אותה גברת בשינוי אדרת: חמישים שנה ל'גבירתי הנאווה' (א)

January 2, 2014, 9:42 pm

כרזת הסרט My Fair lady בכיכובם של רקס הריסון ואודרי הפבורן

מאת דן אלמגור

בתיאטרון 'הבימה'מוצג בימים אלה מחדש המחזמר 'גבירתי הנאווה', מיצירות המופת השנונות ביותר בדרמה העולמית. לפני יותר מחמישים שנה תרגמתי את המחזה הנפלא הזה לעברית, יחד עם ידידי המנוח שרגא פרידמן, ומאז זרמו מים רבים בנהר התמזה, וגם, להבדיל, בנהר הירקון. מאז ההפקה המקורית צמח דור חדש של שחקנים ושחקניות, לא פחות מוכשר מקודמיו.

עתה, במלאות יובל להופעת הבכורה של 'גבירתי הנאווה'דוברת העברית, חוזרים פרופסור הנרי היגינס (נתן דטנר), אלייזה דוליטל (שני כהן), קולונל פיקרינג (דב רייזר) ומיסטר אלפרד דוליטל, אביה של אלייזה ו'נציג המעמד הבינוני' (פיני קדרון), אל אותה במה, בבימויו של משה קפטן (במאי מחזות הזמר 'כנר על הגג', 'ינטל'ועוד). התרגום, שכבר הפך קלאסי, עבר 'ריענון'קל, אבל ההפקה נותרה ססגונית ורבת-משתתפים כשהייתה. אלה הזוכרים בנוסטלגיה את ההפקות הקודמות, וכמובן בני הדור הצעיר, שלא ראו אותן אבל שמעו את השירים וגדלו על האגדה הנפלאה של מוכרת הפרחים הפשוטה שהפכה לליידי מושלמת, יכולים עכשיו להתאהב בה מחדש.

כרזת ההפקה החדשה, 'הבימה', 2013

הצלחתה העצומה של 'גבירתי הנאווה'פתחה את 'עידן המחזמר'בתיאטרון העברי. מיד אחריה הציגה 'הבימה'את 'אוליבר', ובתיאטרונים הרפרטואריים האחרים הוצגו 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'ו'פיטר פן', בעוד התיאטרון המסחרי של גיורא גודיק העלה את 'המלך ואני', 'כנר על הגג', 'קזבלן', 'איש למנשה', 'איי לייק מייק'ועוד.

אבל הפעם נתמקד בגברת הנאווה שחגגה, ממש לאחרונה, את יום הולדתה המאה.

א. קצת היסטוריה

ההפקה הנוכחית עומדת בסימן שני יובלות עגולים: ב-1913,בדיוק לפני מאה שנה, הוצגה לראשונה הקומדיה Pygmalion (פיגמליון), מאת ג'ורג'ברנרד שוֹ (זה היה בווינה, ובתרגום לגרמנית! בלונדון הוצג המחזה לראשונה באפריל 1914). על פי מחזה זה נכתב, כידוע, בשנת 1956, המחזמר My Fair Lady, שגם הפך לסרט מצליח. ובדיוק לפני חמישים שנה, בסוף 1963, עלה לראשונה הנוסח העברי של המחזמר בתיאטרון 'הבימה'. שוֹ, המחזאי האירי השנון, שזכה בשנת 1925 בפרס נובל לספרות ונפטר ב-1950 בגיל 94, לא זכה ליהנות מההצלחה הבינלאומית המסחררת של המחזמר ושל הסרט שבא בעקבותיו.

רכלני ההיסטוריה מספרים שהמחזה נולד בעקבות התאהבותם של שני יוצרים-אמנים: לדבריהם, שו כתב את 'פיגמליון'במיוחד עבור סטלה פטריק קמפבל, שחקנית תיאטרון לונדונית שכבשה את לבו. הוא השתמש בסיפור היווני העתיק של אובידוס, על אמן פיסול בשם פיגמליון, שחי בקפריסין (!), התאהב בפסל שיש של גלתיאה הצעירה, שאותו פיסל, וחלם להפיח בו רוח חיים. את אמן-הפיסול הקפריסאי הפך שו, אמן-המלים, לפרופסור בריטי לפונטיקה ולדיאלקטים, המנסה להפוך 'לכלוכית', מוכרת פרחים לונדונית ענייה וחסרת השכלה, ל'ליידי', וכמו פיגמליון מתאהב גם הוא בנערה שברא כמעט יש מאין.

שו עצמו, שהיה גם מבקר תיאטרון ומוסיקה חריף, סירב להרשות עיבוד של מחזהו למחזמר והסכים רק לסרט, שאותו הפיק הבמאי ממוצא הונגרי גבריאל פסקל בשנת 1938. רק אחר מותו פנו מנהלי עזבונו לגדולי הכותבים באנגליה ובארה"ב (ובהם קול פורטר, אוסקר המרשטיין וריצ'ארד רוג'רס) והציעו להם את המשימה. כמעט כולם נרתעו, כי חששו שמחזמר העוסק בדיאלקטים של הלשון האנגלית של תחילת המאה העשרים לא יעניין את הקהל הרחב, בעיקר מחוץ לגבולות אנגליה, האימפריה שהשמש שלה כבר שקעה.

כרזת הסרט 'פיגמליון' (1938) בכיכובם של לסלי הווארד וּוונדי הילר

שני יוצרים יהודים-אמריקנים צעירים, התמלילן והפיזמונאי אלן ג'יי לרנרוהמלחין פרדריק לֵאוּ (לואו), נענו לאתגר ובשנת 1956 עלה המסך לראשונה בניו-יורק על המחזמר. את דמותו של הפרופסור גילם השחקן הוותיק רקס הריסון, שלא נודע דווקא בכישורי הזמרה שלו, ואת דמותה של אלייזה דוליטל גילמה שחקנית צעירה בת עשרים, בלתי מוכרת כמעט, בשם ג'ולי אנדרוז. הבמאי היה המחזאי והתסריטאי האמריקני-היהודי הידוע מוס הארט (מחבר 'הן לא תיקחהו עמך').

דן אלמגור מושיט פרח לאלייזה דוליטל (שחקנית לא ידועה בהפקה מקומית בלוס אנג'לס, 1966)

ההצלחה היתה מדהימה. המחזמר הוצג בברודוויי 2,717 פעמים – שיא באותם זמנים! – וב-1958 עברו השחקנים להציג בלונדון, באחד האולמות הגדולים של תיאטרון ה'ווסט-אנד', לא רחוק מן הרחבה שבה מכרה אלייזה דוליטל את זרי הסיגליות שלה. גם בלונדון זכתה ההצגה להצלחה והמסך עלה עליה יותר מ-2,000 פעמים.

כרזת ההפקה המקורית בברודוויי, 1956 - ג'ורג'ברנרד שו (למעלה) מושך בחוטים את פרופ'היגינס, שמושך בחוטים את אלייזה דוליטל (מקור: ויקיפדיה)

ועוד קוריוז: בין הישראלים הראשונים שראו את ההצגה הלונדונית, ויותר מפעם אחת, היה גם אבא אבן, בוגר אוניברסיטת קיימברידג', ומי שלימים יתפרסם כשר החוץ המבריק של מדינת ישראל. ומעשה שהיה כך היה: בשנת 1963, כמה חודשים לאחר שעלתה הפקת 'גבירתי הנאווה'בארץ, ואני כבר בלוס-אנג'לס, בעיצומם של לימודי הדוקטורט, צלצל הטלפון בביתנו. על הקו היה אבא אבן (אז סגן ראש הממשלה ובלי כל תיק ביצועי),שביקר במשרדו של הקונסול הכללי דאז, אבשלום כספי. אבן סיפר לי, כי ראה את ההצגה בלונדון ופעמיים ראה את ההצגה בארץ. נדהמתי למשמע אוזניי כאשר הוא שר בטלפון קטעים משיריו של פרופסור היגינס בעברית, והתוודה על חלום חייו – לגלם את דמותו של הפרופסור... אם האמריקנים הקליטו כבר אז את השיחות של הקונסוליה הישראלית, אולי תימצא שם העדות לכישרונו המוסיקלי של אבן.

אבא אבן – ההחמצה הגדולה של עולם התיאטרון הישראלי

ב-1963 החלה הפקת הסרט ההוליוודי בבימויו של היהודי-ההונגרי ג'ורג'קיוקור (צוּקֶר במקור). אך המפיקים האמריקנים, שחששו ששמה של ג'ולי אנדרוז אינו מוכר דיו בעולם הרחב, חיפשו כוכבת קולנוע ידועה יותר. הם בחרו באודרי הפבורןהחיננית, שהיתה אמנם שחקנית מפורסמת, אך לא יכלה לשיר את שירי ההצגה. הפתרון שמצאו היה פשוט: אודרי הפבורן תצטלם ותשיר, אבל במקביל הוקלטה זמרת בלתי מוכרת, אך הרבה יותר מוצלחת, ושמה מארני ניקסון (רעייתו של המלחין היהודי-הווינאי ארנסט גולד, מלחין פס הקול של 'אקסודוס'). וכך היה. בסרט הוחלפו הקולות ואודרי הפבורן, שלא ידעה על המזימה, נפגעה עד עמקי נשמתה. אגב, מארני ניקסון כבר התנסתה בתפקיד דומה, כששרה בסרט 'המלך ואני'את כל שירי המחזמר, בעוד השחקנית דבורה קר הופיעה על המסך בתפקיד המורה הבריטית של ילדי מלך סיאם.

פגישה שכזאת: דן אלמגור וג'ורג'קיוקור, במאי הסרט 'My Fair Lady' (אולפני פוקס המאה העשרים, 1965)

ג'ולי אנדרוז, שנפגעה מכך שהתפקיד הקולנועי נגזל ממנה, נקמה עד מהרה את נקמתה: שנה לאחר מכן (1964) היא הופיעה בתפקיד הראשי בסרט 'מרי פופינס'ואף זכתה בפרס האוסקר, בעוד אודרי הפבורן כלל לא הייתה מועמדת. לאחר מכן הוזמנה אנדרוז לגלם את התפקיד הראשי ב'צלילי המוסיקה' (1965) וגם סרט זה שבר את כל שיאי הקופה עד אז (אגב, בסרט זה השתתפה וצולמה גם מארני ניקסון, כאחת הנזירות). מפיקי הוליווד למדו את הלקח בדרך הקשה...

נחשו מי בא לסעוד? דן אלמגור, ג'ולי אנדרוז ואלפרד היצ'קוק! (לוס אנג'לס, 1966)

ב. גבירתי הנאווה מגיעה לישראל

כאן אנחנו מגיעים, סוף סוף, ל'גבירתי הנאווה'העברית.

המחזה 'פיגמליון'של שו תורגם לעברית לראשונה על ידי יונתן רטושוהועלה על קרשי תיאטרון הקאמרי בשנת 1954, אבל כמובן בלי פזמונים. הבמאי היה גרשון פלוטקין ובין השחקנים היו חנה מרון ('ליזה', כך היא נקראה אז), יוסי ידין (פיקרינג), אברהם בן יוסף (היגינס) שמעון בר (פרדי), זהרירה חריפאי ואחרים.

עטיפת התוכנייה, 1954 ציור: צילה בינדר

בשנת 1963 החליט המפיק הישראלי גיורא גודיקלנסות את כוחו לראשונה בהפקת מחזמר מתורגם במתכונת ברודוויי. תיאטרון 'הבימה'עמד לצאת אז למסע הופעות בארה"ב, וגודיק החליט לשכור את האולם ולהציג בו את המחזמר, שתהילתו כבר התפרסמה גם בישראל. דובר מראש על הפקה של כחמישים הופעות בלבד, שתתקיימנה בחודשיים שבהם תהיה 'הבימה'פנויה. מניו-יורק נשלח הבמאי היהודי סמואל (סם) ליף, שהיה עוזרו של מוס הארט, במאי ההפקה המקורית בברודוויי, ושרגא פרידמן, שחקן 'הבימה'שלא יצא עם חבריו למסע בארה"ב, התבקש לשמש כבמאי-משנה, שאחראי לצד העברי. התרגום לעברית הוטל על שרגא ועליי. שנינו כבר שיתפנו פעולה קודם לכן במופעים רבים לבמה הקלה והסתדרנו מצוין.

עטיפת האלבום של המחזמר בהפקה הישראלית המקורית, 1964 (מקור: ויקיפדיה)

לתפקידים הראשיים נבחרו שייקה אופיר (היגינס), אברהם בן-יוסף (שגילם את דמותו של היגינס בהפקת 'הקאמרי'למחזה 'פיגמליון'בשנת 1953, שיחק עתה את תפקידו של קולנול פיקרינג), 'בומבה'צור (אלפרד דוליטל). את דמות אמו של היגינס גילמה שחקנית 'הבימה'הוותיקה, תמרה רובינס ואת התפקיד הראשי של אלייזה דוליטל גילמה זמרת צעירה ואלמונית ושמה רבקה רז.

שייקה אופיר ורבקה רז בהפקה המקורית, 1963

רבקה, שהשתחרר לא מכבר משירותה כקצינה בצה"ל, השתתפה אז, יחד עם שייקה אופיר ושמעון ישראלי, במחזמר-כיס סאטירי ושמו 'שין-שין'. בין השאר נכללה בתכנית פרודיה מוסיקלית על 'גבירתי הנאווה'שאותה כתבתי. פרודיה זו התייחסה לשערוריית המין שהתפרסמה באותם ימים בבריטניה ('פרשת פרופיומו') סביב יצאנית הצמרת כריסטין קילר וחברתה מנדי רייס-דיוויס (שאחר כך גם עלתה לארץ ופתחה עם בעלה רשת מסעדות בתל אביב), ורבקה גילמה את דמותה של כריסטין קילר. גודיק, שרגא פרידמן והבמאי-האורח מארה"ב ירדו אז למרתף 'המפתח', שברחוב בן-יהודה בת"א, בו הוצג המופע, ושם התפעלו משירתה של רבקה. בהמלצתו של משה וילנסקי, שהיה המנהל המוסיקלי של התכנית, הם בחרו בה מיד לתפקיד הראשי והופעתה של ה'סינדרלה'הירושלמית במחזמר הפכה אותה בן-לילה לכוכבת.

הנה רבקה רז שרה שניים משירי ההצגה ('הלילה טוב לרקוד', 'יופי לי') בתוכניתו של אהוד מנור 'הלילה מחזמר' (1986):

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת, 2012, עמ' 217

לאחר כשנה פרש שייקה אופיר מההצגה, ואת מקומו כהיגינס תפש הבמאי-השחקן גדעון שמר. בשנת 1966 הוזמנה רבקה רז לתיאטרון 'הבימה', לגלם את הדמות הנשית המרכזית במחזמר 'אוליבר' (שתורגם בידי שרגא פרידמן וצבי רוזן), ואחר כך חזרה לתיאטרון גודיק, כדי לגלם בו את התפקיד הנשי הראשי במחזמר 'המלך ואני'.

הנה קטע נדיר מההפקה המקורית ובו מגיע אלפרד דוליטל, אביה של אלייזה (בומבה צור) לביתו של היגינס (גדעון שמר) ותובע לקבל בחזרה את בתו, או, בתמורה, חמש לירות...

בשנת 1969, כשחידש גודיק את הצגות 'גבירתי הנאווה', חזרה רבקה רז לגלם את דמותה של אלייזה, ולצידה, בתפקיד היגינס, הופיע בוגר להקת פיקוד המרכז ולימים כוכב 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'ו'שוק המציאוֹת'– אילי גורליצקי.

מאז עלה המחזמר בעברית פעמיים נוספות בהפקתו של משה יוסף: בהפקה הראשונה, בשנת 1986, הופיעו בתפקידים הראשיים ריטה, עודד תאומי, אריק לביא, שלמה בר-שביט ושושנה רביד, אלמנתו של שרגא פרידמן המתרגם, בתפקיד גברת היגינס; ובהפקה שעלתה שש-עשרה שנים אחרי כן (2002) כיכבו מירה עווד, עודד קוטלר, אלכס אנסקי וה'גשש'שייקה לוי. כן הוצג המחזה מספר פעמים ב'בית צבי'ברמת גן (בתפקיד הראשי הופיעו שם אחת לכמה שנים הסטודנטיות ריטה, קרן הדר, ולאחרונה, לפני שנתיים, דור אוחיון ויעל יקל).

כרזת הפקת 'גבירתי הנאווה', 1986 (ציור: זאב).
מימין לשמאל: שלמה בר-שביט, עודד תאומי, ריטה, אריק לביא.

בחלק השני של הרשימה:

א. מאיפה צץ השם 'My Fair Lady'?
ב. אז איך לעזאזל מתרגמים סלנג?
ג. טיפ-טיפת המזל
ד. למה ירד הברד דווקא בדרום ספרד?

↧

פרנסות של יהודים: רמב"ם על האש

January 4, 2014, 10:05 pm

≫ Next: על דעת המקום: חְסֵיין בגן החיות – פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים'

≪ Previous: אותה גברת בשינוי אדרת: חמישים שנה ל'גבירתי הנאווה' (א)

זוכרים את הסבון של הרמב"ם? מתברר כי זכרו של חכם דגול זה מספיק כדי לדגמן ולפרסם לא רק מים אלא גם אש.

את התמונה הזו צילם עמי זהבי לפני כמה שבועות בכיכר אורדע (הנקראת גם 'כיכר הרמב"ם') ברמת גן, הרמב"ם 5.

'לא זכור לי'– כתב עמי – 'שהרמב"ם הועלה על מוקד האש של האינקוויזיציה'...

אבל כתביו של הרמב"ם דווקא כן נשרפו, ככל הנראה.

זה היה בעקבות פולמוס עז, שנפתח בשנת 1232, ובו קיבלו כמה מקהילות ישראל באירופה את גישתו הרציונליסטית של הרמב"ם, וספר 'מורה נבוכים'בראשה, בסבר פנים לא יפות. המחלוקת החלה בעיר מוֹנְפֶּלְיֶה שבפרובאנס, במכתב זועף למדי ששלחו הרב שלמה מן ההר ותלמידו הרב יונה גירונדי לרבנים אחרים באשכנז. הפולמוס הסתיים שנה אחר כך בשריפת ספרי הרמב"ם בידי האינקוויזיציה, ובהרהורי חרטה קשים של המשתתפים בו.

אז מי יודע, אולי מדובר בסטיקייה עם תודעה היסטורית, שמשמרת בניחוח השווארמה והפרגיות גם משהו מאותם אירועים עצובים?

↧

על דעת המקום: חְסֵיין בגן החיות – פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים'

January 5, 2014, 10:06 pm

≫ Next: אותה גברת בשינוי אדרת: חמישים שנה ל'גבירתי הנאווה' (ב)

≪ Previous: פרנסות של יהודים: רמב"ם על האש

כרזה של גן החיות בתל אביב, 1948 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

בשלהי 1984, לאחר שעמדתי למעלה משמונה שנים בראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) של צה"ל, הגיעה השעה לפרוש ולשוב להיות אזרח מן השורה. רחבעם זאבי ('גנדי') – שעמד על משמר מורשת הפלמ"ח – ערך אז לכבודי מסיבת הפתעה במועדון 'צוותא'בתל אביב. יותר מכל ריגשה אותי כרזה, שנתלתה מעל הבימה לכל רוחבה: 'הפלמ"חניק האחרון הולך' (אף שהיה עלי לתקן את טעותו, שהרי 'גַבְרוֹשׁ'רפופורט, איש בית אלפא, שעמד אז בראש יחידת החילוץ של צה"לוהשתחרר בשנת 1989, הוא שהיה 'אחרון הפלמ"חניקים'בצה"ל).

יהודה זיו – הפלמ"חניק 'לפני האחרון', 2013 (צילום: אסנת מרדור)

'גנדי'הטיל על שאול בִּיבֶּר (הוא 'עופר' מ'ילקוט הכזבים', ששימש עד 1970 ראש ענף הווי ובידור בצה"ל) לארגן את אותה מסיבה. ביבר השמיע באזני הנאספים פרקים מתוך אוצר הפולקלור של 'יהדות טבריה', ששנינו נמנינו עימה בילדותנו, ואחר כך שר – בליווי הגַרְמוֹשְׁקָה שלו – את שיר 'האהבה'הנודע 'תבלול על העין'. אחריו עלו אל הבימה, בזה אחר זה, 'מספרי הסיפורים'הנודעים של הפלמ"ח, ובהם חיים 'השמן' (הוא חיים זינגר, לימים רוֹן, מאלופי הסיירים של הפלמ"ח), וייבדל לחיים ארוכים ישראל וִיסְלֶר (פּוּצ'וּ).

חיים רון 'השמן' (1994-1917). מקור: מרכז מידע פלמ"ח

ילקוט הכזבים, הקיבוץ המאוחד, 1956, עמ' 27

והרי מה שסיפר חיים לכבודי:

ידידי שאול ביברהטיל עלי לספר לכם אחד מסיפורי ההווי שמסביב למדורה. ומאחר שמדורות הפלמ"ח דעכו, העלו נא בדמיונכם – אתם, שיירי יושבי המדורות – שעדיין אתם יושבים שם, צעירים ורעננים, כלפני שנים רבות. מאורע זה, שעליו אני רוצה לספר לכם, הוא יוצא דופן ואין לו רצף: תחילתו ב-1942, סיומו לאחר מלחמת ששת הימים, ובהזדמנות התכנסותנו בערב זה, יבוא הסיפור בשלמות, ולהשומעים – יִנְעַם.

מחלקתנו, מחלקת הסיירים של פלוגה הֵ"א בפלמ"ח, ישבה בגבעת ברנר. באחד הימים הצטרפנו, כמאבטחים, למסע תנועת 'הנוער העובד' במדבר יהודה, באחריותו של שמריהו גוטמן. שם התוודענו למורה דרכנו – חְסֵיין, בדווי משבט הגָ'אהִלִין, אשר חנה ונדד בדרום מדבר יהודה. חסיין ידע והכיר כל שביל וגֵב מים ואת כל בורות המים בתחום שבטו. בתחילת דרכנו במדבר יהודה נסתייענו בו רבות, והוא 'אומץ'גם על ידי מדריכי 'הנוער העובד'. כעבור זמן חל בינינו ניתוק, ולא זה המקום להאריך בכך...

סמינר מצדה, 1942. חסיין, מורה הדרך הבדווי (מס' 3) ואשתו (אֻם אֶל-בַּנָאת) – אשר דיתה בן-יעקב, לימים פרח (מס' 2), יושבת ביניהם. בין המצולמים האחרים: דודו צ'רקסקי, שעליו נכתב השיר 'דודו' (מס' 4); מאיר סלוצקי, לימים עמית (מס' 7); שמעון פרסקי, לימים פרס (מס' 8); שמריהו גוטמן (מס' 11). מקור: נדב מן, ארכיון ביתמונה.

באחד ממסעותינו ביקש חסיין, שנעזור לו לערוך ביקור בתל אביב, עליה שמע רבות. בעיקר התעניין בגן החיות, ושאל, האם גם 'דַבַּע' (צבוע) מצוי שם? ללא מחשבות יתרות הזמנו אותו לבוא לגבעת ברנר, משם נערוך לו את הסיור המבוקש. ויום אחד – האיש הופיע. איך וכיצד הגיע ברכבת מירושלים לתחנת נַעְנֶה (הכפר הערבי, הסמוך לקיבוץ נען) וכל הקורות אותו בגבעת ברנר – כל אלה הם סיפור בפני עצמו. מן האוהל, שהעמדנו לרשותו – ומובן מאליו, שלא ישן במיטה אלא על המזרון, אותו הניח על רצפת האוהל – לקחתי אותו בבוקר, עלינו על האוטובוס של 'דרום יהודה'והגענו אל תל אביב.

חסיין היה מלא כולו תמיהה והתפעלות מן החנויות, עם חלונות הראווה והמוצגים שבהם, מהבתים הגבוהים ומהקיוסקים – שבאחד מהם הזמנתי אותו לגזוז מתוק – ולבסוף הגענו לגן החיות, מחוז חפצו של חסיין. נתקבלנו על ידי מנהל הגן – ברוך גוֹפֶר, קצין משטרה בדימוס ואיש 'הגנה'ותיק. היצגתי בפניו את חסיין וביקשתי שהוא עצמו, הדובר ערבית, ידריך אותנו.

ראשית חוכמה הזמין אותנו גופרלספל קפה במזנון הגן ואחר כך עברנו על פני דייריו: קופים, אריות ונמרים, אשר חסיין החוויר למראיהם; חלפנו על פני העופות למיניהם, היעלים והצבאים; ועברנו על פני כלובו של הצבוֹע. חסיין התחלחל למראהו וקילל אותו קללות נמרצות: 'הנה הוא, המלוכלך הזה, המעביר אדם על דעתו, מושך אותו אל מערתו וטורף אותו. שים נא אל לבך'– פנה אל מנהל הגן – 'לבל יברח הַדָא אַבּוּ אֶל-פְטֵיס', כלומר: אוכל הנבלות הזה.

הדַּבַּע בילקוט הכזבים (עמ' 123)

לבסוף הגענו אל האטרקציה של הגן באותם ימים, אל סוגרו של הַפִּיתוֹן, הנחש הענק הרובץ על גחונו מפותל בתוך כלובו. כאן קרא לי חסיין הצידה, ובלחש ביקש ממני להוציא עבורו כמות קטנה מהפרשתו של יצור בלהות זה. למראה תמיהתי הסביר: 'אַנָא אַבּוּ אֶל-בַּנָאת (אבי הבנות, שהוא כינוי של גנאי), וזה נחוץ לי כסגולה לבנים זכרים, כך אמרו יודעי דבר. מדובר בנחשים רגילים, ועל אחת כמה וכמה משל נחש ענק זה'. שכנעתי את ברוך גופר, ומבוקשו של חסיין ניתן לו.

לא תאמינו מה אפשר לעשות מהקקי של הפיתון (מקור: סנייקס)

בחזרה עברנו ברחוב דיזנגוף וחלפנו על פניחַצְקֵל איש כסית, שישב מנמנם בפתח מסעדתו. הצגתי את חסיין כ'ראש שבטי המדבר'. חצקל מצמץ בעיניו, מדד את חסיין מלמעלה למטה ואמר: 'ראש שבטי הבדווים אתה אומר? ומה דעתך על סנדלי הטָאיֶרִים (צמיגים) אשר ברגליו? כך מהלך ראש השבטים?'אמרתי: 'שים לב, שהסנדלים עשויים מצמיגי "מִישְׁלֵיין" חדשים!', והיצעתי לחצקל לרשום את ביקורו של חסיין בספר האורחים של 'כסית', בין האישים החשובים. חצקל לא הסכים לכך, אך כפיצוי הזמין אותנו לקפה שחור. המשכנו את דרכנו והזמנתי את חסיין לארוחת צהריים ברחוב הכרמל. משם שבנו לגבעת ברנר וחסיין חזר אל המדבר.

חצקל איש כסית (צילום: זאב ליטמן)

עד כאן החלק הראשון של 'מאורעות חסיין בתל אביב', אותם היינו נוהגים לשוב ולספר ולהוסיף עליהם פרטי פרטים, כמו, למשל: כשראה חסיין את ההמונים, הרצים בתל אביב זה לכאן וזה לכאן, אמר: 'זה מזכיר לי עדר עזים ללא רועה, כל אחת ואחת רצה לכיוון אחר. תראו, איך רועה כמו שמריהו, חניכיו שומעים בקולו ולא זזים מהשביל'...

ועוד: הראו לו לחסיין את כיכר דיזנגוף, עם בריכת המים והמזרקה, ואמר: 'לאנשים בתל אביב יש מזרקה ובריכת מים, ולנו במדבר, בוָאדִי סִיָאל(נחלצאלים) יש בִּרְכַּת צַפַרִיֶּה(בריכת צפירה) ועֵין עֻנֵיבֶּה(עין עֲנֵבָה) ובורות מים, אשר מרווים את צמאונם של אנשי המדבר; ואילו כאן אין כל תועלת מהמים האלה, כי כולם שותים "מים מתוקים"בחנויות'...

כך הוספנו לספר ולספר עוד על חסיין.

עברו עשרים וחמש שנה. מלחמת ששת הימים הסתיימה, וכשעברתי בגוש עציון צצו ועמדו לנגד עיני כל מסעותינו לעבר המדבר, שעברו כאן. נזכרתי בחסיין, מדריכנו הראשון, וכשהתעניינתי בגורלו נודע לי, שאוהלו נטוי בקרבת רֻגֻ'ם אֶ-נָּאקָה (משטרת המדבר הירדנית, הצופה על איזור עין גדי). הגעתי אל פתח אוהלו, והוא יצא והכירני. התחבקנו בידידות. לפתע הופיעו שני בדווים, גברים צעירים, ועמדו לצידו. 'מי אלה?', שאלתי. 'הַדוֹל אֶ-תּוֹאָם מִן חַדִיקַת אַל-חַיְוַנָאת(אלה התאומים מגן החיות)', אמר חסיין בחיוך.

תודה לידידי, אבי נבון,איש להב, אשר 'שם את ידו'על נוסח מעשה זה.

הקדשה הומורסיטית של דן בן-אמוץ וחיים חפר למתי מגד בשער ילקוט הכזבים (9 באפריל 1956): 'למתי מגד, אוי ואווי [ואבוי] לך אם לא תכתוב משהו על הספר. אנחנו נפסיק להשמיץ אותך אם לא תכתוב. באהבה, דן, ובחבה, חיים' (אוסף ארני דרוק; מקור: קדם)

↧

אותה גברת בשינוי אדרת: חמישים שנה ל'גבירתי הנאווה' (ב)

January 7, 2014, 11:37 pm

≫ Next: 'גם במעלליו יתנכר נער'– חידה מצולמת

≪ Previous: על דעת המקום: חְסֵיין בגן החיות – פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים'

אלייזה דוליטל (איור: צילה בינדר)

מאת דן אלמגור

לחלק הראשון של הרשימה. לחצו כאן.

א. מאיפה צץ השם 'My Fair Lady'?

שמו המקורי של המחזמר 'גבירתי הנאווה'הוא, כידוע, My fair Lady, אך צמד מילים זה אינו מופיע במחזה 'פיגמליון'של ג'ורג'ברנרד שו. מתברר כי המחזאי אלן ג'יי לרנר זכר אותו משיר ישן נושן – למעשה מן המאה ה-18 – שהיה גם שיר משחק מפורסם של ילדים באנגליה ובאמריקה. השיר נקרא London Bridge Is Falling Down (גשר לונדון נופל'):

London bridge is falling down,

Falling down, falling down.

London Bridge is falling down,

My fair lady.

זו גם ההזדמנות להתריע בפני כל השוגגים: רבים וטובים בקרבנו חוטאים בהגיית שם התואר 'נָאוָה', כשהם הוגים את האות א'בדומה ל'בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת' (שמואל א, כ 30). את המילה יש להגות, כמובן, בא'רכה, בלתי נשמעת, כמו בפסוק 'שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה' (שיר השירים, א 5), שממנו נולד גם השם הפרטי, הנפוץ כל כך.

ב. אז איך לעזאזל מתרגמים סלנג?

המחזה 'פיגמליון', והמחזמר 'גבירתי הנאווה'שנכתב על פיו, הציבו בפני המתרגמים בכל ארץ ולשון אתגר מיוחד במינו: כיצד ניתן לתרגם את הדיאלקטים והמבטאים השונים, שנשמעו בשכונות לונדון ורחובותיה לפני מאה שנה (בעיקר זה המכונה 'קוֹקְני'), כך שהדבר יישמע טבעי גם בשפה אחרת?

בעיקר חמורה היתה הבעייה שבפניה ניצבנו, שרגא פרידמן ואנוכי, בבואנו לתרגם את המחזה לעברית. הרי אין בעברית הבדל ניכר בין היגוי של דיירי רחובות שונים, ואפילו לא בין שכונות וערים שונות. נכון, הירושלמים והטבריינים הוותיקים עוד מסגירים את מוצאם ב'מא-א-תיים'שלהם, ופעם דיברו בחלק ממושבות הגליל בבּית דגושה ('הזבּובּים מסתובּבּים מסבּיבּ לחלבּ הלבּן'). גם משחקי הילדים של פעם שימרו לעתים הבדלים רגיונאליים בין חיפה לירושלים (גולות-ג'ולות, בלורות-ראסיות וכדומה), אבל פרט למבטא העדתי או הלאומי של קשישים או של עולים חדשים לא היה מצליח אפילו פרופסור היגינס בכבודו ובעצמו לזהות מניין באו ילידי הארץ.

ומעל לכל, כשהתחלנו לתרגם את 'גבירתי הנאווה'עדיין לא נולדו אפילו 'הגששים החיוורים'. אז באיזה סלנג משתמשים? בשנות השישים הסלנג בעברית היה משופע בעיקר במילים שבאו מן היידיש, הרוסית, הגרמנית, קצת מן הלאדינו, וכמובן גם ערבית. האם ניתן בכלל להשתמש בסלנג ביידיש או בערבית בתוך מחזה שנכתב באנגליה לפני מלחמת העולם הראשונה ומתרחש ברחבה שלפני התיאטרון בלונדון או ביציע מירוץ הסוסים באַסקוט?

לרגע עלה הרעיון 'לגייר'את המחזמר לגמרי ולהפוך אותו לישראלי לכל דבר. אלייזה דוליטל תהיה מוכרת פרחים תימניה בשוק מחנה יהודה בירושלים (משהו בדומה לקומדיה 'עליזה מזרחי'שנוצרה כמה שנים אחר כך), והיגינס יהיה פרופסור ייקה המלמד לשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. אבל פרט לעובדה שבעלי הזכויות מלונדון לא היו מעלים על דעתם להתיר לנו שינוי כזה, נזכרנו בעובדה שהעברית שבפי הנערות בנות-תימן הייתה דווקא במבטא 'נכון'ואותנטי הרבה יותר מן ההיגוי ה'ייקי'או הרוסי של כמה מן המורים החשובים ללשון בקמפוס שבגבעת-רם. ובעצם, 'עליזה'היא זו שצריכה ללמד את הפרופסור הנכבד לדבר עברית כהלכתה.

מה עושים? בכל זאת, מהאקדמיה הגיע הפיתרון המיוחל. נזכרתי באחד המומחים הגדולים ביותר לדיאלקטים המדוברים בארץ בפרט ובכל המרחב הערבי בכלל – בעצמו מעין פרופסור היגינס – שלימד באותם ימים באוניברסיטה העברית. שמו היה חיים בלנק. פרופסור בלנק עלה ארצה מארה"ב, כשהוא כבר מצויד בדיפלומה של אוניברסיטת הארוורד היוקרתית. חיים התנדב לפלמ"ח וזמן קצר אחרי כן נפצע בקרב על ירושלים ואיבד את מאור עיניו.

זכרתי את סרט התעודה המקסים עליו שאותו ראיתי בנעוריי, '48 שעות ביממה'קראו לאותו סרט. צעיר עיוור יפה תואר, חינני ובעל חוש הומור, השוכב בבית החולים (האחות שטיפלה בו בסרט היתה זרובבלה ששונקין, בתו הבכורה של אלכסנדר פן). לאחר הקמת המדינה המשיך בלנק בלימודיו, קנה לו שם עולמי כחוקר דיאלקטים ערביים ופרסם רשימות על הסלנג העברי בעתון 'למרחב' (רשימות אלה קובצו בספרו 'לשון בני אדם', שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1989). אין צריך לומר שחיים בלנק גם היה אחד המורים האהובים ביותר.

פרופסור חיים בלנק (1984-1926) מקור: ויקיפדיה

פניתי אליו ושאלתי אם נוכל להתייעץ בו. הוא הגיב מיד בחיוך רחב ובחיוב. הגעתי לביתו בירושלים ופרשתי את צרותינו: איך מתרגמים סלנג אנגלי לשפה שכמעט ואין בה סלנג אנגלי (פרט למונחי כדורגל ומוסך)?

חיים הרהר כמה דקות, וענה: 'לכו לגן הילדים'.

– 'לאן?!'

– 'לגן הילדים. דעו לכם כי ילדים ממציאים בחוש לשוני טבעי ומדהים סלנג רענן משל עצמם. 'אני יושן', 'אני לא יושנת'. כבר נתפרסמו מחקרים על לשונם של ילדי הגן בארץ וגם בשבועונים שונים ('דבר השבוע', 'העולם הזה') מתפרסמים מדורים שופעי 'חכמות'אותנטיות של 'צברינו החמודים והעוקצנים', שאותן שלחו אמהות, מטפלות וגננות. המלט שלח את אופליה אל המנזר ואילו אני שולח אתכם לגן הילדים'.

וכך היה. התייעצנו עם עוד כמה מומחים מהאקדמיה, ביקרנו בגני ילדים, שוחחנו עם גננות ומטפלות, קראנו את עבודות המחקר ואת הבדיחות של הצברים העוקצנים, וברוח זו גם הוספנו קצת משלנו.

ג. טיפ-טיפת המזל

נותרו פה ושם בעיות. למשל, מה עושים עם המילים ה'גסות'והעסיסיות בלשונם של אבא דוליטל וחבריו לפאב. היום משתמשים גם ילדים ובני נוער על כל צעד ושעל ב'פאקינג'. אבל לפני חמישים שנה? ועוד בתיאטרון הלאומי?

הפיתרון שמצאנו היה להחליף – על משקל חילופי אותיות בסלנג שרווח באותם ימים, ושייקה אופיר, היגינס שלנו, היה אלוף בזה – את האותיות ז'וג', למשל ('עם טיפ-טיפת מזל מגויינה', במקום 'מזויינה'). זה לא היה מושלם, אבל זה היה הכי הרבה שיכולנו להציע, ועובדה שזה עבד.

סטנלי הולוויי (1982-1890) בתפקיד אלפרד דוליטל

בעשרות השנים שחלפו מאז, ועם כל הפקה חדשה, יש השואלים אם לא כדאי להחליף או ל'רענן'את הסלנג שבתרגום. הרי כבר אין צורך ללכת לגן הילדים ודי להקשיב לתכניות הרדיו והטלוויזיה, ואפילו לפרסומות, כדי לשמוע את שפע רבדי הסלנג של ימינו. אבל כלל ידוע הוא שסלנג מתיישן במהירות, ואין דבר פתטי יותר משימוש בסלנג שעבר זמנו. לכן העדפנו, גם הפעם, להתייחס לתרגום מלפני חמישים שנה כאל טקסט 'קלסי'כמעט. אמנם שינינו פה ושם, מה גם שבצוות השחקנים יש כאלה – כמו הקומיקאית שני כהן, מכוכבי 'ארץ נהדרת'– השולטים בלי מצרים בניבי הסלנג העכשווי ומשתמשים בו בהומור רב. אבל בחרנו לשמור על היין הישן, מתוך הנחה שהוא מוכר ואהוב כפי שהוא. והרי גם האנגלים אינם מעדכנים את הסלנג ה'קוקני'של אלייזה או אביה משנת 1913 עם כל הפקה חדשה. עם טיפ-טיפת מזל, גם ילדי המאה ה-21 יסתדרו עם הסלנג הישן.

ואם כבר בעסקי מזל אנו דנים, הנה השיר הנהדר: With a Little Bit of Luck; ובעברית 'רק עם טיפ-טיפת מזל'.

קודם כל נצפה במקור שבסרט ההוליוודי (1964), בביצועו הבלתי נשכח של הקומיקאי והזמר הבריטי הענק סטנלי הוֹלוֹוֶיי, שגילם את אלפרד דוליטל, אביה של אלייזה, וגנב את ההצגה מכוכביה הגדולים.

וכאן, הגרסה העברית בפי 'בומבה'צור:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת, 2012, עמ' 220

ד. למה ירד הברד דווקא בדרום ספרד?

אחד המבחנים הקשים ביותר שבפניו עמדנו בתרגום המחזה היה המשפט האלמותי, שאותו הייתה חייבת אלייזה להגות כהלכה: The rain in Spain stays mainly in the plain (אגב, משפט זה לא היה במחזה המקורי של שו והופיע לראשונה רק בסרט 'פיגמליון', 1938). לא ברד אלא גשם, ולאו דווקא בדרום ספרד אלא סתם בספרד.

הנה כך זה נשמעים רגעי הקסם הללו בסרט ההוליוודי בפי אודרי הפבורן (אלייזה), רקס הריסון (היגינס) וּוילפריד הייד-ווייט (קולונל פיקרינג).

אבל היה במחזה עוד משפט אחר, משופע באות H, ועליו נדרשה אלייזה לחזור שוב ושוב. היום הוגים רבים מהתלמידים באנגליה את האות H כאות 'קשה' (הייץ'). אבל דוברי ה'קוקני'בתחילת המאה הקודמת הגו אותה כאות 'רכה'. צריך היה למצוא לאלייזה משפט שעליו תחזור שוב ושוב לפני הנרות הדולקים. אם תהגה ה'רכה שלהבת הנר תמשיך להבהב; אם יכבה הנר – סימן שהאות ה'בוטאה כהלכתה.

איך מעבירים סצינה כזו לעברית?

במשפטים שהיו מוכרים לנו אז ממשחקי הילדים, כמו 'גנן גידל דגן בגן'או 'שׂרה שׁרה שיר שמח'לא הופיעה האות ה'. המשכנו לחפש. ואז הציע לנו חברנו עמיקם גורביץ', הקריין הנודע והמו"ל של הוצאת 'עמיקם' (שעמד גם להוציא לאור את התרגום העברי של המחזה, לפני שבעלי הזכויות באנגליה אסרו זאת לפתע), את המשפט הכמעט תנ"כי הבא: 'היום יהום הים בנהום התהום'. כל אותיות הה"א במשפט זה היו קשות ומודגשות, ויכולות לכבות מיד את השלהבת! אלייזה אמורה הייתה להתעקש ולחזור על ה'שנשמעה כמו א': 'איום יאום אים בנאום אתאום'...

כמעט אימצנו את הפיתרון הזה. אבל אז נזכרנו שהלחן של השיר ששרים היגינס ואלייזה ברגע שהיא מצליחה להתגבר על קשיי ההיגוי הוא ספרדי, וגם הריקוד הנלווה אליו הוא בסגנון זה, כמעט פלמנקו. איך נוכל לקשור את המקצב הספרדי העליז הזה ל'היום יהום הים'?

באותם ימים גרתי עם משפחתי בדירת סטודנטים בירושלים. שרגא ומשפחתו גרו בתל אביב. ואז, ערב אחד, קרוב לחצות, צלצל לפתע הטלפון.

בירושלים של אז, תשע בלילה נחשבה שעה מאוחרת, שאחריה כבר לא מצלצלים לחברים. קפצנו ממקומנו בחרדה. אם מישהו מעז לצלצל אלינו בשעה כזאת, סימן שקרה אסון.

– 'מי זה?', שאלתי בקול רועד.

ומן הצד השני שמעתי את קולו הכל כך אופייני של שרגא, עונה, ברי"ש הגרונית שלו, בתשובה שהיכתה אותי בתדהמה:

– 'ברד'.

– 'שרגא! מה קרה?'אלה, רעייתי, קרבה גם היא לטלפון במבט מלא חרדה.

– 'ברד'. חזר שרגא בקולו העשיר.

– 'ברד?! איפה יורד ברד?'

– 'בספרד'.

אני מוכן להישבע שבאותם רגעים הייתי בטוח שחברי יצא מדעתו. בשעה כזאת מצלצלים לירושלים באמצע הקיץ כדי להודיע לנו את חדשות מזג האויר בספרד? מה לנו ולהם?

– 'ברד ... ירד ... בספרד', לחש שרגא בדרמטיות לתוך האפרכסת. לא היה לנו ספק שהוא ירד מהפסים.

ואז 'נפל האסימון'גם אצלי. נכון שזה לא גשם, אלא ברד. ובכל זאת...

– 'זה נפלא, שרגא! איך הגעת לזה?'

שרגא פרידמן (1970-1924). מקור: ויקיפדיה

סיפורו של שרגא נשמע בדוי, אבל הוא נשבע לי שהוא אמיתי לחלוטין.

ממש באותו ערב, כשעתיים וחצי לפני שצלצל אלי, דרך שרגא בטעות על... ערימה של חרא. הוא מיהר הביתה, פתח את ברז המים החמים ומילא את האמבטיה על גדותיה במים רותחים כדי לשטוף את כל נקבוביות עורו מצחנת הגללים.

– 'מה עושה אדם בתוך אמבט של מים רותחים?', הסביר לי שרגא אחר כך. 'ארכימדס גילה שם את תגליתו המפורסמת, אבל הוא ישב במים פושרים. אני, לעומתו, התחלתי להיזכר בכל מיני דברים קרים. קרח, שלג, ברד... ואז הגיעה הישועה! ברד ירד בספרד'.

לפעמים מתגלים באמבטיה דברים מפתיעים

וכך, בזכותו אמבטיה רותחת נולדה השורה המוכרת ביותר מתוך 'גבירתי הנאווה'.

הנה רבקה רז ועודד תאומי עם 'ברד ירד בדרום ספרד':

הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 217

למרבית התדהמה, לימים התברר כי בדרום ספרד באמת יורד לפעמים ברד. הנה ההוכחה המצולמת שלפעמים בכוחה של הספרות להשפיע על המציאוּת...

↧

'גם במעלליו יתנכר נער'– חידה מצולמת

January 9, 2014, 9:06 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: הסלון להסרת כינים

≪ Previous: אותה גברת בשינוי אדרת: חמישים שנה ל'גבירתי הנאווה' (ב)

בחידה הפעם ארבעה יוצרים יהודים גדולים כפי שצולמו בנעוריהם. התדעו מי הם?

1. התצלום הזה נעשה בשנת 1877. מי המצולם?

2. וכאן השנה היא 1907.

3. השנה היא 1919. מי הוא המלח על הסוס?

4. השנה היא 1935. מי היא הילדה בצד ימין?

הפתרונים המלאים יובאו כאן אחר הצהריים.
_________________________________________________________

התמונות הראשונה והאחרונה זוהו במהירות.

הצעיר בן השמונה-עשרה בתמונה הראשונה הוא שלום רבינוביץ, המוכר יותר כשלום עליכם. זו התמונה המוקדמת ביותר שלו ששרדה.

בתמונה האחרונה מצולמת הילדה בת החמש נעמי ספיר, לימים נעמי שמר, עם אמה רבקה. הצילום נעשה בווילנה בשנת 1935 כאשר השתיים היו בביקור משפחתי (תודה לתמר ועמוס רודנר).

נותר אפוא לפצח את חידת התמונה השנייה והשלישית.

והנה רמז:

מספר 2 הגיע עם משפחתו לארץ ישראל בגיל שבע. משפחתו התיישבה לא הרחק מהמקום שבו נולד מספר 3 חמש שנים לאחר מכן.

פתרון החידה נדחה עד שיימצא הפותר הראשון או עד מוצאי שבת קודש...
_________________________________________________________

החידה נפתרה על ידי אבנר הולצמן.

בתמונה מס' 2 מצולם הצייר והסופר נחום גוטמןבן התשע, תלמיד בבית הספר לבנים של חברת 'עזרה'ביפו. התמונה נלקחה מספרה של לאה נאור, צייד הצבעים (יד יצחק בן-צבי, 2012, עמ' 100).

לא הרחק משם, ביפו, נולד ב-1910 דוד גולדיס, לימים המלחין דוד זהבי, איש קיבוץ נען. את תמונת הנעורים שלו מצאתי בספרו של מוטי זעירא, כמו קול של הלב (הקיבוץ המאוחד, תשע"ג, ליד עמ' 32).

שבת שלום!

↧

פרנסות של יהודים: הסלון להסרת כינים

January 11, 2014, 9:57 pm

≫ Next: המתיוונים החדשים, מרן במחיר מבצע וחלב לשבוע אחד

≪ Previous: 'גם במעלליו יתנכר נער'– חידה מצולמת

צילום: אלי וינגוט

מאז פרסם מאיר שלו את ספרו 'הַכִּנָּה נחמה' (עם עובד, 1990) זכו הכינים לשדרוג חברתי ותרבותי אדיר.

אמנם, מי שבשערותיו, או בשערות ילדיו, נאחזה הכינה והטילה שם את ביציה, יעדיף לומר קינה, אבל כמו שכולנו יודעים, כל משבר הוא גם הזדמנות, וגם מצרות של אחרים אפשר להתפרנס.

הנה, ברעננה פועל 'סלון להסרת כינים', ששמו המקסים הוא: 'כינה לִי לָה לֹא!'.

השם 'כינה לי', בוודאי רומז לשיר הילדים הנודע 'גינה לי', אבל הגינה בשירו של לוין קיפניס היא, כידוע, 'חביבה', ואילו הכינה בשיער היא לא ממש כזו. אז אם כבר הוטלו הביצים וצריך להיפטר מהן, למה לא לעשות את זה בסטייל, ב'חומרים טבעיים', ו'באווירה מהנה, נעימה ואינטימית'?

בדף הבית של הסלון מצאתי את ההסברים הבאים:

תודה לרמי נוידרפר

↧

המתיוונים החדשים, מרן במחיר מבצע וחלב לשבוע אחד

December 10, 2013, 10:34 pm

≫ Next: ברוך הבא: התגלות וטבילה בנהר הירדן

≪ Previous: פרנסות של יהודים: הסלון להסרת כינים

לקט מעולמם הקסום של אחינו החרדים בארץ ובתפוצות.

א. המתיוונים החדשים

מספיחי חנוכה.

אם שאלתם את עצמכם מי הם המתיוונים בני דורנו – הנה התשובה.

צומת בר-אילן, ירושלים (צילום: אפרת שושנה)

וזה עונשו של מתיוון: ינוקר בשתי עיניו.

גבעת שאול, ירושלים (צילום: שאול רזניק)

ב. מרן במחיר מבצע

צילום: אוריאל גלמן

ג. הדרת גברים?

כתב עונ"ש בביתר עילית, 'עיר התורה והחסידות', ביקר לא מכבר באחד ממרכזי הקניות הלא-רבים שבעיר ונתן דעתו לחנות שמתמחה, ככל הידוע, בהלבשה תחתונה לנשים.

היש אשה שאינה לובשת תחתונים? אך במקום שבו חרדים גרים אין זה נאה לעסוק בכך, והס מלהזכיר ולו ברמז. שלא כמו החנויות האחרות במרכז קניות זה, המציגות לראווה ובגאווה את מרכולתן, לחנות זו אין חלון ראווה. חלונותיה מצופים בנייר מדבקה שחור, משל מוכרים שם חומר פורנוגרפי. רק ההודעה באותיות של קידוש לבנה 'הכניסה לנשים בלבד', מרמזת לפותרי חידות ההיגיון החרדיות מה בעצם מוכרים שם.

עד כאן הכל צפוי. כך נוהגים במקומות חרדיים, וזהו.

אבל למרבה האבסורד פונים מנהלי החנות גם לבעלים העוברים במרכז הקניות, ומציעים להם להפתיע את נשותיהם בשוברי מתנה לחג שאותם ירכשו בחנות כמובן. אבל רגע, שכחתם? הכניסה היא לנשים בלבד, אז איך בדיוק אמור הבעל לקנות את השובר? יש טלפון, או יותר פשוט... נשלח את האשה!

ד. חלב לשבוע אחד

את הצילום הבא שלח לי נ"ה, כתב עונ"ש בק"ק ויליאמסבורג והסביבה.

בירכתי 'ברוך שפטרנו מעונשו של זה', שלשמחת כל הצדדים נפטר סוף סוף מה'איזרעלי סיטיזענט', ועדיין תהיתי מה פירוש 'החלב לשבוע אחד'. ועל כך השיבני נ"ה:

מדובר בחדר קפה באחד מבתי הכנסיות של חסידות סאטמאר בוויליאמסבורג. כנהוג, מתרימים את אחד מהמתפללים שיש במשפחתו איזה אירוע, כגון שמחת נישואין, ברית מילה, יום פטירה שנתי (יום הולדת, חס מלהזכיר!), כדי שינדב קפה ליום או לשבוע, ולפעמים מוכרים את זכות החלב בנפרד מזכות הקפה...

↧

ברוך הבא: התגלות וטבילה בנהר הירדן

January 13, 2014, 9:41 pm

≫ Next: ט"ו בשבט הגיע: מי המציא את השקדייה?

≪ Previous: המתיוונים החדשים, מרן במחיר מבצע וחלב לשבוע אחד

כתב וצילם ברוך גיאן

בכל שנה, זמן מה לאחר חג המולד, חוגגים מאמיני הנצרות את האֶפִיפַנִי (Epiphany), 'חג ההתגלות'. חג זה מציין את התגלותו של האל באמצעות ישוע התינוק בפני שלושת המכשפים (האמגושים), חכמי ארצות המזרח, שהגיעו לבית לחם כדי לסגוד למשיח שזה עתה נולד. בארץ ישראל נהגו המאמינים האורתודוקסים לחגוג את האפיפני בנהר הירדן, במקום שבו על פי המסורת הנוצרית הוטבל ישוע על ידי יוחנן המטביל.

את התמונות שמובאות כאן צילמתי בינואר 2012; בשבוע הבא, כמו בכל שנה, יחזור הטקס על עצמו במועדים השונים שקבעו לעצמן העדות הנוצריות השונות (ראו בהמשך). הטקס פתוח למבקרים וזו חוויה בלתי רגילה המומלצת לקוראינו. מרחק של ארבעים וחמש דקות נסיעה בלבד מירושלים, ממש מתחת לאף, ואתם כבר בעולם אחר...

אתר קאסר אל-יהוּד (ארמון היהודים) שעל גדות הירדן הוא אחד האתרים הקדושים ביותר לנצרות, למעשה השלישי בחשיבותו (אחרי כנסיית המולד שבבית לחם וכנסיית הקבר שבירושלים), אך רוב הישראלים כלל אינם יודעים זאת.

בשעות הבוקר של חודש ינואר המדבר יפה במיוחד. אוהלי הבדואים שממזרח למעלה אדוּמים מעלים עשן של מדורות ועדרי הכבשים כבר יצאו למרעה. אך הפעם, שלא כדרכי, אני לא מתעכב ליהנות ממראות הישימון ונוסע לאתר הטבילה בירדן.

ב'ארמון היהודים'נקשרו לא רק מסורות נוצריות אלא גם יהודיות. היו שגרסו כי זהו המקום בו חצו בני ישראל את הירדן בדרכם לכיבוש כנען, ויש שטענו כי כאן נפרד אליהו מתלמידו אלישע ומכאן עלה ברכב אש השמיימה.

השנים הארוכות שבהן היה המקום שטח צבאי מגודר ומסוכן לא היטיבו עמו. אני זוכר את המקום עוד משנות התשעים של המאה הקודמת – מוזנח, מתפורר וכמעט ריק מאדם. שלטי אזהרה ממוקשים, שנותרו פה ושם, מזכירים את הימים ההם.

בעקבות הסכם השלום עם ירדן הפך המקום לבטוח יותר. מטיילים החלו לפקוד את המקום ובד בבד גם גדל מספר הצליינים המשתתפים בטקסי החג. מדינת ישראל ראתה כי טוב ולאחר שיפוצים נחנך בשנת 2011 האתר הנוכחי ונפתח לציבור. בעבר עמד שם מבנה בודד ובו ערכו עולי הרגל את תפילתם קודם שטבלו בנהר. היום נוספו משני צדי הגבול – בעיקר בצד הירדני – מנזרים ואכסניות לשימושן של העדות הנוצריות השונות, יוונים, רוסים, ארמנים ועוד.

המקום צר מלהכיל את כל העדות הנוצריות ביום אחד, אך למרבית המזל כל עדה מציינת את החג בתאריך אחר: הקתולים ב-12בינואר; היוונים האורתודוקסים ב-18 בינואר; ועדות קטנות, כמו הסיריאנים (מאמיני הכנסייה הסורית האורתודוקסית), ב-19 בינואר. האתיופים והקופטים יחגגו השנה עם היוונים. לכל עדה יש טקסים המיוחדים לה, וכך למשל היוונים נוהגים להפריח יונים צחורות, סמל לטוהר ולרוח הקודש.

הלכתי לראות את הסיריאנים ביום חגם. האירוע החל במצעד בני הנוער של העדה, חברי תנועת 'הצופים', כולל תופים וחמת חלילים.

לאורך הטקס ניצבתי ליד הפטריארך הסיריאני ותיעדתי את תפילתו, את שירתו ואת מלוויו הססגוניים. המיוחד בטקס היה שהוא התנהל משני צדי הגבול, ורק נהר הירדן באמצע..

בצד הירדני ניהל ראש הכנסייה את הטקס. בשלב מסוים הושלך מן הצד הירדני צלב פרחים למים ונמשה בחבל שנקשר אליו.

גם בצד הישראלי הושלך צלב יפה ופורח למים ואחר כך היזה הפטריארך את המים שנספגו בצלב על בני העדה.

קריאות של שלום ושמחה בין קרובים ובני משפחה אפשר היה לשמוע ולראות משני צדי הגבול. אין זה קשה כל כך, המרחק בין שתי הגדות הוא כמעט סמלי...

בצד הירדני אבטח חייל בודד את הטקס. הוא נראה לחוץ מכובד המשימה וכל העת הביט בדאגה על הנעשה.

לעומתו, בצד הישראלי היו לא מעט חיילים שחשו בנוח, הם הבינו כי נקלעו ליום חגיגי וכיפי וצילמו את המבקרים והטובלים.

תם הטקס. הפטריארך הסיריאני החליף תלבושת ויצא עם פמלייתו חזרה לירושלים. בינתיים נכנסו לטבול קבוצות צליינים מרוסיה ונזירים יוונים שלא הצליחו להגיע יום קודם. מתחם הטבילה מסומן היטב – בתוך הנהר נקבעו עמודים וחבל נמתח ביניהם כדי לסמן את הגבול עבור הטובלים.

המים קרים ביותר, ודומה היה כי הצליינים מרוסיה התמודדו עם הקור ביתר קלות. הטובלים עצמם היו נרגשים מאוד.

בשעת הצהריים הגיע תורם של האתיופים והאריתראים. הם יצאו מהכנסייה האתיופית שמדרום לאתר הטבילה וצעדו בתהלוכה מזמרת.

בד בבד הגיעו עשרות אוטובוסים ובהם אריתריאים רבים, שגם הם באו לחגוג על גדות הירדן. מכנסי ג'ינס לצד גלימות מבד בוהק בגווני תכלת וצהוב, מוטות טקסיים, תופי ענק וכתרים על הראש.

אי אפשר היה שלא להרהר בניגוד הנורא שבין חיי היום-יום של פליטים ומהגרי עבודה אלה, שבקושי מוצאים את פרנסתם כפועלים שחורים ורובם נרדפים בידי רשויות ההגירה של מדינת ישראל, לבין הטקסים הדתיים הצבעוניים שלהם, שבהם הם רוקדים, שרים ומתלבשים כבני מלכים...

↧

ט"ו בשבט הגיע: מי המציא את השקדייה?

January 14, 2014, 9:31 pm

≫ Next: השיר-יון עשה היסטוריה (א): 'כאן השריונים'

≪ Previous: ברוך הבא: התגלות וטבילה בנהר הירדן

עיצוב: יעקב צים, 1955

ט"ו בשבט הגיע וזו הזדמנות לעיין ברשימתה הקצרה של טלי בן-יהודה (מנכ"לית האקדמיה ללשון העברית), על המילה המיוחדת הזו – שקדייה – שחדרה לשפתנו לפני פחות ממאה שנה וממציאה הוא, ככל הידוע, המשורר וסופר הילדים לוין קיפניס (1990-1894).

הרשימה התפרסמה באֲקַדֵּם: ידיעון האקדמיה ללשון העברית, גיליון 28 (שבט תשס"ה), עמ' 2, ומתפרסמת ברשות המחברת.

ואם כבר שקדייה, הנה שירו היפה של מרדכי זעירא (מילים ולחן), שיר ההודיה, שנכתב בראשית שנות הארבעים, עת היה זעירא מתנדב בבריגדה, הרחק מן המולדת.

לובן פריחת השקדייה הוא שליווה אותו בנדודיו...

לִוִּית אוֹתִי, אַרְצִי, בְּלֹבֶן שְׁקֵדִיָּה,
בְּזֹהַר חַמָּתֵךְ וּמֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ,
וְשִׁיר נָתַתְּ בְּפִי, הוּא שִׁיר הַהוֹדָיָה,
לְהַשְׁמִיעוֹ הַרְחֵק, הַרְחֵק מִגְּבוּלוֹתַיִךְ.

וְהוּא שָׁמוּר בַּלֵּב, זֶה שִׁיר הָרְגָבִים,
וּבְרַחֲבֵי נֵכָר מוֹלֶדֶת יַעַטְפֶנּוּ,
וְרִבְבוֹת אַחַי, בָּנַיִךְ הַטּוֹבִים,
יַקְשִׁיבוּ לוֹ דּוּמָם וְיִרְגְּעוּ מִמֶּנּוּ.

וְעֵת נָשׁוּב, אַרְצִי, שְׂבֵעֵי גַּעְגּוּעִים,
צְמֵאִים לְחַמָּתֵךְ, לְשֶׁפַע טוֹבוֹתַיִךְ,
יֻחְזַר לָךְ אָז הַשִּׁיר מִלֵּב בָּנִים גֵּאִים,
וְטוֹב יִהְיֶה לִצְעֹד בְּרַחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ.

הנה מיכל טל:

↧

השיר-יון עשה היסטוריה (א): 'כאן השריונים'

January 16, 2014, 9:30 pm

≫ Next: סיפורי רחובות: כל אחד צריך חיבוק

≪ Previous: ט"ו בשבט הגיע: מי המציא את השקדייה?

עורך עונ"ש (מימין) וחברו לצוות הטנק אליהו בלילתי (איפה אתה היום?). רפידים, ספטמבר 1974

א. פתיחה אישית

לפני ארבעים שנה בדיוק, בראשית ינואר 1974, לקראת סופה של מלחמת יום הכיפורים, התגייסתי לצה"ל. הייתי אז בן שבע-עשרה ואחד-עשר חודשים...

בתום שלושה שבועות של טירונות חפוזה, בבסיס הטירונים של חיל השריון ברפיח (!), כבר מצאנו את עצמנו מבוססים בבוץ של מחנה ג'וּליס, לומדים את סודותיו הלא-ממש מעניינים של טנק ה'מָגָח', הלא הוא הפָּטוֹן (Patton) האמריקני. שבועיים אחר כך כבר ירדנו לאימון הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) בסיני, ומאז ועד שהשתחררתי משירות מילואים הייתי 'פשוט שריונר', וליתר דיוק שריונר פשוט. שנה וחצי חרשתי כנהג טנק את דיונות החול האינסופיות של מרכז חצי האי סיני, ושנאתי כל רגע.

אחר כך שמע אלהי מערכות ישראל את שוועתי, ועם סיום קורס מפקדי הטנקים (קמ"ט) ברפידים (הלא היא ביר-גפגפה) הפכתי להיות סמל מבצעים (סמב"ץ) במפקדת חטיבה 460, בבִּיר-תְּמָדֶה. פעמים רבות אני שואל את עצמי מה קורה שם היום, באותם מקומות שכוחי-אל בלב סיני – ג'בל יַעלֶק, ג'בל לִבְנִי, ג'בל הילָאל, מעבר המיתלה ומעבר הגידי – שם לחמנו ובעיקר חלמנו על השחרור. אומרים שבמסלולים ההרריים מתאמנים עכשיו טרוריסטים של הג'יהאד העולמי...

ממרחק הזמן הכל נראה 'חמוד', גם השירות הצבאי הסדיר שלא נגמר. הנסיעות הארוכות באוטובוסים לסיני, שיצאו מאיצטדיון יד אליהו, מתחמי השק"ם העצומים באל-עריש וברפידים, התרגילים והאימונים ב'יבש'וב'רטוב', תרגילי היום ותרגילי הלילה, הטרטורים והמסדרים. והיו גם בעיטות שחטפתי ממפקד הטנק בכל פעם ש'שברתי'לא נכון את המכשול הקרקעי שלפניי, טיפולים בנגמש"ים וגירוז מטונף של שרשראות הטנקים, ששאריותיו חדרו מתחת לציפורניים ואלף מקלחות לא הצליחו להסירן, שמירות בבונקר ותורנויות מטבח, וכמובן 'גאוות היחידה'השריונאית, שתמיד הייתה קצת רומנטית ומטורללת. רק לאחרונה שמתי לב ששם החטיבה שבה שירתתי, חטיבה 460, היה, וכנראה עודנו, 'חטיבתבני אור'. לא פחות!

מכל מקום, חלק מ'התודעה המעמדית'של הטנקיסטים עוצב על ידי השירים שנכתבו עליהם. אמנם, בני דורי כבר לא כל כך הכירו את 'השריונים יצאו בחריקת שרשרת' (חיים חפר – יוחנן זראי; להקת פיקוד צפון, 1958), אבל במסדרים החגיגיים ובסיומי קורסים תמיד הושמעו ברמקולים המנגינות המיתולוגיות של 'כאן השריונים'ו'השריון עשה היסטוריה', שבהם נעסוק בהמשך הסדרה.

כמובן שהיכרנו היטב את הלהיט הענק 'הוא פשוט שריונר, לא פחות ולא יותר' (יורם טהרלב – שאול ביבר), ששרה לראשונה להקת גיסות השריון בשנת 1969 (בסרטון מובא ביצוע מאוחר יותר):

וגם את השיר 'פרחים בקנה ובנות בצריח' (דודו ברק – אפי נצר; להקת חיל התותחנים, 1970), שאמנם נכתב במקור לתותחנים, אבל 'גוייס'לשריון, כי גם לנו היו קנים וצריחים, וגם אנחנו רצינו בנות יפות.

והיה גם ההומור המקברי של מלחמת יום הכיפורים וספיחיה. כך, למשל, שירי להקת 'כוורת', שהייתה אז הלהקה הפופולרית ביותר, 'עובדו'לשירי טנקיסטים. זכור לי במיוחד השיר 'פה קבור הכלב', שהפך בפי הטנקיסטים ל'פה קבור הצוות / זוהי עצם הטָעָן / הטען כבר מת מזמן'...

במלאת ארבעים שנה לאירוע הפרטי שלי, החלטתי לצאת בעקבות כמה משירי השריון. השירים הללו ליוו דורות של טנקיסטים, אך הם מוכרים היטב גם לאלה שלא אכלו כמונו את התערובת הקסומה של חולות מדבר, אבק שריפה וגריז...

ספרו של שבתי טבת, שנכתב ב-1968 ותיאר את גבורת הטנקיסטים במלחמת ששת הימים, היה רב-מכר והשפיע על רבים מבני דורי להתגייס לשריון

ב. 'כאן השריונים'

השיר שנחשב, מאז כתיבתו ועד היום, ל'המנון'הטנקיסטים, הוא שירו של חיים חפר'כאן השריונים'.

חפר כתב את שירו זה בשנת 1960, לתכניתה השלישית של להקת גייסות השריון, שנקראה 'כאן השריונים' (הצגת הבכורה הייתה באוקטובר 1960). התכנית בוימה על ידי אורי זוהר, ונעמי פולני היא שהייתה המדריכה המוסיקלית ומעמידת הפזמונים. בנוסף ל'כאן השריונים'זכור מתכנית זו גם השיר 'מאה כומתות שחורות', שכתב חיים חפר והלחין סשה ארגוב.

שירים בעקבות לוחמים, ערך מרדכי נאור, שי לקוראי ידיעות אחרונות, יום העצמאות תשמ"ג

הנה להקת גייסות השריון, 1960:

ב-1961 הוקלט השיר שוב על ידי 'מקהלת גברי השריון'. מקהלה זו ראויה לציון מיוחד. היא הוקמה באותה שנה ביוזמתם של שאול בִּיבֶּר, שהיה אז קצין החינוך של חיל השריון, והמנצח של תזמורת צה"ל יצחק (זיקוֹ) גרציאני. ביבר ליקט כשלוש מאות טנקיסטים 'אמיתיים', לא ג'ובניקים (האלוף במילואים עמרם מצנע סיפר פעם שגם הוא היה אחד מה'גברים'הללו), והם שרו בליווי תזמורת צה"ל, בניסיון לחקות את מקהלת הצבא האדום הנערצת.

הם לא הקליטו שירים רבים, אבל זכורה במיוחד הופעתם ביום השריון 1962 יחד עם 'מקהלת צדיקוב'ועם הילדה הסולנית נעמי לוי בשיר 'אחרי השקיעה בשדה'.

תכנית ערב הפתיחה של יום השריון, 29 באוקטובר 1962 (מקור: יד לשריון)

הנה הם, גברי השריון שרים בעוז את ההמנון: כאן השריונים!

מַטְבֵּעַ הלשון 'כאן השריונים'היה כל כך מוצלח עד שתשע שנים לאחר מכן (1969) כתבו יורם טהרלב ומשה וילנסקי את הלהיט הגדול 'שריונים 69', ובו הפך ה'כאן'ל'שם' – 'שם השריונים מחכים לפקודה'...

'תה בטנק', על המשמר, 1967 (מקור: האחים שמיר - מעצבים שהיו לסמל)

ג. המקור הצרפתי: זִ'ירוֹפְלֶה, זִ'ירוֹפְלָה

אז מי כתב את השורות המופתיות 'שוב פוקדת האנטנה: קום למלחמה'אנחנו כבר יודעים, אבל מי כתב את הלחן של 'כאן השריונים'?

בכל מקום שבו חיפשתי – בשירונים ישנים ובאינטרנט – כתוב שהלחן הוא 'עממי', ולכל היותר 'עממי צרפתי'.

חיים חפר אכן היה זמן מה בצרפת, ובשהותו שם קושש לחנים ומזמורים מלוא הטנא, מ'שיר הסיירים'''אדון ליאון', ו'אין כמו יפו בלילות', עבור ב'בחולות'ו'אל תכעסי זה לא אסון', וכלה ב'אוהבי הטבע' ('אנחנו מבני ראשון לציון / נרשמנו להיות בחיל השריון' – שיר זה יטופל כאן ברשימה מיוחדת!).

חיים חפר ויוסי בנאי, 1987 (מקור: עין הוד)

אבל איך מוצאים את השיר הצרפתי שממנו לקח חפר בהשאלה את 'כאן השריונים'?

בשביל זה יש חברים! לדן אלמגור לא היה מושג, אבל הוא הציע לפנות לשאול ביבר (שמאז כבר הלך לעולמו), שליווה את להקת גייסות השריון בכל תכניותיה. צלצלתי לביבר, שידע לספר לי כי אכן מדובר בלחן צרפתי, משהו כמו 'ז'ירופלֶה, ז'ירופלָה'... עם הרמז הזה פניתי לחנוך מרמרי, שמשעולי השנסון הצרפתי מוכרים לו היטב. חנוך עלה מיד על המקור וסיפק את המידע הראשוני ותרגום מילולי, ואני מודה לו על קצה החוט שהתיר מן הפקעת. בשלב הבא רתמתי למפעל גם אתיהונתן (חיליק) נדב, שבעזרת אשתו פְרַאנס, אף הגדיל עשות וחיבר גרסת תרגום נוספת, כזאת שאפשר גם לשיר אותה (ראו למטה). לכולם תודה.

מתברר אפוא כי מדובר בשיר Giroflé, Girofla – שיר פציפיסטי על זוועות המלחמה, שכתבה בשנת 1935 רוזה הולט (Rosa Holt). הולט, ילידת גרמניה ופעילה אנטי-נאצית, נמלטה מארצה ומצאה מקלט בצרפת. המידע עליה מועט עד אפסי, ומן המעט שהצלחנו לדלות גילינו רק כי השיר הושר בשעתו בתיאטרון הסאטירי 'רפובליק', שפעל בכיכר רפובליק בפריז. את הלחן חיבר, בשנת 1937, אנרי גוּבְּלִיֶיה (Henri Goublier fils), מלחין אופרטות ידוע (גם אביו, גוסטב, היה מנצח ומלחין מפורסם).

המלחין אנרי גובלייה (1951-1888)

הנה אפוא המקור הצרפתי של 'כאן השריונים'.

נאזין קודם כל לזמר השנסונים האגדי איב מונטאן, שהקליט את השיר ב-1950:

וכאן ביצוע נשי בלתי מזוהה:

ואלה המילים:

Que tu as de beaux champs d'orge
Giroflé, girofla
Ton verger de fruits regorge
Le bon temps c'est là
Entends tu ronfler la forge giroflé, girofla
L'canon les fauchera

Que tu as la maison douce, giroflé, girofla
L'ombre y dort, la fleur y pousse
L'bonheur y viendra
Vois la lune qui devient rousse, giroflé, girofla
L'avion la brûl'ra

Que tu as de belles filles, giroflé, girofla
Dans leurs yeux, où le ciel brille
L'amour descendra
Sur la plaine on se fusille, giroflé, girofla
L'soldat les violera

Que tes fils sont forts et tendres, giroflé, girofla
C'est plaisir de les entendre
A qui chantera
Dans huit jours on va m'les prendre
Giroflé, girofla
L'corbeau les mang'ra

Tant qu'il y aura des militaires
Soit ton fils, soit le mien, on n'verra, par tout'la terre
jamais rien de bien
On t'tuera pour te fair' taire
Par derrièr', comm'un chien
Et tout ça pour rien
Et tout ça pour rien

Publiée en 1935 dans le recueil posthume du poète allemand Rosa Holt

Créée en 1937 au Caveau de la République et reprise en 1950 par Yves Montand qui la popularisa

בתרגום המילולי שעשה חנוך מרמרי כתוב כאן בערך כך:

איזה שדות שעורה יפים יש לְךָ, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / המטע שלך גדוש בפרי, / איזה זמנים טובים.
הקשב לנשיפת הנפחייה, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / התותח יקצור אותם, התותח יקצור אותם.

איזה בית מתוק יש לְךָ, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / הצל ישן בו, פרח בו צומח, / האושר יבוא אליו.
ראה את הירח שנהיה אדמוני, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / המטוס אותו ישרוף, המטוס אותו ישרוף.

איזה בנות יפות יש לְךָ, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / השמים זוהרים בעיניהן, / האהבה תשרה עליהן.
במישור יש חילופי ירי, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / החייל יאנוס אותן, החייל יאנוס אותן.

בנייך חזקים ורכים, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / תענוג לשמוע / איך שהם שרים.

תוך שמונה ימים יבאו לקחתם, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / העורב יאכל אותם, העורב יאכל אותם.

כל עוד יהיו אנשי צבא – / בין אם בִּנךָ ובין אם בני – לא נראה שום דבר טוב / על פני האדמה.
יהרגו אותך כדי להשתיקך, / בגב, כמו כלב, / וכל זה לשווא, וכל זה לשווא.

ועכשיו, כולם ביחד לשיר לפי המנגינה:

תרגם: יהונתן (חיליק) נדב

החיים טובים אליך, פֶּרַח לִי פֶּרַח לָה,

פְּרִי גודש את מטעיך,

הקמה בָּשְׁלָה...

אך הקשב, כבשן פלדה הן כבר התחיל לבעור –

התותח יקצור, התותח יקצור.

מה ינעם לך הבית, פֶּרַח לִי פֶּרַח לָה,

גן פרחים וצל עץ זית,

חסד כה מופלא...

מול ירח אדמדם פתאום מטוס יחלוף –

את ביתך ישרוף, את ביתך ישרוף.

ובנותיך מה יפות הן, פֶּרַח לִי פֶּרַח לָה,

בעתיד ודאי יֵדעו הן

אהבה גדולה...

בשדה קולות של ירי, הקלגס על המפתן –

יאנוס אותן, יאנוס אותן.

ולבניך יש שרירים, פֶּרַח לִי פֶּרַח לָה,

איזה עונג, הם שרים

וזמרתם עולה...

עוד שבוע יילקחו הם, ועורבים כך סתם –
יזללו אותם, יזללו אותם.

כי כל עוד יֵצאו בנינו אל המלחמה

שום דבר טוב לא נחזה
על פני האדמה...
בְּךָ יירו לסתום את פיךָ, כמו כלב, בגב –
וכל זה לשווא, וכל זה לשווא.

הנה כי כן הושלם המהלך: משיר צרפתי פציפיסטי ואנטי-מלחמתי, התגלגל השיר אלינו והיה להמנונם המיליטריסטי של הטנקיסטים, המפעילים את 'מכונות הפלדה'שכל תכליתן להרוס ולהרוג.

ומה באשר לגלגולי השיר בצרפתית?

כתב לי חנוך מרמרי:

ראשיתו של הצירוף 'ז'ירופלה, ז'ירופלה', כנראה, באופרטה מתקתקה בשם זה,שנכתבה בשנת 1874 על ידי מלחין צרפתי ושמו שרל לֶקוֹק (Charles Lecocq ;1918-1832). סיפור האופרטה מבוסס על שתי בנותיו התאומות-הזהות של המושל דון בולרו, שכדי להבדיל ביניהן הוא הלבישן בוורוד ובתכלת, ושמותיהן ז'ירופלֶה וז'ירופלָה. הוא חיתן אותן בחתונה אחת, ואז התחיל הבלגן... אולי דווקא המתקתקות של האופרטה היא שקסמה למחברת הפציפיסטית, שהשתמשה בצירוף 'תמים'ומוכר כדי להבליט סיפור של חורבן והרס.

מתברר שבצרפתית יש גם שיר ילדים ידוע שנקרא 'ז'ירופלה, ז'ירופלה', ואולי גם הוא מתכתב בדרך כלשהי עם האופרטה של לקוק.

זהו שיר הילדים, אך ככל שמצאנו אין קשר מלודי בינו לבין האופרטה של לקוק או שירה המאוחר של רוזה הולט.

איור לשיר הילדים 'ז'ירופלה, ז'ירופלה', בערך 1940 (מקור: ebay)

ברשימה הבאה:
בעקבות 'אוהבי הטבע'

↧

סיפורי רחובות: כל אחד צריך חיבוק

January 18, 2014, 9:41 pm

≫ Next: עזריה אלון איננו

≪ Previous: השיר-יון עשה היסטוריה (א): 'כאן השריונים'

לפעמים שינוי של אות אחת עשוי לתת משמעות חדשה למילה.

לא הרחק משוק מחנה יהודה בירושלים יש רחוב קטן ואינטימי ושמו 'היבוק'. הרחוב מקביל לרחוב אגריפס הרועש וסמוך לרחובות אחרים הקרויים על שמות נחלים בעבר הירדן המזרחי – 'הירמוך'ו'ארנון'.

יבוק, כידוע, הוא שם הנחל שבסמוך לו נאבק יעקב במלאך: 'וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּאוַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר' (בראשית, לב 25-23).

והנה גם שם כזה, שמשום מה תמיד הזכיר לי את הכינוי 'בּוֹק', יכול – עם קצת ריטוש יצירתי וצבע – לקבל טוויסט חיובי...

צילמו אריאל ורונית מרוז

↧

עזריה אלון איננו

January 19, 2014, 9:16 pm

≫ Next: צדיקים וטוב להם – על הרב פינטו והרבי מרוז'ין

≪ Previous: סיפורי רחובות: כל אחד צריך חיבוק

עזריה אלון (2014-1918)

עזריה אלון, סלע מסלעי קיומנו בארץ הזו, נעקר מעולמנו ומת אתמול בביתו שבקיבוץ בית השיטה והוא בן 95.

לא לחינם זכה אלון פעמיים בפרס ישראל (הראשון, ב-1980, עם החברה להגנת הטבע; האחרון, ב-2012, על תרומה מיוחדת לחברה הישראלית). החוב שהאדמה הזאת ואשר עליה חייבים לפעולותיו בתחום שמירת הטבע והחינוך לאהבת הארץ, הוא אדיר. הוא היה 'ירוק'לפני כל ה'ירוקים'. למראשותיו יונחו מחר, עת יובא לקבורה, פרחי הבר של ארצנו, שבזכות פעלו הם עדיין צומחים, ומעל קברו יעופו בוודאי כל מיני ציפורי השמיים, במעין מסדר כבוד למי שהאהיב אותם על כולנו (או לפחות על רובנו).

בשנות השישים, נטולות הטלוויזיה והאינטרנט, היו ספריו של עזריה אלון נפוצים מאוד, וגם אני הקטן קראתי בשקיקה את שני הכרכים של '77 שיחות על טבע', שעד היום שמורים בספרייתי.

היו אלה שיחות שבמקורן שודרו בקול ישראל, במדור שבועי שנקרא 'נוף ארצנו'. ראשיתו של מדור זה הייתה באפריל 1959 ועד נעילתו, לפני כמה שנים, שודרו בו כ-2,800 שיחות! (עובדה זו תועדה גם בספר השיאים של גינס). חלק מהשיחות נדפס בשעתו גם בעיתוני התקופה ('למרחב', 'בקיבוץ'), ומאוחר יותר כונס לשני כרכים, הראשון 'אילנות ופרחים' (הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד) והשני 'בעלי חיים' (הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו).

אלה היו שיחות קצרות ומקסימות, שתובלו בחוש הומור ודיברו ללב כל מאזין או קורא – גם אלה שהיו רחוקים משדות שלף, נחלים יבשים, עכוביות הגלגל או ציפורי נוֹד – ועסקו כל פעם בצמח או בבעל חי אחר. קשה לבחור מתוכן רשימה אחת שתייצג את זכרו של עזריה אלון, האיש והאגדה, אז בחרתי שיחה אחת על צמחים ושיחה אחת על בעלי חיים.

מן המדור 'גם לצמחים יש בעיות'בכרך א', הנה השיחה 'כיצד לזכור את שמות הצמחים?' (עמ' 23-21):

ומן המדור 'לא קל להיות בעל חיים'בכרך ב', הנה השיחה 'ועידה של חיות' (עמ' 56-55):

עזריה אלון, 2009 (מקור: ויקיפדיה)

↧

צדיקים וטוב להם – על הרב פינטו והרבי מרוז'ין

January 21, 2014, 11:03 pm

≫ Next: על דעת המקום: האמת על הצ'יזבאת

≪ Previous: עזריה אלון איננו

ירון לונדון פרסם אתמול (21 בינואר) מאמר מעניין ב'ידיעות אחרונות', וכותרתו 'עסק טיש'. הוא השווה את עסקיו הנלוזים של הרב יאשיהו פינטו ומלחכי פינכתו, אל חצרות החסידים במאה ה-19, ובמיוחד אל רבי ישראל מרוז'ין, תוך שהוא מסתמך על ספרי 'דרך המלכות: ר'ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות' (מרכז זלמן שזר, תשנ"ז).

על כבוד כזה לא סולחים, אז הנה המאמר:

נו, אחרי שבחים כאלה כבר לא יכולתי לסרב להופיע אתמול בתכניתו המצויינת 'לונדון את קירשנבאום'ולהתראיין בסוגייה נכבדה זו.

אני מדבר בתזמון 29:40:

↧

על דעת המקום: האמת על הצ'יזבאת

January 22, 2014, 10:04 pm

≫ Next: פרנסות של ערבים: תיקון מחשבים עם המון אמונה

≪ Previous: צדיקים וטוב להם – על הרב פינטו והרבי מרוז'ין

קוזקים או בדווים? חברי ארגון 'השומר', 1909 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

ראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי ארצנו את בני דמותם של אבותינו מימי קדם. על כןעשוככל יכולתם לסגל לעצמם את מנהגיהם ואף את שפתם, ככתוב: 'עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ' (תהלים, קלז 2)... כך, למשל, נראים חברי 'השומר'בתצלומים מראשית המאה ה-20 כשהם בעלי שפמים עבותים, חובשי כָּאפִיּוֹת, עוטי עַבָּאיוֹת וחוגרי נשק כשרצועות כדורים מוצלבות על חזותיהם. בספרו 'קוזק ובדווי', שראה אור לפני כמה שנים (עם עובד, תשס"ז), עמד פרופסור ישראל ברטל על המתח שעיצב את דמותם של החלוצים האגדיים – היניקה משני מקורות זהות: הקוזקים האוקראינים מכאן והבדווים הארץ-ישראלים מכאן.

מה פלא אם אף אנו, חברי הפלמ"ח, הלכנו בעקבותיהם ועשינו כל מה שבידינו כדי להידמות להם? אלא שרובנו צעירים היינו אז מכדי הצמחת שפם, ולפיכך נהגנו לשבץ בדיבורנו שפע ביטויים ערביים, רבים ככל האפשר, אף אם הרבה מהם היו משובשים. תנו דעתכם, למשל, על הַזֶּמֶר הנודע 'סובב לו, סובב הפינג'אן'. כוונת המשורר הייתה אל הכלי, בו מרתיחים את הקפה על גבי הגחלים, ואשר כינויו הערבי המקורי הריהו, פשוט, קֻמְקֻם ואף בַּקְרַג' (שניהם במלעיל), אך בפינו הפך הפִנְגָ'אן לסִּפְלוֹן, שבו נמזג הקפה (לגלגוליו של שיר הפינג'אן כבר הוקדשה רשימה מיוחדת בעונ"ש, ושם גם נדון גלגול לשוני זה).

איור: ז'אן דוד

התרפקות חברי הפלמ"ח על הלשון הערבית הולידה אף שמות משובשים על מפת הארץ: סיירי פלוגה ג'של הפלמ"ח, שעלו לראשונה בשנת 1944 במפל היבש של ואדי ירקא (נחל ירקעם), אשר במעלה נחל חתירה, קראו לו בגאווה בשם הערבי נַקְבּ אַל-יַהוּד (מעלה היהודים). האמת הייתה שמשמר בריטי, אשר חנה, שלא כצפוי, על הכביש מבאר שבע לעבר מעלה עקרבים, מצפון למכתש הקטן, חייב אלתור עקיפה בנתיב המסע במעלה ואדי ירקא, שם נאלצו הסיירים לחצוב במפל היבש דרך חדשה. לאחר מעשה הם צירפו לאירוע צִ'יזְבָּאת נחמד, שכדרכם של סיפורים מעין אלה לא היה ולא נברא: כביכול הבדווים, שהיו המומים למראה הפלמ"חניקים אשר צצו לפתע בראש אותו קיר סלע זקוף, הם אשר נתנו לו את השם נַקְבּ אַל-יַהוּד. לפרשה זו אקדיש בקרוב פרק נפרד במדור זה.

שיבוש לשוני נוסף של הערבית היה מנת חלקם של חברי הכשרת גרעין ו'של תנועת הצופים, אשר השתחררו מן הפלמ"ח כתום מלחמת העצמאות והתיישבו במערב הנגב בצד תל גַ'מָּה. בבואם לקרוא לקיבוצם בשם צלצל באוזניהם שמו של התל הסמוך כאילו הוא תל גַ'מָאעָה – שם ערבי בעל ערך עליון ומקודש בלכסיקון הפלמ"ח – ומכאן השם קיבוץ רֵעִים...

שלט הסבר ליד תל ג'מה. כל קשר לג'מעה – מקרי בהחלט (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

השורש ג'מע בערבית משמעותו חִבֵּר, קִבֵּץ, כִּנֵּס, ומכאן אף השם גָ'אמִע (מסגד), ממנו נגזר כינויו של יום השישי – יוֹם אֶ-גֻּ'מְעָה (יום ההתכנסות לתפילה); בעוד המילה גַ'מָאעָה פירושה קהל, קבוצה, ובעיקר חבורה, במשמעותה האינטימית של המילה, כעין חבריא או חֶבְרֶ'ה. ערך מוסף לכינוי גַ'מָאעָה נולד בזכות תפיסת עולמו של 'הזקן', הוא יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח. את שיחות הנפש שלו עם פקודיו נהג שדה לערוך באמצעות רשימותיו, שראו אור ב'עלון פלמ"ח'והוכתרו בשם 'מסביב למדורה'.

וכמו במדורות הרועים במדבר, שבין הנקבצים סביבן היה תמיד גם 'אַבּוּ-סַמְרָה' (בעל שיחות הלילה), צצו גם סביב מדורות הפלמ"ח מְסַפְּרֵי סיפורים פרי דמיונם הפרוע. את סיפוריהם המפוקפקים, אך המרתקים תמיד, הכתיר לקסיקון הפלמ"ח בשם שאול מן הלשון הערבית – צִ'יזְבָּאתִים.

העברית, הארמית והערבית שפות אחיות הן – ממשפחת לשונות כנען, ענפן המערבי של השפות השמיות. כך משמשים בשלושתן שורשים משותפים ואף מילים נגזרות דומות, אשר הבדלי היגוי קבועים ביניהן. כך למשל המילה שָׁלוֹם בעברית, שהיא שְׁלָם בארמית וגם סֵלָאם בערבית, או המילה שׁוֹר, שהיא גם תוֹר או ת'וֹר (Thor). ומכאן הבלבול המקובל בפי הירושלמים בין אֶ-טּוּר (ההר), כינויו של הר הזיתים בפי ערביי העיר, לבין שכונת אַבּוּ-ת'וֹר (אֲבִי הַשּׁוֹר), שהכל הוגים בטעות את שמה 'אבו-טוּר'...

והוא הדין עם המילה כָּזָב בלשוננו, שבארמית היא כְּדַב ואל הערבית נתגלגלה בצורת כִּדְ'בּ (كِذْب; Kidhb), קרי: כִּזְבּ, שריבויו כִּדְ'בָּאת' (كِذْبَات, Kidhbat/כִּזְבָּאת); בעוד עגת הפלאחים הוגה אותם צִ'דְ'בּ/ Chidhb, קרי: צִ'זְבּ, ובריבוי צִ'זְבָּאת.

לאנשי הפלמ"ח הייתה דרך לשונית משל עצמם, וכך, לפי תומנו, הדבקנו לאותם סיפורי מעשיות ריבויו של ריבוי וכינינו אותם צִ'יזְבָּאתִים, כלומר, כְּזָבִימִים... כך גם נולד בפינו הכינוי זְ'לוֹבָּאתִים – בְּלִיל גלגולו של זְ'לוֹבּ (בִּרְיוֹן ברוסית) אל היידיש, אשר בפלמ"ח זכה תחילה בסיומת ריבוי נקבה ערבית ולימים נוספה עליו אף סיומת ריבוי זכר עברית, כלומר, 'בִּרְיוֹנִימִים'...

הקובץ הנודע של אותם כְּזָבִימִים, שערכו דן בן-אמוץ וחיים חפר, הוכתר אמנם בשם עברי למהדרין: 'ילקוט הכזבים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז), אך דן בן-אמוץ – שלא נמנה מעולם עם חברי הפלמ"ח ולימים 'תפס עליו טרמפ' – הקדים לאותו קובץ מיתולוגי 'הקדמה מיותרת' (עמ' 6-5):

יתרונו של 'מחקר לשון'זעיר זה, שערך דב"א על הקשר שבין'כָּזָב'ל'צִ'יזְבּ', הוא בתעתיק הנכון (אף כי בכתיב חסר) של השם 'צ'יזבאת'; בעוד שותפו ל'ילקוט', חיים חפר, עשה בו שַׁמּוֹת. בספר 'משפחת הפלמ"ח', המשותף לו ולחיים גורי, בסיוע עמיקם גורביץ', נמנית, בין שאר 'המלים הערביות שנתעברו בפלמ"ח'גם המילה 'צִ'יזְבָּאט' (לשפע שיבושי הערבית שיש ברשימה זו יש להקדיש דיון מיוחד).

משפחת הפלמ"ח: ילקוט עלילות וזמר, ידיעות אחרונות, 1977, עמ' 27

כיתוב שגוי זה (סיומת באות ט') חוזר על עצמו גם בכותרתו השגויה של השיר 'צִ'יזְבָּאט' , שחיבר פיינר-חפר, ואף במילותיו (משפחת הפלמ"ח, עמ' 187):
אִם יֵשׁ מִין צִ'יזְבַּאט אֲשֶׁר אִישׁ מִשּׁוּם-מָה / אֵינֶנּוּ רוֹצֶה כְּלָל לִשְׁמֹעַ
יֶשְׁנָם עַתִּיקִים, שֶׁיֵּינָם מְשֻׁמָּר – / נַקְשִׁיב אֲלֵיהֶם בִּבְלִי-נוֹעַ:

הָרוּחַ רוֹעֶשֶׁת / גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת / וְלַיִל עָלֵינוּ יָרַד.
מֵעֶרֶב עַד שַׁחַר / סַפֵּר לָנוּ אַחָא / סַפֵּר נָא, סַפֵּר נָא צִ'יזְבַּאט...

אַךְ יוֹם עוֹד יָבוֹא וְהָאֵשׁ עוֹד תִּלְהַט / וְסַהַר יָשׁוּט עַל בָּתֵּינוּ;
וּסְבִיב הַמְּדוּרָה קְצָת צִ'יזְבַּאט, קְצָת צִ'יזְבַּאט / אוּלַי יְסַפְּרוּ גַּם עָלֵינוּ...

אך ראו זה פלא, בספר שיריו של משה וילנסקי, מופיע שיר זה עם הכיתוב הנכון, באות ת':

משה וילנסקי, על הכביש ירח: עוד מנגינות למלים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב, עמ' 32

שיבוש דומה יש גם בשיריו האחרים של חפר, למשל בשיר 'בת-שבע' (עמ' 197):
בַּת-שֶׁבַע, גַּם אֲנִי אָשִׁיר אֵלַיִךְ, / וְאַתְּ אוֹתִי כִּמְעַט שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ –
אֲנִי אֶחָד צַנְחָן, רַק בֶּן חָדְשַׁיִם, / אֲבָל אֶתְמוֹל סִפַּרְתִּי כְּבָר צִ'יזְבָּט..

ושוב, בספרו של המלחין וילנסקי (על הכביש ירח, עמ' 34), הכתיב הוא נכון – צ'יזבאת.

הבלשן הנודע יצחק אבינרי, בעל 'פינת הלשון'בעיתון 'על המשמר', היה, כנראה, היחיד אשר קצפו יצא על הצ'יזבאת. הנה קטעים מרשימתן המעניינת שאותה פרסם ב-19 במאי 1949:

והוא מסיים את מאמרו כך:

צא אפוא ולמד: 'כזבים' מן הדין לתרגם 'כִּדְ'בָּאת' בערבית, שבלשון הדיבור שלה הם נשמעים 'כִּזְבָּאת'או 'צִ'זְבָּאת', ורק לכסיקון הפלמ"ח הוא היחיד, שזיכה אותם בתואר 'צִ'יזְבָּאט'.

צ'יזבאט או צ'יזבאת...הבה ניהנה מהשיר עצמו בביצועו של הלל (אילקה) רוה, ואל נא נשכח, כי 'מֵיטַב הַשִּׁיר – כְּזָבוֹ!' (מחברות עמנואל הרומי, כא, 390).

ולסיום, כזב של ממש מפי הנודע ב'אגודת דוברי אמת' – חיימ'קה לֶבָקוֹב, בן יבנאל. כשנתבקש פעם חיימקה להבהיר את מקור כינויה של אותה 'אגודה', עשה זאת באמצעות 'מעשה שהיה'.

מה זה מהנדס מים?

כולם שבים ומהללים את יצחק רבין, שהקדיש את עצמו לשירות המדינה, ואומרים, שבשביל זה ויתר על חלום חייו: להיותמהנדס מים. אבל איש לא שואל: מה זה, בעצם, 'מהנדס מים'? אז אל תגידו לי, אני אגיד לכם, מה זה.

מציל על שפת הים רואה מהסוכה שלו איש אחד טובע. קופץ על החַסַקֶה, סוחב אותו לשפת הים עד שהוציא לו חצי גוף מהמים, ואז הוא שוכב עליו ומתחיל לעשות לו הנשמה מפה לפה, עוד ועוד ועוד...

ומסביב כולם עומדים ומסתכלים, איך הוא עושה לו הנשמה וכל פעם יורק את המים שהוא מוציא לו. ואז, כשכולם עומדים סביב ומסתכלים, אחד אומר למציל: 'ככה אתה אף פעם לא תגמור'. והמציל שוב פעם יורק את המים ואומר לו: 'מי אתה שתגיד לי איך עושים הנשמה מפה לפה?'– וזה אומר למציל: 'אני אולי לא מבין כלום בהנשמה, אבל אני מדבר איתך בתור מהנדס מים'.

אז המציל יורק שוב פעם את המים ואומר: 'מה שייך מהנדס מים לכאן?'

וזה אומר לו: 'עוד איך שייך! כי בתור מהנדס מים אני רואה, שאתה אף פעם לא תגמור להנשים אותו ולירוק את המים כל זמן שהתחת שלו שוכב בתוך הים'.

... זה מהנדס מים!

חימקה לבקוב (2002-1916) מקור: נוסטלגיה אונליין

↧

פרנסות של ערבים: תיקון מחשבים עם המון אמונה

January 25, 2014, 9:09 pm

≫ Next: ברוך הבא: הר הבית לידינו

≪ Previous: על דעת המקום: האמת על הצ'יזבאת

כרגיל מטפל מדור זה בפרנסות של יהודים; הפעם יוקדש המדור לפרנסה מיוחדת של ערבים. ערבים-נוצרים.

שמוליק רוזנבלטצילם ברחובה הראשי של נצרת, בצמוד לשוק, את החנות הזו, שבעליה מצליח לשלב עיסוק בטכנולוגיה עילית עם אמונה משיחית יוקדת בישוע.

מְתַקֵּן המחשבים שלנו (רק ניידים, בבקשה!), מתמחה גם בחריטה. הוא יודע לחרוט כמעט על כל דבר – מזהב ועד פלסטיק. ובשעות הפנאי הוא חורט שלטים לעצמו, כאלה המשקפים את עולם האמונות והדעות שלו, שעיקרו ציפייה משיחית ואהבה חסרת גבולות. מי יודע, אולי משהו מכל זה יחרט גם על לוח ליבם של בעלי המחשבים הניידים המקולקלים.

↧

ברוך הבא: הר הבית לידינו

January 26, 2014, 9:06 pm

≫ Next: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת: פרידה מפיט סיגֶר

≪ Previous: פרנסות של ערבים: תיקון מחשבים עם המון אמונה

כתב וצילם ברוך גיאן

את הר הבית – מן המכלולים המרהיבים ביותר בירושלים, ואולי גם בעולם כולו – אני מתעד במצלמתי כבר עשרות שנים. בשנת 1998, בימי השיפוץ הגדול שבמהלכם הוחלפה כיפת הסלע שמחפה על 'אבן השתייה', צילמתי את הכיפות, המסגדים ועיטוריהם, ובתיאום עם אנשי הוואקף אף זכיתי לעלות למרומי פנים כיפת הסלע. מנהל העבודה האירי אפשר לי לצלם מעגורן ענק שהוצב בשטח ההר.

כיפת הסלע – מבט מראש העגורן

אבל מאז זרמו הרבה מים בערוצו היבש של נחל קדרון ובפוליטיקה המזרח-תיכונית... גם המוסלמים וגם היהודים נהיו דתיים יותר וקיצוניים יותר. מה שהיה עד לא מכבר קונצנזוס פנים-יהודי, שהר הבית הוא מחוץ לתחום – מסיבות פוליטיות, אך גם מסיבות הלכתיות – הלך והתערער. ומה שהיה פעם נחלת מיעוט שולי והזוי של 'נאמני הר הבית', הפך בשנים האחרונות לאוונגרד משיחי, שהולך ומרחיב את אחיזתו בחוגים חרדיים-לאומיים נרחבים. המוסלמים גם הם הקצינו ומגיבים בתוקפנות לכל ניסיון אמיתי או בדוי של היהודים 'להשתלט'על הר הבית. המסגדים סגורים בפני מי שאינו מוסלמי והסיכוי לביקור רגוע ונינוח בהר הבית הולך ומתרחק.

כשביקרתי בהר הבית לפני כמה חודשים נכנסו גם כמה חרדים ופעילי ימין כדי לנסות ולהתפלל שם. שומרי הווקף והמתפללים המוסלמים שהיו במקום נדרכו כקפיץ. היה מאוד לא נעים ואת העוינות והמתח בין שתי הקבוצות אפשר היה להרגיש באוויר. תחושה של פיצוץ הולך וקרב, והלוואי שאתבדה. כשלעצמי, אני מעדיף את הר הבית 'לידינו', מאשר 'בידינו'.

מתפלל מוסלמי (מימין) ומולו שוחרי מקדש יהודים

פעילי ימין בצד ימין, נשים מוסלמיות בצד שמאל – השוטר בתווך

ילדי ישראל לומדים את תורת הבית מפי יהודה גליק, שוחר מקדש מוכר, שמחזיק בידו את הספר 'בית המקדש בירושלים'. בתווך נער ערבי וכדורו בידו ושני שוטרים המוכנים לכל צרה שלא תבוא.

מסיבות הלכתיות רוב-רובם של החרדים (גם אם לא כולם) נמנעים מלהיכנס להר הבית, אך אין זה אומר שאסור להסתקרן ולהתגעגע. זוג החברים הללו עמד בשערי הכניסה להר הבית, וכמשה רבינו צפו השניים בארץ המובטחת שאליה לא יוכלו להגיע...

הר הבית הוא בראש ובראשונה מקום תפילה לאלפי מוסלמים, שממלאים את מסגדיו ורחבותיו בעיקר בימי שישי ובחגים, אך גם בימות החול התפילה אינה פוסקת שם.

עולה רגל

בדרך לתפילה

תפילת נשים

אך המרחבים המרוצפים הגדולים של הר הבית משמשים לא רק לתפילה אלא גם כמקום מרגוע לאמהות צעירות ולעולליהם ומגרש משחקים, ואפילו משחקי כדור, לילדים ולנערים. אפשר להניח שמראות כאלה דוקרים את עיניהם של נאמני ושוחרי הר הבית, אבל עדיף כך. המקום הזה יכול להיות חבית הנפץ של המזרח התיכון, ובעצם של העולם כולו. כל עוד משחקים שם בכדור, אני רגוע.

פיקניק מתחת לכיפת השלשלת

משחקי כדור על הר הבית

כיפת השלשלת – המכסה את גגו של אחד המבנים היפים בהר הבית – שוקמה לאחרונה וניתן לראות את חלקה הפנימי המרהיב, המצופה קרמיקה ופסיפסים צבעוניים. המקום, שדומה דמיון רב לכיפת הסלע, היה סגור שנים אחדות לצרכי שיפוצו ועתה ניתן לבקר בו.

ולסיום, טעימה משכיות החמדה שיש מתחת לכיפת השלשלת.

↧

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת: פרידה מפיט סיגֶר

January 28, 2014, 10:01 pm

≫ Next: פיגועי לשון: דירות שב"ס, הפַאק של 'המודיע', קרי או קארי, ואסטרולוגיה קבלית

≪ Previous: ברוך הבא: הר הבית לידינו

פיט סיגר (2014-1919)

זמר העם האמריקני הענק פיט סיגר, האיש והבנג'ו, מת שלשום בשיבה טובה והוא בן 95. עוד אגדה מוזיקלית נערצת הסתלקה מעולמנו. סיגר חיבר, הלחין וביצע מאות שירים, והוא חתום על כמה להיטי ענק שמזוהים עם פס הקול של המאה העשרים.

במשך חייו הארוכים הוא השפיע לא רק על מוסיקת הפוֹלְק, אלא גם על חייהם והשקפת עולמם הליברלית של מיליוני אנשים שוחרי זכויות אדם ורודפי שלום בכל העולם, וגם כמובן בישראל. שיריו הושרו בהפגנות ובתהלוכות מחאה, וברבות מהן השתתף, צעד בראשן ותרם להן את קולו. בשנת 2008 אף נעשה ניסיון, שכשל, להריץ אותו לקבלת פרס נובל לשלום. חבל שלא זכה ולא זכינו.

בנעוריו היה סיגר קומוניסט שתמך בסטאלין. אך גם אחר כך, כשהתפכח והיכה על חטא, נשאר איש שמאל והמשיך לייצג את הפשטות והצניעות, לבוז לבעלי ההון המנצלים ולטפח הבנה ואחווה בין העמים. שגריר שלום מטעם עצמו, שקידם גם ערכים של אקולוגיה וסביבה ירוקה, הרבה לפני שזה היה באופנה.

סיגר ביקר בארץ פעמיים, בינואר 1964 ובמאי 1967 (שבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים), וביקוריו אלה לוו בהתפעמות והתלהבות (ראו באתר של אהוד בן פורת). פעם, כשהיינו יותר נחמדים ופחות חמדנים, הוא גם היה בעדנו. אך ככל שהלך הכיבוש ונמשך השמיע סיגר, כמו רבים וטובים בתוכנו ומחוצה לנו, ביקורת כלפי מדיניות ישראל בשטחים.

מקור: אהוד בן פורת

עד סוף ימיו היה סיגר מעורב בפעילות פוליטית וחברתית (בשנותיו האחרונות השקיע ממרצו במאבקים למען איכות הסביבה) וכמובן שהמשיך להופיע ולהלהיב את מעריציו. באחת מהופעותיו האחרונות, לכבוד יום הולדתו התשעים (2009), שר סיגר את שירו הפטריוטי הידוע של וודי גת'רי This Land is Your Land, יחד עם ברוס ספרינגסטיין:

ניפרד אפוא מפיט סיגר בכמה שירים מוכרים וכמה פחות מוכרים, אך כולם קשורים אלינו ולשפתנו העברית.

א. פיט סיגר שר בעברית (וביידיש)

שנות החמישים והשישים היו שנות השיא בפעילות המוסיקלית של פיט סיגר ושל להקת 'האורגים' (The Weavers) המופלאה שבה היה חבר. סיגר וחבריו ללהקה סבלו מרדיפות פוליטיות מצד ג'וזף מקארת'י ואנשיו, אך לא התייאשו והמשיכו לשיר בכל מקום.

חלק מהערכים שמוסיקת העם טיפחה וקידמה באותן שנים היה מה שקראו אז 'מוזיקה אתנית'או 'מוזיקת עמים' (כולל מוזיקה 'שחורה'של אפרו-אמריקאים ואפריקנים, מוסיקה ספרדית), שנתפסה כחלק בלתי נפרד מהפעילות לשוויון זכויות אזרחי. כך יצא שסיגר ו'האורגים'שרו גם לא מעט שירים בעברית.

1. ארצה עלינו

סיגר עם הבנג'ו, יחד עם להקת 'האורגים', שר 'ארצה עלינו' (תזמון 1:23). ההקלטה מ-1950:

2. צאנה, צאנה

'צאנה צאנה', שנכתב ב-1942 על ידי יחיאל חגיז ויששכר מירון, היה להיט בינלאומי גדול בשנות החמישים, במידה רבה בזכותם של פיט סיגר ו'האורגים' (1950).

3. הנה מה טוב ומה נעים

יש שיר יותר מוכר מזה? יחד עם זמר יהודי אחר, תיאודור ביקל.

4. קום בחור עצל

'האורגים'בהרמוניה נפלאה של 'קום בחור עצל', אחד השירים שכולם אוהבים לבוז להם...

5. שלום חברים

אולי משיר קדמון זה שאל ביל קלינטון את הביטוי 'שלום חבר'?

6. טומבלליקה

פיט סיגר גם שר קצת ביידיש.

כאן מלווה פיט סיגר את הזמרת והאתנו-מוסיקולוגית רות רובין (2000-1906) בשירת 'טומבללייקה'.

7. הֵי דרומה והֵי דְזַ'נְקוֹיֶה

בביקורו בארץ ב-1964 למד סיגר לשיר את 'הי דרומה'של חיים חפר, ולימים אף הקליט אותו בעברית. בסרטון זה אפשר לשמוע אותו בתזמון של 2:05 (לאחר אילקה רווה):

וכאן תרגומו לשיר היהודי-הסובייטי ביידיש 'דְזַ'נְקוֹיֶה', שבגלגוליו עסקנו ברשימה קודמת. סיגר שר בהתחלה כמה שורות מן המקור ביידיש ואחר כך את תרגומו לאנגלית.

ב. גרסאות עבריות לשירי פיט סיגר

8. פטיש לוּ היה לי

אחד משירי החֵרות הגדולים ביותר בכל הזמנים הוא If I Had a Hammer. סיגר כתב אותו בשנת 1949 יחד עם לי הייז, חברו ללהקת 'האורגים' (The Weavers).

הנה 'שלישיית פיטר, פול ומרי'שרה אותו באחת ההפגנות הגדולות של התנועה האמריקנית לזכויות האזרח, שנערכה בוושינגטון הבירה בשנת 1963:

שיר זה תורגם לעברית על ידי דרורה חבקין כ'פטיש לו היה לי'.

הנה דורית ראובני ולהקת 'שדות ירוקים':

9. איפה הפרחים

השיר Where Have All the Flowers Gone, שנכתב ב-1955, מוכר אצלנו בתרגומו של חיים חפר, כ'איפה הפרחים'.

פיט סיגר שר בגיל 89, יחד עם נכדו...

וכאן השיר בביצועו של יהורם גאון:

10. מה למדת בגן היום

הנה המקור What Did You Learn in School, שכתב והלחין טום פקסטון (הביצוע של פיט סיגר הוא מ-1964), ואחריו גרסת חיים חפר, שאותה שרו 'הדודאים'.

11. דור הולך ודור בא; Turn! Turn! Turn!‎

אחד מלהיטיו הידועים ביותר של פיט סיגר Turn! Turn! Turn!‎, מבוסס על התרגום האנגלי של פסוקי קהלת:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת,
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא,
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק,
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים,
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד,
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר,
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא,
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

השיר נודע לתהילה בביצועה של להקת ה-Byrds בשנת 1965, והתפרסם שוב בעקבות הצלחתו של הסרט 'פוֹרֶסְט גַּאמְפּ', ששיר זה היה חלק מפס הקול שלו:

דן אלמגור החזיר את השיר למקורו העברי, והנה הביצוע של 'הדודאים'עם צמד הזמרות סוזאן וּפְרֵן בתכניתם 'קשת וענן' (1973) :

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת, 2012, עמ' 97

↧

פיגועי לשון: דירות שב"ס, הפַאק של 'המודיע', קרי או קארי, ואסטרולוגיה קבלית

January 29, 2014, 9:32 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: דרושה נערת ליווי (רצוי עם כלב)

≪ Previous: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת: פרידה מפיט סיגֶר

א. חידת היגיון חרדית: מה הן דירות השב"ס?

בעיתון 'יתד נאמן'של יום שישי שעבר (24 בינואר 2014) התפרסמה מודעת הודיה למשפחות שרכשו בחסדי ה'דירות חדשות בשכונה החרדית החדשה שבהר יונה, הסמוכה לנצרת עילית.

הכל טוב ויפה, אך מה פשר השורה 'לאחר תוספת דירות השב"ס ישנה אפשרות להצטרף לקהילה'? האמנם בונה הקהילה החרדית בהר יונה דירות עבור שירות בתי הסוהר? תחקירני כל העולם – אייכם?

הפיתרון פשוט.

אין מדובר בשב"ס אלא בשֶׁבֶּס, שמעון שבס, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של יצחק רבין. שבס עמד בראש ועדת מנכ"לים שתיקנה תקנה שמעניקה לרשות מקומית סמכות להגדיל בעשרים אחוז את מספר הדירות בפרוייקטים לשיכון בלי שיהיה צורך להעביר תוספת זו בתב"ע (תוכנית בינוי עיר). התקנה נקראת על שמו, וכך צמח מושג חדש – 'דירות השב"ס'

זהו שמעון שבס. בלי גרשיים.

תודה לד"ר קלמן נוימן.

ב. הפַאק של 'המודיע'

מתברר שאלף צנזורים או 'משגיחים רוחניים'לא יצליחו למנוע הסתננות של מזיקים, כאשר כתבי עיתון חרדי עושים 'העתק והדבק'בלי לקרוא, או יותר גרוע – בלי להבין מה הם קוראים.

הנה סיפור חינוכי, שנדפס במוסף 'הבית שלנו'של עיתון 'המודיע'. התדעו קוראים חביבים מניין נלקח הסיפור, ואיך השתרבבה פנימה מילת ה-F הנפוצה אצל עוכרי ישראל?

אחד מסניגוריהם של ישראל, שאליו פניתי בפליאה גדולה, הציע לקרוא כאן 'פּאַק', בפּ'דגושה, כלומר, הרעש שעושים המכנסיים שנקרעים. אולי.

באתר האינטרנט 'אייס', שם התפרסמה הפדיחה, ידעו להצביע על עוד כמה תקלות מביכות כאלה: תמונה של פיצה פפרוני, שהתפרסמה במדור האוכל של 'יתד נאמן', ותמונת צוללנית בביקיני, שהשתרבבה לפני שבועיים לעיתון 'המבשר'.

ג. קֶרי או קארי?

לעיתונים החרדיים 'המודיע'ו'המבשר'יש מדיניות לשונית מעניינת. שמו של שר החוץ האמריקני ג'ון קֶרי (Kerry) לעולם לא ייכתב כמקובל, אלא תמיד 'קארי'.

וכל כך למה? וכי עורכי העיתון אוהבים כל כך את התבלין ההודי המפורסם קארי (Curry)?

מה מזכיר לכם התבלין קארי?

לא ולא! התשובה היא, ככל הנראה, שהמילה 'קֶרי', מזכירה לבעלי ראש כחול במיוחד את המונחים 'בעל קֶרי', ו'קֶרי לילה', כלומר פליטת זרע.

במקורותינו נקרא הדבר 'הוצאת זרע לבטלה', והוא איסור חמור במיוחד שאין לו כפרה. 'התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו', אומרים לעצמם מן הסתם פרנסי 'המבשר'ו'המודיע' (יוצא דופן לטובה הוא העיתון החרדי 'הפלס', שמאיית את שמו של קרי כהלכה וללא חשש), וכדי שאיש מקוראי העיתון לא יתגרה מראיית השם המפורש 'קרי', ואז אולי, טפו טפו, יקרה לו מקרה לילה, ויראה, חס וחלילה, קרי – נו, עדיף כבר להפוך את ג'ון קרי לתבלין הודי.

תרזה היינץ רואה קרי כל הזמן

ד. אסטרולוגיה קבלית

וכדי שלא אואשם באובססיה אנטי-חרדית הנה משהו מן הים הכללי.

במוסף 'גלריה'של עיתון 'הארץ'מיום 23 בינואר 2014 נדפסה המודעה הזו, המזמינה את קהל חובבי האזוטריקה להרצאה על 'אהבה, זוגיות ואסטרולוגיה קבלית' (עם 'מה זאת אהבה'כבר אסתדר, אבל מהי אסטרולוגיה קבלית?).

עילגות לשון כזו כבר מזמן לא ראיתי, כולל שגיאות קשות במיוחד (תכום האסטרולוגיה, לוח השנה העיברי, המפת האסטרולוגית, מובלי דעת קהל, הילה נכשון, יוצאים חגים, ועוד).

אז איך אפשר לסמוך על עצות בענייני אהבה וזוגיות ממישהי שאפילו לכתוב נכון אינה יודעת?

↧

פרנסות של יהודים: דרושה נערת ליווי (רצוי עם כלב)

February 1, 2014, 9:37 pm

≫ Next: היכן הייתה מעוז צורים?

≪ Previous: פיגועי לשון: דירות שב"ס, הפַאק של 'המודיע', קרי או קארי, ואסטרולוגיה קבלית

רק בירושלים (נדמה לי) אפשר למצוא מודעה חמודה כזו.

ברוך גיאן צילם בשבוע שעבר בעמק המצלבה.

ובהגדלה:

↧

היכן הייתה מעוז צורים?

February 3, 2014, 11:49 pm

≫ Next: על קצה הלשון: מה זה 'בבילו במתחרד'?

≪ Previous: פרנסות של יהודים: דרושה נערת ליווי (רצוי עם כלב)

א. היכן היו מגדל גד ומעוז צורים?

האם שמעתם על יישובים ושמם 'מגדל גד'ו'מעוז צורים', שבהם שוּכְּנוּ עולי תימן?

רמי נוידרפרמצא את שרידיהם של יישובים אלה בעיתון 'דבר השבוע', שהתפרסם ב-19 בינואר 1950, לפני 64 שנים.

'מגדל גד'– שנזכרת בתנ"ך כעיר בגבול נחלת שבט יהודה (יהושע, טו 37) – הייתה במערב הנגב. כך נקראה תחילה העיר הערבית מג'דל, שנהרסה במלחמת העצמאות והיום היא חלק מאשקלון.

אך היכן הייתה 'מעוז צורים'? פרט להיותה 'בגבול הלבנון'לא מצאנו אודותיה מאומה.

כדי לפתור את החידה פניתי למיודענו יהודה זיו, אביר ידיעת הארץ ובעל המדור האהוב 'על דעת המקום', וזה מה שהשיב:

המדובר ב'כפר עבודה' – בעקבות גל העלייה ההמונית, עם קום מדינת ישראל, הייתה גם צורת התיישבות כזאת! – של מאה משפחות מעולי תימן, כחמש מאות נפש, אשר הוקם ביום ט"ז באייר תש"י (3 במאי 1950) בכפר הנטוש סוּחְ'מָאתָא.

נוף המקום, ההררי והמסולע, גרם לו להיקרא בפי יושביו בשם הזמני 'מעוז צורים' (אף שלא נוסד בחנוכה), ואילו המוסדות המיישבים כינו אותו 'סוחמתא עילית'. לימים ניטש היישוב ועל מקומו קם מושב של עולי מרוקו, אשר ועדת השמות הממשלתית קבעה לו, בעקבות שמו הראשון של היישוב, את השם הסמלי 'צוריאל' – כשמו של אחד מבני לוי (במדבר, ג 35).

לרגליו, בדרום, הוקם יישוב של חברי תנועת חרות, רובם יוצאי אצ"ל, שנשא את הכינוי 'נחלת שלמה'– על שמו של עולה הגרדום שלמה בן-יוסף – בעוד המוסדות המיישבים קוראים לו 'סוחמתא תחתית'ואילו ועדת השמות הממשלתית קבעה לו (21 בפברואר 1954) את השם 'חוֹסֶן'. כך אף נולד באיזור החידוד 'סוּח-מַעֲלָה'למושב צוריאל ו'סוּח-מַטָּה' למושב חוסן... אך העיר מעלות הסמוכה, שקמה בשנת 1956, קלקלה את הבדיחה.

שרידי הכפר הפלסטיני סוחמאתא, 1950 (מקור: הארכיון הציוני)

ב. מי היא שושנה?

ומי הייתה שושנה, 'החקלאית התימניה מכפר יחזקאל', שתמונתה מופיעה בראש הרשימה?

כתבה לי ד"ר אורית רוזין, עמיתתי מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב:

החקלאית שושנה היא לא אחרת מאשר שושנה בסין. שושנה נדב התחתנה, בניגוד לרצון אביה, עם החלוץ קלמן בסין, איש העלייה השלישית. היה זה סיפור אהבה יוצא דופן, וכמוהו גם סיפור חייה ותרומתה להתיישבות העולים בשנות החמישים.

קלמן בסין הבחין בשושנה לראשונה שעה שעבדה כפועלת חקלאית בבן-שמן בהיותה כבת שש-עשרה. הוא התאהב בה מיד והחליט להישאר במקום, כיוון ש'נפשו נקשרה בנפשה'. אביה של שושנה אירס אותה, מבלי לשאול את פיה, ליהודי אמיד ומבוגר ובכך ביקש לשמור עליה מפני השפעת החלוצים. אך שושנה וקלמן נפגשו בסתר. יום אחד הרהיב קלמן לגשת אל אביה ולבקש את ידה. אביה סירב מפני שהיתה כבר מאורסת ליהודי ירא שמים ומפני שבסין עצמו לא שמר תורה ומצוות. לאחר שיחה זו חזר האב לביתו והיכה את בתו הסוררת מכות נמרצות עד שאמה מרים חצצה בינה ובין אביה הזועם. ימים רבים ארכה ההחלמה עד ששבה שושנה לעבודתה. נחרץ להפריד את בתו מאהובה החלוץ חזר האב עם משפחתו לשעריים, אך קלמן ושושנה הוסיפו להיפגש. כיוון שהשמועות הגיעו למשפחה שוב הוכתה שושנה. הפעם היכה אותה דודה בטוריה (!) עד שאבדה הכרתה. היא מצאה מחסה בביתו של רופא המושבה עד שהחלימה ושבה לבית הוריה. בצר לו ביקש בסין את עזרת חבריו ואלה 'חטפו'את שושנה מביתה, בעוד אמה, מרים, שצידדה בה, מעלימה עין. שושנה הוברחה בחזרה לבן-שמן ושם, יום למחרת, נישאה כדת משה וישראל, בנוכחות רב שהוזמן למקום. אביה ישב עליה שבעה, שכן בעיניו יצאה בתו לשמד...

גם אביו של קלמן התנגד נחרצות לחתונה. בין משפחתו ובין משפחת הכלה הפרידו עולמות, כך סבר. אך אשתו, שגם היא נקראה מרים, שכנעה אותו בהדרגה להניח לבן עד שלבסוף נתן הסכמתו לנישואין. החתונה התקיימה בנוכחות הוריו של קלמן, אך הורי שושנה נעדרו מן הטקס. מקץ חודשים אחדים חזר אביה של שושנה לעבוד ולהתגורר בבן-שמן. שתי האמהות, מרים בסין ומרים נדב, מצאו שפה משותפת, אך האב ניתק את קשריו עם בתו ועם משפחתה החדשה.

שושנה וקלמן עזבו את בן שמן ועברו לכפר יחזקאל. לאחר שנולדה בתם הראשונה ושושנה חלתה הצליחה אמה לשכנע את האב לבקר את בתו ונכדתו וכל ישורו סוף סוף ההדורים.

שושנה הייתה אשה יוצאת דופן במסירותה לענייני הציבור ובייחוד לענייני נשים. היא אירחה בביתה נערה בת עדתה שנישאה בגיל צעיר נישואין שכשלו. למשך תקופה ארוכה מצאו האם ובתה מחסה בביתם של קלמן, שושנה וארבעת ילדיהם. ב-1949 כשהחלו להגיע גלי העלייה ההמונית, ובתוכם גם עולים מתימן, התגייסה שושנה לשמש מדריכה. היא טיפלה במאה ועשרים משפחות שהובאו לכפר דיר אל-קאסי, ששמו שונה לאלקוש. היא הנחילה לעולים החדשים את הרגלי ההיגיינה והתזונה המקומיים וטיפלה גם בעניין נישואי הבוסר, שעליהם העידה כי היו 'אחת הבעיות הקשות, המסובכות, והכאובות ביותר'. כדי למנוע נישואים כאלה ישבה שושנה שעות בבית הכלה המיועדת וניסתה לשכנע את הההורים לא להוציאה מבית הספר כדי להשיאה, לקחה הורים לסיורים בבתי ספר לבנות בסביבה, כדי להראות להם כיצד חיות בנות בישראל, וכך הצליחה להציל נערות רבות מנישואי בוסר. היא גם סייעה להסדיר גירושין לנערות שכבר נישאו וביקשו את עזרתה. היא גייסה כסף מתרומות פרטיות ומוסדיות כדי לפדות את הנערות האומללות בתמורה לגט המיוחל.

לאחר שתי שנות הדרכה באלקוש נתמנתה שושנה למדריכה אזורית למושבי העולים בגליל המערבי. מהגליל עברה לחוף הכרמל והדריכה גם במושבים ינוב ונורית שבגלבוע. על התקופה הממושכת שבמהלכה עזבה את המשק המשפחתי בכפר יחזקאל כדי לעסוק בהדרכת העולים כתבה: 'עבדתי בתנאים קשים, לוויתי את העולים בלבטיהם להשתרש בקרקע ולחיות חיי חברה מאורגנים. גם אני הוספתי משהו למשימה זו. תמיד קיננה בלבי התקווה כי חרף כל הקשיים נתגבר והאנשים יהיו חקלאים טובים'.

מקורות

שלמה טבעוני, אהבת הדסה, תל-אביב 1982.

שושנה בסין, 'הדאגה הראשונה – הילדים, יוסף רובין (עורך), דרכי למושב, תל אביב 1964.

קלמן ושושנה בסין (מקור:ארכיון ביתמונה)

↧