על דעת המקום: המנהלים של פי-פי אל וקה-קה אל

November 11, 2012, 2:22 pm

≫ Next: למה התפטר דיוויד פטראוס ולמה פרש אורי שגיא?

$

0

0

מאת יהודה זיו

ביום כ"ה בשבט תרפ"ב (23 בפברואר 1922)  החליטה קרן קיימת לישראל (קק"ל) להקים 'ועדה לשמות יישובים', אשר תפעל לצידה. ישיבתה הראשונה של הוועדה נערכה ב-5 ביולי 1925 ומכאן ואילך, בעשרים וחמש שנות פעולתה – בטרם נתמזגה ב'ועדת השמות הממשלתית', שמינתה ממשלת ישראל ב-12 ביולי 1950 – קבעה הוועדה 414 שמות יישובים, 216 מהם לפני קום המדינה.

ה'ועדה לשמות יישובים' הורכבה מנציגי כל מוסדות היישוב, ואלה היו חבריה: מטעם הקק"ל – יו"ר הדירקטוריון שלה, מנחם אוּסִישְׁקִין (שגם היה יו"ר ועדת השמות), ועקיבא אֶטִינְגֶר, שלאחרפרישתו (1933) החליף אותו יוסף וַייץ; מטעם ההנהלה הציונית – פרופ' נחום סְלוּשֶׁץ (1927-1925) ואחריו ד"ר אברהם יעקב בְּרַוֶר; קרן היסוד – יוסף שְׁפְּרִינְצַק; הוועד הלאומי–יוסף מיוחס, ולאחר פטירתו (1942) אברהם אֶלְמַלִיח; הסתדרות העובדים– יצחק בן-צבי, שבהעדרו החליף אותו דוד רמז, ולימים ייצג אותה בוועדה זאב וילנאי;החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה – ישעיהו פְּרֶס(1927), ולימים גם ד"ר בנימין מַייזְלֶר (מַזָּר). הפרופסורים יוסף קְלוֹזְנֶרושמואל קְלַיין נטלו חלק בדיונים כמומחים מיוחדים, ולימים ייצגו בוועדה את האוניברסיטה העברית. משנפטר אוסישקין (1941), החליף אותו פרופסור יצחק אלעזרי-ווּלְקָנִיוכשפרש (1949) בחרו חברי הוועדה את יוסף וַייץלשמש לה יו"ר. מזכיר הוועדה כל אותה עת היה יעקב א' אריכא, אף הוא איש קק"ל, שלימים בחרה בו הוועדה גם כחבר מן המניין.

על ועדה זו הוטלה לראשונה קביעת כללי מתן השמות ליישובים, והנה כמה עוללות מפעילותה.

כבר בישיבתה הראשונה נתבקש, למשל, שם למושב עובדים חדש מצפון לעפולה. הבחור זאב וִילֶנְסְקִי (לימים זאב וילנאי) - שנודע בהמוני המטיילים שהוליך אחריו, בעודו אז בן 25 בלבד, ונמנה לפיכך אף הוא עם חברי הוועדה – הציע ללכת בעקבות שמו הערבי של המקום, 'רֻבַּע אַל-נָאצְרָה' (שטח [המרעה של] נצרת), אשר שתי הברותיו הראשונות, 'רֻבַּע אַל-', נשמעו כעין 'ירובעל', הוא השופט גדעון. ואכן, אף שתחילתו של שם זהנהגית בפועל בערבית המדוברת 'רֻבַּע אַ-', ללא למ"ד, החליטה הוועדה פה אחד לקרוא למושב החדש 'כפר גדעון'... 

בעקבות השמות 'שפרעם' ו'יקנעם', הציע וילנאי את השם 'שְׁמַר-עַם' לקיבוץ 'השומר הצעיר', שקם בבקעת מגידו (1927) ונקרא בסופו של דבר 'משמר העמק'. אך וילנאי לא ויתר וכך קמה לימים על פי הצעותיו שורה רצופה של יישובים, שהסיומת '-עַם' בשמותיהם:'הֲדַרְעַם' במערב עמק-חפר (1933); 'גַּנֵּיעַם' בדרום השרון (1934); 'גְּבַרְעַם' (1942) ו'נירעם' (1943) בדרום פלשת; 'מִשְׂגַּב-עם' (1945) בצפון הרי נפתלי; ואפילו 'יִזְרְעַם' (1955), חוות 'הַזֶּרָע' בחבל הבשור.

זאה ('עממיקו') וילנאי, 1940

קבוצת פועלים, שקראה לעצמה בשמו של ההמנון הלאומי 'התקווה', הקימה בשנת 1926 מושב עובדים ממערב לפתח תקווה וביקשה מן הוועדה לקבוע לו שם ראוי. מטבע הדברים, הוצעו להם לבחירה שני שמות מקראיים, הנמנים בנשימה אחת בנחלת שבט דן (יהושע יט, 45) – 'יְהֻד' או 'גַת רִמּוֹן'. את השם 'יְהֻד' הגו אף חברי 'התקווה' כדרך שהוגים אותו הערבים וכפי שמקובל עד היום – 'יַהוּד' ('יהודים', גם לגנאי!) – ולפיכך דחו אותו בשתי ידיים וביקשו להיקרא 'גת רימון'.

לימים קבעה ועדת השמות את הכלל, כי שם מקום היסטורי יוענק ליישוב חדש רק אם המרחק ביניהם איננו עולה על חמישה ק"מ. מקומה של גת-רמון המקראית טרם נודע באותה עת, ואילו עתה מקובל לזהותה בתל זֵיתוּן, הסמוך למחלף גהה בצפון-מערב. מסתבר, כי בעוד המרחק ממושב העובדים גת רמון אל יהודהריהו ארבעה ק"מ בלבד, דווקא גת רמון המקראית רחוקה ממנו כ-5.5 ק"מ, ולפיכך לא היה שם זה מוצע להם היום כלל! מכל מקום, בעת ההיא קבעה ועדת שמות היישובים, ללא היסוס, את השם גת רמון כשם המושב החדש, וחבריו הודו על כך לחברי הוועדה במכתב נרגש, עם ברכה מיוחדת בסופו: 'שלא ייגמר לכם התנ"ך בעשר השנים הקרובות!'... כחבר ועדת השמות הממשלתית אני מעיד, כי עד היום עדיין 'לא נגמר לנו התנ"ך', ועוד היד נטויה.
 

אוסישקיןנהג בוועדת שמות היישובים ביד רמה, כבאחוזתו הפרטית. כך עשה, למשל, לאחר פטירת המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, כאשר העזו המתיישבים מעולי גרמניה על אדמת הקק"ל בעמק זבולֻן לקרוא על דעת עצמם לנקודת יישובם בשם 'קריית חֵ"ן'. אוסישקין הודיע להם (ביום א' בכסלו תרצ"ה; 18 בנובמבר 1934), כי 'בחירת הישוב בשביל השם וקביעת השם הן רק בסמכותה של ועדת השמות על יד הקהק"ל, ולמתישבים עצמם אין רשות לעשות זאת, ולא כל הרוצה ליטול את השם "ביאליק" בא ונוטל!' (ברוור, דו"חות, עמ' 181). וכך, במקום השם העברי לכל דבר שהעדיפו המתיישבים, קבעה להם הוועדה דווקא את שם משפחתו הלועזי של המשורר, 'קריית ביאליק' (1934), ובעקבות זאת נקראה כך אף 'קריית מוֹצְקִין' (1935) על שמו של המנהיג הציוני אריה-לייב מוצקין (לימים אף נקראה בה שכונה דווקא בשם 'מוצקין הצעירה'!).

 

חברי מושב עובדים חדש, הסמוך אל רעננה בדרום, ניהלו באותה עת משא-ומתן עם ועדת שמות היישובים וביקשו להיקרא 'כפר אֵלּוֹן'. באותה עת, שרידי יער אלוני התבור עדיין ניכרו בשרון לכל אורך רצועת החול האדום ('חַמְרָה'), עד רגלי הכרמל. אך הוועדה, ואוסישקין בראשה, העניקה דווקא למושב עובדים זה את השם גבעת ח"ן; בעוד שם משפחתו הלועזי של המשורר נכפה, כאמור, על אותה קריה בעמק זבולון, באשמת תושביה, אשר העזו לעשות דין לעצמם...

 

אף שהשם 'כפר אלון', אותו העדיפותחילה, נדחה על ידי הוועדה, היו חברי מושב גבעת ח"ן גאים מאד בשם מכובד זה, שהוענק להם. ואכן, משגדל המושב ונתרחב לאחר קום המדינה, קראו אפילו לרחובותיו בשמות שירים מפרי עטו של ביאליק:מרעננה שבצפון נכנסים אל המושב ברחוב הראשי שלו, 'פַּעֲמֵי אביב'– ממנו מסתעפות סמטות 'זֹהַר', 'בַּשָּׂדֶה', ו'תִּרְזָה יָפָה';המשכו, רחוב 'שִׁירָתִי', מוליךלעבר רחוב 'דרך הסולטאן' אשר בשכונת רמות-הַשָּׁבִים, הסמוכה במזרח; ולפיכך נקראה כניסה נוספת, דרומית יותר, מאותו רחוב אל גבעת ח"ן, בשם סמטת 'השמש העולה' – ששמה מרמז על תחילת שירו של חיים נחמן ביאליק 'מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר'; ואילו במערבו של המושב מצויים רחוב 'בִּרְכַּת עָם' – שיר, שנעשה לימים המנון ההתיישבות העובדת ותנועות הנוער החלוציות ונודע במילה הפותחת אותו, 'תֶּחֱזַקְנָה'. מטבע הדברים, בגבעת ח"ן יש גם סמטת 'מֵעֵבֶר לַיָּם'...

 

היש בישראל עוד סופר או איש רוח, אשר כל רחובות היישוב הנושא את שמו נקראים בשמות יצירותיו?
 

הכינוס השני של מורי ארץ ישראל עבור הקרן הקיימת לישראל - ביאליק ואוסישקין במרכז התמונה

בניגוד לכלל שקבע אוסישקין – 'לא כל הרוצה ליטול שֵׁם בא ונוטל!' – תבע הוא עצמו מ'וועדת שמות היישובים' לכנות תחילה בשמו את קיבוץ כפר מנחם–ולאחר מכן אףחבל ארץ שלם, שבו יינתן ייצוג לכל תנועות ההתיישבות. כך נקראו בצפון-מזרחה של בקעת חוּלה חמש 'מצודות מנחם אוסישקין':הקיבוצים דפנה (מצודת אוסישקין א', הקיבוץ המאוחד, 1939) ודן(מצודת אוסישקין ב', השומר הצעיר, 1939) עם המושבים שְׁאַר יָשׁוּב(מצודת אוסישקין ג', העובד הציוני, 1940), בית הִלֵּל(מצודת אוסישקין ד', תנועת המושבים, 1940) ונְחָלִים (מצודת אוסישקין ה', הפועל המזרחי, 1944), שלימים העתיק את מקומו מדרום לפתח תקווה, ועל מקומו הראשון יושב היום קיבוץ הגושרים. 

ועדיין לא אמרנו מאומה על 'רחוב אוסישקין' בשכונת רחביה בירושלים, שבו גר אוסישקין והוא נקרא כך בחייו. פולקלור רב נקשר ברחוב זה, ועל כך אולי בפעם אחרת.
 

מנחם אוסישקין (משמאל) בביקור במושב בית יצחק, 1941 (ארכיון בית יצחק, שער חפר)

מטבע הדברים, הדרך האדנותית שבה נהג אוסישקין לא הרבתה לו ידידים. כשהקים משה נוֹבוֹמֵייסְקִיאתמפעל האשלג בים המלח (1931)ופנה אל ועדת שמות היישובים בבקשה לקבוע למפעל שם עברי קולע, הציע לו חבר הוועדה ד"ר אברהם יעקב בְּרָוֶר את השם רַבַּת אַשְׁלָג, על משקל שמותיהן של רבת עמוןואף רבת מואב לשעבר אשר מנגד, בעבר הירדן.אך אוסישקין, מטעמים השמורים עמו, סירב בכל תוקף להיענות לבקשת נובומייסקי, ודחה אותה בטענה, שמפעל האשלג איננו יושב 'על אדמת הַלְּאוֹם', אלא על שטח זיכיון פרטי!

 

בנו של ברוֶר, פרופ' משה ברוור –שעד לאחרונה עמד בראשועדת השמות הממשלתית – מספר (במכתבו מיום 24 ביוני 2011):

את השם 'רַבַּת אַשְׁלָג' הכניס אבי למפות העבריות שערך. כך גם הוסיף את השם, באותיות לטיניות, למפה בקנ"מ 1:250,000 של מחלקת המדידות המנדאטורית, אשר נשלחה אליו להערות ולהגהה – אך מנהל המחלקה מחק את השם בטענה, שמנהלה הבריטי של חברת האשלג התנגד למתן שם עברי למיתקני החברה, שאף היא בריטית...

לימים נפגשו אוסישקין ונובמייסקי באחת מוועידות היישוב, ונובומייסקי, 'סִיבִּירְיָאק' (בן סיביר) חסון, פנה שם אל אוסישקין, החזיק בדש מעילו והרעים עליו בהיגוי הרוסי הכבד אשר בפיו: 'מילא אני, מנהל "פִּי-פִּי-אֶל"(PPL – Palestine Potash Limited), אבל אתה, אוסישקין, אתה מנהל... 'קָה-קָה-אֶל' (KKL– קק"ל)...' 

משה נובומייסקי (1961-1873) - המנהל של פי-פי אל

משנפטר אוסישקין (תשרי תש"ב -1941) הובא לקבורה בהר הצופים, בצד י"ל פִּינְסְקֶר, ב'מערת נִיקָנוֹר'– שנחצבה בשעתה כקברו של אחד מעשירי היהודים במצרים, תורם השערים למקדש של ימי בית שני. בלווייתו של אוסישקין השתתפו נציגי כל היישובים 'על אדמת הלאום', וכל אחד מהם הניח על הקבר שקית בד מלאה עפר מאדמת יישובו. 

 

גם לאחר שסר מוראו של אוסישקין מעל ועדת שמות היישובים, חלפו עוד כעשר שנים בטרם נתממשה הצעתו של ברוור. רק לאחר קום מדינת ישראל צוין לראשונה השם 'רבת אשלג',בדרום-מערבה של סדום, במפת 'ישראל – דרום'(1:500,000), שנספחה לשנתון הממשלה, תשי"א,עם 'רשימון השמות' המסכם את עבודת 'הוועדה לקביעת שמות עבריים בנגב'. את הוועדה הקים בשעתו (יולי 1949, מיד לאחר כיבוש הנגב) דוד בן-גוריון, אשר יישובו של הנגב היה בראש מעייניו. בעִבְרוּת השמות במרחבי הנגב ראה בן-גוריון הכרזת נוכחות ישראלית ומימוש שמו של מבצע 'עובדה', שבו נסתיימה מלחמת העצמאות. על שר הביטחון אמרו אז, כי משנתפנה מניהול המלחמה החליט: 'בראשית – שֵׁמות! ויקרא במדבר דברים'...
 

בהשראת אוסישקין נקט גם מזכיר הוועדה, יעקב א'אריכא, מידה של אַדְנוּת ביישובים בעלי השמות החדשים: עלמושב כפר ביל"ו (1932), למשל,כפה את הניקוד כפר בֵּיל"וּ – 'מפני שראשי תיבות שמו, "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה! (ישעיהו ב, 5), תחילתם בי"ת צרויה' (החלטת ועדת שמות היישובים מיום י"ג בטבת תרצ"ג; ברוור, דו"חות, עמ' 76). ואילו על חברי קבוצת עין הנצי"ב – הנושאת את ראשי תיבות שמו של הרב נַפְתָּלִי צבי יהודה בֶּרְלִין (1893-1816) – פקד אריכא לנקד ולהגות את שמו 'עין הַנַּצִּי"ב'(ארכיון עין הנצי"ב, 1946) – 'מפני שראשי תיבות שמו תחילתם נו"ן פתוחה [נַפְתָּלִי]וכדי שלא יטעו חלילה לחשוב שנקרא ע"ש "הַנְּצִיבהעליון" [High Commissioner, תוארו של הממונה על פלשתינה-א"י בתקופת המנדט]'! 
 

הנצי"ב העליון - הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוז'ין

אריכא מתח ביקורת מפורטת, שורה אחר שורה, גם על נוסח 'כרטיס ההזמנה למסיבה החגיגית לרגל קביעת השם לנקודה (ל"ג בעומר תש"ו)'. במכתב בן שני עמודים, שבסופו טרח להעתיק אף את 'נוסח ההזמנה, כפי שנדפס'לעומת'נוסח ההזמנה, כפי שצריך היה להיקבע בדפוס'. בין היתר טען בו: 'על מה ולמה לא הזכרתם, כי מחנה הקבוצה וכן "הנקודה" נמצאים על אדמתהקרן הקיימת לישראל?... ועוד לא אמרנו מאומה על דרך ציונו של הדואר היוצא בתכתובת הוועדה לשמות יישובים עצמה, אשר במקום הסימול המתבקש, ושי (ראשי תיבות: ועדת שמות יישובים), נשא כל מכתב בראשו את הסימול יאא(ראשי תיבות: יעקב א' אריכא)...

מקורות

יעקב א' אריכא, סקירה על פעולת ועדת שמות היישובים ע"י הקהק"ל (תרפ"ה-תשי"א), ירושלים 1951.

ארכיון עין-הנצי"ב, 1946: נילי בירנצוייג (ארכיונאית), מס' יאא/שב - 11.4.46 , 21.4.46, 28.5.46.

אברהם יעקב ברור, דו"חות ישיבות ועדת שמות היישובים ע"י הקהק"ל, 1951-1926, גנזך המדינה – אוסף ברוור, ג/2613-1.

יהודה זיו, 'נקודות "צִיּוֹן" (השתקפות דרכה של הציונות בשמות היישובים)', בתוך: מיתוס, שפה וזיכרון בעיצוב התודעה בישראל, מכללת אורנים ויד יצחק בן-צבי, קריית טבעון וירושלים, 2008.     

---

למה התפטר דיוויד פטראוס ולמה פרש אורי שגיא?

November 13, 2012, 1:03 am

≫ Next: און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון

≪ Previous: על דעת המקום: המנהלים של פי-פי אל וקה-קה אל

$

0

0

למה התפטר הגנרל המוערך דיוויד פטראוס מראשות ה-CIA? כולם יודעים שהוא נתפס על חם וניהל רומן מחוץ לנישואין עם העיתונאית שכתבה את הביוגרפיה שלו.

ולמה פרש האלוף במילואים אורי שגיא מהפריימריס של מפלגת העבודה? כולם יודעים שהוא הואשם בהטרדה מינית.

אך בתקשורת החרדית הס מלהזכיר מושגים כמו 'מאהבת', 'רומן מחוץ לנישואין' ואפילו לא 'הטרדה מינית'. בדרך כלל מתעלמים מאירועים כאלה - מה אכפת לנו מעוד גוי שנאף או מעוד חילוני שסרח? - אבל אם אין בררה אז יש דרכים אחרות (זוכרים את 'דבר-אחר בר'?).

הנה מה שדווח על הפרשיות בכמה אתרים חרדיים במרשתת (את העיתונות החרדית המודפסת לא ראיתי).

כך למשל דיווחו באתר JDN, הידוע בשמו הידידותי יותר 'אידישע טעגליכע נייעס', על פרשת פטראוס:

החרה-החזיק אחריו אתר 'שטיבל' ובעילגות אופייינית קבע כי ההתפטרות היא 'בשל המצב הבטחוני':

(הובא באתר וולווט אנדרגראונד)


גם ב'פורום אברכים'מדגישים את שתי עבירות בטחון המידע של הגנרל המתפטר (שתיים דווקא. אולי זה רמז לשתי המאהבות?):

ומה עם אורי שגיא 'שלנו'?

על פי האתר הליברלי יחסית 'בחדרי חרדים' הוא 'ביצע מעשה פלילי'. וזאת למודעי, על פי ההגדרה המשפטית 'מעשה פלילי' יכול להיות המון דברים - מרצח, גניבה ואונס ועד עבירת תנועה.

און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון

November 14, 2012, 10:55 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: 'כך נראה הרחוב במסחה'

≪ Previous: למה התפטר דיוויד פטראוס ולמה פרש אורי שגיא?

$

0

0



שמשון נושא את שערי עזה - קטע מפסיפס רומנסקי (מאות 13-12) בכנסיית סט. גיריאון בקלן, גרמניה

אתמול החל צה"ל במבצע 'עמוד ענן' ברצועת עזה. הלוואי שיצליחו חיילינו במשימתם ויחזרו הביתה בריאים ושלמים. הלוואי. מכל מקום, עזה קשורה אלינו כידוע עוד מימיו של שמשון התנ"כי. גם לו היה חשבון עם העזתים ועל הדרך סחב להם את שערי העיר.

זו אפוא הזדמנות להתחיל בסדרת רשימות חדשה, שסופה מי ישורנו, ובה יובאו קצת דברים משעשעים, מוזרים, ידועים ולא ידועים, על שמשון גיבורנו. בפרקים הבאים נעסוק בדמותו של שמשון בזמר העברי ('שועלי שמשון', למשל) והכללי, בקולנוע ובאופרה, בדמויותהם החצי-אגדיות של זישה ברייטברד ושמעון רודי, בדלילה המפתה הבוגדנית, ובעוד חומרים מעוררי חשק ותיאבון.

שמשון בסדרת הבולים 'מועדים לשמחה - תשכ"ב' - מעטפת יום ראשון, 1961

*

כשחושבים קצת על שמשון אין מנוס מהמחשבה שהאיש היה קצת מופרע, ובלשון ימינו הייתה לו שריטה רצינית... אמנם בתנ"ך נרשמו עלילותיו בספר שופטים, והכותב אף ציין בסיפוק כי 'שפט את ישראל עשרים שנה', אבל איכשהו הוא לא ממש מסתדר לנו עם דימוי של שופט מכובד היושב על מִדִין. זו כנראה הסיבה להיווצרותו של הכינוי העממי 'שמשון הגיבור' (שהרי כינוי זה אינו מופיע בתנ"ך).

מעבר לדמיון הרב בין סיפורי שמשון לבין סיפורי המיתולוגיה היוונית על הרקולס, ברור לגמרי ששמשון חי בשולי החברה התקנית. נזיר מתבודד, שטוען כי רוח ה' מפעמת בו אך אינו נמנע מקשרי חיבה עם זונות ונשים גויות. גברתן גס ואלים, שודד דרכים, שנוקט בשיטות פעולה שלא היו מביישות אף ארגון טרור או מתאבד שיעי.

מה הפלא שמילותיו האחרונות, בטרם התאבד כשַׁהִיד יהודי, 'זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים' (שופטים, טז 28), הולחנו והפכו ללהיט מוסיקלי בחוגי 'נוער הגבעות' ופושעי 'תג מחיר'. השיר נקרא 'זכרני נא' וכאן אפשר לראות סרט כהניסטי כזה. במאי הקולנוע אבי מוגרבי תיעד בשנת 2005 את פולחן הערצת שמשון ואת תשוקת הנקמה והמוות של צעירים כאלה בסרטו 'נקם אחת משתי עיני'.

ים שאין לו סוף של פרשנויות, יצירות אמנות, אופרות וסרטים, ציורים ופסיפסים, סיפורים ושירים ומה לא, נכתב על שמשון ועל חייו הקצרים אך מלאי העלילה. הוא גם הוריש לנו שפע של מטבעות לשון ודימויים - 'לך לעזה', 'שׁוֹק על ירך', 'תמות נפשי עם פלישתים' - וגם חידות חביבות ('מעז יצא מתוק'). התמונות המבהילות של האריה ששמשון שיסע בזרועותיו החשופות, שלוש מאות השועלים שלזנבותיהם נקשרו לפידים, לחי החמור שבה הכה אלף איש, שערי עזה שאותם סחב על כתפיו, וכמובן אחריתו הנוראה, כאשר התאבד במקדש דגון - כל אלה פרנסו דמיונות והזיות של דורות רבים של יהודים חלשלושים שחלמו להיות שמשונים.

רבים כתבו על שמשון ועל גלגוליו. האחרון שבהם הוא דוד פישלוב בספרו מחלפות שמשון: גלגולי דמותו של שמשון המקראי, שראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשנת תש"ס. גם ברשת האינטרנט יש חומר רב ומעניין על שמשון (למשל, בבלוג של אלי אשד, בבלוג של גילי חסקין, ועוד). מקצת מן הדברים שיבואו בהמשך נסקרו בקיצור או באריכות במקומות הללו, אך כאן הם יובאו, איך נאמר זאת, בצורה קצת שונה.

א. חותמו של שמשון?

לפני כמה חודשים מצאו ארכאולוגים מאוניברסיטת תל אביב,שחפרו בתל בית שמש, חותם אבן נדיר ונחמד. על החותם נחקקו דמות אדם השולח ידיו לגרונה של חיה גדולה שבהרבה נדיבות לב אפשר לראות בה אריה. טוב, אנחנו לא טוענים שזה שמשון - אמרו הארכאולוגים בחצי חיוך - אבל בכל זאת, זה נמצא ליד בית שמש (שמש=שמשון!), 'בין צרעה לאשתאול', ושם בטח שמעו עליו, על הבריון...

החותם שנמצא בתל בית שמש (צילום: רז לדרמן)

שמשון משסע את האריה - קטע מפסיפס רומנסקי (מאות 13-12) בכנסיית סט. גיריאון בקלן, גרמניה

שמשון משסע את האריה - תחריט: גוסטב דורה (La Sainte Bible, 1866)

לאחרונה התפרסם כי בחפירה ארכיאולוגית, שנערכה בחורבת הכפר חוקוק שבגליל התחתון, התגלה בית כנסת מתקופת התלמוד ובו פסיפס מרשים שעליו ציור של שמשון והשועלים.

בעיתון 'הארץ' (2 ביולי 2012) נכתב:

גולת הכותרת של התגליות בעונה הנוכחית היא רצפת פסיפס צבעונית באיכות גבוהה מאוד, הסביר ד"ר דוד עמית מרשות העתיקות, השותף בניהול החפירה. הפסיפס כולל תיאור מקראי של שמשון הגיבור ושני זוגות שועלים שלפיד בוער נקשר בין זנבותיהם, כמתואר בעלילות שמשון בספר שופטים (פרק ט"ו).

הארכאולוג דוד עמית - מקוראי עונ"ש הוותיקים, שאליו פניתי בעניין - מסר לי כי תמונת הפסיפס תיחשף בקרוב במאמר מסכם על החפירות שיתפרסם בכתב העת הארכאולוגי BAR. נחכה בסבלנות. בינתיים הופיע מאמר מעניין אחר, פרי עטם של אלחנן ריינר ודוד עמית (הארץ, 5 באוקטובר 2012). הכותבים הסבו את תשומת הלב להופעת סיפורי שמשון בשני בתי כנסת באזור בקעת ארבל שבגליל (חורבת חוקוק, ואדי חמאם), וטענו כי מדובר במיתוס גלילי ייחודי, שהעתיק את דמותו של שמשון ועלילותיו משפלת יהודה אל כפרי הגליל של תקופת המשנה והתלמוד.

זו תמונת הפסיפס של בית הכנסת בוואדי חמאם, שנחפר בידי הארכאולוג עוזי ליבנר. ממצאיו פורסמו בכתב העת קדמוניות, 139 (תש"ע), ולטענת ליבנר, שריינר ועמית מקבלים ומחזקים, תוארה כאן הסצנה המקראית שבה הכה שמשון את הפלישתים בלחי החמור.

אולי כן ואולי לא. כשלעצמי איני רואה כאן לא את לחי החמור ולא את שמשון, אלא רק ענק האוחז שלושה חיילים בכף ידו.

הפסיפס בוואדי חמאם (צילום: ג' לרון)

ב. שמשון הקדוש

ספק אם נדע אֵי פעם מי היה - אם היה - שמשון ההיסטורי, אבל תסמכו על היהודים שיימצאו את קברו, יעריצו ויקדישו אותו. ואכן, אחד מקברות השייחים הערביים באזור בית שמש הוכרז כמקום קבורתם המשותף של שמשון ('משיח בדורו'!) ואביו המנוח מנוח, וכל מי שחפץ באוֹן וכוח יכול להעתיר שם את תפילותיו, ובוודאי יזכה לישועה גדולה.

מסלול טיול בעקבות שמשון הגיבור הביא גילי חסקין בבלוגו.

ואם חשקה נפשכם לחדש את עבודת הקרבנות, אז לפני שתצטרפו לתנועה לבניית בית המקדש השלישי ותחריבו את המסגדים שעל הר הבית, למה לא תשקלו לעשות 'פיילוט' על מזבח מנוח, אביו של שמשון?

מזבח האבן, ש'זוהה' עם מנוח כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת, על ידי הגאוגרף ואיש ידיעת הארץ יוסף ברסלבי, עומד לרשותכם בחיק הטבע, במורדות תל צרעה שבאזור הרטוב. כל אחד יכול להקריב עליו גדי עזים, ומי יודע אולי גם אתם תראו את מלאך ה' עולה בלהב המזבח.

ג. מדברים על שמשון

לפני כמה חודשים הגיש נדב אמבוןסרטון גמר בחוג לאנימציה של האקדמיה לאמנות בצלאל. כותרת הסרטון היא 'מדברים על שמשון'. הנה עבודתו היפה ומעוררת המחשבות של נדב. והיות שאני גם מכיר אותו ואת הוריו רבקה ואוסקר, הריני שולח לו ברכת דרך צלחה בהמשך דרכו המקצועית. אם לשפוט לפי הסרטון - היא סלולה.

ד. שמשון המסכן

לוי אשכול (1969-1895) - דילמת שמשון

כשאני חושב על שמשון עולה בדעתי מיד הביטוי שיוחס לראש הממשלה השלישי שלנו, לוי אשכול, שדיבר על 'שמשון דער נעבעכדיקער', כלומר שמשון הנעבעך, המסכן. הגיבור שאינו יודע איך להשתמש בכוחותיו העצומים.

אף אחד לא יודע מתי בדיוק טבע לוי אשכול אימרה זו, ובכלל מאפוא הוא הביא אותה (שאלתי כמה מומחים לספרות יידיש, ואף אחד לא זכר מקור ספרותי קודם לאשכול שמשתמש במטבע לשון זה). בדרך כלל מקובל לחשוב שהיה זה לאחר מלחמת ששת הימים, אבל הביטוי מיוחס לו עוד קודם לכן.

אלי ניסן, 'הדילמה של שמשון הגיבור, א-נעבעך', דבר, 11 בפברואר 1966

וכך כתב ד"ר רפי מן בספרו 'לא יעלה על הדעת' (1998, עמ' 286):



ה. שמשון רב האון

שמשון טוחן בבית האסורים ציור של ויליאם הול (William Brassey Hole)

כידוע, מדרשי חז"ל הם מקור לא אכזב ללימוד תורה, מוסר ודרך ארץ, אך לפעמים אפשר ללמוד מהם גם דברים מפתיעים למדי. כך למשל התברר לי, כי מה שחשבתי עד לא מכבר ללשון דיבור וולגרית ולסלנג מודרני, מקורו בעצם בחכמינו ז"ל. כוונתי לשימוש בפועל 'לטחון' כדי לתאר את פעולת המשגל.

ב'מילון הסלנג המקיף' של רוביק רוזנטל (כתר, 2005, עמ' 151) נכתב בערך 'טחן':

טחן - שגל: 'טחנתי אותה כל הלילה' (החמישיה הקאמרית)

אבל למען האמת, סלנג זה נמצא כבר בתלמוד הבבלי (סוטה, דף י עמוד א), שם דורש רבי יוחנן, אחד מגדולי האמוראים, את הפסוק 'וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים [הָאֲסוּרִים]' (שופטים, טז 21): 

אמר רבי יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה, וכן הוא אומר 'תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי [וְעָלֶיהָ, יִכְרְעוּן אֲחֵרִין]' (איוב, לא 10), מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו.   

במילים אחרות, שמשון העיוור שימש כמין 'פר הרבעה' אנושי לנשות הפלישתים, שחמדו את זרעו למען יוולדו להן צאצאים רבי-און כמותו.

בעניין זה דן לאחרונה גם הסופר דוד גרוסמן במסתו 'דבש אריות: סיפור שמשון' (הוצאת פן, 2005).

גלגולו של ניגון: 'כך נראה הרחוב במסחה'

November 15, 2012, 2:30 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: דרכה של עדינה אור אל פסגת המיסטיקה

≪ Previous: און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון

$

0

0

הרחוב במסחה - גלויה משנת 1903 (מתוך אתר נוסטלגיה אונליין)

בימים אלה העיניים נשואות לרצועת עזה ולדרום הארץ, האזניים קשובות לאזעקות 'צבע אדום', המועברות בכל אמצעי התקשורת, והלב חרד לשלומם של חיילינו ושל תושבי הדרום. ולנו לא נותר אלא להציע למעוניינים פסק זמן קצר ממרוץ החדשות, נחמה לרגע בחיק החמים של הנוסטלגיה והפסטורליה של ארץ ישראל הישנה.

המושבה מֶסְחָה - היא כפר תבור - שנוסדה בשנת 1901, סוחבת על כתפיה היסטוריה עשירה. קשה להאמין כמה היסטוריה, עד שמעלעלים בספרו של בן המקום שבתאי גל-און, 'ארץ האיכרים האמיתיים', שיצא בשנת תשס"ג (דצמבר 2002) בהוצאה עצמית של המחבר - בעצמו בן לשבט גולדמן. זהו ספר עב כרס וקומה (552 עמודים) ובו מאות רבות של צילומים. כל מה שרציתם או תרצו לדעת על אותו יישוב קטן, שהיה בין 'מושבות הברון' כפי שקראו ליישובים שנתמכו על ידי הברון רוטשילד וארגון יק"א. במקום קטנטן זה - שהיום כבר שינה את דמותו לחלוטין - חיבר ב-1905 יוסף ויתקיןאת ה'קול קורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון', ובו נולד ב-1918 מפקד הפלמ"ח האגדי יגאל אלון (פייקוביץ). זהו המקום שעליו נכתבו כמה מן הבדיחות המוצלחות ב'ילקוט הכזבים' ושהיה סמל לעולם כפרי, שמורת טבע של ארץ ישראל הישנה שכבר כמעט ולא קיימת.

שכני וידידי מיקי כהן הוא בוגר בית הספר החקלאי 'כדורי'. סבו וסבתו, זלמן ורחל כהן, היו מן המתיישבים הראשונים של מסחה, אביו נולד במסחה, והוא עצמו בילה שם תקופות ארוכות. מיקי ערך לאחרונה כנס משפחתי רב-משתתפים ובעקבותיו ביקש ממני לכתוב 'משהו' על מסחה.

דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 74

כך נראה היום רחוב הראשונים בכפר תבור. הבניין שבקצה הרחוב הוא בית הכנסת

א. 'ערב במסחה'

במקום לסכם ספרים של אחרים, העדפתי לחזור לשירו הידוע של חיים חפר 'ערב במסחה' (מאוחר יותר נקרא השיר גם 'הרחוב במסחה'), שהלחין סשה ארגוב ושרו - בצורה מופלאה כל כך - 'התרנגולים', ולפרשו עבור הדור שלא ידע את מוטל פראדקין והפרד של נח.

השיר נכתב לתכנית הראשונה של 'התרנגולים' שעלתה ב-1961. הנה, קודם כל, שירת התרנגולים ואחר כך המילים:

ספר הפזמונים של חיים חפר, ידיעות אחרונות, תשמ"א, עמ' 9

השיר, שרחוק מלהיות מתוחכם וגם החריזה לא משהו, מחקה שיחה בטלה של בני המושבה לעת ערב. היופי שבו - לבד מהביצוע הפנטסטי של 'התרנגולים' (עליו הייתה אחראית הבמאית נעמי פולני) - הוא לשונם המיוחדת של המסחאים (ה'מַסְחָאווים', כפי שקראו להם בלגלוג).

זו שפה שהייתה אופיינית לבני האיכרים במושבות. יש בה עברית, יידיש (אַח, אוּף, צוֹרֶס, מאַראַנצן), ערבית (יה חביבי) וקצת צרפתית מימי הפקידים של הברון (שנסים, רומנסים). תוכן של ממש אין בשיחתם של האיכרים, שנחשבו אנשי עמל פשוטים ולא ממש משכילים או מתוחכמים (בוודאי לא ביחס לחלוצים בני העלייה השנייה והשלישית, שבאו מרוסיה וזלזלו באיכרים הוותיקים שבמושבות), אבל יש בה הרבה 'אווירה' ופולקלור.

פירושונים:

• אח - כמו 'אח, איזה לילה'. מילת אוי ואבוי ביידיש, ובעצם צריך לכתוב אותה 'אך'.

• יא חביבי - הו, יקירי (ערבית).

• גורן - מרכז חיי הכפר. המקום שאליו הובאה החיטה לאחר הקציר ולפני הדייש והניפוי.

הגורן בקיבוץ גבע (שנות העשרים?)

• צוֹרֶס - צורת ההגיה האשכנזית של המילה העברית 'צרות'.

• פיננסים  - עניינים כספיים.

• מראנסים - שיבוש של המילה ביידיש 'מאַראַנצן' שפירושה תפוזים.

למה זה יביא להניה שק מאראנסים?- אריזת תפוזים בקיבוץ עין החורש בשנות השלושים

• שנסים - צ'אנס. סיכוי, הזדמנות (chance).

• רומנסים - שיבוש של המילה ביידיש 'ראָמאַנסן', שפירושה אהבה.

שמות האנשים הם כמובן שמות של יהודים מזרח אירופיים - יענקל (יעקב), בורך (ברוך), מוטל (מרדכי), נח והֶנְיָה (כך בגרסה המושרת של התרנגולים; מאוחר יותר שינה חפר את השם ל'רבקה'), ומוזכרים גם כמה שמות של אנשים אמיתיים לכאורה.

• גולדמן - היו הרבה גולדמנים במסחה, אבל סביר שחיים חפר התכוון לדוד גולדמן, 1993-1912), שבאותה תקופה גם היה ראש המועצה המקומית.

דוד גולדמן (עומד) ומרדכי קרניאל - 1961 (ארץ האיכרים האמיתיים, עמ' 497)

• מוטל פרדקין - זהו שם שחיים חפר המציא. שבתאי גל-און, ההיסטוריון של כפר תבור, מספר כי אחד הפועלים שעבדו במושבה בשנות העשרים, עולה חדש מליטא ושמו מיכאל שנקר (לימים מראשוני נתניה), הוא האיש שעליו סופרה אגדה זו:

ארץ האיכרים האמיתיים, עמ' 370

• קוֹרָקִין - זו משפחת הסובותניקיםהמפורסמת, שבניה, גֵרי צדק שעלו מרוסיה, כלל לא היו במסחה אלא במושבות אחרות בגליל, בעיקר בס'גרה הסמוכה.

השלט על ביתם של אברהם ושרה קורקין במושבה סג'רה (היום אילניה)

אגב, חיים חפר הזכיר את קוֹרָקין גם בשירו 'חֶדְוָה הקטנה', שעוסק בבני סג'רה הנוסעים לתל-אביב כדי לקנות מתנה ליום ההולדת של חדוה בת העשרים:

עָבַרְנוּ כְּבָר אֶת אַלֶנְבִּי בָּאֹרֶךְ וּבָרֹחַב.
פָּגַשְׁנוּ אֶת עַמִּיאֵל אֶת קוּרָקִיןוְאֶת רוֹחָה,
הָיִינוּ בְּכִכַּר מָגֵן-דָּוִד (וְגַם לְמַטָּה),
יִהְיֶה מָה לְסַפֵּר לַחֶבְרֶה כְּשֶׁנַּחְזֹר הַבַּיְתָה.

ילקוט הכזבים, עמ' 123

כתב לי מיקי כהן:

'ערב במסחה' הוא יותר שיר של אוירה, כי רוב השמות שמוזכרים בו אינם מסחאים...  במסחה יענקל לא הוביל את הפרות מהמרעה, אלא מוחמד, עלי, סלאח וחסן. האיכרים לא היו רועים. קורקין ופרדקין אינם שייכים למסחה. יש משפחות כאלה במושבות אחרות בגליל התחתון, וגם שק המרנסים לא אופייני למסחה, כי לא גידלו שם תפוזים. אבל כלב נובח היה... לחיים חפר היה נוח להכניס שמות ודברים שלא שייכים למציאות, כי זה סידר לו טוב את החרוזים. 

ואכן, גם מרדכי קרניאל, בן מסחה, מספר שאת הפרות של המסחאים הוציא למרעה הרועה הבדואי חרס אבו דיב...

מ' קרניאל, מסחאים, מוזיאון כפר תבור, 1988, עמ' 17

למה דווקא בחר חפר במסחה מכל המושבות?

התשובה לכך די ברורה: זה המקום שבו נולד וגדל יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, ומי שחפר העריץ עד כלות והגדיר את עצמו כ'משורר החצר' שלו.

אינני יודע מה חשב יגאל אלון עצמו על השיר הלגלגני-הנוסטלגי הזה, אבל במסחה לא אהבו אותו. בשנת 1978 חגגו בכפר תבור את יום ההולדת השישים של אלון, בסגנון 'חיים שכאלה', והעיתונאי נחום ברנע שנכח באירוע סיפר על כך במדורו 'יומן' (דבר השבוע, 1 בדצמבר 1978). ברנע סיפר, מפיו של חיים בר-און, נאמנו של יגאל אלון, שבמשך שנים הייתה זו סכנת נפשות להזכיר את השיר הזה במסחה. אבל הזמן עשה את שלו...

ביולי 2005 התראיין חיים חפר לאבנר אברהמי בעיתון הארץ,ובין היתר סיפר לו על אותו אירוע שנחוג בכפר תבור:

קרה או לא קרה (כנראה שלא קרה), אבל חפר בעצמו שכח שבשיר המקורי זו לא הייתה 'רבקה', אלא 'הניה'...

בספרו האחרון, חיים חפר מספר ומזמר: השירים הנבחרים ומה שמאחוריהם (זמורה ביתן, 2004, עמ' 217), כתב חפר דברים דומים:

ב. 'המושבניק'

וכמה פרפראות מסחאיות לסיום.

ב-1963, באותה שנה שבה שרו 'התרנגולים' על מסחה, הקליט שייקה אופיר את המערכון 'המושבניק', שנכתב ככל הנראה על ידי שאול בִּיבֶּר (ראו בהמשך), ובו חיקה את צורת הדיבור האופיינית לבני המושבות בגליל, ובמיוחד במסחה. לבקשתי העלה רמי נוידרפר את המערכון על סרטון. הוא נמשך כשבע דקות ומיועד לחובבי הז'אנר ולמורעלי נוסטלגיה:

על המערכון הזה מספר מיקי כהן:

זהו מונולוג של מסחאי שיושב בקרן רחוב או חצר, משקיף על הרחוב ומדבר מהגיגי נפשו בגין הפסד של שתי לירות ('אַרויס געוואָרפן די געלט') ובו בזמן מדבר אל כמה אנשים. הוא קורא למשה-זלמן שיגרור את העגל. משה זלמן היה איש אמיתי במסחה ששמו היה כהן. מאחר והיו במסחה כמה 'משה כהן' קראו לכל אחד מהם בשמו הפרטי והוסיפו גם את שם האב. הוא גם מתאר את אליעזר, שבזבז את הכסף של הוריו בבית הספר החקלאי ועכשיו מנסה לחרוש את הכרם ותולש את הגפנים בפינות החלקה. הוא מתייחס לבּוּבֶּה, שם מקובל לזקנה בכפר תבור. עיקר המונולוג הוא על בּוֹרֶך, שהציע לו להשתתף בהגרלת מפעל הפיס. היו הרבה בורך במסחה ולכן נבחר השם הזה.

המונולוג הזה נכתב על ידי שאול בִּיבֶּר, שהכיר את המסחאים היטב משום שנולד בטבריה ולמד ב'כדורי'. שייקה אופיר מדבר בהגיה אופיינית למסחאים: מושכים את המילים; אין אות ב' רפה אלא רק דגושה (יש שִׁבְּעִים וְשִׁבְּעָה זְבּוּבִּים סַבִּיב לַרִיבָּה); ויש עירוב של מילים בעברית, יידיש וערבית. הוא משתמש במושגים ובמטבעות לשון שהיו מקובלים בקרב המסחאים, בני המייסדים, בשנות המדינה הראשונות, למשל 'זאת המצאה של התל אבִּיבִּים', כשהכוונה למפעל הפיס; 'תראה את הקיבוצים מתפנקים אצל הממשלה - שמים גרוש באדמה יוצא להם לירה', שמשקף את תחושות הקיפוח של אנשי המושבה, חברי 'התאחדות האיכרים', מול הקיבוצים בסביבהר שזכו להטבות רבות, ובעיקר למכסות מים גדולות, בעוד המושבה נשארה הרבה שנים ללא אספקת מים סדירה; 'כמו שאמר משה דיין', שהתמנה שר החקלאות בשנת 1958 וכשניסה לשנות סדרי עולם בחקלאות הישראלית הוא פגע בעיקר בחקלאות הפרטית, באיכרים.

עטיפת התקליט של שייקה אופיר  ובו 'המושבניק' (1963)

ילקוט הכזבים, עמ' 77

ג. 'דינמו מסחה'

בראשית שנות השמונים שרה להקת תיסלם את 'דינמו מסחה' והגחיכה עוד יותר את ה'מסחאיות'. האיכר היהודי הקשוח והחדש שנוצר במסחה יודע כמובן לשחק כדורגל יותר טוב מכולם...

המילים והלחן של כל חברי הלהקה: יזהר אשדות, דני בסן, יאיר ניצני, צוף פילוסוף ויושי שדה.

דינמו מסחה קבוצה נהדרת,
דינמו מסחה קבוצה לתפארת,
דינמו מסחה עולה למגרש,
גם מנצ'סטר סיטי תאכל אצלה קש.

הנה רץ קשר הברזל,
רגל הפלא שמואל אבזרדל,
שליזע בננה שולח אל על,
נקרעת הרשת, השער נפל.

דינמו מסחה קבוצה נהדרת...

בעט ג'נסרו אחת ימנית,
נקרעה הגדר פוצצה הפנימית,
בסטון השוער את הכדור הוא לופת,
ורק מההדף הועף השופט.

דינמו מסחה קבוצה נהדרת...

צימחוני שולח פס לשדה,
קרחת משלים את המבצע היפה,
כשדינמו מסחה חוזרת לגמר,
צוהל הקהל,  שמח ושר.

דינמו מסחה קבוצה של גברים,
לדינמו מסחה שערים עצמיים,
אנחנו נראה לעולם הגדול,
במסחה שלנו הכדור לא עגול.

דינמו מסחה קבוצה נהדרת... 

מרדכי קרניאל, מסחאים, 1988

בעלי התוספות

כפי שהעירו בתגובות למטה כמה קוראים - אבישי טייכר ודן אלמגור - הושפעו נעמי פולני וחיים חפר מ'שיר חוטבי העצים' בסרטו הפופולרי של סטנלי דונן, 'שבע כלות לשבעה אחים' (1954).

הנה הסרטון של הקטע המדובר (ותודה למיכה עמית). יראה העם וישפוט.

פרנסות של יהודים: דרכה של עדינה אור אל פסגת המיסטיקה

November 17, 2012, 9:50 pm

≫ Next: על דעת המקום: מה עושה דבורה הנביאה באנדורה?

≪ Previous: גלגולו של ניגון: 'כך נראה הרחוב במסחה'

$

0

0

בימים קשים אלה של מתח וחרדה אין בררה אלא לשוב ולהתכנס תחת כנפיה המנחמות של המיסטיקה העברית.

אחרי שהצגנו במדור זה את 'הפתיחה הצוענית' של חנה מילר והמומחים להוצאת עין הרע באמצעות עופרת ('מבצע עופרת יצוקה'); את עדי יחזקאל, שמשוחחת עם המלאך רפאל; את אהובה שעשוע, המתקשרת של המדינה ועוד שאר שרלטנים, הגיע גם תורה של עדינה אור מחיפה – ה'פראפסיכולוגית מדיום' (ותודה לרמי נוידרפרעל ההפניה).

עדינה איננה סתם מתקשרת עם העולם שמעבר (למרות שגם זה נכלל ברזוּמֶה שלה), והיא בטח לא סתם מכשפה שתעבוד עליכם בעיניים. מדובר במישהי ש'מצליחה להפתיע גם את הספקנים', ובכלל נמצאת במקום אחר לגמרי – 'מקום של כבוד בפסגת המיסטיקה בישראל ובעולם'.

עדינה מתמחה בכישופים חזקים מכאן ובקירוב לבבות מכאן. עדינה עובדת עם הסלבס. בגלרית התמונות שיש באתר שלה היא מצולמת עם גדולי האומה – מדובי גל ורבקה מיכאלי, עבור ב'פרידמן' ו'קיציס', וכלה ב'שמעון בוסקילה' ו'סיון מהישרדות'. בקיצור, פנייה לעדינה אור היא לא פחות מ'דרך חיים'.

עדינה גם לא תייבש אתכם בשעתכם הקשה. מענה טלפוני מובטח בתוך שעה (ולהכין כרטיס אשראי, בבקשה), עם סיכויי חיזוי של תשעים אחוז! אפוא יש עוד דברים כאלה?

והכי חשוב, יש לה השכלה אקדמית. היא למדה קבלה אצל הרב ברג בלוס אנג'לס, התמחתה בשמנים בסמינר הקיבוצים (באישור המל"ג?) והיא בעלת 'מאסטר בצבעים' (!).

מעניין באיזו אוניברסיטה או מכללה אפשר לעשות התמחות בשמנים ותואר שני בצבעים, ומה זה בדיוק אומר, אבל את סיון מ'הישרדות' זה כנראה לא מטריד. ככלות הכל, עדינה אור היא-היא שחזתה 'בשידור חי' – תחזיקו חזק – את השלום עם ירדן! היא ולא אחרת חשפה את הריונה של אשתו של נתי רביץ! ובנוסף גם חזתה הצלחה בקריירה של רבקה מיכאלי (האמת, את זה אפילו אני יכול לחזות, גם בלי מאסטר בצבעים) – ובכל אלה, 'כמו תמיד צדקה בגדול'!

על דעת המקום: מה עושה דבורה הנביאה באנדורה?

November 18, 2012, 2:25 pm

≫ Next: גלגולו של ניגון: על הרבי והשיקסע ועל נאצר שחיכה לרבין

≪ Previous: פרנסות של יהודים: דרכה של עדינה אור אל פסגת המיסטיקה

$

0

0

דבורה מתכוננת לקרב - תחריט משנת 1647

מאת יהודה זיו

הדעות חלוקות בדבר מקום הקרב המכריע בין ברק בן אבינעם - ועמו עשרת אלפים איש מבני נפתלי וזבולון, שהתכנסו בהר תבור (שופטים, ד 12) - לבין צבא המרכבות של סיסרא. בשנת 2010 ראה אור ספרו של אדם זרטל, 'סודו של סיסרא',בו הוא קובע את מקום הקרב סמוך לצומת מגידו – אשר 'דרך דמשק' הקדומה (שרבים מכנים אותה, בטעות, 'דרך הים'), היא כביש 65 בן ימינו, יוצאת בו אל בקעת מגידו.  

ב'שירתדבורה'משובציםתיאוריםמפורשיםוקולעיםשל'שבר ענן'פתאומי: 'ארץרָעָשָׁה, גםשמיםנָטָפוּ, גםעביםנָטְפוּמים, הרים נזלו מפני ה'... מןשמיםנלחמו... נחלקישוןגְּרָפָם– נחלקדומים, נחלקישון' (שופטים, ה 4, 21-20). נראה ש'נחלקישון' בפידבורהאינואלאנחלתבור, העוברלרגליתלקִשְׁיוֹן כשפניוקֵדְמָהּ, דהיינו מזרחה, אלהירדן. וייתכן שבאותה עת עדיין קראולנחל קישון בשם 'נחלקִשְׁיוֹן',ושמא אףכינואותו 'נחלקְדוּמִים' על פי כיוון זרימתו מזרחה. מכאן אפוא ייחוסהניצחוןעלצבאהמרכבותשלסיסראדווקאלסביבות עֵין דּוֹר, ככתוב: עשה להם כְּמִדְיָן, כסיסרא, כיבין בנחל קישון, נשמדובְעֵין-דֹּאר, היודֹּמֶןלאדמה' (תהלים, פג 11-10) - תיאורמובהקשלשדההקרב,כשוךהשיטפוןהפתאומי.

ואכן, מדי פעם פוקדים את רמתתבור, המשתרעתביןהרתבורליםכינרת, 'שברי ענן'– תופעתטבעאופייניתלימיהשרבבעונתהמעברשלשלהיהאביב:הטמפרטורותהגבוהותבתחתיתהשלבקעתהירדןהסמוכה, הנמוכההרבה מפניהים, גורמותשםלזרמי אווירעיליים;בשעותהצהריםמגיעהלשם רוחהים ('בְּרִיזָה') ממערב, הנושאתאיתהגושיאווירטעונילחות;ובשלזרמיהאווירהעוליםשבמזרחהם'נזרקים'בעוצמהכלפימעלה. הלחותשבהםמתעבהבבת אחת ואזניתך'מבול'פתאומי.

הר תבור בגשם, 2009 (צילום: דני רותם)

כך אירעביום16 באפריל1799, כשחייליםתורכיים, שיצאוכנגדצבאנפוליאוןב'קרבהתבור'הנודע, נגרפוכאןבעטיושל שבר ענן אלואדיבִּירֶה (נחלתבור) ועמואלהירדן.

אני עצמי חוויתי פעמיים שברי ענן שכאלה, והראשון שבהם היה בשנת 1934. הייתי אז תלמיד כיתה ד' של בית הספר העממי בטבריה, כשבצהרי יום כ"ט באייר (14 במאי) החשיכו השמיים לפתע וברד כבד ניפץ את שמשות החלונות בכיתתנו הפונים מערבה. עד שהצליחו המורים לרכז את כל התלמידים בקומה השנייה של בית הספר, כבר הפכה חצרו לנהר בוץ גועש... את העיר פקדו אז לפתע גשמי זעף – 54 מ"מ בתוך 45 דקות! – והשיטפון העז, שירד אל תוכה מֵהַר טבריה המתנשא במערבה, זרע הרס בעיר העתיקה: מעל עשרים הרוגים ועוד 'נעדרים' רבים שנסחפו אל הכינרת.

כך דיווח על השטפון עיתון 'דבר' בעמודו הראשון:

דבר, א' בסיון תרצ"ד (15 במאי 1934)

שטפון אחר שלו הייתי עד התרחש בערב שבועות, 30 במאי 1963, כאשר שבר ענן שב ופקד את האזור שבין כפר תבור לבין קיבוץ גזית ו'בגשימה אחת' הוריד 50 מ"מ בתוך שעתיים! יומיים לאחר מכן נזדמנתי אל רמת תבור, בדרכי לקיבוץ עין דור, ונדהמתי למראה מרחבי השדות משני עברי הכביש, שגידוליהם 'נשמדו בְעֵין-דֹּאר, היו דֹּמֶן לאדמה'...

דבר, 30 במאי 1963

אולי משום שנולדתי ב'מזל דגים' - שהוא, כידוע, 'ביש דָּגָא' - רודפים אותי שברי הענן של חודש מאי, וכבר הפסקתי לשאול 'מאי קא משמע לן'. גם בחודש מאי 2001, מצאתי עצמי בשלישית בתוך שבר ענן, שפקד הפעם את המושבה הגרמנית', שכונת מגוריי בירושלים. בשיטפון, שזרם אל חצר הבית, הוצפה קומת המרתף וכל אשר בה. רוב ספרייתי, מאמריי (בכתב יד והפרסומים עצמם), אוספי המטבעות והשיקופיות, אלבומי המשפחה ושאר מזכרות. ואם יוליוס קיסר הוזהר (על ידי שייקספיר): Beware the ides of March, למדתי אני על בשרי Beware the tides of May...

נחזור לדבורה הנביאה ולקרב בעין דור, אבל בעיקוף ענק, חוצה יבשות.

בשנת 801 יצא צבאו של קרל הגדול כנגד צבא הַמּוּרִים (כינוים של המוסלמים, שליטי ספרד בעת ההיא), שנערך במרום הרי הפירנאים לפלישה אל אירופה. בעקבות נצחונו עליהם, בקרב עקוב מדם, נכבשה כל ארץ קַטַלוֹנְיָה. 

מלכיה הנוצרים של השושלת הַקָּרוֹלִינְגִית,שנודעו בהתרפקותם  על ספר התנ"ך ואף היו בהם שעלו לרגל אל ארץ הקודש, דימו את שדה הקרב לאותו כתוב בספר תהלים ולפיכך כינו אתהמקום 'Andorra'(אַנְדוֹרָּה) – בעקבותתעתיק השם 'עין דור' בנוסח הלטיני של ספר תהלים. כך נושאת עד היום בשמה אותה נסיכות, שהיא גם מקלט מס ידוע, הנמצאת בחזקתן של ספרד וצרפת, את זכר מלחמת דבורה וברק בצבא סיסראלרגלי הר תבור.

ואולי על כך חשב שאול טשרניחובסקי בשנת 1893, כשכתב את שירו המפורסם 'בעין דור', והשתמש בצרוף 'עין דורה'..

...וּבְחֶשְׁכַת הָלַיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל עֵין דוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶלֶךְ.
וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:
- "פֹּה תָּגוּר" - הַנַעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ.

לאחרונה מלאו שבעים שנה להקמת הפלמ"ח (ל"ג בעומר תש"א / 15 במאי 1941). בתוך גל הנוסטלגיה צץ ועלה זכר הַתַּחֲרוּת בין 'פלוגות המחץ' – בכל תחום ובחֵרֶף-נפש! - שהבולטת והרועשת שבהן הייתה בתחום הזמר העממי. מדי פעם הפתיעה פלוגה זו או אחרת את חברותיה ב'פִּזְמוֹר' (משהו שבין 'פזמון' ל'מזמור') חדש. כך נזכרתי גם באחד הפזמורים הללו, שעשוי לשפוך אור הומוריסטי אפילו על המחלוקת בדבר מקומה של מלחמת דבורה וברק בסיסרא: האומנם נערכה בסמוך לצומת מגידו או שמא לרגלי התבור?

בני מושבות הגליל נודעו ככפריים חסונים ו'מרובעים', מה שנקרא בלכסיקון הפלמ"ח 'זְ'לוֹבָּאתִים' - צירוף אופייני משלושה מקורות שונים: 'זְ'לוֹבּ', שברוסית פירושו 'גברתן, בריון', ואלינו נתגלגל דרך לשון ידיש; וסיומת הריבוי הערבית '-אַת'; בתוספת סיומת הריבוי העברית '-יִם' – כלומר, 'גְּבַרְתָּנִימִים'...  לבד מזאת נתייחדו בני מושבות הגליל גם בהיגוים המיוחד – אותו המציאו המורים לעברית בראש פינה, בעקבות מאמרי חז"ל על היגוים הכבד של 'הגלילאים' מימי קדם, וְשָׂמוּ אותו ביודעין גם בפי תלמידיהם, כדוגמת: 'שבּעים ושבּעה זבּובּים מסתובּבּים מסבּיבּלחבּית החלבּהלבּן' (וראו על כך גם ברשימה שפורסמה בשבוע שעבר בעונ"ש, על תולדות השיר 'ערב במסחה').

עם ראשוני פלוגה א' של הפלמ"ח נמנו בשעתם גם בוגרי בית הספר לחקלאות 'כדורי', שהביאו עימם היישר מפי בני המושבה השכנה, כפר תבור, את 'המנון מֶסְחָה', 'בַּלָדָה' אופיינית, ארוכה ומתמשכת, שכונתה גם 'צימרמן':

פַּעַם יָשַׁבְּנוּ, כָּל הַחֶבְּרֶ'ה, וְדִבַּרְנוּ עַל כָּל מִינֵי דְבָּרִים,
קַם אֶחָד וְאָמַר, שֶׁצָּרִיך לָהְיוֹת לָנוּ מִגְרָש לְכַּדּוּרְסַל!
            הֵי, הֵי – לַמָּה, לַמָּה, לַמָּה?         
            אַל תִּשְׁאַלָּה, אַל תִּשְׁאַל –
            לַמָּה, נֹעַר מֶסְחָה, לֹא חֲלָמְתָּ

            שִׁיִּהְיֶה לְךּ מִגְרָש לְכַּדּוּרְסַל?

אָז הֲלַכְנוּ אֶל צִימֶרְמַן [מנהל פיק"א באזור] וּבִּקַּשְׁנוּ שִבְּעִים פוּנְט [לִירוֹת],

אָז הוּא אָמַר לָנוּ, שֶׁעַכְשָׁיו אֵין לוֹ כֶּסֶף – וְנָתַן לָנוּ רַק שבַּע פוּנְט... 

וכן הלאה,וְגוֹמֵר, וְכוּלֵי...

מה פלא, אם 'המנון' זה של בני כפר תבור, שהורישו לנו ה'כַּדּוּרִיסְטִים', עבר מפה לפה, כאש בשדה קוצים, ואף הוליד חיקויים נוספים של שירי דיבורדומים, עד ש'אסכולת צימרמן'הפכה אב טיפוס כשלעצמו בשירה הישראלית החדשה... אולי שירי דיבור כאלה היו מקובלים עוד משכבר הימים לרגלי התבור, שהרי גם דבורה בשעתה, בעקבות אותו ניצחון מוחץ על צבא סיסרא, אמרה בשירתה הנודעת: 'עוּרִי, עוּרִי, דְּבוֹרָה! עוּרִי, עוּרִי – דַּבְּרִי-שִׁיר!' (שופטים, ה 12).

עמוס בידרמן, הארץ, 20 בנובמבר 2011 (בעקבות גוסטב דורה)

גלגולו של ניגון: על הרבי והשיקסע ועל נאצר שחיכה לרבין

November 19, 2012, 2:10 pm

≫ Next: ז'אן ד'ארק בשירות הציונות

≪ Previous: על דעת המקום: מה עושה דבורה הנביאה באנדורה?

$

0

0

גמאל עבד אל-נאצר ממשיך לחייך...  בול מצרי שהופק כמה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים

א. נאצר מחכה לרבין 

ימי ההמתנה המתוחים שאנו נמצאים בתוכם – תהיה כניסה רגלית של חיילינו לרצועת עזה או לא תהיה? (הלוואי ש'נחכה ולא נזוז'!) – מזכירים קצת את ימי ההמתנההמפורסמים לפני מלחמת ששת הימים. נשיא מצריים, גמאל עבד אל-נאצר, ביקר אז את חייליו בסיני והזמין, בברכת 'אהלן וסהלן', את ישראל לפתוח במלחמה.

דבר, 25 במאי 1967

באותם ימים, של סוף מאי-ראשית יוני 1967, חיבר חיים חפר את השיר המפורסם 'נאצר מחכה לרבין'.

זה היה שיר שחץ, וולגרי למדי, שנועד להעלות את המוראל, והצליח מאה אחוז. בבת אחת היה השיר ללהיט ענק והוא הושר בכל מקום ובכל הזדמנות – תרמה לכך בוודאי המנגינה העליזה והסוחפת. המבצעים הראשונים היו אריק לביא, שייקה אופיר ואורי זוהר – ששרו אותו לפני החיילים בשטחי הכינוס בנגב – ואחר כך זמרו אותו אמנים רבים אחרים (כאן אפשר לשמוע את מייק בורשטיין). הנה מילות השיר, ואחר כך הביצוע של 'הדודאים'.

חיים חפר מספר ומזמר,כנרת זמורה ביתן, 2004,  עמ' 21

וכך תיאר ישראל סגל את אווירת הימים ההם בספרו אחד משנינו (כתר, 1995, עמ' 6):

אבל בניגוד למה שחשב סגל, הנעימה לא הייתה חסידית כלל וכלל. ההפך הוא הנכון, היא הייתה דווקא אנטי-חסידית... לכך נחזור בהמשך.

אריק לביא שר לפני חיילי צה"ל בימי ההמתנה (צילום: נחום גוטמן)

בעקבות הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים, תורגם השיר גם ליידיש!

הוא נכלל בתקליט שירי המלחמה ('לידער פֿון 6-טאָגיקע מלחמה') של שחקנית תאטרון היידיש בניו-יורק ליליאן לוּקס (Lillian Lux; 2005-1918), רעייתו של פסח'קה בורשטיין ואמו של מייק.

בלחיצה כאן אפשר לשמוע את השיר 'נאַצער שטעהט און וואַרט אויף רבין',בתרגומה של ליליאן לוקס ובעיבודו של דוד קריבושי.

ב. 'בעיירה, לא הרחק מכאן': המקור ביידיש

כאמור, חיים חפר כתב את המילים למנגינה של שיר 'עממי', שאינו אלא שיר ביידיש, שזהות מחברו ומלחינו אינה ידועה. זהו שיר לצון וולגרי, קצת ילדותי, שמלגלג על הרבי החסידי ובנו, שטופי הזימה, ועל החסידים, 'הבהמות', שאינם מבינים כיצד משטים בהם.

לשיר ניתנו שמות רבים – 'אין אַ שטעטל, ניט ווײַט פֿון דאַנען' (בעיירה, לא הרחק מכאן); 'דעם רבינס צרה' (הצרה של הרבי) וכמובן 'אַיי-אַיי-אַיי' – ובהתאם יש לו גם גרסאות שונות. מצאתי שתיים כאלה, ארוכה וקצרה.

מאיר נוי בספרו מעיני הזמר (אם אין אני לי מי לי, 1996, עמ' 138) הביא את הנוסח המורחב:

וכך תרגמתי (לא מילולי, אבל אפשר לשיר אותו. נסו ותיהנו):

בעיירה קרובה לכאן - איי-איי-איי,
גר לו רבי'לה קטן - איי-איי-איי,
לומד תמיד עם חסידים - איי-איי-איי,
עם משרתים ותלמידים - איי-איי-איי...

ופעם התרחש הנס - איי-איי-איי,
בנו יצא להתגסס - איי-איי-איי,
עם 'חצופה' בין העצים - איי-איי-איי,
בלי שַׁמָּש ובלי שומרים - איי-איי-איי...

אז הרבי רץ מיד - איי-איי-איי,
מקל גדול אחז ביד - איי-איי-איי,
הוא יפחיד אותה כהוגן - איי-איי-איי,
ובמוט יתקע לו חוקן - איי-איי-איי...

הציץ הרבי במרשעת - איי-איי-איי,
והנה חלף הכעס - איי-איי-איי,
את הבן גירש מיד - איי-איי-איי,
ואיתה נשאר לבד - איי-איי-איי...

שואלים פה במניין: - איי-איי-איי,
מהו פשר העניין? - איי-איי-איי,
בְּבֵית הרבי מכשפה - איי-איי-איי,
אוי ואבוי כזאת טריפה - איי-איי-איי...

עונים להם החסידים - איי-איי-איי,
המשרתים, התלמידים: - איי-איי-איי,
לחצופה יש יתרונות - איי-איי-איי,
היא כבר פוסקת הלכות - איי-איי-איי...

הנה השיר 'אַיי-אַיי-אַיי', מפי הזמרת והשחקנית דיאנה בלומנפלד (1961-1903), רעייתו של שחקן התאטרון הנודע יוֹנאס טוּרְקוֹב, שניצלה מגטו ורשה. ההקלטה נעשתה כנראה ב-1947 (תודה לגרימי גלעד).

בספרו האוטוביוגרפי בארץ מאמע-לשון (הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 53-52), סיפר פרופסור דוד רוסקיס, שגדל בארץ היידיש של מונטריאול, כי אמו, מאשה, אהבה לשיר את השיר הזה. הנוסח ששרה האם קצר יותר ושונה מעט:

כאן אפשר לשמוע את מאשה רוסקיס שרה את הגרסה הזו.

וזה התרגום לעברית:

בעיירה קרובה לכאן, אוי.
חי אדמו"ר קטן, אוי.
מחייתו אינה מ'שֵׁמוֹת' (קראו: שֵׁיימֶס), אוי.
רק מחסידים, בהמות (קראו: בְּהֵיימֶס), אוי, אוי, אוי...

[הפזמון חסר משמעות והוא ערוב של יידיש ופולנית]

מספרים סיפור נורא, אוי.
לבן הרבי מה קרה, אוי.
עם השיקסע הוא נתפס, אוי.
בלי שומר ובלי שַׁמָּש, אוי, אוי אוי...

אבא, אבא אל תירא, אוי.
שיקסע היא סחורה כשרה, אוי.
בן-תורה הבן יהיה, אוי.
יתברך שם הבורא, אוי, אוי, אוי...

ג. נוסחים עבריים מוקדמים ומאוחרים  

האם הכיר חיים חפר את השיר ביידיש? האם ה'רבי' התקשר בדמיונו ל'רבין'? אולי כן ואולי לא, וסביר שלא.

גרימי גלעדנזכר שבנעוריו, עוד קודם למלחמת ששת הימים, שרו את השיר הוולגרי הבא, שחיבר מר 'עממי'... 'אני מניח', כתב לי גרימי, 'שחיים חפר הכיר את המנגינה מהגרסה העברית ולא מזו שביידיש'.

בעיירה סמוך לכאן, אי אי אי

גר לו רעבע קצוץ זקן, אי אי אי

נדבות הוא מקבץ, אי אי אי

על אשתו הוא מקפץ, אי אי אי

אי אי אי, אי אי אי, אי אי אי.

יום אחד קרה הנס, אי אי אי

בן הרב נמצא אונס, אי אי אי

שיקסע בין עצי החורש, אי אי אי

הוא הכניס לה עד השורש, אי אי אי

אי אי אי, אי אי אי, אי אי אי.

אז הרב תפס מקל, אי אי אי

על הבן הוא התנפל, אי אי אי

הבן ברח בלי ברכה, אי אי אי

האב סיים את המלאכה, אי אי אי

אי אי אי, אי אי אי, אי אי אי.

אז הרב כינס אסייפה, אי אי אי

אוי חסידים אוי צָדיקים, אי אי אי

לו טעמתם רק הטעם, אי אי אי

ורציתם עוד הפעם, אי אי אי

אי אי אי, אי אי אי, אי אי אי.

כל חסיד תפס שקסונת, אי אי אי

ועשה אותה שמנמונת, אי אי אי

כך נגמר המעשה, אי אי אי

שיצא ממזר כזה, אי אי אי

אי אי אי, אי אי אי, אי אי אי.

באתר זמרשת הובאו שני נוסחים שונים במקצת. זהו הנוסח שזכר דב (בר'לה) צפרוני, ששמע אותו בקיבוץ איילת השחר בשנות החמישים:

בַּעֲיָרָה סְמוּכָה לְכָאן
גָּר לוֹ רַבִּי עִם זָקָן
בִּזְקָנוֹ לֹא יְקַצֵּץ הוּא
נְדָבוֹת לֹא יְקַבֵּץ הוּא

פַּעַם אַחַת קָרָה נֵס
בֶּן הָרַב נִמְצָא אוֹנֵס
שִׁיקְסֶע בֵּין עֲצֵי הַחֹרֶשׁ
הוּא הִכְנִיס לָהּ עַד הַשֹּׁרֶשׁ

בָּעֲיָרָה, אוֹי, שֹׁד וָשֶׁבֶר!
הַמֵּתִים רוֹקְדִים בַּקֶּבֶר
יָמוּת הַבֵּן, יִמַּח שְׁמוֹ
וְהַמַּמְזֵר שֶׁיִּוָּלֵד לוֹ

אָז תָּפַס הָרַב מַקֵּל
וְעַל בְּנוֹ חִישׁ הִתְנַפֵּל
בָּרַח הַבֵּן לְלֹא בְּרָכָה
סִיֵּם הָרַב אֶת הַמְּלָאכָה

אֲסֵפָה כִּנֵּס הָרַב
אוֹי, חֲסִידִים! אוֹי, צַדִּיקִים!
לוּ טָעַמְתֶּם אֶת הַטַּעַם
אָז רָצִיתֶם עוֹד הַפַּעַם

אָז כָּל חָסִיד תָּפַס שִׁקְסֹנֶת
וְעָשָׂה אוֹתָהּ שְׁמַנְמֹנֶת
זֶהוּ סוֹף הַמַּעֲשֶׂה
שֶׁיָּצָא מַמְזֵר כָּזֶה

בעיירה סמוכה לכאן
גר לו רבי עם זקן
בזקנו לא יקצץ הוא
נדבות לא יקבץ הוא

פעם אחת קרה נס
בן הרב נמצא אונס
שיקסע בין עצי החורש
הוא הכניס לה עד השורש

בעיירה אוי שוד ושבר
המתים רוקדים בקבר
ימות הבן יימח שמו
והממזר שייוולד לו

אז תפס הרב מקל
ועל בנו חיש התנפל
ברח הבן ללא ברכה
סיים הרב את המלאכה

אספה כינס הרב
אוי חסידים אוי צדיקים
לו טעמתם את הטעם
אז רציתם עוד הפעם

אז כל חסיד תפס שיקסונת
ועשה אותה שמנמונת
זהו סוף המעשה
שיצא ממזר כזה

לדברי צפרוני, 'השיר הובא לאיילת השחר בשנות החמישים על ידי עמוס צפרוני וייתכן שגם יצחק לנדסמן. לדעתי מקורו בכדורי. הוא היה מושר אצלנו במסיבות עממיות שנקראו "סֻכִּיּוֹת" (מלשון סֻכּוֹת) ונערכו על ידי הנוער המקומי באיילת השחר'.

וכאן אפשר לשמוע אותו שר את השיר על הרבי והשיקסה.

מאיר נוי, בספרו מעיני הזמרהנזכר לעיל (עמ' 140), רשם גרסה נוספת של השיר, שכבר נעשתה בעקבות 'נאצר מחכה לרבין', והיא אופיינית לאווירת האופוריה ששרתה בישראל לאחר מלחמת ששת הימים ופולחן ההערצה לצה"ל ולאלופיו. השיר נקרא 'פורימון תשכ"ח', והוא הושר בבית הספר גורדון בתל אביב בפורים 1968.

ז'אן ד'ארק בשירות הציונות

November 20, 2012, 2:27 pm

≫ Next: און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

≪ Previous: גלגולו של ניגון: על הרבי והשיקסע ועל נאצר שחיכה לרבין

$

0

0

מאת דובי גולדפלם

בשנות השמונים שהיתי במיאמי כשליח חינוכי של המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית (בלשון העם נקראים שליחי החינוך ושליחים אחרים 'שליחי הסוכנות' מתוך טעות נפוצה ש'הסוכנות היהודית' ו'ההסתדרות הציונית העולמית' חד הם). תפקידי היה, בין השאר, להקים בתוך לשכת החינוך היהודי המקומית 'מרכז למורה', שהוא מרכז משאבים חינוכיים ('מרכזיה פדגוגית'), ומרכז הדרכה וייעוץ חינוכי לבתי הספר היהודיים בדרום פלורידה. עד אז כל הפונקציות הללו פעלו בנפרד וללא קשר ביניהם.

הספרייה היהודית שם סופחה גם היא למרכז למורה והיא כללה מגוון ספרי קריאה ועיון בנושאי יהדות ויהודים. רוב הספרים היו באנגלית אולם היה בה גם אוסף יפה של ספרים בעברית וביידיש. כידוע, עשרות אלפי יהודים באים לגור בפלורידה החמה באחרית ימיהם. ילדיהם כבר אינם מעוניינים בספרים שהשאירו אחריהם ועם פטירתם נמסר עיזבונם לספרייה. חלק גדול מהספרים שכב בערימות על המדפים ובמחסן וכלל לא היה מקוטלג. להפתעתנו מצאנו שם גם ספרים יקרי ערך וכן תמונות, צילומים וחפצי אמנות שונים. את עיני שבתה כרזה יוצאת דופן, שלא היה עליה לא תאריך ולא מידע כלשהו על האמן שהכין אותה. הנה הצילום ששמור אתי מאז:

הכתובת ביידיש 'עס לעבע דאָס אידישע פֿאָלק אויף דעם אידישען לאַנד ארץ ישראל' פירושה: 'יחי העם היהודי בארץ היהודים, [היא] ארץ ישראל'. הצורה החריגה 'עס לעבע' מצביעה על מקורה של הכרזה במרחב הדובר גרמנית, שבו נתפסה היידיש המגורמנת צורה הדורה ומכובדת של יידיש. והרי מרחב דובר גרמנית זה הוא ערשה ההיסטורי של הציונות! ולמי שלא ידע, הדיונים בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בבזל בשנת 1897, התנהלו בגרמנית.

אך מיהי הלוחמת האמיצה הרוכבת על הסוס, מבצר אירופי ימי-ביניימי מאחוריה ודגל ישראל בידה?

עלמה זו אינה אלא בת-דמותה של לוחמת החופש האגדית ז'אן ד'ארק (Jeanne d'Arc), הבתולה מאורליאן, שהובילה את הצבא הצרפתי במלחמת מאה שנים לנצחונות על הצבא האנגלי, וסייעה בשחרור חלקי המולדת שנכבשו על ידי האנגלים. בשלב מסוים סר חנה. היא הועמדה לדין, הואשמה על ידי האינקוויזיציה בכישוף ובקשרים עם השטן, נדונה למוות והועלתה על המוקד בעיר רואן בשנת 1431 והיא בת פחות מעשרים. בשנת 1456 ביטל האפיפיור את גזר הדין ובשנת 1920 היא הוכרזה קדושה על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-15.

ז'אן ד'ארק בקרב על אורליאן – ציור מ-1843 של הצייר הבריטי ויליאם אתי (William Etty)

עמנואל פרמייה (Emmanuel Frémiet), ז'אן ד'ארק פסל ברונזה מצופה זהב, פריס 1874

ז'אן ד'ארק, כיכר קונקורד, פריס

אינגריד ברגמן כז'אן ד'ארק בסרט משנת 1948 על שער המגזין 'לייף'

האמנם שימשה ז'אן דארק, הקדושה הנוצרייה, דגם מופת בקרב נוער יהודי ציוני באירופה?

האם יש דוגמאות נוספות שלה באקונוגרפיה הציונית?

האם מישהו מקוראי עונ"ש יכול לשפוך אור נוסף על כרזה זו או יוצרה?

  

---

און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

November 21, 2012, 10:48 pm

≫ Next: ברוך הבא: 'מרחוק ישתחוו לירושלים הקדושה' - חג הסיגד

≪ Previous: ז'אן ד'ארק בשירות הציונות

$

0

0

הבית הראשון של 'שועלי שמשון' בכתב ידו של מרדכי זעירא

ברשימה הקודמת עסקנו בהיבטים שונים הקשורים לדמותו של שמשון הגיבור, ועתה הגיעה השעה לבחון את רישומו על תולדות הזמר העברי. רשימה זו תוקדש לשני שירים מימי מלחמת העצמאות, וכיוון שגם השבוע נמצאים חיילינו בדרום, מול רצועת עזה, הרי שאפשר לומר, במידה רבה של צער, 'בימים ההם בזמן הזה'...

א. שיר השועלים
השיר העברי המפורסם ביותר הקשור בשמשון והוא ככל הנראה 'שיר השועלים', המוכר יותר בשם 'שועלי שמשון'. מילות השיר הן פרי עטו של אורי אבנרי, ואת הצלילים הלחין מרדכי זעירא.

אורי אבנרי בימי הקרב על נגבה - 1948 (מתוך האתר של 'גוש שלום')

אבנרי (יליד 1923), חבר כנסת לשעבר, איש השמאל הרדיקלי, פעיל שלום ותיק ועיתונאי עתיר זכויות ('העולם הזה'), הוא האחרון שהיינו יכולים לחשוב עליו כמי שיכתוב שיר מלא עזוז ורוח לחימה באויב המצרי ('שיר המוות לחיל הפולשים'). אבל עובדה. אבנרי, שהיה אז חייל בפלוגת הסיור של חטיבת גבעתי שכונתה 'שועלי שמשון', ואף נפצע במהלך הקרבות, כתב את השיר, לעדותו, בבת אחת, לאור פנסי הג'יפ, כאשר המלחין מרדכי זעירא ביקר ביחידתו, ב-1 באוגוסט 1948. על פי האגדה גם זעירא הלחין את השיר באותו הלילה, כאשר נסע בג'יפ בדרכו חזרה לעורף. קפיצות הג'יפ נשמעות היטב בצלילים...

מרדכי זעירא ופסנתרו, 1952

ואלה המילים מתוך 'זמרשת':

אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה עַל הַגִּ'יפּ הַדּוֹהֵר

וּבוֹקֵעַ הַשִּׁיר מִן הַלֵּב,
וְהַשְּׁבִיל בְּדַרְכָּם מְרַקֵּד וּמְזַמֵּר,
זֶה הַשְּׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל הָאוֹיֵב.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן
שׁוּב פָּשְׁטוּ בַּמֶּרְחָב
וְנוֹשְׂאִים הַשַּׁלְהֶבֶת בַּלֵּיל,
מֵעַזָּה וְעַד גַּת
שׁוּב נָטוּשׁ זֶה הַקְּרָב
לְחֵרוּת יִשְׂרָאֵל.

הֶאֱזִינוּ מִצְרִים לְשִׁירוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן,
הוּא בִּשֵּׂר אֶת הַקֵּץ לַפְּלִשְׁתִּים,
הֶאֱזִינוּ הֵיטֵב לַמִּקְלָע, לָרִמּוֹן,
שִׁיר הַמָּוֶת לְחֵיל הַפּוֹלְשִׁים.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן...

אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה אֶל הַקְּרָב הַגּוֹעֵשׁ,
מְזַמְזֶמֶת בַּלָּאט הַמְּכוֹנָה.
חָדָש הַמִּקְלָע הַיּוֹרֵק אֶת הָאֵשׁ,
אַךְ הָאֵשׁ יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן...

הראשונים ששרו את השיר, כבר בתש"ח, היו חברי להקת ה'חישטרון' – להקת החי"ש, חיל השדה של ההגנה ולימים חטיבת 'גבעתי' – אך לא שרדה הקלטה שלהם. כך כתב המבקר ה' רחלי בעיתון 'חרות', כאשר התפרקה הלהקה בראשית 1949:

חרות, 25 בפברואר 1949

השיר עבר אפוא לידיים אחרות וזוהה בעיקר עם שושנה דמארי:

הנה עוד כמה ביצועים של השיר.

בהקלטה שלפנינו שנעשתה באולפני קול ישראל בספטמבר 1952, שר זמר הבריטון דן טודור. טודור היה זמר אופרה בבוקרשט שעלה לארץ בשנת 1951 ובזמן ההקלטות ידע עברית רק בקושי. מה עלה מאז בגורלו של טודור אינני יודע.

מרדכי זעירא ופסנתרו. מימין: שרה יערי ומשמאל: דן טודור (באדיבות יובל זעירא)

וכאן עיבוד תזמורתי נהדר של משה וילנסקי, שכנראה חשב על תזמורת צה"ל...




ולסיום, הקלטה נדירה של שמעון ישראלי:




על נסיבות חיבור השיר סיפר אורי אבנרי בספרו 'בשדות פלשת 1948 – יומן קרבי', שנדפס לראשונה ב-1949. אבנרי כתב את הדברים ביומנו ב-31 ביולי 1948, כאשר הוא וחבריו שהו בכפר הערבי ג'אלדיה, ששרידיו נמצאים היום מצפון למושב ניר בנים:

ובהמשך העיר אבנרי:

אורי אבנרי, בשדות פלשת 1948, זמורה-ביתן 1990, עמ' 186-185

על הלחנת השיר בידי זעירא סיפרה לימים (1976) אשתו, שרה (מובא בזמרשת):

זעירא היה בין הראשונים שהיו עורכים ערבי שירה. לא היה אז רדיו ובוודאי לא טלוויזיה, והיה צריך איכשהו להעביר את השיר. אז הוא היה מסתובב בין קיבוץ לקיבוץ, מחנה למחנה. והנה ערב אחד הוא נקלע לדרום, שם ישבו שועלי שמשון. זה היה לא רחוק מהגבול, לא רחוק מעזה. ומישהו הרצה, סיפר משהו, ואח"כ היה צריך זעירא ללמד שירה בציבור. התאורה היחידה שהיתה היא פנסי הג'יפ. והנה זעירא מרגיש שמישהו דוחף לו פתק, ולאור פנסי הג'יפ הוא קורא את מילות השיר "שועלי שמשון". ומי דחף לו את הפתק? אורי אבנרי, העורך של "העולם הזה". אז הוא עוד היה בעולם הזה...  השיר הזה מופיע גם בספר "בשדות פלשת 1948" של אבנרי ושם מתואר איך הם נסעו חזרה הביתה בג'יפ בדרך לא דרך, והג'יפ מקפץ... אבנרי אז כתב 'מוות לכובשים' ומה הוא שר עכשיו? הרי אתם יודעים בוודאי.

בעיזבונו של זעירא נמצא השיר בכתב ידו (ותודה לבנו יובל זעירא על עזרתו), ויש בו כמה שינויי נוסח מעניינים, למשל 'שיר המוותלכל הפולשים' במקום 'חיל הפולשים'.

אגב, את המילים 'שיר המוות לחיל הפולשים' לא המציא אבנרי מדעתו. הדף הקרבי שפרסם מטה חטיבת גבעתי ב-14 ביולי 1948, לאחר כיבוש גבעה 105 שצרה על קיבוץ נגבה, נפתח במילים 'מוות לפולשים' (בשדות פלשת, עמ' 141-140 הועתק נוסח הדף). קצין התרבות (ה'פוליטרוק') של חטיבת 'גבעתי' היה המשורר והפרטיזן לשעבר אבא קובנר, ואפשר להניח שהוא שהגה זאת.

זאת ועוד, 'מוות לפולש'היה שמו הרשמי של המבצע שיזם צה"ל בלילה שבין 18/17 ביולי, לפני תחילתה של ההפוגה השנייה, על מנת לפרוץ את הדרך לנגב ולסלק את הצבא המצרי מאזורי כאוכבה וחוליקאת. המבצע עצמו נכשל ומטרותיו לא הושגו (עד 'מבצע יואב').

על הקרב שנערך במשלט 105 – הוא הקרב שהעניק ל'שועלי שמשון' את שמם – אפשר לקרוא בבלוג של משה הרפז, ומשם לקוחה גם התמונה הבאה:

במרוצת השנים הוזנחה גבעה זו, שעליה נשפך דם רב כל כך. המקום שימש מחצבה שגם היא ניטשה. היום הפכה הגבעה, מצפון לקיבוץ נגבה, לגן בוטני המשמש אתר הנצחה לזכרם של חללי אסון המסוקים (1997) והוא נקרא 'גבעת תום ותומר'.

בשנת 2002 הוקם מחדש גדוד הסיור של חטיבת 'גבעתי' וזכה בשם ההיסטורי – 'שועלי שמשון'. אבל למרות שגם הם 'זכו' להילחם ברצועת עזה, ובשנת 2005 אף זכה הגדוד ב'עיטור המופת' קבוצתי, שירים כמו של אורי אבנרי כנראה כבר לא ישירו שם...

'ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר' - צילם אריה וולק (מתוך האתר של יואב אבניאון)

את המרחק שעשינו מאז (כולל המרחק שעשה אורי אבנרי עצמו) המחיש בחיוך דודו גבע, באיור שנדפס בשנת 1975 בספר המיתולוגי 'zoo ארץ zoo?' (הוצאת 'דומינו')...

דודו גבע, הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר

ב. צְעַד, שמשון

השועל של שמשון - סמלה של חטיבת גבעתי

המדינה הוקמה ובסוף חודש מאי 1948, שבועיים לאחר הכרזת המדינה, הוקם צה"ל.

לכבוד יום ההשבעה הראשון של כלל יחידות צה"ל, שהתקיים בכ"א בסיון תש"ח (28 ביוני 1948), חיבר אביגדור המאירי שיר פטריוטי בשם 'צְעַד, שמשון'. השיר זכה ללחן הרואי-אופראי של מרק לברי, שאולי ציפה כי יצירתו תהפוך לשיר לכת (מארש) צה"לי.

מעניינת השורה 'או נביא את המשיח, או כולנו פה נמות'... (זהו אותו המאירי, שכתב בשירו המפורסם 'מעל פסגת הר הצופים' את השורות: ירושלים, ירושלים / אני לא אזוז מפה / ירושלים, ירושלים / יבוא המשיח יבוא'). 

השיר נשכח וכמעט שאינו מוכר. הנה מילותיו כפי שנדפסו בשירון 'במצעד', בהוצאת המרכז לתרבות, ובעריכת שלמה קפלן, תש"ט – 1948 (תודה לנחומי הרציון):

הנה מקהלת הפועלים של תל-אביב – היה פעם דבר כזה! – עם זמר הבריטון יוסף פולק וזמרת הסופרן יוספה שוקן. ההקלטה היא כנראה מ-1950 (תודה לרפי בינדר):




השיר 'צעד, שמשון' לא זכה להצלחה. תזמורת צה"ל לא אמצה אותו לרפרטואר שלה וכאמור, הוא נשכח מלב.

בשנת 1950 שילב אותו מרק לברי בסימפוניה מס' 2 ('קוממיות') שחיבר, וכאן אפשר לשמוע הקלטה מלאה של הסימפוניה משנת 1951.

מרק לברי מנצח על התזמורת העממית הארץ-ישראלית מיד לאחר שחרור באר שבע, אוקטובר 1948

ברוך הבא: 'מרחוק ישתחוו לירושלים הקדושה' - חג הסיגד

November 24, 2012, 9:12 pm

≫ Next: על דעת המקום: אזעקת 'צבע אדום' בעין גדי?

≪ Previous: און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

$

0

0

כתב וצילם ברוך גיאן

בכל שנה ושנה, ביום כ"ט בחשוון, חוגגים יהודים יוצאי אתיופיה ('ביתא ישראל') את חג הסִיגְד המסורתי. השם 'סִיגְד' פירושו 'סגידה' בלשון גֶז, והחג עצמו הוא יום של צום וטהרה, המבקש לחקות את מעמד הר סיני ולבטא בכך את חידוש הברית בין האל לבני עמו. באתיופיה נהגו בני העדה לעלות לראש הר או גבעה, ואילו בישראל הפכה הטיילת של ארמון הנציב בירושלים למקום ההתכנסות הקבוע. חגיגה ססגונית של פרצופים ובגדים, מסורת וחידוש.

בשנת 2008 חוקקה הכנסת את 'חוק הסיגד', שמכיר ביום זה חג רשמי ויום בחירה. בפועל זהו חג 'פרטי' של בני העדה ובו מתכנסים צעירים, מבוגרים וזקנים, דתיים וחילוניים, ומבלים בצוותא מול הנוף המדהים הנשקף מן הטיילת. כהני העדה ('קייסים') משמיעים תפילות ונאומים, ואחר כך צועדים מקצת הנאספים לכותל המערבי ואחרים נשארים במקום לפיקניקים, כמנהג הישראלים הוותיקים. יש מבני העדה שנוהגים לפקוד בחג הסיגד גם את אתר ההנצחה שבהר הרצל לזכר בני העדה האתיופית שנספו בדרכם לישראל, כדי להזדהות עם אלה שלא הצליחו להשלים את המסע המסוכן.

רגעי התפילה בעצרת הם מרגשים. הנשים כורעות ומתפללות בכוונה גדולה, הילדים והצעירים מביטים בהן בהשתאות. הפערים בין הדורות באים לידי ביטוי בעיקר בלבוש – הנשים המבוגרות לבושות לבן והגברים בחליפות הדורות או בלבוש מסורתי. בהמשך מקבל האירוע צביון של הפנינג לצעירים, עם הרבה שמחת חיים. המבוגרים אינם רואים זאת באהדה, אך בהדרגה משנה החג את אופיו המיסטי-הדתי ומקבל דיוקן חדש ומקומי. השנה חל כ"ט בחשון ביום רביעי, 14 בנובמבר. הייתי שם והנה כמה תמונות שצילמתי.

התמונות הראשונות הן מאתר ההנצחה בהר הרצל.

מכאן והלאה, התמונות הן מטיילת ארמון הנציב.

*

עלמו אישטההוא אמן אתיופי, שעיצב את המדליה המובאת בראש הרשימה והשתתף גם בעיצובה של האנדרטה בהר הרצל. פגשתי אותו בחגיגות הסיגד והצגתי לו כמה שאלות שסקרנו אותי.

איך קיבלת את שמך?
- השם שלי פירושו עולם וגם נוח. אמא שלי העניקה לי את השם.

מה הייתה דרכם של יהודי אתיופיה בקריאת שמות?
- באתיופיה נוהגים לתת שמות לפי אירועים שקרו באותו זמן, לפי מקרים שקרו במשפחה. יכול להיות שזה קשור לתחושות של עצב או שמחה.

איך זיהו באתיופיה כפר יהודי? 
- ב'אמאפייני', הכפר היהודי, יש בית כנסת במרכז. בנוסף יש מתקנים של בעלי מלאכה שאופייניים ליהודים, כגון נול אריגה, כבשן של קדרות או עבודות ברזל (נפחות). בנוסף, אם יש בית קטן מגודר במיוחד סימן שזה כפר יהודי, כי זהו בית נידה. אלה הם מאפיינים של הכפר היהודי שגם מופיעים במדליה.

מה עשו בסיגד באתיופיה?
- חג הסיגד הוא יום של צום ותפילה שמבטא את הגעגועים והכיסופים לירושלים ומזכיר את מעמד הר סיני. מתכוננים להג הסיגד בהכנת מאכלים, כדי לקלוט אורחים שבאו ממקומות רחוקים, ובהכנת בגדים מסורתיים, כי ביום הזה נהוג ללבוש בגד לבן במיוחד. השרביט הוא סמל כבוד לאדם המבוגר במיוחד לקייס (רב).

מה היה חלקך באנדרטה ובמדליה היפה?
- החלק שלי במדליה הוא הצד שמתאר את מאפייני הכפר היהודי; האיורים שלי באנדרטה מתארים את הכפר היהודי, את המסע לירושלים, את הנספים במחנה סודן יחד עם הקברים ואת ירושלים.

עלמו בפגישה משפחתית

על דעת המקום: אזעקת 'צבע אדום' בעין גדי?

November 25, 2012, 10:22 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: המומחה לסלסולי פאות

≪ Previous: ברוך הבא: 'מרחוק ישתחוו לירושלים הקדושה' - חג הסיגד

$

0

0

בולען ובו מים בצבע אדום סמוך לעין גדי (אפרת נקש - צילום טבע, 2003)

מאת יהודה זיו

במבצע 'עמוד ענן' שהסתיים לשמחתנו בשבוע שעבר, 'זכתה' למרבה ההפתעהאף ירושלים בשתי אזעקות אמת, ועתה אפשר לומר עליה, שעל שלושת אלפי שנותיה נתווסף ממ"ד חדש... נראה, שמשגרי הטילים מן הרצועה נתכוונו להוכיח ל'עם היושב בציון' את מירב יכולתם של טילי פָאגְ'ר תוצרת אירן, שמסלוליהם הארוכים שבכולם ולפיכך שולחו לעבר בניין הכנסת בירושלים.

אותם טילי 'פאג'ר'אכן עשו את מסלוליהם למלוא אורכם, אך משגריהם שבו וטעו בחישוב נתיבם המיועד: בשתי הפעמים סטו הטילים סטיה דומה, ובמקום בירושלים, נחתו במזרחו של גוש עציון, סמוך לכפר הערבי בית-פַגָ'אר... ועל כך אפשר לומר, תרתי משמע, 'בעזרת השם': כינויו של הטיל ואף שם הכפר נגזרו מאותו שורש ערבי, פַגַ'רַ (فجر), שמשמעותו 'בקע, פרץ, פצץ', ומכאן גם 'פַגְ'ר' (בקיעת מי מעיין, בקיעת השחר ואף כינויה הערבי של תפילת שחרית).

פאג'ר 5 בדרך לעין גדי (אבל נפל בשטח פתוח)

לנוכח יכולת שילוח 'מרשימה' זו, הופתעו מאזיני הרדיו לפני כשבוע לשמוע הודעת 'צבע אדום' בעין גדי. האמנם עד ים המלח הרחיק טיל זה, שאלנו איש את רעהו בחוסר אמון. ואכן, עד מהרה שודרה התנצלות על ההודעה השגויה: 'טעינו! לא עין גֶּדִיאלא... בית הַגְּדִי!'; אלא שהטעות הייתה כפולה ומכופלת: לא 'בית הַגְּדִי', אלא 'בית הַגַּדִּי'...

בית הגדיהוא מושב דתי, מזרחית לנתיבות וסמוך לעזה, היושב בצדו של כביש עזה-באר-שבע ('דרך 25'), במערבה של שורת 'הַשּוֹבָלִים'. בכינוי זה – 'השובלים' – זכו בשעתם היישובים, שהוקמו ממערב לקיבוץ שובל– בין קיבוץ בית קמה לבין מושב בית הגדי – ואף הכביש, העובר ביניהם ('דרך 293'), נקרא לפיכך 'כביש השובלים'... כינוי זה נולד מן הנוהג, שהיה מקובל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל: גלי העולים שהגיעו למדינה חייבו הקמת יישובים חדשים לבקרים, בקבוצות-קבוצות - שלצורך תכנונן נתנו להן תחילה אנשי הסוכנות היהודית ומחלקת ההתיישבות שלה כינויים זמניים. סמיכותה של אותה שורת יישובים לקיבוץ שובל הולידה אז את הכינויים הזמניים הבאים: 'שובל 1' היה כינויו הראשון של המושב ניר משה; 'שובל 2' – שְׂדוֹת עקיבא (לימים ניר עקיבא); 'שובל 3' – תלמי בִּיל"וּ; 'שובל 4' – שְׁדֵמָה (לימים קְלָחִים); 'שובל 5' – ארגון ניצנה (לימים שדה צבי); 'שובל 6' – פעמי תַּשַׁ"ז (לכבוד י"א הנקודות, שהוקמו בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז-1946); ו'שובל 11' – זְרוּעָה.

מלחמת העצמאות נסתיימה, כזכור, בכיבוש הנגב (מבצע 'עובדה'), ולא לחינם: חזון הפרחת שממות הנגבליווה את ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, עוד מתחילת שנות השלושים. כדי לממש את אותו חזון ואף את משמעות שמו הסמלי של אחרון המבצעים, מיהר בן-גוריון, מיד עם סיום המלחמה, להקים את 'הוועדה לקריאת שמות עבריים בנגב', ואמרו אז עליו, כי גמר אומר: 'בראשית – שמות!', ויקרא במדבר דברים...

על ועדת השמות לנגב הוטל לקרוא שמות גם למושבי העולים, שצצו בצפון הנגב כפטריות אחר הגשם. בתוקף תפקידה, פעלה אותה ועדה כעשרה חודשים, ואולי קצת יותר, בסדרה רצופה של ישיבות, שתיים-שלוש מדי חודש, ובנוסף גם סיורים במרחבי הנגב. ישיבת הסיכום שלה נערכה ביום 29 במאי 1950. עם סיום מלאכתה, הורחבה סמכות 'ועדת הנגב' והוטלה עליה משימה חדשה – 'ועדה למתן שמות גיאוגרפיים' בכל רחבי ישראל. לצדה הוסיפה בינתיים לפעול, גם לאחר קום המדינה, 'הוועדה לשמות יישובים' שעל יד הקרן הקיימת לישראל, ורק באביב 1951 חברו שתיהן ל'ועדת השמות הממשלתית', אשר הוקמה בצד משרד ראש הממשלה.

אל 'שנתון הממשלה' לשנת תשי"א צורפו 'רשימון השמות בנגב', 561 שמות במספר, ואף מפת השמות העבריים החדשים בקנה מידה 1:250,000 (גיליון 2 – ישראל/דרום, אוקטובר 1950, בהוצאת מחלקת המדידות של ישראל), מאילת בדרום עד קואורדינטת רוחב 100 שבין עזה לעין גדי, הנזכרת לעיל... במפה זו צוינו לראשונה השמות החדשים, שקבעה הוועדה – רובם ככולם שמות עבריים לעצמים גיאוגרפיים ורק מיעוטם, מטבע הדברים, שמות יישובים. גם באחרוניםניכר היה לחץ העלייהההמוניתושפעהיישוביםאשרצצובעקבותיה. אלה גרמו לאותה 'ועדתהשמות לנגב'שתעשה, באיןבררה, אתמלאכתה 'בקבלנות', וכך נקבעו אז שמות רבים כלאחר יד.

ראשיתו של מושב בית הגדי בשנת 1949, שעה שקבוצת חיילי צה"ל משוחררים הקימה כאן יישוב בשם 'בנתיב המולדת', אשר התפרק לאחר עת קצרה. ב-1950 הוקם על מקומו מושב עולים, יוצאי האי גֶ'רְבָּה שבתוניסיה, הנמנה עם 'הפועל המזרחי', והוא קיבל, כאמור, את השם 'בית-הַגַּדִּי'. 

השם מתייחס לכאורה לשבט גד, אך זה התנחל, כידוע מן התנ"ך, בַּגִּלְעָד, הרחק מאד ממערב הנגב... מדוע אפוא זכה המושב לשם זה?

נחלת שבט גד על פי התנ"ך (מפה: רן גרסון)

הכל בשל 'מפתמידבא'הנודעת,מןהמאההשישית. במפה זו, ששמות המקומות נכתבו בה ביוונית, צוין בדרום-מזרחה של עזה וממערב ל'Sobila' (שׁוֹבָל) יישובקדום בשם'Bethagidea'. מקומו מזוהה היום עם ח'רבת אַל-גֻ'נְדִי, הסמוכה לקצהו המערבי של 'כביש השובלים', ותרגום שמה הערבי ('חורבת החייל') קולע דווקא לאותו ניסיון התיישבות ראשון, שנכשל... בעקבות צלצול השם הקדום, קבעה 'ועדת השמות לנגב', על רגל אחת, את השם 'בֵּית הַגַּדִּי' למושב החדש ואף ל'חורבת בית הגַּדִי' שבמזרחו. חורבה זו השתרעה בזמנה על פני שטח בן כ-500 דונם, ולאחרונה כמעט שנמחקה לגמרי, בעקבות הקמת אזור התעשייה בצומת בית הגדי, ובקושי נותרו ממנה שרידי הכנסייה של אותו יישוב ביזנטי-נוצרי קדום.

מפת מידבא (מתוך: מיכאל אבי-יונה, 'מפת מידבא - תרגום ופירוש', ארץ ישראל, ב, תשי"ג, עמ' 153). שלא כבמפות ימינו, המכוונות לצפון, המפות בתקופה העתיקה צופות מזרחה (וזה מקור המושג 'אוריינטציה').

אפשר, שאותויישובקדוםנשאבשעתוזֵכֶרגיבורמקומי, בעלידאחת, ולפיכךישאולי לקרואאתשמו 'ביתהַגִּדֵּעַ' – מי שידו נגדעה כולה (שלאכמו 'גִּדֵּם', אשר מידו נותר גדם מן המרפקומעלה, או'קִטֵּעַ', שנקטעה רגלו);ואולי היה זהשיבושהשם 'ביתהַגּוֹדֵעַ' – המרמז על מעשהו הנודע שלשמשוןבעזההסמוכה:כזכור, לפת שמשון בכוחזרועותיואתעמודיהתווך במקדשדַּגּוֹן, 'אשרהביתנכוןעליהם', וכך גָּדַע והפילאותו 'עלכלהעםאשרבו. ויהיוהמתים, אשרהמיתבמותו, רביםמאשרהמיתבחייו!' (שופטים, טז 30-29).

יש רואים גם בשמו של השופט גדעון כינוי, שהוענק לו לימים, על שגדע את הָאֲשֵׁרָה ונתץ את המזבח אשר בצדה (שופטים, ו 27-25), שכן שמו המקורי היה 'ירובעל', שכמקובל בעת ההיא היה שם תיאופורי (הכולל שם אלוהות), ומכאן, אולי, אף 'ביתהַגּוֹדֵעַ'? ואילו לדעת אחרים, שאף אני נמנה עימם, מקור השם 'גדעון' הוא בשורש גד"ע. כמו בשורש הערבי جدع(גַ'דַעַ), אפשר כי ברובד הקדום של לשוננו נגזר ממנו גם הכינוי 'גִּדֵּעַ' במשמעות של 'בן-חיל, בחור כארז'.

כידוע, סיגלה העברית המדוברת בת ימינו, עוד מימי הפלמ"ח, את הכינוי בערבית 'גַ'דַע' או 'גֶ'דַע' (ובנקבה: גַ'דָעִית) כדי לתאר חֶבְרֶה'מָן (ביידיש)... ומי אם לא שמשון הגיבור ראוי לתואר 'גִּדֵּעַ'? אפילו בעזה עצמה מצביעה מסורת מקומית על 'מַקָאם אַבּוּ-אַלְעַזַם' – קברו המקודש של 'בעל העוצמה', הוא שמשון.

השומר אברהם שפירא היה בלי ספק ג'דע רציני... ספרו של אהוד בן-עזר ראה אור בשנת תשנ"ג

מכל מקום, השם 'ביתהַגַּדִּי' מסמלאתהחיפזון, שאפייןאתימיקוּםהמדינה; ועלהטעותבהגייתשמוברדיואומרהפתגםהערבי: החיפזון– מןהשטן!

פרנסות של יהודים: המומחה לסלסולי פאות

November 26, 2012, 9:40 pm

≫ Next: און ושלטון (ג): שמשון בין כרמי תמנתה

≪ Previous: על דעת המקום: אזעקת 'צבע אדום' בעין גדי?

$

0

0

ילדים מחסידות 'תולדות אהרן' מתכוננים לשבת בשכונת מאה שערים (צילום:יואב אלעד, 2007)

במילון אבן-שושן יש הגדרה למי שעוסקת בפאות נכריות (ייצור, חידוש, התאמה, מכירה וכו') – קוראים לה 'פֵּאָנִית'.

מקצוע זה הוגדר אפוא מילונית כמקצוע מגדרי השייך לנשים! האם אין אפשרות לגבר לעסוק בכך? למה בעצם שלא יהיה פֵּאָן?

שמא תאמרו אין גבר שירצה לעסוק בכך, ועל כך אשיב: מי אמר לכם?

אלון אוהב-עמישלח לי מודעה, שאותה צילם לפני שנה בחלון מספרה ליד שכונת בתי אונגרין במאה שערים, וממנה עולה שיש בהחלט גברים במקצוע. אמנם הם לא עוסקים בפאות של נשים – בכל זאת צריך לשמור על הלכות צניעות – אבל פאות יש גם לגברים וגם הן ראויות לטיפול מקצועי.

אפשר להניח שהפֶּאָן שלנו מתמחה בעיקר בילדים, שפאותיהם החלו לצמוח והגיעה השעה להעניק להם את הסלסול הנכון והתמידי. תת-ענף נוסף של התמחות פֵּאָנית הוא ה'חלאקה', כלומר התספורת הראשונה לתינוק לאחר ששערותיו גדלו במשך שלוש שנים. זהו מנהג קבלי שנערך, בדרך כלל, בל"ג בעומר ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. אבל כפי שמתברר מהמודעה, לא מוכרחים לנסוע כל כך רחוק.

אין טלפון. אין תור. פשוט דִפקו על הדלת והיכנסו.

שאלת סלסול הפאות של נערים המשיכה להטריד אותי. איך באמת הם עושים את זה?

מסתבר שגדולי ההלכה עדיין לא נתנו דעתם לסוגיה זו. השטח פרוץ לגמרי ואנשים מסלסלים ככל העולה על רוחם, על פי מנהגי בית אביהם ועדתם. שיטוט קצר בים המרשתת העלה שלל עצות לסלסול שמנדב איש לרעהו.

הנה למשל טיפ שמצאתי ב'פורום חסידות ברסלב':

בפורום חרדי מקצועי (יש כזה דבר) הייתה התלבטות לגבי ה'פרמננט', ואיך עושים שזה לא ייראה 'תימני' מדי אלא משוחרר וטבעי:

גם ויקיפדיה לא קבעה מסמרות, והערך 'פאות' משקף את המנהגים השונים והמשונים בסלסולן:

בקיצור, אין תורה שבכתב ואיש הישר בעיניו יעשה.

רק לבסוף נחה דעתי. זה היה כשגיליתי את ה'רולר גלאט' ('המקורי') – מברשת פלא שבתוך דקה אחת תהפוך כל שיער פרא לסלסול עדין. עפעקטיוו ביי 100%!

און ושלטון (ג): שמשון בין כרמי תמנתה

November 27, 2012, 10:08 pm

≫ Next: בעקבות 'בלדה כושית' של אלכסנדר פן

≪ Previous: פרנסות של יהודים: המומחה לסלסולי פאות

$

0

0

דואר עזה, דצמבר 1956

רשימות קודמות על שמשון
און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון
און ושלטון (ב): שועליו של שמשון


א. ושערי העיר ביד השמשונים...

לאחר שירי שמשון של ימי מלחמת העצמאות, הגיעה העת להטות אוזן ולהעיף מבט בשירי שמשון של מדינת ישראל הקטנה והמתגבשת – שנות החמישים והשישים.

מלחמת השחרור הסתיימה ובחלוף שבע שנים הגיע תורו של 'מבצע קדש', שהחל ב-29 באוקטובר 1956. הכיבוש המהיר של רצועת עזה עורר שוב גל נוסטלגי לשמשון הגיבור. יחיאל מוהר כתב אז ללהקת הנח"ל את הלהיט הגדול 'מול הר סיני' ('לא אגדה רעי'), ובו השורה המפורסמת 'ושערי העיר ביד השמשונים'. העיר היא כמובן עזה.

הנה סרטון שהוקלט ב-1995 ובו מספרים המלחין משה וילנסקי והזמרת נחמה הנדל, שהייתה אז חברה בלהקת הנח"ל, איך נכתב השיר.




וכאן השיר במלואו:

ב. בין כרמי תמנתה

בשנת 1956 כתב דן אלמגור את השיר 'בין כרמי תמנתה', אך על פי עדותו – בלי שום קשר למבצע סיני, ורק מקרה הוא שהשיר נכתב כמה חודשים קודם לכן.

אניזוכר – סיפר לי דן – שפגשתי את המלחין מרדכי אולרי (נוז'יק) בקפה 'נוגה', בו נהג לשבת מוקף אמנים מחפשי חלטורות, והוא ביקש ממני שירים עבור יפה ירקוני. נדמה לי שכתבתי את השיר עבורה. אולרי-נוז'יק זכור גם כמלחין 'שיר הבוקרים' של יעקב אורלנד ('ערבה, ערבה אין קץ').

אכן, יפה ירקוניהיא ששרה שיר זה, והנה היא כאן מלווה במקהלה נמרצת של גברים:



בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה
השיר: דן אלמגור    הלחן: מרדכי אולרי-נוז'יק

שָׁר הַגֶּפֶן לָאֶשְׁכּוֹל - בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה,

בָּא שִׁמְשׁוֹן דֶּרֶךְ אֶשְׁתָּאוֹל - בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה.
בָּא הָעֶלֶם וְיוֹקֵד קְצִיר חִטִּים,

וַיֹאהַב נַעֲרָה מִבְּנוֹת הַפְּלִשְׁתִּים.

אַל תַּגִּידוּ בְּאַשְׁקְלוֹן וְגַת,

כִּי נִצֶּבֶת בַּחַלּוֹן הַבַּת.

בָּא שִׁמְשׁוֹן, גֶּבֶר כְּלָבִיא,

מָה אוֹתוֹ הֵבִיא,

כִּי יִשָּׂא לוֹ בַּת תִּמְנָתָה?

זוּג עֵינַיִם בּוֹהֵק הַתַּן - בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה,

מַה נָּאווּ מִצְּעָדֵי חָתָן - בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה.

שָׁם הָעַיִט, בָּא שִׁמְשׁוֹן לְצָרְעָה,

כְּפִיר שָׁאַג בַּמִּשְׁעוֹל, וּמִי לֹא יִירָא?

וַיְקַדְּמֵהוּ עֶלֶם יְחִידִי

וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי.

הֲתֵדְעוּ מִי אַמִּיץ מִכְּפִיר?

לֹא סִפֵּר לְאִישׁ,

רַק גִּלָּה לְבַת תִּמְנָתָה.

אֶל שְׂפָמוֹ מִצְטַחֵק שׁוּעָל - בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה,

כִּי שִׁמְשׁוֹן לַחֻפָּה הוּבַל- בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה.

מַה יַּגִּידוּ הפְּלִשְׁתִּים עֲרֵלִים?

וְשִׁמְשׁוֹן אָז שָׁאַל חִידוֹת וּמְשָׁלִים:

מַה מִּטֶּרֶף וּמֵעַז מָתוֹק?

וַיָשִׁיבוּ הפְּלִשְׁתִּים לִשְׂחֹק:

הֲתֵדַע מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ?

הוֹי לְךָ, שִׁמְשׁוֹן,

בּוֹגְדָנִית הִיא בַּת תִּמְנָתָה.

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים רָצִים - בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה,

וּזְנָבוֹת מְשַׁלְּחִים גִּצִּים - בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה.

וּבַלֶּחִי קוּם, שִׁמְשׁוֹן, צֵא לַקְּרָב -

וַיַכֶּה אָז יָרֵךְ וָשׁוֹק בְּאוֹיְבָיו!

הַיּוֹדֵעַ עַל סוֹדוֹ לִשְׁמֹר,

אַךְ אֵין לוֹ חֵפֶץ בִּלְּחִי חֲמוֹר.

בְּאִשָּׁה אַל תִּתֵּן אֵמוּן,

מַה גְּבוּרַת שִׁמְשׁוֹן

מוּל אִשָּׁה בִּשְׂדוֹת תִּמְנָתָה?

בארכיון הזמר העברי של קול ישראל השתמרה הקלטה של זמרת הסופרן נתניה דוברת, בליווי מקהלת קצ"ל (קול ציון לגולה) בעיבודו ובניצוחו של מרק לברי. על התקליט נרשם כי ההקלטה נערכה ב-3 בדצמבר 1956, כחודש לאחר סיום המלחמה, ובשעה שכוחות צה"ל היו עדיין בחצי האי סיני.

שיר נוסף שמתאר את שמשון בין הכרמים, בדרך לתמנתה, נכתב על ידי אורי סלע. אינני יודע באיזו שנה בדיוק הוא נכתב, אך הוא בוצע לראשונה בשנת 1975 על ידי אריק לביאבתקליטו 'דיוקן'. הלחן הוא של דוד קריבושי.

בין הכרמים שמשון הלך בדרך לתמנתה
וירא אריה שואג בסבך
וישסעו כגדי
ויעבור שמשון שנית בדרך לתמנתה
וירא נחיל דבורים בגֵב וירד הדבש לפיו.

ומה מתוק יותר מדבש,
מה עז יותר מליִש?
חידה היא ואין איש אשר יפתור את חידתי.
יופייך, דלילה, מתוק מדבש,
אהבתי עזה היא,
הפקדתי בחיקך את סוד חיי וגם מותי.

בין הכרמים שמשון הלך בדרך לתמנתה
וירא אישה מבנות פלישתים
ובלבבו היקוד
ולילה לילה הוא הולך בדרך לתמנתה
חומק אל בית אישה פלישתית
ובלבבו הסוד.

ומה מתוק יותר מדבש...

אל ההיכל שמשון הובל עיוורות עיניו השתיים
המון צוחק סביבו אבל צימחו מחלפותיו
הביאני אל העמודים
חזקני רק הפעם
תמות נפשי עם מות פלישתים
עם מות אהבתי.

כי מה מתוק יותר מדבש...

 

(תודה לרפי בינדר)


ג. רב"ט שמשון בן מנוח

שמשון מכה בלחי החמור – ציור שמן של גווידו רני, 1612

שיר שמשוני נוסף פרי עטו של דן אלמגור הוא 'בלחי חמור', שאותו הלחין אמיתי נאמן בשנת 1960 לתכנית 'הנשק הסודי' של להקת פיקוד צפון. השיר עוסק ברב"ט שמשון בן מנוח שלקח באפסנאות את הנשק הסודי – לחי חמור טרייה. השיר לא נכלל משום מה בתקליט של התכנית ולצערנו לא שרדה אף הקלטה שלו. ואולי עוד תימצא?

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 109

התכנייה של 'הנשק הסודי' (הציורים הם של ג'קי ג'קסון)

חבל, אבל השיר 'בלחי החמור' לא נמצא כאן

בעקבות 'בלדה כושית' של אלכסנדר פן

November 28, 2012, 10:41 pm

≫ Next: לידיעת המחלקה היהודית בשב"כ

≪ Previous: און ושלטון (ג): שמשון בין כרמי תמנתה

$

0

0

חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי (חד"ש), שעוסקת בההדרה מחודשת של שירי בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית שבה היא עצמה הייתה חברה, פנתה אליי לפני כמה שבועות בבקשת עזרה. היא ביקשה לזהות את ייחוסו של אחד השירים שהופיעו בשירון פנימי של בנק"י שנדפס בשנת 1961, תחת הכותרת 'בלדה כושית' וללא ציון שמו של המחבר.

שיר זה מופיע (בשינויי נוסח קלים) גם בשירון של 'מקהלת רון', שנרשם בכתב יד והיום הוא כבר מטושטש וקשה לקריאה, תחת הכותרת 'אור לי דרור – בלדה כושית'. כאן צוין שמחבר המילים הוא אלכסנדר פֶּןוהמלחין הוא קונרד מָן.

אמנם, אלכסנדר פן הזדהה בגלוי עם הקומוניזם וחיבר שירי הערצה רבים לברית המועצות, אך שיר זה אינו קשור כלל לקומוניזם, אלא לשירי העם העוסקים בחרות ובזכויות האדם, שהיו פופולריים מאוד בשנות החמישים, והתפרסמו בפי הזמר האמריקני השחור פול רובסון. זאת ועוד, יודעי פֶּן (על משקל יודעי ח"ן), שפנינו אליהם, לא הכירו את השיר, שכן הוא לא כונס באף אחד מספריו.

אלכסנדר פן (1972-1906)

קונרד מָן היה המנצח והמנהל המוסיקלי של מקהלת רון. מקהלה זו הוקמה בחיפה בשנת 1945, ביזמת המפלגה הקומוניסטית, ופעלה במשך כעשור. המקהלה, שזוהתה כ'מקהלת פועלים', הופיעה ברחבי הארץ ובפסטיבלים דמוקרטיים (קרי קומוניסטיים) ברחבי העולם. הרפרטואר שלה כלל, מטבע העניין, שירי עם ישראליים, שירי פועלים ושירי עמים. בין 'נערי המקהלה' היו גם מי שיתפרסמו לימים כזמרים ושחקנים כמו שמעון ישראלי וראובן שפר.

'מקהלת רון' בניצוחו של קונרד מן - ציור שמן של שבתאי אלדג'ם (2008) התמונה נתלתה בחדר האוכל של קבוצת שילר, אך היום היא נמצאת באולם התרבות

רק מעט מידע ביוגרפי הצלחתי לאסוף על קונרד מָן. בשנות הארבעים הוא היה מורה צעיר וכשרוני למוסיקה ומנצח המקהלה של קבוצת שילר. הוא גם ביים את ההצגה המוסיקלית 'זעקי ארץ אהובה', שעלתה בהבימה בשנת 1953 וזכתה להצלחה רבה בכיכובו של אהרן מסקין. כמה שנים לאחר מכן עזב מָן את הארץ והיגר לגרמניה המזרחית. עם עזיבתו התפרקה גם 'מקהלת רון'. לא מצאתי ידיעות נוספות על קורותיו מאז ואם מישהו מהקוראים יכול להוסיף פרטים עליו – אשמח לפרסם.

על המשמר, 3 בנובמבר 1950

בקטלוג הספרייה הלאומית בירושלים מצאתי רישום הקלטה מאוגוסט 1952 של שיר שכותרתו היא 'נגרו בלדה' (כותרת שהיא לא ממש 'פוליטיקלי קורקט' בימינו), שאותו חיבר אלכסנדר פן, הלחין קונרד מָן (שגם מנגן בפסנתר) ושר זמר בס ושמו מרטין לורנס. האזנתי לשיר ובינגו – זו אכן 'בלדה כושית' המבוקשת.

אך מי הוא הזמר מרטין לורנס? בספרייה הלאומית שמורה הקלטה נוספת שלו ובה הוא שר את 'אגדה' ('על שפת ים כינרת') של יעקב פיכמן בלחנו של חנינא קרצ'בסקי (ראו בהמשך). פרט לכך לא מצאתי מאומה, אך מן ההאזנה לקולו התרשמתי כי העברית איננה שפתו הטבעית ושיערתי כי מדובר בזמר שחור.

הודות לאתר הנפלא 'עיתונות יהודית היסטורית' גיליתי שמרטין לורנס היה זמר בבית האופרה המלכותי בקובנט-גארדן שבלונדון, ובחודשים יולי-אוגוסט 1952 שהה בארץ וגילם את תפקידו של מפיסטו באופרה 'פאוסט'. אפשר אפוא לשער שבמהלך שהותו בישראל 'גוייס' לורנס על ידי קונרד מָן לשיר את הבלדה הכושית.

על המשמר, 29 ביולי 1952

הנה אפוא הקלטה נדירה של שיר זה, שעתה ניתן לקבוע בבטחון שהוא פרי עטו של אלכסנדר פן. המוסיקה שהלחין קונרד מן אינה מתאימה לשירת רבים, ואכן יורם גוז'נסקי, בעלה של תמר, שגם הוא היה חניך בנק"י ואמו שרה ב'מקהלת רון', הכיר את המנגינה וזכר כי מעולם לא שרו אותה בתנועה.

וכאן הביצוע של מרטין לורנס לשיר 'אגדה' (על שפת ים כינרת):

לידיעת המחלקה היהודית בשב"כ

November 30, 2012, 6:15 am

≫ Next: ברוך הבא: סתם יום שישי במאה שערים

≪ Previous: בעקבות 'בלדה כושית' של אלכסנדר פן

$

0

0

אתמול, יום חמישי, נקרא בני הצעיר מישאל למבדקי טייס בבסיס קליטה ומיון של צה"ל בתל השומר. עם שובו סיפר לי על שני נערים שעל פי חזותם החיצונית - כיפות צמר גדולות ופאות מדובללות - נראו כ'נערי גבעות' טיפוסיים, שהסתובבו במקום וחילקו עלונים לצעירים שנקראו באותו יום לבסיס.

מעבר לשאלה כיצד נכנסו אותם נלבבים למחנה הצבאי ובאיזה רשות הם מחלקים שם פלאיירים, נדהמתי לקרוא את התוכן של העלון, שכאמור מחולק בבסיס צבאי.

מאחורי הכרוז הזה עומדים פושעי 'תג מחיר'. אותם בריונים, מכפישי שם ישראל ומחללי שם ה', שעד היום השב"כ המפואר שלנו לא הצליח לשים עליהם את ידו.

הם מסבירים לחיילים החדשים, שחייל נלחם באויב גם אם זה נגד 'טוהר הנשק', ש'תג מחיר' נגד האויב הוא התנהגות מתבקשת (לא ברור אם האויב בהקשר זה הוא רק 'גוי', או אולי גם 'יהודי' שהוא נגד יהודים), שיש לסרב לפקודה הנוגדת את ההלכה וכו' וכו'

אהבתי במיוחד את הקריאה הגלויה לוונדליזם נגד צה"ל ורכושו: 'אם אתה מאמין שרכוש צבאי שמיועד להרס בתי יהודים צריך להיות מושבת', 'אם אתה מאמין שבכוחה של כוס סוכר אחת קטנה להשבית שופל ענק'...

כלומר, דע לך ידידנו המתגייס הטרי, איזה כוח מופלא נמסך בכוס סוכר אחת שאם תישפך למנוע של בולדוזר צה"לי היא תשבית אותו מיד, שהרי העיקר שלא יגרשו יהודים ולא יגנו על 'האויב הערבי'.

וכל זה בתוך הבקו"ם!

אין מילים.

בעלי התוספות

גילי כהן,הכתבת הצבאית של 'הארץ', פרסמה היום (3 בדצמבר) את הסיפור הזה באתר האינטרנט של העיתון,עם תגובת דובר צה"ל.

וגם באנגלית.

---

ברוך הבא: סתם יום שישי במאה שערים

December 1, 2012, 9:18 pm

≫ Next: פרנסות של יהודים: החברה להזזת הרים

≪ Previous: לידיעת המחלקה היהודית בשב"כ

$

0

0

משחקי 'מחבואים' במאה שערים

כתב וצילם ברוך גיאן

צלם כי יזדמן לשכונת מאה שערים, אף פעם לא יתאכזב. תמיד יימַצאו לו שם אתרים, טיפוסים ואירועים שראויים להנצחה במצלמתו. שלשום, בצהרי יום שישי, הסתובבתי בלבה של השכונה התוססת שנערכת לשבת, והנה מעט ממה שצילמתי ברחוב מאה שערים.

קירות השכונה, כך אומרים בירושלים, עומדים בזכות כמויות הדבק האינסופיות שבהן מרחו במשך השנים את ה'פאשקווילים', מודעות הקיר הגדולות. במאה שערים יודעים לספר כי הזמן הטוב ביותר להדביק את הפאשקווילים הוא ביום שישי, קרוב ככל האפשר לכניסת שבת. רק כך תחזקנה המודעות לפחות 24 שעות...

הפעם ראיתי את מדביק המודעות (הפאשקווילער?) בפעולה נמרצת: הנה הוא יורד מהקלנועית עמוסת הכרזות, מצויד בדלי של דבק ובמטאטא הדבקה, מסיר ומקלף מודעות קודמות ומדביק את החדשות.

אחרי שהדביק את הכְּרזה על 'כינוס היסטורי לנשות כלל ישראל' נפנה הפאשקווילער לכרוז חדש – 'החתול והבלעבוסטע'.  כרוז זה הפך מיד ללהיט החם של הרחוב. רק סיים המדביק להדביק וכבר נצמדו אנשים למודעות.  בערך כל עשרה מטרים הודבקה מודעה כזו, ובכל מקום עמדו שניים-שלושה קוראים...

בקריאה מקרוב אפשר ללמוד מהכרוז על 'קומפיין' (רוצה לומר: קמפיין) שקשור במאבק חרדי פנימי סביב חפירות ארכאולוגיות במתחם בית החרושת למלט 'נשר' ליד רמלה, ובשאלות של פינוי או חילול קברים:

נפניתי להציץ בחנות ספרים סמוכה ואת עיני לכד ספר קומיקס – 'קומיקסבא על התורה הקדושה', על פי משליו של החפץ חיים...

ובהמשך הרחוב, ליד ישיבת ברסלב, קיבלו התלמידים לכבוד שבת סוכריות גומי. ההתרגשות סביב חלוקת הממתקים הייתה גדולה. הילדים עמדו סביב לרבי ודחפו אחד את השני כדי להגיע אל הממתק הנחשק...

סתם יום שישי במאה שערים...

פרנסות של יהודים: החברה להזזת הרים

December 2, 2012, 2:10 pm

≫ Next: על דעת המקום: לראות את התנ"ך

≪ Previous: ברוך הבא: סתם יום שישי במאה שערים

$

0

0

רמי נוידרפר עבר לפני כמה שבועות ברחוב ההגנה בתל אביב, נשא עיניו השמימה ונדהם לגלות בגובהו של אחד הבתים שֵׁם של חברה שעליה לא שמע מעולם.

מה עושים בחברה הזו? תהה רמי. האם המנכ"ל הוא סִינָי ועוקר הרים, שכמו האמורא ריש לקיש גם מסוגל לטחנן זה בזה? האם זו היא החברה שתביא את ההר אל מוחמד או ההפך?

פניתי אפוא ל'גוגל' כדי לברר את הסוגיה, ואכן אין זו טעות. יש חברה כזו בישראל, וכך היא מציגה את עצמה:

אולי הם באמת יודעים להזיז הרים ואולי הם סתם מתיימרים, אבל המדור 'פרנסות של יהודים' מצדיע ל'חברה להזזת הרים' על השם המקורי שבחרה לעצמה.

על דעת המקום: לראות את התנ"ך

December 3, 2012, 2:12 pm

≫ Next: און ושלטון (ד): וילך שמשון עזתה

≪ Previous: פרנסות של יהודים: החברה להזזת הרים

$

0

0

תנ"ך בגובה העיניים (אוסף פרטי)

מאת יהודה זיו

ביןתש"ג (1943) לתש"ה (1945) נמניתיעםהפלמ"ח, בכיתתהסייריםשלפלוגהב'. אם שואלים אותי במה נתייחדו סיירי הפלמ"ח, יש בפי תשובה קולעת: רבים אומרים היום, כי עם ישראל קיים בזכות 'בחורי ישיבה', ואילו אנו היינו, פשוט, 'בחורי הליכה'... כך למדתילהכירהיטבאת הארץ דרךהרגליים, וכך למדתי אף 'לראות' את התנ"ך!

לפני כןלאהייתיכללחובבתנ"ך,להפך.אמנם, עםסיומושלבית הספר 'העממי' (כךקראואזעדייןלבית הספר היסודי, מכיתהא'עדח') הוענקלי ספרתנ"ךמלא, עםהקדשהנמלצתבשערו,אךמבית הספר התיכוןיצאתימרוחק ומסויגביותרמספר הספרים.לצערי, לימדואותימוריהתנ"ךלקרואבובלבד,אךלאלראותאתהמסופרבו! ואף על פי כן, נטלתי עמי אתספרהתנ"ךאלהפלמ"ח,אךורקבשל מצוות כיבודאב – אשרסייעליבאריזתמזוודתיוהעיר, כבדרךאגב, כי'מאזומעולםנשאעמוכליהודי,בצאתומביתו,ספרתהליםבתרמילו,ואילואתה, נערעבריבארצנוהמתחדשת, מןהדיןשיתלווהאליךספרהתנ"ך'.אךהספרנותרבתוךהמזוודה, מתחתלמיטתיאשרבאוהל, וכלללאטרחתילעלעלבו.

מישלימדאותילראות את התנ"ך, ואף לקרואבומאהבה,היהמ"כהסייריםשלי,איציק(יצחק) הלוי. באחדהמסעות, יצאנו ממחנה האוהלים שלנו בקיבוץ גבעת ברנר לעבר הרחברון,כדי לערוך ביקור ביישוב חדש, כפר עציון, אשר לא מכבר עלה על הקרקע. לימים הוליך איציק, באותה דרך, גם את מחלקת הל"ה ('מחלקת ההר') הנודעת, בדרכה לתגבור ה'גוש'. בראשתלבית שמש חנינוללינתלילה, ולעתשקיעהצפינוממרומיועלנחלשורקאשרלרגליו. איציק שלףבמפתיעמתוךתרמילוספר תנ"ךוהושיטולי. בבואי אל הפלמ"ח הסתרתי, כמיטב יכולתי, את העובדה, שאבי הוא מנהל בית הספר של המושבה רעננה – שהרי 'טִילִיגְנָאט'(אינטליגנט)היה מכינויי הגנאי החריפים ביותר בלכסיקון הפלמ"ח. אך לימים הגיע אל מחלקתנו עוד בן רעננה, שבראותו אותי שאג בשמחה: 'אהלן, בן המנהל', וכך התגלה סודי הכמוס... רק לאחר נפילתו של איציק נודע לי, כי אף הוא היה 'בן מנהל'. בשעתו ניהל אביו, משולם הלוי, את בית החינוך לילדי עובדים בירושלים, אך איציק ידע להסתיר את היותו גם הוא 'טיליגנאט'.

יצחק הלוי (1948-1925)

איציק פנה אלי ואמר: 'בן המנהל, קח וקרא!'. הספר היה פתוחבשמואלא', פרק ו – סיפור הפרותהנושאותאתארוןה'. ובעודיקוראהושיטאיציקלפתעאתידו, הצביעאלתחתיתהעמקוקראבקולעָצוּר: 'ראו! הנההעגלהעוצרתשָׁם, בשדהיהושעבית-השִׁמְשִׁי!'. ואכן, בדממתהערבהיורדעלינוראינו במו עינינו אתהפרותמישירותבמסילהעלדרךבית שמש, הולכותהלוךוְגָעֹה, סרניפלשתיםמתייצביםמרחוקואנשיבית שמש זוקפים קומתם בשמחה מקציר הקמה למראהארוןה' הקרבובאאליהם. ממרומיהתלהבחנואפילובאבןגדולה– היאהאבןבשדהושליהושע, שעליההקריבואתהפרותוהעלואותןלעולהבעציהעגלההמבוקעת... 

אתכלאלהראינו ממש, וכך הפך נחלשורק, שםלמטה, מסתםנחלל...תַּ-נַחַל! פתאוםנתבררלי, כיעדאזרקקראתיאושמעתיתנ"ך– אךמעולםלאראיתי, ואףלא מיששתי בפועלאתהמסופרבו. כךלמדתי, בזכותאיציק, לנהלדו-שיחביןהתנ"ךלביןהנוף, ומכאןואילךהיוהמסעותבנופיהמקראמוחשייםומרתקיםהרבהיותר! 

הפלישתים משיבים את ארון הברית כשהוא נישא על גבי פרות ציור קיר בבית הכנסת של דורא-אירופוס (מאה 3 לספירה)

בראשיתדרכיבהוראה נהגתי לשובולעלותעםתלמידייאלראשתלבית שמש, לקרואבאוזניהםאתפרשתהפרותהנושאותאתארוןה', ולהצביעבנקודתהשיאשלהסיפוראלהאבןהגדולה שלרגליהתל. איןספק, כי 'שיטתאיציק' פועלת... באחתהפעמים טיפס איתנו,אלראשהתל,אפילונהגהאוטובוס. בעודימצטטמספרייהושעושופטיםאיךהתנחלכאןדן, איךהציקוהפלשתיםלדןואיך,בסופו של דבר, 'נשבר' דן, עקרמנחלתוצפונה, כבששםאתהעירלַיִשוקראלה 'דן' – לאיכולהיהנהגהאוטובוסלהתאפקוקרא: 'באגד זהלאהיהקורה!'... ועל כךנאמר: 'מן-"אגד" תראהאתהארץ'...

לימים, משנוסףעלספרהתנ"ךשבתרמיליגם 'מדריךארץ ישראל' שלזאבוילנאי,נודעולימקומותנוספיםבהםאפשר 'לראותאתהתנ"ך'. למשל, מלחמתדוד בגָּלְיָת בעֵמֶקהָאֵלָה, שם נהג וילנאי להציגבפניהמטייליםעמואפילואתאבןהקלעאשרידהדוד במצח הפלשתי, למרותהכתובהמפורש 'ותטבעהאבןבמצחו' (שמואלא, יז 49)...

בראשעמק רפאיםבירושלים, ליד 'מזרקתהאריות' הניצבתשםעתה, הייתיפותחאתספרהתנ"ךבפרשת 'פילגשבגבעה' (שופטים,יט) וקוראעלהאישהלויונערו, הצופיםלעבריְבוּס(לימיםירושלים) אשרמנגד; בקרןכרמל(מֻחְרַקָה) קראתיבאוזניתלמידייאתפרשתהוויכוחביןאליהולנביאיהבעל (מלכים א, יח), ובסיומההייתימריםאתקולי: 'ויורידםאליהו [אתנביאיהבעל] אלנחלקישון– וישחטםשָׁם!!!" (שם, 40), ומפנהאתאצבעיכלפינחלקישוןהנשקףלרגלינו, בבקעתמגידו. 

פסל אליהו במנזר הכרמליתים בקרן כרמל (מוחרקה). הפסל, שנעשה על ידי נזיר מבווריה, הובא לארץ בשנת 1914 אך נפגע בימי מלחמת העולם הראשונה. בסוף שנות החמישים הוצב פסל חדש (צילום: יהודה זיו, 1947)

הפסל המקורי של אליהו נמצא היום בנצרת, בביתו של הפסל נג'יב נופי, שהכין את הפסל החדש (צילום: יהודה זיו)

בראשתליזרעאלעסקנו,מטבעהדברים,במלחמתוהאחרונהשלשאולהמלך, אשרחנהעםצבאו 'בָּעַיִןאשרביזרעאל' (שמואלא, כט 1), לרגלינו ממש. משם אףצפינולעברשדההקרבהליליביןגדעוןו'המלקקים', החונים 'עלעיןחֲרֹד' הסמוךבמזרח, לביןהמדיינים (שופטים,ז 1). ובאחתהפעמים, בהעלינואל ראש התל, אף זכינו בחווייתראיהנוספת. באותויוםנשבהרוחקדים, ולפתעראינובבקעתבית שאן – הנשקפתבמזרחעלרקעהריגלעד – עמודאבק מתקדםבמהירותלעברנו עם הרוח. כהרף עין, בטרםייעלםמעינינו, מיהרתי לפתוחאתספרהתנ"ךבפרשתמרדיֵהוּא (מלכיםב, ט 20-16): 'והצֹּפֶהעֹמֵדעלהמגדלביזרעאלויראאתשִׁפְעַתיֵהוּאבְּבֹאוֹ, ויאמר... והמנהגכמנהגיהואבן-נִמְשִׁי, כיבשגעוןינהג!'. ואכן, אף אותועַלְעוֹל אבק כאילו ירד מן הגלעד ומיהר לעבר תל יזרעאל, כמומשוגע... אגב: האנגלים, שאף הםחובביתנ"ךנודעים, מכניםנהגפרועבשם Jehu (יהוא)...

כך למדתי לראות את התנ"ך בכל מקום, וכך למדתי אף 'לראות' ולהבין מטבעות לשון מקראיות, שהפירושים שנתנו להן בשעתם מורי התנ"ך שלי לא הניחו את דעתי. הנה כמה דוגמאות מתחום 'תורת הנפש':

א. שָׂם נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ

העושה מעשה נועז ומסכן בתוך כך את חייו, מתואר במקרא בהשאלה כמי ש'שָׂםנַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ' (יפתח –שופטים, יב 3; דוד –שמואל א, יט 5; בעלת האוב –שם, כח 21; תהלים, קיט 109; איוב, יג 14). מהו המצב המצויר בביטוי זה? אפשר, שישמאחריואירועמוכרוידועבנחליהאכזבהאופיינייםלארצנו: בעקבות פרץגשםבלתיצפויהםמתחיליםלפתעלהוליךזרימהשטפוניתאיתנה, בעיקרבחבליהמדבר, ומכאןהכתוב: 'שובהה' אתשביתנו, כאפיקיםבנגב' (תהלים,קכו 4). עוברי אורחמוצאים  עצמםבמפתיעכשדרכםחסומה, וכדילהמשיךבההםמבקשיםלהםמקוםנוחלמעבר. אךכיוןשאינםיודעיםבוודאותמהעומקהמיםבאותומקום, הםחוציםאותםבזהירותואתחפצי הערךשלהםהםנושאיםבידםהמורמתלגובהרב, ככליכולתם. ומיאםלאנפשהאדםהיאהנחשבתוהיקרהלומכל? על כןמצטיירמעשהנועזומסוכןכאחיזהבנפשבידמורמת, כדילשמורעליההיטבמכלסכנה...

ב. הִשְׁלִיךְנַפְשׁוֹמִנֶּגֶד

אךאם 'אֲפָפוּנִימַיִםעַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי' (יונה,ב 6) או'בָּאוּמַיִםעַדנָפֶשׁ' (תהלים,סט 2) – כלומר, עומקהמיםרבומחייבלחצותםבשחייה– וכיוןשעובר האורחזקוקאזלשתיידיו, הואמשליךתחילהאתצרורחפציואלעברוהשנישלערוץהנחלהגועש... לאלחינםאנומוצאיםבאותוענייןגם 'וישלך אתנפשומנגד' (גדעון – שופטים,ט 17). ואכן, יש מי שמשליך את צרורו אל מעבר לזרימה שבערוץ בקשת תלולה, עד שזה נתלה על ענף אחד השיחים – וכמוהו 'חייך תְּלֻאִים לך מנגד' (דברים, כח 66); ויש מי שנחפז לצאת אל מול הסכנה ואיננו נותן כלל את דעתו על כספו ותעודותיו, שעונו ומצלמתו הנותרים מאחריו, שהרי אמיץ לב הוא ובז לעניינים ארציים שכאלה. 

בשבוע שעבר יצא בני אלון לטיול בנחל אוֹג שבצפון מדבר יהודה ותיעד במצלמתו תחילתו של שטפון. הצפייה בסרטון המרשים ממחישה היטב מה פירוש 'שם נפשו בכפו'...

ג. חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת

כידוע, התמרוריםשלימיקדםהיורְגָמִים–גליאבנים, שפונומןהדרךונערמובצִדהכשהםמצייניםאתמהלכהלמרחוק. בימינונתחדשהשם 'רֹגֶם' בעקבותרֻגֻ'ם (رجم), 'גלאבנים' בערבית, שבומכונהתמרורכזהבפייושביהמדבר. השורשרג"םמשמש גם בעברית בהוראת 'זרק, השליך', ככתוב: 'וַיִּרְגְמוּאֹתוֹ [אתעָכָן] כלישראלאבן...ויקימועליוגלאבניםגדול,עדהיוםהזה' (יהושע, ז 26-25). נראה, כיגם המילה 'מרגמה' היא במקורה ערימת אבנים ('כצרור אבן במַרְגֵּמָה' – משלי,כו 8), ואף 'תִּרְגּוּם' ו'תַּרְגּוּם' ('כָּתוּבארמיתומְתֻרְגָּםארמית' – עזרא, ד 7) נגזרומשורשרג"ם, כלומר 'השלכה' מלשוןאללשון. בערביתמשמשהשורשרַגַ'מַגםבמשמעות 'קלל' ('אַעֻזֻּבִּאללָּהמִןאֶ-שַּׁיְטָאןאֶל-רַגִ'ים', דהינו אשיםמעוזיבאַללָּהמפניהשטןהמקולל שיש לרגמו), אולימשוםשעונשהרגימהמְלוּוֶה, בדרךכלל, גםבחרפותובגידופים. אףבמקראאנומוצאים: 'ושִׁמְעִי  הולך בצלע ההר לְעֻמָּתוֹהָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל באבנים לעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר' (שמואלב,טז 13), ופסוקזהמלמד, כיגםבלשוננוקל"ל, סק"לואףרג"םעוליםבקנהאחד! 

משמעותוהכפולהשלרג"ם מאפשרת להעלות השערה נוספת, באשר לציון לשבח שהעניקה דבורה הנביאה לבני שבט זבולון: 'זְבֻלוּןעםחֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת' (שופטים, ה 18). שמא השימושבשורשחר"ף – כמובצירוף 'קילל/השליך' – אףהואמכווןכאן אלהביטויהציורי 'השליךנפשומנגד'?

ואם בענייני סקילה ורגימה עסקינן, נסיים בקטע המצחיק עד דמעות מתוך סרטם של בני חבורת 'מונטי פייתון', 'בריאן כוכב עליון' (1979), כאשר בני ירושלים סוקלים באבנים את מי שמעז להגות בקול רם את שמו המפורש של אלהי ישראל... 

און ושלטון (ד): וילך שמשון עזתה

December 4, 2012, 10:02 pm

≫ Next: תשורה קטנה לחג: חנוכה של קלפים ובולבוסין בעיירה מוטלה

≪ Previous: על דעת המקום: לראות את התנ"ך

$

0

0

שמשון סוחב על גבו את שערי עזה  William Anderson Scott, The Giant Judge: Or The Story of Samson, 1858

רשימות קודמות על שמשון

און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון
און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

און ושלטון (ג): שמשון בין כרמי תמנתה

שמשון קשור כמובן לעזה, ולשערי העיר שאותם סחב על כתפיו הרחבות, ומיתוס עתיק זה חלחל גם למלחמות ישראל ולזמר העברי. אמנם מבצע קדש הסתיים ועזה הוחזרה לידי המצרים, ל-11 השנים הבאות, אך מלחמת ששת הימים החזירה אותנו שוב למקום המקולל. אז עוד חשבנו – הו, תמימות קדושה – שנצליח 'לביית' אותם...

הנה שלושה שירי שמשון שנכתבו במשך שלוש שנים עוקבות (1970-1968), אחד בכל שנה ושנה.

א. שמשון, קים שוין...

בשנת 1968 כתב יוסי גמזואת 'לֵךְ לעזה' עבור להקת פיקוד דרום, שחידשה אז את הופעותיה בתכנית 'בזמר לדרום' (ובגרסה מאוחרת יותר: 'זמר בדרום'). הלחן הוא של יוסי ואלד והסולן הוא גדי אורון.




לך לעזה, לך לעזה
מה זה לך, אני כבר כאן!
כי אצלנו, אין זו פראזה,
זהו עסק מסוכן.

מספרים כי עוד בזמן עתיק-יומין,
המצרים שלחו מעזה פַדַאִין.
ואפילו לשמשון עצמו, ימים רבים,
הם עלו, חביבי, על העצבים.

בתחילה כשהם המשיכו להציק,
הוא ביקש: תפסיקו עם הפוילע-שטיק!
אך כשהם צחקו לו: לך לעזה! הוא הלך,
כי היה לו חוש הומור מוזר כל כך...

לך לעזה...

כשראה שמשון שהמצב חמור
הוא הזהיר אותם שיערוך ביקור,
הם אמרו לו: 'שמשון, קים שוין' וחיכו לנאום,
אבל הוא לא רץ להתלונן באו"ם.

הוא פשוט את שערי העיר דיגדג
ועקר אותם בלי פלייר ומברג.
ומאז, יא שייך, זכרו בעזה את שמשון
עד ימי נבוכדנאצר הראשון...

לך לעזה...

אך כיום שמשון אחר, מן השריון,
בא לעזה עם פטון וסנטוריון.
את דלילה הוא לא מצא כאן, אך אומרים בסוד,
שההתנגדות היתה דלילה מאוד.

הוא ניכנס ושח: מה יש להתרגש,
כבר ביקרתי כאן, בחמישים ושש.
לא שזה נעים לי, אך אם דווקא הם רוצים,
נישאר כאן עד שיתפסו את הפרינציפ.

לך לעזה...


פירושונים:

* 'פדאין' – הכוונה לחוליות מסתננים ערביים שבשנות החמישים פלשו ליישובים ישראליים בעיקר בנגב (אך גם בשרון ובשפלה), גנבו תוצרת חקלאית ולא פעם גם רצחו. 'פעולות התגמול' כוונו בעיקר נגדם ונגד משלחיהם.

* 'שמשון קים שוין' מתייחס לבדיחה יהודית עתיקה עם גרסאות רבות, שאחת מהן הולכת כך: מחלקת חיילי מארינס, שלפני כיממה נחתו בקוריאה, מסתובבת בג'ונגל. פתאום, גשם זלעפות. כל המחלקה נכנסת לאחת המערות. הקצין היהודי אומר לאחד החיילים, יהודי גם הוא, שישמור ליד פתח המערה ויודיע לו מתי הגשם ייפסק. כעבור כשעה ומחצה קורא החייל למפקדו: 'שמשון, קים שון, די זין שאנט שוין!' (שמשון, בוא כבר, השמש כבר זורחת). אחד החיילים האמריקנים אומר לחברו: 'היהודים האלה משגעים אותי. יום אחד בקוריאה וכבר הם מדברים קוריאנית...'

* פטון וסנטוריון – שמות הטנקים שהיו בשימוש בצה"ל במלחמת ששת הימים.

ב. איזה גבר... 

נסים אלוני (1998-1926)

את השיר 'בלדה בשחור לשמשון הגיבור' חיבר נסים אלוני, האחד, היחיד והמיוחד, עבור שלישיית הגשש החיוור, ועיבד יאיר רוזנבלום על פי לחן גיאורגי עממי. השיר נכלל בתכנית 'קנטטה לשווארמה' משנת 1969. לצערי, בשל מגבלות זכויות יוצרים, אין אפשרות להעלות את שירי 'הגששים' ליוטיוב ולאינטרנט. נצטרך להסתפק במילים הנפלאות והמופרכות 'על הגבר רב המכר', על 'הפלישתית ששמה קיקי' ו'אל תגישו בג"ץ':

הו אחים שמעו נא זמר
תן קולך בזמר, נער!
שזימרו באשקלון
הבה, הבה!
על הגבר רב המכר
איזה גבר, אח יא באבא!...
שקראו אותו שמשון
אל תגידו בגת
דונט טוק שטויות אין ניו-יורק
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

כן הוא היה כבר נזיר בתוך נער
איש לא מצא בו אף גרם של חולשה
ורק כדי ללמוד ת'אויב שבשער
הוא נקט בשיטה של חפש ת'אישה
שה, שה, לא לסלסל
לא ישדרו זאת בקול ישראל
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

אז הוא בשביל הפלישתית ששמה קיקי
הוא קרע אריה כמו דג
רק שהקיקי ת'דבש היא ליקקה
עם דוד שקנה לה דירה על הגג
אל תגידו בלוד!
אריה זה אריה אך דירה זה לחוד
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

וילך שמשון עזתה
לבקר איזה פזיזה
היא לא פתחה לו בכלל את הדלת
אז הוא הרים שם את כל המזוזה
זה, זה עזה, אחי
הזדעזע גם שער ה-ל"י
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

הו, אחים, בלב פצוע
הוא הלך לבית תפילה
ואת מי הוא גילה ביציע?
הו בראדרס - מאדאם דלילה!
לה לה לה לה, שרו בגת.
שה, שטיל בבית המשפט
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

זאתי לקחה לו את מה שנשאר לו
כמה דולרים, שעון, מטרייה...
אך כשהתחילה באוזן ללחוש לו
נשרה מראשו גם פאה נכרייה!
אל תגידו בצפת
הייתה לו קרחת בת עשר קראט
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

מר ומוזר הוא חזר למולדת
הוא מנגן בקפה שממול
אך עד היום מספר הוא ברטט
על הפלאות שקרו לו בחו"ל

מה יש לספר, שעוד לא סופר ואני לא סיפרתי?...
ספר על השועלים.
בעניין הלחיים של החמורים, שמשון!
שוד החליפות, שמשון!
החידות, החידות, עם העגלה, שמשון!
טוב, מה אני אגיד לכם... ויהי -
אחרי הצהריים!...
ארבע וחצי, רבע לחמש, חמש -
האולם היה -
מלא, מפה לפה!...
כל הכרטיסים אזלו!
יעני "פול האוס".
שמתי את היד הזאת -
על העמוד בפרונט -
ואת היד ההיא -
על העמוד ההוא
נשענתי קלות
איי!
וצעקתי כבדות
"תמות נפשו עם הפלישתות!"
אה, בערך...
ו...?
לא מתו הפלישתות.
חיות וקיימות לנצח נצחות!
רק אני, שמה הייתה קבורתי.
אין דבר יא באבא, העיקר שאתה בריא.
אל תגידו בגת
אל תגישו בג"צ
את המוות נשים עשו לו
את המוות נשים עשו לו
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו!

ג. תספורת לא עשיתי...

בשנת 1970 חיבר יורם טהרלבאת השיר 'פלישתים עליך שמשון' עבור להקת פיקוד מרכז, לתכניתה 'ליד הירדן'. הלחן הוא של יאיר רוזנבלום, ואת הקליפ צילמו בחוף קיסריה, עם תפאורה תנ"כית דה-לה שמאטע...



אבי היה מנוח,
תמיד חיפש מה נוח,
עשה רק מה שנוח, ולא ניסה להתאמץ.
אמי הטובה,
לא קיבלה אהבה,
ושנים נשארה עקרה כמו בול עץ.

עד שפעם באמצע החודש,
ביקר אצלה רוח הקודש,
ואת רוחה השיב הוא לתחייה.
ורק אמר לה ליידי,
יותר אל תפחדי,
כעת חיה תלדי, והיא ילדה חיה.

פלישתים עליך שמשון,
פלישיתים עליך שמשון שמשון,
פלישתים עליך שמשון.

יין לא שתיתי,
תספורת לא עשיתי,
בנות כלל לא ראיתי
עם כך נגזר עלי לחיות.

מחוסר עיסוק,
ומחוסר סיפוק,
מצאתי תחביב,
להרוג אריות

עד שפעם באמצע הלילה,
פגשתי אותה דליילה,
אמרה לי מתלטפת כמו טלה!תפסיק להיות בסדר,
תגמור כבר עם הנדר,
תבוא אלי לחדר,
ושם תהיה אריה.

פלישתים עליך שמשון,
פלישתים עליך שמשון שמשון,
פלישתים עליך שמשון.

יין שם לגמתי,
בחורה טעמתי,
אולם עוד לא הסכמתי,
את התספורת לקצץ.

כי מי בי אני?
כל כוחי ואוני,
טמון בשיער הקשה כמו בול עץ.
ומאז כמו אבי המנוח,
עושה לי אני מה שנוח,
כי העולם הוא רע ומלוכלך

יושב לי עם גיטרה,
אוכל צנונית ובררה,
אם בת זוגי קצת הרה,
זה בטח ממלאך.

פלישתים עליך שמשון,
פלישיתים עליך שמשון שמשון,
פלישתים עליך שמשון.

תודה לדן אלמגור, רפי בינדר ונחומי הרציון

תשורה קטנה לחג: חנוכה של קלפים ובולבוסין בעיירה מוטלה

December 6, 2012, 10:13 pm

≫ Next: פה ושם בארץ ישראל: כן כך נראית העיירה שלי...

≪ Previous: און ושלטון (ד): וילך שמשון עזתה

$

0

0

חיילים יהודיים בצבא גרמניה חוגגים חנוכה על אדמת פולין, 1916

רשימות קודמות על חנוכה

תשורה קטנה לחג: לכבוד החנוכה (וגם לחג המולד הממשמש ובא)

שבחי מעוז


בספרות העברית שמור מקום של כבוד לזיכרונותיו המקסימים של חיים צ'מרינסקי, 'עיירתי מוטלה'. זיכרונות אלה, שאותם פרסם לראשונה חברו אלתר דרויאנוב בשנת 1922, בכרך ב' של 'רשומות', הוהדרו על ידִי מחדש לפני כעשור (תשס"ב) וראו אור בהוצאת מאגנס.

צ'מרינסקי (שכינויו הספרותי היה ר' מרדכילע) היה דמות מיוחדת במינה והארכתי לספר עליה במבוא למהדורה החדשה. הוא נולד בעיירה הקטנה מוֹטֶלֶה (Motol) שבפלך גרודנה (בלארוס של ימינו), כנראה בשנת 1862 (הוא עצמו לא ידע את שנת הולדתו המדויקת), ועזב אותה בשנות השמונים לאחר נישואיו. מכאן ואילך נע ונד, החליף עבודות ואידאולוגיות, אך את עיקר פרסומו קיבל כעיתונאי יידיש, פובלציסט ופיליטוניסט, שאהב בעיקר לתרגם ולכתוב משלים.

'אם ישאלוני', כתב עליו ידידו יהודה נובקובסקי, 'מי היה חיים צ'מרינסקי? אשיב: מה לא היה חיים צ'מרינסקי? הוא היה אתיאיסט מובהק, "כופר בעיקר" בעל רגש דתי עמוק. כעסקן ציבור הוא היה ציוני, טריטוריאליסט וסוציאליסט, ולא משום שלא הבין את השיטות השונות או שהיה נעדר עקרונות. הוא פשוט התקשה להגדיר את עצמו...'

את זיכרונותיו ממוטלה – הידועה בתולדות ישראל כעיר הולדתו של חיים וייצמן (ועוד אישים חשובים נוספים) – כתב בבית חולים ביקטרינוסלב, בהיותו על ערש דווי. שם, בודד ורחוק מילדיו, הזכיר לו אלתר דרויאנוב התחייבות שנטלו שניהם על עצמם: 'איש איש מאתנו יכתוב את עיירתו, סדרי חייה, מנהגיה, פרנסותיה, פרצופי טיפוסיה, כפי שהם שמורים בתוך זיכרונו'.

צ'מרינסקי נענה לאתגר והחל לחבר את זיכרונותיו בעברית. מחלתו כפתה עליו לשכב אך ורק על גבו, ולפיכך הוכרח לכתוב בעיפרון ולא בעט. הוא כתב יום ולילה, מתוך יסורי גוף ונפש, וזמן קצר לאחר שהשלים את הזיכרונות נפטר, בג' בשבט תרע"ז (26 בינואר 1917). הזיכרונות המלבבים ראו אור רק לאחר מותו.

בפרק 'ימי חנוכה ומאכליהם' נזכר צ'מרינסקי בילדותו, במשחקי הקלפים המשפחתיים ולבסוף בסעודה החגיגית שאותה הוא מתעד בפירוט מעורר תיאבון.

הנה פרק הזיכרונות ואחריו מאמרה של רונית ורד שיחד עם שרי אנסקי שִׁחזרה לפני שנה את ארוחת הבולבוסין במוטלה.

*

בחנוכה אשתקד שחזרו עיתונאית האוכל רונית ורד והבשלנית שרי אנסקי את ארוחת חנוכה החלבית של משפחת צ'מרינסקי. על סמך הזיכרונות דלעיל הן בישלו בכיף את מרק הקרופניק ותבציק הבולבוסין. כתבתה של רונית ורד, במדור 'פינת אוכל', התפרסמה ב'מוסף הארץ' (23 בדצמבר 2011). 

בתיאבון!