Quantcast
Channel: עונג שבת (עונ"ש)
Viewing all 1822 articles
Browse latest View live
↧

מסע מסביב לשולחן: אפלייה מינית בצלחת (ב)

September 3, 2014, 9:27 pm
$
0
0


החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.


מאת דליה למדני

נשים אוכלות בסתר

באנגליה הוויקטוריאנית, ליידי שרצתה להיחשב 'רוחנית', מעודנת ואצילית, אסור היה לה שתיתפס כשהיא נהנית בעליל מאוכל או מיַיִן. משום כך נהגו נשים רבות לאכול בחדרן לפני שהצטרפו לסועדים בחדר האוכל. ערכים אלה שררו אז גם בארצות הברית. סקארלט אוהרה, הגיבורה של 'חלף עם הרוח', אכלה משהו בבית לפני שיצאה לסעודה חגיגית ולפני שהמשרתות הידקו היטב את שרוכי המחוך הלוחץ, שממילא לא אפשרו לה לטעום בחוץ יותר מאשר כזית. 


סקארלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) מהדקת מחוך, 'חלף עם הרוח', 1939.

ברבע האחרון של המאה ה-19 נולדה בארה"ב תנועת נשים שדגלה ברפורמות ושמה לה למטרה ליצור זיקה בין המדע למשק הבית. היו למגמה הזאת כמה שמות: 'ניהול-בית מדעי', 'מדעי הבית', 'ניהול-בית פרוגרסיבי'ועוד. הנשים שניסו להשתית את הבישול על בסיס מדעי ולשנות את הרגלי האכילה של אמריקה היו עדיין חדורות ערכים ויקטוריאניים, כולל אלה שראו באכילה עניין גשמי שאינו יאה לגברות כבודות.

לוֹרה שַפּירוֹ כותבת בספרה 'סלט מושלם', שנשים אלו ראו באכילה בפומבי עניין שאין מנוס ממנו, אך הקפידו שלא להתענג עליו. הן הבינו שרבים מוצאים הנאה באכילה וזה הציב בפניהן אתגר: 'לאוכל יש כוח רב. הוא מסוגל לעורר תשוקות חמדניות שיש לשלוט בהן ביד תקיפה'. הן האמינו בסגולות התזונתיות של האוכל ובכוחו לקדם צמיחה פיסית, חברתית ואפילו מוסרית.

אין פלא אפוא שבבתי הספר לבישול של ראשית המאה ה-20 עסקו באוכל מכל ההיבטים האפשריים – הרכּב, ערך תזונתי, בריאות, תכנון, קנייה, בישול, קישוט, עריכת שולחן, הגשה, פינוי, נימוסים, נושאי שיחה, אווירה סביב השולחן ועוד כיוצא באלה. מה שלא מצא ביטוי בשום קוּרס, בשום שיעור ובשום טור בישול בעיתון, היו עניינים זניחים כגון פיתוח חוש הטעם, או אוכל כמקור הנאה.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הגִזרה השדופה לא הייתה אידיאל של יופי ואיש לא עסק בדיאטות של הרזיה. לא היה צורך בכך, שהרי רווחה ברבים ההכרה שנשים מחונכות היטב הן יצורים שהאוכל אינו מלהיב אותם ולכן הם מסתפקים במועט. שרה טייסון רורר, מבית הספר לבישול של פילדלפיה, פירטה ב-1894, בעיתון 'חדשות משק הבית', את התפריט השבועי הדל שלה, שדי בו להשביע את תאבונה הקלוש. 'אני חוששת שרוב האנשים ירגישו שהם גוועים ברעב עם תפריט כזה', סיכמה. שפירו, המביאה את הדברים בספרה, מציינת שגזרתה הדשנה של רורר העידה על תיאבון מצוין דווקא.



מדריך אנגלי מ-1872, שנקרא 'נימוסים מודרניים ברשות היחיד וברשות הרבים', קובע כי 'גברות צעירות אינן אוכלות גבינה, בשר-ציד ומאכלים פיקנטיים'. במיוחד יש להקפיד על כך בארוחת הערב, מדגיש המדריך. מרגרט ויסֶר סבורה שהנימוק לכך הוא אותו נימוק האוסר על נשים ללגום משקאות חריפים: החשש שפיהן ידיף ריח שלא ינעם לגברים. בספרה 'טקסי הסעודה'קובעת ויסר שנשים עדיין מקבלות על עצמן לנהוג כפי שמצופה מהן, כלומר, 'לאכול פחות מהגברים ולהעדיף מזונות קלים יותר וחיוורים יותר – עוף וחסה, למשל, במקום בשר-ציד ותפוחי אדמה'.

יש אוכל שהוא עצמו בעל 'מהות נשית'ולכן מסמל נשיוּת ומתאים לנשים, כשם שבשר אדום הוא גברי במהותו ולכן מסמל גבריוּת ומתאים לגברים. דוגמה מפתיעה לאוכל נשי מביאה מרגרט ויסר בספר אחר שלה, 'הרבה תלוי בסעודת הערב', שבו היא דנה בארוחה אמריקאית טיפוסית, על כל מנותיה: תרנגולת, תירס, אורז, סלט חסה בשמן זית ולימון וגלידה. היא מנתחת כל אחד מרכיבי הארוחה בנפרד, מתעכבת על ההיסטוריה שלו ובוחנת את משמעותו התרבותית.

בפרק המבוא לספר מצהירה ויסר: 'עלינו להיות מודעים לכך שהארוחה הזאת, כמעט כולה, היא נשית בהקשריה. לאינדיאנים האמריקאיים, התירס הוא "אמא ומקור הזנה"ולנו, התרנגולת (בשר חיוור, בלי דם אדום ורק מעט שומן הנראה לעין) היא בבחינת בחירה "נשית"; האורז, גרגר עדין, הוא לבן כמו התרנגולת ובמקורותיו המיתולוגיים (אף כי לא בתרבות שלנו) הוא ילדה; החסה היא ... קרה, ירוקה ו[לכן] נשית; הלימון הוא בעל פטמה, שמן הזית בתולי, הגלידה קרה, חלבית ומוגשת בצורות מעוגלות, נשיות בהגדרתן'.

במקום אחר בספר היא כותבת שבעבר היה נהוג שהבת הצעירה במשפחה תערבב את הסלט באצבעותיה, מה שאשרר את נשיותה המיתולוגית של החסה. הצרפתים, כשרצו להדגיש כי אישה היא עדיין צעירה ונאה, אמרו שהיא 'מערבבת את הסלט באצבעות'. זיהויו של סלט עם נשיות הוא מעין אקסיומה שאיש מההיסטוריונים של  האוכל, ככל הידוע לי, אינו מערער עליה. אין לי ספק שזיהוי מוחלט כזה יכול היה להיווצר רק בתרבות מערבית מובהקת, ובמיוחד בתרבות האנגלו-סקסית, שהתייחסה לירקות  מבושלים  כאל סרח עודף (ירקות חיים היו מחוץ לקונסנזוס בכלל; ארה"ב הכירה במשך מאות שנים רק בשני סוגים של סלט חי, מכרוב ומחסה).



לורה שפירו מרחיקה לכת עוד יותר ממרגרט ויסר: היא סבורה שמנַת הסלט מדגישה את הנשיות של כל הארוחה. יתר על כן, היא רואה במנת הסלט 'לא-אוכל', המהווה אתנחתא 'לא-תזונתית'בסעודה. ספרה 'סלט מושלם'נקרא על שמו של סלט מפורסם מראשית המאה ה-20, המורכב מכרוב, כרפס ופלפלים אדומים, קצוצים דק ולכודים בקריש של ג'לטין שקוף. הסלט הזה שמר על המוניטין שלו במשך כמה עשורים, שבהם חל בו שינוי קל בלבד: הקריש השקוף נעשה אדמדם (ממיץ עגבניות). שפירו רואה בסלט זה את התגלמות הנשיות, אך גם סלטים שהרכבם מוצק יותר לא איבדו את הדימוי המקורי שלהם, שהוא מעין 'שבריריות עלעלית'.


תפריטים שתוכננו לנשים בלבד הדגישו תמיד את המאכלים המתוקים והקלילים, שרבים מהם היו חסרי ערך תזונתי כמעט. מבין התצוגות שהוכנו ליריד המזון של בוסטון ב-1894, המדוברות ביותר היו אלה שנקראו בשמות 'פרחים אכילים', 'סעודת הערב של בתולת הים', 'סעודת צהרים פרפרית'וכיוצא באלה. הגדילה לעשות מרגרט סידני, שזכתה בפרס על מאמר שכותרתו 'איך לאכול, לשתות ולישון כראוי לנוצרי', שהתפרסם ב'גוד האוסקיפינג'.

היא תיארה בו את מצוקתה של משפחה דמיונית, שהבן שלה מראה סימנים ברורים של נשיות בהעדפותיו הקולינריות. 'טום הצעיר נראה ומתנהג כמו ילדה', היא כותבת. ההורים עושים כמיטב יכולתם, אך לשווא. 'איך יוכלו לאלץ אותו שיאהב את הרוסטביף הנא, העסיסי והרך, ואת תפוח האדמה הצלוי שעכשיו הוא מפנה להם עורף וכובש את רעבונו עד שהרפרפת מגיעה לשולחן?'. לסידני אין ספק כי מי שמצפה בקוצר רוח לקינוח המתוק, מתנהג כמו ילדה, וכי מי שמתנהג כמו ילדה, חזקה עליו שייראה כמו ילדה.

הסעודות שתוכננו למועדוני גברים, או למסיבות רווקים, עמדו בניגוד בוטה לסעודות שהוגשו בהתכנסויות של נשים. בין המאכלים המומלצים לגברים בלטו אוּכּף כבש, עופות צייד, גבינה חריפה ולחם שחור. בהרצאה שכותרתה 'מה הבעלים אוהבים לאכול', שנערכה בבית הספר לבישול של בוסטון, הוצע תפריט ובו ארנב מטוגן, חציל ממולא אפוי, מאפה קדרה של תפוחי אדמה, גבינה מתובלת ופאטה עם פלפלות חריפות. היה בתפריט גם סלט חסה, אך כדי שהעלים הירוקים לא ייראו נשיים מדי בסעודה של גברים, הוסיפו להם רוטב של חומץ ושמן, מתובל בצ'אטני.

בסיפור שכתבה מרי ווילקינס פרימןבתחילת המאה ה-20, מתוארת ארוחת הערב של לואיזה, רווקה החיה בכפר בניו אינגלנד וסועדת בגפה. על השולחן הערוך 'קערת זכוכית מלאה דמדמניות זרויות סוכר, צלחת עם עוגות קטנות ועוד צלחת עם לחמניות בהירות. גם עלה או שניים של חסה, שאותם חתכה בעדינות'. את אלה אכלה לואיזה 'בתיאבון, אף כי באופן מעודן, כמנקרת'. זוהי, ככל הנראה, ההתגלמות של הקסם הנשי, המצליח לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה: לאכול בתיאבון ועם זאת להיראות כלא-אוכלת, רק 'מנקרת', להתמלא ולשבוע מ'לא-אוכל' (עלים של חסה). לא סתם תרתי דסתרי, אלא גשמיוּת רוחנית המעגלת זוויות ומשייפת ניגודים.


מרי וילקינס פרימן ומארק טוויין בחגיגת יום ההולדת השבעים של טוויין
(מקור: Harper's Weekly, 23 December 1905)

האידיאל הנשי הזה לא נעלם גם כעבור מאה שנים. בפתחה של המאה ה-21, העולם עדיין מתפעל מדוגמניות שדופות, דקיקות כמו נייר העיתון שבו נדפסות תמונותיהן, פחות או יותר. גם אם השידפון מחק מגופן את סממני המין, הן מוצגות עדיין כהתגלמות הנשיות. לכן, כנראה, לעולם איננו רואים אותן כשהן אוכלות.

אוכל מסורס לנשים

מי שמעוגן היטב בתרבות האוכל של אגן הים התיכון, אינו יכול להתייחס ברצינות לרעיון שסלט ירקות רענן מסמל 'מהות נשית', סברתי. טעיתי, ככל הנראה. בפרוס האלף השלישי, ישראל נוהגת על פי קודים עתיקים של נימוס אנגלו-סקסי, ממש כאן, ממש עכשיו: 'לכי תבני ארוחת נשים בלי חסה', כותבת נירה רוסו ('שבעה שקרים על חסה', מוסף הארץ, 31.5.02). מאחר שאיננה  רוצה 'להתפיח'את החברות שלה, 'רק לגרום להן אכילה של נחת', היא מגישה להן 'חסה איכותית, שמותרת לכל נקבה בכמויות'.

רוסו יודעת היטב שקביעותיה הן בגדר המלצה לקהל קוראיה, או לפחות לחברותיה הנמנות עם הקהל הזה: 'בענייני אופנות מטבח יש לי אמירה', היא מצהירה באותה כתבה. כשהיא מבטיחה כי 'חסה תמיד אפשר לאכול ולהזמין בציבור ולצאת בסדר. מעודנת' – היא מאששת את כללי הנימוס  הוויקטוריאני של שלהי המאה ה-19.



לא רק בתרבות המערב הוכן אוכל מיוחד להתכנסויות של נשים. רבקה לוי-מלוּל מספרת בספרה 'הבישול המרוקני'על מאכל מיוחד לנשים שנקרא 'קוסקוס אלעשוב'. מדבריה הקצרים והסתומים קשה להבין ממה בדיוק מורכב המאכל הזה. משמו אפשר להסיק שהוא עשוי מעלים ירוקים, או מעשבי תיבול, אך המחברת מציינת בסוגריים שמדובר ב'תערובת זרעים'ותו לא. מהמאכל הזה נהנו נשים שהתכנסו מדי ראש חודש, שהיה היום החופשי שלהן, כדי לספר בדיחות, לשיר ולרקוד. לקוסקוס הזה הייתה 'השפעה מעוררת, כמו של שיקוי אהבה', היא מדגישה.

מועד ההתכנסות מעיד כי מדובר בנשים יהודיות, אך לא מן הנמנע שגם מוסלמיות בילו ואכלו כך. גם בספרו של יעקב יהושע 'ילדוּת בירושלים הישנה', מתואר מנהג ההתכנסות של הנשים בראש חודש. הוא מצטט את דודתו, האומרת, בין השאר: 'לכבוד יום זה הכנו מטעמים ערֵבים ... ואכלנו ושרנו בצוותא ... לפעמים הצטרפו אלינו גם שכנות מוסלמיות שקיימו איתנו קשרי ידידות'.



במובנים אחדים, התנועה לשחרור האישה, שהורָתה ולידתה בארצות הברית, הייתה גם התנועה לשחרור מהסטריאוטיפ הנשי שטבע זיגמונט פרויד. דעותיו הנחרצות על נשים, על מניעיהן ועל מאוויי ליבן, שלטו בפסיכיאטריה וחלחלו לכל תחומי החיים. פרויד ידע תמיד, טוב יותר מכל אישה, מה רצוי לאישה – ובכלל זה מה עליה לאכול.

ג'יימס הילמן וצ'ארלז בר, העורכים של 'ספר הבישול של פרויד בכבודו ובעצמו', שמים בפיו של פרויד את המילים הללו: 'כשהייתי צעיר ועדיין תחת השפעתם של מוריי הפריזאים, האמנתי שהתזונה הנכונה לנקבות של המין האנושי מבוססת על מאכלים כמו פופאוברס [מעין לחמניות תפוחות], מלפפונים ממולאים, נקניק חזיר, תרנגול ביין, אגוזים ותאנים ואפילו אספרגוס לבן עבה'. אחרי שהעמיק לחדור למסתרי המיניות הנשית, הבין שעדיין חסר 'משהו חמקמק יותר, כמו שקדי עגל וכמהין'או 'מרק עם שערות מלאכים [אטריות דקיקות]'. בהמשך הקריירה שלו התחוורה לפרויד 'חשיבותה של האם בעיצוב אופייה של הבת הקטנה', ומכאן הסיק כי התפריט של 'האישה הבּשלה'צריך להתבסס על לחמניות מאפה בית, תפוחים אפויים עם חלב חם, מרקים קטיפתיים ו'ירקות שהוכנו ביד אוהבת, מכל סוג, אך במיוחד פרחיים, כמו כרוב וכרובית'.

במרוצת הזמן קבע פרויד גם מה נשים אינן רוצות לאכול: 'את המאכלים המסורסים המוגשים בסעודות צהרים לנשים בלבד'. מן המסורסים הוא מונה חמאה שנצבעה בפטל, רטבי סלט מתקתקים עם פרג, אורז בלי תבלינים, בשר בלי עצמות, לחם בלי קרום וכן 'מאכלים בצבעים של תמרוקים, המוגשים על מפיות תחרה בגוון ורוד תינוקי'.



'אילו מדורי הפרסום בעיתוני הנשים היו מטיפים לצריכה מופרזת של אלכוהול או סיגריות באותה עוצמה שהם עושים זאת לשוקולד, היו השלטונות מפסיקים את הופעתם', כותב טום מקלנסי. לדוגמה הוא מביא מודעה שאומרת: 'אם שוקולד הוא מה שיפיל אותך, מוטב כבר שתיהני מהטריפ'. שוקולד נחשב ממתק נשי מובהק ומקלנסי סבור שלא במקרה ממתקי שוקולד הם המתנה השכיחה ביותר שגברים נותנים לנשים כשהם רוצים לקנות את ליבן. יש לו הסבר מבודח לכך: אם אין לה די כוח רצון לדחות מעליה את הממתק עתיר הקלוריות הזה, האם תהיה מסוגלת לעמוד בקסמו של מי שנתן לה אותו?

הספר 'נשים פראיות במטבח', מאת ניקוֹל אַלפֶּר ולינֶט רוֹרֶר, מביא ממצאים של מחקר שבו התבקשו נשים וגברים לדרג את שלושת המזונות האהובים עליהם, לפי סדר העדיפות. 67 אחוז מהגברים ענו שאין להם מאכל מועדף, והנותרים דירגו בשר אדום במקום הראשון, פיצה במקום השני ותפוחי אדמה בשלישי. הבחירה של הנשים הייתה שוקולד במקום הראשון, לחם בשני וגלידה בשלישי.


תזונאיות המצוטטות בכתבי עת אמריקאיים אומרות כי טבעי שנשים יחשקו בשוקולד. כפי שעולה ממחקרים שהן מסתמכות עליהם, יש לתשוקתן בסיס ביולוגי, בשל ההשפעות של האסטרוגן על הכימיקלים במוח ועל רמות הסוכר בדם; הסוכר גורם לרגיעה וליציבות במצב הרוח, בעוד שהשומן מרומם את מצב הרוח. משום כך השוקולד, שחציו סוכר וחציו שומן, הוא אוכל מושלם לנשים.

המשך יבוא

↧
Search

חידון עונ"ש: מי האיש?

September 4, 2014, 9:54 pm
$
0
0
לחידה הזו אין לנו לפי שעה תשובה, ואנו מקווים כי קוראי עונ"ש יעזרו בפיענוחה.

ד"ר אפרת גל-עד מהמכון למדעי היהדות באוניברסיטת דיסלדורף, מסיימת בימים אלה כתיבת ביוגרפיה על המשורר איציק מאנגר. הביוגרפיה תראה אור באביב 2015 (רק בגרמנית, בשלב זה).

בארכיונו של מאנגר שבספרייה הלאומית היא מצאה את הצילומים הבאים, שבהם נראה מאנגר בעת ביקוריו בישראל. ביקורו הראשון היה בקיץ 1958, במסגרת חגיגות העשור להקמתה של מדינת ישראל. את מאנגר ליוו אחותו שיינדל מאנגר-גלוזמן ושניים מחבריו הטובים בישראל: העיתונאים גבריאל צפרוני ושלום רוזנפלד; בביקורו השני, בסוף נובמבר 1961, נטע מאנגר עץ ב'יער הקדושים', שעד הקמת 'יד ושם'היה מקום ההנצחה העיקרי לעם היהודי שנרצח בשואה.

אך מי הוא האיש עם השפם המטופח העומד בצד ימין ומקטרת בידו?

כל הניסיונות לזהותו כשלו. ותיקי 'יד ושם'שנשאלו הודו שהאיש מוכר להם, אך אף אחד לא ידע בדיוק מיהו.

היש בין הקוראים מי שיידע?

תמונה זו צולמה כנראה בביקורו הראשון של מאנגר בישראל, קיץ 1958. 
משמאל לימין: שלום רוזנפלד, שיינדל מאנגר-גלוזמן, איציק מאנגר, גבריאל צפרוני, לא מזוהה. 
האם מישהו יכול לזהות בוודאות את חזית הבניין? הכניסה הישנה לבניין 'יד ושם'או שמא בית סוקולוב בתל-אביב

ב'יער הקדושים'שבהרי ירושלים, 1961. משמאל: איציק מאנגר, באמצע ומימין: לא מזוהים

איציק מאנגר נוטע עץ ב'יער הקדושים'. האנשים האחרים אינם מזוהים

↧
↧

אץ קוצץ: בציפורני הקוצץ הכשר

September 6, 2014, 10:09 pm
$
0
0
ציפורניים יהודיות לכבוד חגי תשרי (מקור: Raising Kvell)

מחפשים מתנה לחגים? הנה רעיון: 'הקוצץ הכשר'.

נחום גורליק שלח את התמונה הזו שנתלתה על לוח מודעות בכפר חב"ד:


כידוע, על פי המנהג וההלכה יש לנהוג בנטילת הציפורניים בקדושה ובטהרה, ועל כן חסידים ואנשי מעשה נוהגים לאסוף את גזם הציפורניים ולהשמידן באש, במים (הטבעה בכיור או באסלה), או בקבורה, כדי שלא תישארנה ראיות לפשע.

מקור המנהג הזהבתלמוד (מסכת מועד קטן, יח ע"א):
שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן – צדיק, שורפן – חסיד, זורקן – רשע.  
טעמא מאי? שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפִּיל.
כלומר, האמונה העממית גרסה שבגזם הצפורניים יש כוחות מאגיים שעלולים להזיק לאשה הרה. מכאן כבר קצרה הייתה הדרך לקבלה להכניס ל'זוהמת הציפורניים'טומאה וכשפים איומים ונוראים, שקשורים בחטא גן עדן ובנחש הקדמוני. הידעתם? על פי הזוהר הקדוש (שמות, פרשת ויקהל, רעג), אדם הראשון היה לבוש במלבושי ציפורן, אך לאחר שחטא הוסרו ממנו המלבושים המופלאים ונותרו רק הציפורניים שבראשי האצבעות, ועל כן יש לנהוג בהן בקדושה... והמאמין יאמין.

הנה, רק לדוגמה, מה שמוכרים ל'נוער'באתר אינטרנט חרדי שנקרא 'אורלנוער':



אך כיוון שאין לנו עסק בנסתרות אלא רק בדברי הבאי, הבל ושטות, ניזכר בשיר מצחיק ולא כל כך מפורסם של להקת כוורת, 'אוכל ת'ציפורניים', שכתבו ר'דניאל סנדרסון שליט"א והמנוח מנחם זילברמן זצ"ל, והלחין הרד"ס הנ"ל (מתוך 'פוגי בפיתה', 1974). הם מציעים פתרון לכל המתלבטים: פשוט תאכלו אותן (את הציפורניים). ויש גם עצה נבונה:
תעזוב ת'ציפורניים, תפסיק להתעצבן / תמצא לך גברת נחמדה ותתחתן.




אלה המילים:

אוכל ת'ציפורניים, אוכל ולא משאיר.
עוד לא ראיתי בן אדם כזה בכל העיר.
תעזוב ת'ציפורניים, תאכל ת'אפרסק,
הלא אכלת כל היד כמעט עד המרפק.

זה לא עוזר, אני אומר לך,
אומר וגם חוזר.
אם כך תמשיך הרי בסוף
רק נעל תשאר.
אוכל ת'ציפורניים, נה, נה, נה...

אולי תאכל תפוח? או, יש לי רעיון!
אולי תלך לגור בינתיים קצת בבית מלון?
תעזוב ת'ציפורניים, תפסיק להתעצבן,
תמצא לך גברת נחמדה ותתחתן.

זה לא עוזר, אני אומר לך,
אומר וגם חוזר.
אם כך תמשיך אז לא תהיה
ברירה - נזמין שוטר.
אוכל ת'ציפורניים, נה, נה, נה...

הגעת כבר לרגל, לעסת את השריר,
עוד רגע מהמכנסיים כיס 'תה לא תשאיר.
תעזוב ת'ציפורניים, בחיי, זה לא בריא.
'תה לא יכול לתאר לך איזה נזק זה מביא.

זה לא אכפת לי שתאכל
ת'ציפורניים עד זוב דם,
אך זה שהן שלי,
'תה לא חושב שזה מוגזם?
אוכל ת'ציפורניים, נה, נה, נה... 

ציפורניים כשרות לפסח, כולל בס"ד (מקור: יציאות של פרחות)

↧

פרנסות של יהודים: עבד החשמל, חסד של אמת, שירותי ליווי והכובען המטורף

September 8, 2014, 10:15 pm
$
0
0
א. עבד כי ימלוך

צילום: ברוך גיאן

אם תצליחו להבין מה בדיוק אברהם מתקן וממה בדיוק הוא מתפרנס, אז דעו לכם כי הוא זמין 24 שעות.

ב. מסרים מעולם האמת

מודעה זו – מספר לייואל אלנקווה – פורסמה ביום שישי האחרון במקומון 'עליתון'הרואה אור בנתיבות. שימו לב לנימוק המשכנע: 'הרבה לקוחות ידעו לספר שזה עושה טוב לנפטר'...


ג. שירותי הליווי של יוסי

על מיכל מחזור בקבוקים בשכונת ארנונה הירושלמית צילם דב פאוסט מודעה יוצאת דופן. הכותרת נראית תחילה קצת פרובוקטיבית, אבל בקריאה מקרוב מתברר שמדובר בשירות אמתי.

לצערנו יש משפחות רבות שבאמת נזקקות לכך – לא רק 'בַּעַלֵךְ'אלא גם 'אִשְׁתְּךָ' – וטוב שיש מי שמציע פתרון, ולוּ גם חלקי למצוקות כאלה.


ד. כובעים או כיפות?

אלון ריבקצילם בבני ברק חנות שמוכרת כובעי נשים אבל מתהדרת דווקא בשם של כיפות לגברים דתיים-לאומיים. לך תבין...



↧

מסע מסביב לשולחן: אפליה מינית בצלחת (ג)

September 10, 2014, 9:25 pm
$
0
0
מרק הבשר של 'קמפבל'נועד רק לגברים, אבל בעצם גם גברות תאהבנה אותו... (פרסומת משנות הארבעים)

הפרק הראשון של הרשימה פורסם כאן; הפרק השני – כאן.

מאת דליה למדני

ליד שולחן הסעודה

הכללים הקובעים את מיקומן של הנשים ליד שולחן הסעודה, והשינויים שחלו בהם במרוצת השנים, מלמדים הרבה על התמורות במעמדן של הנשים וביחסה של החברה אליהן. במשך כל הדורות היו הנשים מופלות מן הגברים בפומבי וקיבלו את המקום שהגברים הקצו להן – ואין מדובר דווקא בחברות שבהן ההפרדה בין גברים ונשים היא ציווי של ההנהגה הדתית, כמו באסלאם וביהדות.

ביוון העתיקה, אשת איש לא לקחה חלק בנשף הקרוי סימפוזיון. גם בפרס העתיקה, גברים לא שתו ולא רקדו בפומבי עם נשיהם החוקיות, אלא עם נערות שעשועים. עד היום, בחברות מסורתיות רבות, נשים משרתות את הגברים בסעודות חגיגיות, אך לא אוכלות לצדם. הן אוכלות בחדר צדדי, או בפינה, מאחורי פרגוד.

ביפן של המאה ה-19, נשים לא הוזמנו כמעט לסעודות. אם הוזמנו, היה עליהן לשבת בנפרד, בפינת החדר. בסין חגגו הנשים בנפרד מהגברים. בימי שושלת מינג (המאות 17-14 לספירת הנוצרים), בנות המשפחה הקיסרית אירחו את נשיהם של השרים והמיוחסים האחרים, באגף הנשים. המארחות נדרשו להגיש בסעודות הללו פחות מנות, ולהציע יין לעתים רחוקות יותר מאשר בסעודות הגברים. בסעודות הפרטיות בארמון אכלו נשים וגברים יחד, כמו בבתיהם של פשוטי העם. א'זִי, המתאר בספרו 'לבלוע עננים'ארוחה חגיגית שבה מסובים לשולחן נשים וגברים יחד, מפרט את כללי הנימוס המחייבים את המארחים ואת האורחים. לנשים אין כללים מיוחדים, אך הן אמורות לאכול בחן ובהדר המעוררים את הרושם שהן 'סופרות פנינים'.


גם באירופה ישבו בני המשפחה לאכול יחד, אך בקרב האצולה, באירועים פומביים, לא תמיד הורשו הנשים לשבת לצד הגברים. בימי הביניים ישבו הנשים ב'עזרת נשים'– יציע או מרפסת שנבנו במיוחד למטרה זו – ומשם יכלו לצפות בגברים האוכלים. האצילים הרשו לעצמם לעתים להושיב נשים לצדם (בתקופה הוויקטוריאנית קראו לכך 'ישיבה של פריצוּת'). אפשרות אחרת הייתה שכל הנשים תשבנה יחד בצד אחד של השולחן, ויש להניח שסדר הישיבה, על פי מעלת החשיבות של כל אישה, נשמר כמו אצל הגברים. לואי ה-14, למשל, היה מזמין לשולחנו נשים שמצאו חן בעיניו, או מושיב לצדו את הנשים היפות ביותר, או את אלו שדרגת אצילותן הייתה הגבוהה ביותר, כותבת מרגרט ויסר. אשתו, המלכה, 'שאולי הייתה נוכחת, או שנאלצה לשבת בראש שולחן נפרד שהוקצה לנשים במקום אחר, לא נהנתה מהפריווילגיה הזאת'.

לפעמים, גם כלי האכילה של הנשים היו שונים משל הגברים. כאמור לעיל, הנשים ביפן היו מקבלות צלחות אורז קטנות משל הגברים כמו גם מקלוני אכילה קצרים ודקים יותר. בשבט קגוֹרוֹ שבצפון ניגריה הגברים משתמשים בכפות, אך לנשים אסור להיעזר בהן. בשבט פֶּדי שבדרום אפריקה הורשו הנשים והילדים (בשנות החמישים של המאה ה-20), להשתמש בקערות הדייסה המיוחדות של הגברים רק משעה שאלו נסדקו, או שלא היו עוד 'ראויות'לשימושו של הגבר. באסאם שבהודו, שם ההפרדה בין המעמדות קובעת שמותר לבני מעמד מסוים לקבל מזון מידי הנעלים מהם אך לא מידי הנחותים מהם, האישה אוכלת מהצלחת של הבעל אחרי שסיים את ארוחתו. 'אין דבר שיכול ליצור אינטימיות רבה יותר בין בני זוג', כותבת ויסר, 'ואין דבר שמדגים באופן ברור יותר שהיא נחותה ממנו'.

הכלי שאין מיטיב ממנו לסמן את התיחום בין המגדרים ליד שולחן הסעודה הוא הסכין. בימים עברו, הסכין הייתה אבזר שכל גבר נשא אתו תמיד, כמו בגד וכמו נעל, שכן הסכין שימשה למלאכה, ללחימה וגם לאכילה. יש להניח שגם לנשים היו סכינים משלהן, אך הן לא עשו בהן שימוש בפומבי. חרבות וסכינים הן סמלים של זכריות ושל גבריות. ביוון העתיקה, כשאישה התאבדה, 'ציפו ממנה שתימנע בנימוס מסכינים ותבחר ברעל או בחנק', כותבת ויסר.

באנגליה ובארצות שירשו את מסורתה הקולינרית, ביתור הבשר הצלוי ליד שולחן הסעודה (carving) הוא תפקידו הבלעדי של הגבר. בארמונות היו תמיד מבתרים שמקצועם בכך, אך בבתים הפחות מפוארים עשה זאת אבי המשפחה. חינוכו של הג'נטלמן האנגלי לא היה מושלם אם לא למד לבתר כל בשר למינהו, מה הם הנתחים המועדפים וכיצד לחלק אותם לסועדים.


למה תמיד הגבר הוא שמבתר את הבשר?

לעולם אין לתת לגברת שוק של עוף, קובעת א'ביטון ב'ספר הנהלת הבית'משנת 1861. הנימוק הוא מתחום המוסר: השוקיים מרמזות בצורתן על האברים המוצנעים מתחת לשמלה. לאשה נותנים בשר חזה (שספרים רבים מימיה של המלכה ויקטוריה לא נוקבים בשמו המפורש, מחמת הצניעות) או כנפיים. ביטון מספרת שהלורד ביירון לא אהב לסעוד בחברת נשים, מפני ש'הן קיבלו תמיד את כנפי העוף, שהוא עצמו העדיף אותן'.

החל בתקופה האליזבתנית, כבר נראו נשים המבתרות בשר ליד השולחן. שינוי זה משקף מהפכה של ממש: הסכין, כלי המזוהה בלעדית עם הגבר, מופקד בידיה של אישה. מאתיים שנה קודם לכן לא היה הדבר עולה על הדעת. גם כשהונהגו סכינים מיוחדות לאכילה (רק בקרב האצולה, כמובן), עדיין הייתה לגבר שליטה בלעדית בכלי זה. נהוג היה אז לסעוד בצמדים. איש ואישה אכלו מצלחת משותפת, כשהסכין נתונה בידי הגבר והוא זה שאמור לחתוך את הבשר בשביל הגברת שלצדו.

האם הפקדת סכין בידיה של גברת היא צעד קדימה לעבר שוויון בין המינים? לאו דווקא. כשהאישה ממלאה את תפקיד המבתרת, זו שחותכת ומחלקת את הבשר למסובים, היא נוטלת על עצמה חובה שמאלצת אותה לסעוד בנפרד מאורחיה. הליידי מרי וורטלי מונטגיו קיבלה שיעורים בביתור בשר בראשית המאה ה-18. כשניהלה את הסעודות הרשמיות בבית אביה האלמן, נהגה לאכול מוקדם יותר, כדי שתוכל להתמסר לתפקידה בלא להסיח את דעתה ממנו. במרוצת אותה מאה קנו הנשים שליטה בלעדית במלאכת הביתור, אך היו גברים שעזרו לרעיותיהם ולבנותיהם למלא את תפקידן. במאה ה-19 עבר התפקיד אל המשרתים.


מי מגיש את תרנוגול ההודו ומי יבתר אותו?
(נורמן רוקוול, 'ארוחת יום ההודיה'; קטע מיצירתו 'ארבע החרויות', 1943)

עננים מתוקים בבית התה

בשליש האחרון של המאה ה-18 היו כבר בצרפת מסעדות שנשים יכלו לאכול בהן, אם באו בחברת בני משפחה. בלונדון, לעומת זאת, המסעדות הראשונות נפתחו רק ב-1830 ועוד ארבעים שנה לאחר מכן לא היה מקובל שאישה תיראה סועדת בהן.

בעשור האחרון של המאה ה-19, ועד העשור השני של המאה ה-20, נהנו הגברים בארצות הברית מארוחות חינם. גבר יכול היה להיכנס כמעט לכל בית מרזח, להזמין משקה או שניים ולהתכבד בארוחה ממזנון עמוס בכל טוב. לנשים לא הייתה דריסת רגל בבתי המרזח הללו, אך היו להן בתי תה שבהם יכלו לסעוד בצהרים, אף כי לא חינם. במוסדות דומים באנגליה, הסעודה הייתה מורכבת מחביתה, או מ'בשר עם שני ירקות', כמיטב המסורת השמרנית. בארצות הברית הציע התפריט עוף מוקרם, סלט אננס וְוַאפלים. בתי התה נסגרו בדרך כלל בשש בערב, אך בעשור האחרון של המאה ה-19 היו כבר די מקומות 'שגברים מהוגנים יכלו לקחת אליהם גברת, מהוגנת באותה מידה, לסעודת ערב', כותבת ריי טנהיל ב'דברי ימי האוכל'. היא מוסיפה גם הערת שוליים: 'גברת לא מהוגנת תמיד נהנתה משירות טוב יותר'.



למרות שהיו אז מעט מאוד מוסדות שבהן יכלה אישה לסעוד בגפה, או בחברת אישה, המסעדות הללו נתנו לנשים הזדמנות להרחיב את אופקיהן הקולינריים. סוף סוף יכלה אישה לטעום אוכל של מסעדות, להבין באופן מקיף יותר את הכתוב בספרי הבישול, כמו גם להעריך מחדש, בעין ביקורתית, את המתבשל במטבחה.

את האוכל שהוגש בבתי התה מתארת סילביה לאבגרן בספר 'אוכל אופנתי'במילים 'עדין, קל, מוסווה, מתוק ושמנתי' (פרויד, כזכור, קרא לו פשוט 'מסורס'). בשנות העשרים של המאה ה-20 פתחו נשים בתי תה רבים. 'כל אישה כזאת הייתה חמושה בתקוות ובחלומות וגם במתכון אהוב משלה – ללחמניות חמות ... או לסלט מפירות קפואים', כותבת לאבגרן. הסוד המקצועי הראשון בחשיבותו היה להגיש במסעדה 'מאכל אחד שהלקוחות לא יוכלו להעתיקו במטבחיהן'.

המורות לתזונה ולמשק בית אהבו את בתי התה. הן המליצו לעתים קרובות על מתכונים של מאכלים 'טעימים לעילא'שכדאי להגישם בארוחת הצהרים. למשל, קרוקטים של אטריות דקות וגבינה, או שקדי עגל מוקרמים בקונכיות בצק, או תרנגולת ברוטב שמנת על משולשי לחם קלוי, או נקניקיות עטופות בחביתיות דקיקות, 'מוגשות בשורה קטנה ומסודרת עם קישוט של מחית תפוחי אדמה מוקרמת'. מאכלים אלה נחשבו מנה עיקרית משׂביעה.

נראה בעליל כי המאכל שבו הגיעו הדמיון והיצירתיות לשיאם, היה הסלט. לדוגמה: עגבניות קלופות ממולאות בסלט של בשר עוף, פטריות, פלפל ירוק ופלפל אדום, סביבן טבעת אחת של זיתים ממולאים וטבעת שנייה של פרוסות מלפפון כבוש וקוביות סלק כבוש. בתי התה הגישו גם כריכים, כמובן, אך בעוד שבמסעדות לגברים היו כריכים של בשר או לשון עם רוטב צ'ילי, לגברות הוצעו כריכים של ריבה, עם גבינה, שמנת ואגוזים. גולת הכותרת בתפריטים של בתי התה הייתה מנות הקינוח המתוקות. 'רבים מן הקינוחים היו מוקצפים, דמויי עננים ונשיים מאוד', כותבת לאבגרן. ג'לטין מוקצף, שמנת מוקצפת וחלבונים מוקצפים שולבו בכל המנות המתוקות, כדי לשוות להם מראה אוורירי ו'עשיר להחריד'.



בשנות השלושים פשתה באמריקה אופנה של מסיבות תה, שנערכו בשעות אחר הצהרים בבתים פרטיים. מאחר שבדרך כלל נכחו באירועים האלה רק נשים, אפשר היה לקשט את השולחן בסלסלות ובמלמלות ולהגיש אוכל שנחשב מעודן ונשי. לפעמים הוזמנו גם גברים למסיבת תה. במקרה זה, כתב אחד מספרי הבישול של התקופה, 'חובה להגיש גם קפה'. הנשים אהבו להגיש – ולאכול – בהזדמנויות אלו כריכים זעירים, עוגיות ענוגות ועוגות קטנות (בשנת 1933 יעץ כתב העת 'האוס אנד גארדן'למארחת: 'לעולם אל תגישי במסיבת תה עוגה רכה שמצריכה מזלג'). הכריכונים שילבו כרפס וזיתים, עוף ואננס, ריבת גויאבות וגבינת שמנת, אגוזים וריבת תפוזים, חזרת ומישמש, גזר וקארי, בשר וצימוקים, גבינה ומחמצים ועוד כיוצא באלה. כל השילובים האלה נטחנו היטב ונמרחו על פרוסות לחם בחמאה. אלו נחתכו למשולשים, למעוינים ולריבועים – אחרי שהוסרו מהן הקרומים, כמובן.

גם במקומות הציבוריים נערכו סעודות לנשים, בדרך כלל בצהרים, אך לעתים גם בבוקר או בערב. הסועדות היו חברות במועדון כלשהו – של ברידג', של תפירה, של גינון וכדומה. כאן לא הוגשו כריכונים, אלא כריכים שנפרסו מ'כיכּרות הפתעה'שנראו כעוגות קרם, או כריכים משובצים בחום-לבן, שנראו כלוח שחמט, ועוד המצאות כגון אלו. בסעודות אלו נתנו הנשים דרור לדמיונן ויצרו יצירות מיוחדות: ארוחה שכולה בצבעי ורוד ולבן ליום ולנטיין הקדוש (חג האוהבים), או סלטים בתחפושות אמנותיות. דוגמה אחת היא חצי אגס משומר שעליו מצוירים בצבעי מאכל תווי פנים, וכובע מעלה חסה מוצמד אליו בניצני ציפורן. חציו השני של האגס תפקד כארנב הרובץ על מצע של רצועות חסה, עם אוזניים משקדים, עיניים מסוכריות וזנב ממארשמלו.

בספרה של פַאני פַארמֶר מבית הספר לבישול של בוסטון, מ-1934, אפשר למצוא דוגמה אחרת: 'סלט פטריות'בלי פטריות: מתבלים גבינת שמנת וצרים ממנה פטריות. מגלגלים אותן בשקדים כתושים ומציבים בסלסלות עשויות מתפוזים, כשמסביבן גרגרי יער. בין ההמצאות היו גם סלט אספרגוס שנראה ככתר נוצות של צ'יף אינדיאני ו'סלט פרפר'עם כנפיים מאננס, גוף מבננה, עיניים מצלפים ומחושים מרצועות פלפל.

גברים מבשלים לגברים

במלחמת העולם השנייה חדלו הנשים האמריקאיות לקשט, אך לא לארח ולהתארח. רבות מנשי החיילים שלחמו מעבר לים חלקו דירה או בית זו עם זו ואירחו בכוחות משותפים. כתבה ב'האוס ביוטיפול'במאי 1944 הציעה 'סעודת צהרים מרשימה ששתי נשים עובדות יכולות להכין לחברותיהן'. עיתונים אחרים הציעו שכל אחת מהמוזמנות לארוחה תביא אתה משהו לבית המארחת. 'לחלוק אוכל ולבלות יחד בזמנים קשים, זה היה צורך רוחני של חזית העורף', כותבת לאבגרן.


חיילות קנדיות סועדות בזמן מלחמת העולם השנייה. רוב החיילות שירתו בקנדה (מקור: vintage everyday)

ספרו הראשון של ג'יימס בירד (1940), שעניינו כיבוד למסיבות קוקטייל, הוא מעין אנטי-תזה לתקרובת ה'נשית', המעודנת בטעמה ובצורתה. המאכלים שלו מתובלים היטב ואינם מגובבים או מעוצבים. גם 'המדריך למארח של אסקווייר', מ-1949, הוא 'גברי'מאוד בגישתו. 'לא תמצא כאן מנות מסולסלות של בתי תה, לא פרחים מצנוניות ולא תפריטים שנקבעו על פי תכולתם הקלורית', נכתב שם. 'אסקי [כינוי החיבה לכתב העת אסקווייר] מתמקד באוכל של גברים, שגברים מכינים בשביל גברים'. כשמדובר במשקאות, האסקווייר מודה ש'היו זמנים שבהם נאלץ המארח לערבב את התפלצות המקציפות והצבעוניות האלו ... שהגברות מתעקשות ללגום'. המתכונים של התפלצות הללו (ברנדי פליפּ אלכסנדר, פּינק ליידי, סלוֹ ג'ין פיז וכדומה) נתחמו בספר בפרק מיוחד, שנקרא 'משהו בשביל הבנות'.

האידיאל הגברי הוא אפוא אוכל שגברים מבשלים לגברים ואוכלים אותו שלא בנוכחות נשים. בארצות אחרות, אוכל בעל חותם מובהק כזה הוא מנת חלקם של אנשי צבא ושל יורדי ים וספק אם מישהו מעלה אותו על נס, או רואה בו משׂאת נפש. בארצות הברית יש לאוכל הזה שורשים היסטוריים איתנים, המשורגים היטב במכלול הסמלים של התרבות הלאומית.

במחצית השנייה של המאה ה-19, בימי הנהירה העצומה של מחפשי הזהב לקליפורניה, שכּונתה 'הבהלה לזהב', התגודדו באזורי הכרייה עשרות-אלפי אנשים. שני אחוזים מהם היו נשים והשאר גברים. רוב הגברים האלה אכלו אוכל שלא הוכן בידי נשים, מה ש'הגביר את הנטייה האמריקאית להזניח עידונים קולינריים', כפי שכותבים ווִייבֶרלי רוּט וריצ'רד דה רוֹצ'מוֹנט בספרם 'אוכלים באמריקה'. הגברים אכלו אז אוכל גס, מכל הבא ליד – וליד לא בא הרבה, מפני שקליפורניה לא עסקה בחקלאות וכל המזונות הובאו ממרחקים, כך שהיה מחסור מתמיד במצרכים טריים.



מה שהתרחש בקליפורניה היה בבחינת חזרה מרוכזת, באזור מוגדר, על תופעה קיימת שגילוייה היו פזורים יותר. בכל חבלי הספָר הסתופפו גברים, בהם בוקרים, פועלים עונתיים, ציידים, רוכלים ומתיישבים. חלקם ניהלו חיי נוודים – היום פה ומחר שם; האחרים נאחזו בקרקע אך לא הקימו משפחה. רבים מאוד התגוררו במחנות עבודה של סוללי מסילות, מבראי יערות, בוני גשרים ומקימי ערים, שלנשים לא הייתה דריסת דגל בהם. המוני הגברים הללו נזקקו לאוכל, ואולי גם לנשים, אך לא לנשים שמכינות אוכל. המבשלים, שרובם לא היו טבחים מקצועיים, 'למדו זה מזה ומהטבחים של העולם הישן', כותבים ג'ורג'לֶנָארד הֶרטֶר ובֶּרת'הֶרטֶר בהקדמה לספרם .Bull Cook 'כל אחד מהם לימד את רעהו את סודות הבישול של ארצו. מהערבוב הזה יצא אוכל טוב, שהוכן בדרך שאין עוד כמוה בעולם'. בספר הזה כינסו המחברים מתכונים שנולדו 'בימי המחנות של חוטבי העצים ובימי החלוצים'ולכן הקורא 'לא ימצא אותם בספרים אחרים'.



מטבע הדברים – או ליתר דיוק, מטבע הגברים – האוכל שהזכרים חתומים עליו מאשש את עליונותם ומעניק להם רשיון לבוז למאכלי הנשים. צ'ארלס ה'בייקר הבּן, למשל, מחברו של 'ספר הבישול האקזוטי – בן-לווייתו של הג'נטלמן', מדגיש במבוא לספר שיצירתו נועדה לגברים בלבד. 'מפחיד אותנו לחשוב מה יקרה אם נסגיר את אוסף המאכלים המוצקים שלנו לחבורה של קוראות ביקורתיות שישוו אותם למאכלים שלהן', הוא מסביר.



הדברים האלה נכתבו ב-1939 ובארץ שבּה אפשר להצביע על מקורותיו ההיסטוריים של האוכל 'הגברי'. ישראל של היום רחוקה מאוד, בזמן ובמקום, מהלוך הרוח השוביניסטי הזה, אך לא קשה לגלות גם כאן סממנים של העדפות קולינריות חד-מיניות. פה ושם מספרים לנו במדורי האוכל על תפריט מרנין המתאים במיוחד ל'ארוחה של בנות', שבמרכזה, בדרך כלל, פשטידה עתירת גבינות, או קלתיות בצק שבהן 'עגבניות שרי מוקפצות ברוטב פֶּסטו'. ארוחה כזאת, על הסלט המעודן הפותח אותה והקציפות המתוקות הסוגרות אותה, קרובה מאוד ברוחה לסעודות של ראשית המאה ה-20 במועדוני הנשים ובבתי התה.

לוּק גברי לאווז

סוקרי המסעדות במקומונים של תל-אביב, מסווגים לא אחת את המאכלים שטעמו לפי התאמתם למגדרים. דומה שהם טורחים במיוחד להבהיר לקוראים שיש חלוקה ברורה בין אוכל שמתאים לנשים לבין אוכל שמתאים לגברים. כשהסוקרים הם בני זוג, הוא והיא, כפי שהיה נהוג במשך שנים במקומון 'העיר', הדגשת ההבדלים נראית כמעט טבעית.

הצמד הראשון שסקר מסעדות בצוותא וקבע אמות מידה (או הנציח קלישאות) מנקודת ראוּת שהיא יותר מגדרית מקולינרית, היה רותי וגיא. הוא לא הסתפק בכך שסיווג את המאכלים לפי מה ש'היא הזמינה'ו'הוא הזמין', אלא ציין פה ושם במפורש מה 'של בנות'ומה 'של בנים', למקרה שמישהו החמיץ את הלקח שהכתבות השתדלו כל כך להנחילו לקורא. בכתבה 'איים בשפך' (10 במאי 2001), למשל, זה נוסח כך: 'קיש בצל (אוכל של בנות, מכוסה בטבעות בצל מטוגן של בנים)'.

ורד ויאיר (הצמד שהחליף לעתים את רותי וגיא), שסקרו ארוחה של שני זוגות בכתבתם 'לגמור את זה יפה' (28 באוגוסט 2003), חזרו על הקלישאה שרווחה בדור שבּו אבות-סביהם הכתיבו לבנות זוגן מה נאה ומה לא נאה לאשה לאכול בפומבי: 'לעומת המנות הבהירות והמעודנות של הנשים, בחרו הגברים מנות כהות, עשירות ובשריות יותר'. הם אף הרחיבו את גבולות המוסכמה השוביניסטית והחילו את חוקי הבשר האדום גם על בשר אווז: 'למנה שהוגשה היה לוּק גברי ומשכנע, שוק אווז שלמה מונחת באלכסון, מתחתיה תבשיל בצל'.


שוק אווז ברוטב מנדרין סיני עם 'לוק גברי'במיוחד (מקור: תפוז)

לגברים הישראלים יש מזל: את אחוות הגברים הקולינרית מספק להם מדי שנה, במרוכז, השירות במילואים. אין זה מקרי שרבים מאלה שבילו בשעתם במוצבים שאין בהם מטבח מסודר, מחליפים עד היום רשמים על שיטות מתוחכמות לטיגון לוּף. הבשר המשומר הזה (קיצור משובש של המלה האנגלית meatloaf, כיכר בשר), הוא חיקוי גרוע לבּוּליבּיף, הבשר המשומר של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

כמו הלוף, גם הבוליביף לא היה מעדן לאניני טעם, אך עד היום יש מי שמוצא בו את הטעם הנוסטלגי של אחוות הלוחמים הגברית. עדוּת לכך קיבלתי כשפגשתי באקראי מכר קשיש, אחרי שנות נתק רבות. הוא סיפר לי שיש לו סירה במרינה ובכל שבת הוא מפליג בה, בחברת ידיד ותיק מימי הצבא הבריטי. שאלתי אותו מה הם עושים במזג אוויר סוער. 'נשארים במרינה ומבלים נפלא', ענה לי. 'יש בסירה מלאי של בוליביף אמיתי, כמו פעם. אנחנו מטגנים בוליביף ושותים בירה. מי צריך יותר מזה?'.


טעם של פעם

בין סין למרוקו

הספר 'מבעד לחלון המטבח'שערכה אַרלין ווֹסקי אַבַקיַאן, הוא לקט של זכרונות, סיפורים ומסות על אוכל, שכתבו נשים מתרבויות שונות. שֶרלי גוֹק-לין לים, משוררת אמריקאית ממוצא סיני, מספרת שם על ילדותה במלזיה. בחגיגת ראש השנה אכלה משפחתה הענייה מאכל יקר וחגיגי, תרנגולת. חלוקת בשר העוף התנהלה על פי המסורת המקובלת מדורי דורות: האב קיבל את בשר החזה, הבנים את השוקיים, הבנות את הגב דל הבשר והאם את הכנפיים והרגליים.

הסיפור הבא, שנקרא 'חלוקה צודקת', מרמז כי סין אינה רחוקה מאוד ממרוקו. מצאתי אותו בספרה של רינה בן שמחון, 'אוכל מרוקאי'. מסופר בו על הלך שהתדפק על דלת הבית כשהמשפחה המתגוררת בו ישבה לאכול, והוזמן לסעוד עם בני הבית. כשהובאה לשולחן תרנגולת צלויה, הושיט בעל הבית סכין לאורח והזמין אותו לבתר את העוף ולחלקו כראות עיניו.

ההלך נתן את ראש התרנגולת לאב, שהוא 'ראש וראשון'. את הכנפיים חילק לבנות, שבבוא היום תתעופפנה מהבית. הבנים קיבלו את הרגליים, שכן הם 'עמודי התווך'של הבית. לאם נתן ההלך את החלקים הפנימיים, משום שהיא 'תוכנו של הבית ... לבו וכל אשר בו'. לעצמו נטל את גוף העוף ואמר: 'בסירה קטנה זו באתי ובסירה קטנה זו אני הולך'. דומה שהאב קוּפּח כאן, אך מי שזכה בטוב ביותר הוא בכל זאת גבר.








↧
↧

על דעת המקום: מה עושות הָאַיָּלוֹת, והיכן?

September 11, 2014, 9:25 pm
$
0
0
פרץ רושקביץ, נבקר בגן חיות, תל-אביב 1954 (מקור: קדם)

מאת יהודה זיו

א. איילים וצבאים 

עם רשימת הבהמות הכשרות במקרא נמנים, בין היתר, גם מפריסי פרסה מן הטבע, כמו 'אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר' (דברים, יד 5) – אשר בשרם עלה אף על שולחן המלך שלמה ('עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים' – מלכים א, ה 3). אין זה מקרה שאיילים וצבאים זווגו זה לצד זה. גם אנו נוטים לבלבל בין המינים ועל פי רוב אנו נוהגים להוסיף אליהם גם את היעלים. רשימתנו זו תוקדש לבירור ההבדלים ביניהם.

אכן, בקיעת השחר נראתה בעיני אבותינו כקרני איילה מסועפות, ומכאן כינויה הפיוטי 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר' (תהלים, כב 1). עדינותו החיננית של הצבי, הפותחת את קינת דוד: 'הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל' (שמואל ב, א 19), היא אשר הולידה את כינויה המקובל של ארצנו: 'אֶרֶץ הַצְּבִי'(דניאל, יא 16), ולא לחינם זכתה גם היעל (פרסתנית אחרת, שעוד נשוב ונדון בה) להימנות אף היא עם צמד תארי 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' (משלי, ה 19).

האיילות התקיימו בארץ ישראל עד תחילת המאה ה-20. בעקבות הקמת מושבות הטֶמְפְּלֶרִים הגרמניים בחיפה (1868) ובמזרח הגליל התחתון – בית-לחם הגלילית (1906) ואחריה ואלדהיים (1907) – נגזרה כליה על אייל הכרמל. כשלמה המלך בשעתו, גם עבור הטמפלרים שימש האייל מאכל תאווה עוד במולדתם והוסיף לעלות על שולחנותיהם גם בארץ הקודש. תחילה שילמו קצבי המושבה הגרמנית בחיפה לציידים, שכניהם בכפרי הדרוזים, עבור האיילים, ולימים עשו זאת הטמפלרים בכוחות עצמם. ובאחד מימי ראשון של שנת 1912 – כך סיפר הזואולוג ישראל אהרוני בזיכרונותיו – הרג סגן הקונסול הגרמני בחיפה את הפרט האחרון של אייל הכרמל. 

אייל הכרמל (מקור: ויקיפדיה)

ב. על מקור השם אַיֶּלֶת השחר

קיבוץ איילת השחר, למשל, זכה בשמו בעקבות גלגול שמות משעשע. יהושעאוֹסוֹבְיֶצְקִי, הממונהמטעםהברוןרוטשילדעלמושבותהגליל, שקבעאתמושבובראש פינה, מסרבשנת1916לקבוצתפועליםבשם'החורשים'(תרגום'חָארֶתִ'ים', כינויםשלאריסיםבערבית) חלקתקרקעבמזרחושלתלחצור. שנתייםלאחר מכןהחליטו'החורשים'להקיםבמקוםקיבוץחדש, וכיוןשחלקת האדמה שהוקצתה להם נקראה בערביתنَجْمَة الصُّبْخ (נַגְ'מַתאֶ-צֻבְּח,קרי: סֻבְּח, כלומרכוכבהבוקר), הציעהמורה דודכנענילקרואלקיבוץבשםהעברי הנאה 'אַיֶּלֶת השחר'. הוא הגה רעיון זה כתרגום מליצישלשםהמקוםבערבית, וכן בעקבותפסוק תהילים שהוזכר לעיל וכמה מקורות בספרות חז"ל, כגון הסיפור המובא בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות פ"א, ב, ע"ג):
רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא [היו מהלכים בתוך] בקעת ארבל בקריצתה [עם שחר]. וראו אַיֶּלֶת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר'שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
בכורילדיהקיבוץ, שנולד ב-1921, זכה בשם 'כוכב', והוריו, רוחמהואריה (לֵיבְּ'ל) וִישְׁנְייבְסְקִי, אףעברתואתשםמשפחתםונקראו'שַׁחַר'. כוכב שחר מת ב-2009, וסיפור חייו מובא בסרטון קצר זה:



עלהולדתהַשֵּׁם אַיֶּלֶת השחר נרקמה לימיםגםאגדהמקומית, שהביאה זאב וילנאי (אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, א, עם עובד, תשל"ז, עמ' 162): 
כאשרנוסדהישוב לראשונה, לאהיהלושםוגםשעוןלאהיהלתושביו. וכיצדקמולעבודה? סימןהיהלשומר, כאשרכוכבהבוקר היה צופה על פני חצר המשק, אות שהגיע הזמן לעבודה, והשומרהיה מכריז: חברים, חברים! אילת-השחרעליכם! אילת-השחרעליכם! קומו לעבודה! לאחר שנים החליטו לקרוא שֵׁםלישובם. ישבוכל הלילהוחיפשו שם מתאים להם ולאמצאו. פתאום שמעו את קריאתהשומר: חברים, אילת-השחרעליכם, קומו לעבודה! התעוררו המסוביםואמרו: הלאאילת-השחרהיא המעוררתאותנולעבודה, לחיים, הבהנקראלישובנו – אילת-השחר!


בלי קשר לאגדה זו, מעניין לציין שמוכתר (מֻחְ'תַאר) הקיבוץ, הלללַנְדסְמַן (1973-1897), נודעבקרבכלערבייהאזורבכינוי'הִלָּאל', כלומר'סַהַרהַיָּרֵחַעםעלותהשחר'. בלשוננונגזרומאותושורשהשמות'הִלֵּל'ו'הִלָּה',ואףהכתוב: 'אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר' (ישעיהו,יד 12). וכךעלו בקנהאחד השמיים וכל צבאם: אַיֶּלֶת השחר, כוכבהשחר והילל בן שחר... 

כאמור לעיל, ערביי האזור קראו למקום בו הוקם הקיבוץ בשם נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח, אלאשבאףאחתמןהמפות המוכרות לנו שקדמו להקמתהקיבוץלאצוין שם זה. רקבראשיתשנותהשלושים צוין במפותמחלקתהמדידותהמנדטורית גם השם Kh. Najmat as-Subh(חִ'רְבַּתנַגְ'מַתאֶ-צֻּבְּח), בצדתעתיקשמו העברי של הקיבוץ הסמוך Aiyelet hash Shahar. השם הערבי חזרבמפות גםבציון מקומה של טחנתקמחעלגדתהירדן, מזרחהלכאן, שהופעלהבזרםמימיוונקראה גם היא טַאחוּנַת נַגְ'מַתאֶ-צֻּבְּח. והנה, מפתהקרןהבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF), משנת 1882, ציינהטחנתקמחבעלתאותושם (Taht.[Tahunet] Nejmet es-Subh) מהלךרבדרומהמכאן, בפתחושלואדירוּבַּדִיֶה (נחלצלמון), מצפוןלמושבהמגדלולעֵיןאֶל-מֻדַאוַרַה(המעוגלת), שנקראת היום בשם עֵין נוּן. טחנה זו הופעלהעל ידייושביהכפרהסמוךחִ'רְבַּתאַבּוּ-שׁוּשֶׁה, יחדעםטַאחוּנַתאֶל-קַבּוּ (זו האחרונה מצויינתעדהיוםבמפתישראל). 


טַאחוּנַת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח במפת PEF משנת 1880

Taht.=Tahunet (בערבית طاحونة=טחנת)

איךנולד אפוא השםהערבי ממנושאלקיבוץ אַיֶּלֶת השחראתכינויוהמקראי? 

מתברר כי גם בפיהםשלזקניראש פינה השתמרה אגדה מקומית: בשנת1892 רכשיהושעאוֹסוֹבְיֶצְקִי, 'מלך הגליל'שנזכר לעיל, אתאדמותווֹזִיֶּה, שנמצאות מצפון לראש פינה, ואת אדמותוַקָּאץ (תל חצור). תחילהעיבדואותןאיכריהמושבה, ולימים נמסרה החלקהאשר ממזרחלתלחצור, לידיאיכר בעלשם'מסובך'במיוחד: מוֹרְגֶנשְׁטֶרְן... הפועלים הערביים התקשו בהגיית השם  – ולהזכירכם, באותם ימים עדיין לא נקרא המעביד בפי פועליו הערביים בשם הסתמי 'בעל הבית'– וכדי להקל עליהם תרגם מורגנשטרן בעבורםאתשםמשפחתו לערבית. כך הפך 'כוכבבוקר' (בגרמניתוביידיש) ל'נַגְ'מַתאֶ-סֻּבְּח'.

בשנת 1896, ארבעשניםלאחרמכן, סללוהטורקיםאתכבישטבריה-נצרתבאמצעותעובדי'שׂוּכְרָה'(עבודתכפייה), כמקובלבעתההיא. גםצעיריראש פינההיוביןהמגויסיםלעבודהזו, וכךירדומדישבועלעברטבריה, הלוךושוב, בנתיב'דרךדמשק'הממלוכיתהחולףבמערבהשלבקעתגינוסר, סמוךלאותה'טַאחוּנַת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח'. גםג'מאל פחה'הגדול'פקדבשנת 1916, עםפרוץמלחמת העולםהראשונה, לסלולבעבודתכפייה,על גביאותותוואיקדום,אתדרךהרכבביןדמשקלטבריה. גם האיכר מורגנשטרןהיהביןעובדי הכפייה הללו, ואולי אז נולדבמוחו – ושמא כשעשוע לשון בפי חבריו – הקשר ביןשםמשפחתוהלועזי לביןשמההערביהציורי שלהטחנה. ואולי כך נולד גם שמו העברי של קיבוץ איילת השחר.


גלויה מבית ההארחה של קיבוץ איילת השחר (מקור: נוסטלגיה אונליין)

ג. עין איילה, מעיין צבי, גשר האיילות ועין יעל

עד היום, משאתה שומע תוך כדי טיול, ברגל או ברכב, קריאה: 'איילות, איילות' – יהי לבך סמוך ובטוח, כי מדובר בצבאים או, לכל היותר, ביעלים.

שיבוש זה קיבל לכאורה אישור רשמי ב-1956, שעה שביקשה ועדת השמות הממשלתית להנציח את אייל הכרמל הנכחד והחליטה ביודעין לקרוא למושב עולים חדש, שהוקם במישור חוף הכרמל שבמערב, לרגלי מקומו לשעבר של הכפר עֵין עַ'זָאל (מלשוןغَزَال, צבי בערבית, אשר הולידה לימים אף את כינויו הלועזי המקובל, Gazelle) דווקא בשם עין אַיָּלָה. מושב עולים סמוך אחר, בדרום-מזרח, ביקש אף הוא להנציח בשמו את אייל הכרמל ונקרא 'עופר', בעקבות הפסוק 'דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים' (שיר השירים, ב 9), שהוא כינוי משותף לצעיר כל אותם פרסתנים – איילות, צבאים ויעלים.


פסל איילה ועיִן בכיכר הכניסה למושב עין איילה (צילום: ד"ר אבישי טייכר). האיילה חסרה את הקרניים המסועפות, סימן ההיכר שמבדיל בינה לבין צבי ויעל.

לשם כך נסמכה הוועדה גם על שמו של קיבוץ מעיין צבי הסמוך, שבדרום רכס הכרמל, אף ששמו אינו קשור כלל לא לצבאים ולא לאיילות השדה. הקיבוץ – ששמו המקורי היה 'מַעֲיָן' – הוסיף ב-1945 לשמו את המילה 'צבי'לזכרו של צבי (הנרי) פְרַנְק, שהיה ממנהלי חברת יק"א (Jewish Colonization Association), שעל אדמתה ישב הקיבוץ.  


פקידי יק"א באדמות ביצות כבארה (אזור קיבוץ מעגן מיכאל), צילום משנות העשרים. במרכז: צבי (הנרי) פרנק
(מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

השמעתם מימיכם על גשר האיילות? ובכן, מצפון-מערב לקיבוץ גְּרוֹפִית יורד אל הערבה ואדי גֻ'רֵיפִינָאת, שפירוש שמו הוא נחל הַגְּרִיפוֹת, כלומר השטפונות הסוחפים. 'ועדת השמות העבריים לנגב' (שדוד בן-גוריוןמיהר להקים בסיומה של מלחמת העצמאות) כינתה את הנחל, 'על יסוד דמיון של צלילים', בשם גְּרוֹפִית, שפירושו ייחור של שקמה (שנתון הממשלה, תשי"א, רשימון השמות, מס' 59),וזאת  אף על פי שהשקמה איננה מצויה כלל לא בערבה ולא בנגב. מכל מקום, ב-1963 אף הוקמה בצד הנחל היאחזות נח"ל גרופית, שאוזרחה כקיבוץ בשנת 1966, ובין חבריו היה רפתן צעיר ושמו בוגי יעלון...

בשנותיה הראשונות של ישראל, בטרם נסלל מחדש כביש הערבה, נבנה בכביש הערבה שחצה את אפיק הנחל 'גשר אירי' (כלומר, מעבר מחוזק בבטון, שאיננו גשר). גשר זה כונה בפי המטיילים בשם 'גשר האיילות', וזאת בעקבות 'מתיחה', שנהגי אגד של אותם ימים נהגו לעשות בנוסעיהם: בהתקרבם אל הנחל הם היו מגבירים מהירות ומתריעים ברמקול: 'איילות, איילות', וזאת כדי שהנוסעים יפנו מבטיהם אל החלונות ולא יבחינו בגשר עצמו, לתוכו היה האוטובוס 'שוקע'פתאום. 

כך אירע אף לשמו של 'עֵין יָאלוּ', בדרומה של ירושלים – שיבוש השם העברי הקדום 'עין אַיָּלוֹן'(?), שנשתמר אף בכפר יָאלוּאשר בעמק איילון. ביום 4 ביוני 1965 החליטה ועדת השמות הממשלתית ללכת בעקבות צלצול שמו הערבי וכינתה אותו 'עין יָעַל', על פי הכתוב בפסוקו האחרון של התנ"ך, המצטט את הצהרת כורש מלך פרס: 'מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה'אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל' (דברי הימים ב, לו 23). אך שם זה בניקודו הנכון מעולם לא נקלט וכולם מכירים את המקום בשם 'עין יָעֵל', אף כי יעלים שוכנים בצוקי המדבר ומעולם לא שוטטו בהרי ירושלים. חברי המוזיאון הפעיל שבשמורת עין יָעַל אף הוגים לפיכך את שמה, ביניהם לבין עצמם, 'אֵין יָעֵל'... 

אפילו בתרגום הרשמי לאנגלית השם הוא עין יָעֵל ולא עין יָעַל

ובדרך אגב, שעה ששבתי אל צה"ל לעמוד בראש מדור ידיעת הארץ (1984-1976), הכתרתי את מש"קי ידיה"א בשם חדש – מש"קי חֲוָיָ"ה (ראשי תבות: חינוך וידיעת הארץ), ואף בכינוי החיבה 'סיירתעופר'. אך כדי להישמר מפני הטעות המקובלת, היה סמלה ראשו של 'בַּמְבִּי', עופר צבאים לכל דבר, בעל קרניים משוכות לאחור, מסרטו הנודע של וולט דיסני. מתחת לסמל זה נכתב ההסבר 'עופרים בארץ הצבי'...


'במבי'של וולט דיסני, שער המהדורה הראשונה שליוותה את הסרט, 1942 (מקור: Royal Books)

ד. היכן ישנות הָאַיָּלוֹת בלילות?

ואם, אכן, כלו האיילות מן הארץ, על מי, אפוא, כתבה לאה גולדברגאת שיר הילדים המפורסם 'מה עושות האַיָּלוֹת'? 

התשובה על כך עולה בבירור מתוך השיר עצמו: האיילות הללו, כמו אף 'הפילות הגדולות'ו'הקוף', כלל אינן מנופי החי בארצנו. 'הגן', אשר 'הירח הלבן'מביט בו מרחוק, אינו אלאגן החיות הנודע של תל-אביב (עליו ראו ברשימתי 'חסיין בגן החיות: פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים'), שנפתח בדצמבר 1938 ב'גן הדסה'אשר בקצה המזרחי של שדרות הקרן הקיימת.

לאה גולדברג, שעלתה לארץ ב-1935, גרה מאז עלייתה ועד שעברה לירושלים בשנת 1954 ברחוב ארנון שבתל-אביב, לא הרחק מגן החיות, כידוע לקוראי ספרה 'יְדִידַי מרחוב אַרְנוֹן' (1943). היא מדברת אפוא בשירה על בעלי החיים, שהיו אהובים על הילדים, ומן הסתם אף עליה, ואותם היא ביקרה בגן החיות ברחוב שלמה המלך. 

הנה סרטון נדיר של יומני 'כרמל', מדצמבר 1938, שמתעד את פתיחת גן החיות התל-אביבי. בגן זה היו גם איילות וגם צבאים והם שנתנו השראתם למשוררת.




אריה נבון, אשר אייר את קובץ שירי הילדים 'מה עושות הָאַיָּלוֹת', שראה אור לראשונה ב-1949, כבר הושפע מן הטעות הרווחת לכנות גם את הצבאים בשם 'איילות'ועל כן עיטר את שער הספר בציור של 'איילת השחר' (ככתוב בשיר), שקרניה מעירות שלושה עופרי צְבָאִים... 

עטיפת המהדורה הרביעית (1967)

כאמור, הבדל ניכר יש בין איילות לצבאים – בגודל, בקרניים ובעיקר בזנב. הצבאים קטנים ועדינים יותר מהאיילות, קרניהם הקצרות והמעוקלות משוכות לאחור ואינן מסועפות, וסימן ההיכר שלהם, הבולט למרחוק, הוא זנבם השחור, המתנועע הלוך ושוב, בקצב של מַגָּבֵי שִׁמְשֹׁות רכב,על רקע אחוריהם הלבנים. כך הם מאותתים לצבאים האחרים בעדר: 'אֲחָרַי!'. 

במחזה מרהיב כזה אפשר עדיין לצפות ב'עמק הצבאים'בירושלים, אשר תחילה נשקף עליו מלון מפואר, שנשא את כינויה הנודע של ארצנו – 'ארץ הצבי', אך התפרסם בפי כול בשמו הלועזי 'הולילנד'. אך בעוד הצבאים שחיו בעמק שלרגליו נותרו קטנים ועדינים כשהיו, היום צופה עליהם ממעל 'מפלצת 'הולילנד'הנודעת לשמצה...


הכניסה לפארק עמק הצבאים (צילום: רון פלד; All about Jerusalem)

לימים היה שיר הילדים 'מה עושות האיילות?'לשיר הראשון שהלחין יוני רכטר – הוא היה אז בן 25 שנה בלבד – לבקשת אריק איינשטיין, באלבום ששמו 'האהבה פנים רבות לה!' (1976). וכך כתב לימים רכטר על השיר הזה: 
הַקַּלּוּת שלו נובעת בין היתר מהשינויים במקצב ... יש בו כרומטיקה ומעברים הרמוניים מורכבים ... כשהלחנתי את 'מה עושות האיילות', לא הייתי מודע עדיין למה שאני כותב.
ואכן, המקשיב לקצב הקליל והקופצני של לחן השיר יבחין מיד בהשפעת טעותו של אריה נבון – אשר במקום איילות, צייר צבאים – גם על יוני רכטר. אף שילדותו עברה עליו בצפון תל-אביב ובסמוך לגן החיות שלה (והדעת נותנת, כי ראה שם בשעתו איילות ואף צבאים), מזכיר הלחן שלו דהרה קופצנית ונפנוף 'זְנַבְנוֹעַ'שלצבאים,הרבה יותר מאשר את דהרתן הקצובה והכבדה יותר של איילות, אשר ספק אם יוני רכטר או כל אדם אחר בישראל זכו לחזות בה בטרם הושבו ארצה על ידי רשות שמורות הטבע.


(על תולדות השיר 'מה עושות האיָלות'בפרט, ועל האיילות בזמר העברי בכלל, תבוא בקרוב רשימה מפורטת שכתב דוד אסף)


כלוב הצבאים בגן החיות של תל-אביב, 1954 (צילום: וילי פולנדר; אתר עירית תל-אביב יפו)

כדרכו של להיט, הולידה טעות זו שלשלת טעויות נוספות, שערבבו איילות, צבאים ויעלים. אך כבר התחלנו את דברינו באמרנו שהצבי, האיילה והיעל משמשים בערבוביה משכבר הימים, ודי אם נפנה לצירופים הדומים 'איילת אהבים'ו'יעלת חן'. 

ערבוב זה אינו קיים בלשוננו בלבד: כמו בארמית, אשר 'טָבִיתָא' (צְבִיָּה) שימש בה גם כשם פרטי, מכונה הצביאףבלשון האחות, הערבית, בשם: ظَبْيّ(כתיב: טַ'בִּי, וקרי: דַבִּי; ומכאן שמה של נסיכות המפרץ אַבּוּ-דַבִּי, שמשמעותו כעין 'ארץ הצבי'), וכן غَزَال (עַ'זָאל), הנזכר לעיל;האיל הוא أيَّل (אַיָּל), או وَعَل (וַעַל; גלגולו של 'יָעֵל'העברי),ואף تَيس جَبَلِي (תֵיס גַ'בַּלִי, כלומר תַּיִשׁ הררי, מכינוייה של היעל), ואילו האיילה מכונה גם ظَبِيَّة (דַּבִּיָּה, כלומר צביה); היעל בערבית מכונה, כאמור, وَعَل (וַעַל) או تَيْسُ الجَبَل (תֵיס אֶל-גַ'בַּל, תיש ההריםׂׂ), ואפילו أَبو ظََبْيّ (אַבּוּ-דַבִּיּ)... 

ואם באותם ימים מותר היה לכולם לטעות בין איילות לצבאים, הרי היום המצב שונה. הודות לאברהם יפה, שהיה יו"ר רשות שמורות הטבע, הושבו בשנות השמונים האיילים לשמורת 'חי-בר כרמל'. תחילה נשמרו האיילים בחוות רבייה, אך הניסיון נכשל והם לא התרבו. רק בשנת 1996 הם שוחררו אל הטבע הן באזור רמת הנדיב שברכס הכרמלהן ב'יער האיילים'אשר בשמורת יער אודםשברמת הגולן (ביקור מומלץ מכל הלב!).

איילים בשמורת יער אודם (צילום: הארי גוסנס, ויקיפדיה)

↧

פה ושם בארץ ישראל: ספרייה רועשת, בחירתה של אמא, דמי שדכנות וטלפונים בבית כנסת

September 13, 2014, 10:40 pm
$
0
0
א. ספרייה פוסט-טראומטית

מי לא יודע שבספרייה צריך לשמור על שקט, ושיש כאלה שכל כך נהנים להעיר לזולתם לשמור עליו.

זכורה גם הפרסומת הקלאסית של מרצדס על 'הבלונדינית'שבאה לספרייה ומזמינה המבורגר...



אבל בפאב החברתי 'הספריה'שבהוד השרון לא צריך ללחוש ולא צריך לשמור על השקט.


צילום: ברוך גיאן

ב. אמא יהודייה

צילום: ברוך גיאן

היו ימים שאמא יהודייה רצתה שהבן שלה יהיה רופא או עורך דין, ולפחות שיתחתן עם רופאה או עורכת דין (וכמובן ההפך). היום האמא רוצה הייטק, ולפחות 8200 (לא כולל סרבנים).

מד'רס צ'ויס היא חברת ביו-טכנולוגיה שממוקמת בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, במה שהיה פעם 'מעונות האֶלֶף'...

ג. דמי שדכנות 

אגב 'בחירתה של אמא', הנה מודעת שידוך נפלאה שהודבקה בשבוע שעבר על עמודי חשמל ותחנות אוטובוס בשכונת הר נוף בירושלים. השפות הנדרשות מהכלה הן יידיש ואנגלית. דמי שדכנות גבוהים במיוחד: 10,000 ש"ח. מעניין אם זה עדיין אקטואלי.

אגב, מי שישווה את שתי השפות ימצא הבדלים מעניינים...

צילום: שמואל וייסמן

ד. טלפונים חכמים

משה קולקרצילם את המודעה הזאת בבית הכנסת הגדול בזכרון יעקב. כבר ראינו דברים דומים, ובכל זאת – שנון (חוץ מכמה טעויות כתיב).




↧

חידון עונ"ש: מי האנשים?

September 16, 2014, 12:49 am
$
0
0
בול ומעטפת יום ראשון לכבוד יובל אגודת הסופרים העברים, אפריל 1974 (מקור: התאחדות בולאי ישראל)

ב-2 באפריל 1972 נערכה בבית הסופר בתל אביב הוועידה הכ"ה של אגודת הסופרים העברים. באותם ימים משך אירוע כזה את תשומת לבם של רבים. על במת הכבוד ישבו סופרים ועסקני ספרות, פוליטיקאים ואישי מדינה – בראשם ראש הממשלה גולדה מאיר ונשיא המדינה זלמן שזר – במין צירוף שכבר הספקנו לשכוח, שמתעד את ימי השקיעה והדמדומים של שלטון מפא"י.

כך דיווח למחרת (3 באפריל 1972) עיתון 'דבר'על פתיחת הוועידה:



יוֹני המנחם, מוותיקי צלמי הסטילס והסרטים בארץ, היה אז בראשית דרכו כצלם ותיעד את האירוע. לאחרונה יצא יוני לפנסיה ועתה הוא מקדיש את זמנו לסידור אוסף הצילומים הגדול שלו, ובעיקר לזיהוי המצולמים.

'אנא עזרו לי לזהות את היושבים באולם', מבקש יוני, 'כדי שגם זכרם ודיוקנם של האנשים הפחות ידועים יישמר אתנו'.

מי יכול לעזור?

הנה התמונות והזיהויים הידועים לנו (לחיצה על התמונה תגדיל אותה).

בתמונה הראשונה נראים בכניסה לאולם: רחל כצנלסון-שזר, רעייתו של הנשיא זלמן שזר, ומאחוריה ראש הממשלה גולדה מאיר, ויגאל אלון שהיה אז שר החינוך. מצד שמאל, אם אינני טועה, מרדכי רחמים, שהיה אז שומר הראש של גולדה.


התמונה הבאה היא של במת הכבוד. על הקיר תמונתו של המשורר שאול טשרניחובסקי, שעל שמו קרוי בית הסופר בתל אביב, והשבוע זכינו לשטר כסף חדש ועליו דיוקנו.

מימין לשמאל: אנדה עמיר-פינקרפלד, ק.א. ברתיני, יצחק בן-אהרן (מזכ"ל ההסתדרות), ב"י מיכלי, יהושע רבינוביץ (ראש עיריית תל אביב-יפו), עזריאל אוכמני, הזמרתרֶמָה סמסונוב, גולדה מאיר, חיים הזז (נשיא אגודת הסופרים), זלמן שזר, יגאל אלון, חנוך ברטוב (אז בן 46, וכנראה האיש הצעיר ביותר על הבמה), ש. שלום, פרופסור דב סדן.



וזו תמונת קהל המאזינים, שצולמה אחר הצהריים, ובה נדרש מאמץ הזיהוי העיקרי.

בשורה הראשונה מימין: חיים הזז ורעייתו אביבה; רביעי: אריה דולצ'ין (אז גזבר הסוכנות היהודית); מאחורי דולצ'ין: ישראל כהן; ליד הדלת מימין עומדים נתן יונתן ועמוס עוז. בשורה השנייה, ליד ידית הדלת, יושבת הסופרת יפה קרינקין.

מי האחרים?



↧
Search

הספרים המבויישים שלי: מיצחק שדה ועד הרב קוק

September 17, 2014, 10:00 pm
$
0
0
קרל שפיצווג, 'תולעת ספרים', 1850

הוותיקים בקוראי עונ"ש ודאי זוכרים את המדור 'זיכרון בספר', שבו הבאתי הקדשות מעניינות של אנשים מעניינים (אפשר להגיע לכל הרשימות הללו בלחיצה על התגית 'הקדשות ספרים', במדור 'תוויות נבחרות'שבטור השמאלי של הבלוג). פרופסור אסא כשר, שתחום ההתמחות הפחות ידוע שלו הוא איסוף ספרים עם הקדשות, נעתר לבקשתי ויציג במדורו החדש, 'הספרים המבויישים שלי', הקדשות נבחרות מאוספיו.

קוראי הבלוג שברשותם ספרים עם הקדשות מעניינות מוזמנים לפנות אליי, ואם יהיה בהן עניין נביאן לידיעת הכלל.

אסא כשר עם ספר מבוייש

מאת אסא כשר

תחת הכותרת 'ספרים ואנשים'כתב לפני כשישים וחמש שנים מרטין בובר את הדברים המעניינים האלה:
אילו נשאלתי בימי חורפי מה עדיף בעיניי: מגע עם אנשים בלבד או עם ספרים בלבד, ודאי שהייתי מכריע את הכף לצד הספרים.
אולם בסופו של דבר, העיד בובר על עצמו:
בגיחי מרחם אמי לא ידעתי ספרים ויש את נפשי למות בלי ספרים ... אמנם עתה, יש שאני מגיף את הדלת ומתמכר לספר, אבל רק משום שיכולני לחזור ולפותחה, ואדם יהא מציץ לעומתי.
(הדברים הובאו לראשונה במאמרו של בובר, שנדפס בקובץ עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן, אחרי מלאות לו שבעים שנה, תשי"ב; וכונסו בספרו 'פגישות: זכרונות', מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ'נח-ס.)

דבריו של בובר יפים בעיניי, אבל הטעם שלי שונה: יש ואני מגיף את דלת חדרי ומתמכר לספר, אבל רק משום שגם בלי לחזור ולפותחה, אדם יהא מציץ לעומתי, מתוך הספר.

בין הספרים שאני יכול להפוך בהם ולהפוך בהם אהובים עליי אהבה מיוחדת אלה שאני קורא להם 'ספרים מבויישים'. ספרים כאלה אני מוצא בעיקר בחנויות 'יד שנייה'של ספרים ישנים או משומשים. 'ספר מבויש'הוא ספר הנושא הקדשה שנתן מחבר הספר לזולתו. אדם שכתב ספר והעניק עותק שלו לחברו וטרח והוסיף עליו דברי הקדשה ידידותיים דומה בעיניי לאדם שרקם צעיף ועטף בו את צווארו של חברו. לפיכך, ספר הנושא הקדשה שכתב המחבר לאחד ממכריו, אם יצא מרשות המחבר ויצא מרשות חברו והתגלגל לשוק, הריהו 'ספר מבויש', כמו אותו צעיף שעטף בו אדם את צוואר חברו ואחר כך מצא אותו זרוק, זנוח, בצד הדרך.

ספר מבויש הוא בעיניי כמו אדם מבויש. כשאני רואה אדם שמישהו בייש אותו לשווא, נכמרים עליו רחמיי ואם אני יכול להמתיק לו את רוחו המבויישת אני משתדל לעשות זאת. כשאני רואה ספר מבוייש מונח למכירה, אני מרגיש חובה לעצמי לקנות אותו, וכשאני עושה זאת אני מרגיש כמו אדם שהושיט יד חמה לאדם מבוייש.

אני זוכר את הרכישה הראשונה של ספרים מבויישים. הגעתי לחנות הספרים של רובינזון ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב. ביקשתי מבעלי החנות, יהודה רובינזון ובנו אליסף, שיראו לי ספרי זיכרון. עליתי למחסן הספרים ובאחד החדרים שלו, בין הכוננית לתקרה, היו ערימות של ספרים כאלה. ביקשתי לראות את כולם ובאדיבות רבה הורידו אותם, חבילות חבילות, כדי שאוכל לעלעל בהם. באחת החבילות ראיתי ספר לזכרו של עֵלי בן-צבי, בנם של הנשיא השני יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, שנהרג במלחמת הקוממיות בקרב שנערך בקיבוצו בית קשת שלמרגלות הר תבור. הוריו של עֵלי ערכו את הספר וכתבו חלק ממנו (עלי, הוצאת ההורים ע"י קרית ספר, תשי"ז). על העותק שהחזקתי בידי היתה הקדשה של הספר, בחתימת ההורים. הספר נראה לי מבוייש מאין כמוהו. בחבילות מצאתי עוד שני עותקים כאלה של אותו ספר, מבויישים כמותו, ורכשתי את שלושתם. אליסף רובינזון, שהבין ללבי, ראה אותי מעוניין בחבילה של שמונים ספרי זכרון, נקב במחיר סמלי: ספר בשקל.

יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית מעל קבר בנם עֵלי בקיבוץ בית קשת (מקור: הארץ)

היום, אוסף הספרים המבויישים שלי כבר מונה אלפי ספרים. כל אחד מהם הוא סיפור: מעשה באדם שכתב ספר והקדיש עותק שלו לזולתו, בנסיבות כלשהן. אני מעסיק את עצמי בכל עותק כזה, בדמותו של המקדיש, בדמותו של מי שהספר הוקדש לו, בזיקה שלהם. במדורי החדש אביא מדי פעם הקדשות מתוך אוסף הספרים המבויישים שלי. אני מודה לדוד אסף, שהזמין אותי להתארח בצל קורתו הטובה.

א. הפנקס פתוח והיד רושמת...


אני מחזיק בידי עותק של הספר 'הפנקס פתוח'של יצחק שדה (1952-1890), מפקד הפלמ"ח הנערץ. הספר נדפס בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1952 ולפי השער זו 'פרשה ראשונה'בלבד (שדה תכנן לכתוב עוד שני חלקים, ולא עלה בידו). לפי המבוא, היה בדעתו של המחבר לפתוח בשער הרביעי של הספר, 'חיי בהגנה ובצבא':
אך ראיתי, כי יש דברים שהצנזורה הרשמית לא תניח לי לכותבם. ויש דברים שהצנזורה הפנימית שלי עדיין אינה מתירה לי את פרסומם. לכתוב רק אותם דברים שייכשרו בעיני שני הצנזורים – בכך לא מצאתי עניין. על כן התחלתי מרחוק... ואולי, עד שאסיים, גם שתי הצנזורות תוקלנה או תבוטלנה.
הספר נפתח אפוא 'בבית סבא מלובלין'... (עוד על יצחק שדה ראו ברשימה בבלוג עונ"ש: 'הזקן רק ייתן פקודה!')


יצחק שדה ('הזקן')

בשער הספר נרשמה הקדשה:
צלה / נמשיך / לצעוד / יחדיו / יצחק. / (במקום נשיקה) / 9/8/1952
'צלה'אינה אלא הציירת צילה בינדר (1987-1919), שבספר איורים רבים שלה והיא אף מוזכרת בשערו. צילה בינדר הייתה אהובתו המוכרת של נתן אלתרמן, גיבורת 'העלמה והמשורר'של אידה צורית. 


רק מעט תמונות נותרו מצילה בינדר, אך בהקדשה זו, שחיברה יחד עם נתן אלתרמן לכבוד נישואי תמר דובדבני (מזכירת הוצאת 'הקיבוץ המאוחד'), ציירה בינדר את 'המחבר והציירת'או את 'הציירת והמחבר'
(מקור: עינת אמיתי, יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים)

מה שמרגש במיוחד בהקדשה זו היא העובדה שאחד-עשרה ימים לאחר מכן, ב-20 באוגוסט 1952, מת יצחק שדה וזו אולי אחת ההקדשות האחרונות שהספיק לכתוב.

הפלמ"ח נפרד מן 'הזקן' (דבר, 22 באוגוסט 1952)

ב. חטיבת גבעתי במערכה

בצד הספרים המבויישים הללו, אני מניח ספרים הדומים להם, בעיקרו של דבר, גם אם יש הבדל מעניין ביניהם. לעתים, לא מחבר הספר מעניק עותק שלו לזולתו, אלא אדם אחר שמצא טעם להקדיש עותק כזה לאדם ראוי. בעיניי, גם זה ספר מבוייש, אולי מבוייש מעט פחות, אולם מבוייש דיו כדי לעורר את רגשותיי. ככל שארצה לדקדק בדבר ולהבחין בין ספר מבוייש יותר וספר מבוייש פחות, אולי אקרא לאלה 'ספרים מבויישים'ולאלה 'ספרים נכלמים', אבל לא אאריך בזה כאן.

הנה בידי עותק של הספר 'חטיבת "גבעתי"מול הפולש המצרי', שכתב רב-סרן אברהם אילון. הספר נדפס בהוצאת 'מערכות'בשנת 1963, ועל ההקדמה, שנחתמה ביום ד'באייר תשכ"ג, ערב יום העצמאות ה-15 של מדינת ישראל, הוא הוסיף לשמו את כינויו הידוע 'לנטש', קיצור שמו המקורי לנטשנר.

סיפור חייו של לנטש, כלוחם, כהיסטוריון צבאי (ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל), כאביו השכול של צבי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, הוא סיפור מרתק בפני עצמו. תת-אלוף (במילואים) אברהם אילון נפטר בדצמבר 2010.


תא"ל אברהם אילון (צילום: גדי דנון)

בשערי הספר, עוד שני קצוות של סיפורים. לפי השער הראשי, הספר ניתן למפקד גדוד 51 של חטיבת 'גבעתי'במלחמת הקוממיות, י'[הודה] ואלך (2008-1921), בכנס החטיבה בשנת הכ"ה למדינה (1963). לפי השער הקודם, עותק הספר ניתן לואלך בידי המפקד האגדי של חטיבת 'גבעתי'באותה מלחמה, שמעון אבידן (1994-1911).



סיפורי החיים של אבידן ושל ואלך הם מלאים וגדושים ומרתקים להפליא. את קולו הרועם של ההיסטוריון הצבאי, אל"מ במילואים, פרופסור יהודה ואלך אני זוכר בעצמי מן המסדרונות הארוכים של אוניברסיטת תל-אביב...


שמעון אבידן, 1985
(צילום: חנניה הרמן, אוסף התצלומים הלאומי)

יהודה ואלך (צילום: שאול נגר,יד לשריון)




















בסוף הכרך הזה, כמה עמודים של 'כבוד לנופלים'. תחילה נוסח לא מוכר של 'יזכור': 'יזכור איש חטיבת גבעתי את אחיו הנופלים במערכות ישראל, למן ימי מחתרת ה"הגנה"עם קום החטיבה ועד תום מלחמת הקוממיות', ולאחר מכן רשימת חללי החטיבה באותה מלחמה. יד נעלמה, אולי ידו של יהודה ואלך, ציינה אחדים מן השמות מ'גדוד 1'. אני מוצא ביניהם את השם 'פיירמן ברוך (ברנרד)', שנפל ביום 17 באוקטובר 1948 ב'הצומת/113'. השם ברוך פיירמן מוכר לי היטב, ואף עליתי לקברו בחלקה הצבאית בכפר ורבורג. זו כמעט הרשומה היחידה שאני מכיר בדבר בן-דוד של אבא שלי, שבא מצרפת להילחם כאן והיה בן 21 בנפלו...

ג. עולת ראיה

בצד הספרים המבויישים והנכלמים, רציתי להזכיר ספרים אחרים, הנושאים גם הם הקדשות, אלא שאינם מבויישים ואינם נכלמים. אלה הם עותקי הספרים שסיפור המעשה שלהם מוביל מגיבורי ההקדשה הידידותית, לא אל השוק, אלא אל מי שקשור בהם, כשהוא לעצמו, אל מי שמחזיק בעותק של הספר מפני שהוא מספר לו סיפור מעניין שגם הוא עצמו אחד מגיבוריו. אסיים אפוא בספר שקרוב אליי ממש, לא רק רגשית אלא גם משפחתית.



בספרייתי שמור עותק של הספר 'עולת ראיה', שהוא 'סדר תפלה עם פירוש עולת ראיה מאת הרב ר'אברהם יצחק הכהן קוקזצ"ל'. הספר, שהוא פירוש לסידור שחיבר הראי"ה קוק (ומכאן משחק המילים שבכותרת), נדפס לראשונה בשנת תרצ"ט (1939), ומאוחר יותר במהדורות מתוקנות שונות על ידי מוסד הרב קוק. הספר ניתן כמתנת נישואין להוריי, שמעון כשר וצפורה רבינוביץ-תאומים, על ידי הרב צבי יהודה קוק (1982-1891) בנו של המחבר, שההדיר את ספרי אביו לאחר פטירתו.

הרב צבי יהודה היה בן-דוד של אמא שלי: אמא שלו, אשתו השנייה של הרב קוק, היתה אחות של אבא של אמא שלי, הוא סבא שלי, הרב יעקב רבינוביץ-תאומים. ההקדשה מחורזת, מקורית ומרגשת. הספר נמצא בידי, מפני שעבר אליי בירושת הוריי ובאדיבותו הרבה של אחי רימון.

וזו לשון ההקדשה המחורזת:
ליקירי מר ר'שמעון ומרת צפורה רחל כשר-רבינוביץ הי"ו [ה'ישמרם ויחיים] 
בחבת הקודש היות לטהרה מכשרת 
לנֹעם שמחת כלולתכם זאת מזכרת 
לתוספת לדור אבות עטרת תפארת 
לאות אושר חיים וישע משמרת 
תעלה רצון בידידות הוקרה וברכות עתרת
צבי יהודה הכהן קוק

האב, הרב אברהם יצחק קוק
הבן, הרב צבי יהודה קוק

אמי צפורה נפטרה בראשון של חג הפסח שעבר, בת 101 הייתה במותה. יהיו דבריי אלה ציוּן לזכרה.

↧
↧

האיילות בזמר העברי (א): 'מה עושות האַיָּלוֹת?'

September 18, 2014, 9:49 pm
$
0
0

רשימתו של יהודה זיו 'מה עושות הָאַיָּלות, והיכן?', שפורסמה כאן בשבוע שעבר, עוררה אותי 'לחפור'קצת בשירי האיילות בזמר העברי. לא תאמינו, אבל יש רבים כאלה.

נתחיל, כמובן, בשיר האיילות האהוב של לאה גולדברג. ברשימה הבאה נעסוק בשירי האיילות של נעמי שמר, ובראשם גלגולי שירה המקסים 'איילת אהבים', ונתעכב גם על שירי איילות נוספים משנות השישים (כמו 'איילת החן'של עודד בצר ונתן שחר); ברשימה השלישית נעסוק בשירי איילה נוספים: מחיים נחמן ביאליק ועד יונה וולך.

שירה של לאה גולדברג, כפי שציין זיו, מתאר לילה בגן החיות של תל-אביב. הוא נדפס לראשונה בשבועון 'דבר לילדים', כרך יב, חוברת 7, ט"ז בחשוון תש"ב (6 בנובמבר 1941). השיר נדפס מעל סיפור של יצחק סלע שנקרא 'יורם בגן החיות', ובוודאי אין זה מקרה.


חצי שנה קודם לכן, במאי או יוני 1941, הופיע 'ספר גן החיות' (16 עמודים), שאותו כתבה לאה גולדברג על פי הזמנת מנהלי גן החיות. בספר נדפסו שבעה שירים מחורזים על חיות ('ברוכים הבאים!', 'הַדֻּבּוֹנִים', 'הַטַּוָּס וְהָאַיָּלוֹת', 'לַפִּתּוֹן שברח וחזר', 'הַבַּרְדְּלָס', 'יונתן הַגִּבּוֹר', 'הַקּוֹפוֹן'). הוא נדפס בתל אביב, בהוצאת יואכים גולדשטיין, ואת הציורים (חיתוכי לינליאום) הכין אליעזר להמן.


הנה השיר 'הַטַּוָּס וְהָאַיָּלוֹת', שלא נדפס מאז באף מהדורה (כפי שלימדני ד"ר גדעון טיקוצקי):



בסוף הספר נדפסה פרסומת לגן החיות:

מודעת פרסום בסוף 'ספר גן החיות'

ב-1947 נדפס ספר חיות נוסף של לאה גולדברג ושמו 'הבֵּיבָר העליז' (הוצאת טברסקי), ובו ארבעים שירים מחורזים על נפלאות גן החיות התל-אביבי, שאותם אייר אריה נבון, הקריקטוריסט הקבוע של עיתון 'דבר'.


מקצת שירי 'הביבר העליז' (אך לא כולם) נדפסו לאחרונה מחדש בספר 'מנפלאות גן החיות' (ספרית פועלים, תשע"ב).


ב-1949 כינסה לאה גולדברג ארבעים משירי הילדים שלה לספר שנשא את השם 'מה עושות האילות', ובפתחו היא קבעה את השיר שהעניק לספר את שמו. הספר ראה אור בספרית 'אנקורים'הנפלאה (שאותה ערכה לאה גולדברג בכבודה ובעצמה), ונדפס בהוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר (ספרית פועלים). את דפי הספר עיטרו ציוריו היפים של אריה נבון.

גלופה שהכין אריה נבון לעטיפת הספר 'מה עושות האילות'
(ארכיון הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית פועלים; תודה לאברם קנטור)

הספר זכה להצלחה בלתי רגילה ונדפס מאז ועד היום בעשרים ושתיים מהדורות (לפחות)!

בין השירים שנכללו בספר נמצאים כמה שזכו להלחנה ומושרים בפי כל: 'פזמון ליקינתון', שפורסם ב-1940 והולחן על ידי רבקה גוילי; 'ערב מול הגלעד', שחובר בשנת 1938 עבור ילדי קיבוץ אפיקים, וזכה להלחנה מאוחרת על ידי מיקי גבריאלוב; וכמובן, 'החליל', שזכה ב-1953 להלחנה המופתית של דוד זהבי, ונדון בבלוגנו ברשימה קודמת.

הנה מילות השיר, שכאמור פותח את הספר (עמ' 7-5):



אפשר לראות שבמעבר מהנוסח הראשון, שנדפס ב'דבר לילדים', אל הנוסח ה'קנוני', שנדפס בספר, הכניסה גולדברג שני שינויים קטנים. במקום 'הן חולמות, כי הפילים והפילות / שחקו אתן בג'וּלים על חולות', הנוסח המתוקן הוא: 'הן חולמות, כי הפילות הגדולות / שחקו אתן בג'וּלים וגוּלוֹת'. 

כלוב 'הפילות הגדולות'בגן החיות של תל-אביב, 1959 (צילום: וילי פולנדר; אתר עירית תל-אביב-יפו)

השיר מוכר בזכות הלחן שובה הלב שחיבר יוני רכטר עבור אריק איינשטיין בשנת 1976. השיר נכלל באלבומו של איינשטיין 'האהבה פנים רבות לה', שאותו הפיק רכטר. 

על הלחנת 'מה עושות האילות', שאליה התייחס גם יהודה זיו, כתב רכטר באתר האינטרנט שלו:


"השיר הראשון שהלחנתי לאריק, בשלהי ימי 'כוורת'גרתי אז עדיין בבית אמי ואני זוכר שהלחנתי את השיר ועבדתי עליו עם אריק בחדר נעורי. זמן לא רב אח"כ עברתי, בפעם הראשונה, לדירה שכורה, כך ששיר זה קשור אצלי לזכרון מתקופה משמעותית בחיי".
'מה עושות האיילות'הוא לא שיר פשוט אבל יש בו משהו קומוניקטיבי, המילים מדברות לילד. הוא איננו כבד, והקלות שלו נובעת בין היתר מהשינויים במקצב (בין ארבעה רבעים לשניים ב"אילת השחר חברתן") וגם מהעובדה שלמרות שהשיר טונאלי (הוא מתחיל ומסתיים במי במול מז'ור) יש בו כרומטיקה ומעברים הרמוניים מורכבים. לפעמים אני נותן לזמרים לנסות לשיר את 'מה עושות האיילות'בלי ליווי, במטרה לחזור לטוניקה. זה מאוד קשה, גם אני לא יכול... במבט לאחור אני יכול היום לנתח את התהליך שעברתי כמלחין וכמוסיקאי ואולי גם כאדם, כשהלחנתי את 'מה עושות האיילות'לא הייתי מודע עדיין למה שאני כותב בהמשך התחלתי לכתוב בתווים את הלחנים (גם בשלב הגולמי שלהם) וכך נהייתי מודע יותר, הניתוח הוא אמנם תהליך שכלתני, אך הוא מאפשר לך ללכת למקומות מוזיקליים נוספים".

הנה כמה ביצועים יפים, ובראשם המבצע המקורי אריק איינשטיין:

 


לימים שרה את השיר גם יהודית רביץ. הנה היא כאן מלווה ביוני רכטר שעל הפסנתר:



אולם השיר זכה בשנת 1981 להלחנה נוספת – פחות מוכרת, אך לא פחות יפה – של אריה לבנון. 

הנה ירדנה ארזי.

 

בשנת 2011 יזמה עיריית תל-אביב-יפו הצבת שלטי חוצות ועליהם קטעים משירי ילדים ידועים. המיזם נקרא 'שירת ילדים על הדרך', ואחד השירים הראשונים שזכו לשלט משלהם היה שירה של לאה גולדברג:


ציור: יוסי אבולעפיה (צילום: דוד אסף)

כה אהוב הוא השיר עד שבשנה שעברה (2013) גם זכה לבול משלו: 


עיצוב: ראנת אבודרהם דדון (מקור: רשות הדואר).

אך כפי שלמדנו מרשימתו של יהודה זיו, האיילות שציירו יוסי אבולעפיה (על השלט) וראנת אבודרהם דדון (על הבול) חסרות את סימן ההיכר הבולט שלהן – הקרניים המסועפות, ולכן הן יכולות להיות גם צבאים וגם יעלים. 

לסיום אי אפשר שלא להזכיר, שהשיר 'מה עושות האיילות'הפך למטבע לשון וזכה גם לגרסאות פרודיות בדמות שירי זימה – 'מה עושות הדיילות בלילות', 'מה אוכלות החיילות בלילות', ועוד כיד הדמיון.

בריאיון שהעניקה לאה גולדברג לרות בונדי לפני חמישים שנה בדיוק (דבר השבוע, 30 באוקטובר 1964), סיפרה המשוררת, כי גם לאוזניה הגיעה השמועה על כך:
האם את יודעת שקיימת ורסיה משופרת של שירך? שואלת אני. זה נקרא 'מה עושות הדיילות בלילות'.
אני כבר מתארת לעצמי – צוחקת לאה – זה לא לילדים'.

לאה גולדברג משוחחת עם שכנה ממרפסת ביתה הירושלמי ברחוב אלפסי 16

תודה לד"ר גדעון טיקוצקי

↧

למה אין (כמעט) כיפות סרוגות באוניברסיטת תל-אביב ולמה שני הצדדים מפסידים

September 20, 2014, 10:14 pm
$
0
0
הדשא בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב ירוק יותר, אבל משהו חסר כאן

מאמרי זה התפרסם ב'פסיפס', חוברת 2 (תשרי תשע"ה), שראה אור בשבוע שעבר. 'פסיפס', על פי הגדרתו, הוא 'מגזין הבית של הציבור הדתי', כשבפועל הכוונה היא לציבור הדתי-לאומי, מה שמכונה 'הכיפות הסרוגות'.

במסגרת 'חשבון נפש', שביקשו עורכי המגזין לערוך לקראת הימים הנוראים, התבקשתי גם אני, הדתל"ש, לתרום את חלקי...

ניסיתי אפוא להבין למה אין (כמעט) דתיים בנוף האנושי של הסטודנטיםבאוניברסיטת תל-אביב (בעוד שבקרב המורים יש ויש), ולמה קורה בדיוק ההפך באוניברסיטת בר-אילן, שם אין (כמעט) חילוניים בנוף האנושי של המורים (בעוד שבקרב הסטודנטים יש ויש).






↧

פה ושם בארץ ישראל: ספיישל ראש השנה

September 22, 2014, 9:52 pm
$
0
0
א. ישראל תשע"ד, בלי מילים

אנדרטת מגיני נגבה, קיבוץ נגבה (צילום: מירה קולקר)

כיכר ספרא, ירושלים (צילום: ברוך גיאן)

ב. המשיח לבש צהוב

איל אלכסנדרשפשף את עיניו נוכח הצהוב הבוהק של 'אופנועי הגאולה'– מיזם חדשני של הפלג המשיחיסטי של חב"ד. שימו לב לעיצוב המודרניסטי של הקופסה, שתתאים לאכסון המגבעת / השטריימל.




ג. וריאציות על געפילטע פיש

יחיאל חרזשלח לי את התמונות האלה מהמכולת השכונתית שלו ('שפע ברכת השם') בביתר עילית. הנה תורת האבולוציה הלשונית על רגל אחת: געפֿילטע פיש, געפילטא פיש, גפילע טפיש, גפיל טפיש...

בכל מקרה, אפשר להתנחם בבחירה שבין 'טעם ביתי', 'טעם ירושלמי'ו'טעם הונגרי'.




ד. דגים וזמנים לששון

אגב דגים,'מלי'שלחה את המודעה הזאת, שהתפרסמה השבוע בעיתונות החרדית:


ה. קמע חילוני

'קמע לשמירה מפני דוחות'מטעם 'רשות הקמעות'. ברוך גיאןצילם על קיר בשוק מחנה יהודה.


ו. דאעש כבר כאן?

לידיעת הקורא צבי יחזקאלי – דאעש אולי לא, אבל דעעש בהחלט!

בכור ווקניןצילם בבני ברק את בית המדרש של החסידות הרומנית הקטנה דעש, שלאחרונה זוכה להתענינות עולמית.






↧

'חלפה שנה': שיר, סיפור ותמונה לראש השנה

September 23, 2014, 9:18 pm
$
0
0
איור: פרץ רושקביץ (אוסף דוד אסף)

א. עונ"ש תורם לקהילה

לפעמים, בלי להתכוון, בלוג עונ"ש מצליח לעשות משהו מעבר לזיהוי סופרים בתמונות ישנות...

בסוף דצמבר 2012 פרסמתי רשימה על השרירן הידוע שמעון רודי (און ושלטון: יהדות השרירים – שמעון רוּדִי ורפאל הלפרין), שנזכר ב'שיר השכונה'ובעוד מקורות מארון הספרים היהודי החדש. השבוע קיבלתי מהדס אורן, קרובת משפחתו של רודי, מכתב מחמם לב:
דוד שלום, 
לפני שנתיים כמעט פרסמת מאמר על יהדות השרירים, ובין היתר כתבת והארת מספר עובדות על שמעון רודי. בתגובה שלחתי לך מייל עם מספר פרטים אודותיו. שמעון רודי הוא אבא של דוד שלי, משה רודי.  
רציתי לספר לך שבזכות המאמר הזה מצאנו את בתו, שחיה בארה"ב לאחר 65 שנה. אינני רוצה לכתוב אודותיה מפני שהיא אשה שחרדה לפרטיותה, אבל הייתי חייבת להגיד לך תודה, כי באיזושהי דרך עזרת לנו לחבר בין הקצוות. היא יצרה עימי קשר לפני שנה בדיוק לאחר שחיפוש פשוט בגוגל אחר שמו של אביה הוביל אותה אל המאמר שלך ואל ההערות שלי, וכמובן אל עמוד הפייסבוק שהמשפחה פתחה בעקבות חיפושיי אחר מה שעלה בגורלו של שמעון רודי. מכאן הכל התחיל להתגלגל ואני שמחה לבשר שהיא חיה היום בארץ והקשר בינה לבין דודי הוא נפלא, כאילו הם הכירו מאז ומתמיד. כמה חבל שלא היו רשתות חברתיות ואינטרנט לפני שנים...
שמעון רודי (צילום ולטר צדק)

ב. 'חלפה שנה ... ומה יבוא עכשיו'

כך נראה העמוד הראשון של עיתון 'משמר' (לימים 'על המשמר'), בערב ראש השנה תש"ה (17 בספטמבר 1944), לפני שבעים שנה.


ובפנים, במדור לילדים, נחבא שיר קטן שחיברה לאה גולדברג. שיר זה – כמו עשרות רבות של שירים אחרים שלה – מעולם לא כונס:


ג. דרמה על חמישה תפוחי אדמה

הסיפור הזה אינו קשור לראש השנה, אבל הוא קצר, יפה ובלתי מוכר.

הוא נכתב ביידיש על ידי הסופר והמשורר הפורה אברהם רייזן (שהוזכר כבר בעונ"ש על השיר 'שבוע טוב'). הסיפור פורסם לראשונה בעתון 'דער יוד' (היהודי), שראה אור בקרקוב ב-17 ביולי 1902. לימים כונס בכרך השמיני של כל כתבי רייזן (אַלע ווערק פֿון אבֿרהם רייזען, 8, ניו-יורק 1917, עמ' 53-47). 


אברהם רייזן (משמאל) עם חבורת סופרי יידיש בוועידת צ'רנוביץ, 1908

אברהם רייזן (1953-1876)

רייזן, יליד קוידנוב שבפלך מינסק, היה מן הבולטים בחבורת סופרי היידיש שהתרכזו סביב י"ל פרץ בוורשה. ב-1914 היגר לניו-יורק ובה פעל עד פטירתו. יצירותיו, שציינו את ראשית המודרניזם בשירת היידיש, היו בעלות נימה סוציאליסטית בולטת, וגיבוריהן – פשוטי עם שייצגו את סבלו של הפרולטריון היהודי. תפוחי האדמה בסיפור שלפנינו היו המרווח הצר שבין רעב ובין שפע...

ד"ר בן-ציון קליבנסקי תרגם את הסיפור מיידיש לעברית ופרסם אותו בבלוג שלו, והנה הוא כאן, באדיבותו ובתיקונים קלים שלי.


דרמה על חמישה תפוחי אדמה

– כבר אפשר לסנן את תפוחי האדמה? – שאלה פְרֵיידֶה בפנים רציניות מאוד והביטה בשולחן שלידו ישב בעלה, שלמה החייט, ותפר עם עוד שני פועלים.

לשלמה לא הייתה אפילו שנייה להפסיק את עבודתו. הוא עדיין היה צריך להשלים שרוול אחד ולחתוך זוג מכנסיים לפועלים, אך בשָמעו את המילים 'תפוחי אדמה'התלקח בו 'היצר הרע'והוא הגיב מיד:

– מה את בכלל שואלת, אישה טיפשונת? ודאי לסנן! כשהתפוחי אדמה מוכנים, מסננים אותם. אלא מה, לתת להם להתבשל יותר מדי?...

– הכול הוא יודע! – עיקמה פריידה את פרצופה.

– מה קרה שיש היום תפוחי אדמה טובים? הם באמת רכים? – שאל שלמה, מתעלם מהעווית פניה של פריידה...

– כשתאכל תדע! – ענתה פריידה בכעס.

– נו, חברֶה! בואו לשולחן ונאכל כבר ארוחת צהריים! – פקד שלמה וניצוצות שמחה בעיניו.

ה'חברֶה', שני בחורצ'יקים רזים, זרקו בזריזות את העבודה, כאילו שלא יידרשו לקחת אותה לידיהם לעולם, העמידו את המגהץ מתחת לשולחן, וכבר היו מוכנים עם פיותיהם הרעבים לבלוע כל מה שבעלת הבית ה'טובה'שלהם, פריידה, תיתן להם.

אולם אצל פריידה ניכַר שלא הכול היה מוכן לגמרי. היא עדיין התעסקה ארוכות עם התנור, כאילו היא צולה שם תרנגולות.

כשבעזרת השם פריידה כבר הוציאה את תפוחי האדמה מן ההתנור והניחה את הסיר על הכיריים, נשמו שני הפועלים לרווחה; שלמה ניגש ברחבות בעל-ביתית לכיריים ועוד בטרם החלה פריידה לסנן את תפוחי האדמה חטף בידו תפוח אדמה מהסיר; אך התפוח להט בחוּמוֹ ונפל מידיו על הרצפה.

שני הפועלים, שמלכתחילה קינאו בו על שניגש לסיר כדי לקחת תפוח אדמה, שמחו עכשיו לאידו ופרצו בצחוק על האירוע הנורא.

פריידה, לעומתם, פערה את פיה והחלה לצעוק:

– הרסת תפוח אדמה! אוכל טרפות שכמותך! לא יכולת להתאפק? אפשר לחשוב שאני הולכת למכור את זה...

צווחותיה של פריידה מעולם לא הטרידו את שלמה, ובוודאי לא כשמדובר בתפוח אדמה. וכשהיא סיימה לסנן את התפוחים הוא תכנן לחטוף שוב אחד מהסיר. אבל פריידה שמה לב לכך (גם היא כבר הכירה אותו!) וצרחה בזעם פראי:

– האם תרשה לי, זללן שכמוך, לסנן את התפוחים או לא? אם לא, אני מיד שופכת את הסיר כולו לרצפה.

שלמה, שחשש לאבד את כל התפוחים בגלל אחד, הביט בתיאבון על הסיר והלך ליטול את ידיו.

– אתה חושש, כך נראה, מתפוחי אדמה חמים – ניסה בֶּרְצִיק, אחד הפועלים, לפתוח עמו בשיחה על התפוח שנפל.

שלמה כלל לא ענה לו ורק נעץ בו מבט. הפועל התחרט על שהכעיס את 'בעל הבית'לפני 'ארוחת הצהריים', ונדר בלבו שלא לדבר עוד אף פעם עם בעל הבית על עניינים שוליים. 'שתיכנס בו הרוח, שיתלה את עצמו!'...

השלושה התיישבו ליד השולחן. פריידה הגישה להם תחילה את הלחם, ולאחר מכן כמה מלפפונים חמוצים עם ציר.

– טוב! טוב! – הילל שלמה את התבשיל. – תפוחי אדמה אוהבים מלפפון חמוץ, זה בטבע שלהם... טוב, טוב!

מיד העמידה פריידה על השולחן קערה גדולה ריקה. היה זה מין צלצול שלישי[1], שרמז כי תפוחי האדמה מגיעים! ובאמת, תוך דקה הביאה פריידה את הסיר ובזריזות יתרה הפכה אותו והחלה לשפוך את תכולתו לקערה. שלמה הסתכל איך תפוחי האדמה רודפים זה אחר זה בעליזות ועפים בשמחה אל תוך הקערה, וקרא בעליצות: 

– טוב, טוב! אבל נדמה לי שזה מעט מדיי! – הוא העיר בראותו שהקערה אינה מלאה.

– יהיה לך מספיק כדי לחיות! – ענתה פריידה ברוגזה.

שלמה לקח את תפוח האדמה הראשון, ואחריו לקחו שני הפועלים הרזים והחיוורים, הֶרְצִיק ובֶּרציק, והסעודה החלה בעליצות. עם תפוח האדמה השני שלמה כבר ממש 'נכנס לתפקיד'והרים קצת את כובעו, כאילו זה הפריע לו לבלוע. ואילו שני הפועלים הרזים והחיוורים לטשו עיניים מסוערות: תפוחי האדמה היו חמים מדיי בשבילם; אך הם חששו להמתין, שוב, כדי שיתקררו, שמא ר'שלמה יסדר אותם באופן מכוער. הם נאלצו לבלוע חתיכות רותחות...

כאשר שלמה כבר היה בתפוח האדמה השישי נפתחה הדלת. לבית נכנסה חְיֵינֶה הסנדלרית, שהתגוררה ממול והייתה קרובת משפחה של פריידה. שלמה עצמו – שיישאר הדבר בינינו – גם הוא לא היה מיוחס כל כך, ובכל זאת התבייש מעט בסנדלרית, ועל כל פנים לא היה מרוצה ממנה ולא סבל אותה.

– איפה פריידה? – שאלה חיינה בהביטה בשולחן ובחברֶה ש'טחנו'את הסעודה.

– מה אני יודע? – רעם שלמה ביובש – מן הסתם במטבח!

– אני כאן, חיינה! – נשמע קולה של פריידה מהמטבח.

פריידה יצאה מהמטבח.

– צריך להאכיל גדוד כזה! – היא התלוננה לפני חיינה, – רק רצים ומתרוצצים, ברוך השם!

– בישלת היום תפוחי אדמה לארוחת הצהריים? – שאלה חיינה כשהיא מביטה בשולחן בעיניים רעבתניות.

– כן, תפוחי אדמה – ענתה פריידה באנחה – ולי אין אפילו דקה לטעום מהם. קחי תפוח אדמה, חיינה – היא אמרה לבסוף בחצי פה.

שלמה השתעל בכעס, ושני הפועלים החווירו עוד יותר.

– צריך באמת לטעום תפוח אדמה אחד – קימטה חיינה את מצחה באדיקות והתקרבה אל השולחן.

שלמה קם בעצבנות מהספסל, וצנח עליו חזרה בלא שיידע מה לעשות מרוב כעס.

– תפוחי אדמה מצוינים! – היללה חיינה את התפוח שאותו אכלה בתיאבון רב.

"הלוואי שתקיאי אותו!"– קילל אותה שלמה בלבו.

– תפוחי אדמה ממש טובים. איפה קנית אותם? – הוסיפה חיינה להלל את התבשיל, ולקחה עוד אחד.

שלמה נרעד. לולא התבייש היה חוטף ממנה את הקערה ולא מרשה לאף אחד להתקרב אליה. אך הוא לא היה חזק עד כדי כך ורק השתעל בזעם רב.

– תפוחי אדמה הגונים, הם נמסים בפה! – המשיכה חיינה לשבח את תבשיל ולקחה תפוח אדמה שלישי.

'שתיכנס הרוח באביה, חוצפנית שכזאת!'– התרתח שלמה בשקט – 'את המוח אגהץ לה!'...

– מחר בבוקר, אם ירצה השם, צריך גם כן לבשל תפוחי אדמה. כבר זמן רב לא בישלתי.

– כשאין לך, אז לא מבשלים ולא אוכלים – הרעים שלמה בקולו בלא קשר, רק מתוך חשק פראי להקניט את הקבצנית הענייה, הסנדלרית המגעילה שזוללת את תפוחי האדמה שלו.

– לא, לא זה, אין לי זמן לקלף – ענתה חיינה בלי שהבינה את הסיבה לכעסו של שלמה, ולקחה עוד תפוח אדמה.

'אוי ואבוי!'חשב שלמה וזרק מבט מיואש בשני הפועלים, כאילו אמר להם: חברֶה, מה אתם שותקים, הצילו! כבר ארבעה תפוחים! – אבל הפועלים לא הבינו את הרמז וחיינה לקחה תפוח אדמה חמישי. 


*

– את ! ! ! – שאג שלמה בפראות כשחיינה יצאה – את ! ! ! מדוע ביקשת ממנה לאכול תפוחי אדמה, אה? 'בעלת צדקה'שכמוך![2]

– מאיפה הייתי צריכה לדעת – ענתה פריידה, כביכול מתוך אשמה – הרי אי אפשר להיות 'חזיר'. אם אדם נכנס הביתה מציעים לו לאכול, אבל גם היא לא צריכה להיות חזירה. היא צריכה להיות קצת יותר מעודנת ולא לאכול.

– מהקרובה שלך את מצפה לעידון! – הרים שלמה את קולו.

– הקרובים שלךָ באמת מעודנים מאוד! דודך היקר לֵייבְּצִ'י, כשהוא כבר מגיע פעם לשבת, זולל את הכול...

– שִתקי! – התרתח שלמה. הוא התבונן בתחתית הקערה ונזכר שאלמלא נכנסה הסנדלרית יכלו עדיין להיות שם עוד חמישה תפוחי אדמה, ובחֶלקו היו נופלים שניים ואולי אף שלושה...

– אני ממש מפחדת ממך! – לא נכנעה פריידה.

ברציק והרציק לקחו כל אחד עוד תפוח אדמה.

הקערה כמעט שהתרוקנה ושלמה עדיין רצה לאכול, כל כך רצה לבלוע אותם, לבלוע עד אין סוף. וחמישה תפוחי האדמה שזללה חיינה, הסנדלרית המגעילה, לא נתנו לו מנוח, והוא שוב שאג:

– תשתקי כבר!... אני אגהץ לך את המוח.

– אני צוחקת עליך! – לא רצתה פריידה להיכנע.

הקערה התרוקנה, ושלמה התמלא בכעס פראי: חמשת תפוחי האדמה באמת חסרו לו והיא צוחקת עליו. היא, שיש לה קרובה זללנית כזאת. מרוב זעם הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו.

עיניו התרוצצו על השולחן ולבו היה מלא על גדותיו בחרון רצחני. פריידה הבחינה בזעמו, וגם היא רתחה מכעס עצור. היא לא טעמה אפילו תפוח אדמה אחד. לא היה לה זמן בכלל, והוא זלל לו כמו איכר ועוד צועק. וגם היא נתנה קולה בזעקה:

– אתה גזלן, זללן, שיכור!

– איפה המספריים? המספריים? המספריים! ! – צרח שלמה בזעם – אני אגהץ לה את המוח.

והבית התרומם באוויר...

הערות

[1] הכוונה לצלצולים הקוראים לבאי הצגות תאטרון לשוב לאולם לאחר ההפסקה. הצלצול השלישי הוא האחרון בסדרת צלצולי קריאה אלו.

[2] 'בעלת צדקה' – ותרנית על חשבון אחרים.

'על מכונת התפירה', ציור של אפרים משה ליליאן בספר שיריו של מוריס רוזנפלד  Lieder des Ghetto, 1902

ד. צ'ק פתוח

בארכיון המדינה שמורה ה'שנה טובה'הזו, ששלח אזרח ושמו אלעזר לראש ממשלת ישראל השני, משה שרת. השנה היא תשט"ז (1955/ 1956)


ובספרייה הלאומית שמורה 'שנה טובה', שנדפסה בוורשה בשנת 1901, ובה דיוקנאותיהם של  תיאודור הרצל והסולטן הטורקי עבדול חמיד:



תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה
↧
↧

ברוך הבא: כל ישראל חברים

September 27, 2014, 9:43 pm
$
0
0


כתב וצילם ברוך גיאן

כדרכם של ירושלמים רבים גם אני מבקר בשוק מחנה יהודה פעם בשבוע ולפעמים אף יותר. יום קניות קבוע ויום נוסף להדרכה או למפגש חברתי או משפחתי. בקיצור, מקום 'ירושלמי'שאני אוהב לשהות בו. הריחות, הטעמים והבתים ההיסטוריים הסובבים אותו תמיד משכו את לבי והקסם לא פג גם במרוצת השנים.

בלב מגרש החניה הגדול הצמוד לשוק (הכניסה היא מרחוב כי"ח, המחבר בין הרחובות יפו ואגריפס) ניצב בניין מרשים, עזוב ונטוש, שהכניסות אליו נאטמו. זהו בית הספר המקצועי, שבנתה חברת 'אליאנס'הצרפתית (Alliance Israélite Universelle) בשנת 1899. 

בית הספר 'אליאנס' – מבט מרחוב כי"ח פינת אגריפס. 
ענפי האקליפטוסים הגדולים קרסו בשלג הגדול אך הצליחו להתחדש

ארגון אליאנס, ששמו העברי היה 'כל ישראל חברים', ובקיצור כי"ח, נוסד בפריז ב-1860 בנשיאותו של אדולף כרמיה, פילנטרופ יהודי נודע שגם היה שר המשפטים של צרפת. הארגון החל מיד לסייע לקהילות יהודיות ברחבי העולם בהקמת מוסדות חינוך ובהענקת סיוע כלכלי ופוליטי ליהודים בכל מקום. בשנת 1880, שנת מותו של כרמיה, החליטו אנשי 'אליאנס'להנציח את זכרו על ידי ייסוד בית ספר מודרני בירושלים. המבנה, שנחנך ב-1882 ונקרא 'תורה ומלאכה', היה מרווח ומפואר. הוא הוקם ברחוב יפו, ועל חורבותיו ניצב היום 'מרכז כלל'.

לצד לימודי קודש למדו בבית הספר גם מלאכות ומקצועות. שפות ההוראה היו צרפתית ועברית (אליעזר בן יהודה, דוד ילין ויהודה גור היו בין המורים), ובשל התנגדותם התקיפה של הרבנים החרדיים האשכנזים, רוב התלמידים היו ספרדים. בין תלמידי אליאנס היו גם מוסלמים ונוצרים, דבר שלא היה מובן מאליו. המנהל הראשון היה נסים בכר (1931-1848) שרחוב בשכונת נחלאות הסמוכה קרוי על שמו. אחרי פרישתו של בכר ב-1897 ניהל את בית הספר אברהם (אלברט) ענתבי (1919-1869) עד 1914. בית הספר המשיך לפעול גם בימי מלחמת העולם הראשונה ונסגר רק ב-1927 (או 1931). המבנה הושכר לסמינר לבית היתומים 'ויינגרטן'ששכן בן עד שנות החמישים, אז רכשה אותו חברת 'כלל'שהמשיכה להשכירו ל'אליאנס'. בשנות השישים עוד למדו שם, ואחר כך נהרס הבית ועל חורבותיו צמח מרכז 'כלל'.

בסוף המאה ה-19 כותלי בית הספר היו צרים מלהכיל את כל התלמידים, ועל כן בשנת 1899 הוקם בסמוך מבנה חדש, שנועד לשמש כפנימיה לתלמידים. בשלב מסוים, לא ברור מתי, החל בית זה לשמש כבית ספר לבנים, ואחרי סגירת 'תורה ומלאכה'התרכזו הלימודים במבנה החדש. זה הבנין הנטוש שעומד היום במרכז מגרש החניה. 

כך נראה בית הספר לבנים במצלמתו של יעקב בן-דב:

תלמידי אליאנס במסדר חגיגי (מקור: ביתמונה)


בשנת 1911 הפכו שתי הקומות הראשונות של בית הספר לבית ספר לבנות ושער מיוחד עבורן נפרץ בגדר הבנין.


 שלט המתכת בצרפתית 'בית ספר לבנות' (Ecole de filles) שרד עד היום.
הוא נמצא ביציאה הדרומית מן החנייה, בין חנויות השוק שברחוב אגריפס.


כאן הייתה דלת שנאטמה. עדיין נותר סימן לגרם המדרגות שדרכו נכנסו הבנות


גרם המדרגות הזה הוביל לבית הספר לבנות

בספרות הזיכרונות יש תיאורים על חומה שהפרידה בחצר בין בית הספר לבנים לבין זה של הבנות, והמפגש בין המינים יכול היה אפוא להתרחש רק מחוץ לשעות הלימודים. 


איכססס... חלוקת שמן דגים בבית ספר אליאנס, 1949 (מקור: ביתמונה)


וכך נראית היום כיתת לימוד בבית הספר


מגרש החנייה שמשמש את באי שוק מחנה יהודה. רק מעטים מרימים את ראשם ושמים לב לבית ההיסטורי

נפנה עתה לבית הנטוש. בחזית הפונה צפונה (לכיון רחוב יפו) ניתן לראות פתח שנאטם בבלוקים. מעל הפתח לוח שיש וכתובת בצרפתית.

החזית הצפונית של בית הספר לבנים. החלונות מודגשים באבן גולמית ובסיתות גס ('טובזה'). הבניין ברובו בנוי בסיתות עדין יותר ('טלטיש'). למעלה סותת סמלה של חברת 'אליאנס'

הכתובת מציינת כי זהו בית ספר יסודי של אליאנס, שבנייתו התאפשרה הודות לתרומתה של הברונית קלרה דה-הירש (אלמנתו של הברון מוריס הירש). התאריך המצוין על הלוח הוא כ"ג בניסן תרנ"ט (5659), 3 באפריל 1899. אגב, הברונית הירש נפטרה בפריס יומיים קודם לכן, ב-1 באפריל 1899... 

כתובת ההקדשה של של בית הספר לבנים, כ"ג ניסן תרנ"ט (1899)

פרט מהכתובת. סמל החברה – יד לוחצת יד ומעליהן לוחות הברית – נקבע גם בראש הבניין

הברונית קלרה דה-הירש, 1899-1833 (מקור: Jewish Women's Archive)


אם תגביהו את ראשכם תוכלו לראות כי בראש הבניין מתנוסס סמל אליאנס שבנוי מצירופן של אבנים ירושלמיות: יד לוחצת יד ולוחות הברית.


יד לוחצת יד – סמלה של חברת אליאנס מסותת בראש הבניין ומעליו לוחות הברית.
על הלוחות עדיין השתמרו כמה אותיות עבריות (א, ה)

כך נראה הסמל בימים טובים יותר, לפני שהאותיות דהו

בספרו 'תמול שלשום', שמתרחש בימי העלייה השנייה, תיאר ש"י עגנון את הכלב, שמתרוצץ ברחובות ירושלים ומגיע לבסוף לבית הספר אליאנס שברחוב יפו. מנהל בית הספר (כנראה הכוונה לאלברט ענתבי), שלא ידע לקרוא היטב עברית, קרא את שמו משמאל לימין, וכך נוצר השם 'בלק' (במקום 'כלב'):


[...]
תמול שלשום, שוקן, תשכ"ח, עמ' 291-290

בבתי הספר של אליאנס למדו הבנים מלאכות ומקצועות כמו חייטות, סנדלרות, נגרות, מכניקה ואף סיתות אבן (מלאכה ערבית מסורתית, ורק מעט יהודים עסקו ועוסקים בה). הבנות למדו בעיקר אריגה וניהול משק בית. בשנת 1898 סיפר דוד ילין כי בית המלאכה של בית הספר השתתף בעבודות שיפוץ כיפת הסלע ובמחלקת המסגרות יצרו את עמודי הפנסים לתאורת רחוב יפו ('ירושלים של תמול', כתבי דוד ילין, א, עמ' 258), ברחובות ירושלים עדיין ניתן למצוא מכסי ביוב ישנים ועליהם חרוט השם אליאנס בצרפתית וכי"ח בעברית.


מכסה ביוב תוצרת כי"ח בכניסה לחצר שכונת בית דוד (בית הראי"ה קוק ליד בית טיכו)


תעודת שליש של בית ספר כי"ח משנות הארבעים - פשוט ולעניין.
התלמידים למדו 'הנהגה' (התנהגות) וארבע שפות! (אוסף דוד אסף)

לפני כמה שנים פעלה בעיר חבורת הציירים CitéCréation, שמרכזה בעיר ליון שבצרפת, וחבריה מתמחים בציורי ענק על קירות בתים (עד 2011 הם ציירו כ-500 ציורי קיר בכל העולם). חברי הקבוצה ועוזריהם הישראלים קיבלו לידיהם תמונות ישנות של בית הספר והכינו ציור קיר נפלא על הקיר המערבי של בית מגורים (בית דואק) שהיה סמוך למוסדות אליאנס (רחוב כי"ח פינת יפו). היום, בשל עבודות הבנייה ניתן לראות את הציור רק מכיוון רחוב יפו. 


ציור הקיר נעשה על גבי קיר של בית דואק שנבנה בתקופת המנדט. עתה נפער בור גדול מתחתיו. כאן יקום מגדל מגורים.



פרטים בציור הקיר המסתמכים על צילומים ישנים. היוצרים: סיטה דה לה קריאסיון

הבניין המפואר שבציור הקיר – מה שהיה פעם בית הספר 'תורה ומלאכה' – אינו קיים עוד. על חורבותיו הוקם בשנות השבעים 'מרכז כלל'המסיבי והמכוער, שבלשון המעטה אפשר לומר שאינו מופת לא ליופי ולא להצלחה מסחרית. ברחוב יפו, בצדו הצפוני של 'מרכז כלל', ליד בנק דיסקונט, ניתן לראות עד היום את השחזור של שער בית הספר (לא בדיוק במקומו המקורי). בשנות השבעים, כשהמאבק על שימור המבנים ההיסטוריים של העיר היה עוד בחיתוליו, זה היה המירב שניתן היה לשמר... כמה עצוב.


השער המשוחזר. רחוב יפו, הכניסה ל'מרכז כלל'

בשנות התשעים עבדתי כעורך צילום במגזין 'טבע וארץ', שהוציאה לאור החברה להגנת הטבע. כתבתי אז מאמר על האבן הירושלמית ('בנאים וסתתים בירושלים', טבע וארץ, נובמבר 1993), וכך הגעתי גם לבית הספר אליאנס. באותה עת כבר נסגר בית הספר ובמקומו פעל בבניין בית הספר הניסויי. כשעמדתי לצלם את חזית הבית נערה נאה ומלאת חיים נכנסה לפריים.


צולם ב-1993


לימים עזב גם בית הספר הניסויי את המקום. הבניין ננטש והכניסה נאטמה בבלוקים. כשהגעתי שוב למקום כדי להכין כתבה זו, רציתי לצלם שוב את אותה חזית בניין שצילמתי לפני כעשרים שנה. במגרש החניה פניתי לאישה שעמדה להיכנס לשוק, התנצלתי על ההטרדה וביקשתי ממנה לדגמן עבורי כניסה כביכול לבית הספר ששעריו נאטמו... היא נאותה בשמחה, ואחר כך, כששוחחנו, התברר כי 'הדוגמנית'אינה אלא סועד דורי, אישה מקסימה שהייתה מורה לערבית באותם ימים שפעל כאן בית הספר הניסויי. עוד מעגל נסגר.


צולם ב-2014

ההזנחה הפושעת של המבנה אינה נותנת לי מנוח. איך יכול להיות שמבנה כל כך מרשים ויפה, הממוקם במרכז העיר, עומד אטום ומיותם? מסביב כבר החלה בנייה מסיבית ונבנות הקומות הראשונות של בניין מגורים גבוה שיצמח כאן בקרוב. גם סביב 'ישיבת עץ חיים', שברחוב יפו, נעשות עבודות בנייה ורק בית הספר לבנים עדיין עזוב ונטוש.

נותר לקוות שתימצא הדרך לשמר ולחדש את תפארתו של הבניין הנטוש העומד בלב מגרש החנייה, ושלא מצפה לו הגורל העצוב של 'שני אחיו', שנהרסו עד היסוד ולקחו עמם חלק חשוב מתולדות ירושלים החדשה. 

ההלך, בדרכך אל השוק, הרם עיניך למרומי הבניין המרובע. ראה את חרוטת עשרת הדברות ואת תבליט הידיים הלוחצות זו את זו, ודע: כאן עמד מוסד חינוכי ומקצועי עתיר זכויות בתולדות ירושלים.


'ישן מפני חדש תוציאו'?
הרכבת הקלה חולפת ברחוב יפו על פני החומה הישנה של בית הספר וציור הקיר הענקי. בצד ימין: 'מרכז כלל'


בעלי התוספות

אביב יצחקי שלח לנו צילום שעשה מיד לאחר שהותקן 'השער החדש'ברחוב יפו.






↧

'תודה על העברית': מסע אל עיירת הולדתו של אליעזר בן-יהודה

September 28, 2014, 10:08 pm
$
0
0


כתב וצילם נתן רועי


עברו יותר ממאה וחמישים שנה מאז נולד אליעזר יצחק פרלמן בעיירה לוּזְ'קי שברוסיה הלבנה (היום במחוז ויטבסק הבילורוסי; ובאותם ימים בפלך וילנה הרוסי), ועד שחזר אליה, ב-11 בספטמבר 2014, לפני כשלושה שבועות, נינו גיל חובב. הוא הגיע לעיירה נידחת זו כדי להשתתף בטקס חנוכת אנדרטה לזכרו של הסבא-רבא, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה (1922-1858).



לטקס הגיעו רבים מתושבי הכפר, לבושים במיטב מחלצותיהם, פקידים ובעלי תפקידים מן המחוז, וגם נציגים רשמיים מישראל, בהם יוסף שאגאל, שגריר ישראל בבלארוס, וחיים צ'סלר, ראש ארגון 'לימוד', שיזם את הקמת האנדרטה. כולם בירכו על מזג האוויר השמשי שפקד את העיירה.

גילי חובבמוכר בארץ יותר כבשלן ומגיש תכניות טלוויזיה, אך לכאן הוזמן בשל ייחוסו המשפחתי המופלג: הוא בנם של דרורה בן אב"י – בתו של העיתונאי והעורך איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה – ושל קריין 'קול ישראל'המיתולוגי משה חובב. לפני נסיעתו סבב גיל ברחבי הארץ ואסף מכתבי תודה לסבא אליעזר, מחייה השפה העברית.

גיל הביא אתו מכתבים רבים: מבית הספר 'חביב' בראשון לציון, שנוסד ב-1886 (ופעיל עד היום), והיה לבית הספר הראשון שבו לימדו בעברית; מבית הספר 'אבני חן'במודיעין; מאולפן 'עציון'בירושלים, האולפן הראשון לשפה העברית בישראל; אולפן 'אבא חושי'בחיפה ועוד. הוא הביא גם ציור של בתו נעמי. היא ציירה דולפין שפולט אותיות ומילים בעברית והכתירה את ציורה במילים הפשוטות: 'תודה על העברית'.

גיל ודולפין השפה העברית

הדרך ללוז'קי רצופה במראות מלבבים. נופים ירוקים שעל פניהם זרועות בקתות עץ ולצדן משקי עזר קטנים, פרות שרועות באחו ונחלים ונהרות מפכים בו. גם את העיירה הזעירה הזו, מחוז חפצנו, חוצה נחל (מְנוּטָה) וסמוך לה הוא נשפך לאגם פְּליסָה. הנהר הגדול בחלק זה של בלארוס (כשנולד כאן אב"י הייתה זו עדיין רוסיה הצארית) הוא נהר דווינה, שמחבר את הערים והעיירות באזור. בכל אחת מהן פרחה קהילה יהודית – פולוצק, דיסנה, דינבורג, ועוד ועוד.


מראה אופייני בלוז'קי

ד"ר יוסף לנגהמנוח, שחיבר את 'דַּבֵּר עברית', ביוגרפיה מונומנטלית בשני כרכים על חייו של אליעזר בן יהודה (יד יצחק בן-צבי, 2008), כתב על העיירה (עמ' 1):
אדמותיה הפוריות של לושקי משכו תשומת לב רבה במשך שנים, והעיירה 'האחוזתית'הזו עברה מבית אצולה אחד למשפחת אצילים אחרת. הבעלים גבו מיסים גבוהים מהתושבים ומהאריסים ומשלוש טחנות הקמח שניצבו על שפת הנהר, לא הרחק מהפארק המשתרע על גדתו המזרחית, ושירתו את איכרי האזור ואת תושביו. הארמון הגדול והכנסייה הסמוכה לו הם שרידי תקופות מפוארות וידועות עושר, וחומות המנזר החרֵבות הן עדות אילמת לבית הספר לכמרים, ששמו יצא למרחוק, כמו גם מבשלת השֵכר המקומית, שנודעה בכל סביבותיה. במבשלת השֵכר הזו עבד גם יהודה לייב לייזרוביץ', שנודע בכינויו פרלמן.


כמו עיירות רבות אחרות בחלק זה של העולם, גם לוז'קי נראית כמו עצר בה הזמן מלכת. הכבישים החדשים מכסים אמנם על הבוץ שהטביע את הכפר בימי גשמים והפשרת שלגים, אך בחצרות הבתים פועות כבשים, מקרקרים ברווזים וקוראות תרנגולות שצבען אדום. כמאה וחמישים מטרים ממרכז הכפר עומד בשיממונו בית הכנסת החרב של יהודי לוז'קי. בכפר אין יהודים וכבר אין מי שיפקוד את בית הכנסת.

בית הכנסת החרב בלוז'קי

חזית בית הכנסת בלוז'קי

כשהגיע למצוות, בשנת 1871, נשלח אליעזר, שהתייתם מאביו בגיל חמש, לבית דודו, בעיירה הסמוכה פולוצק. עד ליומו האחרון לא סלח לאמו על שקרעה אותו מחיק המשפחה והעיירה. 'הוא הפנה עורף למשפחתו, ושנים ארוכות חיפש אהבת אם ואב, ותחושות חסר, עוני וקרבניוּת לא הרפו ממנו כל חייו', כתב יוסי לנג. לחמדה, אשתו השנייה, אמר כי 'היו מכות נמרצות גם מהאם, גם מהמלמדים' (עמ' 3).

גיל חובב לא הכין נאום. הוא עמד בכיכר המרכזית של העיירה, הכנסייה המפוארת מאחוריו, ונשא דברים מהלב. הוא סיפר על הסבל הנורא שעבר סבו הגדול בחייו, ברוסיה הלבנה ובירושלים, על ההלשנות שהובילוהו לכלא הטורקי ועל עקשנותו ונחישותו. 'אליעזר בן יהודה, היכן שאתה' – אמר גיל – 'ברצוני לומר לך שני דברים: האחד – תודה על העברית; והשני – ניצחת'.


לאחר מכן נערך טקס חביב: חלוקת תפוחי עץ, שבשרם לבנבן וטעמם חמצמץ. אחר כך נעמדו תושבי הכפר בחצי עיגול, במרכז עמד גיל חובב, וכולם קראו: 'תודה על העברית'.




הסרת הלוט

גיל חובב ומחבר הרשימה ליד האנדרטה בלוז'קי


תם הטקס ואנו נסענו לגלובוקויה, שהיא עיירה גדולה, בוודאי בהשוואה ללושקי הזעירה. כאן גר אליעזר וולפסון, דודו החרדי של אליעזר בן-יהודה, במחיצתו גר אב"י הצעיר עד 1878, שעה שנדד לפריז כדי ללמוד רפואה. כאן גם הכיר אב"י את מי שתהיינה לימים שתי נשותיו, האחיות דבורה וחמדה, בנותיו של המשכיל התורני חובב ציון שלמה נפתלי הרץ יונס.

בהקדמה למילון הגדול שלו (עמ' 4-3) כתב בן-יהודה על ראשית התמשכלותו 'באחת העיירות הקטנות של ליטה', אך לא ציין את שם העיירה בה זה קרה:


האם היה זה כבר בפולוצק, או אולי רק בגלובוקויה?

כשהגענו כבר המתינו לנו מאות מבני הכפר בכיכר שליד הכנסייה. נערות עם כובעים מסורתיים, תזמורת כלי נשיפה וכלי הקשה, מושל המחוז ועמו כל טובי העיר.


האורחים מישראל מתכבדים בטעימת לחם חגיגי

בנות החמד המקומיות פוצחות בשירה לכבודנו

וגם להקה של שני אקורדיונסטים

נשען על הפסל של הסבא-רבא, שזה מקרוב הושלמה הכנתו, נשא גיל חובב דברים לזכרו, וכך אמר (בערך):
ידוע במשפחתנו שסבא היה רודף כבוד ודורש שיכבדוהו. ועל כן, אם היה כאן היה בוודאי שבע רצון ממה שרואות עיניו. וכן, נהוג לקבוע חשיבות של עיר לפי אורכו של הרחוב על שמו של הסבא אליעזר בן-יהודה. מבחינה זו ירושלים היא עיר ראוייה וכן תל אביב. לא כך חיפה. אבל, כעת, גלובוקויה נכנסת לרשימת הערים המכובדות ששמו של הסבא מתנוסס בהן בגאון.


למתבונן מן הצד היה הטקס מעט הזוי. הנה אנשים, שאינם דוברים מילה בעברית, מכבדים את שפתנו ומקימים בעיירתם פסל שספק אם מישהו אחר באזור יידע להעריכו. ביני לביני חשבתי על דבריו של אב"י עצמו בהקדמתו למילון, שם הודה כי צדק מי שאמר, כי מי שהאל רוצה להענישו הוא גוזר עליו לחבר מילון.


הקדמה למילון, עמ' 24

כן, חייו הסוערים של אב"י היו סוג של גיהנום, לו ולבני משפחתו, אבל בסופו של דבר הוא ניצח, אפילו בקרב אלה שאינם דוברי עברית.

בול דואר ישראל בעיצובו של צבי נרקיס, 1957

המסע נערך באדיבות ארגון 'לימוד'לדוברי רוסית.

↧
Search

האיילות בזמר העברי (ב): 'סַפְּרִי אַיֶּלֶת-אֲהָבִים'

September 30, 2014, 9:57 pm
$
0
0
שקופיות שירה בציבור (יוצר: בנציון)

הרשימה הקודמת:
א. מה עושות האַַיָּלות?

הרשימה הבאה:
ג. בין הילדותי לארוטי (ביאליק, אלתרמן, גלבוע, וולך, שנהב)

א. 'איילת אהבים'של נעמי שמר

את השיר 'אילת אהבים', שחיברה נעמי שמר בשנת 1964, אנו מכירים בביצועה רב-הקסם של 'שלישיית גשר הירקון'– אריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון. השיר נכלל בתכניתה הראשונה של השלישייה, 'אהבה ראשונה', שהועלתה בתיאטרון 'החמאם'בשנת 1965, בהפקתם של דן בן-אמוץ וחיים חפר. שמר כתבה והלחינה עוד שלושה שירים לתכנית זו – 'לילה בחוף אכזיב', 'סרנדה', 'אהבת פועלי בניין'– כולם הפכו במהירות לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי.

הבה ניזכר:



וכאן בשחזור מאוחר מסוף שנת 1993 (ישראל גוריון החליף את אריק איינשטיין), שאינו יכול להתחרות במקור. לפני שמגיעים לשיר מעלה יהורם גאון זיכרונות... בני אמדורסקי, שלכבודו נערכה התכנית, כבר היה חולה אז, וכמה חודשים לאחר מכן נפטר מסרטן.



כתב היד המקורי של השיר נשמר בארכיון נעמי שמר במחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית (ותודה לתמר זיגמן שהעבירה):



נעמי שמר הביאה את מילות השיר לדפוס רק בספרה השלישי, 'ספר גימל' (ידיעות אחרונות, 1982). מי שידקדק במעבר שבין כתב היד לבין הביצוע והדפוס ימצא הבדל אחד ויחיד: 'עטפת ראשך', שבכתב היד, הפך ל'כיסית ראשך'. בכתב היד נוספה גם ההוראה לזמרים, שבוצעה במלואה, לסיים את השיר ב: לַ-לַ-לַ-לָ, אַי...


בשנת 1984, עשרים שנה לאחר הקלטת השיר המקורי, חזר אריק איינשטיין והקליט אותו עם יהודית רביץ. פרשנות מחודשת זו הבליטה את הדו-שיח שבין הגבר לאישה שטמון בבתי השיר, שקצת הלך לאיבוד בביצועים הגבריים:



כמובן שהיו ביצועים נוספים, ואזכיר במיוחד את זה של עפרה חזה באלבומה 'שירי מולדת' (1987), אך לא מצאתי אותו במרשתת.

חובבי הזמר המזרחי יוכלו ליהנות מהביצוע של אבנר גדסי:



מניין לקחה נעמי שמר את ה'צעיף סגול'?

אפשר לנחש שהיא התכתבה עם שני שירים רוסיים מפורסמים, שניהם בתרגומו לעברית של אברהם שלונסקי: 'תכול המטפחת' (שבמקור נקרא 'המטפחת הכחולה') מכאן, ו'שלום עירי נוחמה', שגם בו מנןפפת האהובה במטפחת תכולה (מָחָר לִבְלִי חֹק / תַּזְהִיר בְּבַת צְחוֹק / מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה מֵרָחוֹק). נכון שסגול זה לא כחול וגם לא תכול, אבל זו אותה משפחה...

ב. איילות בזמר העברי של שנות השישים

הצירוף 'איילת אהבים'נלקח כמובן מן התנ"ך: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' (משלי, ה 19), אבל ברור שחוץ מספר התנ"ך עמד לפני עיניה של נעמי שמר גם שיר ישראלי אחר, נשכח למדי, שנכתב כמה שנים קודם לכן ונקרא בדיוק באותו שם: 'איילת אהבים'.

השיר 'איילת אהבים'הראשון, שחובר בידי משה דורוהולחן על ידי יוסף הדר, התחרה במסגרת פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי הראשון, שנערך ב-1960. בפסטיבל הוא הושר על ידי אילקה רוה, ואחר כך על ידי רֶמָה סמסונוב (באותה עת היה נהוג שכל שיר מושר על ידי שני מבצעים שונים, זמר וזמרת), ולימים הושר גם על ידי נחמה הנדל. השיר, שנכתב במסורת שירי ההוֹ-הוֹ שרווחה אז, צלל מאז לתהום הנשייה.



שנתיים קודם ל'אילת אהבים', הזכירה נעמי שמר את האיילה בתחילת השיר 'הטיול הגדול', שאותו כתבה ללהקת הנח"ל לתכניתה 'שמש במדבר' (1963):




וכך כתבה נעמי שמר:


נעמי שמר, כל השירים, ידיעות אחרונות, 1967

נעמי שמר שרה על 'איילה חומה וקלה', שאותה הורידו המטיילים 'מראש המצוק'. אפשר להניח ששמר התכוונה לא לאיילה – שכמותה כבר לא היו אז בארץ – אלא ליעל, שהוא ורעייתו חיים בדרך כלל על ראשי מצוקים, כפי שנאמר 'הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים' (תהלים, קד 18), וכן 'הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר' (איוב, לט 1).


יעל נקבה במצוקי שמורת עין גדי (מקור: ויקיפדיה)

ועוד דוגמה מעניינת שממחישה עד כמה גדול היה כוחן של האיילות בזמר העברי של שנות השישים.

בפסטיבל הזמר והפזמון הישראלי החמישי, שנערך בשנת 1965, שרו אריק איינשטיין ויפה ירקוני (שוב בנפרד) שיר על איילת אחרת – 'איילת החן'.

זהו שיר לירי מקסים, שכתב הסופר המנוחעודד בֶּצֶר והלחין ידידנו ד"ר נתן שחר, והוא מוכר היטב ואהוב על כל חובבי הזמר העברי עד היום.



הלכת בין עצי התפוח 
חייכת אלי שמש עולה 
איוושה בשיחים הרוח 
טללים לראשך עטרה 
איוושה בשיחים הרוח 
טללים לראשך עטרה 

נאה את כעץ התפוח 
זוהרת גלגל חמתי 
קולך כאיוושת הרוח 
כטל חיוכך, תמתי 
קולך כאיוושת הרוח 
כטל חיוכך, תמתי 

שוצפים במדרון מי הפלג 
שוטפים בגאון איילים 
צחים נרקיסים כשלג 
לנועם ידך מייחלים 
צחים נרקיסים כשלג 
לנועם ידך מייחלים 

זכה את, זכה כמי פלג 
תמה את, איילת החן 
צחורה מכוכבי השלג 
לרוך ליטופך אייחל 
צחורה מכוכבי השלג 
לרוך ליטופך אייחל 

תקליט פסטיבל הזמר תשכ"ה (אוסף דוד אסף)

לימים סיפר אריק איינשטיין, בתכנית הטלוויזיה 'סוף עונת התפוזים'שהוקדשה לתולדות הרוק הישראלי, על הפער בין השיר המליצי לבין מה שקרה באמת בעולם המוזיקה הישראלי באותן שנים ומה שעניין אותו כזמר ויוצר: 'ברמלה הם קרעו במועדונים, ואני מה? "הלכת בין עצי התפוח"... איפה עצי התפוח?'...

ג. 'הדוור מת': המקור היווני של 'ספרי אַיֶּלֶת-אהבים'

מאנוס חג'ידאקיס (1994-1925)

נחזור ל'איילת אהבים'של נעמי שמר.

שמר התאימה את מילות שירה לצלילים הנהדרים של המלחין היווני הנודע מאנוס חג'ידאקיס, שגם כתב את המילים המקוריות ביוונית. השיר היווני נקרא 'הדוור מת' (Ο ταχυδρόμος πέθανε; ובתעתיק לטיני: O taxydromos pethane), והוא מדבר על דוור, נער בן שבע-עשרה, שמת, וכבר לא יקבל מאהובתו את המכתב האחרון ואת נשיקתה האחרונה.

באחד הביצועים של השיר ברשת מצאתי תרגום לאנגלית של המילים המקוריות:

...He was a boy of seventeen
who has now flown away
Who will bring you, my love
the letter I have promised
And like a bird whose bitter life
flew away
so flew away, went, was lost
his fresh breath
Who will give you, my love
my last kiss

The postman died at his seventeenth year of age
and he was my love
his weary shadow now flies in the twigs
brings freshness to the nightingales
Who will show you, my love
where the way to the dream is
since we died together, I and the postman

הנה כמה ביצועים של השיר ביוונית. אפשר בקלות להיווכח שנעמי שמר – שכמובן לא ידעה יוונית ולא התיימרה לתרגם – לא הסתפקה רק בהתאמת המילים למנגינה הקיימת, אלא גם עיבדה אותה כדי שתתאים לנוסח העברי החדש. אם שואלים לדעתי, 'שלנו'יותר יפה...

הנה תחילה הזמרת היווניה זוֹאי פִיטוּסי (ΦΥΤΟΥΣΗ ΖΩΗ ;FYTOUSI ZOI), בביצוע משנת 1961:


וכאן עוד זמר יווני מפורסם (יליד כרתים) ניקוס קסילוריס (Nikos Xylouris):

 

וזאת הזמרת היווניה המפורסמת מרינלה, בביצוע מ-1971:



ולסיום, משהו על חג'ידאקיס והזמר העברי.

בשנות השישים והשבעים זכו שיריו היפים לפופולריות רבה בארץ ומילים עבריות הותאמו לשירים רבים פרי עטו. נעמי שמר עצמה חיברה עוד גרסאות עבריות לכמה משיריו, והידוע שבהם הוא''שיר סיום', ששרה חוה אלברשטיין ('הצרצרים בקיץ שרים להם').

גם פזמונאים ישראלים אחרים, כמו דן אלמגור ('אשת הדייג; 'מרקו פולו')', חיים חפר ('ילדוּת שלי'), אהוד מנור ('יש לי שמש'), או דפנה אילת ('הדרך לאי שם'), הכינו גרסאות עבריות לשירי חג'ידאקיס, ואפילו שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, לא טמן ידו בצלחת ('שיר אהבה מאוחר').

ד. ריקודי 'איילת אהבים'

הלחן היווני של 'איילת אהבים', שנכתב במסורת מוזיקת הבוזוקי, כאילו מבקש שירקדו אותו.

הנה עיבוד יפהפה של הלחן (מעשה ידיו של הגיטריסט רמי יוסיפוב), עם החלילנית חפציבה זר-אביב, וכבונוס גם ריקוד יווני-ישראלי:



חובבי ריקודי העם הישראליים לא יופתעו לגלות שגם לשיר שלנו חובר ריקוד. הנה הוא בהדרכת יהודה עמנואל:





↧

מסע מסביב לשולחן: אוכלי הביאלי

October 20, 2014, 5:30 am
$
0
0

מאת דליה למדני


'אוכלי הביאלי' (The Bialy Eaters), שנדפס בניו-יורק בשנת 2000, הוא ספר המוקדש למאפה שנולד – מי יודע מתי –  בעיר ביאליסטוק שבפולין. לפני כמאה שנה נפתחה בניו-יורק מאפייה שהתמחתה במאפה הזה. מחברת הספר, מימי שרתון, חקרה את תולדותיו ואת תפוצתו של המאפה וממצאיה מפתיעים. המכורים לטעם של ילדותם מצאו אותו בזקנתם דווקא בישראל, במאפייה תימנית ובמאפייה ערבית...

הורי, כרוב בני דורם, היו חלוצים שעלו לארץ ישראל בודדים, בלי בני משפחתם. משום כך לא היו לי בילדותי דודים שאפשר לנסוע אליהם בחופש הגדול. בכל זאת, לא קופחתי. אנשים אחרים אירחו אותי, ועוד ילדים כמוני, בנפש חפצה. קראו להם 'בני עיר'והם היו קרובים מאוד, לא פחות ממשפחה אמיתית. 

אחרי מלחמת העולם השנייה התעצם המושג היהודי הזה, משום ששרידי שואה רבים מצאו בבני עירם לשעבר תחליף למשפחותיהם שנכחדו. גם אם לא היה ביניהם קשר בעיר שהם בניה, כעבור שנים איחדה אותם מורשת אינטימית, משפחתית, של נופים, ריחות וחוויות – ואין צריך לומר שלאוכל יש חלק נכבד במורשת הזאת. לעתים, די להזכיר שם של מאכל אחד 'משם'כדי להסעיר בני עיר שנפוצו לכל קצווי תבל ולמתוח ביניהם חוטים סמויים של קשר.

כדבר הזה קרה לבני עיר אחת בפולין, ביאליסטוק. שרידיהם של ילידי העיר החיים עדיין, זכו במתנה יוצאת דופן: ספר שלם המוקדש למאכל אחד מימי ילדותם. המאכל הזה הוא מאפה סגלגל ושטוח מבצק שמרים, שהיה מוכר לרבים בשם פּלעצל.בביאליסטוק אפו גרסה מוקטנת שלו, מעין לחמניה עגולה, זרויה פרג, שבמרכזה שקע ובו בצל קצוץ. הלחמניות האלו נודעו בשם קוכען (מאפה), או ביאַליסטאָקער קוכען.

בשנות העשרים של המאה שעברה החלו מהגרים מביאליסטוק לאפות את הקוכען בניו-יורק. הגרסה האמריקנית, שקיבלה את שם החיבה 'ביאלי', שמרה על הבצל אך איבדה את הפרג. הביאלי עדיין פופולרי בניו-יורק, ולא רק בקרב יהודים. יום אחד עמדתי ליד זוג קשישים ב'זייבארס' (Zabar's), מעדנייה ידועה בניו-יורק. הגבר שם בעגלת הקניות שישייה ארוזה של ביאלי. האישה אמרה לו, באנגלית בסיסית ובמבטא יפני כבד: 'רוצה ביאלי, הולך ללואר איסט סייד'. הגבר החזיר את החפיסה לדוכן.

אין ספק שהאישה ידעה כי הביאלי הנמכר במעדנייה בא מהמקום הנכון, המאפייה של קוסאר, גם אם לא היה לה מושג כי זוהי מאפייה שנוסדה בידי מהגרים מביאליסטוק בשנות העשרים. היא ידעה עוד דבר חשוב: לא קונים אחר הצהרים ביאלי שנאפה בבוקר. זהו מוצר שאין לו חיי מדף, לא ארוכים ולא קצרים. צריך לקנות אותו כשהוא יוצא מהתנור ולאכול אותו כשהוא חם וטרי, נגיס ולעיס.


מאפיית הביאלי של קוסארנמצאת ברח'גרנד 367 (פינת אסקס), בלואר איסט סייד כמובן

הביאלי, שיש הקוראים לו לחמניית בצל, הוא הניגוד הגמור של הלחמנייה האמריקאית החיוורת, הספוגית והתפלה, המקיפה כל המבורגר מצוי. הוא שונה מאוד גם מהבייגל המפורסם, הגם ששניהם מאפים יהודיים אופייניים לניו-יורק, המוזכרים בדרך כלל בנשימה אחת. הוא אחר, הוא מיוחד, אך זה אינו מסביר עדיין מדוע זכה שיוקדש לו ספר.

המחברת, מימי שרתון, ניו-יורקית מבטן ומלידה, היא כתבת אוכל נודעת בעולם, ולא רק משום שהייתה במשך שנים מבקרת המסעדות רבת ההשפעה של ה'ניו-יורק טיימס'. ספרי האוכל שכתבה ומאמריה (לא רק על אוכל; בעיקר על העיר ניו-יורק), שהתפרסמו בכתבי עת רבים, משקפים, מלבד ידע וכשרון, גם מלאכת מחקר מקיפה ודקדקנית, הבוחנת תמיד את התמונה השלמה כמו גם את פרטי-פרטיה.


הדחף של שרתון להתחקות אחר מקורו של הביאלי, היה בראש וראשונה קולינרי. היא מכורה למאפה הזה מאז שטעמה אותו לראשונה, ויש לה גם עניין רב לבחון את האותנטיות של מאכלים הנושאים את השם של מקום מוצאם. תמיד רצתה לבקר בביאליסטוק, כדי לטעום את המאפה במקום הולדתו.

כעשור לפני שהספר ראה אור, ביקרה מימי שרתון בפולין וחרשה את ביאליסטוק בחיפושיה אחר הקוכען. היא לא מצאה זכר לְמה שחיפשה. שבע שנים לאחר ביקורה, הודיע לה עיתונאי מביאליסטוק (שהכין כתבה עליה לעיתון המקומי), שנפתחה מאפיית ביאלי בעירו והיא נקראת 'ניו-יורק בייגל'. בעליה, שאינו יהודי, השתדל לקלוע לטעם של פעם, אך התוצאה הייתה, כנראה, רחוקה מאוד מהמקור.

בעקבות כתבתה על הביקור, שהתפרסמה בעיתון יהודי, הגיעו אליה מכתבים רבים של בני העיר מרחבי העולם ובעזרתם המשיכה להתחקות אחר גלגוליו של הביאלי. מסע החיפושים ארך כשמונה שנים והניב ספר קטן וצנוע, כמו הביאלי עצמו. יש עוד מאפיינים משותפים למאפה ולספר. כפי שהביאלי יוצא דופן בקרב המאפים האמריקאיים, 'אוכלי הביאלי'יוצא דופן בקרב ספרי האוכל, ולא רק האמריקנים. יש בו מתכון אחד, כמה קטעי זכרונות של קשישים והרבה תגליות קטנות לאורכה של דרך שלא הייתה חזויה מראש.

אוכלי הביאלי המקוריים הם אנשים שנעוריהם מאחוריהם, אך הם מעלים זכרונות ממוקדים ומציירים מבלי משים תמונה ססגונית ומלאת חיים. פסח שמוש מאוסטרליה, למשל, זכר שמאפיות הקוכען היו מרוכזות בשכונות הפועלים. העשירים אכלו קוכען לעתים מזומנות, בעוד שהעניים נזקקו להן מדי יום ביומו. פעמים רבות, הארוחה של ימי החול כללה מרק וקוכען ותו לא.


חנויות יהודיות בביאליסטוק, 1915

בן הלפרן ממישיגן סיפר שבילדותו הלך מדי יום ל'חדר'כשבידו קוכען. יום אחד ניגשה אליו ברחוב יצאנית וביקשה נדבה. לא היה לו כסף והאישה חטפה מידו את המאפה וברחה מהמקום, כשהיא טורפת את האוכל תוך כדי ריצה. 'עד היום אני זוכר כמה רעב הייתי באותו יום. כאן בדטרויט, לביאלי אין אותו טעם שהיה לו שם, ולכן אני עדיין רעב'.

ניצולת השואה חנה סילצקה סיפרה, בין השאר, שבביתה אכלו קוכען עם כל דבר, מפני שהמאפה היה 'פרווה', אך מה שמעניין יותר בעדותה הוא הצהרת הפתיחה: 'את יודעת, אני באמת מביאליסטוק. הרבה אנשים אומרים שהם משם, אבל זה לא נכון'. ההערה הקצרה הזאת מרמזת שלהיות בן העיר ביאליסטוק זה מעין תואר כבוד, מה שאינו מתיישב עם דבריו של בן עיר אחר, שסיפר כי היהודים של עירו כונו בפי בני עמם, בנימה של לגלוג, ביאַליסטאָקער קוכען פֿרעסער (זוללי הקוכען של ביאליסטוק). מי יודע, אולי המציאו את הכינוי הזה מתוך קנאה.

מה בכל זאת היה בעיר הזאת שעורר את גאוות יהודיה? היו בה מוסדות יהודיים כמו גימנסיה (שבה למד ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר) ובתי חולים ושירותים ציבוריים ועסקים משגשגים – אך בעיקר אנשים נמרצים ומקוריים שקנו להם שם בתחומים רבים, מרפואה ועד תאטרון. חלקם מוכרים מאוד, כמו מקסים ליטבינוב, שהיה שר החוץ של סטלין; ד"ר לודוויג זמנהוף, הוגה הלשון הבינלאומית אספרנטו; ד"ר אלברט סבין, ממציא החיסון נגד פוליו; הצייר מקס וובר ועוד.

בן עיר נוסף הוא עורך דין בינלאומי רב-מוניטין, שעם לקוחותיו נמנו, בין השאר, אליזבת טיילור והוועד האולימפי הבינלאומי. הוא היה גם יועץ מיוחד לנשיאים קנדי וניקסון, לנלסון רוקפלר, לגולדה מאיר, לז'יסקאר דאסטן ולהנרי קיסינג'ר. שמו שמואל פיזאר. הוא ניצול שואה שספרו האוטוביוגרפי, 'Of Blood and Hope'(דם ותקווה), תורגם לעשרים לשונות. מאז הוא מוצף בבקשות לראיונות שמגיעות מכל קצווי תבל ומכולן הוא משתדל לחמוק.


שמואל פיזאר

למבקשי הריאיונות הצטרפה גם מימי שרתון, שטלפנה למשרדו בניו-יורק ונענתה שהוא יושב בפריז ויהיה עליה להמתין זמן רב עד שיבקר שוב בניו-יורק. כעבור חמישה ימים טלפן אליה פיזאר ואמר שלא יכול היה לסרב לבקשתה, מפני שבכל השנים הללו מבקשים ממנו להביע את דעתו על עניינים משפטיים, על כלכלה, על פוליטיקה ועל השואה, אך איש לא שאל אותו על הביאלי.

אחד האנשים העסוקים ביותר שרצתה שרתון לפגוש היה ליאו מלמד, אשף פיננסים רב-תארים, שקנה לו מוניטין בתחום של שווקי סחורות עתידיות. שרתון נעזרה בתחבולות והגיעה אליו לבסוף באמצעות אשתו. כשנכנסה למשרדו בשיקגו, לאחר המתנה ארוכה מאוד, התפרץ לעברה: 'אינני יודע מי את, מה את רוצה ממני ולמה אני מדבר אתך בכלל'. כשדיבר, בסופו של דבר, אמר כי מה שזכור לו יותר מכל, בקשר למאפה הזה, הוא המון רגליים. זה מה שראה בילדותו במאפייה, בגובה העיניים שלו. כל עוד עמד על רגליו, נהנה בעיקר מריח הלחם הטרי והבצל האפוי. רק כשהרימו אותו, התחלף מראה הרגליים במראה המרדה היוצא מהתנור.

אלה שאכלו את הביאלי המקורי בילדותם, לא שכחו את טעמו גם אחרי עשרות שנים. מי שטעם אותו בניו-יורק ובערים אחרות באמריקה, התאכזב לא פחות משהתאכזבה שרתון בביאליסטוק. כמה מבני העיר סיפרו לשרתון שהמקום היחיד שבו אכלו מאפה עם טעם של פעם הוא ישראל, והזכירו את ליפא אבינדב מגדרה, היודע איפה להשיגו.

גם אבינדב טעם את הביאלי של ניו-יורק והתאכזב. את התגלית הפרטית שלו גילה באקראי, לא מעבר לים אלא ליד הבית. בוקר אחד ישב לאכול ארוחת בוקר בבית קפה בגדרה. הוא מרח חמאה על פיתה טרייה וחמה, נגס נגיסה אחת והוקסם מהטעם העשיר שהזכיר לו נשכחות. כדי להיות בטוח שאינו הוזה, קרא לבן עיר אחר, נתן לו לטעום מהפיתה המרוחה בחמאה ושאל מה זה מזכיר לו. גם חברו סבר שהפיתה דומה מאוד בטעמה למאפה שזכר מילדותו בביאליסטוק.

אחרי שקיבל את האישור המיוחל, החליט אבינדב שהפיתה זקוקה לשיפורים קלים כדי שתהיה דומה באמת למוצר המקורי. הוא שכנע את אופה הפיתות, מרדכי צנעני, לאפות לו מאותו בצק פיתות בגרסה מיוחדת, זרויות פרג ובצל. שיתוף הפעולה בין השניים הניב מאפה 'דומה בתשעים וחמישה אחוז לזה שאכלתי בביאליסטוק', אומר אבינדב. מאז הוא מגיע לכל אירוע של בני עירו עם שק מלא 'קוכלך', כמו שהוא קורא לפיתות המשופרות.


מאפיית הפיתות של צנעני נחשבת עד היום לפנינה האמיתית של גדרה (מקור: חלון אחורי)

בילדותו אכל אבינדב קוכען עם כל דבר, אפילו עם חלבה, שנקנתה 'בחנות של המקדוני'. המאפייה האהובה על משפחתו הייתה של מוישה מנדל מרחוב גילדובה (ul. Giełdowa). גם שמוש ממלבורן זוכר את המאפייה הזאת לטובה, גם הוא אכל את המאפה עם חלבה מ'החנות של המקדוני'וגם הוא מצא את הטעם האבוד של ילדותו בישראל – אך לא במאפייה של צנעני.

הדבר הקרוב ביותר בטעמו למקור, סיפר שמוש, היו פיתות מתנור המוסק בעצים, במאפייה של ערבי אחד בירושלים. 'לא היו בהן בצל ופרג, אך הן היו טעימות מאוד'. גן העדן האבוד של ביאליסטוק קם אפוא לתחייה בארץ הקודש, בשני המקומות הפחות פולניים שאפשר להעלות על הדעת: מאפייה תימנית ומאפייה ערבית.

לעתים רחוקות פורץ לחיינו ספר על אוכל שאיננו ספר בישול מן השורה. 'אוכלי הביאלי'הוא מהמיוחדים האלה. הוא חומק מסיווג קשיח, אך דומה שאפשר להגדירו, בראש וראשונה, ספר מסע. הוא חובק ארבע יבשות והרבה נפשות פועלות ועם זאת מקרין חמימות ואינטימיות. כשמגיעים לעמוד האחרון, מתחוור בדיעבד שזהו גם ספר זיכרון שהצליח לעצב תמונת עבר תלת-ממדית מחופן של בצק שמרים וקצת בצל קצוץ.

הספר נמכר בארץ בשעתו באנגלית, ואולי פה ושם אפשר עדיין להשיגו, אך דומה שרוב קוראיו בכוח – בני העיר, בניהם ובני בניהם, כמו גם ישראלים שאוכל בשבילם הוא חלון לעולם – היו מעדיפים לקרוא אותו בעברית. נכונותה של הוצאת הספרים האמריקנית להוציא לאור ספר כזה, שלא קורץ מחומרים של רב-מכר, מעוררת התפעלות. קשה להאמין שתימצא הוצאה ישראלית שתגלה אומץ דומה לזה, אבל אפשר לקוות.

רחוב בביאליסטוק בתחילת המאה ה-20

בעלי התוספות

ביום רביעי, יומיים לאחר שהתפרסמה רשימה זו, ואנו עדיין בניו-יורק, נפגשנו (רעייתי שרון ואני) עם מימי שרתון בביתה המקסים בגריניץ'ווילג'שבמנהטן.

מימי – האישה והאגדה – קיבלה את פנינו בחמימות, האזינה בסקרנות כשתרגמנו עבורה את הרשימה לאנגלית, ואף העניקה לנו את ספרה 'אוכלי הביאלי'עם הקדשה חביבה. היה שווה.

↧
↧

מי אתה קינג ג'ורג'?

October 21, 2014, 5:36 am
$
0
0


באחד הפוסטים הראשונים בבלוג עונ"ש (האמנם נשבר החרם על ריכארד ואגנר?) הוצג כאן נייר אריזה של מסעדה ירושלמית, כשרה למהדרין, שהשתבחה בשם 'ג'וזפה'. במבט מקרוב התברר כי הדיוקן שבו השתמשה המסעדה אינו אלא זיו פניו של המלחין הגרמני המושמץ והמוחרם ריכארד ואגנר.


עתה הגיעה השעה להיטפל ללוגו של רשת המסעדות הפופולרית קינג ג'ורג', שסניפים לה בכל רחבי הארץ, מתל-אביב ועד רמת ישי, מרמת גן ועד ירושלים (הכשר!).

הדמות המזוהה עם מסעדה זו, שגם נתנה לה את שמה, היא של המלך ג'ורג'.

אך מיהו קינג ג'ורג'זה? באנגליה היו לפחות שישה כאלה...


באתר האינטרנט של המסעדה מסופר כי שמה ניתן לה משום שהסניף הראשון הוקם ברחוב קינג ג'ורג'בתל אביב.


רחוב ראשי זה נקרא, כמובן, על שמו של ג'ורג'החמישי, מלך אהוב על בני עמו, שישב על כס מלכותו בשנים 1936-1910, שנים שבהן שלטה בריטניה גם על פלשתינה-א"י. בימיו הוענקה לעם היהודי 'הצהרת בלפור' (1917), ופרנסי היישוב ידעו להוקיר זאת.

כבר בשנת 1924 נקרארחוב ראשי על שמו בירושלים.

לוח הנצחה לכבוד חנוכת הרחוב בירושלים, דצמבר 1924 (מקור: ויקיפדיה)

עשור לאחר מכן, ב-1935, במלאת חצי יובל להכתרת הוד מעלתו קינג ג'ורג', נקראו על שמו רחוב ראשי בתל אביב ורחובות ביפו (היום 'שדרות ירושלים') ובחיפה (היום 'שדרות המגינים').

הודעת עיריית תל-אביב על קריאת רחוב על שם המלך ג'ורג'החמישי ירום הודו (מקור: ארכיון עיריית תל אביב)

אבל ג'ורג'החמישי לא נהג לחבוש פאה, וברור שאין זה האדם שמצויר בסמל של המסעדה.

המלך ג'ורג'החמישי, 1923

אז מיהו קינג ג'ורג'של המסעדה?

ברוך גיאן, ששם את לבו לכך, הציע את הפיסיקאי הבריטי אייזיק ניוטון כמקור ההשראה.

אייזיק ניוטון
אני דווקא חשבתי על הסופר האירי ג'ונתן סוויפט ('גוליבר'), שהתהדר בעניבה (או מה שזה לא יהיה) התואמת לאיור.

ג'ונתן סוויפט

לא בדיוק, אבל בערך. מה דעתכם?

בעלי התוספות

המגיב הראשון (אנונימי) הציע את המלחין גאורג פרידריך הנדל.



דוד ש'ונדב טל הציעו את המלך ג'ורג'הראשון:



והגדילה אסתר לעשות כשמצאה את המקור המפורש ללוגו – המלך ג'ורג'הראשון:


Shannen הפנה/תה לאתרבו מוכרים חולצת T של קינג ג'ורג'הראשון:





↧

האיילות בזמר העברי (ג): בין הילדותי לארוטי

October 23, 2014, 5:47 am
$
0
0
הרשימות הקודמות:

א. מה עושות האַיָּלוֹת?

ב. סַפְּרִי אַיֶּלֶת-אֲהָבִים


האיילות – כיצורים חיים וכדימוי ספרותי – מעמידות, בדרך כלל, בפני היוצרים והאמנים שתי נקודות מבט: הילדותית והארוטית.

המבט הילדותי מתאר את האיילות כמעין חיות מחמד. הן מתפנקות ומתלטפות, מביטות בך בעיניהן הגדולות, הנבונות והתמימות וממתינות לליטוף אוהב ורך, בדרך כלל של ילדים. ברוח זו כתבה לאה גולדברג את 'מה עושות האילות?', וכתבו, כפי שנראה להלן, חיים נחמן ביאליק וחיה שנהב.

המבט הארוטי הוא כמובן 'למבוגרים בלבד', אך אי אפשר שלא לשים לב שגם שירי הילדים, כמו זה של ביאליק, שופעים דימויי אהבה 'רכים' ('ואפנקך ואעדנך ואחבקך ואנשקך'). האיילות הן יפות וחולמניות, תמימות, פגיעות ומפוחדות, ודימויים אלה נמצאים ברקע של כמה שירים, כמו אלה של אמיר גלבוע ויונה וולך שיוזכרו בהמשך.

מבחינה זו, ההֵלֶךְ, בשירו הידוע של נתן אלתרמן 'עוד חוזר הניגון', שפותח את הקובץ 'כוכבים בחוץ' (1938), הוא יוצא דופן. הוא מסתפק בליטוף הכבשה והאיילת – סמלי התמימות, היופי והחופש – וממשיך בדרכו...


שורשי הדימוי הארוטי קשורים כמובן בפסוק: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד' (משלי, ה 19). מה שנרמז בעדינות פיוטית בתנ"ך, נתפרש בבוטות בתלמוד הבבלי (עירובין, נד ע"ב):
אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב 'אילת אהבים ויעלת חן' וגו', למה נמשלו דברי תורה לאַיֶּלֶת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
ובמקור תלמודי אחר (יומא, כט ע"א) הושווה גופה של אסתר לגוף האיילה:
אמר רבי זירא: למה נמשלה אסתר לאילה? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
הדימויים הארוטיים של האילה נמצאים כמובן גם בשירה העברית של ימי הביניים, אך זו פרשה לעצמה, ואנו נסתפק בכמה שירים מודרניים.

א. חיים נחמן ביאליק: אַיָּלָה וָעֹפֶר

'ספר הדברים', שאותו פרסם ביאליק בשנת 1922, בימי שבתו בברלין (הוצאת 'אופיר', ירושלים-ברלין תרפ"ב), הוא ספר חמוד שכולל שישה-עשר שירי ילדים, שאויירו על ידיתוֹם זיידמן-פרויד (1930-1892). השיר 'אַיָּלָה'שנכלל בו – כך למדתי מן המהדורה המדעית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון (הוצאת 'דביר'ומכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב, כרך ג, תשס"א, עמ' 255-253) – מבוסס, כנראה, על שיר ילדים גרמני באותו שם (אוריאל אופק, גומות ח"נ: פועלו של ביאליק בספרות הילדים, דביר, 1984, עמ' 147, 192).



ברור שמדובר כאן באיילה הנמצאת בשבי, שכן לצווארה ענוד סרט ועליו פעמון. היא נקראת על ידי הילד-הדובר לבוא עם העופר שלה אל שדה החציר של משפחתו, שם כבר נמצאים עֵז (ושבע גדיות) וכבש (ושבעה טלאים). בשורה הראשונה, בביטוי 'האם על הבן', רומז ביאליק לפסוק המקראי העוסק במצוות שילוח הקן: 'לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' (דברים, כב 6).

לימים כונס השיר גם בספרו הנפוץ של ביאליק 'שירים ופזמונות לילדים' (הוצאת 'דביר'), ושם לווה באיור של נחום גוטמן.

שירים ופזמונות לילדים, דביר, תשכ"א, עמ'לה

שיר זה הולחן על ידי נחום נרדיוהושר על ידי בתו נעמה נרדי (מנישואיו לזמרת ברכה צפירה) באלבום 'מנגינות לשירים ופזמונות לילדים מאת ח.נ. ביאליק' (1960). נעמה נרדי (1989-1931) הייתה זמרת אופרה בהכשרתה ולביצוע היפה שלה אפשר להאזין כאן:



מקור: סטריאו ומונו

שיר איילות נוסף של ביאליק נקרא 'עֹפֶר', שנדפס לראשונה בשנת 1927 תחת הכותרת 'עָפְרִי' (מהדורת שירי ביאליק, ג, עמ' 384-383).  גם בשיר זה העופר נמצא בשבי, בפינת החי שבבית הילד-הדובר:

שירים ופזמונות לילדים, דביר, תשכ"א, עמ'לד

ב. האילה של אמיר גלבוע

טליה טוקטלי, 'אילה אשלח אותך', פורצלן (מקור: ערב רב)

ב-1972, בדיוק חמישים שנה אחר הופעת שיר 'האילה'של ביאליק, ראה אור ספרו של המשורר אמיר גלבוע, 'אילה אשלח אותך' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), על שם השיר הפותח, הנקרא בשם זה. בשיר זה, שאמנם לא הולחן אך השפיע על יוצרים רבים, נדחסה הארוטיקה של האילה בכמה שורות.


הזאבים האורבים לאילה אינם זאבי היער אלא זאבי העיר. אך מיהו זה ששולח את האילה (על פי 'אַיָּלָה שְׁלֻחָה'– בראשית, מט 21)? האם זה אב ששולח את בתו המתבגרת מן הבית המוגן אל הרחוב הפראי? האם זה מאהב ששואב סיפוק סדיסטי מהוצאת אהובתו היפה והמפוחדת החוצה? שיר מבהיל.

פרופסור אבנר הולצמן סיפר לי, כי קרא היכן שהוא שהשיר נכתב לרגל גיוסה של אחת מבנותיו של גלבוע לצבא, והדברים מסתברים.


(תודה לתמר קריגר-ערמוני על ההפניה).

ג. האילה של יונה וולך

יונה וולך (צילום: יעל רוזן)
המשוררת יונה וולך (1985-1944) אהבה מאוד איילות, לפחות את הדימוי שלהן. באחרית ימיה הקצרים היא כתבה שיר לירי קצר, שכותרתו הפשוטה והסתמית היא 'שיר'.

אם האילה של ביאליק מבויתת, והאילה של גלבוע היא עירונית, האיילה של וולך חיה בטבע.

השיר 'שיר'כפי שהודפס במכונת הכתיבה של יונה וולך (מקור: פיוט 2007 בעריכת דרור גרין)

'שיר'פורסם לראשונה בשנת 1983 בראש ספרה של וולך 'אור פרא', שהוציא לאור דרור גרין, ושוב ב-2007 בספר 'שירים אחרונים' (עמ' 7-6), שנערך גם הוא על ידי גרין, ויצא בהוצאת 'ספרים'.


לפני כמה שנים זכה 'שיר'להלחנה והפך להיט אדיר, בעיקר בקרב הנוער הדתי, החרד"לי והניאו-חסידי. המלחין, אליאב אובל-נאמן, חבר בלהקת 'עלמא', שינה את הכותרת המקורית וקרא לו 'איילה'.

הלחן היפה, הביצוע הרגיש, ובעיקר הדרך שבה התקבל השיר בקרב מעריציו, הטעינוהו במשמעויות דתיות ורוחניות נסתרות ואפילו קבליות, שקישרו את השיר לפסוק 'ככְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים' (תהלים, מב 2). ספק אם אסוציאציות כאלה עלו בדעתה של וולך, המשוררת החילונית, הפרובוקטיבית והארוטית כל כך, אבל שערי הפירוש אינם ננעלים.

השיר נכלל באלבום שהוציאה 'עלמא'בשנת 2007 ונקרא 'מעל מה שאנחנו'. הנה להקת 'עלמא':



להקת עלמא (מימין לשמאל: אברהם מוסקל, רעיה מוסקל, אליאב אובל-נאמן)

מכל מקום, כבר עמדו על כך ששיר זה התכתב עם שיר איילות נוסף, שונה לגמרי, שאותו כתבה וולך בראשית דרכה, ונקרא 'מפלצת האיילה'. האם זו אותה איילה?

מפלצת האיילה

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי
וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה
וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי
וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק
וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ
וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי
וְהָיְתָה שָׁרָהּ לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי
אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת
כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר
כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ  בְּכָל אָדָם
וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן
כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.
וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ
וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ
וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת
גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

את השיר כתבה וולך כשהייתה בת 25, והוא נדפס לראשונה בספרה 'שני גנים' (1969). וכך כתב עליו המבקר חיים נגיד ימים ספורים לאחר מותה של וולך (מעריב, 4 באוקטובר 1985):


ב-1982 הלחינו אילן וירצברג ושמעון גלבץ את השיר וגם שרו והקליטו אותו באלבומם 'בציר טוב', שהוקדש לשיריה של יונה וולך (תודה לעמית ולמאיר טורניאנסקי שהפנו את תשומת לבי לביצוע זה).



גן הפסלים על שם יונה וולך בעיר הולדתה קרית אונו (מקור: ויקיפדיה)

ד. 'כַּמָּה אַיָּלוֹת'של חיה שנהב

ושוב, מן הארוטי לילדותי.

בשנת 1990 פרסמה משוררת וסופרת הילדים חיה שנהבאת ספרה 'ארנבת ארנבת מה את חושבת' (הוצאת 'שוקן לילדים', איורים: נעם נדב), ובו השיר 'כמה אילות' (עמ' 26), שבסופו מתכתב עם 'מה עושות האילות'של לאה גולדברג.

נסגר המעגל.

איור: נעם נדב


↧

פינת ההלכה: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ ומעליותיך

October 26, 2014, 12:20 am
$
0
0
לובלין, בין 1939-1935 (צילום: רומן וישניאק; מקור: de-salva)

מצוות מזוזה מקורה בתורה, שבהנאמר 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (דברים, ו 9-6). פשט המקרא הוא: דברי האל צריכים להיות מול עיניך, תזכורת קבועה, ועל כן יש לכתוב אותם בצורה סמלית על כתלי הבית. בשל כך מוכנס למזוזה קלף קטן ועליו רשומות שתי פרשיות מן התורה.

כמה פרקים מאוחר יותר מוסיפה התורה ואומרת: 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה'לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ' (דברים, יא 21-20). מכאן התפתחה תפיסה עממית הגורסת כי תפקיד המזוזה הוא לשמור על הבית ויושביו מפני מזיקים שונים ומשונים. וכך נפוצו סיפורים – מימות התלמוד ועד ימינו – על המזוזה כשומרת ומצילה, והדברים ידועים.

מלכתחילה, פוסקי ההלכה ציינו כי יש לקבוע את המזוזה רק במקום שבו גרים, כלומר בחדרי שינה וכן על משקופי הכניסה לבתי מגורים, אך בהדרגה התפשט המנהג והקיף גם מקומות שבהם אין גרים כלל – מכניסה לבתי כנסת (על פי השלחן ערוך בתי כנסת חייבים במזוזה רק אם מישהו גר בהם), עבור במחסנים, בחנויות ובסופרמרקטים, וכלה בחדרי מדרגות ובמעליות.

המזוזה בפתח המעלית היא מהתופעות היותר משונות של מצוות מזוזה. מישהו גר שם? אפילו ד'אמות מינימליות אין שם, בדרך כלל. אף על פי כן, פוסקים שונים דנו בשאלה זו ברצינות ואני לתומי חשבתי שמדובר בפלפול לשמו, בחינת 'דרוש וקבל שכר'. 

לא מכבר שלח לי ניסן תימןמפרדס חנה את התמונות הבאות וכתב:
הנה כמה תמונות של המעלית שראיתי בבנין בעיר נתיבות. בקומת הכניסה המזוזה נמצאת בצד ימין ובקומות למעלה המזוזות בצד שמאל. ההסבר שנמסר לי היה, שצד ימין זו הכניסה ל'חדר'וצד שמאל זו היציאה. אני עדיין מתקשה להאמין למראה עיניי, אך הנה ההוכחה. איני יודע עד כמה התופעה נפוצה בנתיבות אולי תתייחס לתופעה מגוחכת זו בבלוג שלך.


אמנם בביתי שלי אין מעלית, אך משום חיבוב מצווה שאלתי שני רבנים (אמתיים), הקוראים את עונ"ש, מה דעתם על מצוות מזוזה במעלית. וזו תשובתם הרמתה:

ענה לי האחד:
לגבי מזוזה במעלית, זה באמת דבר שלא רואים אותו כמעט, כי כמו שכתבת, עיקר עניינה של מזוזה הוא במקום שאפשר לגור בו, ומעלית לא בדיוק עונה על הקריטריונים (אפרים קישון תיאר פעם באיזו סאטירה, עולה חדש שהגיע לארץ והסתדר מייד עם קניית דירה, עכשיו כולם מקנאים בו – הוא הצליח להשיג מעלית ישנה ביפו. כל הכפתורים עוד שלמים בה, סיפר...). אבל מכל מקום, היות שמעיקר הדין גם 'בית שער', כלומר מבוא שעוברים בו בדרך לדירה, צריך מזוזה. היו שסברו, שאף מעלית הריהי סוג של 'בית שער'וממילא לשיטתם צריכה מזוזה. בפועל כמעט בשום מקום לא עושים זאת.
 ענה לי השני:
הפוסקים דנו רבות אם חייבים בזה או לא. רוב הפוסקים מתירים (כלומר, שלא צריך), אבל הרב יעקב בלוי, בספרו הידוע על הלכות מזוזה 'חובת הדר', פסק שזו חובה ממש, וגם ה'מנחת יצחק'פסק שזו חובה (אמנם לא בנחרצות כמו הרב בלוי). יש עוד פוסקים שחייבו, כמו הרב נתן געשטטנער בספרו 'להורות נתן', אך רוב מוחלט של הפוסקים התירו, כולל הרב שלמה זלמן אויירבך והרב אלישיב.  
בפועל הרבה מחמירים לשים מזוזה בלא ברכה, וכמו שהרב עובדיה פסק בספרו: 'מעלית, יש אומרים שאינה חייבת במזוזה, כיון שלא עשויה לדירה אלא דירת עראי, שהרי היא מטלטלת ואין בה מקום קבע ... וגם הפתח הקבוע שבבנין, שדרכו נכנסים למעלית, פטור מן המזוזה. ויש אומרים שהמעלית חייבת במזוזה. והמנהג כסברא ראשונה. והמחמיר לקבוע שם מזוזה בלי ברכה, תבוא עליו ברכה'.  
ראיתי פעם אחת 'טריק'יפה שמישהו עשה. במקום לשים מזוזות על כל חללי המעלית, הוא שם בתוך המעלית עצמה, כך שבכל פעם שנפתחת המעלית באיזה קומה יש שם מזוזה סמוך למשקוף. אך כמובן לא בכל מעלית זה שייך, כי הרי זה צריך להיות בטפח הקרוב למשקוף על פי הלכה.  
מצד ההשקפה, המזוזה היא שמירה וברכה, והיא המצווה היחידה שהיא עצמה לצורך שמירה (כמו שכתבו ה'טור'ועוד). ולכן נוהגים לשים מזוזות גם בבתי מדרשות ובבתי כנסיות, וכן במקומות ציבוריים שמצד הדין פטורים, וגם במקומות פטורים בתוך הבית, כמו חדר שהוא לא למגורים. על דרך זה שמים מזוזות גם במעלית, אבל כמובן ללא ברכה.

עיינתי בספרו של יעקב ישעיה בלוי, 'חובת הדר' (ירושלים תשל"ב, עמ'מד), ואכן הוא זה שחידש את ההלכה המחמירה.


בהערות הוא מדמה את תא המעלית ל'לוּל הפתוח מן הבית לעליה', שנזכר בתלמוד הבבלי (מסכת מנחות, לד ע"א) כחייב במזוזה. 'לול'זה התפרש בדברי רש"י כ'ארובה באמצע העליה ועולין לה מן הבית במעלות', ובלוי, בשכלו הזך, גורס שהמעליות של ימינו הן 'ממש כאותו לול'. 

ממש אחד לאחד...



אז הנה למדנו משהו על גלגוליה של מצווה מדאורייתא שיצאה קצת משליטה.

מזוזה להורים אמריקנים שמחפשים משמעות (מקור: אמזון)

↧
Viewing all 1822 articles
Browse latest View live
Search