מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: שאַבעס ברחוב נפחא

פוצ'ו בביתו, ינואר 2024 (כל הצילומים: דוד אסף)

ביום העצמאות הקרוב יקבל ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, את אות יקיר העיר תל אביב-יפו, יחד עם שורה ארוכה של יקירים ויקירות. ואף אנו מצטרפים למכבדיו של הפלמ"חניק האחרון והסופר האהוב ומתכבדים בכבודו.

פוצ'ו, בן ה-95, הוא מן הקוראים הנאמנים של הבלוג (כאן סיפרתי על ראשית היכרותנו החד-צדדית), וכבר תרם לו כמה וכמה פעמים בעבר (למשל כאן, על זהותו האמיתית של המורה שמילקיהו). 

לפני שנה וחצי, בשלהי ינואר 2024, חברי פרופ'אבנר הולצמן ואני ביקרנו את פוצ'ו בביתו בשדרות סמאטס בתל אביב (רחוב ילדותי ונעוריי). באנו לברכו ליום הולדתו (1 בפברואר 1930) וזה היה ביקור מצחיק וכיפי לכולנו.

מימין לשמאל: אבנר הולצמן, פוצ'ו, דוד אסף

לכבוד יקיר תל אביב הטרי ויקיר הבלוג הוותיק הנה סיפור קצר מפי פוצ'ו עצמו, דווקא על התקופה הקצרה שהוא חי בירושלים, ברחוב רבי יצחק נפחא, הקרוי על שמו של אחד מחכמי התלמוד בארץ ישראל שבמקצועו היה נפח. הרחוב נמצא עד היום בשכונת יגיע כפיים (שהיא בעצם חלק משכונת אחווה), בחלקה הצפוני והחרדי של ירושלים. 

באוגוסט 2022 כתב לי פוצ'ו והציע לי אתגר בלשי: 

נדמה לי שאני יכול לתרום סיפור קטן לעונ"ש המשעשע והחשוב שלך. מדובר בדירת חדר ששכרתי ברחוב יצחק נפחא 15 בירושלים לפני כשבעים שנה. 

הדבר אירע בשנת 1954 כאשר עזבתי את הקיבוץ והלכתי ללמוד באוניברסיטה. הסיפור לא יהיה שווה הרבה אם לא תמצא את הבית ותצלם אותו מבפנים ומבחוץ כפי שהוא מתואר בסיפור. כל מה שנותר לי לקוות שמבצע 'פינוי-בינוי'לא הגיע לשכונת יגיע כפיים ושאותו בית מיוחד נשאר כפי שהיה אז.  

רחוב יצחק נפחא וסביבתו (גוגל)

הנה תחילה סיפורו של פוצ'ו ואחריו יתואר המסע ההירואי למציאת האתר ההיסטורי:

את חדר החלומות שלי בירושלים מצאתי שבוע לפני תחילת הלימודים. הגעתי אליו בזכות מודעה שהייתה תלויה ליד מזכירות האוניברסיטה בבניין ממילא. במודעה היה כתוב: 'להשכרה דירת חדר עם כניסה נפרדת במחיר 20 לירות לחודש'. לא האמנתי למראה עיניי. איך זה שאף אחד לא חטף את החדר הזה לפניי? מיהרתי לתלוש את הדף מהלוח ורצתי עם צביקה לראות את הנס שקרה לי. הכתובת הרשומה על הדף הובילה אותנו למרכז ירושלים, לא רחוק מכיכר ציון. היה זה בית ישן, אשר ליד פתחו התנוסס שלט הנושא את השם: 'פנסיון הר ציון'.

שאלתי את האישה כבדת הגוף שקיבלה את פנינו, אם החדר עוד פנוי. היא אמרה שכן וקראה לבתה. אל המבואה הגיעה נערה עגומת פנים שהתבקשה ללכת להראות לנו את החדר. יצאנו והלכנו אחריה. עברנו את קולנוע אדיסון וירדנו לתוך שכונת יגיע כפיים, הגובלת עם רחוב מאה שערים. הרחוב שלי שנשא את השם יצחק נפחא מצא חן בעיניי וגם החדר, למרות שצביקה פתח מולי עיניים גדולות ואמר: 'השתגעת! בחור הזה?'

היה זה חדר קטן, שלושה על שלושה מטרים, עם תקרה נמוכה שממנה השתלשל כבל קצר המסתיים בנורת חשמל מאובקת וחסרת כיסוי. כדי להיכנס לחדר היה צריך לפתוח דלת כפולת כנפיים ולרדת שלוש מדרגות. באמצע החדר הייתה מרצפת אחת עקורה שמתחתיה היה פעור חור מטויח בעומק של עשרים סנטימטרים. שאלתי את הנערה, שהתגלתה כשתקנית מקצועית, מה זה צריך להיות. היא לא ענתה רק משכה בכתפיה. צביקה בא לעזרתה ואמר: 'אולי זה היה סליק מתקופת המנדט הבריטי'.

צחקתי. באותו רגע זה נשמע כבדיחה, אבל אם הייתי יודע אז, מה שנודע לי היום כשהצצתי לוויקיפדיה, הייתי מאמין שהדבר ייתכן. מסתבר שהבן של בעל הבית היה באצ"ל בתקופת המנדט וכאיש מחתרת יש להניח שהחביא רימונים או אקדחים מתחת לרצפה. אחר כך, במלחמת השחרור – המשכתי לקרוא – נהרג הבן בקרבות שהיו בהר ציון, ואחותו עצובת הפנים, זאת שהראתה לנו את החדר, התאבדה בשנת 1955, כשנה אחרי שהשכירה לי את החדר. אבא שלה, שאותו לא זכיתי לראות, היה לא אחר מאשר מלכיאל גרינוולד, העיתונאי הידוע ממשפט קסטנר.

הריהוט של החדר כלל מיטת סוכנות ושולחן קטן עם כיסא יחיד מול חלון מרושת המלמד שיש יתושים באזור. שאלתי את הנערה אם יש לחדר גם שירותים. היא אמרה: 'בטח', יצאה מהחדר ואנו אחריה. הלכנו בחצר מרוצפת ועלינו על מדרגות חיצוניות שהובילו למרפסת ארוכה שבסופה היה החדרון המבוקש. שאלתי מדוע בית הכסא לא ליד הדירה שלי, והיא הסבירה שהוא משותף לכל הקומה שבה גרים בסך הכול שתי משפחות. אמרה שתי משפחות, אבל לא הוסיפה שלכל משפחה שמונה ילדים. גם המקלחת היתה משותפת, אבל לא לדיירים נוספים, אלא למטבח. היה זה צריפון של מטר על מטר מול דלת הכניסה לחדרי. בצריפון היה שולחן קטן שעליו פתילייה עם כמה כלי מטבח. על הקיר היה ברז שאליו היה מחובר צינור גומי דק. השולחן המטבחי עמד על ארבעה גלגלים כדי שאפשר יהיה להוציאו החוצה בזמן שמתקלחים. עכשיו הבנתי מדוע בעל הבית הסתפק בשכר דירה של 20 לירות לחודש וגם למה לא מצאו דייר עד היום. צביקה אמר לי שהוא מקווה שלא אשתגע לקחת את החדר, אבל אני דווקא אהבתי אותו. מה שראיתי בו זה את המיטה והשולחן שניצב מול החלון המרושת וזה הרי כל מה שרציתי. פינה לכתוב את הספרים שלי ומיטה שבה, קיוויתי, תחכה לי המורה שלי לתורת התודעה.

שבת אחת החלטתי להישאר בירושלים כדי לכתוב סיפור שרציתי לשלוח לעיתון 'במחנה'. השכמתי קום, פתחתי את מכונת הכתיבה שלי וכתבתי כשעתיים ללא הפרעה. יותר מאוחר כשכל דיירי הסביבה החלו יוצאים לבית הכנסת עם טליתות בתוך תיקי משי צבעוניים, החלו חמישה מילדי השכנים להתקבץ מול חלוני המרושת ולצעוק לי 'שאַבעס!'. לא נשארתי חייב וצעקתי אליהם : 'שאַבעס בתחת שלכם!'

הקריאות הנגדיות שלי כנראה מצאו חן בעיניהם, כי הם המשיכו לצעוק ולא פסקו עד שיצאתי אליהם עם מטאטא ביד. הם נמלטו תוך קריאות בהלה ואני חזרתי לכתוב. כמה דקות הצלחתי לכתוב עד שחזרו עם הקריאות 'שאַבעס!'. כשלוש פעמים חזר הסיפור עם הצעקות שלהם והמטאטא שלי, עד שהבנתי שלא יהיה לזה סוף והגיתי רעיון הצלה אחר. סגרתי את מכונת הכתיבה, נשכבתי על המיטה ולקחתי ספר לקרוא. הם ראו בזאת את מפלתי והסתלקו בשאגות נצחון.

ידעתי שהשובבים האלה לא יוותרו לי בקלות ובטח יישובו לבדוק אם לא חזרתי לחטוא לאלוהים. מה עשיתי? קמתי מהמיטה הוצאתי מחדרון המטבח את צינורית הגומי ששימשה לי כמקלחת והשחלתי אותה לתוך קרע קטן שהיה במעלה החלון המרושת. על השולחן לידי הצבתי כוס מים. לקחתי לגימה הגונה וכשהמים שמורים בפי, חזרתי לכתוב. למשמע הנקישות חזרו הילדים לחצר והחלו לזעוק שוב 'שאַבעס!'. זעקו שוב ושוב כשהם אוזרים עוז ומתקרבים אט אט אל החלון. נתתי להם להתקרב, וכשעמדו ממש מתחת לחלון, מיהרתי להכניס את קצה הצינורית לפי והתזתי על ראשם קילוח הגון. הם הופתעו וברחו. אחר נעמדו צוהלים בטווח ביטחון, כשהם צוחקים על ילדון צהוב שיער שספג הכי הרבה מים. מיהרתי למלא שוב את פי במים וחיכיתי שהם יתקרבו שוב. אבל הם לא, להפך הסתלקו ואני שמחתי לחזור לכתוב.

אם חשבתי שניצחתי, הרי טעיתי טעות מרה. לא חלפו כמה דקות ,החמישיה שלי חזרה והפעם עם תגבורת של עוד חמישה ילדים. מיהרתי למלא את פי מים חדשים והמשכתי לכתוב. כל העשרה פצחו במקהלה של קריאות 'שאַבעס!'כשהוותיקים מעודדים את החדשים להתקרב לחלון. צהוב השיער אפילו רמז לי בקריצה להתיז עליהם. מובן שלא רציתי להכזיב את שכני השובבים ולא איחרתי להשפריץ על האורחים החדשים. הצהלה הייתה הדדית. הם צחקו ואני מחאתי להם כף. השבת הזאת התגלתה כאחת העליזות בחיי וכנראה גם בחיי ילדי השכונה. מאז, אני וילדי הבית נהפכנו לחברים, וכשהיינו נפגשים בהמתנה ליד בית השימוש , הם היו מתלוננים על כך שאני לא נשאר יותר בשבתות.

כשבועיים לאחר אותה שבת עליזה סיפר לי אחד השכנים שבשבת שאחרי זאת הראשונה, כשהייתי בתל אביב, הגיעו לחצר הבית כל ילדי שכונת יגיע כפיים, עם תגבורת של ילדי מאה שערים, גדשו את כל החצר וצעקו 'שאַבעס'קולני לעבר חלוני הסגור. הצעקות אולי היו נמשכות עד הלילה, אלמלא אחת השכנות מלמעלה, שלקחה יוזמה יצאה אל המרפסת ושפכה על הצועקים דלי מים קרים.

לחובבי ההשוואות: גרסה שונה מעט של הסיפור, תחת הכותרת 'שבת בשכונת יגיע כפיים בירושלים', נדפסה לראשונה בחדשות בן עזר, גיליון 1188, 27 באוקטובר 2016, ולימים לוקטה באוטוביוגרפיה המשעשעת של פוצ'ו: בחיי: קורות חייו של צבר מצוי, כרך 3, הוצאת לשון, תל אביב 2017, עמ' 18-15.

*

את 'פנסיון הר ציון'או 'מלון ציון', שהיה בבעלותו של מלכיאל גרינוולד, כבר אי אפשר לאתר. הוא מזמן לא קיים. נפל קרבן לדחפורים שהרסו את רחבת  כיכר ציון ההיסטורית. תמונות מן המלון לא מצאתי, אבל מצאתי את התקנות הקשוחות ששלטו בו, שכוללות איסור להחזיק כלבים בחדר, להשתמש במכשירי חשמל או לתקוע מסמרים בקירות... 

ובאשר לדירה ברחוב נפחא, הסיפור מצחיק גם בלי להגיע לאתר עצמו. אבל פוצ'ו ביקש...

אני אמנם ירושלמי כבר עשרות שנים, אבל גר בקצה השני של העיר. לאזור החרדי שבצפון העיר אני מגיע רק לצורך 'משימות מיוחדות'. שלחתי אפוא לפוצ'ו תמונה כללית של הרחוב, כפי שמצאתיה בגוגל סטריט, והוא השיב לי כך: 

אני  ממש לא מזהה את הרחוב. כביש אספלט בטח לא היה אז. ייתכן שלא דייקתי במספר הבית. הייתי נכנס לרחוב רק מצדו המזרחי, הוא הצד הפונה למאה שערים. הכניסה לבית שלי הייתה מצדו הימני של הרחוב. הצד הפונה דרומה. הכניסה הייתה לחצר הבית, כנראה מעורפו. את חזית הבית מעולם לא ראיתי. החדר שלי היה מיד לשמאל הכניסה לחצר. בקצה החצר היו מדרגות לקומה השניה ששם היו השירותים שלי. את מטרת החור המטוייח באמצע החדר גיליתי רק אחרי הגשם הראשון שירד בלילה על העיר. כשקמתי בבוקר ראיתי שהנעליים שלי שוחות על משטח מים בגובה של חמישה סנטימטרים. בינתיים הגשם פסק אבל המים לא ירדו. רק אז הבנתי מדוע יש חור בחדר, כי רק הודות לו יכולתי למלא מים בספל ומהספל לדלי ומהדלי הרחק לחצר. אני מקווה שתמצא את הבית.

הכניסה לרחוב נפחא

מבט כללי על הרחוב

במסכת מגילה של התלמוד הבבלי (דף ו, ע"ב) נמצאת אמרה בשמו של רבי יצחק, שאליבא דרש"י הוא יצחק נפחא: 'אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תַּאֲמֵן, לא יגעתי ומצאתי – אל תַּאֲמֵן, יגעתי ומצאתי – תַּאֲמֵן'. 

יצאתי אפוא למשימה ודיווחתי לפוצ'ו מהשטח:

היום חציתי את הגבול והגעתי לרחוב נפחא. רחוב קטן ויפה שלא השתנה הרבה מאז שגרת בו. למרבית ההפתעה אין בכלל מספר 15 – אחרי מספר 13 יש קפיצה ל-17...  

אני שולח מגוון תמונות – אולי תיזכר במשהו. כמובן שלהיכנס פנימה זה מסובך, אלא אם תהיה יותר מדויק. אם צריך אסע שוב ואם תרצה לעלות לרגל לירושלים – בשמחה אקח אותך לשם.

נפחא 11 נפחא 13

נפחא 17

נפחא 21

ערימת טינופת בין בתי רחוב נפחא

הכניסה לבית הכנסת שברחוב

ויען פוצ'ו ויאמר:

דוד יקירי,

התצלום היחיד שבו רואים חלק מהחדרון שלי הוא זה שעליו מופיע השלט הנושא את השם שרה, שאז לפני שבעים שנה לא היה קיים כמובן. בצד שמאל של התמונה (למטה) רואים חלק מגגון רעפים שהגן על הכניסה לחדר מפני הגשם. חבל שלא צילמת את דלת הכניסה שהייתה כפולת כנפיים ואחרי שנפתחו פנימה היה צריך לרדת שתי מדרגות ואז לראות באמצע הרצפה את הבור המטוייח, 20 על 20, ששימש להוצאת מי הגשמים. מה שרואים ברור זה את החלון הקטן, שהייתי פותח את התריסים שלו כשהייתי יושב לכתוב לצדו. התצלום לא מאפשר לראות אם צריף הפח, מטר על מטר, ששימש מטבח ומקלחת, עדיין קיים. מה שרואים טוב זה את המדרגות, שהייתי צריך לעלות עליהם כדי להגיע לשירותים. אם הברושים שצמחו אז בחצר מול הפתח לבלבו יפה גם בקייץ, זה היה הודות לעצלנותי. הייתי משוכנע שבמקום להתאמץ ולעלות כל כך הרבה מדרגות בשביל דבר קטן, יותר טוב להרוות את אדמת המולדת הנמצאת בטווח פסיעותיים מהפתח, שם גם אין אף פעם תור.  

מוזר שמספר 15 נעלם. אם היו לי ספקות לגביו, עכשיו הן גזו, כי מצאתי מכתב שבו אני כותב למזכירה של אורי אבנרי, שהייתה חברה שלי ליום אחד, שהיא יכולה לכתוב לי לפי הכתובת יצחק נפחא 15 ירושלים. מעניין אם 'פנסיון הר ציון'עדיין קיים, הבעלים שלו היו בעלי החדרון ואולי היורשים שלהם עדיין יכולים לספר על החדר. מה אגיד לך דוד הצפת אותי בים של נוסטלגיה. תודה על המאמץ שלך, מקוה שהוא לא יהיה לשווא. 

כדי לדעת בדיוק מה נכון אני צריך להיות שם ולמצוא את החדר שיש לו בור באמצע הרצפה. אבל כנראה בגלגול הזה כבר לא אספיק להגיע לשם... 

רחוב נפחא 2. זו כנראה החצר שבה התגורר פוצ'ו

איך מיישבים בין נפחא 15 המתועד במכתבים של פוצ'ו מאותם ימים, לבין העדרו של מספר זה ברחוב עצמו וזיהויו של פוצ'ו את הבית עם מה שהוא היום נפחא 2? 

נכון שזה לא חשוב, ממש לא, ובכל זאת מה ההסבר? ההשערה שלי היא שבשלב מסוים השתנו מספרי הבתים ברחוב, ואולי בכלל לא היו הדברים מעולם...

ואת פוצ'ו נברך באיתנות ובבריאות, ושימשיך להצחיק אותנו כל עוד זה אפשרי.