וכי איני יודע שטובה ציפורנו מכרסי? צבי טל כותב לש"י עגנון

ירושלים, ליל ל"ג בעומר תשי"ד

שלום למר ש"י עגנון יצ"ו [ישמרו צורו וגואלו]

קראתי דברים שאמר מר ביום חג עצמאותנו ועולם הפוך ראיתי: עד שיעמדו בעלי שפה בלולה ודברים מעורבבים ויתנצלו על כי לשון הקדש בידם [היא] עיר פרוצה אין חומה, עומד מר ומתנצל על שכותב ספריו בלשון של ספרי יראים. יראים הראשונים היו שותים מטל השמים זה מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, ורוב דגן זו הלכה, ותירוש זו אגדה [על פי בראשית רבה, סו], ומתוך כך דבריהם וסגנונם תרומות מכל אלו, ואנו מתבשמים מריחים וניאותים לאורם. הכותב בסגנון של ספרי יראים למה הוא דומה, לאדם הבונה עליותיו בארזים והבית שתחתיו כתליו עשויים גזית והמסד שלו אבני שיש טהור וקרקעו סלע עולם – כמה איתן זה הבנין וכמה איתנה העליה שיש לה על מה שתסמוך. ואילו הכותב בסגנון של הדור הזה [הוא] כמי שנוטל אבן שיש ואבן גזית אריח ולבינה וכורכם יחד ומתלה אותם באויר בהבל פיו ואין כאן לא בית ולא עליה אבל יש כאן ערבוביה והבל רב. 

וכנגד מה שאמר מוזר אני קצת לאחי הסופרים ואיני רצוי לרובם, איני יודע אם רצוי להם אם אינו רצוי, לקוראיו ודאי רצוי ואהוב הוא. שלשונו של מר נאה לדברים שהוא מספר והדברים נאים לה. על הדברים לגופם אכמ"ל [אין כאן מה להוסיף], אבל עד היכן לשונו של מר נאה לדברים עד שכל הקורא אומר כמה נאה לשון זו ואף על פי כן אינו מפסיק ממשנתו בכך [על פי משנה אבות, ג, ז]. (מליצה זו חייב אני לאומרה בשם אומרה. שמעתי מידידי שאינו בעל מלאכה אחת, ואחת ממלאכותיו שהוא מתרגם דברי שירה וספרות, ואמר לו מר יִנוֹן, שהקורא את תרגומו אומר מה נאה תרגום זה ונמצא מפסיק ממשנתו). ולא עוד אלא כל מי שקרא ושנה קצת והוא קורא בספרים שעשה מר מיד נזכר כמה וכמה מאמרים של חכמינו זכרונם לברכה, שמהם נטל מר סגנון ומשקל. כגון מה שכתב בפרקים של ספר המדינה בפרק החוטפים 'שאף הן היו באותו כינוס'הוא כעין מה שאמרו חכמים שנשים חייבות בנר חנוכה ובמקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס [בבלי מגילה, ד ע"א], והרבה כיוצא בזה. ואין לך שמחה כאותה שעה שלא יגעת ומצאת את לשון המחבר מהיכן לוקחה, והרי זו שמחה יתירה שבאה לו לקורא בהיסח הדעת מוסף על עונג הדברים ועונג הלשון. ואין מי שמר מוזר לו אלא זה שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בספרי יראים.

ומה באתי אני להשמיע למר וכי איני יודע שטובה צפרנו מכריסי, אלא לפי שקראתי דברי מר שאמר מוזר אני קצת לאחי הסופרים ואיני רצוי לרובם ונתעצבתי אל לבי, אמרתי בין אם כדבריו כן הוא ובין אם לא כן, כיון שהוא סבור כך ודאי מיצר הוא על כך ואם אינו מיצר על כך ודאי שאינו שמח על כך, ורחש לבי לכתוב לו דבר טוב אולי ישמח בו. מה אני שאיני סופר ולא עוד אלא שאני צעיר לימים, כבן כ"ז כבן כ"ח, ולא עוד אלא שאני מן הדור המודרני, שלמדתי בבית ספר מודרני והוצאתי זמני לבטלה בתנועת נוער ושירַתּי בצה"ל ולא זכיתי לאור תורה חוץ משתי שנים ומחצה שישבתי בישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה, מה אני הדל כך טעמים טועם בספריו של מר, בני תורה ותלמידי חכמים דקי טעם ובעלי חיך לא כל שכן. ובודאי מצויים רבים שכמותי הששים על ספריו של מר כמוצאי שלל רב, כל חד לפום שעורא דיליה [כל אחד על פי שיעורו שלו].

ולפי שקצת בעל שמחה אני היום, שלמחר אני עומד אי"ה לקבל כתב סמיכות מן האוניברסיטה שלמדתי בה חכמת המשפטים, ולפי שקראתי שהיום ימלאו לו למר חמשים שנה מיום שפרסם שיר ראשון גבור קטן שמו והרי בודאי בעל שמחה הוא, אמרתי יבוא בעל שמחה ויברך את בעל השמחה שבכל מקום שהשמחה שרויה הברכה מצויה והקב"ה מסכים על ידה. ובכן אני ההדיוט מברך את מר שיאריך ה'ימיו ושנותיו וימים על ימיו יוסיף ויוסיף מר לכתוב ספרים כל ימיו מתוך נחת והרחבת הדעת ומתוך השמחה ויהא הוא שמח בקוראיו ובאחיו הסופרים ויהיו הם שמחים בו ויזכה הוא וביתו לראות בבנין ירושלים ובבוא לציון גואל אמן. 

שלום רב למר ולביתו 

צבי טל

שירו העברי הראשון של ש"י עגנון נדפס בעיתון המצפה (קרקוב), כ"א באייר תרס"ד (6 במאי 1904)

ב. תשובתו של ש"י עגנון

ירושלים תלפיות ל"ה לעומר תשי"ד

לכבוד מר צבי טל נ"י

חן חן לך על דבריך הטובים והנעימים

וברכה כנגד ברכה לקבלת כתב

סמיכה לחכמת המשפטים. יהי רצון

שתזכה כדין בכל דין אי"ה ותהי'[ה] מליץ

יושר לנדכאים ותעלה ותצליח בכל

מעשיך הטובים כעתירת מברכך

ש"י עגנון

________________________________________