אנשים טובים באמצע הדרך: שלושה אטיודים ישראליים

פייסבוק (שם הצלם לא רשום)

א. בדרך לראש העין

שבת אחרי ארוחת הצהריים, 35 מעלות בצל. על כביש 444 הסואן לראש העין החליט האוטו שלנו לשבוק חיים לכל חי. ניסיונות ההחיאה עלו בתוהו, וכך עמדתי בכביש ופשטתי יד לעזרה... 

בזה אחר זה עצרו לידינו כמה וכמה מן המתנדבים בעם, ויחד עמדה חבורה של אנשים טובים וטיכסה עצה. עוד נהגים ונהגות עצרו ביוזמתם ושאלו: 'אפשר לעזור?', 'יש לכם מים?', ואכן לא היו – מעט המים שהיו לנו נשפכו כבר מזמן אל פי המנוע. התחננתי לפני אישה צעירה שתינוק בידיה, שתיקח כבר את בעלה (שהיה בין המנסים לשכנע את האוטו הסרבן שלנו), ושייסעו הביתה. היא מיאנה ואמרה: 'נישאר כמה שצריך, באהבה'. מוקד קבוצת המתנדבים 'ידידים', המושיטים יד לעזרה במשך כל ימות החול, אינו פועל בשבת, ובטלפון קיבלנו הודעת התנצלות ארוכה. בתוך זמן לא רב הגיע גם אופנוען משטרתי, מזיע קשות מתחת לקסדה ועם זאת אדיב ונמרץ. השוטר מיד תפס פיקוד ובכוחות משותפים הוזז הפגר לשולי הכביש. גורר הוזמן, אנו נשלחנו אחר כבוד הביתה במונית, והמתנדבים שבו איש איש לדרכו.

חזרנו הביתה עייפים, מיוזעים – ומאושרים.

דף הפייסבוק של 'ידידים'

ב. בדרך להר איתן

לא מכבר התקבלה בביתנו הזמנה ממפקד חיל הגנת הגבולות, להגיע באחד הימים האלה להר איתן ב-06:30 בבוקר כדי לרוץ את הקילומטר האחרון ב'מסע הסיכה'של מסיימי ומסיימות קורס איסוף קרבי ולהשתתף בטקס הסיום. נא לדייק ולהביא אוכל – הרבה אוכל! ההזמנה הגיעה אל ההורים, ומהם אל הסבים והסבתות, האחים והדודות. כל השבט הזה.

תג חיל הגבולות (ויקיפדיה)

עוד לפני השעה הנקובה השתרך תור ארוך של מכוניות. מגרש החנייה הענק התמלא, והמאחרים חנו משני צידי הכביש המתפתל ועולה לפסגת ההר. החונים יצאו מרכבם והצטרפו מיד לרצים ולרצות. הקורס המדובר הוא מעורב (בנים ובנות) וקשוח. את השבוע האחרון הם 'בילו'ב'שטח', בתנאים מדמי מלחמה. לא חלצו נעליים וגרביים, על מקלחת אין מה לדבר, בקושי כמה שעות שינה פה ושם, ואוכל – קדחת בצלחת. ולקינוח, מסע של שלושים קילומטר עם נשק, אפוד, תרמיל, וליעלי נכדתנו אף ניתן בונוס מיוחד – מכשיר קשר (קשרית מ"מ!). על הכתפיים אלונקה (אמיתית, לא קלישאה) שעליה התנדנדה בתורנות 'פצועה'. במחלקה השכנה רצה גם אופיר, נכדתה של בת-דודתי שנרצחה ב-7 באוקטובר בקיבוץ עין השלושה. השמש קפחה מעל, וההמון שטיפס בהר שילב ידיים עם הלוחמים והלוחמות, סוחב, עוזר, מעודד, צועק, שר, מנופף בדגלים, מזיע – גם סבים וסבות כמונו, שכבר לא נראים גיבורי חייל כמו שהיו פעם, זכו ליד תומכת ולדחיפה בגב.

פסגת הר איתן (צילום: חגי אגמון-שניר; ויקימדיה)

בשעה טובה, כולם למעלה, והטקס מתחיל. המפקד מבהיר שהחיילים והחיילות ניצבים ברחבה, הקהל מסביב, ובבקשה משפחות יקרות, נא לא להיכנס לרחבה עד תום הטקס. בזמן הנאומים והדקלומים זה עוד עבד, אבל משעה שהמפקדים החלו לענוד את הסיכות ולחבק כל אחד ואחת ניתן האות. ההורים החלו להסתנן לרחבה כדי לצלם את הרגע ולהנציחו לדורות. נו, מה עושים? המפקד עצר את הטקס, חזר על הבקשות והאזהרות וההורים שבו למקומם, וכשהטקס ממשיך – שוב מסתננים לרחבה וחוזר חלילה. אי-סדר ישראלי מצוי. גאווה משפחתית: יעלי ואופיר יצאו מצטיינות! האחת מצטיינת מחלקה והשנייה מצטיינת גדודית. ואז, מעגלים של שירה, מתחבקים ושואגים בקצב, קופצים ומריעים – כל זה כזכור אחרי שבוע קשה ולילה ארוך ללא שינה.

ועכשיו אוכל, קדימה אוכל! אבל הצידניות והתבניות נשארו במכוניות, כדי שאפשר יהיה ללוות את הצועדים. בני המשפחות פתחו בהליכה מהירה, ובמקביל הסעות של איש את רעהו בחזרה למכוניות, ומשם נסחבות הצידניות והתבניות אל שולחנות רעועים שהועמדו בשטח. קשה לתאר את התיאבון של חבר'ה צעירים שרואים 'אוכל של בית'אחרי כל כך הרבה זמן. בני המשפחות לא העזו להכניס ולו ביס לפה, והשאירו את כל האוכל לחיילים המורעבים. זמן לא רב אחר כך כבר נעלמו השניצלים, הקציצות והלביבות, הפיתות והחומוס, העוגות והקינוחים. הכל נטרף. וכל זה קורה כשמאות אנשים מכל מקום בארץ, מכל הגילים ומכל הגלויות עומדים יחד, מתלוצצים ומקטרים, מחליפים סיפורים על טירונויות שהיו לפני עשרות שנים, חולקים ביניהם את שאריות האוכל, ולבסוף גם מסיעים אלה את אלה חזרה למכוניות. סבא ויקטור, הסבא השני של יעל, שעלה ארצה מאוקראינה שם הכיר צבא אחר לגמרי, הסתכל סביב ודמעות גיל בעיניו.

שוב חזרנו הביתה מזיעים, עייפים, מודאגים – מה יקרה אחרי הקורס? – ומאושרים.

הענקת 'סיכת המ"מ'לנכדתנו יעלי, משמאל (צילום: עידו פורת)

ג. זיכרונות מבואנוס איירס

אחרי אוקטובר השחור התנדבנו, בן זוגי יהודה ואני, לסייע לבית החולים 'מאיר'לגייס תרומות – בית החולים הזה קלט 600 פצועים! חניון העובדים הפך מתחם למסוקים וחניון הקהל לחניון עובדים. וכך במשך כמה שבועות בילינו בחיפושי חנייה, ובעשרות טלפונים לבנקים ולחברות וליחידים, וזכינו לתשובות של רצון טוב ורוח נתינה: 'בהחלט, נתרום', 'כבר תרמנו אלפים רבים', 'כבר קנינו אפודים קרמיים', 'אנחנו יורדים כל שבוע עם קילוגרמים של אוכל וציוד', ועוד ועוד. לימים יבש מעיין התרומות ואנו חיפשנו אפיק התנדבותי אחר.

כמה שבועות אחרי שנולדתי, בבואנוס איירס, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיע מידע שצוללת גרמנית מתקרבת לחופי העיר, ומכיוון שאוניה גרמנית קודמת, 'אדמירל גרף שפה', כבר ניהלה שם קרב עם הבריטים, ובאורוגוואי השכנה היה קרב דומה עוד קודם לכן, זיכרון המהומה והאבדות עוד היה טרי. הצבא החליט אפוא על האפלה מוחלטת של הכרך הגדול. 

למרות ההאפלה, אבא שלי, משה קיטרון, שהקים את תנועת דרור (הבונים) בדרום אמריקה, החליט ללכת לאספה של חניכיו. עוד הוא עושה את דרכו, ומונית מגיחה מן העיקול ונהגה אינו רואה את מה שלפניו: על הכביש הולכים בני זוג. אבא, שראה כי הטקסי עלול לדרוס את הבחורה שהלכה על הכביש, הפיל את עצמו עליה ודחף אותה אל המדרכה. היא ניצלה, אבל רגלו השמאלית של אבא נשארה על הכביש ונמחצה. בני הזוג והנהג, שלא ידעו את נפשם גם מהכרת תודה וגם מצער, הביאוהו לבית החולים, שהיה חשוך גם הוא ולפיכך הטיפול התמהמה. לבסוף לא הייתה בררה אלא לכרות את הרגל מעל לברך.

במלחמה הנוכחית חיילים צעירים, רבים מדי, איבדו יד ורגל ולפעמים שתיים. ביקשתי להיפגש איתם במרכז שיקום, ולספר להם שאבא שלי לא נכנע. מאז התאונה התהלך אבי עם תותבת כבדה מעץ שאותה צריך היה לרתום לגוף, והסתייע במקל הליכה. הוא חי חיים מלאים ועשירים, עם הומור ובלי תלונה. לאחר שעלינו ארצה הוא פיתח קריירה פוליטית והגיע לצמרת מפא"י. הוא כתב, תרגם וערך, ובאופן כללי התרוצץ בארץ ובעולם עם אלף ואחת יוזמות. בעיניי אין אנשים נכים, כלומר חסרים שלא לומר פגומים. מילדותי היה ברור לי שיש אנשים עם יד ורגל ויש בלי, וזו דרכו של עולם. 

התקשרתי למי שמתאמים סיוע לפצועים, ונעניתי שאין לי מה לבוא. כולם עטופים בדאגה ובטיפול ובמבקרים. יטלפנו אליי אם חלילה יהיה צורך, אבל עד כה טרם טלפנו. 

מי אמר שאין ישראלים יפים?

צילום: איתמר לויתן