הגדה של פסח מאת ד"ר מלכיאל זוארץ

March 26, 2013, 11:11 pm

≫ Next: חיים וייצמן בארץ ישראל, פסח 1918

≪ Previous: עוד מעט פסח (תשע"ג)

$

0

0

הספר הסאטירי ZOO אָרֶץ ZOO?, שראה אור לראשונה ב-1975 (ושוב ב-1982 בהוצאת 'דומינו'), הגדיר את דמיונם, ערכיהם ומאוייהם של דור ישראלים לאחר מלחמת יום כיפור, ובמידה רבה גם עיצב את ההומור החדש של אלה שההומורסקות של אפרים קישון כבר לא הצחיקו אותם. הוא נכתב ונערך על ידי חבורת סחב"ק, ראשי תבות שמם של ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב, ואפרים סידון, שאליהם הצטרפו גם המאיירים דודו גבע ודיק קודור. למעשה, הספר התבסס על מדור שבועי בשם 'ZOO הארץ', שהופיע בגילונות 'העולם הזה' בין השנים 1976-1973.

דמות גרוטסקית שזכתה ל'טיפול' מיוחד בספר הייתה של עורך העיתון, כביכול, ד"ר מלכיאל זוּארץ. זו הייתה הגחכה של ד"ר הרצל רוזנבלום, שהיה אז, בתוארו הרשמי, עורך העיתון 'ידיעות אחרונות' והתפרסם במאמרי המערכת המליציים שלו.

למרות הזמן הרב שחלף, הספר ברובו עדיין מצחיק מאוד. במדור 'חגים וזמנים' לפסח הובאה בספר ההגדה המבוארת של מלכיאל זוארץ (עמ' 191-179). הנה היא:

תודה לשמואל גביש

---

חיים וייצמן בארץ ישראל, פסח 1918

March 27, 2013, 11:43 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: 'בוקי בקבוקים' וחג המַסְלֶנִיצָה הרוסי

≪ Previous: הגדה של פסח מאת ד"ר מלכיאל זוארץ

$

0

0

יעקב גרוס, חוקר הסרט העברי והיהודי, העלה אתמול ליו-טיוב סרטון נדיר המתעד את ביקורו השני (הראשון היה ב-1907) של חיים וייצמן בארץ ישראל. זה היה בפסח תרע"ח (1918), לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ראשית שלטון המנדט הבריטי וכמובן לאחר הצהרת בלפור, שניתנה חמישה חודשים קודם לכן. תושבי הארץ, שרק החלו אז לנשום לרווחה, קיבלו בשמחה את פני 'ועד הצירים' – משלחת המנהיגים הציוניים, שוייצמן עמד בראשם.

בסרטון – שגרוס משער כי הוא חלק מהסרט העברי הראשון (האבוד) 'יהודה המשוחררת' – נראים חברי הוועד בביקורם בתל-אביב, בירושלים (הר הצופים, הכותל המערבי), וכן בקבלת הפנים החגיגית לגנרל אלנבי, שנערכה בשכונת הבוכרים בנוכחות וייצמן ורבני העיר. הצלם היה יעקב בן דב (1968-1882) איש 'בצלאל' וחלוץ הסרט העברי. איכות הצילום מעולה והתמונות עצמן מפתיעות ומשובבות נפש (שימו לב לשלל הכובעים שהתהדרו בהם הגברים והנשים).

בול שהודפס בשנת 1992, במלאת 75 שנה לסרט העברי הראשון

וכך כתב גרוס בהסבריו לסרטון:

במלאת 95 שנה להגעתו של חיים וייצמן לארץ ישראל, ובחלוף 60 שנה למותו, ראיתי לנכון להעלות סרטון המציג את הצעדים הראשונים לתקומת הבית הלאומי בארצנו. רבים נוטים לשכוח שחיים וייצמן היה הדמות המרכזית במשך יותר מ-30 שנה בתנועה הציונית שהובילה להקמת המדינה ומוסדותיה, ובמקביל לפיתוח ההשכלה הגבוהה בארץ. וויצמן היה האיש שהגשים את חזונו של הרצל, והגעתו בפסח תרע"ח – 1918 בראש המשלחת הציונית פתחה דף חדש בתולדות היהודים בעולם!  

עם חיים וייצמן צועדים בתל-אביב ובירושלים: מ.ד. אידר, ישראל זיו, ליאון סיימון, סילוואן לוי, יוסף קאואן, אהרון אהרונסון, אדווין סמואל, ג'ימס רוטשילד, בצלאל יפה, זלמן גלוסקין, דוד לבונטין ועוד.  

אם תרצו – אלו הם הצעדים המעשיים הראשונים להקמת מדינת ישראל. סרט זה הוא כנראה גם אחד השרידים הבודדים לסרט העברי הראשון של יעקב בן דב "יהודה המשוחררת", סרט שפרשיית אובדנו תועדה ע"י בית משפט השלום בירושלים ב-1927. ואף על פי כן – אני תקווה שימצא באחד הימים.

גלגולו של ניגון: 'בוקי בקבוקים' וחג המַסְלֶנִיצָה הרוסי

March 28, 2013, 10:14 pm

≫ Next: 'הגדה של פסח' מצויירת בידי יעקב וכסלר

≪ Previous: חיים וייצמן בארץ ישראל, פסח 1918

$

0

0

בוריס קוסטודייב (Boris Kustodiev), מסלניצה, 1920

מאת צבי (גרימי) גלעד

שיר הילדים 'בוקי בוקי' כבר כמעט שאינו מוכר, לא לילדים וגם לא לרוב ההורים. אולי דור הסבים והסבתות זוכר שיר 'חינוכי' זה, שנוסחו העברי נכתב ככל הנראה בשנת 1949.

הנה מילות השיר מתוך אתר 'זמרשת':

בּוּקִי בּוּקִי בַּקְבּוּקִים,
בּוּקִי בַּקְבּוּקַיִם,
אִם חָלָב הַרְבֵּה שׁוֹתִים
כֹּחַ יֵשׁ כִּפְלַיִם.

בּוּקִי בּוּקִי בַּקְבּוּקִים,
בּוּקִי בַּקְבּוּקַיִם,
הַזּוֹלֵל רַק צִמּוּקִים
חָשׁ הוּא בַּשִּׁנַּיִם.

בּוּקִי בּוּקִי בַּקְבּוּקִים,
בּוּקִי בַּקְבּוּקַיִם,
לְפָנִים מְלֻכְלָכִים,
הֵן נוֹצְרוּ הַמַּיִם.

בוקי בוקי בקבוקים
בוקי בקבוקיים
אם חלב הרבה שותים
כוח יש כפליים.

בוקי בוקי בקבוקים
בוקי בקבוקיים
הזולל רק צימוקים
חש הוא בשיניים

בוקי בוקי בקבוקים
בוקי בקבוקיים
לפנים מלוכלכים
הן נוצרו המים

כאן שרה אותו חנה אהרוני:



ומי כתב שיר זה?

על פי אתר זמרשת ועל פי הנדפס בתקליט שתמונתו הובאה בסרטון לעיל מחבר השיר הוא אברהם ברושי (המוכר משירים כמו 'חיל פרשים אנו' ו'קרה זה רק הפעם').

אלא מאי? משונה ככל שזה נשמע, נחומי הרציון, שמיודד עם אברהם ברושי (יליד 1923; גר בתל אביב) ואף כתב את תולדותיו ב'זמרשת', מסר לדוד אסף כי ברושי מכחיש בכל תוקף את בעלותו על השיר וטוען שלא הוא כתב אותו. נחומי הראה לו את תמונת התקליט של 'מקולית', שבה כתוב שמו במפורש, אך ברושי הצנוע עדיין מתעקש שלא הוא כתב את השיר.

אברהם ברושי, 2010 (תודה לנחומי הרציון)

לשיר זה יש גרסה נוספת, 'למבוגרים', שגם מחברה אינו ידוע. הנה המילים מאתר 'זמרשת':

בּוּקִי בּוּקִי בַּקְבּוּקִי
בּוּקִי בַּקְבּוּקַיִם
לַמּוֹזֵג בַּקְבּוּק אֶחָד,
לָאוֹרֵחַ שְׁנַיִם.

כָּל הַיּוֹם סָלַלְתִּי כְּבִישׁ
זֶה מְעַט לֹא נוֹחַ,
וּבָעֶרֶב עֵסֶק בִּישׁ
לְטַיֵּל אֵין כּוֹחַ.

בּוּקִי בּוּקִי בַּקְבּוּקִי
בּוּקִי בַּקְבּוּקַיִם
לָמָּה לִי בַּקְבּוּק אֶחָד
וְלָאוֹרֵחַ שְׁנַיִם?

כאן שרים אותו זמרי 'זמרשת'.

גם אם מחבר הגרסה השנייה אינו ידוע, ברור שהבית השני נלקח, ככתבו וכלשונו, מהשיר הידוע 'תה ואורז יש בסין', שאת מילותיו העבריות (ללחן רוסי) חיבר אברהם שלונסקי.

אך אם אין אנו יכולים לומר דברים ברורים על מחבר המילים, מקורו של הלחן ברור הרבה יותר והוא מקשר אותנו לימים אלה של ראשית האביב.

הלחן נלקח משיר רוסי שנקרא 'ספרי לי, מסלניצה' (Расскажи-ка,масленица). זהו שיר הקשור לחג ה'מסלניצה' (Maslenitsa), קרנבל עממי-פגאני, שנועד לציין את סוף החורף וראשית האביב. לימים, עם חדירת הנצרות, הפך החג לחלק מאירועי ארבעים ימי התענית הקודמים לחג הפסחא הפרבוסלבי, שבהם אסור לאכול מאכלי בשר. בין מנהגי החג: קרנבל תחפושות, שכולל גם שריפת בובת דחליל המסמלת את החורף, וכן זלילת כמויות אדירות של אוכל, ובעיקר בליני (חביתיות; בלינצ'ס) שאותן מטגנים עם תוספות שונות.

חג מעין זה מוכר גם בארצות אחרות ובתרבויות אחרות, למשל 'מרדי גרא' המפורסם (המכונה גם 'יום שלישי השמן'). גם חג ה'מִימוּנָה'של יהודי צפון אפריקה, שנחוג, על מאכליו המתוקים ומוּפְלטותיו, במוצאי שביעי של פסח, מזכיר במקצת את חלק ה'זלילה' של הקרנבלים הללו. 

הטקסט הרוסי המובא בהמשך נלקח משפע טקסטים שיש לשיר. בחרתי מתוכו את החלקים שתואמים, פחות או יותר, למילים המושרות (בשני מקומות נפרדים) של הסרטון המובא להלן. סרטון זה מתאר את חגיגות ה'מסלניצה' בכפר רוסי ששמו אינו מוזכר (אבל ברור שיורד בו הרבה שלג...). שירת 'בוקי' פורצת בתזמון 03:30 (הנשים) ו-04:55 (הגברים) ונמשכת בערך חצי דקה.

בקובץ הקול חוברו שני חלקי השיר, זה המושר בפי הבחורות וזה המושר בפי הבחורים, לרצף אחד.



תודה לאורי יעקובוביץ' שמצא את הטקסט, ולזאב גייזל שתרגם.

ראססקאז'י-קא מסלניצה – ספרי לי מסלניצה   Расскажи-ка,масленица

Расскажи-ка,масленица,	ספרי לי מסלניצה,
Как блиночки пекла?	איך טיגנת בלינצ'ס?
Ой,блины,мои блины,	הו, הבלינצ'ס, הבלינצ'ס שלי,
Блины масленые,	בלינצ'ס על חמאה,
Ой,блины,мои блины,	הו, הבלינצ'ס, הבלינצ'ס שלי,
Ой,блиночки мои.	הו, הבלינצ'ס שלי.
Как блиночки пекла,	איך טיגנת בלינצ'ס,
Сколько сдобья клала?	כמה שומן שמת (בבצק)?
Расстворила я блины н	ערבבתי בלינצ'ס
На холодной воды,	על מים קרים,
Никто не покупает,	אף אחד לא קונה,
Никто даром не берет.	אף אחד לא לוקח בחינם.
За рекой огонь потух,	מעבר לנהר האש כבתה,
У свиньи живот распух.	לחזיר התנפחה הבטן.
Свинья рыло замарала,	החזיר לכלך חרטומו,
Три недели прохворала!	חלה לשלושה שבועות!
Мы давно блинов не ели,	מזמן לא אכלנו בלינצ'ס,
Мы блиночков захотели.	רצינו בלינצ'ס.
Ой, блины мои, блины,	הו, הבלינצ'ס, הבלינצ'ס שלי,
Ой, блиночки мои!	הו, הבלינצ'ס שלי!
Расскажи-ка, Масленица,	ספרי לי מסלניצה,
Как блиночки пекла?	איך טיגנת בלינצ'ס?
Ой, блины мои, блины,	הו, הבלינצ'ס, הבלינצ'ס שלי,
Ой, блиночки мои!	הו, הבלינצ'ס שלי!
Как блиночки пекла,	איך טיגנת בלינצ'ס,
Сколько сдобья клала?	כמה שומן שמת (בבצק)?
Ой, блины мои, блины,	הו, הבלינצ'עס, הבלינצ'עס שלי,
Ой, блиночки мои!	הו, הבלינצ'ס שלי!
На поднос блины клади	תשימי בלינצ'ס על המגש
Да к порогу подноси!	ותביאי לפתח הבית!
Ой, блины мои, блины,	הו, הבלינצ'ס, הבלינצ'ס שלי,
Блины масленые.	בלינצ'ס על חמאה.

בוקי בוקי בקבוקי
בוקי בקבוקיים
למוזג בקבוק אחד,
לאורח שניים.

כל היום סללתי כביש
זה מעט לא נוח,
ובערב עסק ביש
לטייל אין כוח.

בוקי בוקי בקבוקי
בוקי בקבוקיים
למה לי בקבוק אחד
ולאורח שניים?

'הגדה של פסח' מצויירת בידי יעקב וכסלר

March 30, 2013, 10:36 pm

≫ Next: ברוך הבא: ברכת הכהנים של 'ביתא ישראל'

≪ Previous: גלגולו של ניגון: 'בוקי בקבוקים' וחג המַסְלֶנִיצָה הרוסי

$

0

0

מאת איתמר וכסלר

בליל הסדרהמשפחתיבביתנוקראנו, ואנחנוקוראיםגםהיום, מתוך ההגדהשצייראבי, יעקבוכסלר (1995-1912). בכתיבתרשימה זו השתדלתילהיותענייניועובדתיככלהאפשר, אבלכיווןשאיננימאמיןבאובייקטיביות, ברורמאליושזו עדייןרשימהסובייקטיביתמאוד. חלקמןהאינפורמציההמופיעהכאןמבוססעלדבריםששמעתימאביועלשיחותעםחוהגמזו, אלמנתושלד"רחייםגמזו. כדילחזקאתהצדהסובייקטיביאוסיףואומר,שבעיני זוהיההגדההמודרניתהיפהביותרשאנימכיר. 

בשנת 1952 פנה גמזו, אישהאמנותומבקרהתיאטרון בעל השם, שעדאותוזמןכברפרסםכמהאלבומיאמנותמרשימים, אלוכסלר (מוזר לקרוא לאבא שלי בשם המשפחה שלנו, אבל הרי הבטחתי להיות ענייני ועובדתי), והציע ליצורהגדה של פסח בפורמטאלבומי, הגדה מונומנטלית שכמוהלאנוצרהעדאזבארץ; הגדהשתהיה יצירתאמנות ותבטאאתמהותהואתחזונהשלהמדינהשזהעתהקמה.

וכסלרהיהאזחברבקבוצת 'אפקיםחדשים', קבוצתאמניםשבשורתהאמנותהמודרנית, שהלכהונעשתהמופשטתיותרויותרבאותןשנים, הייתהנרלרגליהם. גמזו,שהיהמנהלושלמוזיאוןתלאביבבשנים 1948-1947, ליווהאתאמניהקבוצהוהעמידלרשותםאתכתליהמוזיאון. הואגםהזמיןאתוכסלרלהציגשםאתתערוכתהיחידהראשונהשלו. הבחירהבווכסלרכאמןהמיועדליצוראתההגדההייתהמתבקשת, גםלאורשליטתובטכניקות השונותשלדפוסאמנותי, שאותןלמדבגרמניה לפניעלותוארצה.

יעקב וכסלר בפתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב, 1954 (צילום: ישראל צפריר)

ההגדות שנעשו בארץ בתקופה של מלחמת העולם ואחריה היו צנועות ולעיתים מחתרתיות. הגדות שנוצרו בידי אמנים ידועים לא היו כלל (יוצאת דופן היא ההגדה עם איוריו של נחום גוטמן, שראתה אור ב-1930 בהוצאת 'אמנות'), ולנגד עיניו של וכסלר עמדה, ללא ספק, ההגדה של אמן חיתוכי העץ הנודע יעקב שטיינהרדט, שראתה אור בברלין ב-1921. חיתוכי העץ הגרוטסקיים ועזי המבע, שעיטרו את דפי הגדת שטיינהרדט, ביטאו אימה וזעזוע, וקשרו את הטקסטים העתיקים אל גרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה ואל חוויותיו של האמן כחייל באותה מלחמה. הטיפוגרפיה המסורתית עמדה, במתכוון, בניגוד חריף לכיתוב (המעצבת, פרנצ'סקה ברוך, שהייתה בת 17 כששטיינהרדט פנה אליה, עיצבה גופן שהתבסס על הגדת פראג מ-1526, ובו השתמש האמן בחיתוכי העץ של ההגדה).

'ארבעה בנים' מתוך הגדת שטיינהרדט

הגישה שעמדה בבסיסהגדתוכסלר הייתה דומה. גםכאןהיההאמןאחראי, בנוסףלאיור, גםלעיצובולעימודההגדהכולה. הכתיבה, מלבדאותיותהפתיח (איניציאלים), שגםאותןעיצבוכסלר, הופקדהבידיושלסופרסת"ם ושמו שמואלבןברוך, שפעללפיהנחיותיו. 

מכנהמשותףנוסףלהגדתשטיינהרדט, שהודפסהבמהדורהשל 250 עותקים שנחתמו בידיהאמן, הייתההחלטתו שלוכסלר לצייר בעצמואתהאיוריםעללוחותהדפוס (במקוםלהעביראותםבטכניקהצילומית), כךשהאיוריםיהיוהדפסיםאמנותייםלכלדבר. כדילהרחיבאתהסקאלההצבעונית, החליטלהדפיסאותםבשבעה צבעים, במקוםבארבעה כמקובלבדפוסאופסט, מהשהגדיל את עלותו הכספית של המיזם בצורה ניכרת. גםכאןישלהעריךאתהתעוזהשלגמזו, שנטל עלעצמוסיכוןכלכלי, במיוחד כשזוכרים שמדוברב'תקופת הצנע'.

בנוסףלאיוריהכריכהולעמודהפתיחה, שולבובהגדה 29 איורים, חלקםבודדיםוחלקםמקובצים, כמואיוריעשרהמכותואיוריחד־גדיא; חלקםמובְניםבתוךהטקסטוחלקםעצמאיים. שנייםמהם, 'בצאתישראלממצרים' ו'שהיומסוביןבבניברק' מתפרשיםעלעמודכפולמקופלפנימה.

בסוףההגדהצורףנספחבצורתדףמתקפללשלושה. בצידוהאחדטריפטיכוןהמתאראתשיבתציוןהחדשהומלווהבחזוןאחריתהימיםשלהנביאעמוס (ט, 15-13):

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  

מצדוהשנישלהנספחכתבגמזוחזוןמשלובוהסביראתמשמעותההגדהלפסחבכלל, ואתמשמעותהשלההגדההנוכחיתבפרט:

תכנהשלההגדההיהלכלביתיהודימקורתקווהומעייןתנחומיםגםיחד, כי 'בכלדורודורחייבאדםלראותאתעצמוכאילוהואיצאממצרים', כלומרעליולראותגאולתעמוכגאולתוהאישית ... איןצורךלומר, שעתהעםקוםמדינתישראל, נוספהלהגדהנימתאקטואליות, משוםהזכותהגדולהשזכינו, בימינו, לצאתמעבדותלחרותולקיבוץגלויותעלאדמתנו ... איןזוההגדההראשונההיוצאתלאורבישראל. אךמאדיתכןכיזוהיההגדההראשונהשישבהמשהוישראלימיוחד, מיןפשטותארצית, מיןבריאותמעודנת, מיןאופטימיותשאנורוציםלהאמיןכיהיאמהווהאחדהיסודותהחשוביםביותרשבתהליךהתחדשותנו, השתרשותנובארץקדומהצעירהזו. הבהנקוהכימיזוגנבוןזהשלהישןוהחדש, ישאחןבעיניהקהלהתרבותישלנו, המחפשדרךלהחיאתהשלמסורת, עלידייציקתתכניהאלכליםחדשים. 

וכסלרעבדעלהאיוריםבמשךזמןרבכדילנסחשפהעיצוביתשבההישן-הטקסט 'ידבר' בטבעיותעםהמודרני-האיור. שלושסדרותמלאותשלאיוריםנוצרולפניהסדרההמופיעהבהגדה. המסקנהשהגיעאליההייתה, שהאיורצריךלהיותמבוססעלצורותשטוחותותחומות, שצבעוניותןמצטמצמתלמספרמוגבלשלצבעייסוד. איוריםכאלהמשתלבים, מצדאחד, בעיצובהנקישלהקליגרפיה, ומצדשני, צבעוניותם עומדת בקונטרסטלטקסט.

וכךכתבגמזועלמלאכתהאיור: 

יופיהשלאילוסטרציהמודרניתהואבצבעוניותהובפשטותקוויה. לצייריעקבוכסלרישהתכונותהדרושותלביצועהשלמשימהאמנותית – מסורתית, עממיתומודרנית – זו. וכסלרהואאחדהאמניםהמוכשריםביותרשבקרבדורהצייריםהשניבישראל. צבעיומזדהריםבגוֹניפסיפסמשובץכדבעיומקריניםמעיןאורפנימיהמצויבאילומינציותישנות, ועםכלזהישביצירתוהאמנותיתהדיםנאמניםלצליליגוניושלהציורהמודרני. תמונותיובנויותכהלכה, אינןמפליגותבאשליותשלפרספקטיבהמוכנית, צבעיומאוזנים, קויומותחמיםכיאות; ישיסודיותורצינותבמלאכתהציורשלו, ואיןאמןממש, אלאזההשולטבאמצעיו. מובן, לאכלציירטוב, הואגםאילוסטראטורטוב; אךשיחקלה, להגדהזו, המזלונתבררכייעקבוכסלרהואגםאילוסטראטורמצוין, שהרימילאאתהתפקידשהוטלעליו: להתבשםמניחוחיהמסורתולרענןאותהעלידיגישהעיטוריתחדשה. הריהמסגרתהתימאתיתהיתהקיימתמאזומתמיד. הציירהיהזהירמאדבתתוביטויצורתיחדשלנושאהישן. הואיצאמנקודתמבטנכונה: לשיםלבשהצורהלאתהרוסאתהתוכןושהתוכןלאיכבידעלהצורה. ותוצאותגישהזומשכנעות; הגדהזוהוגשהלאנשיםבעלירמות תרבותשונותבנישכבותשונות: כלאחדעמדעלפשטותםהמלבבתועלסגנונםהחדששלהציורים; כלאחדנהנהמהרכבםהצבעיומרעננותם.

נספח מאת ד"ר חיים גמזו (נדפס בסוף ההגדה)

חזון אחרית הימים (נדפס בסוף ההגדה)

ההגדה, שראתה אור בהוצאת 'הצבי' סמוך לחג הפסח תשי"ד (1954), זכתה להצלחה רבה והודפסה בשלוש מהדורות נוספות (האחרונה ב-1961). הוצאת 'הצבי', שלא הייתה קיימת קודם לכן, הומצאה על ידי וכסלר וגמזו במיוחד עבור מיזם ההגדה. 

גם עיתוני התקופה קידמו את הוצאת ההגדה בברכה. ד"ל (כנראה ד"ר דוד לאזר) הרעיףעליהשבחיםוצייןבמיוחדאתיופיה: 'ההגדההיפההיאחלקבלתינפרדשלשולחןהסדר, אךיופיהשל "ההגדהלפסחתשי"ד – הואבלתירגילממש' (מעריב, 16 באפריל 1954). 

במאמר שהתפרסם בעיתון 'דבר' (9 במאי 1954) תחתהכותרת 'הגדהתל־אביבית' התייחס 'סגול' (לא הצלחתי לברר מי עמד מאחורי שם עט זה) לעיצוב המסוגנן והמכליל של ההגדה והשווה ביןאיוריושלוכסלרלביןמאייריםאחרים: 

הצייריעקבוכסלר … מחפשאתהפשטותואתהמונומנטאליות. קודמיו  בשטחזההכניסוגםתעודתיות. אתהיכוללפייצירותיהםלדוןאיךהתלבשויהודיםבתקופהמסויימת, מההיתהצורתהבנייהואפילוהריהוטבבתיהם. ארתורשיקהכניסבספריוהמצוייריםאפילונושאאקטואליכגון 'מרדגטווארשה'. מוקדםעדייןלקבוע, מהיגלוהחוקריםבעתידהרחוקלפיהגדהזו – איךחיוהישראליםעםקוםהמדינה, אחרימלחמתהעצמאות. 

לרגלתערוכתהיחידשלוכסלר, שהתקיימהבמוזיאוןתל אביב באותהשנה, פרסםא' קוצ'ינסקי (שם העטשל פרופסור אברהם רונן, לימיםחוקרתולדותהאמנות באוניברסיטת תל אביב), בירחוןלתרבות 'מבואות', מאמרבשם 'דרכושלוכסלרבציור' (דצמבר 1954). הוא הרחיבאתהיריעהוקשראתאיוריההגדהלסיגנוןהציורשלוכסלרבאותהתקופה: 

לפניכשנההוזמנהעלידוהתערוכההנוכחיתובינתייםהספיקוכסלרלהשליםאתעבודתוהעיטוריתהגדולה – הגדתהפסחבהעסקכמחציתהשנה. 'בהגדהזו' – אומרוכסלר – 'היהמיןמזל,שכן הצלחתילמזגביןהדרישותהמיוחדותשלהאילוסטראציה (הקשרלנושא, ברירתהרעיונותוכו') וביןהדרישותהספציפיותשלסיגנוני'. וכסלרמתנגדלסיגנוןהאילוסטראציה 'הקלה' בעלתהרישוםהשוטף, אםכיהואמודהשלתוכןמסוייםהיאעשויהלהתאים. וכסלראוהבסגנוןבעלאיכויותארכיטקטוניותברורותומוצקותוהואמעדיףלעבודבאילוסטראציהצבעוניתבההואמוצאלסיגנונוביטויאפקטיבייותר.

האיורים, כפי שהם מופיעים בהגדה, כפופים למשמעת הספר שעוצב על ידי האמן. בגלל אילוצים טכניים שכופה הבלוג, הפועל לפי משמעת משל עצמו, האיורים אינם מופיעים כאן לפי סדר הופעתם בהגדה. אותם אילוצים גרמו לכך שמספר עמודים, המופיעים בהגדה ככפולות עמודים (איורי 'עשר המכות' וכן העמודים השני והשלישי של 'חד גדיא'), הופרדו ומופיעים כאן כל אחד לחוד, גם אם נגרם בכך עוול מסויים ליצירה המקורית.

כריכת ההגדה

עבדים היינו

ארבעה בנים

היאורה תשליכוהו

עשר המכות

שלח עמי ויעבדוני

שפוך חמתך

חד גדיא

בצאת ישראל ממצרים

בני ברק

לשנה הבאה בירושלים

ברוך הבא: ברכת הכהנים של 'ביתא ישראל'

April 1, 2013, 10:23 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: דרוש עובד חייכן בעל רקע בעבודה במשמרות

≪ Previous: 'הגדה של פסח' מצויירת בידי יעקב וכסלר

$

0

0

כתב וצילם ברוך גיאן 

טקס ברכת הכהנים בכותל המערבי הוא משהו שאני משתדל לא להחמיץ. גודלו של האירוע ועוצמתו יכולים לרגש גם יהודי חופשי כמוני. תפילת שחרית, ביום חמישי שעבר, ב' דחול המועד, הסתיימה סביב השעה עשר בבוקר. לאחר מכן נכנסתי לחלק המקורה בצדו הצפוני של הכותל, זה המכונה 'קשת וילסון', ושם ליוויתי את ברכת הכהנים הייחודית של בני קהילת 'ביתא ישראל' שהחלה זה עתה. נדמה לי שטקס כזה לא תועד עדיין.

כשעתיים ארכה התפילה, והיא נישאה בשפת גֶז הזרה לחלוטין לא רק לאנשים כמוני אלא גם לצעירים בני העדה. בתחילה עמדו רק 'קייסים' מעטים במרכז המתפללים, אך אט-אט הצטרפו נוספים והמעגל גדל והפך צבעוני ומסקרן. מאות אנשים הצטופפו מסביב והקשיבו לתפילה ולשירים הקצביים.

שקית צדקה סבבה בין הנאספים, הונחה במרכז המעגל ורבים מהנוכחים שלשלו לתוכה שטרות של 20 ש"ח. כמה מן התורמים אמרו לי שאינם יודעים בדיוק למי הולך הכסף, אבל באתיופיה, מולדתם, נועד הכסף כדי לממן ארוחות חג לנצרכים.

הקייסים עטו לראשם בד לבן, ובין הנאספים מצאתי כיסוי ראש מעניין: בד לבן מסביב לראש ובמרכזו כיפה סרוגה עם מגן דוד... סוג של פיתוח מקומי, שמשלב מסורת עם חידוש.

כמה מן הקייסים הקשישים התעייפו במהלך התפילה הארוכה ונשענו על המוטות שהחזיקו בידיהם. השרביט השעיר שבו אחזו, גם הוא לא הפסיק לנוע ויצר עניין רב. ילדים חרדים הסתקרנו מן התפילה השונה כל כך והציצו מכל כיוון אפשרי. בין הנקהלים היו גם חרדים מבוגרים שהתקרבו למעגל והתעניינו בנעשה.

עם סיום התפילה החל טקס לחיצות הידיים, החיבוקים והנשיקות. השלב הבלתי רשמי הזה נמשך דקות ארוכות, אך בו לא תם הטקס. עתה, עם צאתם מרחבת הכותל, החל מיני-קרנבל מפתיע. תהלוכה ססגונית של מאות מבני העדה, בראשם הקייסים עם שמשיותיהם המרהיבות, פוסעים בשירה ובקצב אפריקני מדליק, בליווי תופים מיוחדים, צלצלים והרבה מחיאות כפיים.

בצל עצי הזית, ליד תחנת האוטובוס, המתינו לחוגגים צ'ילקה (משקה חום עשוי שומשום) וקיטה (מין לחם דק ודחוס) שעליה מרחו טלבה ונוג (מיני קיטניות). המרקם והצבע היו כמו של חרוסת, אבל הטעם... חריף אש!

מתפלל ובידו סידור בשפת גז

הילדים החרדים צופים בסקרנות בקייסים

שמשיות טקסיות

ידיים מושטות בתחינה ובבקשה

קייס מעוטר בגלימה בוהקת רקומת זהב

קייס אקזוטי במיוחד וחרדים סקרנים

ילד סקרן במיוחד וקייסים

התפילה על רקע אבני קשת וילסון

התפילה נשמעת לעיתים קצבית ולעיתים מונוטונית

גלימות וחליפות

במרכז המעגל מונחת שקית לאיסוף צדקה

לכל אורך הטקס היו ידיו של קייס זה מורמות אל על

גם לקייסים יש כבר טלפונים חכמים עם מצלמות

השרביט השעיר נע בקצב התפילה

ידו הארוכה של הנער בן העדה מניפה סמארטפון

הקייסים מעניקים את ברכתם גם לאלה שאינם מבני העדה

ספר תורה בשפת גז

הקייס ברהן הייס הוא אחד מארבעת הקייסים הפועלים בקרית גת

שמשיות על רקע כיפותיה של 'ישיבת פורת יוסף'

ביציאה מהכותל בלטו לבושם הלבן של הקייסים ושמשיותיהם הצבעוניות על רקע המגבעות השחורות

התהלוכה הייתה קצרה אך ססגונית. ידם של הקייסים מושטת לברכת שלום

הללוהו בצלצלי שמע

הללוהו בתוף ומחול (וגם במחיאות כפיים קצביות)

לפחות שלוש נשיקות בכל צד

קייס בלבוש מלכות רקום עם מגיני דוד

איילה מקרית גת טועמת 'קיטה', בצק שלא תפח

צ'ילקה – משקה שומשום ביתי נמזג מבקבוק מים מינרליים

עוד מעט ושני הקייסים הללו יתנשקו לחי אל לחי

הנשים המבוגרות לבושות בשמלות מסורתיות, הצעירות כבר ישראליות לכל דבר...

ולסיום תמונה יפה בעיניי, שאין לה הגדרה טובה יותר מאשר 'שחור ולבן':

פרנסות של יהודים: דרוש עובד חייכן בעל רקע בעבודה במשמרות

April 2, 2013, 9:27 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: העגורים שבים

≪ Previous: ברוך הבא: ברכת הכהנים של 'ביתא ישראל'

$

0

0

יאיר לפיד, שר האוצר החדש שלנו, דואג למעמד הביניים, לאלה שלדבריו מרוויחים סביב העשרים אלף ש"ח בחודש ובכל זאת לא מצליחים לגמור אותו. הוא הביא כדוגמה את ריקי כהן מחדרה, וכל התקשורת ירדה עליו (ובצדק).

אני תוהה אם גברת ריקי כהן המטפורית מחדרה (הבת של מסעודה משדרות והנכדה של הזקנה מהמסדרון של בית החולים) עובדת או עבדה אי-פעם במשמרות. וכמשדברים במדינה שלנו על 'עבודה במשמרות', לא מתכוונים בדרך כלל לחברות הַיי-טֶק, אלא דווקא לעבודות בלוֹאוֹ-טֶק. העבודות הקשות והמשעממות ביותר שיש – במפעלים, בתעשייה, בפסי ייצור, במטבחי מסעדות, במלצרוּת, בשמירה בחניונים ובכניסה למרכולים, ועוד דברים כאלה. ממש לא מעמד ביניים, ממש לא עשרים אלף ש"ח בחודש.

אבל למה לראות רק את הצד האפל של החיים? לעבודה במשמרות יש גם יתרונות. מצד אחד, אמנם מקבלים משכורת מינימום, אבל מצד שני אתה יכול לצבור 'רקע' ולמצוא בקלות עבודה חדשה אחרי שמפטרים אותך מהמקום הקודם.

בחנות 'הכל לחי' – שמן הסתם מוכרים בה דגים באקווריום, זרעונים לתוכים ועצמות גומי לכלבים – מחפשים עובד חייכן או עובדת חייכנית, ולא סתם חייכנים, אלא גם בעלי רקע בתחום העבודה במשמרות...

אני יודע שהכל עניין של פיסוק (או העדר פיסוק במקרה זה), ושבעלי החנות התכוונו כמובן לרקע בתחום בעלי החיים, ולכך שהעבודה היא במשמרות. אבל כפי שיאיר לפיד הביא את 'ריקי כהן' כמשל, גם לנו מותר להביא את ה'רקע בתחום העבודה במשמרות' כמשל.

בסתם יום של חול השלט הזה היה יכול להצחיק, אבל את המשפחות העצובות וקשות היום, שיש להן 'רקע בתחום העבודה במשמרות', דברים כאלה בכלל לא מצחיקים. זו הכלכלה, טמבל, ונדמה לי שגם לבעלי רקע כזה צריך יאיר לפיד לדאוג.

(תודה לצביקה באר)

גלגולו של ניגון: העגורים שבים

April 4, 2013, 2:12 pm

≫ Next: אמנון דנקנר ופרופסור גרשם שלום

≪ Previous: פרנסות של יהודים: דרוש עובד חייכן בעל רקע בעבודה במשמרות

$

0

0

'איגור ומסע העגורים'

ברחבי הארץ מוצג עתה סרט ילדים ישראלי חדש, שנקרא 'איגור ומסע העגורים'. הסרט, בבימויו של יבגני רומן, זוכה לתשבחות רבות. העלילה, המתבססת על ספרו של אקי שביט 'איגור ומסע העגורים' (ספרית פועלים, 2002), מספרת על ילד שגר עם אמו ברוסיה. אביו, שאותו הוא פוגש רק לעתים רחוקות, משתף אותו במעקב אחר נדידת החורף של העגורים, בדרכם מרוסיה לאפריקה (דרך ישראל). כאשר איגור עולה לארץ הוא ממשיך את המעקב אחר הלהקה דרך האינטרנט, וכאשר הם עומדים לנחות בארץ הוא מתחיל בהכנות לאירוע...

זו אפוא הזדמנות טובה להתחקות אחר עקבותיהם של העגורים בזמר העברי.

א. 'העגורים', גרסת דן אלמגור

השיר 'העגורים' הושר לראשונה בשנת 1971, בהצגה המוסיקלית 'השטן ואשת האיכר'. השירים וקטעי הקישור של ההצגה, ובהם 'העגורים', נכתבו ונערכו על ידי דן אלמגור, הבמאי היהנדב לויתן המנוח והזמרים היו אמנון ברנזון, רפי גרנות ומיכל טל. הביקורת הייתה קצת ספקנית בתחילה, אך המופע זכה להצלחה והועלה על הבמות במשך כשנתיים.

דבר, 18 בנובמבר 1971

את 'העגורים' שר אמנון ברנזון בקולו העמוק והחם. הבה ניזכר:




לימים שרו את השיר גם חברי הגבעטרון:




 ואלה המילים היפות שחיבר דן אלמגור:

אלא שאין, ומעולם לא היה, שום קשר בין המילים של דן אלמגור, שאינו דובר רוסית, לבין המילים של השיר המקורי.

על הנסיבות שבהן כתב דן אלמגור את 'העגורים' – כמו גם את 'ליושינקה', שהתפרסם בביצוע הבלתי נשכח של מיכל טל – הוא כתב בספרו הצ'ופצ'יק של הקומקום (כנרת, 2012, עמ' 65). מדבריו עולה, כי השיר נכתב, לא פחות, בהשראת 'אל הציפור' של ביאליק...

ב. 'חֲבֵרִי', הגרסה הרוסית המקורית

כיצד התגלגל שיר 'העגורים' מברית המועצות אל ישראל?

יוסף חרמוני, איש קיבוץ איילת השחר, יצא בעקבות השיר הרוסי המקורי, וגם תרגם אותו בהתאמה ללחן.

העגורים (ז'וראבלי, zhooravli), כתב לי חרמוני, מסמלים בתרבות הרוסית את החופש, את האביב והאופטימיות. ואכן, בשירי זמר רוסיים רבים מופיע העגור כנושא בשורות אלה, ונדודיו לארצות החום מבטאים את הסתלקותם של חום השמש, התקווה והחופש (על הסרט הסובייטי 'העגורים עפים',כתבתי מעט גם בעונ"ש). 

אבל השיר שלנו, שחובר בשנת 1944, נקרא במקורו הרוסי 'חֲבֵרִי' (Товарищ мой; טוֹוַארִישץ' מוֹי) – בגרסה הישראלית היום היינו קוראים לו 'אחי' או 'אח שלי' – ואין הוא מספר על עגורים ולא על ברווזים אלא על אחוות לוחמים שצלחה אש וסופות שלג, ומיתרגמת לידידות וגעגועים שגוברים על הזמן שחלף ועל מרחקים. 

הנה קודם כל הזמר האגדיולדימיר טְרוֹשין (2008-1926), שר את 'חברי' (הקלטה משנת 2006):

מחבר המילים, יבגני דולמטובסקי (Евге́ний Аро́нович Долмато́вский) נולד למשפחה יהודית במוסקבה. אביו, אהרן, היה פרופסור למשפטים, שהוצא להורג בעוון בגידה בשנת 1938, בימי הטיהורים של סטאלין. בימי מלחמת העולם השנייה שירת יבגני בצבא האדום ככתב צבאי של העיתון 'קוסמולסקאיה פראבדה'. הוא שירת באוקראינה ואף נלקח בשבי בקרבות באזור אוּמָן, אך הצליח להימלט וחזר לחזית. חוויותיו מימי המלחמה שוקעו בשיריו הפופולריים, ובהם גם 'חברי' ו'שיר הדנייפר', שבו נעסוק בהמשך.

יבגני דולמטובסקי (1994-1915)

המלחין אדוארד קולמנובסקי (Эдуа́рд Саве́льевич Колмано́вский), יהודי יליד מוהילב (על הרקע היהודי שלו ראו כאן), התגורר ופעל במוסקבה ויצר במגוון סוגים מוסיקליים – מהלחנה סימפונית, עבור בכתיבת מוסיקה לסרטים וכלה בשירים פופולריים. את שירו של דולמטובסקי הוא הלחין כאמור בשנת 1944.

אדוארד קולמנובסקי (1994-1923)

וזה תרגומו היפה של יוסף חרמוני, שהותאם ללחן 'העגורים' (תודה למרים אהרוני על הניקוד).

יָדִיד  יָקָר 

נִפְגַּשְׁנוּ בַּשְׁלָגִים וּבַבַָּרָד,

יַחְדָיו צָלַחְנוּ מַיִם וְגַם אֵשׁ.

יָדִיד יָקָר, הַעוֹד תִזְכּוֹר? – הָיִינוּ לֵב אֶחָד,

כָּל קְרָב יָדַעְנוּ כִּי עוֹד נִפַָּגֵשׁ.

אֵיךְ הִשְׁתַּנֵּינוּ,זְמַן חָלַף וְגָז.

וְאִיש-וָאִיש בִּשְבִיל חַיָּיו הָלַךְ.

יָדִיד יָקָר, כְּבָר לא פְּגִישָה כָּל יוֹם, וּצְחוֹק כְּמוֹ אָז, 

וְרַק מִבְרָק 'שָׁנָה טוֹבָה' אֶשְלַח.

אַךְ יַד-רֵעִי בְּכַף יָדִי אָחוּשׁ.

כְּמוֹ אֵין שָׁנִים בֵּינֵינוּ, ומֶרְחָק.

יָדִיד יָקָר, בְּיוֹם שֶל חַג אוֹ בְּרִגְעֵי-יֵאוּשׁ,

אַתָּהאִתִּי תָּמִיד, אֲנִי אִתְּךָ.

כָּךְ, אֶל הַזִּכְרוֹנוֹת הַלֵּב נֶחְפָּז,

כִּי הֵם הָאוֹר כְּשֶקּוֹדְרִים יָמַי.

כּוֹסִית אֶשְתֶּה כָּאן, לְחַיֵּייָדִיד יָקָר מֵאָז,

וְגַם אַתָּה, רֵעִי, שְׁתֵה לְחַיָּי!

ג. מן הדנייפר אל מישורי הַלֵּס: 'עגורים יפים'

שיר עגורים עברי נוסף חיבר נתן יונתן והוא נקרא 'עגורים יפים'. הוא נדפס בספרו 'אֶל הַנִירִים הָאֲפֹרִים: שירים לבני הנעורים' (ספרית פועלים, [1954], עמ' 61):

כאן אפשר לשמוע את חבורתשהם שרה את 'עגורים יפים' (מתוך התקליטור 'שתי מנדולינות', 2002). למיטב ידיעתי זהו הביצוע היחיד בעברית:

הוספה

גרימי גלעד מעין-גדי שלח לי הקלטה של נתן יונתן, ששר את הבית הראשון של השיר. ההקלטה נערכה לקראת הכנת החלק החמישי של הסדרה 'אלף זמר ועוד זמר', שהוקדש לשירים רוסיים (כינרת 1987). ההקלטה נמסרה לגרימי לצורך שימור דיגיטלי בידי אורי יעקובוביץ', שהשתתף בליקוט השירים של חלק זה (והוא מצדו קיבלה מידי רפי פסחזון ז"ל, שהיה מעורכי הסדרה):




נתן יונתן כתב את השיר על פי מנגינה רוסית יפהפיה שהלחין מרק פרדקין (Марк Фрадкин). זה היה אחד השירים הרוסיים המפורסמים ביותר מימי מלחמת העולם השנייה: 'שיר הדנייפר' (Песня о Днепре). את מילות השיר המקורי כתב לא אחר מאשר יבגני דולמטובסקי, מחבר השיר 'חֲבֵרי'...

מרק פרדקין, יהודי יליד ויטבסק, היה מלחין פורה (הוא הלחין מוסיקה לכחמישים סרטים), שהרבה לשתף פעולה עם דולמטובסקי. 'שיר הדנייפר', שאותו חיברו יחד בנובמבר 1941, היה הראשון שחיברו במשותף, והוא גם אחד הידועים שבהם.

השיר נכתב נוכח כיבושה המהיר של אוקראינה בידי הגרמנים בימי מבצע 'ברברוסה' (קייב נפלה בספטמבר 1941), והוא משקף את האהבה הרוסית הפטריוטית לנהר הגדול ולמולדת ההולכת ונכבשת. השיר גם הפך סמל לקרבות הגדולים שניהל הצבא האדום לשחרורה של אוקראינה מידי הפולשים הנאצים.

הנה מקהלת הצבא האדום שרה את 'שיר הדנייפר' בנוכחות המלחין מרק פרדקין (הקלטה מ-1970).



וכאן עוד ביצוע מרגש ברוסית, מ-1973. שר אלכסי סרגייב וליד הפסנתר המלחין פרדקין:



ב'שיר הדנייפר' אכן נזכרים עגורים החולפים על פני הנהר הגדול דנייפר (2,290 ק"מ), אך לגמרי בשולי השיר. לא הם העיקר אלא מי הנהר הרחב והאדיר, שמנקודת מבטו של המשורר בהם יטבע הפולש הגרמני השנוא.

נתן יונתן העביר את העיקר אל העגורים עצמם ואת זירת ההתרחשות העתיק מן הנהר הרוסי, החוצה את בלארוס ואוקראינה ונשפך אל הים השחור, דווקא אל נוף הפוך לחלוטין: 'מִישׁוֹרֵי הַלֵּס, מֶרְחֲבֵי מִדְבָּר', של הנגב הישראלי...

מרק פרדקין (1990-1914)

שני הבתים הראשונים של 'שיר הדנייפר' תורגמו לעברית על ידי אפרים דרור (טרוכה), מתרגם מחונן שנפטר בשנת 1981. השיר נקרא בעברית 'אצל זה החוף':

אֵצֶל זֶה הַחוֹף בַּמֶּרְחָב שֶׁלּוֹ
לָנוּ כֹּה בָּגְרוּ הַנְּעוּרִים כֹּה רָחָב, אַדִּיר!
הוֹ, דְּנְיֶפְּרוֹ, דְּנְיֶפְּרוֹ! 
עַל גַּבְּךָ עָפִים עֲגוּרִים.

אֶת מֵימֶיךָ, דְּנְיֶפּ, לֹא נִתֵּן לַזָּר 
רַק יִטְבַּע בָּהֶם הַשּׂוֹנֵא 
נִלָּחֵם לְךָ עַל אוֹיֵב נִגְבָּר 
בִּמְהֵרָה נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ.

וכאן אפשר לשמוע את שירת הבית הראשון בעברית (המבצעת היא רותי פריד).

לפנינו אפוא מקרה מיוחד במינו: שני שירים רוסיים שונים, שחיבר יבגני דולמטובסקי, ובמקורם עוסקים בחוויות חיילים מימי מלחמת העולם השנייה, הומרו לעברית, באופן בלתי תלוי, על ידי שני מחברים (נתן יונתן ודן אלמגור). בשני השירים הרוסיים העגורים נמצאים בשוליים ('שיר הדנייפר') או לא נמצאים כלל ('חברי'), ואילו בשתי הגרסאות העבריות נמצאים העגורים במרכז.

ד. שיר 'העגורים' הרוסי 

ובכל זאת, בזמר הרוסי היו גם היו עגורים. לא אחד ולא שניים, אלא להקה גדולה.

אחד הנודעים, היפים והמרגשים שבשירי העגורים נקרא Журавли (העגורים; zhuravli). הנה הוא קודם כל בביצועו של מרק בֶּרְנֶס (Марк Наумович Берне́с), זמר ושחקן קולנוע יהודי-סובייטי מפורסם (שם משפחתו המקורי היה ניימן). ההקלטה היא מיום 16 באוגוסט 1969 וזה היה השיר האחרון שהקליט ברנס. שבוע לאחר מכן הוא נפטר.



על גלגוליו של שיר 'העגורים' כתב לי יוסף חרמוני:

'עגורים', הוא אחד משירי מלחמת העולם השנייה הידועים ביותר, שמדברים אל לבם של מאתיים מיליון אזרחי ברית המועצות לשעבר, וזאת חרף היותו חדש יחסית. הוא נכתב ב-1968! 'עגורים' הוא לרוסים, פחות או יותר, מה ש'באב אל-ואד' או 'שיר הרעוּת' לישראלים. ומרק ברנס הוא, פחות או יותר, צירוף של שמשון בר-נוי, יהורם גאון ועוד כמה. הוא זמר המלחמה (השנייה), ואחריה. אני עצמי הכרתי את השיר לראשונה בביצוע יוסיף (יוסף) קובזון, הזמר הרשמי של ימי ברז'נייב, וזמר הרומאנסים וריקודי הטנגו הרוסיים הקלאסיים, שהיה הגדול מכולם בשנות השבעים והשמונים (וכמובן היה יהודי).  

מרק בֶּרְנֶס (1969-1911)

מחבר המילים, רַסוּל גַמְזָטוֹב,הוא ממוצא מוסלמי (מרפובליקת דגסטאן שבקווקז). את השיר כתב לאחר שביקר במונומנט הזיכרון להרוגי פצצת האטום בהירושימה. הוא התרשם והתרגש עד מאוד מפסל הזיכרון לילדה סָדָאקוֹ סָסָאקִי. סדאקו נפטרה ב-1955, בת 12, כקורבן מאוחר של קרינת הפצצה. בבית החולים, שם אושפזה תקופה ארוכה טרם שנפטרה, לימד אותה ידיד של הוריה ליצור עגורי נייר בקיפולי אוריגמי. אמונה רווחת ביפן גורסת כי מי שעולה בידיו ליצור אלף עגורי אוריגמי, מנצח את מחלתו. סדאקו הספיקה לקפל רק שש מאות וחמישים עגורים. כשנפטרה, הניחו ידידיה שלוש מאות וחמישים עגורים נוספים על קברה. 

פסלה של סדאקו ססקי בהירושימה (מקור: ויקיפדיה)

הסיפור, ופסלה של סדאקו, כבשו את ליבו של גמזטוב, והוא כתב את השיר 'עגורים' בשפתו: אווארית, שהיא שפת אחד העממים של דגסטאן.

רסול גמזטוב (2002-1923)

השיר תורגם לרוסית בידי ידידו, המשורר-המתרגם נאום (נחום) גרבנייב (1988-1921), יהודי כמובן (שמו המקורי היה רמב"ך), ופורסם בעיתון 'נוֹבִי מִיר' וצד את עינו של מרק ברנס. 

ברנס היה שחקן קולנוע בזמן מלחמת העולם השנייה, וככזה שר את 'לילה אפל' (טיוֹמנָאיָה נוֹץ'), בסרט המלחמה 'שני לוחמים' (1943). שיר זה כבש את לבם של מיליוני הרוסים וברנס היה לשחקן וזמר הבולט ביותר בתקופת המלחמה ואחריה. קול הבריטון האינטימי שלו ליווה את שנותיה האחרונות של המלחמה. הוא הוסיף להקליט להיטים ומילא תפקידי גיבור בסרטי מלחמה גם לאחריה. 

ברנס ערך בשיר כמה 'תיקונים', ואז ביקש מהמלחין הפופולרי יאן פרנקל שילחין אותו. פרנקל, ששמו מעיד על יהדותו, נענה והשיר זכה להצלחה בלתי רגילה.  

יאן פרנקל (1989-1920)

ברנס הקליט את 'עגורים' ב-1969 כאשר כבר היה חולה בסרטן ריאות. שבוע לאחר מכן הוא נפטר. לידידיו אמר כי שיר זה הוא מעין צוואה שלו, ודימה לראות את נפשו העולה לשמיים  – על פי שורותיו האחרונות של הבית השני – כמצטרפת ללהק העגורים הבא לאוספו.  

'עגורים' היה מאז לשיר המלחמה האולטימטיבי (מעין 'מגש הכסף' שלנו) והוא מושמע בפי זמרים רבים. בימי הזיכרון למלחמת העולם נראה הקהל, תמיד, מוחה דמעות כשמושמע השיר, ועד היום נוהגים להשמיע גם את ההקלטה המפורסמת של ברנס. קולו המחוספס, נטול הגינונים, הישיר, הבלתי מקצועי, דובר אל ליבו של כל שומע. כך הפך שיר מאוחר זה – קו-פרודוקציה של דגסטאני אחד ושלושה יהודים – לאחד מסמלי הזיכרון של 'המלחמה הפטריוטית הגדולה'.  

הנה תרגומו של חרמוני מן הנוסח הרוסי של שיר 'העגורים' (תודה למרים אהרוני על הניקוד):

הַחַיָּלִים הַהֵם, כָּךְ נִדְמֶה לִי,
אֲשֶׁר מִשְׂדֵה הַקְּרָב אֵינָם חוֹזְרִים
לֹא נִטְמְנוּ אֵי-שָׁם, בִּשְׂדוֹת הַשֶּׂלֶף
אֶלָּא הָיוּ לְלַהַק עֲגוּרִים.

מֵאָז, הַרְחֵק בַּזְּמַן וְעַד עַתָּה
עָפִים הֵם וְקוֹרְאִים הֵם מִמָּרוֹם
וְאָנוּ בְּמַבָּט עָצוּב נִשָּׂא
עֵינֵינוּאֶל הַלַּהַק, וְנִדּוֹם.

חוֹלֵף מֵעַל טוּר עֲגוּרִים, יָגֵעַ,
בַּעֲרָפֶל עָף, עִם סוֹף הַיּוֹם.
וְשָׁם, בַּטּוּר,פִּתְאוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ,
מָקוֹם גַּם לִי יֵשׁ, עֵת לִבִּי יִדּוֹם.

יָבוֹא הַיּוֹם, אֶפְרֹשֹ כָּנָף צְחוֹרָה
אָשׁוּט בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב שֶׁקָּדְרוּ.
וְאָז, בְּקול עָגוּר, מֵעַל אֶקְרָא
לְכָל אֲשֶׁר לְמַטָּה נִשְׁאָרוּ.


וכאן, ביצועו של יוסיף קובזון משנת 1971 (אם אינני טועה, הפסנתרן הוא המלחין יאן פרנקל):

גרימי גלעד כתב לי:

ידועים לי שלושה תרגומים נוספים מושרים בעברית. תרגום של זאב גייזל, מושר בפי דמיטרי לייקין; תרגום של איבן נביא (קרא ישר והפוך), שאצלו הפכו העגורים לחסידות; תרגום של מתרגם לא ידוע בשם 'רעי', מושר על ידי דמיטרי שפובלוב במנגינה שונה, שלא הצלחתי למצוא לה מקור רוסי. שפובלוב שר את השיר במסגרת תכנית על רומנסות רוסיות מתורגמות, כך שסביר שגם שיר זה מקורו ברוסיה. עם זאת, השמעתי את השיר בפני שתי קבוצות של עולים מרוסיה (כמאה איש), אך אף אחד לא הכיר את השיר.

ה. 'עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים'

עגורים באגמון החולה, 2013 (צילום: גדי מינץ)

הסיפור לא יושלם אם לא נזכיר, שהעגורים נוכחים בזמר העברי עוד קודם לשיריהם של נתן יונתן ודן אלמגור.

הופעתם הראשונה הייתה, כנראה, בשירו של מתתיהו שֶׁלֶם (מילים ולחן), 'יוחנן וגבריאל', שנכתב בראשית שנות השלושים, כאשר שלם היה חבר קיבוץ בית אלפא.

יוֹחָנָן וְגַבְרִיאֵל רָכְבוּ לָאֲפוּנִים, 
עַל מַקְלוֹת דָּהֲרוּ וְעַל מַטְאַטְאִים. 

עָפוּ עָפוּ צִפֳּרִים
אֶל שְׂדוֹת הָאֲפוּנִים,
אֶל שְׂדוֹת הָ(אֲפוּ) אֲפוּנִים. 

עָפוּ עָפוּ צִפֳּרִים
אֶל שְׂדוֹת הָאֲפוּנִים,
עָפוּ בְּרִנָּה הַצִּפֳּרִים. 

"קֵן מָצָאתִי, דַּבּוּרִים!" יוֹחָנָן שָׂמֵחַ 
"וַאֲנִי זוּג עֲגוּרִים!" גַּבְרִיאֵל צוֹרֵחַ. 

עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַדַּבּוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַ(דַּבּוּ) דַּבּוּרִים. 

עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַדַּבּוּרִים, 
עָגוּ בְּעִגּוּל הָעֲגוּרִים.

"נִשָּׁאֵר פֹּה לְעוֹלָם, בָּאֲפוּנָה נָלִינָה, 
סוֹד יִהְיֶה זֶה לְכֻלָּם, אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל אִמָּא".

סוֹד לָכֶם הַשְּׁבִילִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר מְלֵאִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר (מְלֵא) מְלֵאִים.

סוֹד לָכֶם הַשְּׁבִילִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר מְלֵאִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר (מְלֵא) מְלֵאִים.

"בּוֹא מַהֵר, יוֹחָנָן, נִשְׁכַּב תַּחַת הַשִּׂיחַ, 
אוֹי, בִּטְנִי מַה נְּפוּחָה כְּגֹדֶל אֲבַטִּיחַ". 

מַר בָּכוּ הַפְּעוֹטִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַבַּחוּרִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַ(בַּחוּ) בַּחוּרִים.

מַר בָּכוּ הַפְּעוֹטִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַבַּחוּרִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַ(בַּחוּ) בַּחוּרִים. 

יוֹחָנָן וְגַבְרִיאֵל רָכְבוּ לָאֲפוּנִים...


הנה דגנית יורם-קריב שרה בתוכנית 'שרתי לך ארצי', בנוכחותו של 'גבריאל' מהשיר, הלא הוא גַבְרוּש רפפורטמקיבוץ בית אלפא.

אמנון דנקנר ופרופסור גרשם שלום

April 6, 2013, 8:38 pm

≫ Next: בשבחי הלשון השוודית

≪ Previous: גלגולו של ניגון: העגורים שבים

$

0

0

החיים בעיר, מוסף הארץ, 14 בנובמבר 1995 (איור: נעם נדב)

שלשום נפטר במפתיע ובגיל 67 העיתונאי והסופר אמנון דנקנר.

לא היכרתי אותו אישית, אלא רק את דמותו הציבורית והתקשורתית, אך אהבתי לקרוא את מאמריו השנונים ואת סיפוריו, האמתיים והבדויים, ובעיקר את אלה שבהם חזר אל זיכרונות ילדותו בירושלים של שנות החמישים.

אחד הסיפורים היפים שלו, והפחות ידועים, נקרא 'הקייץ של רינה אוֹסטֶר', סיפור-פנטסיה של ארוטיקת נעורים על רקע מרכז העיר ירושלים ושכונת רחביה של שנות השישים. ומי מופיע לקראת סוף הספר ונותן סטירת לחי אדירה לנער דנקנר, אם לא חוקר הקבלה פרופסור גרשם שלום, שגר ברחוב אברבנאל...

לזכרו של דנקנר, הנה הסיפור (מתוך: הקייץ של רינה אוסטר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 37-27):

'כמה זה עולה לו', מוסף הארץ, 10 בספטמבר 1996 (איור: נעם נדב)

---

בשבחי הלשון השוודית

April 8, 2013, 5:45 am

≫ Next: על דעת המקום: שלושה בסיכָּה אחת, או בעקבות סמל הפלמ"ח

≪ Previous: אמנון דנקנר ופרופסור גרשם שלום

$

0

0

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשע"ג

א. 'כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים'

לפני כשבעים שנה, ב-8 באוקטובר 1943 (ט' בתשרי תש"ד), סיפרו הכותרות הראשיות של עיתוני היישוב על המעשה האצילי של ממשלת שוודיה. מדינה נייטראלית זו הסכימה לקלוט לתוכה את אלפי היהודים שהוברחו אליה מדנמרק השכנה – ולא רק את אזרחי דניה – בטרם ייפלו טרף לציפורני הנאצים. הנה מה שנכתב בעמוד הראשון של העיתון 'דבר':

באותו גיליון עצמו (בעמ' 2) פרסם נתן אלתרמן, ב'טור השביעי' שלו, את השיר 'הלשון השוֶדית':

נתן אלתרמן, הטור השביעי, א הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 34-33 (בטעות צוינה השנה 1942)

לכל המדינות, כתב אלתרמן, יש מילים שימושיות במילון, כמו 'אינפילטרציה' (הסתננות, חדירה), 'קווֹטָה' (מכסה) או 'ויזה' (אישור כניסה), ורק במילון השוודי הן אינן רשומות... ובעוד מדינות אחרות  – גדולות שבעתיים משוודיה הקטנה – אוהבות לעיין במילון בטרם יושיטו עזרה ל'נער נמלט' ול'איש טובע', השוודים 'הברברים' נוהגים להציע לפליט 'כוס תה ומיטה', ואומרים בלי פלפולי שווא: 'הכניסה מותרת'.

כמה פשטות הומניסטית יש בשיר הנושן הזה, וכמה התרחקנו ממנה והקשינו את לבנו ביחסנו לפליטים ולמבקשי מקלט בשערינו.


ב. 'ברוכים הבאים צו די שוועדישע פּאָליציי וועבסייט'

לגמרי במקרה, ובלי שום קשר, הפנה רמי נוידרפראת תשומת לבי לאתר האינטרנט המיוחד במינו (שלא לומר הזוי משהו) של המשטרה השוודית. זר כי ייקלע לשוודיה ויזדקק לעזרת המשטרה, יוכל לגלוש לאתר המשטרה ושם ימצא את חפצו בעשר שפות, כולל... יידיש.

זהו האתר.

בשוודיה, כתב לי רמי, יש רגישות רבה למיעוטים לאומיים. היהודים הוכרו כמיעוט לאומי ששפתו יידיש ולכן חובה על הממשלה לתרגם אתרים מסויימים ליידיש.

מיהרתי לבדוק את אתר משטרת ישראלשלנו ונרגעתי. האתר המסודר של המשטרה מתורגם (אמנם לא בשלמות ולא מתעדכן בצורה שוטפת) לאנגלית, ערבית ורוסית...

על דעת המקום: שלושה בסיכָּה אחת, או בעקבות סמל הפלמ"ח

April 10, 2013, 9:44 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: שוב יוצא הזמר אל הדרך...

≪ Previous: בשבחי הלשון השוודית

$

0

0

סמל הפלמ"ח על חזית קברו של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח הראשון, בקיבוץ גבעת ברנר (צילום: אבישי טייכר)

לקראת יום העצמאות ה-65, תשע"ג

מאת יהודה זיו

בל"ג בעומר תש"א (15 במאי 1941)החליט המטה הארצי של 'ההגנה' על הקמת הפלמ"ח, ראשי תיבות 'פלוגותמחץ' –תרגום מליצי לכינויה של יחידה, שבצבא בריטניה שמה 'קומנדו'. לפני שנתיים צוינו שבעים שנה להקמת הפלמ"ח ואירועים אלה עוררו גם את צוות מוזיאון 'החאן' לתולדות חדרה, שבו שמורים, בין היתר, גם רישומים של אמן המתכת יצחק (אִיזַק) מַאיֶר. אחד מהם, שעדיין חתום עליו Isaak Meyer, נושא גם את הציון הלועזי 'מינכן, נובמבר 09 [1909]', בעוד כותרתו העברית של רישום אחר – 'רשת ברזל באולם כניסה (בית פרידלנד)' – מלמדת, כי לימים עלה האמן ארצה וקבע כאן את מושבו. בין אותם רישומים – מעזבונו של אריה אמיר, איש חדרה ומי שהיה בשעתו בפלוגה ג' של הפלמ"ח – מצוי גם סמלהפלמ"ח.

סמל הפלמ"ח של יצחק מאיר, 1948? (מוזיאון 'החאן' לתולדות חדרה)

אין פלא אפוא אם במוזיאון החדרתי הניחו כי בידיהם שמור רישומו הראשון והמקורי של סמל הפלמ"ח, ולפיכך העבירו עותק ממנו אל העיתונאי תום שגב, שפרסם אז בעיתון 'הארץ' טור שבועי ושמו 'שיעור היסטוריה'. שגב פנה אל אלדד חרובי, הארכיונאי של בית הפלמ"ח, ששמע אז לראשונה מפיו על יצחק מַאיֶרועל חלקו הבלתי נודע בעיצוב הסמל. ההיסטוריה המקובלת מייחסת את עיצוב סמלהפלמ"ח – כמו גם סמל'ההגנה' ואף סמל צה"ל – לאריה אֶל-חֲנָנִי (1985-1898), לימים חתן פרס ישראל לאדריכלות. הוא היה גרפיקאי ומעצב, שכבר התפרסם בין השאר בפסל 'הפועל העברי', שהוקם ב'יריד המזרח' בתל-אביב בשנת 1934, ובסמלו של אותו יריד – 'הגמל המעופף' (1932). את שם משפחתו המעוברת – לזכר אביו, אלחנן סַפּוֹזְ'נִיקוֹב – הקפיד לכתוב 'אֶל-חֲנָנִי', כדי לשוות לו צליל ערבי, באמצעות 'אֶל-הידיעה'בלשון זו, כדרכה של ההתרפקות המקובלת עליה בעת ההיא, שלימים נהגו בה גם חברי הפלמ"ח.

אריה אל-חנני ופסל הבטון 'הפועל העברי', 1934

העצה היחידה בפי אלדד חרובי לתום שגב הייתה: 'אם יש מי שבפיו תשובה, בדבר הקשר שבין יצחק מאיר לבין סמל הפלמ"ח, הרי זה יהודה זיו'... הכדור הועבר אפוא לידי, בצירוף עותק של רישום הסמל, מעשה ידי יצחק מאיר, והתחלתי בעבודת הבילוש.

שלא כאל-חנני, ששמו נודע ברבים, לא עלה בידי למצוא איש היודע להוסיף פרטים על יצחק מאיר – לא במוזיאון בחדרה, ואף לא במשפחתו של אריה אמיר. חקרתי גם את פי הקרובים להפקת סמלים: בועז קְרֶצְ'מֶר, איש קיבוץ צאלים ובן למשפחת טובעי הסמלים הירושלמית, שעיצבו בשעתם, בין היתר, גם את סיכת 'המשוריין המכונף', סמלם של מלווי השיירות מן הגדוד השישי בחטיבת פלמ"ח-'הראל', שעמם נמניתי בימי מלחמת העצמאות (בועז הקים בקיבוצו חדר תצוגה של מוצרי מפעל המשפחה!); פרופסור שאול לַדָנִי,מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שהוא מומחה למתכות ורכש מומחיות בהטבעת סמלים; ואף אמציה כ"ץ, איש ועדת הסמלים של צה"ל לשעבר – אך איש מהם לא שמע מימיו על יצחק מאיר. ואף על פי כן, רישום סמל הפלמ"ח, אשר יצחק מאיר חתום עליו – עם השקעים המוצללים הרבים שבו – נראה בעיני, ממבט ראשון, כסקיצה של רוּשְׁמָה('שְׁטַנְץ'), שנעשתה לצורך הטבעת סיכת סמל הפלמ"ח.

בין עיצובו הראשון של סמל הפלמ"ח (1945) לבין הטבעת סיכות הסמל וענידתן לראשונה בגלוי (1948) הפרידו כשלוש שנים. הכינוס השני של הפלמ"ח, בסוף השבוע של י'-י"א באב תש"ה (21-20 ביולי 1945), נערך במעיין חֲרוֹד – ובמסדר הסיום, במוצאי אותה שבת, נגלה לנו שם לראשונה סמל הפלמ"ח: חרב מכסיפה בין שיבולים רקומות בזהב, על דגל כחול! לימים סיפרה נטע גולן, נכדתו שלאריה אל-חנני, כי סבתה, שָׂרָהאל-חנני, הייתה זו שרקמה את דגל הפלמ''ח.

סמל הפלמ"ח רקום על הדגל (ספר הפלמ"ח, א, תשי"ג, מול עמ' יא)

כשצעד משמר הדגל אל הרחבה שֶׁבַּתָּוֶךְ, מצא הסמל חן בעינינו ממבט ראשון. כזכור, לאחר פלישת הבריטים לסוריה ולבנון ובלימת כוחות השריון הגרמניים באֶל-עַלַמֵין שבמדבר המערבי, משך צבא בריטניה את ידו מעסקת שיתוף הפעולה עם 'ההגנה', וכך היה על הפלמ"ח 'לרדת למחתרת'. מחלקות הפלמ"ח חנו מאז בקיבוצים שונים – בהם עבדנו, שלושה שבועות מדי חודש, בענפי המשק השונים, ו'הרווחנו את לחמנו': כשבוע אחד בלבד של אימונים. לא לחינם מצאנו אז פירוש משלנו לראשי התיבות פלמ"ח: 'פועלים לעזרת משקים חקלאיים'... הסמל החדש נראה אפוא בעינינו קולע, 'ישר לעניין': חרבהפלמ"ח קוצרת את שיבולי הקיבוצים... ובכלל, שמחנו על כך שגם לנו, סוף סוף, יש גם דגל וגם סמל, אף שמטעמי 'זֶקְס' (הכינוי המחתרתי ל'מחתרת') לא ענדנו אותו, מחשש ל'עין רעה' של הבולשת הבריטית (אגב, זו הייתה גם הסיבה שבשלה צנזרנו את השורה 'אנו אנו הפלמ"ח' ובמקומה שרנו, כדי לשמור על החרוז: 'אנו ההולכים בסך').

פלמ"חניקים מניפים את הדגל

ההצעה לסמל, שכאמור הופיע לראשונה בכינוס השני של הפלמ"ח, הועלתה, ככל הנראה, בדיוני מטה הפלמ"ח על ידי שושנה ('שׁוֹשׁ') סְפֶּקְטוֹר, מזכירת המטה. שוש, אז כבר אלמנתו של צבי ספקטור (מפקד כ"ג יורדי הסירה) ואמו של מי שיתפרסם בעתיד כטייס קרב מהולל, תא"ל (מיל') יפתח ספקטור, הייתה לימים קצינת השלישות של הפלמ"ח והאישה הבכירה ביותר בארגון זה. 

שוש ספקטור, 1948 (מקור: ויקיפדיה)

שוש הייתה חדורת 'רוח הפלמ"ח' לכל דבר ולאורך כל חייה. באתר הפלמ"ח סיפרו עליה בנה יפתח וגיסה אהרן ספקטור:

שוש יצאה לגימלאות לאחר מלחמת יום הכיפורים והתיישבה ברמות השבים ... והחלה לעבוד כמתנדבת במשתלת פיתוח הצמחים של האגרונום ד"ר יוסף שׁוּב [במושב גני-עם שמדרום להוד השרון] ... עסקה בהנחייתו בפיתוח זנים חדשים של הפרח גֶרְבֶּרָה. ביוזמתה נקראו 22 הזנים, שהייתה לה יד בפיתוחם, על שם לוחמות פלמ"ח שנפלו ... בדרכה זו הנציחה את חלקן של הנשים בהקמת מדינת ישראל ובהגנתה. לאחר מותה, ב-19 בפברואר 1984, השלים ד"ר שׁוּב את הפרח האחרון שהחלה בפיתוחו, פרח אדום עם לב שחור, וקרא אותו על שמה 'שוש'.

לימים נהג צה"ל כמוה והנציח אותן אף-הוא ב'גדוד 33' – כמספר לוחמות הפלמ"ח שנפלו. גדוד חי"ר זה מתייחד בכך, שיש בו גם לוחמות והוא נודע בכינוי 'גדוד קַרַקָל'. בנות הפלמ"ח נשאו תחילה את הכינוי 'נְמֵרוֹת', אך הן מיהרו להתנער ממנו, כיוון שבאותה עת נהגו לכנות בשם 'נָמֵ"ר' את מי שהוא 'נודניק ממדרגה ראשונה'. לפיכך ניתן להן כבר אז הכינוי 'קַרַקָלִיּוֹת'(חתולות בר), שהונחל גם לגדוד 33.

הלוחמות של קרקל (שער 'במחנה', 2008)

שבועות אחדים לאחר הכנס במעיין חרוד ראה אור קובץ לענייני הדרכה, המיועד למפקדים, בשם 'למדריך' (א', אלול תש"ה / אוגוסט 1945), וסמל הפלמ"ח, מעשה ידיו של אריה אל-חנני, עיטר אותו.

סמל הפלמ"ח של אריה אל-חנני, 1945 (ספר תולדות ההגנה, ג, חלק א: ממאבק למלחמה, עם עובד, תשל"ב, עמ' 452)

בעת ההיא נמניתי עם כיתת הסיירים של פלוגה ב' וחוברת זו לא הגיעה לידי, אך בין ניירותי מאותם ימים – בתוך יומן של שנת תש"ה,אשר שימש אותי אז לשמירת 'כְּתָבַי'– מצאתי גם את שרבוטהסמלהחדש, מעשה ידיי. נראה שהייתי גאה בו מאד, שכן בשובי מן 'הכינוס השני', בצד שרבוטהסמל ביומני, ביטאתי בו, כדרכי, את רגשותי באמצעות חידת חרוזיםמוצפנת (על דרך ה'זֶקְס' המחתרתי שהיה מקובל עלינו בעת ההיא). 

סמל הפלמ"ח של יהודה זיו כפי ששורבט ביומנו

חידה 

אַכְטוּנְג, אַכְטוּנְג יָא-שַׁנְשִׁיל! 

בְּכִיסִי אֵין לִי אַף מִיל,  

עָלַי רוֹכְבִים כְּעַל מָקֵל,  

חֹפֶשׁ אֵינֶנִי מְקַבֵּל –  

מִי אֲנִי, הֲגִידָה אָח?  

(הֲרֵי אֲנִי חָבֵר פַּ- -ח!)

הפתיח של חידתי נלקח מן הלכסיקון של מחלקת הפלמ"ח, אשר ישבה אז בקיבוץ גבעת ברנרוספגה שם תרבות 'יֶקִית' למכביר: Achtung בגרמנית משמעותו 'הַקְשֵׁב!'; ואילו מן הערבית המדוברת שאלתי את הגיית שמו של צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בעת ההיא – 'שַׁנְשִׁיל'; כשפתרונה המוכמן של אותה חידה אינו אלא ההכרזה הגאה: הרי אניחבר פלמ"ח!

בהתבוננות שנייה באותו סמל ששרבטתי ביומנילמזכרת, ניכר בראשי השיבולים כי תחילה ציירתי אותם, על פי הזיכרון, גזוזים אופקית בנוסח ה'בַּאוּהַאוּס' –כמו בסמל הפלמ"ח של אל-חנני, הרקום על הדגל. אך נראה, כי ביני לבין עצמי העדפתי לימים לשוות להם את בלוריתה הטבעית של 'שיבולת בשדה' – ולפיכך שבתי לאחר זמן ושיפצתי את ראשי השיבולים, כיאות.

הרישום המקורי של סמל הפלמ"ח כפי שהוא מוכר היום שמורגם ב'אוצר התמונות' בבית הפלמ"ח – אשר קם בזכותה של דִּיתָה פֶּרָח מקיבוץ בית השיטה – אך רישום זה איננו מעשה ידיו של אל-חנני ואף לא של מַאיֶר, אלא פרי עטו של הציירנפתלי בֶּזֶם (עמיקם גוּרֶבִיץ הוא אשר הפקיד את הרישום הזה למשמרת בידי דיתה).

דיתה פרח ו'אוצר תמונות הפלמ"ח' ובו מעל 30,000 תמונות (מקור:אתר בית השיטה)

סמל הפלמ"ח של נפתלי בזם, 1948 (מרכז מידע פלמ"ח)

אכן, 'שלושה אוחזין בטלית'!... מיהרתי לאתר את  נפתלי בזם, וזה סיפורו: עם פרוץ מלחמת העצמאות למד בבית הספר 'בצלאל' בירושלים, אך לא גויס לשירות קרבי כיוון שמשקלו היה אז פחות מ-40 ק"ג... בסופו של דבר, הוא נלקח ב'טַנְק' אל דירה של הפלמ"ח ברח' גורדון בתל אביב (הטנק הזה לא היה ולא נברא, ומן הסתם התכוון למשוריין 'סֶנְדְבִיץ', שכן באותה עת זה כל אשר היה בידינו). שם, באותה דירה תל-אביבית, עסק בזם בעיצוב פרסומי הפלמ"ח ובאיורם. ובאשר לעיצוב הסמל, הצטנע נפתלי וסיפר לי: 'הַסֵּמֶל כבר היה ואני רק נתתי לו את הצורה הסופית'. מסתבר אפוא, כי שנינו ניסינו 'לשפר' את ראשי השיבולים, אלא שנפתלי בֶּזֶם עשה זאת, לכל הדעות, טוב ממני...

נפתלי בזם (צילום: אורי זקהם)

סמל הפלמ"ח המשופר ליווה מכאן ואילך את שערי עלון 'פלמ"ח' בימי מלחמת העצמאות, ואף את השער של 'מתוך ילקוט הצד: שירים ופזמונות' (לקט שירים שנקראו בפינו 'פִּזְמוֹרִים', צירוף של פזמונים ומזמורים). שיפוץ נוסף, אף הוא מעשה ידי נפתלי בזם, עיטר את כריכות שני חלקי 'ספר הפלמ"ח' ולימים שימש גם בסיס לעיצוב סיכת הסמל.

כריכת ספר הפלמ"ח

עלוני הפלמ"ח עם הסמל (ספר הפלמ"ח, א, תשי"ג, מול עמ' 457)

אשתו של נפתלי בֶּזֶם, חנה (אחותו של יוסי לִיבֶּרְמַן, לימים אֶרֶז, איש חטיבת פלמ"ח-'הראל' שלחמה אז בהרי ירושלים), נמנתה אז עם צוות חברות הפלמ"ח אשר ניהלו במסירות את בית ההחלמה הראשון לחיילים נכים, המכונה 'בית הי"ד' - לזכר י"ד חללי גשר אכזיב ב'ליל הגשרים' (16 ביוני 1946). מוסד זה הוקם על ידי הפלמ"ח בדרום-מערבה של נס-ציונה, בארמונו לשעבר של עַבְּדֻ א-רַחְמָאן בֶּכּ, שהיה מידידי ה'מופתי' ומנכבדי רמלה ונמלט למצרים בראשית מלחמת העצמאות. הבית – שנודע בכינוי 'בית הַבֶּק' והיום משמש בית חולים לחולי נפש – שימש בעיקר 'חיילים בודדים' מאנשי גח"ל (גיוס חוץ-לארץ, מבין פליטי השואה באירופה). בנות הצוות ענדו שם בגאווה את סיכת סמל הפלמ"ח, וחנה עשתה זאת בגאווה כפולה, גם על חלקו של נפתלי בעיצוב הסמל. ואכן, סיכת הסמל שלה שמורה עד היום בידי בנה, שלמה (חנה עצמה נפטרה לפני כחמש שנים).

סיכת הפלמ"ח הנוצצת של חנה בזם

סיכת הפלמ"ח של יהודה זיו, שמאז 'כנס בת-שבע' נשחקה מרוב שימוש

סמל הפלמ"ח חולק לחברים עם היציאה מהמחתרת ב-1948 והופיע גם בסמליהן וְנִסֵּיהֶן של שלוש חטיבות הפלמ"ח – יפתח, הראל וחטיבת הנגב. ואכן, את סיכתסמל הפלמ"ח ענדנו לראשונה בגלוי רק סמוך להכרזת עצמאות ישראל. למיטב זיכרוני היה זה בכנס, שנערך ב'בית הבימה' בתל אביב לרגל מלאות שבע שנים לפלמ"ח (7 במאי 1948), ולכבודו חיבר חיים חפר את השיר הידוע 'בת-שבע', שהושמע על ידי חברי הציז'בטרון בלחנו של משה וילנסקי. בזכות שיר זה נקרא הכנס: 'כנס בת-שבע'.

הנה חברי הצ'יזבטרון (הסולן הוא גדעון זינגר) שרים את 'בת שבע' בהקלטה ממרס 1949:




אירוע זה היכה גלים: שלושה ימים לפני הכנס, ולראשונה בתולדות הפלמ"ח, נערכה לכבודו מסיבת עיתונאים, וכבר למחרת יצאו עיתוני הבוקר והצהריים עם כתבות על 'שבע שנות הפלמ"ח'. ואילו ביום השישי, יום הכנס, הקדישו 'דבר' (ואפילו 'דבר לילדים') ו'על המשמר' את מאמרי המערכת לחגו של הפלמ"ח, ואף ייחדו לו עמוד שלםשל דברי אישים, סופרים ומשוררים.כך נהגו גם 'צרור מכתבים' (ביטאון הקיבוץ המאוחד), 'הארץ', 'הצופה' ואפילו 'המשקיף', שבין הברכות שיבץ אף עקיצות שנונות... (ספר הפלמ"ח, ב, עמ' 262-258). פְּתִיחוּת זו לייחודו של הפלמ"ח, לאחר שבע שנות כיסוי מחתרת, היא, ככל הנראה, שהולידה גם את רעיון הטבעת סיכות סמל הפלמ"ח וענידתן לראשונה בגלוי באותו כנס.

על המשמר, 5 במאי 1948. באיור: סמל הפלמ"ח בעיצובו של נפתלי בזם

בפועל היה 'כנס בת-שבע' מפגן הצדעה לפלמ"ח של חברי תנועות 'ארץ ישראל העובדת' (הנוער העובד, המחנות העולים, התנועה המאוחדת והשומר הצעיר), ורק קומץ חברי פלמ"ח נטל בו חלק. רוב הפלמ"חניקים נמצאו אז בעיצומה של לחימה בחזיתות השונות: חטיבת פלמ"ח-'יפתח'לחמה על כיבושצפת ומזרחהגליל העליון(מבצע 'יפתח') ואף במערב הגליל המנותק; חטיבת פלמ"ח-'הראל' לחמה עדיין על פריצת הדרך לירושלים, ערב מבצע 'מכבי' שהחל למחרת, וגוש עציון היה נצור; בעוד חטיבת פלמ"ח-'הנגב' לחמה על טיהור דרום פלשת, שעה שבאר שבע טרם נכבשה.

לפיכך החלו חברי הצ'יזבטרון במבצע 'יוֹמוּלֶדֶת נייד': כדרכם, הוסיפו להגיע בכל מחיר אל כל יחידות הפלמ"ח, באשר הן, ולימדו את אנשיהן לשיר את הַזֶּמֶר 'בת-שבע', ואלה מצדם שרו אותו בהתלהבות כאילו היה המנון. מספר אלי (אליעזר) שמעוני (תכתובת מ-16 ביולי 2012): 

ב-7.5.48 התקיים מבצע 'מטאטא' [טיהור השטח שבין החולה לכינרת]. איך אני מדייק? מפני שזה יום ההולדת שלי ומפקד המחלקה נתן לי מתנה – לקרוא: 'מחלקה 3! היכון להתקפה! אֵשׁ – וקדימה!!!' ... זאת מתנה שלא אשכח!!! 'חג הפלמ"ח' צוין בגליל ב-9 במאי: הצ'יזבטרון הופיע ב'מחנה פִילוֹן' [ממזרח לראש פינה] – לפני צאתנו לכבוש את עַכְּבָּרָה, במסגרת ההתקפה על צפת – ולימד אותנו את שיר הפלמ"ח[הכוונה, כמובן, ל'בת-שבע']. שרנו בקול חזק – וקולונל מַרְכּוּס [מצבא ארה"ב, שבא אז לארץ כדי לתרום מניסיונו הצבאי, נשא את כינוי  המחתרת 'מִיקִי סְטוֹן' ונתמנה מפקד חזית ירושלים], שהיה נוכח, אמר לסובבים אותו: 'חיילים, היוצאים לקרב עם שיר – איש לא יעמוד בדרכם!'.

בין הבאים ל'כנס בת-שבע' הייתי גם אני, יחד עם חבריי 'יתומי הגדוד השישי', ה'פוּרְמָנִים' (מלווי השיירות) שלא היו בני ירושלים: לאחר מבצע 'נחשון' יצאנולחופשת חג הפסח בבתי משפחותינו, ומששבה ונחסמה הדרך אל העיר מצאנו עצמנו נטושים, בהמתנה דרוכה, בחצר בית החרושת לייצור סכיני גילוח 'אוֹקָבָה' שבראשון לציון. אך כבר בשבוע שלאחר הכנס נשלחנו אל מחנה תֵּל לִיטְוִינְסְקִי (היום 'תל השומר'). משורייני הליווי המגושמים שלנו, שבפועל היו עשויים קרש עבה בין שני לוחות פלדה דקים (ומכאן הכינוי: משוריין סנדביץ'), הקנו לנו לכאורה 'ניסיון בהפעלת שריון'. לפיכך הוצבנו שם ב'חטיבה החדשה' (חטיבה'שבע'), שנועדה לשוב ולפרוץ את הדרך אל ירושלים, כגרעין לגדוד השריוןהראשוןשל צה"ל, 'גדוד חֶמֶ"שׁ (חיל משוריינים) אָלֶ"ף' ולימים גדוד 73. מטבע 'מומחיות שריון', ציפינו כי צביקה זמיר, המג"ד הוותיק שלנו, ישוב ויפקד עלינו גם בגדוד 'חֶמֶ"שׁ אל"ף' – אך כבר אז טעמנו את טעמה המר של הכוונה להצר את צעדי הפלמ"ח. לתדהמתנו, נמנע תפקיד זה מצבי'קה – ובמקומו פקד עלינו שם חיים לַסְקוֹב, שהיה אמנם 'בחור טוב', אבל מבוגרי הצבא הבריטי... 

במחציתו השנייה של אותו שבוע הושיבו אותנו על גבי זחל"מים, שנשאו עדיין את הכינוי הלועזי Half Trucks, וכדי ללמוד איך מפעילים בהם 'מ"ק (מכשיר קשר) 19', שלחו אותנו אל 'הבית הירוק', בכפר הנטוש שייח' מוּאַנֶּס (היום בשטחה של אוניברסיטת תל-אביב), בו נערך באותה עת קורס קציני קשר. התרגול המסכם בהפעלת מכשירי הקשר תוך תנועה בשיירה בכבישי השרון נערך ביום השישי, ה-14 במאי 1948. כל כך היינו שקועים בו, עד שאפילו לא נתפנינו בשעה ארבע אחר הצהריים להקשיב לשידור טקס הכרזת העצמאות. רק בשובנו, לעת ערב, נתברר כי יש לנו מדינה...

עלי זחל"ם ליד 'הבית הירוק', מאי 1948 (צילום: יהודה זיו)

למחרת עם שחר, בבוקרה הראשון של מדינת ישראל, אף למדנו על כך ממראה עיניים: מגג 'הבית הירוק' צפינו, כמו מן היציע, בהפצצת 'שדה דוב', הסמוך במערב. למחרת בבוקר יצאנו, כשאנו חולפים על פני התחנה המרכזית של תל אביב, שנהרסה מאותה הפצצה מצרית של יום אתמול, אל אזור לטרון, כדי ליטול שם חלק במבצע 'בן-נון' (ליל 30-29 במאי 1948), בהתקפה הכושלת והאומללה על מצודת המשטרה...

יהודה זיו ניצב בפתח האוהל לצד 'הבית הירוק', מאי 1948. הפלמ"חניק האמיץ חבש כובע צבאי בריטי, ענד על חזהו את סיכת ה'פורמנים' וחיצץ בשיניו בסכין קומנדו בריטית, בעיקר כדי לעשות רושם על הבנות...

ונשוב לסמל הפלמ"ח.

לאישוש מה שאני זוכר בדבר ענידת סיכת הסמל לראשונה ערכתי משאל אלקטרוני בקרב חברותי וחברי מאותם ימים רחוקים. רובם השיבו בטרוניה ('למי בכלל היה אז פנאי להפסיק את הלחימה ולהגיע אל הכנס הזה בתל אביב?'), בעוד חלקם ענו על התחקיר במבוכה ('מי בכלל זוכר היום דבר שכזה?'). אפילו רבקה'לה קרמר – ששרה שם עם הצ'יזבטרון את 'בת-שבע' – גם היא לא זכרה מאומה. חשתי כמו נחום גוטמן וידידיו, בסוף הספר 'אוצר לוֹבֶּנְגוּלוּ מלך זוּלוּ', המגיעים, לאחר חיפוש ממושך ונדודים רבים, אל הכפר בו התגורר אוּמְלִימוּ (נושא כליו של לובנגולו, שסייע בידו לטמון את האוצר), וזה השיב להם בשתי מילים: 'לא זוכר'... וכבר אמר על כך דן בן-אמוץ בשעתו: זקני צפת לא זוכרים בַּצֹּורֶת / חמסין /שלג כבד שכאלה, פשוט משום שהם זקנים... כמוהם אף 'אנו-אנו!', בני 'דור תש"ח' – שכוחם כבר תַּשׁ, אך ראשם עדיין לא שָׁח...

וכך מצאתי עצמי, כדברי אלדד חרובי, כמעט 'היחיד שזוכר'. חבר נוסף שזכר, אף כי הוא עצמו לא הגיע לכנס, הוא צבי (צְבִי'דְלֶה) רֶגֶב. 'למי היה זמן ולמי הייתה אפשרות או יכולת לעלות מן הנגב או לרדת מן הגליל לכנס בתל אביב' – כתב לי רגב – 'ומי בכלל ידע עליו אז מלבד, אולי, אנשי הַמַּטֶּה?'. אך הוא זכר שאת סיכת סמל הפלמ"ח קיבלו הוא וחבריו כארבעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1948.

תעודת שירות בפלמ"ח ובראשה – הדגל והסמל (מקור: מורשת רעננה)

כדי למצוא סימוכין לזיכרוני, אזרתי מותני וירדתי מירושלים אל 'אוצר התמונות' שבבית הפלמ"ח. אך לא מצאתי שם אפילו תצלום אחד מ'כנס בת-שבע'... לעומת זאת, מלא וגדוש הוא אלבום 'הכינוס השלישי', כנס המחאה על פירוק הפלמ"ח, אשר תחילתו באיצטדיון 'המכביה' ביום השישי, 14 באוקטובר 1949, וסופו בהפגנה רבת משתתפים, אשר יצאה למחרת אחר הצהרים מקולנוע 'גן רינה'. בתצלומים הללו נראים כל חברות הפלמ"ח וחבריו, בחולצות לבנות, עונדים על חזותיהם את סיכות סמל הפלמ"ח. 

דגלן הפלמ"ח אוֹלִי גבעון (אז הֶקֶר) ולצדו רבקה'לה קרמר מהצ'יזבטרון עונדים את סיכת הפלמ"ח בכינוס השלישי (אוצר תמונות הפלמ"ח)

מאותו כינוס שרדו גם כמה קטעים קצרים שהוסרטו, ויעקב גרוס, חוקר הסרט העברי, העלה אותם לאחרונה לרשת האינטרנט. ניתן לראות כאן את התהלוכה ואת המעמד, שהיה בכיכר מוגרבי, ובו שרו חברי הצ'יזבטרון (ובהם רבקה'לה קרמר, חיים חפר ושייקה אופיר) את שירם של חיים גורי ומרדכי זעירא 'החוזרים ללא בית'. בין הנואמים: ישראל גלילי ויצחק שדה...




העליתי אפוא על הכתב את כל מה שהצלחתי ללמוד על ענידתה לראשונה של סיכת סמל הפלמ"ח – ואת הפיצוח החלקי של 'סיפור בלשי' זה העברתי אל הנוגעים בדבר: אל ארכיון בית הפלמ"ח, אל מוזיאון 'החאן' בחדרה ואל תום שגב. זמן קצר לאחר מכן, ולמרבה ההפתעה, הגיע אלי מכתבו של יהודה בן-צור, לשעבר איש הַפַּלְיָ"ם ('הפלוגה הימית' של הפלמ"ח), שכתב לי כך:

כנס 'בת-שבע' התקיים בעת היותי בדרך ממרסיי ליוגוסלביה – בה עליתי על אוניית רכש. במהלך שהותי שם התיידדתי עם קצין הביטחון היוגוסלבי, שטיפל בנו ואף העניק לי לפני הפלגתנו את 'הכוכב האדום', סמל הפרטיזנים היוגוסלבים. לתל אביב הגענו ב-27 ביוני 1948 ובאחד ביולי הפלגנו שוב אל יוגוסלביה. באחד מחמשת הימים הללו הגיע לידי סמל הפלמ"ח (אל תשאל: 'איך וממי?' – אינני זוכר...) – שאותו הענקתי ליוגוסלבי.

וכך הצלחתי למצוא לפחות עוד פלמ"ח'ניק אחד, שאף הוא, כמוני, זוכר בוודאות ומאשר כי את סיכת סמל הפלמ"ח אכן ענדנו לראשונה (לא כולנו) באותו כנס.

בהפגנת אחד במאי בחיפה, בראשית שנות החמישים, עדיין נשאו בגאון את סמל הפלמ"ח (ארכיון משמר העמק)

האומנם הוטבעו אז – במאי 1948 – הסיכות הראשונות של סמל הפלמ"ח באמצעות רוּשְׁמָה (שְׁטַנְץ), מעשה ידיו של אותו יצחק מַאיֶר, שהרישום לצורך הכנתה הוא השמור היום במוזיאון הח'אן?

העברתי את סיכום ממצאיי לתום שגב, והוא פרסם זאת במדורו 'שיעור היסטוריה' (הארץ, 20 ביולי 2012), ואף הוסיף על כך, כי בפרק 'אמנים ואומנים' של 'מדריך לתוצרת ארץ-ישראל', ספר כתובות משנת 1947 בהוצאת התאחדות בעלי התעשייה, איתר גיל וַייסבְּלַיי, איש הספרייה הלאומית, גם את: 'יצחק מאיר, עבודות מתכת ואדריכלות, גבעת הרצל, רח' הכוהנים 5, תל-אביב'. עד היום לא עלה בידי למצוא את אותו 'רחוב הכוהנים' בתל-אביב, מה עוד, שרוב שמות הרחובות בגבעת הרצל (כגון המפעל, התנופה, המרץ, העמל, הסדנה, המנוע, הפטיש, היתד,הכישור, הפלך) מלמדים על היותה אזור תעשיה מובהק – ומה אפוא ל'כוהנים' בבית המלאכה?

מי מכיר? מי יודע?

שיר הפלמ"ח עם הסמל שעיצב אל-חנני

* גרסאות קצרות וקודמות של רשימה זו התפרסמו באתר צוות – ארגון גמלאי צה"ל (23 באוגוסט 2012); ובעלון 'דור הפלמ"ח' (ספטמבר 2012), עמ' 6.

גלגולו של ניגון: שוב יוצא הזמר אל הדרך...

April 11, 2013, 2:57 pm

≫ Next: ברוך הבא: על חאן, קהווה ושני מְצָדים

≪ Previous: על דעת המקום: שלושה בסיכָּה אחת, או בעקבות סמל הפלמ"ח

$

0

0

שיירה בדרך לירושלים (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – תשע"ג

שוב יוצא הזמר אל הדרך, שוב הולכים ימינו ובוכים...

זהו בלי ספק אחד השירים האהובים ביותר על בני דורי. הוא מזדמזם לאטו במנגינה כובשת לב, יוצר מיד אווירה מהורהרת ועצובה של שבת אחים גם יחד, וטוב כשיר פתיחה, שאחריו יבואו תמיד השירים הרוסיים על וָנְיָה הקומיסר האדום ועל קטיושקה שיצאה לשוח, על גדות הדנייפר ועל פרשי בודיוני. רבים מיודעיו ואוהביו של שיר זה בטוחים שמדובר בעוד שיר 'עממי', שתורגם מרוסית לעברית, ואינם יודעים שמדובר בשיר כחול-לבן לגמרי, גם במילותיו וגם בלחנו, שנכתב על רקע מלחמת העצמאות ולזכרו של חייל שנפל.

א. 'שיירה שלנו'

את השיר 'שיירה שלנו' כתב המשורר נתן יונתן (אז עדיין נתן קליין) בשנת תש"ח, כאשר היה בן 25 בסך הכל. במילותיו שיקף השיר את הווי ה'פוּרְמָנים' (שהיו ברובם חברי הפלמ"ח), שליוו את שיירות האספקה בדרכן מהשפלה אל ירושלים הנצורה ובחזרה. השיר הוקדש לזכרו של אהרן אגסי, יליד בגדד וחבר קיבוץ שריד של השומר הצעיר (שהיה גם קיבוצו של נתן יונתן). אגסי נפל ב-9 בינואר 1948 ליד הכפר הערבי סאריס (היום מושב שורש, מדרום לשער הגיא), שעה שנהג במשאית של אספקה חקלאית, בשיירה שעשתה את דרכה חזרה מירושלים לשפלה.

בן 28 היה אגסי בנפלו, וכך כתבו עליו באתר 'נזכור את כולם':

השיר פורסם בעיתון 'על המשמר' ביום 4 במאי 1948, ארבעה חודשים לאחר נפילתו של אהרן אגסי ועשרה ימים קודם הכרזת המדינה.

זהו שיר לירי, מסוג שירי האבל והקינה המכונה 'אלגיה'. השיירה המשוריינת מקבלת תכונות אנושיות ('גלוית-עינים') והמשורר פונה אליה כבת-שיח אינטימית ('שיירה שלי', ורק בבית האחרון היא הופכת להיות 'שיירה שלנו'). שיירת האספקה העצובה, ה'נושאת פַּת קִבָּר ומים', שבתחילת השיר נתיבה אינו ברור ('אל אנה את עוברת?'), ממוקמת לבסוף במרחב גאוגרפי קונקרטי, שבו נפל אהרן אגסי:

עד אשר יִקְטֹף עִמָּךְ רקפת / בהרים אל נֹכַח באב-אל-וואד.

שיר זה הוא, ככל הנראה, גם שירו המולחן הראשון של נתן יונתן, ולא זו בלבד אלא שהולחן פעמיים.

בפעם הראשונה הולחן השיר כבר בשלהי שנת 1948, עבור 'הלהקה הצבאית הארצית', שהעלתה אז תכנית בשם 'השיירה העליזה'. המלחין היה רומן (ירחמיאל) ולדמן, פליט שואה שעלה מרוסיה זה לא מכבר ושימש כאקורדיוניסט בלהקה. לימים נשכחה מנגינת השיר ולצערי לא מצאתי לה זכר; גם על ולדמן לא מצאתי פרטים נוספים. בתכנייה נקרא השיר בשם 'השיירה'.

התכנית של 'השיירה העליזה' (1948) ובה 'השיירה' בלחנו של ולדמן (מקור: זמרשת)

שלוש שנים לאחר מכן נדפס השיר 'שיירה שלנו' שוב, בספר השירים הראשון של נתן יונתן, שְׁבִילֵי עָפָר (ספרית פועלים, 1951, עמ' 17-16). כאן הכניס המחבר מעט תיקוני נוסח – שהבולט בהם היה השינוי של 'שוב הולך הזמר' ל'שוב יוצא הזמר' – תיקוני פיסוק וכן השמיט, מסיבה לא ידועה, את שורת הזיכרון לאהרן אגסי.

בתכנית הרדיו 'כל ההתחלות' עם נתן יונתן, ששודרה ברשת ג' בשנת 2003, סיפר המשורר בקצרה גם על נסיבות כתיבת השיר (תזמון בערך לדקה 14:00). באותה עת כבר שכח יונתן את הרקע האמתי של שירו, וסבר שנכתב על רקע נפילתם של אנשי שיירת הל"ה.

ועוד הערה: במסתו המלומדת של פרופסור דן מירון, 'שוב יוצא הזֶמֶר: עדותם של פזמונים', שנכללה בספרו מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות (כתר והאוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 265-257), התייחס החוקר בהרחבה ובאירוניה לשירו של יונתן והציגו כגרוע במיוחד. לדעת מירון, השיר גדוש בסתירות פנימיות, 'רצוף חוסר מוגדרות'  ואינו אלא חיקוי חיוור של שירי אלתרמן ('עוד חוזר הניגון') וגורי ('באב אל ואד'). מבלי להתמודד במישרין עם הניתוח הדקדקני והקצת מנותק – שממחיש את ההבדל בין הדרך שבה השיר מתפרש בעיניו של מבקר אליטיסטי ומחמיר לבין הדרך שבה הוא נתפס בעיני קהל הצרכנים 'הפשוט' – הנחת המוצא של מירון באשר לתולדות הטקסט היא שגויה. מירון, שהסתמך על מהדורת 'שבילי עפר' (שבה מחק יונתן את שורת הזיכרון לאגסי), סבר שהשיר 'לא התפרסם בתקופת המלחמה עצמה אלא יצא לדרכו הפזמונאית אחריה' (עמ' 257), וכפי שראינו לעיל אין הדבר כן, השיר נכתב והולחן לראשונה בעיצומה של המלחמה.

ב. 'שוב יוצא הזמר'

בפעם השנייה הולחן השיר על ידי יעקב (יענקל'ה) שגיא, חבר קיבוץ עין השופט, ולחנו המוכר והאהוב זכה לחיי נצח.

יענקל'ה שגיא (1980-1937)

הקשר בין שגיא לבין יונתן – שניהם חברי קיבוצים שכנים של השומר הצעיר – נוצר כאשר השתתפו ב'פסטיבל הנוער הדמוקרטי', שנערך בוורשה בשנת 1955. בשנים שלאחר מכן הלחין יענק'לה כמה משיריו של יונתן (לפחות שישה), ובהם גם 'שיירה שלנו', ככל הנראה בברכתו של המשורר. השנה המדויקת אינה ידועה, אך רינה שגיא, אשתו, משערת שהיה זה ב-1958 או 1959.

זמן מה קודם לכן (בשנת 1956?), הקים נחום (נחצ'ה) היימן, אז חבר קיבוץ בית אלפא, את 'חמישיית גלבוע'. זה היה הרכב כֶּלִי יוצא דופן באיכותו, שמנה חמישה חברי קיבוצים מבית אלפא וחפציבה, כולם בעלי השכלה מוסיקלית קלאסית שניגנו באקורדיון, חליל צד וקלרנית, גיטרה וקונטרבס. יענקל'ה שגיא מעין השופט, שהשתחרר מהצבא בשנת 1957, וכבר התפרסם בלחניו ובחצוצרתו, לא היה חלק מהחמישייה אבל הלחין ועיבד עבורם שני שירים – 'שוב יוצא הזמר' ו'שיבולי פז' (שאת מילותיו כתב ב-1960 עמירם קופר מקיבוץ ניר עוז). החמישייה, שניגנה שירי כפר ורועים, מנגינות עממיות ו'חסידיות' ולחנים מקוריים שאת רובם עיבד היימן, זכתה בשנות השישים לפופולריות והושמעה רבות ברדיו. היא נתפסה, ובצדק, כמבטאת של מוסיקה ארץ ישראלית שורשית, כפרית, חמה ואותנטית. לימים, נעימת 'שוב יוצא הזמר' נתנה לתקליט המוכר ביותר של חמישיית גלבוע את שמו (התקליט ראה אור ב-1970).

הנה הביצוע שלהם בסרטון שלפנינו:

באופן טבעי מצאו שני השירים את דרכם מחמישיית גלבוע לחבורת הזמר הגבעטרון, שנחום היימן שימש מנהל מוסיקלי שלה בין השנים 1967-1961. חברי הגבעטרון שרו את 'שוב יוצא הזמר' בהופעותיהם הראשונות ולמעשה הם שפרסמוהו ברבים. השיר בפי הגבעטרון נכלל לראשונה בתקליט 'שבולי פז', שנדפס בשנת 1964 (מאז נכלל השיר בתקליטי אוסף רבים של חבורת זמר זו).

והנה הביצוע המקורי של הגבעטרון בתקליט זה, מלווים בחמישיית גלבוע:



במעבר מן הנוסח המקורי של השיר אל הנוסח המושר קוצר השיר משמונה בתים לשלושה בלבד וגם עבר תיקונים קלים. כל המבצעים של השיר – מן הגבעטרון ואילך – נהגו, כנראה על דעת עצמם, לשנות את 'שָׁם הולכים ימינו ובוכים' ל'שובהולכים ימינו ובוכים'. שינוי קטן נוסף, ובמקרה זה מוצדק, היה 'אֵי אנהאת עוברת?', שהחליף את 'אֶל אנהאת עוברת?' שבמקור.

הנה עוד כמה ביצועים יפים של השיר.

דודו זכאי (בן עין השופט, ולימים חבר קיבוץ דליה השכן):




מיכל פרס, שהייתה בשעתה סולנית להקת גיסות השריון, הוציאה בשנת 1968 (או 1970) תקליט בהדרכתו המוסיקלית של שגיא. בין השאר שרה גם היא את 'שוב יוצא הזמר'.




וכאן, חבורת הזמר של קיבוץ עין השופט, בחגיגת 75 שנים לייסוד הקיבוץ  (2012)




כמה מילים על שגיא (שמו המקורי היה וייסמן), שנקרא בפי כל מיודעיו יענקל'ה. הוא נולד בבוקרשט בנובמבר 1937 ועלה לארץ ב-1948 עם אמו ואחותו (לאחר שנה במחנה מעצר בקפריסין). הוא היה פליט שואה בן 11, שנקלט מיד כילד חוץ בקיבוץ עין השופט שבהרי אפרים, ושם חי כל ימיו. לצד עבודתו בחקלאות ובצאן עסק בעיקר במוסיקה – בנגינה, בהלחנה ובחינוך מוסיקלי. הוא נפטר במפתיע בספטמבר 1980 והוא בן 43 בלבד, אך השאיר אחריו יבול מוסיקלי מרשים.

שגיא מחצרץ בפתיחת אחת מוועידות מפ"ם

אחת מתכניות 'על הדשא', שהנחה אליהו הכהן בכל פעם בקיבוץ אחר, הוקלטה בשנת 1976 בעין השופט. בסוף התכנית ריאיין אליהו את יענקל'ה, ואחר כך שרו כולם את 'שוב יוצא הזמר' ואת 'שיבולי פז'...




עד כמה הפך הלחן של 'שוב יוצא הזמר' ל'עממי' יעיד הסיפור הבא, מפיו של שגיא עצמו (מתוך יענקל'ה, חוברת שיצאה לזכרו בקיבוץ עין השופט, 2010, עמ' 29):

ג. שיריו האחרים של יענקל'ה שגיא

חצוצרת הפלא של יעקב שגיא, לצדו, מנגן בקרן יער, בנו יניב (היום מנכ"ל סמינר גבעת חביבה)

אם הגענו עד הנה, ניזכר בעוד כמה משיריו היפים של יענקל'ה.

מארש גולני

רק מעטים יודעים ששגיא הוא זה שהלחין את אחד משירי הלכת המושמעים ביותר עד היום בטקסים צבאיים, 'מארש גולני'. ראשיתו של שיר זה בשיתוף פעולה בין יהודה אטלס (לימים סופר ילדים ידוע) ויענקל'ה שגיא – שניהם שירתו כחיילים בגולני וחיברו ביחד, ב-1955, את 'שיר חטיבת גולני'. לימים נשכחו מילות השיר וזכרו נשמר רק כמנגינת לכת.

הנה תזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק (זיקו) גרציאני:




עוד נשוב מחר

'עוד נשוב מחר' (מילים: אלי נצר מקיבוץ דליה), נכתב והולחן בראשית שנות השבעים, בימי מלחמת ההתשה.
שרים דודו זכאי והגבעטרון (פסטיבל עין גב, 2010):

פרחים בקנה, שירי להקות צה"ל, ערך: אפי נצר, שי לקוראי ידיעות אחרונות לעונת החגים תשמ"ד, עמ' 31

שיבולי פז

וכמובן, 'שיבולי פז' (מילים: עמירם קופר), שהוזכר כבר למעלה והוא בעיניי אחד השירים הכי 'ארץ-ישראליים' שיש. הנה נעמי שמר ורביעיית זמרים במחרוזת שירי שיבולים בתכנית הטלוויזיה 'ימי ניסן' ('שיבולי פז' מתחיל בתזמון 1:44):




שיבולים כורעות עומס,
שפע בר על כרים,
עלמות חן ישאו
עומרים.
חרמשים כבר הושחזו
ונישאו מונפים.
שיבולי פז ירחשו
שיר חג.

רב הגודש,
באסמינו בר בשפע,
בא החודש, עת אלומות בא.
רב הגודש,
באסמינו בר בשפע,
בא החודש, עת אלומות.


לפני כמה שנים יצא תקליט אוסף של שירי יעקב שגיא.

תודה לרינה שגיא (אשתו של יענקל'ה) ולגיל דגן מעין השופט, שחיבר עבודה סמינריונית על 'שירי הכפר של יעקב שגיא' (אוניברסיטת חיפה, 2004). תודה גם לגרימי גלעד, אבנר הולצמן, גדעון טיקוצקי ולאספן התקליטים רפי בינדר.

ברוך הבא: על חאן, קהווה ושני מְצָדים

April 13, 2013, 9:10 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: משחקי ילדים ב'ארץ הצבר'

≪ Previous: גלגולו של ניגון: שוב יוצא הזמר אל הדרך...

$

0

0

כתב וצילם ברוך גיאן

בקרוב יחלו העבודות להרחבת הכביש משער הגיא לירושלים. אומרים שגם רכבת תגיע מתל אביב לעיר הבירה במהירות שיא של כחצי שעה. אבל אנחנו יודעים את האמת: אשרי המאמין ועוד חזון למועד. עד אז פקקים רבים צפויים לנו...

רגע לפני שכל זה יתחיל ביקשתי לחזור אל משהו מחווית הנסיעה בקו העתיק יפו-ירושלים. על פי 'מורה דרך בארץ ישראל', שחיבר אברהם משה לונץ בשנת 1890, הנסיעה במרכבה – היא הדיליז'אנס המפורסם – ארכה תשע שעות: 'ושלוש תחנות בהדרך הזה רמלה [שתי שעות מיפו] באב אל וואד [שלוש שעות מרמלה] קלוניא [שלוש שעות מבאב אל-וואד]'. בתקופות שקדמו למרכבה לקחה הנסיעה זמן רב יותר, ובשלב מסוים צריכים היו הנוסעים והסוסים להחליף כוח ואף לישון. על החאן של באב אל-וואד כתב לונץ: 'העגלה תעמוד כאן כשעה ויותר והנוסע יוכל לעלות לבית המלון, לנוח מעמלו ולהשיב נפשו במאכל ומשתה'.

מול תחנת הדלק שבכניסה לשער הגיא (או ביציאה ממנו, תלוי בכיוון), עומד עד היום, איתן אך נטוש, החאן העתיק, שבמאה ה-19 היה מלון אורחים ותחנת דרכים חשובה. בגבעה שמעל תחנת הדלק עומד על מכונו המצד הטורקי, ששימש כתחנת משמר בכניסה לוואדי הצר. זה היה אחד משבעה-עשר מְצָדִים ומגדלי שמירה שהוקמו ביוזמת מושל ירושלים הטורקי (סוראיה פחה) בשנת 1860, כדי לאבטח את הדרך מיפו לירושלים. כמעט כל המצדים הללו נהרסו ורק ארבעה נותרו: האחד, סמוך לתחנת השירות המטאורולוגי בבית דגן (היום חלק ממוסך); השני, בלטרון; השלישי, בפתח שער הגיא; והרביעי, הוא תחנת המשטרה ברחוב יפו, סמוך לשוק מחנה יהודה.

לטרון מוכרת לרובנו בעיקר בזכות מבנה המשטרה הבריטית, שמשמש היום אתר הנצחה של גייסות השריון, ובזכות 'מנזר השתקנים' היפה. על ראש הגבעה שלצדו הדרום-מזרחי של המנזר (אפשר להגיע לשם בהליכה קלה) נמצא המצד הטורקי, בנוי לתלפיות אף על פי שכבר איננו שלם. מראש הגבעה יש תצפית יפה על היישוב היהודי-ערבי נוה שלום ועל שפלת החוף. בסמוך ניתן לראות גם את השרידים הצלבניים של 'מגדל האבירים', שנקרא בצרפתית 'לה טורון דה שבלייה' (זהו מקור השיבוש 'לטרון'). בשנות השבעים של המאה ה-19 שכן לרגלי הגבעה מלון בשם 'המכבים' (היזמים היו אמריקני ופלסטיני), שרק מעט ידוע עליו והיום כבר לא נותר ממנו זכר.

מלון המכבים האבוד

במְצָד שער הגיא ניתן להבחין בבור המים שנחצב בחזית, בתא לחימה מעוטר שנבנה מעל הפתח המערבי (תא כזה מכונה בטורקית 'משיקולי', וכמותו יש גם בשערי העיר העתיקה) ובטבעת אבן לקשירת הסוסים. מגג המְצָד יכלו השומרים לצפות על הסביבה מאופק עד אופק, ולעת ערב להציע את מיטותיהם ללינה בחלל המקומר. מי שיעצום את עיניו יוכל לדמיין בקלות את הפרשים הטורקים שועטים על סוסיהם במרחב הפתוח... 

הנתיב העולה מיפו דרך רמלה אל ירושלים ראשיתו במאה ה-8, בתקופה חליפות בית אוּמָיָה. אבני מיל שנמצאו לאורך הדרך מאששות תאריך זה. במאה ה-19 גברה תנועת הנוסעים באופן דרמטי, ובשל כך החלו הטורקים בשנת 1867 לשפץ את הדרך. בתום שנתיים, בנובמבר 1869, כבר יכול היה לנסוע בה הקיסר האוסטרי פרנץ יוזףבדרכו לחנוכת תעלת סואץ.

באותה שנה, 1869, הוקם החאן שבפתח שער הגיא. החנייה בו הייתה ללא תשלום, אבל האורחים חוייבו לקנות קפה שחור וכך לממן את פעילות המקום. שלמה ומלכה רוזנטל – צאצאים של משפחת פ"ח (פתוחי חותם) שמוצאה מווילנה – חכרו את החאן בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. הם הגיעו לכאן היישר מהעיר העתיקה, ודירתם, שהייתה במקום הגבוה ביותר במתחם, כונתה 'בית אל-קארוסה' (בית העגלה). לצד הבית הם נטעו עץ חרוב ושתלו ירקות. שלמה הגברתן – שכונה גם סולימאן או סולומון – היה גם מתאבק חובב, ואפשר להניח שכוחו הפיסי סייע לו לתחזק את המקום. נוסף על אירוחם של עוברים ושבים היה שלמה אחראי גם על החלפת הסוסים של בתי הדואר הקונסולריים השונים, ולצד כל אלה גם הפעיל קו 'שירות' פרטי של עגלות. בתמונה מאותם ימים כונה המקום 'החאן של סלומון'... בשנת 1893 נפטר שלמה והמשפחה חזרה לירושלים.



בספרו 'תמול שלשום' (עמ' 362-361) תיאר ש"י עגנון את החאן כפי שהיה מוכר לו בעשור הראשון של המאה ה-20. אגב כך הוא מספר על הדרך המקורית שבה הכריחו משרתי הבית את האורחים לקנות קפה, בין אם הם רוצים בו ובין אם לא... 

בשנת 1892 נחנך קו הרכבת שחיבר את יפו לירושלים, ותנועת המרכבות הלכה והתמעטה. מלון המכבים וחאן שער הגיא ירדו אט אט מגדולתם עד שניטשו לחלוטין...

היום מבנה החאן סגור ומסוגר ומבקרים אינם יכולים להיכנס פנימה. לפני כמה שנים שיקמה הקרן הקיימת לישראל את המתחם מתוך כוונה לבנות בו מוזיאון קטן ומרכז מידע, אך מסיבות כלכליות הדבר לא יצא אל הפועל. המבנה, על תוספות הבנייה החדשות שלו, עומד שומם וחסר שימוש. כמה חבל...

את המְצָד הטורקי ניתן לראות מאחורי תחנת הדלק. כמו גם את המְצָד של לטרון, שנמצא על גבעה סמוכה ובה שרידים צלבניים וביצורים ירדניים וממנה נשקף נוף נפלא של השפלה.

עוד על החאן של שער הגיא ראו בספרו של צבי אילן, 78 טיולים ברחבי ישראל, עם עובד, תשל"ו; וברשימה של איציק שוויקי באתר המועצה לשימור אתרים.

החלל הפנימי בתוך מְצָד שער הגיא

לולאת אבן לקשירת בהמה לקיר במְצָד שער הגיא

מנזר השתקנים מציץ סמוך למְצָד לטרון

נופי השפלה נשקפים ממְצָד לטרון

חלון במְצָד לטרון

מְצָד לטרון בעין הסערה

חאן שער הגיא המשוקם

מְצָד שער הגיא ובור המים לידו

חאן שער הגיא ותוספות בנייה חדשות

קמרון בחאן שער הגיא

פתח כניסה לחאן עם תריס מתגלגל

לולאה לקשירת בהמה בחאן שער הגיא

עצי שקד פורחים ועץ תפוזים עמוס פרי מאחורי חאן שער הגיא

גת קדומה חצובה בסלע במתחם החאן

שוקת (?) ופתחי מערה חצובים במתחם החאן

החאן טובל בירוק (מבט מדרום). העצים נטעו בתקופת המנדט.

החאן המשוקם (מבט מבפנים)

קשת ומדרגות במצב מעולה אך ללא שימוש...

חצר החאן

גלגולו של ניגון: משחקי ילדים ב'ארץ הצבר'

April 15, 2013, 5:51 am

≫ Next: מה יָשָׁן במדע: היכן נְעוּרָי?

≪ Previous: ברוך הבא: על חאן, קהווה ושני מְצָדים

$

0

0

כרזת קק"ל, 1990 (עיצוב: מוטי מלמד)

לכבוד יום העצמאות ה-65 של מדינתנו

לכבוד יום העצמאות – כתבה לי יפעת גלבר – למד נהוראי, בנה שבכיתה א', את שירו השמח של עוזי חיטמן, 'ארץ הצבר'. הילד חזר הביתה וביקש מאמו שתבאר לו את המילים הקשות: 'קיפקא וטיארה', 'גוגואים ודודס'. כשיפעת קראה את מילות השיר היא שמה לב שיש שם מושגים נוספים שכבר אינם מוכרים לילדי הפייסבוק ('גזוז חמוץ-מתוק', 'חצי מיל'), והציעה שאכין מהדורה מבוארת. 

אז הנה משהו על תולדות השיר ופירושיו, ואת הרשימה אני מקדיש לנהוראי ולבני גילו. אני יכול להבטיח להם שכאשר הם יהיו גדולים, גם להם יהיו געגועים משלהם ('מי האמין שפעם השתמשנו בסמרטפונים ושיחקנו במשחקי מחשב', הם יגידו זה לזה בנוסטלגיה, בעוד כחמישים שנה).

עוזי חיטמן המוכשר והאהוב (2004-1952), שגדל וחי רוב ימיו ברמת גן ונפטר כל כך צעיר, כתב והלחין את השיר 'ארץ הצבר' בשנת 1985 לתחרות ה'פסטיגל' של שירי הילדים. הוא ביצע אותו יחד עם חבריו לשלישיית 'כמו צועני' – יגאל בשןויונתן מילר – והשיר זכה במקום השני בתחרות. ב-1986 החליפה השלישייה את שמה ל'הופה היי', ובשם זה החלו חבריה להופיע בסדרת נוער טלוויזיונית שהוקרנה בערוץ הראשון. הם נדדו עם התכנית ברחבי הארץ וזכו להצלחה רבה. ב-1988 התפרקה הלהקה המקורית, אך המותג 'הופה היי' עוד המשיך שנים ארוכות בהרכב חדש, ואת מקומם של חיטמן ומילר תפסו אבי דור ואהרן פררה.

השיר 'ארץ הצבר' שייך לסוגת שירי הגעגועים לארץ ישראל היפה והאבודה של פעם, אלא שבניגוד לשירים רבים כאלה, שנכתבו עבור מבוגרים שהיו פעם ילדים ועתה, ממרומי גילם, הם נזכרים בילדותם (למשל, שירו של עלי מוהר 'שיעור מולדת') ; שירו של חיטמן נכתב עבור ילדים. הזמרים המבוגרים שרים לילדים על הארץ התמימה והמדומיינת, שאותה הם זוכרים ושאותה הם דורשים – במין התפנקות ילדותית – להחזיר להם 'כמו שהיא הייתה' (למרות שהם עצמם מודים שבכלל לא בטוח שהיא הייתה)...

הנה הם, החבר'ה ליצים:

ואלה הן המילים:

ארץ ושמיים, ירק ומדבר ליד מגדל של מים, בין שבילי עפר שם אני נולדתי, שם ליבי נשבר ביום שבו לקחו לי את ארץ הצבר. היתה או לא היתה, אני עוד חי איתה, תחזירו לי אותה - כמו שהיא היתה. היתה או לא היתה, אני עוד חי איתה, תחזירו לי אותה - את ארץ הצבר. כובע טמבל חאקי, פוני ותלתל, גזוז חמוץ-מתוק, עמוד אחד חשמל, סרט ופלאפל, בקושי חצי מיל, חלב בתוך בקבוק כל בוקר כרגיל. היתה או לא היתה... קיפקא וטיארה מעל צמרות ברושים, בן לוקח בת בערב יום שישי, גוגואים ודודס, יו-יו, מחבואים, היינו 'ילדודס' ולא סתם ילדים.  היתה או לא היתה...

*

אז מה היה לנו כאן?

ארץ הצבר
שיחי הצבר המצוי אכן מילאו את הארץ, בעיקר בכפרים ערביים, והם עדיין מצויים אם כי לא בכמויות שהיו פעם. הם נשתלו  כדי לסמן חלקות וגבולות וליצור מחסום קוצני בפני אורחים לא קרואים. על הדרך, היו להם גם פירות טעימים ומתוקים, וילדי ישראל פיתחו שיטות מגוונות לקטוף את הפרי בלי להסתכן בדקירת הקוצים הרבים. כידוע, שיח הצבר נתן לילידי הארץ את כינויים – 'צברים' או 'סָבְּרֶס' (מוזר, אבל דווקא כינוי זה קיבל צורת יידיש!) – שהתפרש בדרך כלל: קוצני ומחוספס בחוץ, רגיש ומתוק בפנים.

פאול קונרד הניך, 'החלוץ האלמוני ובת זוגו', חיתוך עץ, 1938 (מקור: המרכז לאמנות, מדע וטכנולוגיה בטכניון)

מגדל של מים
כמעט בכל יישוב כפרי, וגם בשכונות קצה בערים הגדולות, היו מגדלי מים. היו אלה למעשה מיכלי מים שהוצבו על עמודים גבוהים, ובאמצעותם סופקו המים לצנרת של תושבי המקום. המגדלים היו נקודות ציון בולטות בנוף, ושימשו גם עמדות שמירה ותצפית.

מגדל מים ושדה חרוש – כך נראתה 'ארץ הצבר' דִבְקִית לתקליט בהוצאת 'כנור' (אנגליה), שם הצייר אינו ידוע (מקור: קדם - מכירות פומביות)

כובע טמבלחאקי
כובע טמבל היה הכובע הסטנדרטי של ילדי ישראל, עד שיום אחד – אי-שם בשנות השבעים – הוא נחשב למטופש. בבת אחת ירד הכובע מראשינו ונשאר רק על ראשי התיירים הלא-מעודכנים מאמריקה. החאקי היה כמובן הבד שסימל פשטות וצניעות וממנו נתפרו כובעים ומכנסיים. חברי תנועות הנוער לבשו חאקי, ורק חאקי (בניגוד לבגדי 'טֶרֶלין', שאותם לבשו אלה שהלכו ל'ריקודים סלוניים').

בסוף הקליפ של שלישיית 'כמו צועני' חובשים הזמרים את כובע הטמבל שבכותפות, וגם הם מחייכים במבוכה...

היה או לא היה? עורך עונ"ש חובש כובע טמבל מחאקי כחול, 1971

גזוזחמוץ-מתוק
הגזוז היה בעצם מי סודה שנמהלו בסירופ פרי ובצבעי מאכל עזים. הגזוז על טעמיו וצבעיו (כולל חמוץ-מתוק) נמכר ב'קיוסקים' שהיו בכל מקום.

ברז אחד לגזוז פטל, ברז שני לגזוז לימון, וברז שלישי לגזוז 'מעורב' (מקור: נוסטלגיה אונליין)

חצי מיל
המיל היה מטבע נחושת שאיתו יכלו לקנות המון דברים כשבגרוש היה חור (המטבעות עם החורים היו שווים 5, 10 ו-20 מיל). המיל, שהוכנס לשימוש בתקופת המנדט הבריטי (1927), היה החלק ה-1,000 של הלירה.

למעשה מעולם לא היה מטבע של 'חצי מיל', שכן הערך הנמוך ביותר של מטבע זה היה מיל אחד. זאת ועוד, המיל בוטל ועבר מן העולם בשנת 1952, באותה שנה שעוזי חיטמן נולד בה. חיטמן התכוון מן הסתם ל'פרוטה', שהחליפה את המיל.

שני מיל של פלשתינה-א"י (מקור: ויקיפדיה)

חלב בתוך בקבוק
פעם החלב חולק כאן על ידי מחלקי חלב ('חלבנים'), שהיו מניחים את בקבוק הזכוכית האטום ליד דלת הבית, לצד עיתון הבוקר. אף אחד לא ראה את זה כפינוק. כך זה היה – פרנסה של יהודים. בשנות השישים נעלמו החלבנים ובקבוקי הזכוכית, והוחלפו בשקיות פלסטיק שקונים במרכולים.

מקור: נוסטלגיה אונליין

קיפקא
אני מודה שזו המילה היחידה שבשיר שלא הכרתי מילדותי, בתל אביב של שנות השישים. אבל מחקר קטן לימד אותי שהכוונה היא למטוסי הנייר, שקופלו באמנות אוריגמי פרימיטבית למדי מדפי נייר מחברת, והוטסו בדרך כלל מעל ראשי הילדים בכיתה, כשהמורה לא שמה לב... מטוסים כאלה גם היו בכיתה שלי, אבל לא קראנו להם 'קיפקא'.

הקיפקא הוא כנראה אב הטיפוס של המזל"ט

טַיָארָה
בערבית 'טיארה' היא מטוס, אבל בסלנג הכוונה הייתה תמיד לעפיפון נייר או צלופן צבעוני שקשור בחוט ארוך. העפיפונים של פעם היו פשוטים, ולכל היותר הדביקו להם 'זנב'. העיקר שהם עפו ברוח...

הטייארה של בנג'מין פרנקלין

בן לוקח בתבערב יום שישי
 כשהדתיים (שפעם נקראו אדוקים) ישבו בערב שבת ליד שולחן השבת ושרו זמירות, החופשיים (שהיום נקראים חילוניים) התכנסו ברחוב ורקדו במעגלים. ריקוד פופולרי במיוחד היה 'בן לוקח בת, ובת לוקחת בן / הרבי אמר צריך להתחתן' (בכל זאת ערב שבת וצריך להתחשב ברצונו של הרבי). הבן או הבת היו מדלגים לבדם בתוך המעגל וכאשר הגיעו ל'צריך להתחתן' היו בוחרים לעצמם בן או בת זוג מבין העומדים סביבם. בקהילות מסוימות נוסח השיר היה 'הרבי אמר: אסור להתחתן' או 'אסור להתבייש', אבל אני משום מה זוכר דווקא את ה'צריך להתחתן'.

הגיע הזמן להתחתן! (איור: איתן קדמי)

גוגואים
גרעיני מישמיש מיובשים שנצברו במאותיהם בשקיות ניילון ושימשו למשחקים, בעיקר בהשלכה מטווחת היטב לגומה שנכרתה בחצר בית הספר או לשקערוריות במכסי הביוב שעל מדרכות השכונה. בהשפעת הערבית, הירושלמים קראו לגוגואים בשם 'עג'ואים', אבל עקרונות המשחק היו דומים בכל מקום.

דּוּדֶס
דודס היה משחק של הילדים הגדולים והמסוקסים. זה היה משחק קייץ שהתבסס על ה'בייסבול' האמריקני (רק שאף אחד לא ידע את זה). שתי הקבוצות היו מצויידות במחבטי עץ (שלא היו אלא קרשים) וכדור, שאותו היו צריכים לזרוק על פי כללים מסובכים, שלדעתי גם אלה ששיחקו לא ממש ידעו על בוריים. במקומות מסוימים נקרא המשחק גם 'תחנות' או 'הקפות'. אני עצמי אף פעם לא שיחקתי ב'דודס' והסתפקתי בגוגואים ובג'ולות.

איור: איתן קדמי

יו-יו
על משחק היו-יו, שהוא מן המשחקים העתיקים בעולם, כבר כתבתי משהו ברשימה על שירו של דן אלמגור, 'ויויו גם'.

איור: איתן קדמי

מחבואים
לצד 'תופסת', 'מחבואים' היה ועודנו משחק הילדים הפופולרי ביותר. ילד אחד עומד ופניו אל הקיר או העץ, עוצם את עיניו, סופר עד 10 או עד 100 (בדילוגים) ואז קורא בקול רם: 'כל מי שעומד מאחוריי, מלפניי ומצדדיי הוא העומד, 'חת-שתיים-שלוש'. משהסתיימה ההשבעה מתחיל המשחק: העומד אמור לחשוף ילד מתחבא, לרוץ אחריו ולנגוע בו כדי שהנגוע יהפוך ל'עומד' הבא; המתחבאים מצדם מנסים לגעת במקום שבו נשבע ה'עומד'. אם מישהו מן המסתתרים הקדים את 'העומד', 'העומד' חוזר לתפקידו והטקס מתחיל מחדש.

דואר ישראל, 2011

יְלדוּדֶס
'פניית חיבה ועליצות רווחת לילדים ואף למבוגרים' (דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, מלון אחול-מניוקי לעברית מדוברת, ב, 1982, עמ' 165).

אז הייתה או לא הייתה? מה שבטוח, לעולם כבר לא יחזירו לנו אותה כפי שהייתה וצריך להסתדר עם מה שיש.

*

האיורים של איתן קדמי נלקחו מספרו של דייויד סלע, אמת או חובה: משחקי הילדוּת שאהבנו, כתר, 2005.

מה יָשָׁן במדע: היכן נְעוּרָי?

April 16, 2013, 9:28 pm

≫ Next: פרנציסקוס הראשון כותב לחתן פרס ישראל

≪ Previous: גלגולו של ניגון: משחקי ילדים ב'ארץ הצבר'

$

0

0

הקוף המורד מסרב לתת את אשכיו לרופאים (ציור: אלדו מולינרי)

מאת אבי עורי*

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרָי?

בעיתון 'הצפירה', מיום 26 באוגוסט 1927, נדפסה רשימה, שכותרתה המרעישה עסקה בניסיונות מדעיים לחידוש הנעורים:

כותב הרשימה היה לא אחר מאשר משה אונגרפלד (1983-1898), מי שלימים יתפרסם כמנהלו חמור הסבר של 'בית ביאליק', תפקיד בו החזיק 46 שנים.

משה אונגרפלד (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו)

ב-30 בספטמבר נדפסה רשימתו של אונגרפלד גם בעיתון הארץ-ישראלי 'דואר היום'. אונגרפלד שר שירי הלל למדען היהודי האוסטרי אויגן שטיינאך, שלדעתו 'מצליח' למצוא את סוד ההתחדשות המינית ונעורי הנצח. לא מפתיע שלרשימה נתלוו גם צלילים של גאווה פטריוטית ומגננה נגד האנטישמיות ('כי הלא יהודי הוא').

כמה שנים אחר כך, ב-24 באוקטובר 1934, נדפסה ב'דואר היום' כתבה נוספת באותו עניין, מאת ד"ר מ' שמי, אלא שהפעם נלוותה לה נימה ביקורתית יותר.

שלושת הרופאים והמדענים שנזכרו בכתבות אלה היו יהודים: איליה מצ'ניקוב (1845-1916) הרוסי; סרג' וורונוף הצרפתי (שבו נעסוק בהמשך), וכאמור אויגן שטיינאך (1944-1861) האוסטרי.

אויגן שטיינאך (מקור: Archive for Sexology)

שטיינאך, שתואר במאמר הראשון כ'פרוש ומובדל, הרחק משאון הפרסום והרקלמה', היה יהודי אוסטרי שלמד רפואה בווינה. הוא עבר לפראג כדי לשמש כעוזרו של המדען-הפיסיולוג היינריך אוואלד הרינג, והלה כיוונו למחקרים נוירו-פיסיולוגיים. שיינטאך שב לווינה וסביב 1910 התמקד עניינו בפיסיולוגיה של המין. הוא הגיע למסקנה שיש קשר בין ההורמונים המיניים לבין תהליכי ההזדקנות, והחל להשתיל בבעלי חיים אשכים ממינים אחרים ולערוך ניתוחים הקשורים לאברי המין. הוא זכה להוקרה רבה בווינה וידיעות על מחקריו התפרסמו גם בעיתונות הפופולרית. עם עליית הנאצים לשלטון הצליח שטיינאך להגיע למונטרה בשווייץ, ושם גם מת. שטיינאך קיווה לקבל את פרס נובל, אך לא זכה לכך וכפרס תנחומים חדר שמו כמונח רפואי בזמנו ואלה שעברו את  הניתוח, שנקרא על שמו, כונו Steinached...

לסיפור חייו של שטיינאך קשור גם המשורר האירי הידוע וזוכה פרס נובל לספרות, ויליאם בטלר ייטס (W.B. Yeats). ייטס, שהיה כנראה אובססיבי לגבי זִקנה ואבדן הנעורים, עבר בשנת 1934 את ניתוח שטיינאך: קשירת צינור הזרע בתקווה לחידוש הנעורים והאון המיני. הוא היה אז בן 69, ובאותה שנה החל בקשר רומנטי עם המשוררת מרגוט רודוק (Margot Ruddock) שהייתה בת 27... ההתכתבות בין השניים הכילה למשל את שירו A Full Moon in March. לשואלים סיפר ייטס שהניתוח עבר בהצלחה, אבל לאהובתו כתב את האמת: 

  O how can I that interest hold
What offer to attentive eyes
Mind grows young and body old

When half closed her eye-lid lies 

A sort of hidden glory shall 

About these stooping shoulders fall

Elizabeth B. Cullingford, Gender and History in Yeats's Love Poetry (1996), p. 266

ויליאם בטלר ייטס (1939-1865). צילום משנת 1934 (מקור: ויקיפדיה)

ייטס האמין בקשר בין תשוקה ליצירתיות. הוא טען שהחזרת הכושר המיני גרמה לו לפרץ של יצירתיות ובין השאר כתב אז גם את השיר Politics (פוליטיקה):

How can I, that girl standing there,
My attention fix
On Roman or on Russian
Or on Spanish politics?
Yet here's a traveled man that knows
What he talks about,
And there's a politician
That has read and thought,
And maybe what they say is true
Of war and war's alarms,
But O that I were young again
And held her in my arms!

שטיינאך הצליח כנראה לשכנע רבים וטובים לעבור את ניתוח השווא של קשירת צינור הזרע, וככל הנראה גם זיגמונט פרויד עבר ניתוח כזה בעת שכבר החל לסבול מסרטן הלסת. ידוע כי בין השנים 1925-1912 למעלה מאלף גברים אמריקנים עברו ניתוח של השתלת אשכים מבני אדם, כבשים, חמורים או קופים, וזאת כדי 'לרפא' כביכול בעיות כמו פיגור שכלי, זקנה או סכיזופרניה. 

הזכרנו קודם את המדען היהודי (ממוצא רוסי) סרג' וורונוף, שהיה בן למשפחה סובוטניקית ושמו המקורי היה שמואל. הוא חי רוב ימיו בפריס, עסק גם כן בסוגיית נעורי הנצח וכמו שטיינאך גם הוא השתיל אשכיקופים בבני אדם. וורונוף, שהיה תלמידו של חתן פרס הנובל אלקסיס קארל (Carrel), הקים את הקליניקה שלו באלג'יר ו'טיפולי' חידוש הנעורים שערך שם הכניסו לו כסף רב. בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים הוא התפרסם מאוד, ואפילו מוסטפא כמאל אטאטורק, השליט הטורקי המזדקן, נותח אצלו! 

סרג' וורונוף (1951-1866)

דמות הגיבור הראשי בנובלה הסטירית של מיכאיל בולגקוב 'לב כלב', שראתה אור לראשונה ב-1925, התבססה על דמותו האמתית של וורונוף. בסיפורו של בולגקוב (גם הוא רופא בעברו, אף כי ללא שורשים יהודיים...) משתיל הפרופסור אשכי-אדם בתוך גופו של כלב, שמתחיל להיות אנושי יותר ויותר...

לב כלב: סיפור מפלצתי, בתרגומו של פטר קריקסונוב, ראה אור בעברית בשנת  2002

מפעלו של וורונוף חדר גם לשיר Monkey Doodle Doo, שנכתב על ידי אירווינג ברלין (היהודי) בשנת 1913, ונכלל בסרטם הארוך הראשון של האחים מרקס (יהודים כמובן), אגוזי קוקוס (The Coconuts) משנת 1929. בשיר הופיעה השורה הזו: 

If you're too old for dancing / Get yourself a monkey gland

השיר של אירווינג ברלין נכתב כבר ב-1913 (מקור: אוניברסיטת אינדיאנה)

אבל בסופו של דבר נשכח וורונוף, ומותו בשנת 1951 כמעט ולא אוזכר בעיתוני התקופה. כך עוברת תהילת עולם...

גם כיום ישנם גורמים מסחריים ופסוידו-מדעיים, שמנסים לשווק חומרים, תכשירים או נוזלים 'נוגדי הזדקנות'. והרי ברור לכול, שתהליכים אלה אינם ניתנים למניעה או האטה. כל צמח וחי נידון להתבגרות, השתנות והזדקנות, והסוף גם הוא בלתי נמנע.

___________________________________________________________________

* פרופסור אבי עורי מאוניברסיטת תל אביב עוסק ברפואה שיקומית ומתעניין בתולדות הרפואה היהודית

פרנציסקוס הראשון כותב לחתן פרס ישראל

April 17, 2013, 10:03 pm

≫ Next: מי כאן החמור?

≪ Previous: מה יָשָׁן במדע: היכן נְעוּרָי?

$

0

0

חוה טורניאנסקי כלת פרס ישראל, תשע"ג (צילום: קובי גדעון; מקור: אתר הפייסבוק של ראש הממשלה)

כולנו התרגשנו ושמחנו בטקס חלוקת פרסי ישראל, ובמיוחד בשמחתם של חברינו יורם בילו, אליהו הכהן, חוה טורניאנסקי ויוסף קפלן. בקבלת פנים, שנערכה במוצאי יום העצמאות במרכז זלמן שזר, הקריא פרופסור יוסף קפלן, יליד בואנוס-איירס וחתן הפרס לחקר תולדות ישראל, את ה'בּוּלָה האפיפיורית' המיוחדת, שקיבל (כביכול) מבן-עירו, שעבר לאחרונה להתגורר ברומא...

צריך היה להיות שם ולשמוע את ההקראה האמנותית כדי לצחוק בכל-פה, אבל בלית בררה נסתפק כאן בטקסט 'המתורגם'.

כה לחי!

קפלן, אל תתרברב. התעודה שלי גדולה יותר!

Ilustre Profesor Kaplan,

קבל נא את ברכותינו על זכייתך בפרס ישראל בחקר תולדות עמו של המושיע. גם לך יהיה הדבר לישועה, שתכיר את דרך האמת. מי יידע מחשבות האל ומי יגלה את צפונותיו, אך ראוי שישים כל אדם אל לבו הפלא הגדול המתחולל לעיני כול: בשנה זו, ברומא, ב-13 במרץ, נבחרנו אנחנו, חורחה מריו ברגוליו, יליד בואנוס איירס, ליורש ראשון השליחים (Successor Principis Apostolorum); ועוד מעידים לנו בשורות טובות ונחמות נאמנות כי בסוף החודש הזה, תוכתר מקסימה לבית Zorreguieta Cerruti, ילידת עיר מולדתנו, למלכת הולנד; ועוד אנו מגלים ומודיעים חדשות טובות מירושלים, והנה Ilustreפרופסור José Kaplan, אף אתה יליד העיר שכונתה על ידי מייסדה השני חואן דה גראי 'עיר השילוש' (Ciudad de Trinidad), זכית בפרס ישראל.

כי מדרום תצמח הישועה, מי החכם ועיניו בראשו, ירוץ אל יוצרו וישוב לו.

Distinguido profesor,

על אף העובדה שבנימוקי ועדת השופטים שהמליצה עליך לקבלת הפרס נאמר כי אתה זוכה בהכרה בינלאומית מרשימה ואף נדירה, כאן ברומא מעולם לא שמענו לא עליך ולא על חיבוריך. מהקוּריה הרומית נמסר לנו, שעסקת רבות בחקר 'הנוצרים החדשים', הספרדים והפורטוגלים, בעת החדשה המוקדמת, ובמיוחד באלו אשר כשלו באמונתם הקתולית וחזרו אל העיוורון של אבות אבותיהם. אמנם, גם במסדר שבו גדלנו ובו התחזקה אמונתנו האפוסטולית פעלו אי אלו 'נוצרים חדשים', וביניהם אף כאלה, דוגמת Juan de Polanco ו-Diego Lainez, שעלו לגדולה ועמדו בראשו, לאחר הסתלקותו של איגנטיוס דה לויולה הקדוש. אך שלא כאותם קונברסוס חלושי אמונה שעליהם כתבת במחקריך, הללו נשארו איתנים באמונתם הנוצרית. אכן, רבים ההבדלים בינינו, כחול הים וכככובי השמיים אשר לא יספרו מרוב. הנה לדוגמה, אחד מקודמיי וממוריי הנערצים, אינוקנטיוס הרביעי, כתב את הבולה Lachrymabilem Judaeorum; לעומת זאת, מוריך ורבותיך, וגם אתה וחבריך,  שקועים הייתם בכתיבתה של historia lachrymosa.

נודע לנו במשרדי ה-Sancta Sedes (הכס הקדוש), שנמצאת ראוי לפרס ישראל על ידי ועדה של ארבעה היסטוריונים. תסכים אתי, אילוסטרה פרופסור קפלן, שזה פחות מרשים מאשר להיבחר על ידי שני-שליש מתוך קוֹנְקְלָווה של 115 קרדינלים. עם יד על הלב, ,distinguido profesorהאם היו לך סיכויים לקבל את הפרס אם היית צריך להיבחר על ידי שני- שליש מתוך 115 פרופסורים ישראלים להיסטוריה? ובכלל, האם יש בארצך פלא כזה, היסטוריון שיימצא ראוי לפרס על ידי שני-שליש מתוך 115 פרופסורים?

ולבסוף, פרופסור קפלן, גם אני נבחרתי על אף העובדה שנמצאו שם קרדינלים לא פחות ראויים ממני. על כן, אל יגבה לבבך, קבל גם אתה את הכרעת הוועדה בענווה הראויה. תיהנה מהתהילה כי בת חלוף היא, carpe diem, quam minimum credula postero, כדברי המשורר.

אין דבר הנעלם מלשכת הכס הקדוש. לאוזנינו גונבה השמועה שמלומדת ילידת מקסיקו היא כלת פרס ישראל בחקר ספרות יידיש. בבואנוס איירס למדנו את יסודות השפה הזאת וגם להעריך את סגולותיה ואת החכמה הרבה הגלומה בה. מסור נא ל-Ilustre profesoraבשם ה'גלאַוונער גלח פֿון רוים', את ברכת הכס הקדוש: מזל און ברכה, און אַ סך גוטע יאָר מיט געזונט און פּרנסה.

ניתן ברומא, ביום 14 במרץ 2013, בשנה הראשונה לכהונתנו.

פרנציסקוס הראשון

Servus Servorum Dei

משרתם של משרתי האל

---

מי כאן החמור?

April 18, 2013, 9:46 pm

≫ Next: ברוך הבא: מעל פסגת הר הזיתים

≪ Previous: פרנציסקוס הראשון כותב לחתן פרס ישראל

$

0

0

עם ישראל חגג השבוע את יום העצמאות השישים וחמישה בדרכים שונות. הנה אחת מהן שצולמה בחיק הטבע...

העם היהודי מתאבל מרה
על 65 שנות קיומה של
המדינה הציונית
שעצם קיומה הוא
מרידה נוראה בה' ובתורתו

כשהתבוננתי בתמונה חשבתי מיד על הכותרת 'מי כאן החמור?', אבל אני בטוח שאפשר למצוא כותרת שנונה וקולעת יותר.


רעיונות?


בעלי התוספות

רמי נוידרפר העביר לי את הסרטון הבא, שצולם ביום העצמאות בבית שמש. הסרטון מתחיל בבית כנסת דתי-לאומי, ובו חוגגים את יום העצמאות בשירה ופרקי הלל, ועובר לחבורה מוטרפת של כמה עשרות חרדים, שקוראים פרקי איכה ושורפים – משל היינו בעזה או בטהרן – את דגל מדינת ישראל.

כפויי טובה נתעבים ועזי פנים!

ברוך הבא: מעל פסגת הר הזיתים

April 21, 2013, 9:50 pm

≫ Next: למי, למי יש יותר כבוד? (א)

≪ Previous: מי כאן החמור?

$

0

0

כתב וצילם ברוך גיאן

מדי שנה, עם בוא חג הפסחא, המוני צליינים עשו את דרכם להר הזיתיםופקדו את הכנסיות המרשימות שבפסגתו ובמורדותיו. הם פוסעים בעקבות משיחם, שעל פי דברי תלמידיו ניבא משם על חורבנה של ירושלים. זה קרה, כך מאמינים הנוצרים, בכנסיית 'דומינוס פלוויט' (האדון בכה), שצורתה כצורת דמעה. לצד המוני הצליינים השתרכו חמור לבן, ללא משיח, ובעליו הערבי שמתפרנס מצילומי תיירים ליד חמורו. פרנסות של ערבים...

גם ליהודים יש מסורות רבות על הר הזיתים, עוד מימי הנביא זכריה, שחזה רעידת אדמה אפוקליפטית שתחצה את הר הזיתים ותזיז אותו ממקומו. כשיגיע המשיח, כך מאמינים היהודים, יהיו הקבורים על ההר הראשונים לקום בתחיית המתים. המתים נטמנים אפוא כשרגליהם לכיוון מערב, מוכנים ומזומנים לצעידה הקצרה. רק תקראו לנו, ומיד נבוא!

בית הקברות היהודי העתיק שעל הר הזיתים ידע ימים קשים בתקופת השלטון הירדני. הירדנים סללו כביש בשטח בית הקברות ולא היססו לעשות שימוש גם באבני המצבות. מאז 1967, ובמשך שנים ארוכות, עברו המצבות שיפוץ, שחזור ושימור. עד לפני שנים לא רבות עוד אפשר היה לראות ערמות של שברי מצבות, אך היום כבר הכל מונח על משכבו בשלום.

ככל הנראה, יהודים החלו להיקבר על ההר בסוף המאה ה-15, בתקופה הממלוכית, וזאת בשל האיסור לקבור יהודים בחלקה שממזרח להר הבית, במורד 'שער הרחמים'. בית קברות זה הפך מאז למוסלמי והיהודים, שנדדו להר שבמזרח, סיפרו זה לזה כי המשיח ממילא לא יוכל לבוא דרך שער הרחמים – לא רק בגלל שבמאה ה-16 ציווה הסולטן סולימן הראשון לסתום אותו, אלא גם מכיוון שיש שם בית קברות (אמנם, המשיח אינו כהן ובית קברות נכרי בכל מקרה אינו מטמא, אבל לא מתווכחים עם דברי אגדה).

שער הרחמים והעמק המפריד בין הר הבית להר הזיתים

מבט מעל פסגת הר הזיתים אל חומת הר הבית

הסיור בין המצבות הוא סיור בנתיבי ההיסטוריה היהודית המודרנית. בית הקברות הוא עצום בשטחו, וצריך לדעת בדיוק לאן ללכת, לאחרונה עלו במרשתת אתרים מעולים על הר הזיתיםשיכולים לכוון את המטיילים למחוז חפצם.

תחילה הלכתי אצל חלקת משפחתו של אליעזר בן-יהודה (לשעבר פרלמן). שער ברזל ועליו באותיות של עברית קדומה 'למחייה לשוננו אליעזר בן יהודה'.

על מותו של אב"י קראתי בספרו המרתק בן שני הכרכים של יוסף לנג 'דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה' (יד יצחק בן צבי, 2008). בשעותיו האחרונות הבינה רעייתו חמדה את מצבו החמור והביאה בלוני חמצן מבית החולים רוטשילד, ששכן ליד ביתם שברחוב החבשים (היום רחוב אתיופיה). ד"ר ניימן ניסה להחיותו ולשווא. ד"ר מזיא סגר את עפעפיו ופרץ בבכי... הוא נפטר ביום 16 בדצמבר 1922 וחמדה הרהרה באפשרות להוריד את גופתו מצרימה ושם לשרוף אותה, אך לבסוף חזרה בה. הפסל בוריס שץ, מייסד 'בצלאל' ושכנו של בן-יהודה, הוזמן כדי ליצוק על פניו יציקת גבס ('מסכת מוות') שממנה נוצר דיוקנו האחרון של מחיה הלשון העברית. דיוקן זה אמור היה להיקבע על המצבה אך לבסוף שונתה התכנית והמצבה שהכין ש"ץ מוצגת היום בביתו שברחוב בצלאל בירושלים.

איתמר בן אב"י סיפר, שאביו ביקש שלא יחקקו על מצבתו לא את מקום הולדתו שברוסיה הלבנה ולא את שם משפחתו המקורי, ואת התאריך יציינו על פי מניין השנים להצהרת בלפור. על קברו נכתב 'אליעזר בן יהודה מחיה הלשון העברית ומחבר המלון הגדול. נפטר בירושלם בשנת הששים וחמש לימי חייו, כו כסליו, ו להצהרת בלפור'. משני צדדיו נקברו לימים אשתו חמדה ובנו איתמר.

סיפור בפני עצמו הוא קברה של לאה אבושדיד, 'היפה בבנות' ואהבת חייו של איתמר בן אב"י, שנפטרה בשנת 1982. הסיפור המרגש של אהבתם – לה התנגדה אמה של לאה מסיבות עדתיות (משפחת אבושדיד הייתה משפחה אמידה ממוצא מרוקני) – נודע בציבור כאשר איתמר, שפרסם שירי אהבה ללאה בעיתונו 'האור', איים להתאבד באקדחו אם לא יאפשרו לו להינשא לאהובתו. לבסוף נישאו השניים ונולדו להם שלוש בנות. 

בסביבות קברו של בן-יהודה נקברו משכילי ירושלים, אנשי רוח, מורים, רופאים ואמנים, שמקצתם ליוו את אב"י בחייו. וכך ניתן למצוא כאן את מצבותיהם של בוריס שץ, הרופא והבלשן ד"ר אהרן מאיר מזי"א, המורה חיים אריה זוטא ורבים אחרים.

פה נטמנו עצמות הפסל העברי בוריס ש"ץ

בוריס ש"ץ נפטר ב-1932 בקולורדו שבארה"ב ושבעה חודשים לאחר מכן הועלו עצמותיו לקבורה בארץ

חזית מצבתו של 'רבנו פרופיסור בוריס שץ'

קברו של המורה חיים אריה זוטא (1939-1868)

קברו של אהרן מאיר מזיא (1930-1858), 'זקן הרופאים' ו'מחיה ויוצר הלשון העברית המדעית'

אליהו רוניא, בנו של הד"ר מזיא, היה 'שתלא מוסמך', כלומר אגרונום. הוא נפטר בשנת 1919, בחיי אביו, 'אחרי מחלה ממושכת שתקפתו בשביה בעת המלחמה [העולמית הראשונה]'. אליהו היה חבר במחתרת ניל"י, נשבה על ידי הטורקים ונכלא בדמשק. הוא נמלט משם אך חלה בגופו וכל המאמצים לרפאו עלו בתוהו. סיפורו המעניין נרשם על ידי עודד ישראלי באתר סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות.

לא הרחק משם נח בשלום על משכבו הבוטנאי פרופסור אלכסנדר איג (1938-1894), 'יוצר מדע הצומח בארץ'. כל חייו עסק איג בצמחי ארץ ישראל ובשמירת הטבע, אך על קברו לא מצל עץ ולא מלבלב אף פרח.



ליד איג נטמן המורה והסופר שלמה שילר (1925-1863), מנהלה הראשון של גימנסיה 'רחביה' (שמו המקורי היה בלאנקשטיין, ואת השם שילר אימץ מתוך הערצתו למשורר פרידריך שילר!).



וגם האדריכל והצייר אלכסנדר ברוולד (1930-1877), ממייסדי סגנון 'האדריכלות הציונית' ומי שתכנן את בניין הטכניון הישן, בית הספר הריאלי בחיפה ובית חולים 'העמק' בעפולה.

שמה של הרופאה סופיה גֶצוֹבָה (1946-1872), ארוסתו הראשונה של חיים וייצמן, כבר כמעט שאינו מוכר. היא עלתה לארץ ישראל ב-1925 התיישבה בירושלים והייתה בין הרופאים הפתולוגים הראשונים. היא הייתה האישה הראשונה ששימשה בתפקיד זה בארץ, ולימים גם הייתה האישה הראשונה שקיבלה תואר פרופסור באוניברסיטה העברית.

מטרים ספורים מקבריהם של יקירי ירושלים אלה נטמנו גופותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, אנשי האצ"ל ולח"י, שהתאבדו בצינוק שבכלא בירושלים בטרם יוצאו להורג בתלייה. בצוואתו ביקש מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, להיטמן לצדם ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. מנחם בגין (1992-1913) ורעייתו עליזה (1982-1920) טמונים בחלקה פשוטה ומכסות עליהם מצבות שעליהן נחקקו רק שמות הוריהם ותאריכי לידתם ופטירתם.

קבריהם של עליזה ומנחם בגין. בשורה מתחתיהם קבורים מאיר פיינשטיין ומשה ברזני.

למי, למי יש יותר כבוד? (א)

April 22, 2013, 9:37 pm

≫ Next: קיצור תולדות השניצל

≪ Previous: ברוך הבא: מעל פסגת הר הזיתים

$

0

0

אפשר גם אחרת (צילום: איתמר וכסלר)

עד לא מזמן – ויש אומרים שזה עוד קיים במסתרים – הייתה מקובלת בקרבנו, עניים כעשירים, מצווה נאה שקראו לה 'מתן בסתר'. נותנים צדקה כדי לתת ושלא על מנת לקבל פרס, ובטח שלא על מנת להתפרסם ולהתכבד, ובטח ובטח שלא ברגל גסה ובחוסר טעם.

אבל לא עוד. מי שמסתובב ברחבי ארצנו עומד לא פעם משתאה מול חוסר המוּדעוּת, חוסר הצניעות ועודף תאוות הכבוד (שלא לומר מגלומניה) של תורמים – פרטיים ומוסדיים – להבליט את עצמם ואת תרומתם לחברה.

בין התורמים המוסדיים, שניחנו בטעם רע ובתשוקה בלתי מרוסנת להנציח את עצמם, בולט 'מפעל הפייס', שדואג לחקוק את שמו באותיות ענק מעל כל מתנ"ס, ספרייה או בית ספר; בין התורמים הפרטיים אפשר למצוא רבים מהטייקונים האהובים שלנו, שבטוב להם הם מתנשאים על כולנו ממרומי מגדליהם ובצר להם מבקשים מאתנו את ה'תספורת' הידועה לשמצה.

אז למה לא לפתוח בעונ"ש תחרות של גברים – של מי יותר גדול?

 הנה שני המועמדים הראשונים לתחרות שאינה נושאת פרסים, ושניהם משתייכים לסוּגת בתי החולים.

מועמד מס' 1: הלב של לב לבייב

נחשו כמה פעמים 'לב' יש בשמם של התורמים 'אולגה ולב לבייב'? (מרכז הלב, בית החולים שיבא)

מועמד מס' 2: הלב של סמי עופר

החזית המערבית של 'בניין הלב ע"ש סמי עופר' בבית החולים איכילוב בתל-אביב. שלט זהה יש גם בחזית הצפונית, ולמי שהחמיץ ולא זוכר היכן הוא נמצא - למטה מימין, מעל הכניסה לבניין, יש שלט נוסף

קוראי עונ"ש יקרים, אתם הפזורים מדן ועד אילת, אנא שלחו לי צילומים של מגלומניה מהסוג הזה, וביחד נחליט מי יזכה בתחרות.

(תודה לחנוך מרמרי על הרעיון והצילומים)

קיצור תולדות השניצל

April 23, 2013, 9:54 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: ''בּוֹאִי כַּלָּה' – לא רוֹצָה ולא רוֹצָה!

≪ Previous: למי, למי יש יותר כבוד? (א)

$

0

0

השניצלים של Figlmüller

מאת רמי נוידרפר

השניצל, כך נדמה, נמצא איתנו מאז ומעולם. 'מילון בן יהודה שטראסה', מילונם של היקים בארץ ישראל שראה אור לאחרונה (ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2012), ניכס ליוצאי הארצות דוברות הגרמנית את היצירה הקולינרית המפוארת הזו, כ'אחת התרומות המכובדות של העדה היקית למטבח הישראלי'.

ככל הנראה, הצדק אתם (למרות שבראש העין אנו מוצאים את 'שניצל שבזי', שסיסמתו החתרנית והאנטי-יקית בעליל, היא 'אין כמוני, שניצל תֵּמוֹני'). אבל בכל מקרה, השניצל 'תוצרת הארץ' איבד מזמן את זהותו הגרמנית, והפך לאחד המאכלים הישראליים ביותר. אין הורים שלא הכינו שניצל לילדיהם, אין משפחה שלא יימצא בה מתכון ייחודי משלה לשניצל (עם פירה או בלעדיו). לא נופתע אם משפחות התפרקו על רקע ויכוח עקרוני בשאלה כמה פעמים מטבילים את חזה העוף בביצים הטרופות ובפירורי הלחם... 

לא רק בתל אביב אפשר לאכול את השניצלים הטובים ביותר, אלא גם בכל אתרי התרמילאים הישראליים. במזרח הרחוק, בהודו ובדרום אמריקה צצות להן מסעדות ישראליות ובהן מגישים גם שניצל (אני יכול להמליץ במיוחד על השניצלים של מסעדת 'חלום כחול' ועל 'הרצל', שתיהן ב'סימטת המציקים' בעיר קוסקו, בירת חבל האנדים בפרו). 

במסעדת 'הדודות מקוסקו' שבפרו מגישים גם פלאפל וגם שניצל

כל כך הרבה אפשרויות שניצל מוצעים אצלנו – משניצל דג עבור בשניצל תרד וכלה בשניצל תירס – ומעניין שמוצרים רבים מתהדרים בתואר 'שניצל אמיתי', ללמדך עד כמה רבה ההפקרות בשוק השניצלים, שבו מזייפים שניצלים...

האם השניצל הוא המאכל הלאומי של ישראל? 

דן אלמגור, שחיבר בשנת 1958 את 'ולנו יש פלאפל' (לחן: משה וילנסקי) עבור להקת 'אַיָלוֹן', היה נחרץ בתשובתו השלילית. לדעתו השניצל שייך לווינאים (לאוסטרים בְּוִינָה שניצל טעים'), ולנו יש פלאפל... 

הנה ברוך נדב, סולן הלהקה, שר את הבית הראשון:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 60

אבל יד על הלב: מה אכלתם בשנה האחרונה יותר? פלאפל או שניצל?

בצוק העיתים, וככל כשהאמהות הצטרפו יותר ויותר לאבות ויצאו מן הבית לעבודת יומם, החלו לצוץ מוצרי השניצל התעשייתי המוכן, שאותם יכולים הילדים לחמם בעצמם ולאכול ישר מן התנור או המיקרוגל. מגוון עצום של שניצלים בסגנונות שונים, שברובם עשויים מתערובת של חלקי בשר מעובד ומפוקפק וחלבונים צמחיים, כולל שניצלי 'בריאות' העשויים מסויה (ככל הנראה המצאה ישראלית), וטעמם – השם ישמור!

כאוהב שניצל מושבע (שניצל אמיתי ובשום אופן לא 'אמיתי', מעוף או מעגל, לא דק מדי, עם חרדל וחצי לימון), כנצר ליוצאי גרמניה וכישראלי גאה, יצאתי למסע בעקבות השניצל בהיסטוריה הארץ ישראלית. שאלתי את עצמי: מתי באמת הגיע השניצל לארצנו, מי אכל אותו ואיפה, וכיצד השפיעו המלחמות והצרות, הגזרות והאסונות, הקיצוצים והקיצובים על כתיתה זו?

לפני שנתחיל במסענו, כמה מילים על ההגדרה ועל מקורה של המילה. אם לא נתייחס למוטציות הצמחוניות שלו, הרי 'שניצל' בהגדרה הוא נתח בשר, במקור בשר עגל (אבל יכול להיות גם בשר עוף, הודו ואצל העבריינים גם 'דבר אחר'), ששוּטח באמצעות פטיש, נטבל בביצה ובפירורי לחם, וטוּגן בשמן. המקור הלשוני הוא כנראה במילה הגרמנית Schnitz– 'חיתוך' או נתח. מאכל דומה בשם 'קוטלטה מילנזה', נודע באיטליה עוד במאה ה-12, ולפיכך הסיפור הנאה, לפיו המרשל יוזף רדצקי (זה מהמארש המפורסם, שהיה השליט האוסטרי של צפון איטליה), לימד את טבחו להכין את המתכון לבקשתו של הקייזר, הוא, ככל הנראה, רק סיפור.

השניצל זכה לפופולריות מיוחדת באוסטריה והמונח 'שניצל וינאי' (Wiener Schnitzel) ידוע כבר מ-1845.על פי חוקי המדינה, השניצל הווינאי חייב להיות עשוי מבשר עגל בלבד, וכל מוצר אחר יכול להיקרא לכל היותר 'שניצל בסגנון וינה'. מסעדתFiglmüller הווינאית, למשל, מכריזה על עצמה כי 'זה למעלה ממאה שנה משמשת מסעדתנו כמולדת השניצל'. השניצל של פיגלמילר מגיע לממדים מפלצתיים כי הוא נכתת עד דק. ראו הוזהרתם!

זו פיצה? לא! זה שניצל וינאי

מתי הופיע השניצל לראשונה בארץ ישראל? באמצעות האתר 'עיתונות יהודית היסטורית' גיליתי כי השניצל אכן עלה ארצה בעקבות רדיפת יהודי גרמניה והוא מופיע לראשונה על דפי העיתונות העברית  ב-20 בדצמבר 1934.

העיתון 'דואר היום', בכתבה של פלוני ושמו (הספרותי?) א. יחף, מספיד את סגירתו של מועדון 'הקלוב הכחול' ברחוב אליעזר בן יהודה 4 בתל אביב. במקומו, מספר הכתב, עתידה להפתח מסעדה בשם 'שבת אחים' ובה ניתן יהיה להשיג מנה טובה של 'קיבאב', מנה טובה של 'שניצל' ויינות משובחים:

דואר היום, 20 בדצמבר 1934

רחוב בן יהודה, זאת יש לדעת, היה מעוז עליית היקים בתל אביב משנת 1933 ואילך, ולכן נודע בכינויו המבודח: 'רחוב בן יהודה שטראסה'. ברחוב זה ייסדו עולי גרמניה הדתיים את בית הכנסת שלהם 'איחוד שיבת ציון' (כל מילה יש לבטא במלעיל), ובו הוקמה גם מסעדת 'שבת אחים'.

קצת יותר משנה לאחר מכן, בגליון 'דבר' מיום 7 בפברואר 1936, התפרסמה מודעה של המסעדה 'קרלטון – קפה ורסטורַן', השוכנת בשדרות רוטשילד 9 בתל אביב.

מסעדת קרלטון, אף זאת יש לדעת, הייתה המפוארת ביותר בעיר. המלצרים בה לבשו מקטורנים שחורים בחורף ומקטורנים לבנים בקיץ ותמיד עם עניבות פרפר שחורות. השולחנות כוסו במפות צחורות ומגוהצות, שהוצמדו לשולחן באטבים. בקהל הסועדים נצפו רופאים ועורכי דין, סוחרים אמידים, שופטים, עיתונאים ופקידים בריטיים שירדו מירושלים. 

מי יודע, אולי 'הטבח המפורסם' – את שמו לא מצאתי –  שהגיע לקרלטון, פוטר ממלון 'קמפינסקי' המפואר שבברלין עקב יהדותו ובשל כך ארז חפציו ותרוודיו ועלה לארץ. מכל מקום, התפריט שמוצע לסועדים מדבר אלינו עברית במבטא גרמני כבד: 'מרק אורז קרם', 'סופלה של עוף', 'רוסט עגל' (רוצה לומר, צלי עגל), 'בשר כבש בלנקט', ולקינוח 'דובדבנים ז'ילה' (ג'לי דובדבנים).

עבור הקליינטורה הבריטית, פורסמו תפריטי המסעדה באנגלית בעיתון 'The Palestine Post' (לימים ג'רוסלם פוסט). הנה התפריט של ה-1 בפברואר 1936 (התפריט פורסם ב-31 בינואר). אמנם אין בו שניצל, אך יש 'זאוארבראטן' (צלי בחומץ, מעדן בווארי נודע) וכמובן גם שטרודל.

אגב, שנה מאוחר יותר הוזכרה מסעדת קרלטון בהקשרים פליליים חמורים שהסעירו את היישוב – היעלמו ורציחתו בחולות תל נוף של המהנדס יעקב צוואנגר. בין כתלי המסעדה התרחשו גם פרשיות ריגול מסתוריות, פתייניות מטעם ארגון 'ההגנה' צדו ברשתן פקידי מנדט, ובשירותים הותקן גם הקונדומט העברי הראשון. אך כל הסיפורים המרתקים האלה אינם מעניינו של השניצל.

משתפס השניצל מקום של כבוד בתפריט המסעדות, שאלת שמו העברי החלה להעסיק את נאמני לשוננו, אך ללא הכרעה. את הפרסומת הזו, של חברת השֶׁ‏מֶן 'מגד', אנו מוצאים בעיתון 'דבר' של ה-18 בנובמבר 1936. 

השניצל זכה כנראה להצלחה רבה במסעדות הארץ-ישראליות, עד כדי כך שמגדל ירקות עברי ממושב בית חנן ושמו ש' מאיר הרהר נוגות בסוגיה ושאל את עצמו: למי אני עמל, ולמה לגדל ירקות בארץ אם ממילא לא אוכלים אותם? (דבר, 28 ליולי 1937). לדבריו, במסעדות מגישים רק 'דגים א-לא "גריק", גולאש הונגרי, שניצל וינאי, אינטרנציונל שלם'. ומה  יהיה עם הירקות? מזל שיש בארץ 'חוגים האוהבים ירקות והם עדות המזרח – סלוניקאים, בולגרים וילידי הארץ – אבל האם אדם תרבותי ינסה לאכול מה ש"פרנק"ים וערבים אוכלים?' (צריך לקוות שזו הייתה אמירה אירונית).

המצב בארץ קשה. הימים ימי ה'מאורעות' ומשבר כלכלי חמור. בבית הספר לבישול 'עזרה עצמית', שברחוב יהודה הלוי 41 בתל אביב, נפתחת מסעדה בשם היומרני 'מזונות תשעת האומות', שמוגש בה בין השאר גם 'עוף עם דייסות' (כך!), וכן 'שניצל וינאי או בפשטיק' (סטייק בלשון ימינו) במחיר 29 מיל. הנחה למנויים...

דבר, 5 בדצמבר 1937

מלחמת העולם השנייה יצרה מחסור בבשר עוף ובקר וברחבי האימפריה הבריטית הונהג קיצוב מזון. ומה יהיה על השניצל? אין בררה אלא להסתפק בתחליפים. מדור ויצ"ו, שהתפרסם בעיתון 'הצופה' ב-1942, הציע לקוראים להכין 'שניצל מלאקרדה' (לַקֶרְדָה היא דג מעושן או כבוש, שהגיע בדרך כלל מטורקיה), ואפילו 'צלי מלאקרדה' ו'שניצל מדלעת'.

הצופה, 28 בדצמבר 1942

הצופה, 22 באוקטובר 1942

בשנים אלה הולכות ומתרבות בארץ ישראל הידיעות על המתרחש בארצות הכיבוש הנאצי, ולאף אחד אין מצב רוח להתעסק יותר מדי באוכל. השניצל מופיע שוב רק בחודש יוני 1945, לאחר הנצחון על גרמניה. מאחר וקיצוב המזון נמשך וקשה להשיג ביצים ותפוחי אדמה, ערך המפקח על המזון תערוכות בכל רחבי הארץ, שבהן ניסו ללמד את עקרות הבית להכין אוכל מתחליפים, כמו אבקת ביצים או תפוחי אדמה מיובשים. אחד המאכלים שהוצגו בתערוכה בבית ויצ"ו היה 'שניצל של גבינה חריפה'...

על המשמר, 12 ביוני 1945

ביוני 1949, לקראת סיום מלחמת העצמאות, חוזר השניצל לתל-אביב. במסעדת 'חינגא-בר', שברחוב גאולה 40, נפתח 'הגן הנהדר והקריר המיוחד במינו'. ומה מגישים בו, 'במחירים ממשלתיים'? שניצל! 'המנות לא הוקטנו', מבטיחה ההנהלה.

מעריב, 15 ביוני 1949

ואגב 'תזמורת שעשועים ורקודים', שהנעימה את זמנם של סועדי השניצל, נציין כי ל'חינגא-בר' הדקדנטי שמור מקום של כבוד בהיסטוריה של תל-אביב גם כחלוץ מופעי הסטריפטיז בשנות החמישים והשישים. אמנם, מופעי עירום נשיים היו אסורים על פי החוק אך הסטריפטיזאית הראשונה שהופיעה שם הייתה טרנסקסואלית – צרפתי שהפך להיות צרפתיה – ומבחינת החוק היבש נחשב/ה לגבר.

אמנם המלחמה תמה, אך בארץ עדיין הונהג צנע חמור ולא בכל יום היה מותר לאכול בשר. ישנם 'ימי בשר', שגם בהם לא הוגש במסעדות הבודדות בשר אמיתי, אלא כל מיני תחליפים מפוקפקים. הנה למשל ידיעה מ'על המשמר' מיום 28 באוגוסט 1949.

שניצל מעוף? הס מלהזכיר. במקומו יש 'שניצל דג מעושן', כנראה מהדג הקפוא שנודע אז בשם 'דג פילֶה'. הנה מתכון מספר 353א:

את סקירתנו ההיסטורית נסיים בסאטירה מוזרה, בחתימת פלוני שכינה את עצמו בשם 'חברה'מן', שהתפרסמה ב'מעריב' מיום 12 בינואר 1950. הכותב הציע לקרוא רחובות בתל-אביב על שם האוכל שהוגש בעיר לפני הצנע, למשל רחוב שמנת, רחוב מרגרינה, רחוב ביפסטק, וכמובן רחוב שניצל. כנראה שזה הצחיק מישהו...

ולסיום פרק זה, שלוש חידות שניצלאיות:

1. באיזה ספר, ובאיזה הקשר, הזכיר עמוס עוז שניצל?

2. באיזה ספר, שגם היה רב-מכר והפך לסרט מצליח, מופיע גיבור שכינויו 'שניצל'?

3. באיזה סרט מופיע (לפחות בדיבוב העברי) 'שיר השניצל'?

ולפותר יטעם.

(התשובות תתפרסמנה כאן מאוחר יותר)

גלגולו של ניגון: ''בּוֹאִי כַּלָּה' – לא רוֹצָה ולא רוֹצָה!

April 25, 2013, 8:36 pm

≫ Next: על קצה הלשון: הרס הציונות בעשרה ימים

≪ Previous: קיצור תולדות השניצל

$

0

0

א. 'הוא' ו'היא'

במוצאי שבת הקרוב יציינו המדקדקים בספירת העומר ל"ג ימים וסוף סוף תותר רצועת האבלוּת. שומרים באתרי בנייה, שנכנסו כבר מזמן לכוננות מוגברת מפני גונבי הקרשים המיומנים, יוכלו לשוב ולנמנם במשמרתם; וחתנים וכלות טריים, שכבר סופרים שעות עד שיוכלו סוף סוף לבוא בברית הנישואין, יוכלו להתחיל ולספור את השעות שאחרי. וכשהמדורות יבערו ברחבי הארץ וישמחו את לב ילדינו ינדדו רבנים מאולם שמחות אחד לשני  ויסדרו חופה וקידושין כדת משה וישראל, יען כי חג נישואין הוא לבית ישראל. לכבודם נעיין בתולדותיו של שיר מענייני דיומא.

'בואי כלה', שירה של לאה גולדברג, הולחן על ידי אחינועם ניני וגיל דור והוקלט על ידם לראשונה בשנת 1993. מני אז ועד היום שיר אהוב זה מושמע בטקסי נישואין רבים, ובדין: הוא יפה, הוא קליט ובעיקר הוא רומנטי.

למען הדיוק, שמו של השיר אינו 'בואי כלה' אלא 'האוהבים על שפת הים'. במקורו השיר מתחלק לשניים, החלק הראשון נקרא 'הוא' והשני – 'היא' (וכפי שיתברר בהמשך, זה חשוב!). השם הפופולרי 'בואי כלה' ניתן לשיר בשל השורה החוזרת שלו בסוף כל בית.

הנה אחינועם ניני ב'הוא', מתוך התקליט 'אוסף ראשון':



למעשה, חלק זה של השיר הולחן שש שנים קודם לכן על ידי מיקי גבריאלוב, ובשנת 1987 נכלל ב'על גבול האור', תקליטם המשותף של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב. גם כאן מדובר רק על החלק הראשון – 'הוא':


 


כתב לי עידו וינטר:

לפני זמן מה גיליתי משהו מעניין, ודי עצוב, על 'בואי כלה', שמוכר כשיר אהבה רומנטי. החתן עורג לאהובתו ('קִרְבָתֵךְ וְקִרְבַת הַיָּם / גָּזְלוּ אֶת שְׁנָתִי') וקורא לה 'בואי כלה', ואז מובן – לפחות, לכל מי שמקשיב לשיר הזה כאשר הכלה מובלת מעדנות לחופתה  – שהיא אכן נענית להפצרתו, באה אליו והם חיים באושר עד היום הזה. בכל מקרה, כאשר משמיעים את השיר בטקס החתונה היא תמיד באה אליו...  

והנה הזדמן לי לקרוא את השיר במקורו  – בשמו המקורי 'האוהבים על שפת הַיָּם' – והופתעי לגלות שהוא נגמר בצורה שונה לגמר. הכלה מסרבת לבוא!

צִוִּיתָ עַל הַיָּם לְהֵאָנֵח, 

בְּקוֹל אַהֲבָה וּתְחִנָּה  – 

אֲבָל אֲנִי לֹא אָבוֹא, לֹא אָבוֹא, לֹא אָבוֹא!  

כמה מאכזב, כמה לא רומנטי! וכמה חשוב לבדוק ציטוטים במקורם ובהקשרם...

לאה גולדברג, מוקדם ומאוחר, ספרית פועלים, 2006, עמ' 250-249

חשוב לומר, שאחינועם ניני וגילי דור הלחינו גם את החלק השני של 'האוהבים על שפת הים' – 'היא'. אבל שיר זה הרבה פחות מוכר, ואותו כמובן לא שרים באף חתונה...

הנה אחינועם ניני שרה את 'היא':

לאה גולדברג (מקור: הספרייה הלאומית)

ב. על תולדות השיר 'האוהבים על שפת הים' 

מאת גדעון טיקוצקי

צמד השירים נדפס לראשונה בעיתון על המשמר, בערב ראש השנה תשט"ז (16 בספטמבר 1955, עמ' 8). 

נוסחו של 'הוא' בעיתון שונה משמעותית מן הנוסח המוכר, וכבר עמד על כך המשורר, חתן פרס ישראל, טוביה ריבנר, חוקרה המובהק של יצירת לאה גולדברג (בנספח חילופי הנוסח, שהתקין עם אורה קוּריס, בסוף מהדורת כל שירי לאה גולדברג, שנדפסה בשנת 1973 ובמהדורות שמאז ואילך).

כלומר, בבואה לערוך את ספר שיריה 'מֻקְדָּם וּמְאֻחָר' (1959), שבו כונס השיר לראשונה, הכניסה גולדברג ב'הוא' שינויים מפליגים ביחס לנוסח העיתון, וכך נוצר הנוסח שהכול מכירים הודות להלחנותיו. בין השאר נוספה בנוסח הערוך, המאוחר, השורה 'בואי כלה' הממסגרת כל אחד משלושת הבתים, שבזכות הלחן של אחינועם ניני וגיל דור הפכה לכל כך ממגנטת ונתנה לשיר את שמו העממי.

התופעה שעידו וינטר מצביע עליה מעניינת – ושכיחה (ולא רק במקרה של לאה גולדברג). כמה יודעים שלשיר 'סליחות' נלוו במקור שלושה שירים נוספים תחת אותה כותרת-גג? או שלשיר 'בְּאֶרֶץ אַהֲבָתִי הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ' ('משירי ארץ אהבתי', שיר ב) יש בית אחרון, ומוני אמריליו בחר שלא להלחינו, אולי בגלל נימתו המלנכולית, המכזיבה עולמית את הציפייה שכל השיר תלוי ועומד לאורה?

אַךְ מִי עֵינֵי-נֶשֶׁר לוֹ וְיִרְאֶנּוּ,
מִי לֵב-חָכָם לוֹ וְיַכִּירֶנּוּ,
מִי לֹא יִטְעֶה,
מִי לֹא יִשְׁגֶּה,
מִי וָמִי יִפְתַּח לוֹ הַדֶּלֶת? [עד כאן – הולחן]

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר,
עַל פְּנֵי בֵּיתִי הָאוֹרֵחַ עוֹבֵר.
וְהַבֹּקֶר אוֹר
וּבֶחָצֵר
אֶבֶן בּוֹדְדָה מִתְגּוֹלֶלֶת.

המחזור 'משירי ארץ אהבתי' נדפס לראשונה בשנת 1951, ו'האוהבים על שפת הים' – כעבור ארבע שנים. והנה, בשני מחזורי השירים ישנה ציפייה נכזבת לאורח או לאהוב, ושימוש כפשוטו, או על דרך ההיפוך, בלשון מגילת שיר השירים (רעיונית ומילולית): 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה' (שיר השירים, ה 2), וכן 'אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי' (שם, ד 8).

כמובן שלאה גולדברג לא יצרה בעצמה את הצירוף 'בואי כלה', אלא אימצה אותו מ'לכה דודי', פיוטו הנודע של שלמה הלוי אלקבץ מצפת, בן המאה ה-16: 'בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה / בּוֹאִי כַלָּה, שַׁבָּת מַלְכְּתָא' (אלקבץ כשלעצמו נסמך על פסוקי שיר השירים). אך בשונה מהכ"ף הרפויה בפיוט של אלקבץ ('בּוֹאִי כַלָּה') גולדברג העדיפה להדגישה ('בּוֹאִי כַּלָּה') – מה שבוודאי מקל על משמחי החתונות, ששרים בהתלהבות את השיר של גולדברג. אלמלא כן היו חושבים רבים שמדובר ב'בואי חלה'...

כיוון שהזכרתי בדברַי אתטוביה ריבנר, איש קיבוץ מרחביה, שעשה רבות להנצחת יצירתה של לאה גולדברג, איני יכול שלא לציין את ספר שיריו שראה אור בימים אלה בהוצאת קשב לשירה, בעריכת רפי וייכרט, 'אחרונים, 2012-2011'. זהו ספר משובח ויפה להפליא של משורר בן 89 העומד במלוא כוחו השירי. אפשר להאזין כאןלראיון מלבב בן כשעה שערכה איתו ציפי גון-גרוס בתוכניתה 'ספרים, רבותי, ספרים' וששודר בחול המועד פסח (29 במרס 2013). כשנפגשתי עם טוביה לפני החג איחלתי לו, שכשם שלאה גולדברג חתמה את 'מוקדם ומאוחר' במדור שירים ששמו רב-המשמעי 'מילים אחרונות', ואף על פי כן הצליחה לפרסם כעבור כמה שנים ספר שירה נוסף, כך גם ה'אחרונים' שלו לא יהיו באמת אחרונים...