מאת איתמר וכסלר
לעיתים בשבתות, כשמזג האוויר יפה, אני נוסע לחוף הים כדי לצעוד. אני מעדיף את חוף הצוק שנמצא בדיוק בגבול המוניציפלי שבו מסתיימת תל אביב ומתחילה הרצליה. מגיעים אליו מכביש צדדי, שנקרא במפות בשם רחוב 2040 ואורכו כשני קילומטרים. הכביש חוצץ בין גבעות הכורכר הגולשות לחוף הים לבין שטח בּוּר שחלקו הצפוני כבר בנוי. הוא תחום בין כמה ספק רחובות, ספק כבישים אחרים, הנושאים כולם שמותתקניים לגמרי, כמו 'צבי פְּרוֹפֶּס', 'יצחק ארצי', 'שושנה פֶּרְסִיץ', וכמובן 'קדושי השואה', שהוא הרחוב הראשי של שכונת היוקרה הסמוכה.
נכון הדבר שבשכונות העיר היותר נידחות פזורים עדיין כמה וכמה רחובות מאותגרי שמות, אבל במקרה הזה נראה לי שהמספר מייצג את אורכו של הכביש במטרים – מעין מחווה שמציעה עיריית תל אביב למודדיה. ניסיתי לאמת את התיאוריה שלי במדריך הרחובות של עיריית תל אביב-יפו, החושף את הסיפורים שמאחורי השמות, אלא שלרחובות הממוספרים, חלקם ותיקים מאוד, אין שם זכר. גם שירו הסאטירי שליעקב שבתאי, 'רחובות תל אביב', החותם את המדריך, לא עזר. בדיקת השמות שמנה שבתאי בשירו מצביעה על כך שהמשורר הגביל את סיוריו לסביבה הבטוחה של מרכז העיר, עם גיחות קצרות לשכונת פלורנטין או לרמת אביב הישנה. את יפו, למשל, שבה יש ריבוי של רחובות ממוספרים, השאיר למשוררים אחרים, ואלה, מצידם, העדיפו להתמקד בצדדים אורבניים אחרים שלה.
בשלב זה או אחר 2040 יהפוך גם כן לרחוב ראשי ואז בוודאי יזכה בשם תקני. אני מניח שזה יקרה עוד לפני שנת 2040, ועד אז לא מעט דמויות ציבוריות נושאות אליו עינים, בתקווה ששמן יעלה בגורל כאשר יגיע רגע ההנצחה הנכסף. יש הטוענים שהדבר יקרה רק כאשר יוקם כאן בעתיד פארק גדול, דוגמת פארק הירקון. לי דווקא נראה שזה יקרה כאשר גם כאן ייבנו בצפיפות אותם רבי-קומות שאמורים לסתום את רצועת הנדל"ן המבוזבזת הזאת. אני מוכן להמר שהדירות שייבנו שם לא תהיינה כלולות בתוכנית כלשהי לפתרון מצוקת הדיור.
ובינתיים תקועה לה בלב איזור הספר הזערורי הזה תחנת דלק קטנה שנראית כמו טעות סופר – כתם מקרי בתוך סביבה נטולת זהות. לא הייתי מתעכב עליה אילמלא סיקרנה אותי האות 'למד'התלת-מימדית המתנוססת מעל, כתבליט כחול על רקע צהוב, ומדגישה את תחושת הארעיות האופפת את המקום. זוהי 'למד'ללא פשר. התחלה של שם? מילה? גמגום? אולי מחווה לשיכון ל'הנמצא כשני קילומטר מדרום? לא ברור. לי זה נראה יותר כמו משהו שמישהו התכוון פעם לומר, אבל הרים ידיים והתחרט מיד בהתחלה.
לא מזמן, בחזרה מן הים, נכנסתי לתחנה למלא דלק ותוך כדי כך יזמתי שיחה עם המתדלק, ושאלתי מה לדעתו פירוש הלמד. האיש היה בלי ספק אינטליגנטי. אני, לעומת זאת, נראיתי לו סוג כלשהו של ליצן. אבל הוא זרם איתי.
– 'אני חושב, אדוני איש מאוד מאושר אם אלה בעיות שלך', הוא אמר במבטא רוסי כבד.
– 'בכל זאת', גיששתי, 'לו אני הייתי עובד כאן, זה הדבר הראשון שהייתי מברר'.
הוא לא שיתף פעולה ומלמל משהו כללי על איכות החיים כאן בארץ.
הנחתי לו להתבטא בחופשיות, ואחרי שלוש דקות כבר ידעתי שהוא צייר ובעברו לימד ציור באקדמיה לאמנות בעיר מחצ'קלה (Makhachkala) שבדַאגֶסְטָן, שם דווקא היה לדבריו טוב מאוד עד לנפילת הקומוניזם.
– 'באנו בישראל אחרי גורבצ'וב. בברית מועצות יש מקבל משכורת. אחר כך דאגסטן יש עצמאי, אין יותר משכורת. אין פרנסה. סוכנות אמרו בוא בישראל מקבל סל קליטה. באנו פה. פה אין עבודה מלמד ציור. פה יש עובד נקיון. עובד סופרמרקט. עכשיו עובד תחנה דלק'.
– 'ומה עם הציור?', התעניינתי. 'אתה ממשיך לצייר?'
– 'אין כח מצייר', הוא נאנח. 'לפעמים מצייר קצת איך זוכר מחצ'קלה'.
– 'מתגעגע?'
– 'מתגעגע'.
נפרדנו בלי שקיבלתי תשובה שתבהיר לי את טיבה של ה'למד'שבשם התחנה.
כשהגעתי הביתה בדקתי בוויקיפדיה ולמדתי שמחצ'קלה, בירת דאגסטן שבצפון הקווקז, שוכנת לחופו המערבי של הים הכספי וחיים בה כשלושה מיליון תושבים. כרגע זה בערך מה שאני יודע עליה. אני מניח שלמישהו שמעולם לא ביקר בתל-אביב, או אולי עזב אותה לפני שנים רבות, היא נראית בתמונות כמו שמחצ'קלה נראית לי מכאן – עיר יפה עם שמים כחולים וים שמימיו צלולים.
יש לו, למתדלק, למה להתגעגע.