 1929

האם יש לספרות העברית חלק ונחלה גם בספרות המחאה האנטי-מלחמתית של לוחמי החפירות? בהחלט כן, אם כי לא בשפע. כתריסר סופרים עברים, שהשתתפו במלחמה כחיילים בצבאות השונים – הרוסי, האוסטרי, הטורקי, וכן בגדודים העבריים, נתנו לחוויה הזו ביטוי, בעיקר בסיפורים וברומנים. היו ביניהם דמויות בולטות או בולטות-למחצה. יהודה בורלא, יעקב חורגין ול"א אריאלי פרסמו סיפורים מנסיונותיהם הלא-קלים בצבא הטורקי. שאול טשרניחובסקי העלה בסיפוריו מחוויותיו כרופא בצבא הרוסי. אורי צבי גרינברג שילב בשירתו – אמנם בעיקר ביידיש ופחות בעברית – תמונות זוועה שנחרתו בו מן הקרבות שנטל בהם חלק בחזית הסֶרבית כחייל בצבא האוסטרי. שמואל בס פרסם רומן מחיי הגדוד העברי, והיו עוד שפרסמו סיפורי מלחמה, כמו יהושע השל ייבין, שמעון הבר-הלנר ומנחם זלמן וולפובסקי. אך רק סופר עברי אחד הפך את חוויותיו כלוחם במלחמת העולם הראשונה לאחד המוקדים העיקריים ביצירתו הספרותית, והוא אביגדור המאירי.

ג. אביגדור המאירי ו'השיגעון הגדול'


אביגדור המאירי במדי הצבא האוסטרו-הונגרי

כשמחפשים היכן מצויה תרומתה המובהקת של הספרות העברית לספרות הלוחמים של מלחמת העולם הראשונה, מן הראוי לעסוק קודם כל ומעל לכל ביבול הספרותי הנכבד שאביגדור המאירי הותיר אחריו בנושא זה: שני רומנים אוטוביוגרפיים, שלושה קבצים של סיפורים קצרים, כחמישים שירים ליריים, מחזה אחד וגם חלק מפעילותו כמתרגם.

מתוך המכלול הזה אתמקד כאן רק ביצירה הבולטת ביותר – הרומן 'השיגעון הגדול', שהופיע בשנת 1929. בין שאר סגולותיו הוא נחשב גם לרב-המכר הממשי הראשון בתולדות הסיפורת העברית, ואין פלא בדבר, משום שמדובר ברומן קריא, דרמטי, רב-אירועים, צבעוני, סוחף ומגרה שלֵיחו לא נס גם אחרי שמונים וחמש שנה. 


מהדורת 'דביר', 1989

ערב מלחמת העולם הראשונה כבר יצאו להמאירי מוניטין גם בספרות העברית וגם כסופר ועיתונאי הונגרי. הוא שילב פעילות בתנועה הציונית בהונגריה עם מעורבות אינטנסיבית בחיי התרבות והבוהמה של בודפשט, שבה התגורר. באופן פרדוקסלי ראה את עצמו כיהודי לאומי בעל הכרה אבל גם כפטריוט הונגרי, בלא שנתן לעצמו דין וחשבון ממשי על הסתירה בין שני מרכיבי זהותו.


ספר שיריו הראשון של אביגדור המאירי, בודפשט 1912 (מקור: ספריית הקונגרס)

עם פרוץ המלחמה נסחף גם המאירי (אז פוירשטיין) בגל ההתלהבות הלאומית והתגייס לצבא ההונגרי, שהיה חלק מן הצבא המשותף של הקיסרות האוסטרית. הוא השתתף בקרבות גליציה נגד הצבא הרוסי במשך יותר משנתיים, ואף הגיע לדרגת קצונה, עד שנפל בשבי הרוסי בסתיו של שנת 1916. לאחר מסע ייסורים בין מחנות שבויים השתחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917, הגיע תחילה לקייב ואחריה לאודסה, ובה עשה את השנים הסוערות של מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה. הוא התקבל בזרועות פתוחות על ידי קבוצת הסופרים העברים שישבה אז באודסה, ובראשה ח"נ ביאליק, וחידש את פעילותו הספרותית בכתיבה ובתרגום. ב-1921, נחלץ מרוסיה עם קבוצת הסופרים שהצליחה לצאת משם בהשתדלותו של ביאליק ובסיועו של הסופר מקסים גורקי, ועלה לארץ ישראל. בכך נחתם הפרק האירופי בחייו, שהיה עתיד לפרנס חלקים גדולים מיצירתו הסיפורית. 

הרומן 'השגעון הגדול', שהופיע ב-1929, הוא תוצר מובהק של הגל השני, המאוחר, של ספרות מלחמת העולם הראשונה, ובצדק הודגש הדמיון הרב בינו לבין 'במערב אין כל חדש'. יחד עם זאת, כבר במודעות הפרסומת שליוו את הופעת הספר הודגש ייחודו המובהק, כספר המבטא באופן חסר תקדים את מצוקתו המיוחדת של החייל היהודיבמלחמה זו.


דבר, 6 בנובמבר 1929 

ואכן, אף על פי שכמיליון ורבע חיילים יהודים נטלו חלק במלחמה, בכל הצבאות שהשתתפו בה, הנושא הזה כמעט לא נדון בספרות האירופית, ולא בא לידי ביטוי אפילו ביצירתם של סופרים יהודים, או ממוצא יהודי, שביטאו את חוויית המלחמה, כגון ארנולד צווייג, פרנץ וֶרפֶל, קרל קראוס, זיגפריד ששון או אייזק רוזנברג. היה בהחלט על מה לכתוב, שהרי מלבד הסבל הרב, שהיה מנת חלקו של כל חייל במלחמה זו, נאלצו החיילים היהודים לעמוד בשורה של לחצים ומבחנים נוספים, שגרמו להם להיקרע בין דילמות קשות. שורש הבעיה היה שאלת 'הנאמנות הכפולה', כלומר המתח בין הזהות היהודית ובין ההשתייכות הלאומית, שהתקיים במידה כזו או אחרת בכל הצבאות, גם באלה שלא שררה בהם אנטישמיות גלויה ובוטה כבצבא הרוסי. אפילו בצבאות בריטניה וארצות הברית הנאורות לא נמלטו החיילים היהודים מגילויי חשדנות כלפי מידת נאמנותם, שלא לדבר על הצבא האוסטרי שבו שירת המאירי, אשר שררה בו אנטישמיות סמויה על אף שהותר ליהודים ששירתו בו להגיע לדרגות קצונה גבוהות. אין ספק שחלק נכבד מגילויי הפטריוטיות של חיילים יהודים במלחמה זו נבע ממניעים כנים לחלוטין, וכי התלהבותם והתנדבותם עם פרוץ המלחמה, ומעשי הגבורה שלהם במהלכה, נבעו מהתעוררות רגשות עמוקים כלפי ארצותיהם. בה במידה אפשר לשער, שחלק אחר מן הגילויים האלה היה פרי רצון מחושב לחזק את מעמדם של היהודים בארצות מושבם בזכות הפגנת נאמנות זו. כנגד נאמנות זו למדינותיהם עמדה לפני החיילים היהודים עובדה קשה לעיכול, שגם בצד השני מצויים יהודים, וקל לשער כיצד השפיעה ידיעה זו על תודעתם. סיטואציה כזאת של יהודים הנלחמים ביהודים מעולם לא התרחשה בממדים כאלה לפני כן (ואף לא אחרי כן). לא היה זה מופרך לצפות שיהודי מרוסיה, הנלחם תחת דגלו של הצאר, יהרוג יהודי מגליציה, הנלחם למען הקיסר פרנץ יוזף. היקפם הגדול של הצבאות וריבוי החיילים היהודים בהם אכן הביא להתרחשותן של אפיזודות מקבריות ואבסורדיות כאלה. קושי נוסף שעמד לפני חיילים יהודים שהשתייכו לצבאות כיבוש היה המפגש עם האוכלוסייה היהודית המקומית והחשיפה לסבל שנגרם לה מידי צבאם שלהם, כגון התעללותם האכזרית של חיילים רוסים ביהודי גליציה הכבושה. 


גלוית דואר: חייל גרמני משוחח עם יהודים בלודז', 1915 (מקור: קדם)

כל הנושאים האלה באים לידי ביטוי ב'השיגעון הגדול'. מבחינה ספרותית זו יצירה מורכבת, שמאורגנת בשרשראות ניגודים ובמערך של מוטיבים חוזרים, כגון מוטיב השיגעון השזור בו לכל אורכו. אבל כאן אתרכז בעולם הנפשי הנשקף מתוך הרומן – בקרב המרתק הנערך בתוך תודעתו של המספר (הוא אביגדור המאירי עצמו) בין המרכיבים השונים של זהותו. 

ניתן לתאר את 'השיגעון הגדול'כסיפורה של מטמורפוזה החלה בגיבור בשלושה מישורים: א. מאינטלקטואל יהודי-הונגרי מנוכר, כפי שהוא מצטייר בפרקים הראשונים, הוא נהפך ליהודי לאומי גאה הלוחם על כבוד עמו;  ב. מאזרח המתייחס אל אנשי הצבא בבוז מתנשא הוא נהפך לחייל מקצועי, ומסתגל במהירות לשינויים באורח החיים ולהתהפכות סולם הערכים הקודם; ג. במקביל להפיכתו מאזרח לחייל מתחולל בו תהליך מנוגד: נוכח המציאות הקשה והלא-הרואית מתחלף הפטריוטיזם התמים של ראשית המלחמה בהשקפה פציפיסטית נחרצת, המציבה את חיי האדם כערך הדוחה כל ערך אחר. 

באופן מוזר וייחודי 'השיגעון הגדול'הוא רומן פציפיסטי ורומן הרואי בעת ובעונה אחת. ליתר דיוק: הוא רומן פציפיסטי אירופי ורומן גבורה יהודי. 


המהדורה הראשונה (2000 עותקים) אזלה בתוך כמה חודשים... (דבר, 11 באפריל 1930)

זיקתו של 'השיגעון הגדול'אל הספרות הפציפיסטית האירופית שפרחה בין שתי מלחמות העולם ניכרת בשפע המוטיבים האנטי-מלחמתיים הפזורים בו ומצטרפים לכדי אמירה בוטה בגנות המלחמה בכלל. ההשקפה האנטי-מלחמתית צומחת ומתבססת משמתגלה המלחמה בממשותה הפיסית, הגסה והאכזרית, ומשחודרת אט אט לתודעה עובדת סופיותו הנחרצת של המוות. ההכרה המתגבשת באיוולת שבמלחמה מולידה תהייה על דמותו של האחראי לה, הקיסר פרנץ יוזף, ועל מניעיו. נושא אחר הוא החורבן שהמלחמה מחוללת והסבל שהיא גורמת לאזרחים ולחיילים. ב'השיגעון הגדול'מוקדשים לכך כמה תיאורי זוועה נוראים. המחאה וההתמרמרות של המספר על אדישות האזרחים שבעורף לסבלם של החיילים מובעת בעיקר בפרק המוקדש לתיאור חופשתו בבודפשט, שם הוא נדהם להיווכח כי 'חיי האושר הולכים במסלולם הטבעי', וכי איש אינו נותן דעתו על קורבנם של הלוחמים. פער גדול לא פחות קיים בתוך הצבא עצמו בין קצינים לחיילים, והמאירי מצייר זאת בניגודי שחור-לבן: כמעט כל הקצינים הם אנוכיים, הוללים ומושחתים, פחדנים וסדיסטים, ולעומתם מתקיימות הרמוניה וחיבה הדדית ביחסים בין החיילים הפשוטים לבין עצמם. אופייני לספרות המלחמה הוא, כי בניגוד לעוינות ההדדית בין חיילים לקצינים אין המספר וחבריו חשים כל שנאה כלפי האויב הרוסי. אדרבה, בולטת תחושת ההזדהות בין חיילים מן השורה שיש להם אינטרס משותף בסיום המלחמה, ואין הם מבינים את שיקולי מנהיגיהם להמשיכה. בצד ההזדהות קיימת גם סקרנות, תהייה על דמותו של האויב ורצון להתקרב אליו. המתח הפרדוקסלי שבין האהדה לרוסים כבני אדם לבין הלחימה האכזרית בהם מומחש פעמים אחדות בהרהוריו של המספר, ובייחוד בתיאור המפגשים המתקיימים במקרה בין חיילי שני הצדדים. אפילו במעמד הנפילה בשבי, החותם את הספר, המספר מדגיש את אהדתו לקצין הרוסי ששבה אותו ואת גילויי הכבוד ההדדי והידידות ביניהם. 

חיילים יהודים בצבא הגרמני, ריגה 1918

הספר זרוע מוטיבים נוספים המאפיינים את ספרות המלחמה; והווי החיים בחפירות, המתואר בו בהרחבה, מזכיר תיאורים דומים בספריהם של רמרק, ברביס, גרייבס ואחרים. הרעב המיני, למשל, נדון בו בהרחבה, וכך גם האמונות התפלות שהחיילים שטופים בהן. לא נפקד מקומן של תמונות מבית החולים הצבאי, המופיעות כמעט בכל סיפור מלחמה; מתוארת הוצאתו להורג של עריק; מודגש יפי הטבע ומזג האוויר הנעים כניגוד למעשי הזוועה המתרחשים בו; מתוארת חרושת השמועות המאפיינת את המלחמה. בקצרה, זהו קטלוג של מוטיבים טיפוסיים המאכלסים את הספרות הפציפיסטית שבכל הלשונות. משום כך, ייחודו האמיתי של 'השיגעון הגדול'מעוגן בלא ספק באספקלריה היהודית שלו, המתקיימת בצִדו של המסר הפציפיסטי האוניברסלי והופכת אותו לעדות ספרותית יחידה במינה על הסיטואציה הבלתי אפשרית שנקלע אליה החייל היהודי במלחמת העולם הראשונה.


חיילים יהודים בצבא הרוסי, חנוכה 1916

בהקדמת 'השיגעון הגדול'מציג המאירי את המימד היהודי של הספר כמין תוצר לוואי לחוויה האוניברסלית שהוא בא לתאר: 'אך בינתיים ראיתי בקרבנו גם את היהודי ... לא התכוונתי מראש לראות את היהודי שבי ובחברי-למוות – אך כך יצא'. ניסוח ממעיט זה אינו משקף את מעמדה האמיתי של הנקודה היהודית בספר, שבמרכזיותה חשו כל מבקריו. הישגו הגדול הוא אכן תיאור חוויית הלוחם היהודי. זו גולת הכותרת של הסיפורת שלו, אם לא של כלל יצירתו, וזו תופעה ייחודית בספרות העברית.

את התייחסויותו של המאירי ליהודים וליהדות ניתן למיין לחמישה תחומים עיקריים:
א. גילויי אנטישמיות, שמלווים את המספר מרגע פרוץ המלחמה ומשמשים כוח מניע של אפיזודות רבות. ההטחה 'יהודי'מפי ידידו היא נקודת מוצא המזעזעת את יסודות עולמו, מכרסמת בו וממריצה אותו להתגייס. עיקר ביטויי האנטישמיות באים מצד הקצינים הנוצרים כלפי המספר וחבריו היהודים, ומתגלים בקיפוח שיטתי של זכויותיהם, במניעת אותות הערכה והצטיינות שהם ראויים להם, בשידולם להמיר את דתם ובהיאחזות בדעות קדומות על היהודים, שהם כביכול 'מחוסרי הכוח ואמצעי המלחמה'. 

ב. כנגד האנטישמיות המספר דואג להדגיש את גילויי הגבורה היהודיתשל חיילים וקצינים כאחד. הוא כותב שיר על חייל יהודי גיבור, מתאר בהרחבה את העזתו ותושייתו של חברו יעקב מרגלית ואת חוכמת החיים והאדיקות במצוות של הדוד אסטרייכר הקשיש, ומפרט כל מקרה שבו הפליא חייל יהודי להצטיין בקרב. כחיזוק נוסף לתחושת הסולידריות היהודית הוא מרבה להזכיר משקעים מסורתיים השמורים בתודעתו: לימוד רש"י, דרשת הבר-מצווה שלו או רבנים ופוסקים גדולים שהיו גיבורי ילדותו. 

ג. כאנטיתזה ליהודים האמיצים והגאים ביהדותם מתוארים בספר מומריםלא מעטים, מהם אדוקים בשנאתם המופגנת ליהודים יותר מאשר הנוצרים מלידה. דוגמה לכך הוא השחקן מאדי, שרק לפני שעומדים להוציאו להורג בעוון בגידה מתגלה יהדותו כאשר הוא מבקש שחבריו היהודים יאמרו עליו קדיש. גם שאר המומרים או מסתירי יהדותם נחשפים לבסוף מרצונם או בעל כורחם, ויש בכך אמירה עקיפה כי נסיונות ההתבוללות לא יצלחו והפתרון טמון בגאווה היהודית המופגנת. 

ד. הנקודה היהודית ניכרת גם במחשבות החולפות מדי פעם במוחו של המספר בדבר מציאותם של חיילים יהודים בצבא האויב, אם כי בשום מקום הוא איננו מביא את עצמו לידי חשבון נפש בשאלה זו, החושפת יותר מכל את האבסורד המוחלט שבהתלהבותו הפטריוטית ההונגרית. עם זאת, גם ברמזים חטופים אלה, כגון ההרהור על האפשרות שבצד השני ניצב אולי המשורר זלמן שניאור, יש כדי לרמוז על הקושי שעמד לפני חיילים יהודים בכל הצבאות: מחד גיסא דוכאו כיהודים בתוך צבאותיהם, ומאידך גיסא אולצו להרוג בבני עמם בשם מטרות לא להם. 

ה. הפתרון למצב היהודי המורכב המוצג בספר מצוי בכיוון הציוני. ככל שמתגלה אופיה האמיתי של המלחמה כן מתמעט אצל המספר הלהט הפטריוטי ההונגרי, ומתוך שרידיו מבקיעים כיסופים גדולים לייחוד לאומי יהודי. ציוניותו המוצהרת של המספר נזכרת אמנם כבר בראשית הספר ונרמזת לכל אורכו, אלא שזו נשארת רדומה ואינה מחייבת אותו למעשים, עד שבא הזעזוע עם הידיעות על הצהרת בלפור והקמת הגדודים העבריים, המחשמלות את המספר וחבריו. אז אין הוא יכול עוד להתחמק מן הדילמה בין שתי הנאמנויות, ובתום התלבטות, הבאה לידי ביטוי במונולוג נסער ומגומגם, הוא נותן את הגט להונגריה ונשבע אמונים לציונות ולארץ ישראל. המוצא ברור ומוגדר אפוא, אלא שנגזר על המספר לעמוד עוד בנסיונות קשים ולהתגלגל גלגולים רבים בחזית ובשבי עד שיוכל להגשים את משאת נפשו ולעלות לארץ ישראל. 

'השיגעון הגדול'יחד עם המשכו, רומן השבי 'בגיהנום של מטה', משקפים באופן נאמן למציאות, פחות או יותר, את שבע השנים הסוערות בחייו של אביגדור המאירי מאז תחילת מלחמת העולם הראשונה ועד שעזב את רוסיה ביולי 1921. צמד רומנים זה הוא הראשון בספרות העברית המציב במרכזו את דמותו של הלוחםהיהודי, להבדיל מן החיילהיהודי, שאת דמותו עיצבו כבר בראשית המאה סופרים כברנר וכשופמן על סמך נסיונם בצבא הרוסי, ועוד לפניהם בספרות ההשכלה י"ל גורדון.


מהדורת 'דביר', 1989

ספריו של המאירי הם ראשונים בשורה ארוכה של יצירות סיפורת, שנכתבו רובן ככולן על רקע מלחמות ישראל (קצת גם על מלחמת העולם השנייה ובמיוחד על הבריגדה). ברור שבגלל אופיין של מלחמות אלה, שליוותה אותן בדרך כלל תחושה של הכרח והזדהות, לא צמחה בספרות העברית יצירה בעלת אופי אנטי-מלחמתי ממשי, לפחות עד אחרי מלחמת לבנון הראשונה (למעט יוצאי דופן ספורים המאשרים את הכלל, כגון ספרו של אורי אבנרי 'הצד השני של המטבע'). לכן קשה לומר, שספריו של המאירי יכולים להיחשב כפותחי מסורת פציפיסטית בסיפורת העברית. מסיבה זו ואחרות נראה, בסיכומו של דבר, שההקשר הטבעי של 'השיגעון הגדול'ושל 'בגיהנום של מטה'הוא בכל זאת הז'אנר של הרומן הפציפיסטי האירופי בין שתי מלחמות העולם, יותר מאשר ההקשר של הסיפורת העברית או הישראלית, שבה עומדים ספרים אלה נבדלים ומיוחדים, בדומה למחברם שכל ימיו עמד עמידת יחיד בצד הכלל וכנגדו.


אביגדור המאירי עם הקדשה בכתב ידו 'למירה הנחמדה' (מקור: אלבום בן-ציון כהנא, יד יצחק בן צבי)

תכשיטי מקובלים וטבעת אטלנטיס המסתורית

$
0
0
מעשה בעידו וינטר, מקוראי עונ"ש המסורים, שהלך במדרחוב הירושלמי ואת עינו צדה חנות שמציגה לראווה משקפיים מיוחדים במינם, לפחות על פי שמם: משקפי קבלה.

שפשף עידו את עיניו, נכנס פנימה ובחן את המשקפיים מקרוב. אולי הגיעה השעה לרענן את קולקצית המשקפיים שלו במוצר חדשני ומבטיח? ואכן כך הוא! 'משקפי קבלה', לא פחות. אמר בלבו: 'אם קבלה היא – נקבל; ואם לדין – יש תשובה'.

האם המרכיב או חובש אותם (עיינו בפוסט שדן בשאלה מה בדיוק עושים עם משקפיים) יראה מה שלא ראתה שפחה על הים? האם כיחזקאל בן בוזי יחזה במעשה המרכבה? האם יגלה את סודות מעשה בראשית ויברא בכל ערב שבת עגל משולש בהבל פיו?

והאם ייתכן כי אלה המשקפיים שהרכיבו רבי שמעון בר יוחאי, משה די-ליאון, משה קורדוברו, האר"י, הרב אשלג, גרשם שלום ומדונה?

עידו התאפק ולא ניסה (האמת, משקפיים מכוערים למדי), והסתפק בצילומם.



לאחר מכן, כשראה שגם ברחוב דיזנגוף בתל-אביב יש חנות לתכשיטי קבלה, החליט עידו לחפור מעט באינטרנט. לתדהמתו גילה שאין מדובר בגימיק אלא ברשת של ממש – 'חנויות האר"י' – שמוכרת 'תכשיטי מקובלים', ומביאה את הוולגריזציה של הקבלה לשיא בלתי מוכר וקרדום להתפרנס ממנו.


כמובן שלאר"י יש גם חשבון פייסבוק:


בחרדת קודש חזרתי לקטלוג התכשיטים, אך התקשיתי להכריע בין 'טבעת זעיר אנפין ומלכות' (סגולה לאיחוד הנשמה ולהרמוניה זוגית), 'תליון תיקון אדם וחוה' (עוצמה ואיזון בנפש האדם ואיזון בין זכר לנקבה), 'תליון דג צדיק וטוב לו'! (הגברת שמחת החיים והעליצות) ו'תליון סוד המרכבה' (עטיפה רוחנית המגינה מאנרגיות מזיקות ומושך את העין הטובה).

כיוון שכך, החלטתי להתמקד בגלרית ה'מיוחדים'.


כבכבלי קסם נמשכתי אל 'טבעת אטלנטיס'.

מה הקשר בין תורת הקבלה היהודית העתיקה לבין אותה יבשת אגדית ומסתורית? ביקשתי לקבל 'מידע נוסף', ואכן קיבלתי, ובגדול.

אוסף של הבלים מקושקשים כאלה כבר מזמן לא ראיתי:


ולסיכום: הבוז למלעיגים ולקטני האמונה. נסו והיווכחו!

Viewing all 1811 articles
Browse latest View live