בקהילה היהודית המסורתית היה מקצוע ושמו 'דרשן'. תפקידו של הדרשן, שלעתים נקרא גם 'מוכיח', 'מגיד'או 'מגיד מישרים', היה לדרוש בפני קהל שומעיו בענייני דת ומוסר, לספר סיפורים עם מוסר השכל, ולא פחות מכך גם להזהיר על זלזול בקיום המצוות ולאיים על השומעים בעונשים איומים ונוראים. הזוי ככל שזה נשמע, זה מה שאנשים אהבו לשמוע.
בקהילות גדולות ועשירות היו מגידים קבועים, שדרשו מדי שבת בשבתו ונטלו שכרם מקופת הקהילה, ואילו לקהילות הקטנות, שבהן לא היה דרשן קבוע, הגיעו דרשנים נודדים, שקיבצו את פרוטותיהם במוצאי שבת והמשיכו בדרכם, לקהילה אחרת.
בזיכרונותיו היפים של יחזקאל קוטיק, בן העיירה הליטאית קאמניץ ליטבסק, שנכתבו ב-1913, מופיע התיאור הנלבב הבא:
 |
| דוד אסף (מהדיר), מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט, עמ' 141-140 |
והנה, מתברר שמקצוע הדרשן הנודד לא פס מן העולם. נחום גורליק צילם את התמונות הללו בכפר חב"ד, ומהם מתברר כי פועל בקרבנו דרשן נכבד ושמו 'בר יוחאי', אמנם לא 'שמעון'אלא 'חיים', אבל עדיין המותג החזק הוא 'בר יוחאי', מה גם שהוא מוסמך 'בית הספר לדרשנים אור עקיבא'ומכהן בתפקיד 'יושב ראש הדרשנים'! (חיפשתי באינטרנט איזה שהוא רמז לבית הספר הזה, ולא עלה בידי מאומה).
דרשננו נודד עם רכב מיוחד, המכוּנה 'עמוד האש', והוא עומד לרשות הציבור 'בכל מקום ובבתי אזכרה'. אוי לנו מיום הדין! – מזהיר בר יוחאי את הצופים בשלט מכוניתו מאחור – ודעו לכם כי מי שיפרוש מדברי תורה – אש תאכל אותו, ואפילו אני, בר-יוחאי, לא אוכל לעזור.
