עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר
יהודה עַצָבָּהמעיד על עצמו, באתר 'סיפור טוב – זה כל הסיפור', שהוא 'בעל ניסיון של שנים רבות כמספר סיפורים'. לא רק מספר, גם לוכד סיפורים ומעבירם מרשות הפרט לרשות הכלל. הנה סיפורשהוקלט, לדבריו, בשנות השבעים, 'באוטובוס אשר יצא מחיפה לכיוון ירושלים', מפי המספרת גלילית לאה, בנוגע למה שאירע בינה ובין הסופר ש"י עגנון בפורים באשקלון:
בא פורים ואני ידעתי שעגנון נשאר באשקלון. ידעתי שהוא שכר דירה בעיר מפני שאשתו סבלה בירושלים מהכפור. חשבתי: זה יהיה יפה אילו הייתי מביאה לו משלוח מנות. אבל מה לי ולעגנון? העניין לא הסתדר, אבל הרצון היה. מאוחר בלילה, אולי בשתים עשרה, פתאום דפיקה בדלת. אני פותחת. עומד שם עגנון בכבודו ובעצמו, מחזיק משהו שנראה כמו עוגה ובקבוק יין ואומר: 'גברתי, הבאתי לך משלוח מנות'. מתברר שעגנון לא זכר את הכתובת שלנו ואת שם משפחתנו, אלא רק זאת, ששמו הפרטי של בעלי הוא יצחק ושהוא איש גבוה עם שפם שחור. עגנון דפק על כל הדלתות בסביבה ושאל: 'גר כאן איש שקוראים לו יצחק, גבוה עם שפם?'כך הלך מחמש אחרי הצהריים, ורק בשתים עשרה בלילה הגיע לביתנו להביא משלוח מנות.
היה או לא היה? לא נדע. מכל מקום, פסוק במגילת אסתר, שבה נקבע חג הפורים, מונה בין מצוות החג גם: 'לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' (ט 22). משתה ושמחה – אין בעיה, ולא רק בפורים; צדקה לאביונים – רעיון מוכר, ולא קשה למצוא מי שייתן ומי שייקח; אבל משלוח מנות, שעל פי ההלכה אמור לכלול שני מיני מזון (מפנק, כמו זה שהביא עגנון, או בסיסי, מזין, מבושל, לאכילה מיידית) – כאן כבר מסתבכת המסורת. מצד אחד זהו מעשה הדומה למתן צדקה; מצד שני – 'אִישׁ לְרֵעֵהוּ', לאו דווקא לעני או לנצרך. זו אולי הסיבה שאנשי הלכה חשובים (כמו הרמב"ם) קשרו בין משלוח מנות ובין מצווה אחרת של החג – סעודת פורים. הווי אומר: הכנת ארוחה גדולה לכבוד פורים? – שתף בה גם אחרים, בשני תבשילים לפחות. שני אנשים, האוכלים יחד בסעודה שאליה הביא כל אחד מהם שתי מנות – מקיימים בעת ובעונה אחת את שתי המצוות, שתיים במחיר אחד. בתלמוד (מגילה, ז ע"ב) יש סיפור על שני חכמים בבלים, שנהגו לאכול לסירוגין, שנה אצל זה ושנה אצל זה, ופרשנים מאוחרים תהו כיצד קיימו מצוות משלוח מנות. יש מי שאומר, שהם עצמם היו עניים ולכן היו פטורים ממצווה זו... אכן קושיה, ולא מדור זה יפתרנה. נעזוב אפוא את ענייני ההלכה ונישאר בתחום האגדה וההווי.
עד כמה נוכחת מצווה חביבה זו, שכולה אחווה ושלום, ברחוב הישראלי? קשה לאמוד, אך ברור שעגנון באשקלון – בהנחה שהסיפור עליו אכן נכון הוא – לא היה לבדו. ביישובים קטנים ובשכונות שבהן קיימת קהילה דתית פעילה, מצווה זו נוכחת מאד, במיוחד כתעסוקה פורימית לילדים. הנה סיפור שחיברה רחל רוזנר (שמוכרת היטב לאחד הכותבים), בסִפרָהּ חג לי חגיגה (1997), והוא שאוב מן המציאות עצמה בשכונה ירושלמית מעורבת:
 |
| בול מצוות חג פורים, 2019; עיצוב: רינת גלבוע (התאחדות בולאי ישראל) |
עד כמה נוכחת מצווה חביבה זו, שכולה אחווה ושלום, ברחוב הישראלי? קשה לאמוד, אך ברור שעגנון באשקלון – בהנחה שהסיפור עליו אכן נכון הוא – לא היה לבדו. ביישובים קטנים ובשכונות שבהן קיימת קהילה דתית פעילה, מצווה זו נוכחת מאד, במיוחד כתעסוקה פורימית לילדים. הנה סיפור שחיברה רחל רוזנר (שמוכרת היטב לאחד הכותבים), בסִפרָהּ חג לי חגיגה (1997), והוא שאוב מן המציאות עצמה בשכונה ירושלמית מעורבת:
 |
| רחל רוזנר, חג לי חגיגה, ספרית בית אל, 1997, עמ' 29-26 |
מְעֻבָּה יותר היא הנוכחות של משלוח מנות ביישובים חרדיים ובשכונות החרדיות בירושלים ובבני ברק. המקומות הללו גדושים בילדים ובילדות, לרוב בתחפושת, אך אי אפשר שלא להיתקל שוב ושוב גם בבוגרים, צעירים ופחות צעירים, נושאים מגשים או סירים או סלים, מעוטרים בסרטי נייר ובקישוטים אחרים – ממהרים רצוא ושוב עם משלוחי מנות, מתום קריאת המגילה, תשע-עשר בבוקר, ועד שעות אחרי הצהריים המאוחרים. מקצת הרצים כבר מבושמים למחצה, הם נטפלים לעוברי אורח סקרנים ומבקשים מהם במפגיע דמי פורים, בין בבחינת מתנות לאביונים בין לסתם צדקה.
 |
| משלוח מנות, ירושלים 2005 (צילום משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי) |
זה היה הווי מוכר עד אמצע המאה העשרים בקהילות היהודיות בתפוצה כולה, ממזרח אירופה עד צפון אפריקה. הנה למשל סדרה של שאלות בענייני משלוח מנות שנשאל (ושמא המציא מדעתו) הרב רפאל בירדוגו (1822-1747), דיין ופוסק חשוב שחי במקנס שבמרוקו. לצד שאלה אם יוצאים ידי חובת המצווה בתרנגולת שהתברר כי היא טריפה, או בעיות בלוחות זמנים שונים, הוא התייחס, בשורה האחרונה של דבריו, לבעייה קצת חריגה:
אם שלח המנות על ידי שליח ואכלם השליח בדרך, וכששמע [השולח] אמר: ליהוי [משלוח] מנות באכילת השליח.
 |
| רפאל בירדוגו, שו"ת משפטים ישרים, קרקוב תרנ"א, סימן קכ |
את המשפט הלקוני הזה, הרחיבו חכמי זמננו לכלל סיפור ציורי ושופע פרטים. הנה מה שמצאנו באתר 'הידברות', מאת הרב ארז חזני, מ'כולל בית דוד'שבחולון:
לפני שנים רבות אירע המעשה בעיר מקנס שבמרוקו. ביום פורים ביקש ראובן משמעון שיהיה שליח עבורו, כדי למסור משלוח מנות מפואר לדוד ידידו. ויהי בדרך, ריחות התבשיל הטעים חדרו לאפו של שמעון, ובהיותו מבוסם במקצת פתח את המשלוח, וירא את התבשיל הנחמד למראה וטוב למאכל... נטלו לעצמו ואכלו עד תומו, ואף את בקבוק היין המשובח גמע. לקראת ערב, שאל ראובן את חבירו האם ביצע שליחותו. בוש ונכלם אני, השיב שמעון, לקחתי בעוונותיי את המנות ואכלתי אותם בעצמי...
התבונן ראובן בשעון וגילה כי לא נותר לו זמן רב כדי להספיק וליתן שוב משלוח מנות (בהיות שלא שלח משלוח נוסף מלבד משלוח זה), ולכן אמר: אם כן, יהיו המנות שכבודו אכל כמשלוח מנות... וכאן קם אחד הנוכחים והעיר שלא יתכן שיצא במה שכבר נאכל, ולא ניתן המשלוח לאוכל בתורת משלוח מנות אלא אכלו ללא רשות, וברור איפוא כי לא ניתן לצאת ידי חובה למפרע על ידי שיחליט השולח כעת שיהיה זה משלוח מנות...
מהו אכן הדין? האם צריך ראובן לשוב ולשלוח משלוח מנות, או שמא יצא כבר ידי חובה?
תשובה: בספק זה עמד ונסתפק רבינו המלאך רפאל בירדוגו זצוק"ל, בספרו "משפטים ישרים" (סימן ק"כ), ולא הכריע בדבר.
 |
| משלוח מנות ציוני... פרסומת של יינות 'כרמל' (המליץ, 5 במרץ 1897) |
לקראת פורים 1904, כתשעים שנה קודם לסיפורה של רחל רוזנר שהובא לעיל, התפרסם סיפור כמעט מקביל, אבל עם מטרה חינוכית מודגשת ובולטת. הסיפור נדפס בעיתון הילדים הוורשאי עולם קטן (עליו ברשימתו של אליהו הכהן על עיתוני הילדים הראשונים בעברית, בלוג עונג שבת, 29 ביולי 2016). לקריאה נוחה יש להקליק על התמונה.
 |
| עולם קטן, ו'באדר תרס"ד, גיליון כא, עמ' 486-483 |
 |
| א"מ גונצר |
פורים שמח לכל קוראי הבלוג!
 |
| איור: אליעזר ויסהוף |