א. לובאים מפוארים

איך אומרים ברבים 'לובי'? 

לא לובי במובן של שדולה אלא לובי במובן האדריכלי, כלומר חלל הכניסה לבית מלון או לבניין (מפואר בדרך כלל). ובכן, בעברית תקינה קוראים ללובי כזה 'מבואה', וברבים 'מבואות'.

חברת קידר מבנים, שבונה בניין מפואר בשכונת הדר יוסף בתל אביב, מצאה צורת ריבוי מקורית משלה: לובאים...

צילום: אפי מיטלמן (תודה לאבישי ליוביץ')

ב. וכתתו חרבותם לספרים

בהרי ירושלים, ליד עין צובה, מוצב ארגז תחמושת ובו ספרים להשאלה. אפשר לעיין ולקרוא תחת צל עצי האלון שמסביב.  

צילום: ברוך גיאן

ג. ראשנו שח

הפלמ"חניקים הולכים ומתמעטים, ואלה שעדיין עמנו כבר לא מחפשים כלום, בטח לא את המחר. כמה חבל שצאצאיהם לא מחפשים את האתמול. 

ספר הפלמ"ח, בן שני הכרכים המונומנטליים (בעריכת זרובבל גלעד ומתי מגד, הקיבוץ המאוחד, תשי"ג), שכן בעבר בגאון ובחרדת קודש בספרייתם של כל מגוייסי הפלמ"ח ועבר בירושה מדור לדור.

עמוד הפתיחה של ספר הפלמ"ח, כרך ראשון

היום ספרים אלה כבר מוטלים אלי אשפה ודומן, ככלי אין חפץ בו.

צולם ליד פח אשפה בחיפה.

צילום: עפרה פרי

ד. השביל הזה חסום כאן

ומאשפה לאשפה. בירידה לנחל כזיב, בין אבירים לפסוטה, 'עלי גבעה שם בגליל', נחסם השביל המסומן בגלי אשפת בניין.

ארץ ישראל שלי, ארץ ישראל פורחת... ואין פוצה פה ומצפצף.

צילום: אבי בלדי

א. מחווה לטעמון

'צעדת ארבעת הימים'חולפת על פני קפה 'טעמון' (מימין) ברחוב המלך ג'ורג', 1957 (ארכיון המדינה)

בהיסטוריה של ירושלים החדשה שמור מקום של כבוד למרדכי קוֹפּ (2018-1927) ולקפה 'טעמון', שאותו ניהל במשך עשרות שנים (הוא לא היה המייסד ולא זה שהעניק את השם; הוא רכש את בית הקפה בשנות החמישים מבעליו המקוריים, הציירת צילי אונגר ובעלה היינריך, שהקימו אותו ב-1942). 

'טעמון'של קופ היה אחד מבתי הקפה האהובים על אנשי הבוהמה הירושלמית עד שלהי שנות השמונים. הוא שכן ברחוב המלך ג'ורג'פינת רחוב הלל, שהיה מקום 'אסטרטגי'במיוחד: מול משכן הכנסת הראשונה ב'בית פרומין' (קודם שזו עברה למשכנה הנוכחי בגבעת רם בשנת 1966), וצעדים ספורים מהאקדמיה לאמנות 'בצלאל'. 'טעמון'היה במובנים רבים מעין 'מזנון הכנסת', ופוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים שתו שם את הקפה שלהם ואת האלכוהול שלהם והתערבבו אלה באלה.

קופ היה יהודי שומר מצוות ואיש ימין, שונה בארחות חייו והשקפת עולמו מרוב באי בית הקפה, אך בשל מזגו הנוח היה אהוב ומקובל על כולם, ובמיוחד משום שהסכים להאכיל ולהשקות את הבאים גם בהקפה ו'על החשבון'. בית הקפה והטיפוסים שאכלסו אותו תוארו ביד אוהבת בכתבות רבות בעיתונות המקומית, בסיפוריו של אמנון דנקנר, שבית מגוריו היה באותו בניין, כמה קומות למעלה, ובסיפוריו הירושלמיים המצחיקים של דוד מונשיין.

מרדכי קופ על המשמרת (ארכיון המדינה)

קופ מת לפני שנתיים בגיל 91, ובית הקפה המיתולוגי נסגר וננעל שנים רבות קודם לכן. לזכרו הוצב לאחרונה שלט נאה ברחוב ההסתדרות 12 (פינת מדרחוב בן-יהודה), עם ציור משובב נפש של המעצבת והמאיירת רינת גלבוע.

יזמה יפה וברוכה, אך לא מובן מדוע בחרו למקם את השלט הזה דווקא ברחוב ההסתדרות ולא במקום המתבקש, ליד קפה 'טעמון'ההיסטורי, בצומת הרחובות המלך ג'ורג'והלל.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. ארלוזורוב נרצח פעמיים

רחביה – לה הקדשנו לאחרונה שתי רשימות מפורטות ('היהלום שבכתר רחביה: סיור ברחוב אברבנאל') – כבר איננה מה שהייתה. זו כבר קלישאה.

מתברר שאפילו רחוב ארלוזורוב, שמחבר בין רחובות עזה וז'בוטינסקי, הפך לחרדי. לא כולו, אלא רק מקצתו, עד שאפשר לקרוא לאותו חלק של הרחוב בשם 'ארלוזורוב החרדי'.

מנסח המודעה, שכנראה לא שמע מעולם על חיים ארלוזורובהאמיתי, לא ממש יודע לאיית את שמו. 

צילום: איתמר לויתן

צילום: טובה הרצל

עוד התחכמות אופנתית בארמית על קירות 'בית אביחי'?

לא הפעם. 'הביתא'הוא כמובן עדת 'ביתא ישראל', המכונים במקומותינו גם בשם יהודי אתיופיה, שחגיגות הסִיגְד (לשון סגידה) שלהם, בכ"ט בחשון (השבוע), כבר תוארו בבלוגנו בכתבה מצולמת של ברוך גיאן.

ד. שיר המעלות

הפרסום בעונ"ש עובד!

לפני כמה חודשים פרסמתי בבלוג רשימה על שילוט היסטורי מוזנח או פגום בירושלים ('הצילו את השלטים ההיסטוריים של ירושלים', 22 במאי 2020). אחת הדוגמאות הייתה כתובת המתכת המסוגננת 'בית המעלות', שהתנוססה שנים רבות בכתיב חסר (כפשוטו) בצומת הרחובות המלך ג'ורג'והמעלות.

צילום: דוד אסף

בשבוע שעבר (10 בנובמבר 2020) תוקנה הכתובת והושלמו האותיות החסרות. 

האם בהשפעת הפרסום בבלוג? אינני יודע.

בין כך ובין כך, העיקר שתוקן ונקווה שיתוקנו וישופצו גם השלטים האחרים, שרק על מקצתם הצבענו.

צילום: אברהם שטיינר

א. שברת קיבלת

האובססיה שיש לקהילה החרדית כלפי טלפונים חכמים שיש מהם גישה לאינטנרט ידועה, ויש כאלה שגם מתפרנסים ממנה. בעלון מידע בית וגן, שמופץ בשכונת בית וגן הירושלמית (שרוב תושביה הם חרדים), מצא צבי פיש שתי מודעות מעניינות.

הראשונה היא של חנות טלפונים, 'בהמלצת גדולי רבני בית וגן', שלאחר תשלום מס השפתיים הרגיל (האינטרנט והטלפון הלא-כשר גורמים להרס התא המשפחתי, רצון הרבנים וכו'), ולאחר הודאה בעובדה שיש טלפונים כשרים מזוייפים (כי רק אצלנו תמצאו 'פלאפון כשר אמיתי'), מציעה מבצע של ממש: 'כל מי ששובר בחנות [פלאפון לא כשר] ... מקבל פלאפון כשר [ב] הנחה מיוחדת'.

ב. כ'נמוכה ות'חלשה

הפרסומת השנייה, שעוסקת בהדרכה מינית חרדית ובייעוץ זוגי, מעניינת ומוזרה. לאנשים כמוני, שאינם גרים בשכונת בית וגן, היא נקראת כחידת היגיון.

אז מי יסביר לנו מה פירוש כ'נמוכה, ת'חלשה, צ'לא תקינה, ס'הימים, ע'הלכתית, ש'פוליציסטיות?

תודה לצבי פיש

ג. הטוסטר אינו טעון טבילה

ד"ר אילן אזרחי הזמין באינטרנט טוסטר. כמה רווח לו כאשר גילה שהטוסטר לא רק שהוא כשר למהדרין אלא גם אינו טעון טבילה כל עוד הוא נמצא בבעלותו של יהודי (ובמשתמע הוא טעון טבילה ברגע שיגיע לידי גוי עכו"ם, שמן הסתם יקפיד מאוד על הלכות הכשרת כלים!).

את עלות התיקון של הטוסטר ושל הקֶצֶר במערכת החשמל, שייגרם לביתו של הגוי שיטביל את הטוסטר, אפשר לנסות ולבקש מבד"ץ העדה החרדית בירושלים.

ד. הסטיקר הקדוש

השאלה שגדולי העיון והחקר התלבטו בה מאות שנים – איה מקום כבודו? – נפתרה אחת ולתמיד.

כאן, שם ובכל מקום, ואפילו 'פה', על תיבת השקעים הביתית.

צילום: יחיאל ועקנין (תודה ליהושע לביא)

ה. משיחיות וארוטיקה

'אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא', כתבה רחל בשירה 'יום בשורה' (1927). נאה שורה זו ככותרת לצילום שמתעד קיר בשוק העיר העתיקה של באר שבע:

צילום: אבי בלדי

א. החומוס של אוסישקין

עסקים הממוקמים ברחוב זה או אחר ברחבי ארצנו נוטים להשתמש בשם הרחוב ולשלבו בתוך העסק שלהם. לגיטימי. לפעמים זה צורם ובטעם רע ( כמו 'הנקניקיה של ביאליק', או 'פירות וירקות אנה פרנק'), לפעמים זה מוצלח ואפילו שנון.

לבית ממכר החומוס, הממוקם ברחוב אוסישקין ברמת השרון, זה דווקא יצא נחמד (לדעתי).

צילום: גדעון נח

ב. תישאר מזרחי

'מזרחי', כידוע (כידוע?), אוהב בשר. אולי על רקע סטראוטיפ זה צריך להבין את 'תישאר מזרחי'שבשלט הפרסום של מסעדת 'אלמנגל'ברחוב אלנבי בחיפה. והעיקר, 'יותר בשר פחות סלט'...

צילום: איתמר לויתן

ג. שובבים ושועלים 

'פונדק השובבים'נמצא ברחוב נחלת בנימין 68 בתל אביב. ארבעים שנה הם מבשלים, השובבים (ליתר דיוק מ-1973), בעיקר מאכלי בשר.

צילום: מנחם רוזנברג

צילום: איתמר לויתן

צילום: איתמר לויתן

אולי זה קשור בכתובת? רחוב לואי פסטר (בירידה לנמל יפו מרחוב יפת)...

צילום: מנחם רוזנברג

ה. מֵגולגלוואח

עוד מסעדה בשוק הכרמל, שסגורה לפי שעה. השם לא כל כך מובן לאשכנזי כמוני, ובכל מקרה צריך להתאמן על ההיגוי הנכון שלו.

צילום: איתמר לויתן

צילומים: איתמר לויתן

א. מרכז קהילתי אריק איינשטיין

תל אביב יודעת לכבד את האמנים שגרו בה והביאו לה כבוד. אחד ויחיד בהם הוא כמובן אריק איינשטיין, שהלך לעולמו בדיוק לפני שמונה שנים.

לאחרונה הוחלף שמו של 'אשכול הגנים'על שם דב הוז (ששופץ בשנת 2011 בעקבות 'המחאה החברתית'), ועתה הוא נקרא על שמו של הזמר האהוב.

דב הוז, איש חשוב בפני עצמו, זכה ששמו ייקרא על הבית מסיבה פשוטה: הוא שוכן ברחוב דב הוז 16.

כך זה נראה עד לא מכבר.

לכבוד חנוכת הבית בשמו החדש הכינה העירייה סרטון קצר:

      

ב. שוב פוצצו את בניין ההסתדרות?

בית הוועד הפועל של ההסתדרות, שבנייתו הסתיימה ב-1956, ידע ימים יפים יותר. עשרות שנים היו שערי המדשאות ברחוב ארלוזורוב מוקפים גדרות ברזל ונעולים בפני עוברים ושבים. מדשאות הענק (ארבעה דונמים) ועצי הנוי שנשתלו בהן, היו נחלת עיניהם של יושבי הבניין בלבד, שממילא לא עשו איתן הרבה.

עכשיו החליטה הנהגת ההסתדרות לפתוח את המדשאות לרווחת הציבור כולו, וגם הבניין הבולשביקי משהו נראה הרבה יותר ידידותי לסביבה. נקווה שהמדשאות יטופחו ויתוחזקו כראוי ולא יהפכו לאתר משחקי כדורגל או מנגלים כנהוג במקומותינו.

וכרגיל אם עשית ולא פרסמת – כאילו לא עשית, ועל ההאדרה העצמית והפומפוזיות כנראה קשה לוותר. וכך מסביר השלט, שפיתוח גן ההסתדרות הוא 'חלק מחזונו של יו"ר ההסתדרות'הנוכחי. חזון ודרך, שליחות ומעש...

בין משעולי הפרא של הגן תוכלו למצוא גם את 'שביל תנועות הנוער'.

ואגב הסתדרות העובדים ומפעליה הברוכים.

בשנת 1936 הונחה אבן הפינה לשכונת מעונות עובדים ח'ושנה אחר כך כבר החלו לגור בה – שישה מבנים של שלוש קומות, שאותם תכנן האדריכל אריה שרון. בשכונה הוקם אפילו מטבח משותף, שפעל לפחות עד שנות החמישים! בתי השכונה נמצאים עד עצם היום הזה בין הרחובות הירקון, בן יהודה, נחום הנביא ושדרות נורדאו. זו הייתה יזמה מבורכת של הסתדרות העובדים, וחבל שלא היו עוד רבות כמותה.

כך זה נראה בשנות השלושים:

וכך זה נראה היום:

לאחרונהנערכות במתחם עבודות שיפוץ, ובמהלכן נחשפה מן השיחים, בחצר הגוש המזרחי, אנדרטה שהייתה חבוייה שם וכנראה הייתה ידועה רק למתי מעט. האנדרטה הוקמה לזכר בני השכונה שנפלו במלחמת העצמאות.

בעיתון דבר מצאתי מעט פרטים על הקמת האנדרטה, שעוצבה על ידי הפסל משה שטרנשוס,. היא נחנכה במארס 1950, ותחילה נקבעה על קיר אולם התרבות המשותף של השכונה.

דבר, 1 במארס 1950

א. הכבש ה-15

אתר המסעדה

השווארמייה 'הכבש ה-15', בשדרות בנימין בנתניה, היא בהחלט 'בטעם של פעם', כלומר של לפני יותר מארבעים שנה.

השם קשור בלי ספק לספר שירי הילדים של יהונתן גפן, הכבש השישה-עשר, שראה אור לראשונה בשנת 1978 וזכה להצלחה רבה (לא רק ספר, אלא גם תקליטור ומחזמר בהפקות שונות ורבות).

הנה יהונתן גפן ויוני רכטר בשיר 'הכבש השישה-עשר': 

מה קרה לכבש השישה-עשר? אולי קיבל חנינה וזכה לצאת לחופשי (יצוין כי בתפריט המסעדה אין שווארמה כבש).

ב. עד העצם

ועוד בעסקי בשר, אם כי לא זה המוגש לבני אדם אלא לבעלי חיים.

צילום: איתמר לויתן

'עצם העניין', כך נקראת חנות לצורכי כלבים ברחוב שיינקין בתל אביב. שם שמהדהד כמובן את שירו של דני סנדרסון 'פה קבור הכלב':  

פה קבור הכלב, פה קבור הכלב,
זהו עצם העניין,
לא, זה העצם של הכלב,
אבל הכלב מת מזמן, טוב, זה עצם העניין.

ג. התפסן

כשמתבוננים בשילוט של 'מקום תפסן', ברחוב אנגל 6 בתל אביב, ברור לגמרי שיש כאן רמז לרומן המפורסם של ג'יי די סלינג'ר התפסן בשדה השיפון (1951). התרגום הראשון לעברית נדפס כבר ב-1954, אך השם 'התפסן בשדה השיפון'ניתן רק במהדורה החדשה, שראתה אור לראשונה ב-1975, בהוצאת עם עובד. 

השלט הממוסגר, ובו ציטוט ארוך מספר זה, רק מחזק את הרושם כי ה'תפסן'הוא אותו תפסן.

אבל מתברר שהתפסן התל אביבי הוא ראשי תיבות של תחנה פסיכואנליטית לנוער...

צילומים: איתמר לויתן

ד. לב חצוי

יזמה תרבותית יפה לכיסוי חמוד של ארונות סעף של בזק. במקרה זה, ברחוב וייצמן ברעננה. כן ירבו.

צילום: גדעון נח

'בין שני לבבות'הוא שיר שכתב שייקה פייקוב והלחינה נורית הירש. הנה אילן ואילנית בהקלטה משנת 1970:

'אי שם בלב'הוא שיר שכתב והלחין ז'ורז'בראסאנס ותרגם אהוד מנור. הנה קורין אלאל: 

מלחמת האזרחים בספרדהחלה ביולי 1936 והסתיימה ב-1 באפריל 1939. תוצאותיה היו קריסת הרפובליקה ועליית שלטון 'הלאומנים', בהנהגת הדיקטטור פרנקו, שנתמך על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. יותר מסיום, היה זה מעין מבוא למלחמת העולם השנייה, למרות שבמלחמה זו שמרה ספרד דווקא על נייטרליות. 

בימי המלחמת האזרחים זרמו לספרד קבוצות מתנדבים ('בריגדות') מכל העולם, רובם הזדהו עם המפלגות הקומוניסטיות. הם עזבו את ביתם ונסעו לארץ זרה, כדי לסייע לכוחות הדמוקרטיים בספרד במאבק שנתפס כמלחמת בני אור בבני חושך. ביניהם היה גם מספר גדול של מתנדבים יהודים (מעריכים את מספרם הכולל של המתנדבים בכ-8,000, מהם כמאתיים מארץ ישראל). 

זהו פרק נשכח בהיסטוריה שלנו, ורק בשנת 2012 נערכה במוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב תערוכה שהוקדשה למתנדבים הארץ-ישראלים וקטלוג מיוחד בשם 'מכאן למדריד'ראה אור (אוצְרות: בתיה דונר ורחל בונפיל).

איתמר וכסלר מצא בעיזבונו של אביו, הצייר יעקב וכסלר (עסקנו בו ברשימה 'הגדה של פסח מצוירת בידי יעקב וכסלר', בלוג עונג שבת, 31 במארס 2013), את הכרזה החתומה הזו, שהוכנה לקראת פתיחת 'תערוכת ספרד'. 

זו הייתה תערוכת ציורים קטנה, שהוצגה ברחוב נורדוי 4 בשכונת הדר הכרמל בחיפה (כנראה בדירת מגורים), בתאריכים 18-8 בינואר 1938. הכרזה נדפסה גם בקטלוג התערוכה מכאן למדריד (עמ' 185), אך בלי זיהוי הצייר.

תערוכות דומות נפתחו במקומות אחרים בארץ, כולן הוקדשו להגברת המוּדעוּת למתרחש בספרד ולאיסוף כספים עבור עזרה רפואית לנאבקים במשטר הפשיסטי של פראנקו. כסף גדול בוודאי לא נאסף שם (כרטיס הכניסה ל'תערוכת ספרד'בחיפה עלה 10 מיל ארץ-ישראלי), אך כנראה שהיה הרבה רצון טוב.

על התערוכה דווח בעיתון דבר (10 בינואר 1938):

עיתון הארץ דיווח באותו יום על נשף פתיחה של התערוכה, שנערך באולם קולנוע 'אורה' (בניין מפואר ונטוש, שקיים עד היום בשכונת הדר). 'האולם היה מלא מפה לפה, והנשף עבר בהצלחה רבה':

מה שבלתי מפוענח בכרזה של וכסלר הוא המספר 497, שהוצמד במין לוחית לחזהּ של הילדה בתחתית הציור.

מאוסף הסביבונים של איבון אור

אמר העורך:

הָדִי אוֹר הוא מגדולי האספנים של מה שמכונה 'ישראליאנה'. בביתו בתל אביב ובמעין מוזיאון פרטי, מחסן או 'קליניקה' (שנקרא בפי הדי בשם 'בן גוריון עשר – היסטוריה ישראלית על המדף'), שאותו הקים ברמת גן, נאספים ונשמרים חומרים מרתקים שמהם נבנתה הזהות הישראלית. ערבוביה צבעונית של תמימות, אופטימיות ויצירתיות, שמעלות בעין דוק של געגועים למה שנוצר פה, ובלב – שמחה שהיינו חלק מזה ועצב על שלא תמיד ידענו איך וכיצד להמשיך זאת. אגב, הידעתם שלמילה נוסטלגיה המציאו שם עברי? רַפֶּקֶת. לי זה נשמע כמו שם של מחלה, ואולי זה דווקא מתאים...

בין האוספים הגדולים שהדי מטפח: בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים מכל העולם וגם מישראל (כ-6,000), תוויות בקבוקים, 'שנות טובות' (כ-25,000), פרסומות, גרפיקה, חוֹלְפוֹת (אֵפֵמֵרָה), אוסף ענק של מוצרי 'אל על', 'צים'ובתי מלון בישראל, קופסאות סיגריות – מה לא? יש גם אוסף של סכיני גילוח, עטיפות מסטיקים, משחקים, תחבורה, מזון, מטבח, אריזות קרטון, טקסטיל, לוחות שנה, בקבוקי שתייה קלה, תעודות בית ספר, צילומים, פנקסים, קק"ל, יפה ירקוני. הכל בכל מכל כל. הגבולות הכרונולוגיים של האוסף הם, פחות או יותר, מן העשור הראשון של המאה העשרים ועד שנות השבעים.

מחלת האספנות – סיפר לי הדי – פרצה אצלי במלוא עוצמתה לאחר נישואיי. רעייתי הביאה אתה כ'נדוניה'עשרים בקבוקי אלכוהול קטנים מכל העולם, שקיבלה במשך השנים מהוריה. אוסף זה הצטרף לארבעה בקבוקים מיניאטוריים שכבר היו ברשותי, ומשם הדברים החלו להתדרדר... כיוון שאי אפשר לאסוף הכל החלטתי להתמקד בארץ ישראל ובמדינת ישראל ולהתמקצע בתחום זה. במושגים של 'פסיכולוגיה בגרוש', האספנות – מכל סוג שהיא – מחזירה את האספן לילדותו. לימים טובים יותר, לנוסטלגיה שהיא גם פרטית וגם כללית. האספן משמר את העבר. את מה שהיה ואיננו עוד. היום יש אינטרנט ויש eBay, ובכל זאת אין כמו כיתות רגליים בין דוכנים וחיפוש בערימות 'זבל'בשוקי פשפשים, וכמו שגורס הפתגם העממי – זבל של האחד הוא אוצר לשני. תחושת הסיפוק ורוממות הנפש שנגרמת לאספן כשהוא מוצא אוצרות כאלה – אין מילים לתארה.

מדי פעם ישתף הָדִי (שם חיבה של אֹהַד) את קוראי הבלוג בטעימות מאוספיו, ואת הפרק הראשון נקדיש לכבוד החנוכה. 

ניתן ליצור קשר עם הדי אור בדואר אלקטרוני: yhorr@netvision.net.il

*

מאת הָדִי אור

באוסף חנוכה שלי לאתמצאו את החנוכיות המוקדמות ביותר שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ או בתפוצות, אבל יש לי עשרות פריטים ישראלים אשר מציגים את החג בצורות שונות. על החג ומנהגיו לא אכתוב. חזקה על קוראי הבלוג שבקיאים בו טוב ממני. במשך מאות בשנים הודגש במיוחד ההיבט הרוחני של החג, שעיקרו נס פך השמן. אותו פך זעיר שנמצא בבית המקדש המשוחרר, שהספיק להאיר את המנורה במשך שמונה ימים, עד שהפיקו שמן טהור חדש. דווקא האירוע החשוב של ניצחון החשמונאים במרד לא זכה להתייחסות של ממש אלא עם ראשית התחייה הלאומית של העם היהודי, ההתעוררות הציונית ושיבת העם למולדתו ההיסטורית.

מנורת החנוכה ו'הנרות הללו שאנו מדליקים'הם כמובן הסמל העיקרי של החג, שכן יש להם לא רק משמעות דתית-הלכתית  אלא גם דרך ביטוי אמנותית ואין ספור עיצובים מתקופות שונות וממקומות שונים. כך הם גם הסביבון, וכאלה הם גם מאכלי החג (סופגניות ולביבות) ושירי החג, שמחים ועצובים כאחד. 

בדרך כלל אני מלווה את רשימותיי רק בפריטים מתוך האוספים הפרטיים שלי. כאן חרגתי ממנהגי והוספתי כמה תמונות מאוסף הסביבונים של אשתי. הכל נשאר במשפחה... 

תמצאו כאן גם תמונות של ילדים החוגגים את החג, פריטים שקשורים בחברת התעופה 'אל על', שהייתה פעם לאומית, ועוד פריטים מפריטים שונים, שכולם קשורים לחג ולדרך שבה נחגג בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

חנוכה של אור ושמחה לקוראי הבלוג.

א. ילדים מדליקים

נתחיל עם ילדי ישראל מדליקים נרות בגן, בבית הספר או בבית. זהו אחד מטקסי ההתבגרות של כל ילד וילדה שגדלו כאן, ואין לי ספק שלכל אחד מהקוראים יש תמונה כזו באלבומו. התמונות הבאות הן משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ואם יש קוראים שמזהים את עצמם או את זולתם נשמח לשמוע.

האריזה הזו מלווה אותנו כבר עשרות שנים ועד היום היא נמכרת (רק הכתובת השתנתה)

מאוסף הסביבונים של איבון אור

סביבונים של 'המשביר לצרכן' (שנות החמישים והשישים)

סביבוני פלסטיק

סביבון נייר שהוכן בצה"ל עבור 'יום הילד'בפיקוד המרכז (תשל"ג / 1972)

סביבון שהעניק בנק הפועלים לחוסכים צעירים בתכנית 'דן חסכן'

ד. פרסומות ומודעות

חנוכה ומנהגיו נוצלו (ומנוצלים עד היום) על ידי חברות מסחריות כדי לקדם את מוצריהן. ומה יותר טבעי מאשר לקשור את חנוכה עם חברות לייצור שמן, קמח ויין? אם על הדרך אפשר לקושש בחג האורים גם תרומות לעיוורים – מה טוב.

'השמן, שמן זית יהודי' ('שיר הפטנטים')

פרסומת ליינות 'כרמל מזרחי'

שי לחנוכה של חברת 'גולדבנד': 'גרפון' –מזלג חדשני לגריפת חמאה

יקב פרידמן הוקם בחיפה בסוף המאה ה-19 ועבר לפתח תקווה ובה פעל עד 1971

התרמה עבור עוורים, 1968

ה. שירים וסיפורים

דומה שאין עוד חג כחנוכה שסביבו נכתבו כל כך הרבה שירים ולחנים מקוריים שעליהם גדלו כל ילדי ישראל. לא רק שירים, אלא גם סיפורים מציתי דמיון, עיתונים מיוחדים וגרפיקה מאוד ישראלית שליוותה אותם. הנה מעט מהרבה.

'מעות חנוכה'בסדרה 'שלום עליכם לבני הנעורים'בתרגומו של י"ד ברקוביץ, דביר, 1928

לייב חזן, חגים וזמנים, הוצאת צ'ציק, תל אביב תש"ה

מיקי מעוז היה מגזין הקומיקס הראשון בארץ ישראל שראה אור בשנת 1947. הסיפורים נכתבו בידי יעקב מיבר ואוירו על ידי עמנואל יפה. הדמויות הושאלו מסיפורי וולט דיסני, וכדי להימנע מתביעה על הפרת זכויות יוצרים הוחלף מיקי מאוס במיקי מעוז. בסך הכל ראו אור תשע גיליונות.

גיליון חנוכה של 'מיקי מעוז', 1947

גם צה"ל התגייס לקידום חנוכה ועיתוניו הקדישו בכל שנה שערים חגיגיים מיוחדים לכבוד החג.

במחנה, חנוכה תשי"ב (1951)

במחנה גדנ"ע, שנות החמישים

זאב ורד, חנכה היום! שירי חנכה ומעשיות לקטנים, ציורים חנן פישר, תל אביב, ספריית הגמד, שנות החמישים

שירי חנוכה שהלחין נחום נרדי (תל אביב 1960)

אנדה עמיר-פינקרפלד, שנים-עשר אחים, הוצאת קק"ל, תשכ"ב (ציורים צבי ברגר)

'ברוך אתה בפי הטף', ציורים זאב ליפמן, תל אביב, ספרי צבר, תשכ"ד

שלמה סקוּלסקי, אגדות יהודה המכבי, ציורים א'לואיזדה, הוצאת שמואל זימזון, תל אביב 1964

תקליט שירי חנוכה בפי מרים אביגל ויפה ירקוני. ציור העטיפה: אשר דיקשטיין

ו. חנוכה באל על

ברשותי אוסף ענק של פריטים הקשורים בחברת התעופה 'אל על'. מאז ייסודה, ובמשך עשרות השנים שבהן הייתה זו חברה 'לאומית', ייצרו אנשיה פריטים רבים שרובם ניתנו שי לטסים. מתוך האוסף דליתי מספר פריטים הקשורים לחנוכה.

סביבוני אל על (שנות החמישים והשישים)

חנוכיה מיניאטורית על פי עיצוב מגרמניה של המאה ה-19

שי לחיילים

מנורת שמן (שנות החמישים)

לוח משחק לחנוכה

ילדה עם סביבון ענק לוחצת ידי צוות 'אל על'בראשות הקברניט צבי טוהר (שנות החמישים)

ז. דמי חנוכה

ולסיום, אין חנוכה בלי מתנות המכונות 'דמי חנוכה'. למנהג האהוב הזה נכנסו גם 'צעירי חב"ד', שהעניקו לכל מי שרצה 'דמי חנוכה'בשמו של רבם שליט"א.

צילומים: איתמר לויתן

ואכן גם בחיפה יש ציורי קיר יפים כאלה, בפרשנותה הייחודית ומעוררת ההשראה והמחשבה של ג'ודי טל-קופלמן, והם מרוכזים בשני מקומות.

על גדר האבן ברחוב הקטר פינת קיבוץ גלויות, מתחת לגדר תיל (מאחורי הקירות נמצא השוק הסיטוני) יש ציורים מספר בראשית.

בקיר אחר בעיר – 'בית בירם', שמאכלס את החטיבה העליונה של בית הספר הריאלי ואת קמפוס חיפה של האוניברסיטה הפתוחה – צויירו פסוקים מספר תהלים.

בעיר התחתית, ברחוב עין דור 23, נמצאת קתדרלת אליהו הנביא. זו כנסייה יוונית קתולית, מרכזה של הקהילה הנוצרית מלכיתית, שעל שורותיה נמנים רוב הנוצרים שגרים בחיפה.

בניין הכנסייה הוקם בסוף שנות השלושים. בחזית נקבע פסיפס שמראה את אליהו הנביא עולה בסערה השמימה. על הקרקע נותר תלמידו אלישע.

בכניסה לקתדרלה נמצאת כתובת זו:

מה פירוש 'העדה היוונית המלכותית קתולית'?

בערך ויקיפדיה המוקדש לכנסייה המלכיתיתמובא ההסבר הבא (בדילוגים):

הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית היא כנסייה אוניאטית העומדת בפני עצמה ... שהסתפחה למרוּת הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצלה במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית. מאמיני הכנסייה, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח תיכוני ונחשבים צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה. הם מגדירים עצמם כ'קתולים מזרחיים מקיימי פולחן ביזנטי' – כלומר, הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות האוריינטלית.  

מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם ... בראש הכנסייה עומד מאז שנת 2017 הפטריארך יוסוף עבסי, שתוארו הרשמי 'פטריארך אנטיוכיה וכל המזרח, אלכסנדריה וירושלים'. הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר 'פטריארך אנטיוכיה', והוא כפוף ישירות לאפיפיור ... מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

ג. קהילת השם

ואם אנו כבר בענייני כנסיות, הנה עוד אחת – ספק כנסייה ספק עמותה נוצרית-ערבית – שנמצאת בבניין נטוש לחלוטין ברחוב תאופיק טובי 19 שבוואדי ניסנס (הרחוב נקרא בעבר קיסריה). תאופיק טוביעצמו, שהיה חבר כנסת מעל ארבעים שנה, קומוניסט ערבי ופטריוט ישראלי שדגל בשלום ובשוויון, גר בבית סמוך. 

על 'קהילת השם'לא מצאנו מידע נוסף.

ד. רעל משומש

זו יכולה להיות כותרת מוצלחת של רומן בלשי מאת אגתה כריסטי או סדרת פשע ב'נטפליקס', אבל לא – זו המציאות היומיומית בחצר של 'בֶּסמן: שרותי הדברה'. 

בסמן הוא עסק חיפני ותיק (מאז 1936!), ובית המלאכה שלו ממוקם על חוף שֶׁמֶן בחיפה, שם משתמשים בעישון בגז כדי להדביר תולעים השוכנות לבטח ברהיטי עץ עתיקים.

'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר' (בראשית, א 3)

'ולפעמים החגיגה נגמרת: הזֶמֶר העברי במחאת בלפור', 21 באוגוסט 2020

'האמינו יום יבוא: ארון הספרים היהודי והכללי במחאת בלפור', 16 באוקטובר 2020

*

יום אחרון של חנוכה, ערב בחירות (אולי) וערב מבצע חיסונים שעשויים (אולי) לסמן את סוף המגפה הארורה, ולמרבית הצער של כל הצדדים, 'מחאת בלפור'לא הולכת לשום מקום. לא הרוח ולא הגשם יזיזו את המפגינים ממקומם, ומדי מוצאי שבת, כבר חצי שנה, מציפים את הכיכר הירושלמיתאלפי אנשים, איש על דגלו ועל שלטיו. כעס וייאוש מן ההווה משתלבים באהבה לארץ ולעם ובתקווה לשינוי ולעתיד טוב יותר.

שתי רשימות כבר הקדשתי ליצירתיות הנפלאה, להומור ולחיבור האותנטי אל המקורות היהודיים והישראליים, שמשתקפים בשלטים שקיבלו המפגינים מאהוד ברק ומהאיראנים (סתתתם). עתה הצטברו על שולחני צילומים רבים נוספים והגיעה העת להמשיך ולתעד בבלוג את השלטים שיונקים במישרין ובעקיפין מארון הספרים היהודי. 

אני יודע שיש בין קוראי הבלוג כאלה שלא אוהבים את ה'פוליטיקה'שכביכול נכפית עליהם. בלי לבזבז זמן על ויכוחים עקרים מה מותר לי לעשות בבלוג שלי, אומר רק זאת: לא טוב לכם? – אל תקראו. החליפו ערוץ. ובינינו לבין עצמנו, לא יקרה כלום אם תנסו ליהנות מן השנינות הזו, גם אם אינכם מסכימים לה.

נתוני הצפייה של הפוסטים הקודמים על השלטים במחאת בלפור – מעל 4,000 צפיות! – אומרים לי כי רוב מוחלט של קוראי הבלוג אהב אותם. נכון שהם אפילו לא 'רבע מנדט', אבל לי הם מספיק חשובים, ועבורם ולהנאתם, בשביל ההווה ובשביל העתיד, אני מביא את האוסף הנוכחי ומקווה שיהיה האחרון. 

כל הצילומים שלי, אלא אם נכתב אחרת. הקלקה על צילום תגדיל אותו לצפייה נוחה.

א. ימי החנוכה

ב. נתחיל בבראשית...

'מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה ... וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ' (בראשית, ג 11, 16)

'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ' (בראשית, ו 12)

'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ' (בראשית, ו 13)

'קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ' (בראשית, כב 2)

אחרי פרשת 'לך לך'הגיע תור פרשת 'וישב'

'וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות, א 12)

'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע' (שמות, כג 7)

'זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח ... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים.  וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא' (שמואל א, ח 18-11)

'פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם' (ישעיהו, לג 14)

'כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ' (עמוס, א 3)

'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה' (תהלים, קל 1). ב'מעמקים'הכוונה כמובן לצוללות...

'וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה' (תפילת העמידה)

'עושה שלום במרומיוהוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל' (תפילת העמידה, קדיש, ברכת המזון)

'כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים' (קידוש לשבת)

'חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ' (הפיוט 'אדון הסליחות')

'סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה' (תפילת 'לכה דודי')

ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'

'כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז'

גם 'הבה נגילה'גוייס למחאה. זהו כנראה השיר העברי המפורסם ביותר בעולם. תשע מילים בסך הכל, שאותן התאים אברהם צבי אידלסון בראשית 1918 לניגון חסידי. ועוד משהו, זה לא 'מוכרחים בלב שמח', אלא 'עורו אחיםבלב שמח'!

'הָבָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה, הָבָה נְרַנְּנָה, עוּרוּ אַחִים בְּלֵב שָׂמֵחַ'

צילום: איתמר לויתן

גדעון טרן – לוחם ומחנך – היה המפקד שלי בצה"ל כששירתתי בסיני באמצע שנות השבעים. שמחתי והתמלאתי גאווה לראותו מפגין עם שלט זה בצומת משגב.

מתוך דף הפייסבוק של גדעון טרן

וזו וריאצית המחאה (תודה לרוחמה אלבג):

שירה של לאה גולדברג 'בארץ אהבתי השקד פורח', שהוא ממחזור שיריה 'משירי ארץ אהבתי', התפרסם לראשונה ב-1951.

'קזבלן' החל את דרכו ב-1954 כמחזה מצליח שכתב יגאל מוסינזון והגיע לשיא הצלחתו בשנת 1966 במחזמר שבו כיכב יהורם גאון. שינוי של אות אחת מספיק כדי להעביר את המסר...

'החלונות הגבוהים'שרו ב-1967 את 'אינך יכולה'למילותיו של יורם טהרלב ולחנו של שמוליק קראוס. סימן השאלה בסוף המשפט עושה את כל ההבדל...

את סיפור הילדים המצליח האריה שאהב תותחיברה תרצה אתר ב-1971 (נדפס בתוך ספרה יעל מטיילת, הוצאת הקיבוץ המאוחד עם ציורים של צילה בינדר), אך הוא זכה להצלחה גדולה עוד יותר כאשר יצא ב-2003 כספר בפני עצמו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

המאייר דני קרמן סיפר בבלוגוכי אין זו הפעם הראשונה שהכותר הזה משמש מפגינים נגד שחיתות.

את 'לו יהי'כתבה והלחינה נעמי שמר ב-1973 בימי מלחמת יום כיפור.

הזמרת אפרת קל נפגעה משוטר רוכב על סוס באחת ההפגנות הראשונות ומאז מגיעה בכסא גלגלים. 'אלף פרשים'מתייחס כמובן לשירם של דני סנדרסון וגידי גוב 'אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי', שנכתב בשנת 1980 ללהקת 'דודה'.

אלף פרשים? גם לא 3,000 ו-4,000 (רמז דק!), לא יכבו את אפרת.

את השיר 'חורף שנת שבעים ושלוש'כתב שמואל הספרי בשנת 1994, במלאת עשרים שנה למלחמת יום כיפור. הפזמון החוזר היה:

הבטחתם יונה, עלה של זית / הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות / הבטחתם לקיים הבטחות...

ויש גם שירי מחאה שנכתבו ממש עכשיו. 

יענקל'ה רוטבליט כתב את 'הפסיקו את המוזיקה'באוגוסט 2020 עבור להקת 'החצר האחורית'.

ז. מורשת טרומפלדור ורבין 

א. שלשלתי אסימון

הטלפונים הציבוריים כבר מזמן נעלמו מחיינו. אחד האחרונים ששרדו ניצב קוממיות בשדרות ההגנה ב'גבעה הצרפתית', כמעט חמישים שנה. לפני כמה שבועות בא גם סופו...

צילומים: מנחם רוזנברג

ב. הקיר הזה מתחיל כאן

צילום: דב פאוסט

סוג של פילוסופיה בגרוש באותיות ענק על בניין ברחוב הסדנה שבאזור התעשייה בשכונת תלפיות. 

This wall is also temporary (קיר זה גם הוא זמני).

לי זה הזכיר פסוקים פסימיים בקהלת, לדב פאוסט שצילם זה הזכיר פסוקים אחרים. כך כתב לי:

הכתובת על הקיר מהווה נחמה רצינית למי שבדרכו אל המכונית מהרהר ברוח נמוכה בכתוב 'אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ. כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ' (תהלים, קג 16-15).

ג. שאטל בר-מצווש

בירושלים עיר הקודש יש שירות חינמי שכלל לא ידעתי על קיומו: נסיעות לכותל עבור חוגגי בר-מצוות.

צילום: איתמר לויתן

היציאה (בימים שאין בהם סֶגֶר) היא מקומה B בחניון קרתא שברחוב ממילא. פרטים כאן.

ד. פתקה במוריסטן

מתחם המוריסטןברובע הנוצרי של העיר העתיקה הוא אתר היסטורי חשוב, שראשיתו בתקופה הביזנטית. במאה ה-12 היה כאן בית חולים לעולי רגל שהפעילו הצלבנים (אחד מבתי החולים הראשונים בעולם). במרכז המתחם מזרקה נאה שנבנתה ב-1903 על ידי הטורקים, ובימים כתיקונם המקום הוא צומת דרכים שאליו מתנקזים התיירים הרבים הפוקדים את סמטאות העיר העתיקה ואתריה.

על לוח ההסבר הצמוד למזרקה הודבק פתק זעיר, והשילוב של כל המרכיבים הוא מין ירושלמיות בקליפת אגוז.

צילומים: טובה הרצל

 א. מחאת הרחובות

'רחוב יוסף סלמסה'בחיפה אינו רחוב אמיתי. השילוט הוא חלק ממהלכי מחאה של יוצאי אתיופיה, שהחליפו שמות של שלטים רבים. חבל שהשם החדש הודבק על גבי שמו של חסן שוּכְּרי, שהיה ראש העיר חיפה בין השנים 1920-1914, ושוב בין 1940-1927. שוכרי היה דווקא סמל לסובלנות דתית ולאומית, וביום מותו הוספד על ידי כל ראשי היישוב העברי. אולי כשמוחים אין זמן להתעמק בהיסטוריה...

מחאה צנועה יותר זוהתה על המעקה של 'מעלות בר יוחאי'. כאן הסתפקו בהדפסה על נייר ובשם קצת מסורבל: 'רחוב מצילים את חיפה מסרטן המפעלים'...

צילומים: רון מנדל

צילום: מנחם רוזנברג

דבר, 19 באוגוסט 1936

דבר, 24 באוגוסט 1936

ההיסטוריון היינריך גרץ (1891-1817)

צילומים: איתמר לויתן

יוסף קלוזנר, בערך 1945 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

תאריכי הולדתו ומותו של ההיסטוריון פרופסור יוסף קלוזנר אינם שנויים במחלוקת, אלא גלויים ומבוררים: הוא נולד בראש חודש אלול תרל"ד (14 באוגוסט 1874) ומת בי"ד בחשוון תשי"ט (28 באוקטובר 1958). תעיד על כך מצבתו שבהר המנוחות בירושלים:

צילום: דוד אסף

אבל בירושלים, עירו של קלוזנר, ובתל אביב, שגם בה הקדישו רחוב לכבודו, יש גרסאות שונות.

השלט בירושלים קובע את שנת מותו לתשי"ח (טעות. צריך להיות תשי"ט): 

ואילו בתל אביב נקבעה שנת לידתו ל-1883 (טעות. צריך להיות 1874):

צילום: אבישי ליוביץ'

האם נמשיך להיות קטנונים? בוודאי!

בירושלים נוקד השם קלוזנר בצֵירֵי, בתל אביב – בסֶגוֹל.

בירושלים בחרו לכתוב את שמו הפרטי Yosef; בתל אביב – Yoseph. על 'היסטוריון'או 'הסטוריון'באמת נוותר...

גדות הנהר בעמק הריאוט (צילום: אבישי אמיתי)

מי לא מכיר את 'אגדה'של יעקב פיכמן ואת שורת הפתיחה הקסומה 'על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת'? 

את שְׁבחיו של שיר נפלא ומרגש זה שמעתי לראשונה בבית הספר היסודי מפי המורה לזִמרה, שהחליט כי שיר זה, שכתב 'המשורר הדגול'יעקב פיכמן, יהיה השיר הנבחר למסיבת הסיום. הוא לא חדל להפציר בנו, הנערים והנערות של המקהלה, להקשיב לרחש האגם ולדממה 'בו עץ לא ינוע', וסינן ללא הרף 'הס!', 'הס!'. שקט לא היה, כי כולנו, בלי יוצא מן הכלל, זעקנו במלוא גרון ובחוסר מוּדעות מוזיקלית 'מי גר שם? רק נער כעוף בִּדמי יער'. המורה ביקש שוב ושוב לשיר בעדינות והוסיף כי הלחן הגאוני של חנינא מתאים למילים ולאווירה.

לאחר ניסיונות חוזרים וכושלים ניגשתי למורה ולחשתי באוזנו כי 'גברת חנינא לא התאימה את הלחן למקהלה שלנו. אולי נחליף שיר?'. זיכרון זעקת השבר של המורה לזמרה, שחנינא הוא אדון ולא גברת, ליוו את נסיעתי למחוזות הולדתם ונעוריהם של המשורר יעקב פיכמן (1958-1881) ושל המלחין חנינא קרצ'בסקי (1925-1877) בבֵּסָרַבְּיָה – פיכמן בעיר בֶּלְץ, קרצ'בסקי בכפר פטרוֹבקה (מדרום לאודסה, והיום בתחום אוקראינה) ואחר כך בבֶּנְדֶרֵי. 

כשהגעתי לשם לא יכולתי שלא להשוות בין ארץ האגדות הזו, שהתפאורה בה עוצרת נשימה, לבין נופי הכנרת. רק שם הבנתי את הכמיהה לשקט ומה פירוש 'בִּדְמִי יַעַר', שכן לא זה ולא זה היו בנמצא לפני מאה שנה בתל אביב, בה גרו פיכמן וקרצ'בסקי. פיכמן כתב את השיר בשנת 1917, וארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1921, הוא הולחן בידי קרצ'בסקי, שהיה המורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה'. 

הנה הוא השיר בפי מקהלת 'בית הלל' (לימים 'חבורת שירו שיר') בעיבודו של מאיר הרניק ובניצוחו (הוקלט ב-1962):

ובכן, יצאתי אל ערים רחוקות שנקשרות למראות ולקולות של השיר הכל כך ארץ-ישראלי הזה. ביקשתי לעמוד מקרוב על קרקע גידולם של שיר ולחן, שהתגלגלו משפת נהר דנייסטר לשפת אגם כנרת.

את המסע לחבל הארץ ההיסטורי בסרביה – על רוב שטחו נמצאת כיום רפובליקת מולדובה – אפשר לדמות לדפדוף בצרור גלויות צבעוניות. מרגע שיצאנו מעיר הבירה קישינב לכיוון בֶּלְץ, או בֶּלְצִי (Bălți), נפרשו בפנינו שדות באינספור גוונים, כפרים זעירים, עצי דובדבנים ועצי שיטה ריחניים, שזלפו באפנו, כמאמרו המקברי של ביאליק בשירו 'בעיר ההרגה' ('וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים').גם כעת האביב נאה והטבע ממשיך בשלו והשיטה מלבלבת כמימים ימימה. מראות הטבע הללו בלטו לעינינו בחניית ביניים שערכנו בכפר טיפּוֹבה (Tipova), המנומר בבארות מים עתיקות ומצוירות, שכולן בשימוש, ורובן ככולן בתוך ביתנים המצויירים אף הם בחן רב.

בארות מים בכפר טיפובה (צילום: מיכאל בר אל)

יעקב פיכמן הצעיר (מכון 'גנזים')

לצד שירים רבים של פיכמן, שנטועים בארץ ישראל, 'נוף מוצאי' – כפי שכינה את בסרביה – הונצח גם כן בעשרות מיצירותיו. בימי זקנתו פנה לכתוב על עיר הולדתו, ושיאה של כתיבה זו בפואמה 'בַּיִת מוּל הָרֵיאוּט' (כתבי יעקב פיכמן, דביר, תש"ך, עמ'קנו-קנט). בשיר 'הערים אשר אהבתי', שנדפס בספרו צללים על שדות: שירים (תל אביב 1935), נימק פיכמן את פשר שיבתו לעיירה:

ערים גדולות ומלאות חמדה ראיתי, אך בכל אשר התהלכתי ובכל אשר נדדתי לא האיר עוד הדשא בעיני כאשר האיר באפרִים נְקוּדי הזהב על שפת הָרֵיאוּט צְלוּל המים.

הדרך לבלצי ארוכה אך לא חד-גונית, ובמהלכה התנגנו באוזנינו שירי פיכמן, כמו 'יום יום אני הולך לִמְעוֹנֵךְ' (שהלחין מתי כספי), אך גם שירים שעמדו בסתירה למראות שניבטו מעבר לחלון – 'ימין ושמאל רק חול וחול, יצהיב מדבר ללא משעול' (שהלחין דוד זהבי). המשכו של שיר זה הוא, כידוע, 'גמלים פוסעים בנוף עצוב' – תמונה שהיא לחלוטין חריגה לנופים שליוו אותנו. אנו ראינו רק סוסים רתומים לעגלות טעונות מספוא... 

בכניסה לבלצי (צילום: אבישי אמיתי)

תמונות אלה ואחרות חידדו את הפער בין 'שתי המולדות', בעיקר נוכח שדות החיטה הזהובים ומרבדי החמניות האינסופיים, שפיכמן הכירם היטב. אולי הם עמדו נגד עיניו כשכתב את 'שיר הנוטע' – 'עֲלֵה חֹרֶש יָרֹק / עַל כָּל סֶלַע דַּל', שחנינא קרצ'בסקי התאים לו לחן נוגה כמתבקש. הלא שניהם באו, פחות או יותר, מאותו הכפר...

בין לבין הזדמזם במהלך הנסיעה, טבעי לחלוטין לאווירה, שיר היידיש המוכר 'מײַן שטעטעלע בעלז', וביקשתי למצוא קשר בין העיר הממשית, זו שעוד רגע אגיע אליה, לשיר הגעגועים הכל-כך סנטימנטלי שלגלגוליו הקדיש דוד אסף מחקר מיוחד (שיר הוא לא רק מילים, עמ' 115-87). אסף הראה שהשיר, שנכתב בניו יורק בשנת 1932 עבור אופרטה מוזיקלית ביידיש בשם 'שירו של הגטו', אינו קשור לבֶּלְז החסידית שבגליציה המזרחית, אלא לבֶּלְץ שבבסרביה. המחבר, ג'ייקוב ג'ייקובס יליד הונגריה, והמלחין אלכסנדר אולשנצקי יליד אודסה, היטיבו להבין את רחשי לבם של פליטי העיירות שהיגרו לאמריקה ממזרח אירופה. בחירתם בבלץ דווקא לא היתה שרירותית: זו הייתה מחווה לשני כוכבי המחזמר, אִיזָה גולד וליאון קרמר, שנולדו בסוף המאה ה-19 באותה עיירה (שלמען האמת, לא הייתה כלל עיירה אלא עיר). יוצרי השיר ומבצעיו נדדו מערבה והגיעו לאמריקה, ואילו פיכמן עזב את עיירתו ונדד בין ערים ברחבי האימפריה הרוסית (קישינב, ורשה, וילנה, אודסה), עד שלבסוף קבע את מושבו בתל אביב. אבל לבלץ עיירתם הם התגעגעו בכל מקום שאליו הגיעו...

הנה משה אוישר שר על בלז בסרט האמריקני דובר הייידיש 'דעם חזנ'ס זינדל' (בן החזן) משנת 1937. הביצוע הזה תרם כנראה לפופולריות הבלתי רגילה של השיר, וגם לבלבול בין בלץ הבסרבית לבלז הגליצאית:

פיכמן יצא מביתו שבבלץ בגיל 14 לרכוש השכלה בקישינב אך חזר לעירו. כניסתו לעולם הספרות היתה בשנת 1900, כשהיה בן 19. הוא שלח אז, מבלצי הרחוקה, 'שיר אביב'לעיתון גן שעשועים, כתב העת הראשון לילדים בעריכתאברהם מרדכי פּיוּרְקוֹ, שראה אור בליק שבגרמניה, על גבול פולין. 

גן שעשועים, כ"ה בניסן תר"ס (24 באפריל 1900)

שמו של פיכמן, ומן הסתם גם שם עירו, לא היו מוכרים אז לעורך ולרוב קוראיו. אבל חמדת הטבע הבסרבי בעונת שנה זו, שעולה משורות השיר, הייתה בלי ספק מוכרת היטב לכותב: 'עַל אָחוּ וְכָרִים, יִרְעוּ עֲדָרִים ... בִּשְׁלָל צִבְעֵי חֶמֶד יוֹפִיעַ כָּל עֵץ; בֵּין פְּרָחִים וּוְרָדִים, יָרֹנוּ יְלָדִים ... כָּל דֶּשֵֶא צוֹמֵחַ, כָּל צִיץ נוֹתֵן רֵיחַ'.

מכאן דרכו של פרח משוררים זה למרכז הספרותי התוסס באודסה הייתה פתוחה וקצרה. 

בהגיעו לאודסה בשנת 1901 התוודע פיכמן לחברי הקבוצה הספרותית שסבבה את ביאליק, אך שנתיים אחר כך (1903) כבר מצא את עצמו בוורשה. בעקבות אירועי מהפכת 1905 שב פיכמן דרומה, למכורתו בסרביה, ושהה שלוש שנים כמורה לעברית בעיירה לִיאוֹבָה (Liova),שעל הגדה המזרחית של נהר פְּרוּט (Prut). שלושים שנה קודם לכן התפרסמה עיירה זו בצדיק החסידי דב בער מליאובה, בנו של רבי ישראל מרוז'ין, ששכן בתוכה. בשנת 1869 'בערניו'התמשכל והתפקר ואירועים אלה הציתו את המחלוקת הגדולה בין חסידויות צאנז וסדיגורה. נופי ליאובה, שם גר לפניו הסופר יהודה שטיינבֶּרג ובה היו באותה עת בית ספר עברי וחמישה בתי כנסת, היו מקור השראה לעבודתו הספרותית של פיכמן. בית על שפת המים – תמונת תשתית, שתחזור ותשוב ביצירתו, דובבה את מראות ההולדת. 

שירו 'עַל הַפְּרוּט', כמו עוד שירים שכתב באותה עת, הלם להפליא את המראות שנגלו לעינינו בנסיעה לאורך הנהר באישון לילה. בספר הביכורים של פיכמן, גבעולים (ורשה 1911) הוא כתב על נהר זה כך: 'רַק לִרְצוּעַת הַמַּיִם הַשּׁוֹקְטִים, / הַנּוֹהֲרִים דּוֹם עִם הַלַּיְלָה, זֹהַר מַתֶּכֶת שֶׁקָּפְאָה, / מַבְהִיקָה וּמַשְׁחִירָה כְּאַחַת' (עמ' 86).

אבל לפני כל אלה הייתה בֶּלְץ, עיירת הולדתו. 

בלץ, שפירוש שמה הוא בִּיצָה, הייתה בתחילת המאה ה-19 כפר גדול, שבמרוצת השנים הפך לעיר השלישית בגודלה בבסרביה. המדריכה המקומית חזרה וטענה, כי 'אין בה כלום. יותר נכון, לא נשאר בה כלום'. העיר נהרסה במלחמת העולם השנייה ונבנתה בחופזה בערבוביה של סגנונות בנייה סובייטים. כיום מתגוררים בה כ-100,000 תושבים. 'יש רחוב ראשי ארוך ומסעדת פיצה גדולה. אולי נאכל שם', הבטיחה. 

בכניסה לעיר קיבלה את פנינו עגלת עץ רתומה לסוס יגע, עמוסת שקים שתכולתם לא ברורה. אחריה השתרך טור מכוניות, חלקן חדישות, ואוטובוס ציבורי דחוס. משני צדי הכביש חנויות, רוכלים ודוכני רחוב – המונה של עיר. לכל אלה אין כמובן זכר בשיריו של פיכמן. מבטו התרכז בפיסת ארץ קטנה המשנה את פניה בעונות השנה, בעמק הריאוט המקיף את בלץ ובבית ילדותו שבשוליה. 

'עֵמֶק קָטָן מֻקָּף גְּבָעוֹת ... וְיַרְקוּתוֹ עָמְקָה מִכָּל צִבְעֵי הָעֲרָבָה' (יעקב פיכמן, דמויות קדומים, תש"ח, עמ' 335) צילום: מיכאל בר אל

בשירו 'לילה בָּאָחוּ', שאותו כתב בשנת 1949 בתל אביב, מרחק שנות אור מבלצי המרופטת של היום, כתב פיכמן: 'זֹאת הָעִיר בֶּלְץ, רִאשׁוֹנָה בָּה מַיִם וָדֶשֶׁא רָאִיתִי / לֹא נִתְבָּרְכָה בְּחֵן' (מולד, ג-ד, תש"ט, עמ' 88). ואכן, כפי שטענה מדריכתנו, בבלצי המוזנחת של היום כבר אין מה לראות, זולת פה ושם בניינים עתיקים שחזותם מלמדת על מעמדה של העיר בעבר.

הצצנו במבנה קלאסי של בית דואר בן 150 שנה, שהוזכר כבדרך אגב ביצירתו בהקשר רומנטי. פיכמן, ששב לבית הוריו לאחר נדודים, תיאר את יציאתו 'בלב נִפעם מן הדואר ומכתבהּ בידי כשלל יקר'. מכתב זה של אשה אהובה, הוא שהביאו לעזוב סופית את עיירתו ולשוב לאודסה ('אביב מוזר', כתבי פיכמן, עמ'צא-צב).

ראשוני היהודים הגיעה לכאן בסוף המאה ה-18. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה שהיגרו לכאן, אל 'הדרום הפרוע', מרחבי האימפריה הרוסית. עד סוף המאה ה-19 מחצית מהתושבים היו יהודים. הם הקימו טחנות קמח, מפעלי ממתקים, סבון, נרות וצמר גפן, וסמוך לעיירה פרחו חוות חקלאיות שבהן ייצרו יהודים, כמו בני משפחת פיכמן, בין השאר שמן חמניות וסחרו בצאן ובקר. 'שָׁם יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, שֹׁותְקִים כִּרְגָבִים,/ דּוֹרְכֵי-יֵינוֹת, שׁוֹלְקֵי-גְּבִינָה' ('בסרביה', כתבי פיכמן, עמ'כב).

מימי נהר הריאוט, הזורמים בנחת בשולי העיר, הביאו ברכה לטחנות הקמח ולמקשאות הרבות, וגם ליהודים שומרי המסורת, שבימי ראש השנה יצאו אל גדות הנהר כדי לקיים שם את טקס ה'תשליך'. 

גשר על נהר ריאוט ליד בלצי, שנות השלושים של המאה העשרים. הגשר אינו קיים עוד (ויקיפדיה)

לב העיר נטול חן, אולם כל מה שמחוץ לה יפה מכל יופי. אנו מתפעלים מן הנהר החוצה את עמק הריאוט, שהכפרים הזעירים הפזורים לאורך גדותיו הם תמונה כמעט מדויקת של סדרת שיריו 'הבסרביים'של פיכמן. על דעת עצמי קבעתי, שבית אחד סמוך לנהר הוא בן-דמותו של בית משפחת פיכמן: 'לָָבָן וָרָם מֵעַל תִּלוֹ הֵאִיר / וַיְהִי כֻלּוּ תִּפְאֶרֶת לְרוֹאָיו' ('בית מול הריאוט', כתבי פיכמן, עמ'קנו), תאומו של הארמון רב התפארת שעל שפת הכנרת.  

בית מול הָרֵיאוּט (צילום: מיכאל בר אל)

כדי להשלים את תמונת בית ילדותו של פיכמן הסתייעתי בכתביו של לייב קופרשטיין (1992-1904), יליד מרקולשטי הסמוכה ואביה של שדרנית הרדיו עדנה פאר. קופרשטיין, שהגיע לבלץ כמורה לעברית לאחר שסיים לימודי ספרות בסורבון, ניהל בעיר את בית הספר התיכון של רשת 'תרבות'. הוא סיפר כי משפחת פיכמן הייתה חמה ומלבבת וידעה לטפח את הבן המוכשר. אביו של יעקב, אליהו פיכמן, נתפס בעיניו כ'יהודי בסרבי גזעי', רציני ושתקן, שהיה שקוע בעסקיו: 'איש ערבה עבדקן, רחב גרם וחסון, יהודי חוכר אדמה ומגדל צאן, סוחר הצובר את תנובת השדה ופרי הצאן ומעבירם למרחקים, בעיקר לאודסה' (ספר בלצי, עמ' 449). ילדי פיכמן למדו בחדר המקומי, אך גם קיבלו שיעורים ממלמד פרטי שמוצאו מליטא.

לייב קופרשטיין (ויקיפדיה)

דברי קופרשטיין הצטרפו לשירי פיכמן, שבהם תיאר את ביתם המקושט בשטיחים צבעוניים ובעבודות רקמה מעשה ידיה של האֵם 'יְפת-קומה', שגם נהגה לשיר בקולה הנעים. גם הסבתא הקפדנית שהתגוררה עמם הייתה חלק מתמונת חייו בחצר הגדולה, באסם, באורווה ובגינת הירק – 'בַּת-כְּפָר הָיְתָה, פְּשׁוּטָה ... עֵינָהּ פְּתוּחָה לְכָל מַה שֶׁעֻקָּם' ('בית מול הריאוט', כתבי פיכמן, עמ'קנו).

אולי כאן, במקבץ הבתים הנאים, הנראים ריקים מאדם, ליד הבאר עם הקילון, אמצא תשובות לשאלות ששואל אלטר את חברתו לשעבר בשיר 'מײַן שטעטעלע בעלז': 'איך נראה הבית הקטן שפעם כה זָָהָר, / העוד צומח העץ הקטן ששתלתי במו ידיי?' (תרגם דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים, עמ' 96). תמונה נאיבית-פסטורלית זו נשמעת לכאורה כלא יותר מנוסטלגיה סנטימנטלית, אך כאן, לנגד עיני ממש, היא נוכחת כאותה מִנחה יפה שהעניק פיכמן לעיירה באידיליה 'צָהֳרֵי-קִָיץ' (1907). הנה כך מתוארת הסביבה שהזמן בה עצר מלכת, ממתינה לרגע בו תילכד בעדשת המתבונן בה גם בחלוף למעלה ממאה שנה:  

צִבּוּר שֶׁל בָּתִּים נְמוּכִים וּצְפוּפִים הִתְפַּשֵּׁט בְּלִי סֵדֶר. 

וְשֻׁפְּכוּ עַל אוֹתָם הַבָּתִים קִלוּחִים, קִלוּחִים שֶׁל זָהָב,

 ... וְעָמְדָה הָעֲיָרָה בְּבָתֶּיהָ הַקְּטַנִים מֻטְבַּעַת בִּנְגוֹהוֹת,

 מְקַבְּלָה הָאוֹר בְּאַפַּטִּיָה גְּמוּרָה, כְּאִילוּ לָהּ אַחַת:

אִם יֵרֵד הָאוֹר וְאִם יֵחְדַּל – – –

                               אַךְ בָּאוּ יוֹשְׁבֶיה כֻּלָּמוּ 

בְּמִסְתּוֹר בָּתֵּיהֶם, הֵגִיפוּ הַתְּרִיסִים וּפָרְשׁוּ וִילוֹנוֹת 

צִבְעוֹנִים בְּכָל חַלּוֹן, וַתַּעֲמֹד הָעֲיָרָה בּודֵדָה-שׁוֹמֵמָה ...

('צהרי-קיץ', גבעולים, עמ' 95)

הד להווי הכפרי ששרר בבלץ נמצא למכביר ביצירתו ביידיש של הסופר יעקב יקיר (1980-1908), יליד העיר ובן למשפחת טוחני קמח. יקיר, שלמד עם נתן אלתרמן בגימנסיה 'מגן דוד'שבקישינב, הוא גם סבהּ של הסופרת והמתרגמת התל-אביבית עינת יקיר. ספרו ירח נוהג בכוכבים (תרגם שלמה שנהוד, הקיבוץ המאוחד, 1970) שופע סיפורי פולקלור מקומיים ותיאורים שובי-לב של ביתם שבסמטה הציורית ושל שכניהם – יהודים של ימות חולין, נשים נמרצות, ילדי החדרים ועוד טיפוסים בסרביים עליזים.

יקיר ציטט את דברי אמו: 'אם אין לחם ואוכלים ממליגה בלבד, הרי זה אסון קטן. אך אם גם ממליגה אין, הרי האסון כבר גדול' (עמ' 43). ואכן, את המָמָלִיגָה המשובחת, דייסה צהבהבה העשויה מקמח תירס, שמוכרת לנו גם כ'פּוֹלֶנְטָה', טעמנו מדי יום בווריאציות שונות, ובזכותה החוויה הפכה לא רק נעימה לעין אלא גם לחיך. 

'שמש גדולה, עגולה כממליגה' (ויקיפדיה)

תיאוריו של פיכמן מהדהדים בסיפורו של יקיר 'הלבנה משקיפה במשקפיים', על אותן עיירות מנומנמות הנחבאות בינות לשדות ולכרמים וממתינות לשווא להתרחשות כלשהי – 

צהרי יום שבת קיצי. 

שמש גדולה, עגולה כמַמליגה, ממש צֵא וּבְצע אותה, שופכת רמץ. העיירה רודמת נעגמת בצל העצים המוריקים ובצינת הבארות. 

נסה נא לשֵׁם סקרנות להפליג מן העיירה אל הדרך, ואתה אבוד. השמש תופסת אותך בהיותך בשדה, קופחת וחורכת אותך ומתיכה אותך כנר. 

כנראה הכל חשים בכך, ולכן אין זזים. יש חוטפים נמנום בדירותיהם, יש מתנמנמים אצל דופן העפר שליד ביקתתם. 

הללו שכבר הקיצו משנתם, משפשפים עינם האחת, אחר כך את השנייה. מסתכלים על סביבם, מציצים אל מעבר לגדרות, וכשאין רואים איש ואין שומעים אפילו ציוץ כלשהו, חוזרים ומתפהקים ... משום מה דומה עתה עיירתנו לטירה עתיקה מימי המלך סוביאסקי, לחורבה נטושה, כמעט למדבר (עמ' 21). 

ובאותם צהרי-יום, בעודנו מצפים בעצמנו לגילוי כלשהו אל מול דממת הבתים המסוגרים, הבחנו ברועת אווזים שתפסה מחסה תחת העצים, משל יצאה היא מתוך שירי פיכמן או סיפורי יקיר.

רועת אווזים (צילום: מיכאל בר אל)

המדריכה המקומית שלנו, שמתגוררת בקישינב אך גדלה באחד הכפרים בסביבה, ביקשה לצנן את התלהבותנו מהנופים המרהיבים. היא סיפרה על ימי החורף הארוכים ועל המזון הנאגר במזווה הכפרי, והוסיפה כי הוצאות החימום בחשמל מכבידות עליה, שלא כמו בני משפחתה שמשתמשים בבולי עץ מהמנסרות שבסביבה או מכריתת עצים ביערות. 'החורף קשה וארוך', אמרה. 'לא כדאי לבוא בחורף, גם לא בסתיו'. ואכן משירו של פיכמן 'בראשית הסתיו' (1902) למדתי כי בעונה זו 'רַק שָׂדוֹת עֵירֻמִּים וּצְהוּבִים מִשְׂתָּרְעִים, / וּגְלוּיִם לָעַיִן כָּל עֵמֶק וָגָב; / וְאֵין עוֹד לַיַּעַר סוֹדוֹתָיו הַיָּפִים'. שיר נוגה, שנחתם בצער על 'אֹשֶׁר שֶׁעָף' (גבעולים, עמ' 11), וגם על חורף מושלג שבו 'הָעוֹלָם נִתְרוֹקֵן וַיִפְתַּח / אֶת שְׁעָרָיו לָקַּדְרוּת הַחִוְרָה' ('חורף', שם, עמ' 40). 

מזווה בכפר בסרבי (צילום: מיכאל בר אל)

התנחמתי אפוא בעשרות שירי האביב והקיץ ובדימויי גן עדן הייחודיים לכברת ארץ זו, שהכשירה את פיכמן להיות דרוּך ומְלֵא קשב לכל נוף, גם לזה שבגליל ובנגב. הד עמוק לרגישותו זו יש ברשימתו 'פינות ירוקות', שם הוא מונה את צרור התמונות הנבחר שלו – 'יש פִּנּוֹת בְּרוּכוֹת, שֶׁיַּרְקוּתָן נֶאְפֶּדֶת זֹהַר עָמֹק, טֹהַר-חַג, כאילו כאן היתה לאדמה עֶדנת ימיה הראשונים', וממשיך ומפליג, ממקום מושבו בתל אביב, גם שם פגש פינה ירוקה בשרון ובגליל, אל הפינה החתומה בלבבו, אותה הוא נוצר בזיכרונו: עמק הראוט, 'שֶׁבְּלִבִּי אִוִּיתִיהָ לְמוֹשָׁב לִי לְכָל יְמֵי חַיָּי' ('פִּנּוֹת יְרֻקּוֹת', כתבי פיכמן, עמ'קעד). 

מה נותר מאותו עולם שרחש כאן כל העֵת ובכל עונה? 

ברחובה הראשי של בלץ אנו מחפשים את אתר הזיכרון ליהודי העיר. מצאנו אותה ברחבה לא גדולה, מול שרשרת שיכונים בלב אזור מסחרי. מונומנט אבן צבוע לבן ומוקף צמחיה. הסְפָרוֹת 1941, שמייצגות את שנת השבר, בולטות במיוחד, אילמוֹת נוכח שאון העיר והמולת האנשים עמוסי סלים שחולפים בדרכנו. רק קומץ עצי אורן מכתר את רחבת ההתייחדות השקטה. נותרו רק מילים – סיפורים, שירים וספר הזיכרון המונומנטלי לקהילת בלץעל כ-650 עמודיו. 

אנדרטה לציון רצח היהודים בבלצי (צילום: אבישי אמיתי)

במחקר על 'שירי השואה'של פיכמן הראה אבנר הולצמן כי ראיית העולם האמנותית של המשורר הייתה טבועה מאז ומתמיד בחותם דיכוטומי – הרמוניה ומנגד אסון, אמונה בכוח החיים של האדם והטבע ומנגד קדרות ופסימיות. לאחר השואה התחדדה השקפה זו בשיריו הרבים, ספוגי הכאב, על בלץ שזכר. מוטיב אחד בולט בכולם: העושר והיופי שבחיים שלפני החורבן, והשאלה המתבקשת – היכן הם עתה? 

כרבים מבני דורו גם פיכמן נרתם למשימה של הצבת אנדרטה פואטית לעולם שנהרס ואיננו. קורפוס זה מונה כארבעים שירים – רובם מכוונים במישרין לבסרביה ולבלץ ומקצתם לוורשה – שנכתבו, כפי שהראה הולצמן, בשש שנות מלחמת העולם השנייה. הידיעות  על הרס העיר בהפצצות מטוסים, ועל גורלם המר של היהודים שלא הצליחו להימלט מבעוד מועד, נותרו בבלץ ונרצחו או נשלחו למחנות עבודה מעבר לנהר דיינסטר, הגיעו גם לאוזניו של פיכמן ומצאו ביטוי בשיריו. כזה הוא למשל השיר הקצר 'בֶּסָרַבְּיָה', שבו נהר רֵיאוּט 'עָזוּב בַּשֶׁמֶשׁ,/ סַב לְאִטּוֹ אִלַּם בִּצְהֹב קָמָה'. הוא תוהה על גורלם של היהודים הפשוטים, 'דּוֹרְכֵי-יֵינוֹת, שוֹלְקֵי-גְּבִינָה' (כתבי פיכמן, עמ'כב). בפואמה אפופת היגון 'בַּיִת מוּל הָרֵיאוּט', שחזר פיכמן את מבט הילד, זה המשתטח בראש ערמת שחת, 'מְלַא הִרְהוּרִים ... וּקְלֹט קוֹלוֹת, צְבָעִים, קִטְעֵי חַיִּים' (שם, עמ'קנו), ומבעד לעיניו נפרש עולם ומלואו – הטבע, העיירה והמשפחה.

הערבה הירוקה הפרושה לפני המבקרים במרחבים אלה, יותר ממאה שנה לאחר שפיכמן עזבם, חוגגת בצבעוניותה וקמה לתחייה, 'פָּרְחָה, צָמְחָה, מָשְׁכָה בְּאֹור יַרְקָהּ / וְאֵד כָּחֹל נִתְלָה בְּאֳפָקֶיהָ' (עמ'קנז). בזה אחר זה באים ועולים אמו, אביו, סבתו, רועי הצאן ועושי הגבינות, האיכרים המקומיים, וגם בחורים רעבים שהיגרו מליטא והצטרפו לתאוות החיים הבסרבית: 'בָּצְּרוּ דָּרְכוּ יֵינוֹת, כָּבְשׁוּ שְׁזִיפִים,/ לָגְמוֹ תִּירוֹשׁ, וּצְלִי כְּבָשִׂים שְׁמֵנִים / אָכְלוּ לָשׂבַע' (עמ'קנח). כולם מתמזגים להפליא באדמה הדשנה – 'כָּל חַמָּנִית יוֹקֶדֶת שָׁם, כָּל דְּלַעַת / מֻטֶּלֶת עַל צִדָּה' (עמ'קנט), קְני התירס, אשכולות הגפנים כענברים. הייתכן כי היקום הזה, מְלֵא החִיוּת, נדם ונעלם?

הכאב הזועק מכל שורה מהול ברגשות אשמה על הפניית העורף, על ההבנה כי 'לֹא פֹּה, לֹא פֹּה אֶצְמַח' (עמ'קנט), שהביאה אותו לנדוד ולבנות את חייו במקומות אחרים. פיכמן, הממאן להתנחם, שעזב את משפחתו, חש כי נטש אותם לגורלם. בסיום הפואמה הוא מפרש את טעמה של השיבה המיוסרת אל עולם ילדותו: 'אַךְ זֶה הָיָה בֵיתִי, נוֹף מַטָּעִי./ פֹּה כָּל אֲשֶׁר הֵחֵל לִהְיוֹת – וַיְהִי', כולל ההשלמה עם כך שאיש מבני משפחתו ועמו כבר לא יחכה לו בשדות הריאוט הירוקים, 'עַתָּה שׁוֹמֵם הַתֵּל, וְעַל עִיָּיו / לֹא עוֹד יַלְבִּין הַבַּיִת הַמְרֹעָף', וקינתו נחתמת במילים: 'אֵבְךְּ בֵּית אָבִי אֲשֶׁר לָעַד יֻתָּם' (שם). 

יעקב פיכמן

נותר עוד חוב אחד וכדי לפרעו אנו מוצאים את עצמנו במעבר גבול ובו שוטרים חמורי סבר. היעד הוא העיר בֶּנְדֶרִי(Bender, Bendery), כיום טיגינה (Tighina). בנדרי נמצאת בטרנסניסטריה – מדינה מוזרה (עם שם מעורר אימהבזיכרון היהודי), שפרשה בשנת 1990 ממולדובה והכריזה עצמאות, אך אינה מוכרת על ידי אף מדינה אחרת, פרט לתמיכה לא רשמית של רוסיה. 

אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית, הוצאת נ'טברסקי, תשי"ב, עמ' 169

צילום זה ליווה אותנו בדרכנו אל רחבת הקתדרלה העירונית, הזוהרת בכיפתה הכסופה, וממנה לבניין הגימנסיה העברית המהוללת. בגימנסייה זו לימד המורה לעברית חיים גלאס, אביו של המשורר זרובבל גלעד (1988-1912), מחבר 'שיר הפלמ"ח'וחבר קיבוץ עין חרוד. גלעד, שעלה לארץ עם בני משפחתו והוא בן חמש, נולד כאן. כמה משיריו נוגעים בילדותו בבנדרי וראויים לפרק נפרד, שעוד יבוא.

'תלמוד תורה'בבנדרי, 1937 (ויקימדיה). על הלוח כתוב 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' (נדרים, פא ע"א)

טיילנו בעיר זרה, ובה בעת גם מוכרת. ביקרנו באתר זיכרון מרשים שנבנה על שפת הדנייסטר ומנציח את גירושם ורציחתם של יהודי העיר, והוא לא רחוק מבית החולים היהודי הבנוי בטוב טעם, שכיום מאכסן בין כתליו פקולטה לרפואה. 

אתר זיכרון בבנדרי על גדות נהר דנייסטר (צילום: מיכאל בר אל)

המשכנו בשיטוט נעים בטיילת שלאורך הנהר. המדריך המקומי סיפר לנו כי אידה נודלגרה כאן לאחר שחרורה מסיביר. בקשתה לגור במוסקווה סורבה והיא גרה בבנדרי עד שהותר לה לעלות לארץ (אוקטובר 1987). צעדנו לאורך שדרת עצי ערמונים, שמשני צדיה בתים נאים שברובם גרו קודם לשואה עשירים בני הקהילה היהודית. המדריך הצביע לעבר אחוזות מפוארות המתוחזקות היטב – כאן גר סוחר חיטה, כאן מנהל הבנק וכאן סוחר בדים ...   

השדרה הגדולה בבנדרי (צילום: מיכאל בר אל)

שמנו פעמינו אל מבנה מהודר – זהו בית הכנסת הגדול לשעבר של בנדרי, שכיום הוא מרכז ספורט. הקפנו אותו מכל עבר עד שהותר לנו להיכנס פנימה. אולם קטן בתוכו הוסב לזירת אגרוף, ובאולם הגדול, שהיה בשעתו אולם התפילה, ריחפו על הבמה רקדניות בבגדי בלט לצלילי פסנתר. עמדנו זמן מה והתבוננו בהן. בעולם אחר אפשר היה לדמות את חנינא קרצ'בסקי מלווה בפסנתר את הרקדן והצייר ברוך אגדתי (1976-1895), אף הוא יליד בנדרי שעלה לארץ בשנת 1910, שנתיים אחרי חנינא המבוגר ממנו. 

בניין בית הכנסת הגדול בבנדרי (צילום: מיכאל בר אל)

איך מסיימים רשימה זו? 

אולי בשיר 'פִּרְחֵי שָׁדֶה', שפרסם יעקב פיכמן באוסף שירי הילדים שלו עֲרָבָה (הוצאת 'אמנות', פרנקפורט ע"נ מיין, 1922). אלה הם שירים קצרים החוגגים את מחזור החיים בטבע, והם גדושים בגינות, בפרחים ובפרפרים, והכל מלווה בעשרות איורים שובי-לב.

פיכמן לימד אותנו להתבונן בקמילה ובפריחה שבטבע:

אִם הַזְמֵן הִזְמַנְתֶּם / אוֹתָנוּ וְאִם לֹא – / הָאָבִיב חַגֵּנוּ, / וַאֲנַחְנוּ נָבֹא!' (עמ' 21).

אם כך הוא הטבע, האם כך היא גם ההיסטוריה?

לקריאה נוספת

א. יש כיסוי: פרנסות במאה שערים

שם שנון לכיסויי ראש לנשים חרדיות (כובעים ופאות)

אותנו לימדו שגמ"ח זה בחינם, אבל כאן המחירים ללא תחרות. העיקר שההנהלה חרדית!!!

'כיכר השאַבעס'סמוכה לכיכר השבת – הומור עצמי?

שולמן מסלון גאולה השתגע לקראת שוואַרצע פראַיידיי

קשר כשר

אברהם, הספר של בריסק, עושה סלסול פיאות (של גברים, כמובן)

PC במאה שערים: 'ביגוד מכובד לנשים במצב מיוחד'...

ב. משלוחעל'ה

צילום: שמוליק שדה

ימי הקורונה הביאו על כולנו את 'פרשת וישלח', דהיינו משלוחים לסוגיהם, צורותיהם וצרותיהם.

אז אם יש משלוח, למה שלא יהיה גם משלוח'לה? הקטנה ידידותית של משלוח עלעלים רעננים ממושב עולש.

השנינות כאן היא כמובן כפולה: גם משלוח קטן וחמוד, וגם משלוח עלעלים...

ובמחשבה נוספת, איזה מקום מתאים יותר לגידול עלעלים מאשר מושב עולש אשר בשרון, ששמו ניתן לו בזכות צמחי העולששגדלים בשדותיו, צמח שהוא עצמו משמש תבלין ותחליף קפה ידוע.

ג. אופוריה בגת

מעלים לצמחים. מי ימנה את סגולות צמח הגת?

החנות הזו ברחוב העלייה בתל אביב משבחת את מותג העל התימני הזה במושגים של קנאביס רפואי.

צילומים: איתמר לויתן

השלט האניגמטי הזה – 'הגת מכור' – צולם בשכונת שעריה (בדרום פתח תקוה), שרבים מתושביה יוצאי תימן. מה בעצם הוא אומר? אולי סוג של קמצנות. אל תגנבו לי את עלי הגת, מכרתי הכול...

צילום: חיים כהן (המקורי)

אגב, 'גת'הוא בכלל שם עממי, שנגזר מהשם האמיתי של השיח 'קאת', שמקורו בערבית. 

מויקיפדיה למדתי כמה עובדות מעניינות על הגת:

בשל נוכחות הקאתינון בצמח הקאת, הוא אסור למסחר בארצות הברית, בגרמניה, בבריטניה,בחלק ממדינות אירופה ובמצרים. הוא מותר לשימוש ברוב מדינות האיחוד האירופי ובחלק ממדינות ערב. בישראל לא הייתה שום הגבלה על צמח הגת עד שבפיצוציות החלו להמכר גלולות סינתטיות בשם 'חגיגת'. ה'חגיגת'הכיל גם כמויות גדולות של קאתינון שפגע במשתמשיו. בעקבות כך התקיים דיון בכנסת ולפי המלצת משרד הבריאות, הותר הצמח לשימוש ולמסחר בצורתו הטבעית בלבד. נכון ל-2011, מגודל צמח הקאת בישראל, לשימוש מסחרי, בשטח בהיקף כולל של כ-1,000 דונם, המשווקים לירקנים ולפיצוציות.  

לאור העובדה כי הצמח מותר לשימוש ברוב מדינות העולם, מחירו נמוך יחסית, ופחות גורמים עבריינים מעורבים בסחר. שמועות לפיהן הסחר בגת תומך בטרור הופרכו. נמצא שהדבר נכון לשתי מדינות בלבד: אפגניסטן וקולומביה. יש המניחים כי גם בתימן הגת משמש למימון ארגוני טרור כמו אל-קאעידה. קיימת הערכה שמחצית מאוכלוסיית תימן נוהגת לשבת בצוותא, בדרך כלל בשעות אחר הצהרים, ללעיסת קאת. בעבר נעשו ניסיונות מטעם גורמים בממשל להניא את האזרחים מהמשך קיומו של הרגלם זה.

ד. מַשְׁכּוּכִית

'מאי משכוכית', שואלת הגמרא במסכת בבא קמא (דף נב ע"א), ועונה בשמו של ר'יעקב: 'עיזא דאזלא בריש עדרא', כלומר עֵז ההולכת בראש העֵדֶר ומושכת את כולם אחריה.

אכן, שם יאה ונאה לחברת שירותי הובלה!

צילום: איל דודסון