'בחמת אבטומוביליהם': חרוזי עגנון

ב-17 בפברואר 1970, לפני חמישים שנה, נפטר ברחובות (אחרי תקופת אשפוז בבית החולים הגריאטרי הרצפלד בגדרה, שנפתח שמונה חודשים קודם לכן)  הסופר הגדול ש"י עגנון, ולמחרת הובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים.

דבר, 18 בפברואר 1970

בן 82 היה עגנון, שבע ימים ושבע יצירה. ביום קבורתו ספד לו בעיתון הסופר חנוך ברטוב: 'לא אנחנו נפרדים ממנו – הוא הלך מאתנו. לא לעולמו הלך – עִם עולמו הלך'...

חנוך ברטוב, 'עולם שלם', למרחב, 18 בפברואר 1970

אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, וְשָׁמַיִם יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב את כל שבחיו של עגנון. בבלוג עונ"ש הבאתי בשעתו כמה שירים נשכחים או לא ידועים של עגנון. ואנו נצא אפוא ידי חובה בעוד שני צימוקים של חרוזי שיר, קטנים ולא מוּכרים.

א. 'ואנכי איש עלג': שיר הקדשה לרב חיים ברודי, 1935

בחול המועד סוכות של שנת תרצ"ו (1935) רשם עגנון הקדשה לחברו הרב חיים ברודי (1942-1868), בפתח הכרך החמישי של כל סיפוריו של שמואל עגנון, שנדפס זה לא מכבר בהוצאת שוקן, ברלין תרצ"ה (1935). בכרך זה נדפס לראשונה הרומן 'סיפור פשוט'.

ברודי, חוקר מובהק של שירת ימי הביניים, עלה לארץ בשנת 1934 וניהל את 'המכון לחקר השירה העברית', שנוסד בברלין ארבע שנים קודם לכן, ב-1930, על ידי שלמה זלמן שוקן. המכון עבר לירושלים לאחר עליית הנאצים לשלטון וברודי עבר עמו.

נסו לפענח מה כתוב כאן!


הנה מה שכתוב:

יראתי בבואי לפני מעלת כבודו

 בספורים הללו ללא הדר ותֹאר 

עם שרי אל הסכין ועם מתי סודו 

שירתם בקדש כשמים לטֹהר  

ואנכי איש עלג דל לשון מעודי 

אך יאבתי להביא ברכת החג 

לחכם המעֻלה רבי חיים ברודי 

ראש ישיבה ואב בית דין דפראג 

חול המועד של סוכות תרצו          ש"י עגנון 

עגנון, שהקפיד על החריזה בהקדשה זו – כראוי למקבל השי שעיסוקו בשירת תור הזהב של ספרד –חיקה נוסחאות מוכרות של פיוט ('יראתי בבואי'מזכיר את הפיוט 'יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִיחַ לְהַשְׁחִיל'). הוא גם מלהטט בפסוקי תורה שונים: 'עם שרי אל הִסְכִּין', רומז לכאורה למאבקו של יעקב עם המלאך, שבעקבותיו כונה בשם יִשְׂרָאֵל (בראשית, לב 29), אך עגנון בעל הסיפורים ('בספורים הללו'), התכוון, כמובן, ל'שָׁרֵי אֶל', בש'ימנית, מלשון שירים, תחום עיסוקו של ברודי. 'מתי סודו'הוא ביטוי שנלקח מספר איוב, יט 19: 'תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי'. 'מְתֵי סודי'אינם מתים, אלא חברים קרובים בני סוד (כמו מְתֵי מעט). 

ההצטנעות כביכול, המאוד לא-אופיינית לעגנון, 'ואנכי איש עלג דל לשון מעודי', היא בעצם שבח עצמי, שמדמה את הכותב למשה רבנו ('לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם ... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'). המילה הנדירה 'יאבתי', שמשמעה התאוויתי, נלקחה ממזמורי תהלים: 'פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְו‍ֹתֶיךָ יָאָבְתִּי' (קיט 131). 

ולבסוף התואר המפוצץ 'ראש ישיבה ואב בית דין דפראג', אינו אלא תוארו האמיתי של ברודי, שלמן שנת 1912 ועד שנקרא על ידי שוקן לברלין ב-1930 היה רבה של פראג.

ב. 'בחמת אבטומוביליהם וברוע מעלליהם', 1966

מודעת פרסום לאבטומובילים (הארץ, 25 ביוני 1929)

והנה עוד שיר מחורז ששירבט עגנון במענה לעיתונאי ולסופר הצפתי ישעיהו עַשְׁנִי, שכמו עגנון גם הוא נולד בעיירה בוצ'אץ' (עשני נולד בי"ט בטבת תרע"ג / 29 בדצמבר 1912; לא הצלחתי למצוא את תאריך מותו, אחרי 1978). עגנון לא הכירוֹ, לא מהגולה ולא מהארץ.

עשני כתב לעגנון מכתב מחורז, ובו התלונן, כנראה ברצינות גמורה, על המפעל לייצור קפה נמס של עלית, שהוקם בשנת 1956 ומאז מזהם את אווירה הקדוש של צפת (המפעל אגב נסגר ב-2014, לאחר כמעט שישים שנה).

בית חרושת עלית בצפת, 2005 (צילום:עמית המכשף)

כנראה שעגנון לא ממש התרשם מהאסון האקולוגי וענה לו בחרוזים משועשעים. השיר התפרסם בעיתון דבר, 25 בנובמבר 1966, ואני משער שאת הידיעה הלא-חתומה חיבר עַשְׁנִי עצמו.

הגיעוני חרוזיך, שכולם יפים נאים,

מה אומר ומה אדבר, עמך אהגה נכאים.

ולבי עלי דוי, ולא אתן לעיני לשנת,

כי השחיתו עיר עז עיר הקודש צפת.

אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה,

כי באו יהודים והשחיתו את אקלימה.

כמוהם כן עושים בכל ערי אלהינו,

ובירושלים מחמדנו תפארת עוזנו.

אין שקט בארץ הזאת, כל הארץ רועשת,

כל אח עקוב יעקב, נפש בנפש מתנקשת,

בסערת נשפיהם, בחמת אבטומוביליהם,

בשרירות לבם וברוע מעלליהם.

עד אנה לא תשקוטו, מתי תתנו מרגוע,

לנוח מעצבוננו, לבנות ולנטוע.

דבר, 25 בנובמבר 1966

בוא עמי לצפת: עיר הזוהר והקבלה – מדריך לצפת ולסביבתה הקרובה (ספרית צפת, 1965)