סיבוב בחצי האי עכו

January 22, 2019, 7:25 pm

≫ Next: מקלוזנר ועגנון עד עוז ויהושע: הפרופסור והאוניברסיטה בספרות העברית

≪ Previous: פרנסות של ירושלמים: חייט, תופרת, סנדלר וכיפה

$

0

0

א. חצי האי עכו

הידעתם שיש בארצנו חצי אי?

עבורי זה היה חידוש גדול לדעת שעכו היא חצי אי (כך לפחות מנסים למתג אותה פרנסיה). בין כך ובין כך, הנה כמה תמונות מהעיר הקסומה הזו.

צילומים: יוחנן פלוטקין

בחצי האי עכו יש בין היתר בית קברות צרפתי זעיר מימי המצור על עכו שניהל צבאו של נפוליאון בחודשים מרץ-אפריל 1799. המצבה הבולטת בבית הקברות היא של הגנרל לואי מארי דה קאפארלי, שהיה מהנדס צבאי ומפקד דיוויזיה ונהרג בימי המצור. ציון קברו המדויק נקבע לאחר שהוצאה הגופה ונמצא שהשלד היה קטוע זרוע ימין ורגל שמאל (קאפארלי איבד את רגלו באחד הקרבות באירופה, ובמהלך המצור על עכו נקטעה ידו).

די נדיר, כתב לי הצלם יוחנן פלוטקין, שעל מצבה של לא-יהודי כתוב בעברית פ"נ, דהיינו פה נטמן... 

ב. הזורק אבן למרקולית

'זורק אבן למרקוליס'הוא ביטוי המופיע במשנה ואחר כך נדון הרבה בתלמוד. הכוונה היא למי שזורק אבן על סוג מסוים של עבודה זרה שנקרא בפי חז"ל 'מרקוליס', שהפולחן שלו התבטא בהנחת אבנים סביבו. 'זורק אבן למרקוליס'פירושו מי שמתכוון לקלל ולבזות (בדרך של זריקת אבן), אך מבלי דעת יצא מברך.

אך מהו המרקוליס הזה? על כך אין תשובה ברורה. יש הסבורים שמדובר באל הסוחרים הרומי מרקוריוס (מרקוּרי), ו'מרקוליס'הוא שיבוש שמו. הבעיה: ככל הידוע את מרקוריוס לא עבדו באמצעות אבנים...

החוקר אברהם אריאל הציע שמדובר בעצם בדוּלְמֶנים הרבים הפזורים בארצנו – שולחנות אבן עתיקים שטיבם אינו ברור – אך גם בהצעה זו יש קשיים.

סיבוב בעכו העלה פתרון חדש: אולי הכוונה למרכולית, שבעת העתיקה נקראה 'מרקולית'...

מרקולית בעכו סמוך לבניין העירייה (צילום: איתמר לויתן)

ג. 'המסלול היהודי'

והנה מבחר תמונות מאתרים עכואיים שהביא צלמנו המשוטט איתמר לויתן (הקלקה על הצילום תגדיל אותו):

ד. אנדרטת חטיבת 'כרמלי'

ה. אנדרטת האצ"ל לציון הפריצה לכלא עכו

הפריצה לכלא הבריטי בעכו הייתה ב-4 במאי 1947. בטיילת עכו, מול בית הכלא, הוקמה אנדרטה מרשימה המנציחה את האירוע.

מין גיבור-על שבידו הנחושה מפוצץ את חומת האבן...

 

ו. 'צדק לכל'

עמוס ברנס, שהורשע לשווא ברצח החיילת רחל הלר וכל חייו ניהל מאבק לטיהור שמו, גר בעכו. ב-2013 הציבה העירייה אנדרטה לזכרו, אך הכיתוב על השלט שגוי – ברנס מת בשנת 2011.

'וצדק לכל', אגב, הוא תרגום לעברית של כותרת שיר ידוע של להקת 'מטאליקה', ...And Justice for All

ז. סוס ים ומפלצת גרוטאות 

ח. בית חב"ד ומעון יום 

ט. אין כמו עכו (ואפילו הרצל אמר את זה)

---

מקלוזנר ועגנון עד עוז ויהושע: הפרופסור והאוניברסיטה בספרות העברית

January 24, 2019, 8:45 pm

≫ Next: דקדוקי עניוּת: חמודה, אבות וכלבים, במה מתרחצין, איפה הגרש

≪ Previous: סיבוב בחצי האי עכו

$

0

0

שלושים למותו של עמוס עוז

מאת אבנר הולצמן 

הפרופסור, כמו גם האוניברסיטה שבה הוא פועל, הם נושאים השזורים במאות יצירות בספרות העולם וכמובן גם בספרות העברית. לא נמנה כאן כרוכלים אף לא קמצוץ מהם, שכן זהו נושא שיכול להכיל כמה עבודות דוקטורט. נסתפק בדיון בכמה יצירות מופת בספרות העברית, ואידך זיל גמור. 

ההיסטוריון וחוקר הספרותיוסף קלוזנרפרסם בשנת 1946, בגיל 72, אוטוביוגרפיה מקיפה תחת הכותרת המהדהדת דרכי לקראת התחיה והגאולה: אבטוביוגראפיה  (1944-1874). הספר כתוב מתוך הכרת ערך עצמית גבוהה מאוד, שלא לומר התפארות (דוד אסף ציין באוזניי, שזוהי האוטוביוגרפיה היחידה המוכרת לו הפותחת במלה 'אני'...). נפרשת בה מסכת עשירה של חוויות המחבר, עלילותיו והישגיו בגולה ובארץ, בשדות הציונות, התרבות העברית והמחקר ההיסטורי, בצד תיאור מאבקיו עם יריבים פוליטיים, ספרותיים ואקדמיים למיניהם. בתוך כך קלוזנר הקדיש פרקים אחדים לתיאור חייו באוניברסיטה, תחילה כסטודנט באוניברסיטת היידלברג בשנים האחרונות של המאה ה-19 ולאחר מכן כאחד מראשוני הפרופסורים באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים מאז ייסודה ב-1925. 

העמוד הראשון באוטוביוגרפיה של יוסף קלוזנר נפתח במילה 'אני'

הפרקים על שנות הלימודים בהיידלברג מלאים התבוננויות מאלפות בסגל הפרופסורים של אותה אוניברסיטה גרמנית נודעת, ויש בהם השתאות על גדולתם המדעית בצד רתיעה מנוקשות הליכותיהם שהניבה שלל מוזרויות ייחודיות. אסתפק באנקדוטה אחת: כדי להעמיק בהבנת הבודהיזם קלוזנר נרשם ללימודי סנסקריט אצל אחד מגדולי המומחים לשפה זו, שהיה אגב יהודי אדוק ואנטי-ציוני גמור. מלבדו נרשמה לקורס רק עוד סטודנטית אחת. מדי שבוע היה הסנסקריטולוג המהולל נכנס לחדר הכיתה בלא להביט ימינה ושמאלה, קורא את הרצאתו מן הכתב ויוצא. שני הסטודנטים הסכימו ביניהם שאם אחד מהם ייאלץ להיעדר יודיע על כך מראש לחברו או לחברתו כדי לוודא שהפרופסור לא יישאר בלי שומעים. והנה, רצה המקרה שהתיאום כשל, ופעם אחת נעדרו שני הסטודנטים מן ההרצאה. בבואם לשיעור הבא ביררו אצל שמש הבניין מה קרה, והוא סיפר להם בתימהון שהפרופסור נכנס כדרכו לאולם, קרא את הרצאתו במשך ארבעים וחמש דקות רצופות לפני הספסלים הריקים – ויצא... 

אפשר להאריך בדברים על משמעותה של האפיזודה הזאת, המביאה עד אבסורד את מושגי הנוקשות האקדמית, הצייתנות העיוורת לנוהלי המוסד, המחויבות המקצועית שנהפכה למכניות רובוטית, והעיוורון האדיש לקיומם של הסטודנטים. קלוזנר נתן לעובדות לדבר בעד עצמן, אם כי עמדתו הביקורתית ניכרת מבין השיטין. אותה עמדה ביקורתית מוצנעת פרצה אל פני השטח בפרקים שתיאר בהם את עשרות שנותיו כפרופסור באוניברסיטה העברית והציגן כמסכת מתמשכת של השפלות שספג מידי עמיתיו, רובם ככולם יוצאי האקדמיה הגרמנית. 'גיהנום בחיים'כינה את השנים האלה (עמ' 300). קלוזנר מנה בלעג את החסרונות שמצאו בו עמיתיו ושהפכו אותו בעיניהם לנטע זר, כגון סירובו להסתגר במגדל השן ומעורבותו בחיי הציבור, נטייתו לסינתזות היסטוריות רחבות ובלתי זהירות מבחינה מדעית, ובעיקר השקפותיו הלאומיות התקיפות, שהיו לצנינים בעיני רוב הפרופסורים שנמנו עם החוגים הפייסניים של 'ברית שלום'. בעיקר ביכה את העובדה שיריביו מנעו ממנו להגשים את משאת נפשו ולקבל את הקתדרה להיסטוריה של תקופת הבית השני, שבה ראה את תחום מומחיותו העיקרי. הם אילצו אותו להסתפק בקתדרה לספרות עברית חדשה, שאת כהונתו בה המשיל להגלייתו של נפוליאון אל האי אלבה אחרי שכשל בניסיונו לכבוש את אירופה כולה. מעניין כי עשרות שנים מאוחר יותר אפשר לקבוע כי ערכם של כרכי היסטוריה של הספרות העברית החדשה, שאותם כתב 'בגלותו'זו, לא יסולא בפז ועולה פי כמה על חמשת כרכי היסטוריה של הבית השני שלו, שכמעט ואינם נוכחים במחקר התקופה.

יוסף קלוזנר מלמד באוניברסיטה בהר הצופים (דרכי לקראת התחיה והגאולה, סמוך לעמ' 304)

בעוד קלוזנר שוקד על השלמת האוטוביוגרפיה שלו, הלך הוא עצמו ונהפך – כמובן מבלי שידע על כך – לדמות ספרותית ברומן שהתרקם ממש מתחת לאפו, ברחוב מגוריו השקט בשכונת תלפיות. שכנו הלא-אהוב, שמואל יוסף עגנון, אשר אך זה פרסם את הרומן הגדול תמול שלשום על ימי העלייה השנייה, שקע בשלהי שנות הארבעים בכתיבת רומן חדש, המתרחש בירושלים של אותן השנים, וגיבורו הוא מומחה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית. עגנון פרסם פרקים מן הרומן החל ב-1948, אבל התקשה לסיים אותו, והותיר את כתב היד רב ההיקף לטיפולם של יורשיו. מיד אחרי מותו ב-1970 ניגשה בתו אמונה ירון להתקנת הרומן לדפוס, ופרסמה אותו כעבור שנה – כרך ראשון בכתבי העיזבון של עגנון, שנדפס תחת הכותרת שקבע לו המחבר, שירה. אף על פי שהרומן לא הושלם הוא התקבל בהתרגשות רבה והוכר מיד כיצירת מופת, עד כדי כך שאברהם באנד, חוקר מובהק של עגנון, קבע (בריאיון שהעניק לזיוה שמיר ופורסם בעיתון מעריב, 5 באוגוסט 1977), כי זהו 'הרומן החשוב ביותר שנכתב בתקופת המדינה'.  

שירה הוא רומן מורכב העוסק בעניינים רבים: משבר גיל העמידה וחיי נישואים ארוכים שנשחקו; אהבת סתיו נואשת של גבר לא צעיר והקשר בין תשוקה, חולי ואמנות; ירושלים של ימי המנדט הבריטי והקיבוצים החדשים המתבססים בעמק יזרעאל, יהדות גרמניה בראשית המאה העשרים וארץ ישראל בימי המרד הערבי של סוף שנות השלושים. אבל מעל כל אלה זהו אולי הרומן החשוב ביותר שנכתב בעברית על חיי האוניברסיטה. מכיוון שהגיבור, הדוקטור מנפרד הרבסט, הוא מרצה להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטה העברית הצעירה, הסיפור מתנהל ברובו בתוך החוג החברתי של אנשי הסגל האקדמי, רובם יוצאי גרמניה, שנקראו באותם ימים בשם 'חכמי ירושלים', ספק ברצינות ספק באירוניה. ירושלים של שירה מצטיירת כעיר אוניברסיטאית פרובינציאלית, שהקהילה האקדמית הקטנה בה ארוגה ברשת צפופה של קשרי ידידות ותחרות, והיא עסוקה כל העת במשא ומתן למדני ורכילותי. אנשיה מרבים לבקר זה בביתו של זה ברחביה, בבקעה ובתלפיות, אך חיי החברה שלה מתנהלים בעיקר בבתי הקפה או בחנויות הספרים ובספריות שבמרכז העיר. 

לכאורה העולם האוניברסיטאי מצטייר ברומן זה כהוויה גרוטסקית לאין שיעור. ספרים עבי כרס זוכים בו לתהילה, אף על פי שהם עוסקים בסוגיות של מה בכך הראויות אולי להערת שוליים. כזה הוא ספרו המונומנטלי של הרבסט עצמו – שהקורא מבין מיד שכתיבתו לא תסתיים לעולם – העוסק בדרכי קבורתם של מתים עניים בממלכה הביזנטית. ספרו הקודם, שבזכותו קיבל את משרתו באוניברסיטה, תיאר על פני 600 עמודים ויותר את הכלים שהיו בכנסיית סופיה בביזנטיון בימי הקיסר ליאו השלישי. כזהו גם ספרו הגדול של הפרופסור ארנסט וולטפרמד, שכותרתו הבדויה היא 'האם יש להניח שהכיר אוריגנס את הרמס הרועה בנוסח המקובל אצלנו?'... עגנון, כסאטיריקן מובהק, הציג בראי עקום את הפרוצדורות של הכתיבה האקדמית, את מרוץ הפרסומים, את הליכי הקידום או אי-הקידום. בעיקר תהה כיצד זה מסתגרים חכמי ירושלים במחקריהם האזוטריים וקוברים את עצמם בין הררי הכרטיסיות שצברו, בשעה שהעולם סביבם עולה באש: ארץ ישראל מתבוססת במאורעות הדמים של שלהי שנות השלושים ואירופה גולשת לקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה. אלה הם בעיניו היסטוריונים שניתקה זיקתם להיסטוריה הממשית שבתוכה הם חיים. היחידים שתוארו בספר בחיבה ובהערכה, ובלי שמץ של אירוניה, הם הסטודנטים. אלה באים לאוניברסיטה מתוך צימאון דעת אמיתי, מקיימים את לימודיהם בדבקות ובמסירות נפש על אף תנאי חייהם הקשים, ובלילות עוסקים בפעולות הגנה וביטחון. 

ניכר שעגנון היה מעורה בהווי האוניברסיטאי הירושלמי על כל סתריו ודקויותיו, ונהנה להבליט את המגוחך, המנופח, הקטנוני והמזויף שבו. ביקורתו הופנתה בעיקר כלפי עולם מדעי הרוח, משום שלאנשי מדעי הטבע רחש יראת כבוד. ביטוי מזוקק לכך ניתן באחת התמונות האחרונות ברומן, שבה הרבסט פוגש בחוצות רחביה אחד מעמיתיו, מיקרוביולוג מהולל שחקר מחלות טרופיות ומתוך מסירות עילאית לעבודתו הדביק את עצמו בנגיפי אחת המחלות כדי להתנסות בהם על בשרו. משראה אותו הרבסט ניגש אליו, השתחווה לפניו ונשק את ידו במלוא ההתכוונות וההערצה. אותו מיקרוביולוג הוא בן דמותו של הפרופסור שאול אדלר, ומדובר בסיפור אמיתי שתואר במאמר מפורט של דן לאור ('כשמנפרד הרבסט פגש את שאול אדלר בגן הציבורי ברחביה', הארץ, 24 ביוני 2011). 

ניגודו המוחלט של המיקרוביולוג הוא ההיסטוריון פרופסור בַּכְלָם – השם עצמו סאטירי, והוא קריקטורה של יוסף קלוזנר שאין לטעות בה. אחד מפרקי הרומן מוקדש לתיאור ביקורם של הרבסט ואשתו הנרייטה, הנגררת אחריו למורת רוחה, בביתו של הפרופסור בכלם. אמנם הרבסט משתדל כל ימיו להתרחק מן הפוליטיקה האקדמית אבל הפעם יצא מגדרו: הוא יודע שבכלם, חבר ועדת המינויים, מתנגד להעלאתו לדרגת פרופסור חבר, ומקווה שביקור הנימוסין בביתו ירכך את התנגדותו, כפי שהוא אומר לאשתו בצאתם: 'איני מצפה שיעטרני בשבחים אבל מקוה אני שימעט בגנותי' (עמ' 199). 

אותו פרק, שנקרא 'אצל הפרופסור בכלם', הוא כנראה הדבר המרושע והאכזרי ביותר שעגנון כתב מימיו. זהו מטח של חיצים ארסיים המכוונים להגחיך את כל תחומי העשייה של קלוזנר ואת אופיו והליכותיו. הפרק כולו כתוב כמונולוג של אהבה עצמית מצד הפרופסור: התפארות בהיקף העצום של כתיבתו (כולל מניית מספר העמודים וגיליונות הדפוס בספריו והתרברבות במספר המטרים שהם תופסים על מדפי ספרייתו), השתבחות בידענותו ובלמדנותו בצד שלל דברי זלזול בעמיתיו, טינה ותרעומת על העולם שאינו מרעיף עליו ולוּ שמץ מן הכבוד המגיע לו. הוא אינו מניח לאורחיו לפצות פה, וכשאשתו פוצחת בשטף דברי הערצה כלפיו הוא מביט בה בקנאה וברוגז ואורב לרגע שבו תעצור לנשום רגע, כדי שיוכל לחטוף מידיה בחזרה את חוט הדיבור. כשבני הזוג הרבסט מתיישבים במונית בדרכם חזרה לביתם אומרת הנרייטה לבעלה: 'אדם זה שהיינו אצלו אינו אוהב שום אדם בעולם. אמר הרבסט, אבל אוהב הוא את האיש היותר גדול שבישראל. שאלה מרת הרבסט, מי הוא זה האיש היותר גדול שבישראל שהפרופסור בכלם אוהב אותו. אמר הרבסט הלוא הוא הפרופסור בכלם בעצמו ובכבודו'... 

ביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות לאחר שנבזז בפרעות תרפ"ט. מעל הכניסה נקבע השלט 'יהדות ואנושיות', כשם אחד מספריו של בעל הבית

עגנון כנראה הבין שהגדיש את הסאה בהלבנת פניו של קלוזנר. לכן צירף לכתב היד של הפרק פתק בזו הלשון: 'פרק זה, אצל הפרופסור בכלם, צריך ריכוך ושינוי או בכלל לא להכניסו לסיפור'. ואכן, בתו אמונה ירון השמיטה את הפרק מכתב היד שהכינה לדפוס, והמהדורה הראשונה של שירה (שוקן, תשל"א) יצאה בלעדיו. לבסוף לא יכלה עוד להתאפק. כשנה לאחר מכן פרסמה ירון את הפרק הגנוז בעיתון הארץ (29 במארס 1972) ולימים צורף הפרק הגנוז כנספח למהדורות המאוחרות של הרומן.

מטבע הדברים נשאלת השאלה: מה חולל אצל עגנון את פרץ השנאה הזה כלפי קלוזנר, שחורג הרבה מן הטון האירוני-סאטירי של הרומן כולו. אציע כאן השערה המבוססת על ראיות נסיבתיות.

ב-1947, בשעה שעגנון היה שקוע בכתיבת שירה, התרקם באוניברסיטה העברית הניסיון הראשון להגיש את מועמדותו לפרס נובל לספרות. קשה לתאר איזו רשת של תככים ומזימות סבבה את הפרשה הזאת, והיא מתועדת לפרטי פרטים בביוגרפיה המקיפה חיי עגנון שחיבר דן לאור (שוקן, 1998). זה היה מבצע רב זרועות ורב שלבים ומערכות, שהגיע כידוע לסופו הטוב רק כעבור עשרים שנה. לענייננו די לציין, שכאשר ביקשו דורשי טובתו של עגנון – בראשם הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן – לגייס למהלך את יוסף קלוזנר, איש המקצוע הבכיר באוניברסיטה בתחום הספרות העברית, הוא הגיב בשלילה נחרצת. לדבריו, עגנון אינו ראוי לקבל פרס בינלאומי כפרס נובל, משום שהוא סופר גלותי שמעולם לא התרומם ביצירתו לגובה אנושי כללי ועיקר כוחו בפולקלור גליצאי. לכל היותר, אמר קלוזנר, עגנון ראוי לפרס אוסישקין (שאכן הוענק לו ב-1946 מטעם הקרן הקיימת על הרומן תמול שלשום). לדעת קלוזנר, הסופר העברי היחיד הזכאי לפרס נובל הוא זלמן שניאור, שהוא משורר בעל היקף אוניברסלי, יורשם ובן מעלתם של ביאליק וטשרניחובסקי. כך אירע, שקלוזנר התגייס, ואף גייס אחרים, למען הצגת מועמדותו של שניאור וכדי לחסום את מועמדותו של עגנון. כצפוי, המריבה הפנימית הבלתי מוכרעת באוניברסיטה העברית סביב שתי המועמדויות טרפדה את שתיהן. עגנון, שניזון מהדלפות פנימיות, ידע בלי ספק על התנגדותו של קלוזנר. האם רק מקרה הוא שבאותם ימים הקדיש את כישרונו לשרטוט דיוקן כה ארסי של הפרופסור בכלם? הרי על הרבה פחות מזה נקם ונטר לזולתו כל ימיו...

נזכיר את הידוע לכול, שעגנון זכה לבסוף בפרס נובל לספרות ב-1966, שמונה שנים אחרי מותו של קלוזנר (1958); אבל במובן אחר אפשר לומר שקלוזנר הוא שצחק אחרון. זמן קצר אחרי מותו הונצח שמו ברחוב שבו התגורר סמוך לעגנון בשכונת תלפיות, ומאז ועד היום שוכן בית עגנון ברחוב קלוזנר 16. נקל לשער מה הרגיש עגנון כשהביט מדי יום ביומו על מעטפות המכתבים שקיבל, או על שלט הרחוב, ומה עבר במוחו כאשר נאלץ לרשום במו ידיו את השם השנוא על המכתבים ששלח... 

ש"י עגנון על מרפסת ביתו

יוסף קלוזנר, 1956

כשם שיוסף קלוזנר לא העלה על דעתו שהפך לדמות ברומן המתהווה של עגנון, כך לא ידע שדמותו הולכת ונרקמת אל תוך רומן אחר, שייכתב ויראה אור כעבור יותר מחמישים שנה.

שני השכנים היריבים, ששקדו על ספריהם משני צדי הרחוב, לא חשו ולא ניחשו באותה שעה שהם משמשים מושא להתבוננותו של ילד עֵר, סקרן ופקוח חושים. כפי שהעיד לימים דב סדן, כבר בגיל שש, כלומר ב-1945, תלה ילד זה על דלת חדרו שלט: 'עמוס קלוזנר, סופר'. ואכן, כל מי שקרא את ספרו של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, יזכור בוודאי את הפרק הנוגע ללב על ביקורי השבת הקבועים, יחד עם הוריו, פניה ויהודה-אריה קלוזנר, בביתו של הדוד יוסף, אחרי מסע רגלי של שישה-שבעה קילומטרים, שחצה את ירושלים כולה. לא פעם נוספו אליהם גם ביקורים קצרים בביתו של השכן מעבר לרחוב, ש"י עגנון. לדעתי, פרק מופלא זה הוא אחד משלושת השיאים הקומיים של הספר (השניים האחרים הם תיאור נאומיו של מנחם בגין בבוקרי שבתות באולם קולנוע 'אדיסון', ותיאור הפגישה עם דוד בן-גוריון במשרדו). 

והנה, הפרק על הביקור בבית קלוזנר דומה מכמה בחינות לאותו פרק גנוז ברומן שירה – דומה אבל הפוך. הסיפור הוא לכאורה אותו סיפור: כיצד נאספת בבית קלוזנר מדי שבת חבורה קבועה של תלמידים ומקורבים. זהו קהל מאזינים שבוי, שסופג בדממת הערצה כנועה את שטף דיבורו האינסופי של בעל הבית. קלוזנר עצמו מצטייר שם כמי שרואה רק את עצמו, תוך שהוא מפליג במניית הישגיו וגבורותיו ובדברי תוכחה על רודפיו ומתנגדיו. בה בעת, הדודה צפורה, אשתו, חגה סביבו כל העת, דרוכה לספק את כל צרכיו, ספק משרתת ספק אומנת. ובכל זאת, איזה הבדל! מה שאצל עגנון שורטט בקווים גסים של קריקטורה עוינת לבש אצל עוז עתרת גוונים, רשת עשירה של אורות וצללים ומנעד רגשי רחב, שמשתרע בין אירוניה לחיבה ובין רתיעה לאמפתיה: 'אדם גלוי לב להפליא היה דודי יוסף', כתב עוז. 'שטוף אהבה עצמית ורחמים עצמיים, עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל. כמתוך קורת רוח נלבבת אהב לספר בלי קץ על הישגיו על תגליותיו על נדודי שנתו על שונאיו על ניסיונותיו בחיים על ספריו ומאמריו והרצאותיו שכולם בלי יוצא מן הכלל עוררו תמיד "רעש גדול בעולם", על פגישותיו, על תכניות העבודה שלו, על גדולתו ועל חשיבותו ועל גדלות רוחו. איש טוב לב היה, אנוכי ומפונק אך מתוק כתינוק ויהיר כילד פלא' (עמ' 84). 

עוול גדול אעשה לעגנון אם אתאר את שירה כסאטירה על חכמי האוניברסיטה ותו לא. אכן, מצוירת בו תמונה ביקורתית של הממסד האוניברסיטאי כמין קיסרות מנוונת, ומן הסתם אין זה מקרה שרוב המלומדים שתוארו בו עוסקים בשחזור פניה וחצרותיה של הממלכה הביזנטית. אבל זהו רק צד אחד של המטבע, משום שמאחורי הרובד הסאטירי נחבאות אמירות ואמיתות רציניות מאוד על טיבה וסגולותיה של העבודה המדעית, על קסמה העמוק ועל רגעי ההתעלות שהיא מזמנת, בצד עמל הפרך המייאש הכרוך בה.

לצורך הדגמה אתעכב קצרות על עניין אחד: מוטיב הכרטיסיות והפתקאות, שלשיטת עגנון הם כְּלֵי עבודתו העיקריים של החוקר במדעי הרוח. עשרות פעמים לאורך הרומן מתוארים חוקרים המלקטים את מקורותיהם אל תוך קופסאות גדושות פתקאות, עד שבאה שעתם להצטרף יחד ולהניב מאמר או ספר. לעתים מוצגת עבודתם כתהליך מכני של הרקה מכלי אל כלי: החוקר יושב אל שולחנו, מעתיק מן הספרים אל הפתקאות, צובר אותן בתוך תיבה, 'וכשמגעת שעתו לכתוב פרק או מאמר מוציא את פתקאותיו ומלקטן ומסדרן לפי ענייניהן ומחבר את המסודרות בלולאות וקורא בהן וכותב מה שכותב' (עמ'532). אין לשכוח, מוסיף עגנון בלגלוג, את אמצעֵי העזר של החוקר, הלא הן הציגרטות או המקטרות שהוא מעשן, כל אחד לפי טעמו, וכן את הקפה והעוגות המחזקים את גופו בשעת מעשה: 'יושב לו מין אדם שכזה הקרוי פרופסור, בידו ספל קהוה ובפיו פרוסת עוגה, וספר פתוח לפניו. שותה את הקהוה ולועס את העוגה וקורא בספר ורואה מה כדאי להעתיק לשם תיבת פתקאותיו לשם ספרו שהוא מתעסק לחבר' (עמ'536).

גם עגנון בעצמו עישן מקטרת... עם הסופר אשר ברש, 1935 (צילום: אברהם סוסקין; מכון גנזים)

ויחד עם זאת, לפעמים פוקדים את החוקר רגעי השראה, שבהם, מתוך הררי החומר שצבר, מזדהרת אמת חדשה, פרט נקשר לפרט כמו באורח נס ומוליד תגלית מחקרית של ממש. כך קרה פעם אחת למנפרד הרבסט, שגילה בהיסח הדעת היבט חדש ומפתיע בדיני האישות בממלכה הביזנטית – היתר לאישה לגרש את בעלה אם לקה בצרעת. הרבסט חשף את תגליתו במאמר שעשה רושם גדול בסביבתו הקרובה והרחוקה, ולא העלה על דעתו איזה קשר עמוק ואפל קיים בין חידושו המדעי לבין הגורל המזומן לו עצמו בהמשך חייו.  

אבל רגעי הזדהרות מחקרית כאלה נדירים בחייו של הרבסט, והם מתמעטים והולכים עם השנים. לא נותר לו אלא לבכות את אובדן הפוריות המחקרית שידע בצעירותו, כאשר 'היו הרעיונות שופעים ובאים ועמהם כשרון ידיים להעלות על הכתב ועמהם מציאת החומר הדוקומנטלי לבצר את דבריו' (עמ'200). באופן פרדוקסלי, דווקא משום שהוא חוקר יסודי ומצפוני השואף לשלמות ורודף אחרי האמת המדעית, דווקא משום שהוא מתמסר ביושר לב לעבודתו תוך כדי צבירת עוד ועוד ראיות לתזה שלו, נגזר עליו שיתוק מחקרי. עגנון הציג את הטרגדיה המקצועית של הרבסט בבהירות גרפית ממש, באיזו יבושת נטולת אירוניה וכמעט מצמררת: 'כשעמד הרבסט לחבר את ספרו היה כמין רעיון חולש על הדבר, משהתחיל מחזקו בראיות נתרבו הראיות ונתמעט הרעיון. לבסוף נתמלאה קופתו ראיות ונתרוקן העניין' (עמ'171). 

מתוך התבוסה המחקרית מתגבש אצל הרבסט רעיון מפתיע. כשאיבד את החשק לטפל בפתקאות מתעוררת בו תשוקה ליטול את חומרי המחקר שלו ולבסס עליהם מחזה שירי – טרגדיה בדויה למחצה – על פרשת אהבים שהתרחשה בחצר המלכות הביזנטית של יוסטיניאנוס בין אנטוניה אשת החצר ויוחנן שר הבירה. ככתוב: 'נתגלה לו פתאום שיש כאן יותר ממה שיש בידי החוקר לעשות וכאילו החומר עצמו מתאווה להגיע לידיים אחרות מידי חוקר' (עמ'205). קול פנימי לוחש להרבסט: מה תעלה ומה תוסיף אם תכתוב מאמר ועוד מאמר ועוד מאמר. כנגד זאת הוא 'חש פתאום מעין צביטת הלב שהיתה בה מתיקות דואבת, מעין זו שהמשורר חש בזמן שבא לידו דבר שמבקש להתפייט' (שם). 

הרעיון כובש את לבו של הרבסט: עד עכשיו התפרנס מדוקומנטים שהכינו אחרים, מעתה יתפרנס מדמיונו היוצר, לא יצטרך להביט בספרים, לא יצטרך להעתיק פתקאות ולא יצטרך לגבב מראי  מקומות, וכבר ראה את עצמו כותב את המחזה ומערכה אחר מערכה נערכת בראשו. הרבסט ניגש למשימה בקפדנות מדעית, משרטט את תכנית העלילה ואת הנפשות הפועלות, מרכז את חומר הרקע התיעודי הנחוץ לו, מתעמק בספרי מחקר גרמניים על תיאוריות של ספרות ודרמה, עד שהוא מגלה לאסונו שרק דבר אחד קטן חסר לו – כוח הדמיון היוצר. 'כוח הדמיון אינו נשמע לכל אדם ואינו נשמע בכל שעה ואינו נשמע לכל מי שכופת אותו' (עמ'206), העיר עגנון באירוניה, וכמו מהדהדים כאן דבריו הידועים של אריסטו בפואטיקה על מוֹתר המשורר מן ההיסטוריון: המשורר ניחן ביכולת להמציא מעשים שלא היו ולא נבראו לעומת ההיסטוריון היודע רק להעתיק מן המציאות. מתברר שהמזג המדעי וההרגלים המדעיים של הרבסט הצמיתו את הניסיון הנואש שלו להיעשות למשורר, אבל עצם הניסיון העניק לו תובנות עמוקות על המגבלות של מקצועו וחולל בו זעזוע פנימי. 'אף על פי שלא שימש אותו דמיונו כל צרכה הרתיעה הטרגדיה את מוסדי נפשו' (עמ'292). הטרגדיה השירית, שהרבסט לא הצליח לכתוב, ניצבת בעולמו כחלופה מלהיבה למחקר המדעי שאיבד את טעמו, ממש כשם שהאחות שירה מחדירה אל חייו עוצמות אנרכיות של פיתוי וארוס המאתגרות את מסגרת הבית והמשפחה ואת חיי הנישואים שדהו. מכאן המשמעות הכפולה של כותרת הרומן. 

ערן וולקובסקי, מנפרד הרבסט ושירה (הארץ, 24 ביוני 2011)

רישומו של שירה ניכר בכמה וכמה רומנים ישראליים המשרטטים את דיוקנם של גברים שנקלעו למשבר אמצע החיים. אבל בכל הנוגע לרובד הפרופסורי של הרומן, הרי הקשר העז ביותר – עז אבל סמוי בעיקרו – מתקיים בינו לבין הכלה המשחררת, הרומן הארוך, הנינוח וגם הפרוע ביותר של א.ב. יהושע.

רומן זה מעמיד במרכזו את דמותו של הפרופסור יוחנן ריבלין, מזרחן בעל שם מאוניברסיטת חיפה (היא האוניברסיטה שבה לימד יהושע עצמו במשך עשרות שנים), ומשרטט סביבו קבוצה מגוונת של עמיתים למקצוע הנמנים עם אסכולות שונות ויריבות בחקר העולם הערבי וספרותו. ריבלין שרוי מזה כחמש שנים בחוסר מנוח, ואולי גם בדיכאון, מחמת סוד משפחתי אפל המוסתר מפניו. בנו יקירו עופר אולץ לפתע להיפרד מאשתו גליה אחרי שנת נישואים אחת שבה הצטיירו כזוג מאושר. איש משותפי הסוד אינו מוכן לגלות לו את הסיבה לגירושים, שהרסו את חיי הבן והוליכו אותו לגלות עצובה ועקרה בפריז. מכיוון שגליה היא בתו של בעל פנסיון משגשג בשכונת תלפיות בירושלים, ריבלין, המנסה לפצח את ליבת הסוד, חוזר ונמשך כאחוז דיבוק למסעות חקירה גלויים וחשאיים באותו פנסיון ובסביבתו, למורת רוחם ואף לזעמם של אשתו ושל בנו. בתוך כך הוא מוצא את עצמו משוטט שוב ושוב גם סביב בית עגנון הסמוך, שרוב הזמן עומד סגור ונעול. ודאי אין זה מקרה, שהרגע היחיד ברומן שבו ריבלין כמעט מתפתה למגע אינטימי עם אישה שאינה אשתו מתרחש מכל המקומות דווקא בחצר האחורית, המכוערת והמוזנחת, של בית עגנון. 

הדיונים המחקריים בהכלה המשחררתכבר עמדו על הקשר האמיץ בינו לבין יצירת עגנון, ויצוינו במיוחד מאמריהן של רחל אלבק-גדרון (מכאן, ד, 2005) ושל ניצה בן-דב (בקובץ מבטים מצטלבים, 2010). אכן, עגנון מרחף בין דפי ספר זה כמו רוח רפאים, ולפחות ארבע מיצירותיו נוכחות בו בגלוי ובסמוי: הכנסת כלה, תהילה, האדונית והרוכל, וכמובן שירה. אחותה הבכירה של גליה, שירשה מאביה את ניהול הפנסיון, קרויה תהילה, וריבלין אף משבח את החלטתו המקורית של האב לקרוא לבתו בשם עגנוני מיוחד שנוצר בבית בתלפיות. אותה תהילה מוצגת כאדונית המקום, ברמיזה מפורשת לסיפור 'האדונית והרוכל', אבל יותר מכל היא מזכירה בחזותה הכעורה ובהליכותיה המחוספסות את שירה, האחות המיילדת שטלטלה את חייו של מנפרד הרבסט, וגם מתוארת במילים מובהקות מתוך הלקסיקון העגנוני, כגון 'רווקה גרומה וגבוהית'. 

זה הרובד הגלוי של הקשר לעגנון, אבל לדעתי הזיקה המשמעותית באמת בין 'הכלה המשחררת'לבין 'שירה'מצויה במה שסמוי מן העין, והוא המימד הפרופסורי. כמו מנפרד הרבסט, גם יוחנן ריבלין הוא חוקר תקוע. כמו הרבסט הוא ניזון מתהילת ספרו הקודם, שהוקדש לתיאור התגבשותה של הזהות הלאומית והחברה האזרחית באלג'יריה באמצע המאה העשרים. אבל בבואו להמשיך בתיאור ההיסטוריה האלג'ירית הוא נאחז שיתוק, משום שאינו יכול לגשר בין האופי המואר והחיובי בעיניו של מלחמת העצמאות האלג'ירית בשנות החמישים לבין האלימות הנוראה שהתפרצה שם בשנות התשעים, במלחמת אזרחים רצחנית בין השלטון לבין המחתרת האיסלמית המורדת. בדרך לא דרך הוא מקבל חומרים מעיזבונו של חוקר צעיר ומזהיר, יוסף סוויסה שמו, שנרצח באחד מפיגועי האוטובוסים בירושלים, ומתואר כ'חוקר מן השורה הראשונה שעשה לילות כימים כדי לחדור אל עומק נשמתם של הערבים' (עמ' 105). ריבלין, התר נואשות אחרי מה שהוא מכנה 'ניצוץ חדש ומפרה, שיחלץ את המחקר המקרטע' (עמ' 125), מגלה שסוויסה ליקט בשקידה המון שירים וסיפורים שנדפסו בעיתונים אלג'יריים נידחים בשנות החמישים והשישים, ונוטל את האוצר הזה ומתעמק בו כדי לגלות 'את הסימנים המוקדמים לאכזריות ולשיגעון שמשתוללים בשנים האחרונות באלג'יריה' (עמ' 212). מכאן ואילך הוא שרוי במרדף אחרי אותו ניצוץ מפרה, המופיע ונעלם חליפות, ומחפש אותו גם בשלל מופעים אמנותיים אחרים שהרומן משופע בהם. אחד הבולטים בהם הוא מופע זמרה אקסטטי של נזירה לבנונית, הנוהגת להתעלף בעיצומו לְרוב התרגשותו וסיפוקו של הקהל. בצאתו מן ההופעה מהרהר ריבלין: 'אומנם עדיין לא נלכד "הניצוץ המפרה", אבל הוא כבר מהבהב סביבך. ובינתיים טעמת מ"שירת גן העדן"של הערבים, וגם זכית באהדתם, ואין זה דבר של מה בכך בשביל מזרחן יהודי קפדן' (עמ' 219). אט אט לומד ריבלין 'איך ניתן לחלץ עבודת מחקר שתקועה בעובדות נוקשות ויבשות, ולהחיות אותה מעט בכוח אמנותי נועז' (עמ' 352), והרי זהו בדיוק התהליך העובר על מנפרד הרבסט אחרי שנואש מכרטיסיותיו וחיפש גאולה לעצמו ולעבודתו בכוחה המפרה של האמנות. 

א.ב. יהושע ונציג של משפחת ריבלין, 2014 (צילום: מרק ניימן; אוסף התצלומים הלאומי)

הגושפנקה לתקֵפוּתה של המתודה המחקרית החדשה ניתנת כאשר רב המזרחנים קרלו טדסקי, פטרונו וידידו של ריבלין, מאמץ אותה בכל תוקף סמכותו. את הרצאתו האחרונה, על יחסי הטורקים העות'מנים והערבים מאז המאה ה-19, ביסס על חומר גלם ספרותי: 'במקום לדבר באופן מופשט ודליל על יחסי הטורקים והערבים, נביא משהו חי וצבעוני שאולי ייתן גם לך עצמך השראה. אני אביא דוגמאות קונקרטיות לאופן שבו השתקפו הערבים גם בספרות, אבל בעיקר בתיאטרון העממי של העותומנים' (עמ' 349). ואכן, בהרצאה עצמה המזרחן הדגול הופך לשחקן. הוא מבצע בכישרון ניכר, לפני הקהל המשתאה, קטע מתוך עיבוד טורקי ל'אותלו'של שיקספיר, שמשמש לו מפתח להבנת הרוחות הרעות שהחלו לנשב במאה ה-19 בין הערבים והטורקים. 

אחרי מותו החטוף של טדסקי ריבלין מהרהר בפליאה במה שהוא מכנה 'הנטייה החדשה של השנה האחרונה לחקור דברי ספרות דמיוניים במקום נאומים ופרוטוקולים' (עמ' 443). הוא גם תופס בדיעבד את סוד הקשר העמוק בין המזרחן הדגול לאשתו חנה, מתרגמת מחוננת של שירה ערבית מעידן הג'הילייה, תקופת ה'בערות'שקדמה לאיסלם. הלוא זוהי 'השלמה הכרחית בין מחקר מדעי ובין התמסרות רגשית לשירת "הבערות",'הוא מהרהר, 'שכן בלי לחוש את הווייתם הטרום-מוסלמית של הערבים אין דרך לחדור לזהותם' (עמ' 502). את התובנה הזו ריבלין מציג בחיל וברעדה בנאום ההספד שהוא נושא לזכרו של טדסקי באוניברסיטה העברית, כאשר הוא מדבר על חששו של מורו ורבו להטיל מהומה ויאוש בשומעיו אם יחשוף במפורש את האמת החדשה שהתגלתה לו בסוף ימיו: 'אין לנו שום תקווה להבין רציונלית את הערבים, ולכן אין ברירה אלא לחזור ולהתעמק בשירתם' (עמ' 500). 

מן הסתם אין זה מקרה, ששני הרומנים העבריים הבולטים ביותר על חיי האוניברסיטה ועל דמות הפרופסור מממשים אותו מהלך עצמו. כל אחד מהם מציב במרכזו חוקר ומלומד של ממש: היסטוריון, מבוסס במקצועו, הנקלע סביב גיל חמישים למשבר בכל החזיתות העיקריות של חייו. הסבך המשפחתי מצטרף אל מבוי סתום מקצועי, אל תחושה של התייבשות, היתקעות ואובדן דרך בעולם המחשבה והמחקר. לכן גם הרבסט וגם ריבלין מחפשים את ישועתם במחוזות האמנות, שמתוכה, מתוך העולמות הדמיוניים שהיא בונה, ובעיקר מתוך כוחות התוהו היצריים המפעפעים בה, יצמח אולי הניצוץ המפרה והגואל. בתוך כך מלמדים אותנו עגנון ויהושע, כל אחד בדרכו, שיעור על גבולותיו של עולם החקירה הרציונלית, שלאו דווקא בו עשוי להימצא טעם החיים, אלא בדברים שהופכים אפילו פרופסור מלומד לאדם חי ומרגיש: משפחה, אהבה, או שירה.

שלושה פרופסורים שישבו, 2017 (מימין לשמאל: אבנר הולצמן, א.ב. יהושע, דוד אסף)

________________________________________________

מבוסס על הרצאה שהושמעה בסדרה 'משפט וספר'באוניברסיטת תל-אביב בעריכת פרופסור נילי כהן

דקדוקי עניוּת: חמודה, אבות וכלבים, במה מתרחצין, איפה הגרש

January 27, 2019, 8:57 pm

≫ Next: סיבוב בחיפה: דובדבן ואיראן, שלום וביטחון, שלטים וטחנת רוח

≪ Previous: מקלוזנר ועגנון עד עוז ויהושע: הפרופסור והאוניברסיטה בספרות העברית

$

0

0

א. טלפונים של מסגרית חמודה

המודעה הזו, שהודבקה על קירות בשכונת תלפיות בירושלים, מראה מה רב כוחו של אותו קוץ מפורסם של האות י'.

בתנאים רגילים היינו קוראים לזה הטרדה מינית או שידול, אבל אנחנו מנחשים שהכוונה היא למסגרייה של ערבי שֶׁשֵּׁם משפחתו הוא 'חמודה'...

צילום: מיכה מגן

ב. המדבר אל הכלבים

ועוד קוצו של י'שמשנה את המובן: הַמְּדַבֵּר, הַמִּדְבָּר ואולי בכלל הַמַּדְבִּיר?

בכל מקרה, פרנסה נאה עם מסלול בטוח: שיקום, בית אבות (לכלבים?) ובית קברות...

צולם באזור גדרות.

צילום: דוד הראל

ג. בַּמַּיִם או בְּמַּיִם?

אם לא מתרחצים בְּמַּיִם, אז במה כן מתרחצים?

השלט הזה, ליד מזרקת המים של מרכז שוסטר ברמת אביב ג', מוכיח שוב את חשיבותו של הניקוד החלקי.

צילום: רמי ארבל

ד. מגרס'ה

בשילוט בכניסה לשמורת הטבע מג'רסה (ובעברית נחל דליות), שבבקעת הבטיחה (בית ציידה), יש חידוש לשוני היסטורי: גרש על האות ס'.

צילום: ערן מאיר

סיבוב בחיפה: דובדבן ואיראן, שלום וביטחון, שלטים וטחנת רוח

January 29, 2019, 9:25 pm

≫ Next: תליט"א קומי

≪ Previous: דקדוקי עניוּת: חמודה, אבות וכלבים, במה מתרחצין, איפה הגרש

$

0

0

א. פריחת הדובדבן מפלסטיק

'תושבי חיפה', שחה לי עפרה פרי, 'התעוררו בוקר חורפי אחד ושמחו לגלות עץ דובדבן חדש בכניסה לתחנת הכרמלית במרכז הכרמל והוא שופע פריחה. רק מי שעבר במקום ברגל וניסה להריח את הפרחים נוכח שהגזע, הענפים והפרחים – הכול מפלסטיק. לא ריח וגם לא טעם...'

צילום: עפרה פרי

ב. איראן זה כאן!

בר רפאלי בפרסומת של חברת הודי'ס (צילום מסך)

ובכן, בחיפה זו בכלל לא שאלה...

מרחוב הַפַּרסים (שעליו כבר דיווחנו כאן), יוצא רחוב אירן...

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. רחוב השלום

עם רודף שלום אנו, כידוע, וכמו בערים רבות אחרות בארץ גם בחיפה יש רחוב הנושא את שם השלום.

אבל בלי דקדוקי עניות אי אפשר, אז בפסוק בתהלים כתוב 'שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ'ולא 'בארמונותיך'...

צילום: איתמר לויתן

ד. חשיפה: התשובה שלנו לנסראללה

ואם נושאים אנו תפילה לשלום, לא נשכח גם את הביטחון, בבחינת 'חוסן לישראל'.

בשכונת הדר נמצא הנשק הסודי שלנו מול החיזבאללה ואיראן, ומטעמים מובנים לא נציין את הכתובת המדויקת.

צילומים: איתמר לויתן

ה. יוחזר המנדט הבריטי

בחדר המדרגות בדרך העצמאות 57 תלו הדיירים מבחר שלטים מתקופת המנדט, מן הימים שבהם נקרא הרחוב בשם 'דרך המלכים' (שם הרחוב הוחלף ב-1951).

שימו לב לתופעה הנדירה של מספור הבית באותיות עבריות.

חידה: מי יודע מה הם ראשי התיבות הללו?

הכנסת כלה, היכל כהנים, הובלת כלבים, הכניסה כאן? אני באמת לא יודע...

היו ימים בארץ ישראל, כשהאופניים לא היו חשמליים ו'ידיעות אחרונות'היה עיתון ערב...

צילומים: איתמר לויתן

ו. טחנת רוח

לא גילוי גדול, אבל לא כולם יודעים שברחוב העלייה השנייה, בשכונת בת גלים, מסתתרת טחנת רוח טמפלרית שנבנתה בשנת 1874 והצליחה לשרוד עד היום.

מידע נוסף עליה אפשר לקרוא בוויקיפדיה כאן.

צילום: יוחנן פלוטקין

תליט"א קומי

January 31, 2019, 9:10 pm

≫ Next: בורא מיני מזונות: עבודה זרה, בצל, אורז, פיתה, חומוס ופלאפל

≪ Previous: סיבוב בחיפה: דובדבן ואיראן, שלום וביטחון, שלטים וטחנת רוח

$

0

0

הרבנית תליט"א והרב שליט"א (אומן שלום)

מאת שלמה רוזנר

האם ניתן לזהות את מינו של היצור האנושי, שלשמו מוצמד האיחול 'שליט"א'? 

לכאורה לא, שכן אלה ראשי תיבות של ברכה, שפתיחתן היא: 'שיזכה (או שתזכה) לימים (או לחיים) טובים ארוכים'. 

את מי ראוי לברך כך? – את מי לא, אולי חוץ מאת שונאך. למי מוצמד איחול זה בפועל, 'בשטח'? לא לי ולא לך, אלא רק לאנשים המוגדרים 'חשובים'בעולם הדתי: רבנים, דיינים, אדמו"רים ועוד כיוצא באלה, אמיתיים ומתחזים.

דף הפייסבוק של הרבנית לאה קוק תליט"א

ראיתם פעם רופא שהוא 'שליט"א'? או נהג אגד? או פרופסור? או מוכר ירקות? או, לא עלינו, חבר כנסת (שאיננו חרדי), נשיא או ראש ממשלה? מה, להם לא מגיעים ימים טובים וארוכים? אבל בחיים האמיתיים אף אחד מאלה, ומדומיהם, לא זוכה לאיחול מפורש כזה, וככל שידוע לי גם אינו נעלב כשאינו זוכה לו; בעוד רב שלא יוצמד לו 'שליט"א'– ייעלב. כאילו זה אחד מנכסיו, מורשת אבותיו. אגב, מורשת זו איננה מדורי דורות, אולי מראשית המאה ה-19 ואולי אפילו מאוחר מזה. לרמב"ם, לרש"י, או למהר"ל מפראג, לדוגמה – לא מצאנו איחול כזה.

נשמח אם מישהו מקוראי הבלוג יפנה את תשומת לבנו לאזכור הראשון במקורותינו של שליט"א.

ומה לגבי אשתו של הרב או האדמו"ר? היא לא ראויה לימים טובים וארוכים? הרי אם לא תבורך כך, עלול, לא עלינו, הרב להיות אלמן. ימיו יהיו רעים וקצרים ויצא שכרנו בהפסדנו. ועם זאת לא מצאנו אשה שאחרי שמה נכתב שליט"א, והרי כפי שהוא 'שיחיה'כך גם היא 'שתחיה'... 

פתרון אלגנטי אחד לבעיה הזאת הוא בהתעלמות מוחלטת משם האשה כשהם באים יחד; פשוט כותבים, לדוגמה, 'הרב אברהם התרחי ורעייתו שליט"א'. האיחול הוא אפוא לשניהם ובא לציון גואל. הרי בכלל אין זה מדרך 'ישראל סבא'להזכיר שם אשה, וידוע לכל יודע, שבעיתונות החרדית כמעט שאין נשים כותבות; כלומר – הן כותבות, אבל בדרך כלל בשם עט גברי. ובהזמנות לחתונות תמצאו 'פלוני זה וזה ורעייתו', כי למה לפתוח את שמה לשטן.

אלא שבעוונותינו התמעטו הדורות וקורה, פה ושם,

שמופיעה אשה לבדה, והיא בת משפחתו של 'חשוב', כזה הזוקק 'שליט"א'. למשל, אשת רב, שאמנם ציבור נמעניה הן נשים, אבל האם יש בכך כדי למנוע ממנה איחול ראוי? לכאורה נאחל לה 'שליט"א', שהוא, כזכור, איחול חסר מין. אבל לא. אי אפשר, שכן כך נאבד את ייחודו של בן זוגה! חמור מזה: בכך גם תצטרף אשה זו לשלשלת הארוכה של רבנים ואדמו"רים שהיו, איש איש בזמנו, שליט"א, והרי זו זילות שלשלת הזהב. מה עושים? פוזלים לעבר האלף-בית העברי ומוצאים, שאחרי האות ש'באה ת'; ופשוט מורידים את האיחול דרגה: במקום שליט"א – תליט"א.

צילום מסך

הנה כך למשל כתוב בדף המגיע בקביעות לתיבת הדואר של ביתי:

תשאלו מה עם ראשי התיבות? – מסתדרים. כל אחד לפי דמיונו ימציא פענוח. פתרון זה גם ממלט אותנו מערפולי מגדר. השם 'יונה'למשל – שליט"א אחריו יזהה זכר; תליט"א – נקבה. 

באתר 'אוצר החכמה'תמצאו פיתוח לפתרון נאה זה, וממנו העתקתי את הבדיחה הבאה: 

שמעתי שהג'[און] ר'אביגדור נבנצאל יליט"א אמר בפורים השתא שיש לו ראיה שעץ זה נקבה ולא זכר (על כל פנים העץ של המן), שהרי מפורש בפיוט 'רוב בניו וקנייניו על העץ תליט"א'.

כ"ק הגאב"ד שליט"א והגאוה"צ הביד"צ שליט"א מבקשים להתפלל עבור הרבנית תליט"א לרפו"ש בתושח"י  [לרפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל] (הספרייה הלאומית)

__________

* שלמה רוזנר שליט"א מילא תפקידי כתיבה, עריכה והפקה ב'מרכז ההסברה' ובמשך יותר משלושים שנה כתב את התמלילים של משיאי המשואות בטקס הפתיחה של חגיגות יום העצמאות. כיום הוא גימלאי, גר בירושלים ועוסק בעריכת ספרים. 

בורא מיני מזונות: עבודה זרה, בצל, אורז, פיתה, חומוס ופלאפל

February 3, 2019, 8:52 pm

≫ Next: די לכיבוש: רחובות בהוד השרון

≪ Previous: תליט"א קומי

$

0

0

א. אוכל של עובדים זרים

שפתם של מהגרי העבודה ופליטי המלחמה החיים בקרבנו (ומכונים 'עובדים זרים') ודרכי הפנמתה של העברית בקרבם היא בלי ספק נושא הראוי למחקר סוציו-לינגוויסטי. אלון גלעדי, שעבר ברחוב נוה שאנן בתל אביב, מרכז מגורים ופעילות ידוע של עובדים כאלה, צילם כמה משלטי הפרסומת של דוכני האוכל האפריקני והאסיאתי שפזורים שם.

מה ההבדל בין סלט פיש (Salat Fish) לסלט דג (Salat Dag)? והאם שמעתם על מנה המכונה עוף אורז (Orez Chicken)? והעיקר, הוא ה-Paget Shinitsel, שאינו אלא הבאגט שלנו ובתוכו השניצל האהוב.

צילומים: אלון גלעדי

ב. מבצע שלא נגמר

בצל יבש ומובחר במחירי מבצע שלא התחיל אף פעם ולא ייגמר לעולם.

מה הפלא שקואופ-שופ פשטו את הרגל...

צילום: מנחם רוזנברג

ג. אורז הודי

אורז בסמטי (כלומר, אורז מבושם) אפשר לגדל במקומות רבים בעולם, אבל 'אורז בסמטי הודי'אפשר, לדעתי, לגדל רק בהודו.

במחשבה שנייה, אם תרנגול הודו – שמקורו בכלל במקסיקו ובאנגלית הוא נקרא turkey (טורקי) – גדל בכל העולם, למה לא אורז הודי שמקורו 'אינו בהכרח מהודו'?

צילום: בני עורי

ד. מארז לחוּת

יש פיתות יבשות ויש כנראה פיתות לחות.

אבל במקרה זה מדובר בפיתות תימניות מהסוג המכונה לחוּח.

צילום: מנחם רוזנברג

ה. ליד החומוס כולם שווים

אם יש פיתות, זה הזמן להביא לשולחן גם חומוס ופלאפל.

בשדרות ח"ן בהרצליה מתנהל בשופי 'חומוס אסף'. לצערי אין לי שום קשר משפחתי או עסקי עם החומוסייה הזאת, אבל אהבתי את החינוך לדמוקרטיה ולשוויון שמגולם בסיסמה.

צילום: אבישי ליוביץ'

ו. הנהלת פלאפל הכפר

בכפר הערבי ג'סר א-זרקא מנהל אברהים מכירת פלאפל (Flafel). פְלָאפֶל ולא פָלָאפֶל (Falafel), כפי שאנו רגילים לומר. מי צודק?

צילום: צבי פיש

די לכיבוש: רחובות בהוד השרון

February 5, 2019, 9:20 pm

≫ Next: המדור לחיפוש קרובים: הטיול של ברל, החבר של יוסיפון והבת של יהואש

≪ Previous: בורא מיני מזונות: עבודה זרה, בצל, אורז, פיתה, חומוס ופלאפל

$

0

0

מי שישוטט ברחובות הוד השרון – עיר ואם בישראל – יופתע לגלות שזו כנראה העיר היחידה בארץ שעושה כבוד לכיבוש.

צילום: אבנר הולצמן

ואם לא די בכך, בהוד השרון יש גם רחוב לכבוד המתנחלים!

צילום: אבנר הולצמן

התרגום לאנגלית של מתנחלים הוא settlers, אך בשלט הקודם של הרחוב בחרו שלא לתרגם אלא לתעתק: Hamitnahalim

גוגל סטריטס

האם בקרוב נוכל למצוא בהוד השרון רחובות המנציחים גם את 'נוער הגבעות', 'המאחזים'וכדומה? כנראה שלא.

ככל הנראה אין מדובר בכיבוש היצר ('איזה הוא גיבור? הכובש את יצרו'), אלא ב'כיבוש העבודה' (בהרצליה הסמוכה יש רחוב הנקרא בפירוש 'כיבוש העבודה') או 'כיבוש השממה'– מושגים ציוניים של פעם, שכבר נשכחו מלב. כיבוש חדש (בן חמישים שנה) דחק כיבושים ישנים...

אגב, לא הרחק מהוד השרון יש גם קיבוץ מבוסס ונחמד שנקרא 'רמת הכובש'.

ויקיפדיה

ובאשר לרחוב המתנחלים שבשכונת גיל עמל, מי יודע אולי באמת ניתן השם אחרי מלחמת ששת הימים כהוקרה למתנחלים הראשונים?

איך שגלגל מסתובב לו. אני בספק אם היום ייתנו שמות כאלה לרחובות וליישובים חדשים, אולי רק בהתנחלויות, אבל מי יודע...

ורק כדי לוודא שאין מדובר כאן בקונספירציה ימנית שמומנה על ידי שלדון אדלסון, או קונספירציה שמאלנית שמומנה על ידי ג'ורג'סורוס – נתוני ההצבעה לכנסת האחרונה בהוד השרון מוכיחים כי מדובר בעיר שרוב מוחלט של תושביה נתנו את קולם למפלגות המרכז והשמאל. ראש העיר הנוכחי, אמיר כוכבי, איש שמאל שמייצג את המפלגות יש עתיד ומרצ, נבחר ברוב מוחץ...

ועדת הבחירות המרכזית

המדור לחיפוש קרובים: הטיול של ברל, החבר של יוסיפון והבת של יהואש

February 7, 2019, 9:29 pm

≫ Next: סיבוב בתל אביב: ליל חניה, אשראי, הברבנאל, תבלינסקי ומָכּוֹלֵל, העיר הולכת

≪ Previous: די לכיבוש: רחובות בהוד השרון

$

0

0

על שולחני הצטברו שלוש חידות היסטוריות, וכיוון שידי קצרה מלהושיע הנה הן לפני קוראי הבלוג, שמא מהם תצא התשועה. וגם אם לא תימצאנה התשובות, לפחות נלמד משהו חדש על הישן.

א. ברל כצנלסון בטיול בבעל בק

חזית מקדש בכחוס בבעל בק, בערך 1920 (ויקיפדיה)

בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת היו עתיקות בעל בקשבבקעת הלבנון אתר טיולים פופולרי שנכלל במסלולי הטיולים לצפון ארץ ישראל, ללבנון ולסוריה.

הנה למשל תוכנית הטיול שערכה הסתדרות המורים בקיץ תרפ"ט:

דבר, 19 באוגוסט 1929

וכאן, מודעת פרסומת של סוכנות טיולים, כולל המחיר לשמונה ימים (9,900 לירות ארץ ישראליות):

דבר, 15 ביוני 1938

אורה רענן מצאה בניירות שהותיר אחריו אביה צילום לא ידוע ובו נראה ברל כצנלסון, חבוש בכובע הקסקט המפורסם שלו, במרכזה של חבורת מטיילים. על גב הצילוםרשם האבא: 'בעל בק, 1930. אני יושב ליד ברל כצנלסון'.

לחיצה על הצילומים תגדיל אותם

ככל שחיפשה אורה, טיול זה של שנת 1930 לא נזכר במקורות התיעודיים על ברל, שהיה אז עורך דבר, וגם לא בעיתונות הזמן.

בעיתון דבר מ-30 ביוני 1931 מצאתי רשימה של הפובליציסט דויד זכאי, שכותרתה 'בהר הלבנון', ובה הוא מספר על רשמיו מסיור שבו השתתפו כמאה מטיילים של ועדת התרבות של הסתדרות העובדים. האם יכול להיות שהכוונה היא לאותו טיול שבו השתתף גם ברל?

האם מישהו מבין הקוראים יודע משהו על טיול ספציפי זה או על האנשים האחרים שמצולמים ליד ברל?

כאן כנראה צולמה התמונה: רחבת השער המונומנטלית בכניסה למקדש בכחוס (ויקיפדיה)

ב. החבר של יוסיפון 

ולמשהו שונה לגמרי.

לידיו של אמיר שומרוני התגלגל אוסף תמונות מארכיונו של זאב יוסיפון (1977-1896). יוסיפון (יוסקוביץ), איש הקיבוץ המאוחד, היה בשעתו דמות מרכזית בחיי הספרות, התרבות והתיאטרון, מעריצו וחברו הקרוב של אלתרמן ומי שייסד ב-1953 את התיאטרון למעברות (תל"ם), שלימים הפך להיות 'אמנות לעם'.

את התמונה המובאת כאן מצא אמיר בשוק הפשפשים ביפו. יוסיפון (מצד שמאל) נראה כאן יושב עם מישהו המשרבט משהו בספר.

מבט בוחן בתמונה מראה שאין מדובר בספר מודפס אלא בכתב יד, ואני משער שמדובר בספר אורחים כלשהו. התמונה צולמה – כך נדמה לי – בבית קפה (ראו את דמויות השניים שבצד שמאל, מחוץ לחלון). אולי ב'כסית', שם היה יוסקוביץ אורח קבוע.

שואל אמיר: האם מישהו יכול לזהות את האיש המעונב שמצולם עם יוסיפון?

וכדי שלא יישאר הנייר חלק, ננצל הזדמנות זו לגאול מהשכחה את המקאמה הנהדרת, והלא כל כך מוכרת, שכתב אלתרמן לכבוד יום הולדתו השישים של יוסיפון (נדפס לראשונה באמנות הבמה, בעריכת בנימין תמוז, גיליון 1, ינואר 1956; ומובא כאן מתוך מעריב, 8 בספטמבר 1972, עמ' 61):

ג. איפה קבורה הבת של יהואש? 

ד"ר שפרה אפשטיין מחפשת את עקבותיה של אוולין (חוה) יהואש (דבורקין), בתו היחידה של שלמה בלומגרטן (1927-1871), משורר היידיש ומתרגם התנ״ך, הידוע בשמו הספרותי יהואש.

כתבה לי שפרה:

אני מחפשת כבר יותר משנתיים את מקום קבורתה של אוולין יהואש (תאריכי לידתה ומותה אינם ידועים). אין מידע רב עליה, אבל היא הייתה קליגראפית מוכשרת שהוציאה לאור מהדורת דפוס של מגילת אסתר בתרגום ליידיש של אביה. המגילה נדפסה בשנת 1936, עשר שנים לאחר מותו, על ידי 'יהואש פֿערלאַג', הוצאת הספרים שייסד אביה בניו יורק. 

יהואש, רעייתו פלורה ובתם היחידה חוה נסעו במרץ 1914 לארץ ישראל כדי לבדוק אפשרות להשתקע בה. הם גרו בארץ כעשרה חודשים ואחר כך חזרו לאמריקה. הילדה חוה (אוולין) נזכרת כמה פעמים בספר זיכרונותיו של אביה פֿון ניו יורק ביז רחובות און צוריק (ניו יורק 1917; תרגום לעברית: מניו יורק ועד רחובות וחזרה, טברסקי, תש"ט).

לא הרבה נכתב על קליגרפיה של גופנים ביידיש, ועבודתה של חוה בלומגרטן-דבורקין על מגילת אסתר היא תרומה חשובה לתחום זה. ככל הידוע, בשנת 1967 היא עלתה לארץ וגרה ברחובות עם בעלה ועם בנה. חיפשתי מידע עליה, בעיקר את תאריך פטירתה ומקום קברה, אך לא מצאתי מאומה. אשמח אם מישהו מן הקוראים יוכל לסייע באיתורה.

---

סיבוב בתל אביב: ליל חניה, אשראי, הברבנאל, תבלינסקי ומָכּוֹלֵל, העיר הולכת

February 10, 2019, 11:28 pm

≫ Next: הספרות והחיים: הסנדק, תחום המושב, ביאליק ושייקספיר

≪ Previous: המדור לחיפוש קרובים: הטיול של ברל, החבר של יוסיפון והבת של יהואש

$

0

0

א. חניה בשבת תענוג

עיריית תל אביב המציאה תמרור חדש ומבורך, שמתיר לרכב פרטי לחנות בשבתות ובחגים במקומות המסומנים לתחבורה ציבורית בלבד.

התמונה צולמה (ביום חול) בדרך ההגנה.

צילום: דותן גורן

ב. אשראי וטוב לי

בשוק הכרמל, שם צולמה תמונה זו, מקבלים כרטיסי אשראי, ולמי שלא מבין את זה – נסביר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם...

צילום: איתמר לויתן

ג. הברבנאל, תבלינסקי ומכולל

במסורת הפרנסות המבוססות על שם הרחוב בו הן ממוקמות, יצוין בר הנקרא הברבנאל, שמקומו, כמה מפתיע, ברחוב אברבנאל בשכונת שפירא בתל אביב.

צילום: בני עורי

וברחוב לוינסקי נמצאת חנות התבלינים עם השם הנחמד 'תבלינסקי'.

צילום: מנחם רוזנברג

וכאן סתם חנות מכולת במתחם בזל ששודרגה ל'מָכּוֹלֵל', שזה סוג של מדרש על 'מכולת'ועל 'מה כולל'.

מטבע הלשון 'בכל מכל כל', שמופיע גם כן בשלט, נאמר בברכת המזון: 'כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל'. הוא רומז לשלושה פסוקים שבהם התברכו אבות האומה – אברהם: 'וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל'; יצחק: 'מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה'; יעקב: 'כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל'.

צילום: איתמר לויתן

ד. לאן העיר הולכת?

מגדלים חדשים נבנים ברחוב יצחק שדה/המסגר. היזמים ממתגים את הפרויקט כהולך 'לאן שהעיר הולכת'. מילת יחס קטנה באנגלית וסימן שאלה שמישהו שירבט הפכו את היומרה לתהייה  – 'לאן העיר הולכת'?

צילומים: יוחנן פלוטקין

הספרות והחיים: הסנדק, תחום המושב, ביאליק ושייקספיר

February 12, 2019, 8:23 pm

≫ Next: 'אַל טל ואַל מטר': שרה שפירא, האישה הראשונה בתולדות הזמר העברי

≪ Previous: סיבוב בתל אביב: ליל חניה, אשראי, הברבנאל, תבלינסקי ומָכּוֹלֵל, העיר הולכת

$

0

0

א. הסנדק

'סנדק'הוא מושג הלקוח מעולם המסורת היהודית. זה השם שמוענק לאבא, לסבא או לכל מכובד אחר, שמחזיק את הרך הנולד על ברכיו בטקס ברית המילה.

דוד בן-גוריון בתפקיד הסנדק (ויקיפדיה)

אבל 'הסנדק' הוא גם שם של סרט שנעשה על פי ספרו של מריו פוּזוֹ, דון קורליאונה איש המַפְיָה. הסרט, שעוסק בהווי חייהם של אנשי המאפייה האיטלקית בניו יורק, בוים בשנת 1972 על ידי פרנסיס פורד קופולה ונחשב לאחד מסרטי הפשע הטובים ביותר. 'הסנדק'המאפיוזי אינו אלא תרגום מאנגלית של The Godfather, דהיינו ראש המשפחה.

נדמה לי שמאז סדקת סרטי 'הסנדק' (בעקבות הצלחתו של הסרט נוצרו עוד שני חלקי המשך), כשאומרים לישראלי סתם 'הסנדק'הוא חושב על המאפייה ולא על ברית מילה...

ועל מה חושבים אוכלי הפיצה 'הסנדק'ברחוב יפו בירושלים, מול שוק מחנה יהודה?

צילום: דוד אסף

ב. תחום המושב

צילום: צבי פיש

שלטים כמו זה שבמושב נטעים (מדרום לראשון לציון), פזורים מן הסתם במושבים רבים בארץ, ובכל זאת כפל המשמעות מעורר במתבונן איזו אירוניה היסטורית וספרותית.

המושג 'תחום המושב'מזוהה עם אותם שטחים בממלכת פולין-ליטא לשעבר, שסופחו לאימפריה הרוסית בשלוש חלוקותיה של פולין (למן 1772 ועד 1795). היהודים שחיו במקומות אלה לא הורשו לצאת מהם מזרחה לתחום רוסיה הפנימית, וגם המעבר בין פלך לפלך דרש אישור ודרכון מיוחד. תחום המושב הרוסי בוטל רשמית רק בעקבות המהפכה הבולשביקית.

תחום המושב (זכויות: דוד אסף)

ג. ביאליק לעם 

צילום: בני עורי

'הכניסיני תחת כנאפה'... לא ממש זורם אבל חינני מאוד.

צולם ברחוב לוינסקי בתל אביב.


ד. מדרגות שייקספיר

בין אלפי ההתייחסויות למשפט הידוע של שייקספיר 'להיות או לא להיות', יתפסו מקום צנוע גם מדרגות הכושר בבית החולים בילינסון.

צילום: גדעון נח

'אַל טל ואַל מטר': שרה שפירא, האישה הראשונה בתולדות הזמר העברי

February 14, 2019, 9:52 pm

≫ Next: ארץ הקודש: יהודים קדושים, פיצוחים, פעימות, מזוזות, גרביים, שאבעס

≪ Previous: הספרות והחיים: הסנדק, תחום המושב, ביאליק ושייקספיר

$

0

0

שרה שפירא, אודסה 1901

מאת אליהו הכהן

א. בין דמעות לדם, בין הרים לשמים

במשך שלוש שנים (1918-1915) שהה דוד בן-גוריון בארצות הברית. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ואת התקופה הזאת ניצל לכתיבה ולעריכה של שני ספרים חשובים ביידיש על ארץ ישראל, שערכם נשמר עד היום. הראשון, מהדורה שנייה ומורחבת של הקובץ יזכּור, שערך יחד עם אלכסנדר חָשִׁין, לזכרם של השומרים והפועלים שנפלו על משמרתם בארץ (ניו יורק תרע"ז). השני, ספר מקיף וחשוב לידיעת הארץ, ארץ ישראל איןפֿערגאַנגענהייט און געגענוואַרט (ניו יורק תרע"ח), שאותו כתב יחד עם חברו יצחק בן צבי, לימים הנשיא השני של ישראל (הספר תורגם לעברית על ידי דוד ניב, ארץ ישראל בעבר ובהווה, יד בן צבי, תש"ם).

שער הקובץ 'יזכור', ניו יורק תרע"ז; ציור השער: מ'לאָעב

למרות שבן-גוריון ישב אז בקצה מערב, ראשו ולבו שרויים היו בארץ ישראל. אם פיזם לעצמו מפעם לפעם שברי פסוקים וקטעי שירים, לא היו אלה שירים אמריקנים אלא שירי ציון.

בקובץ יזכּור פרסם בן-גוריון מאמר ובו זיכרונות מעבודתו בארץ, מאז ימיו הראשונים כעולה חדש בפתח תקווה ועד ימי סג'רה ('פֿון פּתח-תקוה ביז סעדזשעראַ'). כעבור זמן גם תרגם את המאמר לעברית, ופרסמוֹ בקובץ לוח אחיעבר (ב, תרפ"א), שראה אור בניו יורק בעריכת הסופר מרדכי ליפסון. בראש המאמר העברי, שכותרתו 'ביהודה ובגליל (קטעי זכרונות)',  הציב בן-גוריון מוטו, שלא הופיע לפני כן במאמר המקורי ביידיש: 'לא אש ושמש – דָמֵינו יאדימו ציון, את הררייך'. הוא בחר בפסוקים אלה מפני שראה בהם ביטוי הולם לאירועים שתוארו במאמרו ולזכרם של השומרים והפועלים שדמם נשפך על אדמת הארץ בימי העלייה השנייה.

'ביהודה ובגליל', לוח אחיעבר, ב (תרפ"א), עמ' 102

בן-גוריון לא ציין מהיכן שאל ציטטה זו ומי חיברה, וחוקרים שונים התקשו לאתרה ותהו על מקורה. אך פתרון החידה פשוט. זהו ציטוט של אחד משירי הזמר שנפוצו בארץ בימי העלייה הראשונה – השיר 'ציון!', שחיברה שרה שפירא, שמוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'אַל טל ואַל מטר' (וכך נתייחס אליו להלן). בן-גוריון שיבש את השורה השנייה במוטו שבחר: המשפט המקורי הוא 'לא אש ושמש – דמינו יאדימו, ציון, את שָׁמַיִךְ', לא 'את הרריך'.

יש כמובן הבדל בין דמעות המרטיבות את הרי ציון (כבנוסח המקור) לבין דם המאדים אותם. אך בן-גוריון לא היה הראשון שעשה שימוש בנוסח משובש זה. אפשר להניח בוודאות שהמקור ממנו לקח את המוטו היה מאמרו של הסופר קדיש יהודה סילמן, שפורסם בספר יזכור אחר, זה שנדפס ביפו עשר שנים קודם לכן (1912). וכך סיים סילמן את מאמרו בשבח הדם שנשפך:

ודעו, כי שירה אחת ישנה שהביאה אותנו, הצעירים, אל הארץ:  

לֹא אֵש וָשֶׁמֶש, – דָמֵינוּ יַאְדִּימוּ, צִיּוֹן, אֶת הֲרָרָיִיךְ... 

('מֵהִרְהוּרֵי לִבָּא', יִזְכֹּר... מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בארץ ישראל, בעריכת אז"ר, יפו תרע"ב, עמ' 51).

ב. פרסום ראשון והלחנה

השיר 'אל טל ואל מטר' פורסם לראשונה בשנת 1887, בכרך השני של המאסף כנסת ישראלבעריכת שפ"ר (במאסף זה ובעורכו עסקנו ברשימה קודמת, שהוקדשה לשירי ציון של מנחם מנדל דוליצקי). זהו שיר קצר השופע רמזים תנ"כיים, ובראשם קינת דודעל מות שאול ויהונתן בהרי הגלבוע, שבה שובץ הפסוק הידוע 'הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם' (שמואל ב, א 21). הדמעות שניגרות מעיני המשוררת יהיו למטר, ירטיבו את הרי הארץ, יעוררו אותם ויחליפו את הטל והמטר שפסקו לרדת בימי הגלות. הדם שיאדים את שמי ציון, הוא מן הסתם הדם היהודי שנשפך בארץ ישראל מאז ימי החורבן ומרד בר כוכבא, עליו אבלים חובבי ציון לאורך הדורות.

הפרסום הראשון של 'ציון!' (כנסת ישראל, ב, ורשה 1887, עמ' 107)

ארבע שנים עברו וכבר זכה השיר למנגינה ראשונה שאותה הלחין דוד קבונובסקי, מלחין יהודי-רוסי שפעל באודסה בעשור האחרון של המאה ה-19. הוא פרסם אותה בדפוס בשנת 1891, יחד עם הלחן שחיבר לשיר 'ציון תמתי'של מנחם מנדל דוליצקי, בדפרון מוטיבים יהודיים למילים של שירים עבריים על פלשתינה, שנדפס בייליזבטגרד שברוסיה (על השירון ועל המלחין קבונובסקי הרחבנו דברים ברשימה על שירי דוליצקי). לחן זה, כפי שנראה, התפשט במהירות רבה ואף הגיע לארץ ישראל כבר באותו קיץ. בהמשך נגאל את הלחן מן השכחה ונשמיעו בהקלטה מחודשת.

תווי השיר 'ציון'בלחן קבונובסקי מתוך הדפרון 'מוטיבים יהודיים', יליזבטגרד 1891

ג. משהו על שרה שפירא

בת 21 הייתה שרה שפירא כשחיברה את השיר (על פי עדותה במכתב לפרץ סמולנסקין משנת 1884 היא בת 18; דהיינו נולדה בשנת 1866). היא גדלה במשפחה של משכילים, חובבי ציון והשפה העברית. סבה, ישעיה מאיר שפירא, יליד מֶמֶל שבליטא, היה רב ואב בית דין בקהילת צ'ורטקוב בגליציה ונודע בעמדותיו המשכיליות והלאומיות ובכבוד הבלתי רגיל שהפגין כלפי בעלי מלאכה ופועלים פשוטים; אביה, ד"ר דוד בנימין שפירא, היה רופא בעיר דִינָבּוּרְג (דווינסק) ברוסיה (היום דַּאוּגַבְפִּילס בלטביה), שפרסם מאמרים לאומיים וספרותיים בעיתונות העברית בת הזמן (למשל, 'דרך בת עמי', הבֹּקֶר אור, ז, תרמ"ו-תרמ"ז, עמ' 192-177, 248-243).

הפרטים הביוגרפיים עליה אינם רבים. היא נולדה, ככל הנראה, בדינבורג, אך כמה משנות ילדותה עשתה בבית סבהּ שבצ'ורטקוב (ראו בהמשך). בשנת 1884, בהיותה בת 18 ועדיין גרה בבית אביה, שלחה שרה (שברוסית נקראה 'סוֹפִי') מכתב נמלץ אל פרץ סמולנסקין והציעה לו לפרסם מפרי עטה בביטאונו השחר. בין היתר סיפרה לו כי תרגמה לעברית את משלי אֶזוֹב (השם שסופרי ההשכלה כינו בו את משלי איזופוס), והיא שולחת לו כמה דוגמאות:

הנה הבאתי ראשית בִּכּוּרַי לפניך. והגדת היום ואמרת אם טוב ואם רע. ואם גם תרע בעיניך אל נא תשכח כי בִּכּוּרָה היא – בִּכּוּרָה בטרם קיץ ... ואם ימצאו חן בעיניך אשלח לך אחרים כמוהם. אם תחפץ לִתֵן להם מקום ב'השחר'או בה'הוספה'שלו, ישמח לבי גם אני; לא בְּהֵרָאֶה מלאכת ידי, כי קטנה היא; אבל בזה אשר יראו אחרים כי יש עוד חֵן בְּיִקְרַת לשונינו וכי תואר והדר לו למשוך עליו גם עין בתולה בת שמונה עשרה שנה. וכי אוציא יקר מזולל, אם אמשוך אל אהובי זה את עין בתולות אחרות, לא אתקנא בהן; אבל ירחב לבי – והיה שכר לפעולתי. 

מכתב שרה שפירא לפרץ סמולנסקין, 8 ביוני 1884 (הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

פה ושם נתפרסמו דברים נוספים פרי עטה, למשל השיר 'זכר אחוֹז קרן', שמסתיים בשורות: 'אֶזְכֹּר הָאַיִל וְאֵלְכֶה שׁוֹלָל, / וְאָנוּד לְהָאִשָּׁה הָעִבְרִיָּה!'. אגב, שיר זה נדפס בירחון הבֹּקֶר אור, שערך אברהם דב גוטלובר, באותה חוברת שבה נדפס גם מאמרו הנזכר לעיל של אביה, 'דרך בת עמי'... 

הבקר אור, ז, חוברת ה, תרמ"ז, עמ' 299

סביב שנת 1895 הגיעה שרה לאודסה ומשם פרסמה כמה מאמרים בעיתונות הזמן, למשל רשימה קצרה בכותרת 'למען ציון לא אחשה' (המליץ, 15 במרץ 1895, עמ' 4), או 'לא המדרש עיקר אלא המעשה' (שם, 13 ביולי 1900, עמ' 1). בלט במיוחד מאמרה 'חן שפתיים' (שם, 5 בדצמבר 1897, עמ' 1), שנכתב בתגובה למאמר קודם, שבו הובעה תלונה על מיעוט הקוראות בעברית. שפירא השיבה כי הסיבה לכך היא 'העדר הדיבור העברי', וכל עוד לא תתרגלנה בנות ישראל ('אחיותי'בלשונה) לדבר בעברית, ואף לחשוב בשפה זו, המצב לא ישתנה.

ועוד ידוע לנו כי בשנת תרס"א (1901) היא עבדה כמורה באודסה, ונמנתה עם צירי ועידת חובבי ציון שהתכנסו בעיר. בצילום שהשתמר מאז נראית שפירא (מס' 23) בתלבושת מגונדרת משהו, עטופה במעיל פרווה וחובשת כובע רחב שוליים, שמבליט אותה בין שאר משתתפי הוועידה, שרובם ככולם היו גברים (מלבדה, רק עוד שלוש נשים מופיעות בצילום ולא כולן מזוהות).

למעלה הצילום המקורי של משתתפי הוועידה באודסה (תודה לד"ר נתן שיפריס)  למטה: זיהוייו של אריה צנציפר (רפאלי) בספרו 'פעמי הגאולה' (הוצאת טברסקי, 1951, עמ' 82)

ד. עלינו לשבח 

פרק מעניין בקריירה הספרותית הקצרה של שרה שפירא הוא שירי ההלל, שלא לומר חנופה, שהקדישו לה סופרים ומשוררים בני תקופתה כבר עם צעדיה הראשונים. ברור לגמרי שהתפעלותם הייתה קשורה בעיקר להיותה אישה.

כך למשל המשורר יל"ג, אביר משוררי ההשכלה, שהעריץ נשים שכתבו בעברית (כפי שיעידו מכתביו הרבים למרים מָארקֶל-מוֹזֶסזון), התכתב איתה ואף חיבר לכבודה שירים אחדים שמהם עולה הערכתו וחיבתו אליה. יל"ג הקשיש הכיר את אביה ואת סבה, ואת שירו 'אחרון אחרון חביב', שהקדיש לה, סיים בשורה השנונה 'פרי עץ הָדָ"ר שפירא'. 

יהודה ליב גורדון, כתבים: שירה, דביר, תשי"ט, עמ'רצח

השניים התכתבו זה עם זו וגם החליפו מתנות אישיות: היא שלחה לו מסגרת לתמונתו, שרקמה בעצמה, והוא שלח אליה מגדנות לפורים. בשנת 1891, שנת חייו האחרונה של יל"ג, ניהלו השניים התכתבות לבבית וחמימה. אין מדובר במכתבי נימוסין קצרים, אלא באגרות ארוכות ומפורטות. היא שלחה לעיונו מביכורי שיריה והוא השיב לה בתיקוני לשון והבעה, שלח אליה את הראשון מארבעת כרכי כתביו, צירף את תמונתו עם הוראות להדבקתה בפתח ספרו, וגם חתם כל אגרת בדברי שיר (י"י וייסברג, אגרות יהודה ליב גארדאן, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 332-330, 339-338). ארבעת השירים שהקדיש לה הם: 'אחרון אחרון חביב', 'מכתב מאת יהודה לשרה החמודה', 'מה שהיו לִיצני הדור אומרים', ו'לשרה שפירא', המובא כאן:

יהודה ליב גורדון, כתבים: שירה, עמ'ש

לא רק יל"ג. גם ידידו, יצחק רבינוביץ (1900-1846), שגר אז בווילקומיר שבליטא, חיבר בשנת 1887 שיר הלל לכבודה, שבו כינה אותה 'נפש מלאה אורה, דעת ותורה, חמדת בנות יהודה', ועוד מליצות שמעידות על הערכתו לה.

זמירות ישראל, א, וילנה תרנ"א, עמ' 104

גם המשורר יהודה לייב גמזו (1941-1869), בעצמו יליד דינבורג, שהיה צעיר משרה בשלוש שנים בסך הכול, חיבר לכבודה 'מזמור תהילה', שבו לא חסך ממנה שבחים, עד כדי 'קול אלהים מתהלך בגן שירותייך'...

תלפיות (מאסף ספרותי), בעריכת יהודה הלוי לוויק ודוברוש ירוחמזון, ברדיצ'ב תרנ"ה, עמ' 53-52

ה. שירה שנשכחה

יותר מכל המחמאות המוגזמות שהרעיפו כותבים שונים על שרה שפירא, בלטו בייחודם דבריו הנוגעים ללב של הסופר ראובן פאַהן (Fahn). בשנת 1938, במלאת חמישים שנה לפרסומו של 'אל טל ואל מטר', פרסם פאהן מאמר מרגש בשם 'שירה שנשכחה', ובו העלה את השיר למדרגת המנון לאומי. המאמר פורסם בעיתון העולם, השבועון הוותיק של ההסתדרות הציונית העולמית (גיליון מג, 30 ביוני 1938, עמ' 838-835; נדפס שוב בספר ראובן פאהן, מבחר כתבים, בעריכת ישראל כהן ונורית גוברין, מסדה 1969, עמ' 255-250), ועד היום הוא המאמר הטוב ביותר שנכתב על השיר.

ראובן פאהן (1878 – לפני 1944)

'שיר זה', כתב פאהן, 'נעשה להמנון לאומי שעבר מפה לפה והושר על ידי הנוער ועל ידי הבוגרים והבאים בשנים. כל מי שלבו היה רגש לשיבת ציון, שר המנון זה והתרגש ממנו כמעט עד למלחמת העולם'.

בהמשך השווה פאהן את השיר ל'התקווה', וראה בשניהם שירים מרכזיים בתחייה הלאומית של העם היהודי:

שירת 'התקווה'של נ"ה אימבר עלתה בתחום פולין –במזרחה של גליציה – ומכאן עלתה גם שירת 'אל טל ואל מטר'של שרה שפירא. בשתי השירות הללו מצאה תנועת התחייה בישראל את ביטויה הפיוטי, עד שעלו לדרגת המנון לאומי. הראשונה הקדימה בזמן מה את השנייה. בימים ההם, בראשית ימות רטט-המסתורין ורעידת-הטמירין של נשמת ישראל כבולת הגיטו ופרועת ההתבוללות, ימות גילוי לאומיות ... הביעו השירות הללו בעל-פה את המכוסה בלב. שתיהן היו הבעת-רתת של התפרצות הגעגועים לציון. הן נישאו על כל פה, ומנגינתן היה הקול המקשר רצון לחיים מחודשים על אדמת האבות. ביטויו של נ"ה אימבר, לא רק שקדם קצת אלא היה גם חזק מזה של שרה שפירא. ב'עוד לא אבדה'היה משהו מן העקשנות היהודית, מן המרי כלפי המציאות, מן המרדנות כלפי ההיסטוריה, מן האומץ-הבטחון שאינו מוותר כמלוא הנימה, עד 'אחרון היהודי'. בשירת 'אל טל ואל מטר' – למרות הרוך הטמיר בה – היה מן הקשר האמיץ בין האומה ובין ארצה ואקלימה, מן ההתרפקות הציורית על הרריה ושמיה, מן הכמיהה הנפשית הרת-הדורות, מעין סינתיזה בין השתפכות-תוגה לזכר ציון ובין בקשת נחמה ושלוות נפש. אפשר לומר כי ב'התקווה'האימברית רועשת הנעימה הגברית, ובשירת 'ציון'השפיראית לוחשת הנעימה הנקבית.

ואשר למשוררת, פאהן ייחד לה מילים חמות:

שרה שפירא קנתה את עולמה בשירה אחת ... הספרות העברית לא נתעשרה על ידה, אך קיבלה ממנה מתנה נאה. היא הופיעה, השמיעה את שירתה בשעה הנכונה – ונעלמה. ואולם, השירה הייתה חדשה, וכנפיים צמחו לה. ביעף נגעה בפיות חובבי ציון ושואפי גאולתה, והעמידה מחנות של אומרי שירה זו ... שירת 'ציון', זו השירה שנשמעה ראשונה ויחידה מפי בת ישראל בתקופה הראשונה של 'חיבת ציון', הייתה הבשורה שבישרה לעולם היהודי ... ושירתה של שרה שפירא לא רק שניתקה מעל שם משוררתה, כתמונה שירדה מתוך מסגרתה, אלא נידונה אף היא לשכחה. רק באוסף שירי ציון נתבצר לה מקום, ושם נשארה גנוזה באותיותיה. בתור 'המנון'נאלם השיר דום, אחרי שעשה את שליחותו והרעיד בדורו את המיתרים שבלבבות. אולם גם שירה נשכחה כזו, מן הראוי שתהא נזכרת.

מצבתו של הרב ישעיה מאיר שפירא בבית הקברות בצ'ורטקוב (ספר יזכור להנצחת קדושי קהילת צ'ורטקוב, תשכ"ז, עמ' 82)

פאהן ציטט את פסוקו הידוע של גֶתה 'ברצונך
להכיר את המשורר, לך אל המקום שם הוא מתגורר', והפנה את הזרקור על העיר צ'ורטקוב (Czortków) שבגליציה המזרחית, שם גר ופעל סבה של שרה, הרב הציוני ישעיה מאיר שפירא. 

מתברר כי בראשית דרכו של אביה כרופא היה עליו לקמץ בהוצאותיו, ועל כן שלח את בתו הקטנה שרה מדינבורג לצ'ורטקוב, לגור בבית סבהּ: 

בבית סבה הרב מצאה די מחסורה, והוספקו לה גם צרכיה החינוכיים-הרוחניים. כלוח חלק הייתה מסוגלת לקבל רשמי הסביבה. בבית הזה למדה – מלבד ידיעות חול – את הלשון העברית, והשתלמה בלימוד התנ"ך ושאר ספרים עברים. כאן ינקה ממקור טהור אהבה והערצה לקנייני הלאום ... קלטה את רעיון 'חיבת ציון'אשר היה מצוי בחלל עולמו של אביה-זקנה. ובשובה מצ'ורטקוב לדינאבורג, אחרי שהגיע אביה לביסוסו החומרי, לא נסתם מעיין חזונה זה.

הסופר המחונן ואיש המעלה ראובן פאהן, שנודע במחקריו על תקופת ההשכלה ועל חיי הקראים, נולד בשנת 1878 בכפר קטן בשם סטארוּנְיָהבגליציה המזרחית. לאחר נישואיו עבר לעיירה האליץ', שם הייתה קהילה קראית גדולה, שעוררה את סקרנותו המדעית. בימי מלחמת העולם הראשונה נדד לווינה, ובסיומה השתקע בסטניסלבוב (היום העיר איוונו-פראנקובסקבאוקראינה), ושם היה ציוני-דתי מסור ופעיל. הוא אף ביקר בארץ בשנת 1924, אך 
לא הצליח לממש את חלומו ולעלות ארצה. בימי השואה, בערך בשנת 1940, נעלמו עקבותיו ולא ידוע מתי ואיך הסתיימו חייו.

ו. 'אַל טל ואַל מטר'כשיר זמר

'אל טל ואל מטר' – שיר זמר יחיד של משוררת כמעט עלומה – התקבל בהתלהבות רבה ביישוב הארץ-ישראלי זמן לא רב לאחר הלחנתו.

הנה כמה עדויות לכך: בקיץ 1891 שר הבילו"יי ישראל בלקינד את 'אל טל ואל מטר'במסיבת איכרים בראשון לציון (עדותו של דוד סמילנסקי; דאר היום, 16 בספטמבר 1932, עמ' 2). גם הסופר והחוקר נחום סלושץ ציין בשנת 1892 כי 'נגינת השיר הזה [בלחנו של קבונובסקי] כבר זכתה להתקבל במושבות בארץ הקודש, ואני שמעתיה שם, בהיותי בקיץ העבר' (הצפירה, 5 באפריל 1892, עמ' 290). ברשימה מקבילה הוסיף סלושץ, כי המנגינה 'כבר נתקבלה בארץ הקודש ותהי לשירת עַם במושבות, יען מפני כי ה'[אדון] קלינר מרחובות, בן עירו של קבונובסקי, הביאה לארץ הקודש' (חבצלת, 22 באפריל 1892, עמ' 194; על צבי קליינר הרחבנו ברשימה על שירי דוליצקי). בשנת 1893, ברשימה שיוחדה ללחניו של קבונובסקי, נמסר כי 'המנגינות האלה ['ציון תמתי'ו'אל טל ואל מטר'] מצאו חן בעיני כל חובבי השירה העברית. קולוניסטינו [המתיישבים] הצעירים בראשון לציון וברחובות ישירון מדי יום ביומו בצאתם השדה לעבודתם ובשובם ממנו' (השרון, א, קרקוב תרנ"ג, עמ' 40). גם האיכר שמואל כהן, איש ראשון לציון, שלזכותו נזקפת התאמת הלחן של 'התקווה', כתב בזיכרונותיו על ההווי במושבתו וציין במיוחד את ההתרגשות שעוררה שירת 'אל טל ואל מטר':

בית [דב] לובמן היה המרכז למשוררי שירי ציון, ולובמן עצמו היה תמיד המנצח על המשוררים. אפשר שהדבר יראה כמגוחך אם אומר כי לא סתם שירה ונגינה הייתה זאת, אלא השתפכות נפשות נענות, ביטוי לנטל הצער והצרות המעיקות עד דכדוכה של נפש. למשל, בשעה ששרו את השיר המפורסם 'אל טל ואל מטר – דמעי ירטיבו, ציון את הרריך', נדמה היה כאילו ים דמעות של האומה כולה שוטף מעיני הצעירים הנלהבים האלה ('ליובל השבעים של דוב לובמן-חביב', בוסתנאי, ו, חוברת ג [1934], עמ' 13).

גם בארצות הגולה הושר השיר ברוב רגש ורבות העדויות לכך. כך למשל סיפר הנץ (שם העט של הפיליטוניסט נפתלי הרץ ניימנוביץ) על ביקורו בבית הספר לנערות 'יהודיה'בוורשה בשנת 1894, וכיצד שרה מקהלה של עשרים נערות את 'השיר הלאומי "אל טל ואל מטר" ... בניגונו הנעים' (הצפירה, 26 באוקטובר 1894, עמ' 971). בדיווח מסמולנסק אנו שומעים על נער בר-מצווה ששר את השיר ביום חגו (המליץ, 17 ביולי 1895, עמ' 2). 'אל טל ואל מטר'הושר בחגיגות חנוכה, ל"ג בעומר ובאספות ציוניות, ומתברר כי גם ביאליק אהב לזמר אותו בנעוריו, 'בקולו הצרוד, ברוב רגש ובכליון נפש', כפי שהעיד אחד מחבריו ללימודים בישיבת וולוז'ין (אבא בלושר, 'ביאליק בוולוז'ין', ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, עורכים עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי, מרכז שזר, 2004, עמ' 167). 

בקונגרס הציוני העולמי השישי (28-23 באוגוסט 1903; 'קונגרס אוגנדה') הרעישו את הלבבות שתי נערות ארץ-ישראליות, שבאו לבזל עם אביהן שהיה ציר לקונגרס, כאשר שרו בפני הנאספים את 'אל טל ואל מטר'. כתב עיתון המליץ, שדיווח על כך (6 בספטמבר 1903, עמ' 1) לא הזכירן בשמותיהן, אך דיווח שהתפרסם בשבועון הילדים עולם קטן, שנדפס אז בקרקוב בעריכת בן-אביגדור ושל"ג, חשף את זהותן. היו אלה בנותיו של הרב הציוני חיים הירשנזון, יליד צפת (1857), שעצר בבזל בדרכו מאיסטנבול שבטורקיה (שם ניהל בית ספר עברי) לניו ג'רזי שבארצות הברית, שם גם מת ב-1935. 

הנה הדיווח המרתק שנדפס בעולם קטן, שמלמד אותנו כי גם עיתוני ילדים יכולים להיות מקור היסטורי חשוב:

עולם קטן, ב, גיליון מט (כ"ד באלול תרס"ג), עמ' 1102

בנותיו של הרב הירשזון, תמר (1981-1890) ותהילה (1973-1893), שתיהן ילידות ירושלים, הקימו בארצות הברית משפחות וחיו שם כל ימיהן. עם תמר, רעייתו של הרב והחוקר דוד די סולה פול, שוחחתי לפני כארבעים שנה באחד מביקוריה בארץ. היא הייתה אישיות מיוחדת במינה: נשיאת ארגון 'הדסה'בארה"ב וחברת הוועד הפועל הציוני. היא זכרה בהתרגשות את המעמד המיוחד הזה בקונגרס השישי בו שרה עם אחותה את 'עוד לא אבדה תקוותנו'ו'עוד שיר'...

הנה הן שתי האחיות שריגשו את באי הקונגרס השישי (מימין תמר די סולה פול; משמאל תהילה ליכטנשטיין).

התפשטותו המהירה של השיר בעשור האחרון של המאה ה-19, שנים ספורות לאחר שהולחן, משתקפת גם בשלושה שירונים שונים שציינו אותו כשיר זמר המושר בארץ ישראל: בשירונו של החזן ש"ת פרידלנד מברסלאו'ארבע מנגינות סוריות' (בגרמנית) שיצא בשנת 1895 (כולל תרגום לגרמנית); בחוברת ב'של השירון הארץ-ישראלי הראשון שירי עם-ציון, שערך מנשה מאירוביץ ונדפס בירושלים בשנת 1896 (על שירון זה כתבנו כאן); במהדורה השנייה של השירון הדו-לשוני (עברית וגרמנית) Liederbuch für Jüdische Vereine, שערך ד"ר היינריך לווה (Loewe), שנדפסה בברלין בשנת 1898. 

תווי 'אל טל ואל מטר'מתוך שירון 'ארבע מנגינות סוריות', בעיבוד החזן ש"ת פרידלנד, ברסלאו 1895 (שני עמודים)

מאז ואילך נדפס השיר, עם תווים ובלעדיהם, בשירונים ציוניים רבים. כך למשל הוא נדפס בדפרון שראה אור בתחילת המאה העשרים בהוצאת Mazin בלונדון, בעיבודו של פרופסור א'גרפינקל ובתרגום לגרמנית (השירון סרוק באתר ספריית הקונגרס). בכל השירונים הושמט שמו של המלחין, דוד קובנובסקי.

שער שירון 'אל טל ואל מטר', הוצאת Mazin, לונדון, ראשית המאה העשרים

בספרו זכרונות של יֶקֶה, סיפר המחבר, המחזאי והסטיריקן סַמי גְּרוּנימַן (1952-1875), על קונצרט שערכה הזמרת אַלְמָה ברונוטה (Brunotte) בברלין בשנת 1901, ובו בחרה לשיר את 'אל טל ואל מטר'יחד עם עוד שלושה שירים ארץ ישראליים שנדפסו בשירונו של החזן פרידלנד מברסלאו שנזכר לעיל. 

מאחר ועד היום אין הקלטה מוסמכת של השיר כולו כפי שהולחן על ידי דוד קבונובסקי, הנה לפניכם ביצוע מוסמך ראשון: שילוב של ליווי בפסנתר, כפי שניגן המלחין והמנצח שמעון כהן בביתי לפני כשלושים שנה, עם קולו של יאיר לרון, ששר את מילות שלושת הבתים של השיר בלחן המקורי. תודתי לשמעון וליאיר.



בשולי פרק זה נעיר כי שתי מנגינות נוספות הולחנו לשיר, אך אין אנו יודעים האם ועד כמה אכן הושרו. מנגינה אחת בעיבוד למקהלה נזכרת ברשימת לחניו של החזן הווילנאי אברהם משה ברנשטיין (1932-1866); את המנגינה השנייה הלחין חזן ('רעווערנט') ושמו צעסנאט, שפעל בעשור הראשון של המאה העשרים בקהילת 'משוררי ציון'בפילדלפיה. לא הצלחנו למצוא מאומה על אותו חזן שיצירתו פורסמה בשירון שהוציא לאור שלום שבתי רוזן, מבחר שירי ציון ושירי עם, פילדלפיה (הוצאת 'התחיה') 1905.

תווי הלחן של צעסנאט, קובץ שירי ציון ושירי עם, עורך ש"ש רוזן, פילדלפיה 1905

ז. התקבלות השיר

עבור בני הדור ששרו את 'אל טל ואל מטר'היה לשיר משמעות רגשית רבה.

הנה למשל המסאי הוותיק ואיש העלייה השנייה דוד זכאי, ברשימה קצרה שפרסם בעיתון דבר ב-17 ביולי 1942:

אַל טל ואַל מטר, ציון, דמעי ירטיבו את הריך – – שיר זה שהיה משך תקופה ארוכה שיר לבנו, שיר הדור, הן קסמו המיוחד היה בשם מחברו – ש ר ה  שפירא!

גם יו"ר הכנסת הראשונה יוסף שפרינצק, בנאום שנשא בפני נשות ועידת ויצ"ו, שהתכנסו בירושלים ב-1951, אמר דברים דומים:

עולה לפני בשעה זו, זכרה של אותה אשה הידועה לנו משיר יחידי שכתבה – השיר 'אל טל ואל מטר ... השיר הזה, עוד לפני 'התקווה', היה בכינוסים וחגיגות ציוניות משמש כעין הימנון מלבב ומעמיק אהבה ושאיפה להררי ציון... עברו שנים, והמציאות החדשה בחיי האשה העברית מחייבת אי-אלה תיקונים בשירה של שרה שפירא: לא יאָמר עוד 'אל טל ואל מטר, דמעי ירטיבו'אלא 'אל טל ואל דמעות... רביבי ממטרות, ירטיבו, ציון, הררַיִך...' – אלה הממטרות שבבתי הספר לחקלאות, בחוות ובמשקי הפועלות ... זה המפעל העצום של נשי ציון המצמיח חיים רעננים על הררי ציון (יוסף שפרינצק, בכתב ובעל -פה, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"ב, עמ' 344).

חוקרי שירה מלומדים, כמו פ'לחובר או דב סדן, מצאו ב'אל טל ואל מטר'תכונות אופייניות לשיר עם, שמשלב בתוכו נימות תנ"כיות עצובות. האחרון בחוקרים שדנו בשיר הוא פרופסור הלל ברזל, בספרו המקיף שירת חיבת ציון (ספרית פועלים, 1987). כתב ברזל: 

השליטה בנוסח ההבעה הרגשני האופייני לתקופה היא מלאה, ומתגלה גם תחושה ריתמית המבדילה את השיר לטובה משיריהם של אחרים, שנחשבו למשוררים מן השורה הראשונה ... התִקבּוֹלת הופכת לכלל המדריך את מלאכת השיר ... כל תיבה וכל צירוף והמקבילות שלהם. 'טל ומטר'ומנגד 'אש ושמש', דמעות לנוכח דם, וכך הרים ושמיים. האד העולה מן הדמעות, והמקבילים לו מי-מנוחות, מעלה ומטה בתבנית ניגודית. אבלי ירושלים היושבים על הארץ כדין מקוננים, ומעל – מטר השמים ... המשוררת נוטלת על עצמה את תפקיד המנחמת, כמו רחל שביכתה על בניה, וכמעמד המקוננות מימים ימימה ... המתכונת המשולשת של השיר היא ברוחם של שירי עם שאינם מחייבים ייחוד אישי ... ומעיד על יכולת פיוטית של כותבת השיר (עמ' 358-357; בעמ' 480 ייחס לה ברזל בטעות גם את 'שיר הערש עברייה שוררת', שכלל אינו שלה אלא פרי עטו של יחיאל הלר וכבר נדפס בירחון השחר, תרמ"ג, עמ' 60-59). 

להשפעתו של השיר התייחס גם הסופר אהרון מגד (2016-1920) בספרו הנהדר והמומלץ הגמל המעופף ודבשת הזהב (עם עובד, ספרייה לעם, 1982). גיבור הספר, יליד שנת 1940, נזכר בהשפעה המכשפת שהייתה לשיר זה עליו בימי נעוריו ובתחושות שעורר בו קסם המילים שבחרה שרה שפירא להשתמש בהן:

עד היום אני זוכר בעל-פה, מתוך כרך ישן וקרוע של 'הסגנון העברי' [מקראה עברית בשני כרכים שערך מאיר קרינסקי, חלק ראשון 'חלק השירי', ורשה תר"ע], שדפיו הראשונים והאחרונים היו תלושים, ושהיה ספר הלימוד הראשון שלי, את 'יש לי גן ובאר יש לי', את הבית השני ב'שיר ערש'של א.ד. ליפשיץ: 'ראשית אגיד לך מחמדי / עברי כי הנך / שמך יעיד לך ישראל / גזע מחצבתך'; ואת השורות מתוך שיר של שרה שפירא: 'אל טל ואל מטר דמעי ירטיבו/ ציון, את הררַיִך, /לא אש ושמש דמינו יאדימו / ציון את שמַיִך'. מעט מעט הלכתי שבי אחר קסמיה של שפה זו, כמו אחר קסמיהן של צפורים נדירות בגן החיות, והמלים קרצו לי באותיותיהן, שלכל אחת היה נצנוץ אור משלה. גם היום יכול אני לחוש את הטעם שחשתי אז בקָראנו את השיר ההוא: את לטיפות הטי"ת שב'טל'וב'מטר', את היובש הניחר, המדברי, שב'הרריִך', את הלחש החשאי, הנחשי, שב'אש'ו'שמש', את האימה הדוממת שב'דמינו יאדימו', את צליל המצוקה והצדקה שב'ציון' (עמ' 39-38). 

המילים ששם מגד בפי גיבורו מבטאות מן הסתם את תחושותיו שלו, כנער שגדל בבית שבו האב היה מחנך ומנהל בית ספר, והאם דוברת לשון עברית עשירה.

*

נסכם את דברינו עד כאן: זכות ראשונים חשובה עומדת לשיר 'אל טל ואל מטר'. לא זו בלבד שהוא שיר הזמר הראשון שנכתב בידי אישה, אלא שגם היה אחד משני הלחנים הראשונים של שירי זמר עבריים שהוקלטו בשנת 1892 על גלילי פונוגרף (על כך עמדתי בהרחבה ברשימתי על 'ציון תמתי'של דוליצקי בבלוג עונג שבת). אך למרות מעלותיו נשכח השיר וכמוהו נשכחה גם תרומתם של המשוררת שרה שפירא והמלחין דוד קבונובסקי. ניסינו לחלצו מערפילי השכחה ולהחזירו לקורפוס שירי הזמר של העליות הראשונות.

כאן ראוי להדגיש כי מנקודת מבט היסטורית-חברתית קיים הבדל עצום בין שירי זמר שהושרו ונשכחו בחלוף העתים (כמו 'אל טל ואל מטר'), ובין שירים שאמנם הולחנו אך אף פעם, או כמעט אף פעם, לא הושרו. 

בין למעלה ממאה השירים שניתן לייחסם לתקופת העלייה הראשונה, מצויים רבים שנדפסו אך לא זכו להגיע אל מיתרי הקול ונותרו ספונים בשירונים (למשל שירים שחוברו כהמנונים לקונגרסים הציונים). לפיכך, אי אפשר לכנותם 'שירים שנשכחו', שכן הם מעולם לא היו חלק מן הקורפוס המושר. לעומתם ישנם שירים שהושרו אך נעלמו בהדרגה מאוצר השירה הפעילה, אם מתוך שנזנחו מתוך איזו שהיא חוקיות עלומה, אם מכיוון שהשתנה סגנון השירים וזמנם עבר.

'אל טל ואל מטר'היה בתקופתו שיר מושר, גם בשירת היחיד וגם בשירת הרבים, שאף ריגש אנשים עד דמעות. לפיכך, כל תיעוד של זמרת העלייה הראשונה חייב להיות נאמן להרכבה המלא ואל לו לפסוח על השירים השכוחים והזנוחים.

תרגום לגרמנית מאת מתרגם לא ידוע ראה אור בדפרון שנדפס בהוצאת Mazin, לונדון, ראשית המאה העשרים (ספריית הקונגרס)

נספח: משהו על אחריתה של שרה שפירא

מאת דוד אסף

מעט מאוד ידוע על חייה של שרה שפירא במאה העשרים. לא ידוע אם נישאה והקימה משפחה (כנראה שלא), ואף שנת מותה אינה ידועה בוודאות.

כמו רבים מחבריה משוררי חיבת ציון, גם היא לא עלתה לארץ ישראל. היא נותרה ברוסיה אחרי מהפכת 1917 וקבעה את מושבה במוסקבה, עיר הבירה החדשה של ברית המועצות, שם גרה עם אביה הזקן והעיוור, הרופא ד"ר דוד שפירא. כך תיאר ראובן פאהן, במאמרו 'שירה נשכחה'שנזכר לעיל, את אחריתה של שרה שפירא:

שרה שפירא – המשוררת ושירתה – אין זוכר ומזכיר שמה ומפעלה. חיי מבשרת-ציון עברו כמו בערפל. בשנות העשרים האחרונות נמצאה בעוצר מוסקבה, מבודדה בחברת אחיותיה ואביה, ששימשה לו מזכירה עד סוף שנותיו (תרפ"ז). המשטר הבולשבי[קי], שעינו רעה בצליל העברי אשר השמיעה בשעתה לעולם, העמיד אותה תחת עינה הפקוחה של הבולשת, המרגלת את תהלוכותיה. נמצאו אמנם מעריצי אביה-זקנה, הרב ישעיהו מאיר כהנא שפירא, ומוקירי אביה ד"ר דוד שפירא, וחובבי שירת ציון ומשוררתה – יחידים שרידים מבני צ'ורטקוב הנפוצים בגליציה ובאמריקה – שהיו שומרים אמונים לשושילתא הציונית, ותומכים מרחוק בבעלת 'אל טל ואל מטר', להצילה מחרפת רעב.

פאהן כתב כי היו לה אחיות, אך מקורות אחרים ציינו כי הייתה בת יחידה. בין כך ובין כך, ידוע לנו כי באותן שנות רעה עבדה שרה בקִטְלוּג ספרים עבריים במחלקה העברית-היהודית של ספריית לנין (מקודם הספרייה הממלכתית על שם הרוזן רומיינצוב). היא שימשה עוזרתו של מנהל המחלקה, הההיסטוריון וחוקר תולדות המשפט פרופסור שמואל אייזנשטדט. 'במשך כל השנים', כתב אייזנשטדט, 'עד יום עלייתי ארצה באפריל 1925, שימשה בתור עוזרתי הנאמנה והקבועה שרה שפירא, זו שהנציחה את שמה על ידי שירה העברי היחיד והפופולרי "אל טל ואל מטר"' (העבר, טו, תשכ"ח, עמ' 146).

גם העיתונאי בן ציון כ"ץ סיפר מעט עליה ועל אביה, כפי שנודע לו כאשר שהה במוסקבה בשנת 1919:

סיפרו לנו, שבמוסקבה נמצא רופא זקן ושמו שפירא שהיה ידידו של המשורר יהודה לייב גורדון ושיש לו זכרונות עליו. זה היה אביה של המשוררת שרה שפירא, שחיברה שיר 'אל טל ואל מטר'שהושר בחוגים הציוניים ... היא עבדה בימים ההם במוזיאון על שם רומיאנצב, במחלקה היהודית ... הרופא שפירא התחיל לכתוב זכרונות שהיו באמת מעניינים אבל איני יודע לאן נעלמו (זכרונות: חמישים שנה בהיסטוריה של יהודי רוסיה, תרגם ברוך קרוא, טברסקי, תשכ"ג, עמ' 267)

באביב 1928 ביקר הסופר היהודי האמריקני דניאל פֶּרְסקיבספריית לנין. הוא פגש שם בזקנה מופלגת ולהפתעתו התברר כי היא שרה שפירא:

סרתי אל המחלקה העברית העשירה בחומר רב שאין איש משתמש בו. המנהל היה אז הסופר האידי אברהם וויוויארקו. הוא הצביע לעיני על אשה זקנה מופלגה, המשמשת עוזרת במחלקה הזאת. ישבה ורשמה באיזה קטלוג. שאלתי לשמה. ציירו בנפשכם מה הופתעתי כאשר הוגד לי כי זאת היא שרה שפירא, מחברת השיר 'אל טל ואל מטר'. מקץ שנים מספר מתה כשהיא בשנות התשעים לחייה (הבקר, 10 ביוני 1940, עמ' 2).

לימים חזר פרסקי ותיאר מפגש זה: 'כשביקרתי בשנת תרפ"ח בספרייה הלאומית על שם לנין במוסקבה, מצאתיה מנהלת את המחלקה העברית שם – ונראתה כבת שבעים שנה. העודנה חיה? – לא ידוע' ('שירי ציון', ספר העשור של 'הדואר', ניו יורק תשי"ח, עמ' 81). במקום אחר הרחיב פרסקי: 'התחלתי לחקור מפיה עליה ועל חייה – והיא נאלמה דום. הבטיחה לשוחח עמי "בהזדמנות אחרת", שלא הייתה אלא אמתלא בלבד...' ('בצל סופרי היידיש במוסקבה', חרות, 3 במרץ 1961, עמ' 5).

בת שבעים או בת תשעים? פרסקי טעה כמובן בהערכת גילה, שכן שפירא, ילידת 1866, הייתה אז רק בראשית שנות השישים לחייה. סביר להניח שתנאי החיים הקשים במוסקבה של ימי סטאלין, נתנו את אותותיהם במשוררת, שזִקנה קפצה עליה. 

ככל הנראה שרה שפירא הלכה לעולמה בשנת 1932 (כך על פי קטלוג הספרייה הלאומית אך ללא אסמכתא. אגב, בקטלוג זה נרשם בטעות שם משפחתה של שפירא כ'שרייבמן'). 

בשנת 1939 ציין הסופר והעיתונאי גרשם באדר, יליד קרקוב, שבאותה עת כבר גר באמריקה, כי שרה שפירא אינה עוד בין החיים וממשפחתה לא נותר זֵכֶר (נייער מאָרגען, 14 באפריל 1939, עמ' 2).

ארץ הקודש: יהודים קדושים, פיצוחים, פעימות, מזוזות, גרביים, שאבעס

February 17, 2019, 10:24 pm

≫ Next: היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שמונה

≪ Previous: 'אַל טל ואַל מטר': שרה שפירא, האישה הראשונה בתולדות הזמר העברי

$

0

0

א. אין חילונים, אין דתיים – כולם קדושים!

הצהרה עקרונית בראש מרפסת בשכונה הירושלמית נחלאות.

צילום: דוד אסף

ב. אין עוד מלבדו!

עוד הצהרה תיאולוגית מוכרת וחביבה. הפעם היא כוללת גם את הפיצוחים של משה ובניו, שכנראה אין עוד מלבדם...

צילום: יפתח מזור

ג. ארוחה בשתי פעימות

ד"ר יאיר פז מצא עצמו לאחרונה בשחקים. הוא אמנם שומר כשרות, אך לא ביקש שום דבר מיוחד. עקב רישום שגוי הוא קיבל ארוחה כשרה מהודרת, שהיא גם ממושטרת להפליא. כתב לי יאיר:

מבין שפע המדבקות שהיו על הצלופן (שעטף עוד שתי שכבות של נייר כסף), משכה את תשומת לבי הנחייה הלכתית משונה: לאכול את הכריך בשתי פעימות, בהפרש של עשר דקות לפחות.  

לא התגברתי על יצרי ואכלתי בלי הפסקה (הכריך היה די קטן אך טעים...), ובינתיים היה לי חומר למחשבה על עולמות הלכתיים מורכבים ורחוקים כל כך מחיי היום יום שלנו. למיטב הבנתי, כוונת ההנחייה היא להימנע ממצב של 'סעודת קבע', כזו שתצריך נטילת ידיים וברכת המזון על לחמנייה שברכתה 'בורא מיני מזונות'. אבל אולי יש לכך גם סיבות נוספות שאינני מודע להם.

ד. מזוזות בתנועה

פרנסות קדושות.

צילום: איתמר לויתן

ה. גרביים למאכל

דוכן בשוק הכרמל בתל אביב.

לא בשר ולא חלב. פרווה.

צילום: איתמר לויתן

ו. שאבעס ביסטרו

ברחוב אבן שפרוט 5, בשכונת רחביה בירושלים, נמצאת חנות לאוכל מוכן, 'יהודי'כמובן. היא נקראת בשם הכלאיים 'שאבעס ביסטרו'אף על פי שאין בה שום ניחוח צרפתי אלא מזרח-אירופי.

הביסטרו הזה כשר למהדרין, וכמתחייב מהשם – מובן מאליו שהוא לא פתוח בשבת.

צילום: ברוך גיאן

ז. שומר פאקינג שאבעס

ואם כבר שאבעס, אז בבית החולים תל השומר יש כניסה מיוחדת ל'שומרי שבת'; כנראה שבמעבר הזה אין בקרה אלקטרונית או משהו דומה.

אבל למה 'שומרי שבת'במרכאות?

צילום: איתמר לויתן

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שמונה

February 19, 2019, 3:07 am

≫ Next: כשהיה פה הנשיא מחבל וולטה העליון

≪ Previous: ארץ הקודש: יהודים קדושים, פיצוחים, פעימות, מזוזות, גרביים, שאבעס

$

0

0

איור: נעם נדב

א. אז מה היה לנו?

19 בפברואר זה היום, ושוב אני חוגג, יחד אתכם קוראים יקרים, יום הולדת לבלוג עונג שבת. זה הזמן לדו"ח השנתי ולחשבון הנפש.

הבלוג עלה לאוויר בדיוק לפני שמונה שנים, ובניגוד לכל הציפיות, בראש ובראשונה אלה שלי, הוא עדיין ממשיך להתקיים ולבעוט. הנס הזה קורה בעיקר הודות לכם, קהילת הקוראים הנאמנה שנוצרה סביבו. האנשים והנשים שקוראים את כל הפוסטים שמתפרסמים בו (טוב, לא נגזים... לא כולם קוראים את הכל), מגיבים, שולחים אליי חומרים שונים גם משונים, מעודדים ותורמים בחומר וברוח, וכך נותנים לי את ההרגשה שנוצר כאן משהו ייחודי, שמשמח (ולעיתים גם מרגיז) את לב הקוראים.

למיטב ידיעתי אין בעולם הבלוגים, העשיר והמתפתח כל הזמן, שום דבר שמתחיל להיות דומה לבלוג עונג שבת, לא במגוון נושאיו, לא בהקפדה על העריכה וההגשה, ובעיקר לא בהתמדה. לא דבר של מה בכך! ביום ששם החיבה עונ"ש גם ייכנס לאוצר ראשי התיבות של השפה העברית, אדע שמלאכתי הושלמה...

ולפיכך אני נכנס יחד עם הבלוג וקוראיו הנאמנים לשנה התשיעית ומתבונן אחורה בשמחה ובגאווה. מראשית הולדתו ועד היום פורסמו בבלוג 1,490 פוסטים, ובשנה השמינית לקיומו פורסמו בו 153 פוסטים! זהו קורפוס עצום, שלצד היותו בית יוצר להומור ולשטויות בנות חלוף (וכנאמר במוטו המיתולוגי: 'ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'), הוא גם מאגר אדיר של ידע מוסמך במגוון רב של תחומים ('כל דבר הנוגע ליהודים בפרט ועניני מדינה, ספרות ומדע בכלל', שם). כל הרשומות שמתפרסמות בבלוג ממופתחות מיד במנוע החיפוש של גוגל, וכך הן גם מרבות לעלות בתוצאות החיפושים שעושים גולשי האינטרנט, הן במידע הטקסטואלי הן בחומר הוויזואלי.

כמדי שנה זכיתי לארח בבלוג גם השנה כותבים וכותבות רבים, שבזכותם הפך עונ"ש להיות במה כל כך אהודה. זו הזדמנות נוספת להודות להם (על פי סדר האלף-בית):יואב אבניאון, עדינה בר-אל, רעות ברוש, ישראל ברטל, רחל ברלב, יוסי גולדנברג, צבי (גרימי) גלעד, אבנר הולצמן, דוד ויינפלד, רמה זוטא, יהודה זיו, אסא כשר, אבישי ליוביץ', עודד מיוחס, רמי נוידרפר, אדוין סרוסי, אבי ובני עורי, דב פאוסט, פוצ'ו, מוקי צור, שלמה רוזנר. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד...

גולת הכותרת הם כמובן מאמריו של חברי ומכובדי אליהו הכהןעל שירי העלייה הראשונה, שמתפרסמים בבלוג בצורה סדירה פעם בחודש. לא רק שאני מתכבד בהשתתפותו של אליהו בבלוג ומתגאה בה, אני גם רואה בפרסום מאמריו אתגר מדעי מן המעלה הראשונה. מאמרים אלה כולם, ובלי יוצא מן הכלל, הם דברי חידוש שאף פעם לא פורסמו. הם כוללים גילויים רבים וחשיפות, והצטברותם יחד יוצרת קורפוס חשוב ביותר, שמתעד בצורה שיטתית – במילים, בתמונות ובצלילים – את שירת התקופה. אין איש אחר חוץ מאליהו שיכול לעשות זאת, ואני מקווה שבעזרת הנותן ליעף כוח נוכל גם לסיים את המפעל, ומי יודע אולי גם נגיע לשירי העלייה השנייה...

אליהו הכהן על המשמרת (צילום: דוד אסף)

בביתו של אליהו ברמת גן (צילום: דליה הכהן)

מה לא היה כאן בשנה שחלפה...

לצד המדורים המשעשעים (לפחות אותי) של 'סיפורי רחובות', סיפורי מכוניות', 'פרנסות של יהודים', 'פה ושם בארץ ישראל', 'ארץ הקודש', 'בורא מיני מזונות', 'חדש על המדף', וטיולים וסיבובים בערי ישראל בעקבות היפה והנאה, הזר והמוזר, הקדשתי, כרגיל, רשימות רבות למסעות בעקבות ספרים, סופרים ויוצרים.

וכך סיירנו בניו יורק בעקבות אליקום צונזר, ואחר כך פסענו בעקבות שלום עליכם (כולל חשיפת סיפורו הטרגי של בנו מישה וקבורתו במאלמו שבשוודיה); ביקרנו את ח"נ ביאליק באודסה (וגם פרסמנו מכתבים לא ידועים ממנו ואליו), את ישעיהו ליבוביץ במקומות מגוריו בריגה ובירושליםואתאדמו"רי מונקאטש באוקראינה. סיירנו בירושלים ב'קיר השירים'שבשוק מחנה יהודה וברחוב הָרֵכָבִים, חשפנו את האטלס העברי הראשון, שקדם לאטלס המפורסם של ז'בוטינסקי ופרלמן ('האטלסים הראשונים בשפה העברית'), כמו גם אתמצבת קבורתה של אסתר צ'צ'קס, אמו של ש"י עגנון, שהתגלתה השנה בעיירה בוצ'אץ', ואת מצבתו הלא מוכרת של מנחם מנדל דוליצקיבעיירה פורסט פארק ליד שיקגו. הצבענו על חילול אתר ההנצחה לנופלים ב'קברות המכבים' ('ביזיון בקִבְרוֹת המכבים'). עסקנו לא מעט בגלגולי שירים ידועים, כמו 'בין פרחי הגן המלבלבים', 'במחרשתי כל אושרי ירשתי', או 'ציון תמתי, ציון חמדתי', וגם ביררנו את גלגוליו של שיר הילדים 'היום יום שישי'וזיהינו את המחבר (יצחק כצנלסון) ואת המלחין (אברהם משה ברנשטיין).

מן המדור 'סיפורי רחובות'אציין במיוחד את 'המכבים הגיבורים: מסע ברחובות ירושלים ותל אביב', רשימה שבדקה את דרכי השילוט המגוונות והתמוהות ברחובות הנושאים את שמות בני השושלת ההחשמונאית, ואת 'בצפון תיפתח הרעה: מהלסינגפורס להלסינקי', רשימה שבה חיפשנו את שרידי רחוב הלסינגפורס בתל אביב, שעליו כתב אפרים קישון הומורסקה ידועה.

'א-להים הוא לא קופת חולים': כתובת בכניסה לביתו של ישעיהו ליבוביץ בירושלים (צילום: דוד אסף)

כרגיל ברשימות יום ההולדת הנה 'מצעד'הכתבות הנקראות ביותר במהלך השנה האחרונה:

• גילוי: נחשפה מצבת קבורתה של אסתר, אמו של ש"י עגנון

• 'ראיתי עיר עוטפת אור': שיר אהבה לירושלים שראשיתו בלוויה

• 'יהודים אל תתייאשו': ערב פסח עם חסידי ברסלב בוורשה

• ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה

• 'אלהים הוא לא קופת חולים': כאן גר ישעיהו ליבוביץ

• הרבי ממונקאטש הגיע!

• בעקבות שלום עליכם בניו יורק

• פרידה מאמנון ברנזון

• גלגולו של ניגון: היום יום שישי...

• העגלה המלאה: עשרת הדיברות לנשים איכותיות בלבד

• מה 'חדש'במחקר החסידות של המאה התשע-עשרה?

• נתן אלתרמן 'המורה לטבע'?

• שפתיים לוהטות: טנגו חזרה בתשובה

• מקלוזנר ועגנון עד עוז ויהושע: הפרופסור והאוניברסיטה בספרות העברית

מצבת אסתר צ'צ'קס בבית הקברות בבוצ'אץ' (אוגוסט 2018). מימין לשמאל: דוד אסף, איליה לוריא, חיים באר

ב. צלמי הבלוג

תמונת השנה צולמה על ידי איל דודסון ב'גן הסוס'בירושלים ופורסמה כאן

חלק חשוב בבלוג הוא הצד הוויזואלי והאיורי שלו. עשרות צלמים תורמים לבלוג, מי באופן חד-פעמי ומזדמן, מי באופן קבוע ושיטתי, עד כדי הגדרתם כ'שגרירי עונ"ש'במקומות מגוריהם. לא אמנה אלא כמה מהם, ששמותיהם מוכרים מן הסתם לקוראים. בראשם טובה הרצל ומנחם רוזנברג מירושלים ואיתמר לויתן מתל אביב, ולצדם גם פיני גורליק, דותן גורן, ברוך גיאן, אלון גלעדי, איתמר וכסלר, יורי ינובר, אבישי ליוביץ', מיכה מגן, יפתח מזור, יהושע לביא, אבישי ליוביץ', מיקי מלכה, גדעון נח, יהונתן עומר, בני עורי, יאיר פז, צבי פיש, יוחנן פלוטקין, גדעון פליישמן, זאב קינן, שמוליק שדה ועוד רבים. תודה לכולם.

ותודה מיוחדת למאייר נעם נדב, על הסמליל הקבוע של הבלוג ועל איור יום ההולדת שמתחלף בכל שנה.

ג. זיכרונם לברכה

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. אפרד כאן מכמה קוראים ותיקים של הבלוג שהלכו לעולמם ושמותיהם ידועים לי: יוסף אמרי, אליעזר רפאלי, וולטר זאב לאקוויר, אלי שילר.

יהי זיכרם ברוך.

ד. ארכיון הבלוג

לא כל הקוראים יודעים שרשימות הבלוג, מראשיתו ועד היום, מאוכסנות כולן בארכיון שפתוח וזמין בכל עת ובכל שעה ומאפשר לכם לצלול בקלות לרשימות שפורסמו בעבר. 

כך עושים זאת: בצד שמאל של המסך נמצא מדור שנקרא 'ארכיון הבלוג'. ליד כל שנה, החל מ-2011, נרשם מספר הפוסטים שפורסמו באותה שנה.

הקשה על לשונית של שנה כלשהי תפתח לשונית של חודשים. הנה למשל שנת 2012:

הקשה על חודש כלשהו תציג לפניכם את הרשימות שפורסמו באותו חודש. הנה למשל כמה מכותרות הרשימות שפורסמו באוגוסט 2012. הקשה על הכותרת תפתח את הרשימה עצמה, להנאתכם:

זאת ועוד, מה תעשו אם חשקה נפשכם לעיין שוב בפוסט שפורסם בעבר ואתם זוכרים את הנושא הכללי או שם שנזכר בו, אבל אינכם יודעים כיצד למצוא את האבידה? יש דרך פשוטה: כִּתבו בגוגל: "עונ"ש+מילת חיפוש כלשהי שאתם זוכרים מאותו פוסט (שם של אדם, מקום, מושג). סיכויים רבים שתמצאו בקלות את מבוקשכם.

ה. רשתות חברתיות

בלוג עונג שבת שלח את זרועות התמנון שלו גם למה שמכונה היום 'רשתות חברתיות'. כל הפוסטים עולים במקביל בדף עונג שבת בפייסבוק (www.facebook.com/onegshabes), ומבחר של תמונות עולים גם לדף עונג שבת באינסטגרם (www.instagram.com/oneg.shabat; ותודה לאיתמר לויתן שיזם ומתחזק את האינסטוש). איך אומרים שם: אתם מוזמנים לעקוב...

אפילו השר זאב אלקין התחיל לעקוב אחריי באינסטגרם... מדאיג!

ו. ותומכיה מאושר

ולא תבוא מסכת יום הולדת זו לסופה טרם נשמיע על השקלים, לפי שאם אין קמח אין תורה.

מקור: אָנִיקָמָה (תודה למיכל 'הפולניה')

לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי. את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אורחיי עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי – איך נאמר זאת באנדר-סטייטמנט? – לא מעט שעות בכל יום, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. לא פעם אני נשאל:
'כמה זמן אתה מקדיש לבלוג בכל יום?', ולמען האמת אין לי תשובה טובה, כי הפסקתי לספור ולמנות. אני מסתפק בתשובה קצרה, בת מילה אחת: 'המון'...

לבלוג אין 'חומת תשלום'והוא פתוח חינם אין כסף
לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שמממן אותו ומאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אז אם גם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם גם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בטור שבצד שמאל וגם בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בכל יום שישי. התרומות שלכם מרגשות אותי ומוכיחות לי, כל פעם מחדש, כי יש שכר לעמלי.

להתראות בשנה הבאה, כלומר בשבוע הבא...

כשהיה פה הנשיא מחבל וולטה העליון

February 21, 2019, 6:51 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: אופטיקאים, מרגלים, חצילים ועוד

≪ Previous: היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שמונה

$

0

0

אתר עיריית ירושלים

לא מכבר סיפרנו על כך שבתל אביב שינו את שמו של רחוב הלסינגפורס לרחוב הלסינקי. זו תל אביב, עיר המחר, אבל בירושלים השמרנית לא משנים מסורת רק בגלל שינויים גאוגרפיים או מדיניים חולפים.

בשכונות קרית היובל וקרית מנחם שבדרום-מערב העיר יש מקבצי רחובות הנושאים שמות של מדינות ידידותיות או כאלה שנחשבו ידידותיות: שמונה מדינות בדרום אמריקה (גואטמלה, בוליביה, אורוגוואי, ניקרגואה, פנמה, קוסטה ריקה, קולומביה ומקסיקו; אגב, שתי האחרונות דווקא נמנעו בהצבעה על תכנית החלוקה), מדינה אחת באיים הקריביים (הרפובליקה הדומיניקנית), מדינה אחת באירופה (איסלנד), ושתיים באפריקה (וולטה עילית ודהומיי).

אלא שהמדינות האפריקניות הללו, שזכו להנצחה בעיר הנצח, אינן קיימות עוד. באטלסים כבר אינן רשומות וּבַלוֹיְדִים אינן מפורסמות.

וולטה עילית שבמערב אפריקה נקראה כך בפי הצרפתים הקולוניאלים על שם נהר וולטה (Volta) החוצה את המדינה. ב-5 באוגוסט 1960 השתחררה המדינה מעוֹל הכיבוש הצרפתי וזכתה לעצמאות מלאה אך המשיכה להיקרא בשם האירופי. מאז שנת 1984 היא נקראת בשם בורקינה פאסו (Burkina Faso), שפירושו 'ארץ האנשים ההגונים'.

הגונים או לא, ארץ ענייה ונחשלת זו ידעה מהפכות צבאיות רבות ומשטרים רודניים ואף מרקסיסטיים. למרות שמחצית האוכלוסייה היא מוסלמית, יש בין בורקינה פאסו למדינת ישראליחסים דיפלומטיים ידידותיים. אף על פי כן, אל תצפו למעבר השגרירות לירושלים, היא ממילא לא נמצאת בכלל במדינת ישראל אלא בקהיר...

ובכל זאת, וולטה עלית יקרה ללבנו. היא זכתה להיות מונצחת לדורות לא רק בשמו של הרחוב הירושלמי אלא גם בשירה הנהדר והנושן של נעמי שמר 'עוד לא אכלנו' (שמו המקורי היה 'שיר האוכל'). שיר זה, שחובר והולחן על ידה בשנת 1963 עבור התכנית 'שמש במדבר'של להקת הנח"ל, כלל התייחסות מפורשת ל'נשיא של חבל וולטה העליון'.

נעמי שמר, כל השירים, ידיעות אחרונות, 1967

הנה להקת הנח"ל בסרטון שקשה להאמין שהשתמר. זה אמנם לא הביצוע המקורי מ-1963 אלא סרטון מאוחר, מראשית שנות השבעים, ובכל זאת...

שאלתי את עצמי, האם אכן ביקר בארצנו הנשיא של חבל וולטה העליון?

התשובה היא אכן כן.

ב-4 ביולי 1961, כשנה לאחר שוולטה עילית קיבלה את עצמאותה, הגיע הוד מעלתו הנשיא הראשון מוריס יאמֶאוֹגוֹ לביקור רשמי בישראל, ותאמינו או לא – החמסין היה נורא ותזמורת צה"ל הייתה שם... 

בול לכבוד הנשיא יאמאוגו, וולטה עלית 1960 (ויקיפדיה)

למרחב, 5 ביולי 1961

הביקור, שנמשך עד 13 ביולי, היה היסטורי והיסטרי. המוני ישראלים קיבלו בחום את הנשיא האפריקני הצעיר (הוא היה אז בן ארבעים בסך הכול), שמצדו פיזר הצהרות של ידידות עולם ואהבת נצח. הוא ביקר בירושלים, בתל אביב, בבאר שבע, בחיפה, בנצרת ובדגניה ב', קיבוצו של יו"ר הכנסת דאז קדיש לוז, שם סעד בחדר האוכל המשותף. הוא ופמלייתו גם ביקרו בכור האטומי בנחל שורק, בתחנה החקלאית בבית דגן ובמכון וייצמן, ובכל מקום הוא התקבל בהתלהבות רבה.

הנה כך דיווח עיתון דבר ב-11 ביולי על הביקור בתל אביב, שגם אליו, נעבעך, סינג'רו את תזמורת צה"ל:

קבלת פנים לבבית נערכה לפמלייתו כאשר הגיעו לגשר הירקון. קהל רב, ביניהם בני נוער כשבידיהם דגלי וולטה עלית וישראל, הריעו לאורחים. ברחבת העירייה ברחוב ביאליק קידם את האורחים קהל רב ותזמורת צה"ל ניגנה מנגינות לכת.

ראש העיר מרדכי נמיר קיבל את האורח הנכבד והעניק לו את 'מפתח העיר'.

נשיא וולטה עלית מתקבל במשמר כבוד צבאי בכניסה לבית הנשיא יצחק בן צבי בירושלים, 5 ביולי 1961 (צילום: פול גולדמן;אוסף התצלומים הלאומי)

ומה באשר לדהומיי?

צילומים: מנחם רוזנברג

דהומיי, שהייתה קולוניה צרפתית וקיבלה את עצמאותה בשנת 1960 אינה קיימת עוד. מאז שנת 1975 היא נקראת בשם רפובליקת בֶּנִין.

בספטמבר 1963 ביקר בארץ נשיא דהומיי הוברט מאגהוהתקבל בכבוד ובהדר, אך למרבית הצער מדינה זו לא זכתה לאף אזכור בזמר העברי...

נשיא דהומיי מבקר את בן-גוריון בשדה בוקר, 25 בספטמבר 1963 (מאחורי בן-גוריון: שלמה הלל ויצחק נבון) (אוסף התצלומים הלאומי)

פרנסות של יהודים: אופטיקאים, מרגלים, חצילים ועוד

February 24, 2019, 10:49 pm

≫ Next: מעורב ירושלמי: ציורי קיר, הצהרת כורש, מקדמת דנא, גיליוטינה ודלתות

≪ Previous: כשהיה פה הנשיא מחבל וולטה העליון

$

0

0

א. בעין יפה

כבר נדרשנו כאן לא פעם לשמות עבריים יפים שיש לחנויות אופטיקה ומשקפיים. ראינו את 'בבת עיני'בהוד השרון, 'רואים עולם'בחיפה ו'מראית עין', בתל אביב, ועתה לפנינו שם נהדר לחנות באבן יהודה: 'בעין יפה'.

צילום: איתמר לויתן

ומתברר שיש גם 'בעין יפה'ברחוב דיזנגוף בתל אביב וברחוב כצנלסון בגבעתיים. לפי הלוגו השונה של שתי החנויות אפשר לומר עליהם Great minds think alike...

גבעתיים; צילום: יוחנן פלוטקין

ב. ד"ר חציל ומיסטר ספיי 

תוספות לפרנסות האקדמיות שכבר עסקנו בהן לא פעם ולא פעמיים.

ברחוב העצמאות 47 ביהוד גרים שני דוקטורים: דוקטור ספיי (חשוד במיוחד!) ודוקטור חציל.

צילום: איתמר וכסלר

וכאן ד"ר האוס שעובד בתל אביב ('הכי בריא לבית'):

צילום: שמוליק שדה

ופרופסור ביס (ברחוב ז'בוטינסקי פינת בן יהודה בתל אביב)...

צילום: שמוליק שדה

ולקינוח סעודה: המבורגר אקדמי ביפו...

צילום: מנחם רוזנברג

די, כבר אין עוד תקנים בפקולטה!

ג. העלמת שריתות

בעסק הזה, ברחוב ישראל ב"ק פינת שונצינו בתל אביב, יעלימו לך בתוך 24 שעות את כל השריטות והשריתות. אולי באמצעות פלסטלינה?

צילום: גדעון נח

ד. אינסטלטוב 

לפעמים באמצעות שינוי של אות אחת אפשר להגיע למילים שנונות, מוצלחות ומקסימות. הנה למשל האינסטלטוב ישי פוקס, שהוא לא רק שרברב אלא גם יועץ.

צילום: מנחם רוזנברג

ה. ב"ה, אריה מלך ההרמות

בלי מילים, והעיקר שה'יעזור.

צילום: איתמר לויתן

ו. מדברים אנגלית

צילום: יוחאי גואל

הבה נניח שאנשי 'התיקונייה'הירושלמים באמת יודעים לדבר אנגלית. לכתוב אנגלית הם בוודאי לא יודעים...

---

מעורב ירושלמי: ציורי קיר, הצהרת כורש, מקדמת דנא, גיליוטינה ודלתות

February 26, 2019, 7:54 pm

≫ Next: אביאסף ברנע (ברנשטיין): סיפורו של מלחין שנשכח

≪ Previous: פרנסות של יהודים: אופטיקאים, מרגלים, חצילים ועוד

$

0

0

א. אמנות הספריי 

הדר ז'בוטינסקאי אמיתי אפשר למצוא על דלת הברזל של דוכן הפיצה בשוק מחנה יהודה. הציור הוא מ-2016, והצייר הוא סולומון סוזה, שמקצת מיצירות הספריי המגניבות שלו בירושלים נמצאות בערך עליו בוויקיפדיה האנגלית.

צילום: בני עורי

לא הרחק משם, ברחוב הרב אריה לוין פינת רחוב משכנות, צויירה לאחרונה דמותו הענקית, תרתי משמע, של הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין (1969-1885). שאר פרטי הציור (מדרגות העולות אל על, גזע עץ, דמות אדם נטול ראש והאות א'בוקעת ממנו) לא ממש מובנים. האמן לא השאיר פרטים מזהים.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. הצהרת כורש, 2019

רחוב כורש. בלי מילים...

צילום: ברוך גיאן

ג. קדמת דנא

ואם כבר כורש, מה יותר טבעי מאשר למקם חנות עתיקות וישנות ברחוב כורש.

וגם השם קולע, פחות או יותר – הצירוף הנכון הוא 'מִקַּדְמַת דְּנָא', כלומר לפני כן. אמנם בארמית, אבל עדיין חלק משפתנו (ורק חבל שאין התאמה בין קַדְמַת ובין Kedmat).

על הביטוי 'מקדמת דנא'וגלגוליו ראו כאן.

צילום: טובה הרצל

ד. גיליוטינה לשימוש עצמי

מודעה מעוררת מחשבה בחנות 'גרפוס'למכשירי כתיבה ולציוד משרדי.

צילום: אבי בלדי

ה. מול הדלת הסגורה

המודעה המופלאה הזו, שהודבקה על דלת מדלתות שכונת כרם אברהם (ליד שכונת הבוכרים), הזכירה לי קטע משעשע במיוחד בספר עגל הזהב מאת צמד הסופרים הסובייטים אילף ופטרוב (זהו ספר ההמשך של ספרם המיתולוגי 12 הכיסאות). מתואר שם משרד ממשלתי כלשהו לקבלת קהל, שבכל פעם שמגיעים אליו מתברר שאו שעוד לא פתחו אותו או שבדיוק כולם הלכו...

צילום: ברוך גיאן

ו. ואלו שמות

דלת חביבה ברחוב הרקפת בשכונת קרית מנחם. למען הדיוק היה צריך לכתוב 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת', אבל העיקר הכוונה...

צילום: משה זונדר

אביאסף ברנע (ברנשטיין): סיפורו של מלחין שנשכח

February 28, 2019, 7:30 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: פסנתר, עזרת עצים, חתולים, חניה וחלודה

≪ Previous: מעורב ירושלמי: ציורי קיר, הצהרת כורש, מקדמת דנא, גיליוטינה ודלתות

$

0

0

הפסנתר של אביאסף ברנע (צילום: בני עורי)

מאת בני עורי

אודה ואבוש, עד לפני כמה חודשים כלל לא שמעתי על המלחין החיפאי אביאסף ברנע (ברנשטיין). ברנע, שחי ויצר בישראל במשך 22 שנה, זכה לפרסים ושמו הלך לפניו בארץ ובחו"ל כמלחין, פסנתרן ומורה למוזיקה. התוודעתי אליו באקראי כשנפלו לידיי כמה חוברות תווים לפסנתר, מלוות באיורים מלבבים, ושמו של המלחין, שהופיע על כל החוברות, עורר את סקרנותי. 

המרשתת, הנדיבה בדרך כלל בשפע של מידע, הייתה קמצנית, ופרט לערך קצר בוויקיפדיה לא מצאתי הרבה. התחלתי לחפור ולחפש: מי מכיר? מי יודע? 

אביאסף ברנע (1957-1903)

שורשיו של אביאסף ברנע נטועים עמוק בקהילה היהודית בווילנה, שם נולד בשנת 1903. אביו, אברהם משה ברנשטיין (1932-1866), שהוזכר ברשימותיהם של אליהו הכהןודוד אסףבבלוג זה, היה חזן נודע בווילנה, מנצח מקהלות ומלחין ('השבועה', הימנונם של פועלי ציון; 'היום יום שישי'ועוד הרבה). שישה ילדים נולדו לבני הזוג ברנשטיין, וכולם זכו בשמות עבריים למהדרין. כולם ספגו את המוזיקה מיום הולדתם, אבל אביאסף בלט מכולם בכישרונותיו ואביו השקיע בו מאמץ מיוחד. מעניין לציין כי בסופו של דבר רק הבנים במשפחת ברנשטיין עשו קריירה בתחום המוזיקה; שלוש הבנות הלכו בדרכים אחרות.

בני משפחת ברנשטיין בווילנה. מימין לשמאל: הילדים עמינדב, מרים, נעמי, אביאסף, שמואל וסגולה (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

'אני יודעת, שבגיל שלוש אבא היה קם בלילה ומנגן', סיפרה לי אילנה קדם, בתו של אביאסף. 'הוא לא ידע אז כמובן לכתוב תווים, אז אביו התעורר גם כן וכתב את התווים של מה שהילד הלחין וניגן. הדוד שלי, שמואל, אח של אבא, אמר לי פעם: מכל האחים, אבא שלך היה המוכשר ביותר'. 

כדי לקדם את השכלתו המוזיקלית נשלח אביאסף בגיל תשע, לבדו, ללימודים בברלין, בהדרכתו של פרופסור למוזיקה שאמור היה ללמדו את רזי הנגינה בפסנתר. שנתיים התגורר בביתו של הפרופסור, אך מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו והוא חזר הביתה לווילנה. לאחר המלחמה המשיך אביאסף בלימודיו בווילנה, אז גם הכיר את אהבתו הראשונה: דבורה סולצ'נסקי. דבורה, שהייתה בת גילו, למדה בסמינר 'תרבות'בוילנה, שם הכשירו מורים וגננות בלימודים בשפה העברית. 

נורית שושני, חברת קיבוץ יפעת ובתה של דבורה, סיפרה לי:

כשאמא דיברה עליו היא קראה לו 'אוסיה', מין כינוי חיבה. הם היו זוג רומנטי מאד בשנות העשרים בווילנה. הוא רצה להמשיך ללמוד מוזיקה בווינה, אבל אמא הייתה ציונית, כמו כל בני משפחתה. היא הייתה אז רק בת 19 ורצתה לעלות לארץ ישראל. הם נפרדו בפרידה עצובה מאד.

דבורה עלתה ארצה בשנת 1922 והצטרפה לשתי אחיותיה שהקדימו אותה: חנה [מרק] ושרה, שנישאה שנתיים לאחר מכן לשאול מאירוב, לימים אביגור. שאול, איש רב עלילות וחבר קבוצת כנרת, היה מראשי 'ההגנה', ראש המוסד לעלייה ב' (ההעפלה הבלתי חוקית) ובסוף ימיו גם עמד בראש ארגון 'נתיב'. לאחר נפילת בנם אברהם (גור), בקרבות סג'רה במלחמת העצמאות, שינו הוריו את שם משפחתם.

דבורה הייתה הגננת הראשונה של כפר יהושע. בשעות הפנאי שרה במקהלת המושב וכך הכירה את אליעזר שושני (רוזנרוט). חתונתם, בשנת 1931, התקיימה בקבוצת כנרת, בחצר ביתם של שרה ושאול מאירוב. הם גרו בחדרה ובקיבוצים גניגר וגבת. בשנת 1953, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, עברו בני משפחת שושני לצידו השני של הכביש והקימו בסמוך את קיבוץ יפעת, שם התגוררה דבורה עד פטירתה בשנת 1988. 

אביאסף, המתאושש מן הפרידה הכואבת מחברתו, לא ויתר על שאיפתו ללמוד באקדמיה למוזיקה בברלין ונסע לשם יחד עם אחיו הצעיר שמואל (מוּלָה). 'סבא נתן להם כמה רובלים בכיס', סיפרה לי תמר וסרמן, בתו של שמואל, 'ואמר להם: "תסתדרו". בימים הם למדו באקדמיה למוזיקה, ובלילות ניגנו בבתי קפה: אבא בכינור ואביאסף בפסנתר. אבא התחפש לצועני והם ניגנו מוזיקה צוענית'.

מימין לשמאל: אביאסף, מרים ושמואל

עמינדב, הבכור לבית ברנשטיין, היה גם הוא פסנתרן מעולה, אך בחר להשתלם בלימודיו בפטרוגרד (היא סנקט פטרבורג) שברוסיה. הוא סיים שם את לימודיו, הקים משפחה ונשאר בעיר עד מותו הטרגי בימי המצור הגרמני על לנינגרד. אחייניתו תמר וסרמן, שאחרי המלחמה ביקרה, יחד עם אביה, בלנינגרד שבברית המועצות, סיפרה:

המלחמה התחילה ביוני 1941. איליה (אלושה), בנו של עמינדב, היה בן 18 וגויס לצבא האדום. כבר בימים הראשונים של הלחימה נפל אלושה ודבר מותו הגיע לידיעתם של עמינדב ואשתו. לנינגרד הייתה תחת מצור כמעט שנתיים וחצי. לא היה מה לאכול וכ-750,000 בני אדם מתו מרעב. כדי לקבל אוכל היה צריך לעמוד בתור שעות, ימים ולילות. שניהם איבדו כל חשק לחיות. הם הסתגרו בדירתם ופשוט מתו ברעב...

נחזור לאביאסף. חמש שנים למד בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין (היום 'האוניברסיטה לאמנויות בברלין'). זה היה בית ספר יוקרתי שהתגאה בדמויות ענק שלימדו בו (כמו קלרה שומאן, ארנולד שנברג, יוזף יואכים, מקס ברוך), ובין בוגריו המפורסמים היו המלחין קורט וייל, המנצח אוטו קלמפרר, הפסנתרן קלאודיו אראו והמנצח ברונו ולטר. במהלך לימודיו זכה אביאסף בפרס מנדלסון היוקרתי, פרס אחד מני רבים שזכה בהם במהלך חייו הקצרים.

בברלין הכיר אביאסף את שרהאדונסקי, בת גילו וסביבתו (נולדה בגרודנו; היום בבלארוס), שלמדה רפואה. השניים נישאו ובשנת 1929 נולדה בתם הבכורה עפרה. כעבור שש שנים, בפברואר 1935, עלתה משפחת ברנשטיין הצעירה לארץ ישראל. 

הסרטיפיקט של אביאסף ברנשטיין

'אביאסף ואבא שלי שמואל הגישו בקשות לעלות לארץ. הם רצו לברוח מהיטלר', סיפרה תמר וסרמן, 'אבל רק אביאסף קיבל סרטיפיקט, ואבא – לא. לכן אבא ברח מווילנה לוורשה. וכשפרצה המלחמה, לאן הגיע היטלר? לוורשה...' 

משפחתו הצעירה של אביאסף הגיעה לתל אביב והתגוררה ברחוב הירקון, אך לאחר שנה עברו לחיפה. הסיבה למעבר קשורה ככל הנראה בגיטה דוּנְיֶה-ויצמן, פסנתרנית ומורה למוזיקה, אחותו של חיים ויצמן, שבדצמבר 1924 הקימה בשכונת הדר הכרמל בחיפה את בית הספר למוזיקה. ב-1934 הפך בית הספר ל'מכון' (היום הוא נקרא 'קונסרבטוריון דוניה ויצמן'), ובין בוגריו יהיו לימים פסנתרנים ידועי שם. דוניה-ויצמן שמעה על הפרס שאביאסף קיבל בברלין ועל עלייתו לארץ והזמינה אותו לבוא וללמד בקונסרבטוריון.

שלט בכניסה ל'בית דוניה'בחיפה ובו נזכר אביאסף ברנע כאחד מחברי ההנהלה (ויקיפדיה)

באותה שנה, 1936, נולדה גם בתם השנייה אילנה. 'גרנו, כמו שגרו אז, בחדר אחד בהדר הכרמל, קרוב מאד לטכניון הישן', נזכרה אילנה. 'בדירה היו פסנתר כנף גדול, ספה, שולחן עגול, כוננית עם רדיו והמיטות של ההורים ושתי הבנות. עברית לא הייתה שפת האם שלי ולמען האמת אין לי שפת אם בכלל. בבית דיברו רוסית, וכשרצו שלא אבין דיברו גרמנית. עברית הם לא ידעו אז. כנראה שלמדו לאט לאט ואני תיקנתי את אמא מהעברית שלמדתי ברחוב'.

כשהייתה אילנה בת שלוש, החליטו ההורים לשלוח את בנותיהן לחיות בקיבוץ, כנראה בשל שיקולים כלכליים: 'התחלנו לנדוד בין קיבוצים: בית אורן, כפר החורש, ולבסוף הגענו לגבע. לי זה הספיק עד כיתה א', ואילו אחותי נשארה שם עד סוף הלימודים בתיכון'. בגיל שבע חזרה אילנה להתגורר עם הוריה בדירתם הקטנה בחיפה.

מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה. אביאסף עבד במכון למוזיקה וגם לימד שיעורי פסנתר פרטיים בבית, ואשתו שרה, שהייתה רופאת נשים, עבדה לאורך היום כולו ולא פעם גם בתורנויות לילה. הפסנתר היה מרכז הבית ותפס את רוב שטחו של הסלון הקטן, שבלילות הפך לחדר השינה של אילנה. 'זה פסנתר כנף כבן 180 שנה', היא סיפרה לי. 'שהיה שייך לאיזה שר גרמני ואבא קנה אותו בארץ. עד שהתגייסתי לצבא ישנתי מתחת לפסנתר כי לא הייתה לי מיטה נורמלית'.

אילנה ברנשטיין-קדם ליד הפסנתר של אביה (צילום: בני עורי)

עבודתם הקשה של בני הזוג ברנשטיין לא הביאה רווחה כלכלית. הם חיו בצניעות והצליחו ליצור סביבת עבודה נוחה ורגועה לאביאסף על מנת שימשיך בכתיבת מוזיקה, שנבעה ממנו בזרם שהלך והתגבר.

'אסור היה להתעטש בבית', סיפרה אילנה. 'אתה לא יכול להרעיש, כי אבא ישב וחשב וכתב. שאלתי אותו פעם: איך אתה יכול לכתוב כך? והוא ענה לי: אני שומע את כל התזמורת בראש'. 

רבות מיצירותיו, קטנות וגדולות, הושפעו מנופי הארץ החדשה שריגשה אותו, והן נקראות על שמות מקומות ופרקי הווי ארץ-ישראלי. כך לדוגמה, 'הָעוֹלֶה הקטן', סוויטה לילדים (לפסנתר) שכתב בשנת 1946, מורכבת מפרקים ששמותיהם מדברים בעד עצמם: 'בגולה', 'באוניה', 'בנמל חיפה', 'ברכבת לעמק', 'הקציר', 'הרועה', 'הד בהרי הגליל', 'במכונית לתל אביב', 'הפילים בגן החיות', 'בסירה על הירקון', 'מכבי אש נוסעים', 'ליד הכותל המערבי'ו'היום הראשון בבית הספר'.

גם במחזור 'תמונות ארצישראליות' (1947-1946), אחת היצירות המפורסמות שלו, יש עשרה פרקי נגינה לפסנתר שמתארים את נופי הארץ: 'אורחת גמלים', 'לילה בהרים', 'טבריה', 'ירושלים', 'יוסף ויוסוף', 'תהלוכת צופים', 'גשם בעמק', 'חורבת עתלית', 'ביערות הכרמל'ו'הורה'.

קונצרט בחסות ההסתדרות ובו הושמעה היצירה 'תמונות ארצישראליות', 1949

אביאסף גם הלחין שירי משוררים, בהם שאול טשרניחובסקי, רחל, ש. שלום, עמנואל זמיר, אנדה עמיר-פינקרפלד ולוין קיפניס, שאת מקצתם אף הכיר אישית. באתר 'זמרשת'רשומים לפי שעה 11 שירים שהלחין (ועליהם עוד אפשר להוסיף כהנה וכהנה), אך אף לא אחד מהם מוכר היום בציבור.

אוסף הקלטות קטעי זמרה ופסנתר של אביאסף. קול ישראל, 1953

את תלמידיו בחר אביאסף בקפידה, שכן רצה את הטובים והמוכשרים ביותר. באופן טבעי הוא חשב שהמוכשרת ביותר נמצאת אצלו בבית, ולפיכך השקיע מאמצים רבים בחינוך המוזיקלי של אילנה, אך מאמציו לא נשאו פרי. 

במחצית השנייה של שנות הארבעים החליטו ב'מכון למוסיקה חיפה'להוציא לאור כמה מיצירותיו בחוברות תווים מעוצבות. אלה היו יצירות לילדים ולנוער ועל כן לוו מקצתן בציורים בראש כל עמוד. וכך, בסוויטה לילדים העולֶה הקטן (1946), שולבו ציוריה החובבניים של בתיה בָּאיֶאר (1995-1928), שהייתה עמיתה של אביאסף במכון ולימים ניהלה את מדור המוזיקה בספרייה הלאומית.

(Bidspirit)

בחוברת התווים הבאה, אתחלתא: ספר ראשון לפסנתר, שנדפסה בשנת 1950, בחרו כבר במאייר מקצועי: מאיר שנהבי, שבאותה עת היה המאייר הקבוע של עיתון הילדיםהארץ שלנו.

חוברת התווים הָעוֹלֶה הקטן ראתה אור בשנת 1946 בדפוס פ'ניידט ובנו, שנוסד באותה שנה ברחוב גנסין 5 בתל אביב. לאור הצלחתה פנו אנשי ההוצאה לאביאסף והציעו לו להוציא חוברות נוספות. ואכן, ב-1948 יצאה לאור בדפוס ניידט חוברת התווים לפסנתר תמונות ארצישראליות. לאחר הקמת המדינה, כשראש הממשלה דוד בן גוריון, עודד החלפת שמות משפחה 'גלותיים'לשמות עבריים, שינה אביאסף את שם המשפחה מברנשטיין לברנע. ברנע הוא שמו של אתר ארץ-ישראלי המוזכר בתנ"ך (קדש ברנע), שבו משוקע גם הצליל הראשון של שם המשפחה המקורי ('ברנע'הוא גם שיכול אותיות של 'ענבר', שזהו פירוש המילה bernstein בגרמנית – ד"א). 

ב-1945, עשור לאחר שעלה ארצה, זכה אביאסף להערכה מקצועית חשובה על יצירותיו הסימפוניות. באותה שנה ראה אור בהוצאת 'מסדה', ספרו החלוצי של ד"ר פטר עמנואל גְּרָדֶנְוִיץ, עולם הסימפוניה: תולדות הקונצרט הסימפוני ומדריך למאזין. בחלק השמיני והאחרון של הספר ('המוסיקה הסימפונית של הקומפוזיטורים היהודיים בגולה ובארץ'), דן גרדנויץ במלחינים החשובים שפועלים בארץ ישראל, ובהם פאול בן חיים, אריך ולטר שטרנברג, קרל סלומון, יוסף קמינסקי, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', וגם אביאסף ברנשטיין שעליו כתב (עמ' 456-455):

הפסנתרן והקומפוזיטור החיפני מוכיח במוסיקה שלו השפעה משני כיוונים, מן המסורת של המוסיקה הוירטואוזית הרוסית והבחנת הצלילים של האימפרסיוניזם הצרפתי. לכך נוספות גם נטיות לשיר העממי היהודי ולשיר בגוון הארצישראלי.

בהמשך ניתח גרדנויץ שלוש יצירות שכתב עד אז ברנשטיין. בין השאר הביא דברים שכתב אביאסף עצמו, מן הסתם לבקשתו של מחבר הספר: 'נושא הווריאציות [לוויולונצ'לו ותזמורת כלי מיתר] הוא שיר עממי שרשמתי לפי הזיכרון. את המילים אינני זוכר. השיר מתאים לנושא לווריאציות בגלל מבנהו הסימטרי, המלודיקה האופיינית, המודולוציות היפות, והסיום על הדומיננטה'.

הצלחתו של אביאסף ניכרה גם בפניות של משוררים שביקשוהו כי ילחין את שיריהם, ושל אמנים שרצו כי ילווה אותם בנגינה בפסנתר. אחד מידידיו הטובים היה המלחין והמנצח קרל סלומון, לימים קַרְאֶל שַׂלְמוֹן (1974-1897), שעד שנת 1962 ניהל את מחלקת המוזיקה של 'קול ירושלים'ואחר כך 'קול ישראל'. כך זכה אביאסף שרוב יצירותיו יוקלטו וישודרו בשידורים חיים בתכניות המוזיקה של הרדיו, וכמובן גם בהקלטות חוזרות רבות.

אילנה קדם שומרת בביתה מסמכים רבים הקשורים במורשתו של אביה, ובתוכם חוזים והזמנות מ'שרות הרדיו לפלשתינה (א"י)'של תקופת המנדט. הנה כמה מהם:

מדורי ביקורת המוזיקה בעיתונים היומיים שיבחו את יצירותיו של אביאסף ברנשטיין. כך למשל כתב משה גורלי (ברונזפט), מבקר המוזיקה של העיתון דבר, בסדרה 'קומפוזיטורים ארץ-ישראליים' (דבר השבוע, 6 ביוני 1947):

במרוצת הזמן יצאו לו מוניטין בארץ כפסנתרן מעולה וכקומפוזיטור. יצירתו של ברנשטיין ענפה ושורשיה נעוצים במסורת הנגינה העממית. השימוש במנגינות-עם מצוי גם ביצירותיו הווקאליות (לזמרה) וגם בתזמורתיות. ברנשטיין הצליל כמה עשרות שירים עבריים (ש. טשרניחובסקי, ש. שלום, רחל ועוד), מהם בסגנון אמנותי-עצמאי ומהם בסגנון ארצישראלי עממי. רוב השירים מלווים בפסנתר ומיעוטם תזמורת. התכונה הבולטת בשירתו היא הליריקה וביטויה הרווי והעדין.

עשר שנים לאחר מכן, ברשימתו 'מבצע משולש' (דבר, 8 בפברואר 1957), עמד גורלי על כך שבניגוד לסופרים, שבדרך כלל אין להם בעיה להדפיס ולהוציא לאור את כתביהם, קומפוזיטורים תלויים בתזמורת ובמנצח שירצה לבצע את יצירתם. מנצחים זרים, המגיעים לביקור בארץ, מביאים אתם את מרכולתם, וכך היצירות המקומיות מונחות במגירות ומחכות לגואל:

באחרונה שמענו קונצ'רטו לכינור ותזמורת של הקומפוזיטור אביאסף ברנע (ברנשטיין) שחיבורו הושלם לפני עשר שנים, ורק הודות לכך שנמצאה כנרית – חביבה וינטרפלד – ומנצח – גיאורג זינגר – בוצעה ושודרה היצירה בקונצרט השבועי של תזמורת 'קול ישראל'.  

העבודה הרבה והמאמצים להופיע הרבה ובכל מקום לא היה בהם די כדי להתמודד עם מחלת לב כרונית שאובחנה אצל אביאסף כאשר היה עוד בשנות השלושים לחייו. עם הזמן המחלה החלישה את גופו. הוא מיעט לצאת מביתו אך מעיינות יצירתו המשיכו לשפוע. הוא הלחין עוד ועוד יצירות קאמריות ותזמורתיות, שגם זכו להערכה ולפרסים. כך קיבל פרס מטעם קול ישראל עבור הסוויטה לתזמורת 'זיכרונות מהגולה', שבה התבסס על מנגינות מתוך קובצי התווים של אביו. יצירה נוספת, 'סוויטה ישראלית', זיכתה אותו בשנת 1952 בפרס ראשון בתחרות שארגנה בחיפה התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ובעקבות כך הוכנסה היצירה ללוח הופעותיה.

התזמורת הפילהרמונית ניגנה את 'סויטה ישראלית', 1952

בנובמבר 1957 מת אביאסף ברנע והוא בן 54. בעיתונים הספידוהו כאבדה גדולה לעולם המוזיקה הישראלית. אוליה זילברמן, מבקרת המוזיקה של העיתון על המשמר, ספדה לו במדורה 'רשימות לתווים' (12 בנובמבר 1957):

ההווי והנוף של הארץ השפיעו השפעה מפרה על דרכו הקומפוזיטורית. אם לפנים פעמו ביצירותיו הדי ניגונים חסידיים וטעמי המקרא, הרי במרוצת השנים חיפש דרך חדשה ליצירותיו, תוך ניצול מודוסים כנסייתיים כדרך הרמונית המתאימה למלוֹס הישראלי ... בין יצירותיו הגדולות: קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, קונצ'רטו לכינור ותזמורת, שאקונה לצ'לו ותזמורת כלי מיתרים על נושא של שיר יהודי, 'מחולות ישראליים'לתזמורת כלי מיתרים על נושא של שיר יהודי, 'מחולות עם ישראליים'לתזמורת כלי מיתרים. כן כתב יצירות רבות להרכב קאמרי וקטעים לפסנתר סולו – הומורסקה, רומאנס, בלדה ועוד. יצר שירים לקול ופסנתר ולקול ותזמורת ... מצוינים הם ספרי הלימוד שלו לנגינת הפסנתר ... ושוב מפרי רוחו – יצירות לבית כנסת ושירי מקהלה. כפסנתרן הצטיין ברנע בסגנון נגינה אציל ואמוציונלי, ועם זאת היה וירטואוז הכלי. העיר חיפה חייבת הרבה לאביאסף ברנע, אשר תרם לתרבותה המוזיקלית, ובוודאי תדע לכבד את זכרו.

אך דומה שמאז נפטר לפני יותר משישים שנה, נשכח אביאסף ברנע, נשכחו יצירותיו ונשכחה תרומתו למוזיקה הישראלית.



במרשתת מצאתי מעט הדים בני זמננו ליצירתו. כך למשל מאמרה של ליאורה ברסלר, 'הסגנון הים-תיכוני במוסיקה הישראלית: אידיאולוגיה ומאפיינים' (קתדרה, 38, תשמ"ו), שבו נבחנת המהפכה שהתחוללה בסגנון המוזיקלי האמנותי לאחר הקמת מדינת ישראל. ברנע ומלחינים נוספים הוגדרו בעבודתה כ'מלחינים ים-תיכוניים'שהצליחו להתנתק מהמסורת האירופית.

שני הדים רעננים, צעירים ומפתיעים, מצאתי באתר יוטיוב. בקטע קצרצר אחד (דקה וחמישים שניות) מנגנת מיכל ספוז'ניקוב, פסנתרנית תלמידת תיכון מרמת גן, את 'תמונות ארצישראליות'בערב רסיטלים; בקטע שני, ארוך יותר (כשתי דקות), מנגן הפסנתרן אסף כרמיאל בוירטואוזיות מרשימה את הפרק 'גשם בעמק', גם כן מ'תמונות ארצישראליות'.





הסתקרנתי לדעת מה מביא פסנתרנים צעירים לנגן קטעים כה נדירים, ובתשובה לשאלתי סיפר לי אסף כרמיאל:

אני בן עשרים. למדתי בתיכון למדעים ואמנויות (יאס"א) בירושלים וכיום אני משרת בצבא בתור חוג''ד (חובש גדודי) בחיל הים. ניגנתי על פסנתר כ-13 שנים ורכשתי כלים מוזיקליים גם בתחום פיתוח קול, מקהלה, סולפז', הרמוניה ותיאוריה, קומפוזיציה וכדומה. כאשר הייתי בכיתה ט'השתתפתי בקונצרט סוף שנה שהתקיים בקיבוץ מזרע ושם נתקלתי לראשונה בביצוע היצירה של ברנע ''גשם בעמק'. התאהבתי מיד במה ששמעתי. הייתי ילד בן 15, שלא הקשיב למוזיקה קלאסית בחיי היום-יום שלו, אך משהו ביופי העדין והקולח של היצירה תפס את אוזניי, ולכן ביקשתי מהמורה שלי את התווים. באותה תקופה ניגנתי את הערבסקה מספר IIשל קלוד דביסי, ומסיבה כלשהי מצאתי דמיון בין היצירות. שתיהן היוו סוג של רוגע מדהים בתוך תמונות של נופים וצבעים שדמיינתי בראשי. המורה הסביר לי שאת התווים של אביאסף ברנע לא ניתן למצוא בשום מקום... בינתיים מצאתי את עצמי בפנימייה בירושלים וללא תווים.  

בכיתה י''ב, בשיא העבודה האינטנסיבית על הרסיטל הקלאסי שהכנתי לבחינת הבגרות ולסיום השנה, מצאתי את עצמי ללא יצירה ישראלית ברפרטואר. ואז נזכרתי ביצירה של ברנע. חיפשתי באינטרנט כל פרט מידע וכך גיליתי ש'גשם בעמק'הוא פרק מתוך יצירה גדולה יותר שממחישה את נופי הארץ דרך עיניו של המלחין שעלה לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. גיליתי שהתווים נמצאים בספרייה הלאומית וצילמתי לעצמי עותק מהם. 

הפעם הראשונה שניגנתי את היצירה הייתה עבורי חוויה מדהימה. היצירה חדרה לזיכרוני דרך קצות האצבעות וידעתי מיד שמצאתי את היצירה החמישית ש'תסגור'לי את הרסיטל.  

הסרטון צולם בביתי על ידי אבא שלי. היצירה עצמה המשיכה ללוות אותי לאורך כל שנת הלימודים האחרונה בירושלים וניגנתי אותה בכל הזדמנות שהייתה לי. לצערי, בשל השירות הצבאי וחוסר התמדה לא המשכתי לחקור יצירות נוספות של ברנע. לא נורא – אולי בעתיד הלא רחוק...

אביאסף מנצח על תזמורת (אין מידע נוסף)

פה ושם בארץ ישראל: פסנתר, עזרת עצים, חתולים, חניה וחלודה

March 3, 2019, 7:46 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: שאלה של זהות

≪ Previous: אביאסף ברנע (ברנשטיין): סיפורו של מלחין שנשכח

$

0

0

א. הפסנתר של כרמיאל

נתקנאו תושבי כרמיאל בפסנתרחוב של רעננה ולפני כמה חודשים הציבו גם הם פסנתר בטבורה של עיר, בפארק המשפחה שליד בית העירייה.

צילום: שמוליק שדה

ב. עזרה ראשונה לעץ

בגזעו של עץ זה, שנטוע ברחוב הבנים 37 ברמת השרון, נפער פצע מכוער. העירייה כיסתה אותו בפלסטר מתכת, אולי זה יעזור לו להשתקם...

צילומים: גדעון נח

ג. האכלת חתולים בחסות המלון

מלון 'דן'שבטיילת באילת תפס חסות על האכלת החתולים בשכונה, וכמובן לא שכח לפרסם זאת. שהחתולים יידעו ויפנימו ויכירו תודה.

לא זו אף זו. המלון מזהיר חתולים אורחים שלא יעזו לגנוב אוכל! האוכל שייך רק לחתולים של הטיילת...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. עם הפנים לקיר

את הלקוחות שחונים במושב בית חנן מקדמת כתובת לא כל כך נעימה...

צילום: צבי פיש

ה. סלון חלוד

בכפר הערבי אום אל-קוטוף, ליד ואדי ערה (עירון) יש סלון תספורות של משפחה ושמה חלוּד.

חלוד הוא בוודאי שם עתיק, אבל לא בטוח שבשלט בעברית זה מאוד אטרקטיבי. 'מזל שאין להם עסק למכירת ברזל או מסמרים', כתב לי צבי פיש ששלח את התמונה.

צילום: רחל פיש

ו. ארוס 2019

דב פאוסט ביקר בראשון לציון ובאזור רחוב רוטשילד הופתע לגלות חנות חדשה למוצרי מין ושמה 'ארוס'.

מבט נוסף, מתוך בית הקפה פנימה, הבהיר לו שהראש הכחול הוא שלו...

צילום: דב פאוסט

סיפורי רחובות: שאלה של זהות

March 5, 2019, 10:08 pm

≫ Next: העגלה המלאה: פיוטים בלזאיים על פגעי הטכנולוגיה

≪ Previous: פה ושם בארץ ישראל: פסנתר, עזרת עצים, חתולים, חניה וחלודה

$

0

0

יש רחובות בארצנו שלא סגורים על זהותם. לפעמים בעיית שם, לפעמים בעיית מספר...

א. החבלנים מסיירת דוכיפת

הנה למשל הבית הזה ברמת גן, שדייריו אינם בטוחים היכן הם גרים – רחוב סיירת דוכיפת או רחוב החבלנים?

הפיתרון: קצת מכל אחד...

צילום: רמי דיין (לחיצה על הצילום תגדיל אותו)

כשבדקתי במפה של רחובות רמת גןהתברר לי שאין בכלל רחוב בשם 'החבלנים'... אני מניח ששמו המקורי של הרחוב אכן היה 'החבלנים', אך כשסר חנו של שם זה – כנראה בשנות השמונים – הוא הוחלף בשם מפחיד פחות, 'סיירת דוכיפת'– יחידה שפעלה בסך הכל שנתיים ופורקה ב-1969.

ב. גם וגם

תושבי הבית הזה, בשכונת מחנה יהודה בירושלים, לא בטוחים לאן הם באמת קשורים לרחוב הערמונים, שם נמצאת הכניסה, או לרחוב אגריפס שנמצא ממש בצד. הפיתרון: גם וגם + בס"ד.

צילום: דוד אסף

ג. תורת המספרים

ביפו יש בתים יפים ומשופצים שבהם גרים שועי הארץ, ולהם, כידוע, יש חוקים משלהם.

ברחוב הנמל, למשל, הבתים הזוגיים הם משמאל במקום מימין, ולמספרי הבתים יש הגיון שאינו ברור, או שאולי מי שמִסְפֵּר אותם היה שיכור.

בתמונה שלפניכם הצליח הצלם להכניס יחד עשרה בתים! הבית מימין הוא מספר 20 ואילו הבית משמאל הוא מספר 10... איפה כל השאר? ובכן, שני בניינים לפני הבנין הזה צץ לו פתאום מס' 12.

צילומים: יוחנן פלוטקין (לחיצה על הצילומים תגדיל אותם)

ד. שטיין ארבע וחצי

ברחוב [מנחם] שטיין, בשכונת נווה צדק בתל אביב, כל חלקה שווה כנראה הרבה... האם זאת הסיבה שמחלקים אותה לחצאים?

ואולי זו התשובה התל-אביבית לרציף תשע ושלושת-רבעי מסדרת ספרי הארי פוטר? (את התשובה הירושלמית לרציף הזה הבאנו בזמנו כאן).

צילום: צחי כהן

העגלה המלאה: פיוטים בלזאיים על פגעי הטכנולוגיה

March 7, 2019, 7:39 pm

≫ Next: פרנסות מהתנ"ך: בראשית, אדם וחוה, יוסף ואחיו, וזאת הברכה

≪ Previous: סיפורי רחובות: שאלה של זהות

$

0

0

לא תתורו

החרדים, לפחות מנהיגיהם הרוחניים (ראשי הישיבות הקדושות, רבנים מלומדים ואדמו"רים חסידיים), מתנגדים ל'פגעי הטכנולוגיה'– זה ידוע. 'פגעי טכנולוגיה'הוא מונח מכובס לנזקים הרוחניים העצומים שגורמים כביכול הטלפונים החכמים והאינטרנט על כל אביזרייהו. כדי בכל זאת לחיות בעולמנו, וגם להיות בסדר עם הרבי, הומצאו המצאות עוקפות איסור (טלפונים 'טיפשים'שאפשר רק להתקשר מהם ולקבל שיחות, טלפונים 'כשרים'ומ'פוּלְטָרים'בדרגות כשרות שונות, צרכי פרנסה וכל הג'אז הזה), תוקנו תקנות זמניות וניתנו היתרים כאלה ואחרים, ו'פוּק חָזִי מַאי עַמָא דָּבַר' (צא וראה מה נוהגים האנשים) – איכשהו מסתדרים. רוב החסידים ממושמעים ונוהגים כנדרש מהם, ואלה שלא שומעים בקול 'הורים ומורים'– מעמידים פנים תמימות וטהורות.

אבל דעת לנבון נקל, שאם כולם היו ממושמעים לא היה צורך במאבק הסיזיפי באינטרנט ובהטפות החוזרות ונשנות. כנראה שהפרוּץ רב על הגדוּר ויש עוד מה לעשות...

וכך, כבר בחנוכה תשע"ו (שלהי 2015) החליט רבם של חסידי בלז, האדמו"ר ישכר דוב רוקח, לקרוא לשבת פרשת 'ויחי'עונג, והכריז עליה כעל 'שבת טַהֲרֵנוּ'. שבת זו מוקדשת בכל שנה להטפה ולהתחזקות נגד 'סכנת הכלים הטכנולוגיים', 'שכבר הורידו הרבה נפשות טהורות ויקרות לבאר שחת', ואף על פי כן ככל שיענו אותם כן ירבו וכן יפרצו.

ההודעה לוותה במכתב הסבר של האדמו"ר:

JDN

במסגרת מאמץ התעמולה והשכנוע גוייס פייטן ונקדן בלזאי מוכשר, שנתן מאונו לחיבור פיוטים חדשים, ברוח הפיוטים הקדומים, שמוכרים מן המחזורים ומספרי הסליחות והקינות. פיוטים אלה עוסקים באסון המחשבים, הטלפונים החכמים והטאבלטים ובפיתויים הנוראים שהם מציבים בפני החרדים לדבר ה'.

לכאורה חוליה נוספת בשלשלת הזהב של יוסי בן יוסי, יניי, אלעזר הקליר, שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי. בפועל, מדובר ב'גראַמער', כלומר בחרזן-חקיין, שחרוזיו רדודים, רצוצים ונלעגים.

כל הטוב הזה נכלל בחוברת מיוחדת בת שמונה עמודים שהודפסה לקראת 'שבת טהרינו'וכוללת 'יוצרות'(סוגה מיוחדת של פיוטים לתפילת שחרית בשבתות ובחגים שבמקורן הוצמדו לברכת 'יוצר אור') המשולבות בחזרת הש"ץ. החוברת, שמחולקת בבתי כנסת של חסידות בלז לקראת אותה שבת, הודפסה באותו עימוד ובאותה גרפיקה שבה מודפס הסידור הרשמי של חסידות בלז ששמו הוא סידור עבודת השם.

ככל שידוע לי, החסידים אינם 'מתפללים'את היוצרות הללו ואינם משלבים אותן בסדר התפילה. יש גבול לכל תעלול! כולם מבינים שמדובר בכלי חינוכי שנועד לעיון ולא לתפילה או להוספה על 'מטבע שטבעו חכמים'.

הנה כמה דוגמאות מפרי עטו של הפייטן, יאכלו ענווים וישבעו (מי שמעוניין בקונטרס המלא יכול לפנות אליי במייל ואשלח לו סריקה).

'שבת טהרֵנוּ', הוא חורץ, 'נקבע במרומים', וחסידי בלז נענו לקריאה ('בעלזא מתקבצת אֵם כל הֲמוֹנִים'). ההמונים 'אשר לפרנסה צריכים'משוועים להדרכה נגד 'פגעי הטכנולוגיה אשר מחולל נזקים' (אין להתרשם מחילופי זכר ונקבה, שכן זה דבר שבשגרה בספרות זו). העיקר, 'רק לא ליפול ברשת אשר לרגליכם' (רשת, תרתי משמע כמובן).

עמ' 1

אוי ואבוי, עם ישראל זקוק לפרנסה! 'עד מתי יהיה זה לנו למוקש צועקים ... מה נעשה אשר לְכֵּלִים נצרכים'. אבל חסדי ה'לא תמנו ומפתחות הפרנסה בידו, והוא ברצונו יעזור ממרומים למזהירים ולנזהרים.

'חדשים לבקרים, מתחדשים דברים, מכשירים חדשים, נסיונות מרים, לצוד נכשלים'. היצר הרע משכנע 'לראות בפלאות, לשמוע חדשות, להכניס ידיעות, לטמטם לִבּוֹת'.

עמ' 2

אבל אל דאגה, 'עָלֹה נעלה וירשנו'. בזכות חכמתם של צדיקי הדור נעשה תשובה. 'לפרנסה אנו צריכים, בסוף גם בבית נכשלים. לכן בקריאה יצאנו, בל יֵרָאֶה ובל ימצא קבענו, רק עם הוראת רב התרנו'.

יודע הפייטן נפש החסידים: 'לבל יהיה מי שיאמר, שלום עלי נפשי וגומר, לא עלי זה נאמר. מה יודע צדיק להתיר, שבבית פנימה מסתתר'. כלומר, בסתר הבית, במקום שאליו לא תגענה עיני הרבי, שם יתירו לעצמם החסידים את האסור עליהם. 'בשרירות לבי אלך, להתעדכן על כל מהלך, מי אמר מה והולך, חדשות עם ליצנות דוחות מאה תוכחות'. אבל זה לא ילך, 'לכן לא נחשה להורות, לא שייך בקהִלָתֵנוּ ... מי שלא מציית להוראת רבינו'. ועל כן, אתם, העבריינים, חיזרו בתשובה, 'הסירו אלהי הַנֵּכָר, התקדשו והטהרו עד מחר'.

עמוד 4

והנה 'תַּקָנַת ועד התקשורת'בחריזה צולעת: 'לציית להוראת משפיע, מנהלי המוסדות יעמדו קבוע, לא לפול ברשת צבוע'. 'אלה שלא יתנהגו כראוי ... אין להם מה לחפש בגלוי'והם מסתכנים בכך ש'בניהם לחנך לא יקבלו', כלומר יידחו ממוסדות החינוך של החסידות. לעומתם, אלה שישמעו בקול התקנות, ברכת ה'עליהם: 'הָיָה עַם אלה אשר לא הססו, מחשב בביתם לא הכניסו ... אשר לכל קידמה מאסו, וגם מי שנחוץ לו לפרנסתו, עדיף שיהא בחוץ בחנוּתו, מאשר מחשב בבית להכניסו'. ואם אין בררה והמחשב בכל זאת מוצא את מקומו בבית, אזי 'טָעֲנוּ לסגור על מנעול ובריח, שלא יהיה גישה לבן הַמֵרִיח, קשר על גבי קשר להניח [פילטרים על גבי מסננים], כך תשמור על יהדותו להנציח'. והגרוע ביותר הוא הטאבלט: 'מה שלא טוב הוא הטאבלט, כתב אישור מפורש ובולט [כלומר, תעודת כשרות בלזאית], אם לא אי אפשר למלט'.

על החרוזים האלה אמר הפתגם המיוחס לרבי אברהם אבן עזרא: 'לא תחרוז בשור ובחמור, כי השור במישור, והחמור – בהר המור'...

עמוד 5

אם עדיין לא התעייפתם, דעו לכם כי 'כאן הדבר להדגיש, אינטרנט כלי משחית רגיש'. כל המסננים והפילטרים הכשרים לא ישיגו את מטרתם, 'מְסֻנָּן לא בנמצא מהולל, שאשפה לסנן כראוי מסוגל, תמיד ימצא זבל שזלל'. ולכן 'מי שאין לו צורך מהותי, לברוח כמו מאש צִוִּיתִי'. בכל מקרה, תמיד עדיף 'מְסֻנָּן דרך קהלתנו ... כדי שלא יבוא לידי ניסיון'.

שאלה מעניינת היא מאיפה יודע הפייטן מה מסוגלים מסנננים לעשות כראוי ומה לא...

עמוד 6

פילטר מהודר מטעם 'ועד עזרינו ומגיננו'של חסידות בלז

מכאן עובר הפייטן לתקנות ה'נייד', כלומר הטלפון החכם. ובכן, טלפון נייד 'כשר הוא לנפשות', מה שאין כן 'הכלים, אשר יותר ממחשב הם מלאים', כלומר האינטרנט והאפליקציות למיניהן. 'פרוצים הם לא נעים, לכן הם לא כשרים'. 'לכן בקשתנו שכדאי להפחית... המכשיר בבית הס מלהזכיר, בבית המדרש חייב להסתיר, ואז אפשר להסביר'.

עמוד 6

ולסיום, מה עם מסרונים מידיים? ווטסאפ למינייהו ואביזרייהו? ובכן, 'חוק הוא אשר יֵאָמֵר, קבוצת הודעות לא יגמר, לכשעצמו דבר טוב הוא להמר, בכל זאת חייבים מזה להִשָׁמֵר'.

והנורא מכל הם 'הסרטים למיניהם, מכשילים לעתיד הם מבליהם, ילדי פז להוריד כליהם, רחמנא לצלן מחמת אזיקיהם'. כלומר, הילדים הם קבוצת הסיכון הגדולה, ועל כן יש מקום להתיר עבורם את הסרטים שמוקרנים 'במוסדות הטהורים'בתקופת 'בין הזמנים' ('כאן הוא אשר התרנו להקרין') והם מפוקחים על ידי המחנכים ('כאשר הוא מפוקח מחבר, טוב הוא להתאוורר').

עמוד 6

ומיהו הפייטן-החרזן? רמז שייר המשורר בשורות המקדימות שתי 'יוצרות': 'ובסופו רמוז שם המחבר יהושע יצחק' (עמ' 1), 'ובסופו חתום שם המחבר יהושע יצחק ב"ר פנחס ליבוש' (עמ' 5).

ובכן, לא צריך להתאמץ לזהותו, שכן הוא מוכר בקהילתו (שימו לב לחריזה!). 

מדובר ביהושע יצחק פדווא, חסיד בלז ירושלמי, שאביו, הרב פנחס לייבוש פדווא הוא אחראי כשרות ידוע ורב קהילת בלז בקרית גת.

בטלפון הכשר אפשר ורצוי להאזין ל'קול בעלזא'