עונג שבת (עונ"ש)

חיים נחמן ביאליק, ספר הדברים, 'אופיר, ברלין וירושלים תרפ"ב (איור: תום זידמן-פרויד)

לא מכבר פרסם גיא זהבי רשימה באתר 'בא במייל' ('האם "שם מעבר לקשת"הוא שיר ציוני במסווה?'), ובה טען כי אם נתרגם לעברית את השיר הידוע Over the Rainbow, שחובר בשנת 1939 עבור הסרט 'הקוסם מארץ עוץ', נגלה שמדובר בשיר ציוני למהדרין, שכן המחבר נכסף בו לארץ שבה השמיים כחולים והחלומות מתגשמים.

רשימה זו – שלמעשה אינה אלא פלגיאט מרשימה באנגלית, שאותה פרסם שמחה יעקובוביץ ('הארכאולוג העירום') בבלוג שלו כבר במארס 2014 – נשלחה אליי על ידי כמה קוראים. התייחסתי אליה בתגובות לפוסט שפרסמתי בעונ"ש לפני כשנתיים וכותרתו הייתה 'הקשת שבענן ומעבר לה':

הרשימה שהתפרסמה ב'בא במייל'על 'ציוניותו'כביכול של השיר 'מעבר לקשת'היא קשקוש גדול ורק מוכיחה עד כמה פריכה ונזילה היא ההגדרה של 'שיר ציוני'. אין שום קשר – גלוי או סמוי – בין השיר שנכתב לסרט 'הקוסם מארץ עוץ', לבין ציונות או פלשתינה-א"י. לפעמים – כמו שאמרו על פרויד – 'ארון'הוא סתם ארון ולא צריך לחפש משמעויות נסתרות.

מותר ליהודי אמריקני לכתוב פנטזיה על ארץ עם שמיים כחולים, שם כל החלומות מתגשמים, ולא לחשוב בכלל על ארץ ישראל. יש עוד כמה ארצות בעולם (ומחוץ לעולם) שיש בהן שמיים כחולים והלב נושא אותך לשם...

מחברי השיר, הפזמונאי יִיפּ הרבורג (מת 1981) והמלחין הרולד ארלן (מת 1986), אכן היו יהודים, אבל שניהם חיו שנים ארוכות לאחר הקמת מדינת ישראל. הם היו מפורסמים מאוד (וגם עשירים מאוד מתמלוגי השיר), התראיינו על השיר עשרות פעמים, ויכלו לספר שהתכוונו לכך, ולו ברמז – אבל הם מעולם לא אמרו זאת. הם גרו בארצות הברית, לא בברית המועצות, ולא היו צריכים להסתיר את ציוניותם. בקיצור, אין בפרשנות זו לא קורט ולא קורטוב של אמת.

פניתי גם לידיד הבלוג, דן אלמגור, וביקשתי לשמוע את תגובתו. כרגיל, הסיפור הזה הזכיר לו סיפור אחר לגמרי, שקשור איכשהו בקשת, בייפּ הרבורג ובגיורא גודיק...

איור: נעם נדב

מאת דן אלמגור

ביולי 1964, בחופשת הקיץ הראשונה שלנו מלימודינו בלוס-אנג'לס, קיבלתי מתל-אביב מברק מגיורא גודיק, המפיק האגדי של 'גבירתי הנאווה', ובו הוא מודיעני, שהנה הוא עומד להגיע לניו-יורק כדי לחפש את המחזמר המתאים ביותר לרשת את הצלחת 'גבירתי'. הוא אף ציין את שם המלון שבו יתאכסן בניו-יורק ((Commodore. באותו שבוע נפתח בניו-יורק היריד העולמי, ובטלוויזיה הודיעו שלא נותר בניו-יורק אף לא חדר לינה אחד לרפואה, אבל אני, בתמימותי כי רבה, קניתי כרטיס טיסה לחוף המזרחי וצלצלתי מנמל התעופה קנדי לבית המלון, כדי להודיע לגודיק ולבעל המלון שאני מגיע.

לתמהוני הודיע לי פקיד הקבלה שהשם גודיק אינו מוכר להם, שהוא לא הזמין חדר כפול או שני חדרים, וגם אם היה מזמין – אין סיכוי שהיה מוצא אצלם, או בכל מלון אחר בעיר, חדר פנוי.

מה עושים? פעם ראשונה בחיי אני בניו-יורק ואין לי חברים או חדר. למזלי, מצאתי בפנקסי את מספר הטלפון של הזמרת גאולה גיל, שכמה שבועות קודם שמעתיה בקונצרט בלוס-אנג'לס (עם בעלה דאז דובי זלצר, מיכה כגן, יגאל חרד וחוליו – להקת 'אורנים צבר'). גאולה היתה אז חביבה וביקשה שכאשר אגיע לניו-יורק אתקשר. אז התקשרתי.

היי, דן! יופי שזכרת. לצערי, אין בכל העיר אף חדר להשכרה. אבל אני מכירה במקרה שם של מלון קטן למהגרים ופליטים ממזרח אירופה, שבשביס-זינגר כתב עליו ועליהם סיפורים. נסה שם.

ניסיתי. הודיעו לי שאני יכול לקבל מיטה בחדר של ארבעה. לקחתי. חבריי לחדר הצר היו צעירים בני שמונים-תשעים, רובם אכולי רזון ומכחכחים. אבל אני הייתי שקט וסובלני. 'הרי מדובר ביום אחד בלבד', אמרתי לעצמי, 'מחר כבר יגיע גודיק ובוודאי יזמין אותי להצטרף אליו למלון היפה שלו שבו הזמין לי חדר'.

במלון 'קומודור'הסנובי (היום מלון 'גראנד האייט', ברחוב 42) אפילו לא רצו לרשום את מספר הטלפון של המלון העלוב שלי כדי להעבירו לטייקון הישראלי האמור להגיע ולכבדם בנוכחותו. אך גם עם זה הצלחתי להתמודד: במקרה היה רשום אצלי מספר הטלפון של לני גרין, הסוכן הניו-יורקי של גודיק, ועדכנתי אותו. הוא קצת הופתע לשמוע שגודיק עומד להגיע לניו-יורק.

במשך כעשרה ימים ניצלתי בכיף את ביקורי בניו-יורק. בערב הראשון ראיתי בפרינג'הצגה של שישה שחקנים ושחקניות (מחציתם שחורים ומחציתם לבנים), שנקראה 'באמריקה הלבנה', ובהשראת סגנונה עיצבתי כעבור חמש שנים את 'איש חסיד היה', ואחר כך גם את 'אל תקרא לי שחור'. פעמיים ביום הלכתי לראות מחזות זמר: 'דבר מצחיק קרה בדרך אל הפורום' (הצגה יומית שבזכותה הגעתי עוד באותו ערב לוושינגטון הבירה ושם הייתי בין 3,000 הצופים הראשונים שראו את ההפקה הראשונה של 'כנר על הגג', חודשיים לפני שהגיעה לברודוויי), 'אוליבר', 'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ', ועוד.

רק אחרי עשרה ימים צלצל גודיק, שנשמע מופתע שבכלל הגעתי לניו-יורק מהחוף המערבי. הסוכן שלו מצא לו כמובן חדר ב'קומודור'ואילו אני הוזמנתי לפגישה במשרדו של הסוכן. כשישבנו שם שאלתי אותו אם זכר להביא לי את התקליט אריך הנגן של 'גבירתי הנאווה' (ההצגה עלתה בארץ רק לאחר שנסעתי כבר לארה"ב, ולא ראיתיה). הפעם התברר שזכר. הוא הוציא את התקליט ואמר בקול ענייני: '3.75 דולר, בבקשה'. לני פער פיו מרוב תדהמה, אבל אני הוצאתי שטר של חמישה דולר ושילמתי. לא זכור לי אם קיבלתי עודף.

גיורא גודיק (1977-1921)

סיפרתי לגודיק בהתלהבות על 'כנר על הגג'שראיתי בוושינגטון וטרם הגיע לברודוויי, לתדהמתי (השנייה) אמר שהוא והקהל בארץ לא מעוניינים במחזה יהודי. זה היה קצת מוזר בעיניי, כי גודיק תמיד התגאה בכך ששני הוריו, ששיחקו בתאטרון יידיש בוורשה, היו משאירים אותו, התינוק, בעריסה מאחורי הקלעים עד לתום ההצגה. כיוון שאת 'אוליבר'כבר חטפה 'הבימה', אז הוא מעוניין ב'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ' (How to Succeed in Business Without Really Trying). זו תהיה ההצגה שתירש מ'גבירתי הנאווה'את ההצלחה המסחרית המסחררת. אמרתי לו שראיתי את המחזמר, שהוא 'אמריקני'מדי ולדעתי לא ידבר אל הקהל בארץ. באותם ימים עוד לא הייתה בארץ טלוויזיה, והסדרות על הווי ה'ביזנס'האמריקני לא היו מוכרות כלל.

נראה היה שהוא נפגע קצת מכך שערערתי על שיקול דעתו. ואז לני, הסוכן, אמר שיש מחזמר מצוין אחר שהוא ממליץ להביאו לארץ. הוא אפילו כבר קבע לנו פגישה, עוד באותו יום, בביתו של תסריטאי ומפיק אמריקני ממוצא לבנוני ושמו פרד סעידי (Fred Saidy). את המחזה והפזמונים כתב לא אחר מאשר ייפּ הארבורג הידוע, מחבר הלהיט הענק 'מעבר לקשת', שאותו שרה דורותי (ג'ודי גארלנד) בסרט 'הקוסם מארץ עוץ'.

הרעיון להביא לארץ, מיד אחרי 'גבירתי הנאווה', מחזמר שכתבו יחד יהודי ולבנוני נשמע מאתגר. נסענו שלושתנו לביתו של סעידי, שאירח אותנו בחום וניכר היה שגם הוא מתלהב מן הרעיון שהמחזמר יוצג בישראל.

פרד סעידי (1982-1907)

המחזמר נקרא (קשתו של פיניאן) Finian's Rainbow ועלילתו מתרחשת בנוף פסטורלי באירלנד ובאווירת הפולקלור והמיתולוגיה האירית. הקשת אינה, כמובן, קשת מלחמה, אלא אותה קשת ססגונית בשמיים שאופיינית מאד לאירלנד. כל מי שמטייל באי זה, ובמיוחד בדרומו, יכול לראות שוב ושוב בשמים קשת ענקית מאופק לאופק, ואף אני ראיתיה במו עיניי בביקוריי באירלנד כעבור שנים. ייפ הרבורג היהודי לא חלם אפוא על הקשת הנפרשת בשמי ארץ הקודש,ש'הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים', אלא על הקשת הנראית בשלל צבעיה בשמי אירלנד. כראוי לפולקלור האירי, אחדהגיבורים הראשיים של ההצגה היה מין ננס שובב, leprechaun (בדומה ל'עוץ-לי גוץ-לי').

לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאין סיכוי רב שמחזמר כזה עשוי להלהיב את הקהל הישראלי. הוא הוצג בברודוויי לראשונה בשנת 1947 ואחר כך שוב ב-1960. ב-1968, ארבע שנים לאחר פגישתנו, הופק על פיו גם סרט מוזיקליבבימויו של פרנסיס פורד קופולה ובכיכובו של פרד אסטר. הסרט לא זכה להצלחה מסחררת, אבל חימם את ליבם של בני הקהילה האירית הגדולה בארה"ב והציפם בגלי נוסטלגיה. ישבנו אפוא בסלון דירתו של סעידי, הקשבנו לסיפור המעשה ולכמה שירים, וגודיק החליט: 'זהו. יש לנו את "גבירתי הנאווה"מספר 2'.

קשתו של פיניגאן, המחזמר שעלה בברודווי בשנת 1960

לחצנו כולנו ידיים בלבביות, אבל כשיצאנו למעלית אמרתי לגודיק שזו תהיה שגיאה של ממש אם בעקבות הצלחת 'גבירתי הנאווה'הוא יעלה את 'איך להצליח בעסקים', או את 'קשתו של פיניאן'.

'אם כבר פולקלור', הפצרתי בו שוב, 'אז בכל זאת, למה לא "כנר על הגג"? המחזמר יגיע בעוד חודשיים לברודוויי ואין לי ספק שיצליח מאד'. אבל הוא הביט בי בזלזול כאומר: 'מה אתה בכלל מבין בשואו-ביזנס?'.

כיוון שהיה עלי לחזור אל משפחתי בלוס-אנג'לס נפרדנו לשלום, כשהוא מתעלם מכיסוי ההוצאות של כרטיס הטיסה שלי והמלון. הוא אמר רק: 'תשמע ממני תוך כמה ימים'. נפרדתי מחבריי לחדר במלון הקטן והישן וחזרתי לחיק המשפחה בחוף המערבי. כשהגעתי, כבר חיכה לי מברק מגודיק, בעברית באותיות אנגליות: 'ראיתי שלא התפעלת משני המחזות, סטופ. לי יש פרינציפ: אני לא נותן מחזה לתרגום למי שלא מתלהב ממנו. סטופ. אז חיים חפר יתרגם את המחזות. סטופ'.

בעת הפקת 'גבירתי הנאווה'לא היה לגודיק כסף למימון ההפקה ועל כן היא מומנה על ידי משרדי הפצת הכרטיסים בתל-אביב ('לאן'ואחרים), שגם גרפו את רוב הרווחים. הפעם, כאיש עסקים ממולח, החליט המפיק להשקיע לבדו את כל הכסף, כדי שיזכה גם לבדו בכל הרווחים. חיים חפר תרגם וג'וקי ארקיןשיחק בתפקיד הראשי. 'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ'עלה על הבמה בתל-אביב בשנת 1965 ברעש גדול – ככלות הכל זו הייתה ההפקה השנייה אחרי 'גבירתי הנאווה'! – אך למרבה האירוניה ירד כעבור שבועות מעטים. גודיק הפסיד את כל הכסף שהשקיע (לבדו) וכן את רווחיו מהצלחת 'גבירתי'.

דבר, 23 במרס 1965

את 'קשתו של פיניאן'גודיק כבר לא העז להעלות...

רק אחרי שנתיים ויותר הודיע גודיק לפתע שהוא עומד להציג את 'כנר על הגג'. מסיבות שונות רצה גודיק שיורם קניוק הוא שיתרגם, אבל בעלי הזכויות, שהכירו אותי, הודיעו לו חד-משמעית שעליו למסור את התרגום לידיי (סיפרתי על כך בעונ"ש כאן). ואכן, תרגמתי את המחזה וההצגה רצה כ-650 פעם. אחריה באה ההפקה ביידיש (חברי שרגא פרידמן תירגם ליידיש את התרגום העברי שלי), ואחריה ההפקה בגרמניה, 'אנטבקה'עם שמואל רודנסקי. גודיק הרוויח מיליונים משלוש ההפקות האלה אבל מעולם לא החזיר לי את הוצאות הטיסה לניו-יורק, את עלות השהייה במלון המהגרים שם, ואפילו לא את ה-3.75 דולר שגבה ממני עבור התקליט של השירים ל'גבירתי הנאווה'שאני תרגמתי. סטופ.

ואם הוא קורא כעת את עונ"ש, אי שם מעבר לקשת, אני בטוח שיאשר כל מילה שכתבתי.

ברשימת ההמשך אפתיע גם את גודיק, ואספר כיצד בזכות אותו תקליט, שעלה 3.75 דולר, הרווחתי סכום גדול פי מאה...

בשנת 2007 הוקרן סרטו התיעודי של ארי דוידוביץ', 'מחכים לגודיק'.
דן אלמגור עדיין מחכה...

זהו ארפכשד, בנו של שֵׁם ונכדו של נח

פרשת השבוע שעבר הייתה פרשת 'נח'ובה קראנו שוב את הסיפור הנורא והמשובח על המבול ותוצאותיו הקשות. נח וצאצאיו נאלצו להתחיל הכל מחדש...

בפרק י'של ספר בראשית נרשמו שמות כל הצאצאים מהם התחילה שוב הציוויליזציה האנושית. השמות הביזאריים הללו מעוררים עד היום את דמיונו של כל מי שקורא אותם. מי היו האנשים האלה ואיך הם נראו? למשל, בני כוש ורעמה ('וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן'), או בני יקטן ('וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח. וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה. אֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא. וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב'), שלא לדבר על הפַּתְרֻסִים, הכַּסְלֻחִים וְהכַּפְתֹּרִים...

בפרק ט'של הסיפור 'ספיח'מאת חיים נחמן ביאליק (1919) יש תיאור נפלא של הקסם שמהלכים שמות מקראיים על נפשו הרכה של הילד הצעיר שמואליק הלומד תורה ב'חדר':

לומד אני סתום מן המפורש, ויותר ממה שכתוב משלים כֹּחַ הדמיון. והדברים שנגלו לי בחדרו של ר'מאיר – באמת כמה גדולים ונאים הם. הגיעו בעצמכם: מהודו ועד כּוּש בלבד יש שבע ועשרים וּמאה מדינה. כימי שני חיי שרה בצמצום, לא פחות ולא יותר. ונינוֵה היא עיר גדולה לאלֹהים, מהלַך שלשה ימים רצופים, בדיוק גמור. והגבעונים 'הצטַיָּרוּ'ו'הצטַיָּדוּ'בשתי מלות משונות אלה, שחשודות לפי חזותן בשמץ לועזיות, וטרחו וּבאו מארץ רחוקה מאֹד בשׂמלות בלות ונעלות מטולאות, כלומר, בסווי'טעס ופאסט'עלעס בלעז, כּכּרוֹת של לחם נקודים בתרמיליהם ונֹאדוֹת מבוּקעים על שכמם. והמרגלים באו לערים גדוֹלוֹת וּבצוּרוֹת בשמים, וּכשראו שם ברחוב את בני הענק, עַם גדול ורם, את שלשת האחים, בריונים מפורסמים לגנאי, את אחימן, את ששי ואת תלמי (שלשה אחים הללו, בחורים כארזים, מגוּדלי בלורית וּמוּטֵי כובע, והאמצעי שבהם מנגן בהרמוניקא, מהלכים, כנראה, תמיד ביחד ואימתם על כל סביבותם) מיד היו בעיניהם כחגבים – כחגבים הללו שמנתרים וּמצרצרים במגרשי הפרבר – וּמהרו להִמָּלט על נפשם כל אחד ואחד אל מחבואו: נחבי בן ופסי – אל מאחורי השער, גדי בן סוסי – למלונה שבמקשה, גמליאל בן פדהצור – אל בין גפני הכרמים, או אל בין קפלוטות של כרוב… שם ישבו נחבאים כֻּלם, גם הציצו בפחד החוצה… וּבהָם, כלומר, בכּרך המפורסם "הָם", ישבו, כידוע, הזוזים – מה, אין אתם יודעים מי הם? הלא הם אלה שהעמונים יקראו להם זָמזוּמים; מה שאין כן האימים: הללו, דעו לכם, התגוררו בּשָׁוֵה-קִרְיָתַיִם. וּבְעֵילָם המדינה מָלַךְ אדם מאוּים מאֹד, גדול ונורא שמו: כדרלעומר! פרא אדם: פשפש ולא מצא לעצמו שם נאה מכדרלעומר! שונים מכֻּלם ה'כפתורים היוצאים מכפתור'עם הפתרוסים והנפתוחים והכסלוחים שבּצִדָּם. אָמנָם, הללו איני יודע ברור מה עִניָנם, אבל לבי אומר לי, שאינם אלא עממים קטנים ואנשיהם בריות זעירות וּסגלגלות, מעין גמדים, שדרים תמיד בכפיפה אחת כנמלים בחוריהן וכל מעשיהם בשותפות. זה מִנַּיִן לי? אולי משום ששמותיהם באים תמיד בלשון רבים.

אז איך נראו האנשים הללו?

תשובה מסוימת לקושי זה יש בספר Promptuarii iconum insigniorum, שנדפס בשנת 1553 בעיר ליוֹן שבצרפת. המוציא לאור היה מדפיס ומוכר ספרים נודע ושמו גִּיוֹם רוּאְיֶה (Guillaume Rouillé). לאיש זה, אגב, אנו חייבים ככל הידוע את המצאת ספר הכיס (Pocket book).

עמוד השער של הספר

בספר, על שני חלקיו, קובצו כ-950 ביוגרפיות קצרות (בלטינית) ודיוקנאות סמליים של דמויות היסטוריות ומיתולוגיות, מימי התנ"ך, יוון ורומא ועד ימי הביניים – מלכים ומלכות, קדושים ואפיפיורים ומה לא. כל הדיוקנאות האלה מצוצים כמובן מן האצבע והם פרי הדמיון והפנטסיה של האמנים. ובכל זאת מעניין לראות איך דימו אנשי המאה ה-16 את פרצופיהם של גיבורי התנ"ך, שכל מה שידעו עליהם הוא שמם, את מה שנכתב עליהם ב'ברית הישנה'ואולי עוד כמה מסורות אגדיות.

כל הדיוקנאות נוצרו בתוך מסגרת אליפטית אחידה, מה שקרוי בשפה מקצועית 'אֶמְבְּלֶמָה' (Emblem) – אמנות שהגיעה לשיאה במאות 17-16.

הספר סרוק וזמין במרשתת, והנה כמה טעימות תנ"כיות מתוכו:

שֵׁם, בנו של נח ומניצולי המבול, היה בן מאה כשנולד בנו אַרְפַּכְשָׁד.

עֵבֶר – לפי מסורת חז"ל לשֵׁם וּלְעֵבֶר הייתה ישיבה ובה למדו שלושת האבות

זהו שרוג, אביו של נחור

זהו נחור בן שרוג, אביו של תרח וסבו של אברהם

וכך נראה תרח, אביו של אברהם אבינו

והנה כמה זוגות מוכרים יותר.

דף אופייני של הספר מציג את אברהם ושרה:

הגר ובנה ישמעאל

יצחק ורבקה

יעקב הקרח ושתי נשותיו רחל ולאה

יוסף הצדיק ואסנת (בת פוטיפר) רעייתו

יש גם דמויות קצת יותר היסטוריות (אף כי לא פחות מדומינות). הנה כמה דוגמאות:

הנביא ירמיהו

ברוך בן נריה, תלמידו של ירמיהו ונביא בזכות עצמו

מתתיהו החשמונאי

יהודה המקבי

שלומציון המלכה, אשתו של אלכסנדר ינאי

ואיך נראו נשות התנ"ך?

עכסה, בתו של כלב בן יפונה ורעייתו של עתניאל בן קנז

השופטת דבורה

דלילה של שמשון

המלכה איזבל, אשת אחאב

עתליה מלכת יהודה האכזרית

תודה לאבי נבון על הרעיון.

ומה ביננו לבינם?

ארמילוס שלח לי את האיור הנפלא הבא מתוך ספר חרדי ביידיש לילדים 'אַ הילף פאַר דעם קינד'– לא ממש פוליטיקלי קורקט – על פרשת נח:

הנה תרגום כללי:

אבל צדיק אחד כן היה: נח. הוא לא למד ממעשיהם של האנשים הרעים. היו לו שלושה בנים: לאחד קראו שֵׁם, הוא היה צדיק; לשני קראו חם, ממנו יצאו כל הגוים השחורים; לשלישי קראו יפת, וממנו מוצאם של הגוים הלבנים.

שימו לב, הגוי השחור הקטן הוא היחידי שאינו מעיין בספר, וגם כיפתו היא הקטנה ביותר...

א. איזה כיף לגור ברחוב עֹנֶג שבת

צילום: ברוך גיאן

ב. גוי של שבת בתפקיד

אחת הרשימות הראשונות במדור 'פרנסות של יהודים'עסקה בגוי של שבת (עם המלצות מהשב"כ ומאגד). מתברר כי גוי זה אינו משל ואינו אגדה, הוא חי וקיים וממשיך להתפרנס בכבוד רב מהשבת של היהודים.

בשבת שעברה צילם ברוך גיאן את הגוי בשעת מילוי תפקידו (בעצם, גם הצלם וגם המצולם מילאו את תפקידם).

'עם הציקלקה שמסתובבת על גג המכונית שלו', מספר ברוך, 'נכנס הגוי חופשי-חופשי למאה שערים. גם בשבת'...

צילומים: ברוך גיאן

ג. אלוף פיקוד שבת

צילום: דוד אסף

ד. מתקן לאיסוף פאות

כנראה שרק בירושלים אפשר למצוא מיזם צדקה משונה כזה: מתקן לאיסוף פאות.

אם זו לא בדיחה אז אפשר להניח שמדובר בפאות נוכריות של נשים (אבל בעצם גם גברים מוזמנים לתרום).

עידו נוי וצבי זילברשטיין צילמו ברחוב הפסגה בשכונת בית וגן.

כתב לי צבי:

אני מסתובב הרבה בשכונות חרדיות, וזו הפעם הראשונה שאני נתקל בדבר מעין זה. אני גם מכיר די טוב את המגזר החרדי ואת הלכי הרוחות שבו ועדיין אין לי שמץ של מושג מה זה יכול להיות.

עידו מצדו תהה למה מכל המיכלים בעולם בחרו היזמים דווקא בפח אשפה...

צילום: עידו נוי

צילום: צבי זילברשטיין

ה. מכירת גברים

צביקה באר וארי חיטריק שלחו לי את המודעה המצחיקה הזו.

החלק הראשון של המכירה כבר התקיים, אך לפי שעה אין לדעת כמה גברים נמכרו ובאיזה מחיר.

עמוס בידרמן, הארץ, 10 באוקטובר 2014

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ (קהלת, א 10-9).

רון שפיר, שאוהב לקרוא עיתונים ישנים, גילה שלא הרבה השתנה בארץ חמדת אבות. תמיד קיטרו כאן על יוקר המחיה, גם כשלא הייתה לכך הצדקה, וגם העיר ברלין הייתה מחוז ערגה לאנשי הארץ (חוץ מאשר בתקופה קצרה וממש לא חשובה בשנות השלושים והארבעים).

ב-22 בפברואר 1912, לפני יותר ממאה שנה, יצא העיתון היומי 'האור' – עיתונו של אליעזר בן יהודה, שראה אור בירושלים – נגד האגדה כאילו המחירים בארץ יקרים יותר מאשר ב'ברלין הזולה'.

שר האוצר הטורקי חייך בסיפוק ונמנע מלמסור תגובה.

עיתון 'האור'סיפק גם כתובת מועילה לאנשי ארץ ישראל שהחליטו לבקר בברלין, אולי כדי לייסד שם רפובליקה ספרותית חדשה:

האור, 29 בפברואר 1912

מלון שמידט בימים הטובים (תודה לדוד קנמון)

היות ומלון האורחים הזה כבר לא פועל, על אף שהבניין עצמו שרד את הפצצות ברלין (ראו בתגובה של דוד קנמון), עיינתי באתר האינטרנט 'דפי זהב ברלין: לעסקים דוברי עברית' (!), ומצאתי בו מודעה שתתאים לישראלים תפרנים שמחפשים סעודת שבת חינם:

אלוף שלמה להט (צ'יץ') בימי מלחמת ההתשה (צילום: אבי שמחוני; ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

לזכרו של אלוף (מיל') שלמה להט (2014-1927)

מאת יהודה זיו

בלילה שבין 16-15 במאי 1948 – יום לאחר הכרזת עצמאות ישראל – יצא שלמה לינדנר (לימים להט), המכונה צ'יץ', מ"פ בגדוד 52 ('הבוקעים') של חטיבת 'גבעתי', עם אנשיו אל אזור השפלה, כדי לפנות את ילדי המושבה הר-טוב. בחסות החשיכה הוליכו החיילים ברגל את יושבי הר-טוב – כשהילדים והתינוקות נישאים על כתפי המבוגרים לעבר המושב כפר אוריה, שםהמתינולהםכלי רכבשהסיעואתכולםאלרחובות, מושבתמגוריושלצ'יץ'. זה היה היום הראשון למבצע 'תינוק' (19-17 במאי 1948), שהמשכו היה בפינוי ילדים מיישובים נוספים בדרום, ובהם הקיבוצים גזר, ניצנים, נגבה, יד מרדכי, גת, כפר מנחם וגלאון.

אבטחת שיירות להרטוב וכפר אוריה (מקור: פרש)

מה הוא מקורהשםכפר אוריה? בפיהערביםהיהשםהמקוםחִ'רְבַּתכַּפְרוּרְיָא. אדמות המקום נרכשו בשנת1909 על ידי יהודים מביאליסטוק והחווה החקלאית שהוקמה שם נשאה תחילה את השם 'קרית משה', על שמו של משה מרדכי מנוסביץ, שהיה בין אלה שסייעו ברכישת הקרקעות. בפי חלוצי העלייה השנייה שעבדו בחווה – בהםאהרן דודגורדון, בן-ציון ישראלי ונח נפתוּלסקי – נשתגרדווקאעִבְרוּתשמההערבישלהחורבה, כְּפַר אוּרִיָּה, בעקבותצלצולו,והואשנתקבעבסופו של דבר.

מבנה האחוזה (ה'חאן') בכפר אוריה. צילום משנות הארבעים (מקור: פרש)

אךאפשר, כיאיןזהאלאמקומהלשעברשלCaperaria – המצויינת ב'מפתפּוּיְטִינְגֶר' הנודעת (העתקמןהמאהה-13 שלמפתהאימפריההרומית) וממוקמת ביןירושליםלאשקלון. כתיב זה הוא כנראה שיבוש של השםהעבריהקדום 'כפר אריה'. שמו של מקום זה, הנמצא על אם הדרך מ'מַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל' (שופטים, יג 25), לעברתִּמְנַת-פלשתים (תלבַּטָש,שעלגדתוהדרומיתשלנחלשורק, דרומית-מערבית למקומוהנוכחישלקיבוץצרעה) ציין, ככלהנראה, מסורת-עםמימיקדם למקוםבושיסעשמשוןבשעתואתכפיר האריות 'כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ' (שם, יד 6). אישורלהשערה זוישבמנהגערבייהסביבהלכנותאתח'רבתכפרוריהגםבשםח'רבתאַל-אַסַד (חורבתהאריה).

שמשון משסע את האריה, אלברכט דירר, 1498-1496

לאחרשישהחודשיקרבותעזיםולחימהקשהבצבאמצרים, הפולשאלפלשת, עמדולוחמי 'גבעתי' לחבור, ביןבית גובריןלביןצומתהָאֵלָּה, עםלוחמיחטיבתפלמ"ח-הראל, אשרהרחיבו במבצע 'ההר, ממשבאותםימים, אתדרוםפרוזדורירושליםעדהכביש העולהמהכפר הפלסטיני הגדול בית ג'יברין לעברבית לחם, ירושליםוחברון (דרך 375/38).

בליל 22 באוקטובר 1948 שבו לכאן צ'יץ'ולוחמיו, הפעם פניהם היו אל הכפר בית ג'יברין ומטרתם כיבוש מצודתהמשטרה הבריטית החולשת על האזור. מצודה זו נבנתהעל פיתכנונושלהמומחההבריטילמלחמהבטרור, סרצַ'רְלְסטִיגַרְט, אשרהוזעקלפלשתינה-א"י בשנת 1937, משהחלהשלבהשנישל 'המרדהערבי' (מאורעותתרצ"ו-תרצ"ט). משטרתבית ג'יבריןנמנתהעם 'תחנות המשטרההכפריות' (סוגב') ו'עמדותהמשטרה' (סוגג'), שניבנובשנת 1939 וקדמו ל'תחנות המשטרההעירוניות' (סוגא') שנבנו ב-1940. המבנה של משטרת בית גוברין היה הראשון מסוגו ולכן גם נחשב דגםניסויי. בעקבותיו נבנו מאוחר יותר גםמצודותהמשטרהשללַטְרוּן, עִרַאק-סֻוֵּידַאן(לאחר כיבושה, שונה שמה ל'מצודת יואב', על שמו של יצחק דובנו חבר קיבוץ נגבה, שכינויו המחתרתי היה 'יואב'), חַ'אן יוּנֶסומַגְ'דַל (אשקלון), וכולן כונו 'מצודות טגארט' (או 'הטיגארטים').

צ'רלס טיגרט יוצא ממכוניתו. ירושלים (?), 1938 (מקור: BBC)

בנייתהמצודותנמסרהלחברת הבנייה ההסתדרותית 'סוללבונה' שבראשהעמד אז דודהכהן, לימים חבר כנסת ודיפלומט. איןפלא, אםמחומריהבניין, שנועדו למצודותהמשטרה, נהגאותו 'כהן'להפריש מַעֲשֵׂר – שקימלט, ברזלבנייןוכיוצא בכך – לטובת משימות סמויותמןהעין, כגון בניית מחבואי נשק סודיים (סְלִיקִים) לאחסוןנשקהשל 'ההגנה'.

דוד הכהן (1984-1898)

והנה, באתרהבנייהשלמשטרתעִירַאקסֻּווֵידַאן נתקלדודהכהןבבעיה: האדריכל מטעם 'סוללבונה', שפיקח עלהבנייה, היהברוךספיר– חבר מסור ב'הגנה' אךאישעקרונותקפדן. ספיר גם היה חובב ידיעת הארץ, חבר במועצת 'החברהלחקירתארץ ישראלועתיקותיה' ואף עמדבראשהסניף בחולון. לימים, משהוקם בצה"ל 'שֵׁרוּתתַּרְבּוּת',כינויההראשוןשלמערכתהחינוךהצבאית, החליטדודבן-גוריוןלהעמידבראשהמדורלידיעת הארץאתרס"ןברוךספיר.

בשנות השבעים, משנעשיתיגםאניראשמדורזה, מיהרספיר לבואולברכני. אף כיפרשזהמכברמשירותובצה"לושבאלמשרדהאדריכלים, התייצב במשרדי לבושמדיםמגוהציםוענודדרגות. באותה הזדמנות הוא סיפר לי אתהמעשהשאירעבובעתבניית משטרת עיראק סווידאן, כאשר סירבבתוקףלהיענותלתביעת ה'מעשר' מחומריהבנייןולהפחית את הכמויות אשרהיואמורותלהיותמושקעותבמצודה:

אמרתילהם: אניחבר 'הגנה'נאמן, אךכךהדברגםבבניין שאניחתוםעלתוכניותהבנייהשלו כאדריכל. כעיקרון צריכה להישמר זהותמוחלטתביןהתוכניתהמוצהרתלביןהבנייןהמוגמר. בימימלחמתהעצמאות, שעהשלוחמיגבעתי כינואת מצודת עיראק א-סוידאן 'המפלצת על הגבעה', ושבוותקפואותה שמונה פעמים, עדשהצליחולפרוץפרצהבקירהמערבישלה ורקאז יכלולה– לאמצאתימנוח. שנתינדדהוהיכיתי'עלחטא':אילורקהייתינענהאזלתביעת'המעשר', היהכיבושה של'המפלצת'פשוטוקללאין שיעור.

'המפלצת על הגבעה': משטרת עיראק סווידאן לאחר כיבושה, 9 בנובמבר 1948 (מקור: פרש)

עד היום ניכרים במצודת יואב סימני שבע ההתקפות הכושלות, והפירצה, אשר סייעה בכיבושה בהתקפה
השמינית, בידי לוחמי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה (צילום: יהודה זיו)

סרןצ'יץ' לאשמעמעולםאתסיפורושל ספיר. אךלאורניסיוןהמערכהעל עיראק סווידאן, וכבןנאמןלעדה ה'ייקית', הוא ערך תכנוןמדוקדקשלכיבושהיעדאשרהוטלעליו: משטרתבית ג'יברין. בראשכלאחדמשניצריחי המבנה הציבו המצרים מקלע כבד, וצ'יץ' ביקש דרךלהבריחםמשם, מבלילגרוםנזקלצריחעצמו, כדישיוסיףלשמשאתכוחותינולאחרהכיבוש. צ'יץ'הציע אפוא לקציןהחבלהלקפוץאלארכיון 'סוללבונה'בתל אביב, לבדוקשםאתתוכניותהבנייהשלהמצודהולחשבעל פיהן אתכמותחומרהנפץ הדרושהכדילגרוםלצריחטלטלהעזהבלבד, כזו שתבהילאתהמצרים מבלישהצריח עצמו ייפגע. החישוביםנערכועדהפרטהאחרון, ובהתאםלהםהוכןמטעןהנפץוהוטמןבחסותהחשיכהלרגליאחדהצריחים. משהופעל הדינמיט וענן אבק גדול התנשא,שאג צ'יץ' במלואגרונו קללה עסיסית בערבית: 'כּוּס-ס-ס אוֹ-מְּ-מְּ-מָּה סוללבונה. גנביםבניגנבים!!!'. כשהתפזרהאבק התברר כילאנותרמאומהמןהצריח...

לימים הביאו אנשי 'הסתדרות פועלי הבנין' – אלו שעסקו בפועל במלאכת בניין המצודות – בפרסום רשמי מטעמם, פרטיםנוספיםעלכיבושמשטרתבית ג'יברין, שהצדיקו, לכאורה, דווקאאת'סולל בונה':

אליהו בילצקי ומרדכי אמסטר, בשנות חירום: תקופת ה'קמפים' 1947-1937, הסתדרות העובדים הכללית, הסתדרות פועלי הבנין, תל-אביב, 1956, עמ' 251

מסתבר, כימשטרתבית גוברין – למרותשבהיותה הראשונה מבין 'מצודות טיגארט' שימשהדגם, אשרלווהבהקפדהיתרהעלכלפרט – נבנתה גם היא על פיאותועקרון ה'מעשר'שפיתח דוד הכהן, מכמויותחלקיותבלבדשלחומריבניין. אךדברזהלאעלהכללבדעתושל יֶקֶה כמו צ'יץ'...

חורבות משטרת בית ג'יברין לאחר פיצוצה בידי לוחמי 'גבעתי' (מקור: פרש)

לפני זמן-מה ראה אור בהוצאת 'שוקן'תרגום חדש ליצירת המופת של הומרוס 'אודיסאה'. התרגום, פרי עטו של המשורר אהרן שבתאי, זכה לשבחים רבים, ומטבע הדברים נערכו השוואות בינו לבין התרגום העברי הראשון של היצירה, שאותו הכין המשורר שאול טשרניחובסקי לפני יותר משבעים שנה.

תרגומו החדש של אהרן שבתאי, שוקן, תשע"ד

עבור רבים מאתנו שמו של טשרניחובסקי – המשורר, המתרגם והרופא – נשמע כמו קול קדומים, של אחד מענקי הרוח שחיו כאן מזמן. שטר הכסף שהונפק לאחרונה ונושא את דמותו רק מחזק רושם זה.

אבל האמת היא שטשרניחובסקי חי ביננו עד לפני כמה עשרות שנים, ובאחד הפוסטים הראשונים של הבלוגאף הבאתי קליפ שבו רואים אותו נואם על העברית ועל שלילת הגלות (פוסט אחר הוקדש לשאלה: האמנם מת טשרניחובסקי בכנסיה רוסית?).

דליה למדני (בעלת המדור 'מסע מסביב לשולחן'שמתפרסם בעונ"ש) החזיקה בספרייתה במשך כשבעים שנה ספרון קטן ומצהיב, 'הומרוס / אודיסיה', בהוצאת שוקן 1942, שאותו תרגם מיוונית שאול טשרניחובסקי. את הספר היא קיבלה במתנה מהמשורר הגדול שגם רשם לכבודה הקדשה קצרה.

לדליה למדן [צריך להיות למדני]
למזכרת הנשף 43 II/7

מאת
שאול טשרניחובסקי

בשנת 1943 הייתה דליה ילדה בת שתים-עשרה ולא הלכה לנשפים עם אנשים מבוגרים. מהו אפוא אותו 'נשף'?

סיפרה דליה למדני:

הנשף שטשרניחובסקי הזכיר לא היה בדיוק חגיגה. באותם ימים, כאשר משורר או אמן הוזמן לקיבוץ או למושב לערב שערכו לכבודו, קראו לזה 'נשף'.

נשף כזה נערך לכבודו של טשרניחובסקי בקיבוץ משמר השרון, בהשתתפות חברי כפר חיים, המושב הסמוך שבו גדלתי. כמה מהילדים של הקיבוץ והמושב הכינו 'דקלומים'משיריו של המשורר. בהם הייתי גם אני, אז בת 12.

זכור לי שהמשורר הגיע באיחור ניכר ובמצב רוח נרגן משהו, בגלל תאונת דרכים שהיתה בדרכו לקיבוץ. אחרי שהילד השני דקלם שיר שלו, העיר המשורר בזעף שהשיר נכתב במלעיל והקריאה במלרע פוגמת בנגינה שלו. כשהגיע תורי, אלתרתי: דקלמתי את השיר שנפל בחלקי בהברה אשכנזית מלעילית, ככל שיכולתי. פניו אורו וקיבלתי מחיאות כפיים מכל המבוגרים הנוכחים, כולל הוא עצמו.

כעבור ימים אחדים, נסענו לבקר את המשורר בביתו בתל אביב, ילד מכיתתי, אביו ואנוכי. לפני הנסיעה הצטיידנו בשפע של תוצרת חקלאית: ירקות, פירות, ביצים, גבינה ושמנת. הוא קיבל את מתנתנו, הודה ואמר את המשפט שלא יימחה מזכרוני: 'בתל אביב זה אוין', כלומר "אָיִן"בקמץ. זה היה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ולא סתם יזמו ההורים את משלוח המנות הזה. מדבריו בהמשך הבינותי שהוא התקשה להשיג אוכל.

הוא רצה לתת משהו לנו, לשני הילדים, והתנצל שאין ברשותו אף קובץ שירים שלו. הוא מצא שני ספרונים עם קטעים מתרגומיו לאודיסיאה ולאיליאדה, במהדורה לבתי הספר והעניק לי את הספרון הזה עם הקדשתו.

שמונה חודשים לאחר מכן, בערב סוכות תש"ד (14 באוקטובר 1943), נפטר טשרניחובסקי בירושלים ונקבר בתל אביב.

מקור: הספרייה הלאומית

ומה עם האיליאדה?

איליאדההיא כידוע היצירה הראשונה באפוס ההוֹמרי, וגם היא תורגמה בשלמותה על ידי טשרניחובסקי, שקרא לה בשם 'ספר איליאס'. הספר נדפס בשני חלקים: החלק הראשון בווילנה (הוצאת שטיבל, 1930), והשני בתל-אביב 1934 (מקום ההוצאה לא נדפס).

שאול כץ העביר לי צילום הקדשה שחיבר טשרניחובסקי לכבוד חותנתו, אסתר בַּרָם-איזקסון.

לאסתר בַרַם-איזקסון
בתודה רבה
שאול טשֶרניחובסקי
תל אביב. 34 2/I

שאול ורעייתו שפרה לא ידעו על מה בדיוק הודה לה המשורר. בצלאל איזקסון, אביה של שפרה, עבד עם טשרניחובסקי בעריכת המילון הרפואי של אהרן מאיר מזי"א (ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע: רומי-אנגלי-עברי, ירושלים תרצ"ד), וההשערה הייתה שעל רקע זה נוצר הקשר. שאול פנה לגיסו, יואל דב איזקסון, שגר בסנט לואיס שבארה"ב, והוא פתר את התעלומה: טשרניחובסקי היה בעצם השדכן של הוריו...

כתב יואל:

שאול טשרניחובסקי הכיר את אמי כאשר הייתה סטודנטית למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. הוא הכיר אותה לאבי, שעבד יחד אתו בעריכת המילון הרפואי. טשרניחובסקי היה השדכן שלהם והסתובב סביבם לפני החתונה ואחריה. אני מצרף תמונה משנת 1931 של הוריי (קודם שנישאו) וטשרניחובסקי בטיול לעתיקות סבסטיה שבשומרון. טשרניחובסקי (משמאל) מחבק את שניהם. את התמונה הדביקו הורינו על העטיפה הפנימית של הספר 'שאול טשרניחובסקי: מבחר לבתי הספר ולעם' (ספרית דביר לעם), ורשמו: 'לילדינו באהבה, אמא ואבא'.

אמי למדה את יצירת הומרוס באוניברסיטה ומן הסתם שוחחה עליה עם טשרניחובסקי שבאותו זמן הכין את התרגום שלו. היא דיברה על הומרוס גם עם פרופסורים אחרים שלימדו אותה, ובמיוחד עם יוסף קלוזנר. מילדותי אני זוכר כיצד הייתה גוררת אותי אל ביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות לאחרי צהרים ארוכים מאוד (מאוד!) שבהם נוהלו שיחות איו סופיות. אמי הייתה אינטלקטואלית צעירה ומבטיחה שהפוטנציאל שלה נקטע בשל נסיבות חייה. היא תמיד האמינה שילדיה ונכדיה יצליחו יותר ממה שהצליחה היא...

הספרות, מתברר, חודרת גם למקומות בלתי צפויים ולעתים מחברת בצורה משעשעת עבר מיתולוגי והווה שימושי.

א. הספר הלבן

'הספר הלבן' – בעצם היו שלושה ספרים כאלה – היה הכינוי שניתן למסמכי מדיניות חוץ, שהוצגו לפרלמנט הבריטי ואושרו על ידי חבריו. היישוב היהודי בארץ התקומם נגדם, ובמיוחד נודע לשמצה 'הספר הלבן השלישי'מ-1939, שנקרא על שמו של שר המושבות מלקולם מקדונלד.

'הייתי היום בחנות צעצועים', כתב לי צביקה באר, 'ונתקלתי במוצר זול במיוחד אבל עם ארומה היסטורית. ואני חשבתי שוועדת פיל זה פאסה, שהבריטים עזבו את הארץ ויש לנו מדינה...'.

ב. מגש הכסף

'מגש הכסף', שירו ההרואי של נתן אלתרמן, הפך מיד עם פרסומו (1947) לשיר קנוני מן המצוטטים ביותר, שזוהה עם מלחמת השחרור בפרט ועם זכר הנופלים במערכות ישראל בכלל.

האם היו יבואני מגשיות האלומיניום הללו מוּדעים לשם שבחרו (ועוד עם אישור של בד"ץ העדה החרדית)?

(צילום: עליזה אולמרט; תודה ללייקה ביירך)

ג. קדמת עדן

הספר 'קדמת עדן'תורגם לעברית ב-1954 על ידי שלמה היימן

אם יש מקום שבו אפשר לצפות לחדירה טבעית של הספרות לחיים, הרי הוא חנויות הספרים.

ברחוב אלנבי בתל-אביב יש חנות לספרים משומשים ושמה 'קדמת עדן', כשם ספרו הידוע של ג'ון סטיינבק, East of Eden, שראה אור ב-1952. מה שיפה בחנות זו הוא לא רק השם אלא השלט האוהב והמיוחד שבחלון הראווה.

צילום: דן גלילי

אבל השם 'קדמת עדן'הגיע גם לענף התיירות, האירועים והספורט. במושב שזור שבגליל מצאתי צימר שמתנאה בשם זה, בקדימה שבשרון יש אולם אירועים מפואר, ובכפר סבא קבוצת כדורגל חופים.

ד. הזקן והים

יעל זיידמן הפנתה אותי למסעדת בשרים ופירות ים בנמל יפו שבחרה לעצמה שם ספרותי למהדרין.

ה. התיקון הכללי

'התיקון הכללי'הוא שם חיבורו המפורסם של רבי נחמן מברסלב, שאינו אלא עשרה פרקי תהלים שאותם בחר הרבי במיוחד עבור אלה שאירע להם, לאסונם, קרי לילה. זהו אחד החיבורים הנפוצים ביותר בקרב חסידי ברסלב, והוא נדפס במאות מהדורות ובמאות אלפי עותקים וקונטרסים.

המהדורה הראשונה של 'תיקון הכללי' [ברסלב תקפ"א / 1821]

האם היו בעלי מוסך זה, באזור התעשייה כּנוֹת, מודעים לשם שבחרו?

(צילום: מוטי שור)

אקס-ליבריס של ספרי מיכה שגריר

הבמאי והמפיק רב-הזכויות מיכה שגרירהוא קורא מסור של בלוג עונ"ש. בין גנזי ספרייתו נשמר עותק של ספר תנ"ך מיוחד במינו שסיפור יפה לצדו. התנ"ך נתרם לספריית אוניברסיטת חיפה, ולבקשתם סיפר מיכה את סיפורו של הספר. הרשימה התפרסמה בבלוג 'מידע במידה'של ספריית אוניברסיטת חיפה והיא מובאת כלשונה ובשינויי עריכה קלים:

מיכה שגריר (צילום: איציק בורוכוביץ)

לאחרונה נתרם לספרייה ספר תנ"ך בן 350 שנה, אך שמור היטב, שנמצא בין ספריו של מיכה שגריר. בעותק משנת 1677 מובאים ביאורים מאת ההבראיסט הנודע דוד קלודיוס ( (1684-1644והוא כולל הערות רבות וצפופות בין השורות ובשולי העמודים, בכתב יד מיניאטורי בשפה הלטינית, שנוספו על ידי כעשרה קוראים שונים מהמאות ה-17 וה-18.

נראה שרוב ההערות לשוניות בלבד (למשל הערות על המורפולוגיה בנוסח המקרא ומשמעותה, השוואות לנוסחי הוולגטה, או תרגום מילים קשות ללטינית) ומעטות הן פרשניות ממש. יש הפניות בשוליים למקבילות במגוון של ספרויות, ופרט לכתבי הקודש אפשר למצוא שם את פלוטינוס, אפלטון ועוד. בספרייה עותק נוסף של אותה מהדורה אך בפורמט צר יותר שלא השאיר מקום להערות שוליים. ספר זה לא עבר שימור מוצלח ויש בו מעט הערות של הקוראים.

עם תרומת הספר כתב לנו מיכה שגריר על הדרך בה הגיע אליו ספר התנ"ך. סיפורו המרתק הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הארוכה של הספר שהיטלטל מפרנקפורט לקהיר, לירושלים והגיע לבסוף אלינו לחיפה.

מיכה שגריר: איך נפל לחיקי עותק התנ"ך

בנובמבר 1977 נחת בנתב"ג מטוס מצרי ולכבש המטוס הנשיאותי יצא, בהפתעה אדירה למרבית הישראלים, נשיא מצרים, אנואר סאדאת. כעבור כחודש הגענו, חבורה של ישראלים, לקהיר. מוזר ולא יאומן היה לראות את הפירמידות במרחק נגיעה. כבר בערב הראשון הובלו כמעט כל האורחים מישראל למועדון לילה מפורסם. אני העדפתי לחמוק בגפי לביקור בלב קהיר, לצלם, לבקשתו האישית של מי שהיה אז שר הביטחון, עזר וויצמן, את בית הקפה 'גרופי', שם הוא הרבה לבלות בימיו כפרח טיס בחיל האוויר הבריטי.

בית הקפה 'גרופי'

עם תום המשימה, ביציאה מ'גרופי'לא יכולתי שלא להבחין בחנות ספרים גדולה, מדיפה מכובדות כמו בקיימברידג'. נכנסתי ולמרות האפלוליות אפשר היה להבחין שאין בה, כביכול, איש. התבשמתי מניחוח עובש שמאפיין חנויות עתיקות, ומוקסם שטתי לאורך המדפים העמוסים. לפתע, שמעתי, קצת מבוהל, מאחורי גבי, קול אנושי.

'אפשר לסייע', שאלה, באנגלית, הדמות.

כמציצן שנתפס הודיתי על סיוע אפשרי והסברתי שנכנסתי, בשלב זה, רק לספוג אווירה.

'האם אתה שייך לקבוצת הישראלים, אשר לוחשים שהגיעה היום, בהפתעה, אלינו?', שאל, ונתן מיד לעצמו את התשובה המתבקשת.

אישרתי בחשש מה. מי שהסתבר כבעל החנות, מיהר להפיגו. הוא איננו מצרי, אלא ארמני והוא חש זה מכבר אהדה לישראל.

בכל זאת לא התאפק מלהטיח: 'הכיצד דווקא אתם היהודים, שכה סבלתם, פסלתם לשידור סרט על השואה הארמנית?'(בתחילת אותה שנה הופעל לחץ אדיר מצד ממשלת טורקיה על ממשלת ישראל למנוע הקרנת סרט 'ארמנים בירושלים', שכבר עמד לעלות לשידור בערוץ הראשון, אז הערוץ היחיד. מהקרנה מוקדמת בסינמטק הירושלמי דלפה לעיתון ידיעה, כי בתוך שלל צילומי הפולקלור, המאכלים וההווי ברובע הארמני שולבו 120 שניות של צילומים, בשחור לבן, ובהן מאות עמודי חשמל שעליהם נתלו בני אדם. דומה שהייתה זאת הפעם הראשונה שבה נחשפו בפומבי צילומים על טבח הארמנים בטורקיה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. ממשלת אנקרה לא עברה על כך לסדר היום. הלחץ הברוטלי על ממשלתנו, וממנה על רשות השידור, הצליח. הסרט נגנז. עקב כך פרצה, כמובן, סערה ציבורית. אותה הוביל העיתונאי עמוס אילון, שהציתה גם את כנסת ישראל. לצד תהיות, הכיצד צאצאי הנספים היהודים באירופה הם שמסייעים למכחישי השואה הארמנית, נמצא גם אותו חבר כנסת שפלט לפרוטוקול 'איך ניתן להשוות את השואה שלנו לשלהם. לנו מתו שישה מיליון, להם רק מיליון וחצי'...

התגוננתי בשם כולנו וחתמתי בהצהרה שאני הוא המפיק של הסרט, וכי ניסיתי למנוע ככל יכולתי את רוע הגניזה. לתדהמתי הוא מיהר ללחוץ את ידי ובדק האם אני אכן מיכה שגריר. הוא מיהר להסביר שקרא את כל מה שנכתב על הפרשה בעיתונים ובפרסומים של התפוצה הארמנית ברחבי העולם. בהתרגשות הוא אמר לי שאוכל ליטול כל ספר או ציור שאחפוץ. לא סירבתי כמובן ושמתי ידי על כתריסר ציורים של רוברטס המתארים את מסעותיו בארץ הקודש, וצרור צילומים מאמצע המאה ה-19 של פלשתינה-ארץ ישראל. דעתו לא נחה. הוא נעלם לזמן מה אחרי אחד הארונות וחזר עם חבילה כרוכה. 'הרשה לי להעניק לך מתנה אישית, אבל אנא פתח החבילה רק לאחר שתחצה בחזרה, בבטחה, את הגבול'. לאחר שחציתי והגעתי בשלום לביתי לירושלים פרמתי את החבילה מכריכותיה. בתוכה נח – אני לא עומד בפיתוי להשתמש בדימוי – כמו משה בתיבה, ספר התנ"ך, המועבר עתה לידיכם הנאמנות.

הנה תמונות אחדות של ספר התנ"ך וכמה דפים סרוקים מתוכו.

דף עם הערות בכתב יד

את 'סיפור על אהבה וחושך', ספרו הנפלא והמרגש של עמוס עוז, שראה אור לראשונה בשנת 2002, קראו מיליונים ברחבי העולם ובשפות רבות (כולל ערבית). בקרוב תחזינה עינינו בסרט הוליוודי שביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בו את תפקידה של פניה, אמו של הסופר.

בדרך כלל, כשאנו קוראים ספרים בני 600 עמודים, אנו אומרים בלבנו: 'נו, אפשר היה לקצר קצת (או הרבה), ולא רק שלא היה קורה כלום, זה גם היה מיטיב עם הספר'. למי כבר יש כוח לקרוא כל כך הרבה... אבל 'סיפור על אהבה וחושך'הוא מן הספרים הנדירים הללו, שלא רק שלא היה מקום לקצרו, אלא שהקורא, שמסיים, מבקש עוד ועוד...

לא אומר שזה ספרו הטוב ביותר של עמוס עוז, אלא רק שלדעתי זהו הספר הטוב ביותר שלו. בוודאי הספר האישי ביותר, שעל 'בישולו'עמל מן הסתם מאז ידע שהוא סופר בישראל.

רבות נכתב על הספר, ורבות עוד ייכתב. נתיבים רבים יש לו. 'גן של שבילים מתפצלים' – מרוֹבְנה שבוולין, וילנה הליטאית ואודסה שלחופי הים השחור, ועד שכונות 'כרם אברהם'ו'תלפיות'בירושלים המנדטורית, תל-אביב שלאחר הקמת המדינה, וקיבוץ חולדה. למיטב ידיעתי, זהו הספר היחיד ביצירתו של עוז שבו בכלל נוכחת מזרח אירופה היהודית בעוצמה שכזו.

ועמוס עוז עצמו – הוא מעולם לא ביקר שם, ואת התיאורים כולם ספג מפי השמועה, מגביית עדויות, מזיכרונות ילדוּת, מקריאה בספרים ומדמיון עשיר של סופר, שיודע להשלים פערים ולרומם עובדות טריוויאליות.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 180

כבר כמה שנים שמדריכי טיולים באוקראינה נכנסים עם קבוצות ישראליות לעיר רוֹבְנהֹ ( Rivne; Rovno; Równe), כ-180 ק"מ מצפון-מזרח ללבוב, ומחפשים את המקומות שהוזכרו בספר, ובפרט את ביתה של משפחת מוּסְמַן – הסבא והסבתא של עמוס עוז מצד אמו פניה – שתואר בספר בחיוניות ובצבעים עזים.

בסוף השבוע שעבר (8-7 בנובמבר) הצטרפתי לאירועי 'לימוד'שנערכו בלבוב שבאוקראינה. 'לימוד'הוא ארגון הפעיל בארצות חבר העמים. מאות פעילים בקהילות יהודיות מכל רחבי אוקראינה התכנסו לסוף שבוע של לימודים, הרצאות, סדנאות וחוויות משותפות. זה היה אירוע מרגש ומלהיב, והאורחים המעטים שבאו מהארץ – ההיסטוריונית והסופרת פרופסור פניה עוז-זלצברגר מאוניברסיטת חיפה ואנוכי, ועמנו גם קומץ עיתונאים ואנשי תקשורת – התבוננו במחזה בהשתאות ובהערכה למארגנים שעושים את הכל בהתנדבות.

ובנוסף, מזג האוויר הסתווי בלבוב היה נפלא והזכיר תיאורים ספרותיים של שלכת מזרח-אירופית. קור נעים, עלים נושרים באיטיות וצבעים מרהיבים.

פארק בלבוב (צילום: דוד אסף)

ביום ראשון בבוקר יצאה חבורת הישראלים הקטנה מלבוב בדרכה לרובְנה.

ברוֹבְנה, יש להודות על האמת, גרו אישים מפורסמים הרבה יותר מפניה מוסמן. המגיד דב בער ממֶזְריץ', תלמידו הגדול של הבעש"ט, גר בה פרקי זמן שונים וגם בשנה האחרונה לחייו (1772); החזנים זיידל רוֹבְנר, שמחה ודוד קוסֶביצקיעברו לפני התיבה בבתי כנסיותיה; אפילו דן בן-אמוץ, נולד בה ב-1923, בשם שניסה להסתיר כל חייו – מוּסיה תהלימזאָגר; ולהבדיל, לחיים ארוכים, גם אברהם יבין, המתרגם והעורך הנפלא של 'ספרייה לעם'.

אבל לפניה מוסמן, שבשנת 1938 נישאה בירושלים לד"ר יהודה אריה קלוזנר ובשנת 1952 שלחה יד בנפשה, היה בן כשרוני שקוראים לו עמוס עוז, והוא – לא המגיד ממזריץ'ולא דן בן-אמוץ – היה זה שתיאר את העיירה, את הבית שבו גדלו אמו והוריה, את בית הספר שאליו הלכו היא ואחיותיה, ואת גיא ההריגה שבו נרצחו יהודי רובנה והסביבה בשואה.

אמנם, רובנה תופסת רק חלק קטן ב'סיפור על אהבה וחושך', אך הגעגועים וההתרפקות שנמסכים בתיאורי העיר, כפי שרשם אותם עוז מפי דודתו סוניה, בעלת הזיכרון החד והמחודד, ומתוך ספרים שקרא, נוגעים בלב כל קורא וצובטים את לבו.

נסענו אפוא להשתתף בשורה של אירועים חגיגיים הקשורים ברובנה, כפי שהונצחה ב'סיפור על אהבה וחושך'. רק טבעי היה שפניה, בתו הבכורה של עמוס עוז, שגם נושאת את שם אמו, תעמוד במרכז האירועים, ואכן, על אף המתח, ההתרגשות וסערת הנפש המובנים מאליהם, היא מילאה את תפקידה בכבוד, באיפוק ובצניעות מעוררי השראה.

ביום ראשון בערב קיבלו את פנינו כמה עשרות מיהודי רובנה במרכז 'חסד'שהוא מעין מתנ"ס קהילתי. תערוכה צנועה של ספרי עמוס עוז נפרסה על פני שולחן קטן ומקהלה חמודה של ילדים ואמהות שרו לכבודנו שירים שאצלנו כבר מזמן לא שרים – 'הבה נגילה', 'הבאנו שלום עליכם', 'כחול ולבן', 'שלום חברים' – ואילו כאן הם ריגשו את כולנו.

צילומים: דוד אסף

לאחר הברכות ודברי התודה התקיים דו-שיח בין פניה לביני, על היחסים בין ספרות, היסטוריה וזיכרון בכלל ועל 'סיפור על אהבה וחושך'בפרט.

'האם יכול ההיסטוריון להשתמש בתיאורים ספרותיים, כמו תיאורי רובנה שבספר?', התרסתי, 'והלא אפילו בפרט טריוויאלי, כמו מספר הבית שבו גרה אמו, טעה עמוס עוז. הנה, בספר כתוב שהיא גרה ברחוב דובינסקה 14 (עמ' 180), ואנו יודעים בבירור שהיא גרה במספר 31! ובוודאי אין זה מקרה, שעוז בחר לקרוא לספרו "סיפור", כדי להדגיש את היותו סופר ולא היסטוריון, ולהזהיר את אלה שמנסים לחפש את הטקסט על קרקע המציאות, כי אַל להם לעשות זאת'.

ועל כך השיבה פניה, כי 'ראשית, אבא לא טעה במספר הבית. מספרי הבתים פשוט שונו לאחר שמשפחת מוסמן עזבה אותו, והבית הוא אותו הבית. הדודה סוניה, שהיא המקור העיקרי למידע שהובא בספר, ושאותה גם היכרתי היטב, הייתה בעלת זיכרון יוצא מן הכלל, צלולה ובהירה. כשאמי ביקרה ברובנה וניסתה לאתר את בית המשפחה, היא התקשרה בטלפון לסוניה, שעדיין הייתה אז בחיים, והיא תיארה לה באופן מדויק את המקום ומה רואים מכל זווית. ושנית, אכן אין לו לסופר יומרה להפוך את ספרו למקור היסטורי. וכיוון שהוא ידע מראש שהשאלה תישאל, הוא דן בה בפירוש באחד הפרקים הראשונים בספר (עמ' 40-36), שם הוא קצת לועג ל"קורא הרע", שמחפש את העובדות מאחורי הסיפור'.

ואתה, אל תשאל: מה, אלה ממש עובדות? וזה מה שהולך אצל המחבר הזה? שאל את עצמך, על אודות עצמך. ואת התשובה תוכל לשמור לעצמך (עמ' 40).

צילום: אלי מנדלבאום

ודיברנו גם על הדמיון בין פרקי רובנה לבין בוצ'אץ'שמיוצגת ב'עיר ומלואה'של עגנון, ועל הצהרתו של עוז, כי למרות שהוא מנסה כל חייו לברוח מצלו של עגנון, הוא לא בטוח שהצליח בכך, ו'עדיין מה שלמדתי מעגנון ודאי מהדהד לא מעט בספרים שכתבתי' (עמ' 96).

והתייחסנו גם לבית הספר 'תרבות', שחינך את תלמידיו בעברית לציונות ולעלייה, והציל בכך מאות תלמידים שיצאו מפולין בזמן. פניה מוסמן, אמו של עמוס וסבתה של פניה, עלתה לארץ ישראל ב-1934, בדיוק לפני שמונים שנה...

צילום: אלי מנדלבאום

למחרת, יום שני (10 בנובמבר) ביקרנו בשלושה אתרים הקשורים בתולדות יהודי רובנה וב'סיפור על אהבה וחושך'.

א. יער סוֹסֶנְקי (Sosenki)

אבני הזיכרון לנרצחים ביער סוסנקי (מקור: Wirtualny Sztetl)

באנציקלופדיה של השואה (1990, עמ' 1125) מסופר כי ביער האורנים הפסטורלי הזה, כשישה ק"מ ממזרח לעיר, נרצחו ביריות, לתוך בורות שהוכנו מראש, כ-21,000 יהודים, כ-80 אחוזים מיהודי רובנה.

זה היה בימים י"ז-י"ח בחשון תש"ב; 8-7 בנובמבר 1941. השבוע לפני 73 שנים.

כך תיאר עמוס עוז את הרצח המזעזע, כפי שהובא לידיעת אמו:

ביוני 1944, לאחר ששוחררה רובנה בידי הצבא האדום, הקימו קומץ הניצולים אנדרטה צנועה על קבר האחים הענקי הזה. כך סיפר אברהם לידובסקי, פרטיזן בן רובנה, שהשתתף באותו טקס (רובנה: ספר זכרון, תל אביב 1956, עמ' 562-561):

בשנות התשעים, זמן לא רב לאחר שקיבלה אוקראינה את עצמאותה (1991), התארגנו יהודי רובנה והחלו בהקמת אתר זיכרון מחודש ביער.

בנוף העגמומי ומתחת לשמים הריקים הוקמה אנדרטת הנצחה על פני שטח עצום, וככל הידוע לי היא אכן הגדולה מסוגה בכל אוקראינה. סביב הבקעה שנכרתה כאן פוזרו לוחות שיש ועליהם נחקקו אלפי שמות של יהודי רובנה שידוע כי נרצחו במקום. למרבית הצער, וככל הנראה בשל שימוש בחומרי גלם באיכות ירודה, רוב השמות דהו ואינם ניתנים לקריאה. אבל המקום עצמו מרשים ביותר ומעורר יראה.

פניה קוראת מתוך 'סיפור על אהבה וחושך'באתר הזיכרון ביער סוסנקי.
מימין לשמאל: חיים צ'סלר מייסד 'לימוד FSU', פניה עוז-זלצברגר, נועה (אולגה) לביא (צילום: דוד אסף)

'רואים עולם' – יעקב אחימאיר מכין כתבה (צילום: דוד אסף)

והנה סרטון קצר שמסכם את הביקור:

בפרק הבא:

ב. ביקור בגימנסיה 'תרבות';

ג. הבית של משפחת מוסמן.

א. עיר ברסלב

ויקיפדיה היא מקור שכולם נעזרים בו, ודווקא בשל כך חשוב לתרום, להעיר ולתקן.

איל אלכסנדרשם לב כי מבחינת ויקיפדיה הוקמה עיר חדשה בישראל, בין טבריה לעפולה, ואנחנו בכלל לא ידענו.

במפה המצורפת לערך 'בית הכנסת הגדול של חסידי ברסלב', סופחה העיירה ברסלב שבאוקראינה לגבולות ארצנו.

בית הכנסת הנדון נמצא במושבה הגלילית יבנאל, וחסידי ברסלב שבמקום אכן קוראים ליבנאל 'עיר ברסלב'. אבל ככל שידוע לנו, שם זה עדיין לא אומץ באופן רשמי.

עדכון

אין על ויקיפדיה! תוך כמה שעות תוקנה המפה.

ב. דיכאון וזיכרון בכשרות מהודרת

לכשרות למהדרין אין גבולות. העולם כולו, תבל ויושבי בה הם מחוזות ההשתלטות של שיגעון הכשרות. ראינו כבר חוקן כשר, נייר טואלט כשר, מה לא?

אז הנה חידוש שהונח לאחרונה בתיבת הדואר שלי: תרופה לחיזוק הזיכרון ולהקלת הדיכאון, כשרה למהדרין על ידי משגיחי העדה החרדית בירושלים.

ג. חדר השירותים היהודי

כולם מכירים את 'ברכת הבית' – מין תפילה שאיש לא יודע מי חיברה ומתי, והיא נפוצה בעשרות גרסאות ומתפקדת כסגולה בבתים פרטיים ובבתי עסק רבים.

צביקה בארצילם את הגירסה ההיתולית שלה באחד מבתי הדפוס בירושלים. הברכה הוענקה אחר כבוד 'לאהרן ואהרן', מקימי חדרי השירותים המופלאים.

בזה הנוחיות, לא תבוא עצירות,

באלה החדרים, לא יבואו טחורים...

ואם כבר אנו בחדר השירותים, י"ח שלח לי צילום מהסופרמרקט של רמי לוי בביתר עילית:

הכוונה כמובן ל'ניחוח רענן', אבל עם המלצה כזו מעניין מי ירצה לקנות את הג'ל.

ד. חלה ויז'ניץ עם בייקון

את הצילום המצחיק הזה שלחו לי כמה אנשים. היא צולמה בשבוע שעבר בתל אביב וכבר 'מתרוצצת ברשת'.

החלות של מאפיית ויז'ניץ בבני ברק (רחוב שמשון הגיבור 7) ידועות כטעימות במיוחד, אבל את הסנדוויץ'הזה אפילו הרבי לא ראה ברוח קודשו...

כתב וצילם ברוך גיאן

מנזר המצלבה – שנבנה בעמק המצלבה כבר במאה ה-6, נהרס ונבנה מחדש במאה ה-11 – הוא אחד המבנים הבודדים מימי הביניים ששרדו בשלמותם. היום נמצא המנזר העתיק בלב ירושלים העירונית, מוקף בבתי השכונות רחביה, גבעת רם ונָיוֹת, תוצאה בלתי נמנעת של התפתחות העיר החדשה לכיוון מערב.

מגדל הפעמונים שבלב המנזר נבנה במאה ה-19 והוא מעוטר בסגנונות שונים. ברקע מגדלי קרית וולפסון.

כבר בתקופה הביזנטית התפתחה מסורת נוצרית על צמיחתו של עץ מיוחד במינו, שילוב פלאי של עצי ארז, ברוש ואורן, שאותו קיבל אברהם אבינו במתנה משלושת המלאכים ומסרוֹ ללוט. מן העץ הזה, שצמח בחצר המנזר, הכינו הרומאים את הצלב שעליו נצלב ישוע.

על קיר המבואה לכנסייה שבתוך המנזר נתלה ציור מאוחר של העץ המשולש, שאותו נטע, על פי המסורת הנוצרית, אברהם אבינו.

אורחות במנזר

מקום צמיחת העץ הוא החדר הקדוש ביותר במנזר, ובמקומו המשוער יש לוח נחושת שעליו הוטבעו ציורי העצים.

העץ המופלא כבר אינו קיים, כמובן, אבל במקומו צומח בחצר המנזר עץ ברוש עתיק וענק. זה הברוש הגדול ביותר שמוכר לי.

עשרות שנים אני עוקב אחרי מנזר המצלבה, שידע עליות ומורדות באופיו ובהחזקתו. לפני שנים ביקרתי במקום עם וסיליוס צפיריס, ארכאולוג ממוצא יווני, שהיה נזיר בשנות השישים של המאה הקודמת. שש שנים גר וסיליוס במנזר המצלבה ובמקביל למד בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם הסמוכה. באותן שנים הוא היה הנזיר היחיד שגר במקום ושמר על מבנה ענק ועשרות חדרים ריקים. שֶׁקֶט אכן היה לו בשפע... לימים עסק צפיריס בנושא הצלב גם באופן מקצועי. בשנת 1968, כאיש רשות העתיקות, הוא גילה בגבעת המבתר ארון קבורה של אדם צעיר בשם יהוחנן בן חגקול. בשתי עצמות העקב של השלד שנמצא בתוך הארון היה נעוץ מסמר חלוד שהעיד על צליבתו של אותו אומלל.

זה שער הכניסה למנזר, צדיקים יבואו בו. המנזר נבנה כמתחם מבוצר ואבני גוויל ענקיות שולבו בנדבך הראשון ובראש השער.

השער עצמו כבד במיוחד, והעץ מחוזק בפסי מתכת.

עוביו של הקיר בשער הכניסה הוא כשלושה מטרים. אכן, מבצר של ממש!

נכנסים לחצר, שבמרכזה מגדל פעמונים בן שלוש הקומות.

בקומה השנייה של המנזר אפשר להבחין ברהט מים מעוטר:

זה המעבר בין החצרות:

המנזר היום מוזנח וכמעט נטוש, אך אפשר לבקר בו תמורת תשלום סמלי. כנסיית המנזר קטנה, יפה ומעוטרת באיקונות על פי המסורת היוונית.

שער הכנסייה מבט מבפנים. הדלתות מעץ עם ציפוי מתכת.

על הקיר בכנסייה תלוי השלט הזה. מה כתוב כאן?

על פי הברית החדשה, כאשר מסרו היהודים את ישו לרומים, שמו על ראשו כתר קוצים ואמרו בלעג 'שלום לך מלך היהודים'. אמרה זו הפכה לראשי תיבות בלטינית: INRI, כלומר: Iēsus Nazarēnus, Rēx Iūdaeōrum ישו מנצרת מלך היהודים. הגרסה היוונית של ראשי תיבות אלה היא: INBI.

ראשי תיבות אלה מצויירים על אלפי ציורים של הצליבה וכאן נוספו להם גם ראשי התיבות בעברית. אלא שהצייר לא ידע עברית היטב, ובמקום ינמי כתב משהו אחר לגמרי, עונםי...

בחדרי המנזר הנטושים ועל הקירות שבמסדרונות הארוכים יש תצוגה נאה של פריטים מוזרים, כמו טלסקופ מהמאה ה-17.

לאחד הקירות הוצמד פטיש עץ גדול שבו נהגו בעבר להקיש על לוח עץ גדול (נאקוס), בתקופות שבהן לא התירו השלטונות העות'מאניים למנזרים ולכנסיות להשמיע קול פעמונים:

על קיר אחר תלוי ציור על גבי עץ, שנעשה במאה ה-18 ובו מתואר נוף הארץ. במסדרונות ובחדרים תלויים פסלים ותבליטים רבים של מלאכים בשלל צבעים.

באחד החדרים ניתן לראות את מאפיית המנזר, ובה כמה תנורי אבן ולצידם סירי בישול ענקיים.

חלל מוארך ומקורה בקמרונות שימש כרפקטוריום, כלומר חדר אוכל לנזירים. שני שולחנות אבן ארוכים וספסלי אבן נותרו מזכרת דוממת לימים בהם מילאו את המקום עשרות רבות של נזירים. בחדר האוכל היה גם פתח לבור מים.

בור המים בחדר האוכל

אחד הפרקים המרתקים בתולדות המנזר היה כאשר פעלו בו נזירים גאורגים. במאה ה-12 אף שהה במקום המשורר הגאורגי הנודע שׁוֹתא רוּסְתַוֶולִי, מחבר הפואמה 'עוטה עור הנמר'. שמו של רוסתוולי מוכר לכל אדם בגאורגיה. ככל הידוע הוא הגיע לירושלים בשנת 1185 וחי במנזר עד מותו ב-1216. זה היה 'תור הזהב'של המנזר, ויש האומרים כי כאן כתב את ספרו הנודע.

המהדורה העברית של 'עוטה עור הנמר', בתרגומו של דב גפונוב ובעריכת אברהם שלונסקי (ספרית פועלים, 1969)

אפשר להניח שרוסתוולי גם נקבר בכנסייה, אך אין לדעת היכן בדיוק. בשנת 1960 הגיעה למנזר משלחת מגאורגיה שחשפה ציור פרסקו ובו מופיעה דמותו הצנועה לצד קדושים אחרים. מעל הציור נכתב בגאורגית: 'אדוני, סלח לשותא המקשט את הכנסיה הזאת, אמן. רוסתוולי'. בקשתם של הגאורגים לחפור במקום זה נענתה בשלילה.

דיוקנו של רוסתוולי והכתובת בגאורגית

בשנת 2004, ערב ביקורו של הנשיא דאז מיכאל סאקשווילי, הושחת הציור ומעשה נפשע זה גרם לתקרית דיפלומטית בין ישראל לגאורגיה. הציור שוחזר אך מה שנראה היום הוא חיקוי חיוור של הציור המקורי. כמחווה קראה עיריית ירושלים בשנת 2005 את הדרך העוברת ליד המנזר על שמו של רוסתוולי, אך כשביקרתי במנזר לאחרונה כבר נעלם השלט ואיננו. לא מכבר כתבתי על כך לאחראי על השילוט בעיריית ירושלים, ולהפתעתי פנייתי טופלה במהירות ולא מכבר הושב השלט למקומו.

מצבת האבן, המנציחה את דמותו של המשורר הלאומי של גאורגיה, עומדת אף היא על תילה לתפארת שני העמים.

'הגימנסיה העברית הרובנאית תרבות', 1919 (רובנה: ספר זכרון, 1956, עמ' 217)

הרשימה הראשונה, על גיא ההריגה ביער סוסנקי, פורסמה כאן.

ב. גימנסיה 'תרבות'

גימנסיה 'תרבות'הייתה פארה של רובנה והדרה בין שתי מלחמות העולם. אך לא רק בני רובנה התגאו בבית הספר שלהם; בכל רחבי פולין הייתה 'תרבות' שם מותג לרשת חינוך ענפה של גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים (גימנסיות), סמינרים ופעילות חינוכית בעלת אוריינטציה לאומית-ציונית מובהקת.

הלימודים ב'תרבות'התנהלו כמעט כולם בעברית ('עברית בעברית'), למעט מקצועות כמו היסטוריה או גאוגרפיה של פולין, שאותן דרשו השלטונות ללמד בפולנית. המטרה החינוכית הייתה ברורה: גידול דור של צעירים וצעירות שיעלו לארץ ישראל, כדי לבנות ולהיבנות בה. מי שלמד ב'תרבות'ידע עברית על בוריה, לא רק כשפה כתובה אלא גם כשפה דבוּרה, והוא גם ידע היסטוריה יהודית וספרות עברית, הכיר היטב את מפת ארץ ישראל ואת שמות יישוביה וידע לשיר את שירי הארץ.

מה למדו ב'תרבות'?

הנה מה שליקט עמוס עוז מספרו של מנחם גֶּלֶרְטֶר, הגימנסיה העברית 'תרבות'ברובנה (ירושלים 1973):

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 209

אני בספק אם באיזה שהוא תיכון אצלנו לומדים חצי או רבע ממה שלמדו ב'תרבות'ברובנה. הנה תעודת הסיום של מלכה גיפמן, שסיימה את לימודיה בגימנסיה 'תרבות'ברובנה בשנת 1933. מתברר כי חוץ ממה שפירט גלרטר הם למדו גם תנ"ך, תלמוד (אגדה ומשנה), מתמטיקה, טבע, פיסיקה וכימיה, גאוגרפיה של ארץ ישראל ושל פולין, היסטוריה יהודית ופולנית, 'תורת הגיון הנפש' (פילוסופיה), ונבחנו בידיעת חמש שפות: עברית, פולנית, גרמנית, אנגלית ולטינית ('רומית')!

האם לזה מתכוון שר החינוך שלנו כשהוא מדבר על 'למידה משמעותית'?

תעודת הסיום של מלכה גיפמן, 1933 ( מקור: יד ושם)

וכך תיאר עמוס עוז, מפי דודתו סוניה, את אווירת הלימודים ב'תרבות':

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 225

בהמשך, אחרי שגרה כבר עשרות שנים בארץ, התגנבה ללבה של סוניה איזו ספקנות ביקורתית מאוחרת:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 226

מי בכלל זוכר היום את 'תרבות'? בזיכרון הקולקטיבי שלנו נשמר מקום של כבוד לישיבות הגדולות והקטנות שהיו פזורות ברחבי פולין וליטא, ומקומן של מוסדות החינוך הלאומי-החילוני נדחק לשוליים. מוסדות אלה, שבהם למדו עשרות אלפי תלמידים, היו אמנם חילוניים, אך לא אנטי-דתיים כמו בתי הספר היידישסטים (ציש"אָ, למשל). אדרבה, החינוך הלאומי ניזון וינק מן המסורת היהודית וגילה יחס חיובי כלפיה, כמורשת דתית אך בלי החיוב בקיום מצוות.

קשה לדעת כמה תלמידים בדיוק היו ברשת 'תרבות'. בסקירה של אברהם נוברשטרן ועידו בסוק על מוסדות החינוך היהודי בפולין בין שתי מלחמות העולם (עלילות נעורים: אוטוביוגרפיות של בני נוער יהודים מפולין בין שתי מלחמות העולם, אוניברסיטת תל אביב, תשע"ב, עמ' 760-758) נכתב כך:

ב-1927/8 למדו קרוב ל-20,000 ילדים בגנים ובבתי ספר יסודיים של 'תרבות', מתוכם 17,500 בבתי הספר היסודיים; בשנת 1934/5 למדו 44,500 תלמידים בכל המוסדות של הרשת, ויש בכך כדי ללמד על גידולה הכמותי המרשים ... באשר לרקע הכלכלי-חברתי של תלמידי הרשת רווחה הטענה, במיוחד מצד פעילי הבונד, שלמוסדות החינוך של 'תרבות הגיעו בני הסוחרים, מעמד הביניים והעלית החברתית-כלכלית, בעוד שלבתי הספר של 'צישא'הגיעו בניהם של פשוטי העם. ואכן, השוואת המוצא המשפחתי של תלמידי שתי הרשתות מראה, שב'צישא'היו יותר בני פועלים ובעלי מלאכה, וב'תרבות' – יותר בני סוחרים (בעיקר סוחרים קטנים ולא עשירים).

תמונת מחזור המסיימים השלישי, 1930. בתמונה התחתונה מימין: פניה מוסמן (מנחם גלרטר, הגמנסיה העברית 'תרבות'ברובנה)

'תרבות'ברובנה החלה לפעול ב-1919, לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה והעיר חזרה לידי הפולנים. תחילה התנהלו הלימודים בדירות שכורות ברחבי העיר, אך ככל שעלה מספר התלמידים כן הורגש הצורך בבניין של קבע. כספים נאספו ותקציבים הופנו, עד שסוף סוף הוקם הבניין בשנת 1936 ברחוב אַפְּטֶקָרְסְקָה (Aptekarska), רחוב בית המרקחת.

בשנת הלימודים 1938-1937 יושמה רפורמה בשיטת החינוך התיכוני בפולין, שעל פיה הכיתות השביעית והשמינית תיקראנה 'לִיצֵיאוֹן' (מילה יוונית שחדרה גם לפולנית ולרוסית), ובהן ילמדו לפי התמחות. שתי הכיתות העליונות ב'גימנסיה תרבות'הפכו אפוא ל'ליציאון תרבות'וחולקו לשתי מגמות: הומניסטית ולימודי טבע. ביוני 1939 ניגשו תלמידי המחזור האחרון של הגימנסיה לבחינות הבגרות הפולניות ('מַטוּרָה').

שלוש שנים בסך הכל הספיקו ללמוד בבניין החדש עד שנכבשה העיר בידי הצבא האדום בספטמבר 1939. הרוסים הנהיגו מיד שינוי גורף: לא עוד לימודים בעברית, אלא רק יידיש ורוסית. תכנית הלימודים שונתה לגמרי. מורים חדשים הגיעו ועמם ספרי לימוד חדשים ותכנים חדשים. בסוף יוני 1941 נכנסו הגרמנים, והסוף ידוע...

'בנין הגימנסיה שנפגע במלחמה עמד שמם', כתב ברוך רויטלמן, תלמיד 'תרבות'שניצל, 'לא נשארו ממנו אלא כתלים בוכים על עולם מלא שחרב בידי זרים ויופי שגז ונעלם ללא-שוב' (רובנה: ספר זכרון, עמ' 229).

תמונת מחזור המסיימים הראשון ב'ליציאון תרבות', 1939. למעלה במרכז – תמונת המנהל יששכר רייס, שהודח זמן קצר לאחר תחילה הלימודים. בשורה השניה, שלישי מימין – המורה נח פלנטובסקי (פניאל), שעלה לארץ, גר בחיפה, וזכור כמתרגם לעברית של השיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'). האיורים בשולי התמונה הם כמובן ברוח סובייטית. בצד ימין למטה – המבנה החדש של הגימנסיה.

אל בניין הגימנסיה הגענו – אנשי ארגון 'לימוד FSU', שיזמו את המסע לרובנה – בבוקר יום שני שעבר (10 בנובמבר). היום ממוקמים בו משרדים עירוניים שונים, שטיבם לא ברור לי לגמרי, ולמען האמת זה גם לא כל כך חשוב. בצד אחר של הבית יש מסעדה או פיצריה.

חזית המבנה של גימנסיה 'תרבות', 2008 (צילום: דוד אסף)

חזית הגימנסיה, 2014 (צילום: דוד אסף)

אירוניה של ההיסטוריה: הבניין של גימנסיה 'תרבות'ממוקם בבית מספר 26, ברחוב צדדי ונאה ושמו סמיון פטליורה (Simona Petlury St. 26). פֵּטְלְיוּרָה היה לאומן אוקראיני מפורסם, שאף שימש זמן קצר נשיא 'הרפבובליקה העממית של אוקראיניה', שהוקמה בימי מלחמת האזרחים שהתחוללה בין 'לבנים', 'אדומים', גרמנים ופולנים (1919-1917). על רקע האנרכיה והתפרקות החוק והסדר ערכו הקוזקים, חיילי פטליורה, שורה ארוכה של פוגרומים ביהודים. זכור לרעה במיוחד הפוגרום האכזרי בפְּרוֹסקוּרוֹב (היום קרויה עיר זו בשם חמלניצקי – עוד גיבור לאומי אוקראיני מפוקפק, שבעיני היהודים נתפש אחרת לחלוטין), שם נרצחו, ב-15 בפברואר 1919, בתוך כמה שעות, כ-1,500 יהודים.

פטליורה, שב-1921, חתם על הסכם שנוי במחלוקת עם ז'בוטינסקי, סיים את חייו בפריס, במאי 1926, כאשר שלום שוורצברד, אנרכיסט יהודי מבסרביה, התנקש בו כנקמה על רצח היהודים.

רובנה ידעה לכבד את שמו של פטליורה לא רק ברחוב אלא גם באנדרטה נאה.

האנדרטה לכבוד פטליורה ברובנה (מקור: ויקיפדיה)

עמדנו דומם לפני הבניין, שבמשך שלוש או ארבע שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידיות דוברי עברית כמעט 'צברית'. לאחר דברי הסבר קצרים שלי סיפרה לנו מנהלת המוזיאון של רובנה על מאמציה מול העירייה לשמר את המבנה ההיסטורי, ולכל הפחות לקבוע על הקיר לוח זיכרון שיספר את תולדות הבניין.

הכניסה לבניין הגימנסיה. במרכז התמונה: חיים צ'סלר מייסד 'לימוד'; שנייה משמאל: מנהלת המוזיאון ברובנה (צילום: פניה עוז-זלצברגר)

נכנסנו פנימה. החזית הצנועה אינה משקפת את גודלו העצום של הבית. שלוש קומות וחדרי לימוד רבים שלא השתנו הרבה מאז נטשו אותם תלמידי 'תרבות'. בית ספר תיכון כמו מאות ואלפי בתי ספר אחרים בארץ ובעולם – מן הסתם גם כאן היה פעמון שבישר על ההפסקות, תלמידים שהשתובבו בחצר ומורים ומזכירות חמורי סבר – אבל בית הספר הזה לא נסגר מעצמו. עלה עליו הכורת בצורה אלימה ואכזרית.

רק כשיצאנו החוצה והסתכלנו על קיר הצד של הבניין יכולנו להבין כמה גדול היה הבית הזה בהיבנותו.

קיר הצד של הגימנסיה (צילום: דוד אסף)

ממשיך עמוס עוז ומספר מפי דודתו על מורי בית הספר:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 227-226

לשני המורים שהזכירה סוניה היה גורל שונה. בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לרובנה וחודש לאחר מכן נמסרה השליטה בגימנסיה לנציגי השלטון החדש: מנהל בשם ליאֶב איזראלוביץ בריטבה ומנהל פוליטי ('פוליטרוק') ושמו סלוצקי. רייס, שהתמנה לנהל את הגימנסיה בשנת 1925, הודח מתפקידו ועבר עם משפחתו ללבוב. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לבוב ובתוך זמן קצר הקימו בו גטו. ד"ר יששכר רייס נפטר בגטו באותה שנה ממחלת הטיפוס.

מנהל הגימנסיה יששכר רייס, רעייתו שרה לרנר ובנם עמיאל. מעל שרה – אביה אהרן לרנר (מקור: יד ושם).

מנחם גלרטר, עסקן ציוני נלהב מנעוריו ועד זקנתו, לימד שבע שנים תנ"ך וספרות עברית ב'תרבות'שברובנה ועלה לארץ בנובמבר 1934. כמו תלמידים ומורים רבים אחרים, שהגשימו את רוח 'תרבות', הציל גם הוא את חייו בזכות דבקותו בציונות.

אירוע שבו היה גלרטר מעורב ועשה רושם רב על חיי היהודים ברובנה היה ביקורו בעיר של חיים נחמן ביאליק בנובמבר 1931. יהודי רובנה תכננו לערוך קבלת פנים מפוארת למשורר הלאומי, 'כדרך שמקבלים פני מלכים ונשיאים'. במשך שבועות ניהל גלרטר משא-ומתן מתיש עם השלטונות הפולנים על מנת להשיג רישיון לקיום הטקסים ולקבל אישור להניף את הדגל הכחול-לבן בחזית המלון בו השתכן ביאליק. המשורר הנערץ – 'אדם מיצקביץ'של היהודים', כפי שתיאר אותו גלרטר באזני הפקידים הפולנים – שהה ברובנה אחד-עשר ימים וגלרטר ליווה אותו לכל מקום.

הנה כך הוא מתאר את קבלת הפנים לביאליק:

מנחם גלרטר, ציוני לכל החיים: זכרונות ומעשים, ראובן מס, 1973, עמ' 184

מעניין אם נותר מישהו שעוד זוכר את הלחן של שיר זה...

גלרטר תיעד בפירוט את אירועי ביאליק (עמ' 189-181) ומתוכם הנה עוד כמה 'צימוקים'הקשורים ב'תרבות':

ציוני לכל החיים, עמ' 186

ועם סיום ביקורו נפרד ביאליק מידידו הרובנאים בדברי חזון נוקבים:

ציוני לכל החיים, עמ' 189

ח"נ ביאליק (במרכז) עם המורים מנחם גלרטר (מימין) ושמואל רוזנהק (משמאל).
רובנה, נובמבר 1931 (רובנה: ספר זיכרון, עמ' 247)

הקדשה שהעניק ביאליק לגלרטר: 'לזכרון טוב בימי שבתי שבת אחים ברובנה, י"ב כסלו תרצ"ב'

בפרק הבא:

הבית ברחוב דובינסקה

שלכת ברובנה (צילום: דוד אסף)

(צילום: נעמה ביגלמן)

בדרך בן-צבי 104, בפינת רחוב גתית בתל-אביב (אזור אבו-כביר), עומד על תלו 'בית הכנסת הנביא יחזקאל'. הכתובת על השלט הגדול שמותקן בכניסה מספרת סיפור קצר אך סבוך, ממש כתב חידה.

בית הכנסת הזה הוא לא סתם רב-עדתי ('פתוח לכל הבבלים ולכל העדות'), הוא גם מופרט. יש לו בעל בית.

האמת היא שלא כל כך ברור מהו שם המקום. למעשה יש לו שלושה שמות. לכאורה הוא קרוי על שמו של יחזקאל, שכידוע היה הנביא היחידי שהתנבא בחו"ל, 'על נהר כְּבַר'אשר בבבל, היא עיראק. אבל באותה נשימה – אמנם בגופן קטן יותר – בית הכנסת קרוי גם 'בית אברהם אבינו'. אולי משום שאברהם היה מכניס אורחים ידוע, ולבעל בית הכנסת, כפי שמתברר מן ההמשך, יש תודעת אירוח מפותחת מאוד. ויש גם שם שלישי: 'בית הבבלים'.

יהיה שמו של המקום אשר יהיה, ברור ש'בעל בית הכנסת'רואה בו מין בית פרטי שלו, וככזה הוא פותח אותו בלב רחב לכ-ו-ל-ם. 'ביתי פתוח', הוא מכריז, 'לכל הבבלים ולכל העדות'. כלומר, כולם מוזמנים, תהיה עדתם אשר תהיה, אבל הבה נאמר זאת בעדינות: עיראקים ('בבלים') ירגישו קצת יותר בנוח...

אז ברור שיש כאן בעל בית, אבל מיהו ומה שמו? הדבר לא כל כך ברור. האם מדובר כאן במשפחה ששמה המקורי הוא 'ממלכת דוד'? ומיהו 'יעקב (רזי)'? האם הוא 'בעל בית הכנסת'או אחד הנפטרים שלזכרם נוסד הבית?

חיפוש אינטרנטי קצר העלה שאכן יש איש ושמו 'יעקב ממלכת דוד'ומשכנו באותה כתובת ממש.

כשסיפרתי על כך לידידי איתמר וכסלר, ראש דסק השלטים בעונ"ש, הוא נזכר כי אי-שם, בסוף שנות התשעים, הוא צילם, בדיוק באותו מקום, שלט חינני שמשך את תשומת לבו בעלגותו והוא עדיין עומד על עומדו.

'לדעתי', כתב לי איתמר, 'זהו אותו בית כנסת שהשכנה שוכנת בתוכו. כנראה שיעקב ממלכת דוד אחראי גם לשכנה, ובמשך השנים נוספו שכנות גם מעדות אחרות'.

חיפוש נוסף בארכיון השלטים של איתמר העלה עוד צילומים ממתחם קדושה זה. הרבה מסרים יש לו לבעל בית הכנסת, וגם מתברר כי שמות רבים נוספים.

כתב וצילם ברוך גיאן

הביטוי 'ירושלים מדממת'כבר הפך לקלישאה חבוטה. אבל האמת היא שאנו, הירושלמים, חווים בימים אלו שוב את אווירת החשש, חשדנות וחוסר הביטחון. ידענו ימים כאלה בעבר, אך הפחד נותר כשהיה.

אני ממשיך לצאת לרחובות העיר, כהרגלי מזה עשרות שנים, רק קובע מחדש את 'גיאוגרפית הפחד'שלי. לרובע המוסלמי לא אכנס בימים אלו וגם לא אעלה להר הזיתים. כדי לחוש את העיר השסועה יצאתי אל מה שכונה פעם 'שטח ההפקר'או 'הקו העירוני' – אזור שער מנדלבאום, 'קו התפר'ההיסטורי בין ירושלים המערבית למזרחית.

אמנם, הגבול בלתי נראה, אך למעשה הוא מסומן בבירור באמצעות קו הרכבת הקלה העובר לאורך דרך בר-לב (כביש מספר 1). בצד המערבי של הכביש שוכן הגוש השוקק של שכונות שמואל הנביא, מאה שערים ובנותיהן; בצד המזרחי רחוב סנט ג'ורג', על המבנים העתיקים והיפים שבו, שהפעם החלטתי לוותר על ביקור בהם.

בלב ההתרחשות הסואנת הזו, ברחוב סנט ג'ורג'וסמוך למלון 'לאונרדו', ניצב עד היום בניין נאה בבעלות ארמנית, שדגל האו"ם מתנוסס בראשו ויד הזמן כמו לא נגעה בו. בניין זה שימש בעבר את ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית בין השנים 1967-1948.

הגבול שעבר כאן וחילק את העיר עד מלחמת ששת הימים הותיר 'תחנות זיכרון', ואלה ממשיכות להזכיר למי שעינו פקוחה את הימים שבהם היו כאן גדרות וחומות.

בסמוך לבית שביתת הנשק עמד בית משפחת מנדלבאום, שהוקם בשלהי המאה ה-19 על ידי חסיד קרלין ושמו שמחה מנדלבאום. הבית המקורי פוצץ כבר ב-1948 על ידי הירדנים, ושרידיו נמחקו אחרי 1967 בידי הישראלים. אף על פי כן, האזור עצמו ממשיך להיקרא עד היום על שם אותה משפחה. בין שביתת הנשק שלאחרי מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים התפרסם מעבר מנדלבאום בהיותו שער הכניסה והיציאה בינינו לבין ממלכת ירדן. מכאן גם יצאו השיירות הדו-שבועיות להר הצופים הנצור.

נזירה יוצאת מנקודת המשטרה שכונתה 'מעבר מנדלבאום'בדרכה לעיר העתיקה, 1965 (מקור: ויקיפדיה)

אז: 'ברוכים הבאים לישראל' – נקודת המשטרה 'מעבר מנדלבאום'לפני מלחמת ששת הימים

הסככה שבצילום הישן כבר אינה קיימת אבל הבניין הדו-קומתי בעל גג הרעפים, ששימש נקודת המעבר בין שתי המדינות, עדיין עומד במקומו, אף כי הוגבה בשתי קומות נוספות. בקומת הקרקע שוכנים היום ישיבה ובית כנסת – חוט של חסד', שמנהל הרב שלום ארוש, והם מאוכלסים ברובם בחוזרים בתשובה הנמנים על חסידי ברסלב.

היום: בית כנסת של חסידי ברסלב, רחוב שמואל הנביא 13

עמדתי דקות ארוכות מול הבניין וצפיתי בחזית היפה והבולטת, שנותרה כמעט כשהייתה, ודמיינתי את הדיפלומטים ואנשי הדת שחצו כאן את הגבול. ירדן ההאשמית הייתה מדינה אויבת אך 'גשרים פתוחים'היו כבר אז.

רוכל ערבי חצה את הכביש ועל גבו שקים. בבניין סמוך עבדו שני פועלים ערבים, ונדמה היה לי שרבים מחבריהם לא הגיעו לעבודתם בימים מתוחים אלה.

יצאתי אל תחנת הרכבת הקלה הסמוכה, ובה בלטה בכיעורה קוביית בטון מזוין. בימים האחרונים הונחו קוביות כאלה (בֶּטוֹנָדוֹת) בתחנות הרכבת הקלה בעקבות פיגועי הדריסה.

חסידי ברסלב מן הישיבה הסמוכה צבעו באדום דמות 'סמיילי'של חסיד ברסלב בעל כיפה מצויצת, והוסיפו את הכתובת 'אל תירא ישראל'. אני מודה כי לרגע, מרחוק, חשבתי שכתוב שם 'אל תירא ישמעאל'. במחשבה שנייה, למה לא? לשני הצדדים בסכסוך יש סיבות טובות לפחד אלה מאלה, ושני הצדדים צריכים להירגע קצת. כשצילמתי התקרב אלי מאבטח מודאג וביקש ממני תעודה מזהה. כבר זמן רב לא התבקשתי למסור תעודת זהות לשוטר, וכנראה שבימים טרופים אלה גם צילום של תחנת רכבת מעורר חשד.

בתחנה עצמה עמדו כמה תיירים שהתקשו לרכוש כרטיסים במכשירים האוטומטיים, בצד ישב צעיר חרדי שהתפלל בדבקות.

ממול תחנת הרכבת נמצא עוד 'אתר זיכרון'. זו 'עמדת בית תורג'מן', שמאז שנת 1999 הוא מארח את 'מוזיאון על התפר', שיזם ומנהל רפי אתגר. בכניסה למוזיאון הוצב פוסטר ענק של טוני בליר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר והיום שליח האיחוד האירופי למזרח התיכון (שמרבה ללון במלון 'אמריקן קולוני'הסמוך), מצלם את עצמו ב'סלפי'מדליק (תרתי משמע).

התבוננתי מערבה לכיוון שכונת מוסררה וראיתי את הבניין האפור, הידוע כ'שיכון המפונים'. בנין ארוך ומכוער, מאלה המכונים 'שיכוני רכבת', עם חלונות קטנים ללא מרפסות ובגג חרכי ירי. בנין זה התאים למציאות הסְפַר הירושלמי שבה בנו אותו, אי שם בשלהי שנות החמישים.

סיימתי את הסיור הקצר בחצר בית תורג'מן נוכח יצירת אמנות מטלטלת שפיסל האמן הצרפתי-האלג'ירי ג'מאל קוקן בשנת 2009. זו קוביית בטון מבוקעת – מזכירה קצת את הבטונדות שפוזרו לא מכבר ליד תחנות הרכבת הקלה – ועליה כתובת באנגלית: WE – אנחנו.

לימים טובים יותר נייחל.

מקורות

אסף זלצר ויורם תמיר, 'מבית מגורים למתחם מעבר גבול': סיפורו של מעבר מנדלבאום', עת-מול, 187 (מאי 2006), עמ' 32-29.

'מנדלבאום, קח אותי אל המסע'

אמר העורך:

אי אפשר לכתוב על מעבר מנדלבאום בלי להזכיר את להיט הרוק ההיסטרי של הזמרת עדנה גורן, שנקרא 'מנדלבאום'. השיר נכתב על ידי יורם טהרלב והולחן בידי יוחנן זראי, אך מי שיחפש במילותיו את מעבר מנדלבאום לא ימצאם:

אז מיהו ה'מנדלבאום'הזה ומה הקשר בינו לבין 'רקטה אדומה'ו'קח אותי לירח'?

ובכן, יורם טהרלב כתב את השיר עבור סרטו הנשכח של יעקב יגר, 'האם תל אביב בוערת? 60 שעות לסואץ'. הסרט צולם בשנת 1967 ויצא לאקרנים זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים. השיר היה חלק מפס הקול של הסרט.

מקור: בתי קולנוע של פעם

מלכתחילה חשב טהרלב על יורי גגארין, הקוסמונאוט הרוסי המפורסם, שבשנת 1961 היה האדם הראשון בהיסטוריה שהקיף את כדור הארץ בחללית מאויישת ('ווסטוק'). גגארין יפה התואר, בעל החיוך הכובש והשיניים הצחורות, הפך אז לגיבור עולמי.

אבל – מספר טהרלב באתר האינטרנט שלו – בדרך מגגארין לתל-אביב הבוערת קרה משהו משונה:

כשנתבקשתי לכתוב שיר לסרט "האם תל אביב בוערת?", גמלה בלבי ההחלטה לכתוב לזמרת עדנה גורן שיר אהבה לוהט לאסטרונאוט הרוסי. לפני ההקלטה הסכימו ביניהם המפיקים, מסיבה שאינה ברורה לי (ובלא ידיעתי), להכניס במקום גגארין את השם מנדלבאום, שהזכיר לאוזן הישראלית את 'מעבר מנדלבאום', השער שבו עברו מירושלים העברית לירושלים הירדנית. כתוצאה מזה, הסרט ממש לא הלך...

ולסיום, הנה עדנה גורן משחזרת את השיר במופע פרטי מלהיב, בשנת 2005, בביתה של הזמרת המנוחה יפה ירקוני.

יֶה יֶה יֶה!

בעלי התוספות

ד"ר דותן גורן שלח גזיר עיתון, שמלמד כי ב-1959 ניסתה ועדת השמות העירונית בירושלים לשנות את שמו של מעבר מנדלבאום ולקרוא לו 'מעבר שמעון הצדיק'. השינוי, כידוע, לא תפס...

חרות, 16 בפברואר 1959

בשנת 1895 נבנה הבית ברחוב דובינסקה 31 (צילום: רוחמה אלבג)

הרשימה הראשונה, על גיא ההריגה ביער סוסנקי, פורסמה כאן.

הרשימה השנייה, על גימנסיה 'תרבות', פורסמה כאן.

ג. הבית ברחוב דובינסקה

את ביתם של בני משפחת מוסמן השוכן ברחוב דובינסקה (דובינסקה, פירוש: הדרך המובילה לעיירה דובנו), תיאר עמוס עוז, מפי דודתו סוניה, ברוך ובאהבה, משל הוא עצמו נולד וגדל בו. לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט זכרה הדודה, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן אגדות ומיתוסים שנכרכו בבית, ובראשם התאבדותו של הפולקובניק הפולני, שגר בשכירות באחד מחדרי הבית.

אין זה בית ככל הבתים בעיירה יהודית אופיינית. זהו בית אבן בורגני, מהודר ורחב ידיים, שנבנה בשנת 1895. הוא נבנה –מספר עוז – עבור ראש העיר, אך הלה ירד מנכסיו ובשנת 1920 נאלץ למכרו לבעל טחנת הקמח היהודי, נפתלי הרץ מוסמן.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 180; מספר הבית שונה ברבות הימים מ-14 ל-31

פארו של הבית עדיין ניכר בחיצוניותו למרות שעבר שינויים רבים, חלקו נהרס – אולי במלחמה העולם השנייה – ובמקומו נבנה בית חדש, שמתכנניו ניסו, בגולמנות מה, לשוות לו מראה דומה לבית המקורי.

חזית הבית. מעל משקוף החלון, בצד ימין למעלה, תאריך בניית הבית: 1895. הבניין שבצד שמאל הוא תוספת מאוחרת שנבנתה על חלקו ההרוס של הבית המקורי. אפשר להניח שגם החלק הימני של המבנה המקורי נהרס.

בצהרי יום שני, 10 בנובמבר, אנו עושים את דרכנו אל הבית ברחוב דובינסקה 31. כאן ייערך עוד מעט טקס חגיגי של הסרת הלוט מעל שלט המספר על עברו של הבית – יוזמה מקורית של חיים צ'סלר, מייסד ארגון 'לימוד FSU', שהודות לו אנו נמצאים כאן היום.

את פנינו קידם 'משמר כבוד'של שלוש נערות חינניות בלבוש מסורתי, שכיבדו אותנו במאפה לחם ('מסורתי'גם הוא, כמובן) ובעוגת קרם, שאפילו בחתונות כבר לא רואים כמותה. העוגה נאפתה כמין ספר פתוח, שקושט בכל הקלישאות האפשריות: מנורה ומגן דוד, שמו של עמוס עוז ברוסית ובעברית, ו'סיפור על אהבה וחושך'.

מה עושים עם עוגה כזאת? פניה מצאה דרך מקורית. בדברי התודה שנשאה היא הודיעה, כי את העוגה היא תורמת למרכז 'חסד', שבראשו עומד גנאדי פראיירמן, ולניצולי השואה וצאצאיהם שגרים ברובנה. שיהיה להם קצת מתוק...

אחר כך הייתה מקהלה קטנה ששרה 'עם ישראל חי', ואז הוסר הלוט מעל השלט. ראש עיריית רובנה וולודימיר חומקו (Volodymyr Khomko) ציין עד כמה הוא גאהבקשר שבין רובנה לבין הסופר המפורסם, ואף התחייב לשמור על המורשת היהודית של העיר.

על השלט כתוב לאמור: בבית הזה נולדה וגדלה פניה מוסמן ז"ל (1952-1914), אמו של הסופר עמוס עוז. כאן גרו גם הוריה, איטה והרץ מוסמן ז"ל, ואחיותיה חיה וסוניה ז"ל. הבית מתואר בהרחבה בסםרו של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך', שתורגם לעשרות שפות ונפוץ בעולם במיליוני עותקים. לוח הנצחה זה הוקם ביזמת פרוייקט לימוד – אוקראינה.

עוד לפני שנכנסנו פנימה העפנו מבט בגינה שבחזית הבית. גינה קטנה ומוזנחת ובה מעט שיחי נוי ועצי פרי.

אין שום דמיון בין מה שראינו לבין הגינה שתיארה הדודה סוניה בערגה באוזניו של אחיינה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 184

אבל היה מי שהעניק לפניה, במחווה רומנטית משהו, צרור פרחי מרגנית קטנים שנקטפו אי-שם, לזכר אותם ימים...

נכנסנו פנימה. האם לכניסה הזו התכוונה הדודה סוניה?

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 185

אפשר להניח שאין זו הכניסה המקורית. חלקו הימני של הבית נהרס כנראה, והכניסה הצדדית שקיימת היום איננה מן הסתם הכניסה הראשית שתיארה סוניה (ושמא הגזימה הדודה בתיאורי הבית המרווח?). מכל מקום, הכניסה הנוכחית מביאה אותך אל פרוזדור צר ואל מטבח צנוע וקטן. 'ספסל האהבה'גם הוא כבר איננו. עמו נעלמו לעד סודותיהם הכמוסים של המשרתים והחדרניות.

בעלי הבית הנוכחיים, אנדרי אדמוביץ וגלינה בוריסובנה גרודניציקי (Grudniciky), קיבלו אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעים היטב לגודל האירוע ול'מחיר'שישלמו בעתיד בביקורי תיירים. 'לא נורא', הם מחייכים, 'אנחנו ממילא פנסיונרים, והילדים כבר יַצאו מהבית'. אנדרי מספר כי נולד בבית זה בשנת 1943 ומאז הוא גר בו.

פניה, בעלת הבית גלינה גרודיניצקי וראש עיריית רובנה

גלינה, בעלת הבית החביבה, הכינה לנו הפתעה: בּוֹרשט אוקראיני חם וטעים. הסבנו לשולחן האוכל הפשוט, בחדר שאולי תואר בזיכרונותיה של סוניה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 184

אי אפשר היה שלא להיזכר בתיאור שולחן האוכל הגדול שהיה כאן פעם, ובסבתא, שניהלה את המטבח הענקי ביד רמה, 'כמו קפיטן על גשר הפיקוד'.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 200

אחר כך סבבנו בחדרי הבית, כשפניה – 'סיפור על אהבה וחושך'בידיה – מתאמצת לשלוט ברגשותיה. שמחה גדולה לא הייתה כאן, אלא עצב רב.

והיה לבית גם מרתף, שתואר על ידי עוז בחושניות בלתי רגילה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 181-180

בהיסוס-מה שאלתי את אנדרי, בעל הבית, אם המרתף עדיין קיים ואפשר לראותו. בתשובה הוא פתח עבורנו דלת קטנה ברצפה, ויחד אתו ירדנו, פניה ואני, בסולם הצר מטה-מטה.

המראה שהתגלה לנו היה בדיוק כפי שתואר בסיפור: מחסן גדול של כלי עבודה וחפצים מיותרים, ועל אחד מקירותיו קבועים מדפים שעליהם מונחים בקבוקים וצנצנות של חמוצים, ריבות ויינות.

אנדרי מזג לנו יין ענבים ביתי, מתוק כיין של קידוש, ושלושתנו שתינו 'לחיים'בעמקי המרתף. כמה מוזר.

לבסוף, הלכנו אל מאחורי הבית, לראות מה נותר מגן עצי הפרי הענק שתואר בזיכרונות.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 185

לא הופתענו לגלות שלא נותר מאומה ועל שטח הגן נבנו בתים חדשים. אבל מאחורי הבית הישן עוד אפשר לראות את שרידי הבנייה המקורית: מחסנים, חדר שירותים 'בול פגיעה', ואגף מגורים נמוך ועלוב, שהיום גרות בו, אולי, צאצאיותיהן של אותן נשים ביזאריות, שגרו כאן בימי מוסמן וטענו לקרבה מעורפלת אל הצארים של בית רומנוב...

נפרדנו מרובנה, ועוד באותו ערב חזרנו הביתה, לישראל.

מן היהודים שהיו כאן ואינם עוד נותר רק הסיפור העצוב, ובעיקר החושך.

הנה הכתבה שהכין יעקב אחימאיר לתכנית 'רואים עולם', ששודרה במוצאי שבת שעבר (22 בנובמבר), ובה תועד מסעה האישי של פניה.

א. ניצול הזדמנות

הפשקוויל המגעיל הזה חושף את הסיבות האמיתיות לרצח הנורא בבית הכנסת בהר נוף.

(מתוך דף הפייסבוק של יאיר שרקי)

ואם לא הייתם בטוחים את מי צריך להאשים, אז דעו שאת הטבח הנורא בכלל ביצעו שליחי הציונים, ובכל מקרה למה לא לעשות קצת שנור על גופות הנרצחים?

הרב הישיש הוא חיים קנייבסקי ממנהיגי הציבור ה'ליטאי'.

(תודה לאתי איזנרייך)

ב. לזכור ולא לשכוח

וכמו שאומרים, 'להבדיל'.

אמנם, טיול המשפחות כבר יצא לדרך אבל המסר עדיין אקטואלי. והאחריות לפיגוע הבא – עליכם!

(תודה למאיר ארד)

ג. נשק קר לעונה חמה

המודעה ההזויה הזו התפרסמה במקומון החיפני 'כלבו'.

'מה היו אומרות חברותיה של אמי', כתבה לי עפרה פרי, 'רוז'קה, טצ'קה, פנקה ופפקה, כולן מקיבוצי השומר הצעיר, על התערוכה בקיבוץ עין המפרץ? ובמחשבה שנייה, לא צריך לנסוע עד עין המפרץ, אפשר להסתפק בטיול לשער שכם'.

לא יכולתי שלא לשים לב לשגיאת הדפוס על 'ממותת אספני נשק קר'...

ד. תוגת הגעפילטע

במוסף '7 ימים'של העיתון 'ידיעות אחרונות'הופיעה המודעה הבאה, המבשרת על אירועי שבוע האוכל הפולני, שייחגג השבוע ברחבי ארצנו:

'שים לב לבונוס שבתחתית המודעה', כתב לידן אלמגור, שגם תהה מה הייתה יכולה להיות התגובה אילו פרסמו מודעה על 'שבוע האוכל המרוקני' (למשל), שהמשתתפים בו יקבלו כרטיס מתנה לגן החיות...

ה. קקטוס לחותנת

יחיאל חרזביקר בגן החיות הבוטני של אילת ('מדהים, מרתק ומומלץ!') ושלח משם תמונה משעשעת.

משקוף הכניסה לכנסיית סנט ג'ורג בלוד

מאת ארנון שמשוני
פרופסור ארנון שמשוני הוא רופא וטרינר, שבעבר שימש מנהל השירותים הווטרינריים בישראל.

צילומים (אלא אם צוין אחרת): דנצ'ו ארנון

יום סנט ג'ורג', הוא 'חג לוד' (בערבית: עיד א-ליד), נחוג מדי שנה במתחם 'פארק השלום'שבעיר העתיקה של לוד. באופן ספציפי זה קורה בכנסיית סנט ג'ורג' (ובשמה הרשמי: כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון), אשר נבנתה בשנת 1870 על שרידי כנסיית-מבצר צלבנית. ב'פארק השלום'נמצאים גם מנזר יווני-אורתודוקסי ומקומות קדושים למוסלמים וליהודים: המסגד המוסלמי 'אל-עומרי', שנבנה בשנת 1268 על שרידי כנסייה ביזנטית, ובית הכנסת היהודי 'שערי השמיים'.

כנסיית סנט ג'ורג'נבנתה על יסודות צלבניים, וסמוך לה נבנה מסגד מוסלמי.

על פי המסורת הנוצרית, בקריפטה של כנסיית סנט ג'ורג'נטמנו ב-16 בנובמבר שרידיו של הקדוש שנתן לה את שמה. מי היה ג'ורג'זה? ובכן, הוא נולד בלוד לקצין שנהרג בשירות הצבא הרומי, ובעצמו שירת בקפדוקיה כקצין במשמר האישי של הקיסר הרומידיוקלטיאנוס. משסירב ג'ורג'להתכחש לאמונתו הנוצרית נערף ראשו, בפקודת הקיסר, על חומת העיר ניקומדיה שבאסיה הקטנה, ביום 23 באפריל 303. הוא נקבר בקפדוקיה ומאוחר יותר באותה מאה הועלו עצמותיו לארץ הקודש מכורתו.

מאמינות אוספות את השמן שנוצק על קברו של ג'ורג'הקדוש בקריפטה שמתחת לכנסייה. השמן ישמש אותן לרפואה עממית.

הצלבנים הביאו עמם, בשובם לאירופה במאה ה-12, אגדות נוספות אודותיו: הוא תואר כאביר על סוס הנלחם בדרקון ומציל את חייה של נסיכה בעיר אשר לא ברור בדיוק היכן הייתה. סנט ג'ורג'היה לאחד החשובים בקדושי הנצרות, 'קדוש-לוחם'ופטרון של ארצות כאנגליה, יוון, פורטוגל, גאורגיה ועוד, של עשרות ערים ובהן מוסקבה ומילנו, ושל אגודות רבות ובהן תנועת הצופים העולמית.

כרוז גיוס בריטי למלחמת העולם הראשונה משתמש בדימוי של סנט ג'ורג'שמחסל את הדרקון (מקור: ויקיפדיה)

ציורי סנט ג'ורג', הרוכב על סוסו ומדביר בכידונו את הדרקון, מוצגים בבתיהם של נוצרים ומוסלמים רבים בארצות מזרח הים התיכון. ניתן לראותם אפילו על יריעות אהלי בדואים. בקרב המוסלמים ידוע קדוש זה בשם אל-חד'ר (הירוק), שהוא בן דמותו של הנביא אליהו (אליאס) ובעל נס כמותו, שבכוחו להוריד גשמים והוא מסמל מים, חיים וּנְאוֹת מדבר.

בתקופת המנדט הבריטי נחוג עיד ליד מדי שנה ברוב-עם, על ידי רבבות נוצרים ומוסלמים כאחד, בפיקניק המוני בכרמי הזיתים שסביב לוד. יום החג זכה לפופולריות רבה גם בשל היותו נחשב מועד רצוי לירידת הגשם הראשון. הפיקניק בלוד, שנמשך שבוע, זכה באותן שנים גם לכיסוי תקשורתי.

על המשמר, 14 בנובמבר 1945

Palestine Post, 16 November 1933

Palestine Post, 16 November 1934

מאז הקמת המדינה משתתפים בחגיגות לוד בעיקר מאמיני הכנסייה היוונית אורתודוקסית, המגיעים באלפיהם, מהארץ ומחו"ל. חברי תנועת הצופים האורתודוקסים, על סמליהם ונסיהם, צועדים ברחובותיה הראשיים של לוד, לא רק מכיוון שמדובר ביום חג מרכזי של עדתם, אלא גם בשל משמעותו המיוחדת של סנט ג'ורג'לתנועת הצופים העולמית. מייסד התנועה, לוטננט-גנרלרוברט באדן פאוול, הקדיש בספרו Scouting for Boys (צוֹפִיוּת לבני הנעורים) פרק מיוחד לפרש האביר, תיאר את תולדותיו והציב אותו כמופת לכל צופה בתכונותיו: אומץ, יזמה, נחישות, התמדה ועזרה לזולת.

רוברט באדן פאול, 'צופיות לבני הנעורים', 1908

הצופים היוונים אורתודוקסים בחג לוד, נובמבר 1996 (צילום: ארנון שמשוני)

בלי קשר ישיר לג'ורג'הקדוש ומלחמותיו בדרקונים, דבק בחגיגות לוד גם מוטיב אוניברסלי, שמשותף לחקלאים בני כל הדתות: הציפייה לגשמי ברכה.

למשטר הגשמים בארץ ישראל יש משמעות עצומה וקדמונינו היו בעלי ידע מפליג בתחום זה. הדבר התבטא בברכות, בתפילות ובתוכחות שהשתמרו בתורה, בדברי הנביאים ובכתובים. הפסוק 'וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ' (דברים, יא 14) הובן כשכר שהובטח לעם ישראל, אם אכן יאהב את אלהיו ויעבדו. אלהים, אמר ירמיה, הוא 'הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ' (ירמיהו, ה 24). מאוחר יותר העמיקו חז"ל בנושא. מסכת 'תענית'בתלמוד הבבלי מקדישה רבים מדיוניה לעיתויים ואופיים של הגשמים, ובמיוחד ל'יורה', הגשם הראשון. כשדנים חכמי התלמוד בשאלה מהו גשם 'בעתו', הם קובעים כי הטוב ביותר הוא 'יורה במרחשון' (תענית, ו ע"א), וכי הגשמים אינם רצויים לפני סופו של חג סוכות. הם מפרטים את מספרם הרצוי של הגשמים, מסווגים את גשמי חשוון בחלוקת משנה ל'רְבִיעוֹת', וקובעים תעניות יחיד וציבור למקרה שהגשמים מתעכבים.

אף על פי שחז"ל ביקשו לדחות את בוא הגשם לסוף חג הסוכות, 'הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג' (משנה תענית, א, א), אפשר להניח שחג 'שמחת בית השואבה'שלנו – פסטיבל שעניינו מים, הנמשך כשבוע ועיתויו בסמוך לתחילת עונת הגשמים – מקביל פולחנית ל'עיד ליד'. שני מועדים אלה משתייכים לקבוצת פולחני הגשם והמים, שנחגגו מקדמת דנא במסגרת תרבויות ודתות שונות, לרבות התרבות הכנענית. בשירת אוגרית מוצג נצחון ה'בעל', אל הגשם, על האל 'מוות'– אלהי הצחיחות והמוות. קשה שלא להיזכר בהקשר זה באליהו הנביא (אליאס), במעשי הנסים שלו הקשורים במים, במאבקו בנביאי הבעל, ואפילו במונח 'אדמות בעל', המקובל גם בימינו ומשמר את זיקתו של אל הגשם הכנעני לחקלאות ארצנו. הפולחן ההלניסטי-רומי 'מיומאס'שייך אף הוא לקבוצה זו, ואתר פולחני מפואר, שבו נחוג המיומאס, נחפר ונחקר בשׁוּנִי, ליד בנימינה.

מסורות אלו המשיכו להתקיים בארץ גם לאחר החורבן והיעלמות הישוב החקלאי היהודי בה. אמוץ כהן, המורה הירושלמי הנודע לטבע, כתב על כך ברשימתו 'היורה', שבה התייחס גם ל'חג לוד'ולפולקלור הקשור בו:

דבר, 30 בנובמבר 1983

חודש חשוון היהודי מקביל, פחות או יותר, לנובמבר שבלוח הגרגוריאני. בלוח השנה היהודי, המבוסס על שנת הירח, הופעל מנגנון התאמה ללוח האסטרונומי מבוסס השמש, וזאת באמצעות השנה המעוברת, דהיינו הוספת חודש בכל שלוש שנים בממוצע (7 שנים מעוברות בכל 19 שנים). בהיעדר מנגנון דומה בשנת הירח המוסלמית, אימצו החקלאים הערבים מועדים בלוח הנוצרי לצרכי פעילותם העונתית. כך הפך היום האמצעי של נובמבר (היום ה-16) – שבו, כאמור, הובאו עצמות סנט ג'ורג'לעיר הולדתו – ל'עיד ליד': שילוב של חג דתי-נוצרי וחג טבע פולחני המבטא את המועד המועדף לרדת היורה.

על ניהול טקסי החג אחראית העדה האורתודוקסית הנוצרית בלוד, שקשורה לכנסייה האורתודוקסית היוונית ולפטריארך בירושלים בכל האמור לטקסי נישואין ולקביעת ההלכה. פעם הייתה חגיגה זו משותפת גם לערבים המוסלמים; אך כמעט ולא עוד. כיום מגיעים אלפי נוצרים מכל חלקי הארץ, ואף מחו"ל, לתפילה המיוחדת. במהלך היום נערכים טקסים שונים כמו שחיטת כבשים עבור מי שנדר נדרים במהלך השנה,הדלקת נרות, קבלת ברכות מהכמרים, תספורות לילדים (שחלקם לבושים בבגדי סנט ג'ורג'צבעוניים) ותהלוכה של שבט הצופים. רוכלים מוכרים את ציורי סנט ג'ורג'על סוסו, קמעות ותכשיטים, מאכלים מסורתיים (כמו קנה סוכר) ועוד. אחרי התפילה מתקיימת קבלת פנים וסעודה חגיגית במנזר האורתודוקסי בהשתתפות אישים מכובדים.

אבירה צעירה במדי סנט גו'רג'

בחגיגות השנה, שהתקיימו לפני שבועיים, ביום ראשון ה-16 בנובמבר 2014, השתתפו תיופילוס השלישי, הפטריארך היווני אורתודוקסי בירושלים, ונכבדי הכנסיה והעדה מכל הארץ ומתחומי הרשות הפלסטינית. בקבלת הפנים ובסעודה החגיגית נכחו גם ראש העיר לוד, האב הרוחני לעדה האורתודוקסית בלוד האב ניקודימוס, שגרירת רומניה, שגריר קפריסין, הקונסול היווני וראשי הקהילה הנוצרית בלוד. לצד מאות מאמינים שמילאו את הכנסיה (מספרם נפל לעומת אשתקד בשל מזג האוויר הסוער), היו גם מוסלמים תושבי לוד, שבאו לכבד את שכניהם הנוצרים בחגם, וכן צוותי טלוויזיה מרוסיה, יוון, איטליה ורומניה. מקהלת העדה השמיעה מזמורים בערבית, והאירוע עצמו הועבר לראשונה בשידור חי באינטרנט והוקרן על גבי מסך ענק בכיכר העיר פייטרה נייאמץ ברומניה (עיר זו חתמה ב-2002 על ברית ערים תאומות עם לוד). הטקס בכנסייה וקבלת הפנים ניתנים לצפייה באתר הפטריארכיה.

במונח 'עיד ליד'נתקלתי לראשונה בסתיו 1963, מספר חודשים לאחר תחילת עבודתי כרופא וטרינר ממשלתי בצפון הארץ. מאחד משבטי הבדואים בגליל התחתון הגיעו תלונות על תחלואה בעדרי העיזים ותמותה גבוהה. הבדווי הזקן בעל העדר הסביר לי, כי מחלה זו ידועה בשם ג'יעם (Jiam) והופעתה היתה צפויה כיוון שעונת הגשמים הקודמת החלה מוקדם מדי – בספטמבר. מסורת בידו ובידי אבותיו, כך אמר, כי כאשר מקדימים הגשמים הראשונים מהרצוי, תחלינה העיזים בג'יעם בשנה העוקבת. 'ומהו העיתוי הנכון לגשם הראשון?'– הקשיתי. 'הטוב ביותר – ביום "עיד ליד", או בשבועיים לפניו או אחריו', הסביר הזקן. לא אכחד כי באותה עת התייחסתי למידע פולקלוריסטי זה בספקנות.

בסתיו 1967 חזרה מחלת ג'יעם והופיעה בממדים דומים, וגם הפעם הייתה זו שנה עוקבת אחר שנת יורה מוקדם. כיוון שממשלת המנדט הכריזה על הג'יעם, עוד בשנת 1926, 'מחלה חייבת בהודעה'על פי חוק, נאספו נתונים וניתן היה לבדוק אותם בדיווחיה השנתיים של מחלקת החקלאות המנדטורית. בבדיקה נמצא כי המידע הפולקלוריסטי כביכול היה נכון: בין השנים 1960-1926 נרשמו כמה התפרצויות של ג'יעם והן באו תמיד בעקבות עונות גשמים מוקדמות. הבדווי הזקן דייק.

תיאורים דומים שמעתי במהלך השנים במקומות נוספים, ובינתיים נחקרה תופעת הג'יעם ונמצא לה הסבר מדעי: טפיל מעיים בצאן, שמחזור חייו נקבע על ידי שילוב טמפרטורה ומשקעים. ובכן, לא רק הגידולים הצמחיים, אלא גם המיקנה ובריאותו קשורים במועד היורה ובעיד ליד.

'מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי ... מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן' (תהלים, קיט, 100-99). השנה התגשמו, פשוטו כמשמעו, ציפיותיהם של החוגגים ובדיוק ב-16 בנובמבר נפתחו שערי שמים לתפילותיהם העתיקות של מאמיני שלוש הדתות. זו תהא לבטח שנת ברכה.

תחזית מזג האוויר, 16 בנובמבר 2014

אבירי סנט ג'ורג'קטנים, חג לוד, 1996 (צילום: ארנון שמשוני)

לפני שבועיים, ב-22 בנובמבר, נפטרה בפלורידה, בשיבה טובה, קלרה בייגלמן-איסטון (2014-1920). אם שמה אינו אומר לכם מאומה, זה רק בגלל שאתם צעירים מדי.

קלרה (ובשמה הבימתי: קלייר) הייתה האחות המבוגרת בצמד 'האחיות בארי' (ביידיש: שוועסטער באַרי; ובאנגלית: Barry Sisters), שזכה לפופולריות אדירה משנות הארבעים ואילך, בעיקר, אך לא רק, בקרב יהודי ארה"ב.

האחיות מיני (מימין) וקליר בארי (שנות הארבעים או החמישים)

קלרה, כמו גם אחותה מיני (1976-1923), שנודעה על הבמה כ'מירנה', נולדה בשכונת ברונקס שבניו-יורק, בבית דובר יידיש. ואכן, את הקריירה הבימתית שלהן, שהחלה בסוף שנות השלושים, הן עשו בשילוב מוצלח של שירי עם ביידיש, בעברית-אמריקנית עם רי"ש מתגלגלת, ובאנגלית. הן שרו בהרמוניה נפלאה ובסגנון ג'ז, אך בעצם את הצלחתן היו חייבות לאחיות אַנְדרוּס – שלישיית אחיות לא-יהודיות, שבנובמבר 1937 הקליטו את השיר 'בײַ מיר ביסטו שיין', שהפך בן-לילה ללהיט אדיר והכשיר את הקרקע לסגנון מוסיקלי זה (על האחיות אנדרוס ועל השיר, ראו ברשימה כאן).

האחיות בארי, שהיו יהודיות כשרות, ביקרו כמובן גם בישראל. זה היה באוקטובר 1962. במשך שלושה שבועות ערכו 'המהוללות בזמרות ארה"ב', ו-12 המנגנים שהביאו אתן, סיבוב הופעות מוצלח בכל רחבי הארץ.

מעריב, 26 בספטמבר 1962

אבל האחיות הסתכסכו עם האמרגן חיים אברון ועזבו את הארץ בכעס ומרירות. אברון מצדו התלונן גם הוא על הנסיכות היהודיות האמריקניות המפונקות. מי שקורא היום את תלונתו של אברון ישפשף את עיניו. לא רק מן העובדה שפעם הייתה כאן ועדה ממשלתית 'לאישור הבאת אמנים מחו"ל', אלא גם מדרישותיהן 'המופרזות'של האחיות...

חרות, 7 בדצמבר 1962

האחיות בארי בישראל (איור: זאב; מעריב, 21 באוקטובר 1962)

סכסוך או לא, בעקבות הביקור בישראל הן הוציאו תקליט מיוחד...

אחד השירים שהקליטו האחיות בארי בארץ היה 'זַמָּר נודד', שכתבה והלחינה נעמי שמר בשנת 1957, שיר המוכר יותר בשורת הפתיחה שלו 'הדרך ארוכה היא ורבה':

בקריירה הארוכה שלהן הקליטו האחיות בארי מאות שירים. בסרטון הקצר הזה נאספו כמה קטעים מהופעות חיות על רקע מבחר משיריהן:

נסיים בכמה שירים לזכר האחיות המזמרות.

נתחיל ב'טומבללייקה'הנצחי:

וכהמשך בלתי נמנע – צ'ירי-בים צ'ירי-בום:

כאן שיר השמאלץ האולטימטיבי על השטעטל: 'מײַן שטעטעלע בעלז' (יום יבוא ואכתוב עליו):

וכאן, הכמיהה לרומניה, למאַמאַמליגעלע ולפאַסטראַמעלע...

האחיות גם הקליטו כמה שירים עם החזן מוישה אוֹיְשֶׁר (אגדה מוסיקלית בפני עצמה). הנה 'הלוואי':

ונסיים, בשיר הפטריוטי, הנשגב (והנשכח) מכולם, שהרטיט לבבות יהודיים רבים בעולם: 'אקסודוס'.

מישהו יודע מי כתב את המילים העבריות?

קו ירושלים-רחוב יפו-תל-אביב (צילום: ברוך גיאן)

א. ספרים במֶטֶר

רון חרמוני-להטצילם את התמונה הזאת בתחנת אוטובוס במחלף גולדה מאיר, סמוך לצומת רמות. 'המודעה הזו מוכיחה', גורס רון, 'כי לפעמים קונים ספרי קודש לא רק כדי ללמוד בהם אלא גם כדי למלא מדפים וחללים פנויים'.

ב. על היסטוריה וטוּב טעם

ועוד מרון חרמוני-להט:

בחצר שכונת בית דוד, השכונה הרביעית שהוקמה מחוץ לחומות (נמצאת היום ברחוב הרב קוק), יש לוח הקדש היסטורי המספר על הקמת השכונה בשנת 1872 מכספי הנדבן דוד רייז מיאנובה שבפולין. היו מבקרים שהתלוננו שקשה לקרוא את השלט בחושך, אז הבעיה טופלה.

ג. תנו לנשום בעיר הזאת

ברחוב השקמה שבשוק מחנה יהודה מצא ברוך גיאןאת השלט הישן של נתן לוי, שעבר טיפול יצירתי במיוחד.

ד. רמז וסוד

את השלט המואר הזה, שנמצא במפגש הרחובות דוד רֶמֶזועמק רפאים, בקצה פארק המסילה, צילם יאיר פז.

ואנו, אנא נוליך את הבושה?

ה. שמור לי ואשמור לך

את התמונה הזאת צילם ברוך גיאןבבבית העלמין בגבעת שאול.

ח.ח. פירושו חן חן?

חייל משחק בכדור עם נער תימני במעברת כסלון, דצמבר 1950 (צילום: דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת יהודה זיו

היום, כ"ה באדר ב'תרמ"ו (1 באפריל 1886)

בשורות מרות אלה פתח שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים)את הסיפור 'בסתר רעם' (1886), והפך את העיירה הבדויה 'כְּסָלוֹן' – הרומזת כמובן לטפשים, עצלים ושונאי דעת (כנאמר בספר משלי, י 1: 'בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָבוּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ') – לדגם מוקצן של כל עיירות היהודים במזרח אירופה. ואכן, כל מי שקרא מימיו את סיפורי מנדלי יודע כי כסלון אינה אלא אחותן התאומה של עיירות אחרות בנות דמותה, ואת כולן זיכה מנדלי בשמות בעלי משמעות שלילית: 'בטלון', 'דלפונה', 'קבציאל'ועוד.

כיצד הגיעה אפוא כסלון של מנדלי לשמו של מושב עובדים בהרי יהודה (כמו גם לשמם של תל, מעין ונחל סמוכים, בשמורת נחל שורק)? וממילא עולה השאלה כיצד יש לבטא את שמה, כְּסָלוֹן, או שמא, כפי ששגור בפי רבים, כִּיסָּלוֹן?

פרק טו בספר יהושע עוסק בתיאור נחלת שבט יהודה ('מטה יהודה') וגבולותיה: לאחר 'בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים' (היום אבו-ע'וש), נאמר 'וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה [מערבה] ... וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹןוְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ' (פסוקים 10-9). בטרם נולדה מדידת גובה מוחלט ('מעל פני הים', ובארצנו אף מתחתיו), לא היה לאבותינו אלא מה שהעין רואה: צורת נוף בולטת או גובה יחסי רב. ואכן, השם 'כסלון' – מלשון 'ויעש פִּימָה עֲלֵי-כָּסֶל' (איוב, טו 27) – מתאר יפה את מיקומה הטופוגרפי על 'כֶּתֶף הר יערים'. 'פימה'נמצאת מתחת לסנטר ו'כסל'במותניים, שהם חלקי הגוף הַמּוּעָדִים לצבירת משמנים. מסתבר, כי המילה 'כסיל'אינה אלא עצלן, הממעט בתנועה ומעלה משמנים על עצמו. ולכך כנראה מכוון הכתוב בדברו על 'כִּסְלֹת תָּבֹר'(יהושע, יט 12) או 'הַכְּסֻלֹּוֹת' (שם, שם 18), שהיום שוכן שם, על 'מותן'הר תבור, הכפר אִכְּסָאל. כסלון נמצאת במצב טופוגרפי דומה, וגם היא שוכנת, כאמור, על 'כתף הר יערים'.

כסלון המקראית מזוהה בוודאות בעקבות שמה: לאחר הכיבוש המוסלמי של הארץ התיישבו ערבים במקומו של היישוב המקראי העתיק. יישוב זה התקיים עד מלחמת העצמאות ותושביו הגו את שמו 'כַּסְלָה'. לא היה זה מובן מאליו כלל וכלל, שכן שם זה חייב כל תושב בכפר לכנות עצמו 'כַּסְלָאן', כלומר עצלן ('كَسِلَ'; כַּסִלַ פירושו להיות כבד תנועה), והוא גלגולו של 'כסיל'בלשוננו...

הכפר הערבי כסלה על 'כתף הר יערים'שבצפון (משמאל), יולי 1948 (מקור: ארכיון בית הפלמ"ח)

'כתף הר יערים'הנזכרת במקרא הריהי ככל הנראה מה שמכונה היום רכס כסלון – המתנשא בהר טייסים לרום 795+ מטר, והוא שני בגובהו בהרי ירושלים. את השם 'הר יערים' שאלה ועדת השמות הממשלתית וכינתה בו (מאי 1952) את המושב גבעת יערים, אשר קם על מקום הכפר הזעיר חִ'רְבַּת אֶל-גַ'בְּעָה. מושב זה אינו שוכן על 'הר יערים'עצמו, אלא בראש הרכס הצפוני יותר, הנשקף מדרום על נחל כְּסָלוֹן.

במהלך מלחמת העצמאות חנה הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' – אשר בתש"ח שירתתי בו אף אני – ב'משאבות העליונות' (תחנת הדחיסה השלישית על קו ראש העין-ירושלים, והוא המקור לשם המושב 'שׁוֹאֵבָה',שהוקם לימים בצידה). באותה עת עדיין נקרא המקום 'סָרִיס', כשם הכפר הערבי הסמוך. שם זה הוא שיבוש שמו העברי הקדום 'שֹׁרֶשׁ', שהשתמר ב'תרגום השבעים' לאותו פרק טו בספר יהושע, בפסוק שנוסף על נוסח המסורה (59א). מכאן אף שמו של מושב שורש, אשר קם בצד אותו כפר נטוש, ובשנים האחרונות נשקפת ממרומיו שכונת דיור מוגן בשם 'פְּרוֹטֵאָה בָּהָר'.

באותה עת דמתה הישיבה במשלטים לכריך: פרוסה דקיקה של פעילות, מדי פעם, בין שתי פרוסות עבות של שעמום... ומה עושים 'פוּרמאנים'משועממים? להזכירכם: המדובר ב'רֶזֶרְבִיסְטִים' (הכינוי 'מילואימניקים'טרם נולד אז), שלאחר 'השירות הסדיר'בפלמ"ח מצאה אותם מלחמת העצמאות בירושלים כסטודנטים. את השעמום נהגנו אפוא להפיג באמצעות שאלות חקר, עמוקות מני ים. אחת השאלות שהעסיקו אותנו הייתה קשורה באחד העצמים הבולטים בסביבה: פסלה של מרים, וישו בזרועותיה, המתנשא מעל הכפר אבו ע'ושבראש מנזר גבעת יערים ונשקף למרחקים. סוּרָמֶלּוֹ, נהג המונית הירושלמי הנודע לתהילה – שהסיע בשעתו את חוליות הליווי שלנו – נהג להפנות את לב נוסעיו אל אותו פסל: 'תראו', כך אמר להם, 'זה הפסל של הרצל התינוק'... אבל אותנו העסיקה שאלה אחרת: איך, לאחר אלפיים שנה, מחזיקה עדיין מרים בתואר 'הבתולה'?

פסל המדונה והתינוק בראש כנסיית גבירתנו של ארון הברית על פסגת תל קרית יערים. הפסל הוצב במקומו ב-1931
(מקור: ויקיפדיה)

וזה מה שהצלחנו באותה עת להעלות ב'חקירתנו': ממערב לפסל שכן הכפר סריס; בצפון נשקף עדיין, מעל 'הר הרוח', הכפר לשעבר בֵּית-ת'וּל – שאז הגינו את שמו 'בָּתוּל'; ממזרח לו יושב, עד עצם היום הזה, הכפר בִּידוּ – אשר שמו הערבי נשמע אז באוזנינו, כמאמר 'הגששים': 'רוצה, אבל זה לא יוצא'; ואת המעגל סגר בדרום הכפר כַּסְלָה, שאז לא ידענו את ייחוסו המקראי ואת משמעות שמו המקורי, אך ברור היה לנו כי תושביו כולם 'כַּסְלָנִים', דהיינו כבדי תנועה... מה פלא אפוא אם כל אותה עת ארוכה – כאשר 'סָרִיס', 'בָּתוּל', 'רוצה בלבד'ו'כסילים'סביב לה, נותרה עדיין העלמה מרים בתולה?

הכפר כַּסְלָה וסביבותיו, גיליון ירושלים 1:50,000, סדרת Levant של צבא בריטניה, 1946. חִ'רְבַּת אל-גַ'בְּעָה, בדרום-מזרחו של הכפר סָרִיס (היום מושב גבעת יערים); מדרום לו – דֵיר-עַמְר (היום בית החולים 'איתנים'); בדרום-מערבו – חִ'רְבַּת אֶל-אַכְּרָאד (היום הר טייסים). פסל 'מרים והתינוק' מתנשא בראש 'כנסיית ארון הברית', בצפון-מערב הכפר קַרְיַת אֶל-עִנַבּ (אַבּוּ-ע'וֹש).

בא'באייר תש"ח (10 במאי 1948), במהלך מבצע 'מכבי'לשחרור פרוזדור ירושלים, התרסק מטוס תובלה קל, שנשלח לסייע לכוחות שלחמו בבית מחסיר (מושב בית מאיר של היום), בצלעו הדרומית של מושב גבעת יערים. נסיבות ההתרסקות, שבה נספו ששת הנוסעים, אינן ברורות עד היום. רק ארבעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1948, נמצאו שברי המטוס בצלעה הדרומית של גבעת יערים, ואותרו גופותיהם של הנספים, שהובאו לקבורה מכובדת על ידי ערביי הַכְּפָרוֹן חִ'רְבַּת אֶל-גַ'בְּעָה (אשר היום נמצאת גבעת יעריםעל מקומו).

הקבורה הייתה במערה שלרגלי קברו המקודש של אֶ-סָּאעִי עַמְר (אפוטרופוס האלמנות והיתומים) אשר בראש הר איתנים, בצד בית הספר החקלאי, שהוקם ביזמת הוועד הערבי העליון עבור יתומי הכנופיות במאורעות 1939-1936, ונשא את שמו של אותו קדוש 'דֵיר עַמְר'(היום נמצא בית החולים 'איתנים'על מקומו). לימים הצטרפו ערבים אלה אל משלחת החיפושים אחר שרידי המטוס וצוותו, המשותפת לגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל'ולמטה חיל האוויר; הוליכו אותה אל מערה זו ואת מתן הכבוד האחרון לשרידי הנופלים השלימו בסיוע בהבאתם לקבורה בחלקת חללי 'הראל'בבית הקברות של קיבוץ קריית ענבים. מנוע המטוס הוצב לימים בראש אנדרטת חיל האוויר שבפסגת רכס כסלון, שנקרא מאז בשם הר טייסים.

משלחת המחפשים ליד שרידי המטוס שהתרסק. ברקע: הכפר כסלה, בצלע 'כתף הר יערים'שבצפון (משמאל)
(מקור: ארכיון בית הפלמ"ח)

האנדרטה הישנה בהר טייסים ובראשה שרידי המנוע של המטוס שנפל (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה)

ונחזור לכסלון.

לאחר הקמת המדינה, ובימי העלייה ההמונית, קם בראש אותו 'הר יערים'מקראי, מצפון לכפר כַּסְלָה הנטוש, גם מושב ושמו כְּסָלוֹן. ראשיתו הייתה במעברת אוהלים שהוקמה במאי 1950 ובה יושבו תחילה עולים מתימן, שהגיעו ארצה במבצע 'מרבד הקסמים'. הללו, מטבעם, הגו את שמו כהלכה, אך כל האחרים כינוהו בשגגה 'כִּסָּלוֹן'.

אהלי מעברת כסלון, יולי 1950 (אוסף התצלומים הלאומי)

אקלימו הקר של אזור ההר, לבד מתנאי המחיה הקשים, הכביד מאוד על עולי תימן אשר באו לכאן מן האזור הטרופי. אנשי הסוכנות היהודית החליטו אפוא להעתיק את מושבם אל השפלה, הנמוכה יותר, בצד מושבים נוספים של אחיהם עולי תימן. במקומם התיישבו בכסלון עולים מרומניה, וגם הם מיהרו לנוס על נפשם. לבסוף באו למקום עולים חדשים מהרי האטלס, ממרוקו ותוניסיה, שהיו מורגלים באקלים דומה. הללו נקלטו יפה במקום והקימו מושב לתפארת, אף כי בהיגוי אשר בפיהם קראו לו 'כִּשָּׁלוֹן'...

מי שיבקר במושב כסלון היום, יוכל לראות כמה גדול המרחק שנעשה מאז אותם ימים קשים של 'שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן', בראשית שנות החמישים, ועד ימינו אלה, כשכסלון הוא מושב מצליח הטובל בירק ומשקיף על נוף נפלא.