פּוּצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים

פוצ'ו (צילום: נמרוד סונדרס, וואלה)

בשבוע שעבר חגג הסופר האהוב ישראל וִיסְלֶר, הלא הוא פּוּצ'וּ, את יום הולדתו השמונים וארבעה. הוא נולד בדיוק ב-1 בפברואר 1930, ובהמשך גם תבינו למה השנה הזו חשובה. זה אמנם לא תאריך עגול, אבל יש גילים שכבר לא מדקדקים בהם בקטנות, ואף אנו ננצל את ההזדמנות לברך בפומבי את מי שזיכה רבים מאתנו בשעות אין ספור של קורת רוח, צחוק ושמחת חיים.

אז כמו בהספד טוב, שמתחלק לשלושה חלקים (הנפטר, הנפטר ואני, אני), אגש ישר לעניין: פוצ'ו ואני.

פוצ'ו ואני מכירים כבר כמעט חמישים שנה. זו אמנם היכרות חד-צדדית לגמרי, כי רק אני מכיר אותו, אבל אי אפשר להכחיש שמדובר בהיכרות. למרות שהוא בכלל לא היה מודע לכך, לאורך כל השנים הללו הייתי שותף ביצירתו, אמנם שותף סמוי וצנוע, שלא דרש את חלקו בתמלוגים או בתהילה, אבל בהחלט שותף לגיטימי.

ראשית היכרותנו (החד-צדדית כאמור) חוזרת לשדרות סמאטס בצפון תל-אביב, שם נולדתי בדיוק היום (14 בפברואר) לפני 58 שנים. אמנם, לא בדיוק שם, אלא בבית החולים 'אסותא'הישן (רחוב ז'בוטינסקי), אבל מהר מאוד הובאתי אל בית הוריי, ששכן אז ב'שיכון הפועל המזרחי'בשדרות סמאטס 20, ממש מול 'שיכון דרום אפריקה' (ככה קראו לזה פעם, ואולי גם היום).

פוצ'ו – האיש, השפם והאגדה – שעזב את קיבוץ נתיב הל"ה שלוש שנים לפני שנולדתי ועבר לממש את החזון הציוני בעיר הגדולה, גר במעלה הרחוב במספר 7, ואת קשרינו באותה עת אפשר לסכם כך: כל אחד מאיתנו עסק בענייניו ולא ידע הרבה על זולתו.

עוד לפני שהגעתי לשכונה כבר כתב פוצ'ו את ספרו המפורסם ביותר 'חבורה שכזאת', ואחר כך, כשכבר גרתי שם, הוא עשה מזה סרט וכתב את ספר ההמשך 'אני פחדן אני', את 'אולי תרדו שם'ו'איה הג'ינג'ית', את סיפורי המורה שמילקיהו, ועוד ועוד. אני גדלתי וצמחתי בעזרת הוריי המסורים, הלכתי ללמוד בבית הספר העממי ושיחקתי סטנגה ברחוב, וכל אותם ימים המשיך פוצ'ו בשלו: לכתוב ספרים ותסריטים ולעשות רעש עם האופנוע שלו, שאותו קנה בכספי פרס אשר ברש ואיתו התנהל ברחובותיה השקטים של תל-אביב דאז.

פוצ'ו והאופנוע

מגגות בתי השכונה וממרומי עץ התאנה ליד המדרגות שיורדות לרחוב יהודה המכבי, שם ניהלנו, אנו הזאטוטים, את משחקינו וענייננו השוטפים, צפיתי בהערצה בסופר הדגול, ששמו הוציא את תהילת השכונה למרחקים. נכון שברחוב הקטן והקסום הזה היו מוסדות מפוארים – בית כנסת שכּוּנה בשם המפוצץ 'בית הכנסת המרכזי', ולהבדיל גם מערכת העיתון החצי-פורנוגרפי 'בול', שנודע לשמצה באותם ימים – וגם גרו בו, וברחוב לואי מרשל שחצה אותו, אישים ידועים: חברי כנסת (בנימין שחור וטובה סנהדראי מהמפד"ל, יוסף סרלין ושמחה ארליך מהציונים הכלליים ואחר כך הליברלים שבגח"ל), סגן ראש העיר הנצחי (אברהם בויאר), יו"ר המועצה הדתית, הנצחי לא פחות (פנחס שיינמן, לימים גם הוא ח"כ), אמנים (שחקן התיאטרון מאיר מרגלית ואשתו הפסנתרנית ישראלה, הצייר נפתלי בזם, חוה אלברשטיין) סופרים ומשוררים (משה שמיר, אברהם סוּצְקֶבֶר), צנחנים עזי נפש (יואל פלגי) ואפילו קרובי משפחה של סלבריטאים בינלאומיים (אמא של לורנס הארווי!). אבל אף אחד מהם לא היה פלמ"חניק כמו פוצ'ו ולאף אחד מהם לא היה שפם גדול או אופנוע שעושה רעש.

וכל אותן השנים פעלנו בנפרד ולא נפגשנו או שוחחנו. איזו החמצה!

ב-1964 הסריטו את ספרו של פוצ'ו 'אולי תרדו שם'. הייתי בן שמונה – גיל מושלם לככב בסרט שהתבסס על חבורת ילדים תל-אביבית – אבל פוצ'ו התעלם ממני ומשאר ילדי השכונה המוכשרים, והחשבון שלנו איתו עדיין פתוח.

בימי התיכון כבר עזבתי את השכונה ואת העיר שהתחילה להעיק עליי. הבנתי שפוצ'ו כבר לא ילהק אותי לאחד מסרטיו ועברתי להגשים בקיבוץ. אחר כך נרשמתי להיות בחיל השריון, ועת השתחררתי מן הצבא קבעתי את מקומי בירושלים והתחלתי את לימודיי האקדמיים. כל אותה העת פוצ'ו המשיך לגור בשדרות סמאטס 7 וכלל לא ידע שאנחנו מכירים (כלומר שאני מכיר אותו).

אפילו בול הוציאו לכבודו בשנת 2004

ואז, בזכות המהדורה החדשה של 'חבורה שכזאת', שאותה רכשתי לפני כמה שנים במיטב כספי ודרשתי בתמורה הקדשה אישית, ובזכות בלוג עונ"ש, שפוצ'ו – נכון לרגע זה – הוא עדיין אחד מקוראיו, התחדשו יחסינו ועלו סוף סוף על פסים של הדדיות. עדיין לא נפגשנו, אבל לפחות לא רק אני קורא את מה שהוא כותב, אלא הוא קורא גם את מה שאני כותב.

השבוע שלח לי פוצ'ו עותק מעלון הלמֶד-וו"ניקים. לא מדובר בעלון הפנימי של ל"ו הצדיקים הנסתרים שעליהם העולם עומד, אלא בכתב העת הלא סדיר, של בני מחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה בתל-אביב (אז עדיין במקומה ההיסטורי, במה שיהיה פעם חורבות מגדל שלום).

מחזור ל"ו לא סיים את לימודיו כחוק. כשהיו פוצ'ו וחבריו בני 18 פרצה מלחמת העצמאות, והחבורה התגייסה לפלמ"ח ונתנה את מה שיכלה להקמת המדינה.

פוצ'ו בשנות הארבעים (מקור: ויקיפדיה)

למרות הגזל של חודשיים לימודים, הנהלת הגימנסיה דרשה מהם בכל זאת לעשות את בחינות הבגרות, אבל את הבגרות האמיתית שלהם קיבלו בני המחזור בהכשרות המגוייסות, בהעלאת מעפילים לא-חוקיים ובשדות הקרב. המדינה הוקמה, הפלמ"חניקים מצאו את המחר ואיכשהו הסתדרו בחיים.

אבל לפני כמה שנים הם נזכרו שלמרות ששילמו שכר לימוד מלא, הגימנסיה לא מילאה את חלקה בהסכם. הם דרשו מההנהלה, ואף קיבלו, את החודשים שחסרים להם להשלמת הלימודים.

ומאז הם מתכנסים בגימנסיה פעם בשנה, יושבים בכיתה, מספרים צ'יזבאתים זה לזה ואחר כך שומעים שיעור על משהו. עיסקה משתלמת לכל הצדדים.