שמחה גדולה בכפר כָּמָא

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון 

הצ'רקסיםהם בני אומה עתיקה שמקורה בהרי הקווקז, אותו חבל ארץ החוצץ בין רוסיה האירופית לרוסיה האסיאתית. בשנות השישים של המאה ה-19 כבשה רוסיה את הקווקז וטבחה בצ'רקסים. שרידי החרב שנותרו בחיים, שהיו מוסלמים ולא חפצו לקבל על עצמם עול שלטון נוצרי, היגרו לארצות האימפריה העות'מנית. העות'מנים, שידעו שהצ'רקסים הם חיילים מעולים, הושיבו אותם באזורי גבול בעייתיים על מנת שיישמרו על הביטחון, וכך יושבו רוב הצ'רקסים בארצות הבלקן. 

בשלהי המאה ה-19, כשבולגריה זכתה בעצמאות, העבירו העות'מנים את הצ'רקסים לצפון ירדן ולגולן, חבלי ארץ שהיו נתונים לפשיטות של בדואים. מעטים מהם התיישבו בתחומי ארץ ישראל והתרכזו בשלושה כפרים: כפר כמא סמוך לכפר תבור, ריחאנייה ליד מושב עלמה שבגליל העליון, וחירבת צ'רקס ליד חדרה (יישוב שננטש בגלל המלריה). שני הכפרים שנותרו, ובהם גרים היום כ-5,000 צ'רקסים, משמרים את בנייני הרעפים הישנים שנבנו בסגנון קווקזי. 

הצ'רקסים הם אנשים יפים, על כך יעיד כל מי שפוגש אותם. הנשים, שלהן תווי פנים קווקזיים-סלאביים, נודעו ביופיין עוד בתקופות קדומות. למרות שהם מעטים בישראל, הם שומרים על תרבותם המיוחדת ועל לשונם (ששמה המדויק הוא אדיגית), שלנו, היהודים, קשה לבטא. הם משמרים תלבושות לאומיות, מאכלים לאומיים ותרבות ייחודית של ריקודים. הצ'רקסים, שאבות אבותיהם התקשרו עם היישוב היהודי בארץ עוד בימי העלייה הראשונה, ידועים בהכנסת האורחים שלהם, אותה חש כל מי שבא במחיצתם, ולא רק בימי שמחה ופסטיבל. כאמור, בישראל חיים רק אלפים ספורים מהם, ואיך נאמר זאת בלי להתנשא או להתחנף? חבל שלא יותר...

וכמובן, יש צ'רקסים מבני הכפר ובנותיו שלא נבחרו לריקוד הייצוגי ומנסים אף הם את כוחם בריקוד. הקהל מעודד אותם, אבל נאמר זאת כך: עם ג'ינס ונעלי ספורט, זה לא ממש אותו דבר...