במבה בטעם חזיר

במדרש ספרא – מדרש הלכה מתקופת התנאים לספר ויקרא  – הובאו דבריו של רבי אלעזר בן עזריה (זה מן ההגדה של פסח, שישב בבני ברק ואמר 'הרי אני כבן שבעים שנה'):

מנין שלא יאמר אדם אי איפשי [איני רוצה] ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל [יאמר] איפשי [רוצה אני, אך] מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' [ויקרא, כ 26], נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים (פרשת קדושים, פרק י, כב).

ובמדרש קהלת רבה, פרשה א, ט נאמר:

לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז ומכריז ואומר: 'כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו'.

עבור שומרי מצוות, בשר החזיר נותר אפוא בגדר תשוקה מודחקת. רוצים ('איפשי'), אבל לא יכולים ('מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'). החזיר אינו אסור בגלל שאינו טעים, אלא כדי להבדיל בין ישראל לעמים. ואם רק תהיה לכם סבלנות ותשרדו עד העתיד לבוא, תזכו גם אתם לאכול וליהנות.

לדברים אלה, ודומים להם, ניתנו פירושים רבים לאורך הדורות. אבל הפרשנות הכי מודרנית משתקפת ב'פיצוצית שלגיה'בדרך חברון 103 בירושלים, סמוך ל'צומת הבנקים'.

חטיפי הגבינה הללו כשרים לגמרי (השגחת איחוד הקהילות האורתודקסיות באמריקה), אבל יש להם 'טעם בייקון'... ולמי שלא נזכר בטעם המקורי או שאינו יודע בכלל מה זה 'בייקון' – בקופה הרושמת זה כבר מוסבר במפורש: 'במבה בטעם חזיר'.




תודה לנ"ג