Quantcast
Channel: עונג שבת (עונ"ש)
Viewing all 1805 articles
Browse latest View live
↧

קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (ב) – פריחה לבנה

November 29, 2015, 9:21 pm
$
0
0
פרחים לבנים על ארון הקבורה של הנסיכה דיאנה. מנזר וסטמינסטר, 1997
מאת אמוץ דפני

רשימות נוספות בסדרה
א. צמחים עתירי בְּשׂומֶת

לעתים קרובות אפשר למצוא בבתי קברות מוסלמיים, במיוחד במסורתיים שבהם, צמחים לבני פרחים הנשתלים על הקברים. מבין הפרחים הבהירים שבבתי הקברות נפוץ במיוחד איריס ארם נהריים (שצבעו כחול־סגול אך עלי העטיף החיצוניים לבנים בבסיסם), ואחריו נרקיס מצוי, חצב מצוי, חבצלת החוף (בבית הקברות הבריטי שבהר הצופים, שבו נקברו חללי מלחמת העולם הראשונה, נשתלו חבצלות החוף, על אף שהן אינן גדלות כלל באזור זה. הן הובאו במיוחד מחוף הים, שהוא בית גידולה הבלעדי של החבצלת. כמו כן ניטעו חבצלות בבית הקברות הצבאי הבריטי שבחיפה), חבצלת קטנת פרחים, אהל הגבישים, ועירית גדולה (שאומנם אינה בדיוק לבנה).

כאשר נשאלו המידענים, מדוע שותלים פרחים לבנים או בהירים בבתי בקברות, התקבלו התשובות האלה: 'הפרחים הלבנים טהורים כמו נשמת הנפטרים'; 'הצבע הלבן הוא סימן שהאדם היה טהור ונקי'; 'בגלל היופי ולכבוד הנפטר ... הכלה לובשת לבנים, הנפטר נכרך בבד לבן, וגם העולים למכה לובשים בגדים לבנים זהים כדי להראות שכולם שווים'; 'המלאכים יורדים לדון עם הנפטר. הלבוש הלבן מעיד שלנפטר היה לב טוב'. אחד הנשאלים סיכם את נושא הצבע הלבן באסלאם: 'הפרח הלבן מזכיר את הצבע הלבן שמאפיין את החאג'ואת תקופת העלייה לרגל. אומרים שאלוהים אוהב את החאג'ומבטיח שעולה הרגל יחזור למעגל החיים כפי שאמו ילדה אותו (כלומר חטאיו יימחקו). הצבע הלבן אהוב על אלוהים ויכפר על חטאיו של המת'. 

איריס ארם נהרים (מקור: ויקיפדיה)

איריס ארם נהריים נפוץ בבתי קברות מוסלמיים ברחבי המזרח התיכון, מטורקיה ועד צפון אפריקה. תושבי הכפר הפלסטיני פקועה, במזרח השומרון, נוהגים להניח עם המת שלוש פיסות מקנה השורש של איריס זה: אחת מול הראש, השנייה מעל הלב והשלישית ליד הרגליים. הנימוק הוא (כך שמעתי מאורי אליאב): 'יגידו הפרחים את צדקתו של האיש, מאחר שהצמח אינו מת לעולם'. והיו שסיפרו את הסיפור הבא: למלך אחד הייתה בת אהובה. יום אחד חוללה הבת ונערה שהייתה דומה לגבר הואשמה באונס. לאחר שהותז ראשה נתגלתה זהותה האמיתית. האנשים שהצטערו על המעשה הנמהר שתלו על קברה 'זַמְבָּק', שהוא שם קיבוצי לפרחים גדולים, לבנים או בהירים, כגון שושן, חבצלת ואיריס. 

בארכיון הסיפור העממי שבאוניברסיטת חיפה (מס' 16288) נרשם סיפור דרוזי מהכפר בית ג'אן: פעם החטיא סוקין את אנשיו שהפכו לשודדים ולרוצחים. הנסיך הישר מועדאד יצא למלחמה כנגד הרשעים ובדרכו פגש את סאלחה בתו של אחד ממנהיגי הרוצחים. הרדימה סאלחה את אביה ואנשי חבורתו ואותתה לנסיך שהגיע, והיא ואנשי הנסיך רצחו את השודדים, כולל אביה של סאלחה. סוקין המנהיג ברח והגיע לביתה של זקנה המארחת אותו. בלילה, לאחר שנרדם, הפכה עליו הזקנה את התנור והוא נשרף. סאלחה הישרה חיה כצדיקה ומתה בתולה, ועל קברה צמחה חבצלת. הנסיך מועדאד שמר עליה ושלטונו התחזק לאחר שהוכיח את גבורתו. 


חבצלת החוף בבית הקברות הבריטי ברחוב יפו, חיפה (צילום: עמית מנדלסון)

בספרן From Cedar to Hyssop: A Study in the Folklore of Plants in Palestine (מארז לאזוב: מחקר בפולקלור הצמחים בפלשתינה), שראה אור בלונדון 1932, סיפרו חוקרות הפולקלור הערבי גרייס קרוֹאוֹפוּט ולואיז בלדנספרגר:
לפני כארבעים-חמישים שנה (כלומר בשנות השמונים של המאה ה-19) חייתה באל־חאדר ליד ארטס נערה טובת מזג וצחקנית שהשיחה עם הבריות. התנהגותה הייתה לצנינים בעיני אנשי הכפר. אשה אמורה להתנהג מחוץ לבית כראוי: עיניה מושפלות לקרקע, פניה מכוסים ברעלה וכתפיה עטופות היטב, ואסור לה להשיח עם איש ולא לחייך או לחשוף את שיניה. כמה איום ונורא היה לחשוף את השיניים. נערה זו הלכה בפומבי כשהיא מחייכת, חושפת את שיניה, צוחקת ומשיחה עם כל עובר ושב. אחיה הגיעו אליה ושאלו: 'מדוע את עושה כך? איננו יכולים לשאת זאת. נעניש אותך אם לא תשני דרכייך'. אך הנערה העליזה לא ויתרה ולא שינתה ממנהגה. אנשי הכפר צפו לה את המר מכול. ואכן, יום אחד רצחו אותה אחיה ובחמתם והשליכוה לבור סיד באומרם 'כזאת ייעשה למען כבוד המשפחה'. אויביהם בכפר הלשינו עליהם והמושל הגיע וערך חקירה. עד מהרה נגלה הסוד וגופת הנערה נמצאה בבור הסיד. המושל ציווה לקוברה כראוי ליד בריכות שלמה, וכך נעשה. סמוך לאחר מכן צמח פרח לבן מקברה. זה היה פרח של דלעת מטפסת וכמה עוברי אורח הבחינו בכך. 'הכול ברור כעת', הם קראו. 'ראו את הפרחים הלבנים ומה אנו עשינו. היא חפה מפשע!'. ואז החישו פעמיהם, קראו לאחרים מבני הכפר וכולם ראו את הפרח הלבן וידעו שהנערה הייתה ללא מתום (תרגם ד"ר יואל פרץ).
לדלעת יש כידוע פרחים צהובים, ולכן הופעתם של פרחים לבנים היא סימן לטוהר נשמתה של הצדקת.

ומכאן, לצמח החצב, שמופיע תדיר בבתי קברות מוסלמיים. ואומנם, שניים משמותיו הערביים של החצב הם 'בצל בתי הקברות'ו'בצל המתים'. לפי מסורת מוסלמית עממית החצב מתקשר עם האל ובזכות שורשיו העמוקים הוא 'מעביר את התפילות אל המתים'. 

חצב על קבר בבית זרזיר (צילום: אמוץ דפני)

ואכן, לא צריך דמיון רב כדי לראות בחצב מעין נר זיכרון. כך כתב נתן יונתן בשירו 'נרות החצב הלבנים': 

נתן יונתן, שירים בִּכְסוּת הערב, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 47-46

רעיון דומה הובא אצל לאה גולדברג בשירה 'מִשִּׁירֵי שְׁנֵי סְתָוִים': 


לאה גולדברג, עם הלילה הזה, ספרית פועלים, 1964, עמ' 41
חצב מצוי (צילום: ליאור אלמגור)

הד למסורת שצמחי העירית קשורים לעולם המתים אפשר למצוא ב'אודיסיאה' של הומרוס, שם מסופר על הרמס, שליח האלים, שמוליך מתים אל ממלכתו של הַאדֶס, אל השְׁאוֹל. הדרך קודרת ובסופה מוצאת הפמליה את מנוחתה באחו העיריות, שם שוכנות נשמות המתים במחילות תת־קרקעיות. היוונים הקדמונים נהגו לשתול עיריות על קברים, כי האמינו שהנפטרים ניזונים מזרעיהן. גם בטורקיה יש עדויות לשתילת עירית על קברים.

למרות שלא מצאנו שושן צחור על קברים מוסלמיים בארץ, ראוי לציין שדווקא המקורות היהודיים קושרים צמח זה לבתי קברות, כמסופר: 'תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, ואין השושנים אלא במקום הטומאה, טהור, שאני אומר: אחר לקטו ונתן לו' (משנה טהרות, ג, ז). 

באירופה נפוץ ביותר השימוש בפרחים לבנים בעת לוויה, שכן בפולקלור הקדום של עמים אירופיים שונים פרחי השושן הצחור מסמלים נשמות טהורות. והיה והוציאו להורג אדם נקי כפיים, יעלו פרחי השושן על קברו להגיד צִדקו. לפי אגדה שמית עתיקה, השושן הצחור צמח מתוך דמעותיה של חוה כאשר גורשה מגן העדן וגילתה שהיא עומדת להיות לאם. במסורת הנוצרית מסמל השושן תום, טוהר, תחיית מתים, פסחא ומעל לכל את מרים אם ישו, ולפיכך הוא נקרא 'השושן הלבן של המדונה'. בשנת 1618 הוציא האפיפיור פאולוס החמישיצו המורה כיצד יש לצייר נושאים קדושים. בצו נקבע בפירוש כי חובה להכליל שושן צחור בכל תמונה של מעמד 'הבשורה למרים' (Annunciation) אודות היוולדו של ישו. אין פלא אפוא כי בציורים רבים מופיע פרח השושן הלבן.


פרחים לבנים כעדות לצדקת האדם ותומתו מופיעים תדירות בפולקלור האירופי. כך גם סיכם זאת החוקר ברטרם פאקל (Puckle) בספרו Funeral Customs: Their Origin and Development (מנהגי קבורה: מקורם והתפתחותם), שראה אור לראשונה ב-1926: 'העובדה שפרחים לבנים משמשים באופן כמעט בלעדי בלוויות מהווה תזכורת מיוחדת לטוהר'.


לסיכום, שתילת צמחים לבנים על קברות אינה מפתיעה. לא רק שהיא מוכרת כבר ביוון העתיקה, אלא שצבע הפריחה הלבן התקבל כצבע אַבֶל בעולם המוסלמי וכסמל טהרה בעולם הנוצרי.

הרשימה הבאה תוקדש לעצים ושיחים ירוּקי עַד.

↧
Search

ארץ הקודש: איקֶאָה, קדושי אבא אבן, קדושה ניידת, משיחיות והשגחה

December 1, 2015, 9:24 pm
$
0
0
מדי פעם אנו מפנים את אלומת האור לעסקי הקדושה המגוחכים הנפוצים בארצנו, ארץ קודש בלתי נלאית, עם חבית משיחית שאין לה תחתית והיא גדושה בטירוף ובהזיות.

א. שירותי הסעה למקומות הקדושים

חלופה לקבר רחל? (צילום: מיקי מלכה)

ב. קדושי אבא אבן

ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, 'הקדוש'אבא אבן שגריר ישראל בארה"ב, ונשיא ארה"ב הארי טרומן. הבית הלבן, מאי 1951.

אבא אבן (2002-1915), הדיפלומט המיתולוגי של מדינת ישראל, לא מפסיק להתהפך בקברו שבכפר שמריהו. לא די שמדיניות החוץ של מדינת ישראל, שהוא היה מראשי מעצביה, מתבססת היום על פירוש רש"י, עכשיו הוא עצמו הפך מקור לקדושה.

ומעשה שהיה כך היה, ממש לפני שבועיים.

על חורבות מבני משרד החוץ הישן, שהיו סמוכים ל'בנייני האומה'בכניסה לירושלים, נבנתה שכונה חדשה ושמה 'משכנות האומה'. בירושלים כמו בירושלים: אם חופרים מטר באדמה לא מוצאים נפט אלא עצמות, ועצמות הן כמובן קדושות.

במשכנות האומה יש רחוב ששמו, ובדין, אבא אבן. בחפירת יסודות לבתים שנבנו שם נמצאו, אבוי, עצמות. די בכך כדי להצית מלחמות קודש פנימיות בתוך העדה החרדית, שם נאבקות אלה באלה קבוצות 'אתרא קדישא'למיניהן ('חבורת בוגדים המתחזים לחרדים') על הזכות לקושש עצמות מאתרי הבנייה ולקברן ברוב טקס בבית קברות מסתורי (ואחר כך, כמובן, גם לאסוף כספים בקרב אחב"י בארץ ובתפוצות).

שליח עונ"ש בק"ק בית שמש צילם את המודעות הללו, ותהה אם יוזמי טקס הקבורה של 'קדושי אבא אבן מזמן בית שני'בכלל שמעו אי פעם על אבא אבן ההיסטורי.



ג. אילת, עיר הקודש

קדוּשה חלה כידוע על כל הארץ המובטחת, מנהר מצרים ועד נהר פרת, ואפילו באילת.

זאב ערבות, מהיישוב הקהילתי יוּבָלים, צילם באילת את רכב האספנות הזה, שמשנע את הקדושה על גלגלים, עד שפת הים ממש.

פיג'ו 404 אחד, שנושא על כתפי הפח שלו את התערובת ההזויה הזו שמרכיבה את חיינו המשוגעים כאן: ירושלים, אני המשיח, שלום, ברווזים ואריות, חומות ומגדלים, ישראל ולוחות הברית.

מה כל זה אומר עלינו?

(לחצו על התמונות כדי להגדילן)





ד. משיח, בוא כבר ומיד!

עדי אמסטרדםצילם בחולון שני סטיקרים המזרזים את המשיח שיגיע כבר, ומהר.

כתב לי עדי:
שני הסטיקרים הללו מודבקים על אותה שמשה. תהיתי לגבי יומרתם של המדפיסים לצוות על בורא עולם לעשות כרצונם (המילה 'אנא'אינה מרככת את הציווי). 


ה. גלגול נשמתו של משה רבינו

אבל מתברר שממש אין צורך להתחנן. המשיח כבר בא! הוא כאן, ויש לו גם שם: יהודה מור.

למשיח הזה יש דעות פוליטיות מוצקות כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. אפשר לסכמן בטענה העקרונית, שביבי הוא 'מניאק אגו', שהוא שייך לחיזבאללה, שהוא '0 אחד גדול ונבוב',  ושבאופן כללי הוא 'מפוטר'.

שמואל גביש צילם את המודעה הזו בשוק הפשפשים ביפו (לחצו על התמונה כדי להגדילה).


ו. שייך להשגחה

ולסיום, מודעה תמימה, שצילמה ר'במכללה הטכנולוגית בראודה בכרמיאל, והיא (המודעה) כנראה שריד מתקופת הבחינות.

ניתן לקרוא את המודעה הזו בכל מיני רבדים ומשמעויות.


↧
↧

'ממני הרובץ תחת משא הזמן': שיר הקדשה לא ידוע של ש"י עגנון

December 3, 2015, 10:11 pm
$
0
0
ש"י עגנון, 1966

מאת יוסף דן*

בין התדפיסים שנאספו בספרייתי במשך השנים מצאתי לאחרונה תדפיס שתמונת עמודו הראשון מובאת להלן. בראשו מתנוסס שיר מחורז שהקדיש לכבודי בעל התדפיס, הסופר הגדול ש"י עגנון.

וכך כתב עגנון בכתב החרטומים המפורסם שלו (ואתם הקוראים, נסו קודם כל לפענח את ההקדשה בעצמכם!):


אם הצלחתם לפענח את הכתב, מן הסתם עשיתם זאת בעמל רב. הנה אפוא הנוסח המלא:
ליוסף דן 
בעל בית וגן 
אשר מזויו מלאים מזן אל זן 
וטעמם הוא כטעם המן 
ובגינת אגוז הוא מטייל ולן 
וחוקר וסוקר ושופט ודן 
ממני הרובץ תחת משא הזמן 
לא ידע מאין לא ידע לאן 
נצבים גמר חתימה טובה לפ"ק [לשם החריזה יש לפתוח את ראשי התיבות: לפרט קטן] 
ש"י עגנון

תאריך ההקדשה מתפענח מהשורה האחרונה: בשנת תשכ"ח חלה פרשת נצבים בכ"ח באלול (21 בספטמבר 1968), יומיים לפני ראש השנה.

עגנון שלח אליי את התדפיס לאחר שקיבל ממני את ספרי 'תורת הסוד של חסידות אשכנז' (מוסד ביאליק, 1968), וזו כנראה הסיבה לרמז על 'גינת אגוז', ספר הגימטריאות של יוסף ג'יקטיליה, המקובל בן המאה ה-13. מתברר שעגנון שמר לעצמו העתק של הדברים, שכן לאחר פטירתו, כאשר ארכיונו הועבר לספרייה הלאומית, סיפר לי רפי וייזר, שטיפל אז בארכיון, שמצוי שם 'שיר לכבודי'.

הקשר ביני לבין עגנון – שהיה מבוגר ממני בכמעט חמישים שנה – נוצר שנים אחדות קודם לכן, בטקס ברית המילה של בנו של מורי המנוח, פרופסור ישעיה תשבי. כמנהגי מאז ומתמיד, חמקתי החוצה באמצע הטקס לעשן סיגריה, ועגנון יצא אף הוא ושאל למעשיי. סיפרתי לו שאני כותב עבודת גמר על רבי יהודה החסיד ועל ספר חסידים. הוא גילה בכך עניין ובשנים הבאות התקשר עמי כל פעם שמצא בכתביו של אחד מחכמי בוצ'אץ'התייחסות לחסידי אשכנז, והיה אומר לי: 'תכניס את זה לדיסרטציה שלך'.

עגנון קישר ביני לבין 'בית וגן', שכונת מגוריי אז, משום שכשנולד בני, בשנת תשכ"ד, בתשעה באב שחל בשבת, צלצלתי אליו להזמינו לברית. כולם ידעו שעגנון טוען כי הוא עצמו נולד בתשעה באב...

ברור היה שהוא לא יוכל לבוא, שכן הברית הייתה, מטבע הדברים, ב'שבת נחמו', והמרחק בין תלפיות לבית וגן לא אפשר הליכה בשבת. הוא שאל אותי: 'איך תקראו לו?', אמרתי: 'אורי'. הוא שאל: 'ומה עוד?', והשבתי: 'שמואל, על שם סבי'. הוא הגיב מיד: 'נו, הוא שמואל ואתה יוסף – אז הכל בסדר'.

הקשר בינינו לבין עגנון קיבל אופי משפחתי כאשר עברנו בשנת תשכ"ח לגור בתלפיות, ברחוב קורא הדורות, סמוך מאד לביתו. ערב אחד, זמן קצר לאחר שכבר השתקענו בשכונה, חזרתי מן האוניברסיטה ואשתי סיפרה לי: 'היה כאן זקן אחד, שאמר לי: את לא מכירה אותי. שמי עגנון, ובאתי לברך אתכם על בואכם לשכונה'. עד היום אינני יודע איך גילה את כתובתי.

מפעם לפעם טיילנו יחד טיול של בוקר ברחוב ביתר, שהיה אז משעול צר. הוא הזמין את ילדיי, אורי ואחותו הגדולה נילי, לשחק בחצרו, חילק להם סוכריות ודרש עליהם באוזניי דרשה מבודחת: 'ילדיך כערוגת הדש"ן – דן, שמואל, נילי'. 

מי יכול היה לשער אז, שכעבור שנים בני יעלה לתורה, ביום הבר מצווה שלו, בבית הכנסת על שם עגנון בתלפיות, שבתו הבכורה, נועה, תבוא לעולם בשעה שהם התגוררו ברחוב עגנון בנהריה, ואילו אני עצמי מתגורר כבר שנים רבות בשדרות ש”י עגנון בירושלים...

פרופסור יוסף דן (מקור: אתר הבית)

* פרופסור יוסף דן הוא חתן פרס ישראל במחשבת ישראל (1997). לפני זמן קצר ראה אור הכרך האחד-עשר בסדרת הספרים פרי עטו 'תולדות תורת הסוד העברית', המוקדש לספר הזוהר (מרכז זלמן שזר).

יוסף דן מציין השנה את יום הולדתו השמונים, ובלוג עונ"ש מברך אותו באריכות ימים ובהמשך חיי יצירה ועמל.

↧

פרנסות של יהודים: ריקוד על הדם, קטע חברתי, חלום, חיסול תחנות

December 6, 2015, 9:53 pm
$
0
0
א. דווקא בימים אלה...

כשהטרור משתולל ברחובותינו ודם יהודי נשפך כמים וכו'וכו', זו השעה לרכוב על הגל ולקושש כמה שקלים לטובת 'מילגה לאברך', שיודע לצעוק בכל כוחו 'אמן יהא שמיה רבא'!

ניצול הזדמנויות (צילום: קובי סגל)

ב. איזה קטע

קטע חברתי (צילום: דוד אסף)

ברחוב אגריפס 32 בירושלים נפתחה זה לא מכבר חנות בגדים ואביזרי אופנה ('אקססוריס') בעלת השם הציורי והמחייב 'קְלַפְטֶע', ויש לה גם 'קטע חברתי'.

מהו 'הקטע החברתי'? אולי בגלל שכל פריט מגניב בחנות עולה החל מ-10 ש"ח (אבל מי יודע היכן הוא מסתיים)?

מדף הפייסבוק של החנות למדתי שמדובר לא רק בחנות אופנתית, שהפריטים שנמכרים בה עולים לכל היותר 99 ש"ח, אלא שהם גם מעסיקים נוער בסיכון.

מה נאחל להם? ברכה מיט הצלחה (כל קלאַפֿטע אמורה להבין את הברכה הזאת).

ג. יש לי חלום

אמר כבר מי שאמר, 'כשהאלים רוצים להעניש אותנו, הם מגשימים לנו חלומות'. אפשר להגיד את זה על מוסלמים שמוכנים להרוג בגלל חלומו של הנביא מוחמד שטס בלילה עם סוסתו להר הבית, ואפשר להגיד את זה גם על סגנית שר החוץ (!) ציפי חוטובלי, שחולמת לנפנף בדגל ישראל על הר הבית.

אבל נעזוב פוליטיקה, מה דעתכם על החלום המשונה הזה, שמימושו מוצע לכל דורש בעלון פרסומת של 'מכון עליה: מרכז לימוד למקצועות ההלכה' (חשון תשע"ו):

לפעמים חלומות מתגשמים...

בכל מקרה, כדאי לשים לב למתנה המיוחדת שיקבלו הנרשמים לקורס המוהלים: 'קורס החייאה לתינוקות'. ועל זה נאמר: מה שבטוח בטוח...

תודה לישראל מידד

ד. מחסלי התחנות

זה גורלן המר של חנויות בשוק הפשפשים ביפו.

צילום: שמואל גביש

ה. מאוצרנו הישן

מתברר שבלוג עונ"ש אינו הראשון במעקב אחרי 'פרנסות של יהודים'. הנה 'הסוחר', שמנסה למכור שמאַטעס לעלמת חן, כפי שהונצח על גלויות בסדרה 'אידישע פרנסות' (אמרו: פָּרְנוֹסֶס), הוצאת 'יהודיה' (ורשה), ראשית המאה ה-20. הצייר הוא חיים גולדברג (1943-1890).

מקור: הספרייה הלאומית

גלויות נוספות בסדרה זו של 'פרנסות יהודים'נסרקו באתר Lowcountry Digital Library.


↧

ברוך הבא: גבעת התנ"ך

December 8, 2015, 9:44 pm
$
0
0
מטיילים בשביל שחוצה את גבעת התנ"ך

כתב וצילם ברוך גיאן

מתחם תחנת הרכבת בירושלים ('התחנה הראשונה') שוחזר, שופץ והוא שוקק חיים. בדרך בית לחם הסמוכה, בלב המושבה הגרמנית, מוקם בימים אלה מלון 'ישרוטל', והוא גדול וגבוה וראשו בשמים. תכנית אחרת, להקים מלון גדול על מגרש החנייה החינמי שלצד 'גן הפעמון', עדיין לא יצאה לפועל. 'בית המדפיס הממשלתי', בדרך חברון, שוקם לתפארת ויש בו מרכז מדיה חדיש, ועוד לא אמרנו מאומה על מתחם ה'סינמטק'ו'האוזן השלישית'שבתוכו, 'החאן הירושלמי', 'מרכז מורשת מנחם בגין', פארק המסילה – כולם בשטח של קילומטר מרובע אחד.

ובתוך כל המהומה נשתיירה פינה חבויה, מקום של טבע בתוככי העיר, שיזמי הנדל"ן והתרבות עדיין לא הניחו עליה את ידם. אי של שקט ושמו 'גבעת התנ"ך'. מי שמחפש מקום חביב לסיור טבע קצר בירושלים – גבעה זו היא מקום מומלץ, במיוחד בעונת המעבר מהסתיו לחורף.

מצלמים פרח על ראש הגבעה (ברקע תחנת הרכבת)

שנים רבות מהווה גבעה זו עבורי נקודת תצפית ייחודית על העיר העתיקה שממזרח, אך גם שכיית חמדה לכשעצמה: מתחם חשוף ופראי, שניתן ליהנות בו משפע של פריחה, שצבעיה משתנים על פי עונות השנה, ובעיקר בסתיו ובאביב. בסתיו הקרקע מתכסה במרבד סִתְוָנִיוֹת ובעמודי חצבים, ואילו בחורף ובאביב תופסים את מקומם כלניות, נוריות ופרגים. 


כליל החורש בוקע בסמוך לשכבת הסלע של גבעת התנ"ך
שדה סִתְוָנִיוֹת על גבעת התנ"ך
כלניות
שמי סתיו ושרביטי חצבים
כלניות וקחוונים

מדוע זכתה הגבעה לשם מוזר זה? אין לכך תשובה ברורה. בזמנו שמעתי, שהייתה תכנית שהגה דוד בן גוריון – מעריץ ידוע של התנ"ך – להקים בראש הגבעה מבנה ובו ילמדו ויעסקו בספר הספרים. אולי יש מישהו מן הקוראים שיוכל לספק תשובה מוסמכת יותר?

מכל מקום, מראש הגבעה יש תצפית יפה לעיר העתיקה, עירם של דוד ושלמה.


מבט לעיר העתיקה

בתקופת הבית הראשון נחצבו באדמת הגבעה קברים, והם מן החשובים שנתגלו מתקופה זו.


מערות הקבורה מימי בית ראשון בשולי הגבעה (מעל מרכז מורשת מנחם בגין ודרך חברון)

אזור הקברים מכונה 'כתף הינום'ואת החפירות שם ניהל הארכאולוג גבריאל ברקאי. בין הממצאים הרבים שהתגלו בקברים היו גם שתי לוחיות כסף, שעליהן נחקקה (בערך בשנת 600 לפני הספירה) ברכת הכוהנים ובה נזכר כמה פעמים שמו המפורש של האל.


'ברכת הכהנים' מכתף הינום (מקור: ויקיפדיה)

מתחת למצוק המזרחי של הגבעה עוברת דרך חברון, המחברת את ירושלים לחברון שבדרום, והיא הומה מכלי רכב במשך כל שעות היום. המצוק עצמו שימש בעבר לחציבה.


על ראש הגבעה פזורים שרידים חרבים של מבנים שונים שהיו כאן פעם, ולצדם שברי בטון ואבן. האם הם מן המאה ה-19, ואולי מימי השלטון הבריטי?


חורבות גבעת התנ"ך (באופק – הר הזיתים)

בסיסי הבטון היו אולי חלק ממערך הגנה בריטי ועליהם הניחו כלי ירייה, שבאמצעותם אפשר היה להגן בצורה יעילה על אתרים אסטרטגיים סמוכים, כמו מתחם הרכבת או מלון המלך דוד.


האם אלה הם מתקנים לייצוב תותחים?

על ראש הגבעה ומעל רהט ווקופ (ראו בהמשך) מתגוררות עד היום כמה משפחות בבתים נסתרים מן העין.


בית מגורים בשוליים הדרומיים של הגבעה

בחלק הצפוני של הגבעה נבנתה כנסיית סנט אנדרו הסקוטית, שאת אבן הפינה שלה הניח הגנרל אדמונד אלנבי בשנת 1927. לצד הכנסייה פועל מלון אורחים סימפטי והביקור במתחם הכנסייתי מומלץ.

לפני כשנתיים הופיעה בבלוג חידה מצולמתעל מצבותיהם של 'ברוס'ו'ראב', כלבים ששירתו את משטרת המנדט ונקברו בחצר הכנסייה, וזו גם הזדמנות לבקרם.

מבט על הכנסייה הסקוטית מן הגבעה
מבט על הגבעה מן הכנסייה הסקוטית

בחלק המערבי של הגבעה נמצא המבנה המוכר יותר של החאן הירושלמי. מזה שנים רבות שהחאן הוא מוסד תרבות ידוע בעיר ומחוצה לה, שמארח להקת תיאטרון. אך כשהוקם, במאה ה-19, שימש המבנה המקורי בית חרושת לייצור משי (בשכונת טלביה הסמוכה ניטעו בשל כך עצי תות רבים). יש הגורסים שמאוחר יותר הפך המבנה לחאן, כלומר לאכסניית דרכים, אך מחקר חדש טוען שלמען האמת החאן מעולם לא שימש ככזה, ובעצם הכל חַאנ-טָרִיש... 

מכל מקום, תיאטרון החאן מתכוון להתרחב. התכניות, שהוגשו לוועדות התכנון כבר בשנת 2012, מדברות על הקמת אולם תת-קרקעי חדש של כ-450 מקומות, שייבנה על חלק מן הגבעה וגגו ישתלב בנוף הגבעה הקיים.


חצר החאן
אבני החאן
קיר החאן מתחבר אל הסלע

מבנה מסקרן ומסתורי ניצב בחצר האכסניה הסקוטית. שמו 'קאסר אל-ראזל'והוא בן כמה מאות שנים, מן הסתם שריד מהתקופה העות'מאנית. 'קאסר' (قصر) פירושו ארמון (כמו 'קאסר אל-יהוד', שבבקעת הירדן). גבי ברקאי העיר, כי מצא באחד המקורות שהמבנה כונה גם 'קאסר אל-עספור', כלומר ארמון הציפור. אלה היו בתי קיץ, שבנו עשירי ארץ ישראל החל מסוף המאה ה-15 (התקופה הממלוכית), והמבנה כאן הוא כנראה שריד של ארמון כזה. הוא נראה כמגל ולו קשת תומכת. חיזוקי ברזל נוספו בתקופה מאוחרת יותר.


ה'קאסר'על גבעת התנ"ך
הקשת התומכת

לרגלי הבניין בור מים חצוב היטב ומעליו מכסה מתכת, שאותו הרמנו בלי קושי.



שטח הגבעה שייך לכנסייה היוונית האורתודקסית, שמחזיקה שטחי ענק בירושלים המערבית, אך המתחם כולו חכור על ידי הקרן הקיימת לישראל. ה'קאסר'היה נטוש במשך שנים רבות, אך לאחרונה אוכלס באיש מטעם הכנסייה היוונית. 

צמוד ל'קאסר'יש מבנה נוסף עם גג רעפים, ששימש את הקונסוליה הבריטית עד שנת 2000. באותה שנה נדדה הקונסוליה למזרח העיר והבניין התרוקן. נותר רק תורן דגל מיותם על גג ה'קאסר'.



צדה המערבי של הגבעה סלעי גם הוא. מול תחנת הרכבת ההיסטורית וסמוך לכיכר דוד רמז בנו הבריטים 'סַבִיל', שאותו כינינו כאן לפני כשלוש שנים 'רהט ווקופ', ועל הזנחתו המבישה כתבנו בעונ"ש.

בזכות כתבה זו נרתמה חברת 'הגיחון'לשיפוץ הרהט (ויצוין לטובה המנכ"ל זהר ינון). עכשיו הסביל (או הרהט) נקרא בשם העברי המצוחצח 'מַשְׁקִית' (לשון משקה) – לא השם הכי מוצלח בעולם, אבל העיקר שהמים זורמים וכתובת הזיכרון ההיסטורית השתמרה.


משקית ווקופ בצד המערבי של גבעת התנ"ך

בתחנת האוטובוס הסמוכה ל'מַשְׁקִית'אפשר ללכוד, כדבר שבשגרה, מראות ירושלמיים אופייניים.

זאת ירושלים: לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים
וגם זאת ירושלים: למתפללות לרגלי הגבעה מצטרף חוקר האמנות הירושלמי ד"ר גדעון עפרת

בעלי התוספות

כותב ניר אורטל (עורך כתב העת 'עת-מול'):
כתמיד, נהניתי מהפוסט החדש של ברוך גיאן.  
למה 'גבעת התנ"ך'? אחת האופציות היא, שכנראה היו תוכניות להקמת מוזיאון תנ"ך. ידידה שלי התבקשה בשנות התשעים, כתרגיל בלימודי אדריכלות בטכניון, להציע הצעה למבנה הולם במקום זה. אני תוהה אם מישהו בארכיון העיר יידע עוד בנושא.  
חיזוק אחר לשם הוא המיקום 'בראש ההר אשר על פני גי-הנום ימהּ', ומצפון לעמק רפאים, בגבול התנ"כי בין בנימין ליהודה, כמתואר ביהושע, טו 9-8: 'וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם, אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב--הִיא, יְרוּשָׁלִָם; וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה, אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק-רְפָאִים, צָפוֹנָה'.  
לגבי קברי הכלבים, אני מוחה על הטענה שמדובר ב'כלבי גישוש בריטיים', שהעלו דני רובינשטיין ואחרים ולצערי כבר היכתה שורש. אין שום הוכחה לכך שמדובר בכלבי צבא ולא בכלבים של אנשי הקהילה או חיילים (כמו בארמון הנציב). אחרי כעשור שנים, שבהן ניסיתי לרחרח אחרי עקבותיהם של ברוס וראב האמיתיים, סיפרה לי לאחרונה חן ברנט – שחקרה את הכנסייה הסקוטית בלימודי התואר השני – שייתכן כי אחד מהם היה שייך לגב'איזובל מקריי (Isobel MacRae), שהייתה מנהלת האכסניה ופעילה בקהילה בשנות הארבעים, ותועדה עם כלבה בכמה תמונות (הנה אחת מהן).  

מאמר קצר ויפה על הקמת הכנסייה הסקוטית, שכתבה חן ברנט, יראה אור בעוד כשבועיים ב'עת-מול'.
גם חן ברנט הוסיפה משלה:
מסתבר שהחברה לחקר המקרא התכוונה בשנות השישים להקים על הגבעה את 'בית התנ"ך העולמי'וזהו אולי גם מקור השם לגבעה. הוכנה תוכנית שלא יצאה לפועל. ב-1970 נערך טקס הנחת אבן פינה לבית התנ"ך, אולם אף פעם לא נאסף מספיק תקציב, ומשרדי הארגון ישבו תקופה ארוכה מעל מוזיאון העצמאות ברחוב רוטשילד בתל-אביב. מידע נוסף נמצא כאן.
דבר, 26 באוקטובר 1970
והנה בן גוריון על הגבעה...



↧
↧

נר ראשון של חנוכה בבית הכנסת הגדול בווילנה, 1920

December 10, 2015, 10:04 pm
$
0
0
מאת רמי נוידרפר

כמה ימים לפני חג החנוכה – מתי בדיוק? על כך בהמשך – הודבקו על קירות בחוצות וילנה היהודית כרוזים דו-לשוניים (יידיש ופולנית), שהזמינו את הציבור להשתתף באירוע חגיגי לכבוד הדלקת הנר הראשון של חנוכה, שיתקיים בשעה ארבע אחר הצהריים בבית הכנסת הגדול של העיר.

מקור: ארכיון יוו"א

וזו לשון המודעה:

בית הכנסת העירוני
ביום ראשון ה-5 בדצמבר [שם החודש נכתב בצורתו הרוסית – דעקאַבער] תתקיים בבית הכנסת הגדול אירוע חנוכה חגיגי. על הנר הראשון יברך חזן העיר מ'קרמר, עם מקהלה מחוזקת של 40 גברים, ותזמורת קונצרטים גדולה של 20 נגנים, בניצוחו של המנצח הנודע א'אוֹלֶווסקי.

תכנית: 
1.    מה טובו (לבנדובסקי)
4-2. ברכות, הנרות הללו, מעוז צור ישועתי (זיידל רבינר)
5.    הללויה (לבנדובסקי)
6.    אתה נגלית (ש. טֶפֶר)
7.    מזמור שיר חנוכת  (גוֹטְבֶּטֶר)
8.    התקוה

הכל מבוצע על ידי חזן, מקהלה ותזמורת בניצוחו של א'אוֹלֶווסקי.

התכנית האמנותית

על הכרוז עצמו אין תאריך, אך קל מאוד לקבוע את המועד. 

השימוש בשפה הפולנית מלמד כי האירוע התרחש בין שתי מלחמות העולם, כאשר וילנה הייתה תחת שלטון פולני והשפה הפולנית הייתה בשימוש רשמי.

עד שנת 1915 הייתה הרוסית השפה הרשמית בווילנה. בין 1918-1915 הייתה וילנה תחת כיבוש גרמני, ובין 1920-1918 שלטו בה לסירוגין הסובייטים, הפולנים ומדינת ליטא העצמאית. מאז ועד כיבושה של פולין, בספטמבר 1939, בידי הגרמנים והרוסים הייתה וילנה חלק מפולין.

מקטלגי הכרוז בארכיון יוו"אסברו שהאירוע הנזכר כאן התרחש בשנת 1926, ואכן, בשנה זו חל יום ראשון ב-5 בדצמבר. אבל יום ראשון בשבוע הוא לא בהכרח יום ראשון של חנוכה, ובאותה שנה הדליקו את הנר הראשון דווקא ביום שלישי, 30 בנובמבר. המועד היחידי שבא אפוא בחשבון, שבו הייתה וילנה תחת שלטון פולני, ויום ראשון בשבוע היה גם 5 בדצמבר וגם היום הראשון של חנוכה (אור לכ"ה בכסלו), הוא שנת תרפ"א / 1920.

באותה שנה הפכה וילנה לבירתה של 'מדינת בובה'בשם הרפובליקה של ליטא המרכזית (Republika Litwy Środkowej). ב-8 באוקטובר 1920, חודשיים קודם לאותה הדלקת נר חנוכה, התרחש 'מרד', שבמהלכו השתלטו חיילי הדיוויזיות הליטאית והבלארוסית של צבא פולין, בפיקוד הגנרל לוציאן ז'ליגובסקי, על וילנה וסביבותיה, והכריזו על עצמאות 'ליטא המרכזית'.

חיילים פולנים בווילנה, סוף 1920 (מקור: ויקיפדיה)

הקונצרט החגיגי נערך בבית הכנסת הגדול של וילנה. מי מן הקוראים שביקר בווילנה, עשוי לטעות ולחשוב שמדובר בבית הכנסת 'טהרת הקודש', שפעיל עד היום. ואומנם, בבית כנסת מפואר זה, שנוסד על ידי משכילי וילנה ועבר למבנה הנוכחי בשנת 1903, שרה מקהלה גדולה וידועה (לכן הוא גם נקרא 'בית הכנסת הכוראלי'), אולם לא בו התרחש האירוע המדובר, אלא בבית הכנסת הגדול ('די גרויסע שול') של הקהילה, מבנה עתיק ועתיר היסטוריה, שכיום לא נותר ממנו זכר.

בית הכנסת הגדול של וילנה נבנה לראשונה במאה ה-17 ומאז עברו עליו גלגולים שונים. הוא נבנה במרכזו של המתחם ההיסטורי המפורסם שכּוּנה 'שולהויף', כלומר חצר בית הכנסת. במתחם זה היו כעשרים (ויש האומרים פחות) בתי כנסת קטנים ('קלויזים'), שהנודע שבהם היה זה שבו התפלל רבי אליהו, הוא הגאון מווילנה. היו בו גם בתי תפילה לבעלי מלאכה, בתי מדרש, מקווה, משרדי הקהילה ואגודות הצדקה השונות שהפעילה, ומראשית המאה ה-20 גם ספריית שטראשוּן, ספרייה ציבורית גדולה, שנאצרו בה ספרים וכתבי יד נדירים. ה'שולהויף'היה המרכז הדתי של קהילת וילנה והמגדלור שהתווה דרך לתנועת ה'מתנגדים'לחסידות ולמה שכּוּנה 'ירושלים דליטא'.

בית הכנסת הגדול במרכז ה'שולהויף'. התמונה צולמה על ידי חיילים גרמנים במלחמת העולם הראשונה
פְּנים בית הכנסת הגדול

במוזיאון לוחמי הגיטאות השתמרה תמונה של מקהלת בית הכנסת הגדול בשנת 1927, ובה ספרתי 38 חברים כולל החזן וסגניו. אגב, החזן שמופיע במרכז התמונה הוא משה קוסביצקי (שניים מאֵחיו, דוד ושמחה, מופיעים אף הם בתמונה; הזיהויים הם על פי מאמרו של עקיבא צימרמן, 'החזנים והחזנות בבית הכנסת הגדול בוילנה', בספרו ברוֹן יחד: מעולם החזנות והמוסיקה היהודית, 1988, עמ' 96).


את בית הכנסת הגדול והישן, את הקלוייזים שסביבו וההתלהבות מנגינות החזן של כל באי ה'שולהויף', תיאר באופן נפלא סופר היידיש בן וילנה חיים גראדֶה: 


חיים גראדה, העגונה, תרגם מיידיש: א"ד שפיר. עם עובד, 1962, עמ' 57-55

במלחמת העולם השנייה נפגעה ה'חצר'בצורה קשה, ובתקופה הסובייטית נהרסה כליל ונבנו עליה בתי מגורים. הנה סרטון המתאר את השולהויף בתפארתה ובחורבנה:



חיים גראַדה, דער שולהויף, ניו-יורק 1958. ציור השער: איליה שוֹר

והנה, לפני מספר חודשים, ביולי 2015, דיווחה רשות העתיקות בישראל על מציאת שרידים משמעותיים של בית הכנסת מתחת לאדמה במסגרת פרויקט משותף של רשות העתיקות הישראלית ואוניברסיטת הרטפורד האמריקנית. הארכאולוגים ד"ר יוחנן (ג'ון) זליגמן מרשות העתיקות ופרופ'ריצ'רד פרוינד מאוניברסיטת הרטפורד, הצליחו לזהות את מיקומו המדויק של בית הכנסת באמצעות ציוד משוכלל שכלל מכ"ם תת קרקעי.

מחפשים את שרידי בית הכנסת הגדול (מקור: רשות העתיקות)

בשנה הבאה, 2016, הם מקווים לחדש את המיזם ולהתחיל לחפור במקום. לפרויקט שותפים גם הרשות לשימור תרבות המורשת של ליטא וגם המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים.

סריקת הרדאר. הצבע החום מציין, כנראה, את שרידי המקווה (מקור: רשות העתיקות)

לא הצלחתי למצוא מידע על החזן קרמר או על המנצח אולבסקי. עורך עונ"ש הפנה את תשומת לבי לכך שהחזן הנודע מרדכי הֶרשמן, שהיה חזן בבית הכנסת הגדול משנת 1905, שימש כחזן הראשי של בית הכנסת בין השנים 1919-1914 (בערך). ככל הנראה, בשנת 1920 הרשמן היגר לאמריקה ובית הכנסת הגדול נותר ללא חזן קבוע. מ'קרמר היה אפוא אחד ממחליפיו הזמניים.

ומה באשר לתכנית המוזיקלית? 

על המלחינים ש'טפר וגוטבטר כמעט ולא מצאתי כלום. הדבר היחיד שמצאתי על גוטבטר הוא את שמו הפרטי יוסף, ושהלחין את קטע החזנות המורכב והיפה הזה: 'לא אמות כי אחיה'.

אולם על שני האחרים, לֵבַנְדוֹבְסְקִי וזיידל רוֹבְנֶר (שבמודעה כונה בטעות 'ראַווינער'), אנו יודעים הרבה, ועל לבנדובסקי אפילו הרבה מאוד.

לואי (אליעזר) לבנדובסקי (1894-1823), יליד פרוסיה שרוב ימיו גר בברלין, נחשב לאבי הליטורגיה של הקהילות הרפורמיות, אך השפעתו המוסיקלית חרגה בהרבה מכך ולחניו הרבים חדרו גם לבתי כנסת אורתודוקסיים (למשל, לחנו לפסוקים 'צדיק כתמר יפרח').

בול לכבוד לבנדובסקי שהונפק בגרמניה המזרחית, 1980

את לחנו ל'מה טובו', שהושמע באותו ערב חגיגי של חנוכה, אפשר לשמוע באתר 'זמרשת' וגם בביצוע משנת 2009 שמצאתי ביו-טיוב:



לעומת זאת, את פסוקי 'הללויה', שגם הם הושמעו באותו ערב, הלחין לבנדובסקי כמה פעמים ואין לדעת מה מהם הושמע באותו ערב חנוכה בווילנה (באתר 'זמרשת'נמצאות הקלטות של שני לחנים, ואתם יכולים לבחור את הנאה לאוזניכם).

ברשת יש ביצועים רבים של 'הללויה'. הנה אחד היפים שבהם, שבוצע בדרך לא פורמלית בשנת 2013, בפסטיבל מקהלות יהודיות בצפון אמריקה. אני מהמר שזה מה שהושמע באותו ערב...



המצבה על קברו של 'המשורר האלהי'אליעזר לבנדובסקי ורעייתו הינדה, בבית הקברות היהודי בוייסנזה, ברלין

בניגוד ללבנדובסקי היהודי הגרמני, המקצוען והמעודן, שיצירותיו נשמעות כמו אורטוריות של מלחינים קלאסיים, הרי שלזיידל רובנר, שיצירותיו הושמעו גם כן באותו ערב החנוכה, היה סיפור חיים שונה לגמרי.

זיידל רוֹבְנֶר (1946-1857) היה יהודי חסידי מרוסיה עם סיפור חיים אופייני לחזנים המסורתיים שבאו ממזרח אירופה. הוא נולד בשנת 1857 בעיירה רדומישל שבאוקראינה, ושמו האמתי היה יעקב שמואל מָרָגוֹבְסקי. הוא נקרא על שם סבו שמואל, והסבתא כינתה את נכדה בחיבה 'זיידל', כלומר 'סבאל'ה'. זיידל התייתם בילדותו ואמו מסרה אותו לחזן המקומי שגידל אותו והכניסו לעולם החזנות. זיידל היה חסיד של האדמו"ר יעקב יצחק טברסקי ממקארוב (ענף של חסידות צ'רנוביל), והרבי הזמינו להתפלל בבית מדרשו ועודדו לפתוח בקריירה מקצועית של חזן. בין השנים 1884-1882 שימש חזן בעיר רוֹבְנֶה שבפלך וולין, ומאז כונה בשם רובנר.

זיידל רובנר (מקור: The Greatest Cantorial Voices of All Times)

כדרכם של חזנים הוא הרבה לנדוד, עבר לפני התיבה בחצרות אדמו"רים ושימש חזן בבתי כנסת בקישינב ובלבוב. בשנת 1914 היגר זיידל לארה"ב והמשיך בפעילותו כחזן ומנצח. בשנת 1926, בהיותו כבן שבעים, זכה לכבוד עצום, כאשר הוזמן לשיר לפני נשיא ארה"ב קלווין קולידג'...

הצפירה, 11 בנובמבר 1926

הנה ברכת הנרות בניגון של זיידל רובנר מפיו של החזן דוד מונטפיורי. זהו מן הסתם אותו ניגון שבו הושמעו הברכות באותו ערב בווילנה:



וכאן תוכלו לשמוע קטע מ'הללויה'בקולו של החזן הדגול זיידל רובנר, בהקלטה נדירה משנת 1917.

כאמור, על החזן קרמר, על המנצח אוֹלֶווסקי ועל המלחינים טפר וגוטבטר לא מצאתי מידע של ממש, ואני מקווה שקוראי עונ"ש, יודעי הכל, יסייעו בהשלמת החסר על האירוע ועל המשתתפים בו.

חנוכה שמח ומואר.

↧

לוח המודעות החרדי: הרבי חזר, נפטרים, נופלים, 'הצלה', נדל"ן

December 13, 2015, 10:11 pm
$
0
0
א. הרבי חזר, ובגדול

המודעה הזו הודבקה בשבוע שעבר ב'בית משיח', הלא הוא ביתו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל/שליט"א, שמשכנו כבוד באיסטרן פארקוויי 770, אשר בשכונת קראון הייטס שבברוקלין.

יותר מעשרים שנים לאחר מותו (1994), המשיח שליט"א עדיין מקבל קהל ומחלק דמי חנוכה, לפחות בהזיותיהם של מאמיניו, השבתאים החדשים.

לא ידוע אם בסופו של דבר התאפשרה כניסת נשים לאולם למטה, או שהן נאלצו להסתפק בהשתתפות מרחוק בעזרת הנשים.


ב. היכונו לעשרה בטבת

הנה עוד פרנסה של יהודים.

האברכים של כולל 'אוצרות חיים'יזכירו בפירוט את שם הנפטר (כמה מפורט יכול להיות שם של נפטר?), כולל תקיעה בשופר, וכל זה יעלה לכם 52 ש"ח בלבד (אבל לכל שם, ואין כפל מבצעים).

ניסיתי להבין מאיפה לקחו את מספר הקסם 52 ולא עלה בידי (זה לא מתחלק לא בח"י ולא בז"ל).

צילום: גלעד מלצר

ג. מסדר הנופלים

האם מדובר בציניות מקוממת, או שמא סתם בחוסר מוּדעוּת קיצוני? אתם תחליטו.

צילום: ישראל מידד

'נופלים', 'הולכים בשבי'... זהו ה'ניו-ספיק'החרדי למשתמטים.

חוקרי לשון הפשקווילים ישימו לב מן הסתם גם לצירוף המפתיע 'עורו אחים עורו!'.

ובכן, לא מדובר בפסוק מהתנ"ך או מהמדרש, אלא בציטוט של מילות שיר ציוני, שמלווה את 'שלטון הרשע'כבר עשרות שנים, הלא הוא 'הבה נגילה'...

הָבָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה / הָבָה נְרַנְּנָה / עוּרוּ אַחִים בְּלֵב שָׂמֵחַ

והנה עוד אחד מאותה סדרה:

צילום: ישראל מידד

ד. פינת הילד החרדי

אם שאלתם את עצמכם מי הם גיבורי תרבות של הילד החרדי המעודכן (חוץ משמשון הגיבור, אסתר המלכה ויהודה המקבי, ובניכוי רבנים, ראשי ישיבות ו'גדויילים'), הנה התשובה הצבעונית.

אלה הם חברי ארגוני ה'הצלה'למיניהם, הנוהגים באמבולנסים או דוהרים על אופנועים ומגיעים במהירות שיא לזירות פיגוע או לתאונות דרכים, מעניקים טיפול ראשוני לפצועים, מפנים לבתי חולים, ובמקרים רבים גם נאלצים לעסוק במתים עצמם.

אנשי 'הצלה'מאפשרים לילדים חרדים להתגאות בקצת אקשן, 'באישור רבנים ואנשי חינוך'.

קבלו את אלבום הצלה המגניב, 'האלבום היחיד שמחלק פרסים'.

צילום: ליאור פרי

ה. בועת הנדל"ן

ולסיום, אם יש לכם קצת כסף בצד להשקעה בנדל"ן. הנה הזדמנות בלתי רגילה להשקעה באנגליה.

צילום: יונתן קוסמן

↧

קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (ג) – ירוּקי עַד

December 15, 2015, 9:58 pm
$
0
0
ברושים בבית הקברות הישן ברחובות (מקור: ויקיפדיה)

מאת אמוץ דפני

פרקים קודמים
א. צמחים עתירי בְּשׂוֹמֶת
ב. פריחה לבנה

רשימה זו, האחרונה בסדרה, תעסוק בצמחים ירוקי עד שנשתלים בבתי קברות ובענפיהם משתמשים בטקסי קבורה שונים.

עבורנו, הדס (Myrtus) הוא אחד מ'ארבע המינים'שנוטלים בסוכות, אבל שימושיו של שיח זה רחבים הרבה יותר ושרידים ממנו נמצאו בתוך קברים במצרים העתיקה. גם ביוון העתיקה נחשב ההדס סמל לנצחיות ושיח מקודש לאלי השאוֹל, ולפיכך נהגו להטמין ענפים ממנו בקברים ולהשתמש בהם לזרי אבל ולעיטור הקבר. בקברי מלכים ביוון (במיוחד במקדוניה של היום) אף נמצאו זרי זהב בדמות הדס. 

מתברר כי גם אבותינו הניחו ענפי הדס ('אסא'בארמית) על גופות מתים. בתלמוד הבבלי מסופר, כי כאשר מת אמורא בבלי ושמו שילא, 'חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא' (נידה, לז ע"א), ופירש רש"י שם: 'רגילין היו להניח הדס על המיטה, וההדס של אלו פורח היה והולך ממיטה למיטה'. ובמקום אחר בתלמוד העיר רש"י, כי 'הדס היו מניחין על מיטת מת לכבודו' (ביצה, ו ע"א). אפשר להניח שהסיבה לכך הייתה קשורה גם ברצון להתגבר על הריח הרע, כפי שהעיר הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: 'מותר לקוץ [לקצוץ] הדס, שהכל יודעים שהוא לצורך המת להעביר הסרחון' (משנה ברורה, תקמז, י).

הדסים לסוכות (צילום: ברוך גיאן)

מנהג קדום זה השתמר בימינו הן בקהילות יהודיות הן ברחבי העולם המוסלמי. כך למשל, אצל יהודי בומבי שבהודו נהגו, בעת הביקור בבית הקברות בערב ראש השנה, לשפשף קברים בענפי הדס ואחר כך להניח פרח או עלה הדס על הקבר, כפי שבמסורת האשכנזית נהוג להניח אבן קטנה על המצבה. בדרום איראן נהגו יהודים לרחוץ את המת במי סבון מעורבים באפר ובעלי הדס. הנחת ענפי הדס, על הנפטר או על הקבר או בתחתיתו, נפוצה גם בצפון אפריקה, ובטורקיה נהגו לרחוץ נפטרים במים מבושמים בהדס וער אציל ולהניח ענפים בין התכריכים (כך הראו שני חוקרים טורקים, אוזקן וגוריי [Ӧzkan and Güray] במאמר מיוחדשהקדישו להדס).

זרי הדס על קבר מן המאה החמישית לפני הספירה
מקור: (A Mediterranean: Myrtus communis L. (Myrtle

במקורותינו לא מצאנו זיקה מפורשת בין ההדס לבין חיי נצח. נגה הראובני בספרו טבע ונוף במורשת ישראל (נאות קדומים, 1980, עמ' 82), ניסה לפרש את סמליות ההדס בעצם השימוש הטקסי בו:



דעה זו התקבלה בספרות, וכך גם נטען באנציקלופדיה המוקדשת לסמלים יהודיים: 'מאחר ועלי ההדס עמידים ליובש ונשארים ירוקים לאחר קטיפתם (וזו תצפית בוטנית מהימנה), הם מסמלים נצחיות' (Ellen Frankel and Betsy Platkin Teutsch, The Encyclopedia of Jewish Symbols, Oxford 1992, p. 116). רעיון זה סוכם על ידי ניסן רובין בספרו ראשית החיים: טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז"ל (הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 106):



כל התכונות האלו של ההדס מתאימות להיותו סמל לעתידם של המתים. 

כיום נטיעת הדסים בבתי קברות ערביים היא נדירה, אך בכפר עכברה שבגליל העליון, המצטיין בגידול הדסים, נהוג לפזר אבקת הדס על המת, 'כדי שיהיה לו ריח טוב'. אגדה ערבית מספרת בשם הנביא מוחמד, שכאשר נפל אדם מגן עדן, הוא נטל עמו שלושה דברים: הדס, שהוא ראשון הפרחים המבושמים שבעולם; שבולת חיטה, שהיא הראשונה מכל המזונות שבעולם; ותמרים יבשים, שהם הראשונים בין פֵּרות העולם (Edward Westermarck, Ritual and Belief in Morocco, I, London 1926, p. 108).

הברוש הוא העץ הנפוץ ביותר בבתי הקברות המוסלמיים, ואחריו מופיעים דקל, זית ושיזף (השיזף הוא חלק מהצומח הטבעי ואינו ניטע במיוחד). בכפר הבדואי ערב אל עראמשה, שעל גבול לבנון, מצאנו צמח טבעי נוסף, ער אציל. ההסברים ששמענולנטיעת עצים אלו היו: 'שיחים ועצים ניטעים בבתי קברות כדי ליצור קשר בין הנפטרים ואלוהים'; 'כל עץ מגן על הקבר מפני עין הרע מאחר שהוא ירוק'; 'כל עץ הניטע על קבר משבח כל הימים את האל מלא הרחמים, למען הנפטר'. 

ברושים בבית הקברות סנהדריה, ירושלים (צילום: דוד אסף)

עוד מימי קדם מופיע הברוש בתרבות המערב כסמל אבל, זיכרון וחיי נצח. המשורר הרומי אובידיוס, בן המאה הראשונה, מספר בחלק העשירי של ספרו הידוע 'מֶטָמוֹרְפוֹזוֹת' על עלם בשם קיפָּריסוּס (Cyparissus), שהרג בשוגג צבי שעשועים שנחשב קדוש. הנער, שביקש את נפשו למות מרוב צער, פנה אל האלים וביקשם כי החרטה תמשיך לייסרו לעולם. מרוב בכי הזדקרו תלתליו כלפי מעלה והפכו לצמרת של ברוש, כדי שתמיד יבכה על אחרים ויהיה נוכח במקום בו שורר הצער.


אובידיוס, מטמורפוזות, ב, תרגם מרומית: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 390
קיפריסוס הופך לברוש, הדפס של אנטוניו טמפסטה למטמורפוזות, 1606 (מקור: מוזיאון הרווארד לאמנות)

הברוש, 'הדומה לחרוט אצטדיון במבנהו' (מטמורפוזות, שם, עמ' 389), הפך אפוא במיתולוגיה הרומית לסמלם של אלי השאול ואלילות הזעם, ועל כן נהגו לטעת אותו סביב בתי קברות ולמראשותיהם של קברים. כמו כן היה מקובל להניח ענפי ברוש ליד דלת אבלים כסימן הזדהות, או לשאת מענפיו בזרי לוויות, כסמל למוות ולחיים שאין להשיבם, וזאת על שום שעץ ברוש שנכרת, לעולם לא יתחדש.

שמו המדעי של הברוש הוא Cupressus sempervirens. שם הסוג נושא את שמו של נשוא האגדה – קיפריסוס, ושם המין פירושו 'ירוק עַד'. באנגלית מכונה עץ הברוש בשם 'ברוש בתי קברות' (Graveyard Cypress), על שום נטיעתו בבתי קברות בכל ארצות המערב, וכמובן גם בישראל. ברושים ניטעים גם בבתי הקברות בקפריסין, ולפי שהעץ זקוף ובעל שורשים מעמיקים גורסת אמונה מקומית, כי 'הנשמות עוברות מהקבר אל השורשים והצמרת כלפי מעלה אל השמיים' (שמעתי בעל-פה ממוריס צמח). ואכן, בקפריסין חוששים אנשים לנוח בצל עצי ברוש שנטועים בחצרות כנסיות. הם מאמינים כי 'נשמות המתים חוסות בצל עצים אלו במזג אוויר גרוע'. בבתי קברות במזרח טורקיה אפשר למצוא חריטות של ברוש על קברי גברים, וצבעוני (או פרח אחר) על מצבות נשים.


מצבות נשים בקצ'קר, צפון טורקיה (צילום: אמוץ דפני)

ריבוי נטיעתם של ברושים בבתי קברות הביא לידי כך, שאם אמרת 'ברוש'כאילו אזכרת מוות ובית קברות. צמרות הברוש נעות ברוח כמו מתפללים המבכים את המתים.

מכל עצי הארץ, הברוש הוא המין המוזכר ביותר בשירה העברית, וכמעט תמיד בהקשר של אבדן וזיכרון המתים. דוגמה לכך הוא שירו הידוע של חיים חפר,'דּוּדוּ', שנכתב זמן קצר לאחר שאיש הפלמ"ח,דוד צ'רקסקי, נפל בקרב על מצודת נבי-יושע (20 באפריל 1948). 

עִם שַׁחַר הֵבֵאנוּ אוֹתוֹ מִן הַקְּרָב 
הַבְּרוֹשׁ צַמַּרְתּוֹ אַט הִרְכִּין. 
רַק מִי שֶׁשָּׁכַל אֶת הַטּוֹב בְּרֵעָיו 
אוֹתָנוּ יוּכַל לְהָבִין...

גם אצל יהודה עמיחי, בשירו 'מֵאָז', מתמצתת שדרת הברושים עם הפרדסים את אבלו המתמשך, ללא נחם, על חבריו חללי מלחמת השחרור:

יהודה עמיחי, שלוה גדולה: שאלות ותשובות, שוקן, תש"ם, עמ' 9

חיים גורי כתב גם הוא על הברושים כעל 'צֵל האהובים שנלקחו':

חיים גורי, שושנת רוחות, הקבוץ המאוחד, תשכ"א, עמ' 10

ונסיים בכמה עצים נפוצים פחות.

בבתי קברות רבים נשמר השיזף המצוי ('עץ הדוֹמִים') כחלק מהצמחייה המקומית. עדות ליחס הקדושה שמין זה זוכה לו בעולם המוסלמי, הוא המנהג שתועד באיראן, בעיראק ובהודו לרחוץ מתים במים שהושרו בהם עלי שיזף. הדבר נעשה כדי לשמר את הגופה, וכן כדי לרצות את המלאכים. גם בארץ היה נפוץ מנהג זה בעבר אך היום הוא נדיר.

בבתי קברות מוסלמיים אנו פוגשים גם בעַר אציל. בכפר ערב אל עראמשה נהוג לשרוף עלי ער (המוכרים לנו כ'עלי דפנה') כקטורת נגד עין הרע. אכן, כבר ביוון וברומא נודע הער בסגולותיו לגירוש רוחות רעות ולטיהור בתים. זרי ער אציל נחשבו סמל נצחיות וטוהר מאחר שהעלים אינם דוהים ועל כן הניחו זרי ער אציל על נפטרים וחרטו זרים שלו על מצבות.

ער אציל ליד בית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים. זהו עץ הער הגבוה בישראל (גובהו כ-15 מטר) וגילו מופלג ביותר
(מקור: חורשים. משתלה של עצים)

עץ הדקל הוא בעל חשיבות באסלאם. המנהג של הנחת ענפי דקלים על קברים, לאחר סיום 'עיד אל-פיטר'שבסוף צום הרמדאן, הוא עדות לכך. מי שעולה לרגל למכה (ובשל כך זוכה לתואר חאג') נוהג לעטר את הכניסה לביתו ב'קשת'העשויה ענפי דקל. ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה נישאים ענפי דקל כמעט בכל לוויה מוסלמית. וכך כתב תאופיק כנעאן, החוקר המובהק של הפולקלור הערבי בארץ ישראל:
ענפי דקל נישאים בראש כל לוויה מוסלמית ומונחים לאחר מכן על הקבר ... ארבעה ענפים מונחים על הקרקע, אחד בכל פינה של הקבר, כך שראשיהם נוגעים זה בזה. לעתים ענפים אלו נשזרים עם פרחים. קיימת אמונה נפוצה שככל שהענפים נשארים ירוקים הנפטר יכול לשבח את האל. האל יכול אז לסלוח חלקית או במלואו על חטאיו. על קברים רבים חורתים תמונת דקלים.
אם נסכם את ממצאינו, אנו רואים כי מיני הצמחים הקשורים לטקסי אבלות ולבתי קברות משקפים את העובדה הגיאוגרפית שארץ ישראל נמצאת בצומת תרבותית בין אירופה לאסיה, ולפיכך במשך אלפי שנים עברו ונדדו מנהגים ומסורות ממערב למזרח ולהפך. רוב המסורות והמנהגים שתועדו בארץ נפוצים ברחבי המזרח התיכון והם קשורים למסורות הקלסיות של יוון ורומא, כמון גם לאירופה הנוצרית, ובמידה פחותה גם להודו ולאיראן. לרוב מדובר ממש באותם מיני צמחים, או לפחות באותם הסוגים, אם כי השימוש הנפוץ במרווה משולשת, ככל הנראה, ייחודי לארץ ישראל. 

↧
Search

שוברים שתיקה, תש"ח

December 16, 2015, 9:40 pm
$
0
0
הנה בקליפת אגוז משהו על הדרך שעשינו מאז ימי תש"ח, אלתרמן ובן-גוריון, ועד ימי תשע"ו, ביבי, בוגי, בנט ו'אם תרצו'.

היום אדם כמו נתן אלתרמן, ששבר שתיקה, היה מוקע כ'שתול', מלשין ובוגד.


אלתרמן כתב:
ומלחמת העם שעמדה לבלי חת ... לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי 'אַל תַּגִּידוּ בְּגַת'... 
היא אינה פחדנית כדי-כך!
ועל 'המלשינות'הזו כתב לו ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן-גוריון:


השיר 'על זאת'נדפס לראשונה בעיתון דבר, ב-19 בנובמבר 1948.

יש אומרים, כי השיר נפסל לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית אך כשהדבר נודע לבן-גוריון הוא הורה לבטל את ההחלטה; יש הגורסים כי אין זה נכון והשיר מעולם לא נפסל. כך או כך, אין ויכוח שבן-גוריון התרשם באופן עמוק מן התוכחה והורה להדפיס את השיר בהוצאה מיוחדת כדי לחלקו 'לכל איש צבא בישראל'.

תודה לפרופסור רפי מן.

↧
↧

בורא מיני מזונות: כדור מרובע, שיפודים, טחינת עו"ד, פרווה, חמין

December 20, 2015, 10:24 pm
$
0
0
א. חוקי הגיאומטריה נשברים

רק בישראל, כנראה, אפשר לעגל את הריבוע.

צילום: עידו וינטר

זאת ועוד, אם עיניי אינן מטעות אותי, כדור השוקולד המרובע שבתמונה הוא בכלל משולש!

חיפוש קצר במרשתת הביא ממצאים נוספים, כולל מתכון עם מוּדעוּת ('גימיק שמשעשע את הילדים: איך כדורים יכולים להיות מרובעים?!?'):


ב. פוליטיקה על האש

סמוך למגדל קרית הממשלה בחיפה ('מגדל המפרש'), בשדרות הפלי"ם 17, הכל פוליטי. אפילו השיפודים...

צילום: אלון ריבק

יותם נבין, בדף הפייסבוק שלו, לקח את הרעיון צעד אחד קדימה...


ג. כאן טוחנים עורכי דין

נטע אסף (בתי, כמובן) צילמה את השלט המשעשע הזה בחנות של אחים חממי בשוק מחנה יהודה (רחוב השזיף, מול 'קפה מזרחי'המשובח).


ד. הכל חלב

באחת מחנויות הנוחות 'Yellow', שבאחת מתחנות הדלק 'פז', המציאו מחדש את הלכות הכשרות.

לא ברור מי צילם, מתי והיכן, אבל זה די מצחיק (תודה לבטי פאר)


ה. חמין וטעים

ומילה טובה ל'קופיקס', רשת המזון שהכניסה קצת הגינות לעולם החמדני של בתי הקפה והמסעדות.צביקה באר שוטט בבני ברק ושמח לגלות פריט מזון חדש וזול בתפריט – חמין בחמישה שקלים.

האם גם ערים אחרות זוכות להנות מהצ'ולנט המוזל, האם זה רק ביום חמישי או בכל ימות השבוע, והעיקר מה היחס בין תפוחי אדמה, שעועית ובשר במנה המוצעת? ימים יגידו.




↧

ההפתעות של תיאטרון גשר

December 22, 2015, 10:01 pm
$
0
0

אומרים שתיאטרון גשר הוא נפלא, ואני בטוח שזה נכון, אבל האם שמתם לב שלשחקן, שמצוייר בלוגו של התיאטרון, יש שש אצבעות? אחת יותר מן המקובל.

'מעניין איזו הפתעה הוא מסתיר מתחת לגלימה'... – כתב לי אלון גלעדי, בעל עיני הנץ.


פניתי בשאלה לתיאטרון גשר, והסמנכ"ל אירית נחמני השיבה לי כך:
הלוגו נולד כפלקט של אחת מההצגות הראשונות של גשר שנקראה 'מולייר'. את הפוסטר עיצב מי שהיה בזמנו המאייר של התיאטרון: יבגני דוברובינצקי (שהיה, אגב, הגרפיקאי הראשון של גשר ועשה את הפוסטרים של כל ההצגות הראשונות). הוא חשב שזו תהיה בחירה אמנותית מעניינת לעשות את מולייר עם שש אצבעות. בחגיגות העשרים של תיאטרון גשר, התיאטרון החליט לשנות את הלוגו שלו ובחר את הלוגו הזה.
'בחירה אמנותית מעניינת', בלי ספק. אבל מה בעצם אומרת, או מנסה לומר, בחירה זו?

בכלל, מתברר שיש לתיאטרון גשר איזה עניין, לא מוסבר, בכל הקשור לאצבעות הידיים. לאחרונה מעלה התיאטרון את ההצגה 'מר ורטיגו', והנה המודעה שמפרסמת את ההצגה.

ספרתי ארבע אצבעות בכל יד. כנראה גם כאן יש איזו בחירה אמנותית מעניינת...



↧

על דעת המקום: אנו הולכים ברגל

December 24, 2015, 9:38 pm
$
0
0
מאת יהודה זיו
לזכרו של ידידי הטוב אדם זרטל

הארכאולוג פרופסור אדם זרטל (מקור: אוניברסיטת חיפה)

בשנת 1978 החלה משלחת 'סקר הר מנשה', בראשות פרופסור אדם זֶרְטָל, (2015-1933), 'לחרוש'ברגל את מזרח השומרון עם בקעת הירדן אשר לרגליו (זרטל, פצוע מלחמת יום כיפור, התנהל כל הזמן כשהוא נשען על קביו). בין השנים 2008-1996 גילתה המשלחת חמישהמִתְחֲמֵי פולחן דמויי טביעת כף רגל – כעין אלה המכונים בשם גִּלְגָּל (לשון גל, על שם צורתם המעוגלת) – כולם מן המאות 12-13 לפני הספירה, התקופה שבה נכנסו בני ישראל מעבר הירדן אל מערבה של ארץ ישראל. המתחמים התגלו בשערי 'ארץ כנען' – סמוך למושב ארגמן שבבקעת הירדן, ומול פתחו של נחל יבוק, שבו קיבל יעקב את השם 'ישראל', ואף סביב המזבח מימי יהושע בן נון, שחשף זרטל בראש הר עיבל. 

גילגל ארגמן המכונה 'בַּיָאדַת אֶ-שַּׁעַבּ' (לִבְנַת הָעֵמֶק). מקור: ויקיפדיה

שער ראשי זה של כנען הריהו תחילתה של 'דרך מבוא השמש' (דברים, יא 30), העולה במעלה נחל תִּרְצָה (ואדי אֶל-פָארִעָה) לעבר שכם ויורדת משם אל ים התיכון אשר במערב (ומכאן שמה). זרטל, בעיניו החדות, שם לב כי בפסוק שלפני כן (שם, 29) נמנה הר גריזים לפני הר עיבל. הוא הציע לפיכך, בעקבות מהלכה של אותה דרך, לזהות את הר גריזים עם הר כַּבִּיר, שבראשו יושבת היום ההתנחלות אֵלּוֹן מוֹרֶה, ולא בדרומה של שכם, כמקובל משכבר הימים על תושביה השומרונים. שמחתי לחזק את הצעתו זו באמצעות מסורת ערביי האיזור, המצביעה על קברו של שֵׁיח'בִּלָּאל – המוּאָדִ'ין (הקורא לתפילה) מן ה'צַחָאבָּה' (חבר מרעיו של מוחמד) – בראש הר כביר. הדעת נותנת כי מסורת מקומית זו נתגלגלה אל פי הערבים, בבואם לכאן במאה ה-7, כזכר לסיפור המקראי על יותם: 'וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם' (שופטים, ט 7). חיזוק להצעתי יש אף בכך, שבנוסף למתחם כף הרגל שבצד מושב ארגמן, ושניים נוספים במורד שוליה המערביים של בקעת הירדן, ממוקם 'גִּלְגָּל' נוסף במעלה נחל תרצה, לרגלי פסגתו של הר כביר. ונראה כי בא לציין את ייחודו כ'הר הברכה', הוא הר גריזים. ואכן, הגילגל החמישי שאותר ממוקם בראשו של הר עיבל, שם הוא עוֹטר את 'מזבח יהושע' (דברים, כז 8-2).

בשנת 2013, כאשר משלחת 'סקר הר מנשה'הדרימה גם אל שיפוליו של מדבר יהודה, נתגלה גילגל נוסף ליד היישוב רימונים, אשר בצד הדרך העולה מיריחו לעבר בית אל.

גילגל רימונים (צילום אסף סלומון; מקור: ישראל היום)

'גִּלְגְּלֵי כַּף רֶגֶל'אלה עשויים ללמד, אולי, גם על מאמצי אבותינו הקדומים לקיים את דברי הפסוקים 'כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה' (דברים, יא 24), וכן 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' (בראשית, יג 17), אך לא כדרך שהאמנו בכך כולנו עד הנה: עתה מסתבר, כי אין אלה סתם 'קול קורא'לטיול נינוח ומהנה ברגל בפינות החמד של ארצנו.

ההתיישבות העברית החדשהביקשה להמראשיתה, ובעיקר לאחר הצהרת בלפור וכיבוש הארץ בידי הבריטים, דרכים לחידוש הקשר הלאומי והאישי עם אדמת הארץ. דרך עיקרית למימושו של קשר זה הייתה מִצְוַת 'לֶךְ-לְךָ' (בראשית, יב 1), שהובנה כפשוטה: הליכה וטיולים ברגל בנופי הארץ, עם ספר תנ"ך ביד. וכך נוסדו בארץ חבורות משוטטיםשונות. הראשונה שבהן נוסדה בחיפה כבר בשנת 1916 על ידי המורה פנחס כהן (1956-1887), והוא אשר שאל את כינוים של מן הכתוב: 'מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ' (איוב, א 7). לימים הצטרפו אליהם גם 'משוטטי'יפו ות"א (1919) ואגודת 'הָאַלְפִּינִיסְטִים'הירושלמית (1924). לחבורת משוטטים כזו, שטיילה ב'ארץ החוֹרים'בחול המועד פסח תרפ"ט, הקדשתי בשעתו רשימה בבלוג עונ"ש. 

לבד מן התנ"ך, בעת ההיא כבר יכלו המשוטטים להתרפק גם על שורה ארוכה של ספרי שימוש וידע על ארץ ישראל. כך למשל, 'ספרה של ארץ ישראל', שחובר באנגלית על ידי שני פקידים בכירים בממשלת המנדט, ובשנת 1924 הוא ניתרגם לעברית – בכתיב חסר ובעברית מצוחצחת – בידי יצחק אברהם עבאדי, המתרגם הרשמי לעברית של ממשלת המנדט. בשנת 1928 ראה אור גם 'הארץ', פרי עטו של ההיסטוריון והגאוגרף א"י בְּרַוֶר. ספר זה היה מן הראשונים שרכש אבי לאחר בואנו ארצה, בשלהי 1927, ועוד בילדותי בלעתי אותו בסקרנות, ולתומי אף האמנתי, כי ראשי תיבות שם המחבר, אברהם יעקב, אינן אלא 'ארץ ישראל'...

אברהם יעקב ברַוֵר (מקור:אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

גם על ספר התנ"ך נתווספו ספרים חדשים. תחילה, 'שְׂכִיּוֹת המקרא', שליקט וערך החוקר והעיתונאי מקס סוֹלוֹבֵיטְשִׁיק (לימים מנחם סוליאלי). ספר זה, שנדפס בברלין בשנת 1925, בהוצאת 'דביר-מקרא', כלל בתוכו תמונות ואיורים הקשורים לתנ"ך, הרבה לפני שנדפסו ארבעת הכרכים הפופולריים של 'פני עולם המקרא'בעריכת מיכאל אבי-יונה (1958).


באותו עשור מופלא ראה אור גם 'ספר האגדה', בעריכת חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי (מהדורה שנייה, דביר, 1930), ובעקבותיו 'ויהי היום'של ביאליק, שהתבסס על אגדות דוד, שלמה ואשמדאי (1933). הופעת ספרו של יוסף בן מתתיהו, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', בתרגומו של יעקב נפתלי שמחוני (שטיבל, 1923) הובילה את יצחק למדןלחיבור הפואמה 'מסדה', ואלה הולידו את הנהירה אל מצדה של תלמידים וחברי תנועות הנוער, אם בשיט בים המלח ואם במסעות במדבר יהודה. חבר אגודת 'השומר'ותושב מטולה, פְרַנְץ וַן דֶר הוֹרְן, הקים את 'האגודה למען הָאֶשֶׁד'ועל פי תפיסת עולמה, שתונחל לעתיד לבוא ל'חברה להגנת הטבע', הכשיר שביל מסומן, ראשון מסוגו בארץ, לעבר מפל 'התנור', אשר נחנך ברוב עם ביום י"א באדר ב'תרפ"ט (1929), הלא הוא 'יום תל חי'. 

פרנץ ון דר הורן בטיול במנזר מר סבא במדבר יהודה (מקור: המוזיאון היהודי באמסטרדם; יד יצחק בן צבי)

ברוח זו חיבר המחנך יחיאל הלפרין את משחק הקוביה 'אֶעְבְּרָה-נָא בָּאָרֶץ' (בעקבות 'אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ' – שופטים, יא 17), שעיקרו מסע במאה ואחת נקודות יישוב על פני מפת ארץ ישראל. המשחק, שאויר בידי נחום גוטמן ונלוותה לו חוברת אתרים בשש שפות (הוצאת הלשכה הראשית של הקרן הקיימת ו'אמנות'), ראה אור בשנת 1929 וזכה להצלחה רבה (על משחקי הטיולים בארץ, לפני קום המדינה, כתב גדי כפיר ב'משחקים בבלוג').

המפה שצייר נחום גוטמן למשחק 'אעברה-נא בארץ' (מוזיאון נחום גוטמן לאמנות)

בשנת 1935 פרסם זאב וילנאי את 'מדריך ארץ-ישראל' (הוצאת סטימצקי). הספר (בהשתתפות ד"ר א'בונה) זכה להצלחה רבה ובתוך כמה שנים הפך לסדרת ספרים, שכמה מכרכיה התפרסמו בהוצאה פרטית שווילנאי כינה אותה בשם 'תּוּר'.

בשנת 1938 הוציאו פנחס כהן ודוד בנבנשתי מתחת ידיהם את הספר 'מורה דרך בארץ ישראל: למשוטט, למורה ולתיר', אשר סמל אמא"י (אגודת משוטטים ארץ-ישראל) בשערו. בשנת 1940 ראה אור הספר 'הגליל ועמקי הצפון', פרי עטו של יוסף ברסלבי, שגם היה ראשון בסדרה 'הידעת את הארץ', שמנתה שישה כרכים.
מודעת פרסום בסוף מדריך ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ה

בילדותי הרביתי לשחק עם חבריי ב'אֶעְבְּרָה-נָא בָּאָרֶץ', ואת כל הספרים הנזכרים, שניצבו בספרייתו של אבי ז"ל, בלעתי בעודי נער. בשנים 1945-1943 נמניתי עם כיתת הסיירים בפלוגה ב'של הפלמ"ח, ותוך כדי היכרות עם שבילי הארץ ונופיה למדתי גם 'לראות את התנ"ך'. בשלהי העשור הראשון למדינת ישראל – משנתמנה זלמן אֲרָן שר החינוך והתרבות ויזם את כתיבת תוכנית הלמודים הממלכתית – נקראתי, ביוזמת אליעזר שׂמֹאלי, שהיה אז המפקח על בתי הספר בהם לימדתי, לשמש חבר בוועדה לתוכנית לימודי המולדת והגיאוגרפיה. זכורה לי היטב התלהבותנו על הרחבת הכותרת ל'ידיעתהמולדת', שרימזה גם על קשר רגשי-אינטימי.

מכאן צמח גם שמו של 'מדור ידיעת הארץ'בצה"ל, שהוא, ככל הידוע לי, היחיד מסוגו בצבאות העולם. כשיזם המדור הדפסה של פנקס כיס לחייל, ובו מידע על יישובים ועצמים גיאוגרפיים בישראל, הוענקה לו הכותרת המתבקשת 'כל מקום:פנקס כיס להכרת הארץ' (ענף השכלה במטכ"ל, 1953), רמז למצוות 'כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו' (יהושע, א 3). ספר זה יצא בחמש מהדורות (האחרונה ב-1957). לימים נוסף בו מידע רב על אתריה ההיסטוריים של ישראל, והמהדורה השישית, שראתה אור ב-1978 ונמניתי עם עורכיה, כבר נקראה 'כל מקום ואתר: מדריך שלם להכרת הארץ' (משרד הבטחון וכרטא). מאז יצא הספר במהדורות רבות נוספות (17 במניין).



ברוח תפיסה זו קרא אבי לַבְסְקִי, שהיה ראש מדור ידיעת הארץ בצה"ל (1976-1975), לטור מסלולי הטיול בשבועון 'במחנה'בשם 'דרך ארץ', פַּרַפְרָזָה על מאמר חז"ל: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' (אבות, פ"ב, ב). משנתמניתי אחריו לראש המדור (1985-1976), הכתרתי אותו בכינוי חדש – מוֹרִיָּ"ה (ראשי תיבות: מורשת קרב וידיעת הארץ), הבא לבטא את הקשר ההיסטורי אל ארץ ישראל. את עקרונות הקנייתם של אלה העמדתי, כמקובל בצה"ל, על שלושה: ידיעת הארץ בדרכי נֹעַ"ם (נוֹף, עַם, מוֹרֶשֶׁת), כשהיציאה אל הנוף צועדת במקום הראשון. חבורת המדריכים זכתה מפי בכינוי 'סיירת עופר' (עופרים בארץ הצבי), וגם את ראשי תיבות תפקידם הצבאי החלפתי, והם נקראו מאז מש"קי חֲוָיָ"ה (חינוך וידיעת הארץ). מסלולי 'דרך ארץ'הורחבו והועברו אל דפי האמצע של 'במחנה', ולימים הורשתי את עריכתם לעירית זהרוני, שנפטרה זה לא מכבר, והיא הוסיפה עליהם גם ארבעה עמודי צבע.

באותן שנים קיבצתי לספר רשימות פרי עטי, על טיולים בשמורות טבע, וקראתי לו בשם 'בשביל המטיילים' (משרד הבטחון, 1980) – שֵׁם שכבר עשיתי בו שימוש לפינת שידור שבועית בגלי צה"ל, ובה היצעתי למאזינים מסלול טיול ברחבי ישראל. 


שלום סֶרִי, מנהל ההוצאה לאור של משרד הבטחון, רווה נחת מכפל משמעותו של שם הספר, וכשנערך להוציא לאור את לכסיקון שמורות הטבע, פרי עטו של עמנואל הראובני, שאל בעצתי בדבר שם קולע. שַׂשְׂתִּי להציע לספר החדש שם מן התנ"ך – 'קום התהלך בארץ'. הספר, שעל עטיפתו הוטבעו עקבות נעלי 'פַּלָדְיוּם', שהיו בשעתו פופולריות מאוד בקרב המטיילים, ראה אור בהוצאת משרד הבטחון בשנת 1985 וזכה בתפוצה נאה.


בעקבות כותרת זו כתב יורם טְהַרלֵב את השיר 'קום והתהלך בארץ', בתוספת ו"ו החיבור לנוסח המסורה. השיר, שהולחן על ידי יאיר קְלִינְגֶר, הפך במהירות ללהיט. באתר האינטרנט שלו סיפר טהרלב, כי כתב את השיר גם כמחאה על המנהג החדש לטייל בארץ לא ברגל אלא ב'רִכְבֵּי שֶׁטַח'...


הנה חברי להקת פיקוד צפון והסולן יהודה אליאס, שביצעו את השיר לראשונה:



כשעמד ספרי הבא לראות אור כבר 'היכיתי על חטא'והתחרטתי על שבנדיבות לב כזאת הענקתי לאחרים שם קולע כל כך, אשר יכול היה להלום להפליא את ספריי שלי, שנקראו לבסוף בשמות 'תרמיל-צד' (כתר, 1988) ו'ילקוט-גב' (כתר, 1991). את האחרון שבהם פתחתי במילים שמייצגות היטב את השקפת עולמי:




השורש דר"ך בלשוננו, משמעותו כיבוש, שליטה, כפיית רצון. בתנ"ך אנו מוצאים אותו במגוון שימושים, כמו דריכת שמן ויין, בפסוק 'אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן' (מיכה, ו 15); או לשון כיבוש והכנעה, כגון 'וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ' (מיכה, א 3; עמוס, ד 13) או 'וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם' (איוב, ט 8), וכן 'הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ' (שופטים, כ 43), שפירושו השתלטו על מנוחתוומנעו אותה ממנו. 

כבר במצרים הקדומה שימשה 'דריכה'שם נרדף להַטָּלַת מָרוּת: בימי המלכה חַתְשֶׁפְּסוּת, במאה ה-15 לפני הספירה, הפליגה משלחת מלכותית בים האדום לעבר 'ארץ פּוּנְט [מצפון לאריתריאה], אשר לא דָּרַךְ בה הָאֵל [פרעה. כלומר, איננה בשלטון מצרים], להביא משםמוֹר, לְבוֹנָה וזהב' (ראו: Ian Shaw & Paul Nicholson, The Dictionary of Ancient Egypt, British Museum Press, 1995, pp. 231-232). גם 'דֶּרֶךְ'הריהי, בעצם, הטלת מרות על שטח, וכמוה אף כל סוּגֶיהָ: השם 'מְסִלָּה'נגזר מן השורש  סל"ל, כלומר, דרס, הכניע, ומכאן 'סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה' (איכה, א 15). ואף 'כביש', משורש כב"ש, הריהו שימוש בן ימינו של 'כְּבִישָׁא'בארמית, תרגומה של 'מסילה', ומכאן גם התרגום הארמי לפסוק 'בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ' (שמואל א, ו 12): 'בְּכְבִישָׁא חֲדָא אַזְלִין'.

באותה רוח כתב נתן אלתרמן בשנת 1934 את 'שיר הכביש': 
הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח! / כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח
עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ / אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!

זה אף דינו של השורש צע"ד, אשר משמעותו קניית אחיזה איתנה באמצעות כף הרגל, בעיקר במעלה ובשעת טיפוס. דוגמה לכך יש בברכת יעקב ליוסף: 'בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר' (בראשית, מט 22), כלומר שלוחותיו מטפסות במעלה חומה. ואפשר, שמכאן גם משמעות השורש הערבי צַעִדַ (صَعِدَ), ממנו נגזרו 'צֻעוּד' (מַעֲלֶה), 'צֻעוּדָאא' (מעלה הרים תלול) ואף 'צַעִיד' (כינויה של מצרים העליונה). וכך גם 'אֶצְעָדָה' (שמואל ב, א 10), ובריבוי 'צְעָדוֹת' (ישעיהו, ג 20), שהיא צמיד לולייני, הסובב פעמים אחדות במעלה הזרוע ומחזיק בה. זו אף משמעות הפסוק 'קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים' (שמואל ב, ה 24), שבו הסתייע דוד בדרכו 'לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים' (שם). וכך אף בפתיחת שירת דבורה: 'יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם' (שופטים, ה 4). 

כינויו של חייל בלגיונות צבא רומי היה Caligatus, כלומר בעל נעל צבאית מסומרת (Caliga), ומכאן, כנראה, המונח קַלְגָּס, שנזכר בדברי הכהן משוח המלחמה: 'אל תיראו מפני הגפת תריסין ושִׁפְעַת הַקַּלְגָּסִין' (סוטה, פ"ח, א), כשהכוונה היא לחיילי רומי. ואומנם, בנו של הקיסר גֶרְמָנִיקוּס, שבעודו ילד בן שנתיים או שלוש הפך קמע לצבאותיו כשהוא לבוש מדי לגיונר ונועל נעליים מסומרות, נשא לפיכך את הכינוי 'קַלִיגוּלָה' (Caligula), שפירושו 'נעל קטנה'.

קליגה ממוסמרת (מקור: ויקיפדיה)

כל אלה מלמדים על היות הרגל הנעולה סמל שלטון רומי. אפשר, שמכאן נולדה גם הצעידה הצבאית הַטִּקְסִית, המסמלת את עוצמת השלטון שהיא מייצגת, כמו למשל, 'משמר המלכה'שבפתח ארמון בקינגהאם בלונדון. לא לחינםנולד באנגליה גם משחק ה-Football, הוא ה'כדור-רגל', אשר שמו הנפוץ בכל לשונות העולם מלמד על היותו ה'קרבי'שבמשחקי הספורט. ואפשר להוסיף גם את 'צעדי האווזים'של צבא גרמניה, עבור בצעדי הָ'אֶוְזוֹנִים'של משמר הפרלמנט באתונה, וכלה במצעדי האחד במאי בברית המועצות ובסין. 

הטקס היומי של סגירת הגבול בין הודו לפקיסטן במעבר ואגה (מקור: ויקיפדיה)

מצוות 'לֶךְלְךָ', שנצטווה אברהם בעודו בְּחָרָן (בראשית, יב 1), חזרה ונאמרה לו בשובו ארצה ממצרים: 'קוּם הִתְהַלֵּךְבָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' (שם, יג 17), אף שאין דין 'הליכה'כדין 'התהלכות'. באותה מידה יש גם להבחין בין 'דריכה'או 'התהלכות'לבין 'הנחת כף רגל'. על אף הנינוחות, המשתמעת לכאורה מן הצירוף האחרון, הרי שדווקא בו מסתתרת מעין עוצמה מאגית, ושמא דווקא את זו באה לסמלצורת כף הרגל של מתחמי הפולחן, אשר אליבא דזרטל הותירו אחריהם בני ישראל בעת כניסתם אל ארץ כנען. 

הרגע הדרמטי ביותר במהלכה של כניסה זו אמור היה להתרחש 'כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן' (יהושע, ג 13). ואכן, כך אירע, כפי שמסופר בספר יהושע: 
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם. וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר. וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ. וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יְהוָה בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (שם 17-14). 
ג'יימס טיסו, הכהנים וארון הברית חוצים את הירדן (המוזיאון היהודי בניו-יורק; מקור: ויקיפדיה)

מתוך המאמר 'איך עברו בני ישראל בירדן', דבר, 31 בדצמבר 1936
אפשר אפוא שכריתת מי הירדן לא הייתה עיקר הנס, שכן תופעה זו שבה והתרחשה מדי פעם, כאשר זרימתם המהירה יותר של מי הנהר, בשולי גדותיהם החיצוניות של נפתוליו, חתרה מתחת לגדות הַחַוָּאר הזקופות שמשני עברי ערוצו וגרמה להתמוטטותןאל תוך הירדן ולחסימת זרימתו (עמד על כך יוסף ברסלבי במאמרו 'נס כריתת-הירדן', בית מקרא, לה [תשכ"ח], עמ' 38-23).

תופעה דומה אירעה במחציתה השנייה של המאה ה-13, שעה שבֵּיבַּרְס,סולטאן הממלוכים, הורה לבנות גשר אבנים על הירדן ליד תל אַ-דַּאמִיָה (היא 'אָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן [סרטבה?]', יהושע, ג 16). אך מפולת חוואר אל ערוץ הנהר, בלילה שקדם לחנוכת הגשר, גרמה לו לעמוד בחרבה וללא שימוש עד ראשית המאה ה-20, הרחק מן הירדן, שכבר שינה בינתיים את אפיקו. הגשר החלופי שנבנה במקום פוצץ על ידי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' (יוני 1946), ושוב נבנה שם גשר חדש, הנקרא היום 'גשר אדם'.

ושמא זה גם מקור הכינוי 'גְּאוֹן הירדן' (ירמיהו, יב 5, מט 19; זכריה, יא 3) לערוץ הנהר, שניתן לו בשל הַגֵּאוּיוֹת השבות ופוקדות אותו (אף כי פירושו המקובל הוא 'סבך צמחיה')? כמו כן גרמו לכך גם רעשי אדמה השבים ופוקדים את בקעת הירדן. ואכן, פעמים אחדות אירעו כאן כריתות ממושכות של מי הנהר. 

למשה הובטחה הארץ, ככל שבני ישראל ידרכו על אדמתה: 'כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁרתִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶםבּוֹ לָכֶם יִהְיֶה ... וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ' (דברים, יא 25-24), וכך נאמר גם ליהושע (יהושע, א 3). מכאן גם 'כִּי יִהְיוּ אֵפֶרתַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם' (מלאכי, ג 21), כשם שאנו מוצאים 'תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו' (תהלים, ח 7), או 'לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיוכֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ' (איכה, ג 34). כך עולה גם מן הכתוב: 'כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל' (דברים, ב 5), כלומר: אף לא שמץ שליטה.

בתבליטים מצריים קדומים, שבהם מתוארים טקסי כניעה, נראה המנצח כשהוא דורך על עורף המנוצח. לפיכך אף יהושע אמר בפתח המערה בְַּמַקֵּדָה, בה נחבאו חמשת המלכים, 'אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ... קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִיםהָאֵלֶּה ... כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם' (יהושע, י 25-24). וכך אף שלמה, בפנותו אל חירם מלך צוֹר: 'אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי' (מלכים א, ה 17). צורתם יוצאת הדופן של אותם 'גילגלי כף רגל'באה, כנראה, לסמל גם יתרון עוצמה ושליטה, כבאותם טקסי כניעה. אפשר, שטקס סמלי קדום זה הוא אשר הוליד לימים גם את קריאת הזלזול בלשון הערבית: 'צֻרְמָאיְתִי עַלָא רָאסַכּ' (נַעֲלִי על ראשך), שאין עלבון גדול ממנה.

דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי למקומה של הנעל, הדורכת ושולטת, בעולמם של יהודי מזרח אירופה. הנה כך סיפר הפילוסוף שלמה מימוןבזיכרונותיו, שאותם כתב בברלין בשנת 1792:

חיי שלמה מימון, תרגם מגרמנית י"ל ברוך, הוצאת 'לגבולם', תשי"ג, עמ' 97

'ספר עברי'זה, שבו קרא מימון על 'הסגולה הבדוקה'הוא, ככל הנראה, 'חסד לאברהם', שחיבר הרב אברהם אזולאי, מקובל בן המאה ה-17 (וסבו של החיד"א), ובו נכתב כך על 'סוד השתעבדות אשה לאיש' (חסד לאברהם, סלאוויטא תקנ"ד, נהר מח, נט ע"א):
שאם החתן נזהר לשום רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת שבע ברכות, אותו השמת רגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו. ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. 
גולת הכותרת בהישגי האנושות, מאז ראשיתה, היא כיבוש החלל. אין פלא אפוא אם שער ספרו רב-המכר של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות (דביר, 2011) עוטר בתצלום הנודע ביותר מן הנחיתה על הירח (21 ביולי 1969): טביעת כף רגלו הנעולה של נִיל אַרְמְסְטְרוֹנְג, הראשון אשר צעד על קרקע הירח ואמר: 'זהו צעד קטן לְאדם, צעד גדול לאנושות'. 


↧

שלטים מקומיים: השֵׁד העדתי

December 27, 2015, 10:04 pm
$
0
0


כתב וצילם איתמר וכסלר

ברגע הראשון לא שמתי לב שאצל 'תבליני חלפון', מרחוב אבו חצירא 8 בפרדס כץ, מוכרים בנוסף לקטניות, פירות יבשים וממתקים גם מיסטיקה. ברגע השני זה נראה כמו טעות, במיוחד כאשר מישהו שואל את עצמו לְמה בעצם התכוון חלפון במילה 'בולפעה'המופיעה בסוגריים מעל שמו.

כשניגשתי לצלם את השלט הופיעו מיד שניים בפתח, ולאחר שראו שפניי לשלום, אפשרו לי להיכנס לחנות, שמבפנים לא היתה שונה במאומה מחנויות המכולת של פעם. אחד מהם התייצב מאחורי הדלפק, וכך הבנתי שהוא חלפון האמיתי, והשני הוא סתם אחד.

על המדפים היו מונחות כל מיני צנצנות ושקיות ניילון מלאות בגרגרים שנראים כמו פלפל שחור, גושים שנראים כמו אבני חצץ או פירורים שנראים כמו נסורת. למוצרים של חלפון יש סגולות לגירוש שדים ולביטול עין הרע, ובלבד שמשתמשים בהם נכון. התעניינתי במחירים, והוא הוריד מן המדף שתי קופסאות וכמה שקיקי ניילון. קופסה אחת עם כיתוב בערבית מצאה חן בעיני, אבל חלפון הסביר שיש בתוכה תשעה שקיקים קטנטנים שעולים 15 ש"ח כל אחד. קצת יקר.

'עזוב, זה למתקדמים', הוא אמר והציע לי משהו למתחילים – מיכל פלסטיק קטן עם תערובת של גרגרים, גושים ופירורים, שגם הוא עולה 15 ש"ח בדיוק. מן המדבקה מבינים שמדובר בקטורת המכילה שבעה סוגי סגולות – זוגיות טובה, פוריות, אהבה ואחווה, פרנסה בשפע, שלום בית, נגד עין הרע, חרדות ופחד – כלומר קצת יותר משני שקלים לסגולה. השימוש בכלל לא מסובך. שופכים את תכולת השקית לכלי קיבול חסין אש, שורפים ומסתובבים בבית כדי שריח הקטורת ימלא את כל החלל.


מספרים שבמעבדה של נילס בוהר, חתן פרס נובל לפיזיקה, היתה תלויה פרסת סוס, שמשמשת אצל הגויים בדיוק לאותן מטרות. כשנשאל בוהר, שהיה ממוצא יהודי, אם גם הוא מאמין באמונות טפלות, אמר שלא, אבל הפרסה נמצאת אצלו בכל זאת, על כל צרה שלא תבוא. מה שטוב לבוהר טוב גם לי, אלא שבניגוד לפרסה האחת שהייתה לבוהר, המגוון אצל חלפון בילבל אותי לגמרי, כי אצל יהודים הלא הכל חייב להיות יותר מסובך. התעניינתי אפוא בהבדלים.

– 'בכללי', אמר חלפון, 'הכל עושה אותו דבר'.

– 'ובכל זאת?', הקשיתי.

– 'תלוי מאיזה עדה אתה. המרוקאים למשל אוהבים גַ'אווי', הסביר והראה לי שקיק עם שלוש אבני חצץ בחמישה ש"ח; 'העיראקים מעדיפים עופרת', והצביע על צנצנת מלאה בכדורים מוכספים; 'והטריפוליטאים משתמשים רק בעוּשַק, שזה גם הכי יקר'.

כאן התערב חברו של חלפון, ששתק עד אז. 'המרוקאים אומרים' – אמר והצביע על עצמו – 'שמרוקאי אחד חולה שווה שני טריפוליטאים בריאים. טריפוליטאים צריכים חומרים חזקים במיוחד'.

הוא צחק מן הבדיחה של עצמו, אני חייכתי בנימוס וחלפון – שצריך למכור לכולם – שמר על נייטרליות.
‫
לקחתי את הערכה למתחילים וביקשתי גם שקית ג'אווי, כדי שהמרוקאי יחשוב עלי טובות. בסך הכל 20 ש"ח, שזה כמעט בחינם. 

כש‫הושטתי לחלפון את הכסף הוא נתן לי עוד טיפ חשוב: 'לא לשכוח, גם בשירותים וגם במרפסת', ואז הוסיף, 'כל שני וחמישי אחרי הצהריים, אחרי העלייה לתורה'.

‫– ‫'זה מתחיל להיות קצת יקר', הערתי בזהירות.

–  ‫'החיים יותר יקרים', הוא סיכם. 'רק בריאות!'.

– 'בעזרת השם', עניתי, ושמחתי שאני לא טריפוליטאי.

אם הניסוי יצליח, אשאל אותו בפעם הבאה מה זה 'בולפעה'.


↧
↧

סיפורי רחובות: קולונל מרגולין ודוקטור בגין, פניית פַארְסָה ומשעול לנמן

December 29, 2015, 9:42 pm
$
0
0
א. קולונל מרגולין ב-K הידיעה

קולונל אליעזר (לזר) מרגולין היה איש חשוב ואמיץ, שנזכר אפילו באחת הגרסאות של השיר המפורסם 'אריה, אריה' (קום התנדב לגדוד העברי').

קולונל אליעזר מרגולין (משמאל), לונדון 1917 (מקור: אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון)

בעיר רחובות – שמטבע שמה יש בה המון רחובות – קראו רחוב לכבודו של מרגולין. הם רק שכחו לבדוק איך כותבים באנגלית Colonel.

צילום: דן גרינשטיין

ב. דוקטור מנחם בגין

מה לעזאזל הם הרוויחו מהקיצור של המילה 'דרך'?

בסך הכול אות אחת ויחידה שהוחלפה בגרש.

צילום: דן גרינשטיין

ג. רחוב הַאָ-פַרְסָה 

באזור התעשייה של שכונת תלפיות, לא הרחק מבית מגוריי, נמצא רחוב הפַרְסָה – אך מיצאו לי ולוּ ירושלמי אחד שקורא לרחוב זה בצורתו הנכונה! כולם קוראים לו 'רחוב הפַּרְסָה', עם דגש באות פּ.

מה הסיבה לשם מוזר זה?

באתר הרחובות של העירייה נכתב בקיצור כי מדובר ב'שם סמלי'. אבל סמל של מה?



האם הוא נקרא כך בשל צורתו?

עיון במפה מעלה ספקות. כבר ראינו 'פניות פרסה'מובהקות יותר.


התייעצתי עם זאב קינן, ששלח לי את התמונה שלמטה, והוא הציע פיתרון מתקבל על הדעת:
גם אני שאלתי מזמן את השאלה הזו, ותשובתי לעצמי הייתה, שכיוון שלרחובות באזור יש שמות הקשורים בתעשייה זעירה ובמלאכה – 'חרשי ברזל', 'האומן', 'התנופה', 'הסדנא' (באל"ף!), 'הרֶכֶב', 'המוסכים', 'הגלגל'וכדומה. הפרסה מזכירה, כנראה, את מפרזלי הסוסים. ההיסטוריונים שיבואו אחרינו אולי יסבירו שכאן פרזלו את סוסי הדיליז'אנסים...
כל זה טוב ויפה, אבל מה תגידו על הַ-אָפָּרְסָה של התעתיק ללועזית?

ממש פַארְסָה, או בעברית נכונה: בַּדְחִית.

צילום: אורי להב גולדשמיד

ד. משעול לֶנֶמָן


את הסיפור המצחיק הזה – פיסת היסטוריה ירושלמית עם לקחים להווה – שלח לי שמעון ביגלמן. ידידו, אברהם לנמן, החליט שהוא רוצה רחוב על שמו. וזה סיפורו: 
לפני כעשרים שנה, או אולי קצת פחות, הגעתי למסקנה שרחוב על שמי ופועלי למען האנושות המצומצמת כנראה לא יהיה אם אני לא אדאג לכך. החלטתי לעשות מעשה ולהכניס את הרחוב לרשימת הרחובות של ירושלים. רציתי גם להראות לאחד מחבריי שהדבר אפשרי ולא גורם טרחה יותר מדי גדולה. מבחינתי, היתה זו גם הזדמנות לראות עד כמה אני מוכן להשקיע בפרויקט כזה. בקיצור, אדם משועמם עם חוש הומור ודבקות במטרה.
דבר ראשון הלכתי לחנות שלטים וביקשתי שיעשו לי שלט בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית – בגודל שלטי הרחוב של העירייה. העדפתי לכנות את הרחוב 'משעול'מאחר והרחוב כלל רק בית אחד – הבית שלי. 'משעול'גם שיקף את צניעותי, הידועה עד למרחוק ובה אני גאה במיוחד. צילמתי את השלט, וזאת עוד לפני עידן התצלום הדיגיטלי, אצל פוטו אמיתי, ותליתי אותו בפינת הרחוב מעט גבוה, מפחד שהשלט יוסר על ידי השלטונות. ובאמת השלט נשאר תלוי מספר שבועות או חודשים. 
התפתחות נוספת חלה כאשר פסעתי במשעול ושמעתי שני עובדים של מחלקת המים צועקים זה לזה, שאחד מהם נמצא במשעול לנמן. עבורי זו הייתה ההוכחה שצריך להכניס באופן רשמי את המשעול לרשימת רחובות העיר. 
הלכתי למשרד הפנים ברחוב שלומציון המלכה, חיכיתי שעתיים תמימות בתור הארוך של שינויי כתובת, ואז הגעתי לפקידה שקראה את המספר שלי בתור. הפוטו של 'משעול לנמן'היה תחוב בכיסי מוכן לשליפה. זו הייתה תחילת תקופת המחשבים. אמרתי לה כי עברתי כתובת, מרחוב דן למשעול לנמן 2. המתח עלה וגאה. הפקידה הביטה במסך המחשב, הקלידה מה שהקלידה ואמרה: 'אין רחוב כזה בירושלים'. אמרתי לה: 'מחשבי משרד הפנים אינם מעודכנים, וההוכחה מונחת בכיסי'. שלפתי את הפוטו של 'משעול לנמן'והצגתי בפניה. זו הייתה הוכחה לניצחון רוח האדם החופשי על המחשב! ללא אומר ודברים שינתה הפקידה את כתובתי בתעודת הזהות, מרחוב דן למשעול לנמן. 
מאז הרגשתי כיצד התנפח המשעול והרגיש שהוא רחוב. מדי פעם הייתי מקבל מכתבים ל'משעול', וזאת  לאחר שהודעתי לדוורים, כי נולד רחוב חדש בירושלים. הרחוב קיים עד היום, ואם תשאלו לאן הוא מוביל, לא אוכל להגיד לכם מאחר ואני מצפה עדיין להכנסתו ל'אטלס העולם', שם ישכון  בגאון עד עולם. 
אם אתם חושבים שבזה נסתיימו הרפתקאות המשעול, אז לא. השלב הבא צץ עם קבלת ההודעות לבוחר. במחשב של משרד הפנים אין חוכמות, והוא הפנה אותי לקלפי במרכז העיר שנועד לחסרי בית. אחר כך שדרגתי את עצמי והוספתי את כתובתי גם על גבי הצ'קים. בבנק לא שואלים שאלות...


↧

גלגולו של ניגון: אין כמו יפו בַּלֵּילוֹתֶ'ה

December 31, 2015, 9:30 pm
$
0
0
נמל יפו בלילה (צילום: ברוך גיאן)

מוקדש לידידי ברוך גיאן
שילדותו עברה עליו ביפו

א. אין כמו יפו בעולם

הרבה שירי זמר מוכרים ואהובים יש על יפו. החל ב'זוהי יפו', של יוסי גמזו ומשה וילנסקי (המזוהה עם ביצועו של אבי טולדנו), עבוֹר ב'כל הכבוד'של דן אלמגור ודוּבִּי זלצר מהמחזמר 'קזבלן' ('אחד הולך עם בחורה ביפו בין ערביים', בביצועו הבלתי נשכח של יהורם גאון), וכלה ב'נמה יפו, נמה'היפהפה, שכתבו יוסף מילוא ויעקב שרת והלחין יוני רכטר (בביצוע הדודאים). אבל בראש המצעד ניצב, לטעמי, 'אין כמו יפו', שירו של חיים חפר, המוכר יותר כ'אין כמו יפו בלילותֶ'ה'.

המגדלור ביפו. גלוית דואר מראשית המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)

שיר זה הוא כבר כמעט בן שישים שנה. מאז כתיבתו, בשנת 1957, הוא סיפק לא מעט מטבעות לשון, ובראשן שורות הפתיחה 'אין כמו יפו בלילותֶ'ה / אין כמו יפו בעולם', שהפכו צירוף רווח לתיאור יופיה של עיר הנמל העתיקה שעל חוף הים התיכון, ולא רק בלילות אלא גם בימים. השורה הזו גם צוטטה בשירם משנת 2001 של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'איך קוראים לאהבה שלי':
זה רובה זה מצלמה / זה מצטלם כמו מלחמה וזה נשמע כמו יריות / ואין כמו יפו בלילות 
הצירוף 'שפתיים צבע דם'גם הוא חלחל לשפתנו (למשל בשיר משנת 2000 של יוני רועה, 'היא כל כך יפה'), וכמובן, 'ככה זה בעולם, אין אמון בבני אדם'...

ומה פשר התוספת '-תֶה'ל'לילותֶ'ה', ל'חתיכותֶ'ה', ל'מנדנדוֹתֶ'ה'ול'זוּגוֹתֶ'ה'? כפי שיוברר בהמשך, זו לא רק תפארת החרוז, אלא גם רמז משועשע למקור הצרפתי של השיר.

הטיפוסים המיוחדים של יפו, שחפר תיאר בקיצור נמרץ בשיר, קרמו עור וגידים בשנות השבעים והשמונים ב'תמונות יפואיות', סדרת טוריו ההומוריסטיים (ואחר כך ספריו) של העיתונאי מנחם תלמי, שנכתבו בהשראת ספריו הידועים של דיימון ראניון. בשנות התשעים הפכו ספריו של תלמי גם לסדרת טלוויזיה מצליחה.

מנחם תלמי, תמונות יפואיות: סיבוב שני, ספריית מעריב, 1981; ציור: שמואל כץ

שירו של חפר נכתב עבור תוכניתם הראשונה של חברי 'רביעיית מועדון התיאטרון' (1957) שביים יוסף מילוא. ברביעייה זו, שהייתה חיקוי גלוי לרביעיית 'פְרֶר ז'אק' (Les Frères Jacques; האחים ז'אק) הצרפתית, היו חברים שמעון בר, גדעון זינגר, ראובן שפר, וייבדל לחיים ארוכים – יענקל'ה בן-סירא.



מודעה על פתיחת מועדון התיאטרון (מעריב, 10 במאי 1957)

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1961, השיר נכלל גם בתכנית הראשונה של להקת 'התרנגולים', שביימה נעמי פולני. זהו הביצוע המפורסם, האהוב והמוכר ביותר:



ב. המילים

הנה המילים כפי שנדפסו לראשונה בספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות', הוצאת 'עמיקם', תשכ"ב (1961), עמ' 104-102 (הציורים של אריה נבון):


ג. השטח הגדול

חפר מתאר בשיר כמה מן הטיפוסים הססגוניים – שלא לומר קרימינלים – שאיכלסו את 'השטח הגדול'של יפו העתיקה בשנות החמישים, כאשר יפו עדיין לא הייתה מפונפנת ויוקרתית כפי שהיא כיום.

לאחר מלחמת העצמאות הייתה יפו עיר הרוסה וחרבה, שממנה כבר נמלטו אלפי משפחות ערביות. את מקומם של הערבים שברחו תפסו עתה משפחות של עולים חדשים, שהתמקמו בבתים ההרוסים ונטולי התשתיות. אבל אין לטעות, הריסות השטח הגדול נוצרו כבר בעקבות דיכוי 'המרד הערבי הגדול'בידי הבריטים (1939-1936). הבריטים ניצלו את ההזדמנות ופוצצו בתים רבים, גם כענישה וגם כדי לפלס צירי מעבר בשטח הצפוף.

בעיי החרבות הללו, בחלק הצפוני של העיר העתיקה, שהיום נמצא במרכזו 'גן הפסגה', גרו בשנות החמישים בצוותא בני המשפחות הערביות שנשארו בעיר ועולים מכל תפוצות ישראל, אשכנזים ומזרחיים. מטבע הדברים הפך השטח הגדול לאתר שבו צצו מאורות פשע, מועדוני הימורים ופרח בו פשע זעיר של גנבים, קלפנים, זונות, שיכורים ובריונים. בקיצור, לא מקום נחמד לאנשים מהוגנים.

צילה בינדר, 'השטח הגדול' (דבר, 14 בינואר 1955)

משהו על ההווי שהתפתח בשנות החמישים בשטח הגדול, והיה מקור השראה ודאי לכתיבת השיר, אפשר למצוא בדיווחים רבים שהתפרסמו בעיתונות באותם ימים. הנה דוגמה צבעונית במיוחד, העוסקת בחיים דהאן, עבריין מפורסם בשעתו, שכונה גם 'קזבלן'. דהאן היה זה שכנראה עמד מאחורי דמותו הספרותית של 'קזבלן', כפי שזו עוצבה במחזה המפורסם (ולימים גם המחזמר והסרט) שכתב יגאל מוסינזון.

חרות, 13 בינואר 1953
בנימין זיגל (2001-1922) עטור מדליות
(מקור: הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה)

אגב, 'הקצין ב. זיגל', שעל פי הידיעה בעיתון חטף 'ראשיה'מחיים דהאן, היה גם הוא דמות מיתולוגית, ולא בדיוק 'שוטר חנפן'...

זהו ניצב בנימין זיגל, לימים קצין חקירות נודע במשטרת ישראל שהקים את היחידה הארצית לחקירות הונאה, התפרסם בכינוי 'זיגל האיום'והיה אימת הפוליטיקאים המושחתים ואנשי 'הצווארון הלבן'.

זיגל, שבמלחמת העולם השנייה לחם בצבא האדום ובצבא פולין העממי וזכה במדליות רבות על אומץ לבו, עלה לארץ ב-1948 ומיד התגייס למשטרת ישראל.


חיים דהאן 'מלך השטח הגדול'ובת זוגו יפה. צילום מתוך השבועון 'העולם הזה' (מקור: חדר המידע)



כמה שנים קודם לכן, אותו יגאל מוסינזון פרסם את החלק החמישי בסדרת ספריו הנודעת 'חסמבה', ומיקם את העלילה בשטח הגדול. הסיפור 'חסמבה וילדי ההפקר' (טברסקי, תשי"ב / 1951) עסק בחבורת ילדים שחיו חיי פשע וילדי חסמבה נאבקים כדי לשחררם מהשפעתו הרעה של פטרונם, הנבל האולטימטיבי, אלימלך זורקין.


והנה עוד כמה פירושי מילים ומושגים שנזכרים בשיר, עבור הדור שלא ידע את השטח הגדול.

כשעוברות החתיכות'ה ... ווֹלָה, זאת ממול פצצה!

כינויים מיושנים אלה לנשים יפות ומושכות רווחו במקומותינו עשרות שנים, עד שעודכנו בדור האחרון בביטויים חינניים פחות ופוגעניים יותר ('שָׁאפָה', 'כּוּסית'וכדומה).

מילת הסלנג 'חתיכה (וברבים 'חתיכות') הומצאה, ככל הידוע לי, בסך הכול כמה שנים קודם לכן, ב-1950, על ידי המתרגם המחונן אליעזר כרמי. כרמי, שתרגם לעברית את סיפוריו של דיימון ראניון, העניק לקובץ הראשון את הכותרת 'ברנשים וחתיכות' – תרגום של שם המחזמר המצליח Guys and Dolls, שהועלה לראשונה בברודוויי באותה שנה. במהדורה מאוחרת תרגם זאת כרמי בצורה מדויקת יותר: 'ברנשים ובובות', אך הכינוי 'בובה'לנערה יפה, שאומנם הזכיר גם את ה-babe באנגלית, לא תפס בעברית, ונשמע קצת מלאכותי. לעומת זאת ה'חתיכה'שלטה בסלנג הישראלי ללא מצרים במשך שנים רבות.

אינני יודע מתי נכנסה לשפתנו המילה 'פצצה'ככינוי לאשה יפה באופן יוצא מן הכלל. אולי בשיר זה של חפר?

בוא ניקח פה כסא-נוח ונמכור אותו לשְׁמִיל

מי זוכר היום את ה'כסא-נוח'? רק עליו אפשר לכתוב רשימות נוסטלגיה ארוכות.

בכל בית ישראלי עם מרפסת היה כסא כזה, בעל מסגרת מתקפלת עשויה עץ או אלומיניום, ועליה נמתחה יריעת בד ברזנט או רצועות קלועות של פלסטיק. אין צריך לומר, ששפת הים הייתה זרועה במאות כסאות-נוח, שאותן אפשר היה לשכור מגברתנים ובעלי חזקה למיניהם. כשהכסא היה נפתח לכל ארכו יכולת להתמתח עליו, להפקיר גופך לקרני השמש ו'לנוח'. כאשר קמת מישיבת המרגוע הזו תמיד נשארו סימני רצועות על הגב ועל הישבן, ואילו הכיסאות על שפת הים היו סתם מטונפים בחול וספוגים במים ובזפת... אח, היו ימים!

כסאות-נוח על שפת ים תל-אביב (מקור: נוסטלגיה אונליין)

שורה חמש ב'צְלִיל'

קולנוע צליל נפתח בשנת 1947 בשדרות ירושלים 10 תחת השם 'סינימה ראשיד'. ב-1949 הופעל הקולנוע על ידי קבוצת נכי מלחמת העצמאות, ששינו את שמו ל'צליל' (ככל הידוע, על שמה של קצינת השיקום שלהם בבית חולים תל השומר, ששמה היה צלילה). היום נמצא במקום, באופן מקרי אך סמלי, 'מועדון התאטרון'.

חזית קולנוע 'צליל', 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

באנו אל תוך בנק-הָעָם

בנק בשם כזה, שאת קופותיו ניסתה לפרוץ חבורת השלימזלים שמתוארת בשיר, לא היה ולא נברא. אבל היה 'בנק קֻפּת-עם', ואולי לבנק זה, שהיה לו סניף ביפו, ברחוב רזיאל 19, התכוון המשורר. בנק זה, אגב, נקנה על ידי בנק לאומי והתמזג לתוכו בשנת 1977.

מעריב, 24 ביולי 1955

השמות שנזכרים בשיר – אלוירה, לוֹטֶה, שמיל, צ'יקו הנהג, מוישה גנב הזגג, אלי פוקר הקלפן – הם כמובן חסרי משמעות, ובכל זאת הם מלמדים על האופי הרב-עדתי של אוכלוסיית יפו בשנות החמישים. במיוחד אהוב עליי 'מוֹיְשֶׁה גַּנֶב הזגג', שבלי ספק דיבר יידיש...

ד. המקור הצרפתי


מניין נחל חיים חפר את שירו?

המקור השופע ממנו ינקו פזמונאינו בשנות החמישים, ובראשם חיים חפר ומכובדנו, יבדל לחיים ארוכים, דן אלמגור, היה הזמר הצרפתי, ובעיקר שנסוניהם של להקות כמו רביעיית ה'פרר ז'אק'או ה'קומפניון דה לה שאנסון'. ואכן, כפי שכבר הראיתי ברשימה קודמת בעונ"ש, שעסקה בגלגולי השיר 'אוהבי הטבע', גם שם וגם כאן נטל חיים חפר לחן ששרו ה'פרר ז'אק', וגם שם וגם כאן כל הקרדיטים השתבשו לחלוטין.

כפי שאפשר לראות בצילום המילים למעלה, חפר נתן את הקרדיט על הלחן לפלוני בשם פ'לוריס. במקורות מאוחרים יותר כבר נפתח הקיצור פ'לפרנסואה – צרפתי או לא? אבל מה לעשות והפ'הוא לא 'פרנסואה'אלא 'פביאן'; והאיש אינו המלחין, אלא מחבר המילים בצרפתית. לא צריך לומר שאין שום קשר בין המילים המקוריות לבין יפו, לא בלילות ולא בימים.

בשנת 1955 שרה חבורת הפרר ז'אק – שעליה כבר כתבנו בקצרה כאן – את השיר 'Totor têtu' (טוטור הקטן). מילות השיר נכתבו על ידי פביאן לוֹריס (Fabien Loris), שהתפרסם פחות כפזמונאי ויותר כשחקן קולנוע (1979-1906), ואילו הלחן הוא של כריסטין ורגר (Christiane Verge), שעליה מצאתי מעט מאוד פרטים.

את המילים המקוריות בצרפתית אפשר למצוא כאן.



ההקלטה המקורית של השיר בביצוע הפרר ז'אק, ובו מצויינים שמות הפזמונאי והמלחינה

כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה של המנגינה בביצוע שלושה אקורדיוניסטים וירטואוזיים (טוני מורנה, אמיל פרוד'הומה וז'אן קארדון). ההקלטה שמורה באוספי הספרייה הלאומית הצרפתית.



ה. ובחזרה אלינו...

'אין כמו יפו'זכה לביצועים נוספים. ב-1965 הקליט אותו צדוק סביר'במקצב ריקודים':



כאן ביצוע משותף של גידי גוב עם להקת 'אטרף', בתכנית הטלוויזיה 'לילה גוב' (1996):



וכאן עיבוד כלי של הלחן בביצוע נהדר (לטעמי) של אמן האקורדיון עוזי רוזנבלט, ולצדו אוריאל אטלס (גיטרה) ונח רוזנצוייג (חליל). הוקלט בפסטיבל אבו גוש, 2014.



ולסיום, קריאה נרגשת לחובבי הזמר העברי והספורט האתגרי:

מי בכם ימצא לנו סוף סוף את המקור המקסיקני (?) האבוד לשירו של חיים חפר 'רחוב פנורמה' ('יש בחיפה חתיכה / היא גרה ברחוב פנורמה'), שגם אותו שרו חברי 'רביעיית מועדון התיאטרון'ואחריהם 'התרנגולים'?



↧
Search

פה ושם בארץ ישראל: מקומות קדושים, תמרורים, זבל, שירותי שבת

January 3, 2016, 9:39 pm
$
0
0
א. טיול בארץ הקודש

הקוראים זוכרים, מן הסתם, את הפוסט 'ארץ הקודש',שממנו התברר כי חנות 'איקֶאָה'הפכה לאתר קדוש במסלולם של הצליינים החדשים.

ובכן, מתברר שלאחרונה נוסף עוד אתר לרשימת קברי הצדיקים: בית החרושת לשוקולד של 'עלית'.מישהו יודע איזה צדיק קבור שם?

הטיול גם כולל עלייה לקבר 'חנה ושבעת בניה'! (השמועה אומרת שבקרוב ייחשף גם הקבר של שלגיה ושבעת הגמדים).

מכל מקום, הטיול מיועד לגברים ולנשים, אבל לא תופתעו לשמוע שבאוטובוס יש 'הפרדה מוחלטת'.

תודה לנחום גורליק

ואגב טיולים בארץ, יש הפתעות ושעשועים גם לחילוניים.

הרב קרל פרקינס מנידהם (מסצ'וסטס), שם לב למודעה המוזרה הזאת, של חברה בשם Tour & Smile (טייל וחייך), שקושרת בין טבילה בים לבין... השתלות שיניים.

'יש לך מושג', שאל קרל, 'למה חברה שמשווקת השתלות שיניים צריכה לצרף למודעה אישה הצפה במים הכחולים של הים? אולי זו שיטה רפואית חדשה לטיפולי שיניים...'.


ב. שוויון מגדרי גם בתמרורים

ברחוב בן-מימון בירושלים יישמו את התיאוריה הפמיניסטית גם על תמרורים, וטוב שכך.

צילום: ברוך גיאן

ג. זבל מדאורייתא 

בשכונה החרדית בית ישראל, שבצפון בירושלים, שירטט אזרח מודאג ואחראי שלט גדול, בניסיון שווא להרתיע את המלכלכים בראש חוצות. השלט מכריז: 'תורתנו הקדושה אומרת: הזורק זבל ברשות הרבים אדם מזיק הוא ועונשו רב (עיין במעשה בבא קמא דף נ עמוד ב)'.

צילום: יאיר פז

מה שווה האזהרה הזאת? התמונה מוכיחה שלא הרבה...

ניקיון אולי לא נקבל, אבל פרק בתלמוד נוכל ללמוד. במסכת בבא קמא הובא הסיפור הזה:
תנו רבנן: לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים וּמְצאוֹ חסיד אחד. אמר לו: 'ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?'לגלג עליו. לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים. אמר: 'יפה אמר לי אותו חסיד "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך"'.

ד. בית שימוש שומר שבת

שלט שהודבק בשירותים, בכניסה לעיר הבה"דים שבנגב. כנראה שעל זה נאמר: 'ותומכיה – מאושר'.

לא הגיע הזמן לחזור לשירותי 'בול קליעה'? שם אין חשש לשום אב מלאכה והשימוש בשבת מאושר לכולם.

צילום: אבי זיו

↧

שירותי הביטחון

January 5, 2016, 9:37 pm
$
0
0
א. המשטרה בוטחת בהשם

הדִבְקִית הזו, שהודבקה על גב רכב משטרתי, שעסק השבוע בסריקות ברמת אביב אחר המחבל מכפר ערערה, שרצח שלושה אנשים ונעלם (עד רגע זה) כלא היה, אומרת עלינו הרבה. אם השוטרים בוטחים בה', במי בדיוק אנחנו צריכים לבטוח?

ועל הדבקית הזאת אפשר לומר מה שאמר רש"י על הפסוק 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' – 'יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, ויש שדורשים אותו לגנאי'...

צילום: איתמר וכסלר

ב. אין כניסה ללובשי מדים

השלט הזה צולם באתר בנייה ברחוב דגניה בטבריה.

מישהו יכול לפרש את הדבר המוזר הזה?

צילום: ערן מאיר

ג. אין כניסה לצה"ל

בכביש הגישה לגן הלאומי שבטה שבנגב, בלב הדיונות והכלום, יש שלט שאוסר על כוחות צה"ל להיכנס למקום.

הפוך על הפוך! הרי בדרך כלל, חלקים גדולים בנגב מוכרזים 'שטח אש', שאסור לאזרחים להיכנס אליהם... 

כנראה שהכוונה היא למנוע כניסת טנקים או תותחים לתחומי הגן הלאומי.


צילום: דויד ארנפלד

ד. צבא הגנה לנחמן

עוד ניכוס חרדי במדינה המשוגעת שלנו. עכשיו גם צה"ל עובד בשביל רבי נחמן...

צולם סמוך לשיכון חסידי גור בערד.

צילום: יחזקאל לביא

ה. בור בטחון

את הפינה הזו צילמתי ביציאה מתחנת הדלק של צומת שילת. יש בה איזה קסם של המציאות הישראלית ההזויה: בור בטחון לחפצים חשודים וקופת צדקה לשבת, אבל אל תתבלבלו: 'כאן לא פח אשפה'...

צילום: דוד אסף
ו. ברכת הבית החכם

וכדי להיות ממש בטוחים, הנה פרודיה חביבה שעשתה חברת 'בזק'על 'ברכת הבית'הנפוצה, שאיש אינו יודע את מקורה ועל כן רבו גרסאותיה, וגם גרסה זו (שצולמה בבני ברק) בכללה.


צילום: בצלאל אבנון

↧
↧

מהיסטוריה 'אובייקטיבית'להיסטוריה מעורבת

January 7, 2016, 9:20 pm
$
0
0

מאת עמנואל אטקס*

המילה 'אובייקטיבית'המופיעה בכותרת מעוטרת במירכאות, מפני שכמו כל היסטוריון גם אני מודע לצורך לסייג את אידיאל האובייקטיביות כאשר מדובר במחקר היסטורי. ההיסטוריון אינו פועל בחלל ריק. הוא קשור בקשרים גלויים וסמויים למערכת של ערכים, אמונות ודעות, הלכי רוח וסדרי עדיפויות, וכל אלה עשויים להשפיע על הדרך שבה הוא מתאר ומפרש את מושאי מחקרו.

ועם כל זאת, יש הבדל של שמים וארץ בין ההיסטוריון הביקורתי, הפועל מתוך מחויבות לחקר האמת והעושה לשם כך שימוש בדרכי המחקר של הדיסציפלינה ההיסטורית, ובין ההיסטוריון המגויס, הפועל מתוך מניעים אידאולוגיים או פוליטיים והעושה בעבר כבתוך שלו. דוגמה בולטת של היסטוריה מגויסת היא ההיסטוריוגרפיה החרדית, העולה כפורחת בעשורים האחרונים. דוגמה מן הקצה האחר של המפה הפוליטית היא סדרת ספריו של שלמה זנד, והבולט בהם 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?' (2008).


כמי שעסק בהיסטוריה של תנועות שפעלו בחברה היהודית במזרח אירופה במאות ה-18 וה-19, ואשר היחסים ביניהן עמדו בסימן של מתיחויות ומאבקים, אני מעיד על עצמי שמעולם לא העדפתי אחת מהן על פני רעותה ולא התקשיתי לגלות אמפתיה כלפי כל אחת מהן. כאשר תלמידים היו שואלים אותי למי מן התנועות האלה אני נוטה, נהגתי להשיב שכאשר אני עוסק בחסידות אני 'חסיד', כאשר אני עוסק בהתנגדות לחסידות אני 'מתנגד', בהשכלה אני 'משכיל', וכך הלאה.

הכול טוב ויפה, ובעיקר נוח, כאשר עוסקים בתופעות היסטוריות שהתרחשו בתקופות רחוקות. ואולם מה קורה כאשר ההיסטוריון פונה לעסוק בתופעות שיש להן נגיעה ישירה לחייו כאן ועכשיו? האם ההיסטוריון הביקורתי יכול לעסוק גם בתופעות שנויות במחלוקת כאשר יש לו עמדה ברורה ביחס אליהן? לשון אחר, האם ההיסטוריון הביקורתי יכול להיות בה בעת גם אובייקטיבי וגם מעורב? אני מבקש לטעון, שבמקרים מסוימים הדבר אכן אפשרי ואפילו מתבקש.

כדי להדגים טענה זו אתמקד בשתי תופעות, שלכל אחת מהן היבטים רעיוניים, חברתיים ופוליטיים. אני מתכוון לחברה החרדית, מכאן; וּלְמה שנהוג לכנות 'גוש אמונים'מכאן (בכינוי זה אני מתכוון לגרעין האידאולוגי הקשה של תנועת ההתנחלות ולעורף הרעיוני-החינוכי התומך בה). למרות ההבדלים הברורים בין שתי תופעות אלה, משותפת להן הפנייה אל העבר כמקור השראה ומקור סמכות. ואולם, העבר שעליו הן מסתמכות הוא מדומיין וההיסטוריון הביקורתי יכול לקרוא עליו תיגר ולהפריכו.

נתחיל בחרדים. במהלך המאה ה-20 התפתח בקרב החברה החרדית דגם חדש של הנהגה רוחנית המכונה 'גדולי התורה'או 'גדולים' (בעגה היומיומית: 'גְּדוֹיילִים'). על פי ההשקפה החרדית, ה'גדולים'הם תלמידי חכמים, שבזכות הישגיהם יוצאי הדופן בלימוד התורה ובזכות מעלותיהם המוסריות הם ראויים ומסוגלים להנהיג את העם היהודי בכל תחומי החיים, ובכלל זה גם בענייני חברה וכלכלה, חוץ וביטחון. ואם לא די בכך, הרי שבניגוד למסורת בת דורות רבים, ה'גדולים'אינם חייבים לסמוך את הוראותיהם על ראיות מן התלמוד ומספרות הפוסקים. מה שמייחד מנהיגים אלה ומעניק להם סמכות הוא 'דעת תורה', כלומר סוג של כריזמה נבואית, שמאפשרת להם לקבוע מהי עמדת התורה בכל עניין העומד על סדר היום. ההכרה בסמכות ההנהגה הבלתי מוגבלת של ה'גדולים' והרעיון הגלום במושג 'דעת תורה'הם שני צדיו של מטבע אחד. ועוד זאת, מן הספרות החרדית עולה גם הטענה שגדולי התורה הם אלה שהנהיגו את עם ישראל מאז ומעולם.

הרב אלחנן וסרמן, דעת תורה, ניו יורק [1937] (מקור: HebrewBooks)

לנוכח החידוש שבתופעת ה'גדולים'מתעוררת שאלות רבות: מדוע וכיצד התפתח דגם זה של הנהגה, מה היו מקורות ההשראה שלו ועל איזה צרכים הוא בא לענות? הידרשות לשאלות אלה מצריכה יריעה רחבה יותר, וכאן אדון רק בדרך שבה החברה החרדית מעצבת את דמותם של ה'גדולים'ואת הרקע ההיסטורי שבמסגרתו צמחו.

בעשורים האחרונים אנו עדים להופעת ספרים רבים המוקדשים לסיפור חייהם של ה'גדולים'. לכאורה מתיימרים ספרים אלה להציג ביוגרפיה של אותם אישים, ואולם לאמתו של דבר מדובר בספרים שכל תכליתם להעלות על נס את מעלותיהם של ה'גדולים', הן בלימוד תורה הן ביראת שמיים. מדובר בספרות הגיוגרפית לכל דבר, שגיבוריה הם דמויות מיתולוגיות. מאליו ברור שספרות זו מבקשת להצדיק את התביעה להכיר בסמכותם הבלתי מעורערת של ה'גדולים'.


דיוקנם של ה'גדולים', כפי שהוא מעוצב בספרות השבחים החרדית, טבוע בחותם עמוק של אידאליזציה, גלוריפיקציה ובנליזציה. חייהם מופקעים ממציאות שיש בה פיתויים, לבטים, ספקות ומשגים. העיירה שבה נולדו, בית ההורים שבו גדלו והמחנכים שאליהם נחשפו – כולם מוארים באורם הזוהר של ערכי התורה והיראה. ה'גדולים'מעולם לא מעדו, מעולם לא נכשלו ומעולם לא סטו מן המסילה המובילה אל ייעודם. מאליו ברור, כי ה'גדולים'גם לא נטמאו בנגע ההשכלה, המודרנה והציונות. זאת ועוד, משעה שהפכו ל'גדולים'הם התעלו למדרגת שרפים ומלאכי עליון. לפיכך אנו, המחברים, העורכים והקוראים של הספרים המוקדשים להם, איננו מסוגלים לרדת לסוף דעתם ועל אחת כמה וכמה אין בכוחנו הדל לעמוד על מלוא גדלותם. ממילא לא נותר לנו אלא להתבטל בפניהם ולקבל ללא ערעור או הרהור את הוראותיהם. ניסיונות 'מבפנים', שנעשו פה ושם, לנפץ מיתוס זה – כמו למשל הספר Making of a Godolשל הרב נתן קמנצקי (2002; מהדורה מתוקנת 2005) – התקבלו בזעם ובהחרמת הספר, על אף שהמחבר עצמו הוא בנו של אחד מאותם 'גדולים'ובעצמו רב נכבד.


כהיסטוריון ביקורתי אין לי כל יומרה לעוּץ לחרדים איזה דגם של הנהגה עליהם לבחור לעצמם, ואולם כהיסטוריון מעורב אני רשאי לנסות ולהפריך את תמונת העבר המדומיין, שעליה מתבססת התביעה להכיר ב'גדולים'כמי שראויים להנהיג את כלל ישראל. הטענה, כאילו מאז ומתמיד היו אלה גדולי התורה שהנהיגו את הציבור היהודי בכל תחומי החיים, היא חסרת שחר. בחברה היהודית המסורתית היה עיקר הכוח מרוכז בידי הפרנסים, שהשתייכו לעילית החברתית-כלכלית והם שהיו המנהיגים הפוליטיים של הקהילות. אין ספק שגם לרבנים נודעה השפעה על חיי הציבור, אך הם ביססו את פסקיהם על מקורות ההלכה ומעולם לא התיימרו להנהיג את הציבור על סמך כריזמה נבואית. דגם ההנהגה של גדוליהתורה, כמו גם הרעיון של 'דעתתורה'העומד בבסיסו, הם חידוש גמור של הדורות האחרונים, ואפשר לראותם כ'מסורת מומצאת'.

זאת ועוד, הקורא התמים בכרכים הרבים של ספרות השבחים החרדית עשוי להסיק שהקהילה היהודית במזרח אירופה, ובייחוד זו שבליטא, התנהלה כולה בסימן של לימוד תורה ומעשי חסד, מעין בני-ברק בליטא. ועוד הוא יוכל לדמיין, שמציאות אידאלית זו נמשכה עד שבאו המשכילים, הציונים, הרפורמים והחילונים, שפרצו פרצות בחומת בית ישראל. אלא שגם זו תמונת עבר חסרת שחר. לא למותר לציין, שהתופעה המכונה 'חברת הלומדים', שבה כל או רוב הגברים מקדישים את חייהם ללימוד תורה ואילו נשותיהם מפרנסות אותם, גם היא תופעה חדשה וחסרת תקדים. כאשר עמדו ישיבות ליטא בשיאן, במפנה המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, למדו בכולן יחד רק אלפים מעטים, שהיו אחוז זעיר מכלל אוכלוסיית הגברים היהודים בקיסרות הרוסית.

'גבאים ועסקנים לישיבת קדש פאניוויעז במדינת ליטא', לפני 1940 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

התופעה השנייה שההיסטוריון המעורב יכול לדון בה, מבלי לוותר על מחויבותו כהיסטוריון ביקורתי, היא מה שנקרא פעם בשם 'גוש אמונים'. הכוונה היא לאידאולוגיה דתית-לאומית-משיחית, מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, שעמדה ביסוד מפעל ההתנחלות ומוסיפה למלא תפקיד חשוב במערכת החינוך הדתי-לאומי במדינת ישראל. גם כאן מתאפיינת אידאולוגיה זו ביצירת עבר מדומיין, שמשמש מקור השראה ולגיטימציה. דוגמה מובהקת לכך יש במאמר שפרסם הרב זלמן מלמד, רבה של התנחלות בית אל, בכתב העת 'נקודה' (גיליון 119, מרס 1988). ואלה דבריו: 
זה כמה דורות שאנחנו נמצאים בתהליך של אתחלתא דגאולה. הגאון מווילנה שהתכונן לגאולה, שלח את תלמידיו ארצה – וכמוהו עשו גם גדולי החסידות אשר שלחו את תלמידיהם לארץ-ישראל במגמה להתחיל את תהליך השיבה והבנין של ארצנו. והאתחלתא הזאת היתה אז קמעא-קמעא: אחד מעיר ושניים ממשפחה. ומעט מעט הלכה והתרחבה מגמה זו; נתחזקה ההליכה, הקצב גבר, הצעדים גדלו, עד שהגענו, לפני כ-40 שנה, לשלב חדש: לתקומת מדינת ישראל.
מקור: אוסף 'גוש אמונים', הספרייה הלאומית

הציונות איננה קשורה אפוא לא ל'סופות בנגב'ברוסיה ולא לאנטישמיות המודרנית במרכז אירופה ובמערבה. הציונות גם לא הושפעה מן הלאומיות המודרנית באירופה. וכי מה לנו ולמנהיגים כמו פינסקר, ליליינבלום, אחד העם והרצל, שלא לומר וייצמן ובן-גוריון? הכול התחיל עם תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגאון מווילנה, שעלו לארץ בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, ומשם נמשכה 'אתחלתא דגאולה'עד לייסודה של מדינת ישראל.

על מה הסתמך הרב מלמד כאשר הציג את הגאון מווילנה ותלמידיו כחלוצי הציונות? ביסוד דבריו עומד מיתוס, שצמח בחוגי משפחת ריבלין בשנות הארבעים של המאה ה-20 ואומץ וטופח בידי חוגים שונים בציונות הדתית מאז שנות השבעים ואילך. ואלה עיקרי המיתוס: בשלהי המאה ה-18 קמה בשקלוב שברוסיה הלבנה תנועה ציונית משיחית, שקראה לעליית המונים לארץ ישראל. בראש התנועה עמדו ר'בנימין ריבלין ובנו ר'הלל, אבות משפחת ריבלין לדורותיה. ביסוד התנועה הזאת עמדה משנה משיחית פרי רוחו והגותו של הגאון מווילנה, ועל פיה השלב הראשון של תהליך הגאולה צריך להיות 'בדרך הטבע', היינו עלייה המונית לארץ ישראל ובניינה, שבעקבותיה יבוא השלב השני: הגאולה השלמה מידי שמים. תלמידי הגאון מווילנה, שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19, פעלו אפוא במצוות הגאון ועל יסוד משנתו המשיחית.

בשנת 1947, ערב ייסודה של מדינת ישראל, ראו אור שני ספרים מפרי עטו של שלמה זלמן ריבלין. בספר האחד, שכותרתו 'חזון ציון', מתוארת התנועה הציונית-משיחית שנזכרה לעיל, ואילו בספר השני, שנקרא 'קול התור', נפרסה משנה משיחית המיוחסת לגאון מווילנה, אשר הועלתה, כביכול, על הכתב בידי תלמידו הלל ריבלין משקלוב. כאמור, בעקבות מלחמת ששת הימים אומץ המיתוס הריבליני גם בחוגי הציונות הדתית, והסיפור המשפחתי היה למיתוס בעל משמעות לאומית. זאת ועוד, המיתוס הריבליני נעטף גם במעטה של מחקר ביקורתי על ידי כמה חוקרים שביקשו להעניק לו אמינות היסטורית.

ח"ה ריבלין (עורך), חזון ציון, מהדורה שנייה ומושלמת, תש"ז, עמ' 7

במאמר מקיף פרי עטי, שראה אור לפני כמה חודשים (עמנואל אטקס, 'הגאון מווילנה ותלמידיו כ"ציונים הראשונים": גלגוליו של מיתוס', ציון, פ [תשע"ה], עמ' 114-69), הוכחתי שהמיתוס הריבליני הוא בדיה חסרת שחר. בחינה ביקורתית של המקורות בני התקופה מגלה שתלמידי הגאון לא פעלו מתוך מניעים משיחיים, ולא כל שכן מניעים ציוניים; שספר 'קול התור'הוא מזויף; וכתבי המחברים, שטיפחו את המיתוס הריבליני והתאמצו לשוות לו גיבוי אקדמי, אינם עומדים באמות המידה של מחקר היסטורי ביקורתי. ה'פרושים', הלא הם תלמידי הגאון שעלו לארץ ישראל בראשית המאה ה-19, כתבו דברים מפורשים על מניעי עלייתם: הם שאפו לכונן בארץ מרכז של לימוד תורה בהשראת דמותו של רבם. מכאן נבע גם כינוים, שכן בדומה לגאון גם הם ביקשו לפרוש מעסקי העולם הזה ולהקדיש את כל זמנם ומרצם ללימוד תורה. עליית המונים לארץ ישראל והחשת הגאולה 'בדרך הטבע'לא עלו על דעתם. המעוניינים בבחינת הראיות העומדות ביסוד קביעות אלה יימצאום במאמרי הנזכר.

אני מבקש לסיים בהצעת שתי שאלות: מדוע נוח וקל לאמץ מיתוס מעין זה ומה הן ההשלכות הנובעות מכך? 

את התשובה לשאלה הראשונה יש לבקש באופיו המורכב של המפגש בין המשיחיות המסורתית ובין הציונות. לית מאן דפליג, מכל מקום בקרב החוקרים האמונים על דרכי המחקר הביקורתי, שהציונות נולדה על ברכי הלאומיות המודרנית באירופה, ואלמלא הלאומיות המודרנית אי אפשר היה להעלות על הדעת את הופעת הציונות. הפוגרומים ברוסיה בשנות השמונים של המאה ה-19, כמו גם התעצמות האנטישמיות המודרנית במרכז אירופה ובמערבה בעשורים האחרונים של אותה מאה, הם אלה שיצרו את הנסיבות שהיו דרושות להופעתה של תנועה לאומית מודרנית בקרב יהודי אירופה.

הרעיון המשיחי והתקווה המשיחית כשלעצמם, לא היה בהם די כדי להוליד את התנועה הציונית. ואולם בדיעבד, לאחר הופעת הציונות, עשו דובריה ומנהיגיה שימוש ברעיון המשיחי, הן כתקדים היסטורי והן כמקור השראה. הדוגמה המפורסמת ביותר של היסטוריוגרפיה המגייסת את המשיחיות לצרכי הציונות היא מפעלו של ההיסטוריון הדגול בן-ציון דינור. דוגמה ידועה לשימוש מטפורי בסמלים משיחיים יש ב'אלטנוילנד'של הרצל. את בית הכנסת הגדול שיוקם בירושלים כינה הרצל בשם 'היכל'. הוא תיאר אותו כבנוי מאבני גזית, ובתוכו ניצבים שני עמודי 'יכין ובועז'וכן מזבח נחושת וכיור. מנהיגים ציונים אחרים, ובהם חיים וייצמן, דימו את ייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים לבניין בית המקדש. אלה רק דוגמאות לתופעה רחבה יותר של שימושים מטפוריים שעשתה המחשבה הציונית במושגים ובסמלים מתוך המסורת תוך כדי חילונם.

חילוּן בית המקדש בשיר שנכתב לכבוד פתיחת האוניברסיטה העברית, 1925
('צאו ורונו: שלושה המנונים לכבוד האוניברסיטה העברית', עונ"ש, 28 במרץ 2014)

ואולם, אם להיסטוריונים חילונים כמו דינור לא היה קושי לראות ברעיון המשיחי מקור השראה לציונות, כאשר אין ספק שהוא היה מודע להבדל המהותי ביניהם, ואם מנהיגים כהרצל או וייצמן לא חששו להשתמש בסמלים משיחיים שימוש מטפורי, שונה המצב תכלית שינוי ביחס למנהיגי הציונות הדתית מראשיתה. עבורם, הרעיון המשיחי הוא עניין רציני ואי אפשר לרוקן את משמעותו המקורית על ידי חילוּנוֹ. לפיכך, אין פלא שאחדים מן הרבנים שתמכו ב'חיבת ציון', כמו גם אלה שהנהיגו לימים את תנועת 'המזרחי', ביקשו לראות בהופעת הציונות ביטוי לראשית מהלך הגאולה במובנה המסורתי. מי שהכין תשתית רעיונית עבור רבנים אלה היו שניים מ'מבשרי הציונות', הרב צבי הירש קלישר והרב יהודה חי אלקלעי, שהציעו נוסחה מגשרת ומפשרת בין המשיחיות המסורתית ובין הציונות: השלב הראשון של הגאולה אמור להתממש בעלייה לארץ ישראל ובהפרחת שממותיה 'בדרך הטבע', ובשלב השני תבוא הגאולה השלמה מידי שמים.

השימוש ההיסטוריוגרפי והמטפורי שעשו הוגים ומנהיגים ציונים חילונים במשיחיות, כמו גם הניסיונות של רבנים תומכי הציונות לגשר בינה לבין המשיחיות המסורתית, תרמו בלי דעת לטשטוש הגבול בין שתי התופעות. המיתוס על הגאון מווילנה ותלמידיו כמבשרי הציונות צמח והתפשט ב'שטח האפור'שבין המשיחיות המסורתית ובין הציונות. ואולם, אימוצו של מיתוס זה, בין שנעשה מתוך תמימות ובורות היסטורית ובין שנעשה בזדון כדי לקדם סדר יום פוליטי, משמעותו היא ניסיון להתכחש למקורותיה של הציונות ולאופיה כתופעה מודרנית על כל המשתמע מכך. יתר על כן, אם מנהיגי תנועת ההתנחלות רואים את עצמם כנושאי הכתר של הציונות האותנטית, הרי שבאמצעות טיפוח המיתוס על תלמידי הגאון כציונים הראשונים הם מבקשים לנכס לעצם גם את ההיסטוריה של הציונות.


תלמידי הגר"א על המשמר (איור: נעם נדב; מוסף הארץ, דצמבר 1996)

אז למי עמל ההיסטוריון הביקורתי, והאם הוא יכול לצפות שמחקריו ישפיעו על החברה שבתוכה הוא פועל? תשובתי היא, שככל שמדובר באותם מגזרים שמטפחים את המיתוסים שנזכרו לעיל, ספק גדול אם יהיו מוכנים להתנער מהם. ואולם, קהל היעד העיקרי שאליו פונה ההיסטוריון המעורב הוא הציבור הרחב, שאיננו בקי די הצורך בהיסטוריה היהודית ונתון למניפולציות מבעלי עניין. החברה בישראל מצויה בעיצומה של מלחמת תרבות על דמותה ובמלחמה זו ממלאת תמונת העבר תפקיד חשוב. הבּוּרות הרווחת בכל הנוגע לתולדות העם היהודי ותרבותו יוצרת חלל ולתוכו חודרים גורמים המנכסים לעצמם, שלא בדין, הן את 'היהדות'הן את 'הציונות'. ההיסטוריון הביקורתיוהמעורביכול, ולטעמי גם חייב, לקרוא תיגר על המיתוסים העומדים ביסוד יומרה זו.

לעניין זה אפשר להשתמש בדברי המשנה במסכת אבות (פ"ב, טז): 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לִבָּטֵל ממנה'. 
____________________________________________________________

* פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקסלימד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא גם היה המנחה של עורך בלוג עונ"ש בכתיבת הדוקטורט (אבל זה היה מזמן). הרשימה מבוססת על הרצאה שנישאה ביום עיון לכבוד פרופסור ירחמיאל (ריצ'י) כהן, לרגל פרישתו לגמלאות (17 בדצמבר 2015).

↧

פרנסות של יהודים: מעבדות, לא מה שחשבתם

January 10, 2016, 9:56 pm
$
0
0
יש משחק כזה. של אולפני דיסני...

אחרי שעסקנו בדוקטורים ('דוקטור! דוקטור!') ובאקדמיות ('האקדמיה הישראלית למדעים'), הגיעה שעתן של המעבדות. תשכחו מכימיה או ביולוגיה, מיקרוסקופים או צלחות פטרי. המעבדות היום הרבה יותר מגוונות ומעניינות.

א. המעבדה המיקרוביולוגית

כדי להבין את מינוּף עולם המעבדות נתחיל בעולם הקלאסי, באותם לבורנטים עמלנים שמעניקים לנו במסירות שירותי מעבדה חובקי עולם. אני בטוח שפרופסור סמרה מבית החולים בילינסון מנצחת על קונצרן פעילויות משוכלל ומרתק במיוחד, אבל היפוכונדרים חלושי דעת כמוני חשים ברע רק מקריאת הרשימה, ובטוחים – כמו ג'רום ק'ג'רום מחבר 'שלושה בסירה אחת' – שבגופם מקננות כל המחלות האלה...

צילום: איתמר וכסלר

ב. המעבדה לתיקוני חרמשים

במעבדה הזו (שצילומה נלקחה מארכיון השלטים של איתמר וכסלר, ואין לדעת אם היא עדיין פעילה) ישחיזו למענכם משורים וחרמשים, מכסחות ומפוחים, וגם שרשראות למגוון שימושים שעשויים לעלות בדעתכם.

צילום: איתמר וכסלר

ג. המעבדה לצילום מים

לצלם מים כולם אוהבים... אבל ביוב?

(מקור: שומר)

ד. המעבדה למשענות ראש וגב

אין משענת – חוץ מקנה רצוץ – שאין לה מעבדה.

צילום: איתמר וכסלר

ה. מעבדות לעיניים ולשיניים

יש מעבדות שמתמחות בחלקי גוף שונים. לפי הפרסום שהן עשו לעצמן לא בטוח שאלה המקומות הכי מומלצים.

גם כאן, הצילומים נלקחו מארכיון השלטים של איתמר וכסלרובהחלט ייתכן שהמעבדות והשילוט כבר שודרגו מאז. האופטומטריסט YOSEF פעל בזמנו ברחוב קינג ג'ורג'בתל אביב, והמעבדה של רופא השיניים הייתה בשוק הכרמל.



ו. מעבדות במגזר החרדי

1. כובעים

ישראל מידדשלח לי את המודעה הזאת, שמציגה עבודת כפיים אמיתית במעבדה, כולל סולמות, מטאטאים ומכסחות:


2. שעטנז

אין לך מצווה בתורה שזכתה למעבדות אמיתיות עם מיקרוסקופים ומומחים לטקסטיל כמו איסור שעטנז. איתמר וכסלר מצא בארכיונו תמונה ישנה של המעבדה ברחוב מאה שערים:


וכך נראה השלט היום, מרוענן ומעודכן מבחינה גרפית, כולל הבס"ד הבלתי נמנע שנשמט מהשלט המקורי:

(מקור: ויקיפדיה)

↧

בורא מיני מזונות: מאפיית פינסק, גת מכוּר, שוק על ירך

January 12, 2016, 9:51 pm
$
0
0
א. מפינסק לארץ ישראל

בזמנו הבאתי בעונ"ש תמונה של 'חומוס ברדיצ'ב'במרכז חורב בחיפה ('אוקראינה בארץ ישראל'), ושיערתי שאפילו הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה מוכן לנגב שם חומוס בפיתה (מה גם שהחומוס כשר למהדרין).

צילום: יונתן לרנר

אז אחרי ברדיצ'ב, הגיע גם תורה של פינסק...

צילום: דוד אסף

עוגיות ממולאות מ'מאפיית פינסק'. איזה שם ואיזה איור מלבב! ריחות השטעטל עלו באפי כשראיתי את האריזה הריקה זרוקה ברחוב. אגב, ה'ב. מזונות', שמתחת לחותמת הכשרות, כוונתו להזכיר לנו – שקוצים שכמותנו – שיש לברך על העוגיות: 'בורא מיני מזונות'.

באתר האינטרנט של קונדיטוריה אנטקוביץ'מסופר, כי עסק האפייה המשפחתי התחיל כבר בשנות השלושים בפינסק. כמה חבל שפינסק זו מתוארת, בבוּרוּת, כ'עיירה קטנה ... הנמצאת בגבולות פולין'.


לשם הדיוק, פינסק הייתה עיר ואם בישראל וגם בפולין. בשנות השלושים של המאה ה-20 גרו בה כ-35,000 איש, מתוכם כ-21,000 יהודים. היום נמצאת פינסק בתחומי בלארוס וגרים בה כ-136,000 איש. לא בדיוק עיירה קטנה...

ב. אל תגידו בגת

השלט האניגמטי הזה – 'הגת מכור' – צולם בשכונת שעריה (בדרום פתח תקוה), שרבים מתושביה יוצאי תימן. מה בעצם הוא אומר? אולי סוג של קמצנות. אל תגנבו לי את עלי הגת, מכרתי הכול...

צילום: חיים כהן (המקורי)

אגב, 'גת'הוא בכלל שם עממי, שנגזר מהשם האמיתי של השיח 'קאת', שמקורו בערבית.

מ'ויקיפדיה' למדתי כמה עובדות מעניינות על הגת:
בשל נוכחות הקאתינון בצמח הקאת, הוא אסור למסחר בארצות הברית, בגרמניה, בחלק ממדינות אירופה ובמצרים. הוא מותר לשימוש ברוב מדינות האיחוד האירופי, בבריטניה ובחלק ממדינות ערב. בישראל לא הייתה שום הגבלה על צמח הגת עד שבפיצוציות החלו להמכר גלולות סינתטיות בשם 'חגיגת'. ה'חגיגת'הכיל גם כמויות גדולות של קאתינון שפגע במשתמשיו. בעקבות כך התקיים דיון בכנסת ולפי המלצת משרד הבריאות, הותר הצמח לשימוש ולמסחר בצורתו הטבעית בלבד. נכון ל-2011, מגודל צמח הקאת בישראל, לשימוש מסחרי, בשטח בהיקף כולל של כ-1,000 דונם, המשווקים לירקנים ולפיצוציות‏.  
לאור העובדה כי הצמח מותר לשימוש ברוב מדינות העולם, מחירו נמוך יחסית, ופחות גורמים עבריינים מעורבים בסחר. שמועות לפיהן הסחר בגת תומך בטרור הופרכו. נמצא שהדבר נכון לשתי מדינות בלבד: אפגניסטן וקולומביה. יש המניחים כי גם בתימן הגת משמש למימון ארגוני טרור כמו אל קאעידה. קיימת הערכה שמחצית מאוכלוסיית תימן נוהגת לשבת בצוותא, בדרך כלל בשעות אחר הצהרים, ללעיסת קאת. בעבר נעשו ניסיונות מטעם גורמים בממשל להניא את האזרחים מהמשך קיומו של הרגלם זה‏.
ג. שׁוֹק על ירך

לתחרות השם העברי המוצלח לבית עסק – אם תהיה כזו – אני מציע את אטליז 'שוק על ירך', ברחוב לוינסקי שבתל אביב. בדקתי באינטרנט והתברר לי שיש אטליז בשם זה גם ברחוב ליכטנשטיין, בשכונת הר חומה בירושלים.

אז כיפאק לשניהם.


המגנט על המקרר של דלית שחר, ותודה לרמי נוידרפר שצילם.

↧
Viewing all 1805 articles
Browse latest View live
Search