עונ"ש בדרכים: מסע בבלארוס היהודית (א) – מנוֹבוֹגְרוּדוֹק ועד מִיר

הסיבה לחופשה הקצרה שלקחתי לעצמי בשבוע שעבר הייתה מסע לימודי לעיירות, ליערות ולבִּיצות ('בלאָטעס') של פּוֹלֶסְיֶה ורוסיה הלבנה. המסע נערך בחסות בית ש"י עגנון, ובהדרכה משותפת שלי, של חברתי ד"ר רוחמה אלבג ושל תמרה בורודוך, ילידת העיירה איוויה, שעלתה לארץ לפני כעשור, ועליה כנראה נאמר: אפשר להוציא את היהודייה מבלארוס, אבל לא את בלארוס מהיהודייה...

סיירנו ב'משולש הזהב' (מושג שהמצאתי זה עתה), שבין מינסק, פינסק ובריסק, כלומר במחוזות מערב בלארוס, שעד 1939 היו ברובם בשליטתה של פולין, ומ-1945 ועד 1991 היו בתחומי ברית המועצות.

ההנהגה הרוחנית של הסיור, הרבנית רוחמה ואנוכי (צילום: ליאורה קרויאנקר)

זה היה סיור שנגע בכל חלקיה הכואבים והשמחים של ההיסטוריה היהודית בבלארוס: ערים ועיירות, מסורת וחילון, ישן וחדש, חסידות והתנגדות, תנועת המוסר ועולם הישיבות, ההשכלה והציונות, שואה ומרד, סוציאליזם וקומוניזם, ואפילו קצת שמורות טבע (על יער ביילווייז'ה שמעתם?), וכמובן גם אוכל מקומי ופגישות עם בני המקום.

עם כל הטענות שיש ליהודים כלפי הבלארוסים – ובהחלט יש טענות – לא נשכח להם, לטובה, את תמיכתה של מדינתם בתכנית החלוקה ב-1947. ולמי שלא יודע, לברית המועצות דאז היו למעשה שלושה קולות בעצרת האו"ם (בריה"מ, בלארוס ואוקראינה), ושלושתם תמכו בהקמת מדינה יהודית.

יכולתי לייחד רשימה לכל תחנה ותחנה שבה עצרנו בדרכנו, ואולי עוד אעשה זאת בעתיד, אבל לפי שעה, ובשל קוצר השעה, הנה תיאור היום הראשון של המסע. אם יהיה ביקוש – אביא עוד.

כאן הסתובבנו שמונה ימים...

א. העורבים השחורים של נוֹבַארְדוֹק

תחנה ראשונה – נוֹבוֹגְרוּדוֹק, ואם תרצו, נוֹבארדוֹק, כפי שקראו לה היהודים. כאן הייתה, כנראה, במאה ה-14 בירתה הראשונה של ליטא, אבל אותנו היא מעניינת מכמה סיבות אחרות.

כאן ייסד בשנת 1896 הרביוסף יוזל הורוויץ ('הסבא מנובארדוק'), בתמיכתו של רב הקהילהיחיאל מיכל אפשטיין (בעל 'ערוך השולחן'), את ישיבת המוסר הראשונה של מה שהפך לימים רשת ישיבות 'נובארדוק'. הם למדו גמרא כמו בכל הישיבות האחרות, אבל בד בבד הקדישו זמן רב ללימוד 'מוסר', לתיקון המידות האישיות ולהכנעת 'היצר הרע'. קיצוניים בשיטתם, שלא לומר מטורללים ושרוטים, הסתובבו תלמידי הישיבה קרועי הבגדים בחוצות העיירה, מחטטים בעמקי הנפש כדי לתקן את מידותיהם הפגומות (לדעתם), והיו מטרה ללעג ולקלס. 'עורבים שחורים'לגלגו עליהם... היום לא נשאר מהם כלום, רק זיכרון עמום.

חיים גראדה, 'מוסרניקעס' (1938), בספרו דורות, תרגום מיידיש: דוד שופט, תג, 1997, עמ' 97

'כאן למטה, בערך', מצביעה המדריכה על שום מקום ליד כיכר השוק של העיירה, 'הייתה ישיבת המוסר', והמאמין יאמין...
אבל יש מבצר מפורסם ועתיק (מהמאה ה-14), וממנו מבט יפה על העיירה.

שרידי המבצר של נובוגרודוק (צילום: רמי נוידרפר)

מבט מן המבצר אל העיירה

ליד המבצר הוקם פסל לכבודו של בן העיר הנערץ אדם מיצקביץ' (ולא משנה שבפועל הוא נולד באחוזה סמוכה), ששלושה עמים לפחות (פולנים, ליטאים וביילורוסים; ובמידת מה גם האוקראינים והיהודים) מחזיקים באדרתו ואומרים 'שלי הוא'. יש בעיר גם מוזיאון לכבודו בבית שבו נטען כי התגורר בו.

השמש היכתה בפניו של הצלם, אבל תאמינו לי שזהו אדם מיצקביץ'

וכך כתב מיצקביץ'על ליטא בכלל ונובוגרודוק בפרט בספרו המפורסם 'פָּן טדיאוש' (תרגום מפולנית: יוסף ליכטנבוים, טברסקי, 1953):


ב-1931 חזר לביקור בנובוגרודוק הבלשן והמילונאי, יליד המקום, אלכסנדר הרכבי, שבינתיים היגר לאמריקה, חיבר מילונים בעברית, ביידיש ובאנגלית, ושמו התפרסם בעולם. הוא שכר בוורשה צוות צלמים ותיעד את ביקורו. מן הסרט הארוך הוכנה בבית התפוצות גרסה מקוצרת שאותה קריין ירון לונדון. סרט מרתק!



ויש בנובוגרודק גם מוזיאון מיוחד במינו, שמתעד את הבריחה הנועזת של כ-250 עובדי כפייה יהודים, שנמלטו דרך מנהרה שחפרו באדמה ממחנה העבודה עליו שמרו הגרמנים. לא מכבר עלה לאקרנים סרטו המרתק של דרור שורץ, 'בריחה!', שמתעד את סיפורם של החופרים ואת הנסיונות שנעשו לפני שנתיים על ידי בני הדור השני והשלישי לאתר את המנהרה המקורית.

תמרה וירשיצקיה, בת המקום ומייסדת המוזיאון, הרשימה אותנו באישיותה ובהופעתה הרהוטה. עבורה הנצחת ההיסטוריה היהודית של נובוגרודוק, ובמיוחד מה שהתחולל בה בימי השואה, היא מפעל חיים, ובעלה – כך סיפרה בחיוך – הפך מאז לאנטישמי...

תמרה, אשת החייל מנוברדוק

בפתח המוזיאון. מתוך בית זה, שהיה בלב מחנה העבודה, נכרתה מנהרת הבריחה

תמרה מסבירה בתוך אחד מחדרי המוזיאון

בתוך המוזיאון (צילום: רמי נוידרפר)

הנתיב מסמן את מסלול הבריחה המשוער דרך המנהרה

ב. אוי וויי ז'מיר

תחנתנו השנייה הייתה בעיירה מיר (או מירז, כפי שקרא לה המשכיל-הפילוסוף שלמה מימוןבזיכרונותיו). העיר התפרסמה בעולם בעיקר בזכות טירה מסוף המאה ה-15, ששימשה את אדוני העיר לדורותיהם, ובראשם בני משפחת האצילים רדזיוויל. הטירה המרשימה הוכרזה כאתר מורשת עולמי.

בדרך לטירת מיר (צילום: נעם נדב)

בפתח המצודה קראנו קטע משעשע מזיכרונותיו של מימון, ובו סיפר על אביו העקשן, שחכר כמה כפרים בסביבת מיר מידי אחד מנסיכי בית רדזיוויל (שנודע כסדיסט ומופרע במיוחד).

חיי שלמה מימון, תרגם מגרמנית י"ל ברוך, מסדה ('לגבולם'), תשי"ג, עמ' 58-56

במיר גם נולדו אנשים חשובים כמו חיים חיסין (הרופא איש ביל"ו) וזלמן רובשוב (הנשיא), אך גם היא נודעה בקרב אחינו בני ישראל בעיקר בזכות הישיבה.

ישיבת מיר נוסדה בשנת 1815 על ידי הרב שמואל טיקטינסקי, ופעלה כמעט בלי הפסקה עד השואה. למדו ולימדו בני תורה מעולים מכל רחבי ליטא היהודית, ומהם התפרסמו במיוחד הרבנים אליהו ברוך קמאי, בנו אברהם צבי קמאי (שנספה בשואה), חתנו אליעזר יהודה פינקל, והמשגיח 'המיתולוגי' רֶבּ ירוחם ליבוביץ.

בשנת 1941 הצליחו כל תלמידי הישיבה ורבניה למלט את נפשותם בזכות פעולות ההצלה של אישים כמו זרח ורהפטיג והקונסול היפני בקובנה סמפו סוגיהרה. ואכן, ישיבת מיר הוקמה מחדש בשנחאי (אז ביפן)! ב-1944 נטעה הישיבה את אהלה בארץ ישראל, והיום היא מן הישיבות הגדולות בירושלים, ומושכת אליה בעיקר בני חו"ל.

בית הישיבה נשמר בשלמותו והיום שוכן בו סניף הדואר המקומי.

בניין ישיבת מיר

השוו את צורת החלונות וכרכובי הגג  לתמונה משנות השלושים

 וכאן, כנראה, היה ה'שולהויף'...


עד כאן היום הראשון. המשך יבוא, אולי.