 |
| צילום: עידו נוי |
כשרוצים להקים מבנה ציבור, כמו בית כנסת, אין בררה אלא לגייס תרומות. עדיפה, כמובן, תרומה מגביר אחד, שאז קל יותר להגיד תודה ולהעניק כבוד. אבל אם אין כזה, לא נותרה בררה ליוזמים אלא לפנות לכלל ישראל, לבקש כסף ולחלק הרבה כיבודים קטנים.
ואכן, כך אוספים תרומות לבניית בית כנסת של העדה התוניסאית בנהריה. האמת היא, שאת הפטנט הזה של רצפה עם הקדשות (ושמא הקדשות עם רצפה?) ניסו בהצלחה כבר בתקופה הביזנטית, ושרידיהן המרהיבים של הקדשות כאלה נחשפו בלא מעט בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. אולי גם אז היה מחירון למטר מרובע פסיפס עם טיח?
הנה למשל כתובת הקדשה שהתגלתה ברצפת בית הכנסת בחמת טבריה (מאה רביעית לספירה):
 |
| צילום:אוריה יניב |
או כתובת כזו, שנמצאה בבית הכנסת בסוסיאשבדרום הר חברון:
 |
| צילום: איתן יערן, ויקיפדיה |
למרבית הצער, עד היום לא נמצאו חלונות עם הקדשה.
מכל מקום, כשהסתכלתי בתמונה המשעשעת מנהריה, ששלח לי עידו נוי, נזכרתי מיד ב'שיר המחירון', שכתב והלחין דני סנדרסון ללהקתו 'כוורת' (1972):
 |
| איור: דני קרמן |
כשהעברתי את התמונה לאיש ה'שלטים מקומיים'של עונ"ש, איתמר וכסלר, עוררה בו התמונה זיכרונות רדומים...
*
הרהורים על בלוק ב-55 ש"ח
איתמר וכסלר
למעןהגילויהנאות אנירוצהלהתוודות: מתרימיםמכלסוגשהואמרתיעיםאותי. יכוללהיותשהרתיעההזאתטמונהבאחתמחווייתהילדותשלי, שבהאניעצמיהתרמתי באחדמאותםמבצעיהתרמותלאיל"ן או לסרטן. עברנואניובת-זוגימדלתאלדלת, בדיוקלפי רשימת הכתובותשקיבלנו מראש, אך להפתעתנו כבר הקדימואותנומתרימיםיצירתיים אחרים, שסיפחולעצמםאתאזורההתרמהשלנו. נאלצנולהסתפקבמספר קטן מאוד של תרומות,שבאמקומץאנשיםשכנראהעודלאהיובביתבעתהפשיטההמקדימה, או שלא ידעו שצריך להגיד 'תרמתי כבר במשרד'. אבלמהשהטרידהרבהיותרהגיע רק אחר כך: כאשרהושטנואתאסיפנוהדל לאחראי, הוא נטל בזלזול אתהמעותהעלובותשלנו, שפך אותן לתוך ארגז בלילספוראותן ואתפנקסהקבלותהשליךלאןשהשליך. מאזנתקלתי – מן הסתם כמו כל אחד שחי בארץ הזאת – בכלתעלולהתרמהאפשרי. ובכל זאת, השלט של אינון, נציג העדה התוניסאית בנהריה, נגע ללבי. הוא העלהביזכרונותרחוקיםלצדכמהשאלותקונקרטיות.
לפנישניםעבדתיבאגףהנוערשלמוזיאוןישראל. האגףממוקם, כידוע, קרובלכניסהלמוזיאון. עבודתיחייבהאותילכתתאתרגלילכלמינימחלקותאחרות, שכולןשכנובראשהגבעה, מרחקשלכמהמאותמטריםמשם. לכלמישלאמכיראת המוזיאון – מתחתלמפלסאולמותהתצוגה ישנםמפלסים הנסתריםמעיניהמבקרים ושםנעשיתהעבודההאמיתית.
הייתיגומאקילומטרים רבים באותםמסדרונותתת-קרקעייםאינסופיים. אין לי הסבר לכך, אבל עובדה היא שבמוזיאוןישהרבהיותרדבריםשאי-אפשר בשום אופן לעשותבטלפוןמאשרבמקומותאחרים. באותםמסעותשמתילבשלידדלתחדר שירותיםשנמצאעלהנתיב נקבע מלבןפליזועליוחרוטההקדשה שאמרהמשהוכמו 'נתרםעל ידי ג'וכהןלכבודאחיוג'ריכהן, מונטריאול, קנדה'. זההיה שונהבעלילמןהבנייןבולמדתיבאוניברסיטה, שםעל כל דלתודלתהיהשלט קטן שנשא שםשלתורםזהאואחר. אבל במוזיאון זה עבד אחרת: כאןהיוכלהפתחיםוהחלליםיתומיםלגמריורקהשירותיםזכולתשומתליבושלג'ו. אינניזוכרמתיבדיוקעלהבדעתילהציץולראותמהקורהבחדרישירותיםאחרים – והרי עשרותכאלהמפוזריםברחביהמוזיאון – ואז התברר לי שאותושלטבדיוקנמצאבכולם. אנימניחשלג'והייתהדעהמאודמגובשתעל אחיו ג'רי, אםזוהייתהדרכולכבדאת זכרו. אחריהכל, לאמדובר באסלהאושתיים אלאבעשרות רבות שלמשתנותושאראביזריסניטציה.
אתהתשובהלשאלה מה עבר לג'ו בראש, והאם הוא טיפוס אירוני או לא, אפשר רק לנחש. אני, מכל מקום, כבר ראיתי אותו בדימיוני משוטט בחנות עצומה של כלים סניטריים ובוחר את בתי השימוש שיישלחו אחר כבוד לירושליםלכבודאחיו, שיושבבמשרדהסמוךולאיודעאיזוהפתעהמחכהלו. ובדרך אגב, משהו דומה לזה יש בקיסריה, שם הוקם מוזיאון ביזארי למדי הנושא את שמו של הארי רקאנטי, בן לשושלת בנקאים ידועה. במוזיאון מוצגת גרסה מקוצרת של תולדות המשפחה, שמתארת את הארי כאיש נפלא ומופלא ואילו אֵחיו – חבורת מנוולים. מי שיבקר במוזיאון זה יצא ממנו עם טעם מר בפה.
אבל הרגישותהמיוחדתשלילנושאההקדשותהחלהעודקודם. לפנישהתקבלתילמוזיאון עבדתיבמשךשנתייםבמשרדאדריכליםגדול,שתכנן, ביןהיתר, אתביתהחוליםתל-השומר. הבנייןהמרכזישלביתהחוליםנבנהבשנותהשבעים והחליףאתכלהביתניםהקטניםשהיומפוזריםשם. כמו הרבה דבריםאצלנו, גם בית החולים נבנה בעיקר מכספי תרומות ולשם כך פיתחו המתכננים פרוגרמה, שנכנה אותה 'בית החולים שלא ייגמר לעולם', כלומר מבנה שתמיד אפשר להגדילו – לאורך, לרוחב או לגובה, הכלבהתאםלדרישותהתורםולעיתויהתרומה. בנו אפוא בניין עם שני מסדרונות ארוכים שאותם ניתן להאריך עד אין סוף, בין השאר משום שמתוכם יוצאים עשרות מסדרונות לכל הצדדים, שגם אותם, בתורם, ניתן להאריך לפי הצורך. וכשהשטח העצום נגמר, תמיד אפשר לבנות לגובה ולהוסיף עוד קומה. תפקידי היה לעצב ולהפיק חוברות פיתוי לתורמים פוטנציאלים, שיסכימו לממן תוספת זו או אחרת, בתמורה כמובן לשלט הנצחה. וכאשר אותר אותו תורם, היה המשרד כולו מגוייס למשימה ותוך ימים ספורים קיבל מנהל בית החולים חוברת צבעונית ומבריקה אודות מחלקה חדשה לגמרי, שתוקם בכספי התרומה ותמוקם בצד זה או אחר של המסדרון.
כשאנימתבונן בצילום מנהריה – מנקודת מבטו של מומחה בתחום השלטים ובתחום ההתרמות – אנימדמייןלעצמיאיךייראהאתביתהכנסת לאחר שייבנה. זה עומד להיות מין מקום שקירותיו וחלונותיו מצופים כולם בשלטי הוקרה בוהקים לתורמים, מה שמייתר את הצורך בטיח אבל יצריך, מן הסתם, משקפי שמש. וכיוון שגיוסהכספיםבעיצומוועבודותהבנייהעדייןרחוקות עברתי ביסודיות עלהרשימההמפורטתבשלט וביקשתימהקבלןשמשפץאצלהשכניםלתת לי הצעת מחיר נגדית. ובכן, 'על פניו' (כמו שנהוג לומר) נראהשמחיריהטיח, הריצוףואפילוהחלון (כוללהקדשה) – סבירים והוגנים, ולעתיםאףלמעלהמזה.
עלמטרמרובערצפהעםהקדשהאנילאמתווכח. יבורכו המתנדבים בעם שמוכנים לשלם פי 15 לריצוף אבן או פי 20 לסתם ריצוף, כדי ששמם יונצח על הרצפה. מה שמטריד אותי הוא הבלוק. מחירו של בלוק בחנויות לחומרי בניין הוא חמישה שקלים לכל היותר. הקבלן של השכנים אמר לי שאם אני תורם בלוק אני סתם פראייר. 'אפילו אני' – כך אמר – 'לא מעז לדפוק קליינטים בצורה כל כך בוטה. אם היו מבקשים עשר שקל, אני עוד יכול להבין, אבל חמישים?!'.
'חמישים וחמש' – תיקנתי אותו.
'עדיף כבר שתתרום מטר מרובע טיח, כי זה ממש בזול ונראה לי שגם הכניסו את המע"מ בפנים' – סיכם הקבלן.
אנימעריךשלכשיגוייסהסכום וכשיקום השלד אינון יתלהבמקוםשלטעםמחירוןחדש. הרי ביתכנסתצריךגםארוןקודש ופרוכת, וספר תורה וסידורים ועוד המון פריטים חיוניים. התוניסאים של נהריה מבינים ללב הבריות ולא רוצים להפיל עליהם את הכל בבת אחת.
אבל הרגישותהמיוחדתשלילנושאההקדשותהחלהעודקודם. לפנישהתקבלתילמוזיאון עבדתיבמשךשנתייםבמשרדאדריכליםגדול,שתכנן, ביןהיתר, אתביתהחוליםתל-השומר. הבנייןהמרכזישלביתהחוליםנבנהבשנותהשבעים והחליףאתכלהביתניםהקטניםשהיומפוזריםשם. כמו הרבה דבריםאצלנו, גם בית החולים נבנה בעיקר מכספי תרומות ולשם כך פיתחו המתכננים פרוגרמה, שנכנה אותה 'בית החולים שלא ייגמר לעולם', כלומר מבנה שתמיד אפשר להגדילו – לאורך, לרוחב או לגובה, הכלבהתאםלדרישותהתורםולעיתויהתרומה. בנו אפוא בניין עם שני מסדרונות ארוכים שאותם ניתן להאריך עד אין סוף, בין השאר משום שמתוכם יוצאים עשרות מסדרונות לכל הצדדים, שגם אותם, בתורם, ניתן להאריך לפי הצורך. וכשהשטח העצום נגמר, תמיד אפשר לבנות לגובה ולהוסיף עוד קומה. תפקידי היה לעצב ולהפיק חוברות פיתוי לתורמים פוטנציאלים, שיסכימו לממן תוספת זו או אחרת, בתמורה כמובן לשלט הנצחה. וכאשר אותר אותו תורם, היה המשרד כולו מגוייס למשימה ותוך ימים ספורים קיבל מנהל בית החולים חוברת צבעונית ומבריקה אודות מחלקה חדשה לגמרי, שתוקם בכספי התרומה ותמוקם בצד זה או אחר של המסדרון.
כשאנימתבונן בצילום מנהריה – מנקודת מבטו של מומחה בתחום השלטים ובתחום ההתרמות – אנימדמייןלעצמיאיךייראהאתביתהכנסת לאחר שייבנה. זה עומד להיות מין מקום שקירותיו וחלונותיו מצופים כולם בשלטי הוקרה בוהקים לתורמים, מה שמייתר את הצורך בטיח אבל יצריך, מן הסתם, משקפי שמש. וכיוון שגיוסהכספיםבעיצומוועבודותהבנייהעדייןרחוקות עברתי ביסודיות עלהרשימההמפורטתבשלט וביקשתימהקבלןשמשפץאצלהשכניםלתת לי הצעת מחיר נגדית. ובכן, 'על פניו' (כמו שנהוג לומר) נראהשמחיריהטיח, הריצוףואפילוהחלון (כוללהקדשה) – סבירים והוגנים, ולעתיםאףלמעלהמזה.
עלמטרמרובערצפהעםהקדשהאנילאמתווכח. יבורכו המתנדבים בעם שמוכנים לשלם פי 15 לריצוף אבן או פי 20 לסתם ריצוף, כדי ששמם יונצח על הרצפה. מה שמטריד אותי הוא הבלוק. מחירו של בלוק בחנויות לחומרי בניין הוא חמישה שקלים לכל היותר. הקבלן של השכנים אמר לי שאם אני תורם בלוק אני סתם פראייר. 'אפילו אני' – כך אמר – 'לא מעז לדפוק קליינטים בצורה כל כך בוטה. אם היו מבקשים עשר שקל, אני עוד יכול להבין, אבל חמישים?!'.
'חמישים וחמש' – תיקנתי אותו.
'עדיף כבר שתתרום מטר מרובע טיח, כי זה ממש בזול ונראה לי שגם הכניסו את המע"מ בפנים' – סיכם הקבלן.
אנימעריךשלכשיגוייסהסכום וכשיקום השלד אינון יתלהבמקוםשלטעםמחירוןחדש. הרי ביתכנסתצריךגםארוןקודש ופרוכת, וספר תורה וסידורים ועוד המון פריטים חיוניים. התוניסאים של נהריה מבינים ללב הבריות ולא רוצים להפיל עליהם את הכל בבת אחת.