 |
| בית הכנסת המשופץ בלוסטיצ'ה, 2015 (ויקיפדיה) |
כתב וצילם: דנצ'וּ ארנון
לפני כעשור, בקיץ 2011, הגענו, רעייתי נעמי ואני, ללוֹסְטִיצֶ'ה (Loštice), כפר קטן במורביה, כ-185 ק"מ ממזרח לפראג בירת צ'כיה.
לוסטיצ'ה היא עיירה קטנה (כ-3,000 תושבים) מכדי להופיע במפה הקטנה שקיבלנו יחד עם המכונית השכורה בשדה התעופה של פראג. אבל הופיעה שם מוהלניצ'ה, יישוב סמוך, ובה הוזמן עבורנו חדר במלון קטן. נסענו בכבישים צרים בין כפרים זעירים. מורביה היא חבל ארץ ירוק, משובץ באגמים ובנחלים, וכל קילומטר או שניים חולפים על פני כפר שכולל כתריסר בתי איכרים משני צדי הכביש. פה ושם מתנוססת טירה עתיקה וגאה בראש אחת הגבעות המיוערות. לפנות ערב הגענו למלון.
בהיסטוריה היהודית, כפי שהתברר לי במהלך עריכת רשימה זו לפרסום בבלוג, שמור ללוסטיצ'ה מקום צנוע של כבוד. אבל אז לא ידענו מכך מאומה. לנו הייתה סיבה אחרת להגיע לשם.
בהיסטוריה היהודית, כפי שהתברר לי במהלך עריכת רשימה זו לפרסום בבלוג, שמור ללוסטיצ'ה מקום צנוע של כבוד. אבל אז לא ידענו מכך מאומה. לנו הייתה סיבה אחרת להגיע לשם.
אדגר, בן דודי מצד אמי, היה פרופסור לפיזיקה שחי בבריסל בירת בלגיה ולעת זקנתו החל להתעניין בשורשי משפחתנו. הסבא המשותף שלנו הוא הרב ד"ר עזריאל גינציג (1931-1868), שהיה רב, חוקר, עיתונאי ואיש חינוך ידוע (בין השאר ערך והוציא לאור את שבעת קבצי המאסף הספרותי האשכול, שנדפסו בקרקוב בין השנים 1913-1898). בשנת 1899 הוא קיבל משרת רב בלוסטיצ'ה ובכמה כפרים בסביבה, עזב את קרקוב עירו ועבר להתגורר שם יחד עם רעייתו (היא סבתי), עם בתם הקטנה, ועם הגיס, אחיה של סבתי. בלוסטיצ'ה נולדו לו עוד שלושה ילדים: אבא של אדגר, אמא שלי ועוד אחות. 19 שנים הם חיו בכפר הקטן, עד סיומה של מלחמת העולם הראשונה.בימי מלחמת העולם השנייה היה אבא של אדגר, דוֹדי ז'אק, חבר במאקי (תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית בצרפת). הוא נרצח ואדגר לא זכה להכירו. בדחף של רגע החליט יום אחד לחפש את שורשיו במורביה. הוא לקח את בת-זוגו ויחד נסעו במכוניתם שלושה ימים, עד שהגיעו ביום שישי אחד ללוסטיצ'ה וניגשו לבית העירייה. הדלת הייתה סגורה ודף נייר שהוצמד אליה הודיע שהיום אין קבלת קהל. אדגר המתוסכל התחיל לדפוק על הדלת עד שזו נפתחה ואשה הציצה אליו.
'נסעתי לכאן במיוחד כדי לבדוק אם נשארו רישומים במועצה על אבא שלי', הוא אמר לה. 'אני לא יכול להמתין עד יום ראשון'.
'אלך לברר אם אפשר', אמרה לו. 'איך קראו לאבא שלך?'
– 'ז'אק גינציג'.
האישה הסתכלה עליו במבט נדהם ושאלה: 'האם יש לו קשר עם הרב גינציג?'
האישה הסתכלה עליו במבט נדהם ושאלה: 'האם יש לו קשר עם הרב גינציג?'
– הוא היה הסבא שלי'.
– 'לא ייאמן! בדיוק כעת יש ישיבת מועצה שדנה בשחזור בית הכנסת והפיכתו לבית מורשת היהדות. אנחנו רוצים לקרוא לו על שם הרב גינציג. היכנס'.
אני אתאיסט ולא מאמין באותות משמים. אבל זו הייתה רק ההתחלה של מסע רצוף אותות והפתעות.
כמה שנים קודם לכן הורגש באזור תהליך של חשבון נפש וחרטה על חורבנן של הקהילות היהודית העתיקות שהיו מושרשות בו בימי הכיבוש הנאצי. קבוצות של סטודנטים גרמניים הגיעו מדי שנה, בחופשת הקיץ, ושיפצו בתי כנסת נטושים ובתי קברות יהודיים מוזנחים. עמותת פיוס שנוסדה יצרה קשר עם יהודי אמריקני עשיר, יליד מורביה, והוא מצדו תרם כסף לפעולות השיפוצים. בית הכנסת הראשון שזכה לשיפוץ היה בלוסטיצ'ה. חברי מועצת העירייה, שלתוך ישיבתם נפל בן דודי משמיים, עסקו בתכנון הטקס החגיגי של חנוכת בית הכנסת, שעד אז שימש מחסן, וכמובן שצאצאיו של הרב גינציג הוזמנו לטקס.
 |
| עזריאל גינציג, רעייתו רגינה ובתו (Respect and Tolerance) |
כמה שנים קודם לכן הורגש באזור תהליך של חשבון נפש וחרטה על חורבנן של הקהילות היהודית העתיקות שהיו מושרשות בו בימי הכיבוש הנאצי. קבוצות של סטודנטים גרמניים הגיעו מדי שנה, בחופשת הקיץ, ושיפצו בתי כנסת נטושים ובתי קברות יהודיים מוזנחים. עמותת פיוס שנוסדה יצרה קשר עם יהודי אמריקני עשיר, יליד מורביה, והוא מצדו תרם כסף לפעולות השיפוצים. בית הכנסת הראשון שזכה לשיפוץ היה בלוסטיצ'ה. חברי מועצת העירייה, שלתוך ישיבתם נפל בן דודי משמיים, עסקו בתכנון הטקס החגיגי של חנוכת בית הכנסת, שעד אז שימש מחסן, וכמובן שצאצאיו של הרב גינציג הוזמנו לטקס.
כשאדגר צלצל אליי לישראל כדי להזמין גם אותי, השבתי לו כי לא נראה לי שנוכל להיענות להזמנה. היו לי הרבה התחייבויות באותה תקופה ולא חשבתי ששווה לעזוב הכול ולנסוע לחור נידח בצ'כיה בשביל חנוכת בית כנסת. אבל למחרת, כשחיפשתי ב'גוגל'את המילה 'אקציה', לצורך איזו כתבה שעסקתי בה, קיבלתי במקום הראשון של התוצאות צילום בשחור-לבן ובו קבוצה של כמה עשרות יהודים עומדת צפופה בכיכר של כפר, סביבם שומרים נאצים עם נשק שלוף ובמעגל חיצוני איכרים עם עגלות, מחכים לעוט על בתי היהודים. מתחת לתמונה היה כתוב: 'אקציה בכפר לוסטיצ'ה'...
אות או לא אות? ההתלבטות הוכרעה באחת. צלצלתי לאדגר והודעתי לו שאנו באים. אגב, לא הצלחתי למצוא שנית את התמונה במרשתת. אם יש בין הקוראים 'ציידים'המסוגלים לאתר את התמונה, אשמח מאוד וכמובן נפרסם אותה כאן.
ואכן הגענו ללוסטיצ'ה. מצאנו את בית הכנסת המשופץ והתחלנו לחפש את בית הקברות היהודי. בעזרת תושבים מקומיים גילינו אותו מסתתר בין חצרות האיכרים.
נעמי אשתי, שעוסקת בגנאלוגיה, ערכה מחקר על שורשי משפחת אמי. היא גילתה את תולדות כולם, פרט למשה (מוריץ) שרייבר, אח של סבתי, שמשום מה עקר איתם ללוסטיצ'ה ומאז נעלמו עקבותיו. הדבר הציק מאוד לנעמי הפרפקציוניסטית, ואז הגיע האות השלישי.
 |
| מצבות בלוסטיצ'ה (ויקיפדיה) |
בבית הקברות, שכנראה נוסד כבר במאה ה-16, היו כמאתיים מצבות על שטח נרחב ומטופח. ניכר היה שמישהו דאג לשפץ את המקום. במרכזו ניצבה קבוצה של עצי פרי עמוסים בשזיפים, באגסים ובתפוחים. אני התעניינתי בפירות הבשלים ונעמי הסתובבה בין המצבות, עד שהתעייפה ונחה סמוך למצבה אחת. והנה, עוד אני בודק את טעם האגסים הבשלים שמעתי אותה צורחת. רצתי בבהלה ומצאתי אותה בשולי בית הקברות לוטשת עיניים בקבר שסמוך לו החליטה למצוא מנוח. זו הייתה המצבה של הדוד הנעלם...
 |
| נעמי ארנון ומצבת דּוֹדִי |
כשבוע טיילנו באזור הנהדר ובסופו הגיעו בני-הדודים ובנות-זוגם לקראת הטקס החגיגי.
עשרות אנשים מילאו את בית הכנסת. חוץ מבני משפחתנו היו שם ראש העיירה ורבים מן התושבים, יו"ר עמותת הפיוס שארגנה את השיפוץ ועוד מכובדים. כחצי תריסר צעירים וצעירות סיפרו לנו שהם הסטודנטים (כל הסטודנטים!) של הקתדרה ליהדות, שנפתחה לא מזמן באוניברסיטה העתיקה של אולומואוץ, בירת המחוז, ששוכנת כשישים ק"מ מלוסטיצ'ה והיא עיר עתיקה ויפהפייה. ביקרנו אותם אחר כך באוניברסיטה והם הציגו לנו בגאווה ארון עם כמה ספרי קודש יהודים.
הטקס עצמו, כדרכם של טקסים, היה ארוך ומיגע ואולם בית הכנסת היה צפוף ומחניק. הנאומים שנישאו בצ'כית, בניב המקומי, נדמו כבלתי נגמרים. מקהלת בנות מבית הספר המקומי שרה 'ירושלים של זהב'וניצול שואה זקן מהסביבה קרא תפילת 'יזכור'והדליק נר נשמה ליד ארון הקודש. שלישיה כלית ניגנה מחרוזת של שירים עבריים, ואחד מן השירים הללו גרם לנו לעמוד באופן ספונטני על רגלינו. זה היה 'התקווה', והם בכלל לא ידעו שזה ההמנון שלנו...
 |
| 'ירושלים של זהב'בלוסטיצ'ה |
ואז משום מקום צץ גבר גדל-גוף, בעל שיער ארוך וחבוש בכיפה לבנה, ותקע בשופר ארוך ומסולסל. אחרי הטקס שוחחתי אתו ותהיתי על טיבו. ובכן, הוא נוצרי מאוסטרליה ובכל קיץ הוא מגיע למורביה ומשוטט בכפרים. הוא מסתובב בכל כפר שחיו בו יהודים שהושמדו בשואה (ובאיזה כפר לא היו יהודים כאלה?) ותוקע בשופר כדי 'לסלק את הרוח הרעה שהביאה השואה למקום'.
לסיום הוזמן קהל הנוכחים למזנון עשיר של גבינות מקומיות, נקניקים לא כשרים בעליל ויין נסך משובח. וכך קיבל בית הכנסת את התואר 'מרכז למורשת היהדות'...
נעמי, שממונה במשפחתנו על המחלקה למסורת ישראל, הזמינה את בני המשפחה לבית הקברות להגיד קדיש על קבר הדוד. עמדנו מול הקבר ונעמי קראה את פסוקי הקדיש. כשסיימנו ורצינו לחזור, ראינו שרוב הנוכחים בבית הכנסת הגיעו גם הם ונעמדו מאחורינו. הם אמנם גויים, אבל מבחינתנו הושלם המניין.
אמר העורך:
 |
| נעמי ודנצ'וּ ארנון (מימין) בטקס חנוכת בית הכנסת (Respect and Tolerance) |
נעמי, שממונה במשפחתנו על המחלקה למסורת ישראל, הזמינה את בני המשפחה לבית הקברות להגיד קדיש על קבר הדוד. עמדנו מול הקבר ונעמי קראה את פסוקי הקדיש. כשסיימנו ורצינו לחזור, ראינו שרוב הנוכחים בבית הכנסת הגיעו גם הם ונעמדו מאחורינו. הם אמנם גויים, אבל מבחינתנו הושלם המניין.
אמר העורך:
כיוון שביקרנו באתריה היהודיים של לוסטיצ'ה כדאי לספר שעוד לפני בואו של ד"ר גינציג התגוררה בעיירה זו אשה חשובה. זוהי פאני נוֹיידֶה (1894-1819), שמידל בשם נעוריה, שנישאה לבן הרב המקומי ועברה לגור עמו. כאן חיברה פאני, לאחר שהתאלמנה מבעלה, ספר תחינות – כלומר ספר תפילות שנועד לנשים – ביידיש (יותר נכון ביידיש מגורמנת). הספר נקרא שטודנען דער אַנדאַכט (שעות התייחדות), ומהדורותיו הראשונות נדפסו בפראג – בגרמנית בשנת 1855, וביידיש בשנת 1864 (אפשר להוריד את המהדורה המקורית ביידיש כאן). הספר זכה לתפוצה נאה ונדפס במהדורות רבות.
לעברית תורגמו התפילות רק בשנת 2014 בספר שעות התייחדות (הוצאת ידיעות אחרונות), שערכה עליזה לביא (חברת כנסת לשעבר וחוקרת תפילות נשים).
שנה לאחר מכן, בספטמבר 2015, נערך בבית הכנסת המשופץ שבעיירה טקס רשמי (בהשתתפות שר התרבות הצ'כי והגברת לביא) ובו גם נקבע לוח זיכרון לכבודה של תושבת המקום ותרומתה לליטורגיה היהודית.
 |
| לוח זיכרון לכבוד פאני נוידה שהוצב בבית הכנסת בלוסטיצ'ה (ויקיפדיה) |