סיפורי מצבות: הגירוש הגדול מיפו ומתל אביב

מצבות אלמונים שמתו בימי הגירוש, בית הקברות הצבאי בכפר סבא

מאת רן אהרנסון ושי כנעני 

מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה טראומטית ליישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. אומנם, בזמן המלחמה (מיוני 1914 עד נובמבר 1918) כמעט ולא התנהלו בארץ קרבות בהם נפגעה אוכלוסייה אזרחית, אבל במהלכה הארוך סבלו תושבי הארץ – בהם קרוב ל-100,000 יהודים –מקשיים חמורים מתמשכים: הפקעות המוניות של מצרכי אוכל ואמצעי תובלה, גיוס חובה של צעירים ובריחת רבים אחרים, התפשטות מחלות ומגפות, צמצום רב באספקת מזון ומחסור חריף במצרכים חיוניים. דלות, רעב ומוות היו מנת חלקם.

ארץ ישראל הייתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית, שהצטרפה באוקטובר 1914 ל'מעצמות המרכז', ובראשן הקיסרות הגרמנית, במלחמה כנגד 'מדינות ההסכמה', ובראשן האימפריה הבריטית. זו האחרונה שלטה, בין השאר, על מצרים ותעלת סואץ, כך שהגבול בין מצרים לבין ארץ ישראל – שעבר אז כהיום בחצי האי סיני – שימש אחת החזיתות הבין-מעצמתיות במהלך המלחמה. מצב החזית היה קבוע, פחות או יותר, עד אמצע 1916, אז הדפו הבריטים נסיון פשיטה גדול של הטורקים, בתמיכת הגרמנים, על תעלת סואץ. הבריטים יצאו לסדרת פעולות התקפיות, שדחקו אט-אט את רגלי העות'מנים מסיני ואיימו על אחיזתם בארץ ישראל. וכך, בדצמבר 1916 כבשו הבריטים את אל עריש, ותוך פחות מחודש את רפיח. שיאן של התקפות אלו היה בשני קרבות אדירים על עזה, כשאומנם הבריטים, המתקדמים צפונה לארץ ישראל, נאלצו לסגת, אך אבדות שני הצדדים היו גדולות, והלחץ על הטורקים – שכלל גם הפגזה של אוניות בעלות הברית על אזור יפו – התעצם והלך.

על רקע מצב זה ועקב תחזית קרבות עתידיים בדרום מישור החוף, הכריזו הטורקים על פינויה של כל האוכלוסייה האזרחית ממוקדי היישוב שהיו בדרכם הצפויה של הכוחות הבריטים. פינוי היישובים הערבים, בראשם יפו, נעשה בצורה ספונטנית, איטית וחלקית מאוד; אולם פינוי היהודים מיפו ובנותיה, כולל השכונות החדשות, בהן תל אביב הצעירה – שנוסדה פחות משמונה שנים קודם לכן ורשמית הייתה עדיין שכונה בלבד – נעשה בצורה מהירה וחדה. 'ההצלחה'קשורה אולי לארגון היהודי הטוב-מדי ואולי לכך שהשלטון העות'מני בארץ היה נגוע במידה כזו או אחרת של שנאת יהודים.

מכל מקום, ההודעה על הגירוש ניתנה כצו המושל הטורקי אחמד ג'מאל פאשהבסוף מרץ 1917, ערב פסח תרע"ז (כשבוע לאחר קרב עזה הראשון), והגירוש עצמו יצא לפועל מיד אחרי החג. גירוש היהודים מיפו ובנותיה היה סוחף וגם נמשך זמן רב: תהליך החזרה לבתיהם של המגורשים – כלומר אילו מהם ששרדו וחזרו, כפי שיוסבר להלן – הסתיים רק לאחר כשנה וחצי, עם כיבוש כל הארץ בידי הבריטים.

ועוד נציין כי אין לבלבל בין גירוש 'גדול'זה לבין הגירוש 'הקטן', שנערך יותר משנתיים קודם לכן (דצמבר 1914), ובו הוגלו בדרך הים למצרים קרוב לאלף יהודים, 'נתיני אויב', מתושבי תל אביב ויפו.

הנתונים הדמוגרפיים באשר לגירוש הגדול מיפו ומתל אביב, בו עסקינן כאן – בעייתיים: מקובל להעריך את מספר המגורשים בכ-9,000 נפש, ויש המגדילים מספר זה ל-10,000, אך זו כנראה הגזמה: בתל אביב כולה היו אז כאלפיים נפש. יש להוסיף על כך כמובן את יהודי יפו, כולל שכונותיה הצפוניות, החל מנוה צדק ונוה שלום הוותיקות וכלה בנחלת בנימין ואחיותיה החדשות. סביר כי מספר המגורשים, שנקראו בפרסומים בני התקופה גם 'הגולים'או 'המהגרים', נע בין 5,000 או 6,000 והגיע לכל היותר לכ-8,000. כך או כך, תל אביב התרוקנה מתושביה (חוץ מקומץ שומרים, כמתואר ומצויר היטב על ידי נחום גוטמן בספרו שביל קליפות התפוזים), כמוה גם יפו ושכונותיה היהודיות. אלפי המגורשים עשו דרכם לפנים הארץ: רובם מזרחה לירושלים, לפתח תקוה ולכפר סבא, מקצתם המשיכו צפונה דרך חדרה וזכרון יעקב לטבריה ולצפת או למושבות הגליל התחתון, בעיקר יבנאל, כנרת וכפר תבור (מסחה).

זיכרונות רבים שכתבו בני התקופה שזורים בתיאורים קורעי לב על המגורשים האומללים שנדדו ממושבה למושבה. גם בעיתונות התקופה פורסמו ידיעות קשות על סבלות הפליטים. כך למשל במאמרים ובזיכרונות שנכתבו על ידי המגורשים ונדפסו במלאת שנתיים לגירוש (הפועל הצעיר, ח-ט, י"ד בניסן תרע"ט, עמ' 32-28; הועתק גם בעיתון הצפירה, 26 ביוני-3 ביולי 1919). הנה כמה קטעים שימחישו את אווירת הייאוש של אותם ימים:

הפועל הצעיר, 14 באפריל 1919, עמ' 30-29

הלל יפה, פעיל 'חובבי ציון'ורופא המושבות הידוע, ששימש מנהל בית החולים האזורי בזכרון יעקב (על שמו קרוי היום בית החולים האזורי בחדרה), ציטט בספר זיכרונותיו דור מעפילים (דביר, תרצ"ט; נגיש בפרויקט בן יהודה) מכתבים ששלח בשנות הגירוש: 

[בכפר סבא] במשך חודשיים מתו 42 נפשות. יש כ-300 חולים, בעיקר חולי טיפוס חוזר ... אין להשיג שם די מזון ל-1,700 נפש ... כולם צפויים לרעב ... הם תשושי-כוח, מכוסי כינים ומטורפים למחצה ... 1,300 יהודים צפויים לאבדון, מבלי יכולת להצילם.

מצב המהגרים במושבה [זכרון יעקב] ובסביבותיה הוא בכל רע. הדבר השפיע על הבריאות – הם חדלו ללקט תבואות בשדה, ובכלל אינם מסוגלים לעבודה. המחלות החלישום מאוד ומספר המהגרים העניים מתרבה מיום ליום ... מספרם למעלה מ-4,000 נפש! ... היקב מלא מפה לפה, ואין לנו יתדות כדי להקים אוהלים חדשים.

יוסף חיים ברנר (שעם אשתו חיה ובנו אורי ניסן היה אז בין גולי תל אביב), תיאר גם הוא את מצב הגולים בחדרה במילים מחרידות:

צללי אדם. זקנים. זקנות, שוכבים על יד צרורות מפוזרים. נשים פרומות כתנות, חשופות חזה. פני בתולות שכוחי מים, שצֶלֶם הנוער מלפנים סר מעליהם. שבעה-שמונה יתומים בלים ('המוצא'; נגיש בפרויקט בן יהודה)

כך למשל בבית העלמין הצבאי בגן הזיכרון בכפר סבא קבורים 224 מהגולים. רוב המצבות הן של אלמונים, כפי שמכריז שלט הזיכרון שהוצב במקום: 

מצבת זיכרון למגורשי יפו בבית הקברות הצבאי בכפר סבא

חלקת הקברים של הנספים מגירוש יפו ותל אביב בכפר סבא מתוחזקת כהלכה ומטופחת. הנה כמה דוגמאות למצבות שנמצאות שם.

על מצבתה של שולמית סלונים שנפטרה בי"ב בניסן תרע"ח, בגיל שלוש, מתועד דווקא ייחוסו של אביה: 'יליד חברון ודור ששי לגאון בעל התניא, ר'שניאור זלמן מלאדי'.

מצבת שולמית סלונים, כפר סבא

על מצבתה של הודיל לוין, שנפטרה שבוע קודם לכן, נכתב שנפטרה 'בתולה', דהיינו רווקה. היא הייתה בת 25.

מצבת הודיל לוין, כפר סבא

מצבתה של הרבנית הצנועה פיגא מינא מספרת שני סיפורים. האחד, שהיא 'הוגלתה עם גולי יפו ופתח תקוה'. כיוון שלא ידוע על הגליה מפתח תקוה יש מקום לשער שמדובר בגולים שעקרו לפתח תקוה ולאחר מכן אולצו לנדוד הלאה לכפר סבא. הסיפור השני מעיד על כך שפיגא מינא הייתה אלמנתו של 'הגאון הצדיק מרן אליהו דוד זצ"ל רבינוביץ תאומים, הרב לעדת אשכנזים פרושים בעיה"ק ירושלים תב"ו [תיבנה ותיכונן]'. הרב המדובר, שהתפרסם בכינויו אדר"ת, היה מגדולי הרבנים בליטא, שעלה ארצה בשנת 1901 כדי לכהן ברבנות ירושלים, ונפטר ארבע שנים אחר כך, בשנת 1905. בתם אלטה, הייתה רעייתו הראשונה של הרב אברהם יצחק קוק.

מצבת פיגא מינא רבינוביץ-תאומים, כפר סבא

גם במצבתה של טויבה-רחל סגלוביץ, 'הרכה בשנים' (הייתה בת 31 במותה), נזכר שהייתה 'קרבן הגֵּרוּש מפ"ת':

מצבת טויבה-רחל סגלוביץ, כפר סבא

מצבתו של שלמה אבן טוב, 'קרבן גֵּרוּש עין גנים' (עין גנים היה אז מושב פועלים שהוקם ב-1908; משנת 1939 הפך לשכונה בפתח תקוה), מספרת כי 'עלה לא"י מהומל אחרי הפרעות תרס"ג', והכוונה היא לפוגרום שנערך בעיר הומל בספטמבר 1903. בהומל התארגנה קבוצת יהודים להגנה עצמית, ומקצת הפעילים בהתארגנות זו, שנרדפו בידי המשטרה הצארית, עלו ארצה והיו מראשוני העלייה השנייה.

מצבת שלמה אבן-טוב, כפר סבא

מכפר סבא נעבור למושבה הגלילית יבנאל. 

בבית הקברות המקומי יש ריכוז קברים של מגורשי תל אביב, אולם החלקה אינה מסומנת ועל גבולותיה למדנו מיעל גולדמן תושבת המקום. הקברים מוזנחים וחלקם מתפוררים והולכים. 

קברים לא מזוהים בחלקת המגורשים בבית הקברות ביבנאל

הוכחה לכך, שבחלקה זו אכן קבורים המגורשים שמצאו את מותם ביבנאל, מצאנו בגלעד שהקים בנם של יעקב וקריינע קליין (כתר), שהיו אז בני 38 ו-35 ונקברו לצד אחיו יהושע, שהיה אז בן חמש בלבד. מקומם המדויק של הקברים אינו ידוע, אך שטח החלקה ברור.

מצבה לזכר משפחת מגורשים, יבנאל

מסלול האתרים של המושבה מסחה, היא כפר תבור של ימינו, כולל גם את בית העלמין המקומי. בשלט הכניסה נכתב: 'בית העלמין של ראשוני המתיישבים ... בבית העלמין קבורים מייסדי המושבה לצד מגורשי תל אביב יפו במלחמת העולם הראשונה, 1917'. מתחם הקברים של המגורשים מוקף בשרשרת, ושלט, שהוצב בשנת 2013 על ידי המועצה הדתית המקומית, מספר את סיפור הגירוש: כיצד קיבלו אותם אנשי הגליל אל מושבותיהם, על סבלות המגורשים ועל מותם ממחלות. כמו כן מספר השלט על ארבעה מן הנפטרים שזוהו בשמותיהם ובנסיבות מותם: 

שלט חדש בבית הקברות של כפר תבור

סעיד משה בן 42 נהרג

יחיה בן 54 מת ממלריה

ילד בן 6 מת מדיזנטריה

ילד בן 4 מת מדיזנטריה

בתחתית השלט הובא ציטוט מדברי נחום גוטמן: 

שיירת עגלות ריקות באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. עגלות שדופנותיהן סולמות. שבזוויותיהן נשארו תקועות שיבולים. והעגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי קש רחבים. שיירת עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת. כשיש אחים לעזרה, קל יותר לשאת כל אסון ('מיפו לתל אביב', 1950).

מצאנו גם שלט פח ישן, קטן וחלוד, תלוי על השרשרת התוחמת את החלקה ועליו נכתב: 'בחלקה זו קבורים מגורשי יפו תל-אביב, על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה שמתו במצוקתם'. 

על רוב הקברים בכפר תבור אין מצבות עם כיתוב, מקצתם שלמים ורובם הרוסים, כך שלא ניתן לדעת מי קבור תחתיהם, כולל ארבעת הנפטרים שמוזכרים בשלט.

בכל זאת הצלחנו למצוא את מצבתה של 'אמנו מורתנו קרינא פרידא סגל, בת ר'אברהם צייטלין מצאוסי'. היא נפטרה בי'באלול תרע"ז. צאוסי (Chausy) הייתה עיירה יהודית בפלך מוהילב (היום מזרח בלארוס).

לחצר כנרת הגיעו 52 מגורשים וחיו שם בתנאים קשים. עשרה מהם נפטרו בחווה ונקברו בבית הקברות בכנרת ללא ציון על קברם. בשנות החמישים של המאה הקודמת הוצב שילוט אחיד על עשרת הקברים ועל כולם נכתב 'פ"נ [פה נטמן] אלמוני מפליטי יהודה במלחמת העולם הראשונה, תרע"ז'.

מצבה בחצר כנרת

במאמר שהתפרסם בשנת 2007 העלה העיתונאי נדב שרגאי את זעקת צאצאי המגורשים אל עיריית תל אביב, כדי שזו תנציח כיאות את זכר הגולים. על המגורשים כתב: 

בחודשים הראשונים הם הצליחו לשרוד אולם בחורף 1918-1917 מתו מאות מהם מקור, מחלות ורעב. רובם נטמנו בקברים בחיפזון, ללא כל רישום שיאפשר לדורות הבאים לשייך קבר לשם ... רק במושבה כנרת הוקמה אנדרטה לזכרם של עשרה מהמגורשים שנטמנו שם, בזכות פועלו של שמואל חדש שאיתר את שמותיהם בארכיון הציוני ('מדוע לא מנציחה עירית תל אביב את נספי גירוש 1917?', הארץ, 12בספטמבר 2007). 

ואכן'על המצבה בכנרת הובא סיפור הגירוש ורשומים כראוי שמות הנספים, גם אם לא ניתן לשייך אף קבר לנספה מסוים. 

מצבת הזיכרון למגורשים בבית הקברות בכנרת (ויקיפדיה)

בנוסף על האנדרטה בכנרת, ציינו לעיל לשבח גם את אתרי הזיכרון המסודרים בכפר סבא ובכפר תבור. מלאכת איתור המצבות של המגורשים, שמצאו את מותם הרחק מביתם, עוד לא הסתיימה. מסד הנתונים המצולם שאגרנו עד כה מונה מאות צילומים. זהו חוב של כבוד שיש לנו לדורות הראשונים, שחיו ומתו כאן וסללו את הדרך להקמתה של מדינתנו.

_____________________________________

פרופסור (אמריטוס) רן אהרנסון לימד בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים

ran.aaronsohn@mail.huji.ac.il

ד"ר שי כנעני הוא גאוגרף ובוגר המגמה לצילום בבית הספר לאמנויות מוסררה בירושלים. הצילומים ברשימה הם שלו

knaanish@gmail.com