כתב וצילם דנ'צוּ ארנון
פועל הישועות רבי יצחק גברא (בערך 1865–1950) היה רבה של סוואד (או אסוואד) שבתימן (לא הצלחנו למצוא את מיקומה על המפה). הוא עלה ארצה ב-1949 בתום מסע מפרך, בעלייה המכונה מבצע על כנפי נשרים, והתיישב בעגור, מושב הסמוך לבית שמש, שראשוני תושביו היו עולי תימן.מספרים שרבי יצחק היה בקיא בלחשים שונים ובענייני קבלה מעשית אשר קיבל במסורת מחכמי תימן הקדמונים.כשחש שקרבו ימיו למות ביקש להיקבר מתחת לעץ חרוב זקן, על הגבעה ממול ביתו. הוא נפטר בכ"א בתמוז תש"י (1950), ואכן נקבר מתחת לאותו עץ.
רוב התימנים נטשו את המושב אחרי שנה וחצי בגלל התקפות הפדאיון ואת מקומם תפסו עולים מכורדיסטן. מספרים שכמה פעמים ניסו נציגי רשויות החוק להעתיק את הקבר ממקומו לבית קברות מוסדר ובדרך נס לא עלה הדבר בידם. בכלל, המון סיפורי נפלאות מספרים על הצדיק ועל מותו. הקבר המקורי, שסומן רק בגל אבנים, נשכח ועשבים וקוצים כיסוהו. רק בשנים האחרונות חזר הקבר והתגלה מחדש, ומני אז התפרסם כמקום ניסים וישועות. תחילה בקרב עולי תימן, ולימים נודע שמעו בקרב רבים. על גל האבנים הוקמה מצבה ועליה 'אוהל', כראוי לצדיקים. בד בבד החלה נהירה לציון הקדוש, ששיאה הוא בכ"א בתמוז, בהילולת יום פטירתו.
השנה חל כ"א בתמוז בשבת, לכן יום ההילולה הוקדם ליום חמישי, אבל העלייה לקבר הייתה בעיקרה במוצאי שבת וביום ראשון. בגלל אבלות ימי בין המצרים לא הושמעה מוזיקה בהילולה ולא היו ריקודים. בשל החום הכבד והחשש משריפות, נאסרה גם הדלקת נרות במתחם.
הגעתי למקום מיד לאחר צאת השבת. היו אז רק מעט אנשים וכך יכולתי לצלם
בקלות. בהמשך הגיעו המונים והדוחק היה בלתי נסבל. כשעזבתי בחצות עדיין צעדו מאות
אנשים בדרך אל הקבר, מגרש החנייה התמלא במכוניות עד אפס מקום וטור ארוך של מכוניות הזדנב
למרחקים.
זהו עץ החרוב
הזקן שמתחתיו ביקש הצדיק להיקבר. הגיליונות הצהובים אינם עבור השבת החטופים מעזה, הם בסך הכול מלכודות זבובים.
כשהגעתי היו רק כתריסר גברים שהשתטחו על הקבר. מאוחר יותר המבנה הלך והתמלא עד שקשה היה להיכנס אליו.
משני צדדיה של מצבת הצדיק הונחו שתי מצבות נוספות: האחת של נדרה רעייתו שעל פי הנכתב על גבי המצבה נפטרה גם היא בשנת 1950, השנייה היא מצבת 'הינוקא', שעל מצבתו לא נכתב שמו אלא רק 'התינוק שיצאה נשמתו מתוך קריאת שמע'. לא הצלחתי להבין כיצד הגיעה נדרה לכאן ומיהו בכלל הינוקא, אבל סיפורים שמעתי רבים. אני מניח שלחוקרי הסיפור העממי יש מה להגיד בנושא זה.
באמצעות מנוע החיפוש גוגל למדתי שהרב יצחק בן באשע, שמשפחתו מוציאה כסף רב על בקשות תפילה לבריאותו, הוא אברך מבית שמש שנפצע קשה בתאונת דרכים. את המשפט 'והן קל כביר לא ימאס תפילת רבים'היה רצוי לנקד, שכן המילה 'קֵל'פירושה אֵל, והיא נרשמת כך בשל האיסור לכתוב את שמו המפורש של אלהים.
מול הקבר הוקם אוהל ענק ובו התקיימה ביום חמישי סעודה למאות אנשים. האוכל נותר בחמגשיות עד מוצאי שבת.
מבקרים רבים הביאו איתם כיבוד ושתייה עבור המשתטחים על הקבר. מהמקום הזה לא תצאו רעבים או צמאים.
שאלתי את נתן, אברך צעיר מבית שמש, אם הוא ראה במו עיניו נסים שקרו בזכות הצדיק, וכך ענה לי: 'אכן כן. לפני שלוש שנים הייתי כאן עם אשתי וביקשנו פרי בטן, ואחרי שנה נולדה לנו בת. גיסי ביקש שידוך ומצא אחד אחרי שלושה חודשים בלבד'. אשרי המאמין!
המשתטחים על
הקבר מייצגים את כל עם ישראל. חרדים קיצונים מחסידות 'תולדות אברהם יצחק'שבבית שמש וחסידים מחצרות שונות, ליטאים, ספרדים, חובשי כיפות סרוגות ועוד. למרות שהצדיק היה
תימני, גיליתי רק תימני 'עסלי'אחד במקום.
הנער שבתמונה הבאה כלל לא ידע מי הצדיק שמברך אותו. הוא ביקש ממנו ברכה בזכות מראהו. 'רואים שהוא צדיק', אמר. לא הצלחתי לברר מיהו צדיק זה כי הוא היה בתענית דיבור ושתק.
עשרות סדרנים, שוטרים, אנשי אבטחה, אנשי זק"א ומגן דוד אבטחו את האירוע ההמוני. הלקח של אסון מירון נלמד היטב.
כרגיל בהילולות מסוג זה, גם כאן פורח המסחר בחפצי קודש.
מי ראה כדבר הזה? משאית משוכללת לחלוקת מים קרים ומיץ פטל לצמאים.
דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il